פרשת פקודי

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

בס"ד

עלון שבועי שלהלכות לפרשת פקודי מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א. בסוף העלון הוספנו לינק לאתר שבו תוכלו לקרוא עלון חדש על הפרשה שהוכן בשנה זו.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

™\

בס"ד

של רבנו

פרשת פקודי

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה א'

1. שאלה: מה הטעם שתיקנו לומר פסוק "והוא רחום לפני תפלת ערבית ?
תשובה: הלילה הוא זמן שליטת הדינים ובפסוק זה יש י"ג תיבות כנגד י"ג מדות הרחמים כדי לכוף את הדינים.

2. שאלה: מהם ארבע סוגי משחיתים המוזכרים בפסוק זה ?

תשובה: משחית, עוון, אף, וחמה, ואת כולם צריכים לכוון לבטל על ידי פסוק זה.

3. שאלה: מה טעם שאין אומרים והוא רחום בתפילת ערבית של שבת ?

תשובה: בשבת אין שליטת הדינים ואסור לומר פסוק זה לפני ערבית.

4. שאלה: כנגד מי מכוונים שלשת הפסוקים הנאמרים לפני ערבית "ה' צבאות עמנו" "ה' הושיעה המלך" ?

תשובה: כנגד שלושת האבות הראשון אמר אברהם ושני אמר יצחק ושלישי אמר יעקב.

5. שאלה: ישנם חזנים שמכריזים ראש חודש לפני תפלת עמידה בערבית האם נכון הדבר ?

תשובה: אין להפסיק בין ברכת שומר עמו ישראל לעד לעמידה במקומות שנהגו להכריז אין למחות בידם.

6. שאלה: כותב רבנו: שהשינה לאדם בלילה יש בה צורך ותועלת גם מצד הרוחניות ולכן צריך לכוון שגם בעת השינה שהוא עובד את בוראו. על איזה צד ישכב האדם בתחילת הלילה ?

תשובה: בתחילת הלילה ישכב על צד שמאל ומועיל הדבר לבטל כוחות החיצונים ואח"כ אם ירצה יתהפך על ימינו.

7. שאלה: בין איש בין אישה חייבים בקריאת שמע שעל המיטה האם יאמרו את ברכת המפיל בשם ומלכות ?

תשובה: רבנו מציין שמנהגם לומר ברכה זו בלי שם ומלכות וישתדל לומר כל הפסוקים הנזכרים על פי דעת הרש"ש כמופיע בסידורים. (ויש שאומרים ברכה זו בשם ומלכות אבל רק עד חצות לילה).

8. שאלה: האם צריך לישן עם טלית קטנה ?

תשובה: יזהר שישן בטלית קטנה ויועיל מאד לבטל כוחות החיצונים כנזכר בשער הכוונות.

9. שאלה: אסור להזכיר שום שם של שדים ומזיקים אפילו בלשון לועזי מה טעם הדבר ?

תשובה: אדם המזכיר שמות טומאה ומלאכים השייכים לכוחו של השטן הרי הוא מגביר כוחם ובמיוחד בלילה שאז זמן שליטתם.

10. שאלה: אדם שלא נרדם לאחר קריאת שמע שעל המיטה מה יעשה ?

תשובה: יתאמץ להרהר בדברי תורה עד שירדם מתוך דברי תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא.

השאלה למעיין: מה הטעם שהזכיר רבנו שאין קוראים מקרא (תנ"ך)בלילה?

השאלה למעיין מפרשת ויקהל: מה הפתרון לאדם שרוצה לאכול והגיע זמן מנחה קטנה?

התשובה למעיין מפרשת ויקהל: צריך למנות אדם שיזכיר לו להתפלל אחר אכילתו.

אורחות צדיקים

"לא תחמוד… כל אשר לרעך" החמדה – אב הטומאה. כי היא מביאה לשנאה וקנאה ומביאה לידי גזל ושבועת שקר ולידי רציחה, והיא עשירית שבעשרת הדברות ושקולה ככולן, כי עינו לא תשבע עושר כעין הנחש שנאמר בו: "…ונחש עפר לחמו"(ישעיה סה' כה'). וכתוב במשלי כח': "נבהל להון איש רע עין". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה התאוה מוציאה את האדם מן העולם כי מטרידו מעסק התורה ומקיום מצוותיו והוא כופר בהשגחה ולא מאמין בהשגחה, ואינו מאמין שהכל על ידי השגחתו יתברך. אמרו חז"ל בגמרא סוטה מח: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, ועליו נאמר "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד') מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא קטנות אמונה שהיתה בהם.

[ספר שערי קדושה]

ביאורי תפילה

ראה נא בענינו – באמירת ברכה זו יהיו פיו ולבו שוים, ויאמין באמונה שלמה, כי עני ואביון הוא, כי אין עוני כעני הדעת ועני מתורה ומצוות ומעשים טובים. ויבכה ישוח וישפך נפשו לפני ה', שירחם עלינו כפי רוב שפלותנו ודלותנו ויריב את ריבנו, אשר היצר הרע והמקטרגים מריבים עמנו. ודלונו מאד, ואין אנחנו יכולים לעמוד כנגדם ליחד לבבנו לעבודת ה' יתברך שמו, לולא ה' עזרתה לנו. לכן אנחנו מפילים תחנונינו לפניו, שמהר ימהר לגאלנו מיד צר – הסטרא אחרא – ביד חזקה. וזהו אמרנו: כי אל גואל חזק אתה. ברוך אתה ה' גואל ישראל מדי יום ביום. וראשי תבות "ראה נא בענינו" הוא רנ"ב כנגד רנ"ב אברים שיש באשה. והדברים עתיקים ועומדים ברומו של עולם. [פלא יועץ]

סיפורי צדיקים
מעשה באדם אחד שהיו לו שלוש בנות אחת עצלה ואחת גנבת ואחת מספרת לשון הרע, והזקינו בביתו ולא היה אדם רוצה בהן לישא אחת מהן מפני מומין של מידות רעות אלו. והנה פעם אחת בא אהובו של אבי הבנות האלה להתארח בביתו וראה שבנותיו הזקינו בביתו ואמר לו יש לי שלושה בנים ואם ייטב בעיניך ינתנו שלוש בנותיך לבני לנשים, אמר לו בנותי אינן ראויות לבניך מפני שיש בהן דופי, אמר לו מהו הדופי, ויענהו כך וכך הוא, אמר לו אף על פי כן ינתנו לבני ואני אתקן המומין. מיד השיאן לבניו.

מה עשה אבי הבנים לבת העצלה הושיבה על המיטה והעמיד לפניה עבדים ושפחות ואמר להם אל תניחו אותה לעשות דבר אלא תעשו לה שירות בכל הדברים הצריכים לה. ולבת הגנבת הפקיד אצלה כל הממון שיש לו, ונתן בידה המפתחות של כל אוצרותיו ואמר לה כל מה שתעשי בממון הוא מקובל עלי ,ולבת המספרת לשון הרע היה משכים חמיה בכל יום ויום לחדר שלה, ודורש בשלומה ונושק ראשה, ואומר לה ביתי מה טיבך, אם תרצי לבקש כלום מבעלך תאמרי לי ואומר לו ויעשה חפצך ולא היתה מדברת לו כלום .

לימים בא אביהן של שלוש הבנות האלה לעיר שהן דרים בה לבקר את בנותיו לידע האיך עומדות עם בעליהן. והלך ונכנס תחילה אצל העצלה ואמר לה ביתי היאך את עם בעלך ותאמר לו תבוא עליך ברכה אבי שנתתני לאיש הזה שעשה לי טובות גדולות שהעמיד לפני עבדים ושפחות שאין מניחים לי לעשות כלום, והוא נתן שבח לה' ויצא מחדר זו הבת ונכנס אצל ביתו הגנבת ואמר לה ביתי האיך את עם בעלך ותאמר לו טובה מאד כי הכל מסור בידי ונתן שבח לה' יתברך על זה ויצא משם. ונכנס אצל הבת המספרת לשון הרע וכיוון שראתה את אביה התחילה לבכות ותאמר לו אבא מנהגו של עולם לתת את ביתו לאיש אחד ואתה נתתני לשני בני אדם לאב ולבן, ואם אין אתה מאמין תסתתר במקום אחד בחדר זה ותראה האמת ,מיד הכניסתו במקום סתר, ואחר כך בא חמיה לשאול בשלומה כמנהגו בכל יום, ותאמר אל חמיה חזור לך ואל תגע בי לביישני ,אמר לה וכי באתי אליך בשום מעשה רע חס ושלום שלא עלה על ליבי, והנה האב לא הבין הדברים וחשב בעבור עבירה והיא דחתה אותו מעליה ,ואז תיכף יצא ממקום שנסתר בו והרג את חמיה ,ובעת שהרגו צעק ובאו בניו והרגו את זה שהרג, כי הסכין עודנו בידו המלאה דם, והבת היתה צועקת ובוכה על הריגת אביה ,עמדו עליה והרגו אותה, מכאן אנו למדין לומר, לשון הרע הורגת שלושה האומרו, המקבלו ומי שנאמר עליו, וה' יתברך ברחמיו יצילנו מלשון הרע ויהיה שלום לנו ולכל ישראל. [מנפלאים מעשיך רבנו יוסף חיים]

כי לקח טוב נתתי לכם ……

"ויעש את האפוד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני": והנה נודע כי המוסר שעושה רושם בלב האדם הוא הבנוי ומיוסד , על שלשה עניינים שאמר התנא הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי עתיד אתה ליתן דין וחשבון, ושלשה דברים אלו רמוזים בשלשה מינים אלו שהם תכלת וארגמן ותולעת שני , והיינו תכלת ר"ל שיזכור התכלית של כל אדם , שסופו לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה , וארגמן רמז להסתכלות של מאין באת מטיפה סרוחה , ותולעת השני רומז להסתכלות של לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעת, ובא הכתוב לרמוז שאדם מן המוסר שיקח משלשה דברים אלו יעשה שרד לשרת בקודש, והיינו שרד הוא שר ד' יסודות, והחוטא הוא מוריד ארבע יסודות שבו, הן שבגוף והן שבנפש לשפל המדרגות, וגם לעשותם עבדים ליצה'ר, ויהי למרמס, והצדיק העושה רצונו של מקום הוא ממשיל ומשליט ד' יסודות שבו על היצה'ר, שהיה להם שררה וממשלה עליו, דע'י הסתכלותו בשלשה דברים שרמוזים בתכלת וארגמן ותולעת שני הוא פורש מן יצר הרע וגובר עליו , ובזה עושה שררה לארבע יסודות שלו, כדי לשרת בם בקודש. [עוד יוסף חי מרבינו יוסף חיים]

מצוותיך שעשועי

בשביל שבעה דברים אין תפילתו של אדם נשמעת, ואין עתירתו מתקבלת מרבנו הרב סעדיה גאון:

א. אם כבר נגזרה גזרה עליו ונחתמה. וראיה לדבר ממשה רבנו, כיון שנגזר עליו שלא יכנס לארץ אף על פי שהתחנן לא נעתר תפלתו שלו, כמו שנאמר "ויתחנן אל ה' בעת ההיא", וכך נענה לו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

ב. המתפלל ללא כוונת הלב אין תפילתו נשמעת כמו שכתוב: "ויפתוהו בפיהם כו' ולבם לא נכון עמו".

ג. השונא את התורה ואינו מקשיב לדברי תורה אין תפילתו נשמעת וכן כתוב: "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה".

ד. מי שאינו מקשיב לדברי העני ואוטם אזנו מזעקתו, שנאמר: "אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה.

ה. שעושק וגוזל ואוכל את האסור לו, אין תפלתו נשמעת, כמו שכתוב: "ואשר אכלו שאר עמי וגו' אז יזעקו אל ה' ולא יענה אותם".

ו. המתפלל בלא נקיות, כמו שכתוב: "גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו".

ז. אשר גברו עונותיו עצמו משובותיו, והוא מתפלל בלי לעשות תשובה, אין תפלתו נשמעת, כדכתיב: "ויהי כאשר קרא ולא שמעו".

פנינת החינוך

מה ההבדל בין אהבה לפינוק? אהבה זה לתת לילד את מה שהוא צריך ופינוק זה לתת לו מה שהוא רוצה. ועוד הבדל, אהבה זה לעשות למענו ובמקומו את מה שהוא לא מסוגל לעשות בעצמו, ופינוק זה לעשות למענו ובמקומו את מה שהוא מסוגל ויכול לעשות בעצמו.

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

בס"ד

הלכות לפרשת פקודי מספר בן איש חי שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

™\

בס"ד

של רבנו

פרשת פקודי
משנכנס אדר מרבים בשמחה- וכתב בספר המדות "מי שהוא שמח תמיד על ידי זה הוא מצליח"

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה ב'

1. שאלה:האם מותר בשבת לכתוב על זכוכית שנתמלאה באדים או אבק או לכתוב במשקים על השולחן בלשון חז"ל נקרא הדבר לכתוב בדבר שאינו מתקיים בשבת ?
תשובה: מדין תורה אסור לכתוב דוקא אם כותב בדבר שמתקיים דיו וכדו' אבל חז"ל אסרו גם בדבר שאינו מתקיים לכן לא יכתוב על זכוכית שנתמלאה באבק וכדו' .

2. שאלה: כמה אותיות צריך לכתוב כדי לעבור על אסור מהתורה ?

תשובה: מהתורה חייב חטאת דוקא אם כתב 2 אותיות אבל אסור יש גם בחצי שיעור כלומר אפילו תיבה אחת אסור מהתורה .

3. שאלה: מה דין לאדם שנשאר לו דיו רטוב על אצבעותיו והוא מורח אותו בשבת על ניר ?

תשובה: כל דיו שיש בו שיעור כתיבת שתי אותיות אם אדם מורח אותו או מוחק עובר על איסור כתיבה .

4. שאלה: אדם שרוצה לטבל חתיכת פת בתוך משקה אדום האם יש בענייןזה בעיה מדין צובע?

תשובה: אין דין צובע באוכלין ,וכן מותר לת ת תבלינים בתוך מאכל אף על פי שצובע אותוכל זה כשכוונתו לאכול.

5. שאלה: אדם שלקח יין מהחבית ורוצה לסתום אותה בחזרה ממה צריך להזהר ?

תשובה: אם סותם הפתח בסמרטוט רטוב יש להזהר שלא יבוא לידי סחיטה ואפילו שלא מתכוון הרי זה איסור פסיק רישא ולכן אסור מדין גזרה אפילו לא יהדק.

6. שאלה: נפלו מים על מפה האם מותר לגרור אותם בסכין מפינה לפינה לפנותם ?

תשובה: אסור לעשות זאת שעובר על איסור מכבס שהרי מים הוי דבר שמכבסים בו מה שיאן כן במשקה אחר כגון יין שמותר.

7. שאלה: אדם שנפל על בגדו רוטב של מאכל ורוצה לנקות במעט מים את הכתם האם מותר הדבר ?

תשובה: טעות גדולה טועים הסוברים שמותר לנקות הלכלוך בלי לעבור על איסור מכבס שידוע שכל נתינת מים על בגד אסורה וכן אסור להרטיב קצה המגבת במים ולנקות הכתם .

8. שאלה: אדם או אשה שרחצו שיער ראשם בשבת האם מותר להם לסחוט השיער ?

תשובה: סחיטת שיער הראש אסורה מדרבנן,ולכן יניח המגבת על ראשו וינגב בנחת עד שיבלעו המים.

9. שאלה:האם מותר לעלות על עץ בשבת או להתנדנד בענפיו?

תשובה: אסור לעלות על עץ השבת ,וגם לא להשתמש בענפיו ולכן לא יניח שום דבר על העץ ןכן לא יתנננדנד בענפיו.

10. שאלה:האם מותר להדיח כלים בשבת ?

תשובה: כאשר מדיח הכלים לצורך שבת מותר ולכן בסעודה שלישית שאין לא עוד צורך בכלים אסור אבל כוסות מותר כל היום שצריכים אותם בכל עת.

השאלה למעיין: האם מותר לסדר המטות בשבת בצהרים לצורך שינת הלילה?

השאלה למעיין מפרשת ויקהל: : מה דין אשה שרוצה לקלוע שערות ראשה בשבת ?

התשובה למעיין מפרשת ויקהל:אסור לקלוע שערות הראש וכן אסור להתירם שדומה לבונה וסותר .

אורחות צדיקים

"לא תחמוד… כל אשר לרעך" החמדה – אב הטומאה. כי היא מביאה לשנאה וקנאה ומביאה לידי גזל ושבועת שקר ולידי רציחה, והיא עשירית שבעשרת הדברות ושקולה ככולן, כי עינו לא תשבע עושר כעין הנחש שנאמר בו: "…ונחש עפר לחמו"(ישעיה סה' כה'). וכתוב במשלי כח': "נבהל להון איש רע עין". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה התאוה מוציאה את האדם מן העולם כי מטרידו מעסק התורה ומקיום מצוותיו והוא כופר בהשגחה ולא מאמין בהשגחה, ואינו מאמין שהכל על ידי השגחתו יתברך. אמרו חז"ל בגמרא סוטה מח: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה, ועליו נאמר "כי מי בז ליום קטנות" (זכריה ד') מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא קטנות אמונה שהיתה בהם.

[ספר שערי קדושה]

ביאורי תפילה

ראה נא בענינו – באמירת ברכה זו יהיו פיו ולבו שוים, ויאמין באמונה שלמה, כי עני ואביון הוא, כי אין עוני כעני הדעת ועני מתורה ומצוות ומעשים טובים. ויבכה ישוח וישפך נפשו לפני ה', שירחם עלינו כפי רוב שפלותנו ודלותנו ויריב את ריבנו, אשר היצר הרע והמקטרגים מריבים עמנו. ודלונו מאד, ואין אנחנו יכולים לעמוד כנגדם ליחד לבבנו לעבודת ה' יתברך שמו, לולא ה' עזרתה לנו. לכן אנחנו מפילים תחנונינו לפניו, שמהר ימהר לגאלנו מיד צר – הסטרא אחרא – ביד חזקה. וזהו אמרנו: כי אל גואל חזק אתה. ברוך אתה ה' גואל ישראל מדי יום ביום. וראשי תבות "ראה נא בענינו" הוא רנ"ב כנגד רנ"ב אברים שיש באשה. והדברים עתיקים ועומדים ברומו של עולם. [פלא יועץ]

"שלח לחמך על פני המים"גם אתה יכול ליהיות שותף

זקוקים אנו ל10 תורמים שמעונינים לעזור לנו בפתיחת כולל נץ בירושלים פרטים בטל 026522704 ותבורכו מן השמים

ואנחנו ניהיה שליחים נאמנים בעזרת השם להתפלל בעבורם לכל ענין הנדרש וכן לימוד משניות לעילוי נשמת יקירם.

לעילוי נשמת יחזקאל בן חורשיד נלב"ע ד' אדר ולע"נ מרסל מסעודה בת סוליקה ע"ה

סיפורי צדיקים

מעשה באדם אחד שהיו לו שלוש בנות אחת עצלה ואחת גנבת ואחת מספרת לשון הרע, והזקינו בביתו ולא היה אדם רוצה בהן לישא אחת מהן מפני מומין של מידות רעות אלו. והנה פעם אחת בא אהובו של אבי הבנות האלה להתארח בביתו וראה שבנותיו הזקינו בביתו ואמר לו יש לי שלושה בנים ואם ייטב בעיניך ינתנו שלוש בנותיך לבני לנשים, אמר לו בנותי אינן ראויות לבניך מפני שיש בהן דופי, אמר לו מהו הדופי, ויענהו כך וכך הוא, אמר לו אף על פי כן ינתנו לבני ואני אתקן המומין. מיד השיאן לבניו.

מה עשה אבי הבנים לבת העצלה הושיבה על המיטה והעמיד לפניה עבדים ושפחות ואמר להם אל תניחו אותה לעשות דבר אלא תעשו לה שירות בכל הדברים הצריכים לה. ולבת הגנבת הפקיד אצלה כל הממון שיש לו, ונתן בידה המפתחות של כל אוצרותיו ואמר לה כל מה שתעשי בממון הוא מקובל עלי ,ולבת המספרת לשון הרע היה משכים חמיה בכל יום ויום לחדר שלה, ודורש בשלומה ונושק ראשה, ואומר לה ביתי מה טיבך, אם תרצי לבקש כלום מבעלך תאמרי לי ואומר לו ויעשה חפצך ולא היתה מדברת לו כלום .

לימים בא אביהן של שלוש הבנות האלה לעיר שהן דרים בה לבקר את בנותיו לידע האיך עומדות עם בעליהן. והלך ונכנס תחילה אצל העצלה ואמר לה ביתי היאך את עם בעלך ותאמר לו תבוא עליך ברכה אבי שנתתני לאיש הזה שעשה לי טובות גדולות שהעמיד לפני עבדים ושפחות שאין מניחים לי לעשות כלום, והוא נתן שבח לה' ויצא מחדר זו הבת ונכנס אצל ביתו הגנבת ואמר לה ביתי האיך את עם בעלך ותאמר לו טובה מאד כי הכל מסור בידי ונתן שבח לה' יתברך על זה ויצא משם. ונכנס אצל הבת המספרת לשון הרע וכיוון שראתה את אביה התחילה לבכות ותאמר לו אבא מנהגו של עולם לתת את ביתו לאיש אחד ואתה נתתני לשני בני אדם לאב ולבן, ואם אין אתה מאמין תסתתר במקום אחד בחדר זה ותראה האמת ,מיד הכניסתו במקום סתר, ואחר כך בא חמיה לשאול בשלומה כמנהגו בכל יום, ותאמר אל חמיה חזור לך ואל תגע בי לביישני ,אמר לה וכי באתי אליך בשום מעשה רע חס ושלום שלא עלה על ליבי, והנה האב לא הבין הדברים וחשב בעבור עבירה והיא דחתה אותו מעליה ,ואז תיכף יצא ממקום שנסתר בו והרג את חמיה ,ובעת שהרגו צעק ובאו בניו והרגו את זה שהרג, כי הסכין עודנו בידו המלאה דם, והבת היתה צועקת ובוכה על הריגת אביה ,עמדו עליה והרגו אותה, מכאן אנו למדין לומר, לשון הרע הורגת שלושה האומרו, המקבלו ומי שנאמר עליו, וה' יתברך ברחמיו יצילנו מלשון הרע ויהיה שלום לנו ולכל ישראל. [מנפלאים מעשיך רבנו יוסף חיים]

כי לקח טוב נתתי לכם ……

"ויעש את האפוד זהב תכלת וארגמן ותולעת שני": והנה נודע כי המוסר שעושה רושם בלב האדם הוא הבנוי ומיוסד , על שלשה עניינים שאמר התנא הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי עתיד אתה ליתן דין וחשבון, ושלשה דברים אלו רמוזים בשלשה מינים אלו שהם תכלת וארגמן ותולעת שני , והיינו תכלת ר"ל שיזכור התכלית של כל אדם , שסופו לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה , וארגמן רמז להסתכלות של מאין באת מטיפה סרוחה , ותולעת השני רומז להסתכלות של לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעת, ובא הכתוב לרמוז שאדם מן המוסר שיקח משלשה דברים אלו יעשה שרד לשרת בקודש, והיינו שרד הוא שר ד' יסודות, והחוטא הוא מוריד ארבע יסודות שבו, הן שבגוף והן שבנפש לשפל המדרגות, וגם לעשותם עבדים ליצה'ר, ויהי למרמס, והצדיק העושה רצונו של מקום הוא ממשיל ומשליט ד' יסודות שבו על היצה'ר, שהיה להם שררה וממשלה עליו, דע'י הסתכלותו בשלשה דברים שרמוזים בתכלת וארגמן ותולעת שני הוא פורש מן יצר הרע וגובר עליו , ובזה עושה שררה לארבע יסודות שלו, כדי לשרת בם בקודש. [עוד יוסף חי מרבינו יוסף חיים]

מצוותיך שעשועי

ידוע שהעגל שעשו במדבר היה שני פסילים, פסל זכר ופסל נקבה. והקב"ה אמר למשה רבנו ע"ה: עשו להם מסכה ולא אמר עגל ומסכה. והנה פס"ל בגימטריא הוא ק"ע. ובזה יבוא טוב הפירוש של הפסוק: "וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם". כי היצר הרע ג"כ חלוק לשני חלקים, חלק זכר בא מן השורש של הפסל הזכר וחלק הנקבה בא מהשורש של הפסל הנקבה. לכן אמר: קעקע, רמז על היצר הרע הבא מק"ע זכר וק"ע נקבה. והנה ידוע שמחצית השקל הוא בעבור תיקון עוון העגל. אך אלה שקלקלו במעשה, מתו. אבל אלו שנצטוו לתת מחצית השקל לא חטאו במעשה אלא רק חטאו במחשבה שהיא בגולגולת של האדם ולכן אמר: בק"ע לגולגולת, פירוש עוון שני ק"ע שהוא בעבור המחשבה שהיא בגולגולת תביאו בעבורו מחצית השקל שהוא "עשרה גרה" כמספר אות יו"ד של השם הקדוש והוא חכמה במחשבה הנקראת קודש. ולכן יתוקן העוון של ב' ק"ע שהוא מצד המחשבה שלהם שהיא בגולגולת. עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים

פנינת החינוך

מה ההבדל בין אהבה לפינוק? אהבה זה לתת לילד את מה שהוא צריך ופינוק זה לתת לו מה שהוא רוצה. ועוד הבדל, אהבה זה לעשות למענו ובמקומו את מה שהוא לא מסוגל לעשות בעצמו, ופינוק זה לעשות למענו ובמקומו את מה שהוא מסוגל ויכול לעשות בעצמו.

שבת שלום ומבורך

~oOoOoOo~

בס"ד

הלכות לפרשת פקודי מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

בס"ד

עלון שבועי של הלכות בפרשת "פקודי" מספר עוד יוסף חי – הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': איך צריך לשכב על המטה בלילה?

תשובה : בתחילת הלילה ישכב על צד שמאל ואחר חצות לילה אם ירצה לישן יתהפך על צד ימינו ומועיל מאוד לבטל הכוחות החיצוניים.

שאלה ב': מתי הוא הזמן הנכון לשינה?

תשובה : הנה זמן השינה הוא בלילה. אמנם טוב הוא להיזהר שלא ישן האדם תכף אחר תפילת ערבית. אמנם ישהה עד שיעברו ג' שעות מן הלילה ואח"כ ישן. ויכון כי גם בעת השינה עובד את בוראו בסוד בכל דרכיך דעהו.ויזהר כל אדם לומר קודם השינה י"ב פעמים חמש תיבות אלו: דוד מלך ישראל חי. וקיים וצריך להזדרז בכל יכלתו לקום בחצות הלילה ממש ויעסוק בתורה לאחר שעשה תיקון חצות.

שאלה ג': מה דין טלית קטן בלילה?

תשובה : דע כי הלילה לאו זמן ציצית הוא, אמנם אין זה אלא בטלית גדול שמתעטפים בו בזמן התפילה. אבל הטלית הקטן צריך להיזהר שלא להסיר מעליו ציצית קטן לא ביום ולא בלילה כי הוא בחי' שאינה מתבטלת לא ביום ולא בלילה חוץ מכניסתו לבית המרחץ.

שאלה ד': מתי הוא זמן אמירת סליחות וי"ג מידות?

תשובה : בחצי הלילה הראשונה אין לומר כלל שום סליחות ולא להזכיר י"ג מידות של ויעבור חוץ מליל כפור. גם אין ראוי לומר שום קינה ולא לעורר שום בכיה על חרבן הבית רק אחר חצות.

דרשה מספר "עוד יוסף חי" – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה – הדקדוק ידוע מ"ש אשר פוקד על פי משה, נראה לשון יתר. וכמ"ש רבנו מהר"ם אלשיי"ך ז"ל. ונ"ל בס"ד דבר הכתוב להודיע שהחשבון אשר נתנו במשכן הוא חשבון אמיתי. שלא תחשוב שאעפ"י שאין לחשוד שום אדם בגניבה ח"ו, אך לא יבצר מטעות, שאפשר שבחשבון הרב הזה נזדמן איזה טעות בשוגג. לזה אמר: אלה פקודי המשכן, אלה כמו שהן, שלא נפל בהם טעות. ומביא שתי הוכחות לזה: הא' משכן העדות, ר"ל גופו של משכן ששכנה בו אור השכינה הוא עצמו עדות לזה שלא נעשה בחשבונו טעות, דאל"כ לא היו זוכים שתשרה שכינה במשכן כיון שיש שמץ איסור של גזל ואעפ"י אם הוא בשוגג. ועוד הוכחה שנית כי פוקד על פי משה, כי מרע"ה פירש בפיו את החשבון של המשכן שכך וכך היה. וידוע כי מרע"ה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו וגם היה יוצא הדיבור מפיו בנס בלשון צח וברור מאוד וכפי הטבע לא אפשר שיצא צח וברור כי הוא היה כבד פה וכבד לשון. וכיון שהוציא החשבון בפיו בלשון צח וברור, ודאי לא היה בחשבון ההוא טעות אלא הוא אמת ויציב, גדמירי: לא עביד קב"ה ניסא לשקרי ח"ו. ועוד כיון ששכינה מדברת מגרונו שלכך היה מתנבא זה הדבר אשר צוה ה', ודאי כל דבר היוצא מפיו הוא אמת.

בס"ד

דרשות לפרשת פקודי מספרי רבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

פרשת פקודי מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה

ידוע שהעגל שעשו במדבר היה שני פסילים, פסל זכר ופסל נקבה. והקב"ה אמר למשה רבנו ע"ה: עשו להם מסכה ולא אמר עגל ומסכה. והנה פס"ל בגימטריא הוא ק"ע. ובזה יבוא טוב הפירוש של הפסוק: וכתובת קעקע לא תתנו בבשרכם. כי היצר הרע ג"כ חלוק לשני חלקים, חלק זכר בא מן השורש של הפסל הזכר וחלק הנקבה בא מהשורש של הפסל הנקבה. לכן אמר: קעקע, רמז על היצר הרע הבא מק"ע זכר וק"ע נקבה. והנה ידוע שמחצית השקל הוא בעבור תיקון עוון העגל. אך אלה שקלקלו במעשה, מתו. אבל אלו שנצטוו לתת מחצית השקל לא חטאו במעשה אלא רק חטאו במחשבה שהיא בגולגולת של האדם ולכן אמר: בק"ע לגולגולת, פירוש עוון שני ק"ע שהוא בעבור המחשבה שהיא בגולגולת תביאו בעבורו מחצית השקל שהוא עשרה גרה כמספר אות יו"ד של השם הקדוש והוא חכמה במחשבה הנקראת קודש. ולכן יתוקן העוון של ב' ק"ע שהוא מצד המחשבה שלהם שהיא בגולגולת.

מספר בן איש חי:

כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם – נראה לי בסייעתא דשמיא, בהקדים מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות דף נ"ב בדרוש א' דערבית וזה לשונו:- אבל תפילת ערבית איננה דומה לתפילת שחרית, כי אז שהיה בוקר והיה החסד מתעורר בו, היה בנו כח ויכולת להעלות ארבע עולמות מן העשיה עד האצילות, ולכן נסדרו אותם סדרים של הקרבנות והזמירות והיוצר והעמידה, כנזכר לעיל במקומו באורך. אבל עתה בערבית כיון שהוא דין, אין בנו כח רק להעלות היכלי הבריאה בלבד, שהוא עולם העליון מכולם, ואין בו קליפות, ואילו היה דינא קשיא, לא היינו מעלים אפילו היכלי הבריאה, אבל כיון שהוא דינא רפיא, אנחנו יכולים להעלותם, ועם כל זה אין אנחנו מזכירין מהם אלא רק היכלי הרחמים בלבד. עד כאן לשונו:

וידוע כי הענן הוא בסוד החסד, והוא השולט יומם, ואש הוא הדין והגבורה תהיה לילה בו, ששולט בלילה, אך כתב הפסוק – אש – בטעם זקף גדול, שמספרו כ"ו (שתי נקודות 20 והקו 6 ס"ה 26) כמנין שם הוי"ה, לרמוז שהוא דינא רפיא שנרפה על ידי הארת שם הוי"ה מלמעלה. ולכן ענן שהוא החסד שולט יומם, לכך יהיה ממנו עזר וסיוע לעיני כל בית ישראל, הם התפילות של בית ישראל שמכונים בשם עיניים. בכל מסעיהם, רצונו לומר בכל ארבע עולמות, כי כל עולם מסע בפני עצמו:

או יובן בסייעתא דשמיא, על פי מה שכתב רבינו ז"ל בפרי עץ חיים, שצריך האדם לסגור עיניו בערבית משעה שמתחיל ברכות קריאת שמע, וישאר בעיניים סגורות בכל קריאת שמע ובכל ברכותיה, וגם בתפילת העמידה, מה שאין כן בשחרית ומנחה, אין סגירת עיניים, אלא רק בתפילת העמידה בלבד, והטעם שצריך לסגור מתחילת אומרו ברכת אשר בדברו מעריב ערבים עד סיום כל העמידה, מפני כי בלילה הוא חושך, שנחשכין עיני רחל, מה שאין כן ביום, ולכך צריך לסגור העיניים לרמוז אל החושך, ובזה תבין מה עניין בחינת חושך ומהיכן נחשך, וגם למה חושך בלילה ולא ביום עד כאן לשונו יעוין שם: וזהו שכתוב – ואש – שהוא הדין והגבורה, תהיה לילה בו, רצונו לומר אפילו חלק השני הנקרא לילה, וזה הדין שהוא סוד החושך לרמוז לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם, בכל דייקא, הן בקריאת שמע הן בברכותיה, הן בתפילת העמידה:

בס"ד

דרשה לפרשת פקודי מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה כפי שהועבר אלי ע"י ידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.

פקודי – שקלים תשס"ח – הלכות שבת שקלים וראש חודש

"המשכן משכן" – בית ראשון ושני

פרשתנו פותחת בפסוק "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות לח, כא). ופירש רש"י: "המשכן משכן – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. משכן העדת – עדות לישראל שויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם". הנה יש כאן דבר והיפוכו, כי בתחילה כתב רש"י ששני בתי המקדש חרבו בגלל עוונותיהם של ישראל, ואילו בהמשך כותב רש"י שהקב"ה ויתר על עוון העגל וקיים את המשכן, ואף השרה את שכינתו ביניהם. מכאן אנו למדים שהכל תלוי בעם ישראל, וכשהם מקיימים מצוות השכינה שרויה ביניהם, ואילו כשהם ח"ו חוטאים, השכינה מסתלקת מעליהם. ובזמן שביהמ"ק היה קיים ועם ישראל חטאו, היו ראויים שונאיהם של ישראל לכלות, אבל הקב"ה ריחם עליהם וכילה חמתו בעצים ובאבנים, וזה הכוונה שהבית "נתמשכן בעוונותיהם".

ובצלאל עשה את כל אשר צוה ה' את משה

כתוב "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה" (שמות לח, כב). אומר רש"י: "ובצלאל בן אורי וגו' עשה אל כל אשר צוה ה' את משה – אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן, אלא 'כל אשר צוה ה' את משה', אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנא' למשה בסיני כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואח"כ משכן (לא לענין צווי להתנדב קאמר דהא אדרבה להיפך צוה הקב"ה בפרשת תרומה מתחלה הכלים שלחן מנורה יריעות ואח"כ צווי הקרשים. וציווי משה רבינו ע"ה ריש ויקהל תחלה המשכן ואהלו ואח"כ הכלים אלא מיירי לענין ציווי לפועל איך יפעול כסדר. ותמצא בפרשת כי תשא ראה קראתי בשם בצלאל וגו' הוזכר מתחלה את אהל מועד ואח"כ הכלים אבל לענין להתנדב להכין מה שיהיו צריכין מה לי מה שמתנדב תחלה ועיין בתוספות פרק הרואה (ברכות נט). וא"ת מנלן שמרע"ה צוה לבצלאל הפך הענין. וי"ל דכתיב בפרשת ויקהל ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב וגו' וקצר מה שדיבר עמהם והאי קרא מדכתיב כל אשר צוה ה' את משה חזינן דהיה מצוה להם בהיפך. ודוק היטב). אמר לו בצלאל מנהג העולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו אמר לו כך שמעתי מפי הקב"ה אמר משה בצל אל היית כי וודאי כך צוה לי הקב"ה וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה כלים", עכ"ל רש"י.

וירקעו את פחי הזהב

כתוב "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש מעשה חושב" (שמות לט, ג). מכאן רמז, שגם אם אדם חשוב כזהב טהור, אסור לו להתרומם מהקהל ולהיות פרוש מהם, אלא יהא מחובר עם תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש.

שתשרה שכינה במעשה ידיכם

כתוב "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה" (שמות לט, מג). כתב רש"י: "אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידכם 'ויהי נועם ה' אלקינו עלינו' וכו', והוא אחד מי"א מזמורים שבתפילה למשה". משה רבנו בירך אותם שתשרה ברכה במעשה ידיהם, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. הכוונה לא רק עתה בסיום מלאכת המשכן, אלא משה רבנו הוריד לנו תורה נצחית וגם הברכה היא נצחית, שתמיד תשרה שכינה במעשה ידינו.

בנוסח "לשם יחוד" הארוך קודם נטילת לולב מ"לשון חכמים", ח"א לב, מובא:

"רבון עלמא, אנן בעינן לאשתדלא ביקרך. יהא רעוא קמך למיהב לן חילא לאתערא ביקרך ולמעבד רעותך ולסדרא כלא כדקא יאות ואף על גב דלית אנן ידעי לשואה רעותא ולבא לתקנא כלא. יהא רעוא קמך דתתרעי בעובדא דילן. ותתקן תקונא דלעלא כדקא יאות. ותחשיב לן כאלו אשתדלנא ביקרך כרעותך לסדרא כלא כדקא יאות. ועל דא צלי קדמך דוד עבדך ואמר: "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו". דהא לית כל בר נש חכים לשואה רעותא ולבא לתקנא כלא ויעביד עובדא דמצוה. ועל דא צלי צלותא דא "ומעשה ידינו כוננה עלינו". כוננה ואתקין תקונא לעלא כדקא יאות. "עלינו" אף על גב דלית אנן ידעי לשואה רעותא אלא עובדא בלחודוי" וכו'.

"הוקם המשכן" – מאליו

כתוב "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד" (שמות מ, א) ואח"כ כתוב "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ, יז). שאלו המפרשים, "תקים", פירושו: אתה משה תקים בעצמך את המשכן. ואחר כך כתוב "הוקם המשכן" – משמע שהוקם מאליו? ועל הפסוק (שמות לט, לג) "וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה אֶת הָאֹהֶל וְאֶת כָּל כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בְּרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו". מביא רש"י את דברי התנחומא, וז"ל: "ויביאו את המשכן אל משה – שלא היו יכולין להקימו (את המשכן), ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו, שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא איך אפשר הקמתו על ידי אדם, אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר הוקם המשכן, הוקם מאליו", עכ"ל. מידות קרשי המשכן היו: גובה הקרש – 10 אמות (5 מטר). רוחב הקרש – אמה וחצי (75 ס"מ). ועובי הקרש – אמה ( כ 50-60 ס"מ), והיה כל קרש מצופה זהב, וברור הוא שקשה להעמידו לבד.

ואמרו חז"ל במדרש, בצלאל ואהליאב היו כ"כ זריזים ומיום י"א בתשרי, שאז אמר להם משה על מלאכת המשכן, ובלי שום מכשירים כמו שיש היום, במשך 75 ימים הם סיימו את כל העבודה והביאו אותו למשה רבנו. ולא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים ונשאר כך מכ"ה לחודש כסלו עד ר"ח ניסן. ועתה מקבל משה רבנו הוראה להקימו לבד. במשך כל הזמן מיום כ"ה בכסלו עד ר"ח ניסן, היו דתן ואבירם מסיתים נגד משה ואומרים לעם ישראל: ראו, תרמתם זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן, תולעת שני, שש לעיזים ועורות אלים מאודמים, עורות תחשים ועצי שיטים וכו' ואי אפשר להקים את המשכן, ומשה רבנו ח"ו הוציא מכם נדבה לשווא. וסביר שכמה בני אדם ניסו להקימו ולא יכלו מחמת כובד הקרשים וכנ"ל. ונשאר כך עד ר"ח ניסן ואז משה מקבל הוראה להקימו לבד. באו דתן ואבירם והקהילו עליו את כל העדה להראות להם שהוא לא יכול להקימו. וכשהקים משה את המשכן בנס, הושחרו פניהם. ואומרת הגמרא במסכת נדרים (דף לח ע"א): "אמר ר' יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה גבור – דכתיב 'ויפרוש את האהל על המשכן'. ואמר מר משה רבינו פרסו, וכתיב 'עשר אמות ארך הקרש' וגו' אימא דאריך וקטין, אלא מן הדין קרא דכתיב 'ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם' ותניא הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה.

עשיר – 'פסל לך' פסולתן שלך יהא.

חכם – רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת שנאמר 'ותחסרהו מעט מאלקים'.

עניו – דכתיב 'והאיש משה עניו מאד'. (הרא"ש בפירושו שם כתב: "אין הקב"ה משרה שכינתו – בקביעות").

הלכות שבת שקלים וראש חודש

"רצה" בברכת המזון בסעודה שלישית

השבת פרשת פקודי (תשס"ח), יחול בו ראש חודש אדר ב'. הנה ידוע שנחלקו הפוסקים (ראשונים ואחרונים) בעניין הזכרת חיוב היום – דהיינו "רצה" – בברכת המזון של סעודה שלישית, היכא שהתחיל את הסעודה בשעת חיוב (ביום) ונמשכה בלילה, ומקור מחלוקתם הוא, האם אזלינן בתר עיקר והתחלת הסעודה וחייב להזכיר "רצה" למרות שמברך בלילה, או דילמא בתר השתא ושעת הברכה, ואם מברך בלילה כבר לא יוכל לומר "רצה". והנה, מרן בשו"ע (סי' קפ"ח ס"י) פוסק שאזלינן בתר עיקר הסעודה, וז"ל: "היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון, דאזלינן בתר התחלת הסעודה",עכ"ל.

"רצה" או "יעלה ויבוא" במוצאי שבת

והנה, יש בדין זה נפקא מינה אם יחול ראש חודש במוצאי שבת (ולא כמו בשבת הקרובה שבמוצאי שבת יהיה ב' לחודש) ונמשכה סעודתו עד הלילה – אם אזלינן בתר התחלת הסעודה יש לומר "רצה", אבל אין לומר "יעלה ויבוא" למרות שכבר לילה, משום שהתחלת סעודה עיקר, ובשעת התחלת הסעודה לא היה ראש חודש. [והוא הדין גם אם חל פורים או חנוכה במוצאי שבת, וכדלהלן]. וכך כותב מרן (שם) וז"ל: "והוא הדין בראש חודש, וחנוכה, ופורים", עכ"ל. ומבאר המשנה ברורה (שם, סקל"ד), וז"ל: "והוא הדין לראש חודש וכו' – ר"ל, דאם אכל בהם ונתאחר הברכת המזון עד הערב, צריך להזכיר, דאזלינן בתר זמן התחלת הסעודה", עכ"ל. ושם (סקל"ג), מפרט המשנה ברורה דיני "יעלה ויבוא" במוצאי שבת שחל בר"ח, וז"ל: "ולפיכך, אף אם חל ראש חודש במוצאי שבת, יזכיר בברכת המזון של שבת לבד ולא של ראש חודש". ומכל מקום מחלק המשנה ברורה, שדין זה הוא דוקא אם גמר אכילתו מבעוד יום, אבל אם אכל פת גם אחרי שירד הלילה, חייב מעיקר הדין להזכיר מעין המאורע, אלא שיש בזה "תרתי דסתרי", שלא יכול להזכיר "רצה" ו"יעלה ויבוא" ביחד, מאחר וכבר לילה מחד, אבל בתחילת הסעודה לא היה ראש חודש מאידך – והוא פוסק שעדיף להזכיר "יעלה ויבוא" שהוא לכל הדעות, מאשר "רצה" שיש בו מחלוקת. וכך הוא כותב: "ודוקא כשגמר סעודתו מבעוד יום, אבל אם אכל פת גם בלילה ויש עליו חיוב להזכיר גם של ראש חודש, ושניהן אי אפשר להזכיר דהוי תרתי דסתרי, דהיאך יאמר "ביום השבת הזה" ואח"כ יאמר "ביום ראש חודש הזה", דהא ראש חודש הוא ביום א' – אם כן מוטב להזכיר של ר"ח דזה יש חיוב לכ"ע, מה שאין כן בהזכרת שבת, דיש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במוצאי שבת. (ואף דאנן פסקינן כאן בש"ע דאזלינן בתר מעיקרא וחייב להזכיר של שבת במו"ש, מכל מקום כאן שהוא מקום הדחק מוטב שידחה הזכרת שבת מפני הזכרת ראש חודש, דהוא חיוב לכולי עלמא)", עכ"ל. ובהמשך דבריו מביא המשנה ברורה חולקים שלדעתם יש להזכיר גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא", וז"ל: "וי"א, דאם חל יו"ט או ראש חודש במוצאי שבת, יזכיר "רצה" וגם "יעלה ויבוא", דאזלינן בתר התחלת הסעודה וגם בתר שעה שהוא מברך בו, ולא קפדינן במה דנראה כסותרים אהדדי, דב"רצה" נתחייב משעה שהתחיל הסעודה ביום, ואחר כך כשנמשך הזמן ולא בירך והגיע לילה של יו"ט או של ראש חודש, ניתוסף עליו חיוב לזכור מעין המאורע של שעה שהוא מברך בו".

ברכת המזון כשחל חנוכה או פורים במוצאי שבת

והנה, כותב המשנה ברורה (שם), שאם חל חנוכה או פורים במוצאי שבת, ואכל פת אחרי שחשכה, אינו מזכיר "על הניסים" במקום "רצה" – (וכמו שפסק הוא ז"ל בעניין ר"ח היכא שאכל פת אחרי שחשכה [ודלא כהי"א שם]) – אלא יזכיר "רצה" בלבד, וכמו שפוסק מרן להדיא, משום שאמירת "על הניסים" בחנוכה ופורים הוא רשות. וכך הוא כותב: "אכן במוצאי שבת לחנוכה ופורים, אפילו אם גמר סעודתו בלילה אינו מזכיר של חנוכה ופורים רק של שבת לבד, כיון דבלא"ה הזכרה מעין המאורע דחנוכה ופורים אינו אלא רשות, כנ"ל בסימן קפ"ז ס"ד, כ"כ המ"א ועוד הרבה אחרונים", עכ"ל. אמר פעם הרב זוין שחנוכה ופורים הם שכנים. אמרו לו איך זה, והרי כמה חודשים מפרידים ביניהם? ואמר שבסידור התפילה מופיע תמיד "על הניסים" בסמוך האחד לשני.

דעת הבא"ח בדין הנ"ל

הנה, מרן רשכבה"ג הרי"ח הטוב (פרשת חוקת, ראשונה, אות כ"ב) כותב בדין אמירת "רצה" במוצאי שבת כדעת מרן שאזלינן בתר עיקר הסעודה ולא בתר השתא, רק שהוא מוסיף וכותב שאין לומר את המילה "הזה" ב"רצה". וז"ל: "היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה. ואע"ג די"א בתר השתא אזלינן, לא קי"ל הכי. וכן המנהג פשוט להזכיר של שבת. ומיהו, ידלג תיבת "הזה". ואם טעה ולא הזכיר אינו חוזר". ומוסיף עוד שם, שאם חל יום טוב במוצאי שבת יזכיר "רצה" ולא "יעלה ויבוא", וז"ל: "וה"ה ליו"ט דאזלינן נמי בתר התחלת הסעודה". ובדין הזכרת "רצה" או "יעלה ויבוא" בראש חודש שחל במוצאי שבת הוא כותב, וז"ל: "אבל בראש חודש וחנוכה, אף על גב דגם בזה איכא פלוגתא, מורינן בהם דלא יזכיר, ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה אפילו בשבת אינו מזכיר", הרי שהוא מחלק בין ראש חודש וחנוכה ופורים לבין יום טוב, שבהם לא יזכיר מעין המאורע אם נמשכה סעודתו בלילה, אלא יאמר "רצה" בלבד. ומוסיף וכותב הוא זצ"ל: "והא דאמרינן בשל שבת דאם נמשכה סעודה מזכיר, מכל מקום אם נתעכל המזון שאכל בשבת אינו מזכיר. ואם נזדמן ראש חודש במוצאי שבת אינו מזכיר אלא של שבת, דהוי תרתי דסתרן, ובברכה אחרונה שמברך על כוס של בהמ"ז אינו מזכיר של שבת", עכ"ל. ויוצא מדברי הבן איש חי שהשבוע שיחול ראש חודש ביום ששי וביום שבת, כיון שבמוצאי שבת הוא חול ולא מזכירים בו "יעלה ויבוא" כלל, אם גמר סעודתו אחרי שחשכה, לא יזכיר אלא "רצה" ולא יזכיר "יעלה ויבוא".

דעת ה"כף החיים" בנ"ל

ב"כף החיים" (סי' קפ"ח סקמ"ג) מביא מחלוקת הראשונים בדין הנ"ל, ומצטט את דעת הרא"ש בתשובה (כלל כ"ב), שאין להזכיר כלל את של שבת, ופסק שמשום כך שב ואל תעשה עדיף, וז"ל: "היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת וכו', כן כתב מרן בבית יוסף בשם האורחות חיים, אבל בשם הרא"ש ז"ל בתשובה כלל כ"ב כתב, דאין להזכיר כלל של שבת, דכיון שמברך בחול, אין צריך להזכיר של שבת, יעו"ש. וכן כתב הטור בסי' תרצ"ה לגבי פורים, שאם התחיל בסעודתו ביום ומשכה עד הלילה, אין אומרים "על הניסים", והביאו השולחן ערוך בשם ס"ג, בשם יש מי שאומר יעו"ש. ונראה, כיון דאיכא פלוגתא בזה, שב ואל תעשה עדיף, משום שיש לחוש להפסק בתוך הברכה, ומה גם דבעיקר סעודה שלישית איכא פלוגתא, דיש אומרים דאין צריך לאכול פת, כמו שכתב בסימן רצ"א, ולדידהו אינו מעכב אם לא הזכיר, וכן בראש חודש חנוכה ופורים בעיקר היום לא יש חובה לאכול פת, ואינו מעכב אם לא הזכיר. ואם כן, כיון דבעיקר הדין אינו מעכב בדין זה, דאיכא עוד פלוגתא אי אזלינן בתר התחלת הסעודה או בתר השתא, ולמ"ד אזלינן בתר השתא אם מזכיר יש חשש הפסק בתוך הברכה, שב ואל תעשה עדיף, ואין להזכיר", עכ"ל. והיינו טעמא, משום שהארת שבת ממשיכה, מה שאין כן הארת ראש חודש נפסקת בצאתו. ועין ל"כף החיים" (סי' ש' סקי"ד) שכותב עד אימתי זמן אכילת סעודה רביעית, ומביא שלכתחילה יש לאכול מייד, ואם לא, עד ד' שעות מהלילה, ובדיעבד עד חצות, ואם גם זה לא עשה, אפשר גם כל הלילה, והכל משום שיש עדיין הארת שבת גם אחרי צאת השבת.

כיצד יש לנהוג למעשה?

ולמעשה, בשבת זו פרשת פקודי (תשס"ח – שבת ור"ח אדר ב'), מוטב שישתדלו כל בית ישראל לסיים סעודתם בסעודה שלישית קודם השקיעה, כך שיוכלו לומר גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא" ללא שום ספק לכל הדעות, מאשר שיסיימו בלילה ויכנסו לספקות. [ולפי "דבר בעתו" עמוד 581 יש לומר גם "רצה" וגם "יעלה ויבוא" אם נמשכה סעודתו עד הלילה].

ליל שמיני של "שבע ברכות"

מרן הבא"ח כותב (שם) מעין הדין הנ"ל, בעניין ברכת המזון שמברכים בליל שמיני, שאין לברך אם כבר חשכה, וז"ל: "וכן אם בבית החתן נמשכה הסעודה עד ליל שמיני, אינו מברך שבע ברכות על הכוס של ברכת המזון וכנזכר בחס"ל סי' קפ"ט אות ז", עכ"ל.

גם ב"כף החיים" פוסק כן, וכותב (שם, סקמ"ד) וז"ל: "לא נחלקו הפוסקים אי אזלינן בתר התחלת הסעודה אלא לענין הזכרה, אבל בשבע ברכות דחתן שנמשכה סעודה יום השביעי עד ליל שמיני, ודאי אין לברך שבע ברכות. גו"ר כלל א' בסימן כ"ח. ברכ"י אות י"ד. שע"ת אות ח'. חופת חתנים סימן ט' אות ך' בי"ע אות כ"ט, ועיין בדברינו לעיל סימן קל"א אות ס"ט", עכ"ל. ובדידי הוה עובדא, שהוזמנתי להשתתף ביום השביעי של השבע ברכות לחתונת בן האדמו"ר מבעלזא. היה שם קהל גדול מאוד של חסידים, וביניהם היו מוזמנים רבים מחוץ לארץ, עשירים ומכובדים, ואף היו שהגיעו במטוס מיוחד שהזמינו לרגל הארוע. והנה, הקהל המשולהב שרו ארוכות לכבוד שמחת רבם, ואני שמתי לב שהזמן נוקף מהר וזמן השקיעה מתקרב ובא. פניתי לרה"ג שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ואמרתי לו שאני מוכרח ללכת, כיון שעם החשכה כבר לא יוכלו ולברך את שבע הברכות, ולפי הנראה הם יברכו למרות הכל, ויהיו אלו ברכות לבטלה, על כן אני מעדיף ללכת. הגרש"ז זצ"ל הסכים אתי מייד, והוא אמר לי שגם הוא קם והולך. והנה, לא ידעתי עד כמה היתה חדה שמיעתו של האדמו"ר מבעלזא, והוא פנה אליי ושאל אותי מדוע אני מתכנן ללכת, ואפילו לא נטלו ידיים לסעודה. אמרתי לו את מה שאמרתי לגרש"ז. האדמו"ר מבעלזא פנה לחמיו האדמו"ר מויז'ניץ ושאל אותו מה לעשות, אמר לו חמיו שאין בעיה, וממשיכים. בכל אופן הזמין האדמו"ר מבעלזא את ה"בית דין" שלו לשאול אותם מה לעשות. באו כמה דיינים מהחסידים שלו, והאדמו"ר שאל אותם מה מנהג בעלזא בעניין זה. התחילו להתפלפל בעניין ההלכה. גער בהם האדמו"ר ואמר להם שהוא רוצה לדעת האם יש לבעלזא "מנהג" בעניין זה. אמרו לו שאין להם מנהג מפורש. אם כך, פסק האדמו"ר, עלינו למהר לטול ידיים מייד, ולברך את השבע ברכות לפני השקיעה. מייד נתנו הוראה להתחיל בסעודה, וכיון שהזמן היה דחוק, לא העבירו את המוזמנים לאוהל הסעודה המפואר ורחב הידיים שהוכן מראש לכל המכובדים שהיו שם, אלא נתנו לכל החסידים צלחות עם האוכל, והניחו אותם על רגלי המוזמנים, ושם נטלו את ידיהם ואכלו את מנתם "בחפזון", כך שברכו ברכת המזון ושבע ברכות קודם החשכה, ואחר כך משכו את השמחה עד לשעות הלילה המאוחרות.

קריאת התורה בשבת זו

הוצאת שלושה ספרי תורה

בשבת זו מוציאים מההיכל שלושה ספרי תורה, וכך כותב מרן (סי' תרפ"ה ס"א), וז"ל: "ומוציאין שלשה ספרים: באחת קורא פרשת השבוע, ובשני של ר"ח, ובשלישי קורא מפטיר בפרשת שקלים", עכ"ל. ולאחר שאומרים "בריך שמיה" וברכה לקהל ולחיילים (עמוד תקלד/534 בסידור שלנו), אומרים הספרדים את תפילת "מי לא יראך" (עמוד תקלו/536 בסידור שלנו) וזו נוסחתה: מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה, כִּי בְּכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וְבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ. מֵאֵין כָּמוֹךָ ה', גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה. וַה' אֱלֹקִים אֱמֶת, הוּא אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִילוּ גוֹיִם זַעְמוֹ. אָתוֹהִי כְּמָה רַבְרְבִין וְתִמְהוֹהִי כְּמָה תַקִּיפִין, מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְשָׁלְטָנֵהּ עִם-דָּר וְדָר.

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד.

ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד. (שני פעמים).

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה-נָא (ב"פ). אָנָּא ה' הַצְלִיחָה-נָא (ב"פ).

ואחרי כן מוליכים את ספרי התורה לבמה ומניחים את שלושתם על הבמה.

קריאת התורה בשבת זו

בשבת זו מוציאים שלושה ספרי תורה. [ויש לשים לב שבלוחות שנה של "שיח ישראל" ושל "הלוח הכללי" ועוד, כתבו שבשבת זו מוציאים "ב' ספרים", וטעות היא שנפלה בדפוס מבלי משים, אלא, כאמור, יש להוציא שלושה ספרים]. בספר הראשון מחלקים וקוראים את פרשת השבוע פרשת פקודי לששה עולים בלבד. בספר השני קוראים למפטיר את הקריאה של שבת וראש חודש מ-"וביום השבת שני כבשים" עד "על עולת התמיד ונסכה". בספר השלישי קוראים מעניינא דיומא את הקריאה של פרשת שקלים בפרשת "כי תשא" מהתחלת הפרשה עד "לכפר על נפשותיכם", ויש לומר את נוסח "לשם יחוד" של הקריאה של שקלים, קודם הקריאה. [וההפטרה היא הפטרת שקלים, וכדלהלן].

מטרת קריאת שקלים

המשנה במגילה (כט.) אומרת: "ראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים" וכותב על זה רש"י, וז"ל: "קורין בפרשת שקלים – להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה, כדאמרינן בגמרא", עכ"ל. כלומר, שבמשך חודש שלם עליהם להכין את עצמם להביא שקלים לבית המקדש. ובמשנה ברורה כותב (שם, סק"א) כותב שבימינו הוא מדין "ונשלמה פרים שפתינו", וז"ל: "חז"ל תקנו לקרות ד' פרשיות בשנה מר"ח אדר עד ר"ח ניסן לזכרון ד' דברים והם אלו. הראשונה היא פרשת שקלים לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך שהיו מחוייבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה", עכ"ל. וכותב עוד (שם, סק"ב):

"קורין בשקלים, דאמר קרא זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה והאי לחדשי יתירא הוא אלא אמרה תורה יש לך חודש שאתה צריך לחדשו בהבאת עולות תמידין ומוספין מתרומה חדשה וזהו ניסן דגמרינן בגמרא בג"ש שחודש זה הוא חודש ניסן, וכיון דבניסן בעי לאקרובי מתרומה חדשה לכך מקדמינן ומשמיעין על השקלים באדר הסמוך לו שיביאו שקליהם בר"ח ניסן. ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא דכתיב בה ענין השקלים", עכ"ל. נמצינו למדים, שנהגו כל ישראל לקרות גם עכשו בבית הכנסת פרשת שקלים לזכר למקדש. ועיין במה שכותב ה"חינוך" מצוה ק"ה, עיי"ש.

קדישים אחרי הקריאה

בעניין אמירת קדיש אחרי קריאת התורה, לפי הספרדים יש לומר קדיש אחרי השלמת קריאת שבעת העולים. כלומר, שיש לומר קדיש אחרי העולה השביעי שקורא בספר השני בקריאת פרשת ראש חודש – ושוב אומרים חצי קדיש אחרי קריאת פרשת שקלים בספר השלישי, שבו קורא המפטיר. ואם טעו וקראו בפרשת פקודי שבעה עולים, יש לומר שלושה קדישים: חצי קדיש אומרים אחרי קריאת פרשת השבת פרשת פקודי, משום שאז נשלמו שבעת העולים, ושוב אומרים חצי קדיש אחרי שקוראים בפרשת ראש חודש, בו יקרא עולה שמיני לקריאת חובת עניין השבת – ושוב יעלה עוד עולה (תשיעי) לקריאה בפרשת שקלים, ויאמרו אחרי קריאתו עוד חצי קדיש, כיון שקרא בספר נפרד. ולפי האשכנזים יש בעניין זה כמה שיטות. וכך כותב המשנה ברורה (סי' תרפ"ה סק"ה) וז"ל: "ומתחילין וביום השבת [לבוש] ומניחין ספר תורה השלישית אצלה ואומרים חצי קדיש", עכ"ל. ושם (סקי"ג) הוא כותב: "ומוציאין ג' ספרים, באחד קורין פרשת השבוע ומניחין השניה ואין אומרין קדיש, ומגביהין הראשונה וגוללין ופותחין השניה וקורין בפרשת ר"ח מן וביום השבת עד ונסכו, ומניחין השלישית ואומרין קדיש ומגביהין השניה וגוללין, ופותחין השלישית וקוראין למפטיר בפ' החודש", עכ"ל. הנוהג הוא, שמניחים את הספר השני על הבמה לימין הראשון, ואחרי קריאת שבת ור"ח אומר חצי קדיש. ויש שמניחים גם את הספר הראשון.

פתחו את קריאת שקלים בטעות

חז"ל אומרים: "הכל תלוי במזל, ואפילו ספר תורה שבהיכל". ויכול להיות מקרה [בעיקר אצל האשכנזים שספרי התורה עטופים במעילים], שכיון ששלושת הספרים מונחים סגורים, עלולים לפתוח את של פרשת שקלים במקום את של הקריאה של שבת וראש חודש – והשאלה האם יקראו בו למרות שלפי הסדר יש לקרוא את הקריאה של שבת וראש חודש קודם – או דילמא יביאו את הספר של פרשת שבת וראש חודש, ויקראו בו לפי שזוהי קריאתו? ובעניין זה נחלקו הפוסקים, יש אומרים שיקראו מעניין היום, ויש אומרים שיש מעלה לקריאת שקלים ולכן יש לקרוא בו, וכן נוהגים.

קריאת ההפטרה בשבת זו

את הפטרת השבוע יש לקרוא (במלכים ב, יא, טו) לפי הספרדים מ'ויכרות יהוידע' עד 'כסף אשם', שהיא ההפטרה של שקלים שבו קראו בספר השלישי, ואחרי כן יקראו את הפסוק הראשון והאחרון של הפטרת "השמים כסאי" שהיא הפטרת שבת וראש חודש. ולפי האשכנזים קוראים מ'בן שבע שנים יהואש במלכו' (שם, יח). ובמשנה ברורה (שם) כותב, שאם טעה וקרא המפטיר בפרשת שקלים במקום לקרוא בפרשת ראש חודש, יקרא בספר השלישי בפרשת שבת וראש חודש, ויקרא את ההפטרה של "השמים כסאי" שהיא ההפטרה של שבת וראש חודש, משום שבו סיים את הקריאה. וז"ל: "ואם אחר שגמר פרשת השבת טעה ולקח הספר תורה שהיתה מגוללת על פרשת שקלים, ובירך לפניה והתחיל לקרות, יסיים בפרשת שקלים ואחר כך להעולה בספר תורה השלישית למפטיר יקרא עמו בפרשת ראש חודש, וההפטרה יאמר 'השמים כסאי' מאחר שבקריאת התורה נסתיים מענין של שבת וראש חודש. וכן הוא הדין בשבת פרשת החודש כשחל ראש חודש ניסן בשבת, והקדים לקרות בפרשת החודש [ש"א]", עכ"ל.

איזה בית אשר תבנו לי

יש להבין, כיצד אנו קוראים את הפסוק "השמים כסאי והארץ תדום רגליי איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי", והרי כתוב "מלא כל הארץ כבודו", ולית אתר דפנוי מיניה, ואן כן מהי בקשה זו לבנות בית לכבודו יתברך – אלא מכאן רוצה הקב"ה ללמדנו על החשיבות העצומה שמחשיב אותנו הקב"ה, וכי רוצה לשכון בתוכנו ולשבת אתנו ביחד, כל כך אנו חשובים בעיניו במאוד מאוד.

כח חכמים בדיני קנסות וממונות

וחז"ל אומרים, מדוע הנביא מדגיש שיהואש היה בן שבע וכתב: "בן שבע היה יהואש במלכו"? והביאור בזה הוא, שיהואש היה מלך לכל עניין, ופסק הלכות, וגם הטיל מיסים על העם כדרכי המלכים, וכל כיוצא בו. והנה, אחרי שגדל אמרו לו שכל אותה העת שהטיל מיסים היה ילד קטן ועל פי דין לא היה יכול לחייב אותם, ולכן רצו לחייב אותו לשלם בחזרה את כל מה שהוציא מהעם. ובאותה תקופה פרצה מחלוקת חריפה האם היו חייבים לשלם למיסיו או לא. ויש במחלוקת זו נפקא מינה גם בימינו, ולדוגמא אם ילד שבר חלון ובאו לחייב את אביו, ואומר אביו מה אתם רוצים ממני, הרי אני לא שברתי, והילד כיום לא בר חיובא, על כן המתינו לו עד שיגדל ואז תתבעו אותו – והתובעים טוענים כנגדו שכיון שהוא אביו הוא האחראי עליו, ועליו לשלם עתה על נזקיו. ויש לדעת, שיש כח בידי חכמים לקנוס [בתקופה בה היו דנים דיני קנסות]. ומובא בגמרא, שפעם הצדוקים רצו לרמות את הרבנים, ולהעיד בפני בית הדין בשקר על מולד הלבנה, ורצו על ידי כך שיחול חג השבועות ביום ראשון בשבוע, כי בנושא זה היה ויכוח נורא ביניהם. יצאו לחפש שני עדים. והנה, באו שני עדים צדיקים וישרים, ואמרו להם שהם מוכנים להעיד, אבל בתנאי שישלמו להם ארבע מאות זוז. שמחו הצדוקים על "המציאה" שנזדמנה להם, כי אם אלו יעידו לא יחשדו בית הדין במאום, ומייד שלמו להם. הלכו אותם עדים כשרים להעיד. והנה, כשנכנסו לבית דין, התחילו לומר להם דברים מוזרים ביותר, למשל, אמרו להם: היינו במעלה אדומים, וראינו את הלבנה במערב והזנב שלה במזרח, וגם היא עצמה עומדת באמצע הרקיע… התפלאו מאוד הדיינים, ואמרו להם "על מה אתם מדברים!?". אמרו להם אותם עדים, האם אתם לא מאמינים, הנה לפניכם ארבע מאוד זוז!! וכך לא קיבלו הדיינים את עדותם, והצילו את העם מטעות. ואמרו חכמים שבאותו הדור, שהיה מותר להם להוציא מאותם צדוקים את הכסף שנתנו להם, למרות שהיה זה לכאורה ב"מרמה", וזאת משום שיש כח ביד בית הדין לקנוס קנסות על פי ראייתם ושיקול דעתם. וכמו כן, יש כח בידי חכמים להוציא כסף מראובן ולתת אותו לשמעון, על פי שיקול דעתם, לפי שכל מה שעושים אינו אלא על פי דרך התורה הקדושה. פעם בא יהודי אחד לשחוט שור גדול ויקר ביותר, והנה אחרי השחיטה גילו שיש לו בריאה סירכא. הביאו את הריאה לרב לבדוק, והרב בדק ואמר שכל השור טרף ואסור באכילה. אמרו לרב שאותו יהודי הולך להפסיד אלף זוז, אבל הרב אמר להם שכך הדין ואין מה לעשות, והלך משם בעל השור מבלי להעלות שום ויכוח. פעם אחרת קם דין ודברים בין אותו יהודי לבין חברו על שני זוזים, ובאו לפני הרב לפרוס את טענותיהם, והרב חייב אותו והצדיק את חברו. התחיל אותו יהודי לצעוק ולזעוק שהרב עושק אותו, ושהדין מוטה לרעתו, וכי הוא מכיר את הצד השני, וכן על זה הדרך. הרב המתין לו שיסיים לשפוך את כעסו, ואחרי שסיים אמר לו אני מתפלא עליך, הרי כשפסלתי לך את השור שלך הפסדת אלף זוז ושתקת, ואילו עתה אתה זועק על שני זוז?! אמר לו אותו יהודי שהעניינים שונים לחלוטין, כיון שעתה יש מי שיקח ממנו את אותם שני זוז, ואילו אז אף אחד לא לקח ממנו מאומה… [ומעשה נוסף דומה לעניין זה היה בין עכן לבין יהושע, עד שהוחלט למנות את שנות המלכים בארצות העמים לפי מלכות ירושלים, והכל מכח הסמכות שנתנה התורה למלכים ולחכמים].

"כיפת" חורבת רבי יהודה החסיד

כשבאו לבנות את חורבת רבי יהודה החסיד, לא הרשו הגוים המושלים באותה התקופה לבנות את הכיפה מעל בית הכנסת, וטענו שזה משום שלא הרחק משם היה מסגד, ולא רצו שיהיה גובה בית הכנסת על ידי אותה הכיפה גבוה מהמסגד, והיו אז תושבי ירושלים העתיקה בצער גדול. פעם בא המושל הנוצרי לירושלים וראה את הבניין והנה חסרה אותה כיפה מפורסמת ואופיינית לראש הבניין – הוא שאל את תושבי המקום מדוע אין כיפה לבית הכנסת; נבוכו הגוים שהיו אז ו"שלפו" תרוץ מוזר כדי להחלץ מסרחונם, ואמרו לו: "הוציאו למבנה את הכובע לכבודך", וכפי שידוע שהגוים (הנוצרים) מסירים את כובעם לשם כבוד. אמר להם המושל על מה אתם מדברים, והרי היהודים לא מסירים את הכובע שלהם אפילו בשעת התפילה בבית הכנסת, וכך גילה את רמאותם, וצווה לבנות את החורבה עם הכיפה לראש הבניין.

חינוך הילדים קודם לכל

אנו קוראים בפרשה: ויקח משה…ויתן את העדות אל הארון, וישם את הבדים על הארון, ויתן את הכפורת אל הארון מלמעלה". והנה, לפי סדר זה של בניית הארון יש לכאורה הגיון, שקודם שם את העדות בארון, ואחרי כן משחיל את הבדים בטבעות הארון כדי לשאת אותו, ואחרי כן מכסה הכל בכפורת. אבל, בציווי על בניית הארון כתוב סדר אחר, ושם כתוב שיש להניח קודם את הכפורת על הארון ואחרי כן יש להכניס את העדות לתוך הארון. וקשה, שאם כבר סגר והניח את הכפורת על הארון לכיסוי, איך יוכל לשים את העדות לתוכו אחרי כן? אלא יש לומר, שיש בצורת בניית הארון סמליות לחינוך הילדים, וכפי שחז"ל מבארים שיש על הכפורת שני כרובים, והם דמות של שני ילדים קטנים: "כרוביא". אמר לו הקב"ה למשה רבנו, דע לך, בנערינו לפני "ובזקנינו". אני רוצה שהילדים שלנו יהיו על הארון עוד קודם להנחת העדות עצמה לתוך הארון, שהיא סמל של "זקנינו", כי חשוב לחנך אותם קודם, ואני מעריך אותם יותר.

חשיבות ה"נערים" והתורה

כתוב בגמרא כשתלמי המלך רצה לתרגם את התורה ליוונית, וכתוב שלקח שבעים ושנים זקנים, ובהסטוריה כתוב "תרגום השבעים" וזה לא נכון, כי זה היה שבעים ושנים. והם תרגמו את הפסוק "ויקחו את נערי בני ישראל" וכתבו "את צעירי בני ישראל". וזה היה אחד מעשרה מקומות ששינו. [וגם שינו את "בראשית ברא אלקים" וכתבו: "אלקים ברא בראשית", ועוד]. ומדוע שינו ב"נערים", אלא, משום שתפיסת הגוים היא, שהילדים הם הגרועים שבהם, אבל אצל עם ישראל הילדים הם החשובים שבעם ולכן לקחו אותם ראשונים להגן על עם ישראל. ועוד, שאצל הכרובים שבגן עדן כתוב שיש בידם את ה"חרב המתהפכת" – ללמדנו, שכשיוצאים אותם "כרוביא" ומתנתקים מהתורה הרי זה בגדר "חרב המתהפכת", ואם "שנה ופירש" – סכנה גדולה היא לו. אבל לעומת זה, כשעוסקים בתורה, אין שום נזק יכול לשלוט בהם.

דיני נטילת ידיים מהכיור

את דיני נטילת ידיים לומדים מהאופן בו נטלו הכהנים את ידיהם בכיור, ואת נטילת ידיים שלפני האוכל תיקן שלמה המלך עליו השלום. יש הבדל בין נטילה של יציאה מבית הכסא, שלא חייבים לטול מכלי ואפשר לטול גם מברז, ואם אין כלי זה לא מעכב – וגם שצורת הנטילה היא לסירוגין, (ימין שמאל, ימין שמאל, ימין שמאל). ונטילה לאוכל צריכים ליטול בכלי דוקא, וגם יטול שלש פעמים על ימין ברצף, ושלש על שמאל ברצף. והנפק"מ לאדם שקם בלילה לפנות בוקר לנוחיות, ויצא ונטל שלש פעמים לסרוגין – האם יברך "על נטילת ידיים" כדין מי שנוטל בבוקר, או שמא יברך "אשר יצר" של בית הכסה משום שהיא תדירה יותר? על זה אנו פוסקים שיש לברך "אשר יצר" קודם, שזה תדיר יותר.

עבודת משה במשכן

כתוב 'ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן'. ופרש"י: "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, וכתוב אחד אומר ובבא משה אל אהל מועד, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, כי שכן עליו הענן, אמור מעתה כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא, נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו". הנה כתוב על הכיור, שרחצו ממנו משה ואהרן. וקשה, בשלמא אהרן היה רוחץ בכיור שהיה עובד במשכן, אבל למה משה היה צריך לרחוץ את ידיו? אלא אומרים חז"ל, שזה היה ביום השמיני למילואים, ומשה רבנו עבד באותם ימים כדי ללמד את אהרן כיצד עליו לעבוד, ולכן היה צריך לרחוץ ידיו.

"עין בעין יראו"

אנו עסוקים בקריאת הפרשיות העוסקות בבניין המשכן, וידוע שנחלקו רבותינו הראשונים בכלים שונים ובמידות שונות כיצד היו עומדים ומה כוונת התורה, ולדוגמא בעניין קרשי המשכן נחלקו הרש"י והרמב"ן כיצד עמדו האדנים ביחד לקרשים, וכיו"ב. והנה, כשיבוא המשיח במהרה בימינו ובית המקדש ירד בנוי ומשוכלל מן השמים, גם המשכן יוקם כפי מתכונתו במדבר, ונרצה לראות בד בבד את בית המקדש ברדתו מן השמים ואת המשכן במתכונתו, ונרצה לבדוק דעתו של מי אמת בכלים ובמידות השונות, וזהו "כי עין בעין יראו" כי נרצה לראות הכל ולא "להפסיד" דבר מרוב תשוקה ושמחה למעמד הנשגב.

סיום הרמב"ן את ספר שמות

בסיום הפרשה כותב הרמב"ן לשון נפלאה בחרוזים, וז"ל: "והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלקי ישראל בא בו, לבני ישראל עם קרובו, הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו, וברוך ה' החפץ שלום עבדו אשר עד הנה עזרו לבוא, המחדש נעוריו בשיבו, המשביע בתורתו רעבו, ויניקהו דבר וחלבו, כי הכין כל לבבו, ולשמו יתברך בקרו וערבו, ברוך שאכלנו משלו וחיינו מטובו, חסלת ספר ואלה שמות, תהלה לשוכן מרומות", עכ"ל.

לב אבות ולב בנים

כתוב "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". והביאור בזה הוא, שהיתה תקופה שהבנים כולם היו צדיקים ודבקים בתורה, אבל האבות היו רחוקים – ויש תקופה שהאבות צדיקים ודבקים בה' ובתורתו אבל ל"ע הבנים פורשים ומתרחקים. אבל לעתיד לבוא גם אבות וגם בנים יהיו דבקים בתורה, וזהו "לב אבות על בנים" באותה מידה של "לב בנים על אבותם".

בדיקת זהות של אליהו הנביא

לעתיד לבוא כשיבוא משיח צדקנו, יבואו מכל העולם וירצו להזדהות כ"יהודים" ויבקשו להצטרף לעם הנבחר ואפילו בדרכי רמיה. לדוגמא, יהיו כאלה שבתעודת הזהות שלהם כתוב תחת כותרת הלאום – "יהודי", ויציג את זה למשיח ויאמר שהנה הוא יהודי. מייד יבוא אליהו הנביא מלאך הברית, שהיה בכל בריתות ישראל בכל דור ובכל מקום בעולם, ויזהה את העותרים על פי הברית שלהם, ואם הוא לא מל וגם אבות אבותם לא מלו, יאמר להם שהוא אינו זוכר אותם וכי אינם יהודים. ואפילו אם יבואו רוסים שאינם מהולים, יזהה אותם אליהו הנביא ויאמר להם שהוא זוכר את הברית של אבותיהם ואבות אבותיהם, עד שבדוחק הגלות התנתקו ממצוה זו, ויוכלו להצטרף לעם ישראל.

אשת אליהו ואשת מת "מות קליני"

כשאליהו הנביא עלה לשמים בחיים חיותו, דנו הפוסקים האם אשתו מותרת או לא, והאם נחשב אליהו למת או לחי ואשתו עדיין אשת איש? ועוד דנו במעשה המובא בגמרא, שבפורים ישבו רבא ורבי זירא לשתות כמצות היום, ומרוב שתיה נטל רבה סכין ושחט את רבי זירא. כשנתפכח וראה מה שעשה, החיה אותו. לשנה הבאה הזמינו שוב לשתות, ואמר לו רבי זירא שאינו סומך שוב על הנס, ואם נעשה פעם אחת אין הבטחה שייעשה לו נס פעם נוספת. וגם על זה שאלו, האם היה חייב רבי זירא לקדש את אשתו פעם נוספת, שכבר מת, ומה שחי בנס נחשב לבריה חדשה, אבל הקידושין נותקו עם מותו? והבאנו ראיה שלא היה צריך לקדשה שוב, ממה שהטל החיה את עם ישראל אחרי שפרחה נשמתם בקבלת התורה, ואמרו האחד לשני הרי פלוני מת ואשתו מותרת אלך ואקח אותה – ועל זה אמרה התורה: "שובו לכם לאהליכם", מכאן שחזרו כל אחד לאשתו. כמו כן, במוות קליני שהחיו אותו במכת חשמל, האם הוא נחשב חי או מת? ואמרו שלא נחשב למת ולא צריך לקדש את אשתו פעם נוספת, שכן אדם שחוזר לחיות על ידי מכת חשמל, סימן מובהק לכך שהיתה בו חיות ולא נחשב למת.

פרסום הענן את צדקותה של מרים

כשמרים דברה באחיה, כתוב שנעשתה מצורעת. וכתוב שכל עם ישראל לא נסע אלא המתין לה שבעה ימים, מידה כנגד מידה, לפי שהיא המתינה לאחיה על שפת הים, כך כל עם ישראל המתינו לה שבעה ימים. ולכאורה היא לא המתינה אלא חצי שעה, ולמה כולם המתינו לה שבעה ימים? אלא, משום חשיבותה של מרים. וכתוב, שכשהיה הענן עומד, כולם עומדים, וכששוכב, כולם נחים. ובאותם ימים שמרים היתה מצורעת, היה הענן עומד באלכסון, לא עומד ולא שוכב, לכבודה של מרים. ושואל החפץ חיים, והרי אסור לדבר לשון הרע, ומדוע מדברים לשון הרע על מרים הנביאה? ועוד, הרי הרמב"ן מרחיב ומתאר כיצד היא טפלה באחיה וגידלה אותו והחייתה אותו, אם כן מדוע מזכירים מה שדברה פעם אחת באחיה, ומה עוד שלטובה התכוונה? אלא אדרבה, אין אנו מזכירים אותה לגנאי אלא לשבח, שכן מרים חיה במשך מאה עשרים ושבע שנים, ובכל חיים חיותה לא דברה לשון הרע אלא פעם אחת!! ואין לך שבח גדול מזה. ופעם אמרתי למשהו, תפגיש למשהו שאל מדבר לשון הרע 127 שעות ולא תמצא. נזדעק הלה ואמר לי אדרבה, אפילו לא אמצא מי שלא דבר לשון הרע 127 דקות!! מכאן שבחה העצום של מרים, ומובן מדוע הענן שינה מצורתו לטובת אותה צדקת.

שמירת הלשון זכיה לעולם הזה

ידוע המעשה על אותו רוכל שהלך ברחוב, והיה צועק "מאן בעי סם חיי"? עד שיצא רבי אבא ששמע אותו ובא אליו לקבל ממנו את אותו ה"סם חיי", ולא רצה אותו רוכל לתתו לו, בטענה שכלפיו אין הדברים אמורים. בכל זאת הפציר בו רבי אבא, עד שפתח לו הרוכל ספר תהלים, וקרא לו "מי האיש החפץ חיים" וכו'. שמח מאוד רבי אבא ואמר לו: "כמה פעמים קראתי פסוק זה ולא שמתי לב כמה הוא מיוחד לעניין זה". ולכאורה מה הביאור בזה, וכי לא הכיר רבי אבא היטב פסוק זה? אלא, שהוא חשב כל הזמן שהדברים אמורים לעולם הבא, אבל על ידי אותו רוכל הבין שהשומר פיו ולשונו, מרויח גם בעולם הזה, שכן לא יבוא לידי מריבה עם איש, וכיו"ב.

מעלת דיבור ולימוד בלשון הקודש

הגמרא אומרת על הפסוק "אמרתי אלם צדק תדברון": "מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאילם – יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר "צדק תדברון". לימדתי זכות על אותם עֵדוֹת שלומדים תורה ביידיש, והרבה לא מבינים מדוע לא לומדים בלשון הקודש? ואמרתי, שהם חוששים ללמוד בלשון הקודש, שכן אם ידברו באמצע לימודם בדברים בטלים פוגמים בלשון הקודש, לכן לומדים שלא בלשון הקודש. אבל למעשה אנו אומרים שכיון שהתורה נתנה בלשון הקודש יש ללמוד בלשון הקודש דוקא, ויש בלימוד בלשון הקודש סגולה מיוחדת שלא קיימת בשום לשון של שום אומה ולשון. וכמו כן, יש משמעות מיוחדת בכל מילה בלשון הקודש, וכמו שחז"ל אומרים שהקב"ה נתן את התורה במים, ולומדים זאת מהפסוק: "שמים – שם מים". וזה דוקא בלשון הקודש. עוד אני רגיל לומר, מדוע נוטשים את לשון הקודש ופונים לדבר בלשון לעז, ולדוגמא בראות אדם את חברו קורא לעברו "ביי", ולא הבינותי מניין המקור למילה זו, ואולי מהפסוק "כי בי ירבו ימיך"- – ולכן אין להשתמש ולקרוא אלא בלשון הקודש ולומר אדם לחברו "שלום" ואפילו בחוץ לארץ. [ופעם אמרתי שאמנם "שלום" הוא אחד משמותיו של הקב"ה, אבל יש אופן שאין לנהוג במילה זו כבוד. הנה יש חולצות שכתוב עליהם כיתוב את השם "שלום", ואמרתי שאסור להכנס בה לנוחיות, שזה אחד משמותיו של הקב"ה. אבל אם כתוב "שלום עכשו" מותר להכנס. ופרסמו בשמי שאמרתי שמותר להכנס עם חולצה שכתוב עליה "שלום" אבל אין זה מדוייק כלל, כי רק אם כתוב תוספת של "עכשו" אז מותר.

אנחנו קוראים את פרשת שקלים, וגם מתפללים וקוראים פרשת הקרבנות, והכל בגדר: "ונשלמה פרים שפתינו". לכך אנחנו פונים להקב"ה ואומרים לו שאנו רוצים שהוא יזכה אותנו לתת השנה חצי שקל לבית המקדש בפועל ולא באמירה בלבד, וכן אנו רוצים להקריב קרבנות בפועל ולא באמירה בלבד, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *