פרשת תזריע

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

בס"ד

הלכות לפרשיות תזריע-מצורע מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א

פרשת תזריע מצורע

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי – שנה א'
רבנו מלמדנו כתוב באבות ב' י"ז " ר' יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך וכל מעשיך יהיו לשם שמים" יש לדעת , מה שיכות לעסק התורה אם חיבוב ממון חבירו שהביא אותם אחד על יד השני ונראה לבאר בסיעתא דשמיא שמצינו שדימה הכתוב התורה לממון דכתיב ( משלי ב' ) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה וכו' וביאור הענין הוא כמו שהעוסק בממון במשא ומתן מרבה ומוסיף הממון שלו כן העוסק בתורה ונושא ונותן בדבריה ימצא חידושי תורה הרבה ויוסיף חכמה .

אך אפשר שיחשוב האדם כמו שממונו אם רוצה מניחו בתיבה ואינו מסתחר בו כן בתורה בא והזהיר התנא שהתורה משולה לממון חברך שנתן לך להתעסק ולהרויח בו לכן מחויב אדם לטרוח ולעסוק בתורה להוציא לאור כל תעלומיה .

1. שאלה: מדוע צריך ליטול ידים דווקא מתוך כלי?

תשובה: חכמינו הסמיכו נטילת ידיו כמו הזאת מי חטאת ונטילת ידיים ורגלים של הכהנים בבית המקדש שהיו דווקא בכלי.

2. שאלה: האם יש בעיה אם כלי הנטילה עשוי מאבן חקוקה?

תשובה: כל הכלים כשרים לנטילה ובלבד שיהיו עשוים לקבל משקים.

3. שאלה: האם ניתן ליטול ידיים במכסה של סיר?

תשובה: כיסוי הכלי אינו עשוי מתחילתו לקבל משקים לכן אין נוטלים ממנו והוא הדין לכובע העשוי מחומר שמסוגל לקבל משקה שאסור ליטול ממנו.

4. שאלה: אדם שיש בידו מכה ונטל רק יד אחת מה מברך ?

תשובה: אף על פי שנטל רק יד אחת מברך על נטילת ידיים .

5. שאלה: אדם שלוקח כלי קטן שמחזיק פחות מרביעית מים וממלא אותו כמה פעמים ונוטל, האם מועיל?

תשובה: צריך שהכלי יחזיק רביעית מים ואין נוטלים בכלי קטן אפילו שימלא אותו כמה פעמים .

6. שאלה: כיצד ידע אדם שהכלי נקוב בגדר של כונס משקה שאז פסול לדברי הכל?

תשובה: אם יוצאים המים מן הכלי טיפה אחר טיפה בידוע שהוא כונס משקה ופסול .

7. שאלה: האם ניתן ליטול ידיים מקומקום ?

תשובה: לדעת הגאון החיד"א המנהג פשוט שמותר אך יש מחמירין כאשר פי הקנה של הקומקום גבוה משפתו של הכלי .

8. שאלה: כלי ששבור מעט בשפתו האם ניתן ליטול ממנו?

תשובה: במקרה והשפה שבורה אסור ליטול בצד של השפה השלמה אלא יטול המים במקום השבר במקום הכי נמוך של הכלי (בתנאי שמחזיק רביעית כנ"ל ) .

9. שאלה: כלי שהיה נקוב וסתמו, האם ניתן ליטול ממנו?

תשובה: בכלי נחושת שנקוב צריך לסותמו דווקא בבדיל אבל אם סותם בדבר שאינו מתקיים כמו זפת שעווה לא מועיל .

10. שאלה: האם אדם יכול למלא מים בחופניו ולתת על ידי חברו?

תשובה: אין דבר זה מועיל וכן לא ימלא ידו האחת ויתן על חברתה .

שאלה למעיין : אדם שמכניס ידו לתוך כלי גדול של מים, האם מועיל לו לנטילה?

השאלה למעיין מפרשת שמיני : מה צריך לעשות אדם שבירך על נטילת ידיים ולפני הניגוב נגע בו אדם או תינוק ? התשובה למעיין מפרשת שמיני : ינגב ידיו ויטול שוב ולא יברך שנית .

באורי תפילה

ברכה י' תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותנו -בברכה זו צריך שנשפוך כמים לבנו נוכח פני ה' על גאולתנו וידוע שעיקר קבוץ גליות הוא ע"י ברור ניצוצות הקדושה הפזורים בארבע כנפות הארץ ועל זה אנחנו מתפללים וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו וצריך שנכוון כי יחד מארבע כנפות אותיות הסמוכות לסוף תיבה יוצא מהם שם קדוש (חב"ו) היוצא מראשי תבות פסוק חיל בלע ויקיאנו שהוא מסוגל לברור ניצוצות הקדושה ולהוציא בלעם של הקליפות מפיהם ברוך אתה ה' – יכוון כנזכר לעיל ושממקור הברכות יושפע שפע גדול לקבץ גלויותנו מקבץ נידחי עמו ישראל – בעניית אמן יציין בגיליון הסידור שלו אמת שאתה מקבץ נידחי עמך ישראל וכן יהי רצון שיהיה מהרה ועל זה אנו מוסרים נפשנו . ( בית תפילה )

אורחות צדיקים

הגאה לעולם יחזיק לעצמו טובה, ומתוך כך לא יטרח על התורה, כי לא יחוש על כבוד שמים, רק שיודו לו העולם שהוא אדם טוב וחכם, ובזה יש לו די, ותמיד הוא שמח במכשול חבריו ובמיעוט ידיעתם, ומתכבד בקלון חבריו. וזה אחד מעשרים וארבע דברים המעכבים את התשובה. אדם שכל מעשיו טובים הם, ומתהלל בהם להתכבד, דומה לתבשיל חשוב מאד בכל אבקת רוכל וראשי בשמים, ועומד אצל האש עד שיהא מקדיח ומסריח, עד שלא יהא שווה לאכול מחמת מרירות שריפת האש – כך האדם המתפאר במעשים, מקדיח ומסריח במהללו מעשיו הטובים. ( שער הגאווה )

ספר המדות : ¶אין משיח בא עד שיכלה גאוה מן העולם .

¶ סגולה לבטל גאוה ליתן צדקה.

הנהגות וסיפורי צדיקים

מתוך הספר סיפורי אליהו הנביא

&מעשה באדם אחד ששאל את אליהו הנביא: מדוע גלות בית ראשון נתגלה עוונם ונתגלה קיצם ואילו בבית שני לא נתגלה זמנו וקיצו?

אמר לו אליהו הנביא: תדע לך שאף על פי שבית ראשון היו עובדים בו עבודה זרה, אבל היתה שוררת ביניהם אהבה רבה בין אדם לחברו ונהגו בדרך ארץ זה עם זה, ועסקו בצדקה ובגמילות חסדים, לכן הקב"ה ידע שעל ידי צירוף וזיכוך של שבעים שנה יעזבו בני ישראל את עבודת האלילים אשר בידיהם, אשר השתקעו בה ויחזרו לארצם מזוככים ונקיים. אבל בית שני שהיתה ביניהם קנאה ושנאת חינם, תחרות ופירוד לבבות לא נתגלה קודם כי עדיין הם עסוקים בעניינים אלה ולא נראה הקץ, והשטן מרקד ושמח לזה מאוד מאוד ומקפץ בין המחנות להרבות בשנאה ותחרות שהוא יודע, שכל עוד יהא הפרוד הוא ישלוט, לכן אין הדבר תלוי אלא בנו ולא הוקצב הזמן, אלא לפי מה שנתקן ולפי מה שנפעל ואין לנו זמן לעשות, אלא רק להתפלל ולבקש בתחנונים ורחמים לפני אבינו שבשמים שיגלגל רחמיו עלינו ויגאלנו.

מעשה בעם הארץ אחד שבא אליהו הנביא כנגדו והיה מתלוצץ ומלעיג על דברי תורה ,אמר לו אליהו: "בני מה תשיב לפני בוראך שבשמים ביום הדין? מדוע לא עסקת בתורה ,ולא עוד אלא גם לועג לדברי תורה? אמר לו האיש: רבי, יש הרבה תירוצים לפטור עצמי ,שאומר: לא ניתנה לי בינה ללמוד תורה.

אמר לו אליהו: בני ,מהי מלאכתך? אמר לו :דייג אני. אמר לו :"בני מי נתן לך דעת להביא לארוג מצודות, ולהשליכם לים כדי לשלות בהם דגים?

אמר לו :בזה נתנו לי בינה מן השמים להבין. אמר לו אליהו: אם נתנו לך דעת מן השמים לדברי רשות וטפלות, לדברי תורה שכתוב בהם "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו " על אחת כמה וכמה שנתנו לך בינה לדעת מן השמים .

מיד התחרט בעצמו נתן קולו בבכי וקבל מיד על עצמו ללמוד תורה.

כי לקח טוב נתתי לכם…
"אישה כי תזריע וילדה זכר " ישנם אנשים בורים שאם ילדה אישתו זכר הרי הוא אוהבה ומכבדה כבוד גדול, ואם ילדה בת, הרי הוא מרחיקה ומזניחה, וגורם לעצבות ומתח בבית. ואנשים אלו טועים טעות חמורה, וכי הלכה אישתו לשוק ובחרה לה בת ולא בן ? ועוד שאמרו חכמנו ז"ל שהדבר תלוי באיש ובנוסף לכך ישנם אנשים רבים שזכו לרוות נחת מבנותיהן יותר מבניהם, כוון שבנותיהן נישאו לבעלים בני תורה והקימו בית לתפארת, ולכן צריך האדם לשמוח במתנה שה' יתברך שלח לו, ולא להיות כפוי טובה לבורא יתברך שמו ואיזהו עשיר השמח בחלקו.

"וביום השמיני ימול בשר עורלתו" אמרו רבותנו ז"ל ולמה התינוק נימול לשמונת ימים ? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהיה בו כח .נמצא כי ביום השמיני יש כח לתינוק להיות נימול וצריך להבין מדוע דווקא בשמונה ימים ולא פחות יש כח לתינוק להיות נימול ? אבל נראה שהיסוד הוא מדברי הזוהר הקדוש כדי שיעבור עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע ,ואז יהיה בן קיימא כמו כן אמרו חז"ל שקודם שבאה שבת היה העולם רופף ורועד כיוון שבאה שבת נתחזק ונח ( אור החיים ) טעם נוסף למילה ביום השמיני כי אז נתעכל דם הנדות הטמא אשר ממנו ניזון הוולד במעי אימו וטהר הוולד להכנס בברית הקודש ומאחר ודרשו חז"ל על הפסוק "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם " ולא שימות בהם .לאחרונה גילו המדענים שמנגנון הקרישה בדם חלש בשבעת הימים הראשונים של התינוק וביום השמיני הוא הגבוה ביותר בכל ימי חייו ומיום התשיעי חוזר להיות ככל אדם . ( לבוש יוסף )

מצוותיך שעשועי

האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע . לכן יזרז את עצמו לתקן מידותיו בשנת י"ח כמו שאבאר כגון מי שנולד בטבע של עקשנות , ישבר את טבעו ארבעים יום רצופים לעשות דוקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו . וכן מי שבטבע עצל ירגיל את עצמו ארבעים יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות כך … כי הרגל כל דבר נעשה שלטון וכן מי שטבעו אינו מתמיד בלימודו ירגיל את עצמו גם כן ארבעים יום וילמד יותר מהרגל שלו … ומשם ואילך מן השמים יעזרו להיות מוסיף והולך בשבירת מידות הרעות עד תומם .

וכל עת שהוא פנוי מהתורה ומהתפילה ילמד את עצמו בעל פה דברים הצריכים לו כגון תיקון רחל ותיקון לאה , תפילת השב של רבינו יונה וברכת לבנה ובריך שמיה ומודים דרבנן ויהרהר במצוות עשה של ונקדשתי בתוך בני ישראל שמוכן למסור נפשו בשביל קדושת ה' יתברך . ( נועם אלימלך )

פנינת החינוך

*הביטחון העצמי של הילד זה שהילד מאמין ביכולתו העצמית לבצע את התפקיד שה' הועיד לו בחיים כאן בעולם הזה. וככל שהוא יאמין ביכולתו ובכשרונותיו כך הוא יעשה ויפעל יותר במטרות שהוא מציב לעצמו.

הביטחון העצמי של הילד זהו המנוע שמניע אותו וכאשר הביטחון העצמי פגוע מכל מיני סיבות או כאשר הביטחון העצמי לא נבנה אצל הילד בצורה נכונה זה עלול להשפיע על התנהגותו ועל מחשבותיו ועל דיבוריו של הילד במישרין או בעקיפין

oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

בס"ד

דרשה לפרשת "תזריע" מספר עוד יוסף חי – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

בס"ד

עלון שבועי של הלכות בפרשת "תזריע" מספר עוד יוסף חי – הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה
מפרשת שמיני ועד פרשת במדבר אין הלכות בספר עוד יוסף חי – הלכות.

דרשה לפרשת תזריע מספר עוד יוסף חי – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

אשה כי תזריע וילדה זכר. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בגמרא דהוריות דף י"ב וכריתות דף ה', שהכוהנים גדולים מושחין אותם כמין כי , ושאל בגמרא מאי כי, ואמר רב מנשה בר גדא כמין כף יוני, ופירש רש"י ז"ל דוגמתו כזה ע"ש, ולפ"ד רש"י ז"ל הוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה, ואמרתי בס"ד טעם לזה להורות לכה"ג, שבדברים הנפשיים שהם ענייני העבודה של תורה ומצות ששייכים למעלה, יראה עצמו תמיד קצר בעבודה זו,ולא יצא ידי חובתו עדיין, אבל בדברים הגופניים שהם קנין עוה"ז שהוא תחתון למטה, יראה עצמו רחב שיהיה עשיר ושמח בחלקו, כדי שלא יהיה להוט אחר קנייני עוה"ז, ועי"כ יוכל לשמור קדושת כהונתו שיהיה כלי כפרה לישראל ולכן בעת שמושחין אותו לכהונה גדולה מושחין אותו כמין כי, שהוא כף יוני הקצר מלמעלה ורחב מלמטה. ובזה פרשתי בס"ד, רמז הכתוב כי תשא את ראש בני ישראל, שהוא הכהן הגדול שהוא הראש, כלומר כעין כי, תשא במשיחה שתמשח הראש, כלומר כעין כי, תשא במשיחה שתמשח את ראש בני ישראל שהוא הכהן הגדול:

והנה ידוע מ"ש רז"ל בגמרא, למה נקראת האשה אוצר, מפני שהיא עשויה כאוצר מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה כדי לקבל בתוכו הפירות שאוצרים בו, כן האשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה , כדי לקבל הולד בבטנה מתחלת הריונה עד לידתה , וז"ש אשה כי ,כלומר האשה עשויה כעין כי שהוא כף יוני, מפני שהיא תזריע וילדה, ולכך עשויה כמין כי כדי שתקבל הולד בבטנה, משא"כ האיש אינו צריך לכך:

בס"ד

דרשה לפרשת תזריע מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה כפי שהועבר אלי ע"י ידידי חכם אליהו הלוי הי"ו.

תזריע – החודש תשס"ח – דיני טבילת כלים וברכת האילנות

השיעור מוקדש לעילוי נשמת התלמידים הקדושים של מרכז הרב :

נריה כהן, בן 15 מירושלים, שגב פניאל אביחיל, בן 15 וחצי מנווה דניאל, יהונתן יצחק אלדר, בן 16 משילה, אברהם דוד מוזס, בן 16 וחצי מאפרת, רועי רוט, בן 18 מאלקנה, יוחאי ליפשיץ, בן 18 מירושלים, יונדב חיים הירשפלד בן 19 מכוכב השחר ומהרטה טרונוח, בן 26 מאשדוד.

האדם נברא בערב שבת

פרשת השבוע פותחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו?ֹתָהּ תִּטְמָא" (ויקרא יב, א-ב).

אומר רש"י: "א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף".

היינו, בסוף פרשת שמיני כתוב איזה בהמה, חיה ועוף מותרים באכילה ואיזה אסורים, וסמיך ליה "אשה כי תזריע". קודם דיבר בענין בהמות ואחר כך בענין בני אדם. כי כך היה בבריאה, קודם הקב"ה ברא בהמה, חיה ועוף, וביום שישי ברא את אדם וחוה. ולנו אין ח"ו שאלות מדוע כך עשה הקב"ה שהבהמות לפני בני אדם.

וכנראה שרש"י רמז לדברי הגמרא במסכת סנהדרין האומרת (לח ע"א): "ת"ר אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר, שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר כדי שיכנס למצוה מיד (רש"י – מצות שבת). דבר אחר כדי שיכנס לסעודה מיד" (רש"י – "שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ").

אמרו חכמי המוסר, הגמרא מציינת שתי דרגות קיצוניות שבהם האדם יכול להיות, או שהאדם יורד למדרגה הכי שפלה, פשוטה וגרועה כמו "יתוש". וידוע שהיתוש נברא מפסולת, או חוץ מכבודכם מצואה, מזבל. ואם האדם אינו מקיים תורה ומצוות, שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, אומרים לו: "יתוש קדמך".

ומאידך הוא יכול להיות בדרגה של "נזר הבריאה" שמכינים לו את הסעודה – "שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ", כלשון רש"י. והכל תלוי בידי האדם, האם להיות גרוע שבגרועים, או להיות נזר הבריאה.

ואומר בעל ה'בן איש חי' זיע"א בספרו 'בן יהוידע' (על מסכת סנהדרין – פרק ד'), וז"ל: "שאם תזוח דעתו עליו א"ל יתוש קדמך. קשיא אמאי נקיט יתוש, ולא נקיט נמלה או פרעוש? ונ"ל, יתוש הוא ממין הפורחים. ועוד נ"ל בס"ד, נקיט יתוש כדי לעשות לאדם תוכחת מוסר בו מצד אחר ג"כ, דאיתא בגמרא דגיטין, יתוש בריה קלה, ואמאי קרי ליה בריה קלה, משום דמעליינא אית ליה, מפקנא לית ליה. פירש רש"י ז"ל, יש לה פה להכניס המאכל, ומוצא דרך בית הרעי לית ליה, עי"ש.

וא"כ תוכחת מוסר לאדם מן היתוש, דהוא עדיף מיניה, שהאדם מאכל הטוב שיכנס לפיו מוציא אותו ממנו סרוח, והיתוש אוכל ואינו מוציא סירחון, לכך מוכיחין לאדם בגאוה מצד קדימת היתוש עליו, כי עוד יש מן היתוש תוכחת מוסר לאדם בענין הגאוה מצד היותו בריה קלה שאוכל ואינו מוציא סרחון", עכ"ל.

האדם צריך לדעת מה תפקידו בעולם הזה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ולהשתדל לקיים את כל המצוות שבתורה, הן המובנות, הן החוקיות, הן מצוות שבין אדם למקום, והן מצוות שבין אדם לחברו. ומה האדם חפץ להיות?? יתוש או נזר הבריאה?

כותב המהרש"א: אדם שמתגאה אומרים לו "יתוש קדמך". ויש לשאול, וכי לא מצאו הגדרה אחרת?

והוא מסביר על פי דברי הגמרא במסכת גיטין (דף נו ע"ב) האומרת שלאחר שטיטוס החריב את בית המקדש הוא התגאה והתפאר במעשיו הרעים והמקולקלים וחשב עצמו "כגבור". והוא נטל את הפרוכת ועשאה כמין שק והכניס בה את כלי המקדש ועלה לספינה כדי ללכת לעירו ולהשתבח במעשיו. ואומר הגמרא: "עמד עליו נחשול שבים לטובעו. אמר (טיטוס, עפרא לפומיה) כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים. בא פרעה טבעו במים, בא סיסרא טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים, אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה. אמאי קרי לה בריה קלה? דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא אישתיק, אמר איכא תקנתא. כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה, לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי, לישראל אמר ליה מיסתייך דקא חזית בסנאך. עד תלתין יומין עבד הכי מכאן ואילך כיון דדש דש. (פירוש: יום אחד עבר במקום שיש פחחים הדופקים בפטיש על הפח וזה מרעיש ואז היתוש השתתק ולא עשה רעש לטיטוס וע"כ שמח טיטוס. והיה שולח להביא נפח לביתו שידפוק בפטיש על הפח. השליח היה מביא את הפחחים. ואם מצא פחח גוי היו משלמים לו ארבעה זוזים. ואם מצאו פחח יהודי שבא לבית טיטוס ושם עובד, לא היו משלמים לו מאומה, ואומרים לו: מספיק שאתה רואה את שונאך טיטוס סובל, עוד תקבל כסף?! שלושים יום עשה כן טיטוס, אבל לאחר מכן היתוש התרגל לרעש של הפחח והמשיך להרעיש לטיטוס). תניא אמר רבי פנחס בן ערובא אני הייתי בין גדולי רומי וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים, במתניתא תנא כגוזל בן שנה משקל שני ליטרין", עכ"ל הגמרא.

לכן לאדם שמתגאה אומרים "יתוש קדמך".

וטמא טמא יקרא

כתוב "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה).

אומר רש"י: "וטמא טמא יקרא – משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו". כלומר, הוא קורא לעצמו: 'טמא טמא ! אני טמא, התרחקו ממני!'

אומר התרגום אונקלוס: "ולא תסתאבון ולא תסתאבון יקרי".

ואומר בתרגום יונתן בן עוזיאל: "וכרוזא מכריז ואמר רחוקו רחוקו מן מסאבא".

היינו, הוא הפריד בן איש לאשתו, בין אדם לחברו בלשון הרע שלו, ועתה הוא צריך להפריד את עצמו מאחרים, ואומר להם: "טמא אני, התרחקו ממני!".

תשובה מלשון הרע – פלא הרפואה של הצרעת

כתוב "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (ויקרא יד, א – ג).

אומר בעל "אור החיים הקדוש", מה שבאופן טבעי כמעט ולא ניתן להשגה – דהיינו הרפואה לצרעת, הרי שבדרך רוחנית משיגים בקל ובמוחש, וכיון שהצרעת באה בגלל לשון הרע, הרי שעל ידי התשובה מהחטא הנורא הזה יבוא האדם לרפואתו, וזה מה שמבטיחה התורה "והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע", וז"ל: "עוד נראה לפרש עז"ה להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפשות וזיהום הגוף ותגבורת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, וכו', והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חולי טבעי הוא אשר יקרה לאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים לזה כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבה יולידו הטבע מחדש וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים, אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גילה הנגע את עינו, וישוב מחטאתו ויטהר לשונו, ויראה כי הפך הנגע את עינו – בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדיבר לשון הרע, והוא אומרו זאת תהיה תורת המוציא שם רע. והכרח הדבר והוכחתו ביום טהרתו שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו הנזכר אף על פי כן נטהר בזה, ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה טבעי כחושבי מחשבות און, וישמור פיו ולשונו והוא מה שגמר אומר "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" פי', מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו", עכ"ל.

ידוע שהרמב"ם בספרו הגדול "היד החזקה" כותב הלכות מעשיות, ואין בספר זה דרשות או דברי מוסר (רק בסוף כל חלק מהיד ספרים), ואף על פי כן, בהלכות טומאת צרעת כותב הרמב"ם הלכה שכולה דרשה ומוסר, ללמדנו שההתרחקות מלשון הרע המביא לצרעת, צריכה להיות הלכה מעשית ולא חסידות בעלמא, וז"ל (פט"ז מהל' טומאת צרעת ה"י):

"הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך, הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר 'וקול כסיל ברוב דברים', ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק', ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו', ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר כענין שנאמר 'ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלקיהם', והרי הוא אומר 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ', מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'. סליקו להו הלכות טומאת צרעת", עכ"ל.

וכתב עליו בעל 'הכסף משנה': "מי שמספר לשון הרע משתנות קירות ביתו וכו' דברי רבינו ראויים אליו", עכ"ל.

כלומר, דבר ראשון מזהירים אותו בזה שקירות ביתו מקבלים צרעת, אח"כ כליו, ולבסוף הוא עצמו. ואמרו דרך רמז, אם יש שכן ירא שמים ולידו גר רשע ויש ביניהם קיר המשותף לשניהם, כדי שלא יסבול השכן ירא השמים מתחילים מהרשע, ועל זה נרמז "הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד" (משלי יב, ז).

שבת החודש

א. השבת מוציאין שני ספרי תורה. בראשון קורין שבעה עולים בפרשת השבוע – פרשת תזריע. ובספר שני קורא המפטיר בפרשת 'בא' – "החדש הזה לכם" (שמות יב, א – כ).

ב. מנהג הספרדים – לאחר קריאת פרשת השבוע בספר הראשון, המשלים אומר חצי קדיש. ולאחר קריאת המפטיר בספר שני, אומרים שוב חצי קדיש.

מנהג האשכנזים – לאחר שסיימו את הקריאה של פרשת השבוע בספר הראשון, מניחים את הספר השני ליד הראשון על הבמה ואומרים חצי קדיש.

ג. מפטירין ביחזקל פרק מה, יח "כה אמר ה' בראשון באחד לחודש", עד פרק מו פסוק יח.

ד. אם חל ערב ראש חדש ניסן בשבת (כמו השנה) מנהג הספרדים להוסיף פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת "מחר חודש".

טבילת כלים

המקור לטבילת והגעלת כלים

בפרשת מטות נאמר: "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם. וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה" (במדבר לא, כב-כד).

דין טבילת והגעלת כלים נלמד ממלחמת מדין. כשנערכו בני ישראל להלחם עם מדין, עמד אלעזר הכהן ולימד אותם הלכות הגעלת כלים.

ויש לדעת שכל כלי שהשתמשו בו הגויים לא יוכשר לשימוש אצל יהודי אלא אם כן יגעילו קודם לכן, ואח"כ יטביל אותו.

הכלל בהגעלה הוא "כבולעו כך פולטו". כלי שדרך תשמישו על ידי אש, כגון: שיפודים וכדומה, הכשרתו רק על ידי ליבון באש. והליבון הוא עד שאם יתנו עליו מכה יצאו ממנו ניצוצות של אש.

כיבוש ארץ ישראל והכשר כלים ומאכלים

שואל הרמב"ן (על התורה שם), מדוע כתבה התורה את הלכות הגעלת כלים דוקא במלחמת מדין, והרי בני ישראל נלחמו קודם לכן במלחמות נגד סיחון ועוג, וגם שם לקחו ישראל את כליהם בשלל? וז"ל: "והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים ולא אמר להם זה מתחילה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר(דברים ב, לה) 'רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו'? והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו, יא) 'ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת', ואמרו רבותינו (חולין יז.) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדיין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם".

מדברי הרמב"ן למדנו כמה גדולה וחביבה מעלתה וקדושתה של ארץ ישראל, שכאשר באים לכבוש אותה ולהשיב אותה לעם ישראל שהיא נחלתם המובטחת והבלעדית, הותר כל השלל ואפילו הותרו האיסורים, ובלבד שלא יעכבו את המלחמה מחמת חוסר מזון וכדומה.

טבילת כלים לכבוד פסח

מאחר ורגילים בפסח לקנות כלים חדשים, יש לדעת הלכות טבילת כלים ופרטיהם. לפני כמה שנים המלצנו לעשות מקוה מיוחד לטבילת כלים בשכונתנו, וכך עשו, וזה מאוד נוח לכל מי שבא להטביל כלים, משום שמעלת טבילת כלים רבה וחשובה היא עד מאוד, ומי שלא מטביל את כליו, יתכן שעובר על איסור דאורייתא, וכדלקמן.

מקור לדין הגעלת וטבילת כלים

התורה מלמדת אותנו שכלים צריכים הכשרה לפני ההשתמשות בהם. דבר זה נלמד בפרשת מטות (במדבר ל"א, כ"א), כשכבשו עם ישראל את מדין ונסו אלו על נפשם מפני ישראל, והשאירו את כליהם חלקם באמצע בישולם וחלקם נקיים ומוכנים לשימוש – באה התורה והזהירה שלא להשתמש בהם אלא אחרי הכשרתם. יש הכשרה שהיא על ידי הגעלת הכלי, ויש הכשרה שמצריכה אף טבילת הכלי. וכך כותבת התורה: 'וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם'. ובאר רש"י (שם, כב) בעניין הגעלת כלים, וז"ל: "אך את הזהב וגו' – אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טומאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות גיעול. ואך לשון מיעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפילו לאחר טהרתן מטומאת המת, עד שיטהרו מבליעת איסור נבלות. ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא". והיינו, שבהגעלת כלים יש שני דינים, האחד הוא שאין להשתמש בכלי הבלוע מכל איסור אלא לאחר שהגעילו, והשני הוא שהכלי צריך להיות נקי לחלוטין מכל גורם שעשוי למנוע הגעלה מוחלטת, ואפילו אם הגורם הוא מגוף הכלי, ולכן אם יש חלודה על כלי מתכת יש להסירו לפני ההגעלה וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קכ סי"ג) וב"בן איש חי" (שם, הלכה י"ח), וכתב: "צריך לנקות הכלי מכל לכלוך וחלודה שלא יהיה חציצה", עכ"ל. ובעניין צורת ההגעלה כותב רש"י (שם, כ"ג) וז"ל: "כל דבר אשר יבא באש – לבשל בו כלום. תעבירו באש – כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו ע"י חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו ע"י צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור. אך במי נדה יתחטא – לפי פשוטו חטוי זה לטהר מטומאת מת. אמר להם צריכין הכלים גיעול לטהרם מן האיסור, וחטוי לטהרן מן הטומאה. וכל אשר לא יבא באש – כל דבר שאין תשמישו ע"י האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור", ע"כ. ובעניין טבילת כלים כותב רש"י (שם), וז"ל: "ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה". ועוד כותב רש"י שם: "תעבירו במים – מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות", עכ"ל. למדנו שני דברים. האחד שכלי מתכות צריכים טבילה אם הם באים מהגוי (בין אם רכש אותם היהודי ובין אם בכל דרך שהגיעו ליהודי מהגוי), והדין השני הוא, שהכלים צריכים טבילה במקוה הכשרה לטבילת נשים לחומרא.

אם טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן

הבאנו לעיל את דברי רש"י שמבאר בפרשת מטות שהתורה מלמדת על טבילת כלים, ומשמע מדבריו לכאורה שזה מדאורייתא. והנה נחלקו הראשונים בדין זה, הרמב"ן (שם, ד"ה "ולשון ספרי") מטיל ספק בדין טבילת כלים אם הוא מדאורייתא או שמא מדרבנן, כי יתכן לומר שלמרות שהתורה הזהירה על טבילת כלים, בכל אופן אין דין טבילת כלים אלא מדרבנן ואסמכוהו אקרא, וז"ל: "ולא הוצרך הכתוב לחזור ולהזכיר הטבילה, שכבר הזכיר אותה 'אך במי נדה יתחטא', ואחרי פליטת האיסור כולם שוים בדין הטבילה. ולבי מהרהר עוד לומר, שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו, וכן אונקלוס מתרגם אותו בחטוי הזאה של אפר פרה, והצריכו אותה חכמים בכלי המתכות בלבד מפני שיש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן, וזה צריך תלמוד", עכ"ל. והנה, מרן כותב (ריש הלכות הכשר כלים, יו"ד סי' ק"כ ס"א), וז"ל: "הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכות או של זכוכית וכו' צריך להטבילם במקוה או במעיין של ארבעים סאה". וה"פרי חדש" (שם) מביא בעניין זה את דעת הרמב"ם שטבילת כלים מדרבנן, ואת דעת הרשב"א והראב"ד שזה דאורייתא, וז"ל: "לשון הרמב"ם, 'טבילת זו שמטבילים כלי סעודה וכו', אינה לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה וכו', וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עובדי כוכבים, ע"כ. הרי מבואר בדברי הרב (הרמב"ם) שטבילה זו מדברי סופרים ואין לה אלא רמז בתורה. ומ"ש הרשב"א בתשובה שמדברי הרמב"ם יראה שהוא סובר שהוא מדאורייתא שלא בדקדוק כתב כן, שדברי הרב מוכיחין בבירור שהוא מדברי סופרים, ומה שכתב הכסף משנה שטעם הרשב"א מפני שכתב הרב ומפי שמועה למדו גם זה אינו כלום, ואדרבא משם מוכח להדיא איפכא, שהרי כתב שפרשת כלי מדין מיירי בטהרה מידי גיעולי עובדי כוכבים ולא בטהרה מידי טומאה וגיעולי עובדי כוכבים בודאי הוי מן התורה, וכדאמרינן בפ"ב דעבודת כוכבים למ"ד נ"ט לפגם מותר גיעולי עובדי כוכבים דאסר רחמנא היכא משכחת לה, ומשנינן לא אסרה תורה אלא בן יומו, ופשטא דקרא ד'וטהר' ר"ל שבהכשר זה נטהר ונכשר הכלי לבשל בו וחכמים סמכו זה להוסיף טהרה אחרת דהיינו טבילה וכן גבי משכחנא פסק הרמב"ם לקולא וכתבה הרשב"א גופיה בת"ה דף קנ"ה והר"ן בפירוש הלכות שטעמו משום דס"ל טבילת כלים מדברי סופרים וקראי אסמכתא בעלמא וכך הוא האמת בדעת הרמב"ם. אבל דעת הרשב"א שם דטבילה זו מדאורייתא ואפילו לכלים חדשים. ונראה מדבריו שם, שכ"ד הראב"ד והרמב"ן, וכולא שמעתתא דעבודת כוכבים מוכחא דטבילה זו מן התורה כסברא זו, והכי מוכח דעת המחבר עמ"ש לקמן בס"ט וסעיף י"ד ע"ש וכן עיקר", עכ"ל.

דעת ה"בן איש חי" בדין הנ"ל

למעשה: מרן רשכבה"ג הרי"ח הטוב בעל ה"בן איש חי" זיע"א – שמפיו אנו חיים ותורתו אנו דולים ומשקים – מביא את שני הדעות הנ"ל, והוא פוסק שטבילת כלי מתכות מדאורייתא ושאר כלים מדרבנן, וכך הוא כותב (שנה שניה, מטות, הקדמה והלכה ב): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר אך במי נדה יתחטא. הנה ארז"ל הפסוק הזה מדבר בהכשר כלים מאיסורין ע"י ליבון או ע"י הגעלה, וכתיב 'וטהר', הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת והיא הטבילה. ומפרש הכתוב שצריך להטבילו במקוה או מעין שיש בו ארבעים סאה שראוי לנדה לטבול בו, ולכן כתיב אך במי נדה יתחטא. (הלכה א) – אפילו כלי סעודה אינם צריכין טבילה מן התורה אלא רק כלי מתכות דכתיב זהב וכסף אבל כלי חרס וכלי עץ ואבן אין צריכין טבילה ואמנם חז"ל תיקנו טבילה לכלי זכוכית מפני שהן דומין קצת לכלי ברזל יען דאם נשתברו יש להם תקנה שיכולים להתיכן ולעשות מהם כלי אחר ולהכי צריכין טבילה מדרבנן. ויש אומרים דגם כלי מתכות טבילתן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וסברה ראשונה עיקר דס"ל כלי מתכות מדאורייתא ועיין פר"ח ופר"ת וערך השלחן ושאר אחרונים", עכ"ל.

טבילת קטן וגוי

יש כמה נפק"מ למעשה אם טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן. הנה מרן כותב (שם, סי"ד): "אין מאמינים קטן על טבילת כלים". והוסיף שם הרמ"א (שם, בסוגריים): "ואם הטבילו לפני גדול, הוי טבילה". ומביא שם אסמכתא לדבריו מתרומת הדשן (סי' רנ"ז) שנשאל האם מאמינים לקטן שמטביל כלים שנלקחו מן הגוי, והשיב שאינו נאמן והטעם הוא מפני שלא הימנוהו אמילי דאורייתא. וז"ל: "יראה דלא שרי למיעבד הכי כיון דטבילת כלים הלקוחים מן הנכרים דאורייתא היא, לא מהימנינן עלה לקטן", עיי"ש. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה ט) וז"ל: "וצריך להטביל גדול בן י"ג שנה ויום אחד, ואין מאמינים לקטן, עכ"ל. כמו כן, מרן כותב (שם, סט"ו) בעניין טבילת גוי שהוכשר הכלי בהכי אם גדול עומד על גביו, אבל אינו נאמן לומר שהוא הטביל את הכלי לצורך הישראל אם לא היה מי שראהו. וז"ל: "אם הטביל כלים על ידי עובד כוכבים, עלתה להם טבילה. (אבל אינו נאמן על הטבילה)", עכ"ל. והוא מאותו הטעם שקטן אינו נאמן, משום שטבילת כלים מדאורייתא.

מסופק אם הכלי טבול

אם נסתפק לאדם אם כלי שבביתו הוטבל או לא, אתינן למחלוקת הנ"ל אם טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן. אם טבילת כלים מדאורייתא הרי שיש לחזור ולהטבילו ככל ספק בדאורייתא שיש להחמיר בו, אבל אם טבילת כלים מדרבנן אין חיוב לחזור ולהטבילו, ובאופן זה יש להטביל בלי ברכה.

השתמשות בצונן, כלי שכור מגוי, כלי סעודה

ה"בן איש חי מפרט עוד (שם, הלכה א') דיני טבילת כלים, וז"ל: "טבילה זו היא משום פליטת טומאה כדי שיצא הכלי מטומאתו לקדושת ישראל, דומיא דגר שיצא מרשות העכו"ם לרשות ישראל. (וכמו שמערת המכפלה קיבלה "תקומה" ועלתה מרשות הדיוט לרשות מלך כשאברהם אבינו קנה אותה). הלכך אפילו הם חדשים שלקחן מן האומן גוי, צריך להטבילם. ואפילו להשתמש בו צונן אסור בלא טבילה. ואם ישראל שכר או שאל כלי מן הגוי אין צריך טבילה. ודוקא כלי סעודה צריכין טבילה משום דהכתוב איירי בכלי סעודה, דכתיב כל אשר יבא באש וכו' ואיזהו דבר שבא באש וצריך להכשירו באש, הוי אומר זה כלי סעודה שבולע ע"י האש, שצריך להפליט בלעו ע"י האש".

טבילת כל הכלי בפעם אחת

אופן טבילת הכלי שונה מהגעלת הכלי. בהגעלה ניתן להגעיל את הכלי לחצאין, כלומר, שאם הכלי גדול מאוד ואין אפשרות להכניסו לדוד המים הרותחים, ניתן להכניס חציו למים הרותחים ואחרי כן להכניס את חציו השני למים הרותחים, ושפיר דמי. דין טבילת כלים אינו כן, אלא יש להכניס את כל הכלי דוקא למי המקוה או המעיין, ולא מהני להכניס אותו לחצאין כפי שניתן לעשות בהגעלה. והטעם לכך הוא שהגעלה נועדה להפליט את האיסור ויכולים להפליט מחציו של הכלי ואחרי כן מחציו השני, אבל טבילת הכלי היא להוציא את הטומאה, וצריכה טבילת כולו כמו נדה שלא עולה מטומאתה על שתטבול את כל גופה במים בפעם אחת. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה ג'): "צריך להטביל כל הכלי שיכניסו כולו במים ולא ישאר ממנו חוץ למים אפילו כל שהוא. ואם הוא גדול ואינו יכול להטבילו כולו בפעם אחת כתב הרב חכ"א ז"ל כלל ע"ג אות ט"ו דאסור להטבילו לחצאין שיטביל תחלה צד אחד ויחזור ויטביל צד השני, דבעינן כאן דומיא דטבילת הנדה שצריך שתהיה כולה במים בפעם אחת, שאין זה דומה להגעלה, דהתם הוא מגעיל להפליט האיסור וכיון דהגעיל חלק אחד ממנו, פלט האיסור מאותו החלק, ולכן חוזר ומגעיל חלק הנשאר – אבל הכא הוא משום טומאה, וכיון דמקצתו חוץ למים תחזור הטומאה ותתפשט בכל הכלי ע"ש. ונראים דבריו. וצריך להזהר בזה", עכ"ל. ועוד כתב בעניין זה (שם, הלכה י"ח), וז"ל: "וצריך שיבואו המים על הכלי בין מבפנים בין מבחוץ, ואם הטבילו דרך פיו אין המים נכנסים בשוליו וכאלו לא טבל והרוצה להטביל כלי שפיו צר ימלאנו מים ויטבילנו", עכ"ל.

כלי הצריך הגעלה וטבילה

יש כלים שלוקחים מן הגוי שצריך הגעלה מלבד הטבילה משום שהוא בלוע מאיסור. פשוט הוא, שצריך להגעילו כדי להפליט ממנו את כל האיסור הבלוע, ואחרי כן יטביל את הכלי. נחלקו הפוסקים באם הטביל את הכלי בברכה קודם הגעלה, האם כבר יצא מידי טומאתו ומה שבלוע בתוכו יגעילנו לאחר מכן ככל כלי היתר הבלוע מאיסור, או שלא עלתה לו טבילה כל עוד לא הפליט את האיסור הבלוע בו קודם שיטהרנו מטומאתו. וכיון שיש בזה פלוגתא, פסק ה"בן איש חי" (שם, הלכה י"ח), שיש לחזור ולהטביל בלי ברכה. "כלי של איסור שצריך לו הכשר ע"י ליבון או הגעלה יכשירנו תחילה ואח"כ יטבילנו. ואם הטבילו קודם הכשר יש פלוגתא בה לכך יחזור ויטבילנו אחר הכשר בלא ברכה", עכ"ל.

ברכה על טבילת הכלים

ה"בן איש חי" כותב (שם, הלכה ד) בעניין הברכה על טבילת כלים, שאם יש שני כלים ויותר מברך "על טבילת כלים" בלשון רבים, אבל אם אינו מטביל אלא כלי אחד, מברך "על טבילת כֶּלִי". בין כלי מתכות בין כלי זכוכית בעת שמטבילם יברך קודם טבילה אשר קדשנו במצותיו וצונו על טבילת כלים ואם מטביל כלי אחד בלבד יברך על טבילת כֶּלִי. ובדיעבד אם בירך על כלי אחד טבילת כלים יצא, דמפרשינן מילתיה על כלים דעלמא קאי. והוא הדין להפך נמי יצא (שאם ברך על הרבה כלים על טבילת כֶּלִי גם כן יצא בדיעבד), ועיין פר"ח". [ועיין לשו"ע יו"ד סי' קכ ס"ג].

יש להטביל ידות הכלי

וצריך להטביל גם ידות הכלים. גם מרן פסק כן [שם, הי"ב] וכתב: "צריך להטביל ידי הכלי". עוד כותב הבן איש חי (שם) "וטוב לומר קודם הברכה פסוק ויהי נועם", עכ"ל.

החזקת הכלי ברפיון

נתבאר לעיל שיש להטביל את כל הכלי בפעם אחת וגם שיהיה מבפנים ומבחוץ. לפי זה, יש לדאוג שבשעה שמטביל את הכלי, שלא יאחוז אותו בחוזקה, שאז המים לא מגיעים למקום בו אוחז בחוזקה בידיו, אלא אם כן ירטיב את ידיו קודם הטבילה (ולדעת הבא"ח יש להרטיב את הידיים בכל גוונא), ואז אין חציצה בשעת טבילה. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה ט') וז"ל: "יאחוז הכלי ברפיון בשעת טבילה. ולכתחילה ילחלח ידיו תחילה במי המקוה עצמו. ועם כל זה, יזהר שלא ידחוק ידיו הרבה. [מספרים שכשהמציאו את הצוללת הראשונה, זה היה כמו פעמון גדול, ומסביב שמו כסאות, והורידו אותו בתוך הים כשפיו לתוך הים. באו ושבחו את ה"המצאה" המהפכנית. הזמינו את הרב לראות את ה"המצאה" המיוחדת. בא הרב ואמר לו וכי לזאת ייקרא "המצאה", והרי משנה מפורשת במסכת כלים שצריך להטביל את הכלי על צדו על מנת שייכנסו מים מבפנים ומבחוץ. כמו כן, פעם עשו מחקר כמה שנים נחש מוליד, והקיסר פרסם שמי שיגלה את העניין יקבל פרס גדול. חקרו ועקבו אחרי הנחש כמה וכמה "מדענים" במשך שנים, עד שגילו שהנחש מוליד לאחר שבע שנים. באו לקיסר לקבל את הפרס המובטח. קרא הקיסר לרבי יהושע בן חנניה, ושאל אותו מה דעתו. אמר להם, הרי לומדים עניין זה מקרא מפורש, שכתוב 'ארור אתה מכל הבהמה ומכל החיה', חישב ומצא שזה שבע שנים. והנה כל התגלית" שלהם נפלה. על זה אמרו חז"ל "הפוך בה והפוך בה דכולה בה"].

סוגי הכלים הטעונים טבילה

ה"בן איש חי" (שם, הלכה י) מחלק בין סוגי הכלים, כי יש כלים הטעונים טבילה ויש שאינם טעונים טבילה, וכך הוא כותב: "כלים שתשמישן לשפות עליהם קדירה, ככלי שקורין מנצ"ב, (חצובה) אין טעון טבילה. אבל כלים שדרכן לצלות עליהם המאכל עצמו טעונין טבילה. וסכין של שחיטה וכן סכין שמפצלים בה הטבחים הבהמה וסכינים שמיוחדים לנקר בהם הבשר כל אלו יטבילם בלא ברכה. אבל סכינים שחותכין בהם את הפת או שאר מאכל, וכן המזלג, צריכין טבילה בברכה. וכן כסוי הקדירה מטביל בברכה וכן משפך שקורין ריחת"י והברזות מטביל בברכה. אבל הרחת שקורין סי"ל אל מש"ט יטביל בלא ברכה ועיין פר"ח סקט"ו", עכ"ל.

כלי חרס, זכוכית, ומצופים

הבא"ח (שם, הלכה ד) כותב, שכלי זכוכית חייבים טבילה בברכה כמו כלי חרס. והטעם לדבריו הוא משום שניתן לשחזר זכוכית אם נשברה, ואחרי שמתיכים את שבריה אפשר לחזור וליצור כלי זכוכית אחר (מה שאין כן בפלסטיק שלא ניתן לשחזור, שאם יתיכנו יאבד את כל צורתו ונפחו). גם כלי מצופה בזכוכית או להפך חייב בטבילה, אלא שיש להטבילו בלי ברכה. וכך כותב ה"בן איש חי": "בין כלי מתכות בין כלי זכוכית בעת שמטבילם יברך קודם טבילה". וכותב עוד שם (הלכה ו): "גם כלים של בלו"ר צריכין ברכה כמו זכוכית שקורין גזיז יען כי באירופ"א מתיכין את כל מין הבלו"ר כמו זכוכית ועושין אותו כלים חדשים באור, דאין מין בלו"ר בעולם שלא יתיכו אותו כזכוכית, לכך דינו כזכוכית ממש שצריך טבילה בברכה", עכ"ל. ובדין כלים מצופים כותב הרב זיע"א (שם, הלכה ז): "כלי חרס המצופין, בין אותם הבאים מערי אירופ"א שקורין אותם פרפורי (פורצלן) בין אותם המצופין שעושין פה עירנו מטבילם בלא ברכה אע"פ שהם מצופין מבית ומחוץ, משום דאיכא פלוגתא בזה וסב"ל. ואם יש לו כלי אחר שטעון ברכה בודאי יטבילם עמו ביחד כדי שתועיל הברכה גם לאלו", עכ"ל.

כלי שלא הוטבל ובישל בו

יש הטועים וחושבים שכלי שלא הוטבל ובשלו בו, המאכל נאסר, [ויש החושבים להפך שכלי שלא הוטבל, כיון שכבר השתמש בהם הישראל מספר פעמים נפטר מטבילה]. ואין הלכה כן, וכמו שבארנו ששונה דין הטבלת הכלי מדין הגעלתו, שכלי שבלוע מאיסור ואין שיעור ביטול כנגד התבשיל שנתבשל בו אם לא הגעילו אותו, המאכל נאסר משום שאיסורא בלע – אבל טבילת כלי היא טהרתו של הכלי, ואין זה אוסר את התבשיל באכילה. אמנם, ודאי שלכתחילה חייב להטביל את הכלי קודם שמשתמש בו, אבל בדיעבד אם לא הטבילו, חייב להטבילו כל היכא שנזכר שלא הוטבל, ואפילו אם השתמשו בו הרבה פעמים, ושפיר דמי. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה יט), וז"ל: "אם נשתמש בכלי הצריך טבילה קודם שהטבילו אין נאסר המאכל, וצריך להטבילו אפילו נשתמש בו כמה פעמים", עכ"ל.

פרטי הכלים להלכה ולמעשה

כל כלי מתכות של נוכרים אפילו חדשים צריכים טבילה במקוה כשרה לנשים עם ברכה.

כלי מתכות כולל זכוכית, סכינים, מזלגות, כפות, כפיות, ממתכת – חייבים טבילה עם ברכה.

כלי חרס מצופה זכוכית, צריך טבילה אבל בלי ברכה בגלל סב"ל, וכנ"ל.

שפוד של ברזל מטבילו בברכה.

מכונת טחינת קפה (עיין לרעק"א ריש סימן קכ בעניין מכונת טחינת קפה), וכן מכונה לטחינת תבלינים שעשויים ממתכת, לדעת ה"בן איש חי" מטבילם בלי ברכה.

"פומפייא" והוא הכלי שמגרדים בו הירקות והפירות, והוא נקרא בלשון חז"ל "מורג חרוץ" – אם רגילים לרסק בו דבר שנאכל מייד כמו גבינה, גזר, עגבניות וכדומה, חייבים בטבילה עם ברכה.

ואם זה כלי שמגרדים בו ירקות אבל עדיין אינם ראויים לאכילה וצריכים עוד לבשלם וכדו', חייבים בטבילה בלי ברכה.

כל הכלים העשויים מפלסטיק, יש מחמירים ומצריכים טבילה בלי ברכה, ולדידן אין בזה צורך. וכבר הזכרנו הטעם לדין זה, משום שלא ניתן לשחזר כלי פלסטיק כלל כמו שיכולים להתיך ולשחזר כלי זכוכית.

כלים חד פעמיים מאלומיניום אינם צריכים טבילה, אף על פי שהוא מתכת.

מאכל השמור בצנצנת מזכוכית או ממתכת מתוצרת נוכרי (שכך מגיע מחוץ לארץ) אין צורך להטביל את הכלי, כי זה נקרא כלי חד-פעמי, אף על פי שהאדם רוצה להשתמש בזה קבוע.

כלים מקיוסק או ממסעדה

אדם שמבקש לשתות או לאכול בקיוסק או במסעדה ומשתמש בכלים שמגישים בקיוסק ואינו יודע אם הכלי טבול או לא – יש לדעת שהמאכל לא נאסר וכנ"ל. לכן מי שחייב לשתות, לא חייב להמנע ולייסר את עצמו בצמא משום שחושש שבעל הקיוסק לא הטביל את הכלים. פעם מסרתי שיעור והביאו לי כוס שתיה, והנה אני רואה שעל הכוס יש מדבקה של היצרן, סימן מובהק לכך שהכוס לא הוטבלה. והנה, מעיקר הדין לא נאסר המשקה שבכוס אם לא הוטבלה, אבל כיון שהיה זה שיעור בפני ציבור, חששתי שיבאו להקל ויחשבו שמותר לכתחילה להשתמש בכוס עם מדבקה ואפילו אם לא הוטבלה. ומאידך, חששתי להעיר לשמש שמא ייפגע ממני. פניתי אליו ואמרתי לו בחביבות איזה כוס הבאת לי? נזעק השמש ואמר לי: "כבוד הרב! זה כוס "חדשה חדשה", וקניתי אותה במיוחד בשבילך". אמרתי לו באמת תודה רבה לך ואני מאוד מעריך את זה, אבל האם הכוס הוטבלה? התפלא מאוד השמש ואמר לי: "כבוד הרב מה זה "הוטבלה", וכי זו אשה?!". ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לו אכן כלי חייב בטבילה כמו אשה, וחייב מקוה כשרה כמו של נשים, וחייב בפעם אחת כמו אשה, וכך אמרתי הלכות טבילת כלים.

מעלות מקוה מיוחד לכלים

ברוך ה', כיום איכשר דרי ויש בכל המקוואות מקוה מיוחד מחוץ למקום ששם מתרחצים, משום שבמקום שמתרחצים יש זוהמא ואין אפשרות לברך שם על טבילת הכלים. על כן, במקום בהם התקינו מקוואות מיוחדים לטבילת כלים מרויחים שאפשר לברך על הטבילה ללא חשש. מה שאין כן, אם נשבר שם זכוכית והוא מקוה מיוחד לנשים, יש לרוקן את המקוה כיון שיש בזה סכנה, אבל אם זה מקוה מיוחד לכלים לא חיישינן להכי. פעם היה בלן אחד במקוה של גברים ששם לב שכל יום היו שברי זכוכית במקוה, והיה הדבר כרוך בסיכון, כי יכלו להפצע בנקל הבאים לטבול. בא אליי אותו בלן ושאל אותי מה עליו לעשות. התעניינתי אתו ושאלתי אותו לפרטי המקרה, ואמרתי לו שיש כאן מגמה חוזרת על עצמה, וכנראה מדובר באדם אחד שחוזר על מעשהו כשלא רואים. כמו כן, אמרתי לו שכנראה יש לאותו אדם מפתח של המקוה, והוא עושה כן כשהוא בא למקוה בשעה שאף אחד לא רואה. אמרתי לו שעליו להשאר לישון כל הלילה בחדרו הסמוך למקוה, ויתחבא באופן שלא ירגיש בו אותו אדם כשיבוא, וכך היה. והנה, באמצע הלילה עוד קודם עלות השחר, הגיע אדם אחד ופתח את דלת המקוה, והוא נכנס למקוה, ושבר שם בחוזקה בקבוק לתוך מי המקוה. רתח עליו הבלן, תפסו וזרק אותו למי המקוה, ואותו אדם זעק וצעק אבל אף אחד לא שמע. פנה אותו אדם למשטרה, וכך הוזמן הבלן לחקירה. בא אליי הבלן ושאל אותי מה עליי לעשות. אמרתי לו שיכחיש לשוטרים. שאלו אותו והכחיש להם כפי שאמרתי להם, ואמר להם אני לא מבין על מה המדובר, אבל מה הוא עשה במקוה בשעה כל כך מוקדמת, ואמר כנגדי שאני משקר כי התקפתי אותו בשעה שראיתי אותו שובר בקבוק במי המקוה. אמרתי לשוטרים, הרי הוא במו פיו מודה שהוא מזיק לכל הטובלים, אותו תעצרו! וכך היה.

"חידושו" של ה"חפץ חיים"

הרה"ג רבי ישראל מאיר הכהן מראדין המכונה "החפץ חיים" היה מפורסם מאוד ושמעו הלך מסוף העולם ועד סופו. ועם כל זאת, היה נוהג בצנעא גדולה, לבוש בפשטות, ומי שלא הכירו לא היה מעלה בדעתו שלפניו עומד הגאון והצדיק שהיה נערץ בכל העולם. פעם הגיע עשיר גדול מאמריקה ורצה לראות ולהסתופף בצילו של קדוש ישראל בראדין. והנה כשהגיע לראדין ראה אדם פשוט הולך ברחוב, ושאל אותו בשבחים גדולים ומופלגים "איפה הרב הגדול והחסיד והמופלג והעניו וכו' ה"חפץ חיים". אותו "אדם פשוט" לא היה אחר מאשר החפץ חיים בעצמו, וכששמע את כל השבחים, ביטל את דבריו של העשיר בתנועת יד ואמר לו שאין באותו "חפץ חיים" ולא כלום מכל מה שהוא אמר. התרגז אותו עשיר ונתן לו סתירת לחי מצלצלת על "חוצפתו" של אותו יהודי פשוט שכך מדבר על ה"חפץ החיים" הגדול והענק. והנה, אחרי בירור הגיע לביתו של החפץ חיים, והנה הוא רואה בפניו את אותו "יהודי פשוט" שהוא סתר לו על לחיו!! בא אליו אותו יהודי והתרפס בפניו שימחל לו ויסלח לו על מה שעשה. אמר לו החפץ חיים, אדרבה, הוא מכיר לו טובה גדולה, כי היות התחדש לו חידוש נוסף בהלכות לשון הרע, שאסור לאדם לדבר לשון הרע אפילו על עצמו…

ה"פיתה" היומית שהכשירה את המאפייה

כשהייתי דיין בבאר שבע, הייתי יושן כמה ימים בבאר שבע ועולה כל כמה ימים לירושלים. כיון שכך, הייתי לוקח עמי אוכל שיספיק לי לאותם ימים בהם שהיתי בבאר שבע, כי לא היה שם אפשרות לאכול במקום מסודר עם הכשר מהודר. פעם חסר לי לחם, ונכנסתי למאפיית פיתות להתעניין כיצד הוא מנפה את הקמח ואיך הוא מפריש חלה, ועוד. נבהל בעל המאפייה וחשב שאני באתי לגבות ממנו מס והתחיל לצעוק שהוא לא חייב כלום למסים וכי הוא משלם הכל בזמן, ותוך כדי צעקות סילק אותי מהמאפייה שלו. בלית בררה עזבתי את המקום והלכתי לבית הכנסת למסור את השיעור הקבוע שלי. והנה, באמצע השיעור אני שומע מבחוץ צעקות: "מים! מים!". שאלתי מה קרה, אמרו לי שיש אדם אחד בחוץ שמתעלף כל רגע. אמרתי שיזמינו לו רופא, אבל אמרו לי שהוא רק שומע את קולי ומתעלף. שאלתי מי זה האיש? הלכתי לראות והנה אני רואה את אותו בעל מאפייה, שהיה זועק ומצטער ביותר ואומר "אוי לי שסילקתי את הרב מהחנות שלי!! הרגעתי אותו ואמרתי לו שאני מוחל, אבל הוא לא נרגע ואמר לי שאין הוא מאמין שאני מוחל באמת, אלא אם כן ארשה לו להביא לי מדי בוקר פיתה טריה, או אז ידע שאתה מוחל לו באמת, הסכמתי לכך בתנאי שהוא יעשה את מה שאני דורש ממנו בהכשרת המקום, וכך באותה הזדמנות רבים נכשלו מעוון.

ברכת האילנות

מרן בעל ה"בן איש חי" בספרו "אורח חיים" על הגדה של פסח, מלקט את כל ההלכות הקשורות לחג הפסח, ואף פרט את הלכות ברכת האילנות. (ספר זה ערך הרה"ג דוד יהודיוף זצ"ל קודם שנקטף בפתאומיות, ואנו מכירים לו טובה על פעלו הטוב).

אימתי מברכין ברכת האילנות

נחלקו הפוסקים אימתי אפשר לברך ברכת האילנות. מרן כתב בשולחנו הטהור (או"ח סימן רכו ס"א) פוסק שאין לברך ברכת האילנות אלא ביומי ניסן בלבד. כך הוא כותב: "היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". המקור לדבריו הוא מהגמרא ברכות (מג:) שאומרת: "אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר וכו' ". מדבריו משמע שאין לברך אלא בחודש ניסן בלבד. אמנם, המשנה ברורה כותב, שמרן כתב אורחא דמילתא בעלמא, אבל באמת בארצות הקרות שאין לבלוב כלל בחודש ניסן אלא בחודש אייר וכד', יברך אימתי שרואה למרות שעבר חודש ניסן. ולפי דבריו, גם בשנה מעוברת שמצוי לראות בה לבלוב כבר בחודש אדר, ניתן לברך ברכת האילנות. אבל מרן ה"בן איש חי" כותב (שם, הלכה א): "מברכין ברכת אילנות בחודש זה, דאיתא בגמרא האי מאן דנפיק וכו' ". ושם בהלכה י' כותב: "ואין מברכין רק בניסן דוקא, ואחר כך מברכין בלא שם ומלכות". וזה נגד דעת המשנה ברורה, והוא כפשט לשון מרן, ואין לנו אלא דברי מרן ומרן ה"בן איש חי" למעשה.

אם לברך מחוץ לעיר

ידוע שעל פי הקבלה יש לצאת מחוץ לעיר כדי לברך ברכת האילנות, וגם על פי הפשט כתוב "האי מאן דנפיק" משמע שיש לצאת מחוץ לעיר. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה ט) "טוב לצאת מחוץ לעיר – "האי מאן דנפיק". ואם הוא אנוס או שאין בו כח – מותר לברך תוך העיר. "פרי האדמה" [ח"א דף כט סע"ד]". אנחנו נוהגים לברך בקריית משה בחצר בית שיש בה כמה עצים, והירושלמים הותיקים זוכרים היטב ששכונת קריית משה היתה חוץ לתחום ירושלים, שממושב הזקנים שבשכונת רוממה ועד בית וגן היה הכל שומם, עד כדי כך שהיה ספק בשכונת בית וגן אם קוראים בה מגילה בי"ד או בט"ו, ורק משום שמגדל המים היה נראה למרחוק החשיבוה כירושלים מדין סמוך ונראה.

ברכה על אילני מאכל

מרן ה"בן איש חי" כותב (שם הלכה יא) כותב: "אין לברך רק על אילני מאכל. "מועד לכל חי" [סימן א הלכה ט]. וצריך שיהיה בהם פרח, ולאחר שנפל הפרח – שוב לא יברך. ספר "האשכול" [סימן כט].

אילן מורכב, ערלה, ונעבד בשביעית

אילן שהוא מורכב אין לברך עליו כיון שהוא גדל באיסור. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה יב) וז"ל: "אילן המורכב באיסור אין לברך עליו [רב פעלים או"ח ח"ב סימן לו], ואילן של ערלה מותר לברך עליו [שם או"ח ח"ג סימן ט]", עכ"ל. אילן שנעבד בשביעית, מותר לברך עליו ברכת האילנות, משום שהתורה הפקירה את כל העצים בשביעית, ולאו כל כמיניה של בעל הפרדס לאסור את העץ על כולי עלמא בזה שהוא עובד על עץ ששייך לכל ישראל, ולכן מותר לברך עליו ברכת האילנות.

מעלת ברכת האילנות

במעלת "ברכת האילנות" כותב ה"בן איש חי" (שם, הלכה יד): "מי שנזהר בברכה זו – עליו נאמר [בראשית כז, כז-כח] "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ", "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש".

להטהר לפני הרגל

מצוה להטהר לפני הרגל, כלומר שצריך לטבול במקוה לפני ולכבוד החג. השנה יחול חג הפסח ביום ראשון, ולכן אי אפשר לטבול בשבת, לכן יש לטבול ביום שישי לכבוד החג, וההוכחה לכך היא, שבליל שישי כבר עושים בדיקת חמץ לכבוד החג. כשהיה בית המקדש קיים, היו כל עולי הרגל מטהרים את עצמם ברגל, מי במקוה טהרה, מי במעיין, מי במים חיים. ופעם עשו חשבון שכ-12,000,000 (שתים עשרה מליון) יהודים היו בירושלים, ובכל אופן מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים, כלומר שאפילו היה צר לו באמת, אבל הוא לא אמר צר לי המקום.

תשלום עולי הרגלים

דבר נוסף, כשיבוא המשיח, יהיו אנשי ירושלים מארחים את כל עולי הרגל הרבים שיבואו מכל העולם. ויבואו עולי הרגל למלונות, וגם למלון "קינג דייויד" היוקרתי, ואחרי כל האירוח המפואר שמגישים שם, ישלם רק בבקבוק ריק, ועורות של כבשים… והיו אנשי ירושלים בונים בניינים מיוחדים לארח את עולי הרגל כדי לקבל את הבקבוק הריק מבית המקדש.

לימוד הלכות קרבן פסח

חובה ללמוד ברמב"ם הלכות פסח, וכשיבוא המשיח לא יהיה זמן ללמוד מרבנים הלכות קרבן פסח, כי יהיו עסוקים בעניינים אחרים. הכהן היה מקריב את הקרבן, ולא היה צריך לשחוט. פעם מלך רומא שלח לראות, ואמרו לו שהיהודי לא מסודרים. עמד על הר הזיתים וראה ששורה של כסף מעבירים מכהן לכהן תא הדם לשפוך, ומצד השני היה שורה של זהב, ומעבירים, והיה כל כך זריז, שהיה נראה כמו "ברק". והתפלא מאוד מאוד על זריזותם של הכהנים.

עבודת זקני הכהנים בימות המשיח

יש דין שכהן יכול לעבוד עד גיל מסוים, ומגיל מסוים לא יכולים הכהנים לעבוד. כשיבוא המשיח יאמרו הזקנים מה אנחנו אשמים, אם היית בא לפני הרבה שנים היינו יכולים לעבוד, ובינתיים הזדקנו! ואז יאמר המשיח שכל הזקנים מזומנים לעבודת בית המקדש. ויהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בביאת הגואל ובבניין אריאל, ושיהיה בעגלא ובזמן קריב, אמן ואמן.

בס"ד

הגליון השבועי – דרשות לפרשיות תזריע מצורע מדברי רבנו יוסף חיים זיע"א.

בס"ד

גיליון 4 | פרשיות תזריע-מצורע | אין לקרוא בזמן התפילה וקריאת התורה!
כאיש אחד בלב אחד

 

 

 

 

הסוד של החשק

קורה לך שפתאום אין לך חשק להתפלל או ללמוד, המנועים כבים ואיתם גם האורות? יש 'דלק' מיוחד שידליק, יאיר ויבעיר לך שוב ושוב את הנשמה מחדש
זה לא סוד שבעלי תשובה רבים בתחילת דרכם מגלים את החיים מחדש ומתוך כך מקבלים עליהם הנהגות חסידיות בחשק נפלא, ולאחר זמן מה פתאום 'נופלים' ממדרגתם. יש כאלה שמרימים ידיים מהמציאות השוחקת ולא-עלינו פורקים עול. יש כאלה ש'סוחבים' הלאה, מכורח המציאות החדשה. אך יש כאלה שלא מוותרים רמתדלקים' את הנשמה שלהם בחומר בעירה וממשיכים להתלהב ולעלות. אך מהו אותו חומר וכיצד משיגים אותו? אומר הבן איש חי (בספרו 'אדרת אליהו'), כי הדבר רמוז בפסוק שבפרשת 'מצורע': "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב". המיטהר, הוא האדם שרוצה לעשות תשובה על מעשיו הרעים, צריך הוא לקחת לו שלושה מעשים עיקריים בעבודת ה' המתייחסים לשתי הציפורים ולעץ הארז. והם: קול – של לימוד התורה. צום – להתענות. וממון – נתינת הצדקה. ואיך מעשים אלו קשורים לדברי הפסוק? אם נתבונן במילים של הפסוק הנ"ל, נראה כי המילה 'צפרים' פותחת באות צ' ומסתיימת באות מ'. האות צ' רומזת על צום, האות מ' רומזת על ממון, והאותיות האמצעיות 'פרי' רומזות על הפרי הטוב שיוצא לאדם מן המעשים הללו, בעולם הזה ובעולם הבא. ועוד עניין נרמז במילה 'פרי'. שאם ישאל אדם – 'ואיך יהיה לי טוב בעולם הזה במעשים אלו, שהרי כשאני צם – זה מחסר מהדם שלי, וכשאני נותן צדקה – זה מחסר מכספי וממוני!', נאמר לו – דע לך, שאין דבר שיכול להוציא פירות מבלי שיחסרו ממנו. ניקח לדוגמא את פירות העץ, שאין הם יכולים לצמוח ללא שיחסירו מהאדמה שסביב העץ כשיעדרו אותה וינקשו ממנה את העשבים השוטים. וכן העץ יחסיר מעצמו עלים – שלא יכבידו עליו ויוכל לגדל את פירותיו. כך גם האדם לא יוכל לצמוח ברוחניות ולהוציא פירותיו מבלי שיחסיר מכספו ודמו, וזה לא חיסרון אלא יתרון. ושני מעשים אלו של צום וממון הנרמזים במילה 'ציפורים', צריך שיהיו 'טהורות׳ – היינו שיהיו נקיות ונעשות כראוי. ואותו 'עץ ארז' שצריך לקחת המיטהר, מרמז על קול התורה הנקראת 'עץ חיים', וכמו עץ הארז – היא גבוהה ורמה מן הכל. ואומר הבן איש חי, כי שלושה מעשים אלה הם שורשי עבודת ה', ואם לא יעשה אותם האדם – לא תהיה לו השתוקקות ותאוה לעבוד את ה׳ – וממילא לאט לאט יחזור למעשיו הרעים מהם רצה לחזור בתשובה. רק אם יתמיד האדם לצום, ללמוד תורה ולתת צדקה – אז כך יהיה לו תמיד השתוקקות ותאוה לעבוד את ה'! ואם כשיתרגל בדרך זו, תזוח עליו חלילה דעתו, עד שיתגאה ויתפאר ויאמר שאין עוד צדיק כמוהו ועל כן מגיע לו כבוד גדול, לכן אמר הכתוב שהמיטהר צריך גם "שני תולעת״ – שאם יפתהו יצרו להתגאות – יזכור כי בוא יבוא היום בו ישתנה תוארו ומראהו כשיהיה בקבר בחברת התולעת. שההתמדה בזיכרון דבר זה מביאה לענווה. וזו הסיבה שהדבר האחרון בפסוק הוא האזוב, שהוא שפל ונמוך מאוד ועל כן מרמז הוא על הענווה.

זכרו: מי שמרגיל עצמו בתעניות, בלימוד תורה ובנתינת צדקה באופן קבוע – יזכה ויהיה לו חשק תמידי בעבודת ה'!

 

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *