פרשת קורח

בס"ד

עלון שבועי בן איש חי – הלכות ודרשות בפרשת השבוע קורח מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה.

הנושא: דיני זימון .

1. שאלה: מדוע יש חשיבות כל כך גדולה לזמן בשלושה וכל שכן בעשרה?

תשובה: כי מסלק ע"י זה את כוחות הטומאה המקטרגים עליו בשעה שיושב לאכול והם נקראים הסטרא אחרא.

2. שאלה: מה מוסיפים בשבת בנוסח הזימון ומה ביום טוב?

תשובה: בשבת – וברשות שבת מלכתא. ביו"ט – וברשות יומא טובא ובסוכות יומא טבא ואושפיזא קדישא.

3. שאלה: שנים שאכלו לחם ואחד מזונות או פירות וירקות שיעור כזית , האם מצטרפים לזימון ?

תשובה: מצטרף לזימון אך טוב להשתדל שיתנו גם לו לחם.

4. שאלה: כיצד יתכן שאכלו שלושה אנשים יחדיו, אחד ברך ברכת המזון ועדין יכולים לזמן?

תשובה: אותו אחד שבירך עשה איסור והפסיד הזימון. השנים הנותרים יזמנו, והוא עונה.

5. שאלה: שנים שישבו לאכול לבדם, עד מתי ניתן לצרף אליהם שלישי לזימון?

תשובה: כל עוד לא אמרו הב לן ונבריך, או שלא נטלו מים אחרונים.

6. שאלה: מה נקרא "רובא דמנכר" (רוב הניכר) לענין זימון בעשרה?

תשובה: שבעה אנשים שאכלו לחם ושלושה פירות.

7. שאלה: האם קטן מצטרף לזימון א) בשלושה? ב) בעשרה?

תשובה: לזימון בשלושה צריך שנים גדולים ואחד קטן. בעשרה צריך תשעה גדולים ואחד קטן בלבד.

8. שאלה: מאיזה גיל קטן מצטרף לזימון?

תשובה: מבן 9, וכן נהגו בבגדד, אך טוב להשתדל לזמן גדול ממש דעת הגרע"י שמבן שש ומעלה ויודע למי מברכים מצטרף.

9. שאלה: האם נשים האוכלות בפני עצמן חייבות בזימון?

תשובה: יש אומרים שחייבות לזמן, ויש אומרים שרשות בידן, וראוי שיזמנו אך לא מזכירים שם ה' אפי' הם יותר מעשרה.

10. שאלה: את מי מכבדים לזמן ראשון? תלמיד חכם או כהן?

התשובה: א) תלמיד חכם שהוא כהן ב) תלמיד חכם ג) כהן פשוט .

*) יש אומרים שיש להקדים לוי לישראל, ולא נהגו כך.

שאלה למעיין : שלושה שאכלו כאחד, מתי השנים חייבים להפסיק לאחד ומתי לא?

השאלה למעיין מפרשת שלח לך: למי ראוי לתת לברך כוס של ברכת המזון?

התשובה: אין נותנים כוס של ברכה אלא למי שהוא טוב עין ושונא בצע ועושה חסד בממונו.

אורחות צדיקים

כוחו של הצדיק: נאמר בשם האריז"ל, שמסביר מדוע דחה משה רבינו ע"ה את קרח עד הבוקר, זאת מכיון שיש כח לצדיק הדור בלילה בשעת השינה לקחת נשמת אדם שמצבו הרוחני ירוד, ולזכך אותו, ובבוקר מחזיר לו את הנשמה טהורה, ללא מחשבות רעות, בענינים אחרים המפריעים לו בעבודת השם ית'. וזה מה שרצה משה רבינו ע"ה לעשות לקרח, הרי כל החולק על רבו כחולק על השכינה והבין שכנראה נפגע קרח במידת הכבוד (שמוציא את האדם מן העולם). לכן רצה משה שקרח ילך לישון בלילה ויקח את נשמתו ויזכך אותו.

אמנם קרח פיקח היה, וידע סוד זה ועל כן לא ישן כל אותו הלילה, ועל פי זה יובן דברי חז"ל שאמרו שהיה כל אותו הלילה הולך מאהל לאהל ועושה ליצנות בקרב המחנה. והסיבה לזה היא שהוא לא רצה שמשה רבינו ע"ה יתקן את נשמתו. [נפלאות מתורתך]

ביאורי תפילה

חביבה היא התפילה לפני המקום ביותר שכך אמרו חז"ל גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו עליו השלום ואף על פי כן לא נענה אלא בתפילה , שנאמר "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה " וכתוב אחרי כן "עלה ראש הפסגה " ועוד אמרו כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם ומהיכן למדנו זאת ממשה רבינו ע"ה שנאמר ואתנפל לפני ה' את הארבעים יום… וכתוב וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא" .

חביבה היא תפילתן של ישראל לפני המקום ברוך הוא שהאדם מקבל בה פני שכינה בכל יום . ולא עוד אלא שמלאכי השרת משכימים לבית הכנסת לשמוע תפילותיהן של ישראל . מכיון שהאדם נכנס להתפלל בביהכנ"ס הם אומרים ברוך אתה בבואך מכיון שהוא מתפלל וגומר תפילתו ובא לצאת הם אומרים לו ברוך אתה בצאתך .

ולא עוד אלא שהקב"ה נגלה עליו ומברכו שנאמר " בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך "

לרפואת זוהרה בת אסתר ונטלי בת רימונד
להצלחת כל משפחת דדון היקרה מעכו שהרימו תרומתן לעלון ובעזרתם הוספנו עוד 500 עותקים

סיפורי צדיקים

מסירות נפש לתורה: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" וגו' (במדבר יט' יד'), ובחז"ל ברכות ס"ג ב', אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם. ובאמת תמוה, הלא כבר נאמר, וחי בהם ולא שימות בהם?

ונבאר דברינו על פי משל, לסוחר גדול שהיו נוהרים אליו קונים, לא רק מעירו אלא גם מהעיירות הסמוכות. ולרגלי מסחרו היה טרוד כל היום והלילה, לא היה לו זמן אפילו ללכת לביהכנ"ס להתפלל בצבור.

עברו שנים ושער לבן נראה בו בזקנו, כחותיו נתדלדלו, והתחיל להרגיש, כי הוא כבר מתקרב אל "התכלית" וכי עליו יהיה לתת מהר דין וחשבון מפעליו, החליט להכין צידה לדרכו, ויעבור עליו מה. התחיל ללכת לבית הכנסת להתפלל בצבור, ואחר התפלה ללמוד שתי שעות בבית המדרש, לא ישגיח על הסוחרים והקונים, כי הבל המה ואל יועילו. בשובו למסחרו מביהכנ"ס, אחרי שעשה שם שלש שעות, שאלתהו אשתו בתמהון, על מה שאחר לבוא, הלא כל החנות מלאה סוחרים ואצים הם לדרכם? ענה ואמר לה, כי היה טרוד והיה מוכרח להתעכב.

ויהי ביום השני, וכבר עבר הבוקר ובעלה עוד לא שב מביהכנ"ס, הלכה בעצמה לראות מה קרה לו שם. ומה נבהלה לראותו יושב ולומד! התחילה לצעוק עליו בקול, מה זה אתך, כלום יצאת מדעתך או משוגע הנך! החנות מלאה קונים, והוא יושב לו ולומד! לא איכפת לי ההפסד שאתה גורם לנו, אבל כלום אפשר לגרש קונים מהחנות, בעת שמכל עברים החנונים מתחרים אתנו?

ענה לה בעלה ואמר לה: שמעי נא רעיתי תמתי. מה היית עושה, לו בא מלאך המות ואמר לי, הגיע זמנך להפטר מן העולם, קום לך! כלום יכלת לאמר לו, כי אין פנאי עתה, כשהחנות מלאה קונים? וא"כ תוכלי לחשוב, כי כעת הנני מת, ומה איכפת לך, אם בעוד שעתים אקום לתחיה ואלך לחנות לעזור לך?

זהו כונת המאמר הנ"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, האדם צריך לחשוב שהוא מת, וע"ז אין תשובה, כי אין שעתו פנויה, ואם כה יחשוב יוכל ללמוד ולקיים את התורה, הנותנת חיים ללומדיה ולעשויה. [חפץ חיים על התורה]

כי לקח טוב נתתי לכם…

"וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם" וגו' (במדבר טז' לב'). הטעם שנענשו קרח ועדתו בעונש כזה, שהרי על משה רבינו ע"ה נאמר: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה", והיה נחשב ממש לעפר הארץ. אם כן, כיצד קרח ועדתו מתלוננים עליו "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ" פרק טז' ג'), אלא ודאי שאצלם מדרגה זו היא התנשאות. אם כן באמת לשיטתם עונשם צריך להיות שיהיו מתחת לאדמה שלא יהיו הם מתנשאים ממשה שעליו נאמר "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". [זר טוב]

צריכין לשמור עצמו מאד לבלי לדבר שום דיבור רע של כיסופים ורצונות רעים ח"ו הבאים על ליבו רק יהפוך הדבר וירגיל את עצמו לדבר בפיו תמיד כיסופים טובים דקדושה שע"י זה נעשים פעולות טובות בעולם, ונמשך ע"י זה ברכות והשפעות טובים ונעשים נפשות טובים שהולכים ומתגלגלים בעולם ומעוררים כל העולם לה' יתברך ולתורתו. [עצות ישרות]

היה החפץ חיים מספר מה שקרה בעיירה קטנה איך שפעם אחת פרצה מחלוקת בין מושל הכפר לבין שכנו. זה האחרון איים עליו להביא דבתו רעה לפני השלטונות, על דברים לא חוקיים שעשה בתור פקיד ממשלתי. אשתו רצתה להשפיע על בעלה להמנע מלהלשין עליו ואמתלא בפיה, שהרי הוא הפקיד שיחרר את בניהם מעבודת הצבא, ואם ימצאו בו עול הרי יאסרו מיד גם כן את בנינו. ענה לה בעלה מבולבל מכעס: הכל כדאי, כדאי לאסור אותי ואת בנינו ובלבד, להוריד את זה מגדלותו. כשהדבר מגיע למחלוקת, כה מתעקשים אנשי ריב שאינם שומעים באזניהם מה שמוציאים מפיהם. [חפץ חיים על התורה]

מצוותיך שעשועי

כל הבונה כותל אחד בבית הכנסת או איזה בנין בו ואפילו דבר מועט ואפילו קבע בו מסמר אחד לצורך ולתיקון בית הכנסת, הרי זכות גדולה היא לו, שהרי בנין בית הכנסת מצוה כללית ותחתיה מצוות פרטיות רבות מאד. ואשרי הזוכה. [כד הקמח]

יזהר האדם שלא ידבר דברי תורה ולא יאמר שום תחינות ובקשות בשעת חזרת הש"ץ. ומוסכם בכל הפוסקים כשליח ציבור חוזר ומתפלל יש לקהל לשתוק ולענות אמן ולכוון לברכה שמכוין החזן, וכתב בספר ווי העמודים: רגיל אני למחות למתפללים בשעת חזרת השמונה עשרה, כי בודאי שמה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם ניתלה מהם! ולשון מר"ן השולחן ערוך קע"ד: כשליח ציבור חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה. לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו ויכוין לברכת החזן. [מורא מקדש]

"בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁליִם אִתּוֹ" (משלי טז' ז'): כשאדם שולט על יצרו, כן ישלוט על שונאיו. הטעם לזה כי בהיות האדם מגביר יצר הטוב על יצר הרע, כן הדין נכנע תחת הרחמים. ובהיות שורש הדין העליון נמתק, כל הענפים התחתונים הנמשכים משורש הגבורה כולם נהפכים לרחמים. ואי אפשר להשיג מעלה זו אם לא שישוב בתשובה שלימה ויכניע יצרו תכלית ההכנעה, ואז יתקיים בו כל מה שדרשו חז"ל על הפסוק "גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁליִם אִתּוֹ".

oOoOo

שבת שלום ומבורך

בס"ד

דרשה לפרשת "קורח" מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו שליט"א שה' יתן לו רפואה שלמה אמן.

קול צופיך /225 פרשת השבוע

תשס"ג קורח – ציצית, תרומות ומעשרות

הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

ולא יהיה כקרח וכעדתו

בפרשת קרח מובאת המחלוקת הגדולה ביותר שהיתה בתולדות עם ישראל, מחלוקת שלא לשם שמים. ונכתבה פרשה זו כדי להזהיר את עם ישראל שלא לבוא לידי מחלוקת, שלא יקרה כמו שקרה לקרח ולעדתו. ואומרים חז"ל שהשבוע של פרשת קרח 'מסוגל' למחלוקת, וכי השפעתה של מחלוקת זו קיימת עד היום, ועל כן צריכים להזהר שלא להגיע לידי מחלוקת כלל, הן בין אדם לחברו, והן בתוך ביתו.

מחלוקת קרח ועדתו

כתוב בפרשה (במדבר טז, א) 'וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן'. רש"י מבאר, וז"ל: "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה". והוסיף רש"י: "מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו, טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה!". עוד מובא במדרש (במדבר רבה י"ח, ג) וז"ל: "קפץ קרח ואמר למשה בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו, חייב במזוזה. אמר לו, כל התורה כולה רע"ה פרשיות אינה פוטרת את הבית, פרשה אחת שבמזוזה פוטרת את הבית! מיד צוה ועשו ר"נ טליתות תכלת ונתעטפו בהן אותן ר"נ ראשי סנהדראות שקמו על משה שנאמר ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה קריאי מועד, עמד קרח ועשה להם משתה ונתעטפו בטליתות תכלת" וכו'.

ענוותנותו של משה גם מול קרח

כדי ללבות את אש המחלוקת, ציוה קרח את כל הר"נ ראשי סנהדראות להתעטף בבגד תכלת, ושילם להם על כך, שהרי עשיר גדול היה, ולא עוד, אלא אף עשה משתה כמו שמובא במדרש הנ"ל, וכך באו לפני משה וטענו את טענותיהם. להבדיל אלף אלפי הבדלות – אילו היה בא קרח לפני עם ר"ן אנשים לובשי תכלת והוא בתוכם, הייתי מבין שבאים ללעוג, וע"כ הייתי נוזף בו והודף אותו מעלי. אבל משה רבנו היה סבלן ופסק להם על כל שאלותיהם, אע"פ שידע שבאים לא לשם שמים, שאמר משה לעצמו אם לא אענה להם יחשבו עצמם חכמים בעיניהם. וכבר אמר שלמה המלך במקום אחד "אל תען כסיל", ובמקום אחר אמר "ענה כסיל", שאם תהיה תוצאה לא טובה מאי מתן התשובה, יש צורך לענות.

האם בית כנסת חייב במזוזה?

כתוב בשו"ע (יו"ד סי' רפ"ו סעי' ג') שבית כנסת פטור ממזוזה. בית כנסת הנידון בהלכה זו אינו ביכנ"ס כמו בימינו, אלא כמו בזמנם שהיה חדר ריקן מכל רהיט, ומסביב היתה איצטבא מאבן ושם היו יושבים המתפללים, וספר התורה היה בחדר אחר. על בית כנסת כזה נאמרה ההלכה שפטור ממזוזה. אבל בית כנסת כמו שלנו שהוא מלא ספרים ורהיטים, ארונות וכסאות וכו', חייב במזוזה עם ברכה.

מחלוקתו של קרח עם בני עדתו

חכם מנשה שלו ע"ה היה מבאר בשם הבא"ח שקרח היה בעל מחלוקת כל כך גדול, שחלק אפילו על בני עדתו שעמדו לצידו. שהרי קרח הבטיח לשלם לאותם אלו שלבשו את טליתות התכלת ויטענו כלפי משה, ולאחר שסיימו את תפקידם זה, באו לתבוע את כספם מקרח, אך הוא דחה אותם ולא רצה לשלם להם, ואמר להם שאם הם רוצים, שילכו לתבוע אותו בבית דין! בתחילה חשבו לתבעו בבית דין של משה רבנו בעצמו, אבל מייד ויתרו על רעיון זה, שהרי משה רבנו נוגע בדבר. וכך עשה קרח עם כל אחד ואחד מר"נ ראשי הסנהדראות. מכאן רואים עד כמה גדולה מחלוקתו של קרח עם כל אדם, ועד כמה עלינו להתרחק מהמחלוקת כבורח מפני אש, ובפרט בשבוע זה וכנ"ל.

כל מחלוקת שאינה לשם שמים

קרח לעג להלכות ציצית ומזוזה (עיין רש"י על פרק ט"ז פסוק א') וטען שאין הוא זקוק לשמירה (עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות מזוזה הלכה י"ג), אבל כוונתו היתה ללעוג לכל הלכות התורה בכלל, וזה מה שעשה כל אותו הלילה. וכבר נאמר בפרקי אבות (פ"ה משנה יז): כל מחלוקת שאינה לשם שמים איו סופה להתקיים. ואיזוהי מחלוקת שאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח ועדתו. ולכאורה היה צריך לומר מחלוקת קרח ומשה? אלא אומר התוי"ט שלא רצה התנא לכרוך אותם כאחד. ויש אומרים שהביאור הוא, שכן בכל דיני נפשות פוסקים על פי הרוב, אבל יש דין של 'והצילו העדה', מכאן שאפילו אם כל הדיינים פסקו חייב, והאחרון אמר חייב, לא נהרג כיון שאין כאן 'והצילו' (ובדיני ממונות מתחילים מהגדול, ובדיני נפשות מתחילים מן הצד, היינו מדיין רגיל ולא מראש הדיינים).

כשדנו ר"נ סנהדראות אם משה רבנו חייב מיתה או לא, כולם אמרו חייב. קרח בא אחרון, וחיכו לשמוע מה הוא פוסק – אמר קרח שאם יאמר חייב, יצא זכאי! על כן אמר 'זכאי'! מכאן שכל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים, שחלק על עדתו בפסק ההלכה, והכל כדי לקיים את מחלוקתו על משה רבנו.

אובדן כל רכושו של קרח

קרח חשב להרוויח בזה שלא שילם לבני עדתו עבור בגדי התכלת, אבל הוא לא ידע עד כמה הוא טעה, שכן כל רכושו אבד ונבלע באדמה. ולא רק הרכוש שבביתו אבד ממנו, אלא אפי' כל מה שהיה שייך לו, ולא היה ברשותו, אבד. אפשר לתאר אשה שבקשה מחט בהשאלה ממשפחת קרח, כדי לתפור דבר מה, וכשהאדמה פתחה את פיה לבלוע את קרח ועדתו וכל רכושו, גם אותה מחט שהיתה שייכת לקרח 'עפה' מידה של אותה שכנה ונבלעה באדמה.

תפלותיו של משה נגד קרח

רש"י כותב על מחלוקתו של קרח, וז"ל: "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט, וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה". משה רבנו בראותו את המחלוקת של קרח מייד אמר להם 'אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי'. ודורשת על כך הגמרא (נדרים ל"ט ע"ב): 'ופקודת כל האדם' הכוונה לביקור חולים, שאם יהיו קרח ועדתו חולים לא יקיימו בהם מצוות ביקור חולים. ולכאורה איזה עונש הוא זה? אלא הביאור הוא, שכשאדם חולה ובאים לבקרו, גם החולה מקיים מצוה, שבזכותו מקיימים מצות ביקור חולים, לכן לא רצה משה לזכות אותם במצוה, ואמר שימותו.

קרח – פיקח היה, ואמר שאם יהיה חולה, יחזור בתשובה מהר וה' מקבל את תשובתו כמו שאומר הרמב"ם על הפסוק 'תשב אנוש עד דכה', עד דכדוכה של נפש. על כן אמר משה שהוא צריך שימות פתאום, שאם לא כן יעשה תשובה ויינצל ויתריס נגד משה. מכאן לומדים שבשעה שהולך אדם לבקר חולים יהרהר בתשובה, וישים אל לבו בראותו את כל החולים (שהרי יראה שם חולים בכל סוגי המחלות ל"ע, נושמים ע"י מכונה, רגלם פצועה והעצם מרוסקת, והרגל תלויה ע"י שרשרת בתקרה וכדו') וילמד מזה מוסר מיהו האדם, ואפילו בהרהור זה מתקבל.

עונשו של קרח כפי מדה

קרח ועדתו טענו כלפי משה רבנו "ומדוע תתנשאו על קהל ה'". הכיצד יכלו לומר על משה שהוא מתנשא, הרי הקב"ה העיד עליו "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"? אמר הקב"ה, כיון שקרח אומר כן, ראוי הוא להיענש כפי מדתו, שכן קרח טען שמשה רבנו מתנשא, והוא קרח עניו ממנו ועל כן הוא מתחתיו, ולשם כך עליו להקבר מתחת לאדמה, וכך נעשה לו.

חכמת נשים בנתה ביתה

חז"ל דורשים (במדבר רבה יח, כ) "על הפסוק "חכמת נשים בנתה ביתה" – זו אשתו של און בן פלת שהצילה אותו מרדת שחת. מה עשתה? כשסיפר לה און על פגישתו עם קרח, אמרה לו שלא ילך, וכיון שראתה שהוא לא רוצה לשמוע לה. אמרה לו, אם קרח יהיה כהן גדול, אתה מה תהיה? אמר לה אני אהיה סגנו של כהן גדול, הראתה לו פנים צהובות על כך, ואמרה לו שאם כך הרי שהיא גם תהנה מזה כי היא תהיה אשתו של הסגן, וכי בשביל זה צריך לעשות סעודה ולשתות 'לחיים'! הוציאה לו משקה ולא שתתה, אלא נתנה לו לשתות, שתה און לשכרה עד שנרדם. בבוקר באו קרח ועדתו לקחת את און ללכת אתם למשה, ובקשו מאשתו לקרוא לו, אבל היא אמרה להם שהוא ישן – אמרו לה תעירי אותו! מה עשתה? ישבה היא ובתה בפתח האוהל והסירה את הכיסוי שעל ראשה, ופרעה את שערה. בראותם כך הלכו משם, והיו מחכים מתי תסיים לסרוק את שערותיה, אבל היא המשיכה לשבת כך עד שהתייאשו והלכו. ואז נבלעו באדמה, וניצל און מאותו האסון בזכות חכמתה של אשתו. מסביר בעל הבן איש חי מדוע פרעה את שער ראשה? והוא מבאר, שהיתה אשה שקראו לה קמחית שזכתה ויצאו ממנה שבעה בנים שנעשו כהנים גדולים. והיו שואלים אותה במה זכתה לכך? אמרה לכם שהקפידה שלא ראו קורות ביתה אף שערה משערות ראשה, וכל היכא שהיתה מסתרקת או מתרחצת, היתה מכסה את הקירות בוילונות. אמרה אשתו של און לקרח ולראשי הסנהדראות: מאון לא תצא כהונה, שכן אינני מקפידה על צניעות שערותי בביתי כמו קמחית, ואין להם מה לחפש.

ויש מסבירים שאשתו של און גילתה את שערותיה, על פי חז"ל שאומרים כשקיבל איוב יסורים אמר: רבש"ע, אולי התחלף לך איוב באויב? אמר לו הקב"ה כיצד יתחלפו לי אותיות, והרי אפילו בגשם שוטף לא מתערבבות הטיפות זו עם זו, וכן שערות הראש של האדם לא מתערבבות זו עם זו? כך אמרה להם אשתו של און שאל להם לערבב מי שראוי לכהונה עם מי שלא ראוי לכך.

ואולת בידיה תהרסנה

ומהמשך הפסוק "ואולת בידיה תהרסנה" דורשים חז"ל, זו אשתו של קרח. אשתו של קרח דחפה את בעלה למחלוקת הנוראה ממנה לא שב, מפני שנתקנאה בציפורה אשת משה. ומה ראתה אצלה? אומרים חז"ל שמשה נתן לציפורה אשתו מהפסולת של הסנפיריון שממנו היו עשויים הלוחות, ואמר לה לעשות מזה תכשיט לטעמה (משה רבנו לא הבין באבנים יקרות, והרי אפילו מחצית השקל היה צריך להראות לו) לקחה ציפורה אבן אחת והביאה לאהליאב ולצוות שלו שהיו צורפים מומחים, ומשראו את האבן נדהמו מיופיה, ונתפרסם מייד שלציפורה אשת משה יש את האבן היקרה בעולם, אבן סנפיריון. אשתו של קרח ראתה שכל הנשים משתאות מהאבן שברשות ציפורה וכולן רצו ללכת ולראותה, מה עשתה? לבשה חולצה והפשילה שרווליה ואמרה לקרח שיתן לה זהב לכסות את כל הזרוע – ובכך חשבה למשוך אליה בחזרה את תשומת לב הנשים. וזהו 'אולת – בידיה תהרסנה', כלומר שבעבור תכשיטים שבידיה הרסה את קרח ואבדה אותו עולמית. שלא הסתפקה בכבוד שיש לה , אלא רצתה כבוד יותר ממה שמגיע לה.

מהלכות ציצית

דרך עטיפת הטלית

הגמרא אומרת (מנחות מג ע"ב): "רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם" (עיין רמב"ם לעיל).

ויש לדעת, שאין ללבוש את הטלית כמו שלובשים צעיף, שכל הכנפות מלפניו, והעושה כן ברכתו לבטלה, אלא יש להתעטף בטלית באופן שתרד על ראשו ורובו ששתי כנפות לפניו, ושתי כנפות לאחריו.

בהלכה מובא שבשעה שמברכים על עטיפת הציצית, צריכים להתעטף בו כדרך הישמעאלים. פעם היה אדם עם הארץ חסיד, שלא ידע מאומה בעניין עטיפת הטלית או בשאר הלכות, וכשרצה פעם להראות שהוא רגיל ובקי בסדר העבודה, עמד ליד אדם אחד וראה איך שהוא עוטף את ראשו ומעט מהבגד יורד על כתפיו, ולוקח את הכנפות וזורק אותם לאחוריו לצד ימין, ועומד שיעור ד"א, ואומר כמה פסוקים. אמר לעצמו שאין דבר קל מזה, ועשה כמוהו מעשה קוף בעלמא. עטף את ראשו ולקח את הכנפות והשליך אותם מאחוריו בחוזקה, וחבט את פניו של יהודי שעמד מאחוריו. אמר לו אותו אדם שצריך להתעטף כעטיפת הישמעאלים אבל לא כישמעאלים עצמם.

לשם יחוד קודם לבישת הטלית

דעת הבא"ח וכן מובא ברוב הפוסקים: המתעטף בבוקר בטלית צריך לומר 'לשם יחוד'. ולדעת רוב הפוסקים אם לא כיון או לא אמרו, לא קיים את המצוה, וצריך לחזור ולקיימה פעם שניה, וה"ה בהנחת תפילין (ועיין לשו"ע סי' ס' ולחונים עליו).

בסידור 'קול אליהו' מובא 'לשם יחוד' שקודם לבישת הטלית (בעמוד 59), ותוכנו הוא: "…הריני מוכן ללבוש טלית מצויצת כהלכתה כמו שציונו ה' אלוקינו בתורתו הקדושה ועשו להם ציצית וכו' שנזכור כל מצוותיו לעשותם וכו' כדי לעשות נחת רוח ליוצרינו וכו' והריני מכוון לפטור בברכה זו גם הטלית הקטן שעלי וכו'.

ואם אין לאדם זמן לומר 'לשם יחוד', לפחות יחשבנו בהרהור. או שפעם אחת בשבוע כגון ביום ראשון בבוקר יאמרנו, ובשאר הימים יאמר 'הריני מכוון כמו שאמרתי ביום ראשון', ואם גם לזה אין לו שהות, יאמר 'הריני מכוון כמו שכתוב בסדור'.

טלית קטן – מצמר רחלים

לכתחילה, אליבא דכולי עלמא צריך שיהא מצמר רחלים (ולא רק בחורף, אלא אפילו בקיץ צריך ללבוש טלית מצמר. וכיום, אי אפשר לטעון שחם בקיץ וקשה לסבול את הטלית, שכן יש אוורור ומיזוג אויר. גם בזמנים קודמים היו ישנים על הגג כשהיה חם מאוד).

ציצית בלילה, ובגדים החייבים בציצית

לדעת האר"י הקדוש מצוה ללבוש טלית קטן גם בלילה.

ולענין הבגדים החייבים בציצית: דעת מרן רק בגד שעשוי מצמר, חייב בציצית מדאורייתא. אבל אם עשוי משאר סוגים כגון: מצמר גפן או שארוג מחוטי ניילון אינו חייב בציצית מדאורייתא. אבל לדעת הרמ"א גם בגד כזה חייב בציצית מדאורייתא (עיין שו"ע או"ח סי' ט' שלדעת הב"י מדאורייתא צריך צמר, ומדרבנן אפי' שאר סוגי הבגדים כגון צמר גפן, או אפילו אריג מחוטי ניילון. ולמעשה, מהדין יש להטיל ציצית על כל סוגי הבגדים).

חיוב ציצית במעילים או ב"שָׁל"

היו פעם רבנים שדרכם להתעטף בבגד גדול (כדוגמת האדמו"ר בבא סאלי ע"ה שהיה עוטף את ראשו בכיסוי גדול כמו "שָׁל") או ללבוש מעיל ארוך של רבנים הקרוי 'פראק' החתוך מאחוריו, בחתך ארוך על פני רובו – כל הבגדים הללו חייבים בציצית. ובכדי שלא יתחייבו יש לעגֵל את קצות הבגד.

"כי הלבישני בגדי ישע"

צריכים להקפיד הקפדה גדולה במצות ציצית, שכן מצוה חשובה היא עד מאוד. בשעה שמתעטפים נוהגים לומר את הפסוק 'שוש אשיש בה' תגל נפשי בישועתו כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה' – לומר, שהבגד הזה הוא חשוב כמו בגדי חתן וכלה, והוא החשוב שבבגדים.

מהלכות תרו"מ

תרומות עושים מה'חלב' ומהמשובח

בפרשתינו אומר הקב"ה שכשיעלו לארץ יפרישו תרומות ומעשרות. "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לה' לְךָ נְתַתִּים". ומבאר רש"י שהכוונה לתרומה גדולה. וחלב הכוונה לדבר חשוב, וגם התרו"מ צריכים להביא מהדבר המשובח והיפה ביותר. אם יש לאדם שטיח שטיח חדש ומשובח. ויאמר לגבאים שהתרומה שלו היא על דעת כן שכשיתבלה השטיח, יוכל לקחתו לביתו (אבל לא יעשה להיפך, דהיינו כשיתבלה בביתו יביאו לבית כנסת).

כלי חול שהשתנו פניהם מועילים לקודש

עוד כתוב בפרשה (פרק י"ז פסוקים ב' – ג') שאמר הקב"ה שיקחו את מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם, ויעשו מהם ריקועי פחים למזבח. ולכאורה דבר זה חול היה, ואיך משתמשים בו לקודש? אלא זה נעשה כך כדי להראות את חומרת הדבר. ועוד, שכשמשנים את החומר לחלוטין, מהני. כגון, כשרצו לעשות כיור לרחוץ ידיים ורגליים, לקחו את מראות הצובאות של הנשים. הכיצד זה מועיל לקודש? אלא שלקחו מראות אלו וריתכום, ואז כבר יש להם דין אחר, ויכלו לעשות מהם כיור.

עשרתם ערבתם

בערב שבת, נוהגים לומר, כל אדם לבני ביתו "עשרתם ערבתם הדליקו את הנר". ומכאן שהנשים יודעות היטב הלכות אלו, כיון שהבעל שואל אותן. וכל אדם שאומר זאת צריך לדעת את הלכות תרו"מ.

בחו"ל, אין אומרים "עשרתן". אך כיום, ששולחים מפירות ארץ ישראל לחו"ל, שואלים גם שם האם עישרו כדין. היינו אם קנו ממקום שהם מייבאים מהארץ רק פירות וירקות מעושרים, או אם הם עישרו.

חיוב תרומות ומעשרות בזה"ז

דעת הרמב"ם : בזה"ז החיוב בתרו"מ הוא מדרבנן (עיין רמב"ם פ"א מהלכות תרו"מ הלכה כ"ו, וראב"ד שם, ועיין כס"מ ורדב"ז שם באורך).

הראב"ד חולק עליו וסובר שהחיוב בזה"ז הוא מדאורייתא.

מרן בשו"ע פסק שהחיוב בזה"ז הוא מדרבנן, וז"ל: "בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה, אלא מדבריהם. מפני שנאמר: כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא".

וכתב הרמ"א: "ויש חולקין, וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא, אך לא נהגו כן (טור בשם ר"י)", (עיין סי' של"א סעי' ב' ובגר"א שם).

אם יש לאדם עץ פרי הגדל בחצרו, ואוכל פרי אחד בחצר – פטור ממעשרות. אם יותר, חייב.

אך אם הניח מהפירות בכיסו זה נחשב כקבע וחייב במעשרות.

אין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ואין קנין לגוי להפקיע מידי מעשר.

ולכן, אם גוי נטע עצי זית וכדו', וישראל קנה ממנו את הזיתים בעודם ירוקים, ועשה בהם גמר מלאכה, כגון שכבשם בביתו או עשה מהם שמן – חייב להפריש מהם תרו"מ עם ברכה, כיון שגמר המלאכה היה בידי ישראל (עיין בשו"ע סי' שלא סעי' ד', ז', וכן לארץ החיים עמודים 210- 207).

וכן ישראל הקונה תורמוס מגויים, ושלקם בביתו – מפריש עם ברכה.

תרו"מ למעשה מעיקר הדין, וכן כיום

לפנינו שקית עם 100 אגוזים: יוציא 2 אגוזים ויתן לכהן וזה נקרא 'תרומה גדולה' (על פי ציווי של הקב"ה שאמר שזה חלקו של הכהן), והכהן צריך לאוכלם בקדושה וטהרה

לאחר מכן ממה שנשאר (98), מוציא 10% (דהיינו, 9.8 אגוזים) וזה נקרא "מעשר ראשון" שנותן ללוי, והלוי רשאי לאכלם אפילו בבית הקברות, כי זה חול (עיין רש"י פרק י"ח פסוק ל"א).

הלוי מוציא 10% מהמעשר הראשון שקיבל, ונותן לכהן, וזה נקרא 'תרומת מעשר' (בזה"ז שכולנו בחזקת טמאי מתים, תרומה גדולה ותרומת מעשר אסורות בזמננו לאכילה גם לכהנים, ולכן יעטפם בניילון ובנייר וישימם באשפה. אבל שמן של תרומה יכול לתת לכהן, והכהן ישתמש בו להדלקה בלבד, כגון הדלקת נרות שבת).

בשנים אבד"ה לשמיטה – מוציא הישראל 10% ממה שנשאר אחר הפרשת תרומה גדולה ומעשר ראשון, וזה נקרא מעשר שני, ועולה לאכלם בירושלים, כדכתיב (דברים יד, כג) "למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים" (וכבר בעת ההפרשה חלה על הפירות קדושה, והנ"מ היא שא"א לקדש בהם אשה, כי נפסקה הלכה, מעשר שני – ממון גבוה הוא).

אומר הירושלמי הקשר בין האכילה בירושלים ליראת ה' הוא, שכיון שעולה לירושלים ורואה כהנים בעבודתם, ולויים בדוכנם, וישראל במעמדם, זה גורם שתכנס קדושה באדם. וגם מהסתכלות גרידא על הליכתו של הכהן לומדים, כיון שהכהן היה בודק שאין בדרכו שום דבר טמא כגון עצם כעדשה (ועל כן היה בירושלים גשר מיוחד לכהנים, ובכל בוקר היו מנקים אותו), ומזה לומד גם הוא, וכלשון התוס' (במסכת ב"ב כ"א ד"ה 'כי מציון'): "לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".

מעשר שני

כיום, את 'מעשר שני' יכול לפדות על פרוטה שייחדהּ לכך. שווי הפרוטה כיום הוא: 1/40 גרם כסף טהור (גרם כסף = 40 פרוטות. על שקל אחד ניתן להפריש כ – 40 פעם, ולאחר מכן יכול לחלל מטבע זו על פרוטה של מטבע אחרת, או שיעשה כמנהג צפת ת"ו שהיו מחללים על מעט קמח, ואת הקמח מפזרים לרוח, ויש שהיו מעבירים את קדושת השקל על כפית סוכר וממיסים אותו בכוס מים ושופכים בכיור).

מעשר עני

בשנים ג' ו' לשמיטה, מפריש מעשר עני במקום מעשר שני (באותו אופן של הפרשת מעשר שני כדלעיל). את 'מעשר עני' נותן לעני גם בזה"ז. וכתוב בספרים שיכול הישראל להפקיר את נכסיו, וכיון שכך, הרי הוא עני ולוקח את המעשר עני לעצמו. אך מי ירצה להיות עני אף לחמש דקות ?! ועל כן יתננו לעני. אך מכיון שאין כדאיות לעני לבוא בכל פעם ולקבל חתיכה קטנה של פרי או ירק, על כן יכול הישראל לעשות הסכם עם העני שבכל פעם שיצטרך להפריש מעשר עני יזכֵּה לו זאת על סכום כסף. וכן יעשה הסכם עם לוי בענין מעשר ראשון, כיצד ? אומר ללוי או לעני מהיום והלאה אני נותן את המעשר או מעשר עני רק לכם ואתם נקראים לפי חז"ל 'מכירי לויה' או 'מכירי עניים'. ולפיכך, אין צורך לתת להם בפועל כי כך הוא מזכה להם. וההסבר ביתר פירוט הוא, שאדם בא ללוי או לעני ונותן לו מאה שקל בהלואה, והם למעשה חייבים להחזיר את ההלואה, והוא אומר להם כל פעם שאני מפריש מעשר ללוי או לעני אתם זוכים בפרי או בחלקו, ואני לוקח אותו על חשבון חלק מהחוב שאתם חייבים לי, ואתם מאמינים להערכה שלי על שווי הפרי.

בדיעבד יכול המפריש לומר 'הריני מפריש כמו שכתוב בלוח או כמו שכתוב בסידור בעמוד פלוני' ויוצא יד"ח, אבל כמובן שאת הוצאת המעשרות בפועל הוא חייב לעשות. וכל אדם יקח לעצמו כהן, לוי ועני שלהם יתן את המעשרות כדין וכדת.

וכל אדם חייב ללמוד הלכות תרומות ומעשרות כפי שמובאים בשו"ע בסי' של"א, ואם לא הבין בפעם הראשונה, בפעם שניה יבין יותר טוב (ידוע שהעובר במעי אימו לומד את כל התורה מפי מלאך, ולפני שיוצא לאויר העולם סותרו המלאך על פיו ומשכחו את כל התורה שלימדו. ואעפ"כ נשאר הרשום הראשוני, וכהילד גדל ולומד תורה יש בו לחלוחית מהלימוד הראשוני, עיין גמ' נידה ל' ע"ב).

ולפני שמפריש מברך "בא"ה וכו' אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות".

מסופר על האדמו"ר מגור הזקן, שבא לביקור בארץ, והוא ביקר את כל הרבנים בירושלים, וגם את הרב קוק שהיה מרא דאתרא. ובעת פגישתם הגיש הרב קוק לאדמו"ר, אשכול ענבים לא מעושר, ואמר לו 'עכשיו אני מכבד אותך במצוה להפריש תרו"מ', כיון שאתה גר בחו"ל ולפיכך אתה מקיים מצוה זו בפעם הראשונה, על כן תברך גם ברכת שהחיינו' (יש נשים אשכנזיות שמברכות שהחיינו על הדלקת נרות בפעם ראשונה, וכן על טבילתן בפעם הראשונה. אך בנות ספרד לא נהגו כן. וכן כיום, גם האשכנזיות לא מברכות, אלא אם החתן נותן במתנה לכלה פמוטים, או אם קנתה בעצמה, ועל כן לפני ההדלקה מברכת 'שהחיינו' ומכוונת על הפמוטים החדשים ועל מצוות הדלקת הנר, ואח"כ מברכת על הדלקת הנר. ואם הפמוטים לא חדשים תברך כנ"ל על בגד חדש או פרי חדש).

הפרשת תרו"מ להבא

אם מצויים בחצרו עצי פרי וירק, וחושש שמא ילדיו הקטנים יקטפו מהם ויאכלו ללא מעשר, אזי יכול להפריש להבא. דהיינו, יקח למשל מהנענע חתיכה בידו ויאמר 'הריני מוציא מעשר על נענע זה לכשיתלש'.

ואם זה עץ פרי כגון אפרסקים או אגוזים, יקח פרי תלוש ויאמר 'הרי זה יהא מעשר על כל הפירות שבעצים אלו לכשיתלשו'. וזאת בתנאי שהפירות הביאו שליש גידולם (עיין שו"ע יו"ד סי' של"א סעי' נ"ה, ועיין שם כיצד מפרישים מע"ש בירושלים).

לימוד הלכות תרו"מ

כשעלו חכמי גרוזיה לארץ, ערכנו להם כנס ולימדנו אותם הלכות תרו"מ, כיון שבחו"ל אין הלכות אלו נוהגות.

כשבא הרה"ג נסים כדורי ע"ה לאר"י, הוא שאל את יהודי הארץ כיצד אתם מפרישים תרו"מ ? וכל אחד ענה תשובה אחרת. ועל כן הוא ישב ולמד את דיני תרו"מ במשניות, בירושלמי, ברמב"ם שו"ע ואחרונים. ולאחר מכן הוציא לאור חוברת קטנה ובה עיקרי הלכות תרו"מ לבני בבל שעלו לאר"י. והוא גם הוציא לוח עולמי לזמני זריחה ושקיעה בירושלים, לפי התאריך הלועזי.

כל אחד ואחד חייב לדעת הלכות תרו"מ כיצד מפרישים. וכשיבוא המשיח, יבואו עימו משה ואהרון והם ילמדו אותנו את הלכות תרו"מ מדאורייתא.

בעי ר' ירמיה

וידוע שר' ירמיה אהב להקשות לחכמים בבית המדרש קושיות מדוגמאות שאינן מצויות כל כך

(דוגמא לסגנון שאלותיו ניתן לראות מדברי הגמרא בב"ב כ"ג ע"ב, הדנה בדין ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך חוץ מחמשים אמה הרי הוא של מוצאו, ושאל ר' ירמיה ה הדין אם רלו האחת תוך החמשים אמה, ורגלו השניה מחוץ לחמשים אמה).

וכיון שכך הוציאוהו החכמים מביהמ"ד, אבל לאחר יום או יומיים היתה להם שאלה ללא תשובה, וכיון שענה להם ר' ירמיה תשובה לכך, והחזירוהו לביהמ"ד, כי בהתחלה חשבו שהוא סתם מקשה קושיות, אבל אח"כ הבינו שכל כוונתו לשם שמים ולהלכה למעשה, וע"כ החזירוהו.

תיק"ו

בגמרא ישנם קושיות רבות ללא תשובה ועליהן אמרו תיק"ו (תשבי יתרץ קושיות ובעיות).

כשיבוא תשבי כל אחד יעמוד בתור כדי לבקש ברכה, ואם יבוא אדם ויאמר לתשבי 'ברצוני לדעת מה התירוץ על השאלה בגמרא שבה ענו בתיק"ו', או אז יאמר אליהו לכל המבקשים ברכה המתינו עד שאענה לו על שאלתו, כי זה ראשי התיבות של תיק"ו.

הכנה לקראת פני משיח

אומרים על החפץ חיים שהיה לומד מסכתות זבחים ומנחות, כדי שידע מה לעשות לכשיבוא המשיח. ומסופר על כמה רבנים שהיו הולכים עם תיק, ובו בגד לבן כדי שאם פתאום יבא המשיח, יוכלו לקבלו בבגדים נאים. כמו אותו אדם שבליל ט' באב נהג להמתין יחף מחוץ לביתו ולחכות אם יבוא המשיח, ורק לאחר שיצאו כוכבים היה הוא נועל את נעלי הבד.

מה נברך כשיבוא המשיח ?

האם יברכו "שהחיינו", "הטוב והמטיב" או "חכם הרזים" או את כל הברכות הללו גם יחד ?

והתשובה היא, כשיבוא המשיח נשאל אותו מה לברך (ועיין בסוף ספר 'מעדני מלך').

ויה"ר שהקב"ה יזכנו להפריש תרו"מ מדאורייתא, בביאת הגואל ולמקבץ נדחי ישראל, ונזכה לראות פני משיח צדקנו, ובנין בית מקדשנו ותפארתנו, בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

קורח זלזל בקטנות
הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

בחומש במדבר ישנו דבר מענין ביותר. כל הפרשיות בחומש זה קשורות ומחוברות סוף
פרשה בתחילת הפרשה הבאה.

במדבר – נשא: חלוקת התפקידים שנתן משה רבינו ללויים במשכן החלה בפרשת במדבר
והושלמה בפרשת נשא.

נשא – בהעלותך: בפרשת נשא נאמרה פרשת קרבנות הנשיאים ופרשת המנורה נסמכה, ושאל
רש"י "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים".

בהעלותך – שלח: בסוף פרשת בהעלותך נכתבה פרשת מרים, ובתחילת שלח פרשת המרגלים
שראו שלקתה מרים שדברה באחיה ולא לקחו מוסר.

שלח – קורח: פרשת ציצית נאמרה בסוף פרשת שלח, וכדברי המדרש ו"בעל הטורים" סמך
מחלוקת קורח לפרשת ציצית, שעל ענין ציצית חלק על משה.

קורח – חוקת: בסוף פרשת קורח נאמרה פרשת תרומות ומעשרות, ולכאורה אין לפרשה זו
קשר עם פרשת חוקת.

חוקת – בלק: בסוף חוקת לחם משה נגד סיחון ועוד מלכי האמורי, ובתחילת בלק "וירא
בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי".

בלק – פנחס: בסוף בלק נאמר בפנחס "ויקום מתוך העדה ויקח רומח בידו" ובתחילת
פנחס שכרו של פנחס על מעשהו שבפרשת בלק.

פנחס – מטות: בסוף פנחס נאמר "אלה תעשו לה לבד מנדריכם ונדבותיכם" ובתחילת מטות
מצוות נדרים ונדבות.

מטות – מסעי: בסוף מטות "ויענו בני גד ובני ראובן" ומלחמות יאיר ומכיר ובפרשת
מסעי תאור המסעות מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ ישראל.

אם-כן יש לשאול, בסידור נפלא זה של הפרשיות המקושרות ונעוצות סופה של פרשה
בתחילתה מפני מה פרשת חוקת אינה קשורה לפרשת קורח? ובאמת קשר גדול מאוד יש בין
שתי פרשיות הללו, שהרי אמרו חז"ל כי קורח חכם גדול פיקח גדול מראשי הסנהדרין
היה, והוא לוקח טלית ומלגלג על התכלת וכן בבית מלא ספרים מדוע צריך לשים בו
מזוזה.

לו יהי אדם גדול ופיקח גדול והתורה מעידה על גדולתו ובכל זאת מקיים מצוות
כפילוסופיה, בחקירות בקושיות, רוצה להבין טעמן של מצוות. חולק על טעם ציצית,
חולק על טעם מזוזה. זהו כשלון גדול. על-כן באה התורה וסמכה את זאת חוקת התורה
וכל התורה כולה סמוכה לחוקת. את המצוות חייב לקיים כהלכתן, בין אם מבין בין אם
לא מבין. רוצה להבין – תלמד, תתעמק. לא הבנת? תקיים! וחלילה לך להמנע ממצוה
בגלל חסרון הבנתך. ומעתה כל הפרשיות שבחומש אחוזות ומקושרות.

חכמים הזהרו במעשיכם
הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

מצות ביקור חולים
כאשר משה רבינו מזהיר את קורח ועדתו, הוא אומר להם: "אם כמות כל האדם ימותון
אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם – לא ה שלחני". אמרו חז"ל במסכת נדרים (לט:)
שביקש משה רבינו מהקב"ה והתפלל לפניו שלא יהיו חולים וימותו מבלי שיקיימו בהם
מצות ביקור חולים.
משה רבינו, רועם של ישראל, אוהב ישראל, מה הביאו לכלל כעס כזה על קורח ועדתו?
חז"ל אומרים שקורח היה פיקח, מראשי הסנהדרין, ואולם עיני הטעתו. אך מדוע
מתיחסים לטעות זו כדבר חמור ביותר ומשה מבקש על-כך עונש חריג? קורח טעה וזו
טעות אנוש, וגם אם אדם שם עינו בתפקיד חשוב, ואפילו אם חתר נגד אדם לקבל דרגה,
הרי זה שלילי לא מוסרי, לא הלכתי אבל לא יותר מעוון. יש לאדם קנאה, תאווה או
כבוד נכון אלו דברים המוציאין את האדם מהעולם אך לא נעשה כופר בכך. ואולם עינו
של קורח לא הטעתו רק לגבי בקשת הכהונה. יושב קורח משך כל הלילה, מקהיל את העדה,
מתלוצץ על משה רבינו, לועג על חכמי התורה. מזוזה וציצית, שתי מצוות נעלות
שתפקידן לשמור על האדם שלא יכשל ולא יפגם, והוא לועג וצוחק על המצוות הללו והרי
לא מדובר באדם רגיל. זהו קורח הפיקח שהיה מהסנהדרין. והחמור מכל, שקורח שהיה
פיקח גם ידע שמשה רבינו צודק והוא טועה ובכל זאת שם נפשו בכפו ויצא להלחם. אמר
לו משה לקורח "לא עלינו תלונותיכם", הרי מחלוקתך היא לא נגד אהרן הכהן. רצונך
לפרוק ש"עליך עול מלכות שמים, אתה ועדתך נועדים על ה’ כדי לפרוק מעליכם עול
תורה ומצוות ואתה מנצל את אהרן כדי לחלוק על השכינה. אתה יודע שכל מעשינו הם
על-פי הדיבור אך עינך מטעה אותך. ומעתה תתחזק התמיהה הגדולה קורח שפיקח היה, מה
ראה לטעות???

ראה קורח שיצאו ממנו צאצאים שיעמדו וישוררו בבית המקדש. שמע קורח שאחד מעדתו
ינצל ובזה הוא מאמין למשה רבינו. הוא מקבל את דברי נבואת משה, אך הוא בטוח שהוא
אשר ינצל והקב"ה יסלח לו ויכפר על עוונותיו. ולכן משה רבינו התפלל עליו שלא יהא
חולה, ולא יבקרוהו אנשים וימות מהר ולא יספיק לעשות תשובה כי מי שחטא והחטיא את
הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. וזהו עונשו של פיקח מהסנהדרין והיה נגד
תורה ומצוות, נגד ה ומשיחו.

הוסיף משה ואמר, לא זו בלבד שימות מוקדם ולא יספיק לעשות תשובה, אלא לא יזכה
שיקיימו בו מצות ביקור חולים, ואפילו זכות זו שבגללו נעשתה מצוה לא תהא בידו
ולא תעמוד לו. ומכאן נראה כמה קשה היא המחלוקת אשר עליה הזהירה וצותה התורה ולא
יהיה כקורח ועדתו.

אדם גדול, פיקח, ראש סנהדרין אך בנגיעות אישיות מוכן לכפור בה. בתורה ובמצוות.
ולא יהיה כקורח ועדתו אלא יאמין בה, בתורה ובמצוות ובשלוחי דרחמנא, אלו תלמידי
חכמים.

בס"ד

דרשה לפרשת קורח – הלכות בקור חולים ותרו"מ – מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.

קול צופיך /269 פרשת השבוע

קרח תשס"ד – הלכות ביקור חולים ותרו"מ

הרב הגאון מרדכי אליהו ע"ה

להמנע ממחלוקת ולמנוע התנתקות

פרשת קורח עוסקת במחלוקת הגדולה והנוראה ביותר שהיתה בתולדות עם ישראל. ובימים אלו של פרשת קרח חובה עלינו לאזור חיל ולהתרחק מכל מחלוקת, כי מאז מחלוקת קרח ועדתו, ימים אלו מסוגלים לפתח מחלוקת בקלות, ואחריתה מי ישורנו. ומכל מקום, כל מחלוקת שהיא לשם שמים, יש בה סייעתא דשמיא, וסופה להתקיים; על כן צריך לחשב היטב כשמחלוקת הבאה לידנו (כל השנה ובפרט) בימים אלו אם היא לשם שמים או לא. והנה לצערנו הרב, בימים אלו מדברים ומגבשים עמדה להפקיר חלק מאדמות ארץ ישראל ולמסור אותם לידיהם של שפלים ורעים ושונאי ישראל בכל מאודם, וכדבריהם לזרוק אותם לים (הל"ת), והמנהיגים משלים את עצמם שצעד זה יביא לשלום, וגם בונים קיר וחיץ ומחשבים שבכך ימנעו מהם לבצע את זממם, והרי כבר אמר הנביא (יחזקאל יג, י-יב) "יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם, וְהוּא בֹּנֶה חַיִץ וְהִנָּם טָחִים אֹתוֹ תָּפֵל וכו' וְהִנֵּה נָפַל הַקִּיר הֲלוֹא יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם אַיֵּה הַטִּיחַ אֲשֶׁר טַחְתֶּם". ועל מהלך שכזה ודאי שצריך לקום ולמחות בכל דרך, ולא שייך בזה מחלוקת שצריך להמנע ממנה, אלא אדרבה זו מחלוקת שהיא לשם שמים וצריכים לקום ולמחות. מה עוד שלא אנחנו חולקים עליהם, אלא הם המביאים את העם למחלוקת ולפילוג, ודרכם היא דרך שלא לשם שמים ועליהם להתרחק ולהמנע מזה ולא לחכות שתתגלה טעותם לעין כל, ומחובתנו לעשות כל מה שאפשר שלא יעלה זממם בידם ולהתפלל לבורא עולם.

ייחוסו של קרח

פרשתנו פותחת ביחוסו של קרח לאבותיו, וכך כתוב (במדבר טז, א): 'וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי'. כאן התורה כתבה את ייחוסו של קרח עד לוי, ולא המשיכה לכתוב שהוא גם בנו של יעקב אבינו. ובמקום אחר מוזכר ייחוסו של קרח עד ליעקב אבינו שכתוב: (דברי הימים א, ו, כב-כג) "בֶּן קֹרַח. בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל", נשאלת השאלה, מדוע כאן נמנעה התורה מלהזכיר את שמו של יעקב אבינו ? ועל כך כותב רש"י וז"ל: "ולא הזכיר בן יעקב, שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלוקתם, שנאמר "ובקהלם אל תחד כבודי". ומה שהוזכר שמו של יעקב אבינו בדברי הימים הוא משום ששם הוזכר עניין שירתם של הלויים על הדוכן, כמו שהוקדם שם "וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר", ושם התחיל הימן המשורר ולמעלה הימנו מזכירים עד לוי ובהכרח שבאמצע מזכירים את קרח כי אי אפשר לנתק את היחוס של הימן, כלומר מה שמוזכר יעקב זה בגלל ייחוסו של הימן.

להתרחק מליצנות

רש"י מביא את דברי חז"ל שקרח לקח עצמו לצד אחד וטען נגד משה רבנו טענות שונות, וז"ל: "מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר אלה קרואי העדה, והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בחוט תכלת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה" עכ"ל. ומובא עוד ששאל אותו גם על בית מלא ספרים אם חייב במזוזה או לא, ואמר לו משה שחייב, וגם על זה טענו שבמזוזה יש רק שתי פרשיות מהתורה (הכוונה מפרשיות פתוחות וסתומות) ובית שכולו ספרי תורה ודאי פטור ממזוזה, ומשה רבנו ענה להם ככתוב בהמשך. ולכאורה מדוע היה משה רבנו צריך לענות לרשעים אלו? אלא כיון שהם באו בדרך של שחוק וליצנות פחד משה שמא דבריהם יפגעו באחרים, על כן היה צריך לענות להם, ללמד אחרים להתרחק מדברי ליצנות, ולענות להם כפי ההלכה והדין.

מדוע לעג קרח על ציצית ומזוזה

ונראה לבאר מדוע טען קרח טענות מטלית וממזוזה דוקא, לפי שקרח רצה לפרוק מעליו כל עול של שמירת מצוות, ורצה להראות לכולם שהוא אינו זקוק לשמירה חיצונית כלל ועיקר. כי מהותה של מצות ציצית היא שמירה המגוננת על האדם לבל יאונה לו כל רע, ועליה הפסוק אומר "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", וגם המזוזה היא שמירה לבית. ביסוד המצוות הללו יש הרגל של יראת שמים טהורה וקיום מצוות, שכן בציצית רמוזים תרי"ג מצוות, ובמזוזה שאדם מנשק בכניסתו וביציאתו הוא חורט על לוח לבו יראת ה' ומביע את רצונו העז לקיים את כל מצוותיו. גם הרמב"ם כותב שעיקר העבודה של האדם היא להביא עצמו לידי אמונה בהקב"ה לעולם ועד, ואין לך דבר שקיים לעולם כמו המצוות, וזוהי הדבקות בבורא עולם שהוא קיים לעולם.

וז"ל הרמב"ם (פ"ו מהלכות מזוזה הלכה י"ג): "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא, יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו, ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם. ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירים רבים והן הם המלאכים שמצילים אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, בריך רחמנא דסייען", עכ"ל.

כמו כן, יש במצוות הללו לימוד גדול לאדם שהוא צריך להתנהג בביתו כמו שהוא מתנהג בחוץ, כי יש אדם שמתנהג בחוץ כצדיק וחסיד, ואילו בביתו הוא מאבד צלם אנוש, ויש שנוהגים להפך, שבביתם מקיימים מצוות, ואילו בחוץ אינם מראים סממן של שמירת מצוות כי 'לא רוצה להתבלט' – (ועל זה יש מבארים מה שאמר אליעזר עבד אברהם ללבן "לא אוכל עד אם דברתי דברי" – כוונתו היתה לכך שלא יאכל לפני שיברך כדין על כל דבר ודבר. עוד מבארים שם שהוא הביא מפירות ארץ ישראל והראה להם איך הם נשארו טריים, ואמר להם שהיתה לו קפיצת הדרך. ועוד מבארים שהוא אמר להם שאסור לאכול מפירות ארץ ישראל לפני שמעשרים אותם כדין, והפירות מעושרים). הציצית היא מצוה חיצונית, והמזוזה היא הפנים והבית של האדם – אומרים לו לאדם היה יהודי בביתך, ובלכתך בדרך ללא שום הבדלים. ואת זה רצה קורח לעקור מכל וכל, ועל כן לעג דוקא למצוות אלו, כי בציצית ומזוזה יש כניעה לקב"ה וקבלת עול מלכות שמים.

אורח שאינו רגיל לברך

ויש לדעת, שאם בא אורח לביתך, והוא אינו רגיל לברך לפני האוכל, ובעל הבית חושב שאפשר לוותר לו כדי שלא יאמר אותו אורח שהוא מפעיל עליו "כפייה דתית" – אין זה נכון כלל, אלא יש לומר לו בדרכי נועם שיש לברך ויזכה אותו בברכה, ואם חושש לאיבה יעשה בחכמה, דהיינו יכריז ויאמר שהוא מוציא את כולם ידי חובתם ויברך בקול רם. שמא תאמר שבברכת הנהנין אין אדם מוציא אחרים ידי חובתם, זה דוקא אם הוא אינו אוכל עמהם, אבל אם אוכל עמהם יכול להוציא אחרים ידי חובתם. (וכל זה במי שאינו יודע לברך בעצמו, אבל אם יודע לברך בעצמו, חייב הוא לברך. עיין לרמ"א סי' קס"ג סעי' ב'). הגמ' (חולין ק"ז ע"ב) מספרת על שמואל הקטן שהיה אביו מוליכו ללמוד תורה, ופעם ביקש רבו שיאכיל את בנו לחם ולא רצה ליטול את ידיו, ועל כך רבו הכה אותו כדי להענישו. כשחזר

שמואל לביתו התלונן בפני אביו, ואמר לו אביו יפה עשה, שהרי צריך ליטול ידיים לפני כל אכילה ואכילה (ולא רצה שמואל לפגוע בכבוד המורה. בימינו אם מורה מכה את תלמידו, הוא נגרר למשטרה ולחקירות, וסופו של דבר שהתלמידים מתמרדים במוריהם ולא רק שלא מקבלים את מרותם אלא הם השולטים בהם ומבזים אותם ביותר, אוי לה לדרך שכזו). אעפ"כ ההלכה היא שהאוכל צריך ליטול ידים ולא המאכיל (עיין שם ובשו"ע סי' קס"ג סעי' ב' ולחונים עליו).

להתרחק מעלבון על חברו

הגמרא מספרת על שמואל שפעם אמר "נהירין לי שבילין דרקיעא כשבילין דנהרדעא", כלומר היה בקי בחשבונות המזלות כמו שבקי ברחובות עירו. ידוע שנרשאה ופומבדיתא היו שתי ערים גדולות בבבל, והגמ' אומרת שאם נשקו אחד מיושבי נרשאה, יבדוק מייד את מנין שיניו אם לא תלש לו כמה מהם, שמא עשויות מזהב, כי מוחזקים הם לגנבים. ובפומבדיתא אם אדם שואל את חברו לכתובתו, צריך לנעול את ביתו ולשנות מקום מושבו שמא אותו אדם מתכוון להכנס ולגנוב מאצלו חפצים (עיין חולין קכ"ז ע"א). מרן הבא"ח היה רגיל לומר שיש מחוז בבבל שקוראים לו "חילי" ופירושו שקר, וזה היה פומבדיתא מתקופת הגמרא, ועדיין שמו ומהותו עליו. ואל תתמה כיצד כינה כך עיר שלמה בכינוי שיש בו עלבון, שכן אותם אנשים התפארו בכך ולא היה זה עלבון בעיניהם. וצריך לדעת שאסור לכנות את חברו בכינוי מעליב, ודבר זה מצוי לצערנו אם אדם שואל את חברו מי הוא איש פלוני, והוא אומר לו "זה האיש הנמוך" או "זה הגבוה" וכדומה, שכן בכינויים אלו יש עלבון. אבל אם אומר זה האדם עם הזקן וכדומה אין בזה עלבון, וצריך לשקול את הדברים היטב, ולחשוב לפני כל דיבור שמוציא מפיו כי לפעמים בנימת הקול יש זלזול למרות שאין בדברים עלבון ולא מתכוון לכך.

חכמות נשים בנתה ביתה

שלמה המלך ע"ה כותב במשלי (יד, א) "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ וְאִוֶּלֶת בְּיָדֶיהָ תֶהֶרְסֶנּוּ". אומרים חז"ל: חכמת נשים בנתה ביתה – זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידה תהרסנו – זו אשתו של קרח. הנה אשתו של קרח היתה עשירה ולא חסר לה מאומה, היות ובעלה היה עשיר גדול כי מצא מטמונות שהטמין יוסף הצדיק מהעושר שלו במצרים, והיו לו ארבע מאות מפתחות של אוצרות, ולא יכל לשאת אותם כי היו עשויות מנחושת, והלך אצל בורסקי שיעשה לו מפתחות מעור כתבנית המפתחות שלו מנחושת, כדי שיוכל לשאת אותם עמו בקלות. אשתו של קרח היתה לבושה זהב מכף רגל ועד ראש, ולא היתה זקוקה לשרוולים שכן הזהב היה מכסה אותה ונשארה בצניעותה. וכשהיתה פוגשת את ציפורה אשת משה ברחוב היתה אומרת לה בשחצנות מה קנה לך בעלך, הן תראי בעצמך מה אני קבלתי מבעלי, והיתה ציפורה אומרת לה שהוא חידש לה חידושים נפלאים. היתה אשתו של קרח לועגת לה ואומרת, מה לך ולחידושים, והיתה ציפורה אומרת לה מי שמחדש חידושים נחשב לו כאילו ברא שמים, ובפרט מי שמחדש דבר בתורה בשבת שכרו עצום עד מאוד ואליהו הנביא משמיע את חידושיו בשמים, אך הדבר לא היה נוגע לאשתו של קרח כלל, והיתה ממשיכה ללעוג לה, ואומרת לה שהעיקר זה כסף וזהב.

כשאמר לו הקב"ה למשה רבנו 'פסול לך שני לוחות אבנים' ולא מצא אבנים יקרות, ולבסוף נתגלה למשה אבן יקרה בשם סנפריון וממנה חצב את שני לוחות הברית. ואמר הקב"ה למשה, הפסולת תהא עבורך, ומזה התעשר משה, ונתן חלק מהאבן לצפורה אשתו והיא הלכה לאהליאב שיכין מזה תכשיט, והכין לה, וסיפר אהליאב לאשתו שצפורה עונדת תכשיט של סנפריון שזה יקר מאד וכך התפרסם הדבר שלציפורה יש תכשיט חשוב, וכל הנשים באו לראות את זה, ודבר זה עורר קנאה אצל אשת קרח (זה שמעתי מח"ר מנשה שלו זצ"ל ששמע ממרן הבא"ח זצ"ל).

לעומתה, אשתו של און בן פלת, שהיה מראשי הסנהדרין, מנעה ממנו להגרר אחרי מחלוקתו של קרח, בזה שישבה על פתח אוהלה וסירקה את שער ראשה, וכשראוה אנשי קרח ברחו משם, כי היו רוצים להראות את צדקותם בפרהסיא. אשתו של און בן פלת טענה לבעלה מה לו ולמחלוקת זו, והרי בכל מקרה קרח יהיה מעליו ומה לו ולזה? אמר לה און, שיש בינו לקרח הסכם של רוטציה, והוא יקבל את התפקיד הרם בתורו, והיא תהיה אשת הנשיא. כששמעה כך אמרה לו שאם כך הדבר הרי צריך לעשות משתה, והשקתה אותו יין עד שהשתכר ונרדם.

שער מכוסה מביא לכהונה

ויש להבין מדוע אשתו של און בן פלת הבריחה את ראשי בעלי המחלוקת על ידי שסירקה שערה בפתח ביתה, והלוא יכלה למנוע מהם מלהכנס לבית על ידי נעילת הדלת וכדומה? ויש לבאר על פי המסופר בגמרא על קמחית (כך שמה) ששבעת בניה שמשו בכהונה גדולה והעידה על עצמה שזכתה לכך משום שמעולם לא ראו קורות ביתה את שערות ראשה (עיין יומא דף מ"ז ע"א). אמרה אשתו של און לבעלה, קמחית זכתה לכהונה גדולה בגלל שקורות ביתה לא ראו את שערות ראשה, והנה אני מגלה את שערות ראשי לעין כל, ובגלל זה לעולם לא תזכה לכהונה.

סנגוריא של משה רבנו

חז"ל אומרים שכשחטאו עם ישראל בעגל, כעס הקב"ה ואמר לו למשה לך רד כי שחת עמך! התחיל משה רבנו לפייס אותו ואמר לו ומה בכך שעשו את העגל, והרי בודאי לא כפרו בה' ובתורתו על ידי כך. אמר לו הקב"ה והלוא אמרתי לך "אנכי ה' אלקיך"! אמר לו משה לי אמרת ולא להם, הם אינם חייבים, והסר את הכעס מעליהם. ולכאורה איזו סניגוריא יש כאן? אלא שמשה רבנו רצה לסתום את פי המקטרגים ולכן אמר שהדיבור לא נאמר להם, אבל אחר כך כתוב "וישמע משה ויפול על פניו".

מחלוקתו של קרח מנעה ממנו תשובה

משה רבנו אומר להקב"ה על קרח ועדתו "אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה". ומסבירים חז"ל (נדרים מ.) שמשה רבנו התפלל שימותו מייד ברשעותם ולא יהיו חולים שלא יצטרך לבקרם. ולכאורה מדוע לא רצה שיתייסרו בחולאים? אלא חשש משה רבנו שאם יהיו חולים יחזרו בתשובה, והוא רצה שימותו מבלי שיחזרו בתשובה כלל, כדי שילמדו העם להזהר מליצנות וממחלוקת ועד כמה שהדבר נורא וגורר למיתה משונה שסותמת בפניהם דרכי תשובה. ויש לדמות דבר זה לאדם שיש לו ארגז שלם של תפוחי עץ, ויש למטה תפוח אחד שנרקב, ואומר בעל התפוחים שאין צורך להוציא משם את התפוח כי הוא בטל ולא יזיק לאחרים – אדם זה טיפש הוא כי בסופו של דבר כל התפוחים יירקבו בגלל תפוח אחד בלבד. כך גם משה רבנו היה צריך לעקור את קרח ואת השקפתו שכל כולה היתה כפירה ופריקת עול מלכות שמים וקיום מצוות, ועל כן ביקש שימות מייד ללא שהות ואפשרות לחזור בתשובה.

ביקור חולים – סיוע ועזרה

צריך לדעת שאסור להתייאש מן הרחמים כמו שכתוב "תשב אנוש עד דכא" עד דכדוכה של נפש, ואין לומר שאדם שהוא חולה אנוש ניתן לעשות לו המתת חסד כדי לגאול אותו מייסוריו, זה רצח, ואין לקרב את מיתתו כלל ועיקר אלא עד שתצא נשמתו בשעה שתקרא לצאת ולחזור לצור מחצבתה מזוככת מהייסורים שסבלה בעולם הזה.

מצוה עצומה ללכת ולבקר את החולה. וביקור חולים אין פירושו שרואה אותו בחוליו ואומר לו תהיה בריא ובזה יצא ידי חובתו, אלא יש לסייע לו בכל מה שאפשר כדי להחיות את נפשו. הגמרא מספרת (נדרים מ' ע"א) על ר"ע שראה כמה ימים שתלמידו לא הגיע לישיבה, והלך לבדוק מה ארע עמו ומצא אותו חולה בביתו, וביתו היה מלוכלך ביותר. ר"ע שהיה ראש הישיבה הגדולה בתולדות עם ישראל שמנתה 24000 תלמידים, והיה מטייל בפרד"ס בלי פגע, שלט בכל התורה כולה – לא ביקש לקרוא לפועל שיבוא לנקות (ואם היה עושה כן היו מיד קופצים ומתגייסים לעשות ככל היוצא מפי גדול הדור) אלא הוא בעצמו הפשיל את שרווליו, וטרח ויגע וניקה לתלמיד את ביתו והחליף את מצעיו של החולה, רחץ אותו והלביש אותו בגדים נקיים, עד שאותו חולה אמר רבי החייתני, ואילולא עשה כן מי יודע אם היה החולה חי. יצא ר"ע ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים.

מסופר על חולה אחד שנכנס הרופא לבודקו ורשם לו תרופות על גבי המרשם והלך. לאותו חולה לא נכנסו מבקרים כלל, ולא היה מי שילך לקנות לו תרופות. והנה היה תמים וחשב שהנייר שרשם לו הרופא הוא קמיע, ולעס אותו עד שבלעו. לאחר זמן ראו שלא השתפר מצבו, ושלחו שוב לקרוא לרופא וסיפר לו אותו חולה את הדברים כהווייתם, או אז אמר הרופא שמרשם לא מספיק, אלא צריך גם שילכו לקנות את התרופות, וביקש מהשכנים שילכו לבית מרקחת להביא את התרופה.

להתפלל על החולה

בהלכה מובא שאדם שהוא חולה, צריכים לומר עליו בשלושה ימים ראשונים "אשרי משכיל אל דל", ולא יפרסמו את דבר חוליו שלשה ימים ראשונים ולא ילכו לבקרו, ומתחילים לבקרו רק לאחר שלושה ימים. וכל המבקר את החולה ומתפלל עליו, זוכה במידה כנגד מידה והקב"ה מציל אותו מכל מיני מחלות ומרעין בישין, ועל זה כתוב "כל פועל ה' למענהו", ולפעמים אדם שהוא רשע זוכה לחשיבות ולמעלה לפני הקב"ה על ידי שנכנס לבקר את החולה ותומך ומסייע בו בכל דרך.

דרך ארץ בביקור חולים

צריך להזהר לקיים את מצוות ביקור חולים בדרך ארץ, ושלא להביך את החולה. המבקר את החולה צריך לבא בשעה נוחה בה החולה יכול לקבל את המבקרים, אבל אם בא בשעה כזו שאנשים לא מבקרים, הוא עלול להביך את החולה, שמא הוא או חדרו אינו נקי ויתבייש במצבו.

חז"ל אומרים שהמבקר את החולה נוטל אחד מששים מחוליו, אך צריך שיהיה "בן גילו" והכוונה לבן מזלו דוקא, שנולדו באותו מזל. גם על יוסף הצדיק כתוב שבא לבקר את אביו כשהיה חולה והוא היה בן גילו של אביו, והכוונה שם לבן מזלו, וזהו שכתוב שאביו ישב על המטה, המט"ה בגימטריא ששים חסר אחת (59), לפי שאחרי שבא לבקרו ניטל ממנו אחד מששים מחוליו. ולא יאמר אדם שהוא חושש לקבל אחד מששים מחוליו של החולה, כי אותו חלק מתבטל ביטול גמור ולא יהיה ניכר בו שום רושם כלל ועיקר (עיין לקול אליהו של הגר"א).

אחד מששים מעושרו

מסופר על עשיר גדול שהיה גם קמצן גדול שלא רצה לתת אפילו פרוטה אחת לצדקה, והיה ידוע דבר קמצנותו בכל העיר, והוא לא התבייש בכך ולא הסתיר זאת מאיש. יום אחד שמע העשיר דפיקות בדלת, והציץ בחור שבדלת לראות מי בא, והנה הוא רואה את הרב, חשב העשיר שבא הרב לצורך איסוף צדקה, ואמר לו, וכי אתה לא יודע שאני לא נותן מאומה לצדקה. אמר לו הרב לא באתי לצורך צדקה. פתח לו את הדלת והזמינו להכנס לביתו. אמר לו הרב שהוא בא לבקרו כי הוא חולה. נבהל אותו קמצן ואמר לו שהוא בריא, ומי הפיץ שמועה זו שהוא חולה עד כדי כך שנאלץ הרב בכבודו ובעצמו לבוא ולבקרו? אמר לו הרב שהוא חולה לפי שכתוב בקהלת (ה, יב) "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו", ועל כן הוא במצב רע ובא לבקרו. אמר לו אותו קמצן מה עליי לעשות כדי לבטל את הרעה? אמר לו הרב לשם כך באתי, כי על ידי הביקור נוטל אחד מששים מהמחלה, כך גם באתי לקחת אחד מששים מהעושר שלך, וכך תתבטל מעליך הרעה.

החנות שנסגרה בשבת

דודי הרה"ג חכם יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, נסע פעם ללונדון לגבות כספים לישיבה, וזו היתה נסיעתו הראשונה. לקח אותו הרה"ג ח"ר סלמאן ששון זצ"ל שהיה מעשירי לונדון לחנות אחת, שם היו הרבה רבנים מחכים להתקבל אצל בעלי החנות שהיו ידועים כנדיבים ונותני צדקה. והנה כשהמתינו בחוץ ראה הרב צדקה שיש שלט גדול על החנות שכתוב בו 7-24. שאל את הרה"ג ח"ר סלמן ששון זצ"ל למה כונת הדברים, ואמר לו שכתוב ליד זה באנגלית שהחנות פתוחה שבעה ימים בשבוע במשך 24 שעות. משראה זאת אמר הרב צדקה שהוא לא לוקח כסף ממקום שמחללים שבת בפרהסיא. כעבור זמן מה, יצא בעל החנות העשיר לרב והזמינו להכנס, אך הרב צדקה סירב והסביר לו שאין הוא מעוניין בכספו. העשיר התפלא כיון שלא היה רגיל להתנהגות כזו כי כולם שחרו לפתחו לקחת מנדבת ידו, והסביר לרב שבשבת זה עיקר פרנסתו שכן יום זה הוא יומא דפגרא אצל הגויים ובשבת הם מרכזים את קניותיהם שיוכלו לזלול ביום ראשון כאוות נפשם. אמר לו הרב אני נכנס רק אם תבטיח לי לתת לי חלק של אחד משבעה של החנות, והתחייב לו אותו עשיר. כשנכנסו לחנות אמר הרב לעשיר שכוונתו לא היתה לכסף אלא ליום שבת שהוא חלק אחד משבעת ימי השבוע. ומאז סגר העשיר את חנותו ביום שבת, וראה ברכה מרובה בעמלו. זכותו של הרב צדקה תגן עלינו ועל כל עם ישראל.

מעלתו של מרדכי

במגילת אסתר כתוב שנצטוה המן להעלות את המן על הסוס אשר רכב עליו המלך ולהכריז ככה יעשה לאיש וכו'. כשבא המן לקיים את דבר המלך, היה מרדכי תשוש מהצום, ואמר לו שאינו יכול לעלות בכחות עצמו על הסוס. רצה המן להביא כסא או סולם ואמר לו מרדכי שגם עליהם אין לו כח לעלות. אמר לו המן מה רצונך? אמר לו תשכב על הרצפה, אני אעמוד עליך ואתה תתרומם עד שאוכל לשבת על הסוס, וכך עשה המן כי פחד להפר את צו המלך, וכשעמד עליו מרדכי בעט בו ברגלו. אמר לו המן והרי כתוב "בנפול אויבך אל תשמח", אמר לו מרדכי שכתוב "ואתה על במותמו תדרוך". כוונתו של מרדכי היתה להראות כלפי שמיא שהנה מזלם של ישראל התחיל שוב לעלות, שהוא דורך על בעל המזימה של השמדת שונאיהם של ישראל בעצמו. וצריך לדעת שבשמים מחכים שתהיה אתערותא דלתתא, ואחר כך מגיעה אתערותא דלעלא.

לשבת בגובה החולה

מרן בשו"ע בהלכות ביקור חולים כותב (יו"ד סי' שלה ס"ג): "המבקר את החולה לא ישב ע"ג מטה ולא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל, אלא מתעטף ויושב לפניו, שהשכינה למעלה מראשותיו. הגה – ודוקא כשהחולה שוכב על הארץ, דהיושב גבוה ממנו, אבל כששוכב על המטה מותר לישב על כסא וספסל". בזמנם לא היו ישנים על גבי מיטות אלא היו שוכבים על שטיחים או על גבי מזרנים על הארץ, ועל כן צריך לשבת בגובה של החולה, שלא יהיה החולה על הארץ והוא "מתנשא" מעליו על גבי כסא או מטה.

אבל בימינו שכל החולים שוכבים על מטה, מותר לשבת על כסא, ובלבד שהכסא לא יהא גבוה מהמיטה.

מעלת מטהו של אהרן

במחלוקת קרח ועדתו, אומר משה לעדה להכין את מטותם, ולאהרן אמר להכניס את מטהו בתוך מטותם (י"א שאת המטות הכין משה מלוח עץ שחתכו ל – י"ב מטות השוים בגודלם, שלא תהיה להם שום טענה בדבר הזה). והנה פרח מטה אהרן, ויצא ציץ, ויגמול שקדים. ידוע שבעץ השקד בתחילה מוציא פרח, אחרי כן יוצא ציץ, ולבסוף כשגדל אותו הציץ נוצר שקד. והנה לא יתכן שיהיו על העץ גם פרח, גם ציץ, וגם שקד, שכן אחד מקדים לשני ונעלם כדי לאפשר לתהליך הבא להתפתח. במטהו של אהרן נעשה נס והיו בו שלושת השלבים כאחד, ללמדנו את מעלתו של אהרן שכלל את כל המעלות כולם (ועיין בדעת זקנים ובעלי התוספות על פרק ט"ז פסוק כ"ג והמקורות שהזכיר שם).

היתה פעם ישיבה שבה רצה ראש הישיבה להקים כיתות החל מגיל גן ועד גיל מבוגר יותר. אך ההורים לא רצו לשלוח את ילדיהם ללמוד במקום שמצויים ילדים קטנים ובחורים בוגרים.

וכשהייתי באחד הכנסים של אותה ישיבה, אמרתי להם שהמקום הזה הוא כדוגמת מטהו של אהרן שיש בו גם פרח גם ציץ וגם שקדים כאחד, ואם כך עשה הקב"ה בשעת מחלוקת של קרח, הרי שרצה ללמדנו שדבר זה הוא דרך טובה ומועילה, ויש בה מניעת מחלוקת ולא ליבוייה, ועל כן טוב יעשו אם ישלחו לשם את ילדיהם.

תרומה על ידי מחשבה

בפרשת השבוע כתוב בעניין הפרשת תרומות ומעשרות: "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב". דרשו חז"ל מכאן שאפשר להפריש תרומות ומעשרות במחשבה, וזהו שכתוב "ונחשב" לכם. באופן מעשי העניין כך: לכתחילה יש לעשר את המעשר כמו שצריך ולומר את הנוסח המלא. בסידור שלנו מובא בעמוד תתקח (908) כל הלכות תרומות ומעשרות בצורה מסודרת, ובעמוד תתקיא (911) מובא סדר ההפרשה עם הנוסח המלא. ואם נמצא בדרך או שאינו מוצא את נוסח ההפרשה וכדומה, הוא יכול לומר שכל הפרשות תרו"מ וחילולי מעשר שני ורבעי יחולו כדת כמו שכתוב בנוסח שבסידור, או אם יש לו נוסח תלוי על הקיר יאמר שיחול כמו הנוסח שכתוב בדף שתלוי על הקיר.

אופן ההפרשה

אופן הפרשת תרומות ומעשרות הוא כך: בזמן בית המקדש היו מפרישים 2% לכהן, כך שנשאר לו 98%. אחר כך היו צריכים להפריש עשרה אחוזים ממה שנשאר ללוי, כך שנשאר לו 88% מהתבואה. אחרי כן צריכים להפריש עוד עשרה אחוז בשנות אבד"ה למעשר שני ופודים אותו על פרוטה ועולים לאוכלו בירושלים (ובשנים אלו יתחזקו מאוד ביראת שמים על ידי שרואים את עבודת בית המקדש, ועל זה נאמר "למען תלמד ליראה את ה' אלקיך", וקשה וכי עליה לירושלים היא לימוד תורה, אלא שעל ידי שרואה את עבודת בית המקדש מתלהב ומתחזק ביראת שמים ובקיום מצוות. עיין תוס' ב"ב דף כ"א ע"א ד"ה כי מציון). ובשנות ג' ו' לשמיטה נותנים אותם לעני. כך שבסופו של דבר נשאר לו בערך 78% מסך התבואה שהיה לו בתחילה. ועל ידי כך אדם מתברך במאוד מאוד, והקב"ה מבטיח עשר תעשר עשר כדי שתתעשר.

עישרתן, עירבתן

פעם לימדתי הלכות הפרשת תרו"מ והביאו לי ארגז של שקדים כדי שילמדו באופן מעשי כיצד מפרישים, והסברתי שם את העניין בהרחבה גדולה כיד ה' הטובה עליי. לאחר השיעור פנה אלי אחד ממשתתפי השיעור ואמר לי שלא הסברתי טוב איך מפרישים וכי הוא לא הבין את הדברים, והסברתי לו עוד הפעם. וגם לאחר הסברים נוספים הוא אמר שלא הבין ותלה זאת שוב בהסבר שלי.

שאלתי אותו האם יש לך אשה? ענה לי: כן. אמרתי לו האם אתה קורא במה מדליקין? והוא אמר לי כן. אמרתי לו היתכן שאשתך יודעת לעשר ואתה לא יודע, והרי אתה אומר כל ערב שבת ששואלין את הנשים "עישרתן עירבתם" וכו', משמע שהאשה מתמצאת בדבר זה מאוד.

מעשר ראשון ומעשר עני

כיום למרות שאין בית המקדש קיים, צריכים לתת מעשר לעני וללוי. אחד הרבנים פסק שכל עוד הלוי לא הביא תעודת יחוס שמראה שהוא לוי מדורי דורות, לא יכולים לתת לו מעשר. אך דעתי אינה כן, אלא כיון שהחיוב של נתינת מעשר ללוי חל על בעל הפירות, מהיכי תיתי להפקיע ממנו את החיוב בטענה שאולי הלוי לא ראוי לזה, אם הלוי באמת לא לוי הוא יתן על כך את הדין, אבל אני חייב להפריש, וכיון שהוא טוען שהוא לוי, אני חייב לתת לו את המעשר. כמו כן, חייבים להפריש גם מעשר עני בשנות מעשר עני, ואין צורך שהעני יביא תעודה מלשכת הסעד שהוא באמת עני. הטוב ביותר הוא שיתן אדם בתחילת כל שנה 100 ₪ ללוי ויאמר לו שבמהלך השנה יהיה המעשר המועט של מעשר שני על חשבון החלק היחסי שב100 ₪ הללו, עד שיכוסה מחיר הפירות, ובזה קיים כל השנה מעשר ללוי בלי לטרוח אחריו. וכן יעשה עם העני (עיין מסכת גיטין ל' ע"ב ול"א ע"א).

פעם קניתי ירקות במחנה יהודה, והיה שם אחד שמכר פירות וירקות טובים ויפים. שאלתי אותו אם הירקות מעושרים, והוא ענה לי "בודאי!". שאלתי אותו כיצד הוא נותן ללוי וכדומה, והוא אמר לי וכי כל מה שאני נותן למס הכנסה לא מספיק?! אמרתי לו שאם כך הדבר הרי שהוא מאכיל את הקונים טבל, ואסור לו למכור לאנשים כלל. מה עשיתי? קניתי ממנו מכל סוג שהיה לו, ועישרתי ממה שקניתי את כל הפירות שהחזיק בחנות, וגם הפרשתי לתת ללוי, וכך ניצלו כל הקונים אצלו מאכילת טבל באותו יום. ואמרתי לו שמהיום והלאה עליו לפנות לרב הישוב שיעשר את פירותיו, או ילמדו כיצד לעשר.

הפרשת תרו"מ מגידולים שבחצרו

וצריך לדעת שאם יש בחצרו עץ או גינה או אפילו ירק הגדל בעציץ, חייב בתרומות ומעשרות למרות שהוא אוכל אותם בגינה, ומה שיש דין של פטור ממעשרות אם לא רואה את פני הבית, זה דוקא אם יש לו שדה רחבת ידיים כמו שיש לחקלאים, אבל ירקות הגדלים בגינה חייבים במעשרות מייד כשתלשם.

חמורו של רבי פנחס בן יאיר

מסופר על חמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא אכל טבל עד שעישרו את התבואה. פעם נקלע רפב"י למלון ונתנו לחמור לאכול שעורים ולא רצה. חשבו שזה מלוכלך וקנו אוכל משובח ונקי, וגם לא רצה, וכך נמשך כמה זמן, עד שאמר להם רבי פנחס בן יאיר האם עישרתם את התבן? אמרו לו וכי תבן צריך מעשר? אמר להם שהחמור הזה אוכל רק מעושר. ולכאורה קשה, אם החמור היה כל כך "חכם", מדוע לא עישר בעצמו במחשבה, ויניח 22% של המעשר בצד? (עיין במהרש"א על המקום), אלא שהחמור עשה חשבון שאם הוא יעשר ויאכל רק 78%, יחשבו הגנבים שהוא שבע מכמות כזו, ולא ידעו שזה בגלל שהוא עישר, ולפעם אחרת יתנו לו כמו הכמות שאכל אתמול, ומזה יעשר ויאכל רק 78% ממה שהגיש, וכך ילכו ויפחתו לו מדי יום עד שבסוף לא ישאר לו כלום.

ומובא בשם האר"י הקדוש שחמור זה היה של אברהם אבינו ע"ה, וזה יהיה גם חמורו של המשיח, אם לא נהיה ראויים שאז יבא באיטיות, אבל אם נהיה ראויים יבוא על ענניא, במטוס, במהירות. ויהי רצון שנראה אותו במהרה.

מה נברך כשיבא המשיח?

עיין בספר 'מנחת שלמה' להרה"ג שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל (סי' צ"א אות כ"ז) שדן בשאלה מה נברך כשיבא המשיח. ונוסיף עוד שאלה, הרי יבואו גם משה ואהרן מה נברך עליהם? ונראה לנו שאין שום בעיה, נגש למשה רבנו ונשאל אותו מה לברך, ואע"פ שמשה רבנו עניו גדול כמו שהתורה מעידה עליו, לענין הלכה הוא יענה לנו. ויהי רצון שיהא בעגלא ובזמן קריב אכי"ר.

בס"ד

דרשה לפרשת קורח – הלכות שבת – מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.

שיעור 87
פרשת קרח תש"ס
הלכות שבת

קרח
"קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו" \עיין רש"י טז' פסוק ז'/. אנו רואים כי חכמים
הכתירו את קרח בתואר 'פיקח' ובכ"ז שאלו מדוע נלחם נגד אהרון נגד משה רבנו נגד
הקב"ה, אמר להם משה רבנו התורה היא מן השמים ה' ציוה אותי לעשות דבר כזה וכזה,
והם התחילו למרוד נגד אהרון, אמר להם 'ואהרן מה הוא' הכוונה מה, לשון ענוה
'ונחנו מה'. כלומר, מה אתה רוצה ממנו, הוא כלום. נגד משה? אמר להם משה 'ה'
שלחני' אתם טוענים תורה לא מן השמים תכף תיווכחו שהכל מן השמים. "בזאת תדעון כי
ה' שלחני" "אתה וכל עדתך הנועדים על ה'" ומסביר רש"י: 'עינו הטעתו' הוא ראה
שעתידין מנכדיו לעמוד על הדוכן ולומר שירה אז הוא אומר אם כך סימן שאני עתיד
לינצל, אולם הוא לא ידע שבניו יחזרו בתשובה וכך הם ינצלו והוא לא יספיק לחזור
בתשובה. הוא ראה את שמואל הנביא ששקול כמשה ואהרון אמר 'בשבילו אני נמלט'. ראה
כ"ד משמרות עומדות מבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש. זאת אומרת היה אדם בעל
רוח הקודש ראה מה שעתיד להיות ואעפ"כ הקנאה העבירה אותו על דעתו ועל דעת קונו
וכפר בעיקר. ויש אומרים: "חכמת נשים בנתה ביתה ואוולת בידיה תהרסנו" \משלי יד'/
זו אשתו של קרח שהלכה ופיתתה אותו ודיברה על ליבו מדוע הוא לא קיבל שום מעלה
ובעצם לא היה חסר לו דבר כי קרח היה מראשי הסנהדרין בדרגה גבוהה ועשיר גדול
היה. והיא לא היתה שמחה בחלקה, וע"כ היא נקראת 'איולת' והרסה את ביתה. ואילו
אשתו של און אמרה לו: מה לך ולמחלוקת זו אם אהרון כהן גדול אתה תלמיד, ואם קרח
כהן גדול אתה תלמיד. מה עשתה ישבה על פתח ביתה וגילתה את שערות ראשה וגילתה להם
שלכל שערה ושערה יש חור כך לכל אדם יש תפקיד שהקב"ה נתן לו ועליו לעשות אותו
כמו שהקב"ה רוצה ולא כפי שהוא רוצה, מה שיש לנו מספיק ואנו צריכים להיות שמחים
בחלקנו, היא 'בנתה ביתה'.
כמו"כ, קרח בא ללגלג על מצוות ציצית אם טלית שכולה תכלת צריכה ציצית ובית מלא
ספרים לשם מה צריך מזוזה הוא בא וניסה לחדש חידושים. וצריך לדעת שמה שכתוב תורה
צריך לעשות בלי שאלות פילוסופיות מי שמזלזל בחכמי התורה סופו שילגלג על מצוות
הקב"ה.

דין כיבוד הבית ודבר שאינו מתכוין
כתוב בגמרא \מסכת שבת דף צה/: "המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב
חטאת, הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר' אליעזר"
המכבד פירושו: מי שמטאטא את הדירה שלו – חייב חטאת לדעת רבי אליעזר.
רש"י אומר שחיובו מדין בונה, שברגע שמטאטא יכול להיות שיש איזו שהיא גומא
שמתמלא שם עפר וזה בונה.
וחכמים אומרים: "אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות" – בין שבת בין יו"ט אם אדם
עשה פעולות אלה דינו רק משום שבות, עבר איסור דרבנן לא חייב חטאת, וביו"ט אינו
לוקה אם עשה במזיד. כי "דילמא כי כניס ליה מתמלאים הגומות שבבית מאליהן והוי
בנין" \רש"י שם/.
ממשיכה הגמ': "אמימר שרה זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשווי
גומות הכא ליכא גומות" אומר רש"י: 'התיר להם לרבץ \לשפוך מים/ הבית וריצפת
אבנים היתה בכל העיר'.
צריך לדעת שבעבר, היו חלק מהבתים שרצפת הבית היתה עפר והיו מזלפים מים או יין
כדי לרבץ את העפר. והיו בתים שרצפת הבית היתה רצפת אבנים לא כמו הרצפה שלנו,
היו לוקחים אבנים ושמים אבן ליד אבן ולא היו צמודות אחת לשניה ורווח היה בין
אבן לאבן ובכל אופן, בעיר מחוזא כל הבתים היו מרוצפים ברצפת אבנים אמר אמימר –
מותר לרבץ, מותר לשפוך מים.
רבא תוספתאה אשכחיה לרבינא דקא מצטער מהבלא – היה יום חם ובביתו היה עפר עולה
והיה מצטער והבית לא היה מרוצף.
אמר ליה: מה אתה כ"כ מצטער לך לצד אחד תעשה נטילת ידים והמים ישפכו על הרצפה,
תלך לצד שני תשטוף את הפנים שלך וישפכו מים על הרצפה, תלך למקום שלישי תרחץ
רגליך וישפכו מים על הרצפה הרי שנינו בברייתא: "הרוצה לרבץ את ביתו מביא עריבה
מלאה מים רוחץ פניו בזוית זו, ידיו בזוית זו, רגליו בזוית זו, ונמצא הבית מתרבץ
מאליו" א"כ מדוע הינך מצטער? אמר לו: 'לאו אדעתאי' – אומר רש"י שני פירושים
לכך: פירוש אחד, לא ידעתי את הדבר הזה, את החידוש הזה איך לרבץ את הבית. דבר
שני, "לא סבירא לי" ואם אסור אז אסור בלי הערמה.
ממשיכה הגמרא: 'והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה' \ר' שמעון סובר
כל מלאכה שאדם עושה ואינו מתכוין מותר לעשותה בשבת, וכן הלכה/.
'והאידנא וכו'? אומר רש"י: האידנא שסוברים כר' שמעון "שדבר שאין מתכוין מותר
והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר לגומא להשוות הבית אלא שלא יעלה אבק".
מדוע רש"י לא אמר ג"כ לעניין טאטוא הבית שהרי אינו מתכוין לכסות את הגומא, אלא
רק על לרבץ, סימן שגם עכשיו שפוסקים כדעת ר' שמעון אסור לכבד את הבית, ומה
שמותר רק לרבץ.
התוספות מביאים את דברי הבה"ג שדעתו של הבה"ג שלדעת ר' שמעון מותר גם הכיבוד,
והתוס' חולקים עליו \שם ד"ה והאידנא/.
הרמב"ם אומר כך \פרק כא' הלכה ג'/: "ואסור לכבד את הקרקע שמא ישווה גומות אלא"כ
היה רצוף באבנים. ומותר לזלף מים ע"ג קרקע ואינו חושש שמא ישווה גומות שהרי
אינו מתכוין לכך" \הוא מדגיש כאן כמו דעת רש"י לאפוקי מה שהמגיד משנה מביא בשם
הריב"ש שמקשה על הרמב"ם/.
הרמב"ם מחלק בין לטאטאות לבין לרבץ, לרבץ – אתה לא עושה פעולה של מילוי המקום,
אתה מתכוין שלא יעלה הבל. לעומת זה, בכיבוד הבית האדם מתכוין "ליפותו ולתקנו"
זה חשיב כוונה וע"כ אסור \כס"מ שם/.
והרמב"ם מסביר את היתרו של אמימור גם על הכיבוד ולא כדברי רש"י רק על זילוף,
ועיין ה"ה שם.
בכל אופן לדעת הרמב"ם ישנו הבדל בין מקום מרוצף ללא מרוצף. אומר השו"ע \סימן
של"ז סעיף ב'/: "אסור לכבד הבית אלא א"כ הקרקע מרוצף".
ויש מתירין אפילו אינו מרוצף – מי הם היש מתירין? רש"י הרי אמר שמה שכתוב הלכה
כר' שמעון שזה מדבר על זילוף ולא על כיבוד הבית אבל התוספות הביאו שישנה סברא
האומרת שגם כיבוד הבית אדם לא מתכוין לכך, לכן אמר השו"ע \סימן שי"א/ 'אע"פ
שאינו מרוצף'. אבל סתמא השו"ע סובר שאם הקרקע לא מרוצף – אסור ואם מרוצף –
מותר.
השו"ע לא כתב 'אלא"כ כל העיר מרוצף' כמו שאמר רש"י על דברי אמימר במחוזא, אלא
אמר מספיק שהרצפה כאן מרוצפת.
אומנם אומרים התוספות שהריצוף של אז היה "מתמלאות הגומות שבין רובד לרובד"
\תוס' שבת שם ד"ה שרא/, \וכ"ש רצפות שלנו מחוברות אחת לאחותה ואין חשש של מילוי
עפר בניהם/.
והוסיף הרמ"א "ויש מחמירין אפילו במרוצף וכן נוהגין ואין לשנות".
אם אתה אומר שאסור לכבד את הבית ואם אתה מכבד את הבית אתה עובר איסור דאורייתא
אתה ממלא גומא אין לחלק בין מרוצף לשאינו מרוצף אם זה דאורייתא פסיק רישא נגזור
מדרבנן דבר מרוצף אטו אינו מרוצף, אך אם נאמר שהאיסור לטאטא את הבית הוא מדרבנן
שמא תעשה גומא מכיון שזה רק גזירה דרבנן ולבא ולהוסיף עוד גזירה שאם זה מרוצף
ג"כ אסור זה לא אומרים. והיש מתירין אפי' בלא מרוצף סוברים לא הוי פסיק רישא
ולא מתכוון וע"כ מותר, \עיין לט"ז שם ס"ק ב'/ וי"א שאיסור כיבוד הבית לא מדין
אשוויי גומא אלא שמזיז עפר \עיין תוס' שם ד"ה והאידנא ומג"א ס"ק ב' ושער הציון
ס"ק ג' ובאורך בביאור להלכה ד"ה ויש מחמירין/
מביא הרמ"א עוד דין "וכן ע"י בגד או מטלית או כנף אווז הקלים מותר ואינו משוה
גומות" – היינו שמותר להעביר בבגד או בכנף אווז על קרקע לא מרוצף.
הב"י הביא סברא זו משם האגור וכתב עליו "ולא ידענא מאי שנא שהרי הוא מזיז עפר
ממקומו וגם משווה גומות כשמכבד בבגד כמו שמכבד במכבדות" וגם רש"ל כתב כן, וכן
מהרי"ל – \ועיין כה"ח ס"ק טז'/ ולמעשה עיין לקמן, בסברת רש"י על הגמרא בדף קכ"ד
ע"ב.
והוסיף הרמ"א, "ואסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויות מקסמים שלא ישברו קסמיהן"
להבריש את הבגד במקום שמותר \לא בגד שחור או חום/ אסור שמא ישבר הקיסם, אסור
לטאטא את הרצפה במטאטא שמא ישבר הקיסם. אם הם קשים אפי' מרוצף.
אומר הטורי זהב: "תמוה לי ואפילו ישבר זה מקלקל ופטור". שואלים עליו: הרי
ברמב"ם כתוב: שאע"פ שאין איסור דאורייתא פטור אבל אסור.
ואמר המג"א: אע"פ שאין איסור דאורייתא מחמירין בדבר הזה. עיין שם ט"ז ס"ק ג'
ומג"א ס"' ה' ומש"ב ס"ק יד' אולם עיין שם בביאור להלכה שכתב שמחמירים שלא יהא
כעובדין דחול. לעומת זה כתב כה"ח משם ברכ"י שאין חשש כי אינה מלאכה ואין מתכוון
לשוברו ולא פסיק רישא הוא ומותר. ואעפ"כ נוהגים להחמיר.

צחצוח שיניים בשבת
אדם שרוצה לצחצח שיניו בשבת, עם משחה אסור – משום ממרח.
מי פה לשים על המברשת – מותר.
מי פה לשים בתוך מים אסור – משום מוליד ריח בשבת.
מברשת שינים צריך לבדוק מערב שבת בשני ניסיונות, דבר ראשון, שלא יוצא דם
מחניכיו, אם יוצא דם אסור לו להשתמש בשבת במברשת אפילו בלי מי פה. דבר שני, שלא
נשבר במברשת קיסם \אומר ה'ברכי יוסף': וכי ניחא לך שישבר קיסם?! אין ניחא לך
שישבר הקיסם ולכן מותר/. דבר שלישי שצריך ליזהר שלא לשטוף את המברשת בשבת כי זה
הכנה משבת לחול אלא"כ שוטף אותה לצורך שיצחצח שיניו אחרי סעודה שלישית.

מי ורדים
היה מנהג שהכוהנים ביוה"כ בתפילת נעילה היו נוטלים ידיהם במים עם מי ורדים מאחר
ולברכת כוהנים בנעילה יש מעלה חשובה מאוד ומעלה מיוחדת. וכתבו הפוסקים זה אסור
משום נולד ותעשה זאת מערב יוה"כ ולא ביום כיפור עצמו. \עיין גו"ר כלל ג' סי'
טז'/.
לשים טיפות מי ורדים לתוך כוס תה או לתוך מי שקדים מותר לדעת הבן איש חי מאחר
וזה לטעם טוב \בא"ח ש"ש תצוה אות יא' ור"פ ח"ב סימן נא'/.

תמצית תה
תמצית של תה עם נענע שהוכנה מערב שבת \בשבת אינו יכול לצבוע אז שם את המיץ
הנענע בכוס אח"כ לוקח כוס אחר ממלא אותו מים ושופך לתוך כוס עם התמצית למטה/
נמצא שכל המים הללו יש להם טעם של נענע וזה מותר ואין כאן מוליד מאחר ולא
מתכוין להוליד ריח ממים אלו אלא זה לטעם \כנ"ל/.

סבון לבישום
סבון לנוחיות שמוציא בושם אם האדם מתכווין שיהיה בושם במים – אסור, אך אם
מתכווין לנקיון ואגב נהיה ריח טוב מותר \אחרונים/.

דברים האסורים והמותרים לטלטל בשבת
הגמרא אומרת \קכ"ד/ "אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי אמר רב מכבדות של מילתא
מותר לטלטלן בשבת אבל של תמרא לא. ור' אלעזר אומר: אף של תמרא. במאי עסקינן?
אילימא לצורך גופו או לצורך מקומו בהא לימא רב של תמרה לא, והא רב כרבא סבירא
ליה אלא מחמה לצל בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה?! לעולם מחמה לצל, אימא וכן אמר
ר' אלעזר".
אם אדם לוקח מכבדה של מילתא אומר רש"י כמו מטאטא, מכבדין בו את השולחן, של
מילתא – "בגדים לכבד שולחן שמלאכתו להיתר". אם אתה לוקח בגד לנקות את השולחן
הבגד אינו מוקצה כי הוא לא שאב מים, רק הורדת את הפירורים זה מותר. אבל לקחת
ענף של תמר לנקות את הרצפה אסור – משום מוקצה, כי אסור לכבד בו את הבית "משום
אשוויי גומות דמודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות" \רש"י שם/.
אומרת הגמ' ממה נפשך אם אתה מתכוין לקחת את הענף של התמרה לצורך גופו או מקומו
למה יהיה אסור אבל אם אתה רוצה להשתמש בו ממש לטאטא זה אסור. ואם אתה מטלטל
אותו מחמה לצל זה אסור.
אז הגמרא אומרת 'וכן אמר ר' אלעזר' היינו של מילתא מותר, של תמרה אסור מחמה
לצל.
ועל זה נפסקה ההלכה בשו"ע \סימן ש"ח סעיף מט/: "מכבדות שמכבדין בהן הקרקע מותר
לטלטלן" – מטאטא לא מוקצה בשבת ומותר להעבירו בשבת ממקום למקום אפילו שאתה לא
משתמש בו.
רש"י נזהר בלשונו ואמר מכבדות – שמטאטאין בו את הבית ומילתא לנקות את השולחן,
ולפי זה מקשה 'בית יוסף' על דעת הרמ"א הרי הרמ"א אומר שמותר במכבדות של בגדים
לטאטא. רש"י נזהר ואמר מטאטאין את השולחן כי אין בו גומות אבל לא על הרצפה,
עיין לעיל.

קליפות גרעינים שנתפזרו בשבת
אדם שאכל גרעינים ונפלו קליפות לרצפה דינם מוקצה האם מותר לטאטא אותם בשבת.
התוספות: האיסור לטאטא בשבת הוא משום שכשמזיז עפר מזיז מוקצה. ולא ניתן להזיז
קליפות גרעיני חמניות שלא ראויים לשום אדם ולא לשום בהמה.
הרשב"א אומר: אדם לא נוח לו לשבת כשיש לכלוך בחדר וזה כמו 'גרף של רעי' ואם אני
יושב בסלון ובאמבטיה יש קליפות של שקדים או גרעינים אסור לטאטא אותם מפני שזה
לא כ'גרף של רעי' כי אתה לא נכנס שם תמיד. או בחצר יהיה אסור.
ה'פרי מגדים' \מובא בבית יוסף/ מביא עוד נימוק: כשאתה מטאטא אתה מטלטל את
המוקצה כלאחר יד לצורך שבת ומותר כדי שהבית יהיה נקי. \עיין על הנ"ל במש"ב ס"ק
ח'. ובכה"ח ס"ק יא', ובביאור להלכה ד"ה 'ויש'/, ועיין לרא"ש פרק עשירי סימן ג'
ומה שכתב עליו קרבן נתנאל אות ס' ע'.

מטאטא
אומר הרי"ף \בדף מח' מדפי הרי"ף/: מכבדות של מילת מותר לטלטל כגון זנב של שועל
וכיו"ב שמכבדין בו כלי מילת – שהן שערות דקות, רכות ולא נשברות \ואם לאדם יש
הקפדה אף על זה שלא ישברו אסור/ ואומר הרי"ף: 'והאידנא דקיימא לן כר' שמעון
דאמר דבר שאין מתכוין מותר אבל המכבדות האלה של תמרה דבר שמלאכתו להיתר ואפילו
מחמה לצל שרי' – ז"א מטאטא, מכיון שלדעת השו"ע מותר לטאטא אז מותר.
אבל לדעת הרמ"א מטאטא עם עלים קשים אסור לטלטלו בשבת, וע"כ אסור לטלטל. מכאן
עוד הוכחה לקושית הב"י על האגור המובא ברמ"א לעיל כי הרי"ף מסביר לא שהיו מנקים
את הרצפה במטלית, ולא כרש"י שמנקים את השולחן בזה אלא במכבדות היינו זנב שועל
שמכבדים בהם כלי מילת, לא קרקע ולא שולחן.
למסקנא, לדעת השו"ע מותר לכבד את הבית מקליפות או דבר אחר אפי' מדבר שהוא מוקצה
ובלבד שהרצפה תהא מרוצפת. לדעת רמ"א אם רוב העיר מרצפין את הדירה מותר במטאטא
ששערותיו רכים ולא ישברו.
בקרקע לא מרוצף, אסור בין במטאטא בין בבגד, וטוב לאדם שיצא אליבא דכ"ע ויהא לו
בבית מטאטא של שערות רכות ואם יעשה סימן שהוא מיוחד לשבת תע"ב.
לסוברים שאין לטאטא אפי' במקום מרוצף כל מטאטא הוא מוקצה.

הדחת הרצפה
ש"וע: "אין סכין את הקרקע ולא מדיחין אותו אפילו הוא מרוצף".
דבר זה מובא גם ברמב"ם וז"ל \בהלכות שבת פרק כא' הלכה ג'/: "אין סכין את הקרקע
ואפי' היה רצוף באבנים, ואין נופחים אותו, ואין מדיחין אותו אפי' ביו"ט וכ"ש
בשבת. שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום
שאינו רצוף"
מה ההבדל שלטאטא מותר אם זה מרוצף מעיקר הדין אבל להדיח אסור ועוד בימינו שישנם
מגבים מגומי אטום שאתה רק מושך את המים ולא סוחט ולא כמו שמביא החיד"א שבמצרים
היו שני ימים טובים והיה המקום מתלכלך הרבה והיו מביאים גוי ואומרים לו שישפוך
מים והיה לוקח בגד וסוחטו – לא טוב הם עושים בדבר זה אבל יש ללמד עליהם זכות
שהנוכרי אדעתא דנפשיה עביד וזה לא ע"י ישראל \עיין כה"ח שם ס"ק כא'/.
המקור לדברי הרמב"ם הוא בדף מ. וכן בדף קנא מעשה בתלמיד של ר"מ שנכנס אחריו
לבית המרחץ ביקש \התלמיד/ להדיח קרקע, אמר לו \ר"מ/ אין מדיחין. ביקש לסוך, אמר
לו אין סכין. ועיין תוס' שם שאמרו אע"פ שקרקע של בית המרחץ הוא מרוצף, חיישינן
אטו קרקע אחר לא מרוצף \תוס' שם ד"ה ואמר/, ומה שמקשה המגיד משנה שם על הרמב"ם,
מדוע קרקע מרוצף מותר לכבד ולא חוששים לאשוויי גומות או לחשוש לאטו לא מרוצף
ומדוע במרחץ מחמירים אפי' מרוצף. ותירץ שסיכת קרקע או הדחת קרקע "אסורים וגזרו
בהם לפי שאין בהם צורך כמו בכיבוד".
מקשים על הרמב"ם: \רעק"א תויו"ט/ במסכת פסחים פ"ה משנה ח' ישנה משנה במסכת
פסחים שהיו בביהמ"ק ביום ערב פסח שחל בשבת "כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת" שהיו
שלוש כיתות נכנסות והיו שוחטין והיתה הרצפה כולה מלאה דם, ובעזרה היתה אמת מים
נכנסת מצד אחד ויוצאת מצד שני, נכנסת מצד צפון ויוצאת מצד דרום ומצד דרום היו
סותמין מקום היציאה ושוטפין את הרצפה שהיתה עשויה משיש ואח"כ היו פוקקין את זה
והיה יוצא כל הלכלוך והכל נהיה נקי. 'כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת' אבל הכהנים
היו מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים. \עיין רש"י פסחים דף סד' ע"א/
אומרת הגמרא \דף סה'/ מי הם החכמים הללו: ר' אליעזר אצלינו בגמ' שאומר שאסור
לטאטא את החדר ואם אתה עושה כך אתה עובר על איסור דאורייתא של בונה ולכן
הכוהנים שעשו כך עשו נגד דעת ר' אליעזר. אבל אמרו חכמים שזה רק מדרבנן, שבות
שמא ימלא את הגומא עפר בביהמ"ק אין חשש כזה כי שם אין שבות, וי"א ששבות כזה
אוסרים אפי' חכמים בשבת. \עיין תוס' שבת צ"ה ד"ה שרא/
הרמב"ם בהלכות קורבן פסח פוסק שמותר במקדש ביום השבת להדיח את הרצפה מאחר ואין
שבות במקדש, וז"ל: " ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפי' בדבר
שאינו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא" \רמב"ם שם, פ"א הלכה טז'/. ולפי
זה מתורץ, מה שמקשה התוס' שם בדף צ"ה וכן תוס' יו"ט ורעק"א על פרק ה' משנה ח'.
מה הדין אדם בבית כנסת ביום שישי נשפך קפה או תה על הרצפה והיא מלוכלכת האם
מותר בשבת לשפוך מים בלי לסחוט כלום רק עם מגב?
בביהמ"ק התירו משתי סיבות: ראשית, אין שבות במקדש. שנית, שם לא היה מגב אלא פקק
שברגע שהמים היו מתמלאים היו מוציאים אותו.
אבל כאן אתה עושה פעולה. אומר המ"מ שם הובא לעיל שבהדחה לא מתחשבין כמו כיבוד.
ומזה למדו האחרונים שאם לאדם ישנם על הרצפה קליפות של בוטנים או של שקדים או של
תפוחי זהב ורצה לשפוך מים עם זרם חזק ולהזיזם החוצה – אסור.
מה הדין אם במקום שנשפך מים על הרצפה ודרך על זה ונהיה לכלוך ולא נוח לו לשבת
במקום כזה? אם זה חלק מועט של הבית, לא כל החדר, האם מותר לשפוך מים ועם מגב
לנגב בלי סחבה. פסקו האחרונים שמותר. אבל את כל החדר, או את כל הבית כנסת –
אסור משום עובדין דחול.
למסקנא, אין לשפוך מים להדיח את החדר אפי' אם מנגב במגב שאין בו דין סחיטה משום
עובדין דחול, אבל מותר לנקות מקום מסויים בחדר ע"י לשפוך מים שם ולמושכו ע"י
מגב ולא ע"י סחבה. ולא משנה אם זה בבית או בבית כנסת. אבל ע"י גוי מותר.

פירות שנתפזרו
אדם שהיתה לו צלחת של שקדים או בוטנים והביא את זה לשולחן ובדרך נפל על הרצפה
והתפזר בכל החדר האם מותר לאוספם?
כתוב בשו"ע: "נתפזרו לו פירות בחצר \ולאו דווקא בחצר אלא במקום מרוצף/, אחת הנה
ואחת הנה – מלקט מעט מעט ואוכל, ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך הקופה. ואם נפלו
במקום אחד נותן אפי' לתוך הסל אא"כ נפלו לתוך צרורות ועפרוריות שבחצר שאז מלקט
אחד אחד ואוכל, ולא יתן לתוך הסל ולא לתוך קופה" \שו"ע סי' של"ה סעי' ה'/
ןלפי זה אם נפלה לאדם צלחת פירות או שקדים, בוטנים וכדומה, אם נפלו במקום אחד
יכול להחזירם לצלחת. אולם אם נתפזרו בחדר "אחת הנה ואחת הנה" אסור לו לאוספם
לצלחת אפי' לאותה צלחת אין להחזירם, אלא מותר לו לאכול מעט מעט מהם, היינו שיקח
מהרצפה ויאכל ולא חייב לאכול אחד אחד אלא יכול לאסוף בידו מעט ויאכל.
ואם נפלו לו בגן שיש בו עפר אסור לאסוף לתוך סל, או לצלחת, וכן אסור לו לאכול
מעט מעט אלא רק אחד אחד היינו שנפלו לתוך עפר \עיין בכל הנ"ל למש"ב שם ס"ק יז',
יח'. ובכה"ח שם ס"ק כח', ל'/

זריקת סוכריות בבית הכנסת
בשמחת תורה היה מנהג לזרוק לילדים שקדים, אגוזים או חיטה קלויה בימינו זורקים
סוכריות והילדים אוספים.
אומר הרב "נזירות שמשון" מכיון שזה לשמחת תורה וזה רק דרבנן וזה נאסף לתוך הכיס
מותר לילדים לאסוף.
אבל דבר זה אינו פשוט כי התוס' שם הביאו \דף קמב/ והביאם הב"י וכתב שמותר גם
להניח לתוך חיקו וכסותו וכל האיסור רק לתוך סל, קופה, צלחת. ובלשון השו"ע משמע
שאין שאין שום היתר רק לאכול מעט מעט ולא להניח לתוך חיקו או בגדיו. והבין
הביאור להלכה ד"ה 'אחד' שלדעת הגאון אין לילדים לשים את הסוכריות או הטופי
\שאוספין ממה שזורקים אחת הנה ואחת הנה/ לתוך כיסם או לתוך קופסא או ניילון.
ואילו לדעת כה"ח שם ס"ק כח' גם הוא מסכים בעיקרון שלדעת השו"ע אין לשים בתוך
חיקו, או לתוך בגדיו אלא שהביא בס"ק לא' במקום שמחה של מצוה אפשר להקל לילדים
לאסוף ואפשר בצירוף סברת 'נזירות שמשון' הנזכר לעיל, עכ"ז מיעצים לקטנים לאסוף
ולהניח תוך כיסם ואם אין להם מקום יעבירו מכיסם לכיס ניילון.

דין מעמר
בשו"ע \סימן ש"מ/ כתוב: " המקבץ מלח ממשרפות המלח דומה למעמר \לא איסור
דאורייתא/ ואסור לקבץ כל דבר ממקום גידולו"
ועל כן כתב המשנ"ב וכף החיים: שבמקום גידולו מחמירים עליו יותר וזה דומה למעמר
וכל דבר דהיינו פירות וירקות ועצים ועשבים וכל דבר הגדל מן הקרקע בזה חיובא
איכא כשמקבצם במקום גידולם ודומה למלאכת מעמרו ושומרי גנות ופרדסים צריכים
להיזהר מאד בזה אפילו פירות שנפלו מבעוד יום \שאין בעיה של נולד/ אסור לאוספם
בשבת אפילו מעט כי יש בזה חיוב חטאת.
ושיעור עימור שיעורו קטן מאוד וכמו שאומר הרמב"ם: "שמעמר אוכלין אם לאכילה
שיעורו – כגרוגרת ואם לבהמה שיעורו כמלוא פי גדי ואם להסקה שיעורו כדי לבשל
ביצה".
כל פרי שודאי נקטף בערב שבת מותר לאוכלו בשבת אבל לא שיעמר.
אבל אם רואה פרי על הרצפה בגן וספק אם נפל מערב שבת או לא גזרו חכמים בספק
מוקצה וספק נולד שאסור לקחת.

ישיבה על הדשא בשבת
דוגמא עוד יותר טובה לכך, אדם שהולך ויושב עם ילדיו על הדשא \מותר לשבת על דשא
בשבת/ בגן ונדבק לו חתיכת דשא במכנסיו אז הוא יבא ויאמר דשא זה נחתך אתמול ע"י
מישהוא אם ברור לו, אין כאן דין מוקצה ומותר להסירו, ואולי זה נחתך היום ישנו
ספק, והוא רוצה להורידו כי איך ילך ברחוב מאחר וזה ספק הוא מוקצה ואסור להסירו
בידיו מהבגד.

נשירת שערה בשבת
אשה או איש שיושבים ולומדים וחיככו בראשם ונפלה שערה על הספר יכול להיות שאתה
תלשת בשבת את השיער הזה וזה ודאי מוקצה ויכול להיות שזה היה מאתמול ורק עכשיו
אתה הפרדת שיער משיער ומאחר וזה ספק לא יגע בו אבל מותר לעשות בשינוי שינצל
מהמוקצה הזה.
מסופר על האר"י הקדוש שתמיד שהיה מגרד לו משהוא בראש או בזקן לא היה נוגע בו
בשבת פעם אחת ישב ולמד והתעמק בלימודו והרגיש משהוא בזקן והוא שם את אצבעו לגרד
ונזכר ששבת אמר אם אני אוציא את היד שלי אולי אני אתלוש שערה אז נשאר כך עד
מוצאי שבת.

מעלת שמירת שבת
שמירת שבת חשובה מאד מאד ואם אדם שומר שתי שבתות כהלכתה מביא את הגאולה.
החשיבות של מרע"ה שבא להתפאר בעצמו אמר "לא חמור אחד מהם לקחתי ולא הריעותי את
אחד מהם" יגיד לימדתי אותם תורה, מצוות, אבל משה אומר אני לא לקחתי שוחד ושכלי
טהור וישר אבל אתם נגועים בכסף, בכבוד.
ובגלל שאמר 'לא חמור אחד מהם נשאתי' אומר המדרש שחמורו נער, שמח אמרו בשמים
לחמור שהוא יהיה חמורו של המשיח וזה אותו חמור שרכב עליו אברהם אבינו ע"ה.
האור החיים ע"ה אומר: אם זכינו ירד עם ענניא – עם העננים \במטוס/ ואם לא 'עני
ורוכב על חמור' אנחנו רוצים שירד ולא משנה כיצד ירד העיקר שיבא ויגאלנו גאולה
שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

בס"ד

עלון שבועי של דרשות והלכות לפרשת קורח כפי שלוקטו ע"י ידידנו חכם איציק שמש הי"ו.

בס"ד

 

 

 

 

 

 

פרשת קרח תשע"ב

כניסת שבת (תל אביב): 19.29
כניסת שבת (ירושלים): 19.13
צאת שבת: 20.33

שקיעה בשבוע הבא: 19.53
זמן קריאת שמע של ערבית בשבוע הבא: 20.06
סוף זמן קריאת שמע בשחרית בשבוע הבא: 7.57

זמני תפילות בברהום פ"ת: תפילת מנחה ביום שישי: 19.15. תפילת שחרית בשבת: 6.30. תפילת מנחה בשבת: 13.30. שחרית בנץ: 5.20

מבאר גאון עוזנו ותפארתנו חכם יוסף חיים ע"ה, שמשה רבנו תמיד היה נזהר מאוד לסנגר על עם ישראל, וכשחטאו בעגל, אמר לו הקב"ה (שמות לב, ז) "לך רד כי שחת עמך", מייד עמד משה רבנו וסינגר על ישראל ואמר להקב"ה: מדוע אתה כועס עליהם שהם עובדים ע"ז, והרי רק לי אמרת "אנוכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני", ולא להם! שהרי אני קבלתי את הציווי בלשון יחיד! הקב"ה השתכנע מדברי משה, ואמר לו הקב"ה "סלחתי כדברך".

אבל בשעה שבא קרח ואמר למשה שכולם שמעו את מה שאמר הקב"ה "אנוכי ה' אלקיך" (והציווי נאמר לכל אחד מישראל ולא רק למשה רבנו), מיד התעוררה שוב קטיגוריא על עם ישראל מחדש, והתחדשה התביעה עליהם מדוע עבדו עבודה זרה.

מכאן אנו למדים על חומרת המחלוקת ועד כמה היא מסוגלת לגרום נזק שיכול להיות בלתי הפיך. הקב"ה אוהב אחדות, ושונא מחלוקות.

בפרשת השבוע מתואר חטאו של קרח ועדתו, שעשו מחלוקת שאינה לשם שמיים. קרח הוציא לעז דווקא על 2 מצוות: ציצית ומזוזה.

מדוע לעג קרח על ציצית ומזוזה?

קרח רצה לפרוק מעליו כל עול של שמירת מצוות, ורצה להראות לכולם שהוא אינו זקוק לשמירה חיצונית כלל ועיקר. כי מהותה של מצות ציצית היא שמירה המגוננת על האדם לבל יאונה לו כל רע, ועליה הפסוק אומר (תהלים לד, ח) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", וגם המזוזה היא שמירה לבית ושומרת על האדם שלא יחטא, לא בסתר ולא בגלוי.

ואומרים חז"ל (מנחות דף מג ע"ב): "כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו- הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר, והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

האדם מועד לחטוא, שנאמר (בראשית ח, כא) "יצר לב האדם רע מנעוריו", ודאגה התורה לשמירה על האדם שלא יחטא ברשתו של היצר האורב לו, והמזוזה והציצית הם בכלל אותם שומרים. קורח היה בעל גאווה גדולה, והיה מתרברב שהוא לא צריך שמירה, לכן השתמש דווקא באותם דברים, ועיוות את ההלכה כדי ללעוג למשה ואהרן.

הלכות מזוזה:

א. במצוות מזוזה הכול חייבים, גם גברים וגם נשים (בן איש חי, שנה ב', כי תבא, אות א').

ב. יקבע את המזוזה בימין הפתח ובאופן שתהיה זקופה (לאורך). המקום המדויק: בחלק התחתון של השליש העליון של ימין הדלת (שם, אותיות ו'-ז').

ג. הקובע מזוזה לכמה חדרים בבית אחד (למשל בכניסה לבית שבת בחנוכה הבית) יברך רק פעם אחת :"ברוך… אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה" (שם, אות ה'). אם נכנס לגור בבית חדש ויש לו כמה חדרים, טוב שיאמר לאשתו ולבניו הגדולים ולאורחים: 'אני קובע את המזוזה בפתח הבית ואיני מוציא אתכם ידי חובה', וכך יזכה את האחרים בקביעת המזוזות בחדרים האחרים בברכה. (הרב מרדכי אליהו, הלכות מזוזה ב', סיון תשס"ו).

ד. מותר לקבוע מזוזה גם בלילה (בן איש חי, שם, אות ד').

ה. החיוב לקבוע מזוזה הוא גם על דייר הגר בשכירות בבית בארץ ישראל (שם, אות כ"ג).

ו.

 
מועד בדיקת המזוזות- תלוי במקום בו נמצאת המזוזה. אם המזוזה נמצאת במקום רגיל – יש לבודקה כל שלש שנים, וכן נוהגים. אולם אם היא נמצאת במקום החשוף לגשם או לשמש וכדו' יש לבודקה כל שנתיים, ויש להקפיד לעוטפה ולסוגרה בכיסוי יציב וחזק שלא תיהרס מפגעי מזג האוויר השונים. והרב מרדכי אליהו ע"ה מספר: "פעם ביקרתי במפעל גדול בבני ברק, ואמר לי בעל המפעל שכל הזמן קורה לו מקרים מצערים, פעם בנו חולה, ופעם הפועל חולה, ויש לו תמיד נזקים. אמרתי לו בא ונבדוק את המזוזות, והנה אני פותח את המזוזה הראשונה ואני רואה שכולה פחם, וכן השניה והשלישית. אמרתי לו כיון שהם היו קרובות לתנור, חום התנור הפך אותם לפחם, ועליו לשים אותם בתוך תיק מיוחד שישמור על הכתב".

ז.

בזוהר הקדוש הפליג מאד בשבח המגיע ליוצא מביתו מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין והולך לבית הכנסת ויזהר להתעכב מעט בפתח קודם שיכנס, כדי שיראה עצמו חרד ומזדעזע להיכנס בהיכל מלכו של עולם, ינשק את המזוזה, ויאמר בפתח בית הכנסת את הפסוק: "וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ, אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ" (בן איש חי, וירא, ה').
מקומות שלא קובעים בהם מזוזה: מעלית (לא אוכלים ולא ישנים בה), חדר כביסה שנכנסים אליו מחדר מקלחת, חדר נוחיות, סוכת חג הסוכות, חדרון קטן מ-4 על 4 אמות.

 

 

 

כשביקר חכם יוסף חיים בעל ה'בן איש חי' בארץ ישראל, הוא לקח אבן מירושלים והביא אותה לבגדאד שם הניחו אותה בפתח בית כנסת המרכזי של בגדאד הנקרא "בית זילכא" (בית מדרש אבו מנשי) וקבעו אותה מתחת למזוזה בפתח בית הכנסת.

בבית כנסת זה היו מתפללים עשרת אלפים אנשים וכולם היו מנשקים את המזוזה ואחר כך את האבן הקדושה מארץ ישראל לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". חכמינו אמרו כי מהפסוק הזה לומדים איך להביא את הגאולה. מתי "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן" מתי "עֵת לְחֶנְנָהּ" מתי " בָא מוֹעֵד"? התשובה כתובה בפסוק שאחריו "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהילים פרק קב יד). מתי שבני ישראל ירצו את אבני ארץ ישראל ויחננו אותה. ואכן בדור שלאחר מכן, זכו בני העיר וכולם עלו לארץ ישראל.

 

 

 
הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף' סיפר, שאחרי השואה הלכו כמה רבנים מהעדה החרדית לחו"ל כדי לחפש ספרים או רבנים כדי להביאם לארץ ישראל. וכשהגיעו לשם הם פגשו אדם אחד עם זקן, והם דיברו איתו באידיש אם אפשר להתארח אצלו, והוא ענה להם באידיש והזמינם לביתו, והם אכלו ושתו אצלו. לאחר מכן הם שאלו אותו אם הוא יוכל להראות להם את בתי הכנסת באזור או אם הוא מכיר רבנים שנשארו מיתר הפליטה, והוא נענה בחיוב לבקשתם. וכשהם הגיעו לביתו של אחד הרבנים, מיד פנה הרב ואמר להם: מה אתם עושים עם הגוי הזה ? עמדו כולם נדהמים ואמרו הרי אכלנו ושתינו אצלו?! אמר להם הגוי: הכל היה טרף! אמרו לו כיצד עשית זאת ? אמר להם יש לי בפתח הדלת מזוזה, ראיתי שלא נישקתם אותה כשנכנסתם, והבנתי שאתם גויים. אמר הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל, בוא וראה כמה חשובה מצות מזוזה.

 

 

 
"כל השערים שהיו במקדש לא היה להם מזוזות, חוץ משער ניקנור ושלפנים ממנו ושל לשכת פלהדרין מפני שהלשכה הזאת היתה בית דירה לכהן גדול בשבעת ימי ההפרשה" (רמב"ם).

ויהי רצון, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ונראה היכן מניחים מזוזות, והיכן פטורים מלהניח מזוזה, יראו ענינו וישמח לבנו בעגלא ובזמן קריב אכי"ר.

 

"שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" (יהושע ע', י"ב)

בשבת זו, ג' בתמוז, אירע הנס בימי יהושע.

יהושע רודף אחרי מלכי האמורי. השעה מתאחרת, ויהושע חושש שלא יספיק לסיים את הקרב עד חשכה. בחושך יוכלו חיילי האמורי לברוח, ומכיוון שהם מכירים את השטח טוב יותר מבני ישראל, לא יוכל יהושע לנצל את הניצחון ולהשמיד את צבא האמורי. יהושע צריך עוד כמה שעות-אור. ועל כן הוא מבקש מהקב"ה: "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעון דּום, וְיָרֵח, בְּעֵמֶק אַיָּלון."

מהיכן היתה ליהושע בן-נון הזכות לבקש מהקב"ה שיהפוך סדרי עולם? המלחמה יצאה בשבת, ולעם ישראל היה צער גדול שהם היו צריכים לחלל את השבת בשביל המלחמה (על אף שמצד ההלכה היה מותר). בשל חסידותם של עם ישראל, השמש והירח עצרו ל"ו שעות, וכך יום השבת לא הגיע, ובני ישראל לא היו צריכים לחלל את השבת (ילקוט מעם לועז, יהושע).

שאלות ותשובות ששאלו את הרב מוצפי בשבוע האחרון:

 

 

 

שאלה- שליח ציבור בערבית- צריך להתעטף בטלית גדול?

 

תשובה- אין שום חובה בעטיפת (לשליח ציבור) במנחה או בערבית. (החיוב הוא בשחרית).

 

שאלה-לכבוד הרב התעוררה לנו שאלה בשבת האם מותר לאכול ארטיק בסעודה לפני ברכת המזון. האם צריך לברך שהכל או לא? האם דינו כמשקה או כמוצק? רוב תודות לכבוד הדרו
תשובה- ארטיק על בסיס שמנת ובפרט עם ציפוי יש לברך עליו שהכל בתוך הסעודה והוא הדין לגבי גלידה על בסיס שמנת.
אך שלגון או שאר המוקפאים על בסיס מימי אין לברך בתוך הסעודה כי הם נקראים משקה.

שאלה-האם כדאי להתחיל בקבלת שבת מ"לכו נרננה"?

תשובה- אין שום חיוב לומר את לכו נרננה אלא עיקרו מנהג האשכנזים. (הערת העורך: ואכן מנהגנו להתחיל מ"ה' מלך ירגזו עמים").

שאלה-למו"ר שליט"א המילה "בעלמא" שבקדיש נאמרת במלעיל או במלרע?
שמענו שהיא נאמרת במלרע רק שמאריכים קצת את העי"ן כדי שלא יהיה חטף קמץ אלא קמץ רחב. האם כך הדבר?
תשובה-בעל-מא להרים את העי״ן, כי אם תאמר בעלמא ותרים את המ״ם משמעותו עלמה נערה.

שאלה- לכבוד הרב מוצפי שליט"א הרב אמר שמי שעלה לאוטובוס ולא שילם יקנה כרטיסיה ויקרע אותה. אך מכיוון שהחברה מחללת שבת האם עדיף לתת הכסף לתלמיד חכם או לביהכנ"ס? תודה
תשובה- מה הקשר? מי שעלה לאוטובוס ולא שילם, יקנה כרטיס של חברת האוטובוסים, יקרע אותו ולא ישתמש בו.

שאלה- לכבוד הרב כל משפחתי לא בקשר עם סבי כבר מעל 7 שנים אחרי שקלל גנב והעביר הרבה יסורים תמשפחה,כעת מצבו מאוד גרוע ולא נותר לו זמן רב לחיו כיצד עלינו לנהוג?
תשובה- הפסוק, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.
תלך ותבקרו אותו, ואסור לשנוא אדם ובפרט סבא, ואנחנו היהודים מוחלים תמיד וסולחים, ולכן אנחנו מצליחים.

שאלה- הספרים הקדושים אומרים שמי שעונה יהא שמה רבא בכל כוחו ,קורעים לו גזר דין של 70 שנה, מה קורה אם אדם בן 80 שנה?

תשובה-זה כתוב במפורש בזוהר הקדוש, והקשה הרב באר לחי רואי על הזוהר שחיברו הרב ממונקטש ז״ל, ומה מי שהוא בן מאה שנה? והשיב שכוונת הזוהר הקדוש היא שיש שבעים שנה קודם שיבוא משיח צדקינו יהיה מאוד קשה לעמוד במבחנים ובנסיונות. ומי שיכווין בכל כוונתו כשעונה אמן יהא שמיה רבא מברך שפירושו יהא שמו הגדול מבורך ושלם כי ימחה שמו של עמלק ולא יוכל עוד להרע לנו, ויבוא המשיח, בזכות הכוונה שלו יקרעו לו הגזר דין של אותם השבעים שנה ולא יסבול צרות חלילה ויחיה בשלום ןיקבל פני משיח, נמצא שבעים – הם השבעים שנים האחרונות.

שאלה- לכבוד הרב מוצפי אנחנו מוציאים ב"נ עלון לזכרם של 8 בני משפחת אטיאס שנהרגו לקראת יום ה-30 אם הרב יוכל לכתוב דברי חיזוק ועידוד לנו ולבני המשפחה שיופץ בעיר ובבית כנסת של המשפחה
תשובה-זו אחת הגזירות הנוראות והקשות שניתכו על ראשינו, שפיכת דם של בני זוג יחד, איש ואשתו שבחייהם ובמותם לא נפרדו, ודמם ריווה את אדמת ארץ ישראל, ואוי מה היה לנו כי נתערבו דמי אבות ובנים , אמהות ובנותיהם, ומידת הדין פעלה באין מפריע , וכל ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם.
אהה עלינו שקרבן נורא זה של שמונה נפשות תמימות הוקרב בשעה אחת מבלי יכולת להתפלל להעביר את רוע הגזירה, וכך קופחו חיי אנשים צעירים, והלכו קורבן כפרה בעד כל ישראל.
שומה עלינו להתעורר לתשובה לתיקון המעשים אשר לא הספיקו להגן מפני הגזירה הנוראה הזאת אשר כמוה כמעט לא נהייתה, להזהר בלימוד תורה ובקדושת הזמן, ולא לאבד אפילו רגע בדברים בטלים, ליזהר בקדושת החיים בכל כוחינו ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.
להרבות אהבה ואחוה שלום וריעות בכל קהילות ישראל, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, היינו להתחזק יותר בשמירת המצוות ולימוד התורה המגינה והמצילה. להרבות חסד ומעשים טובים ללא תמורה גם עם יהודים שאינם מבני קהילתנו ומאנשי שלומנו. לשמור עצמנו מדברי לשון הרע ורכילות וגנאי על זולתנו , להשתדל רבות בעזרה לכל מי הנמצא במצוקה, ומדה כנגד מדה לא בטלה.

 

בס"ד. 

פרשת קורח – שאלות ברש"י . שם ומשפחה……………………………………………………………..  

א.       ויקח קורח – מה לקח? (ב' פירושים).

תשובה…………………………………………………………………………………………………………………………………………..

ב.       בן יצהר בן קהת בן לוי – למה לא המשיך ואמר: בן יעקב?

תשובה…………………………………………………………………………………………………………………………………………..

ג.        הסבר: כולם קדושים.

תשובה…………………………………………………………………………………………………………………………………………………

ד.       מאין לומדים שאין מחזיקים במחלוקת?

תשובה…………………………………………………………………………………………………………………………………………………

ה.       ויקהל עליהם קורח – איך הצליח להקהיל אותם?

תשובה…………………………………………………………………………………………………………………………………………………

ו.        קח את המחתה וכו' – מאין ידע משה שכך צריך לעשות?

תשובה…………………………………………………………………………………………………………………………………….

ז.        וישב אהרון אל משה אל פתח אוהל מועד? – מדוע שב אהרון אל פתח אוהל מועד?

תשובה…………………………………………………………………………………………………………………………………………………

…………………………………………………………………………………………………………………………………………………………..

ח.       ואת מטה אהרון בתוך מטותם – מדוע שם את מטה אהרון באמצע?

תשובה…………………………………………………………………………………………………………………………………………………

ט.       הסבר: וישרתוך.

תשובה………………………………………………………………………………………………………………………………………………….

……………………………………………………………………………………………………………………………………

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

3 תגובות על הפוסט “פרשת קורח

  1. חיים שלום לך

    נראה לי שהקישור שמוביל לדף הזה אינו נכון.הדף הזה מופיע תחת קריאה בתורה בספר במדבר פרשת קורח.

    • בס"ד
      פרשת קורח היא אכן בספר במדבר אז מה הבעיה?
      נא התקשר אלי: 0528231771
      בברכה
      חיים סלמן
      מנהל האתר

      • כי זה לא קריאה בתורה אלא דרשות והלכות וסיפורים אמנם מאוד מענינים אבל שוב זה לא קריאה בתורה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *