פרשת פינחס

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה (חלק א') בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

בס"ד

הלכות ודרשות לפרשת פינחס מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א בפרשת פינחס.

שאלות ותשובות לשולחן שבת
כותב רבינו שנקראו ישראל תולעת יעקב, שתולעת כוחה בפיה. כל הבירור בעולם הוא בפה, בה תלוי עסק התורה, התפילה ובירור האכילה והשתיה. על כן עיקר המלחמת יצר הרע הוא בתאות האכילה. לכן תיקנו חז"ל הברכות על האכילה והשתיה בכדי שלא ינזק במלחמת היצר, אלא אדרבה – יתחזקו כלי המלחמה של האדם, שהם בפה.

1. מדוע לא מברכים בורא פרי הארץ על פירות האדמה? שהרי גדלים בארץ.

2. מתי אדם אוכל פרי ואינו מברך עליו?

3. פרי שעדיין לא גדל כל כך שהוא חמוץ אבל ניתן לאכילה, האם מברכים עליו העץ או שהכל?

4. פרי שלא גדל, שניתן לאכילה רק ע"י טיגון, האם יברך עליו העץ או שהכל?

5. קליפת תפוזים שדרכם לבשל בסוכר, מה יברך עליהם?

6. שקדים המחופים בסוכר, מה יברך עליהם?

7. האם דין משקה היוצא מענבים או זיתים, כדין משקה היוצא מהתמרים ושאר מיני פירות?

8. אדם שאכל מאגוז קוקוס, וגם רוצה לטעום מהמשקה שבתוכו, האם יברך שהכל?

9. מה מציע רבנו לאדם ששותה ארק ורוצה לאכול אח"כ פרי או ירק בכדי למתק את החריפות?

10. מה לומדים "כל שהוא עיקר ועמו מעורב טפילה מברך על העיקר ופוטר הטפילה"?

למעיין: מתי אדם שאוכל מזונות צריך לברך המוציא וברכת המזון?

תשובות

1. שם ארץ הוא לשון משובח משם אדמה, ששם ארץ הוא לשון ריצוי ומעוד כמה טעמים, נבחר לשמור כבוד ללחם שהוא משובח מפרי האדמה. לכן על הלחם מברכים המוציא לחם מן הארץ.

2. כאשר עדיין לא גדל, והוא חמוץ, ואין רב בני אדם אוכלים פרי כזה אף לא בשעת הדחק.

3. רבינו פשט לברך שהכל אם נאכלים ע"י הדחק.

4. ברכתו שהכל, מכיוון שעדיין לא נגמר בישולו על העץ. אך אם נגמר בשולו על העץ, ואעפ"כ צריך בישול בכדי לאוכלו, יהיה ברכתו העץ.

5. ישנם כמה דעות, ורבנו מכריע שהכל בשל הספק.

6. מציין רבנו את מנהג אביו זצ"ל להפריד הסוכר, ומברך תחילה על העץ, ואח"כ שהכל. וכן ראוי להורות. ומנהג בגדד היה לברך עליהם שהכל בלבד.

7. משקה היוצא מן הענבים בין מעצמן בין ע"י סחיטה יברך על הגפן, וכן משקה היוצא מהזיתים חשוב כגוף הפרי ומברך על העץ כברכתו של פרי, מה שאין כל שאר הפרות שמברכים על המשקה היוצא מהם שהכל.

8. כאשר ברך העץ על האגוז, פטר גם את המשקה, אך אם שותה את המשקה לבדו, יברך שהכל.

9. מכיון שיש מחלוקת האם לאחר ששתה משקה חריף יברך על הפרי שאוכלו על מנת למתק את החריפות, על כן ישתדל לברך לפני השתיה על הפרי או הירק.

10. כל מיני מרקחת כגון שומשום או בוטנים עם דבש או סוכר, מברך על העיקר, הוא הפרי ונפטר הטפל.

תשובה למעיין – פרשת בלק: אדם לפני סעודה, והיה לפניו פרות ואכל אחד, ונמלך מלאכול עוד עד הסעודה. אם לוקח פרי נוסף, הדין הוא שחייב לברך עליו.

ביאורי התפילה
q אלוקי נשמה: בברכה זו מציינים ארבע מדרגות, שמבאר רבנו האריז"ל.

טהורה היא: כנגד עולם האצילות, שמשם הנשמה לנשמה.

אתה בראתה: כנגד הנשמה הבאה מעולם הבריאה.

אתה יצרת: כנגד סוד הרוח הבאה מעולם היצירה.

אתה נפחת בי: כנגד נפש שמעולם העשיה.

וכותב רבנו הבן איש חי: על "ואתה משמרה בקרבי" הכונה כי מלך בשר ודם שנותן מרגלית יקרה במתנה לעבדו, אינו נעשה עליה שומר אפילו שעה אחת. אך אנחנו נתן לנו חלקים יקרים של קדושה אלו במתנה, והוא השומר אותם בקרבינו בתוך חומר עכור.

אמרות צדיקים
× הרא"ש: אל תתן בלבבך קנאה שזו היא חולה רעה שאין לה רפואה.

× הרב מקוצק: לא תגנוב – אל תגנוב כסף, אל תגנוב גם דעת. אל תגנוב דעת אחרים, ואל תגנוב גם דעת עצמך. שהרי לא פעם מבטיח אדם לנפשו לעשות גדולות, ולא מקיים.

× רבי נחמן: מי שרוצה לעשות מעשים טובים ויש לו מניעות, הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר כאלו עשה, ומי שאינו עושה לפי יכלתו, אזי מקבל ענש על זה.

× מסכת עקצים: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר (תהלים כט), יי עז לעמו יתן יי יברך את עמו בשלום.

הנהגות וסיפורי צדיקים
v רבי יוסף קארו: (מאת המגיד) לא תפריד מחשבתך מה' אפילו רגע. ומַעֵט בהנאה בתכלית. ובעת מאכלך כשאתה תאב ביותר לאכול או לשתות תסלק ידך. ואם כה תעשה בכל סעודה יהיה כאלו אתה מקריב קרבן בכל סעודה ושלחנך יהיה מזבח לזבוח עליו היצר הרע.

v רבי נתן נטע משינאווע: בתוך האכילה ילמוד קצת דברי תורה וברכה בכוונה לפניה ולאחריה להמשיך רוחניות אל המאכל ההוא להנות הנשמה.

v כח התורה של רבינו הט"ז: בבתו של גביר אחד נכנסה רוח רעה ר"ל. וביקש אביה מר' דוד הלוי, הוא בעל הט"ז שיעשה אות לטובה וילך לבקרה ויתפלל בעדה ועל ידי זה יהיה לה רפואה. אחר שהפצירו בו מאד נענה לשאלתם ובקשתם וכשפתח הדלת פתחה פיה ואמרה ברוך הבא וחזרה פניה לאחור. שאל אותה רבנו: "מדוע את חוזרת פניך?" השיבה שהרשעים אינם יכולים להסתכל בפני הצדיקים, ואמרה עוד: "להוי ידוע כי בשמים ממעל קוראין אותך רבינו הגאון בעל הטורי זהב". השיב לה הרב: "אם אמת כן כי אני חשוב בשמים אני גוזר שתתרפאי כי אני תירצתי היום בהלכה דברי רבנו הטור המופלאים ויישבתי לאמיתה של תורה, ובזכות זה תהיה לך רפואה". וכן היה, שנתרפאה והיתה לה שמחת עולם.

v אותו הגביר, שנתרפאה בתו בזכות הט"ז, ביקש להביא לו מתנה. אך רבנו הקדוש סירב לזה. הלך הגביר וקנה עבורו טלית נאה ומשובחת מצמר טורקי ושילם על כך דמים מרובים. הביא את הטלית אל הט"ז, אך גם את הטלית לא קיבל ממנו, באומרו: הלא תראה כי זקן אנכי וקרוב לילך בדרך כל הארץ, והטלית הישנה שלי תוכל להעיד עלי כי אף פעם אחת לא חלפה במוחי מחשבה זרה בזמן שהתפללתי, אינני חפץ להחליפה בחדשה. (גדולי הדורות)

כי לקח טוב נתתי לכם…
? הרבי בונם מפרשיסחא: על הפסוק: "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כ"ה יא-יב). השיב את חמתי, היינו, שהשיב ועשה מן חמתי – חת"ם יו"ד. וזה י' זעירא היינו יו"ד. מחמת שפגמו ביו"ד משם שד"י, והיא הברית (שכידוע ע"י הפריעה מתגלה העטרה שהיא שם יו"ד של שם שד"י). (קול מבשר ח"א)

? חידושי הרי"ם: מן הדין אין אדם ראוי לשכר בעד מעשיו, שכן איננו אלא ממלא חובתו. ובעד מילוי חובה אינו מגיע שכר. אלא השם יתברך עושה חסד עם ברואיו, ומשלם שכר בעד מעשיהם הטובים. וזהו פשוטו של הפסוק: "וּלְךָ אדנ"י חָסֶד כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ" (תהלים סב' יג'). גם זה שמשלם עתה לאיש כמעשהו, אינו אלא חסד…

אך במה דברים אמורים? אלא, כשעושה אדם דברים שהוא מחוייב לעשותם. אבל פנחס הלוא עשה דבר שהוא "הלכה ואין מורין כן" שאילו היה בא לשאול מפי בית דין, לא היו מחייבים אותו לעשות זאת, הרי ממילא מגיע לו שכרו בדין ולא בחסד. ובזה מובן המדרש בדין הוא שיטול שכרו.

? כותנות עור: אף על פי שהקנאות הינה לכאורה היפוכו של השלם, ונראית היא כמחלוקת, בכל זאת אמרה התורה כי קנאות אמיתית וכשרה מביאה דווקא לידי שלום, לכן נתברך פנחס בשלום.

? הראשית חכמה מביא מחופת אליהו מעשה וזה לשונו: רב נחמן בר יצחק היה לו תל עפר בתוך כרמו, שהביא שם פועלים לחפור את התל, וחפרו אותו יום כולו. ליום שני, כשהן חופרין, קפץ אדם אחד מתוך ביתו וישב על התל והתחיל להתנודד ולקרות. ומה היה קורא? שמא הגיע תחיית המתים? שמא הגיע תחיית המתים? רצו הפועלים והודיעו לרב נחמן. בא ומצאו. אמר ליה: מי אתה? אמר ליה: מת אני. שמא הגיע זמן תחיית המתים? אמר ליה: מה טיבך בתל זה? אמר ליה: והלא אמרתי לך מת אני. אמר ליה: ומת אינו נרקב? אמר ליה: לא הכניסוך לבית הרב ולא הקרוך ספר משלי. ולא כך אמר שלמה (משלי יד, ל): "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה"?! מימי לא העמדתי על מדותי, ולא תפשתי בלבי קנאת חברי, ולא ספרתי לא בבית המדרש ולא בבית הכנסת, ולא נתתי לבי ועיני אלא לדברי תורה. לקיים מה שנאמר (שם א, לג): "וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח". אמר ליה רב נחמן: אבנה לך קובה אחת (מקום אחר). אמר ליה: אל תעש לי מאומה, ואל תעמידני ממקום זה, מפני שברשות קברוני. אלא השב העפר שנטלת מעלי למקומו. והיה רב נחמן מתפחד ומתעצב כל היום כולו, ואומר: אוי לי שמא הרגשתי לאותו המת. מיד ראה בחלום שהיה יושב בסוכה דאסא (סוכה של הדסים). מיד נתן שבח והודאה לפני הקדוש ברוך הוא, וקרא מקרא זה (שם ח, לה): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם". ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר כל בריה. ומה זה, שלא היה בידו אלא שכר שתיקה בלבד, ולא העמיד על מדותיו, כן שילם לו הקדוש ברוך הוא שכרו. המרגיל עצמו לתלמוד תורה, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והולך בענוה ובשפלות רוח – על אחת כמה וכמה שישלם הקדוש ברוך הוא שכרו כפול ומכופל. עד כאן לשונו.

מצותיך שעשועי
¨ ספר חרדים: בן אדם, אזור נא כגבר חלציך, ולבוש קנאה כאשר עושק בעיר תראה. הלא למדת כי משה הרג המצרי מקנאתו, ואחר כך ראה שני אנשים עברים נצים. ויאמר לרשע למה תכה רעך, והוכרח לברוח וילך אל ארץ מדין. ובראותו שגרשו הרועים את בנות כהן מדין והוא גר בורח, לא עזב מדתו הטובה להושיע ולהציל עשוקים מיד עושקיהם, ויקם משה ויושיען, ושם נפשו בכפו. כן מדת היהודי הרחמני ומיצר ומצטער כי יעשו עול, ויציל בכל עוז (את העשוקים).

שבת שלום ומבורך

בס"ד

דרשה לפרשת פינחס מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה.
בנות צלפחד ובחירת מנהיג
קול צופיך 408
הגאון הרב מרדכי אליהו ע"ה.

השיעור ניתן בי"ח בתמוז תשס"ז
שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מישאל בן אסתר זצוק"ל

שבטי י- ה
כתוב בפרשת פנחס (במדבר כו, ה) "ראובן בכור ישראל בני ראובן חנוך משפחת החנכי לפלוא משפחת הפלאי ".אמרו דרך רמז, אם אתה רואה בן שיש לו דרך ארץ, קובע עיתים לתורה – זה מכיון שאביו חינכו כראוי.
ואומר רש"י (שם):

"משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים מה אלו מתיחסין על שבטיהם סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם אם בגופם היו מושלים (כלומר בפרך) ק"ו בנשותיהם. לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וזה הוא שמפורש על ידי דוד (תהלים קכב) 'שבטי יה עדות לישראל'. השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם לפיכך בכולם כתיב החנכי הפלאי" וכו'.

ויש לשאול, מדוע נכתב קודם ה"א ואח"כ יו"ד, לכאורה היה צ"ל לכתוב להיפך בהתחלה יו"ד, ובסוף ה"א ככתוב "שבטי יה "?
אלא ידוע שהאות יו"ד מסמלת את האי ש, והאות ה"א – את האשה , ובזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, כי הן היו בוטחות בה' והכינו תוף – "ותקח מרים הנביאה וכו' את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות טו, כ), אבל אצל הגברים נאמר רק "אז ישיר משה ובני ישראל" וכו' (שם פסוק א') בלי תופים – לכן הקדים את האות ה"א וכתב ה חנכי, ה פלאי.
( ותקח מרים את התוף בידה – שלא תשמע שירת הנשים – כתוב (שמות טו, כ) "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחלת". המילה "התוף" נכתבה בה"א הידיעה, ומוסר גדול נלמד מכאן. מרים הנביאה אמרה לבנות ישראל במצרים: תכינו תופים כי ה' יגאל אותנו. וכשיצאו ממצרים ונקרע הים, התחילו משה וכל הגברים לשיר. אמרה מרים לנשים: והרי אני הצלתי את משה כשהיה ביאור, ואני אחותו הבכירה, ובזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ואם כן אנו הנשים צריכות לשיר! אך כיון שידועה ההלכה ש"קול באשה ערוה", על כן אתן תכו בתופים בקול חזק, וכך לא יישמע קול השירה של הנשים.
את השירה הזאת לאמור – כתוב בשירה "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים"(שמות טו, א). מה הפירוש "לאמר" ? אומרים חז"ל, שמשה רבנו היה אומר פסוק, וכולם ענו את המשך הפסוק "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים".
אמרה מרים לנשים: כמו שמשה אומר שירה וכל העם עונה אחריו, כך אני אשיר ואתן תענו אחריי. אמרו לה הנשים: והרי את שרה את המילים של השיר של משה רבנו, ומה המיוחד בזה ? אמרה להם מרים: באתי ללמד אתכן שצריכים לקבל את כל דבריו של הרב ללא יוצא מן הכלל, ואיננו קונסרבטיבים או רפורמים, ואנחנו אפילו את שירתו של הרב לא יכולים לשנות.
ובכדי להבין את מעלת מרים הנביאה, נראה את דברי הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת, וז"ל: "…הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד", עי"ש).

בנות צלפחד – חכמניות היו
אמרו בנות צלפחד למשה ואהרן: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו"(במדבר כז, ד). אומר רש"י: " למה יגרע שם אבינו – [ אם יתנו לנו ירושתנו] אנו במקום בן עומדות ואם אין הנקבות חשובות זרע תתיבם אמנו ליבם. כי אין לו בן – הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום מגיד שחכמניות היו".

כן בנות צלפחד דוברות
וכתוב (במדבר כז, ז) "כן בנות צלפחד דברת". אומר רש"י: " יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו". ועוד אומר רש"י: "מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה".
לכאורה הדבר תמוה הכיצד בנות צלפחד ראו מה שלא ראה משה רבנו? אלא מרוב חיבתן לארץ ישראל ושאיפתן לקבל זכות וחלק בארץ ישראל, לכן זכו לדרגה הזו.
בפרק כ"ו פסוק ס"ד כתוב "ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן". אומר רש"י (שם):
"ובאלה לא היה איש וגו' – אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים. לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד, ד) 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'. והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה'". היינו, הגברים רוצים לחזור למצרים (וברור שלא כל הגברים), וכמו שמובא בפרשת בהעלותך (במדבר יא, ה- ו) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקשאים ואת האבטיחים וכו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו".

"ויסעו מאלים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין וכו' בחמשה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים" וכתוב (שמות טז, א).

אומר רש"י: "בחמשה עשר יום – נתפרש היום של חנייה זו לפי שבו ביום כלתה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן למדנו שאכלו משירי הבצק (או משירי המצה) ששים ואחת סעודות וירד להם מן בט"ו באייר ויום א' בשבת היה כדאיתא במסכת שבת (דף פז)".
ועוד כתוב "ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלו לחם לשבע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב"(שמות טז, ג).
(והרי לא אכלו בפועל בשר? אלא בשעה שהיו אוכלים לחם יבש – וכמו שאנו אומרים בהגדה "הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא" – היו המצרים צולים בשר על ידם כדי שירגישו כאילו אכלו גם בשר עם הלחם, וזהו שאמרו " בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע").

ריח הבשר וצליל המטבע
מעשה באדם אחד שהיה רעב ועבר ליד מסעדה שבה היו צולים בשר, ריחו הצלוי של הבשר עלה באפו והוא נכנס למסעדה לברר את מחירו של הבשר. מששמע את המחיר הגבוה הלך בפחי נפש כי לא היה בידו הסכום המבוקש, אבל הוא התנחם שלפחות יש לו מעט כסף לקנות ככר לחם. הוא קנה ככר לחם וחזר לשבת ליד המסעדה, והיה מריח את ריח בשר הצלי ואוכל מעט לחם, וכך הרגיש כאילו אכל לחם עם בשר צלוי. יצא בעל המסעדה ודרש תשלום עבור הריח של הבשר כיון שנהנה ממנו. לאחר דין ודברים החליטו להביא את העניין לפני דיין. מששמע הדיין את הטענות והבין עם מי יש לו עסק, אמר לאותו אדם שיוציא שילינג (מטבע בריטי עשוי מכסף) כדי לשלם לבעל המסעדה. שמח בעל המסעדה על פסק הדיין, אך שמחתו היתה מוקדמת. ציוה הדיין על אותו אדם לזרוק בחוזקה את המטבע על הארץ כדי לשמוע אם המטבע מזויף או לא, ומשעשה כן אמר לו שיקח את המטבע שלו בחזרה, והוא פנה לבעל המסעדה ואמר לו : "אתה יכול ללכת כי כבר קיבלת את התשלום המגיע לך". כעס בעל המסעדה ואמר: "הרי לא קיבלתי שום כסף"! אמר לו הדיין: "כמו שטענת שהוא אכל את 'ריח' הצלי, כך קיבלת תשלום ב'צליל' של המטבע".
מהדין אסור להריח ריח בשר של נבלות וטריפות. ואם הולך בפסח במקום שאופים לחם יסתום את אפו שלא יריח ריח זה. אמנם "קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה" (פסחים כו ע"א), אבל איסור יש בהם, כי חושי האדם נבראו לעשות רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה.

בחירת מנהיג – על פי זכויותיו
כתוב בפרשה (כז, טו -יז):

"וידבר משה אל ה' לאמר. יפקד ה' אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם".

אומר רש"י:

"אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג שנאמר (במדבר כא) אל תירא אותו. וכדרך שעשה יהושע שנאמר (יהושע ה) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח) כי הוא יוצא ובא לפניהם. יוצא בראש ונכנס בראש: ואשר יוציאם – בזכיותיו: ואשר יביאם – בזכיותיו".

כשרוצים לבחור מנהיג, צריך לבחור מנהיג דתי, שיוציא ויביא את העם בזכויותיו, וזו המעלה של המנהיג.
עד כדי כך שכתוב שמלך ישראל כותב ספר תורה לעצמו, והוא צריך לשאתו בחיקו וקרא בו כל ימי חייו. ורק שכהוא היה נכנס לנוחיות או למקוה, היה מוריד את ספר התורה.
וכל זה כדי לומר למלך: אם אתה רוצה להטיל מיסים על עם ישראל, תסתכל ותראה מה כתוב בתורה. אם אתה רוצה לצאת למלחמה, תתייעץ עם הסנהדרין ועם האורים ותומים.
וידוע שאת האורים ותומים היו שואלים רק שאלה אחת בלבד, ובכדי להבין את התשובה צריך חכמה גדולה מאד (עיין במסכת ברכות דף ג' ע"ב: "אמר להם לכו ופשטו ידיכם בגדוד מיד יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים", ועיין רש"י שם).

אומרים חז"ל, כשחנה עמדה והתפללה לפני הקב"ה, היא אמרה: רבש"ע, כל מה שבראת באשה לא בראת לבטלה, והרימה את דדיה ואמרה בראת אותם להניק, תן לי בן שאניק. וכשראה עלי שחנה מתנהגת בצורה מוזרה – ויחשבה עלי לשכורה והוא אומר לה: עד מתי תשתכרין.
והוא שאל באורים ותומים, ויצא לו אותיות ש' כ' ר' ה'. אמרה לו חנה: לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה, אני כשרה או כשרה ולא שיכורה כפי שאתה חושב. וכשראה עלי שנכונים דבריה, בירך אותה "ואלקי ישראל יתן את שלתך".
ואומרת הגמרא:

"אל הנער הזה התפללתי, א"ר אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי, אלא אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט, חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט (ראה שמואל שהם מחפשים כהן שישחט) אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט שחיטה בזר כשרה. אייתוהו לקמיה דעלי אמר ליה מנא לך הא? אמר ליה מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה מימר שפיר קא אמרת, מיהו מורה הלכה בפני רבך את, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה, אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו' אמר לה שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה (ענה לה עלי הבן הזה חייב מיתה שהורה הלכה בפני רבו, אע"פ שטרם למד שמואל מעלי, מאחר ועלי היה גדול הדור כולם היו תלמידיו, ואתפלל שה' יתן לך בן גדול ממנו) אמרה ליה אל הנער הזה התפללתי" – הזה ולא רוצה שימות (עיין ברכות ל"א ע"א).

וסמכת את ידך עליו
כתוב (במדבר כז, יח, כב-כג):

"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו וכו' ויעש משה כאשר צוה ה' אתו ויקח את יהושע ויעמדהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה. ויסמך את ידיו עליו".

ה' אמר למשה שיסמוך יד אחת על יהושע, אבל משה סמך את שתי ידיו.
ואומרת הגמרא (ב"ב ע"ה ע"א): "ונתתה מהודך עליו ולא כל הודך. זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה".
פירוש הדבר: ממשה עד יהושע – זה היה דור אחד, ומשה כחמה ויהושע כלבנה, היינו ההבדל עצום. והיו הזקנים שבאותו הדור אומרים: אם זה ההבדל בין משה ליהושע, אז מה אנו?!
ועוד ניתן לבאר, יהושע היה מנקה ומסדר את בית המדרש, והיו כולם אומרים לו שאין זה מכבוד תלמיד חכם לעשות כן, ואעפ"כ הוא המשיך במנהגו. ולבסוף כשראו שיהושע הוא הממשיך של משה רבנו, אמרו הזקנים: אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, מדוע אנו לא סידרנו וניקינו גם כן את בית המדרש, שאילו עשינו כן היינו זוכים כעת לטובה מרובה.

מספרים על רבנו יצחק – אביו של רש"י, שהיה בכל ערב שבת מנקה את ארון הקדש עם זקנו.
ועוד מספרים על אביו של רש"י, יום אחד הוא קנה מרגלית יקרה עד מאד, והנה כששמע הכומר על המרגלית וראה את יופיה, אמר לאביו של רש"י 'אבן זו ראויה להיות בכנסיה על ראש האלוה שלנו'. כשראה אביו של רש"י שהכומר מכריח אותו לתת לו את המרגלית, עלה רעיון בראשו. הוא אמר לכומר, עלי לשאול אדם הבקי בטיב אבנים טובות שיעריך את מחירה, אך כיון שאני חושש שיגנבוה ממני, על כן נבצע את ההערכה על ספינה בלב ים. כשהגיעו ללב ים, הוציא אביו של רש"י את המרגלית והשמאי העריך את מחירה. אמר לו אביו של רש"י הרי מחירה הרבה יותר גבוה, והחלו להתווכח בניהם, ובלהט הוויכוח נפלה המרגלית לתוך הים. התחיל אביו של רש"י להצטער על מר גורלו. אך כמובן שהוא עשה זאת בכוונה, כדי שלא תיפול לידי הכומר. ולכן הוא זכה לבן שהאיר עיניהם של ישראל בתורה.
וכיום לא ניתן ללמוד חומש או גמרא בלי רש"י. וידוע שמדף כ"ט ע"א במסכת בבא בתרא נגמר פירוש רש"י כיון שרש"י נפטר, והרשב"ם המשיך וכתב משם את פירושו.
אני הייתי לומד חברותא עם רב אחד, וכשהגענו לפרק שלישי בב"ב התחיל אותו רב לבכות. שאלתי אותו לפשר הדבר, והוא אמר לי: כאן נפטר רש"י. אמרתי לו: והרי אמרו חז"ל גזרה על המת שישתכח מן הלב. הוא אמר לי: אבל כאן כאן מת רש"י!

בס"ד

דרשה לפרשת פינחס ממרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה.

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן

פרשת השבוע פותחת בפסוקים "וידבר ה' אל משה לאמור. פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאי את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, י – יב).

שואלים חז"ל, מדוע נאמר "בן אלעזר בן אהרן הכהן", הרי כבר בסוף פרשת בלק כתב את ייחוסו, ואם כן די היה לקוראו בשמו, פנחס ? ועל כך עונה רש"י, וז"ל: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". והכוונה בזה, כמו שאהרן הכהן, כל מעשיו היו להרבות שלום, כך גם הפעולה של פנחס היתה להרבות שלום בעם ישראל.

בקנאו את קנאתי בתוכם – קידוש ה' בפרהסיא

כתוב "בקנאו את קנאתי בתוכם" – מה הפירוש "בתוכם" ?

אלא כשרצה הקב"ה להפוך את סדום, עמד אברהם אבינו בתפילה וניסה בכל כוחו להציל את סדום, ואמר אולי ימצאון חמישים צדיקים או ארבעים וכו' עד שהגיע לעשרה. ואמר לו הקב"ה (בראשית יח, כו) "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם".

אומר האבן עזרא (שם ד"ה 'וטעם'), שצריך שימצא צדיק בתוך העיר שהוא בגלוי, ולא צדיק שנמצא במחסן או במקלט שמתבייש לגלות את עצמו, וז"ל: "וטעם בתוך העיר שהם יראים את ה' בפרהסיא", עכ"ל. מכאן, שכל היכא שכתוב "בתוך" הכוונה לפרהסיא, וכך גם מה שכתוב כאן "בקנאו את קנאתי בתוכם", הכוונה שקידש שם שמים בפרהסיא גדולה.

י"ב ניסים שנעשו לפנחס

מעשה פנחס עורר רעש גדול בשמים, ובעקבותיו נעשו לו י"ב ניסים, ומנויים בפרטות בתרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר כה, ח), וז"ל: "תְּרֵיסְרֵי נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְפִּינְחָס בִּזְמַן דְעַל בָּתַר גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל לְוַת מִדְיָנֵיתָאּ (שנים עשר ניסים נעשו לפנחס בזמן שבא אחרי איש בן ישׂראל אל המִדינית): נֵס קַדְמָאֵי – דַהֲוָה לֵיהּ לְמִפְרַשׁ יַתְהוֹן וְלָא פֵּירַשּׁ (נס ראשון, שהיה לו להפריד אותם והם לא פרשו), נֵס תִּנְיָן – דְאִסְתַּתָּם פּוּמְהוֹן וְלָא צַוְוחִין דְאִילוּ הֲווֹן צַוְוחִין הֲווֹן מִשְׁתֵּזְבִין (נס שני, שׁנִסתם פיהם ולא צעקו שאילו צעקו היו נִצולים), נֵס תְּלִיתָאֵי – דְכַוִון בְּרוּמְחָא וּבַרְזִינוּן כַּחֲדָא יַת גַבְרָא בַּר יִשְׂרָאֵל בְּבֵית גוּבְרֵיהּ וְיַת מִדְיָנֵיתָא בְּבֵית בַּהֲתַת תּוּרְפָהּ (נס שלישי, שכיוון ברומח ונִקבם כאחד, את איש בן ישׂראל בבית זכרותו ואת המִדינית בבית בושת הערווה), נֵס רְבִיעָאֵי – דְקָם רוּמְחָא בַּאֲתַר בִּרְוָוזָא וְלָא אִשְׁתַּמֵיטּ (נס רביעי, שעמד הרומח במקום הנִקוב ולא נִשׁמט), נֵס חֲמִישָׁאֵי – כַּד סוֹבַר יַתְהוֹן אִזְדְקַף שִׁיקְפָא נְטַל מִינֵיהּ עַד דְנָפֵקּ (נס חמישי כאשר נשׂא אותם הִזדקף המשקוף והוגבה מִמנו עד שיצא), נֵס שְׁתִיתָאֵי – סוֹבַר יַתְהוֹן בְּכָל מַשִׁרְיָיתָא דְיִשְׂרָאֵל דַהֲוָה שִׁיתָּא פַרְסֵי וְלָא אִשְׁתַּלְהִיּ (נס שישי, נשׂא אותם בכל מחנה של ישׂראל שהיה אורכו שש פרסאות ולא הִתעייף), נֵס שְׁבִיעָאֵי – זַקִיפִנוּן בִּדְרַע יְמִינֵיהּ לְמֶחֱמֵי כּוּלְהוֹן קְרֵבוֹי וְלָא יָכִילוּ לְהַנְזָקוּתֵיהּ (נס שביעי, זקפם בזרוע ימינו לעיני כל קרוביו ולא יכלו להזיקו), נֵס תְּמִינָאֵי – דְאִתְעֲשַׁן אָע רוּמְחָא וְלָא אִתְבַּר מִן מְטוּלָאּ (נס שמיני, שׁנִתחזק עץ [ידית] הרומח ולא נִשׁבר מִן המשׂא הכבד), נֵס תְּשִׁיעָאֵי – דְאִתְנְגִיד פַּרְזְלָא כְּשִׁיעוּר תַּרְוֵיהוֹן וְלָא אִשְׁתַּלִיפוּ מִנֵיהּ (נס תשיעי, שׁנִמשׁך הברזל בשיעור שניהם ולא נִשׁלפו מִמנו), נֵס עֲשִׂירָאֵי – אָתָא מַלְאָכָא וְהָפַךְ אִתְּתָא מִלְרַע וְגַבְרָא מִלְעֵיל דְיֶחֱמוּן כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת חִיסוּדֵיהוֹןּ (נס עשׂירי, בא מלאך והפך אִשׁה מִתחת ואיש מִמעל שיראו כל בית ישׂראל חרפתם), נֵס חַדְסְרָאֵי – דְאִתְנַטְרוּ כַּד חַיָין עַד זְמַן דַהֲלִיךְ יַתְהוֹן בְּכָל מַשִׁרְיָיתָא מִן בִּגְלַל דְלָא יִסְתָּאָב כַּהֲנָא בְּאָהֳלֵי דְמִיתָאּ (נס אחד עשׂר, שׁנִשׁתמרו בחיים כל זמן שהוליכם בכל המחנה כדי שלא יטמא כהן באוהל המת), נֵס תְּרֵיסְרָאֵי – דְאִתְקַרִישׁ אַדְמֵיהוֹן וְלָא נָפִיל עִילַוֵיהּ (נס שנים עשׂר, שנקרש דמם ולא נפל)", עכ"ל התרגום.

פנחס מלמד סנגוריה על ישראל

על הפסוק "בקנאו את קנאתי", מבאר רש"י וז"ל: "בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף, כל לשון קנאה הוא המתחרה לנקום נקמת דבר", עכ"ל. כשעשה פנחס את מעשה הקנאה, הוא התפלל ולימד סנגוריה על עם ישראל, וכך מובא בתרגום יוב"ע (שם): "כֵּיוַן דְאוֹבִיל יַתְהוֹן בְּמַשְׁרִיתָא חַבַט שַׁדַנְהִי וּמִיתוּ עָנֵי, וַאֲמַר קֳדָם רִבּוֹן עַלְמָא, אֶפְשַׁר דִמְטוֹל אִלְיֵין יְמוּתוּן עַשְׂרִין וְאַרְבַּע אַלְפִין מִיִשְׂרָאֵל, וּמִן יַד אִתְגוֹלְלוּ רַחֲמֵי שְׁמַיָא וְאִתְכַּלְיַית מוֹתָנָא מֵעִלַוֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כיון שהוביל אותם במחנה הכה השליכם ומתו, ענה ואמר לפני אדון עולם אפשר שׁבִשׁביל אלה ימותו עשׂרים וארבע אלפים מישׂראל ומִיד התגוללו רחמי שמים ונעצרה המגפה מעל בני ישׂראל). והנה, למרות שפנחס גילה את גודל צדקותו ואת תפילותיו כדי ללמד סניגוריא על עם ישראל, במקום אחר – הוא עמד ולימד, כביכול, קטגוריא, וכך כתוב (מלכים א' יט, יג-יד) "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָקוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". ואומרים חז"ל, שהקב"ה "העניש" את אליהו (פנחס הוא אליהו), ו"גזר" עליו להיות בכל ברית וברית בכל שעה ובכל העולם כולו, וזאת מכיון שקטרג על עם ישראל ואמר "עזבו בריתך". וידוע מה שאמרו המפרשים, שלהיות בכל ברית, זה מקום של שמחה. ואם כן, לכאורה יש לאליהו הנביא שמחה גדולה להיות בבריתות? אבל אם הוא היה יושב בישיבה של מעלה ולומד תורה ונהנה מזיו השכינה – הוא היה שמח יותר.

לכן – לשון שבועה

אומר הקב"ה, כיון שפנחס עשה זאת לשם שמים, "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב).

אומרים חז"ל אין "לכן" אלא לשון שבועה, וכמו שכתוב (שמו"א ג,יד) "וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי" (כמבוא בילקוט שמעוני). וכאן הקב"ה נשבע לפנחס ונתן לו ברית שלום וכהונה.

ויש להבין, מדוע היה צריך להשבע לו על כך? ומבאר בעל 'אור החיים הקדוש' זיע"א (שהלילה הוא ליל ההילולא שלו), וז"ל: "ולזה יש לומר כי הוצרך לשבועה לחזק ברית השלום הגם שלא יהיו בניו ראוים לדבר זה יקיים ה' את השבועה". ועוד כתב טעם נוסף לשבועה: כדי שלא יהיו שום מעוררים. ונראה לבאר, הנה בהלכות קניינים מובא, שאם מוכר לחברו חפץ שקיים ועומד, הקניין תופס ואין אפשרות לחזור ממנו, וכגון שמוכר לו פירות תלושים, או שמוכר לו עץ, או פירות הקיימים על העץ. אבל אם מוכר לו פירות העתידים לצמוח על העץ, מותר לקונה לחזור בו כיון שמכרו לו דבר שלא בא לעולם, והקניין אינו תופס לגמרי. לעומת זה, אם נשבע אדם לחברו שהוא מוכר לו את הפירות העתידים לצמוח על העץ, אינו יכול לחזור בו כיון שנשבע. לפיכך, אמר הקב"ה, שמא יהיו מעוררים על כהונת העולם שאותה קיבל פנחס, כיון שזרעו עדיין לא היה בעולם, והקניין לא חל לגמרי, והקב"ה יוכל לחזור בו על כך, לכן הבטיח שלא תהיה שום אפשרות לקחת זאת ממנו בשום דרך, ונשבע על אותו ה"קניין שלא בא לעולם", כך שכל זרעו עד סוף כל הדורות יקבלו את הכהונה.

מדוע הוזכר שמם של זמרי וכזבי ?

ושואל בעל 'אור החיים הקדוש', מדוע הזכירה התורה את שמותם של זמרי וכזבי אחרי המעשה, ואילו למעלה, בסוף פרשת בלק, לא הזכירה את שמותם? וכותב הרב, וז"ל: "קשה, ממה נפשך, אם חפץ ה' לגלות המוכים, היה לו להזכירם בשעת מעשה וכו', ואם תורה כסתה עליהם כדרך שכסתה על המקושש בשבת, למה נמלך להזכיר שמם והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה". ומיישב: "אכן הנה האדון ב"ה אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים מתועבים ומקושש יוכיח. תראה, שלא גילה אותם בשעת מעשה אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה והמפעל הטוב שקנא לה' וכפר על בני ישראל, זכר גם כן כי לא קנא באדם פחוּת אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך כאמור ראש אומות בית אב, ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש, לזה יחסה לומר: 'בת מלך היא'. והגם שיש זלזול לאיש ישראל, לא יגרע מצדיק עינו כדרך אומרו זכר צדיק לברכה". ועוד אומר שם: "עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות וכל עוד שלא עשה לא תבזהו התורה להזכיר שמו ואחר שכבר עשה מעשה פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים", עכ"ל. וידוע, שכשצדיקים עושים מעשה שאינו הגון, שם שמים מתחלל ביותר, ומדקדקים במעשיהם ביותר לומר ראה חכם פלוני שעשה כך וכך וכדו', ולכן מצוה לפרסם את הרשעים שעושים עצמם כצדיקים, ובפרט אם הם חשובים שבעם, כדי שלא ילמדו מהם.

צדיקים במיתתם קרויים חיים

ועוד שואל בעל 'אור החיים הקדוש' זיע"א, מדוע בתחילה כתבה התורה קודם "איש ישראל" ואחר כך כתבה את המאורע "המוכה", ואילו במדינית הקדים ואמר "המוכה" על שם המאורע ואחרי כן כתבה התורה את שמה? ומיישב, וז"ל: "אכן יתבאר העניין ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם" עיי"ש באריכות. הנה צדיקים במיתתם קרויים חיים כמו שכתוב: (שמו"ב, כג, כ) "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ [חי] חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל", ובאר הרד"ק שם, וז"ל: בן איש חי – ומה שכתוב חי דרשו בו שהיה צדיק גמור, וצדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים. וי"ת בן איש חיל בר גבר דחיל חטאין", עכ"ל (ועיין ברכות דף י"ח ע"ב).

גדולתו וקדושתו של ה"בן איש חי"

מרן בעל הבא"ח זיע"א עלה לארץ ישראל בשנת תרכ"ט וביקר במקומות הקדושים (עיין ב"בן יהוידע" על פסחים דף י"ח שמספר על עצמו שביקר במקומות הקדושים בארץ) ובל"ג בעומר עלה להשתטח על קבר רשב"י שבמירון, ושם מתוך הארה מיוחדת חיבר את הפיוט הידוע "ואמרתם כה לחי" לפי סדר האלפא ביתא, שכל עדות ישראל נוהגים לזמרו. באחד ממסעותיו הוא הגיע לכפר "אבנית" שם נמצא קברו של בניהו בן יהוידע, שר צבאו של שלמה המלך, והרגיש שם הארה מיוחדת, וממנה הסיק ששורש נשמתו מאותו צדיק, והחליט לקרוא לכל חיבוריו על שמו: "בניהו", "בן יהוידע", "בן איש חי", "בן איש חיל", "רב פעלים", "מקבציאל". וב"ה זכו כל חיבוריו לראות אור עולם, חוץ מחיבורו "מקבצאל" שהטמינו רבנו במקום שכמעט אף אחד אינו יודע עליו בבגדד, יהי רצון שנזכה לראותו בקרוב בימינו, ובו מפרט הרב הרבה מהלכותיו הנראות "לכאורה" כסתומות, ומעטים הם המבינים את עומק כוונתו בהם (וידוע, שטרם התפרסם ה"בן איש חי" בכל העולם, לא הכירו בעוצם גדלותו, עד שהגיע לבגדד הרה"ג ר' בן ציון קוינקא זצ"ל – בעל 'המאסף', וכששמעו את בעל הבא"ח בשיעוריו הקבועים שהיה מוסר, כגון בז' אלול שהיה דורש ביום ההילולא של אבותיו, אז הכירו כולם את עוצם גדולתו וקדושתו).

צרור את המדינים

בהמשך הפרשה נאמר (במדבר כה, יז) "צרור את המדינים והכיתם אותם" – מצוה מיוחדת נצטוינו להכות במדינים. ונראה לבאר על פי משל, לאב שהיה בנו מתהולל ושותה לשכרה משקאות חריפים, ולא היה איש יכול להניאו ולרפאותו מאותה מחלה. יום אחד החליט האב להביאו לרב שאולי יצליח לרפאותו. ישב הרב וחינך את הבן בסבלנות ובדרך המיוחדת לחינוך התורה, עד שב"ה נגמל אותו הבן ממנהגו המגונה לגמרי. שילם האב לרב ביד רחבה, ושמח שמחה גדולה, ועשה סעודה גדולה לחבריו ורעיו, והניח על השולחן כמה בקבוקי עראק וקונייאק לכבודם של האורחים הרבים. והנה, בראות הבן את אותם הבקבוקים, תפסם בכעס רב וניפץ אותם על הארץ. קרא האב לרב ושאלו לפשר הדבר. שמח הרב מאוד, ואמר לו מעתה תצטרך לשלם לי כפליים, כי עבודתי נשאה פרי בכפליים, כי אני חשבתי שמעתה הוא יימנע משתייה מופרזת, אבל עתה אני רואה שנפשו של הבן בוחלת כל כך ב"טיפה המרה" עד שהוא מכה בבקבוק ומנפצו. והנמשל, לא די בהתרחקות מדרכם הקלוקלת והמושחתת של המדיינים, אלא יש להכותם עד חרמה.

בס"ד

פנחס הוא אליהו? – דרשה לפרשת פינחס מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.

אליהו או פנחס מלאך הברית?
הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ע"ה

פנחס הוא אליהו

אמרו רבותינו "פנחס הוא אליהו" ובזכות "בקנאו את קנאתי" "לכן אמור הנני נותן לו
את בריתי שלום". ברית שלום זו היא ברית "ממלאך המוות" (ראה זוה"ק ובספורנו).
וכתב האו"ח הקדוש "פנחס הוא אליהו אשר הוא עתיד לבשר עם בני ישראל בגלות
האחרון… כי אז יהיה שלום בכל העולם". ומדוע זכה לכך? בגלל "בקנאו את קנאתי".
ויש לשים לב לכך שנאמר בפסוק "בקנאו את קנאתי בתוכם", וזהו בפנחס. והנה בתקופת
אחאב שואל הקב"ה את אליהו "מה לך פה אליהו" (מלכים י"ח). אומר לו אליהו "קנא
קנאתי לה". אומר לו ה "צא ועמדת בהר", ושוב שואל אותו "מה לך פה אליהו" ואליהו
עונה "קנא קנאתי לה… כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאך
הרגו בחרב". ורבותינו זכרונם לברכה אמרו "אמר לו הקב"ה בריתי שמא בריתך?… ואת
מה אכפת לך"??? וכעס על שאמר "דלטורייא על בני". אמר לו הקב"ה "חייך שאין עושין
ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך" (פסיקתא). והוא דבר פלא, כפנחס הוא נוטל שכר
גדול ברית שלום. שלום ממלאך המוות וכאליהו הוא נענש? (וידועה הקושיא המפורסמת
של גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן-איש-חי איזה עונש זה הרי אליהו מוזמן לכל ברית
מילה ושם השמחה גדולה "שש אנכי על אמרתך". ותירץ כמה תירוצים, ושניים מהם: א)
אם לא היה הולך לבריתות היה נשאר למעלה בישיבה ללמוד תורה וזה עדיף לו מברית
בארץ. ב) כיון שצריך להתפצל ולעוף מברית לברית, וההתפצלות הזאת היא העונש).

אלא כך יש להסביר את הדבר: כתוב בתהילים "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגיפה".
ואמרו חז"ל "ואמר רבי אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל – מלמד שעשה פלילות עם
קונו. בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו, ריבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים
וארבעה אלף מישראל??? (סנהדרין מ"ד). פנחס עושה פלילות עם קונו ומלמד סנגוריא
על עם ישראל. אלו חטאו אך מדוע אחרים יענשו בגללם??? וכאשר דיבר כלפי בני ישראל
הוא הוכיח אותם אבל "בתוכם". גער בהם על המעשה השפל ודיבר איתם קשות. ובעוד
שכפנחס הוכיח אותם בתוכם, כאליהו אמר לקב"ה "כי עזבו בריתך". ולכן אמר לו
הקב"ה, את האמת אני יודע ואינך צריך לומר לפני דלטורייא על בני, אך להוכיח אותם
ולגעור בהם בתוכם זהו תפקידך. ומכאן שכל מנהיג ומנהיג צריך לדעת שכלפי בורא
העולם הוא צריך ללמד סנגוריא על בניו וכלפי העם הוא צריך להוכיחם. והיום בכל
רגע ורגע אליהו הנביא מלמד סנגוריא על עם ישראל ואומר רבונו של עולם היום כך
וכך בריתות היו בעם ישראל, כך וכך הוצאות היו להם בסעודת מצוה, ובזה מלמד
סנגוריא על עם ישראל ומתקיים "ויכפר על בני ישראל" לא רק בלשון עבר אלא גם
בהווה ובעתיד.

ויהי רצון שנזכה ויקויים בנו מאמר הכתוב "כה אמר ה א-לוקים’ צום הרביעי וצום
החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים
והאמת והשלום אהבו". האמת והשלום של פנחס הוא אליהו אשר נתן לו ה’ את בריתו
שלום לבשר גאולה לישראל ושלום לעולם.

 

קול צופיך 458 פרשת השבוע
פנחס תשס"ח – איך לבחור שמות לילדים
מרדכי אליהו ע"ה
כוחה פנחס – אהבת ישראל
התורה מציינת את הטעם שבגללו זכה פנחס לכהונה: "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ
אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹקָיו וַיְכַפֵּר
עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".(במדבר כה, יג). הקנאה שקינא פנחס במסירות נפש לשם שמים
– כיפרה על כלל ישראל מלבד זאת היא זיכתה אותו לברית כהונת עולם.
יש שואלים מדוע התורה כותבת 'ויכפר' בלשון עתיד, היה מן הראוי לכתוב 'וכיפר על
בני ישראל'? וניתן להשיב על פי דברי חז"ל שאמרו "פנחס הוא אליהו". כשם שפנחס
כיפר על בני ישראל במדבר, כך אליהו הנביא מכפר על בני ישראל לדורות בכל יום
ויום על ידי שמעלה לשמים את מעשיהם ואת זכויותיהם. וזה נעשה על ידי הברית מילה
שגם מי שנראה חלילה כאילו הוא רחוק מתורה ומצוות, כשעושה ברית מילה מתברר
שהנשמה שלו היא קודש קודשים. שהוא שייך לברית של עם ישראל שקיימת מאז אברהם ועד
ימינו.

בקללות שותפים המואבים, למה לצרור את המדיינים?
בגמרא (בבא קמא דף לח/א) "ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" וכי
מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות? אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר
ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה: "צרור את המדינים והכיתם
אותם". מואבים עצמן לא כל שכן? אמר לו הקדוש ברוך הוא: לא כשעלתה על דעתך עלתה
על דעתי. שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית".
אם נשים לב נראה שבפרשת בלק נמצאים בעיקר את שרי מואב, המדיינים כמעט שלא
מוזכרים בפרשת בלק. חמש עשרה פעמים מוזכרים המואבים בסיפור הקללות, בכל הדרך עם
האתון. כל הקרבנות שבלק ובלעם מקריבים הם רק עם המואבים. למה? כי שרי מדיין
פרשו כששמעו מבלעם שאומר כי הוא צריך את האישור של אלוקים. באותו רגע הם הבינו
שזה אבוד מבחינתם. הם יודעים שאלוקים אוהב את עם ישראל. ברור להם שאין סיכוי
שאלוקים יסכים לקללות של בלעם. מאותה שעה נמצאים עם בלעם רק שרי מואב. מתי
חוזרים המדיינים? ברגע שבלעם מייעץ לבלק את העצה להחטיא את ישראל עם עריות,
באותה שעה חוזרים המדיינים וקופצים על העגלה.

איך היתוש מנצח את הפיל?
הגמרא במסכת שבת (עז:) אומרת שיש חמש יצורים ענקיים וחזקים שכמעט אין יצור
שיכול להתמודד איתם. ביניהם מונה הגמרא את הפיל, האריה והלוויתן. כל בעל חיים
אחר שיעמוד מול היצורים החזקים הללו סופו לברוח או להמחץ, חוץ מיצורים בקטנים
שיכולים על כל אחד מהם. היתוש יכול להפיל אימתו על הפיל. הכלבית כל לוייתן.
והמפגיע על האריה. מסבירים המפרשים כיצד יכול יתוש להכניע פיל גדול? כיצד יכול
יצור קטן להכניע לווייתן ששוקל מאות טונות של בשר שרירים ועצמות? התשובה היא
שהוא מפעיל את הכוחות של הלווייתן מול עצמו. כשהלווייתן מפעיל את כוחו ומעלה את
גופו על היבשה – אין מי שיכול להפעיל כל כך הרבה כוחות להוריד אותו והוא מת שם
מהתייבשות. למה הלווייתן עולה על היבשה? כי מישהו שיבש לו את המנגנונים, מישהו
גרם לו לעלות ליבשה ולמות. כך עושה היתוש לפיל. הוא מסתובב סביבו ומציק לו
במקומות היותר רגישים, הפיל יוצא מדעתו מרוב כעס ועצבים, הוא משתולל ביער, נתקל
עם כל כוחותיו בעץ ענק ונופל מוכה ושדוד.

עצת בלעם הרשע להפעיל את ישראל מול עצמם
כדי להבין את המדיינים צריך לזכור שכל הסיפור של בלק מתחיל בישראל שמנצחים את
סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. כשבלק רואה שישראל הם עם חזק, מנצח את שני
הענקיים החזקים הללו. הוא מבין שצריך משהו יותר חזק משרירים. הוא קורא לבלעם
שיקלל. כשמסתבר לבלק ובלעם שבני ישראל יותר חזקים מצור. "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים
אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם
לֹא יִתְחַשָּׁב" מה אפשר עוד לעשות? להפעיל את ישראל מול עצמם.
ידע בלעם ברשעתו את הכלל שאומר: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". אמר בלעם:
נפעיל את היצר הגדול שלהם לטובתנו. אם הם כל כך חזקים וגדולים, ננצל את כל היצר
החזק של ישראל כנגד עצמם. נחטיא אותם ביצר הרע שהוא גדול כפי מידתם וננצח. ממש
כמו שעושה היתוש לפיל. כמו שהכלבית גורמת ללווייתן. אם יודעים איך לעשות זאת,
כל הכוח של עם ישראל יפעל מולו ולא מול מואב ומדיין.

המטרה של המדייניות – להחטיא את משה בעצמו
איך עושים זאת? איך גורמים לעם לפעול מול עצמו? בנות מואב ניסו להחטיא אבל לא
ידעו איך לעשות את זה – הן לא מגיעות לתוצאות המקוות. זה לא שהן לא נקיות
מאשמה, אבל עיקר החטא הוא של המדיינים. הם ידעו איך להפעיל את ישראל מול עצמם.
איך עושים זאת? דרך המנהיגים. כשמחטיאים את המנהיגים של ישראל – עם ישראל עובד
נגד עצמו. (לצערינו אנחנו מכירים את זה מהחיים שלנו עכשיו).
כך ציווה צור את ביתו כזבי: "אל תשמעי אלא לגדול שבהם". (סנהדרין פב:) לכי ישר
למשה. כשהיא הגיעה למחנה ישראל פגשה את זמרי – ראש בית אב בשבט שמעון. "בא זמרי
אצל כזבי אמר לה: השמעי לי! אמרה לו: איני נשמעת אלא לגדול שבכם, כמשה רבך!".
לבסוף היא נשמעת לזמרי, כנראה מתוך מטרה להגיע לאהל של משה. בפועל גורר אותה
זמרי לאוהל של משה. "וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי משֶׁה
וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כששומעים מה אמר צור לכזבי מבינים
שהתוכנית של הארורה הזאת הייתה להגיע למשה בכבודו ובעצמו. להחטיא את משה. אם לא
לפחות את המנהיגים האחרים. ולמה? כי כשראשי עם ישראל נתונים לעריות ולכל מיני
תאוות אחרות של כסף, מניות, שוחד והנאות אחרות, הם יקבלו החלטות שגויות, בסופו
של דבר עם ישראל יפעל מול עצמו. אחר כך יבואו בני מואב ומדיין לאסוף את השלל.

להכות את הנוכלים
מדיין הוא עם קטן ביותר, אולי עשירית מעם ישראל. אבל הם הרבה יותר מסוכנים
מהמואבים. התורה קוראת להם "נוכלים". הם הצליחו לגרום לעם ישראל להזיק לעצמו מה
שאחרים לא יכולים להזיק לו. לכן ציוותה תורה להכות אותם: "צָרוֹר אֶת
הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרֲרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם
אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא
מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר".
איך מכים אותם? באותה דרך! "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'
אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר". מיד אחר כך כתוב: "וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן
הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת
רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ
בֶּחָרֶב". יש שואלים: אם הם הרגו כל זכר בודאי שהרגו את ראשי מדיין? צריך לומר
שהתורה מלמדת שהדגש במלחמה היה בראשים של מדיין. ישראל השיבה למדיין באותה
מטבע. קודם ראשי המדיינים אחר כך כולם.
לכן משה רבינו עצמו שותף במלחמה הזו. הוא בעצמו צריך להיות חלק מעם ישראל בעת
המלחמה הזו. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". אתה לא יכול
ללכת לעולמך לפני שאתה מסיים לנקום את הנקמה במדיין. למה. כי זאת הנקמה שלך!!
אתה הייתה המטרה. הראשים של העם היו המטרה. אתה צריך להיות מאחרי המערכה.

מלחמת ישראל במדיין – ראש בראש
לכן המלחמה עם מדיין היא בסיוע "הציץ". זה שבדרך כלל נמצא על ראש הכהן הגדול.
שכשיצאו בני ישראל למלחמה לקחו את "כלי הקדש וחצוצרות התרועה בידיהם". ומהם כלי
הקודש? למה לא כתוב רק ארון הברית, כמו בכל מלחמה אחרת? כי כאן המלחמה היא ראש
בראש. ולכן לקחו איתם גם את הציץ. "זה הארון והציץ, שהיה בלעם עמהם, והפריח
מלכי מדין בכשפים והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם
נופלים" (רש"י במדבר לא). באמצעות הציץ גם בדקו מי מבנות מדיין שייכת למחשבת
הטומאה. "ולפני הציץ העבירום, והראויה להבעל פניה מוריקות".
למה דווקא באמצעות הציץ? כי הוא ממונה על מחשבת הטהרה. מהציץ לומדים על כך
שצריך לשמור את המחשבות בטהרה בשעה שלובשים תפילין. בגמרא (שבת דף יב/א) "אמר
רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה קל וחומר מציץ. מה ציץ שאין
בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש
בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה". לוחמי ישראל במדיין לא היו רבים, רק אלף
למטה. אבל כולם כולם נבדקו על שמירת המחשבה. על שמירת העיניים. וכשהיה להם
הרהור עבירה – מיד הם הביאו את כלי הזהב לכפרה.
ובגמרא (שבת דף סד/א) "ויקצוף משה על פקודי החיל". אמר רב נחמן אמר רבה בר
אבוה: אמר להן משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון? אמרו לו: לא נפקד ממנו
איש. אמר להן: אם כן כפרה למה? אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא
יצאנו. מיד "ונקרב את קרבן ה'" תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו
הדור כפרה? מפני שזנו עיניהם מן הערוה". הביאו כפרה "וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל
אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'" ונתכפר להם.

איך לבחור שמות לילדים?
קריאת שמות – עניין חשוב
קריאת שם הוא דבר חשוב שמוזכר בתורה כמה וכמה פעמים. האבות קוראים שמות לילדים
שלהם. האמהות קוראות להם שמות. התורה מסבירה את משמעות השמות. והאדם הראשון היה
מיוחד מכולם, שידע לקרוא שמות לכל בעלי החיים. אמר ה' למלאכי השרת: "חכמתו
מרובה משלכם שהוא יודע לקרוא שמות". "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל
הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא
עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".
לא רק ספר בראשית, כל התנ"ך כולו מלא בקריאת שמות ומשמעותם, כל שם ושם הוא בעל
משמעות חשובה, גם לשעתן וגם לעתיד. מגילת רות מלאה מזה, כל שם שם הוא משמעותי
ביותר. מחלון כליון. אבימלך. נעמי. וכו'. "ומנלן דשמא גרים? אמר רבי אלעזר:
דאמר קרא, לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, אל תקרי שמות אלא שמות" (ברכות
דף ז' ע"ב).
הקב"ה מתערב בשמות בני האדם ומשנה את שמותם לפי התפקיד שמיועד להם. מאברם הוא
משנה לאברהם. משרי הוא משנה לשרה, הכל כדי שזה יתאים לתפקיד החדש של אברהם
ושרה. לא רק אב לארם. אדם שמלמד את תושבי ארצו להכיר את ה' – מלמד את ארם. אלא
אברהם – אב המון גויים. אב שמפיץ את האמונה בכל אומות העולם. בכל הגויים כולם
דרך עם ישראל. לכן: "כל הקורא לאברהם – אברם – עובר בעשה".

נתינת שם בברית או בקידוש
אברהם אבינו שקיבל את שמו "אברהם" ביחד עם הציווי על ברית המילה. "אֲנִי הִנֵּה
בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת
שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם
נְתַתִּיךָ" (בראשית יז). לכן מקובל לתת שם לבן בברית המילה.
אם יש עיכוב בברית המילה של הבן בגלל צהבת או מחלה אחרת ח"ו יותר מחודש ימים –
יתנו לו שם בסוף השלושים יום. למרות שעדיין לא נימול. ואם הוא חולה ומתפללים
עליו – יתפללו על "הבן של פלונית".
לבת נותנים שם בעליה לתורה של האב בבית הכנסת בשני וחמישי או בשבת. העיקר הגדול
שזה יהי ברוב עם כדי שהאב והאם יודו לה' חסדו על הלידה והציבור יברך את הלידה
בשמה שניתן לה. יש קוראים השם במסיבת הודאה שעושים לה ברוב עם ומברכים אותה
כולם בעת נתינת השם. אין מצווה לתת שם בעליה לתורה או בשבת הראשונה שאחרי
הלידה. אפשר לתת שם בכל עת תוך חודש ימים. העיקר שהשם יהיה ראוי ומתאים.

איזה שם לתת לילדים?
במדרש: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו
הראוי להיות צדיק כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע… – וכך נמצא בספר רבי
משה הדרשן" (מדרש תנחומא האזינו ז').
צריך לזכור שיש שלוש סוגים של שמות: א] יש שמות של לכתחילה. שמות מתאימים
וטובים. ובהם קוראים לכתחילה. ב] יש שמות שאם קראו בהם לא משנים אותם, אבל
לכתחילה לא קוראים בהם. רק אם יש איזו שהיא בעיה, משנים אותם. ג] יש שמות
שאפילו אם קראו בהם משנים אותם. כשבוחרים שם לילד, צריך לשים לב לעשר כללים:

1. בחירת שם שההורים אוהבים
קריאת השם היא הזכות של ההורים. לא של הסבא הסבתא או הדודה. השם צריך להיות שם
שההורים אוהבים אותו ורוצים בו. הם צריכים להחליט בהסכמה בינם לבין עצמם. אחרי
שהחליטו ראוי להתייעץ עם רב לראות שהשם הוא שם טוב ומקובל, כי לפעמים אפשר
לטעות ולקרוא בשם שלא טוב לילד ויפגע בו בהמשך החיים. אבל השמות צריכים להיות
שמות שההורים אוהבים אותם. רק אם יש ויכוח בין האב לאם על השם – ילכו לרב
שיחליט על שם בשביל בנם.
את השם ראוי לקבוע רק אחרי הלידה. לפני כן אפשר להעלות רעיונות של שמות שונים.
אבל קביעה בן ההורים תהיה בעיקר אחרי הלידה. אם הורי הבעל או האישה מבקשים לדעת
את השם לפני הלידה – כדאי לומר להם שהמנהג הוא שההורים מחליטים על השם רק לאחר
הלידה. ואם רוצה לעשות להם נחת ולשתף אותם – יכול להודיע להם את השם ממש לפני
הברית, כדי שלא יתעורר ויכוח שההורים ירצו שם פלוני או אלמוני דווקא וההורים
ירצו משהו אחר.
אם יש ויכוח בן הבעל לאישה. הם צריכים לדעת כי כל שם שלא מתאים לאחד מהם – לא
יקראו בו. יחפשו עוד ועוד שמות עד שימצאו שם שמתאים לשניהם.
2. לבחור שם שיש לו משמעות חיובית
ראוי לחפש שם שיש לו משמעות חיובית. שאין לו הקשר שלילי. הגמרא (יומא פג) מספרת
על רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי שהיו הולכים בדרך. "רַבִּי
מֵאִיר הֲוָה דַיֵיק בִּשְׁמָא". רבי מאיר היה בודק את שמות האנשים לדעת את
מעשיהם על פי משמעות שמותם, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי לָא הַווּ
דַיְיקֵי בִשְׁמָא. הגיעו לאיזה מקום וביקשו מקום ללון. נתנו להם. שאלו את בעל
הבית מה שמך: אֲמַר לְהוּ: ,כִּידוֹר'. אָמַר להו רבי מאיר, שְׁמַע מִינָהּ,
אָדָם רָשָׁע הוּא, דִּכְתִיב, (דברים לב) "כִּי דּוֹר תַּהְפֻּכוֹת הֵמָּה".
רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי הפקידו אצל בעל הבית הזה את כספם, כי הוא נראה
להם צדיק וטוב. רַבִּי מֵאִיר החביא את כספו ליד בית הקברות, במקום שלא יחפשו
אותו אנשים אחרים. אירע המקרה והמקום שבו החביא רבי מאיר את כספו היה ליד קבר
אביו של אותו כידור הפונדקאי.
בלילה בא אביו של כידור ואמר לו שיש כסף ליד קברו בבית עלמין, בא אותו רשע לרבי
מאיר וסיפר לו את החלום. אמר לו רבי מאיר שחלומות של ליל שבת אין בהם ממש. ליתר
ביטחון הלך רבי מאיר ושמר את כספו עד מוצאי שבת. במוצאי שבת באו רבי יהודה ורבי
יוסי לכידור וביקשו את כספם. אָמַר לְהוּ: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם. אֲמַר
להם רַבִּי מֵאִיר: למה לא בדקתם בשמו? אמרו לו רבי יהודה ורבי יוסי למה לא
הזהרת אותנו? אמר להם רבי מאיר שהעניין הזה של השמות הוא לא דבר ודאי ומוחזק
לגמרי, אבל בהחלט יש בו סיבה לחשש.
הלכו אותם חכמים ומשכו את כידור בדיבור, השקו אותו יין ושמו לב כי שפמו מלוכלך
בעדשים. הלכו לאשתו ואמרו לה בעלך ביקש שתתני לנו את הכסף שהפקדנו אצלו, סימן
לדבר שנתת לו הבוקר לאכול עדשים. כשהיא שמעה את הסימן הבדוק הזה – נתנה להם את
הכסף שלהם והלכו לדרכם. כששמע אותו אדם כי חכמים הצליחו להערים עליו ולקחו את
כספם חזרה הלך והרג את אשתו מרוב כעס. כאילו היא אשמה. מספרת הגמרא שבהמשך הדרך
הם למדו חכמים מרבי מאיר לבדוק את בני האדם בשמות. לא שהשמות אומרים בוודאות על
תכונותיו של האדם אבל הם יכולים ללמד אותנו לחשוש. שהשם גורם. לכן לא קוראים
בשם "נמרוד". שמשמעותו מרידה. וכן כל כיוצא בזה.
3. ראוי שיהיה שם של צדיקים
כדאי שהשם יהיה שם של אנשים טובים וישרי דרך. אנשים צדיקים. אם קוראים על שם
אדם מסוים. ראוי לבחור אדם שהוא חיובי שומר מצוות. בעל מידות טובות וכד'. לכן
לא מומלץ לכתחילה לקרוא "מתן" שהוא שם של כהן לעבודה זרה. למרות שמשמעות השם
היא חיובית. כן לא טוב לקרוא לכתחילה בשם "ענת" או "נבו" שהם שמות שהוזכרו
בהקשר שלילי בתורה.
שמות עם משמעות כפולה – אם יש שם שהוא גם שם של צדיק וגם שם של רשע כמו למשל
"נעמה" או "ישמעאל" מותר לקרוא בו ויכוונו לרבי ישמעאל שהיה כהן הגדול ולא
לישמעאל שהיה פרא אדם. יכוונו לנעמה אשת נח ולא לנעמה אחות תובל קין שחטאה
והחטיאה את הנפילים. כן השם "יהודית" שהייתה אחת שהיא רשעית – אשת עשיו. ואחת
צדקת שהצילה את ישראל בימי הבית השני. כן אבשלום, אלעד הם שמות שמשמעותם חיובית
אע"פ שהיה אדם שלילי שנקרא בשם זה.
4. על שם מישהו שהיה איש טוב
אם חייבם לתת שם עם שם אדם שלא היה איש חיובי, כגון סבא או סבתא שהיו בעלי
מידות רעות או שלא היה אנשים טובים עם הבריות. אפשר לכוון בעת קריאת השם על שם
של צדיק שנקרא באותו שם בדיוק ויותר טוב להוסיף שם שני על השם של הסבא\סבתא
הזאת.
5. לא לקרוא בשם משונה ומיוחד
אין לקרוא לבן או לבת שם שלא רגילים בו, שם פלאי. שם זה עלול לגרום לילדים צער
כשיגדלו בין ילדים ולפעמים גם בין מבוגרים.
6. לא לקרוא על שם אדם שנהרג או היו לו חיים קשים
אין לקרוא על שם אדם שהחיים שלו היו חיים טובים ולא שחלילה נהרג במלחמה או
במחלה קשה בקיצור ימים ושנים. אם היה סב שמת באופן קשה או נרצח ח"ו, ונולד לו
כעת נכד – לא יקראו לו בשמו, אלא בתוספת שם. ונוהגים להוסיף לשם המקורי: חי,
חיים, יחיאל, יחיה, ולכוון על שמו של מישהו אחר.
7. לא לקרוא שם של בנים לבנות ולא של בנות לבנים
אין לקרוא לבן בשם של בת ולא לבת בשם של בן. ודבר זה ראוי להקפיד עליו שהוא
עלול לגרום צער לילדים בעת שיגדלו, שחבריהם עלולים להציק להם בשל כך. גם הילד
עצמו עלול להתבלבל ובימינו שיש כאלה שלא יודעים אם הם בנים או בנות, ראוי
להקפיד בדבר זה ביותר שהילדים לא יתבלבלו בדבר זה כלל.
כמו כן ראוי לא לקרוא לבת בשם הדומה בשורשו לשם של בן, כמו: רפאלה, דניאלה,
שרונה, יוספה וכדומה. שזה עלול להפריע לילדה כשתגדל להיזכר תמיד על שם פלוני
שעל שמו היא קרויה.
8. לא לקרוא שמות בלועזית
חכמינו אמרו כי בני ישראל זכו לגאולת מצרים בזכות זה שלא שינו את שמותיהם לשמות
נכריים. לצערנו אחרי חורבן הבית השני יצאנו לגלות ולא נגאלנו ממנה כמעט אלפיים
שנה. בגלות זו שיננו את שמותינו לשמות נכריים. והדברים קשורים לעיכוב הגאולה של
ישראל.
לכן אם השם לקוח מתרבות הנכרים ראוי מאוד להחליף אותו בשם עברי. ואע"פ שזה לא
כל כך קל להחליף שם – זה כדאי כיון ש"שם" הוא משהו מהותי לאדם. נראה כאילו הוא
איזה "סימן היכר" חיצוני.
איזבל – הוא שם של אשתו של אחאב שהיה מלך רשע, היא זאת שהחטיאה אותו וגרמה הרבה
צער ועוגמת נפש לעם ישראל בתקופת שלטונו. בהמשך הדורות פגשנו את השם הזה פעם
נוספת באותו הקשר גרוע. גם מלכה וגם מסיתה. איזבל מלכת ספרד שהסיתה את פרננדו
מלך ספרד לגרש את יהודי ספרד ולהפעיל בארצו אינקוויזיציה נוראה ששרפה מאות
ואלפי יהודים על המוקד.
גם השמות: מאי, יולי אוגוסט, הם גם שמות של נכרים, וגם שמות של אלילים נכריים
בהחלט ראוי להמנע מלקרוא בהם. ואם נקראו כבר – צריך להחליפם.
מי שיש שם לועזי ואין לו משמעות שלילית, טוב שישנה את שמו לשם עברי בלשון הקדש.
אבל זאת לא חובה. בחו"ל נותנים לפעמים לאדם שתי שמות. אחד עברי לבית הכנסת ואחד
לועזי לרחוב הנכרי. כשאדם זה עולה לארץ ורוצה לעבור לשמו העברי – לא צריך לעשות
"סדר שינוי השם", כנהוג, אלא יחליט מהיום ששמו כך וכך ויודיע לחבריו ומכריו,
ומכאן ואילך יקפידו לקרוא לו בשמו בעברי החדש.
אין שום חשש לקרוא להורים בשמות שניתנו להם ביידיש או בלאדינו, שהם תרגומים של
לשון הקדש, שנכנסו לשפת היהודים באותן תקופות. אבל כשקוראים על שם סבא או סבתא
ששמם הוא בשפות אלו – יש לקרוא על שמם בתרגום השם לעברית.
9. להיזהר עם שם המכיל אותיות משמות הקדש
מותר לקרוא בשם המכיל אחד משמותיו של הקב"ה רק אם הוא מופיע בתנ"ך, כגון:
צורישדי, עמנואל, מישאל וכדומה. אך אין לקרוא בשם כזה כשאינו מופיע בתנ"ך, לכן
יש להימנע משמות חדשים כמו: נסיה, אוראל, בת-אל וכדומה. אע"פ שיש להם משמעות
חיובית. לפעמים השמות הללו מפעילות כוחות של מעלה ולא תמיד בכיוון הנכון.
כתיבת שם המכיל אחד משמותיו של הקב"ה – מצד הדין אפשר לכתוב שמות המכילים
אותיות משמות הקב"ה באופן רגיל בלא חשש, ואין צורך להפסיק ע"י מקף וכדומה בין
אותיות י' וה' או א' ול', כגון נתנאל או בתיה. אבל ידוע שהרב יהודה צדקה עליו
השלום היה כותב את שמו יהודא באלף כדי שלא יטעו וישמיטו את האות דלת ויהיה כתוב
בטעות שם ה'.
מותר לקרוא בשם "שלום" ואין חשש בדבר. רק לא יקרא שם זה בבית מרחץ וכד'. מן
הדין אפשר לכתוב את השם "שלום" באופן מלא ללא שום שינוי. אומנם, במה שכתב הרמ"א
להקפיד בכתיבת השם שלום, לא להשלים את כתיבת המלה במלואה אלא רק בקיצור: שלו' –
האשכנזים נהגו להקפיד, אבל הספרדים לא נהגו להקפיד על כך.
10. לא לקרוא ששמות של מלאכים, אלא אם כן זה שם ידוע
אין שום חשש לקרוא בשם של מלאכים אלא רק באותם שמות שהם מקובלים בעם ישראל כגון
מיכאל רפאל אוריאל גבריאל וכד'. אבל אין לקרוא בשמות מלאכים שאין רגילים לקרוא
בהם אע"פ שמצד הדין אין בזה איסור. כי יש בכך חשש שהוא קורא ומזמין את המלאכים
בחינם.

עוד כמה כללים בשמות
לקרוא בשני שמות
אפשר לתת שני שמות אך אין חובה או צורך בדבר. מותר לקרוא בשתי שמות למרות שאינו
מתכוון לקרוא בשניהם לאחר מכן. מי שיש לו שני שמות, מותר לקרוא לו גם באחד
משמותיו, מלבד עלייה לתורה וכדומה שבהם צריך להקפיד לקרוא לו בשני שמותיו.
כשכותבים את שמו בכתובה או בשטר אחר, אפשר לכתוב רק שם אחד שרגילים לקרוא לו
וכולם מכירים אותו בשם זה. אין צורך לכתוב שני שמות או לכתוב אחד בסוגריים
וכד'. בודאי לא לכתוב כמו בגט פלוני דמתקרי בשם פלוני.

שם משפחה
שם המשפחה איננו השם האמיתי ואין לו משמעות מלבד ככינוי בלבד שניתן על שם המקום
או המקצוע. היו בחו"ל קהילות שלא נהגו לכנות בשמות משפחה כלל, כמו שמצאנו בימי
חז"ל. ובימינו נהגו לקרוא לפעמים בשם המשפחה כנהוג ולפעמים בשמות של אבי
המשפחה.
לכן אם יש שם משפחה לועזי אין חובה לשנותו כמו שיש עניין בשם עברי. אמנם רצוי
הדבר מאוד להזכיר אנשי קודש ומקומות קודש, ולא שם שמזכיר תרבות של נכרים. שהרי
בגלל דברים דומים נגאלו ישראל ממצרים. אם משנים שם משפחה צריך להזהר לא לפגוע
בהורים שלפעמים נפגעים מכך. ורצוי שיהיה מוסכם על כל האחים שלא יתבלבלו בכך.
אבל אין זה מעכב. ויבחרו שם שיש לו משמעות של ברכה ולא שם פלאי שהילדים שלהם
יוכלו לשאת אותו בלי להתבייש מחבריהם. כמו כן צריך לראות שהשם לא יטעה אחרים.
שלא יקרא לכהן בשם לוי, ולישראל בשם כהן וכד’.

שימוש בכינויים ובקיצורי שמות
אם בנו של אדם קרוי בשם של אביו, והוא רוצה לקרוא לבנו בשמו, צריך לקרוא לו
בכינוי שאם שמו של אביו ושל בנו הוא יצחק – יקרא ליד אביו צחי או איציק שכולם
יבינו שהוא מדבר אל בנו ולא אל אביו שהרי אסור לקרוא ליד אביו בשם כמו של אביו.
אם השם של האבא הוא פלאי, אסור לקרוא בשם של אביו אפילו לא ליד אביו. וכך יעשה
עם בנו אם שמו כשמו.
אמנם בעת העלייה לתורה אם קוראים בשם – יקראו לו בשמו המלא. וכן התפילה יקראו
לו בשם המלא ולא בכינוי אפילו אם אינו של גנאי.

אסור לכנות שמות לחבר ואסור לקרוא לו בכינוי
בהמשך החיים אין לקרוא לילד בכינוי שמות אלא בשם המלא. גם בגלל שכינוי הוא
מתאים לגיל ילדות ולא לגיל בגרות. והוא עלול להיות שם גנאי למי שקוראים לו
בבגרות כשם שקראו לו בהיותו ילד שם חיבה. וגם בגלל שיש לשמות משמעות כמו שאומרת
הגמרא: "שמא גרים". השם גורם ומשפיע.
אָסוּר לְכַנּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ בְּכִנּוּי לִגְנַאי אִם כַּוָּנָתוֹ
לְבַיְּשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחֲבֵרוֹ רָגִיל בְּאוֹתוֹ כִּנּוּי וְאֵינוֹ
מִתְבַּיֵּשׁ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵין מִתְכַּוֵּן לְבַיְּשׁוֹ, אִם יֵשׁ
בְּמַשְׁמָעוּת שֵׁם זֶה מְעַט גְּנַאי – לֹא יִקְרָא לוֹ בּוֹ.
וברמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג הלכה יד) "ויש עבירות קלות מאלו ואעפ"כ אמרו חכמים
שהרגיל בהן אין להם חלק לעולם הבא וכדאי הן להתרחק מהן ולהזהר בהן ואלו הן
המכנה שם לחבירו והקורא לחבירו בכינויו והמלבין פני חבירו ברבים והמתכבד בקלון
חבירו וכו'". "במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם הבא – כשמת בלא
תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני העולם הבא שאין לך דבר
שעומד בפני התשובה אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב יש לו חלק לעולם הבא
שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו,

שם האשה כשם האמא – צוואת רבי יהודה החסיד
הובא באזהרת רבי יהודה החסיד שאין להתחתן כשיש שמות זהים לחתן ולחמיו או לכלה
ולחמותה. יש אומרים שהטעם הוא כדי שלא יקרא אדם לאשתו בשמה ואימו תהיה לידו
ויהיה בכך איזה פחיתות כבוד לאמו. וכן להפך אם האשה קוראת לבעלה בשם של אביה
ליד אביה. למעשה איננו נוהגים כמו הצוואות הללו שהם ציווי ליוצאי חלציו בלבד.
אמנם טוב לחוש לעניין ולקבל ברכה של רב על הנישואין בגלל הצוואה של רבי יהודה
החסיד.
אם השם המלא של הכלה ושל חמותה שונים – אין צורך להקפיד לשנות את השם, גם אם
שתיהן נקראות בדרך כלל באותו השם. אם כבר נשאו, ושמו כשם חמיו או שמה כשם חמותה
– צריך לשנות שם אחד לשם כינוי, ואין עוד מה לחשוש. בעניין שמות שווים למחותנים
– אין להקפיד על זה.
מותר לקרוא לחמיו וחמותו בשמותם הפרטיים אם הם מסכימים לכך, אבל אם הם רואים
בזה פחיתות כבוד – יקרא להם חמי וחמותי או כל שם אחר שמתאים להם.

זהירות מאלה שמתאימים שמות לקראת חתונה
עדיף להתנהג כציווי התורה "תמים תהיה עם ה' אלהיך". ואין צורך להתאים שמות על
מנת להתחתן אע"פ שיש בספרים כל מיני התאמות בענין זה. בכל מקרה אין לבטל שידוך
מפני אי התאמה בין שמות בני הזוג המחושבים בחשבון השמות ואם הלכו אצל רב מסוים
ואמר להם שהשמות שלהם הם סימן לא טוב – אפשר תמיד להוסיף אות אחת או להחסיר אות
אחת מהשם ויצא החשבון טוב, והקב"ה יזכה אותם להקים בית נאמן.
ומעשה היה ברב אחד שהיה בודק שמות של בני זוג ואומר להם להפרד אפילו אם היו
נשואים. ודבר זה היה גורם הרבה צער כי הגמרא אומרת כי זוג שמתגרש אפילו המזבח
מוריד עליו דמעות. הזהיר מו"ר אבא את אותו הרב, ולא שמע. ביקש הרב לבדוק את
שמות הרב הזה ואשתו ומצא שלפי החשבונות הרב הזה לא מתאים לאשתו, קרא לו, הראה
לו את החשבונות ואמר לו שהוא צריך להתגרש מאשתו כי החשבונות לא מתאימים. אותו
רב החל לאחוז בראשו ואמר איך אעשה זאת? יש לי שמונה ילדים! איך אגרש את אשתי.
אמר לו הרב אינך צריך לגרש את אשתך, אך תזהר לא לגרש זוגות אחרים על סמך מספרים
וחשבונות שאין בהם ממש. וקיבל עליו.
ושוב פעם בא זוג בוכה לפני הרב. הם רוצים להתחתן וההורים שלחו אותם לאיזה רב
שבדק את שמות שלהם ואמר להם שהם לא מתאימים וצריכים להיפרד. הזוג הזה כל כך רצו
להתחתן, שמצאו את שאהבה ליבם. היה לרב צער מזה וקרא לאותו "רב" ולהורים ולבני
הזוג. במעמד המכובד הזה הרגיש אותו הרב שלא בנוח, אבל לא היה יכול לחזור בו
מדבריו שאמר כמה מסוכן להם להתחתן וכו'. שאל מו"ר אבא את השמות של בני הזוג
ואמרו. ואז חזר ושאל את האמא האם יש לה שם נוסף ואמרה כי בילדותה קראו לה בעוד
שם. בנתיים, אורו פניו של אותו חכם ומיד לקח נייר ועט ואמר: רגע רגע. לא ידעתי
שיש לך שם נוסף. אם כן החשבון הוא שונה ואתם יכולים להתחתן זה עם זו. ובא לציון
גואל.

לקרוא בשם ההורים
המנהג לקרוא בשם ההורים
מנהג זה מקורו מהפסוק "ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב
הארץ". לכן נהגו של חלק מהספרדים לקרוא על שם ההורים גם כשהם בחיים, כל שכן אחר
מיתה ובלבד שהם לא רשעים חלילה או מתו בקיצור ימים ושנים. אם יש ויכוח בן
ההורים אם לקרוא בשם אבי האב או אבי האשה. אבי האב קודם. אם אבי האישה אינו
בחיים – יש להקדים אותו, ובלבד שלא תצא מזה מחלוקת. (שדה הארץ חלק ג' סימן
כ"ב, וכתב בעיקרי הד"ט, שאם ירצה לקרות הבן על שם שניהם, יקדים שם אביו: וראה
בן איש חי הלכה כז)
כשנוהגים לקרוא בשם ההורים – כל הבנים עושים כן. אפילו אם נכד אחד כבר נקרא על
שם הסבא. אבל אם יש בעניין זה ויכוח והשם לא מתאים לאשה או לבעל – כי הוא מיושן
וכד' – לא יעשו עבור זה מחלוקת וימצאו משהו שמתאים לשניהם.
גם לספרדים וגם לאשכנזים, אם יש לסבא שני שמות, אפשר לקרוא לנכד רק בשם אחד
משמותיו. אם שם הסבא או הסבתא הוא בלועזית, יש לקרוא על שמם בתרגום השם
לעברית.

לא לקרוא לבן ששמו כשם הסבא כשהוא לידו
בשו"ע (יורה דעה סימן רמ): צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם, ומסביר
השו"ע: איזו מורא? "ולא יקראנו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: "אבא מארי".
היה שם אביו כשם אחרים – משנה שמם אם הוא שם שהוא פלאי שאין הכל רגילים לקרות
בו. אבל שם שרגילין בו מותר לקרות אחרים שלא בפניו".
כשהנכד קרוי בשם הסבא, צריכים להיזהר שלא לקרוא לילד בשמו בנוכחות הסבא או
הסבתא שהם קרויים על שמם, אלא יקראו להם בכינוי. כגון: מי שקרוי יעקב ע"ש סבו,
יקראו לו יעקובי או יענקל'ה. ובפרט, אם השם שלהם הוא "שם פלאי" דהיינו שם מיוחד
שכל השומע אותו יודע שהוא שם של האבא – צריך להזהר לשנות את שמם של הילדים לשם
חיבה. בודאי צריך האב לא לגעור בבנו ליד אביו כי השומע לא יבין למה האב מדבר
בתקיפות בשם של אביו והוא עלול לחשוב שהבן גוער באביו.
גם אצל האשכנזים שנהגו לקרוא רק על שמות הנפטרים – אסור לבן להזכיר את שם אביו
אם הוא שם פלאי ומיוחד אפילו אחר מותו, גם כאן צריך הבן לשנות את שם בנו לשם
כינוי.

קריאה בשם אביו בתורה או בלימוד
כתב הבן איש חי (ש"ש שופטים ד): מותר לקרות בתורה נביאים וכתובים ובדברי
רבותינו זכרונם לברכה לפני אביו, ואף על פי שנזכר בהם שם אביו, ואף על פי שהוא
שם פלאי, כיון שהוא מזכירו בדברי תורה, וניכר נמי דאינו קורא את אביו עצמו. אבל
לא יקרא מכתב מאדם לחבירו שנזכר בו שם אדם ששמו כשם אביו אם הוא שם פלאי, וזה
דווקא בפניו, אבל שלא בפניו אם ניכר מתוך הדברים דלאו על אביו מדבר – שרי. אף
על פי שהוא שם פלאי.
כששם אביו הוא שם פלאי אבל ניכר שלא מתכון לשם אביו. כגן אם שם אביו הוא
"נפתלי" ואין לו כינוי משפחה, והוא מזכיר לפני אביו שם נפתלי לוריא, או אם היה
אביו ספרדי והוא מזכיר לפני אביו נפתלי אשכנזי, וגם עוד מוכח מתוך דבריו שהוא
מדבר על אדם אחר, כגון שאומר לאביו נפתלי אשכנזי אומר, או הלך או כתבתי לו או
כתב לי, וכיוצא בזה, שניכר מתוך דבריו דלאו על אביו הוא מדבר, – מותר לקרוא בשם
אביו באופן זה.
אדם ששואלים אותו לשם אביו: שלא בנוכחות אביו או אמו – יכול לסמוך על דעת
הבא"ח, ויאמר: 'אבי, שמו כך וכך', ואינו חייב לומר 'מור אבי', וכן לגבי אמו.
אבל בנוכחותם – חייב לומר 'אבא מארי' או 'מר אבי'. כאשר מזכיר את שם אביו או
אמו בתפילה – אין צריך להוסיף תואר 'אבי' או 'אבי מורי'.

לחתום או לכתוב את שם אביו
מותר לחתום "יצחק בן אברהם,, דאין כתיבה חשיבא כדיבור לענין זה שאסור להזכיר שם
אביו בפיו, יש מתחסדים לכתוב יצחק בן לאדוני אבי אברהם, ואין בזה חיוב מן הדין.
מי שכותב מכתב לאביו צריך שיכתוב לו מו"ר אבי או אבא מארי פלוני, וכן כשכותב
מכתב לאחרים ומזכיר בו שם אביו, גם כן יכתוב מור אבי פלוני, וכן הוא הדין
כשכותב שם אביו בפנקס שלו בחשבונות וכיוצא, גם כן יכתוב מור אבי, ודין זה של
הזכרת השם נוהג גם באמו שצריך ליזהר בכל הנזכר לעיל.

להזכיר שם אביו בתפילה
כתב בעל הבן איש חי על שלמה מלך שאמר במלכים: "ולדוד ולזרעו ולביתו ולכסאו יהיה
שלום", איך הותר לו להזכיר שם אביו בלי לומר "אבי מורי" ותירץ: שדבר זה אמרו
בתורת תפלה שהבליע תפלה בתוך דבריו, ולפני הקדוש ברוך הוא היה אומר כן בדרך
תפלה, וידוע מה שאמרו האחרונים ז"ל, דכל שהאדם מדבר דרך תפלה לפני ה', אין צורך
לומר אבי בפירוש
שינוי שם
מתי משנים שם?
כתב הרמ"א (יו"ד סי' של"ה סעי' י'): "י"א שמי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם
שבעיר שיבקש עליו רחמים". ועוד כותב הרמ"א: "נהגו לברך חולים בבית כנסת, ולקרוא
שם חדש כי שינוי השם קורע גזר דינו.
במקרה ויש ואדם מרגיש שמזל לא דורך – יש נוהגים לעשות שינוי השם. צריך להזהיר
שלא ימהרו לעשות לאדם שינוי השם אלא ע"פ פסק הלכה מרב מוסמך. וגם כשיש צורך
בשינוי שם – לא תמיד יש צורך לשנות את השם לגמרי, כי לפעמים מספיק להחסיר אות
אחת ונחשב כשם אחר לגמרי. גם אם מוסיפים או מחסירים אות, עם כל זה טוב שיקבלו
ברכה מרב מוסמך.

סדר שינוי השם
א. יאמרו ל"ז מזמורים אלו: כ, ו, ט, יג, טז,
יח’, כב’, כג’, כה’ ל, לא, לב, לג, לו, לז, לח, לט, מא, מט, נה, נו, סט, פו,
פח, פט, צ, צא, קב, קג, קד, קז, קטז, קיח, קמב, קמג, קכח.
ב. אח"כ יאמרו בפרק קי"ט שהוא לפי אלף בית
את כל הפסוקים של שמו החדש של האדם. כגון אם שמו יעקב יאמר: את שמונת הפסוקים
של אות י’, את שמונת הפסוקים של אות ע’. את שמונת הפסוקים של אות ק’, ואת שמונת
הפסוקים של אות ב’.
ג. אחר כך מברכים את בעל השם החדש: "מִי
שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ הַקּדוֹשִׁים והַטּהוֹרִים, אַבְרָהָם יִצְחָק
ויַעֲקֹב, מֹשֶה ואַהֲרֹן, דָּוִד וּשְׁלֹמֹה, הוּא יבָרֵךְ אֶת הַיַּלְד –
הבחור – האיש ויִקָּרֵא שמו בישראל (פלוני בן פלונית), בּמַזָּל טוֹב
וּבִשְׁעַת בּרָכָה, בִּבְרִיאוּת, בּשָׁלוֹם וּמְנוּחָה. וכֵן יהִי רָצוֹן
ונֹאמַר אָמֵן". אשה מברכים: "מִי שֶׁבֵּרַךְ אִמּוֹתֵינוּ הַקּדוֹשׁוֹת שָׂרָה
רִבְקָה רָחֵל ולֵאָה וּמִרְיָם הַנּבִיאָה וַאֲבִיגַיִל ואֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה
בַּת אֲבִיחַיִל, הוּא יבָרֵךְ אֶת הַיַּלְדָּה – הבחורה – האשה הַזֹּאת
ויִקָּרֵא שׁמָהּ (פלונית בת פלונית), בּמַזָּל טוֹב וּבִשְׁעַת בּרָכָה,
בִּבְרִיאוּת, בּשָׁלוֹם וּמְנוּחָה, בּעֹשֶׁר וכָבוֹד, דּשֵׁנִים ורַעֲנַנִּים
ינוּבוּן בּשֵׂיבָה, וכֵן יהִי רָצוֹן ונֹאמַר אָמֵן".
ד.
סגולת אמירת פסוק
יש שישים ריבוא אותיות לתורה ויש שישים ריבוא נשמות לעם ישראל. לכל אדם מישראל
יש תפקיד שקשור לתפקיד של עם ישראל בעולם. התפקיד הזה כתוב בתורה בנביאים או
בכתובים. גדולי ישראל היו יודעים למצוא את הפסוקים המיוחדים המתאימים להם או
לתלמידיהם. הם הצליחו לראות בפסוקים הללו את כל תכונותיהם וקורות חייהם. דרך
הפסוק הם הצליחו לראות את המשימה המיוחדת שלהם בעולם. התפקיד שלהם שהוא חלק
מהתפקיד הכללי של עם ישראל כפי שכתוב בתורה.
חכמינו אמרו שבעת פטירת האדם שואלים אותו בשמים איך קראו לו, ואם הוא שוכח את
שמו יגרמו לו ייסורים קשים עד שיזכור את שמו. השל"ה הקדוש לימד אותנו שהדרך
למצוא את הפסוק הזה, את האות המיוחדת שלנו בתורה היא דרך הפסוק המכיל את שמנו
במפורש או ברמז האותיות כנ"ל. אם נזכה למצוא את הפסוק המיוחד שלנו, נמצא את
השורש של נשמתנו כפי שהוא כתוב בתורה.
א] כשרואה האדם שיש כמה וכמה פסוקים שמתאימים לו יבחר את הפסוק שמביע טובה
ונחמה, ואין לומר פסוק של פורענות וכדומה. ב] עדיף לומר פסוק ששמו מופיע בו, אף
אם אינו מתחיל באות הראשונה ומסיים באות האחרונה של שמו. ג] אדם שיש לו שני
שמות – יזכיר בתפילתו שני פסוקים, פסוק לכל שם, לפי סדר שמותיו.
ויהי רצון שנזכור את שמנו ותפקידנו בעולם. ונקדש את שמו של הקב"ה כמו שאמר
דניאל בתפילתו "לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל
עַמֶּךָ" אכי"ר.

 

 

בס"ד

פניני הבן איש חי – עלון שבועי של דרשות שלוקטו ע"י חכם אלון הי"ו מאת רבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

פרשת פנחס

 

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן"

 

כתוב במידרש: "אמר הקב"ה ,בדין הוא שיטול את שכרו",וניראה לי בסיעתא דשמיא,כי בפרשה הקודמת כתוב:"וירא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו". והדקדוק ידוע, למה הוצרך ליחסו עד אהרן ,והלוא באומרו:"בן אלעזר הכהן",נודע שהוא בן בנו של אהרן, כי לא היו באותו זמן כהנים אלא הם. ועוד אומרו: "מתוך העדה" לשון יתר הוא. ופרשנו שבא להגיד שבחו שעשה דבר שהוא זר ופלא מצידו, כי הוא בן של כהנים שאין להם עסק במלחמה, ואין מצוי בידם כלי מלחמה. ועוד, גם הוא מצד עצמו היה עצור לפני ה' בעמלה של תורה המתשת כוחו של אדם, ורחוק דבר זה שעשה מאיתו לדקור שני גופים גסים וחזקים בבת אחת ברגע-ברומח ולשאת אותם מן אהולם עד פתח אוהל מועד, ודבר זה אין ראוי לעשותו אלא אנשים שהם מלומדי מלחמה ועיסקם בכך, לעשות כזאת מכוח תגבורת הלב שלהם, לזה אמר:"וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן"-שאביו ואבי אביו כהני ה', שהם רחוקים ממעשה המלחמה ומן הכלים שלה ופרושים ממלחמה זו, ולכן מצד אבותיו רחוק מעשה המלחמה הזאת שנלחם פינחס. ועוד גם הוא עצמו נעצר לפני ה' בישיבת הסנהדרין הניקראים בשם "עדה",ככתוב:"ושפטו העדה", ועל כן בטבע צריך שיהיה תש כוח ואין לו תגבורת הלב לעשות מעשה כזה, לדקור שני גופים חזקים בבת אחת ,וזה שכתב :"ויקם מתוך העדה"-זהו מושב הסנהדרין, ועם כל זה עשה מעשה פלא "ויקח רומח בידו…וידקור את שנהם",ואחר שהגיד הכתוב שמעשיו שעשה בדבר זה היה בדרך פלא מחוץ לטבע, לכך אמר הקב"ה, בדין הוא שיטול את שכרו.

משל-מעשה במלך שהלך לצוד ביער ,והיה עימו ראש הגיבורים של החיל שלו, ובאו לסטים מזוינים להלחם בו. ותכף רץ הגיבור לקראתם וילחם בם בחרב שבידו ויפילם חללים חללים. והמלך לא נתן לו שכר ומתנה על הדבר הזה.

והנה לאחר ימים נזדמן שהלך המלך לבדו לצוד ביער, ולא היה עימו כי אם נער אחד שהוא משרת לפניו על השולחן, ופגעו במלך ליסטים, והנער בראותו כך, לקח את החרב מאת המלך ורץ כנגדם, וילחם בהם ויפילם חללים חללים. ויתן לו המלך מתנה אלף זהובים.

אמרו לו עבדיו: למה לראשון לא נתתה כלום, ולזה נתתה שכר עצום כל כך?

אמר להם:הראשון היה ראש הגיבורים שלי, וזאת היא מלאכתו אשר עסק בה מנערותו, ובעבור זה הלך עימי, על כן כאשר נילחם עשה את המוטל עליו, ואין זה חידוש ופלא מצידו, כדי שאתן לו מתנה על מעשיו.

אך השני היה נער רך משרת על שולחני ואינו מלומד במלחמה ,ואין זה עיסקו כי גם חרב לא היה נושא איתו, ולקח החרב ממני ונילחם בנפשו,לכך ראוי לתת לו מתנה .

וכן הדבר כאן שפנחס עשה דבר פלא שהוא זר ורחוק מצידו, לכן בדין הוא שיטול שכרו, ולזה אמר :"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן"-מה שהוצרכתי ליחסו כל כך על שם אביו ואבי אביו שהיו כהנים, הינו כדי להודיע שבדין הוא ראוי ליטול ולא דומה לאדם אחר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דברי מוסר מפי רבנו יןסף חיים

ואתה אחי ,אם ראה ראית בני אדם קדושים חסידי עליון שנוהגים קדושה ופרישות ביותר, אל תאמר אני גם כן אעשה לי שם כשם הגדולים, שאעשה כמעשיהם. אל נא אחי, שלא זו הדרך ולא זאת השורה. ואף אתה כונתך לשמים, אך עדיין לא נתחזקת ונתיישבת בקדושה הרבה, ועדיין אתה גר, שאפשר שתחזור לסורך חס ושלום. אך בעזרת השם, אם תתמיד בעבודת השם, בתוספת מרובה מלב ונפש והכנעת את יצרך כמה פעמים, אז תהיה כאחד מן הגדולים אשר בארץ.

ולכן הזהר בעצמך ,ותשוב מעט מעט, אל תעשה מהרה דברים אשר הם נגדיים לקליפות בתכלית. ודע שאתה תדמה כחולה שקם מחוליו, היתכן שיאכל גבינה ושומן ושאר דברים שהם נגדיים לגוף? הרי ודאי שיתחיל לאכול דברים הקלים מעט מעט.

וגם הבט וראה,שהילד לא יוכל ללמוד מקרא עד שילמד צורת האותיות ונקודותיהם. וכן לא יוכל ללמוד משנה, אם לא ילמד גמרא, וכן זה הדרך.

על כן עצתי לך זאת,שתשוב לאלוהך מהפתח הקטן, כדי שתוכל להכנס אחר כך בפתח הגדול. ככתוב בשיר השירים:"דודי שלח ידו מן החור". "דודי"-הוא הקב"ה ישתבח שמו, למה "שלח ידו"- לקבל שבים אליו,"מן החור"-מן אותו פתח הקטן שבאות ה".

 

 

משל ונימשל מפי רבנו יוסף חיים

מעשה באדם שגידל זאב קטן בתוך ביתו. ויהי היום, ויקוץ זה האיש מן הזאב ,שצריך לו הוצאה מרובה, ואין לו ממנו שום הנאה, ויתן אל לבו להרוג אותו. וירא כי לא יוכל לו, כי נעשה גדול, שמן ודשן, ואם יבוא להרגו, אז יקום עליו הזאב ויהרגו תחילה. גם אם ירעיבו שלא יתן לו מזון עד שיוסר ממנו כוחו, אז תיכף הזאב ירגיש שלא הביאו לו אוכל בזמנו ויקום עליו ויהרגהו. מה עשה אותו איש? יום הראשון נתן לו שלשת רבעי אכילתו, יום שני חצי, יום שלישי רביע, וכן על זה הדרך ,כל יום הלוך וחסר עד שלא הביא לו כלל. ואז הזאב נעשה כחוש ורך וחלש בתכלית החלישות, ויקם האיש והרגו.

.

נמשל-שצריך האדם החוזר בתשובה לשם אלוהיו שישבור כוח הקליפות מעט מעט, עד שיאבד אותם לגמרי.

 

 

שאלה ותשובה מפי רבנו יוסף חיים

חידה-אמר האב לבתו: מה קיבלת ממני ומאמך? אמרה :אבן יהלום ואבן ספיר. אמר לה:היכן הנחת אותם? השיבה: את היהלום בעין הימנית והספיר בעין השמאלית. אמר לה: ומה מתכוננת את עוד לקבל? השיבה: אבן נופך. אמר לה: וכשתקבלי אותו היכן תניחי אותו? השיבה:בחטמי .אמר לה: ומדוע לא במקום שתי האבנים?אמרה: ראית העינים למרחוק, והרחת האף למקרוב.

פרוש החידה הוא כך: שהאב שאל אותה איזה חלק קבלה ממנו ואיזה חלק מאמה .ענתה לו,שהלובן שבגוף מחלק האב, והאודם שבגוף בא מהאם. לכן חלק האב דימתה ליהלום- שהוא לבן, וחלק האם דימתה לספיר-שהוא אדום.והוא שאלה על כבודם אצלה, ואמרה לו, שהאב בעין הימנית והאם בעין השמאלית. ושאל אותה :ומה את מתכוננת עוד לקבל?,ענתה :אבן נופך-כונתה שרוצה להתחתן ולקחת את בן מזלה. ושאלה:עד כמה תכבדי אותו? ענתה : כחוטם –ששם הנשימה. ושאלה:ולמה לא בעינים כמו אביך ואימך? וענתה לו: שראית העינים היא מרחוק, והואיל וכשהיא מתחתנת עוזבת את בית אביה ואמה ויושבת עם בעלה ורואה אותם מרחוק, אבל בעלה הוא קרוב אצלה תמיד יום ולילה, ולכן אמרה:הוא בחוטם שמשם מריחים, וריח ההנאה קרוב. .

 

 

פינחס הוא אליהו הפתגם פינחס הוא אליהו )ילקוט שמעוני
במדבר תשעא ועוד( צריך בדיקה. בנוהג שבעולם כאשר
רוצים לדמות אישיות אחת לחברתה, תולים את המאוחר
בקודם לו. למשל: הנכד דומה לסב, התלמיד דומה לרב
וכו'. לפי זה יש לשאול על סגנון התחביר "פינחס הוא
אליהו" הרי פינחס קדם לאליהו בזמן ועל כן המשפט
צריך להיות "אליהו הוא פינחס"? אם כן מוכרחים אנו
לומר שאליהו קדם לפינחס וכפי שנבאר.
ארבע תחנות בחיי אליהו אמרו חכמים שאליהו
מתעופף בארבע עפיפות )ברכות ד:( נראה לפרש שנשמת
אליהו נתגלתה בעולם בארבע פעמים היסטוריות,
בארבע תחנות וגלגולים שונים:
הגילוי הראשון: אליהו נברא כמלאך ביום השני לבריאת
העולם. וכשנמלך ה' במלאכים האם כדאי לברוא את
האדם התנגדו המלאכים ואילו אליהו המלאך אמר לה':
אם לפניך טוב, לפני לא כל שכן?! אם טוב בעיניך ארד
ואשמש לפניו. מכאן אליהו מגלה שמטרתו לשמש את
האדם ולדאוג לשלומו ולטובתו.
בגילוי השני זכה אליהו המלאך לשמש את האדם בכך
שנתעברה נשמתו בנשמת פינחס. ועל זה אמרו חכמים
פינחס הוא אליהו, שזכה פינחס לקבל את נשמת המלאך
אליהו שקדמו. בזמן שישראל השתתפו בפולחן בעל
פעור וחטאו בזנות עם בנות מואב ומדין, קם פינחס
מתוך העדה וקינא את קנאת ה' בדקרו את זמרי בן סלוא
וכזבי בת צור, רק אז נעצרה המגפה שפרצה בעם. כאות
הוקרה לפעלו ה' נותן לו ברית שלום.
על קנאות ושלום לכאורה "ברית אמת" היה השכר
היותר מתאים למעשהו של פינחס? מה פשר "ברית
שלום" שניתן לפינחס חלף קנאתו? אלא שבברית
השלום יש רמיזה עבה ללימוד: צריך לאזן בין הקנאות
הטהורה לבין השלום. פעולת הקנאות של פינחס עלולה
לגרום להשפעה שלילית של קנאה וכעס בנפש ועל כן
הוא נזקק לברית שלום בכדי לאזן ולנטרל את ההשפעה
השלילית של המעשה ההכרחי והקשה שעשה כדי
שיהיה תמיד בנחת ובמידת השלום )עיין העמק דבר כה יב ועוד(
בשלב השלישי מופיע אליהו כנביא בתקופה סוערת של
ירידה רוחנית והליכה של העם אחרי עבודה זרה. אליהו
מקנא ומתוך שהוא מערב את הנימה האישית והנגיעה
העצמית עם הקנאות הוא מגיע לקטרוג על ישראל
באמרו: "קַ נֹּ א קִ נֵּאתִ י לַ ה' א -ֹלהֵּ י צְ ב אוֹּת כִ י ע זְ בּו בְ רִ יתְ ָך
בְ נֵּי יִשְ ר אֵּ ל" כאשר משתמשים במידת הקנאה לשם
עבודת ה' צריך לברר על כל צעד ושעל בנקיות ויסודיות
שלא לערב שום נגיעה אישית כלל וכלל. כאשר אליהו
אומר לה' על ישראל "וַיְבַ קְ ׁשּו אֶ ת נַפְ ׁשִ י לְ קַ חְ ת ּה" הוא
מודה למעשה שיש צד בקנאותו שנובע מנגיעה אישית
כל שהיא, ועל כן ה' דוחה את קנאתו "מַ ה לְ ָך פֹּ ה
אֵּ לִ י הּו". רבותינו במדרש מעבירים דו שיח חריף בין ה'
לאליהו: וַיֹּאמֶ ר קַ נֹּ א קִ נֵּאתִ י לַה' א -ֹלהֵּ י צְ ב אוֹּת כִ י ע זְ בּו
בְ רִ יתְ ָך בְ נֵּי יִשְ ר אֵּ ל, ָמַ ר לוֹּ הַ ק דוֹּׁש ב רּוְך הּוא, בְ רִ יתִ י,
ׁשֶ מ א בְ רִ יתֶ ָך? אֶ ת מִ זְ בְ חֹּ תֶ יָך ה ר סּו, ָמַ ר לוֹּ , מִ זְ בְ חוֹּתַ י,
ׁשֶ מ א מִ זְ בְ חוֹּתֶ יָך? וְ אֶ ת נְבִ יאֶ יָך ה רְ גּו בֶ ח רֶ ב, ָמַ ר לוֹּ
נְבִ יַי, וְ אַ תְ מ ה אִ יכְ פַ ת ל ְך? ָמַ ר לוֹּ ו אִ ּו תֵּ ר אֲנִי לְ בַ דִ י
וַיְבַ קְ ׁשּו אֶ ת נַפְ ׁשִ י לְ קַ חְ ת ּה. בא וראה מַ ה כתוב שם: וַיַבֵּ ט
וְ הִ נֵּה מְ רַ אֲׁשֹּת יו עֻגַת רְ צ פִ ים. מ ה הּוא רְ צ פִ ים? ָמַ ר רַ בִ י
ׁשְ מּואֵּ ל בַ ר נַחְ מ ן: רוֹּץ פֶ ה )=שרוף פה(, רְ צוֹּץ פִ יוֹּת כ ל מִ י
ׁשֶ ָמַ ר דֵּ יל טוֹּרְ י א )=מלשינות( עַ ל ב נַי. )שיר השירים רבה א לט(
ה' מצווה אותו צֵּ א וְ ע מַ דְ ת ב ה ר לִ פְ נֵּי ה' וְ הִ נֵּה ה' עֹּ בֵּ ר
וְ רּוחַ גְ דוֹּל ה וְ ח ז ק מְ פ רֵּ ק ה רִ ים ּומְ ׁשַ בֵּ ר סְ ל עִ ים לִ פְ נֵּי ה',
ֹלא ב רּוחַ ה'; וְ ַחַ ר ה רּוחַ רַ עַ ׁש, ֹלא ב רַ עַ ׁש ה'; וְ ַחַ ר
ה רַ עַ ׁש אֵּ ׁש, ֹלא ב אֵּ ׁש ה'; וְ ַחַ ר ה אֵּ ׁש, קוֹּל דְ מ מ ה דַ ק ה.
מטרת המחזה היה להעביר לאליהו את המסר שלא
ברוח ה' אף לא באש, לא בסערה ולא ברעש כי אם
בדממה דקה, כך גם התוכחה בדבר ה' צריכה להימסר
בנחת רוח "וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו
סערה ובל יבעירו אש כמו שעשה אליהו בקנאתו לה'
צבאות, שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי ה'
ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה וימשכו את
העם בעבותות אהבה ובדברים רכים" )פירוש המלבי"ם(
האיזון שבין קנאה לשלום הופר ועל כך הוא נענש
באכילת עוגת רצפים לוהטת ובפיטורים מידיים, ה'
מפטר את אליהו מתפקידו כנביא ומצווה אותו למנות
את אלישע למחליף כך מפורש בזוהר )ויגש רט:( "אמר ה'
לאליהו, מכאן והלאה שלא יכול העולם לסבול אותך עם
בני וְ אֶ ת א לִ יׁש ע בֶ ן ׁש פ ט מֵּ ָבֵּ ל מְ חוֹּל ה תִ מְ ׁשַ ח לְ נ בִ יא
תַ חְ תֶ יָך". וכיוצא בזה כתב הרמב"ם: "ּומ צ אנּו בְ אֵּ לִ י הּו
ז כּור לְ טוֹּב מִ דַ ת ה רַ גְ ז נּות וְ ַף עַ ל פִ י ׁשֶ שִ מֵּ ׁש ב ּה בַ כוֹּפְ רִ ים
וְ עֲלֵּיהֶ ם ה י ה כוֹּעֵּ ס, ָמְ רּו הַ חֲכ מִ ים: ׁשֶ הַ שֵּ ם יִתְ ב רֵּ ְך לְ ק חוֹּ
וְ ָמַ ר לוֹּ ׁשֶ אֵּ ינוֹּ ר אּוי לְ מְ ׁשֹּל בִ בְ נֵּי ָד ם וְ לִ הְ יוֹּת ל הֶ ם לְ כֹּהֵּ ן
מִ י ׁשֶ יֵּׁש לוֹּ קִ נְָה כְ מוֹּ ׁשֶ יֵּׁש לוֹּ כִ י יְמִ יתֵּ ם. )פרק ז משמונה
פרקים(
מאת הרב דוד דְ בָ רִ ים מנחם רב קהילת משכן יוסף
אֹמֶ ר ופרשת פנחס התשע"ג גליון מס' 8
2
איש על העדה זו גם הסיבה שמשה פונה לה' בבקשה
שימנה איש על העדה. משה רואה שפינחס מצא חן
בעיני ה' ועל כן חשש מילא אותו שמא ה' יבחר בפינחס
למנהיג העדה אחרי מותו. לכך בהמשך הפרשה משה
פונה אל ה' בביטוי יחידאי בתורה "וַיְדַ בֵּ ר מֹּׁשֶ ה אֶ ל ה'
לֵּאמֹּר". בכל התורה הפנייה של משה אל ה' כתובה
בלשון אמירה "ויאמר משה אל ה'" ואילו כאן משה
פונה אל ה' בפעם היחידה בלשון שבה ה' מצווה אותו,
הדבר שהוא רוצה לומר לה' כל כך חשוב בעיניו עד
שהוא בוחר להתנסח בלשון הכי מצווה שהוא יכול. ומה
בקשתו? "יִפְ קֹּ ד ה', א -ֹלהֵּ י ה רּוחֹּ ת לְ כ ל ב ש ר אִ יׁש עַ ל
ה עֵּ ד ה אֲׁשֶ ר יֵּצֵּ א לִ פְ נֵּיהֶ ם וַאֲׁשֶ ר י בֹּא לִ פְ נֵּיהֶ ם וַאֲׁשֶ ר
יוֹּצִ יאֵּ ם וַאֲׁשֶ ר יְבִ יאֵּ ם וְ ֹלא תִ הְ יֶה עֲדַ ת ה' כַצֹּאן אֲׁשֶ ר אֵּ ין
ל הֶ ם רֹּעֶ ה" התואר של ה' כא-לוהי הרוחות מבטא את
האופי השונה של כל אדם ואדם, כך דרשו חכמים:
"הלכה, אם ראה אדם הרבה אוכלוסין של בני אדם אומר
ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם חכם הרזים, כשם
שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעתן )=מידותיהם(
שווים זה לזה אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו.
וכן הוא אומר )איוב כח, כה( "לעשות לרוח משקל" לרוחות
של כל בריה ובריה. תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש
מן הקב"ה בשעת מיתה, אמר לפניו רבש"ע, גלוי וידוע
לפניך דעתן של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך
דומים זה לזה וכשאני מסתלק מהן בבקשה ממך מנה
עליהם מנהיג שיהא סובלם לכל אחד ואחד לפי דעתו
שנאמר "יפקד ה' א-לוהי הרוחות" הרוח אינו אומר אלא
הרוחות" )במדבר רבה כא ב, ורש"י כאן(. אכן, פינחס הוא צדיק
ונשגב אך אינו יכול להנהיג את הציבור כיוון שאינו יכול
ללכת לפי רוחו ומידתו של כל אחד. טוב שיש קנאים
בחברה אך ההנהגה לא יכולה להיות בידיהם.
השלב הרביעי של גילוי אליהו עוד לא קרה. עד כה
ראינו שאליהו לא השלים את ייעודו המקורי לעשות
שלום בעולם ועל כן כשחותם הנביא האחרון מלאכִ י את
ספרי הנביאים הוא מזכיר את אליהו בהערת שוליים:
"הִ נֵּה ָנֹּ כִ י ׁשֹּלֵּחַ ל כֶם, אֵּ ת אֵּ לִ י ה הַ נ בִ יא לִ פְ נֵּי בוֹּא יוֹּם ה'
הַ ג דוֹּל וְ הַ נוֹּר א. וְ הֵּ ׁשִ יב לֵּב ָבוֹּת עַ ל ב נִים, וְ לֵּב ב נִים עַ ל
אֲבוֹּת ם" כלומר כל הנביאים שנזכרו בתנ"ך עשו
שליחותם ומלאו את ייעודם ודבריהם נשארים לדורות.
אך אליהו הוא הנביא היחידי שלא השלים את ייעודו
ועל כן עליו לשוב באחרית הימים ולהשלים מלאכתו
בעשיית השלום. כך גם דעת חכמים במשנה שאין
תפקידו של אליהו שיגלה עלינו במהרה "לא לרחק ולא
לקרב אלא לעשות שלום בעולם" )עדויות ח(.
הפנים השונות של אליהו הנביא לאליהו יש פנים
שונות וכפולות. זועפות ושוחקות. במקרא ובאגדה.
דמותו במקרא היא דמות של נביא זעם, קנאי, עוצר
גשמים ומביא רעב על ישראל חַ י ה' א -ֹלהֵּ י יִשְ ר אֵּ ל אֲׁשֶ ר
ע מַ דְ תִ י לְ פ נ יו, אִ ם יִהְ יֶה הַ ש נִים ה אֵּ לֶה טַ ל ּומ ט ר כִ י אִ ם
לְ פִ י דְ ב רִ י. )מלכים א יז(. הוא שוחט את ארבע מאות
וחמישים נביאי הבעל. הוא עוזב את ישראל ומלשין
עליהם לפני ה'. הזיכרון שהוא משאיר אחריו הוא של
קנאות והקפדה )עיין סנהדרין קיג:( ואילו באגדה הוא משנה
את פניו "אליהו זכור לטוב" )מדרש שוחר טוב צג(. בברכת
המזון אנו מבקשים מאת ה' ה רַ חֲמ ן הּוא יִׁשְ ל ח ל נּו אֶ ת
אֵּ לִ י הּו הַ נ בִ יא ז כּור לַּטוֹּב וִ יב שֶ ר ל נּו בְ שוֹּרוֹּת טוֹּבוֹּת
יְׁשּועוֹּת וְ נֶח מוֹּת )נוסח אשכנז(. כל סוגיה תלמודית שלא
נפתרה מסתיימת בתיקו, ודורשי רשומות אמרו שהוא
ראשי תיבות תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. אבידה
שהכריזו עליה ולא באו בעליה לקחתה יהא מונח עד
שיבוא אליהו. ובכל מוצאי שבת הוא יושב תחת עץ
החיים וכותב זכויותיהם של ישראל )סדר עולם רבה ז(. בפיוט
איש חסיד היה לרבי ישי בר מרדכי אנו מוצאים את
אליהו מוכר עצמו לעבד בכדי לפרנס את החסיד העני.
ובאגדה העממית הוא זקן חנון ונשוא פנים שמשלים
מנין ליהודי ירושלים ביום הכיפורים.
לסיכום: אליהו התחיל את דרכו כמלאך הדורש בשלום
האנושות, המשיך כפינחס בעשיית שלום בין ה'
לישראל, לא הצליח בלהשכין שלום בין ה' לישראל
בזמן אחאב, אך לעתיד לבוא יחזור להשלים פעולתו
והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
***
לקראת סיום לימוד ספר מסילת ישרים אנו מתעתדים
לצאת עם הרב דוד מנחם ליום תפילה ומנוחה בצפון
אי"ה ביום חמישי ד' אב התשע"ג )11.7.11( ערב יום
פטירת האריז"ל. המעוניינים להשתתף נא להירשם
בהקדם אצל יאיר חמד 3221111551 או אצל הגברת
רוחמה לוי 3251222122
***
ברכת מזל טוב שלוחה לנשיא הקהילה מר אליהו גבאי.
ולבנו עו"ד יאיר גבאי בהיכנס הבן אליהו הראל נרו יאיר
לעול תורה ומצוות. יהי רצון שיזכה לעלות במעלות
התורה והיראה וייתן ה' את שמו כְ ׁשֵּ ם הַ גְ דֹּלִ ים אֲׁשֶ ר
ב ָרֶ ץ לגאון ולתפארת. ובימיו נחזה באליהו עומד בהר
ההראל ומבשר לציון כי בא הגואל.
לזכות הילדה הנעימה שקד דניאל בת יעל.
לזכות ידידנו דן ויפית רוזנברג הי"ו
לע"נ יצחק ג'מאל בן לאה ז"ל
לקבלת העלון במייל נא לשלוח בקשה לכתובת:
davidm@mail.snunit.k12.il
שבת שלום ומבורך.

 

 

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *