פרשת שלח לך

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת פרשת שלח לך חלק א' ע"י מנהל האתר חיים סלמן בטעמי יהודי עירק:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

 

 

בס"ד

דרשה לפרשת שלח לך בנושא: הלכות בין אדם לחברו מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.

קול צופיך 454 פרשת השבוע
שלח לך תשס"ח – הלכות בן אדם לחברו
הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א
חטא המרגלים ותיקונו
קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'
לצערינו הרב לא מעביר את השיעור ביום שני יותר מידי פעמים. הרב עוד בטיפול נמרץ
וצריך הרבה תפילה, רחמי שמים ומעשים טובים. התפללנו פעמים רבות אבל כנראה יש
צורך בעוד תפילות ומעשים טובים. זו העזרה האמיתית שאפשר לעזור לרב. על זה נאמר
"קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" – אם התפלל אדם ולא
נענה יחזור ויתפלל ויקווה לישועת ה'.
חבורת אנשים יזמה ביחד עם "מבראשית" הוצאת חוברת של הלכות "ואהבת לרעך כמוך –
הלכות בן אדם לחברו". החוברת תודפס בעשרות אלפי עותקים כדי שילדים ילמדו אותה
בתקופת החופש מהלימודים בבית הספר. הכל לרפואת הרב במהרה שיחזור בריא ושלם
למקומו ויחזור ללמד אותנו תורה, אותנו ואת כלל ישראל.

ארץ ישראל – ארץ שיש בה חיים
חכמינו אמרו למה נסמכה פרשת מרים לפרשת המרגלים? לפי שמרים לקתה על כך שדיברה
על אחיה. ומה אמרה? לא דיברה אליו בכבוד הראוי לו באמת ונענשה למרות זכויותיה
הרבות. והמרגלים "ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". (רש"י תחילת פרשת שלח).
הייתה להם אפשרות ללמוד ממרים על חומרתו של לשון הרע. שאפילו צדיקה כמו מרים
נענשת על לשון הרע שדיברה על אחיה. והם מעיזים לדבר לשון הרע הימים של מרים.
שהרי ישראל יצאו מהר סיני בעשרים לחודש אייר. שלושה ימים היו בדרך לקדש ברנע,
שלושים יום היו בסיפור של השליו ובשר התאווה עד כג' סיוון. שבעה ימים שחיכו עד
האסף מרים הסתיימו בר"ח תמוז. באותו יום יוצאים המרגלים וחוזרים אחרי ארבעים
יום בליל תשעה באב. יש שואלים. בשלמא מרים נענשה כי דברה במשה רבנו שהיה ראש
כל הנביאים שעליו נאמר 'בכל ביתי נאמן הוא', והקב"ה מחבבו בלשון "משה עבדי",
אבל המרגלים לא דברו אלא על עצים ואבנים, ולמה יצא עליהם הקצף? מכאן שהדיבור
על ארץ ישראל הוא על משהו חי, "ארץ החיים" להגיד על ארץ שהקב"ה נשבע לאבות עליה
שהיא לא טובה, זה כפירה בהקב"ה שאמר למשה שהארץ הזו היא ארץ טובה. "וָאֵרֵד
לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ
טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וכו'". (שמות פרק ג ח)

נגמר זמנם של הענקים
"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ
הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". במה הוציאו
דיבה? באמירתם "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". אמרו המרגלים: "בכל מקום שעברנו
מצאנום קוברי מתים" והם לא ידעו שהכל לטובתם "כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב
לאלו" (רש"י). המרגלים לא ראו את הטובה שבמיתת הענקים. המיתה הזאת היא חלק
מסיום זמנם של הענקים, כדברי יהושע וכלב שאמרו "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" – הלך
הכוח שלהם, נגמר זמנם. האימים הושמדו על ידי המואבים. הזמזמים על ידי העמונים.
החורים על ידי בני עשו. העווים על ידי הכפתורים. (דברים ב) משה משמיד את סיחון
ועוג. בספר יהושע ושופטים מתוארים קרבות קשים של עם ישראל עם סיסרא ואחרים.
לעומתם מתואר הקרב עם הענקים כקרב קל. הענקים לא העיזו לצאת מהערים שלהם למלחמה
התקפית. הם התגוננו בתוך עריהם ו"עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ". "כי עם
כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים
בהרים ובערי הבצורות, כמו שאמר "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת
אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר
יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע
יא – רמב"ן דברים ט ג).

מחשבה רעה ועין רעה מביאים ל"לשון הרע"
המרגלים לא היו פחדנים בבחינת "איש הירא ורך הלבב" שהתורה מתירה לו לחזור
לביתו, הם היו בעלי לשון הרע. הם ראו שהענקים הולכים ונכחדים מכל האזור אבל הם
הסבירו את מיתת הענקים בקלקולה של הארץ. כל זה הוא הפך השכל הישר והפך דבר ה'
שאמר שזאת ארץ טובה. גם את פירות הארץ הטובים הם מפרשים הפוך. במקום להגיד
שאלוקים מביא אותם לארץ מבורכת שפירותיה מבורכים וגדולים ביותר. הם אומרים:
"כשם שפריה משונה – כך עמה משונה" (רש"י יג סג). בגלל המבט הרע הזה התורה אומרת
עליהם: "הדור הרע" וחז"ל קוראים להם: "רשעים". הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (קט:)
"מרגלים, אין להם חלק לעולם הבא שנאמר 'וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה
במגפה לפני ה'" וימותו – בעולם הזה, במגפה – לעולם הבא".
לשון הרע נובע מהסתכלות רעה ושניהם תוצאה של מחשבה רעה. חכמינו אמרו על המרגלים
שהם יצאו למשימה שלהם הם לא חטאו עדיין, "כשרים היו", אבל היו מלאים במחשבות
רעות על הארץ, כשהם באים אל משה אחרי ארבעים היום כתוב: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ
אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "מהו וילכו?" די
היה בכך שהתורה תגיד "ויבואו". עונים חז"ל: "להקיש הליכתן לביאתן. מה ביאתן
בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה" (סוטה לד, רש"י במדבר יג כו). גם לשון הרע של בן
אדם על חברו הוא מלב רע. לכן אומר הנביא זכריה למי שרוצה להנצל מלשון הרע
שיתחיל מהשורש: "וְרָעַת אִישׁ אָחִיו, אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (זכריה
פרק ז י). זהו מה שכתוב בפרקי אבות. (פרק ב ט) "אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ
אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי
אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם,,,
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי
אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם". לא
לחינם הפרשה המסיימת את פרשת שלח היא פרשת ציצית שמלמדת אותנו איך להסתכל נכון.
לשמור על הלב שישמור על העיניים "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי
עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". ואת הפרשה הזאת אנחנו קוראים
ומזכירים לעצמנו מידי יום ביומו.

אהבת ארץ ישראל תלויה במידות טובות
סיפור חטא המרגלים אינו דבר ששייך רק לעבר, בכל דור ודור יש אנשים שמואסים בארץ
חמדה. האנשים הללו אינם פחדנים, הם אנשים מקולקלים במידות "רשעים". אהבת הארץ
הולכת עם מידות טובות סימן לדבר הוא אברהם אבינו. הוא היה הראשון שעלה לארץ
ישראל והוא היה שיא היושר. שיא המידות הטובות. שיא ההגינות. שיא הנתינה. האבות
נקראו "ישרים" (עבודה זרה כה.). בגלל ישרותם של האבות נקשר שמם בארץ ישראל
לחלוטין. רוב הפסוקים שכתובים בתורה על אברהם קשורים בארץ ישראל. אלוקים שולח
את אברהם לארץ ישראל. נשבע לו על הארץ. כורת איתו ברית על הארץ הזאת. מצווה
עליו להתהלך בארץ. אי אפשר לנתק בין אברהם לבין ההגינות, אי אפשר לנתק בינו
לבין ארץ ישראל. כנראה שהדבר הישר ביותר שיש בעולם הוא ש"ארץ ישראל שייכת לעם
ישראל". לעומת זאת אי אפשר להפריד בין קלקול מוסרי לויתורים על ארץ ישראל.
"זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת
אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק
לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל
נַחֲלַתְכֶם". אין דבר יותר מוסרי מליישב את ארץ ישראל על ידי יהודים. כך קבע
אלוקים שהעולם שלו והוא יותר "עליון" מכל אדם שקורא לעצמו "שופט עליון". כך גם
הוא ההיגיון. לכל עם יש מדינה, לערבים יש עשרות מדינות, לנו יש רק את ארץ
ישראל. האם גם אותה צריך לחלק? הרי החלוקה שלה תחסל אותה כמו שמצהיר החמאס
שמקבל את החלקים שאנו מוותרים ומשתמש בהם כדי לדחוק אותנו החוצה.

כל הפוסל – במומו פוסל
התבוננות קלה תראה לנו כי מי שנלחם בנו מבין הפלשתינאים היו המושחתים ביותר
מוסרית, אלה שהתעשרו במליוני דולרים מגניבת הכסף של אחיהם הערבים. לצערינו כך
זה גם אצל היהודים. אלה שמוכרים את ארץ ישראל עושים עסקי שחיתות על גב העם הזה.
לפעמים זה במיציבושי קטן, לפעמים זה בעסקי קזינו ביריחו של ישראלים שמאסו בארץ
חמדה ומשחיתים גם את נפשם של האחרים. לפעמים זה בעסקי גז ונפט מול חופי עזה
שבהם המושחתים מרווחים מיליוני דולרים על חשבון יהודים מסכנים שגורשו מביתם
ועשקו את רכושם וזה לא הכל. (עמותות, אי יווני, מעטפות ועוד). זה הכלל– כל מי
שמוכר את ארץ ישראל, בטבעו הוא מושחת במידות. וסימנך – אברהם אבינו. זה לא פלא
שאלה שרוצים להחליש אותנו בישוב ארץ ישראל משתמש נגדנו במוסריות. כך מכשירים את
הירי על תושבי שדרות ואשקלון – זה לא "מוסרי" לירות על עזה. כך מכשירים את
החולשה במלחמת לבנון השניה נגד החיזבאללה. זה לא מוסרי לתקוף את המחבלים
שמסתתרים באוכלוסיה אזרחית. כך מאשימים את המתנחלים שהם לא מוסריים. שלקחו
אדמות לא שלהם. כרתו עצי זית וכד'. הגמרא בקידושין (ע:) נתנה סימן לדבר: "כל
הפוסל – פסול". "ואמר שמואל: במומו פוסל". אם מישהו פוסל את אחרים בכך שהם לא
מוסריים, צריך לבדוק אצלו את המוסריות. והבדיקה מלמדת שהם לגמרי לגמרי לא
מוסריים.

איסור לדבר לשון הרע על הארץ – בכל דור ודור
צריך לתקן באהבת הארץ. מו"ר אבא שליט"א סיפר כמה וכמה פעמים על הגמרא בסוף מסכת
כתובות שמלמדת כמה חשוב לחבב את הארץ. "רַבִּי אַבָּא, מְנַשֵּׁק כִּיפֵי
דְּעַכּוֹ". רבי אבא היה מנשק את סלעי ארץ ישראל שבעכו – עיר הכניסה לארץ
ישראל. "רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָּא מִיגַנְדֶּר בְּעַפְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר,
(תהלים קב) "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".
רבי חייא היה מתפלש בעפר הארץ מרוב אהבתה. באותה הגמרא מסופר כמה חשוב להשתדל
שאחרים לא ידברו מילים רעות על ארץ ישראל. "רַבִּי חֲנִינָא, מְתַקֵּן
מַתְקְלֵיהּ. רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי קַיְמֵי מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָא
וּמִטּוּלָא לְשִׁמְשָׁא". מפרש רש"י רבי חנינא היה "מְתַקֵּן מַתְקְלֵיהּ –
משוה ומתקן מכשולי העיר, מחמת חיבת הארץ שהייתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע
על הדרכים". פחד רבי חנינא שמישהו חלילה יתקל באיזה מכשול ברחוב ויגיד איזה
מילה רעה על הרחוב על ארץ ישראל. יגיד שזאת ארץ לא נקייה. שאנשים בה לא מנומסים
כמו באירופה. (?) יגיד שזאת ארץ שהכבישים בה לא מסודרים. הדבר הזה הוא לשון הרע
על ארץ ישראל ויש בו משהו מחטא המרגלים הנורא שכל כך הרבה סבלנו ממנו. לכן רבי
חנינא מתאמץ כל כך למרות שבודאי יש לו הרבה תלמידים ללמד.
עוד מובא בגמ' על "רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי קַיְמֵי מִשִּׁמְשָׁא
לְטוּלָא וּמִטּוּלָא לְשִׁמְשָׁא". ומפרש רש"י שם שהם השתדלו שהם עצמם לא
ידברו נגד מזג האויר של ארץ ישראל: "כשהשמש הגיעה למקום שהן יושבין וגורסין
וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל. ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה
כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל". שלא יחשבו בלב מחשבה רעה על מזג
האויר של הארץ, שלא יאמרו בטעות מילה רעה על ארץ ישראל.

נרגנות – הפך השמחה של ארץ ישראל
ההקפדה של החכמים הללו שלא לדבר רע על הארץ היא החשש שלא להיות חלק מחטא
המרגלים שמלווה אותנו כבר אלפי אלפי שנים. הבכיינות של המרגלים. הנרגנות.
"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א).
"וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם" (תהילים קו). לשפוט כל דבר לצד שלילה. הפך המצווה
לשמוח בטוב שה' נותן לנו: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'
אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ"
(דברים פרק כו יא). חכמינו המשילו משל להתנהגות של המרגלים ושל העם שהלך אחריהם
"למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך והיה בנו מהלך לפניו. באו לסטים לתפסו –
נטלו מלפניו ונתנו לאחריו. בא זאב ליטלו מאחריו – נטלו ונתנו על זרועותיו.
שנאמר "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו". התחיל הבן מצטער מפני החמה – פרש
עליו בגדו שנאמר "פרש ענן למסך". נרעב – האכילו לחם, שנאמר "הנני ממטיר לכם
לחם". צמא – השקהו מים. שנאמר "ויוציא נוזלים מסלע ואין נוזלים אלא מים חיים".
אחרי כל זה אומר הבן על אביו שהוא שונא אותו!! "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ
הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". על זה אין הקב"ה יכול לוותר. "וּבַדָּבָר
הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בה' אֱלֹהֵיכֶם: הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ
לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ
אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם
וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה
הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת
לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת
הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה'".

מתאוננים – תחילת הבכיינות של המרגלים
חטא המרגלים מתחיל בחטא המתאוננים. כשבני ישראל יוצאים מהר סיני אחרי כמעט שנה
(פחות עשרה ימים). הם אמורים להגיע לארץ ישראל תוך אחד עשר יום לכל היותר.
"אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (דברים
א ב). משהו משתבש, הבכיינות. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים". התורה לא אומרת
מה היה החטא של המתאוננים. מסביר רש"י שזה לא משנה מה הייתה סיבת התואנה. העיקר
שתהיה תואנה כל שהיא. מה הייתה העלילה שהם מצאו? "אמרו: אוי לנו כמה לבטנו בדרך
הזה. שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך".
כל המהירות שבה ה' מוליך אותם הייתה כדי שהם לא יתעכבו במדבר. שיגיעו לארץ
ישראל בלי מלחמות. כשאומות העולם עוד שרויים בפחד: "שָׁמְעוּ עַמִּים
יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם
אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל
עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר
עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". הפחד הזה היה יכול לגרום לכל עמי
כנען לברוח כמו שעשו הגרגשים. כמו שעשו הערבים בימינו בצפת ובכמה מקומות אחרים.
במיוחד כשארון ברית ה' נוסע לפניהם – האויבים בורחים לגמרי. "וַיְהִי בִּנְסֹעַ
הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ
מִפָּנֶיךָ". את כל זה הם הפסידו בגלל הבכיינות של המתאוננים שהיא התחלת חטא
המרגלים. בכיינות לאומית. "ויִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם
בַּלַּיְלָה הַהוּא". ליל תשעה באב. "אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חנם
לפני, אני אקבע לכם בכייה לדורות" (במדב"ר טז כ).

תיקון לחטא המרגלים – לישב בארץ בשמחה
הצדיק המקובל האלקי רבי אלעזר אזכרי זצוק"ל תלמידו של האר"י ז"ל ובעל מחבר השיר
"ידיד נפש" כתב בספרו ספר חרדים (בפרק נט על מצות ישוב ארץ ישראל): "וצריך כל
איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו,
כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה. רבי אלעזר אזכרי מביא
פסוק מספר תהלים (קו) שמסביר את שורש חטא המרגלים במאיסת הארץ. "וַיִּמְאֲסוּ
בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא
שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'". מה הפתרון? מסביר הרב שהפתרון הוא "אהבת הארץ": "ובפדיון
נפשנו מהרה יהיה כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" ובהמשך כתוב
"אתה תקום תרחם ציון". ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה.
ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחילת
השירה, ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו', כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי
כל ערב ר"ח בשמחה רבה ומתחננים לאל שאל יגרשנו מעליה".
כל מי שהיה פעם עם הרב שליט"א בציון של רבי יהודה בר אילעי בעין זיתים יודע כי
הרב מחזיק במנהגו של רבי אלעזר אזכרי זצוק"ל, ותמיד תמיד מזכיר לכולם לשיר את
השיר "ארץ הקדושה" באהבה רבה שכולו אהבת ארץ ישראל, הזכרת מעלותיה והשתוקקות
לעלות לחונן את עפרה. עוד הביא שם הרב אזכרי ז"ל את דברי הרמב"ן שמצות ישיבת
א"י היא מצוות עשה מהתורה. ו"כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל – הוא מקיים המצווה
זו, וידוע שעיקר שכר המצווה על השמחה הגדולה בה כדכתיב (דברים כח, מז) "תחת אשר
לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה", אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר
במצוותו התדירה באהבתו אותה, וגם צריך להיות ירא וחרד כדכתב רשב"י "כל פקודא
דלאו איהו ברחימו ודחילו – לאו פקודא היא" לכך אמרו באבות דרבי נתן הוי שש וחרד
על המצות". לכן אומר אור החיים הקדוש על "והיה כי תבוא אל הארץ" שזו לשון
שמופיעה בתורה כמה פעמים על ארץ ישראל. "והיה" – זה לשון שמחה. "להעיר שאין
לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכו ב) "אז ימלא שחוק פינו וגו'".
לכן בעת שנכנסו ישראל לארץ נאמר עליהם המילה "שמחה" כמה וכמה פעמים. שבספרים
בראשית שמות ויקרא במדבר נאמר בכל ספר רק פעם אחת המילה "שמחה". אבל בספר דברים
שנאמר בכניסה לארץ ישראל כתובה המילה "שמחה" אחד עשרה פעמים וכולם קשורות לארץ
ישראל. וכשנכנסו לארץ הקריבו קרבנות בהר עיבל ונאמר שם (דברים כז ז)
"וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ"
ומשם למדו חכמים מצוות שמחה בחגים. (ועיין שער החצר על כך באריכות).

הלכות שבין אדם לחבירו שלומדים מהמרגלים
צריך לדון לכף זכות
היחס הנכון של אדם להקב"ה נלמדת מהיחס לבשר ודם. "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק
בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ
לַמַּחֲנֶה". מזה לומדים כלפי מעלה. גם כשהלל הזקן רוצה ללמד את הנכרי תורה הוא
אומר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל
גמור". מה ששאנוי עליך לא תעשה לחברך. זה הכלל היסודי, את השאר תלך ותלמד. יש
שואלים איך לומדים מכאן הלכות שבין אדם למקום? אומר רש"י שם (שבת דף לא/א) גם
את היחס לקב"ה לומדים מכאן. גם הוא נקרא "ריע" שנאמר "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ
אַל תַּעֲזֹב – זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור
חבירך על דבריך".
התורה אומרת על יחסי בן אדם לחברו "בצדק תשפוט עמיתך". על זה אמרו חכמינו
"הֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" [אבות א ו]. שֶׁאִם יִרְאֶה
בַּחֲבֵרוֹ הִתְנַהֲגוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צַד זְכוּת וְצַד חוֹבָה – יַטֶּה
לְכַף זְכוּת [מרכבת המשנה אבות ו משנה ה ו]. וְהַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה
בְּגוּפוֹ [יומא י"ט]. והגמרא מביאה על זה מעשה להבין כמה חשוב לאדם לדון את
חברו לכף זכות ואומרת שמי שדן לכף זכות, דנין אותו לכף זכות מידה כנגד מידה.
ומי שדן אחרים לכף חובה – כך ידונו אותו בשמים וגם בעולם הזה. אם האדם צריך
לשפוט את חברו לכף זכות. כל שכן וכל שכן שאת מעשה ה' צריך לדון לזכות. כשהקב"ה
מראה למרגלים את ארץ ישראל והם יכולים לפרש אותו בשתי פנים, הם היו צריכים
לשפוט אותו לכף זכות ולא לכף חובה.

בירור על שידוך או על קניין
מסיפור הלשון הרע של המרגלים אפשר ללמוד את חומרת הדיבור הרע, אפילו על חפץ
דומם. כשבן אדם מדבר על חפץ הוא עלול לדבר ברמז על בני אדם. אם אומרים על שמלה
שהיא לא צנועה, משמע בעקיפין שהאשה הלובשת את השמלה לא צנועה. אם אומרים על
הבית שהוא נבנה מחומרים לא טובים. אומרים על הקבלן שהוא לא עושה עבודתו נאמנה.
וכן על זה הדרך. אמת היא שאם חתן שואלים אדם על כלתו והיא באמת לא לבושה
בצניעות מותר להגיד לו, אם זה נכון. ובלבד שהוא מדבר עם בחור שרוצה לשאת אותה
לאשה. אבל אסור לדבר על זה עם אחרים כשהוא יושב ושותה כוס קפה ומחפש איך להעביר
את זמנו. עוד צריך להיזהר בתשובות כאלה שמותר לענות שהמידע יהיה ודאי ובטוח ולא
שמועות מאחרים. במיוחד שמדברים על חוזק וטיב של בניין, צריך מומחה ולא סתם
אנשים שמומחים בעיני עצמם.

הנשאל – ישבחנו בעיניו
עוד כמה כללים כתב בעל "החפץ חיים" בענייני דיבור על שידוך או עצות לקניה, והוא
לא לומר למשודכים דבר רע על המשודכים שלהם כשאתה יודע שהעניין כבר סגור ושום
דבר לא יזיז אותם. למה לגרום להם צער ועוגמת נפש. ובגמרא (כתובות דף טז)
"תָּנוּ רַבָּנָן, כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? בֵּית שַׁמַּאי
אוֹמְרִים, כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כַּלָּה נָאָה
וַחֲסוּדָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל, הֲרֵי שֶׁהָיְתָה
חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא, אוֹמְרִים לָהּ, "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה"?!
וְהַתּוֹרָה אָמְרָה, (שמות כג) "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". אָמְרוּ לָהֶם
בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן
הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי
אוֹמֵר, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, לְעוֹלָם תְּהֵא
דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת".

בעל עניין לא ייתן עצה
עוד כותב החפץ חיים. אם המספר יש לו ריב עם החתן או עם הכלה. לא יספר את גנותם
בעיני הצד השני אפילו שלפי מחשבתו היא אמת וכל מחשבתו היא להציל את הצד השני
מכישלון. זה בדיוק מה שהיה עם המרגלים שהייתה מחשבתם רעה מלכתחילה ואפילו את
הדברים הטובים פירשו לרעה. כך בכל שונא ושונא אם הוא מדבר על שונאו הוא יפרש גם
את הדברים הטובים לרעה וממילא דבריו יהיו בגדר לשון הרע. ואפילו אינו שונא רק
שהוא בעל עניין בדבר, וזה כמו שוחד שמסמא את עיניו. וכך היה עם המרגלים שהכניסה
לארץ הייתה עלולה לפגוע במעמדם. הם היו עלולים להפסיד את נשיאותם כשיכנסו לארץ.
(שפת אמת בשם הזוהר) אם כן הם נוגעים בדבר. לכן הם שפטו את הדבר לשלילה. אָמַר
לְךָ אָדָם: מה דעתך על פלונית? אַל תֹּאמַר לוֹ "כְּשֵׁרָה" וְהִיא אֵינָהּ
אֶלָּא פְּסוּלָה. הָיָה נוֹטֵל מִמְּךָ עֵצָה, אַל תִּתֵּן לוֹ עֵצָה
שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. אַל תֹּאמַר לוֹ: "מְכֹר אֶת שָׂדְךָ, וקנה לְךָ
חֲמוֹר", וְאַתָּה הולך וקונה את שדהו בעקיפין. שֶׁמָּא תֹּאמַר: עֵצָה טוֹבָה
אֲנִי נוֹתֵן לוֹ! וַהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר "וְיָרֵאתָ
מֵּאֱלֹהֶיךָ – אֲנִי ה'". [ע"פ ספרא קדושים פרשה ב].

איסור לשון הרע ברמיזה
כשקוראים את דבריהם הראשונים של המרגלים לא רואים את גודל רשעותם, להפך הם
אומרים על הארץ שהיא "ארץ זבת חלב ודבש". רק אחר הכל מתגלה. "וַיְסַפְּרוּ לוֹ
וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב
וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ
וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". יש
שם ענקים והם מספרים את האמת, הם עוד לא אומרים שאי אפשר לכבוש את הארץ. כאן
כבר מבין כלב את כוונתם של המרגלים ועוצר את דבריהם "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם
אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל
לָהּ". כשהתורה מתארת את סיפור המרגלים בספר דברים כתוב על המרגלים לא כתוב שהם
אמרו דבר שלילה: "וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ
וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ
נֹתֵן לָנוּ". איפה הבעיה? הלשון הרע היה ברמז ואת הרמז הזה הבינו בני ישראל
והתחילו להתלונן ולשבור את רוחם. האמת היא שרוב הלשון הרע שנאמר בעולם נאמר
ברמז. "כי באפם הרגו איש". כך דרכו של לשון הרע. לא נעים לאדם לדבר רע על אחרים
והוא אומר: "אינני רוצה לדבר רע על אחרים, אבל אם הייתי מספר מה שאני יודע על
פלוני- אוי ואבוי". זה רק רמז שמוציא את המסר כאילו הוא צדיק שלא רוצה לדבר
לשון הרע אבל בסופו של דבר מוציא שם רע גמור על הבן אדם. הראשון שעשה כן היה
אדם הראשון שאמר לאלוקים: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". הוא
לא אמר במפורש לקב"ה: "אתה אשם". התוספת של המילים המיותרות: "אשר נתת עמדי"
מדברת בעד עצמה. וכי יש עוד אשה בעולם? הוא אומר לקב"ה ברמז: אתה נתת לי את
האשה הרעה הזאת, לכן אתה קצת אשם.

לא להשיב רעה תחת טובה
אדם הראשון כפר בטובה, חוה הייתה יפה יותר מכל אשה בעולם. לפני היותה לא היה
טוב: "לא טוב היות האדם לבדו" אחר כך באה חווה שעליה נאמר. "מצא אשה מצא טוב".
היא הטוב של האדם. האדם הזה כופר בטובה לכן הוא נגרש מגן עדן. על זה אומר
הרמב"ן (בראשית א א) כי מסיפור אדם הראשון נלמד על הנהגת ה' שחוזרת אצל עם
ישראל שמגורש מארצו כשחוטא, גם המרגלים הפסידו את ירושת הארץ בגלל אותה כפיות
טובה. על זה נאמר בספר משלי: "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה
מִבֵּיתוֹ". (יז יג)

לא להשיב רעה תחת רעה
במדרש אמרו שצריך להיזהר לא להשיב רעה אפילו תחת רעה. מנלן? "כִּי תִרְאֶה
חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב
תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות פרק כג ה – בראשית רבה לח ג). מצווה לסייע לשונא כְּדֵי
לִכְפּוֹת אֶת יֵצֶר הָרָע. וּמַסְבִּירִים תוס' [פסחים קיג:] "כֵּיוָן שֶׁהוּא
שׂוֹנְאוֹ – גַּם חֲבֵרוֹ שׂנֵא אוֹתוֹ, דִּכְתִיב [משלי כז] "כַּמַּיִם
הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" וּבָאִין מִתּוֹךְ כָּךְ לִידֵי
שִׂנְאָה גְּמוּרָה", וְלָכֵן צִוְּתָה תּוֹרָה לִכְפּוֹת אֶת יֵצֶר הָרָע
וְלַעֲזֹר לְשׂוֹנְאוֹ דַּוְקָא, שֶׁלֹּא יַגִּיעוֹ לְשִׂנְאָה גְּמוּרָה.
(ועיין שיטה מקובצת ב"מ לג.). וכל כך גדולה הקדימות של שונא לפני אוהב. שאִם
יֵשׁ לְפָנָיו שְׁנַיִם שֶׁצְּרִיכִים לִפְרֹק, אֶחָד אוֹהֵב וְאֶחָד שׂוֹנֵא –
מִצְוָה לְסַיֵּעַ לַשּׂוֹנֵא קודם. וַאֲפִלּוּ הָ"אוֹהֵב" צָרִיךְ עֶזְרָה
לִפְרֹק את הסחורה, שבזה הוא מסייע גם לאדם וגם לבהמה המסכנה שכורעת תחת משאה.
ואילו הַ"שּׂוֹנֵא" צָרִיךְ עֶזְרָה רק לִטְעֹן, וּכְשֶׁמְסַיֵּעַ לשונא הוא רק
עוזר לאדם ולא לבהמה. אעפ"כ מצווה לעזר לשונא תחילה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּרְבֶּה,
חלילה, שִׂנְאָה בְּיִשְׂרָאֵל.
וְהֵיאַךְ יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שׂוֹנֵא לְיִשְׂרָאֵל, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר "לֹא
תִּשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ"? אָמְרוּ חֲכָמִים, כְּגוֹן שֶׁרָאָהוּ
שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וַעֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אִם מְצָאוֹ בְּצַעַר עַל
מַשָּׂאוֹ, מִצְוָה לִפְרֹק וְלִטְעֹן עִמּוֹ וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ כָּךְ,
כֵּיוָן שֶׁאֵין הַתּוֹרָה רוֹצָה שֶׁתִּהְיֶה בְּיִשְׂרָאֵל שִׂנְאָה
גְּמוּרָה עַל שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר מִצְוֹת, אֶלָּא קְפֵידָה בִּלְבַד. וְאִם לֹא
יַעַזְרֶנּוּ יַגִּיעוֹ חַס וְשָׁלוֹם לִידֵי שִׂנְאָה גְּמוּרָה.

לא תיקום ולא תיטור
הלכה זו היא המשך של מצווה "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ,
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – אֲנִי ה'". והַנּוֹקֵם מֵחֲבֵרוֹ – עוֹבֵר
בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִקֹּם", וְהִיא מִדָּה רָעָה עַד מְאֹד.
וְרָאוּי לוֹ לָאָדָם לְהַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּגְעוּ
בּוֹ – יִסְלַח. שֶׁכָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינָם חֲשׁוּבִים כְּדֵי
לִנְקֹם עֲלֵיהֶם. עם זאת לא בטלים כל דיני נזיקין. וכשאדם מזיק את חברו והניזק
תובע המזיק בבית דין אין בזה איסור של "לא תיקום ולא תיטור". למרות שבתביעתו
הוא זוכר את הרעה של חברו ואפילו תובע אותו על כך. רק כשמדובר בטובות שבין
שכנים וכד'. שם לא שייך לזכור את זה שחברך לא עשה איתך טובה. אבל אם הזיק לך –
אתה יכול לתבוע אותו.
כֵּיצַד הִיא הַנְּקִימָה? אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻמְּךָ.
אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ! לְמָחָר צָרִיךְ לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ, אָמַר
לוֹ חֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻמְּךָ. אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ
כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּנִי כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי מִמְּךָ! – הֲרֵי זֶה
נוֹקֵם. אֶלָּא כְּשֶׁיָּבוֹא לוֹ לִשְׁאֹל יִתֵּן בְּלֵב שָׁלֵם וְלֹא יִגְמֹל
לוֹ כַּאֲשֶׁר גְּמָלוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. [הלכות דעות פרק ז
הלכה ז] כָּל הַנּוֹטֵר [שומר שנאה] לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל – עוֹבֵר בְּלֹא
תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", כֵּיצַד הִיא
הַנְּטִירָה? רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: הַשְׂכֵּר לִי בַּיִת זֶה. אוֹ:
הַשְׁאִילֵנִי שׁוֹר זֶה. וְלֹא רָצָה שִׁמְעוֹן. לְיָמִים בָּא שִׁמְעוֹן
לִרְאוּבֵן לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ אוֹ לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ וְאָמַר לוֹ רְאוּבֵן:
הֵא לְךָ, הֲרֵינִי מַשְׁאִילְךָ וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ, לֹא אֲשַׁלֵּם לְךָ
כְמַעֲשֶׂיךָ! הָעוֹשֶׂה כָּזֶה – עוֹבֵר בְּ"לֹא תִטֹּר". אֶלָּא יִמְחֶה
הַדָּבָר וְלֹא ישמרנו בלבו [שם הלכה ח]. וְלָמָּה אָסְרָה תּוֹרָה לִשְמֹר אֶת
הָרָעָה שֶׁעָשׂוּ לוֹ בְּלִבּוֹ? שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵר אֶת הַדָּבָר
וְזוֹכְרוֹ – שֶׁמָּא יָבֹא לִנְקֹם, לְפִיכָךְ הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל
הַנְּטִירָה עַד שֶׁיִּמְחֶה הֶעָוֹן מִלִּבּוֹ וְלֹא יִזְכְּרֶנּוּ כְּלָל.
וְזוֹ הִיא הַדֵּעָה הַנְּכוֹנָה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַיֵּם בָּהּ יִשּׁוּב
הָאָרֶץ וּמַשָּׂאָם וּמַתָּנָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם זֶה עִם זֶה". [שם]

ערבות הדדית – בעיקר בארץ ישראל
מוּבָא בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי: "כְּתִיב "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת
בְּנֵי עַמֶּךָ", הֵיךְ עֲבִידָא, הֲוָה מַקְטַע קופד וּמְחָת סַכִּינָא
לְיָדוֹי תַּחֲזֹר וְתִמְחֵי לְיָדֵיהּ?!" וְהֶסְבֵּר הַדְּבָרִים כָּךְ הוּא:
אָדָם הָיָה חוֹתֵךְ יְרָקוֹת וְנִפְצְעָה יָד אַחַת מֵהַסַּכִּין שֶׁבַּיָּד
הַשְּׁנִיָּה, וְכִי תַּחְתֹּךְ הַיָּד הַפְּצוּעָה אֶת הַיָּד שֶׁפָּגְעָה
בָּהּ?! וַדַּאי שֶׁלֹּא, כֵּיוָן שֶׁהֵם שַׁיָּכִים לְגוּף אֶחָד. כָּךְ עַם
יִשְׂרָאֵל הֵם גּוּף אֶחָד! אֵין שׁוּם תּוֹעֶלֶת בְּכָךְ שֶׁאָדָם יִנְקֹם
בַּחֲבֵרוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ רָעָה, וְגַם אֵין תּוֹעֶלֶת אִם יִשְׁמֹר וְיִזְכֹּר
אֶת רָעַת חֲבֵרוֹ. [מסכת נדרים פרק ט דף מא עמוד ג ה"ד]. המציאות זו של עם אחד
שמחובר זה לזה "כאיש אחד בלב אחד" הייתה בהר סיני כשקיבלו את התורה. כשנכנסו
לארץ ישראל קיבלו עליהם בני ישראל "ערבות הדדית" "מְלַמֵּד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל
עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" (שבועות לט.) הגמרא בתלמוד ירושלמי אומרת שהערבות ההדדית
אפילו על דברים נסתרים שאדם עושה בינו לבין עצמו קוראת כשהם עוברים את הירדן
ונכנסים לארץ: "אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן
יהושע אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות, המים באין ושוטפין אתכם". (סוטה
לב/ב)
ובגמרא בבלי. סנהדרין מג: "בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
לִיהוֹשֻׁעַ, "חָטָא יִשְׂרָאֵל", אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי
חָטָא? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכִי דֵּילָטוֹר אֲנִי? (דילטור –
רכלן) לֵךְ הַפֵּל גּוֹרָלוֹת. הָלַךְ וְהִפִּיל גּוֹרָלוֹת, וְנָפַל הַגּוֹרָל
עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן, יְהוֹשֻׁעַ, בְּגוֹרָל אַתָּה בָּא עָלַי? אַתָּה
וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר אַתֶּם, אִם אֲנִי מַפִּיל
עֲלֵיכֶם גּוֹרָל – עַל אֶחָד מִכֶּם הוּא נוֹפֵל! אָמַר לוֹ, בְּבַקָּשָׁה
מִמְּךָ, אַל תּוֹצִיא לַעַז עַל הַגּוֹרָלוֹת, שֶׁעֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
שֶׁתֵּחָלֵק בְּגוֹרָל, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כו) "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת
הָאָרֶץ". "וְתֶּן לוֹ תוֹדָה", אָמַר רַבִינָא, שְׁחוּדֵי שַׁחֲדֵיהּ
בְּמִילֵי. אָמַר לֵיהּ, כְּלוּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא הוֹדָאָה,
תֵּן לוֹ תּוֹדָה וְהִפָּטֵר. מִיָּד – "וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ
וַיֹּאמַר, אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת
וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". אָמַר רַבִּי אַסִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מְלַמֵּד
שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים, שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד
בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. שֶׁנֶּאֱמַר, "וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". רַבִּי
יוֹחָנָן אָמַר, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: חֲמִשָּׁה,
אַרְבָּעָה בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, "אָנֹכִי
חָטָאתִי, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". וְעַד הַשְׁתָּא, מַאי טַעְמָא לָא
אִיעֲנוּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי
שִׁמְעוֹן, לְפִי שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת, עַד שֶׁעָבְרוּ
יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן".
לומדים מכאן שרק כשעברו בני ישראל את הירדן וקיבלו עליהם את הברית בהר גריזים
ובהר עיבל בכניסם לארץ, הם הפכו להיות כאיש אחד. שאפילו אם מישהו חוטא בסתר כמו
עכן, הוא משפיע על כלל ישראל. כמו שאומר הפסוק "חטא ישראל". כולם סובלים למרות
שלא ראו אותו חוטא. זה כמו גוף אחד שחלק אחד סובל בגלל החלק השני נפגע או פגע
בעצמו – למרות ששאר החלקים לא אשמים בכך. הערבות ההדדית הזאת היא לא רק לצורך
עונשים. היא בעיקר לצורך ברכה מרובה ביותר. היא מחזקת אותנו ומביאה אותנו
לעוצמה של רוחניות וברכה כמו במתן תורה. כמו שאנו אומרים בתפילה "אַתָּה אֶחָד
וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". האחדות
הזו מאפשרת לנו לרדוף את אויבינו ולהכניעם. "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה
וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ". אבל לא רק למלחמה האחדות מועילה. היא
מביאה אותנו לקיום נבואת אחרית הימים "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד).
ויהי רצון שנזכה לחשוב מחשבות טובות איש על רעהו ועל ארץ ישראל שעושה אותנו
כאיש אחד בלב אחד, ומתוך כך לגאולה שלימה בקרוב. אכי"ר.

 

 

 

בס"ד

עלון שבועי של דרשות והלכות בפרשת שלח לך מספרי רבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי – שנה א'

"וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם", נראה לי בסיעתא דשמיא שידוע שתרי"ג מצוות נחלקים לג' מינים: יש נקראים חוקים שאין להם טעם ואין השכר מחייב אותם, ויש נקראים מצות בסתם שיש להם טעם, אך אין השכל מחייב אותם שאם לא ציונו השם יתברך לא היינו עושים אותם מדעתנו, ויש נקראים משפטים שיש להם טעם והשכל מחייב אותם שגם אם לא היינו מצווים מאת השם יתברך היינו מחויבים לקיימם מדעתנו וידוע שאי אפשר לאדם אחד לקיים כל התרי"ג מצות בפועל אך ע"י המחשבה שהוא יושב ומצפה אימתי תבא לידי מצוה זו ואקיימנה או הלואי שהייתי שייך במצוה זו ואקיימנה, נחשב לו בזה כאלו קיים כולם ולפי זה אפשר שביום אחד יקיים האדם כל תרי"ג מצות אם יהיה מחשב על כל מצוה בפני עצמה. [בן איש חי]

1. שאלה: מדוע צריכים להשאיר על השולחן כל שיירי האוכל עד לאחר הברכה?

תשובה: בשיורי האוכל יש ניצוצי קדושה שהם מתבררים ועולים ע"י ברכה אחרונה.

2. שאלה: האם מותר לומר דברי תורה ומזמורי תהלים אחר נטילת מים אחרונים?

תשובה: לאחר שנטל ידיו למים אחרונים לא ידבר אפילו בתורה, חוץ ממזמור למנצח בנגינות והפסוקים שתיקנו אברכה וכו'.

3. שאלה: עד היכן נוטלים מים אחרונים?

תשובה: עד הפרק השלישי של האצבעות כולל, שהם י"ד פרקים של היד (ולא בקצה האצבעות כפי שטועים רבים בזה).

4. שאלה: מה ראוי לומר לפני מים אחרונים?

תשובה: יאמר לפני מים אחרונים "מים אחרונים חובה", ויש בזה סודות גדולים ויכול לסמוך זאת (בזמן הדחק) במקום דברי תורה על השולחן.

5. שאלה: מדוע לא טוב לשפוך הרבה מים אחרונים?

תשובה: מים אחרונים הם חלק הסיטרא אחרא מהסעודה, על כן לא ירבה מהם (אך ישפוך מספיק עבור כל י"ד פרקי היד).

6. שאלה: מה יעשה אם שכח ולא עשה מים אחרונים לפני ברכת המזון?

תשובה: אם לא עשה מים אחרונים לפני ברכת המזון, יעשה לאחריה (ואם אין לו מים יכול לעשות בשאר משקים אפילו ביין).

7. שאלה: מדוע הנוגע במלח או אוכל קישואים במלח וכדומה צריך ליטול מים אחרונים?

תשובה: יש לחוש למין מלח שטבעו כמלח סדומית (שמסמא את העיניים ועוד טעמים אחרים).

8. שאלה: האם רק בשבת צריך האדם לברך על הכוס אם אכלו שניים נוספים עמו?

תשובה: תמיד יש ענין גדול לברך על הכוס ולהודות לה' יתברך בכוס ישועות, ולא רק בשבת.

9. שאלה: מה המשמעות שכוס של ברכה צריך שיהיה "חי" (בנוסף לכך שצריך שטיפה והדחה)?

תשובה: נחלקו הפוסקים לג' סברות כדלהלן: [א] בתחילת הברכה יהיה "חי" כלומר לא מזוג [ב] שימלא אותו מן הבקבוק לשם ברכה ולא משיורי כוסות [ג] שיהיה הכוס שלם ולא שבור או סדוק. וראוי לחוש לכל השיטות.

10. שאלה: האם מה שנאמר שמי שנותנים לו כוס של ברכה ואינו מברך מתקצרים ימיו, שייך גם בימינו?

התשובה: הנאמר לא שייך בימינו, שהדבר נאמר דווקא בזמנם כשאחד היה מוציא ידי חובה את כולם. אך היום כל אחד מברך לעצמו חוץ מהמזמן, והרי הוא מזכיר את ברכת האורח ומתקיים בו "וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ".

שאלה למעיין : מי קודם לברך על הכוס של ברכת המזון?

השאלה למעיין מפרשת בהעלותך: האם אדם שבירך על הפירות מעץ שבגן, יכול להמשיך ולאכול גם מאילנות אחרים?

התשובה: אם נמצא בגינה מוקפת מחיצות והיה בדעתו לאכול משאר אילנות ולא צריך לברך שנית.

באורי תפילה

מים אחרונים: קודם שיברך יטול ידיו מים אחרונים, שאין מברכין בידים מזוהמות ואפילו ביחיד. ואף על גב שאין מנהגו בכך, ראוי לאדם שינהג עצמו בכך כדי לברך ברכת המזון בידים נקיות מכל לכלוך, וכל שכן כשהוא מברך לאחרים ויש לו כוס של ברכה בידו שמצוה להדרו מכל הבא בידו. ואף על גב שלא נתנו רז"ל שיעור למים אחרונים, אין ראוי לתת מעט מים על ידו כדי אחיזת עיניים ולשפשף זו בזו, כי אדרבא מלכלך אותם יותר אלא יתן עליהם מים כדי שיוכל לנקות אצבעותיו כולם כל מקום שעובר עליו המאכל. והכל לפי מה שהוא אדם, ולפי האכילה אשר אכל, ולפי הלכלוך אשר על ידיו באופן שיעביר כל הזוהמה מעל ידיו וישארו ידיו נקיות וטהורות. וינגבם היטב, ויברך תיכף ברכת המזון שתיכף לנטילה ברכה. [סדר היום]

אורחות צדיקים
"כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" (משלי טו' טו') בתאות העושר: בני אדם החושבים שיוכלו להשיג את העושר בחריצותם, מתעסקים כל ימיהם בחמדם להעשיר. ועליהם נאמר: "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים". והשמח בחלקו, הוא עשיר כל ימיו, ועליו נאמר: "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד". כמו שנאמר (שבת כה:), תנו רבנן: איזהו עשיר, כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר וכו'. ואין לך נחת רוח גדול מהשמח בחלקו, כמו ששנינו בפרק ד' מפרקי אבות: איזהו עשיר, השמח בחלקו. וגרסינן במדרש משלי (י' כב'): "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ", רצונו לומר כשישמח האדם במה שחננו הא-ל יתברך, אם מעט ואם הרבה, ינוח בדעתו ולא יתעצב כשלא יהיה לו יותר, נמצא עשיר כל ימיו דכתיב: "נֶפֶשׁ בְּרָכָה תְדֻשָּׁן" (משלי יא' כה'), רוצה לומר נפש השבעה והשמחה בחלקה תדושן, רוצה לומר תהיה עדנה ושמחה ודשנה. לפיכך הצדיק ההוא מתפרנס בטובה לעולם ואינו חסר כלום, כדכתיב (תהלים לז' כה'): "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם" פירוש: שהצדיק לעולם לא ירעב מפני שהוא מפרנס אפלו מן המעט שזימן לו הקדוש ברוך הוא ולא יתאוה מה שאינו יכול להשיג.

וכתוב גם במדרש: "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים", רוצה לומר מי שהוא עני באמונה וירא להוציא מעותיו לקנות מאכל ופרנסה לעצמו, וכמדמה לו כי ירד מנכסיו בהוצאה וידלדל. על זה אמר: "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים", שכל ימיו יהיו בעצב וברעה, אבל "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד", מי שהוא שמח בחלקו ומאמין בהקדוש ברוך הוא שהוא מזמן לו פרנסתו בכל עת שיצטרך לה, הרי זה חשוב כאילו משתה לפניו תמיד. על כן ישען אדם על עושהו ואל יבטח בחריצותו ולא בממון של אחר ויהא שבע במה שחננו בוראו. [מנורת המאור]

סיפורי צדיקים

הזהיר במצוות. זהירות מופלגת נקט ר' חזקיה מדיני זצוק"ל "בעל השדי חמד" בקיום כל מצוה ודקדוקיה. בהיות רבינו בעיר אודיסה לצרכי רפואה מסר בבוקר אחד לסנדלר את מנעליו לתקנם. לפנות ערב החזיר הסנדלר את המנעלים מתוקנים. מחיר התיקון היה כחמישים פרוטות. אבל בידי רבינו לא היה אלא שטר גדול בן חמש רובל, ולא מצא היכן לפורטו בכדי לשלם לסנדלר את שכרו. בראות הסנדלר את התאמצותו של רבינו לפרוט השטר, הסכים מרצונו הטוב לבוא למחרת, בכדי לקבל שכר עבודתו. אך רבינו לא הניחו בשום פנים ואופן לעזוב את הבית ריקם ואמר לאורח שנוכח אז בחדרו: וכי איך אוכל לשלוח את הפועל ריקם והכתוב אומר (ויקרא יט' יג'): "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר", ומלבד זה אמרו בגמרא: כל הכובש שכר שכיר עובר בחמישה לאוין ועשה אחד!

אורח זה ניסה להרגיעו ואמר: הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך שאין אדם עובר על לאו ד"לא תלין" אלא אם כן תבעו השכיר, אך אם לא תבעו, או שתובעו ולא היה לו מעות ליתן לו אינו עובר, והלא כאן הסנדלר בעצמו מוכן להמתין עד למחר, ועוד שבידי רבינו אין עתה הכסף הדרוש, ומה זה יצטער?

על כן השיבו רבינו מפורש בפתחי תשובה בשם האריז"ל שגם בשעה שאין לו מעות, מידת חסידות הוא ללוות ולפרוע בזמנו, ועוד יש בידי כסף יותר ממה שאני צריך לתת לו וכי בשביל שאין לי מי שיפרוט הכסף, אינני עובר על "בל תלין"?

עוד הם מדברים וראה זה פלא, מיד נתקיים ברבינו הכתוב משלי יב' כא'): "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן", כי תוך כדי שיחה בא לבקרו אחד מבני עירו והלה נתן לו בהלואה את הסכום הדרוש לשלם לסנדלר עבור עבודתו. [אור החמה]

כי לקח טוב נתתי לכם…

"וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל" (קהלת י' יט'): כל הדברים שבעולם יכולים לקנות ע"י ממון, ומזה נמשך תאות וחמדת הממון, מחמת שע"י הממון יכולים לקנות כל דבר. אבל מי שיש לו דעת אמיתי יודע שהכל הבל כי הממון עם כל הדברים והחפצים שיקנה על ידם הכל יכלה ויאבד ולא ישאר ממנו כלום, ואין מלוים לו לאדם לא כסף ולא זהב וכו' אלא תורה ומעשים טובים בלבד. על כן הצדיקים והכשרים, כשזוכין לעשירות הם מעלים את כל הממון עם כל החפצים שקונים בעדו הכל אל הקדושה רק בשביל כבוד ה' יתברך לבד. [עצות ישרות]

"אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹקִים אֲנִי ה' אֱלֹ-קֵיכֶם". כפל אני ה' א-לקיכם. הכלל כי אדם צריך תמיד להעלות על מחשבתו שכל דבוריו ומחשבותיו ותנועותיו עושים רושם למעלה ולכך צריך האדם לשמור כל מחשבותיו ותנועותיו ודיבוריו ביראת ה' כיון שכל תנועותיו עושים רושם למעלה וזה הוא כלל גדול בעבודת הבורא שצריך האדם להעלות על מחשבתו שכל תנועותיו עושים רושם למעלה כי הש"י יודע מחשבות בני אדם ומשגיח תמיד בהשגחה פרטית על כל דרכי בני אדם וזה העיקר עבודת האדם שאדם יעלה על מחשבתו שהש"י משגיח עליו על דרכיו וזהו אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ותעלה על מחשבתך אני ה' א-להיכם אני משגיח תמיד על דרכיך. [קדושת הלוי]

מצוותיך שעשועי

אין נחת רוח להקדוש ב"ה במסיבות של אכילה ושתייה ואין בתוכם שמחה של מצוה. ועל אחת כמה וכמה כששמחה היא מעורבבת בהרהורים רעים כגון שבמסיבה אחת יושבים אנשים ונשים בחורים ובתולות בחדר אחד ועל ידי כן באים מכשולים גדולים, ובמחולות רוקדים אנשים עם נשים ביחד ואינם יודעים שהשטן עם הרבה מזיקים רוקדים לפניהם, ולשמחה כזו מה זו עושה, ועון זה הוא מצוי בעונותינו הרבים בהרבה מקומות, על כן כל איש הירא את דבר ה' יראה ליישב אנשים בפני עצמם כדי להתרחק מהעבירה וכדי שלא יערבב השטן את השמחה של מצוה, וכתיב, "בשמחתם אל יתערב זר". ופירוש כי זר הוא השטן שכידוע לא תשתחוה לאל זר שהוא השטן.

ועוד כי מבואר בכמה מקומות בזוהר כי כוחות הטומאה הנקראים "סטרא אחרא" נמצא על שולחנו של אדם, וצריך ליתן לו חלק במים אחרונים, על כן צריך ליזהר מאוד שלא יהיה שם הסטרא אחרא כשמתחילים לברך ברכת המזון, וכשאומרים הב לן ונבריך הולך הסטרא אחרא. ועל כן הזהירו חז"ל תיכף לנטילת ידים ברכה, ואזהרה זו על שאין להפסיק בין נטילת ידים מים ראשונים לברכת המוציא, וכן אין מפסיקים בין נטילת מים אחרונים לברכת המזון ואפילו ללמוד תורה הזהיר האר"י ז"ל שלא להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון.

ופעם אחת היה בא חכם אחד איש קדוש מתלמידי רבי משה קורדווירו זצ"ל (הרמ"ק) אצל הקדוש האר"י ז"ל והאר"י ז"ל קיבל אותו בסבר פנים יפות, ובשעת הסעודה השגיח האר"י ז"ל עליו שאינו אוכל כדרך הבריאים וראה בו שהיה לו כאב באחד מאיבריו, ושאל הרב האר"י ז"ל לאותו האורח למה אינו אוכל, והשיב לו האורח כי זה ימים רבים אשר הכתף שלו כואב לו ביותר, ואז הסתכל בו האר"י ז"ל ואמר לו בוודאי אתה היית מפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון, אמר לו כן הוא שרגיל היה ללמוד פרק משניות בין הנטילה לברכת המזון וסבר שדברי תורה צורך סעודה הוא כמו שאמרו רז"ל, "כל שולחן שאין אומרים עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים". אמר לו האר"י ז"ל: לכן בא אליך הכאב דוקא בכתף שעברת על דברי חכמים שאמרו תכף לנטילת ידים ברכה, ו"תכף" הוא אותיות "כתף". ונתן האר"י ז"ל עצה לחסיד שיקבל עליו שלא להפסיק בנטילה אזי יתרפא מהחולי עד כאן.

הרי לך שהקב"ה מדקדק עם כל אחד ואחד וכל מעשיו הוא בחשבון במדה ובמשקל, והוא הדבר שזכרנו כל מי שלא בירך ברכת המזון בכוונה הרי דר הסטרא אחרא על שלחנו, וכל מקום שמברך בכוונה יזכה לשמוע ברכת המזון לעתיד לבא מפי דוד המלך ע"ה כשיעשה הקב"ה סעודה לצדיקים לעתיד לבא, כי אין הקב"ה מקפח שכר שום בריה אפילו שכר שיחה נאה, וכן מצינו בזוהר פרשת תרומה: "כל מי שאומר שירת הים בכוונה זוכה לראות פני מלך המשיח מעוטר בכתר שהתעטר הקב"ה בשעה שעברו ישראל את הים וזכו לשבח שם את השירה, ויהי רצון מלפני הקב"ה בזכות השירה שאמרו ישראל נזכה לראות פני משיח צדקנו מעוטר בכתר עליון, ונזכה לשורר את השירה בעדת צדיקים במהרה בימינו אמן. [קב הישר]

oOoOo

שבת שלום ומבורך

העלון יוצא בזכות תרומתכם. אנא עזרו לנו להגדיל את תפוצת העלון שבחסדי השם יתברך גדל הביקוש וזקוקים אנו לתרומות שיגיע העלון לכל המבקשים. אנו נשמח לשלוח 300 עותקים להפצה לכל התורם 100 ש"ח לעלון. פרטים בטל 02-6522704

בס"ד

דרשה לפרשת שלח לך והלכות הפרשת חלה וציצית מאת מרן הגאון המקובל הראשל"צ מרדכי אליהו ע"ה כפי שנתקבל מידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.

קול צופיך 404 פרשת השבוע
שלח תשס"ז – הפרשת חלה ודיני ציצית
הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

סמיכות פרשת המרגלים לפרשת מרים

פרשתנו פותחת בעניין המרגלים ששלח משה לתור את הארץ: (במדבר יג, א-ג) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה".

אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר", עכ"ל.

הסמיכות של פרשת המרגלים לפרשת מרים הנביאה הכתובה בסוף הפרשה הקודמת, באה ללמדנו את גודל עוון לשון הרע בכלל, והוצאת דיבה על ארץ ישראל בפרט.

ויש להקשות, מה הטענה על המרגלים ממה שדיברה מרים, והרי היא דיברה על ראש הנביאים שהעיד עליו הקב"ה (במדבר יב, ז- ח) "בכל ביתי נאמן הוא, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט", והיה ענק שבענקים, וכי אפשר להשוות את הלשון הרע שדיברה עליו מרים, כמו לשון הרע שדיברו המרגלים על הארץ, ולכאורה הם דברו רק על עצים ואבנים?

אלא מכאן אנו למדים כמה מעלתה העצומה של ארץ ישראל, שאינה כשאר הארצות, וכמו שאומרת התורה בפרשת 'עקב': "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ומי שמוציא לעז עליה כמוציא לעז על תורת ישראל.

שבחה של ארץ ישראל

חז"ל הפליגו מאוד בשבחה של ארץ ישראל כמובא בגמרא בכתובות (דף קיב ע"א וע"ב): "רבי זירא כי הוה סליק לא"י לא אשכח מברא למעבר נקט במצרא וקעבר (כשהיה בא רבי זירא לארץ ישראל, הוא לא היה מחכה לאוניה שתעביר אותו את הנהר, אלא היה משליך עצמו למים ומחזיק בעץ או בחבל, מרוב חיבתה). אמר ליה ההוא צדוקי עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפזיזותייכו קיימיתו (א"ל צדוקי אחד: אתם עם פזיז שהרי במעמד הר סיני הקדמתם פיכם לאוזניכם – היינו אמרתם 'נעשה' ואח"כ 'נשמע', ועדיין אתם פזיזים), אמר ליה דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה (ענה לו ר' זירא: מקום שמשה ואהרן לא זכו להגיע אליו, מי שאמר שאני אזכה ?).

ר' אבא מנשק כיפי דעכו ("כיפי", אלמוגים, או סלעים – רש"י שם. רבי אבא הגיע לארץ בספינה והורידה אותו בנמל עכו וזה היה המקום הראשון בארץ ישראל שרגלו דרכה).

ר' חנינא מתקן מתקליה.

כלומר, אם היה רואה אבנים או תל עפר בדרך שמפריע להולכי הדרך, היה מתקנו כדי שלא יוציאו לעז על ארץ ישראל, וכלשון רש"י: "משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים".

אבל התוספות (שם בד"ה רבי חנינא) מבארים שהיה רבי חנינא שוקל את האבנים אם הם קלות או כבדות. וכשמצאן כבדות ידע שהגיע לארץ, והיה מנשקן וקרא עליהן את הפסוק הזה "כי רצו עבדיך את אבניה".

ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא. כלומר, כשהיו יושבים ללמוד בקיץ והשמש מחממת, היו יושבים בצל. ובחורף, היו יושבים בשמש להתחמם. וכל זה כדי לראות ולהראות שבחה של אר"י.

ולכן לא יאמר אדם "כמה חם בארץ ישראל ואי אפשר לסבול זאת" או "כמה קר בארץ ישראל", אלא יאמר "קר לי" או "חם לי".

ועוד אומרת הגמרא: ר' חייא בר גמדא מיגנדר בעפרה (היה מתגלגל בעפרה) שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".

היש בה עץ – אדם צדיק שיגן עליהם

משה רבנו אומר למרגלים (במדבר יג, יז-כ) "עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן". ויש להקשות, הרי בתחילה הוא כבר אומר להם לבדוק "השמנה היא אם רזה", כלומר אם היא מגדלת תנובה למחיה, וממילא כלול בזה אם יש עצים וכל גידולי השדה, ואם כן מהו שחוזר ואומר "היש בה עץ אם אין"?

רש"י הרגיש בקושי זה ומפרש, וז"ל: "היש בה עץ – אם יש בהם אדם כשר שיגן עליהם בזכותו", עכ"ל. מכאן רואים את מעלתם של הצדיקים, שיש בכוחם להגן על הדור כולו. וכן משמע שאפי' אם יש צדיק אחד, יכול להגן על כל הדור.

לא הועילה להם תשובתם

כתוב (במדבר יד, מ – מב) "וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם".

כשראו עם ישראל את הנזק הגדול והעצום שנגרם בגלל הוצאת הדיבה, והתחרטו בלבם ובכו כל אותו הלילה, קמו בבוקר וביקשו להחזיר את המצב לקדמותו כאילו לא קרה דבר, ורצו לעלות אל ראש ההר בדרך לארץ; אמר להם משה רבנו שלא תעלה בידם, כי אין הקב"ה בקרבם, וללא סייעתא דשמיא צמודה, לא יעלה בידם מאומה.

ויש לשאול, לכאורה הם חזרו בתשובה ומדוע לא התקבלה תשובתם? אלא, הם לא חזרו בתשובה כדבעי, כי הם לא השכילו להבין שחטאו, רק אמרו "כי אמר ה' כי חטאנו", ה' אומר שחטאנו ועל כן אנו חוזרים בתשובה – אך זו אינה תשובה.

מה בין המרגלים של משה למרגלים של יהושע?

משה רבנו התפלל על יהושע להצילו מעצת המרגלים, וכתוב (במדבר יג, טז) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ". ומבאר רש"י, וז"ל: "התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים'.

וכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל: כשראה משה שיהושע עניו ע"כ קרא את שמו עם תוספת יה' שה' יושיע אותו שלא ימשך אחריהם. כי מתוך הענווה יחשוב אולי, למה לי לריב אתם או 'אחרי רבים להטות'. ושם י"ה ידוע שהוא ביטוי למלחמה שנאמר "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק".

שואל האלשי"ך הקדוש, הרי ידוע שמי שנכוה מחמין נזהר מפושרים, ולפי זה תימה על יהושע שהיה תלמידו של משה רבנו, הרי הוא ראה וידע איזה מכשול יצא מהמרגלים, א"כ מדוע הוא שוב שולח שני מרגלים אחרי שנכשלו כבר פעם בשליחת מרגלים?! אלא, אומר האלשי"ך הקדוש, הביאור הוא שיש שני סוגי מרגלים. יש מרגלים ששולחים אותם לתור את הארץ מבחינה גשמית, "הטובה היא אם רזה" וכו', ויש מרגלים שהולכים לרגל את הארץ במטרה לכבוש אותה, ורוצים לדעת כיצד יכבשוה, ולצורך מטרה זו אין למרגלים צורך לבחון את טיב הארץ אלא את הגישה אל גבולותיה וכדומה.

המרגלים ששלח משה רבנו באו לבדוק את טיבה של הארץ אם בכלל כדאי להיכנס אליה, אבל המרגלים ששלח יהושע באו לרגל כיצד לכובשה, אבל הכניסה אליה היתה פשוטה וברורה לכל.

שמות המרגלים והצפנתם

בהפטרה לפרשת השבוע נאמר (יהושע ב, א) "וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמור" וכו'. שואל האלשי"ך הקדוש מדוע לא הוזכרו שמותם של המרגלים ששלח יהושע, כפי שפורטו אחד לאחד המרגלים ששלח משה רבנו? אלא שני המרגלים היו כלב ופנחס. ומה שכתוב "חרש" הכוונה לכלב שנאמר "ויהס כלב את העם". ומה שכתוב "לאמר" – הכוונה לפנחס שהיה אומר "מי האיש הירא" וכו'.

ועוד שאל, מדוע נאמר אצל רחב "ותצפנו" בלשון יחיד, והרי היו שני אנשים? המלבי"ם מיישב, שבאמת הצפינה שניים אלא שהצפינה כל אחד בפינה אחרת ועל כן נכתב בלשון יחיד, אבל האלשי"ך הקדוש עונה, כיון שפנחס הוא אליהו, לא היתה צריכה להצפין אותו, ורק כלב הוצרך להסתתר לבדו.

הפרשת חלה

מעלתה של מצות חלה

מצות חלה חביבה מאוד, שכן היא המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל כשנכנסו לארץ ישראל, כמו שנאמר (במדבר טו, יז-כא) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם".

רש"י לומד מפסוק זה על ייחודיותה של מצוה זו, וז"ל: "משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שבכולן נאמר כי תבא, כי תבאו, לפיכך כולן למדות זו מזו, וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה, אף כולן כן – אבל זו נאמר בה בבואכם, משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה", עכ"ל. כל המצוות התלויות בארץ לא נתחייבו בהם ישראל אלא לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, כלומר עד שנתיישבו בה לגמרי, אבל בחלה נתחייבו כבר בבואם לארץ ואפילו לפני כיבוש וחילוק, מכאן לומדים כמה חשובה מצוה זו.

מהו שיעור העיסה כדי להתחייב בחלה?

כתב הבא"ח (ש"ש שמיני אות ב'): "שיעור עיסה שתתחייב בחלה היא שבע מאות ושבעה ושבעים דרה"ם".

ולמעשה, בצק שהוא בין 1666 גרם ועד 2486 גרם – מפרישים ממנו חלה בלי ברכה. ומ- 2486 גרם ומעלה – מפרישים עם ברכה. ויש אומרים שלדעת 'החזון איש' היתה משיעור של 1200 גרם מפרישים חלה עם ברכה, אבל אנו לא נוהגים כך אלא כנ"ל.

דינים שונים

א. עיסה לטיגון ולא לאפיה – העושה עיסה כדי לעשות ממנה אטריות או תבשיל אחר. וכן העושה עיסה לעשות ממנה סופגניות או מיני טיגון אחרים, מפרישין ממנה חלה בלי ברכה.

ואם עושין לאפות קצת ממנה אפילו דבר מועט, מפרישין ממנה חלה בברכה.

(אם אוכל לביבות או סופגניות אפילו בשיעור ק"ג – מברך לאחר אכילתו "על המחיה". ואם אוכל דבר אפוי כגון בסקויטים יברך "מזונות" ואח"כ "על המחיה". ואם אכל בסקויטים בשיעור 240 גרם יברך "המוציא לחם מן הארץ" וברכת המזון.

רבו של הרב חיד"א היה אומר שמעולם לא אכל אטריות אלא בתוך הסעודה. כי אמנם הם מבושלות אבל כיון שאכילתם משביעה את האדם, לכאורה יש לברך עליהם "המוציא לחם מן הארץ". וכיון שהיה מסופק בזה, לכן לא אכל אלא באמצע הסעודה לאחר שבירך "המוציא" על לחם).

ב. טוב ללמד הנשים שיכוונו בעת הפרשת החלה גם על הקמח שיוסיפו בעת העריכה (שו"ע שכז סעי' ב', ועיין כה"ח סי' רמב ס"ק כב).

ג. עיסה שנילושה ללא מים – כתוב בשו"ע (יו"ד סי' שכ"ט סעי' ט'): "עיסה שנילושה במי פירות אפילו בלא שום מים, חייבת בחלה".

ומיד אח"כ כתוב בשו"ע (שם סעי' י'): "יש ליזהר מללוש במי פירות שאינם משבעת משקין אלא אם כן יערב עמהם אחד משבעה משקים" (לדעת הרמב"ם די בהוספת מעט מים כדי להכשיר לקבל טומאה).

ועל כן, עיסה שנילושה עם ביצים או במי פירות בלבד ללא מים, יש בה כמה ספקות, וכדי להמנע מכך יערב בה מעט מים או חלב או דבש דבורים או יין או שמן זית (אחד משבעת המשקין – י"ד שח"ט ד"ם), ואז יהיה אפשר להפריש ממנה חלה עם ברכה.

ואם לש את העיסה במי פירות בלבד, והחיטים לא נשטפו במים, יפריש חלה בלי ברכה.

ד. חיטים שנשטפו במים – כיום רוב הקמח מוכשר לקבל טומאה (כי המפעלים בארץ נוהגים לשטוף את החיטים במים כדי שיתנפחו, ולאחר שהתייבשו טוחנים אותם. ובעיקר בחיטה הבאה מחו"ל מערבים בה חומר משמר, ולפני שטוחנים, שוטפים את החיטים. רק לפסח נזהרים לא לשוטפם במים, ואז הם לא הוכשרו לקבל טומאה, וע"כ יש להזהר להפריש חלה. ויש נוהגים שלא מפרישים רק לאחר אפיית המצות), וכיון שכן, אם עשה ממנו עיסה ניתן להפריש ממנה חלה בברכה אפי' אם לש אותה עם מֵי פירות.

נתינת צדקה לפני עשיית מצוה

לפני עשיית כל מצוה טוב לתת צדקה, וכן טוב לומר 'לשם יחוד' לפני עשיית המצוה. ועל כן לפני שהאשה מפרישה חלה או מדליקה נרות שבת, או הולכת למקוה טוב שתתן צדקה ותאמר נוסח 'לשם יחוד' כמובא בסידור 'קול אליהו' (בעמודים 341, 908).

וקודם שתפריש תברך ואחר כך תאמר "הרי זו חלה".

הפרשת חלה כשמגיעה לגיל מצוות

יש מנהג טוב שילדה שהגיעה לגיל בת מצוה, נותנים לה ללוש בצק בשיעור חלה והיא מפרישה חלה ומברכת על ההפרשה וכן מברכת "שהחיינו", כי מקיימת מצוה זו בפעם הראשונה.

אבל אנו אומרים שיקנו לה בגד חדש ותברך על הבגד החדש "שהחיינו" ותכוון לפטור גם את מצות חלה.

כלה בדרך כלל מקבלת במתנה פמוטים חדשים מכסף וכדו' והיא שמחה בהם, ולכן היא צריכה לברך "שהחיינו", ואנו סוברים שתברך על בגד חדש "שהחיינו" ותכוון גם על הפמוטים.

וה"ה אדם שקנה מכונית חדשה, יקנה פרי חדש ויברך עליו "שהחיינו" ויכוון גם על המכונית.

הקונה דירה חדשה צריך לברך "שהחיינו" ונהגו לברך על פרי חדש או בגד חדש. וגם האשה צריכה לברך "שהחיינו", ועל כן יקנה לה בגד חדש או פרי חדש ותברך "שהחיינו" ותכוון לפטור גם את הדירה.

שיעור החלה ואופן שריפתה

א. לדעת הספרדים מפרישים כל שהוא כיון שממילא אין כהנים שיאכלו אותה בטהרה, והכל נשרף. האשכנזים מחמירים ומפרישים שיעור כזית.

ב. כתב רבינו האר"י כי צריך להפריש חלה אחד ממ"ח של העיסה ולא נהגו כן, וכתב הבא"ח (שמיני ש"ש ג') כי טוב לעשות כן לפחות פעם בשנה, בערב יום כיפור.

ג. את החלה יש לעטוף בנייר ובשקית ניילון ולהניחה לאשפה.

ד. יש שנוהגים להניח את החלה בגג, ואין דעתנו נוחה מזה. ולסברת בעל 'זבחי צדק' מותר להכניסה לתנור ושם תשרף ותיהפך לאפר. ועכ"ז התנור לא נאסר כי אנן סהדי שהפריש יותר חלה, והיותר לא הוקדש והוא שנבלע בדפנות התנור.

צירוף לחלה

א. כשאופים עוגות ממינים שונים ובכל מין אין שיעור חלה, אפשר לחבר את כל סוגי הבצק ולהפריש מהם חלה ביחד. ובלבד שאפשר לחברם שלא יהיה אחד מלוח ואחד מתוק. אם לא הפרישו מן הבצק חלה ובכל הנאפה יש שיעור חלה, יש "לצרפן לחלה" דהיינו לחבר את כל הנאפה יחד כדי לחייבו בחלה.

ב. כיצד מצרפין את כל הנאפה? מכניסים אחר אפיה את העוגיות לארון וכדו'. שהארון מצרפם יחד לצורך הפרשת חלה (בא"ח צו יט). אפשר גם להניחם בתוך כלי אחד, אך צריכים להשגיח שיהיו כל העוגיות מונחות בתוך הכלי.

ג. אם מניח את העוגות במפה או מגבת ומכסה אותן גם כן במפה, נחשבת המפה כמו כלי ומצרפת את כל הנאפה, רק יזהר שלא תצא עוגה חוץ לכיסוי.

ד. דין זה נכון גם לגבי לחם וכדו', והוא שכיח במיוחד במצות שאופין לפסח, ואופין בדרך כלל עיסות קטנות כדי שלא יחמיץ הבצק ומשתדלים שבכל עיסה לא יהיה שיעור חלה, ומצרפין את המצות לחלה כנ"ל (בא"ח צו יט, כ).

ה. בדרך כלל בפורים מקבלים משלוחי מנות ובהם עוגות מאנשים שונים שאפו בביתם, ויתכן ולא היה שיעור חלה בשעת האפיה באותו בית ולא הפרישו חלה. אם מקבל המנות מניח את כל העוגות בארון אחד או בשקית אחת (ומניחן במקפיא וכדו') ויכולה להצטבר כמות גדולה החייבת בחלה, הנחתן בארון או בשקית מצרפת אותם, והוא מתחייב בחלה, ויפריש בלי ברכה, כי אולי נותני המשלוח הפרישו חלה.

ויש מחמירים וחוששים שאם יפרישו מהם יתכן שמאותה עיסה כן הפרישו חלה, וע"כ הם מפרישים מהעיסה כשברור שלא הופרש ממנה חלה.

מצוות ציצית

ציצית – רמז לתרי"ג מצוות

בפרשתנו אנו לומדים על מצות ציצית (במדבר טו, לז – מ): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי". בציצית עצמה רמוזים כל תרי"ג מצוות שתורה, וכותב רש"י, וז"ל: "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג", עכ"ל.

טלית מצמר – אליבא דכו"ע

כתוב בשו"ע (בסי' ט' סעי' א'): "אין חייב בציצית מן התורה, אלא בגד פשתים או של צמר רחלים, אבל בגדי שאר מינים אין חייבים בציצית אלא מדרבנן". וכתב הרמ"א: "ויש אומרים דכולהו חייבין מדאורייתא והכי הלכתא".

ואם עושה מבגד של פשתן או משי, יש בעיה עם הציציות מהיכן ישיג טוויים לשמן.

ומעשה היה באשה אחת שהיתה לוקחת צמר רחלים ועושה ממנו פקעת גדולה של חוט צמר והיו קונים ממנה חוטים בשביל ציציות. והנה בא אדם אחד ואמר שא"א לקנות ממנה חוטים לציצית שהרי אינה מתכוונת לשמה, וגם אשה אינה חייבת במצוות ציצית. אמרתי לו: פעם הנשים היו טוות בפלך, אבל כיום אינן טוות, והאשה הזו עושה מלאכתה רק בשביל ציצית ולמרות שאינה חייבת בציצית, אין לך לשמה גדול מזה.

וכתב המש"ב (שם ס"ק ה'): "וירא שמים יחמיר על עצמו לחוש לדעה הראשונה ויעשה טלית של צמר כדי שיתחייב בציצית מן התורה לכו"ע. ונכון שיעשה בין הטלית גדול ובין הטלית קטן של צמר".

ציצית מעל בגדו או בתוך בגדו

לפי הפשט, כתוב בשו"ע (סי' ח' סעי' יא): "עיקר מצות טלית קטן, ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות".

ובכה"ח כתב (שם ס"ק מג) "רבינו האר"י ז"ל היה לובשו למטה משאר מלבושיו על גבי חלוקו. ואותם המתיהרים ללובשו על כל בגדיהם טעות גדול בידם היפך האמת".

שמיכת צמר – חייבת בציצית

לדעת הבא"ח ועוד פוסקים, שמיכת צמר רחלים שמתכסה בה ביום – חייבת בציצית שהרי נאמר (דברים כב, יב) "אשר תכסה בה". ועל כן, יש לעגל את אחת הפינות, ולא די בקיפול אחת הפינות ותפירתה, אלא יש לגזור בעיגול ולתפור. שאם לא כן, הרי כל אדם מתכסה בשמיכתו לעיתים עד אחרי עמוד השחר, ומאותו רגע מחוייב הוא בציצית, ונמצא מבטל מצות עשה, ולובש בגד המחוייב בציצית ללא הטלת ציציות (עיין בא"ח לך לך, ז').

ואם זו שמיכת פוך ולא צמר אמיתי, אין מחמירין להטיל בה ציצית.

יש מחמירים להטיל ציצית בציפה של השמיכה, כיון שיש לה ארבע כנפות, אבל אנו לא מחמירין בזה כיון שאינה עשויה מצמר.

כניסה עם ציצית לבית הקברות

הלובש טלית קטן והציציות מעל בגדו – אם נמצא בלוויה יזהר שלא יכנס בד' אמות של המת.

וכן לא יכנס בהם לבית הקברות מדין "לועג לרש" (שו"ע סי' כג סעי' א, ג).

יהא זהיר ללבוש טלית קטן כל היום

כתוב בשו"ע (סי' כד סעי' א'): "אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות, אינו חייב בציצית. וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצוה בכל רגע. וע"כ יש בו חמשה קשרים, כנגד ה' חומשי תורה, וארבע כנפים, שבכל צד שיפנה יזכור. ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה".

יסתכל בציצית בשעת עטיפה

"טוב להסתכל בציצית בשעת עטיפה, כשמברך" (שו"ע שם סעי' ג').

נישוק הציצית – חיבוב מצוה

"יש נוהגין להסתכל בציצית כשמגיעים לוראיתם אותו (במדבר טו, לט) וליתן אותם על העינים, ומנהג יפה הוא וחבובי מצוה. הגה: גם נוהגים קצת, לנשק הציצית בשעה שרואה בם, והכל הוא חיבוב מצוה (שו"ע שם סעי' ד').

והוי דן את כל האדם לכף זכות

יום אחד התפללתי בבית כנסת "טוויג" והיה חתן בר מצוה, ואביו היה לבוש בהידור מכף רגל ועד ראש, חליפה יפה, ועניבה חדשה ונעליים מצוחצחות, והנה הוא מוציא טלית ממשי קרועה ומלוכלכת ומתעטף בה. אני אמרתי בליבי לנעליים שלו הוא דואג שיהיו מצוחצחות אבל על טלית לא?! אח"כ חשבתי לעצמי מדוע אני מלמד עליו חובה, אלמד עליו זכות, שמא אתמול בערב הוא הכין את הטלית החדשה, והוא קם בבוקר ומחמת המהירות התבלבל ולקח את הטלית הישנה, וכשהוא בא לבית הכנסת והרגיש בטעותו אמר בליבו 'אף על פי שכל בגדי חדשים ויפים אלבש את הטלית הזו'. בעוד אני חושב עליו לא שמתי לב שאני גם מסתכל עליו, והוא ניגש אלי ואומר לי מדוע כבוד הרב מסתכל עלי? אמרתי לו מה שחשבתי בליבי, והוא אמר לי: אכן כך היה, קניתי טלית חדשה והנחתיה על השולחן, ומרוב המהירות לקחתי את הטלית הישנה. וע"כ אמר התנא במסכת אבות (א, ו) " והוי דן את כל האדם לכף זכות".

זה אלי ואנוהו – ציצית נאה

היו אומרים על הרה"ג יהודה ליב מימון זצ"ל, שבכל פעם שהיה קונה חליפה חדשה היה גם קונה טלית חדשה.

אנחנו נוהגים לא להחליף את הטלית שרגיל להתפלל בה יום יום, וכדלקמן.

הטלית של הט"ז

ומסופר על בעל ה'טורי זהב' שטליתו היתה מלאה קרעים, ובאו ואמרו לו שיחליף אותה בחדשה משום "זה קלי ואנוהו". אמר להם בעל הט"ז: לאחר מאה ועשרים שנה יכסו אותי בטלית זו והיא תעיד עלי בשמים על כל התפילות שהתפללתי עמה – וזה טוב לט"ז. אבל סתם אדם, אם טליתו אינה נקיה, יכבסנה בביתו או ישלח אותה למכבסה משום "זה קלי ואנוהו", וכדברי הגמרא בשבת (דף קל"ג ע"ב): "זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה".

מספר הכריכות

יש נוהגים לעשות בציצית ט"ל כריכות, דהיינו: מכניס את הארבעה חוטים לנקב וקושרם בשני קשרים, וכורך בחוט הארוך הנקרא "'שמש' שבע כריכות, וקושר שני קשרים, וכורך שמונה כריכות, וקושר שני קשרים, וכורך אחת עשרה כריכות, וקושר שני קשרים, וכורך שלושה עשרה כריכות, וקושר שני קשרים, ובסך הכל ט"ל כריכות, כנגד גימטריא ה' אחד.

אנו נוהגים לעשות כנ"ל בטלית גדול, ובטלית קטן כ"ו כריכות (יקוק), דהיינו י-10 בראשונה, ה-5 בשניה, ו-6 בשלישית, וה–5 ברביעית. וגם אם עשה להיפך – יצא ידי חובה, וכל אחד יעשה כמנהגו.

אם הבד של הטלית קטן נקרע או בלה, מותר לו להוציא את החוטים ולהעבירם לטלית אחרת.

ויש מי ששאל: לכאורה אם מוציא את החוטים, הוא מוחק את שם ה' הנמצא בכריכות? התשובה היא, אין זה נקרא מוחק, כיון ששֵם ה' כאן הוא רק בקשירה בלבד ולא בכתיבה, ולכן מותר הדבר (ועיין בא"ח לך לך אות ח').

חוטי תכלת

בעניין הטלת חוטי התכלת, יש לדעת שאין לנו אפשרות לדעת את צבע התכלת בדיוק, וכשיבא משיח צדקנו במהרה בימינו הוא יראה לנו את הצבע האמיתי ואת החלזון המיוחד שהיה יוצא אחת לשבעים שנה בחלקו של שבט זבולון וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, ואז נקיים את המצוה כתקנה. פעם שאלו אותי מדוע איני מטיל חוטי תכלת כפי שנמצא היום אחרי מחקרים רבים, ומה יש לי להפסיד, ואמרתי להם שאני באותה בעיה כמו רבה בר בר חנה (כשהלך למדבר) שלא היה לו פנאי והזדמנות לבדוק את אופן הכנת התכלת מתחילתו ועד סופו. ומלבד זה, יש לכל צבע וצבע גוונים רבים, וגם לתכלת יש גוונים רבים, ועל כן אין לנו את הידיעה הברורה גם בצבעו המדוייק של התכלת.

מעיל עם ארבע כנפות

ישנם מעילים, כעין המעיל של הרבנים הנקרא "פראק", שפתוחים לשני חלקים בחלקם האחורי, ועל ידי זה נעשו לבגד ארבע כנפות, חובה לעגל את אחת מאותן כנפות באופן שלא יהיו אלא שלוש כנפות מרובעות, כי לולא זה יתחייב הבגד בציצית. כמו כן, ישנם מעילים ארוכים שמשתמשים בהם בחורף, וגם בהם יש ארבע כנפות, על כן יש לעגל את אחת מהפינות כנ"ל. ואותם מעילים שיש להם שני דשים בחלקם העליון כך שנהיה לבגד ארבע כנפות, לא מתחייבים בציצית ולא צריכים לעגל כנף, משום שצריכים להיות ארבע כנפות שנים לפניהם ושנים לאחוריהם, ובמעיל הנ"ל כל ארבע הכנפות הם מלפניו, ובכגון זה לא מתחייב בציצית.

צעיף העשוי מצמר

צעיף שהוא רחב ויש בו שיעור טלית, וגם אופן ההשתמשות שלו היא שמטילים חלק מקדימה וחלק מאחור, מתחייב בציצית מדאורייתא אם הוא עשוי מצמר, וכיום שמצויים צעיפים כאלה העשויים מצמר, על כן יש להזהר לעגל את אחת מכנפותיו כדי שלא יתחייב בציצית.

כיסוי ראש רחב

פעם היו האנשים מכסים את ראשם בכיסוי רחב (כעין הכיסוי של הערביים) וכיסוי זה רחב ביותר ובעל ארבע כנפות, על כן יש להזהר גם בהם לעגל את אחת מפינותיו שלא יתחייב בציצית.

בגד כעין שמיכת עיטוף

ישנם עדות שבגדי האנשים הם כעין שמיכה שמעטפים בה את כל גופם, ויש בו ארבע כנפות ודאי, ובגד זה מתחייב בציצית, ויש לעגל אחת מפינותיו.

ציציות מצמר לכל סוגי הבדים

כתב המשנה ברורה כותב (סי' ט ס"ק ו'), וז"ל: "והעולם נוהגין לעשות ציציות של צמר לשאר מינין, ובספר א"ר ג"כ כתב שיש להקל בזה, וכן משמע בספר מעשה רב". כלומר, שמעיקר הדין הציצית צריכה להיות מאותו סוג של הבגד, אלא שהגר"א כתב לפטור כל מיני בגדים בציציות מצמר, וכך ונוהגים למעשה.

טלית לבנה עם פסים שחורים

הטוב ביותר לכתחילה הוא לקנות בגד שכולו לבן, והטליתות שלנו שמצוייר עליהם כמה פסים שחורים או צבעים אחרים לא חשובים כבגדים שחורים כיון שרוב הבגד הוא בצבע לבן ואותם פסים בטלים ברוב הבגד.

סימן לראש הטלית, לקרשי המשכן, ולדפנות הסוכה

לדעת האר"י הקדוש אין להקפיד בטליתות להתעטף תמיד באופן שהחלק העליון יישאר עליון, וזה אינו אלא בטליתות שאין להם סימן והיכר למיקום החלק העליון – אבל בטליתות הגדולים שלנו שישנו פס מקושט תפור המסמן את החלק העליון של הטלית, וכן מי שתפר להידור המצוה פס העשוי מכסף וכד' בחלקה העליון של הטלית, פשוט הוא שצריך להקפיד להשאיר את החלק העליון תמיד למעלה ואין לשנות. בדומה לכך, מצינו בעצי המשכן שהיו מסומנים כל אחד לאיזה כיוון היה עומד אם לצפון אם לדרום וכד', בכדי שלא יחליפו את מקומם בכל מסע ומסע. יש מקפידים גם שלא לשנות את דפנות הסוכה וע"כ הם מסמנים את הדפנות בכדי שתמיד הן תהיינה באותו צד, אך מעיקר הדין אין להקפיד בזה שכן די לסוכה שיהיו בה שתי דפנות מלאות והשלישית טפח, ומה שאנו סוגרים בארבע דפנות זה יותר מהדין. עד כדי כך שהתוס' שואלים מדוע אין איסור "בל תוסיף" במה שסוגרים ארבע דפנות לסוכה, והתשובה לכך היא, שבסוכה הכלל הוא שיהיה "תשבו כעין תדורו", וארבע דפנות הוא בגדר "תשבו כעין תדורו". ועוד, שיש הבדל בין "בל תוסיף" כשעושה את אותה מצוה פעמיים כגון שמניח תפילין של רש"י פעם נוספת אחרי התפילה, שאין בזה איסור, כיון שהמצוה נשארת כמות שהיא, לבין היכא שמכניס חמש פרשיות בתפילין במקום ארבע, שאז חשיב "בל תוסיף".

הנחת תפילין של רש"י ור"ת

הטוב ביותר הוא להניח תפילין של רש"י ושל ר"ת ביחד, ומי שמניח תפילין של ר"ת בנפרד יקפיד שלא יניח אותם באמצע התפילה שלא להפריע לאחרים או למהלך התפילה שלו, (ויש מקומות שעושים הפסקה קצרה לכל הציבור שיוכלו להניח תפילין של ר"ת), וגם יש לקרוא את כל ארבע פרשיות התפילין עם התפילין של ר"ת כמו שקוראים עם התפילין של רש"י (אלא שיקרא אותם ברצף אחת אחרי השניה).

וכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין הל' כה – כו): "קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין. אע"פ שמצותן ללבשן כל היום בשעת תפלה יותר מן הכל אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה שהרי בארבע פרשיות צוה על תפילין של ראש ועל תפילין של יד וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו", עכ"ל.

חולצת גופיה בעלת ד' כנפות

היום המציאו גופיה שיש לה ד' כנפות כדי להקל על לבישת גופיה וטלית קטן בעיקר בקיץ, ויש לאותה גופיה סגירת רוכסן. אמרתי להם שהרוכסן מחבר את חלקי הבגד להיות כאחד ופוטר מציצית כיון שאין זה ד' כנפות, אבל אם סוגרים אותם עם כפתורים זו אינה סגירה מוחלטת ושפיר דמי.

סגירת ופתיחת רוכסן בשבת

סגירת ופתיחת רוכסן בשבת מותרת למרות שיש כעין "תוקע" במה שמכניס בחוזקה חלק אחד של הרוכסן בחלקו השני. אבל יש מעילי גשם שמחברים להם בגד פנימי עשוי מצמר על ידי שסוגרים ברוכסן, ואין לסוגרו ולפותחו בשבת כיון שהוא תוספת על הבגד עצמו.

פתיחת וסגירת שמשיה בגינה

כיום יש כעין מטריות המשמשות כשמשיות בגינות, ומותר להזיזם ממקומם בעודן פתוחות מערב שבת, ואין בזה איסור. אבל יש להקפיד שלא לפתוח או לסגור שמשיה זו מדין בניית וסתירת אוהל בשבת.

מטריה

אסור לפתוח מטריה בשבת משום אוהל. ואף אם פתחה מבעוד יום – אסור להשתמש בה ביום שבת.

כובע ומגבעת בשבת

צריך לדעת שבמגבעת יכולה להיות בעיה של אוהל בשבת, וזאת אם שוליה רחבים טפח ועשויים באופן קשיח. ואנו נוקטים שמ – 8 ס"מ אסור ללובשה בשבת משום אוהל. ועל כן בעת קניית מגבעת לגברים או כובע לנשים יש להקפיד למדוד את שולי הכובע. ואם יש בהן עד (ולא עד בכלל) 8 ס"מ – מותר ללובשם בשבת, יתר מכן – אסור, וה"ה לכובע מצחיה (עיין לרמב"ם פכ"ב מהלכות שבת הלכה ל', ושו"ע סי' ש"א סעי' מ', ומש"ב שם ס"ק קנ"א, קנ"ב, וכה"ח שם, ועיין שבת דף קל"ח ע"ב ורש"י ותוס' שם).

בדיקת חוטי הציצית

חז"ל רמזו בראשי התבות של המילה ציצ"ת – צ'דיק י'פריד צ'יציותיו ת'מיד, וזה טוב ומשובח מעיקר הדין, אבל בימינו שהחוטים חזקים ואינם מתנתקים בקלות, אין חובה לבדוק בכל יום אלא די לבודקם פעם בשבוע.

נקשרו או הסתבכו חוטי הציצית בשבת

אם הסתבכו חוטי הטלית ונעשה בהם כעין קשר, אסור לפותחו בשבת, ואם לא נקשרו החוטים אלא הסתבכו מעט אחד עם השני, יכול לפרק אותם אחד לאחד בשבת.

טוויית מכונה בחוטי הציצית

אם גוי טווה את הציציות ואינו מכוון לשמה, צריך להעמיד יהודי על גביו וכשר. אבל החוטים שטווים בעבודת מכונה, אין בהם "לשמה" ודאי, ומכל מקום כיון שיש בטוויית מכונה תועלת גדולה שכן הם מחוזקים ביותר, לכן אפשר להשתמש בחוטים אלו ללא חשש, אלא שיש להקפיד שהחוטים יהיו טוויים כפול שמונה, שבאופן זה יוצאים בהם ידי חובת כל הדעות.

נפסק חוט אחד או שנים

כשנקרע חוט אחד או שנים מחוטי הציצית, יש לבדוק אם בשעה שנקשרו הציציות הקפידו להפריד במשך כל השזירה את ארבעת החוטים שיהיו מאוחדים בכל צד, או אז לא נפסלה הטלית משום כך. ואם לא הקפידו להפריד את חוטי הציצית, יש לבדוק אם במקום שנחתך הציצית נשאר מספיק אורך כדי לעשות בו קשר עניבה ואז לא נפסלה הטלית, אבל אם אין בו כדי עניבה נפסלה הטלית.

מצא פסול בטלית בשעת התפילה בשבת

אם נקרע אחד מחוטי הציצית במקום חיבורו לבגד (בחור שמושחל בו) הבגד נפסל. ואם גילה זאת באמצע התפילה בשבת, לא יפשוט את הטלית משום כבוד הבריות, ואם יש אפשרות לבקש מהגבאי שיתן לו טלית של בית הכנסת מה טוב, ואם לא, לא יפשוט את הטלית אלא יתפלל אתה עד סוף התפילה וילך אתה לביתו ושם יוכל לפשוט אותה, ושוב לא ילבשנה עד שיתקנה (ביום חול).

שיהיו חוטי הציצית נוטפים על הבגד

התורה כותבת שיש להניח את חוטי התכלת "על כנפי בגדיכם", כלומר שיהיו נוטפים על הבגד ולא שיהיו למעלה מדי או למטה מדי. והדרך הטובה ביותר היא להצמיד שני גפרורים "רגילים" ובמקום שנפגשים שם יש לעשות את החור בבגד, ובאופן זה מקרי "על כנפי בגדיכם". ויש נוהגים לעשות שני חורים בבגד, ומנהגנו הוא לעשות חור אחד, ומי שנוהג להשחיל בתוך שני החורים לית לן בה.

אימרא מסביב לחור שבבגד

יש לעשות "אימרא" מסביב לחור, כעין טבעת תפורה מחוטים, ויש להקפיד שלא יהיו החוטים עבים כמו חוטי הציצית אלא דקים יותר מהחוטים, וגם שלא יהיו עשויים מפשתן בגלל האיסור של "צמר ופשתים יחדיו".

חוטי הפרימה בקצה הבגד

יש לגזור את החוטים שיוצאים מאריגת הבגד בקצהו (במידה וישנם כאלה או בשתי או בערב), כי יש מחלוקת בזה אם מצטרפים לשיעור הבגד או לא, ולכן אין להשאירם אלא לגזור אותם כך שיישאר שיעור מלא מבד ארוג שלם ולא פרום כלל.

דין טלית שאולה

טלית שאולה פטורה מציצית, ובגמרא מובא מעשה ברב אחד שלבש בגד של ארבע כנפות ולא הטיל בו ציצית וכששאלו אותו לפשר הדבר אמר להם שהיא שאולה. אם גבאי בית הכנסת נותן לאחד המתפללים טלית שאולה, אין לברך עליה. וכן אם שאל את הטלית מאחד המתפללים אין לברך עליה, אלא אם כן המתפלל מקנה לו את הטלית בקניין גמור.

ברכת שהחיינו על טלית חדשה

כתב בשו"ע (סי' כב סעי' א'): "קנה טלית ועשה בו ציציות מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים". ומכל מקום, אם רק הטיל ציציות חדשות על טלית ישנה לא יברך שהחיינו. ומשום כך חתן שמברך "שהחיינו" על טלית חדשה אומרים לו שיכוון גם על הרהיטים החדשים והבגדים החדשים שקנה וכד'. פעם היה חתן ששכח להביא טלית חדשה, ובקשתי מאחד האנשים בקהל להקנות לו את הטלית שלו בכדי שיוכל לברך שהחיינו, שאם לא כן לא גרע מקידושי אשה שאינו יכול לקדשה בטבעת שאולה. ואם שאל את הטבעת ליומיים, ומקדש אותה בהנאה שיש לה בענידת אותה טבעת ולא בטבעת עצמה, הרי זו מקודשת שזה ודאי שווה פרוטה.

קשירת ראשי החוטים

טוב לקשור את ראשי החוטים של הציציות, למרות שיש אומרים שיש בזה בל תוסיף אנן קי"ל שאין בזה בעיה.

הזהיר במצות ציצית – רואה פני שכינה

מעלת מצות הציצית גדולה עד למאוד, ויש בה סגולה לאדם לשומרו מכל צרה ומן המזיקין, כי השמירה היא בכך שאדם מוקף בארבע רוחותיו במצות הציצית. לא לחינם קורח נלחם במשה עבד ה' בטענות של טלית שכולה תכלת, כי הוא הבין בטיפשותו שלא זקוקים לשום שמירה, אבל האמת היא שכל אדם חייב שמירה, והטלית שומרת על האדם מארבע צדדיו מכל הצדדים שלו.

וכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ציצית הל' יא-יב): "אע"פ שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו. ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים. לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'".

בס"ד

דרשה לפרשת שלח לך בנושא: הלכות בין אדם לחברו מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.

קול צופיך 454 פרשת השבוע
שלח לך תשס"ח – הלכות בן אדם לחברו
הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

חטא המרגלים ותיקונו
קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'
לצערינו הרב לא מעביר את השיעור ביום שני יותר מידי פעמים. הרב עוד בטיפול נמרץ
וצריך הרבה תפילה, רחמי שמים ומעשים טובים. התפללנו פעמים רבות אבל כנראה יש
צורך בעוד תפילות ומעשים טובים. זו העזרה האמיתית שאפשר לעזור לרב. על זה נאמר
"קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" – אם התפלל אדם ולא
נענה יחזור ויתפלל ויקווה לישועת ה'.
חבורת אנשים יזמה ביחד עם "מבראשית" הוצאת חוברת של הלכות "ואהבת לרעך כמוך –
הלכות בן אדם לחברו". החוברת תודפס בעשרות אלפי עותקים כדי שילדים ילמדו אותה
בתקופת החופש מהלימודים בבית הספר. הכל לרפואת הרב במהרה שיחזור בריא ושלם
למקומו ויחזור ללמד אותנו תורה, אותנו ואת כלל ישראל.

ארץ ישראל – ארץ שיש בה חיים
חכמינו אמרו למה נסמכה פרשת מרים לפרשת המרגלים? לפי שמרים לקתה על כך שדיברה
על אחיה. ומה אמרה? לא דיברה אליו בכבוד הראוי לו באמת ונענשה למרות זכויותיה
הרבות. והמרגלים "ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר". (רש"י תחילת פרשת שלח).
הייתה להם אפשרות ללמוד ממרים על חומרתו של לשון הרע. שאפילו צדיקה כמו מרים
נענשת על לשון הרע שדיברה על אחיה. והם מעיזים לדבר לשון הרע הימים של מרים.
שהרי ישראל יצאו מהר סיני בעשרים לחודש אייר. שלושה ימים היו בדרך לקדש ברנע,
שלושים יום היו בסיפור של השליו ובשר התאווה עד כג' סיוון. שבעה ימים שחיכו עד
האסף מרים הסתיימו בר"ח תמוז. באותו יום יוצאים המרגלים וחוזרים אחרי ארבעים
יום בליל תשעה באב. יש שואלים. בשלמא מרים נענשה כי דברה במשה רבנו שהיה ראש
כל הנביאים שעליו נאמר 'בכל ביתי נאמן הוא', והקב"ה מחבבו בלשון "משה עבדי",
אבל המרגלים לא דברו אלא על עצים ואבנים, ולמה יצא עליהם הקצף? מכאן שהדיבור
על ארץ ישראל הוא על משהו חי, "ארץ החיים" להגיד על ארץ שהקב"ה נשבע לאבות עליה
שהיא לא טובה, זה כפירה בהקב"ה שאמר למשה שהארץ הזו היא ארץ טובה. "וָאֵרֵד
לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ
טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וכו'". (שמות פרק ג ח)

נגמר זמנם של הענקים
"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ
הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". במה הוציאו
דיבה? באמירתם "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". אמרו המרגלים: "בכל מקום שעברנו
מצאנום קוברי מתים" והם לא ידעו שהכל לטובתם "כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב
לאלו" (רש"י). המרגלים לא ראו את הטובה שבמיתת הענקים. המיתה הזאת היא חלק
מסיום זמנם של הענקים, כדברי יהושע וכלב שאמרו "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם" – הלך
הכוח שלהם, נגמר זמנם. האימים הושמדו על ידי המואבים. הזמזמים על ידי העמונים.
החורים על ידי בני עשו. העווים על ידי הכפתורים. (דברים ב) משה משמיד את סיחון
ועוג. בספר יהושע ושופטים מתוארים קרבות קשים של עם ישראל עם סיסרא ואחרים.
לעומתם מתואר הקרב עם הענקים כקרב קל. הענקים לא העיזו לצאת מהערים שלהם למלחמה
התקפית. הם התגוננו בתוך עריהם ו"עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ". "כי עם
כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם, ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים
בהרים ובערי הבצורות, כמו שאמר "וַיָּבֹא יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא וַיַּכְרֵת
אֶת הָעֲנָקִים מִן הָהָר מִן חֶבְרוֹן מִן דְּבִר מִן עֲנָב וּמִכֹּל הַר
יְהוּדָה וּמִכֹּל הַר יִשְׂרָאֵל עִם עָרֵיהֶם הֶחֱרִימָם יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע
יא – רמב"ן דברים ט ג).

מחשבה רעה ועין רעה מביאים ל"לשון הרע"
המרגלים לא היו פחדנים בבחינת "איש הירא ורך הלבב" שהתורה מתירה לו לחזור
לביתו, הם היו בעלי לשון הרע. הם ראו שהענקים הולכים ונכחדים מכל האזור אבל הם
הסבירו את מיתת הענקים בקלקולה של הארץ. כל זה הוא הפך השכל הישר והפך דבר ה'
שאמר שזאת ארץ טובה. גם את פירות הארץ הטובים הם מפרשים הפוך. במקום להגיד
שאלוקים מביא אותם לארץ מבורכת שפירותיה מבורכים וגדולים ביותר. הם אומרים:
"כשם שפריה משונה – כך עמה משונה" (רש"י יג סג). בגלל המבט הרע הזה התורה אומרת
עליהם: "הדור הרע" וחז"ל קוראים להם: "רשעים". הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (קט:)
"מרגלים, אין להם חלק לעולם הבא שנאמר 'וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה
במגפה לפני ה'" וימותו – בעולם הזה, במגפה – לעולם הבא".
לשון הרע נובע מהסתכלות רעה ושניהם תוצאה של מחשבה רעה. חכמינו אמרו על המרגלים
שהם יצאו למשימה שלהם הם לא חטאו עדיין, "כשרים היו", אבל היו מלאים במחשבות
רעות על הארץ, כשהם באים אל משה אחרי ארבעים היום כתוב: "וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ
אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". "מהו וילכו?" די
היה בכך שהתורה תגיד "ויבואו". עונים חז"ל: "להקיש הליכתן לביאתן. מה ביאתן
בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה" (סוטה לד, רש"י במדבר יג כו). גם לשון הרע של בן
אדם על חברו הוא מלב רע. לכן אומר הנביא זכריה למי שרוצה להנצל מלשון הרע
שיתחיל מהשורש: "וְרָעַת אִישׁ אָחִיו, אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (זכריה
פרק ז י). זהו מה שכתוב בפרקי אבות. (פרק ב ט) "אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ
אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי
אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם,,,
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי
אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם". לא
לחינם הפרשה המסיימת את פרשת שלח היא פרשת ציצית שמלמדת אותנו איך להסתכל נכון.
לשמור על הלב שישמור על העיניים "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי
עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". ואת הפרשה הזאת אנחנו קוראים
ומזכירים לעצמנו מידי יום ביומו.

אהבת ארץ ישראל תלויה במידות טובות
סיפור חטא המרגלים אינו דבר ששייך רק לעבר, בכל דור ודור יש אנשים שמואסים בארץ
חמדה. האנשים הללו אינם פחדנים, הם אנשים מקולקלים במידות "רשעים". אהבת הארץ
הולכת עם מידות טובות סימן לדבר הוא אברהם אבינו. הוא היה הראשון שעלה לארץ
ישראל והוא היה שיא היושר. שיא המידות הטובות. שיא ההגינות. שיא הנתינה. האבות
נקראו "ישרים" (עבודה זרה כה.). בגלל ישרותם של האבות נקשר שמם בארץ ישראל
לחלוטין. רוב הפסוקים שכתובים בתורה על אברהם קשורים בארץ ישראל. אלוקים שולח
את אברהם לארץ ישראל. נשבע לו על הארץ. כורת איתו ברית על הארץ הזאת. מצווה
עליו להתהלך בארץ. אי אפשר לנתק בין אברהם לבין ההגינות, אי אפשר לנתק בינו
לבין ארץ ישראל. כנראה שהדבר הישר ביותר שיש בעולם הוא ש"ארץ ישראל שייכת לעם
ישראל". לעומת זאת אי אפשר להפריד בין קלקול מוסרי לויתורים על ארץ ישראל.
"זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת
אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק
לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם: לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל
נַחֲלַתְכֶם". אין דבר יותר מוסרי מליישב את ארץ ישראל על ידי יהודים. כך קבע
אלוקים שהעולם שלו והוא יותר "עליון" מכל אדם שקורא לעצמו "שופט עליון". כך גם
הוא ההיגיון. לכל עם יש מדינה, לערבים יש עשרות מדינות, לנו יש רק את ארץ
ישראל. האם גם אותה צריך לחלק? הרי החלוקה שלה תחסל אותה כמו שמצהיר החמאס
שמקבל את החלקים שאנו מוותרים ומשתמש בהם כדי לדחוק אותנו החוצה.

כל הפוסל – במומו פוסל
התבוננות קלה תראה לנו כי מי שנלחם בנו מבין הפלשתינאים היו המושחתים ביותר
מוסרית, אלה שהתעשרו במליוני דולרים מגניבת הכסף של אחיהם הערבים. לצערינו כך
זה גם אצל היהודים. אלה שמוכרים את ארץ ישראל עושים עסקי שחיתות על גב העם הזה.
לפעמים זה במיציבושי קטן, לפעמים זה בעסקי קזינו ביריחו של ישראלים שמאסו בארץ
חמדה ומשחיתים גם את נפשם של האחרים. לפעמים זה בעסקי גז ונפט מול חופי עזה
שבהם המושחתים מרווחים מיליוני דולרים על חשבון יהודים מסכנים שגורשו מביתם
ועשקו את רכושם וזה לא הכל. (עמותות, אי יווני, מעטפות ועוד). זה הכלל– כל מי
שמוכר את ארץ ישראל, בטבעו הוא מושחת במידות. וסימנך – אברהם אבינו. זה לא פלא
שאלה שרוצים להחליש אותנו בישוב ארץ ישראל משתמש נגדנו במוסריות. כך מכשירים את
הירי על תושבי שדרות ואשקלון – זה לא "מוסרי" לירות על עזה. כך מכשירים את
החולשה במלחמת לבנון השניה נגד החיזבאללה. זה לא מוסרי לתקוף את המחבלים
שמסתתרים באוכלוסיה אזרחית. כך מאשימים את המתנחלים שהם לא מוסריים. שלקחו
אדמות לא שלהם. כרתו עצי זית וכד'. הגמרא בקידושין (ע:) נתנה סימן לדבר: "כל
הפוסל – פסול". "ואמר שמואל: במומו פוסל". אם מישהו פוסל את אחרים בכך שהם לא
מוסריים, צריך לבדוק אצלו את המוסריות. והבדיקה מלמדת שהם לגמרי לגמרי לא
מוסריים.

איסור לדבר לשון הרע על הארץ – בכל דור ודור
צריך לתקן באהבת הארץ. מו"ר אבא שליט"א סיפר כמה וכמה פעמים על הגמרא בסוף מסכת
כתובות שמלמדת כמה חשוב לחבב את הארץ. "רַבִּי אַבָּא, מְנַשֵּׁק כִּיפֵי
דְּעַכּוֹ". רבי אבא היה מנשק את סלעי ארץ ישראל שבעכו – עיר הכניסה לארץ
ישראל. "רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָּא מִיגַנְדֶּר בְּעַפְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר,
(תהלים קב) "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ".
רבי חייא היה מתפלש בעפר הארץ מרוב אהבתה. באותה הגמרא מסופר כמה חשוב להשתדל
שאחרים לא ידברו מילים רעות על ארץ ישראל. "רַבִּי חֲנִינָא, מְתַקֵּן
מַתְקְלֵיהּ. רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי קַיְמֵי מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָא
וּמִטּוּלָא לְשִׁמְשָׁא". מפרש רש"י רבי חנינא היה "מְתַקֵּן מַתְקְלֵיהּ –
משוה ומתקן מכשולי העיר, מחמת חיבת הארץ שהייתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע
על הדרכים". פחד רבי חנינא שמישהו חלילה יתקל באיזה מכשול ברחוב ויגיד איזה
מילה רעה על הרחוב על ארץ ישראל. יגיד שזאת ארץ לא נקייה. שאנשים בה לא מנומסים
כמו באירופה. (?) יגיד שזאת ארץ שהכבישים בה לא מסודרים. הדבר הזה הוא לשון הרע
על ארץ ישראל ויש בו משהו מחטא המרגלים הנורא שכל כך הרבה סבלנו ממנו. לכן רבי
חנינא מתאמץ כל כך למרות שבודאי יש לו הרבה תלמידים ללמד.
עוד מובא בגמ' על "רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי קַיְמֵי מִשִּׁמְשָׁא
לְטוּלָא וּמִטּוּלָא לְשִׁמְשָׁא". ומפרש רש"י שם שהם השתדלו שהם עצמם לא
ידברו נגד מזג האויר של ארץ ישראל: "כשהשמש הגיעה למקום שהן יושבין וגורסין
וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל. ובימי הצנה עומדין מן הצל ויושבין בחמה
כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל". שלא יחשבו בלב מחשבה רעה על מזג
האויר של הארץ, שלא יאמרו בטעות מילה רעה על ארץ ישראל.

נרגנות – הפך השמחה של ארץ ישראל
ההקפדה של החכמים הללו שלא לדבר רע על הארץ היא החשש שלא להיות חלק מחטא
המרגלים שמלווה אותנו כבר אלפי אלפי שנים. הבכיינות של המרגלים. הנרגנות.
"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ
מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א).
"וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם" (תהילים קו). לשפוט כל דבר לצד שלילה. הפך המצווה
לשמוח בטוב שה' נותן לנו: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה'
אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ"
(דברים פרק כו יא). חכמינו המשילו משל להתנהגות של המרגלים ושל העם שהלך אחריהם
"למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך והיה בנו מהלך לפניו. באו לסטים לתפסו –
נטלו מלפניו ונתנו לאחריו. בא זאב ליטלו מאחריו – נטלו ונתנו על זרועותיו.
שנאמר "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו". התחיל הבן מצטער מפני החמה – פרש
עליו בגדו שנאמר "פרש ענן למסך". נרעב – האכילו לחם, שנאמר "הנני ממטיר לכם
לחם". צמא – השקהו מים. שנאמר "ויוציא נוזלים מסלע ואין נוזלים אלא מים חיים".
אחרי כל זה אומר הבן על אביו שהוא שונא אותו!! "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ
הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". על זה אין הקב"ה יכול לוותר. "וּבַדָּבָר
הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בה' אֱלֹהֵיכֶם: הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ
לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ
אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם
וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר: אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה
הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת
לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת
הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה'".

מתאוננים – תחילת הבכיינות של המרגלים
חטא המרגלים מתחיל בחטא המתאוננים. כשבני ישראל יוצאים מהר סיני אחרי כמעט שנה
(פחות עשרה ימים). הם אמורים להגיע לארץ ישראל תוך אחד עשר יום לכל היותר.
"אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ" (דברים
א ב). משהו משתבש, הבכיינות. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים". התורה לא אומרת
מה היה החטא של המתאוננים. מסביר רש"י שזה לא משנה מה הייתה סיבת התואנה. העיקר
שתהיה תואנה כל שהיא. מה הייתה העלילה שהם מצאו? "אמרו: אוי לנו כמה לבטנו בדרך
הזה. שלשה ימים שלא נחנו מעינוי הדרך".
כל המהירות שבה ה' מוליך אותם הייתה כדי שהם לא יתעכבו במדבר. שיגיעו לארץ
ישראל בלי מלחמות. כשאומות העולם עוד שרויים בפחד: "שָׁמְעוּ עַמִּים
יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם
אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל
עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר
עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ". הפחד הזה היה יכול לגרום לכל עמי
כנען לברוח כמו שעשו הגרגשים. כמו שעשו הערבים בימינו בצפת ובכמה מקומות אחרים.
במיוחד כשארון ברית ה' נוסע לפניהם – האויבים בורחים לגמרי. "וַיְהִי בִּנְסֹעַ
הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ
מִפָּנֶיךָ". את כל זה הם הפסידו בגלל הבכיינות של המתאוננים שהיא התחלת חטא
המרגלים. בכיינות לאומית. "ויִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם
בַּלַּיְלָה הַהוּא". ליל תשעה באב. "אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חנם
לפני, אני אקבע לכם בכייה לדורות" (במדב"ר טז כ).

תיקון לחטא המרגלים – לישב בארץ בשמחה
הצדיק המקובל האלקי רבי אלעזר אזכרי זצוק"ל תלמידו של האר"י ז"ל ובעל מחבר השיר
"ידיד נפש" כתב בספרו ספר חרדים (בפרק נט על מצות ישוב ארץ ישראל): "וצריך כל
איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו,
כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה. רבי אלעזר אזכרי מביא
פסוק מספר תהלים (קו) שמסביר את שורש חטא המרגלים במאיסת הארץ. "וַיִּמְאֲסוּ
בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא
שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'". מה הפתרון? מסביר הרב שהפתרון הוא "אהבת הארץ": "ובפדיון
נפשנו מהרה יהיה כתיב: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" ובהמשך כתוב
"אתה תקום תרחם ציון". ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה.
ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחילת
השירה, ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו', כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה בר אלעאי
כל ערב ר"ח בשמחה רבה ומתחננים לאל שאל יגרשנו מעליה".
כל מי שהיה פעם עם הרב שליט"א בציון של רבי יהודה בר אילעי בעין זיתים יודע כי
הרב מחזיק במנהגו של רבי אלעזר אזכרי זצוק"ל, ותמיד תמיד מזכיר לכולם לשיר את
השיר "ארץ הקדושה" באהבה רבה שכולו אהבת ארץ ישראל, הזכרת מעלותיה והשתוקקות
לעלות לחונן את עפרה. עוד הביא שם הרב אזכרי ז"ל את דברי הרמב"ן שמצות ישיבת
א"י היא מצוות עשה מהתורה. ו"כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל – הוא מקיים המצווה
זו, וידוע שעיקר שכר המצווה על השמחה הגדולה בה כדכתיב (דברים כח, מז) "תחת אשר
לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה", אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר
במצוותו התדירה באהבתו אותה, וגם צריך להיות ירא וחרד כדכתב רשב"י "כל פקודא
דלאו איהו ברחימו ודחילו – לאו פקודא היא" לכך אמרו באבות דרבי נתן הוי שש וחרד
על המצות". לכן אומר אור החיים הקדוש על "והיה כי תבוא אל הארץ" שזו לשון
שמופיעה בתורה כמה פעמים על ארץ ישראל. "והיה" – זה לשון שמחה. "להעיר שאין
לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו (תהלים קכו ב) "אז ימלא שחוק פינו וגו'".
לכן בעת שנכנסו ישראל לארץ נאמר עליהם המילה "שמחה" כמה וכמה פעמים. שבספרים
בראשית שמות ויקרא במדבר נאמר בכל ספר רק פעם אחת המילה "שמחה". אבל בספר דברים
שנאמר בכניסה לארץ ישראל כתובה המילה "שמחה" אחד עשרה פעמים וכולם קשורות לארץ
ישראל. וכשנכנסו לארץ הקריבו קרבנות בהר עיבל ונאמר שם (דברים כז ז)
"וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ"
ומשם למדו חכמים מצוות שמחה בחגים. (ועיין שער החצר על כך באריכות).

הלכות שבין אדם לחבירו שלומדים מהמרגלים
צריך לדון לכף זכות
היחס הנכון של אדם להקב"ה נלמדת מהיחס לבשר ודם. "וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק
בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ
לַמַּחֲנֶה". מזה לומדים כלפי מעלה. גם כשהלל הזקן רוצה ללמד את הנכרי תורה הוא
אומר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל
גמור". מה ששאנוי עליך לא תעשה לחברך. זה הכלל היסודי, את השאר תלך ותלמד. יש
שואלים איך לומדים מכאן הלכות שבין אדם למקום? אומר רש"י שם (שבת דף לא/א) גם
את היחס לקב"ה לומדים מכאן. גם הוא נקרא "ריע" שנאמר "רֵעֲךָ וְרֵעַ אָבִיךָ
אַל תַּעֲזֹב – זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור
חבירך על דבריך".
התורה אומרת על יחסי בן אדם לחברו "בצדק תשפוט עמיתך". על זה אמרו חכמינו
"הֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" [אבות א ו]. שֶׁאִם יִרְאֶה
בַּחֲבֵרוֹ הִתְנַהֲגוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צַד זְכוּת וְצַד חוֹבָה – יַטֶּה
לְכַף זְכוּת [מרכבת המשנה אבות ו משנה ה ו]. וְהַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה
בְּגוּפוֹ [יומא י"ט]. והגמרא מביאה על זה מעשה להבין כמה חשוב לאדם לדון את
חברו לכף זכות ואומרת שמי שדן לכף זכות, דנין אותו לכף זכות מידה כנגד מידה.
ומי שדן אחרים לכף חובה – כך ידונו אותו בשמים וגם בעולם הזה. אם האדם צריך
לשפוט את חברו לכף זכות. כל שכן וכל שכן שאת מעשה ה' צריך לדון לזכות. כשהקב"ה
מראה למרגלים את ארץ ישראל והם יכולים לפרש אותו בשתי פנים, הם היו צריכים
לשפוט אותו לכף זכות ולא לכף חובה.

בירור על שידוך או על קניין
מסיפור הלשון הרע של המרגלים אפשר ללמוד את חומרת הדיבור הרע, אפילו על חפץ
דומם. כשבן אדם מדבר על חפץ הוא עלול לדבר ברמז על בני אדם. אם אומרים על שמלה
שהיא לא צנועה, משמע בעקיפין שהאשה הלובשת את השמלה לא צנועה. אם אומרים על
הבית שהוא נבנה מחומרים לא טובים. אומרים על הקבלן שהוא לא עושה עבודתו נאמנה.
וכן על זה הדרך. אמת היא שאם חתן שואלים אדם על כלתו והיא באמת לא לבושה
בצניעות מותר להגיד לו, אם זה נכון. ובלבד שהוא מדבר עם בחור שרוצה לשאת אותה
לאשה. אבל אסור לדבר על זה עם אחרים כשהוא יושב ושותה כוס קפה ומחפש איך להעביר
את זמנו. עוד צריך להיזהר בתשובות כאלה שמותר לענות שהמידע יהיה ודאי ובטוח ולא
שמועות מאחרים. במיוחד שמדברים על חוזק וטיב של בניין, צריך מומחה ולא סתם
אנשים שמומחים בעיני עצמם.

הנשאל – ישבחנו בעיניו
עוד כמה כללים כתב בעל "החפץ חיים" בענייני דיבור על שידוך או עצות לקניה, והוא
לא לומר למשודכים דבר רע על המשודכים שלהם כשאתה יודע שהעניין כבר סגור ושום
דבר לא יזיז אותם. למה לגרום להם צער ועוגמת נפש. ובגמרא (כתובות דף טז)
"תָּנוּ רַבָּנָן, כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? בֵּית שַׁמַּאי
אוֹמְרִים, כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כַּלָּה נָאָה
וַחֲסוּדָה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לְבֵית הִלֵּל, הֲרֵי שֶׁהָיְתָה
חִגֶּרֶת אוֹ סוּמָא, אוֹמְרִים לָהּ, "כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה"?!
וְהַתּוֹרָה אָמְרָה, (שמות כג) "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". אָמְרוּ לָהֶם
בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן
הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי
אוֹמֵר, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, לְעוֹלָם תְּהֵא
דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת".

בעל עניין לא ייתן עצה
עוד כותב החפץ חיים. אם המספר יש לו ריב עם החתן או עם הכלה. לא יספר את גנותם
בעיני הצד השני אפילו שלפי מחשבתו היא אמת וכל מחשבתו היא להציל את הצד השני
מכישלון. זה בדיוק מה שהיה עם המרגלים שהייתה מחשבתם רעה מלכתחילה ואפילו את
הדברים הטובים פירשו לרעה. כך בכל שונא ושונא אם הוא מדבר על שונאו הוא יפרש גם
את הדברים הטובים לרעה וממילא דבריו יהיו בגדר לשון הרע. ואפילו אינו שונא רק
שהוא בעל עניין בדבר, וזה כמו שוחד שמסמא את עיניו. וכך היה עם המרגלים שהכניסה
לארץ הייתה עלולה לפגוע במעמדם. הם היו עלולים להפסיד את נשיאותם כשיכנסו לארץ.
(שפת אמת בשם הזוהר) אם כן הם נוגעים בדבר. לכן הם שפטו את הדבר לשלילה. אָמַר
לְךָ אָדָם: מה דעתך על פלונית? אַל תֹּאמַר לוֹ "כְּשֵׁרָה" וְהִיא אֵינָהּ
אֶלָּא פְּסוּלָה. הָיָה נוֹטֵל מִמְּךָ עֵצָה, אַל תִּתֵּן לוֹ עֵצָה
שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ. אַל תֹּאמַר לוֹ: "מְכֹר אֶת שָׂדְךָ, וקנה לְךָ
חֲמוֹר", וְאַתָּה הולך וקונה את שדהו בעקיפין. שֶׁמָּא תֹּאמַר: עֵצָה טוֹבָה
אֲנִי נוֹתֵן לוֹ! וַהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר "וְיָרֵאתָ
מֵּאֱלֹהֶיךָ – אֲנִי ה'". [ע"פ ספרא קדושים פרשה ב].

איסור לשון הרע ברמיזה
כשקוראים את דבריהם הראשונים של המרגלים לא רואים את גודל רשעותם, להפך הם
אומרים על הארץ שהיא "ארץ זבת חלב ודבש". רק אחר הכל מתגלה. "וַיְסַפְּרוּ לוֹ
וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב
וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ
וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". יש
שם ענקים והם מספרים את האמת, הם עוד לא אומרים שאי אפשר לכבוש את הארץ. כאן
כבר מבין כלב את כוונתם של המרגלים ועוצר את דבריהם "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם
אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל
לָהּ". כשהתורה מתארת את סיפור המרגלים בספר דברים כתוב על המרגלים לא כתוב שהם
אמרו דבר שלילה: "וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ
וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ
נֹתֵן לָנוּ". איפה הבעיה? הלשון הרע היה ברמז ואת הרמז הזה הבינו בני ישראל
והתחילו להתלונן ולשבור את רוחם. האמת היא שרוב הלשון הרע שנאמר בעולם נאמר
ברמז. "כי באפם הרגו איש". כך דרכו של לשון הרע. לא נעים לאדם לדבר רע על אחרים
והוא אומר: "אינני רוצה לדבר רע על אחרים, אבל אם הייתי מספר מה שאני יודע על
פלוני- אוי ואבוי". זה רק רמז שמוציא את המסר כאילו הוא צדיק שלא רוצה לדבר
לשון הרע אבל בסופו של דבר מוציא שם רע גמור על הבן אדם. הראשון שעשה כן היה
אדם הראשון שאמר לאלוקים: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". הוא
לא אמר במפורש לקב"ה: "אתה אשם". התוספת של המילים המיותרות: "אשר נתת עמדי"
מדברת בעד עצמה. וכי יש עוד אשה בעולם? הוא אומר לקב"ה ברמז: אתה נתת לי את
האשה הרעה הזאת, לכן אתה קצת אשם.

לא להשיב רעה תחת טובה
אדם הראשון כפר בטובה, חוה הייתה יפה יותר מכל אשה בעולם. לפני היותה לא היה
טוב: "לא טוב היות האדם לבדו" אחר כך באה חווה שעליה נאמר. "מצא אשה מצא טוב".
היא הטוב של האדם. האדם הזה כופר בטובה לכן הוא נגרש מגן עדן. על זה אומר
הרמב"ן (בראשית א א) כי מסיפור אדם הראשון נלמד על הנהגת ה' שחוזרת אצל עם
ישראל שמגורש מארצו כשחוטא, גם המרגלים הפסידו את ירושת הארץ בגלל אותה כפיות
טובה. על זה נאמר בספר משלי: "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה
מִבֵּיתוֹ". (יז יג)

לא להשיב רעה תחת רעה
במדרש אמרו שצריך להיזהר לא להשיב רעה אפילו תחת רעה. מנלן? "כִּי תִרְאֶה
חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב
תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות פרק כג ה – בראשית רבה לח ג). מצווה לסייע לשונא כְּדֵי
לִכְפּוֹת אֶת יֵצֶר הָרָע. וּמַסְבִּירִים תוס' [פסחים קיג:] "כֵּיוָן שֶׁהוּא
שׂוֹנְאוֹ – גַּם חֲבֵרוֹ שׂנֵא אוֹתוֹ, דִּכְתִיב [משלי כז] "כַּמַּיִם
הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" וּבָאִין מִתּוֹךְ כָּךְ לִידֵי
שִׂנְאָה גְּמוּרָה", וְלָכֵן צִוְּתָה תּוֹרָה לִכְפּוֹת אֶת יֵצֶר הָרָע
וְלַעֲזֹר לְשׂוֹנְאוֹ דַּוְקָא, שֶׁלֹּא יַגִּיעוֹ לְשִׂנְאָה גְּמוּרָה.
(ועיין שיטה מקובצת ב"מ לג.). וכל כך גדולה הקדימות של שונא לפני אוהב. שאִם
יֵשׁ לְפָנָיו שְׁנַיִם שֶׁצְּרִיכִים לִפְרֹק, אֶחָד אוֹהֵב וְאֶחָד שׂוֹנֵא –
מִצְוָה לְסַיֵּעַ לַשּׂוֹנֵא קודם. וַאֲפִלּוּ הָ"אוֹהֵב" צָרִיךְ עֶזְרָה
לִפְרֹק את הסחורה, שבזה הוא מסייע גם לאדם וגם לבהמה המסכנה שכורעת תחת משאה.
ואילו הַ"שּׂוֹנֵא" צָרִיךְ עֶזְרָה רק לִטְעֹן, וּכְשֶׁמְסַיֵּעַ לשונא הוא רק
עוזר לאדם ולא לבהמה. אעפ"כ מצווה לעזר לשונא תחילה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּרְבֶּה,
חלילה, שִׂנְאָה בְּיִשְׂרָאֵל.
וְהֵיאַךְ יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שׂוֹנֵא לְיִשְׂרָאֵל, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר "לֹא
תִּשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ"? אָמְרוּ חֲכָמִים, כְּגוֹן שֶׁרָאָהוּ
שֶׁעָבַר עֲבֵרָה וַעֲדַיִן לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה, אִם מְצָאוֹ בְּצַעַר עַל
מַשָּׂאוֹ, מִצְוָה לִפְרֹק וְלִטְעֹן עִמּוֹ וְלֹא יַנִּיחֶנּוּ כָּךְ,
כֵּיוָן שֶׁאֵין הַתּוֹרָה רוֹצָה שֶׁתִּהְיֶה בְּיִשְׂרָאֵל שִׂנְאָה
גְּמוּרָה עַל שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵר מִצְוֹת, אֶלָּא קְפֵידָה בִּלְבַד. וְאִם לֹא
יַעַזְרֶנּוּ יַגִּיעוֹ חַס וְשָׁלוֹם לִידֵי שִׂנְאָה גְּמוּרָה.

לא תיקום ולא תיטור
הלכה זו היא המשך של מצווה "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ,
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – אֲנִי ה'". והַנּוֹקֵם מֵחֲבֵרוֹ – עוֹבֵר
בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תִקֹּם", וְהִיא מִדָּה רָעָה עַד מְאֹד.
וְרָאוּי לוֹ לָאָדָם לְהַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּגְעוּ
בּוֹ – יִסְלַח. שֶׁכָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינָם חֲשׁוּבִים כְּדֵי
לִנְקֹם עֲלֵיהֶם. עם זאת לא בטלים כל דיני נזיקין. וכשאדם מזיק את חברו והניזק
תובע המזיק בבית דין אין בזה איסור של "לא תיקום ולא תיטור". למרות שבתביעתו
הוא זוכר את הרעה של חברו ואפילו תובע אותו על כך. רק כשמדובר בטובות שבין
שכנים וכד'. שם לא שייך לזכור את זה שחברך לא עשה איתך טובה. אבל אם הזיק לך –
אתה יכול לתבוע אותו.
כֵּיצַד הִיא הַנְּקִימָה? אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻמְּךָ.
אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ! לְמָחָר צָרִיךְ לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ, אָמַר
לוֹ חֲבֵרוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻמְּךָ. אָמַר לוֹ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ
כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּנִי כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי מִמְּךָ! – הֲרֵי זֶה
נוֹקֵם. אֶלָּא כְּשֶׁיָּבוֹא לוֹ לִשְׁאֹל יִתֵּן בְּלֵב שָׁלֵם וְלֹא יִגְמֹל
לוֹ כַּאֲשֶׁר גְּמָלוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. [הלכות דעות פרק ז
הלכה ז] כָּל הַנּוֹטֵר [שומר שנאה] לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל – עוֹבֵר בְּלֹא
תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", כֵּיצַד הִיא
הַנְּטִירָה? רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: הַשְׂכֵּר לִי בַּיִת זֶה. אוֹ:
הַשְׁאִילֵנִי שׁוֹר זֶה. וְלֹא רָצָה שִׁמְעוֹן. לְיָמִים בָּא שִׁמְעוֹן
לִרְאוּבֵן לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ אוֹ לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ וְאָמַר לוֹ רְאוּבֵן:
הֵא לְךָ, הֲרֵינִי מַשְׁאִילְךָ וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ, לֹא אֲשַׁלֵּם לְךָ
כְמַעֲשֶׂיךָ! הָעוֹשֶׂה כָּזֶה – עוֹבֵר בְּ"לֹא תִטֹּר". אֶלָּא יִמְחֶה
הַדָּבָר וְלֹא ישמרנו בלבו [שם הלכה ח]. וְלָמָּה אָסְרָה תּוֹרָה לִשְמֹר אֶת
הָרָעָה שֶׁעָשׂוּ לוֹ בְּלִבּוֹ? שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵר אֶת הַדָּבָר
וְזוֹכְרוֹ – שֶׁמָּא יָבֹא לִנְקֹם, לְפִיכָךְ הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל
הַנְּטִירָה עַד שֶׁיִּמְחֶה הֶעָוֹן מִלִּבּוֹ וְלֹא יִזְכְּרֶנּוּ כְּלָל.
וְזוֹ הִיא הַדֵּעָה הַנְּכוֹנָה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַיֵּם בָּהּ יִשּׁוּב
הָאָרֶץ וּמַשָּׂאָם וּמַתָּנָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם זֶה עִם זֶה". [שם]

ערבות הדדית – בעיקר בארץ ישראל
מוּבָא בְּתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי: "כְּתִיב "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת
בְּנֵי עַמֶּךָ", הֵיךְ עֲבִידָא, הֲוָה מַקְטַע קופד וּמְחָת סַכִּינָא
לְיָדוֹי תַּחֲזֹר וְתִמְחֵי לְיָדֵיהּ?!" וְהֶסְבֵּר הַדְּבָרִים כָּךְ הוּא:
אָדָם הָיָה חוֹתֵךְ יְרָקוֹת וְנִפְצְעָה יָד אַחַת מֵהַסַּכִּין שֶׁבַּיָּד
הַשְּׁנִיָּה, וְכִי תַּחְתֹּךְ הַיָּד הַפְּצוּעָה אֶת הַיָּד שֶׁפָּגְעָה
בָּהּ?! וַדַּאי שֶׁלֹּא, כֵּיוָן שֶׁהֵם שַׁיָּכִים לְגוּף אֶחָד. כָּךְ עַם
יִשְׂרָאֵל הֵם גּוּף אֶחָד! אֵין שׁוּם תּוֹעֶלֶת בְּכָךְ שֶׁאָדָם יִנְקֹם
בַּחֲבֵרוֹ שֶׁעָשָׂה לוֹ רָעָה, וְגַם אֵין תּוֹעֶלֶת אִם יִשְׁמֹר וְיִזְכֹּר
אֶת רָעַת חֲבֵרוֹ. [מסכת נדרים פרק ט דף מא עמוד ג ה"ד]. המציאות זו של עם אחד
שמחובר זה לזה "כאיש אחד בלב אחד" הייתה בהר סיני כשקיבלו את התורה. כשנכנסו
לארץ ישראל קיבלו עליהם בני ישראל "ערבות הדדית" "מְלַמֵּד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל
עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" (שבועות לט.) הגמרא בתלמוד ירושלמי אומרת שהערבות ההדדית
אפילו על דברים נסתרים שאדם עושה בינו לבין עצמו קוראת כשהם עוברים את הירדן
ונכנסים לארץ: "אמר רבי שמעון בן לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן
יהושע אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות, המים באין ושוטפין אתכם". (סוטה
לב/ב)
ובגמרא בבלי. סנהדרין מג: "בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
לִיהוֹשֻׁעַ, "חָטָא יִשְׂרָאֵל", אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי
חָטָא? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכִי דֵּילָטוֹר אֲנִי? (דילטור –
רכלן) לֵךְ הַפֵּל גּוֹרָלוֹת. הָלַךְ וְהִפִּיל גּוֹרָלוֹת, וְנָפַל הַגּוֹרָל
עַל עָכָן. אָמַר לוֹ עָכָן, יְהוֹשֻׁעַ, בְּגוֹרָל אַתָּה בָּא עָלַי? אַתָּה
וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר אַתֶּם, אִם אֲנִי מַפִּיל
עֲלֵיכֶם גּוֹרָל – עַל אֶחָד מִכֶּם הוּא נוֹפֵל! אָמַר לוֹ, בְּבַקָּשָׁה
מִמְּךָ, אַל תּוֹצִיא לַעַז עַל הַגּוֹרָלוֹת, שֶׁעֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
שֶׁתֵּחָלֵק בְּגוֹרָל, שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר כו) "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת
הָאָרֶץ". "וְתֶּן לוֹ תוֹדָה", אָמַר רַבִינָא, שְׁחוּדֵי שַׁחֲדֵיהּ
בְּמִילֵי. אָמַר לֵיהּ, כְּלוּם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא הוֹדָאָה,
תֵּן לוֹ תּוֹדָה וְהִפָּטֵר. מִיָּד – "וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ
וַיֹּאמַר, אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת
וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". אָמַר רַבִּי אַסִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מְלַמֵּד
שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים, שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד
בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. שֶׁנֶּאֱמַר, "וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". רַבִּי
יוֹחָנָן אָמַר, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: חֲמִשָּׁה,
אַרְבָּעָה בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, "אָנֹכִי
חָטָאתִי, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי". וְעַד הַשְׁתָּא, מַאי טַעְמָא לָא
אִיעֲנוּשׁ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי
שִׁמְעוֹן, לְפִי שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת, עַד שֶׁעָבְרוּ
יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן".
לומדים מכאן שרק כשעברו בני ישראל את הירדן וקיבלו עליהם את הברית בהר גריזים
ובהר עיבל בכניסם לארץ, הם הפכו להיות כאיש אחד. שאפילו אם מישהו חוטא בסתר כמו
עכן, הוא משפיע על כלל ישראל. כמו שאומר הפסוק "חטא ישראל". כולם סובלים למרות
שלא ראו אותו חוטא. זה כמו גוף אחד שחלק אחד סובל בגלל החלק השני נפגע או פגע
בעצמו – למרות ששאר החלקים לא אשמים בכך. הערבות ההדדית הזאת היא לא רק לצורך
עונשים. היא בעיקר לצורך ברכה מרובה ביותר. היא מחזקת אותנו ומביאה אותנו
לעוצמה של רוחניות וברכה כמו במתן תורה. כמו שאנו אומרים בתפילה "אַתָּה אֶחָד
וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". האחדות
הזו מאפשרת לנו לרדוף את אויבינו ולהכניעם. "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה
וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ". אבל לא רק למלחמה האחדות מועילה. היא
מביאה אותנו לקיום נבואת אחרית הימים "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד).
ויהי רצון שנזכה לחשוב מחשבות טובות איש על רעהו ועל ארץ ישראל שעושה אותנו
כאיש אחד בלב אחד, ומתוך כך לגאולה שלימה בקרוב. אכי"ר.

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *