סיפורים מאת יוסי נמרודי הי"ו

 

 

סיפור מעניין שתורגם מערבית ע"י ידידנו יוסי נמרודי הי"ו.

קראו והגיבו.

למה בכה מסעוד בבית המשפט?

 

זה סיפור על שני אחים ועל הקורה אתם בבית המשפט.

היו שני אחים הבכיר בשם מסעוד והצעיר בשם עאדל. תבעו איש את אחיו בבית המשפט. התביעה היתה מוזרה ביותר שאיש לא שמע על דבר כזה ועל דיון בבית המשפט כדי שיפסוק ביניהם. במהלך הדיון מסעוד פרץ בבכי מר ולא יכול היה להפסיק. הדמעות זלגו מעיניו והרטיבו את זקנו. השופט ניסה להרגיעו אך ללא הצלחה. הוא המשיך לבכות לאורך כל הדיון. מדוע מסעוד בכה? האם זו היתה תביעת ממון? האם זו היתה תביעת מזונות. האם בניו בגדו בו. לא זה ולא זה…

הוא בכה כי אחיו ביקש מבית המשפט שיקבע כי הוא היחידי שזכאי לטפל באם. האם היא אישה זקנה, חולנית, מרותקת לכסא גלגלים ואין לה שום רכוש או כספים. כך שאיש אינו טוען כי הוא רוצה בה  כיוון שחמד ירושה או תשלום עבור הטיפול. הבקשה מבית הדין נבעה מכך ששניהם אהבו את האם ושניהם רצו לטפל בה אך לא הגיעו לעמק השווה ופנו לבית המשפט.

מזה שנים האם גרה אצל מסעוד שאהב אותה ודאג לשלומה. אך כעבור מספר שנים, הבן עאדל, שהיה בחוץ לארץ, חזר וביקש מאחיו כי האם תעבור אליו. מסעוד סירב וענה לאחיו: "אימא כל השנים גרה אצלי ואני טיפלתי בה בשעה שאתה היית בחוץ לארץ ולא שאלת לשלומה..כעת אתה בא לבקש אותה אליך? זה לא יהיה….אימא תישאר אצלי. תוכל לבקר אותה מתי שתרצה". עאדל לא קיבל את הטענה ותבע את אחיו מסעוד בבית המשפט. השופט ניסה  לפשר ביניהם ללא הצלחה וכל זמן הדיון מסעוד בכה בכי מר, כמו תינוק, והתחנן להשאיר את האם אצלו.

השופט הורה להביא את האם ולשאול לרצונה. בקושי רב שני האחים הרימו אותה והתיישבה מול השופט. השופט שאל אותה: "מה את מעדיפה? אצל מי את רוצה להיות?" היא הביטה אל שני בניה וענתה לשופט: "אני אוהבת את שניהם., מסעוד שווה עין אחת ועאדל הוא העין השנייה, איני יכולה להחליט".

השופט הביט אל מסעוד…הזקן והעייף…ושאל למצב בריאותו הוא ענה: "ברוך השם, אני חי אומנם קשה לי ואני קצת חולה ובולע תרופות…אך אני אוהב את אימא ואמשיך לטפל בה כפי שעשיתי כל השנים שעאדל היה בחוץ לארץ". השופט הביט על עאדל, הבחור הצעיר והמלא חיים, המבוסס כלכלית ומצב בריאותו מצוין ולכן פסק : "האם תהיה אצל הבן הצעיר עאדל , אך הורה כי מסעוד יכול לבקר את האם וכי האם תוכל להיות עם מדעוד בביתו מדי פעם, אך מקומה הקבוע יהיה אצל עאדל" החלטה זו של השופט הזילה את דמעותיו של מסעוד…דמעות של אכזבה, דמעות  ושל געגועים לאם שאהב. דמעות של הפסד עצום.

עאדל ניגש לאחיו הבוכה והמיילל, חיבק אותו וביקש את סליחתו על שפנה לבית משפט והבטיח לו שהם לא ייפרדו מהאם ושניהם יטפלו בה. שניהם דחפו את כסא הגלגלים של האם ויצאו מחובקים.

אשרי האם שיש לה בנים כאלה….אשרי הבנים שיש להם אם כזו אהובה.

מערבית –נמרדי יוסף

סיפור מרגש שתורגם מערבית ע"י ידידנו היקר יוסי נמרודי הי"ו.

קראו והגיבו.

מה יש שבקבר?

 

תינוק בן 8 חדשים ואחותו בת החמש. האב מת ממחלה והאימא מתה אחריו בכמה חדשים. הילדים נלקחו לדודם, אחיו של האב, כדי שיטפל בהם וידאג לגידולם. הוא עשה זאת בלית ברירה והם גדלו יחד עם ילדיו. אשת הדוד לא היתה מרוצה מההסדר הזה. היא התרעמה ובאה בטענות את בעלה: "אין לילדים שלנו מה לאכול ואתה מאכיל ילדים זרים?" הבעל ניסה בכל כוחו לרסן את אשתו אך היא הוסיפה להטרידו ולבוא בטענות וגם החלה להציק ליתומים המסכנים: לא הגישה להם אוכל, לא החליפה להם בגדים, צעקה עליהם ואף החלה להכות אותם. הבעל מנסה לדבר אל לב אשתו: "הם מסכנים, יתומים, הם הילדים של האח שלי, אם אני לא אדאג להם מי יעשה זאת?". באחד הימים אמרה לו: "עד כאן !! אני לא אסבול יותר, ואני נאלצת לתת לך לבחור בין שתי אפשריות: או שתסלק את הילדים מהבית או שתגרש אותי". אין לך ברירה אחרת. הוא לא יכול היה להיפרד מאשתו ומילדיו שלו ועל כן החליט לסלק את היתומים.

 

בלילה, כשירד החושך, הוא לקח את חפירה והוביל את הילדים אל בית הקברות, ליד הקברים של ההורים. החל לחפור במרץ  חפר שוחה עמוקה והכניס לתוכה את הילדים. וחזר הביתה. כיוון שמיהר לחזור הביתה לפני שמשהו יגלה אותו, השאיר פינה של השוחה שחפר שלא כיסה אותה בחול. מהפינה הקטנה הזו יכלו הילדים לנשום ולשאר בחיים. עברו שלושה ימים ואיש לא גילה אותם. ביום הרביעי הגיעו הקברנים כדי לקבור נפטר אחד. הם שמעו דיבורים של ילדה קטנה ובכי של תינוק. הביטו סביבם ולא ראו כלום אך הקולות המשיכו להישמע. כשערכו חיפוש ממוקד יותר הם גילו את הילדים בתוך הקבר. הוציאו אותם החוצה מהשוחה. ושאלו את הילדה: "מה קרה? מי שם אתכם כאן?  כיצד נשארתם בחיים?".

 

הילדה ענתה: "הדוד שלי שם אותנו כאן ואמר שאימא ואבא יטפלו בנו והלך לדרכו. נשארנו לבד בחושך, היינו רעבים ועייפים ואחי כל הזמן בכה ורצה לאכול ולא היה לי מה לתת לו, גם אני הייתי רעבה, אבל אני גדולה ולא בכיתי. רק תינוקות בוכים. פתאום הרגשתי בזרם שזרם לתוך גופי….הרגשתי חום נעים מתפשט בגופי…כמו חיבוק של אימא…לאחר מכן ראיתי עץ גדול ובו כל סוגי הפירות שבעולם. כשהייתי רעבה, קטפתי מהפירות ואכלתי. אחי תינוק ולא יכול לאכול פירות ולכן נשאר רעב ובכה כל הזמן. אבל מיד הופיע איש זקן וטוב לב, עם זקן לבן ארוך, הוא לקח את אחי בידיו והובילו לאימא כדי שתניק אותו. וכלך נשארנו בחיים".

היתומים נלקחו לראשיות המתאימות כדי לטפל בהם. הדוד נעצר ונשפט ל שנות כלא רבות.

 

סיפור עצוב – תורגם מערבית ע"י יוסי נמרודי הי"ו.

סיפור עצוב

 

זה סיפור אמתי…מאוד עצוב ונוגע ללב ולכן קשה היה לי למצוא שם מתאים יותר מסיפור עצוב, וזה מתחיל כך:          

 

מונה אהבה את בעלה בשיר אהבה עזה …אהבה מכל הלב, כל חייה סבבו סביב בעלה, טיפלה ובו, חלמה עליו והיתה מוכנה להקריב את חייה עבורו. גם בשיר החזיר לה אהבה לא פחותה מאהבתה אליו. הוא עשה את הכל כדי להנעים את חייה…המטיר עליה מתנות יקרות ועשה כל דבר שביקשה ממנו בחפץ לב .. כל מי שהכיר אותם היה אומר:

זה זוג משמים…

זוג חמד המאושר שבזוגות.

זוג לדוגמא….

שיא האהבה…

שיא האושר

ושיא ההתאמה.

האחד מהם האהבה.

בשיר הכיר אות לונה שהיתה בת 17 שנה.כשפעם הגיע הביתה בערב וראה אותה יושבת עם אחותו ולומדות יחד לבחינות הבגרות. האחות הציגה את לונה בפני אחיה: "תכיר, זו חברתי לונה". הוא לחץ את ידיה וחייך..לחיצת היד שלה דמתה למכת חשמל, מגע היד היה חם ונעים…קשה היה לו לעזוב את ידה. היא חייכה אליו שנית חיוך מקסים ומשכה את ידה. הוא דאג להיות בבית כשלונה היתה באה. הן ביקשו ממנו לעזור להן וללמד אותן כהכנה  לבחינות בגרות, והוא עשה זאת ברצון רב. ישב עם אחותו וחברתה ועזר להן בלימודים ועמל קשות כדי להכין אותן להצלחה בבחינות.

 

הוריה סירבו לנישואיה בגיל כל כך צעיר…טענו כי היא עדיין ילדה…לא השלימה את לימודיה….אינה יודעת לבשל או לנהל חיי נישואין ..אינה בשלה לנהל את משק ביתה….ביקשו ממינה ומבן זוגה להמתין מספר שנים…להכיר טוב יותר אחד את השני…לא למהר….

הבחור עמד על שלו ולא רצה לוותר…אני אוהב אותה אהבה עזה..איני יכול לחיות בלעדיה…אני מסכים לכך שהיא לא יודעת לנהל משק בית או לבשל..אני אבנה לה ארמון ואביא לה משרתים …. אסכים שתשלים את לימודיה גם לאחר  הנישואין….איני מוכן להמתין יותר.

כמובן שמונה היתה לצד בשיר…תמכה בו ועמדה כל כך שהיא תתחתן איתו מיד וללא המתנה נוספת. בלית ברירה, ההורים הסכימו לנישואין. והזוג נישא בשעה טובה ומצלחת. נערכה מסיבת נישואין באולם היקר ביותר…מונה ובשיר עבורו לגור בבית גדול עם גינות ובריכת שחיה פרטית. היו להם משרתים, טבחית, גנן ועוד….היו מאושרים ושמחים בהיותם ילד.

 

לונה לא הצליחה להיכנס להריון גם לאחר 8 שנות נישואין. היו אצל מיטב הרופאים בארצם ובמדינות אחרות…מיטב המומחים ניסו לעזור ללא הצלחה. אך מונה ובשיר לא התייאשו. בשיר אמר למונה: "אני אוהב אותך ולא משנה לי אם לא תלדי …לכל היותר נוכל לאמץ תינוק…את חשובה לי ואני אשאר עמך כל עוד אני חי." הטיפול הרפאי היה קשה ומתיש..כל חייהם סבבו סביב הטיפול הזה. היו מלאים תקווה שבסוף הם יצליחו ויהיו להם ילדים…דרך נס…ולאחר 8 שנים של טיפולים רפואיים מתישים, מונה נכנסה להריון. השמחה היתה רבה

אלוהים אדירים !!!

כמה הבשורה הזו שימחה את כל מכריהם…

נס משמים, קראו לזה..

בשיר המאושר  ערך מסיבות למשך שבוע ימים…שמחה רבה….כולם ציפו בדריכות ללידה אהבו ופינקו את מונה ודאגו לבריאותה ולשמירה על העובר שבבטנה. הבעל לא הרשה למונה לעסוק בכל עבודה שהיא…כמובן גם בעבודת הבית….נהנתה מהפינוקים שפינקו אותה…לא בישלה…לא ניהלה את משק הבית…בשיר העסיק משרתת נוספת למשרתת העובדת דרך קבע אצל מונה….היא הורגלה לסעוד במסעדות היוקה…להתארח בבתי המלון המפוארים ביותר…לנסוע לחוץ לארץ למסעי קניות….עברו חדשים אחדים …מונה ובעלה פינו חדר מיחד לתינוק שייוולד…ריהטו אותו במיטב הרהיטים…קנו ביגוד…צעצועים…וכל הדרוש לתינוק. וחיכו לבואו…

במצב הזה הגיעה לחדש השמיני להריון ….היא שכבה במיטה כדי לשמור על ההיריון כיוון שלידה מוקדמת בחדש השמיני, מאוד מסוכנת וחייבים לשמור שהלידה לא תהיה לפני החדש התשיעי.

 

ופתאום!! ביום בהיר אחד….השתנו חייה של לונה מקצה לקצה. הגורל המר הכה בלונה מכה ששינתה את כל חייה!!! בערבו של יום בשעת נסיעתו של בשיר מהעבודה לביתו, בשיר היה מאוד שמח והפעיל את הטיפ במלוא הווליום ונהנה לשמוע את השירה. וחלם על התינוק שייוולד. לרגע, לא שם לב לכביש ולתנועה הגיעה משאית והתנגשה חזיתית במכוניתו של בשיר. בשיר נפצע אנושות בראש….הובל לבית חולים אך כעבור מספר שעות נפטר מפצעיו.

כעת,

המשפחה היתה בבעיה !!

כיצד יודיעו, אם בכלל, למונה על התאונה??.

אביה של מונה שמע את הבשורה הנוראה ומיד צנח ארצה מחוסר הכרה. הוזעק לבית חולים והתאושש רק אחרי 8 שעות חזר הביתה והתלבט יחד עם בני המשפחה כיצד יודעו לבת השוכבת בשמירת הריון, במה שקרה לבעלה….כל המשפחה בכו בכי מר על מבעל המת ובעיקר על מונה ועל העובר שבבטנה…אחיה הגדול בא אליה הביתה ואמר לה: "אולי תרצי לבוא עמי לבית ההורים כדי לבקר אותם ולראות אם הם צריכים דבר מה?".היא הסכימה והלכה לחדרה להתלבש. לפני שיצאה אמרה לאחיה: "אני לא הודעתי לבעלי שאני יוצאת…אני אף פעם לא עושה דבר לפני שאודיע לו". הוא ענה לה: "אין לך מה לדאוג אנו כבר נמצא דרך להודיע לו". וכך היא יצאה עם האח…

הגיעו לבית ההורים….נכנסו הביתה…הבית היה מלא בבני משפחה וחברים…כולם עצובים ובוכים…כשאביה ראה אותה, עיניו היו נפוחות מבכי…מיהר אליה חיבק אותה חיבוק חזק. לונה נכנסה ללחץ ושאלה:

"מה קרה לכם?

קרה משהו?

איזה אסון קרה?

מי מת?".

היה שקט ואיש לא ענה לשאלותיה…"אביה אמר לה..בעלך קצת חולה ואושפז בבית חולים לבדיקות". היא השתוללה מזעם:

"כולכם שקרנים !!!

מה קרה לבעלי?

הוא אף פעם לא היה חולה…

מה אתם מסתירים ממני?".

קחו אותי מיד אליו…

אני חייבת להיות לידו…

הוא לא יכול לחיות בלעדי…

קחו אותי אליו בבקשה !!".

האב ממשיך לחבק ולנשק אותה ואומר: "אני אקח אותך אליו..אל דאגה…". היא עזבה את אביה והתקרבה לדלת במטרה לצאת החוצה. האחים ניסו לעכב אותה…האימא עמדה בדרכה. מיהרה אל אביה ופתחה בצעקות:

"גם אתה משקר לי…

מה קרה לבעלי?

מדוע כולכם בוכים?.

קחו אותי אליו מיד!!!"

האב לא יכול היה יותר לשלוט בעצמו: "לאין ילדתי רוצה ללכת? הוא איננו…היתה לו תאונת דרכים " מיד לאחר שאמר זאת הוא התעלף ונפל ארצה ללא יכולת לזוז…אחד הבנים ליווה אותו לבית חולים. שם הובחן שלקה לשיתוק של חצי גוף שמאלי. ונשאר בבית החולים.

בינתיים, בבית, לונה המשיכה להשתולל להתפרץ בצעקות:

"לא נכון,

בלי לא מת…

אתם משקרים…

הוא לא יכול למות כי הוא יודע שאני אמות בלעדיו….

הוא חי !! חי! חי !

נכון שהוא חי?"

אז מדוע אתם משקרים?"

לא רצתה להאמין שבעלה מת. היא אמרה:

"שנינו נשמה אחת…גוף אחד…

אי אפשר להפריד בינינו !

אם הוא מת אז אני מתה.

לא יכול להיות שהוא יעזוב אותי לבדי….

אי אפשר…

הוא מוכרח לקום ולחזור אלי".

כל גופה רעד..ראתה שכל העולם מסתובב ונפלה ארצה מעולפת. כולם נכנסו ללחץ..חששו לה ולעובר שבבטנה…מיהרו להזעיק עזרה ולהסיעה לבית חולים. שם  אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ כשהיא מחוסרת הכרה ואינה מגיבה …היה חשש שתאבד את העובר שבבטנה….חשבו ליילד אותה בניתוח קיסרי אבל זה היה מסוכן ולכן המשיכו לטפל בה במחלקה לטיפול נמרץ. כל בני המשפחה היו מסביבה, דואגים לה וכואבים את כאבה ומתפללים לשלומה.

נשארה בטיפול נמרץ למשך 3 שבועות בהם היתה מחוסרת הכרה.

 

 בתום 3 השבועות התחילה להתעורר..

היתה פותחת את עיניה למספר דקות ושוב נרדמת…לא הגיבה לסובב אותה…לא ענתה לקריאות המשפחה שהתחננו לתגובה. הרופאים אמרו שהיא במצב של "הכחשת המציאות". כשהיא מתעוררת ורואה את המציאות שאינה לרוחה… נרדמת שנית…

נכנסה לחדש התשיעי להיריון והיא עדיין במצב של "הכחשת המציאות ולכן החליטו ליילדה בניתוח קיסרי. הלידה עבורה בשלום והיא ילדה ילד יפה תואר ובמצב מצוין…מאוד דומה לאביו….כולם היו שמחים בו..אך מונה נשארה במצב של ערפול חושים ולא היתה מודעת לנעשה סביבה וכמובן גם לא לילד, כשקרבו אותו אליה היתה דוחפת אותו רחוק ממנה ונכנסת שנית לתרדמה. הרופאים המליצו: "אין לבית החולים מה לעשות יותר…היא סובלת ממצב נפשי זמני ואנו סבורים שאם תחזור הביתה, יתכן מאוד שהיא תתרגל למצב וקבל אותו כפי שהוא".

 

לונה הועברה הביתה….אימא ואחיותיה דאגו לטפל בתינוק …אביה, האחים ובני המשפחה ניסו לעורר את מונה ולעודד אותה….הם הניחו את התינוק קרוב אליה…אך היא לא הגיבה…לא הוציאה הגה מפיה…לא עשתה תנועה כלשהי כלפי התינוק שבחיקה…היא היתה בעולם אחר….עולם לא מציאותי…עולם שאינה מכירה….נשארה במצב הזה מספר חדשים….כל בני המשפחה שמסביבה היו עצובים ובוכים…מתחננים אליה שתגיב….אך ללא הצלחה. היו מאכלים אותה כפי שמאכלים תינוק ועל פי רוב היתה מקיאה את האוכל…כל הרופאים שטילו בה אמרו אין זו בעיה של "אי קבלת המציאות וכי הם בטוחים שזה יעבור מאליו ….אבל זה עלול לקחת זמן…לא ברור מתי זה יהיה …אבל זה בטח יהיה. היא רזתה מאוד…ממשקל של 65 קילו ירדה לכדי 30 קילו…לא יכלה לזוז כמעט והיתה לשלד עצמות..

 

כעבור כחצי שנה החלה לדבר….בני המשפחה היו מאושרים…

"מונה מדבר !!!

מונה מדברת !!" צעקו כולם.

אבל הבעיה היתה שמונה

איבדה את הזיכרון…

לא זכרה כלום….

לא הכירה את הסובבים אותה…..

לא ידעה מי היא ומי הסובבים אותה….

הכל היה זר לה…

עולם חדש ,

לא מוכר….שאלה:

 "מי אני?

מה אני עושה פה?

מי אתם?"

הם ענו לה והיא לא הבינה.האימא ישבה לידה וקירבה את התינוק אליה כשהיא אומרת: "את רואה את התינוק היפה הזה? הוא הבן שלך,,,את ילדת אותו…..הוא שלך? קחי אותו…חבקי אותו ותאמציהו ללבך..תראי איך הוא מאושר ונהנה ממגעך?". היא שאלה:

"אם זה בני…אז איפה האבא שלו?

מי הוא האבא שלו?

מדוע אני לא מכירה אותו?

מדוע הוא לא כאן עמי?

האבא צריך להיות ליד בנו וליד אשתו…

אז מדוע הוא איננו?

לאין הלך?".

האימא התפרצה בבכי וענתה: "האבא שלו כעת בגן עדן…מביט אליך מלמעלה ומבקש שתטפלי בבן שלו…". מונה שאלה:

"מתי הוא יחזור?"

"מגן העדן לא חוזרים". ענתה האם הבוכייה.

אז לונה פרצה בצעקות ובבכי מר כשהיא אומרת:

"כולכם משקרים…בעלי רוצה לחזור ואתם מונעים זאת ממנו…

תחזירו לי את בעלי".

וכך…במשך שנה שלימה לונה היתה פורצת בזעקות שבר באמצע הלילה ומבקשת את בעלה. היא סירבה לאכול כמעט כלום מלבד שתייה ומעט אוכל…ההורים שלה היו רואים אותה נכנסת למטבח בלילה, ושמחו מאוד כיוון שחשבו שהיא נכנסה לאכול. אבל היא בדקה את הסירים ואת המאכלים הטובים ונראתה מרוצה כשיצאה מהמטבח ופנתה לאימא:

"זה האוכל של בעלי…

שאף אחד לא יגע בו…

בעלי יחזור עייף ורעב והאוכל הזה רק עבורו".

לא פעם ראו אותה מתקשרת בטלפון ואומרת:

"איפה אתה?

אני מחכה שתבוא לאכול עמי ארוחת ערב…

עשה את מהר…

אני צריכה אותך..".

נהגה לשבת שעות ולכתוב מכתבי אהבה לבעלה…היא האמינה כי הוא עדיין חי וכי הוא בטח יבוא כי הוא יודע שאינה יכולה לחיות בעדיו..

.

כעבור שנה ….חגגו לילד יום הולדת ….הוא נעשה ילד יפה תואר…חייכני ומלא חיים….לונה  לא התקרבה אל הילד. כל ניסיונות משפחתה לקרבו אליה נדחו. היא היתה בתחושה שהילד שלה היה הגורם למותו של בעלה ועל כן לא אהבה אותו….ולא פעם ניסתה לפגוע בו פיזית אך בני המשפחה מנעו זאת ממנה. המצב לא היה יכול להימשך כך..לא היה שיפור במצבה של מונה….היה חשש סביר שהיא יכולה לפגוע בילד או בעצמה. ולכן המשפחה נאלצה לאשפז את לונה לתקופה ארוכה …..המשפחה ביקרה אותה אך ללא הילד….היא לא שאלה איפה הילד ומדוע הם באים לבדם….אולי היא שכחה שיש לה ילד בכלל….

כשהילד היא בן 18 רצה לבקר את אמו…הוא הגיע לבית החולים…שאל אודותיה. האחות האחראית אמרה לו: "היא יושבת בחוץ בגינה…אקח אותך אליה..הם הלכו והתקרבו אל אישה שישבה על הספסל בחוסר מעשה….

מיד כשראתה את בנה…אורו פניה…רצה אליו וחיבקה אותו כשדמועת זולגות מעיניה, כל גופה רעד והיא מחזיקה בילד ואומרת:

"בשיר אהובי.

 אהוב נפשי !!

ידעתי שתחזור..

אף אחד לא האמין לי…

הם אשפזו אותי…

ראו בי כלא שפויה….

אמרו לי שאתה מת ולא תחזור…

אך אני ידעתי שתחזור…

והנה אתה בשיר אהובי חזרת אלי….

אני מאושרת….מאושרת….מאושרת…. 

 מערבית  נמרדי יוסף

 

וידוי הגדול. (מאת אמנון שימוש, מן הספר דיואן ספרדי )
הובא לאתר ע"י הגולש יוסי נמרודי הי"ו
אמי היתה באה אלי  בכל קיץ
עיניה יגעות מקריאה
עברה עמוס לעייפה
מספרת היתה ומספרת
על מה סיפרה? ועל מה לא סיפרה?
קולה מתנגן כעוד וכפות ידיה מבארות
צמידיה מצטלצלים זהב-אל-זהב
כאותן אמירות-כנף שבפיה שאין לזמן שליטה בו
ואני, כולי, אוזן סתומה
שקוע בלהוציא את הקיבוץ מן הבוץ ולהזיז דברים קדימה
ולמי ? (נו באמת) יש פנאי לאמא מסך,
 בין קולות תמוליה לבין אוזן הכרויה לשאון קבוצה ומפעליה
היא מספרת על בן-צרויה, על סגולות הקמע,
 ואני מניד ראשי כשומע
קיץ אחד לא באה
 ובחורף נפטרה מן העולם ומן הצרות הצרורות בצרור החיים
חלף אביב כלה קיץ
ובסתיו  התחילה ידי מעלה על הכתב- סיפורים
ומצאתי את עולמה של אמא
תרבות-חיים שהלכה לעולמה
אפשר אוזני היתה סתומה ולבי ער
ואולי חלחלו הדברים בדרך אחר
רציתי להשמיע סיפורי באוזנה של אמא
ביקשתי לשמוע עוד ממנה
אך אמי שהיתה כל הקיץ עמי
מעבר לאותו קיץ היתה – ואיננה (ערב יום הכיפורים תשם)
 

 

גלות

סבי היו לו בגדי כהונה שקופים

ורקמה לו אמו בדש הכתונת התכולה,

פסי זהב יפיפיים.

וחקקה לו את שמו בעונג

באותיות של כסף, אור מזוקק.

סבא שלי, מורד בן רפאל חקק.

ועלה סבי כאברהם מאור

מאותה ארץ על פי אותו דבור .

עלו עלה אל אותה אדמת מולדת.

ולא היתה לו עוד

הכתונת הנחמדת.

ואבדה לו השררה

ואבל נגה פניו

ונשחת הכסף

ונשחט הזהב

ובשווקים רכל סבי

מכר את אוצרותיו

בגדים בלים, מרכולת אכזב

לשונו כבדה, נביא נעזב.

סבא שלי מלך עצוב

נולד בבגדי משי ורקמה בגדי חמודות-

וכאשר עלה אל הארץ

נשחתו בגדיו ונשחת הודו.

רק במותו הלבישוהו תכריך כעטרת,

טלית שקבל מאביו, טלית ירושה

חקוקה תכלת אותיות של קדושה.

ולאורך הטלית דמיתי לראות

פסי זהב יפים.  אור מזוקק.

סבא שלי. מורד בן רפאל חקק.

  (בלפור חקק)

הדור של אבא

הדור של אבא הלך לעולמו

והוא זכור לטוב.

הדור של אבא פרץ לעולמי

קמוץ כאגרוף.

שירה הם הלכו לפני

בתוך המראות.

והם תלו כנורותיהם על הנהרות

והם תלו כנורותיהם על ערבים

והם נשאו יבבת הרוח באבים

נשאו משא הירושה

דור על דורות.

 

הדור של אבא בא אל מחבורותיי

שירה ארוכה צעקה לי באובות:

הם שבאו עמוסי תקוות

הם שבאו לארץ אבות

הם שבאו יחידים ורבבות –

הוכו עד עפר

גם כתרם נפל

כאבק רחובות.

וכנורותיהם שנותרו על ערבים

טבעו בביבים.

 

 

(בלפור חקק) 

 

נציב זיכרון

כשהייתי ילד הלכתי ברחובות

הבטתי לאחור לבקש את אמי

לחפש את ידו של אבי.

 

ואמרו לי אז אנשים מבקשי טובות:

אל תביט עוד לאחור

לך תמיד לפנים.

אל תביט לאחוז בעבר

פן תהיה מלח

נציב זיכרון על נהרות כבר.

 

והמורה למולדת אמר בקול לבבי

לשכוח את אמי ואבי

ולדבר בשפתו.

כי ככה אמר המורה הטוב:

בוא בני מחק הזיכרונות

שטוף ראשך במים ישראליים

והיו ימיך זכים ובהירים.

 

עכשיו כשאני הולך לבדי ברחובי

עדיין מלווים את כתפי

אמי ואבי.

וגם אם אלך לפנים בתלם

גם כי רגלי לפנים אל האור

גלימתי אחוזה, תפורה, בגלימתם

ופני מבטי הולכים

לאחור

 

(בלפור חקק)

סיפורים ערביים בתרגומו של ידידנו היקר יוסי נמרודי הי"ו. וכן שירים שנכתבו על ידיו.

כנסו קראו והגיבו.

האם אתה יהודי?

 

מבין כל הבחורים הצעירים היה סלים בטוח ביותר בעצמו. פעמים היה מתנהג כאילו אין בעיה בעולם היכולה להטריד אותו. היה בטוח שהבזקת מחשבה או פניה נמרצת דיין לפתור את כל הבעיות בעולם. הייתי מתקרב אל סלים, בדרך כלל, בעתות צרה. הוא היה מרומם את נפשם של בני שיחו בפירורי הומור עד שתשתפר האווירה.

 

 

 

באחד הימים עבר סלים את גבול תעוזתו בשבתנו  "קפה סויס". היינו דנים על בעיותינו באווירה שקטה ורגועה. סלים רגז בעיקר על תוכנם של דברים שפורסמו בעיתון "אלאכבאר" שקראנו באותו ערב. המאמר שהופיע באותו גיליון עסק במלחמה ביהודי א"י ובו המילים: " חלחלת הפחד והרגשת הקץ הקרוב עוברת בגופם של כל יהודי המזרח התיכון".

 

 

 

סלים היה מדבר אלי בקול נמוך מחשש שישמעו את דבריו אלה היושבים ליד השולחן הסמוך. הוא הוסיף: "זוהי מלחמה גלויה ביהודים. מלחמה בעם שליוו וחסר אונים, איך יעיזו לפרסם מילים כאילו, ואנו חיים בקרבם?"  "לא היו כותבים כך, עניתי אילו לא היתה זו מדיניות ממשלתית מתוכננת וקבועה, אם המלחמה היא מלחמה נגדנו, מדוע יירתעו לכתוב עליה?  הן אנו עודנו אזרחים עיראקים- האם לא כן?"

 

מן הפה ולבחוץ, אומנם כך נקבע בחוקת עיראק, אולם במציאות, אנו פושטי רגל. עיראק תפלוט אותנו במוקדם או במאוחר. אבל יש חוקה ויש חוקים.  חוקים אלה אינם בשבילנו. היינו בעבר מעל לחוקים. עתה אנו מחוץ לחוקים, בין שהם כתובים ובין שהם לא כתובים.

 

 

 

עז רצוני לשאול באחד הימים את מומחי המשפטים על דעתם בהוצאת יהודי עיראק אל מחוץ לחוק. אכן אשאל את הראשון שאפגוש מבין ידידי המשפטנים.  "בבקשה ממך" אמרתי לו בשמץ של לעג- "העבר אלי את התשובה לאחר מכן. ברצוני לשמוע את התשובה כדי לדעת איך הם חושבים עלינו".  אשמור את העיתון המזוהם הזה כדי לאתגר בו מומחה למשפטים. היום אקנה עותק ממנו ואשמרהו.  לא ירוויח מזה אלא אותו פושע, המוציא לאור את העיתון. מכל מקום, התשובה שתקבל לא תשביע את רצונך, אם בכלל תשיג תשובה. נשתתקנו.

 

לפתע ראינו כי קבצן צעיר יחף ולובש סחבות התקרב אלינו והושיט את ידו. הוא התקרב אלינו מבלי שנדע כיצד ומה יתרחש. הרהרתי שמה האזין הקבצן לסוד שיחתנו. אך קיוויתי שלא שמע דבר, הן הפסקנו את דבורינו רגע לפני שהבחנו בו. תחב סלים את ידו לכיסו, אך פתאום עצר ושאל את הקבצן: "האם אתה יהודי?" למשמע השאלה המפתיעה, פקח הקבצן עיניים תמוהות ושילח את חציהן אל סלים ואמר: "לא איני יהודי"

 

 

 

באותו רגע קשה נדמה היה לי, שהקבצן יירתע ותוך כדי דבור, הרהרתי שמא הקבצן אינו אלא בלש במשטרה, שנשלח לרגל סביבו. אמרתי בקול רפה: "קללת אלוהים עליך סלים, האם לא היה מנוס אלא לשאול שאלה אווילת כזו?"

 

 

 

חייך סלים וענה ברך ועדנה: "טוב, חשבתיך יהודי. אנו לא ניתן ליהודי אפילו פילס אחד". הוא העניק לקבצן  ארבעה פילסים. הרגשתי הרגשה של רווחה, גם אני הוצאתי ארבעה פילסים ונתתי לקבצן. לא האמנתי שההסתבכות הגיעה לקיצה בקלות כזו. הקבצן קפץ את ידו ופנה לשולחן אחר.

 

 

 

(יצחק בן משה)- מתוך הספר " יציאת עיראק"   

 

 

 

   

 

הברזמט הכחול

ابو خيمة الزرقه

בעל הברזנט הכחול

 

היו היה בזמנים רחוקים, חי בבגדד איש עני ומרוד, אף פעם לא הצליח להביא פרנסה הביתה כדי להזין את אשתו ועת עשרת ילדיו. עבודה לא מצא, איש לא רצה להעסיקו, לקבץ נדבות לא היה יכול לעשות כיוון שעדיין יש בו כבוד עצמי. היה מתגנב בלילות לשוק, לאחר שכל בעלי העסק הלכו הביתה. היה מחפש שאריות של ירקות שנזרקו, עוגית ולחם יבשים וכל מה שבא ליד.

 

באחד הימים נמאסו עליו החיים האלה, הוא הרגיש כי אינו עוזר למשפחתו וכי מוטב לו להסתלק. הוא פנה לאשתו ואמר: "אשתי היקרה, אני מרגיש כי אינני עוזר לכם בכלום ואינני מצליח לפרנס אתכם. אלך לי מכאן לעיר אחרת לחפש לי פרנסה וכשירווח לי אחזור או אביא אתכם אלי". האישה החלה לבכות ואמרה: "איך אני יכולה להסתדר בלעדיך? מה אני אתן מור בבוקר לילידם לאכול? מי יעזור לי?". הוא הביט למעלה לשמים וענה: " הביטי למעלה לשמים, את יכולה ללכת לבעל הברזנט הכחול, ולהגיד לו שאני שלחתי אותך". כוונתו של הבעל היה שתלך לבעל השמים הכחולים, היינו לאלוהים, והוא יעזור לה.  היא לא הבינה הרבה אבל השלימה עם החלטת בעלה.

 

למחרת בבוקר הילדים התעוררו ודרשו לחם, דבר שלא היה לה, היא החילה לבכות ואמרה לילדים: "אני יוצאת לחפש לכם אוכל" וביקשה מהילד הגדול ללכת לשוק ולחפש לחם יבש או כל דבר שיכול להזין את האחים שלו. האישה הלכה לחפש את "בעל הברזנט הכחול" שאלה אנשים ואף אחד לא ידע למה היא מתכוונת. עד שהגיעה לחנותו של סנדלר. היא ראתה שהוא לובש חלוק כחול והיתה מאוד שמחה ואמרה בלבה: "הנה בעל הברזנט הכחול, אני אגש אליו ואומר לו שבעלי שחל אותי אליו".

 

היא ניגשה לסנדלר ושאלה: "אתה בעל הברזנט הכחול?" הוא הביט בה, חייך אליה וענה: "כן מה אני יכול לעזור לך?". הסנדלר היה איש חכם מאוד וטוב לב. הוא הבין שהאישה במצוקה וכי היא מבקשת עזרה. פינה לה מקום לשבת ואמר: "את אומרת שבעלך שלח אותך?". היא סיפרה לו את כל הסיפור. הוא נתן לה מעט כסף ואמר: "לכי וקני אוכל לילדים הרעבים שלך, אני אבוא אליך בערב לראות מה אני יכול לעשות בשבילכם". היא הודתה לו ומהרה לשוק לקנו אוכל לילדים.

בערב הגיע הסנדלר אל האישה הביתה עם מצרכים רבים, לחם, עוגיות, ירקות ופירות, וכל מה שדרוש. "אמר לאישה: "כל יום ששי תבואי אלי כדי לקבל את

הכסף לקנית מצרכים לכל השבוע". שאלה אותו: "ממש לא נעים לי…לא אוכל להחזיר לך את הטובה שאתה עושה לנו". הוא הביט למעלה לשמים ואמר: "אל דאגה, בעל הברזנט הכחול יעזור לי לעזור לך". כוונתו שאלוהים יעזור לו לעזור לה.

 

עברו החדשים והשנים….פרנסת הסנדלר גדלה מדי יום, כל יום הרווח יותר יותר….פתח בית מלאכה לנעליים שהניב לו כסיפים רבים. הוא קנה לאישה ולעשרת הילדים בית מאוד יפה, כל הילדים קיבלו חינוך מעולה וחיו ברווחה רבה…הסנדלר ידע כי כל השפע הזה שאלוהים נתן לו היה בזכות הטובה שעשה לאשיה ולילדיה…

 

כעבור כחמש שנים, הבעל העני חזר לעירו…ניגש לביתו, אל הבית לא היה. שאל על שאשתו ואז אמרו לו האנשים: "היא גרה בארמון ילד עם כל הילדים. נתנו לו את הכתובת והוא מיהר לשם. הגיע לארמון ממש. התקרב לבית וקרא בשם אשתו…אשתו זיהתה מיד את קולו של שבעלה האהוב ורצה אליו, התנפלה עליו בנשיקות ובחיבוקים ואמרה לו: "איך ידעת כי "אבו כימת אלזרקה" (בעל הברזנט הכחול) יכול לעזור לי עד כדי כך.

הוא מיד תפס מה קרה כאן וענה: "כן אשתי הטובה, ידעתי שהוא יעזור, כעת אני הולך אליו להודות לו.

הוא מיהר לביתו של הסנדלר להודות לו, אבל הסנדלר אמר:

"אל תודה לי תודה ל"אבו כימת אלזרקה" שנתן לי להבין כי אם אעזור למשפחתך אעזור לעצמי"

 

(מסיפורי סבתא    

 

בזכות הקדיש

 

מדובר בזוג יהודים עשירים מאוד, בעלי רכוש רב, מעמד חברתי רם. הזוג חי באהבה ובנאמנות אחד לשני. הייתה להם רק בת אחת, בת יחידה. הם לא זכו בילד והזוג היו מודאגים : "מי יקרא קדיש על נשמתם כשימותו".

הבעל חלה במחלה קשה וכל מאמצי הרופאים לא הצליחו להבריאו והוא נפטר כתוצאה מהמחלה.

 

כמובן שהוריש את כל רכושו ואת כל ממנו לאשתו ולילדה היחידה. האלמנה היתה מודאגת ועצובה מאוד. לא ידעה כיצד תמצא אדם שייקח על עצמו לקרוא קדיש באופן קבוע ומסדור. היא הסתובבה בבית כנסת וחילקה כספים רבים לאברכים ולבעלי תשובה שהבטיחו לקרוא קדיש על נשמת הבעל המנוח. המשיכה כל הזמן לחלק את הכספים לאברכים ולבתי כנסת. את הנכסים מכרה ואת חלקם תרמה לבתי כנסת ולישיבות שמנהליהם הבטיחו להמשיך לקורא קדיש.

 

לאחר תקופה קצרה הבת הגיעה לפרקה ורצתה להתחתן. היא ביקשה מהאם: "אימא יקרה שלי…מצאתי בחור נחמד שרוצה להתחתן עמי אבל משפחתו מבקשת 100 אלף שקלים להוצאות חתונה, בבקשה תתני לי את הכסף!"

האימה היתה המומה, שמרה על שתיקה והחלה לבכות בכי מר ואמרה לבת: "בתי היקרה מכל, אין לנו בכלל כסף, אין לנו נכסים ולא קרקעות, בבנקים אין לנו חסכונות ואן כספים. את הכול נתתי לאברכים, לישיבות ולבתי הכנסת כדי שיקראו קדיש על נשמתו של אביך". הבת מאוד רגזה ואמרה לאימא שלה שאם הכסף לא ישולם למשפחת החתן, לא תהיה חתונה,"את לא תראי אותי לעולם"

 

האם יצאה לרחוב והחילה לבכות מרה על גורלה ועל גורל הבת. הגיעה לבית הכנסת הגדול, התיישבה על המדרגות ליד שער הכניסה,  והחילה לבכות בכי מר. ראה אותה אדם אחד ושאל אותה מדוע היא בוכה. היא סיפרה לו את כל הסיפור כיצד חילקה את כל הכסף לאברכים ולישיבות כדי שיקראו קדיש  על נשמת בעלה. הוא הרגיע אותה ואמר: "את אישה צדיקה מאוד. אל דאגה, אני אשלם לך את הסכום הדרוש לחתונה הבת שלך".

הוא רשם המחאה על סך מאה אלף שקלים ומסר אותה לאישה ואמר: "כדי לקבל את הכסף, את חייבת ללכת ישר למנהל הבנק, למסור לו את ההמחאה ולהגיד לו: "סולומון מוסר לך ד"ש ומבקש שתפרע שאת ההמחאה במזומן". היא הודתה לאיש שקרא לעצמו "סלומון" וניגשה למנהל הבנק כפי השורה לה האיש. כשמנהל הבנק שמע את השם וראה את החתימה על ההמחאה, שאל אותה: "תביטי לתמונה שמאחורי שולחן העבודה שלי, האם זה סלומון ששלח אותך?". היא הביטה בתמונה ואמרה: "מאה אחוז …זה הוא האיש הצדיק ששלח אותי עם ההמחאה".

 

כשמנהל הבנק שמע זאת, מיד התעלף ונפל ארצה ללא תנועה. כל העובדים והלקוחות הובהלו לחד המנהל וחשדו שהאישה גרמה לעלפונו. הם טיפלו בו ולאחר כחצי שעה הצליחו להעיר אותו מעלפונו. האישה סיפרה למנהל הבנק את כל הסיפור והוא החל לבכות ואמר: "התמונה הזו היא של אבא שלי שנפטר לפני 20 שנה ואני אף פעם לא קראתי קדיש על נשמתו. בזכותך אישה צדיקה, אבא שלי בא אליך כמלאך כדי להראות לי שגם אחרי 20 שנה נשמתו מבקשת שיקרא קדיש על נשמתו". הוא מסר לידה סכום של 200 אלף שקלים והוסיף: "100 אלף השקלים הנוספים הם מתנה עבור הבת".

 

מנהל הבנק חזר לביתו וסיפר לאשתו הנוצרייה את כל הסיפור והסיפור נגע ללבה. אמרה לבעלה שהיא רוצה להתגייר מיד. התגיירה. ויחד עם בעלה, מנהל הבנק חזרו בתשובה. וכמובן שיום יום הוא התפלל וקרא קדיש על נשמתו של אביו ועל נשמתו של בעלה של האישה.

 

האישה חזרה הביתה ומסר את הכסף כולו לבת. סיפרה לה את כל הסיפור והבת התרגשה מאוד. היא נישאה והבעל הבטיח: "גם אני אקרא קדיש ואתפלל לנשמתו הטהורה של אביך".

 

(מפי זקן מזקני בית הכנסת)

 

 

המשרת העצלן

 

עשיר אחד היה בשעת ערב בבית יחד עם המשרת האישי שלו. לאחר ארוחת ערב, רחיצה, ועיון בספר חשבונותיו, ביקש לשמוע סיפורים מפה המשרת. הלילה היה קר, והמשרת הפעיל את החימום כשהעשיר שוכב במיטתו ומתכונן לשינה. אמר למשרת:

" תבדוק אם יש גשם בחוץ". המשרת בלי לזוז ממקומו ענה:

"כן אדוני יורד גשם בחוץ". העשיר ענה:

"כיצד אתה יודע? הרי לא זזת ממקומך ?"  המשרת ענה:

"ראיתי את החתולה נכנסת וכולו נוטפת מים וידעתי שיורד גשם".

לאחר זמן מה ביקש מהמשרת: "כבה את המנורה". המשרת ענה: "לא טוב לכבות את האור כי אז הגנבים יבואו. הם פועלים בחושך" "אבל אני רוצה לישון". אמר העשיר.  המשרת ענה: סגור את העניים ותתכסה עד מעל לראש". לאחר זמן מה ביקש מהמשרת: "אולי תנעל את הדלת של הבית?" המשרת ענה:

"אדוני, אני מציע לך לקום ולנעול את הדלת בעצמך, כך תהיה בטוח יותר שגנב לא יכנס הבית" "אבל אני רוצה שאתה תנעל" המשרת ענה

"אדוני, ביצעתי 3 בקשות שלך ואני עייף. הפעם תקום אתה ותנעל את הדלת".

 

מאגדות ערב

 

נמרדי יוסף

 

בעל שתי נשים לא ישן בלילה

صاحب نسوان اثنين لا ينام اليل

אברהים היה נשוי לחמדיה, אישה מאוד יפה שאברהים אהב אותה מאוד. לחמדיה היתה בעיה רצינית: היא היתה עקרה…כל הניסיונות והטיפולים לא עזרו. השנים עברו ואברהים מזדקן ונצמד את חמדיה אהובתו. בני משפחתו וכל החברים הפצירו בו להינשא לאישה אחרת שתביא לו ילדים ושמחת חיים, אך אברהים סירב ואמר : "אללה רצה כך שלא יהיו לנו ילדים. הם הפצירו בו ואמרו כי הוא יכול להביא ילדים לעולם וכי הדת המוסלמית מתירה לגבר להינשא מ 4 נשים, מה כל שכן אשתו הראשונה עקרה ואינה מסגלת להרות. אך הוא עמד בסירובו להינשא. 

 

לאשתו, חמדיה, שקראו לה "אום עלי" הכינוי למי שאין לה בנים. גם אום עלי, אשתו הפצירה בו להתחתן תחתנה,אמרה לו: "זה מזלי..אני לא יכולה להביא לך בן או בת—זו לא אשמתך ואתה צריך ילדים. אני מסכימה שאתה תתחתן עם אישה שתביא לך ילדים". אברהים היה מסרב כל פעם והיה אומר לאשתו: "אום עלי !! אני אוהב אותך..לא אוכל לאהוב אישה אחרת שתמרר לך את החיים…אתן תהיו בריב כל הזמן ותקנאו אחת בשניה". אום עלי היתה עונה: "אני מסכימה…אני מוכנה אפילו להיות משרתת שלה ובלבד

שתביא לך בנים".

 

לאחר הפצרות רבות הסכים אברהים להינשא שלאישה שניה. התקיימה חופה כדת וכדין…היו הרבה מוזמנים והשמחה היתה רבה. אום עלי היתה שמחה וכל הזמן רקדה ושרה. המסיבה נגמרה, האורחים הלכו כל אחד לדרכו. החתן והכלה נכנסו לחדרם ונעלו את הדלת. אום עלי הרגישה בודד, הקנאה בערה בה ולא יכלה להתאפק. התקדמה לחדר של הזוג, דפקה על הדלת ושאלה: "אברהים !! איפה אני אישן הלילה?"

 אברהים ענה לה: תשני בחדר שבמרתף ותתכסי טוב שלא תתקרי".

 היא ישבה ליד דלת החדר של הזוג. היתה מאוד נרגשת, לא התאפקה ודפקה שוב על הדלת ואמרה:

"אברהים ! איפה אני אישן הלילה?"

 אברהים ענה : ,"ישני במטבח ותכיני שלנו ארוחת בוקר"

ושוב כעבור שעה דפקה על הדלת ושאלה:

אברהים ! איפה אני אישן הלילה".

 אברהים ענה :"תתפללי עוד מעט יהיה לנו תינוק".

חמדיה לא זזה מהדלת של חדר הזוג וכעבור שעה שוב דפקה על הדלת ושאשלה:

"אברהים איפה אינ אישן הלילה?".

אברהים התרגז, קם ופתח לה את הדלת ואמר לה:

"אשתי מבקשת ממך ללכת לכל הרוחות"

מה שבטוח היה הוא שאברהים לא היה יכול לישון בלילה כי הנשים כל הזמן רבו ביניהן.

 

(מאגדות באגדד)

מצוות צדקה

 

היו היה לפני זמן רב מלך חכם אך היה חם מזג ונוח להתרגזות ואובדן הסבלנות. באחד הימים שאל את הווזיר שלו: "תגיד לי בבקשה, כמה הון יש לך?" הווזיר פתח את מחברת חשבונותיו, עיין בה למשך שעה ארוכה והמלך היה חסר סבלנות וזירז את הווזיר מדי פעם בגערה: "מה זה צריך לקחת כל כך הרבה זמן? תמהר לענות לי לפני שאאבד את הסבלנות ואז לא יהיה לך נעים".

הווזיר היה מרגיע  את המלך ואומר לו: "אדוני המלך, קצת סבלנות, אני מסכם את ההון שלי, זה לוקח זמן כי אני רוצה לדייק ולא למסור לך נתונים לא נכונים". המך היה חסר סבלנות…התרוצץ מסביב לווזיר וכל הזמן רטן: ,נו כבר !! נו כבר!!" כעבור שעה קלה הוא ענה למלך: "אדוני המלך, כעת אוכל לדייק, ההון שלי מסתכם באלפיים תשע מאות ותשעים דינרים". המלך השתולל: אתה שקרן עלוב..אני דן אותך למיתה…הרי כל המדינה יודעת שאתה עשיר מופלג, יש לך הרבה אדמות, וארמונות והכסף המזומן שלך עולה על מאה מליון דינרי זהב !!כיצד אתה מעז לשקר לי במצח נחושה".

הווזיר חייך למלך וענה: "בספר הקוראן הקדוש כתוב כי רק צדקה ומתן תרומות לעניים ולאביונים נספרים  וכי צדקה תציל ממות" המלך לגז: "מה זה קשור להון שלך?". הווזיר ענה:

"אדוני המלך, כל אדם ימות בסופו של דבר  ויעזוב את כל ההון שצבר במשך חיו. הוא ייקח עמו לעולם הבא רק את הצדקה והתרומות שתרם לאביונים. וכך אני רשמתי את כל תרומה או צדקה  בספר. רק תרומות אלה הם שלי והולכים עמי לעולם הבא".

המלך הודה לווזיר והורה לו לחלק לעניים מספיק כספים שייחשבו לו בעולם הבא.

 

מאגדות ערב

 

נמרדי יוסף

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הסבלנות משתלמת

 

בבגדד חי סוחר אחד שהרבה בנסיעות מחץ לעיר ומחוץ למדינה לרגל עסקיו.  לסוחר הזה היתה אישה מאוד יפה וילד אחד בלבד. כשהילד היה בן 15 הסוחר נסע להודו לרגל עסקיו. השהות בהודו התארכה לחדשים ולשנים. לא היה לו קשר עם משפחתו שנשארה בבגדד. הוא התאקלם בהודו ולא חשב לחזור לביתו.

 

אשתו שנשארה עם הבן בבגדד המשיכה לנהל את העסק של בעלה בעזרת הבן והשלימה עם המצב הזה. כשהבן שאל אותה: "מה עם אבא? מתי הוא יחזור?" היתה עונה לו: "רק קצת סבלנות, הוא יחזור. אם תהיה סבלני זה יעבור מהר ונוכל לראות את אביך שוב".

 

כאמור, הסוחר חי את חייו בהודו ונהנה מכך מאוד. באחת הלילות, לאחר בילוי במועדון לילה, התחיל  לחזור הביתה. היה עייף ושיכור, בקושי החזיק את רגליו על הקרקע. בצד הדרך פגש באיש זקן. הזקן ביקש מהסוחר לעמוד ופתח ואמר לו: "האם תקנה ממני עצה תמורת לירה מזהב?" הסוחר רצה לעזור לזקן וענה לו: "בהחלט, אני מוכן לקנות את העצה". הוא הוציא לירת זהב מכיסו ונתן אותה לזקן. הזקן הודה לו מאוד ואמר לו: "תודה עבור הלירה, היא מאוד תעזור לי. כעת אתן לך את העצה". הסוחר היה חסר סבלנות ושאל: "איזה עצה תעוץ לי?". הזקן הביט לתוך עיני הסוחר ואמר לו: "העצה שלי היא —הסבלנות משתלמתתהיה סבלני ואל תמהר לקבל החלטה מהירה". הסוחר קיבל את העצה ואמר בלבו כי הוא רק עזר לזקן והעצה שלו לא שווה כלום.

 

עברו השנים והסוחר צבר הון רב בהודו, נזכר בביתו בבגדד והחליט לחזור לעיראק. הוא העמיס סחורות רבות על אוניה ועלה עליה כדי להגיע הביתה. הוא הגיע לבגדד באמצע הלילה, הכניס את כל הסחורה שהביא עמו למחסן והמשיך משם בדרכו הביתה. היה לו מפתח לבית. זה קרה בקיץ, הלילה היה חם ולכן אנשי בגדד נהגו לישון על הגגות.

 

הסוחר עלה לגג וראה את אשתו ישנה שינה עמוקה מאוד. ליד מיטתה  היתה מיטה נוספת,  צמודה למיתה עליה ישן בשינה עמוקה בחור צעיר. חמתו של הסוחר בערו בו כי חשב שלאשתו יש מאהב. ירד למטבח וחזר עם סכין גדולה, התקרב למיטת אשתו וחשב לרצוח אותה…אך נזכר בעצת הזקן ואמר לעצמו שימתין   לבוקר. אך כעבור שעה קלה, הקנאה בערה בו וניגש שנית למיטת אשתו עם הסכין ושוב ברגע האחרון נזכר בעצת הזקן. לקראת הבוקר התעוררה אשתו והופתעה לראות את בעלה. רצה אליו, חיבקה ונישקה אותו בחום כשהיא צועקת : "ברך הבא !!! ברוך הבא". האיש הצעיר התעורר ומיד הכיר את אביו. הוא ניגש אליו בחיבוקים ובנשיקות וסיפר להם על הכל ובעיקר בעצת הזקן –הסבלנות משלמת"

 

מאגדות בגדד

 

חיים על ארבעה דינרים

ברחוב אל-רשיד שלושה דוכנים גבוהים מן המדרכה, מיועדים היו למצחצחי נעליים זריזי ידיים שרובם מבני העדה הכורדית. אלה הם הוכחה ברורה או תרגום לעוני ולמחסור בממלכת עיראק. צחצוח הנעליים היה עולה פילס אחד או שניים. במלאכה זו עסקו ילדים או מבוגרים שהגיעו עד פת לחם. היו קונים צנצנות משחה ובמרשות ושמים אותם בארגז-הדום שנושאים אותו לכל מקום שרגליהם נושאות אותם. היו פונים אל כל עובר אורח ולכל בעל נעליים מאובקות בעיניהם ובפיהם ובמבע פניהם המלאים תחנונים. הללו נתבקשו לעצור לידם לרגע קט ולהניח את רגליהם על ההדום.

מספרם של מצחצחי הנעליים היה גדול כמספר העיוורים או החולים הכרוניים במדינה. עוברי אורח התייחסו למצחצחי הנעליים כעלובי חיים, והסכימו    להניח להם לצחצח את נעלם כמעשה חסד.,היו רעבים. בעוברם ברחוב היו מצחצחי הנעליים בודקים במבטיהם א נעלי הגברים בחפשם את האיש המתאים ופרוטתו הגואלת. הם הפכו מומחים לקשר הקיים בין הפנים לנעליים ולמדו להבחין אותם בעיניהם. הימצאותם של בריות אלה ברחוב הראשי של העיר הוכחה ברורה למדי לא על עונים, אלה גם על העוני הרב כשורר בכל מקום. רבים מהלקוחות היו  לפעמים נמנעים מצוחצח נעליהם בפרהסיה, בגלל ההשפלה הרבה שהיתה לאותם אומללים, מה גם שהעמידה ברחוב כשאדם רכון על נעלו של אחר מושכת עיניהם של עוברי אורח.

משהוקמו שלושת הדוכנים לצחצוח הנעליים על ידי הכורדים הזריזים השתפר המצב: הלקוח ישב לו על כסא רם, העובד- על שרפרף נמוך. הצחצוח נעשה בזריזות להפליא, וככל שגדלה מתת ידו של הלקוח, כן גדל המרץ וגדל הרצון. באותה אווירה התפתחה מסורת של מתן דמי צחצוח עבור חבר כנהוג בבתי קפה ובמסעדות. עבור ההסדר הזה והרוח הספורטיבית ששרה שילם הלקוח ארבעה פילסים במקום אחד או שניים. שלושת הדוכנים היו צמודים זה לזה. אף על פי כן לא היתה התחרות בין העובדים ולא נתגלעו סכסוכים ביניהם. הלקוחות היו רבים, הפרנסה היתה מצויה ומרץ העובדים היה מתמשך לאורך כל היום. גם ספסלי שההמתנה שהושמו במקום היו עמוסים בכל שעות היום.

קמתי מספסל ההמתנה ויחד אתי קם שוטר שחיכה לתורו. הושטנו בבת אחת את רגלינו אל המצחצח, ובו ברגע אמר לי השוטר, כאילו חיכה לרגע זה לדבר אתי: -היום לא ארכה ההמתנה לצחצוח הנעליים. לא, תודה לאל, לארך זמן- אמרתי. לפעמים אני עומד על הדוכנים האלה וחוכך בדעתי לאיזה מהם אפנה, למעשה אין לי פני לפעולה כזאת, אבל הקצין שלנו מפציר תמיד לצחצח את הנעליים דוקא בשעות הצהרים.

שאלתיו:

          האם אינך יכול לצחצח את הנעליים בבית?

          בבית? הן ביתי בשהרבן, ואני חי פה לבדי.

שאלתי אותו בזהירות רבה פן יעלב משאלתי:

          והמשפחה?

          יש לי שתי נשים ומכל אחת יש לי שלושה ילדים. כולם בשהרבן, ואין לי אפשרות לנסוע אליהם יותר מפעם אחת בחדש.

המשכתי, נמוך קמעה, כאילו ידעתי מה ישיב:

-החיים קשים אחי!

 חי אלוהים, מתהלך אני כחולה, אני פרש במשטרה, משום כך מאפשרים לי לצחצח את נעלי ומשלמים לי עבור כך, אולם אני מצחצח את נעלי פעם אחת לשלושה ימים במקום יום יום. בימים שלאחר הצחצוח אני מבריק בעצמי את נעלי בחתיכת צמר וחוסך את הכסף בכיסי. אחרי הפסקה קצרה המשיך את דיבורו בלחש ובנימה של יאוש כשהוא נועץ את עיניו בידי המצחצח ולא רואה כלום. אני חוסך את מחיר הצחצוח ליומיים ומן הסך הנחסך אוכל את לחמי. לאחר מכן הרים השוטר את קולו ובהתבוננו בפני המשיך:

          דמה לעצמך, אני מקבל דמי מספוא לסוסי כששה דינרים לחדש, ומשתדל להוציא מהם חמישה: יש שאני מצליח להשיג קצת עשבים, לבל אצטרך לקנות לי שעורה מדי יום ביומו. שאליו בזהירות:

          מההיא משכורתך?

          ארבעה דינרים- אמר- הסוס מקבל ששה דינרים בחדש, ואני עם שתי נשים וששה ילדים מקבל ארבע דינרים בלבד.

ברגע זה השלים מצחצח הנעליים את עבודתו. שלמתי לו את שכרו ואף את השכר עבור נעלי השוטר, אשר נהפך לידיד מידידי. הוא הודה לי בחמימות  ולחש באוזני:

לפעמים חש אני לחיי ולחיי משפחתי מרעב. חי אלוהים! אילו היה מישהו רוצח את המלך לעיני ומשלם לי חמישה דינרים, לא הייתי עוצר אותו או נוגע בו לרעה. ארץ ארורה. התושבים גוועים ברעב. אני מוכן לעבוד כל עבודה, אף אם בתמורה אקבל פילס אחד מעל משכורתי, שאני מקבל בדרך ישרה.

(יצחק בן משה- מתוך הספר "יציאת עיראק)       

הנערה בת שבעים

 

אשתי, רעיתי, אליך     אני כותב

עליך, החכמה והנבונה אני חושב

את יודעת כי אני אותך אוהב

כשרע לי, והלב נורא    דואב

בימי סגריר וקור, כשכל הגוף כואב

את המשענת, ממך עידוד אני שואב

אותך אני מאוד, מאוד  אוהב.

 

הנערה היפה, היום בת שבעים

וביחד הגענו למאה וארבעים

אך לך עדיין יש מרץ של בת עשרים

ולי תשישות של בן מאה ועשרים.

מצאתי כי רק לך שלמה המלך כתב:

בספר משלי את "אשת חיל" ואני מצטט

כי כל מילה מתאימה לך וכאלו נכתבה עבורך.    

 

 

 

נמרדי  יוסף

 

 

المنحوسمنحوسولوعلقواعلىرأسهفانوص

אלמנחוס מנחוס  ולו עלקו עלה ראסו פאנוץ

 

ביש המזל הוא ביש מזל אפילו אם יתלו על ראשו מנורה

 

זה סיפור שקראתי באחד האתרים הערביים, והרי לכם התרגום

 

היה אדם ביש מזל שכל פרויקט שהתחיל הפסיד בו.

כל מה שהחזיק בידו שבר או קלקל.

כל מקום אליו הגיע נוצרה שם בעיה. והמשונה בדבר הוא שראה את האנשים סביבו מצליחים בכל דבר שעושים. כל חפץ שהחזיקו בידם, כל פרויקט שעשו, הצליחו בו והתעשרו. רק הוא נשאר ביש מזל, התהלך תמיד עצוב ומדוכא, אינו מצליח להסתדר, וכל מי שהכיר אותו, התרחק ממנו. הוא נשאר בודד בעירו שלו.

פתאום צצה במוחו מחשבה !!! לעזוב את עירו ואת ארץ מולדתו ולהגר לעיר אחרת.  הוא תיכנן את הנסיעה, הכין כל דבר שנחוץ לו , נסע לנמל התעופה, עלה על מטוס, התיישב במקום המיועד לו, והכל התנהל כפי שצריך.

בפעם הראשונה בחייו הרגיש נוח וטוב וקיווה שהמזל יאיר לו פנים הפעם.

כעבור מספר שעות של טיסה מהנה, הרגיש שהמטוס מתנדנד מצד לצד, עולה ויורד, הנוסעים היו בפאניקה. הדייל הודיע כי יש תקלה במטוס וכי יתכן והמטוס ייפול. הנוסעים פרצו בתפילות, בצעקות, בכו והשתוללו, היו חסרי אונים וחיכו למותם.

אחינו, ביש המזל, התעורר מהמהלומה. הוא ידע כי התקלה במטוס קרתה רק בגללו וכי  300 הנוסעים עלולים למות בגלל ביש המזל שלו.

הוא חשב….וחשב….וחשב…. והגיע למסקנה כי הוא חייב לעשות מעשה שיציל את הנוסעים. הוא ביקש להיכנס לטייס, אך הדיילים מנעו זאת ממנו. המשיך לנדנד עד שהסכימו להכניסו לטייס. הוא שאל: "מה הבעיה? אולי אני יכול לעזור?" הטייס אמר לו: "הגלגלים תפוסים, איני יכול לנחות". ביש המזל ביקש: "פתח לי את דלת המטוס …אני יכול אולי לתקן". הטייס לא הסכים ואמר שזה מסוכן ובלתי אפשרי. ביש המזל המשיך לנדנד לטייס. (כוונתו היתה להתאבד כדי להציל את המטוס ואת נוסעיו). כעבור מחצית השעה של נדנוד, הטייס הסכים לפתוח את דלת המטוס. ביש המזל התחיל לצאת החוצה, אך עדיין החזיק בדלת המטוס ומספר נוסעים עזרו להחזיק אותו. הגיע לגלגלים וראה שבין הגלגלים יש חתיכת מתכת שמונעת מהגלגלים להיפתח. הוא נדנד את חתיכת המתכת, והיא נפלה. הנוסעים העלו אותו חזרה למטוס. השמחה היתה רבה. הוא הציל את המטוס על נוסעיו. כל העולם דיבר על גבורתו…כולם שיבחו אותו ואת אומץ לבו….תחנות הטליוויזיה   צילמו אותו מכל צד…ביקשו לראיין אותו…המטירו עליו מכל טוב והציעו לו סכומי עתק כדי שיואיל לתת להם בלעדיות של הסיפור.

הוא מאוד שמח והיה בטוח כי ביש המזל עזוב אותו לחלוטין .

אחרי הכל, הוא הגיע לעיר החדשה, עלה לחדר שהזמין בבית מלון והרים טלפון לאמו. "הוא אמר לה שהגיע בסדר וכי הוא מרגיש טוב . האם לא ענתה…היא רק בכתה בכי מר….לא יכול היה להציל ממנה דבר. הוא שאל אותה אם ראתה אותו בחדשות ואם עקבה אחר המטוס. האם ענתה: "על מה אתה מדבר? איזה מטוס? מה קרה למטוס?" " האם לא ראית טליוויזיה?" שאל. היא ענתה : "אני מאוד מצטערת להודיע לך כי אין לך אבא יותר…אבא שלך עלה לגג כדי להשתזף בשמש…פתאום חג מעליו מטוס ומהמטוס נפלה חתיכת מתכת גדולה על ראשו של אביך והוא מת במקום".

וכך היה: ביש המזל יישאר ביש מזל גם אם יכתירו אותו בכתר מלכות.

 

נמרודי יוסף

חכמת הזקנים – סיפור שהובא ע"י יוסף נמרודי הי"ו.

 

חוכמת הזקנים

היו היה בכפר אחד ווזיר רשע, הוא היה יועצו של המלך. יום אחד הלך הווזיר ולחש על אוזנו של המלך כי אין צורך יותר בזקנים.הללו כבר עשו את שלהם והם כיום רק גורמים להוצאות מיותרות על הקופה המדולדלת בלאו הכי ולכן, מציע הווזיר למלך לגרש את הזקנים מתחומי אותו הכפר. תחילה היסס המלך לקבל את עצתו של הווזיר, אך לאט לאט הצליח הווזיר בדרכי נועם לשכנע את המלך, כי אך טובה תצמח לו מכך. יתרה מזאת, הוסיף הווזיר, ברגע שלא יהיו יותר זקנים בכפר יהיה זה כפר לדוגמה שכן ידוע כי החכמה אצל הזקנים וכשהן לא יהיו , תוכל לעשות כאוות נפשך בתושבי הכפר.

בסוף קיבל המלך את עצת הווזיר הרשע ומיד יצאה גזירת המלך לגרש תוך שלושה ימים את כל הזקנים מן הכפר, מי שייתפש בביתו זקן, אחת דינו: "להיתלות עד צאת נשמתו בכיכר העיר".

פחד גדול נפל על תושבי הכפר. בלית ברירה מפחד המלך ובשל העובדה כי מאחורי גזירה זו עומד הווזיר שידיו מגואלות בדם רב, נפלה אימה על כולם ובצער רב ובכי תמרורים ליוו  בני הכפר את אבותיהן וזקניהן אל מחוץ לגבולות הכפר תוך הבטחה שיגיעו ימים טובים יותר והם ישובו לביתם.

נשאיר אפוא את סיפור סבלן של הזקנים ונגיע לבית הבודד היחידי בו חי צעיר עלום שם שאהב את אביו זקנו אהבה עזה. למרות שאימת מוות מילה אותו בשל גזירת המלך, קיבל את עצת זקנו להחביאו בביתו.

עברו שלושה ימים והווזיר האכזר רצה לדעת אם נתמלאה גזירת המלך במלואה. מיד יצא קול קורא לכל תושבי הכפר להתאסף למחרת היום בכיכר המרכזית: "כל אחד ואחד ומגל בידו, איש שבל יעדר". סיים הכרוז את פקודת המלך.

למחרת היום, מצא את המלך והווזיר האכזר יושבים במרפסת המשקיפה אל המון הפלאחים וממלא את הכיכר המרכזית. כל אחד נשא עמו את מגלו בידו. מעניין אם מישהו מחביא זקן בביתו, חשב לנפשו הווזיר האכזר.

לפתע קם הווזיר ודממת מוות מילאה את הכיכר."האם כולכם שלחתם את הזקנים מחוץ לכפר?" שאל הווזיר.

 

"כן" נשמעה שאגת ההמון פה אחד. תשובה שאינה משתמעת לשתי פנים.

"אם כך" פנה הווזיר אל ההמון "הוציאו את המגלים והתחילו לקצור.

מבוכה כללית קמה בקרב ההמון. מה לקצור. איך לקצור? שהרי דבר אינו צומח בכיכר המרכזית. לא חיטה ולא שעורה. לא זעתר ולא חשיש ואפילו עשב פשוט, איש לא הבין את פקודת הווזיר.

"לקצור…לקצור" מילא הד קולו של הווזיר האכזר את הכיכר. בלית בריירה החלו רבים מניפים את המגלים וקוצרים בחלל האוויר משל חיטה הם קוצרים או כל צומח אחר.

"לקצור..לקצור" הלכה הפקודה ונשתנתה, והכל החלו קוצרים במלוא הקצב, עתה הביט הווזיר אל המלך בחיוך שאמר הכל, הנה הם בידיך כחומר ביד היוצר עשה בהם כרצונך.

 

 

המלך הביט בהמון ואם לומר את האמת, התגנבה נימה של הנאה לראשו שאם כך פני הדברים לעולם יוכל לשלוט בהם. אולי יש ממש בעצת הווזיר.

כך המשיך ההמון לקצור ללא ליאות, שעה, שעתיים ושלוש וחום השמש הקופחת לא עצר בעדם, פקודת הווזיר הכתה בהם ללא רחם, והם קצרו עד שקיעת השמש.

"מחר שוב יום חדש, ושוב כל אחד מגלו בידו" חזר ופקד הווזיר האכזר.

 

עייף עד מוות הגיע הצעיר אל ביתו ומיד נשפך על המיטה:

 "מה קרה?" שאל הזקן.

"אל תשאל." השיב הצעיר" חיים מרים וקשים עתה"

"מה קרה" חזר ושאל הזקן

"הווזיר האכזר העמיד אותנו בכיכר המרכזית וככה קצרנו כל היום ללא ליאות" אמר הצעיר.

"יא אבני…הרי קוצרים מלידה אנו ויום אחד כבר מתיש אותך?" והוסיף:

"הקציר תמיד היו לנו ימי חג ושמחה"

"אבל סבא ! זעק הצעיר קוצרים באוויר, הביאו אותנו לרחבה הארמון, דבר אינו צומח בה אבל לקצור קצרנו כל היום ללא  הפסקה ומנוחה"

"ממתי קוצר אינו נח. האם שכחת איך קוצרים?" שאל הזקן ופירש:

"הרי הקוצר קוצר אלומה אחת, שנייה ובשלישית עוצר, אוחז בשיבולת בשלה, פורם אותה בין אצבעותיו לועס בהנאה את בשרה הרך והטעים, ככה כל כמה דקות ובינתיים הוא נח ואפילו נהנה. השכחת בני שימי הקציר היו לנו הימים העליזים והמשמחים ביותר. צריך רק תבונה איך לקצור". חתם הסבא את דבריו והצעיר כבר שקע  בתרדמה עמוקה.

 

למחרת, עם הנץ קרני החמה הראשונות, מילא ההמון את הכיכר. איש איש ומגלו בידו. והווזיר והמלך מתבוננים בהמון הקוצר ללא ליאות כאיש אחד.

לפתע, צדה עינו של הווזיר דמות של קוצר העומדת בניגוד מוחלט  לכל האחרים הכפופים וקוצרים ללא ליאות. עינו של הווזיר מתמקדת בצעיר והיא מבחינה כי הלה עושה לעצמו חיים קלים.

"האדא מלעון" (זה מקולל) לוחש הווזיר לעצמו ופוסק: "זה מחביא זקן בביתו, יש לתלותו מיד". אומר הווזיר.

"לעצור" פוקד הווזיר והכל מפסיקים עבודתם בחרדה. מתבוננים במלך ובווזיר היורדים אל תוך ההמון הנחצה בפחד לשני גושים אשר הם מגינים על הצעיר, שואל אותו הווזיר בכעס רב: "מדוע אינך קוצר כמו כולם? מדוע אתה נח באמצע?".

"אני קוצר כמו בעל מקצוע, מפעם לפעם אני עוצר, טועם שיבולת תוך כדי כך אני אוגר כוח ויכול להמשיך ולקצור" משיב הצעיר.

דממה שררה סביב, הכל הביטו בחרדה והבינו כי המצב לא קל.

ניגש הווזיר למלך ולחש באוזנו כי צעיר זה מחביא זקן בביתו ויש לתלותו מיד, לעיני כל העם.

 

לא השיב המלך שהיה סקרן מהמצב החדש שנוצר ואם לומר את האמת, תשובתו של הצעיר מצאה חן בעיניו, " עליך לבדוק אם באמת הוא מסתיר זקן בביתו" אמר לווזיר.

זעם רב הציף את הווזיר בשל המצב החדש שנוצר.

"אם אתה חכם כל כך" פקד הווזיר על הצעיר, עליך לבוא מחר רוכב ומהלך, מהלך ורוכב, ואם לא תצליח לבוא רוכב ומהלך, מהלך ורוכב, אחת דינך להיתלות  כאן בלב הכיכר על עמוד התלייה לעיני כולם". סיים הווזיר פקודתו ועזב בכעס את המקום.

 

השמש שקעה, הכל ניחמו את הצעיר והבינו כי זה יומו האחרון עלי אדמות. בייאוש מר נכנס הצעיר לביתו וכולו טענות על הסבא.

"בגללך יתלו אותי מחר". אמר לסבא.

"מה קרה? ספר לי למה אתה דואג?" שאל הסבא

סיפר הצעיר לסבא את כל השתלשלות העניינים וסיים בנימת ייאוש "מה אעשה?".

"דבר ראשון אל תתייאש, לך לישון ומחר אייעץ לך את עצתי". הלך הצעיר לישון.

 

למחרת היום, לתדהמת ההמון, המלך והווזיר בראשם, ראו כולם כי המשימה שהטיל עליו הווזיר, אין פשוט ממנה, שכן הצעיר הגיע רוכב על עז ורגליו מהלכות בעת ובעונה אחת על האדמה. אכן משימה מושלמת.

הכל מחאו כפיים לצעיר וצחקו וחייכו בהקלה כי יכל הצעיר לפקודתו של הווזיר הרשע. בעלי עין חדה יכלו להעיד כי אפילו המלך הצטרף בחיוך על שפתיו. רק הווזיר נמלא חמה.

"רואה אני שפיקח גדול אתה". סינן הווזיר דבריו בזעם עצור,

"אם כך, עליך להגיע מחר עם שחר לכאן לבוש ולא לבוש". 

"אינני מבין את דבריך", פנה הצעיר לווזיר "בבקשה להסביר את הפקודה החדשה".

"פשוטו כמשמעו" חזר הווזיר על הפקודה: "לבוש ולא לבוש, הפעם אני עצמי כבר אכין את חבל התלייה עבורך".

פחד גדול אחז בצעיר והוא שירך דרכו חזרה לביתו כשמבטי כולם מלווים אותו ברחמים גדולים. ואיש אינו מוכן להיות במקומו.

"מה קרה?" שואל שהסבא את נכדו כשראה אותו עצוב כל כך.

"עזוב אותי!! בגללך באה לי כל הצרה הזאת,  מה עלי לעשות? למה לי להיות חכם. למה לא אהיה כמו כולם ואז הייתי חי חיים שקטים ושלווים ללא פחד להיתלות מחר בכיכר העיר"

"ספר לי מה קרה"., דחק בו הזקן. בלית ברירה סיפר לו הצעיר בקול בוכה את פקודתו של הווזיר.

אותה שעה, לא יכול היה הזקן להתאפק ופרץ בצחוק מצלצל: "זאת בעיה?  שכב לישון וראה את העניין סגור.

לא נותר לצעיר הנדהם אלא לשמוע בקול זקנו, ואף שהיה סמוך ובטוח שחייו ניצלו, נדדה שינתו.

 

למחרת בבוקר צפה המלך וכל ההמון במחזה שלא ישכחוהו עד יומם האחרון. בפעם הראשונה בחייהן זכו הכל לראות אדם לבוש ללא לבוש, לרגע נראה עירום כביום היוולדו ובמשנהו לבוש מחצלות. כך הלך ומנמשך משחק האור והצל על בגדיו המוזרים של הצעיר וכאשר התקרב ללב הכיכר ראו כולם בראשם המלך והווזיר הזועם, כי הצעיר מילא את משימתו עד תום כשהוא עוטה על גופו רשת דייגים מכסה טפח ומגלה טפחיים.

 

"בראוו" זעק המלך ומחה כפיים. כל ההמון הריע בעקבותיו. אכן, הפעם הגדיש הצעיר את הסאה ועל כף המאוזנים עמדו כל יוקרתו של הווזיר האכזר. הכל ידעו כי לא בנקל יוותר הווזיר האכזר על טרפו. פניו מלאו זעם והוא התקרב אל הצעיר ובקול חמור סבר נשמעה פקודתו בכל הכיכר.

,מחר עליך להביא לכאן את ידידך הגדול ביותר. את שומר סודך ואת אויבך הגדול ביותר. אם לא תצליח בכך, מחר גופך יהי מאכל לעורבים". הווזיר סיים  את דבריו ועזב בכעס את המקום.

הכל הבינו שהפעם נקלע הצעיר לצרה צרורה, איש לא יוכל לחלץ אותו מן המשימה הקשה ללא מוצא  שהטיל עליו הווזיר האכזר.

 

הפעם, הבין גם הצעיר כי איש לא יוכל להצילו, חרושת השמועות והניסיונות לפתור את תעלומת גזירתו של הווזיר  עלו בתוהו! הכל הבינו כי הפעם מזלו יבגוד בו ואין ספק כי מחר הוא יומת ורבים נדו בעצב.

וכך, בדרך לא דרך, באווירה קשה זו נמצא הצעיר גורר את גופו העייף לאחר יום עבודה מתיש מבקש את נפשו למות.

"מה קרה הפעם." שואל הסבא.

"עזוב אותי במנוחה..יותר טוב לי שלא אדבר אתך. רק צרות נגרמו לי מעצותיך" השיב הצעיר.

"בכל זאת אולי נשמע?"

מאחר ולא היה לו כל מוצא אחר שטח הצעיר בפני הזקן את צרותיו והחדשות.

"שטויות" השבי הזקן. "לך לישון ומחר לה' פתרונים".

 

וכך, למחרת עם שחר מבחין הקהל הרב הממלא את לב הכיכר, בתמונה שתישאר חרוטה בלב כולם שנים רבות לאחר מכן. התדהמה הייתה רבה ואיש לא הבין מדוע אל הצעיר המתקרב ללב הכיכר הצטרפו גם חמור, כלבו ואשת חיקו.

"האם אלה התשובות לשאלותיי?" שאל הווזיר כשהוא גועה בצחוק רם והכל היו בטוחים שהנה  עוד רגע יחזו בתלייה של הצעיר.

"כן", משיב הצעיר בביטחון שהטריד את סקרנותו של המלך.

לתדהמת ההמון, התקרב המלך אל הצעיר ושאל: "הכיצד?"

"פשוט מאוד אדוני המלך" השיב הצעיר והוסיף "שומר סודי הטוב ביותר הוא החמור, הנה, הביטו אני לוחש דבר מה לאוזנו ואיש בעולם לא יוכל לגלות ממנו מה אמרתי". כל ניסיונות הווזיר להכות בחמור על מנת לשמוע מה  אמר לו הצעיר, עלו בתוהו. תשובת ההמון הוכיחו כי תשובתו נתקבלה ברצון.

,ידידך.. מי הוא" שאל המלך.

,הכלב" השיבי הצעיר בביטחון רב, הנה הביטו, אמר הצעיר והניף את מגלו והכה בגופו של הכלב מכות נמרצות עד אשר נשמע קול יבבה ברחבי הכיכר והכלב נמלט על נפשו, עתה שרק הצעיר שריקה קצרה והכלב רץ אל אדוניו מקשקש בזנבו  בעליצות כאילו לא הכה אותו הצעיר מעולם.

קריאות הידד של ההמון הלכו והתעצמו ופני הווזיר הלכו ונתמלאו כלימה.

"ועתה… מי הוא אויבך?" שאל המלך.

"היא, האישה" השיב הצעיר לתדהמת כולם.

"הכיצד., שאל המלך והוסיף: "אשתך. רעייתך?"

"כן" השיב הצעיר והניף מגלו להכות באשתו..

"אדוני המלך" פרצה האישה בצעקות, זקן הוא מחזיק בביתו, הוא לא מילא את פקודתך אדוני המלך ושמר על אביו זקנו"

,נו, פנה הצעיר למלך, אני צריך אויב גדול יותר מזה?"

הבין המלך את חשיבות חכמת הזקנים, ציווה להחזיר מיד את כל הזקנים לבתיהם ואת זקנו של הצעיר מינה ליועצו האישי.

 

ומה עלה בגורלו של הווזיר?

איש לא ידע בבירור, רק שמועות עקשניות ידעו לספר כי הוגלה על ידי המלך אל מחוץ לגבולות הממלכה.

 

(מאגדות ערב)  


   

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *