פרשת עקב

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה (חלק א') בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

בס"ד

עלון שבועי של הלכות ודרשות בפרשת השבוע "עקב" מרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

בס"ד

גיליון מס 63

פרשת עקב – בן איש חי שנה א' וכן דעת הרב עובדיה יוסף שליט"א
הנושא : דיני ברכת הגומל וברכות הראיה.

1. שאלה: כיצד סדר ברכת הגומל ? תשובה :קודם שיברך ברכת הגומל יאמר המברך הפסוק "אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה" ואח"כ יברך ברוך … הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב והשומעים עונים הא-ל אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה והוא עונה אחריהם אמן כן יהי רצון .

2.שאלה: לפני כמה אנשים נאמרת ברכת הגומל ומה הדין לאדם שבירך בלחש ?

תשובה : צריך לברך בפני 10 ושנים מתוכם תלמידי חכמים שבקיאים בהלכה וטוב שיהיו 12 עם המברך, ובדיעבד אם בירך בפחות מעשרה או בירך בלחש טוב לחזור ולברך בפני עשרה ויהרהר שם ומלכות בלבו .

3. שאלה: כשמברך מי עומד ומי יושב ולמה ? תשובה : העשרה יושבים שנאמר " ובמושב זקנים יהללוהו " והוא עומד משום שהברכה היא במקום קרבן תודה וקרבן מקריבים בעמידה .

4.שאלה: באיזה מקרים מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה ?

תשובה : מי שנעשה לו נס היוצא ממנהג העולם, כגון שנפל עליו כותל או תקרה או אבן גדולה וכיוצא בזה שבדרך הטבע היה ראוי למות וניצול מן המיתה מברך כשיגיע למקום ההוא "ברוך… שעשה לי נס במקום הזה" , בתנאי שעברו לפחות יותר מ30- יום מפעם אחרונה שעבר שם .

5. שאלה:מה יברך אם ראה אחד מחכמי ישראל ? והאם יברך בשם ומלכות ?

תשובה :הרואה חכם ישראל מופלג בחכמה ומורה הוראות מברך בלי שם ומלכות" ברוך אתה… שחלק מחכמתו ליראיו " ודווקא אחת ל 30 יום .ולדעת הרב עובדיה יוסף מברך ברכה זו בשם ומלכות .

6. שאלה : כיצד ראוי לברך את תפילת הדרך ומה יעשה אם שכח לאומרה בתחילת דרכו?

תשובה: ראוי לסמוך את תפילת הדרך לברכה אחרת (כגון ברכת הנהנין) וראוי לאומרה בעמידה כשיכול ואם שכח לאומרה ועדיין נשאר לו מהלך פרסה יברך אותה ואין אומרים תפילת הדרך יותר מפעם ביום .

7. שאלה : מה דין נשים וסומים לברכת חמה ?

תשובה : שליח ציבור שמברך יכוון אליהם והם יכוונו לצאת ידי חובה .

8. שאלה : מה נלמד מהפסוק "ודבר בעתו מה טוב " ( משלי טו' כג' ) ? תשובה :לומדים שטוב לדרוש באותה מצווה שעוסקים בה שנאמר : " ודבר בעתו מה טוב " .

9. שאלה : מה מברכים על הברקים ומה על הרעמים ?

תשובה : על הברקים מברכים " ברוך עושה מעשה בראשית " ועל הרעמים מברכים " ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם " ונהגו בבגדד לברך שתי ברכות אלו בלי שם ומלכות . ולדעת הרב עובדיה יוסף יש לברך בשם ומלכות בתנאי שזה תוך כדי דיבור משמיעת הרעם או ראית הברק. הערה ברכה זו מברך פעם ביום אלא אם כן נתפזרו כל העננים וזרחה השמש ושוב באו עננים.

10. שאלה : מהי ברכת הקשת והאם מותר להסתכל בה ?

תשובה : על הקשת מברכים " ברוך אתה…..זוכר הברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו " ואסור להסתכל בה .

שאלה למעיין : האם יש ברכה לאדם שרואה בית קברות של ישראל ?

השאלה למעיין מפרשת ואתחנן : חבילה שיש בה גם עצי וגם עשבי כיצד יברך עליה ?

התשובה למעיין מפרשת ואתחנן : אם יכול לאחוז כל מין ולהריח אותו בפני עצמו יברך על כל אחד את הברכה הראויה לו, ואם הריח מעורבב יברך מיני בשמים .

אורחות צדיקים

במעלת מידת השתיקה – בכמה מקומות טובה השתיקה כגון אדם שפוגעת בו מידת הדין, כמו שנאמר על אהרון " וידם אהרון ". וכן אם שמע בני אדם שמחרפים אותו ישתוק וזאת היא המעלה הגדולה לשתוק למחרפים אותו וגם ירגיל אדם עצמו לשתוק בבית הכנסת שזוהי צניעות, ובדבר זה צריך זריזות גדולה ומועיל לכוון לבו בתפילה . ואם יושב בין החכמים ישתוק וישמע דבריהם, כי כשהוא שותק שומע מה שהוא לא יודע וכשהוא מדבר אינו מוסיף ידיעה . .. מי שהוא רגיל בשתיקה ניצול מכמה עבירות חניפות ,ליצנות , לשון הרע , וגידופים. ( אורחות צדיקים)

כתב רבנו חיים ויטל – שהמידות הרעות נמשכים מארבע יסודות : יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאוה והכעס מדה אחת הם. ותולדותיה שלש. הקפדנות בלבו כי לולא הגאוה לא הי המקפיד בלבו, כענין שבארנו בענין הכעס ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות. והשנאה לזולתו על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאוה גם כן.

סיפורי צדיקים

"ואכלת ושבעת"

גביר גדול אחד בא לקבל שלום מאת המגיד הגדול ממיזריטש שאלו המגיד: מה אתה אוכל בכל יום? השיבו הגביר, שהוא נוהג באכילה כמו עני: פת במלח. נזף בו המגיד וציוהו שיאכל בכל יום בשר וישתה מי- דבש כדרך כל הגבירים. לאחר שהלך , שאלוהו התלמידים למה ציוהו כך. השיב להם המגיד:

– הגביר אם יאכל בכל יום בשר וישתה מי –דבש, ידע שהעני צריך לפחות לאכול פת במלח, אבל אם הוא יאכל בכל יום פת במלח, יחשוב שהעני צריך לאכול אבנים.

" ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי"
הצדיק מברדיטשוב ראה פעם אחת שאיש אחד הולך בשוק במרוצה ובחיפזון רב. שאלו הצדיק:

-על מה אתה רץ כל כך? השיבו האיש: אני רודף אחר מזונותיי ופרנסתי. אמר לו הצדיק :

וכי מנין לך שפרנסתך הולכת לפניך, שאתה רץ אחריה להשיגה? אולי היא נמצאת מאחוריך, ונמצא שאתה בורח ממנה.

"את ה' א-לוקיך תירא"
"היהודי" הקדוש מפשיסחה ז"ל היה תלמידו של הרב הקדוש ר' דוד מלילוב ז"ל, ור' דוד הוא שקרב את "היהודי" ל"החוזה" מלובלין ז"ל. בעיקר נסע היהודי לר' דוד, כדי ללמוד ממנו מידת "אהבת ישראל". לתכלית זו סבב עם ר' דוד בכפרים ובעירות, כדי להסתכל במעשיו, וללמוד מדבריו ומידותיו.

פעם אחת באו בדרך נסיעתם לכפר אחד. ר' דוד, שהיה הוגה תמיד ב"אהבת ישראל", סר מיד לביתו של היהודי שדר בכפר, כדי לדרוש בשלומו של אדם מישראל. "היהודי" שהיה עיף ויגע מטורח הדרך, ישב בחוץ לנוח קצת. שהה ר' דוד הרבה זמן אצל היהודי הכפרי, וכשחזר, שאלהו "היהודי", למה שהה שם כל כך. השיבו ר' דוד:

– מצאתי בבית היהודי אב ובנו. האב עושה איזה מלאכה, והבן מוכיח את אביו על שמתעצל במלאכתו, מוכיח ואומר לו: אבא! לולא יראתי את הא-לוקים הייתי הורג אותך על עצלנותך! וכשראיתי את יראת הא-לוקים של אותו יהודי, נשארתי שם, ולא יכולתי להיפרד מהר "מהירא- שמים כזה".

(הסיפורי צדיקים מספרו של הרב זוין)

כי לקח טוב נתתי לכם…

" כל המצוה אשר אנכי מצוך " , כתב בספר נזר יוסף מהו כל המצוה ידוע שהמילה כל באה לרבות ומה היא מרבה ?

אמר האר"י הקדוש הכתוב בא לומר שכאשר אדם מישראל מקיים מצוה – שצריך שיקיים אותה בשלמותה . כי יש אנשים שמניחים תפילין אבל אינם מקפידים כל כך שהתפילין תהיינה מונחות במקומן , והרי אם אינם מונחות במקומן אינו יוצא ידי חובה וכן אם אות אחת נסדקה בפרשיות לא יצא ידי חובה. והוא הדין בשמירת שבת שיש להקפיד על כל דיניה ולדעת את כל הלכותיה על בורין וזה שנאמר " כל המצוה " שהמצוה תהיה שלימה ותכלול את כל פרטיה .

"וזכרת את ה' א-לוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל " הנה נודע שאין אומרים לאדם תזכור אלה אם יש דבר שמשכיחו כמו שנאמר על השבת : "זכור את יום השבת לקדשו" מפני שאדם בכל ימי החול עוסק במלאכה ומורגל הוא בכך כל ימי השבוע וודאי יביאנו לידי שכחה ביום השביעי ולכך צריך לעורר בקרבו כח הזיכרון להיות זוכר את השבת ופורש ממלאכה וכן תקנו חז"ל ברכת הגומל בארבעה דברים שבהם עלול האדם יותר לתלות בטבע ומנהגו של עולם כגון חולה שעל פי רוב לא יקום ממטתו מאליו אלא על ידי רופאים וכן החבוש בבת האסורים על פי רוב לא יצא ממאסרו בלתי השתדלות שישתדלו עבורו ההולך במדבר לא ילך לבדו אלה אם אנשים רבים ושומרים חזקים וכן היורד בים בורר לעצמו ספינה חשובה רב חובל מבין ועל כן בארבע דברים אלו שהאדם עלול יותר להיות שוכח טובתו יתברך מפני שאדם תולה טובתו בטבע ומנהגו של עולם ( ובהשתדלותו ) לכן תקנו חז"ל בארבע דברים אלו ברכת הודאה שיהיה מודה בפיו ומשבח לה' יתברך שבהשגחתו הוא נשמר ונצול בכל אלה ובזה תשתרש אמונת ההשגחה בלב האדם בכל דבר ודבר .

( מהקדמת רבנו יוסף חיים על פרשתנו )

מצוותיך שעשועי

צריך לדעת כי כל מיני מניעות שמתעוררות אצל האדם שבגללן אינו יכול לקיים את המצוות התורה ולהתחזק בעבודת ה' כראוי יש לדעת כי השם יתברך שולח אותם בכדי שיתגבר ביתר חשק ורצון לקיום המצוות והמעשים טובים שכנגדן מתעוררות המניעות כי כך הוא טבעו של אדם שככל שמתרבות המניעות כן מתגברים בו הרצונות והכיסופים לקיים את הדבר שנגדו התעוררו המניעות.
על כן כאשר אדם מישראל בא לקיים מצוה או מעשה טוב שהם טובה נצחית עבורו ובפרט כשחפץ לנסוע לצדיק אמיתי שכזה תלוי כל יהדותו משום שעל ידי הנסיעה לצדיק מתחזק הוא מאד וזוכה לכל המידות טובות אזי צריך רצון חזק וחשק עז מאד על כן מזמין לו השם יתברך מניעות רבות כדי שיתגבר עליהן ויזכה להתקרבות אמיתית שלזה יכול לזכות רק על ידי חשק גדול מאד. לזאת צריך לדעת בהתגברות המניעות כי הללו נשלחו אליו מאתו יתברך כדי שיתגבר עליהן לקיים את המצוה או המעשה הטוב בחשק גדול כמובא למעלה וכאשר הוא זוכה להתגבר בחשק וכיסופים על המניעות אזי השם יתברך מסייעו לשבור אותם ולבטלן ויוכל לקיים את המצוה והדבר הטוב ובפרט יזכה להוציא לפועל את התקרבותו לצדיק האמת שזה יסוד ושורש היהדות . ( עצות ישרות )
שבת שלום ומבורך

בס"ד

דרשה לפרשת עקב מספר: אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א:

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים.

המילים תזכור את נראות לכאורה מיותרות. מספיק אם היה אומר: זכור אשר עשה וכו'. עשו יכול לחשוב שחייבים לכבדו כאח הגדול כמו שדורשים מהפסוק: כבד את אביך ואת אימך, לרבות אחיך הגדול. אבל כשישראל עוסקים בתורה אז הם נקראים תלמידי חכמים ולומדים מהפסוק: את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים ואז לא חייבים בכבודו של עשו.

וכך אפשר לדחות גם טענת ישמעאל שיכול לחשוב כך שצריכים לכבד אותו כי הוא הגדול לפני יצחק.

והרב מסביר שאין אנחנו זקוקים לכל התירוצים האלה. שהרי ישמעאל הוא בן האמה ואינו קרוי זרע. שהרי כתוב: כי ביצחק יקרא לך זרע. לא כל יצחק אלא ביצחק אז גם עשו אינו זרע. ואם אינם חשובים זרע אין להם דין של אחים כדי שיטענו הטענות הנ"ל. והראיה לכך מכח המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים והיד החזקה אשר עשה הקב"ה לעיני בני ישראל והטעם ידוע כדי שיצאו לפני זמנם ולכן סרב לבו השר של מצרים שיצאו מוקדם אבל אם היו יוצאים מוקדם לא היה צריך להכותם מכות אלו ומכאן רואים שישמעאל ועשו אינם חשובים זרע ואין להם דין אחים עם יצחק. ואם ישמעאל היה לו דין אח היה עליו לשלם חצי מהארבע מאות שנה ובפועל בני יצחק השתעבדו יותר מהחצי רד"ו שנים ונמצא שפרעו גם חלקם וגם חלקו של עשו. והיה צריך שרו של עשו לתת להם לצאת מיד! אלא מזה ראיה שאין להם דין אחוה כאמור.

ועתה מובן למה אמר שתה זכירות זכור תזכור, א' מהפסוק: את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים ואינך מחוייב לכבדם, והשני הראיה שה' היכה את המצריים כי סרבו ליציאת בני ישראל ממצרים למרות שהיו רד"ו שנים שהם יותר מהחצי של 400 כאמור.

בס"ד

דרשה לפרשת עקב מאת מרן הגאון המקובל הראשל"צ כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה.

"

עברות שאדם דש בעקביו
"קול צופייך" – גיליון 367

הגאון הרב מרדכי אליהו ע"ה

סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

והיה עקב תשמעון – עברות שאדם דם בעקביו
פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים ז, יב):

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ".

מבאר רש"י:

"והיה עקב תשמעון – אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון", עכ"ל.

לעיתים אדם חושב על כמה עברות שהם קלות ואין לו מה להקפיד כל כך ולהזהר מהם, והוא מזלזל בהם, ועל כך מזהירה התורה, מפני שדרכו של היצר הרע לפתות את האדם לעבור על עברות קלות ואומר לו 'מה בכך הרי אלו עברות קלות ולא יאונה לך כל רע', וכשאדם נכשל בעברה קלה כבר נפל ברשתו של היצר, ואז הוא מפתה אותו לעבור עבירה נוספת עד שאומר לו 'לך עבוד עבודה זרה', וזהו שאומרים חז"ל (אבות פ"ד משנה ב') "עבירה גוררת עבירה".

אין והיה אלא לשון שמחה
כתוב בפרשה (דברים ז, יב – יג):

"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ואהבך וברכך והרבך" וכו'.

בעל 'אור החיים' הקדוש זיע"א מבאר פסוק זה בכמה אנפין ממדרגה למדרגה, וז"ל:

"ויתבאר ע"ד אומרם ז"ל אין והיה אלא לשון שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה' לעשות, אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה', בין מל"ת ובין מ"ע, עליו אמר שלמה "ולשמחה מה זה עושה", והוא אומרו "והיה" – שמחה תהיה לך. עקב תשמעון, פי' עקב הוא סוף ותכלית כדרך שמצינו שישתמשו חז"ל בלשון זה בלשון המשנה בעקבות משיחא, וכו', כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות, כמו כן אמר "עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם", אז הוא זמן השמחה, וכל שלא הגיע לזה אין לו מקום לשמוח וכו'. עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל עוד שלא גמר אדם עבודתו, לא יאמין בצדקות מעשיו וכו'. עוד נתכוון שצריך שילמוד תורה בשמחה ולא בעצבון. עוד רמז או' פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה השמחה תהיה לך עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא באומרו מצוה גוררת מצוה וכו', ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה. עוד רמז למה שאמרו בספר הזוהר וז"ל:
"דלית חדוותא קמי קודשא בריך הוא כשעתא דישראל משתדלי באורייתא (אין שמחה לקב"ה כאותה שעה שהוא רואה שישראל עוסקים בתורה), והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית למלא עולם, וכשהוא שמח כל העולם בשמחה עקב תשמעון וגו', ורמז בתיבת מדת התורה שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ובשפלות, ואז ישכיל בלימודים והוא אומרו תשמעון גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה, ואפשר שרמז באות הנו"ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה ולדרך זה גזירת הכתוב והוא תשמעון שאם ישיג מדרגת הענוה, ישיג לשמוע דברי תורה ואו' ושמרתם וגו', פי' שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות שהתורה מגנא ומצלא מן החטא שהיא השמירה גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה", עכ"ל.

מכאן אנו למדים עד כמה המעלה והחשיבות של דברי תורה בשמחה המביאים את האדם למדרגות עצומות ונעלות.

לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ
התורה מבטיחה (שם, יד) "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ". הפשט הוא, שגם בקרבך וגם בקרב הבהמות שלך לא יהיה עקר ועקרה. עוד נראה לבאר על פי המעשה המובא במדרש שממנו לומדים כמה טובה וברכה מחכים לנו לימות המשיח, וז"ל המדרש (בר"ר וישלח ד"ה ויאמר יעקב):

"חד עמא דארעא א"ל לר' הושעיה אם אמרת לך חדא מילתא טבא את אמרת בצבורא מן שמי. (עם הארץ אחד אמר לרבי הושעיא רבה, אם אני אומר לך דבר תורה, אתה תאמר אותו בציבור בדרשה שלך בבית המדרש בשמי). א"ל מה היא (שאל אותו רבי הושעיא מה הדבר שאתה רוצה לומר לי)? א"ל אותו עם הארץ: כתוב בפרשת וישלח (לב, טו- טז) שיעקב אבינו שלח לעשיו "עזים מאתיים ותישים עשרים רחלים מאתיים ואילים עשרים. גמלים מניקות ובניהם" וכו'.

ולשם מה שלח לו יעקב את כל אלה? כיון שהוא פחד מעשיו, אמר אכפרה פניו. אמר אותו עם הארץ לרבי הושעיה: כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח מאי טעמא מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו , יביאו אין כתיב כאן, אלא ישיבו (כתוב בתהלים בפרק ע"ב העוסק במלך המשיח "לפני יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו. מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו , מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו ", מדוע כאן נאמר 'ישיבו' וכאן נאמר 'יקריבו'? אלא לעתיד לבוא עשו ישיב את אותה המנחה שנתן לו יעקב , ומלכי שבא וסבא יקריבו מנחה לכבודו יתברך). אמר ליה (רבי הושעיה): חייך מילא טבא אמרת ומשמך אנא אמרה בציבורא – התפעל רבי הושעיא מביאור זה ואמר: זה הפירוש של הפסוק הנ"ל "ובבהמתך" – אפילו בבהמין שלך, כלומר בעגלונים הפשוטים שבעם, אין "עקרוּת" בדברי תורה.

ונראה לבאר, שעשיו יחזיר ליעקב את כל מה שנטל לרבות תולדותיהן, מאז ועד ליום בו יחוייב, וכמעשה בר' חנינא בן דוסא (תענית כ"ה ע"א) שמצא תרנגולים בפתח ביתו והטילו ביצים ונולדו אפרוחים, ורבי חנינא קנה בדמיהן עזים, ולבסוף החזיר למאבד עדר עזים עם תולדותיהן.

ואז יהיה החוב כל כך גדול, שלא יספיק כל עושר תבל לכסות את כל החוב.

וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת
התורה מפרטת את הטובה שמגיעה למי שלא הולך אחר חוקות הגויים ותועבותיהם, וז"ל (דברים ז, יד – טו):

"ברוך תהיה מכל העמים וכו' והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך".

שואל בעל ה'זבחי צדק' (הרה"ג רבי עבדאללה סומך זצ"ל רבו של גאון עוזנו ותפארתנו מרן בעל הבא"ח זיע"א) מה הכוונה "וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת "? וכי ידענו את החוליים של מצרים?

אלא ידוע שאין השבע מכיר בצערו של הרעב, ואין העשיר מכיר בצערו של העני. אם היתה באה המכה על המצרים במצרים, למשל מכת דם היו אומרים ישראל אין בזה כלום שהרי יכולים המצרים לקנות מים בכסף ולשתות. וכמו ששמענו בשם חכם מנשה שלו ששמע משמו של הבא"ח, שהיו אומרים ישראל אם באה מכת שחין שישימו עליה משחה או 'טלק' והמכה תסור. כלומר עם ישראל לא הרגישו את טעם המכה, וממילא הם עלולים לזלזל במכות שהביא הקב"ה על המצרים. מה עשה הקב"ה? נתן לישראל 'דוגמית' מכל מכה למשך זמן מועט ביותר (חז"ל אומרים שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים ארכה כשבעה ימים, חוץ ממכת בכורות שארכה רגע אחד. והקב"ה הכה באותה מכה את ישראל במשך 5 דקות, חוץ ממכת בכורות), ואז כשהם ראו שכואב למצרים הם הבינו מהי עוצמת כל מכה ומכה שהביא עליהם הקב"ה, וידעו להעריך את עוצם חסדיו של הקב"ה שהצילם מאותם חוליים. ולכך נאמר " אשר ידעת " – אתה הרגשת את הכאב הזה, וכל זאת לא אשים עליך "כי אני ה' רופאיך".

לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך
כתוב (שם, טו):

"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ".

ויש לשאול, מדוע שינתה התורה בלשונה, ובברכה שנתברכו ישראל שלא יבואו בהם מדוי מצרים כתבה בלשון "לא ישימם", ואילו ב"ברכה" שיתן ה' בכל השונאים כתבה בלשון "נתינה"?

הגר"א מבאר את ההבדל בין "שימה" ל"נתינה". "שימה" – היא בכל שהוא, אבל "נתינה" זה דבר שיש בו ממש, וכל הנותן בעין טובה נותן. כלומר, לא די בכך שלא "יתן" הקב"ה את מדוי מצרים על ישראל, אלא אפילו לא "ישימם" בהם, כלומר שלא ינזקו מהם אפילו בכל שהוא. אבל לאוייבי ישראל ומבקשי רעתם, התורה מבטיחה שלא רק ש"ישימם" בם, אלא "יתן" להם את המכות, כלומר שיהיו מכות נאמנות וחוליים רעים ונאמנים שיש בהם ממש.

וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַלַח – טיל חודר בונקרים
בימי מלחמה אלו בה אנו נתונים, מתפרסמות שמועות כי יש לאמריקאים טיל מיוחד המסוגל לחדור לבונקרים עמוקים באדמה. למעשה, דבר זה כבר קיים מאז ומעולם, וכך כתוב בפרשתנו (דברים ז, כ):

"וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ"

ומבאר רש"י:

"הצרעה – מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם", עכ"ל.

הרי לפנינו סוג של "נשק" שמסוגל לרדוף אחרי האוייבים המתחבאים והנסתרים. ויהי רצון שלא תעשינה ידיהם תושיה, ושהקב"ה ישליט אותם בידינו שלטון גמור, וישמיד את כל מבקשי רעתנו, וירחיק מאתנו כל סכנה ומזיק הרחק כמטחווי קשת.

ורחקו מבלעיך
בהפטרת השבת אנו נקרא את נבואת ישעיה, ובה מובא שהקב"ה ירחיק מעלינו את כל מי שמבקש להחריבנו, וכך כתוב (ישעיהו מט, יט):

"כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ".

מכאן שכל אלו שרוצים בכל עת לזרוק עלינו פצצות שונות ולהחריב את בתינו ולהרוס חיותנו, הקב"ה כבר ירחיק אותם מעלינו, וישליך אותם אל ארץ גזרה ויאמר לצרותינו די.

בס"ד

עבירות שאדם דש בעקביו – פרשת עקב – דרשה מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.

עברות שאדם דש בעקביו
"קול צופייך" – גיליון 367
הגאון הרב מרדכי אליהו
השיעור ניתן באב תשס"ו
סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה
והיה עקב תשמעון – עברות שאדם דם בעקביו
פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים ז, יב):
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם ושמר ה' אלקיך לך את הברית
ואת החסד אשר נשבע לאבתיך".

מבאר רש"י:
"והיה עקב תשמעון – אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון", עכ"ל.

לעיתים אדם חושב על כמה עברות שהם קלות ואין לו מה להקפיד כל כך ולהזהר מהם,
והוא מזלזל בהם, ועל כך מזהירה התורה, מפני שדרכו של היצר הרע לפתות את האדם
לעבור על עברות קלות ואומר לו 'מה בכך הרי אלו עברות קלות ולא יאונה לך כל רע',
וכשאדם נכשל בעברה קלה כבר נפל ברשתו של היצר, ואז הוא מפתה אותו לעבור עבירה
נוספת עד שאומר לו 'לך עבוד עבודה זרה', וזהו שאומרים חז"ל (אבות פ"ד משנה ב')
"עבירה גוררת עבירה".

אין והיה אלא לשון שמחה
כתוב בפרשה (דברים ז, יב – יג):
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלוקיך לך את
הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ואהבך וברכך והרבך" וכו'.

בעל 'אור החיים' הקדוש זיע"א מבאר פסוק זה בכמה אנפין ממדרגה למדרגה, וז"ל:
"ויתבאר ע"ד אומרם ז"ל אין והיה אלא לשון שמחה. והנה אדון הנביאים בא בנועם
דבריו להעיר במוסר נעים כי אין לאדם לשמוח אלא כשישמור לעשות את כל אשר צוה ה'
לעשות, אז ישמח לבו ויגל כבודו, אבל כל עוד שיחוש שחסר אחת מכל מצות ה', בין
מל"ת ובין מ"ע, עליו אמר שלמה "ולשמחה מה זה עושה", והוא אומרו "והיה" – שמחה
תהיה לך. עקב תשמעון, פי' עקב הוא סוף ותכלית כדרך שמצינו שישתמשו חז"ל בלשון
זה בלשון המשנה בעקבות משיחא, וכו', כי בגמר זמן ביאתו יקרא עקבות, כמו כן אמר
"עקב תשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם", אז הוא זמן השמחה, וכל שלא הגיע לזה
אין לו מקום לשמוח וכו'. עוד נתכוון לומר שאין שמחה לאיש אלא בסוף השמיעה, וכל
עוד שלא גמר אדם עבודתו, לא יאמין בצדקות מעשיו וכו'. עוד נתכוון שצריך שילמוד
תורה בשמחה ולא בעצבון. עוד רמז או' פקודי ה' ישרים משמחי לב, והוא אומרו והיה
השמחה תהיה לך עקב תשמעון, ופירוש עקב שכר עסק התורה תשמחהו, והוא מה שרמז התנא
באומרו מצוה גוררת מצוה וכו', ששכר מצוה מצוה שהיא השמחה. עוד רמז למה שאמרו
בספר הזוהר וז"ל:
"דלית חדוותא קמי קודשא בריך הוא כשעתא דישראל משתדלי באורייתא (אין שמחה לקב"ה
כאותה שעה שהוא רואה שישראל עוסקים בתורה), והוא אומרו והיה סתם שמחה כללית
למלא עולם, וכשהוא שמח כל העולם בשמחה עקב תשמעון וגו', ורמז בתיבת מדת התורה
שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ובשפלות, ואז ישכיל בלימודים והוא אומרו
תשמעון גם בכנוי לנשמעים לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין
סתרי תורה, ואפשר שרמז באות הנו"ן שישיג ויבין חמשים שערי בינה ולדרך זה גזירת
הכתוב והוא תשמעון שאם ישיג מדרגת הענוה, ישיג לשמוע דברי תורה ואו' ושמרתם
וגו', פי' שעל ידי השכלה בתורה ישיג לשמור ולעשות שהתורה מגנא ומצלא מן החטא
שהיא השמירה גם מביאה לידי קיום המצות שהוא המעשה", עכ"ל.

מכאן אנו למדים עד כמה המעלה והחשיבות של דברי תורה בשמחה המביאים את האדם
למדרגות עצומות ונעלות.

לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך
התורה מבטיחה (שם, יד) "ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך".
הפשט הוא, שגם בקרבך וגם בקרב הבהמות שלך לא יהיה עקר ועקרה. עוד נראה לבאר על
פי המעשה המובא במדרש שממנו לומדים כמה טובה וברכה מחכים לנו לימות המשיח, וז"ל
המדרש (בר"ר וישלח ד"ה ויאמר יעקב):
"חד עמא דארעא א"ל לר' הושעיה אם אמרת לך חדא מילתא טבא את אמרת בצבורא מן שמי.
(עם הארץ אחד אמר לרבי הושעיא רבה, אם אני אומר לך דבר תורה, אתה תאמר אותו
בציבור בדרשה שלך בבית המדרש בשמי). א"ל מה היא (שאל אותו רבי הושעיא מה הדבר
שאתה רוצה לומר לי)? א"ל אותו עם הארץ: כתוב בפרשת וישלח (לב, טו- טז) שיעקב
אבינו שלח לעשיו "עזים מאתיים ותישים עשרים רחלים מאתיים ואילים עשרים. גמלים
מניקות ובניהם" וכו'.

ולשם מה שלח לו יעקב את כל אלה? כיון שהוא פחד מעשיו, אמר אכפרה פניו. אמר אותו
עם הארץ לרבי הושעיה: כל אותן הדורונות שנתן יעקב לעשו עתידין אומות העולם
להחזירן למלך המשיח מאי טעמא מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו , יביאו אין כתיב
כאן, אלא ישיבו (כתוב בתהלים בפרק ע"ב העוסק במלך המשיח "לפני יכרעו ציים
ואויביו עפר ילחכו. מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו , מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו
", מדוע כאן נאמר 'ישיבו' וכאן נאמר 'יקריבו'? אלא לעתיד לבוא עשו ישיב את אותה
המנחה שנתן לו יעקב , ומלכי שבא וסבא יקריבו מנחה לכבודו יתברך). אמר ליה (רבי
הושעיה): חייך מילא טבא אמרת ומשמך אנא אמרה בציבורא – התפעל רבי הושעיא מביאור
זה ואמר: זה הפירוש של הפסוק הנ"ל "ובבהמתך" – אפילו בבהמין שלך, כלומר
בעגלונים הפשוטים שבעם, אין "עקרות" בדברי תורה.

ונראה לבאר, שעשיו יחזיר ליעקב את כל מה שנטל לרבות תולדותיהן, מאז ועד ליום בו
יחוייב, וכמעשה בר' חנינא בן דוסא (תענית כ"ה ע"א) שמצא תרנגולים בפתח ביתו
והטילו ביצים ונולדו אפרוחים, ורבי חנינא קנה בדמיהן עזים, ולבסוף החזיר למאבד
עדר עזים עם תולדותיהן.

ואז יהיה החוב כל כך גדול, שלא יספיק כל עושר תבל לכסות את כל החוב.

וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת
התורה מפרטת את הטובה שמגיעה למי שלא הולך אחר חוקות הגויים ותועבותיהם, וז"ל
(דברים ז, יד – טו):
"ברוך תהיה מכל העמים וכו' והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת
לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך".

שואל בעל ה'זבחי צדק' (הרה"ג רבי עבדאללה סומך זצ"ל רבו של גאון עוזנו ותפארתנו
מרן בעל הבא"ח זיע"א) מה הכוונה "וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת "? וכי ידענו
את החוליים של מצרים?

אלא ידוע שאין השבע מכיר בצערו של הרעב, ואין העשיר מכיר בצערו של העני. אם
היתה באה המכה על המצרים במצרים, למשל מכת דם היו אומרים ישראל אין בזה כלום
שהרי יכולים המצרים לקנות מים בכסף ולשתות. וכמו ששמענו בשם חכם מנשה שלו ששמע
משמו של הבא"ח, שהיו אומרים ישראל אם באה מכת שחין שישימו עליה משחה או 'טלק'
והמכה תסור. כלומר עם ישראל לא הרגישו את טעם המכה, וממילא הם עלולים לזלזל
במכות שהביא הקב"ה על המצרים. מה עשה הקב"ה? נתן לישראל 'דוגמית' מכל מכה למשך
זמן מועט ביותר (חז"ל אומרים שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים ארכה כשבעה
ימים, חוץ ממכת בכורות שארכה רגע אחד. והקב"ה הכה באותה מכה את ישראל במשך 5
דקות, חוץ ממכת בכורות), ואז כשהם ראו שכואב למצרים הם הבינו מהי עוצמת כל מכה
ומכה שהביא עליהם הקב"ה, וידעו להעריך את עוצם חסדיו של הקב"ה שהצילם מאותם
חוליים. ולכך נאמר " אשר ידעת " – אתה הרגשת את הכאב הזה, וכל זאת לא אשים עליך
"כי אני ה' רופאיך".

לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך
כתוב (שם, טו):
"והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל
שנאיך".

ויש לשאול, מדוע שינתה התורה בלשונה, ובברכה שנתברכו ישראל שלא יבואו בהם מדוי
מצרים כתבה בלשון "לא ישימם", ואילו ב"ברכה" שיתן ה' בכל השונאים כתבה בלשון
"נתינה"?

הגר"א מבאר את ההבדל בין "שימה" ל"נתינה". "שימה" – היא בכל שהוא, אבל "נתינה"
זה דבר שיש בו ממש, וכל הנותן בעין טובה נותן. כלומר, לא די בכך שלא "יתן"
הקב"ה את מדוי מצרים על ישראל, אלא אפילו לא "ישימם" בהם, כלומר שלא ינזקו מהם
אפילו בכל שהוא. אבל לאוייבי ישראל ומבקשי רעתם, התורה מבטיחה שלא רק ש"ישימם"
בם, אלא "יתן" להם את המכות, כלומר שיהיו מכות נאמנות וחוליים רעים ונאמנים שיש
בהם ממש.

וגם את הצרעה ישלח – טיל חודר בונקרים
בימי מלחמה אלו בה אנו נתונים, מתפרסמות שמועות כי יש לאמריקאים טיל מיוחד
המסוגל לחדור לבונקרים עמוקים באדמה. למעשה, דבר זה כבר קיים מאז ומעולם, וכך
כתוב בפרשתנו (דברים ז, כ):
"וגם את הצרעה ישלח ה' אלקיך בם עד אבד הנשארים והנסתרים מפניך"

ומבאר רש"י:
"הצרעה – מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום
שהיו נסתרים שם", עכ"ל.

הרי לפנינו סוג של "נשק" שמסוגל לרדוף אחרי האוייבים המתחבאים והנסתרים. ויהי
רצון שלא תעשינה ידיהם תושיה, ושהקב"ה ישליט אותם בידינו שלטון גמור, וישמיד את
כל מבקשי רעתנו, וירחיק מאתנו כל סכנה ומזיק הרחק כמטחווי קשת.

ורחקו מבלעיך
בהפטרת השבת אנו נקרא את נבואת ישעיה, ובה מובא שהקב"ה ירחיק מעלינו את כל מי
שמבקש להחריבנו, וכך כתוב (ישעיהו מט, יט):
"כי חרבתיך ושממתיך וארץ הרסתיך כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעיך".

מכאן שכל אלו שרוצים בכל עת לזרוק עלינו פצצות שונות ולהחריב את בתינו ולהרוס
חיותנו, הקב"ה כבר ירחיק אותם מעלינו, וישליך אותם אל ארץ גזרה ויאמר לצרותינו
די.

 

 בס"ד

דרשה לפרשת עקב מאת הרב והפייטן הגדול – ר' דוד מנחם שליט"א.

הפרשה מתחילה בהכרזה והבטחה: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. פירושה של המילה עקב הוא יען, בגלל, כתוצאה. דהיינו; כתוצאה מכך שתשמעו את משפטי ה' תקבלו שכר. אך רש"י מזמן לנו פרשנות דרשנית על אתר, לפיה, המילה עקב מושאלת מהמילה עָקֵב והיא רומזת על מצוות שנעשות -או שנרמסות- כבדרך אגב מפני שבני אדם חושבים אותן לפחותות וחסרות ערך. "אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון". כך גם המדרש מעמידנו על חשיבותן של מצוות אלו: "והיה עקב זה שאמר הכתוב לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי (תהלים מט ו). יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שנתן תורה לישראל שיש בה שש מאות ושלש עשרה מצות, ויש בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן, כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתיירא מיום הדין ואומר, ריבונו של עולם, איני מתיירא מן מצות החמורות שבתורה, שהן חמורות. ממה אני מתיירא? מן המצות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהייתה קלה. ואתה אמרת, הוי זהיר במצווה קלה כבמצווה חמורה. לכך אמר, למה אירא בימי רע". המדרש מחלק את דברי דוד בתהילים לשאלה ותשובה: לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע? ממה אני ירא כל כך בימי הרעה? עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי!

המצוות הקלות הן הפתח לבוא בשערי המצוות החמורות. דווקא המעשים הקטנים בונים ומפתחים את המעשים הגדולים. נוכל למצוא רמז לזה משתי המילים הראשונות של הפרשה: וְהָיָה עֵקֶב. המילה וְהָיָה בנויה מאותיות השם הגדול והקדוש הוי"ה (רבנו בחיי), מלמדת על המעשים הגדולים, והמילה עֵקֶב מלמדת על המעשים הקטנים שאדם דש בעקביו ואינו נותן להם חשיבות מיוחדת בהוויה היומיומית שלו כפי שבארנו. הפתח שמוביל לעניינים גדולים נפתח על ידי  קיום המעשים הקטנים, "והיה" הגדול עובר דרך ה"עקב" הקטן. המעשים הגדולים נמדדים ונערכים על פי מידת הזוהר והזהירות שהאדם מכניס לדברים הקטנים. וכפי שלימדנו רבי פינחס בן יאיר בברייתא המפורסמת שלו, שתחילת הדרך להשגת רוח הקודש ותחיית המתים מתחילה בקבלת התורה וזהירות במעשיה. כך פתח רבנו הרמח"ל את ספרו הגדול "מסילת ישרים" במידת הזהירות ומשם במסילה העולה עד לקדושה.

במשנה במסכת אבות בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה. בימי חרפי פירשתי משנה זו בדרך דרוש, על פי המעשה באבישי בן צרויה ודוד המלך המובא בגמרא (סנהדרין צה.) הגמרא מספרת שדוד המלך נתפס בידי ישבי אחי גלית שבקש להרגו במיתה משונה. באותה השעה היה אבישי בן צרויה חופף ראשו לכבוד שבת ותוך כדי חפיפתו נעשו לו סימנים שמהם הבין שדוד המלך נמצא בצרה ומהרה יצא רכוב על סוסו של דוד והצליח להצילו מיד ישבי. אם נבחן את ערך מצוות חפיפת הראש לכבוד שבת נראה שהיא מהמצוות הקלות ביותר, (לדוגמא  האור זרוע ח"ב סימן ז כתב: "הרחיצה בחמין בערב שבת מצווה היא, והמקימה מקבל עליה שכר, ואם חיסרה אינו נידון עליה, וחפיפת הראש גם מצווה היא".) כך שמצווה קלה של שטיפת הראש לכבוד שבת שעל פי דברי חכמים היא מצווה קלה גררה בעקבותיה מצווה גדולה של הצלת נפש. ובמיוחד הצלת נפשו של מלך ישראל שלב כל ישראל עליו. ושכר המצווה של כבוד שבת היה על ידי קיום מצוות הצלת דוד שהוא בחינת מלכות בסוד שבת. (ועיין בן יהוידע שם).

 

 

 

מֵשִׁיב דְּבָרִים  שאלות ותשובות

 

שאלה: הגזירה שנגזרה על האדם "בזיעת אפיך תאכל לחם" היא קללה. אם כך איך אדם צריך להתייחס לפרנסה (מבחינת מאמץ, התמקצעות, השתדלות, סיפוק וכדומה)?

תשובה: עצם העבודה והפרנסה אינם קללה. אדרבה, ההיפך הוא הנכון, העבודה היא ברכה גדולה לאדם. וראיה לכך, ממה שמספרת התורה שהאדם הונח בגן עדן לכתחילה בטרם חטא ונענש בכדי לעבדה ולשמרה. ערך העבודה הוא ערך עליון בעולם היהדות ואין צורך להיות כרוכל ולמנות עשרות מקורות לדבר מוכרח והגיוני שכזה. אך מאידך הקושי שבעבודה ובפרנסה נובע מהחטא.

על כן האדם צריך להשתדל בעבודתו ולהתאמץ בה. המקובלים אמרו שהרבה תיקונים מתקן האדם העושה מלאכתו ביושר ובאמונה. רבנו יוסף חיים זיע"א כתב שמעלת התיקון הנעשה על ידי המסחר באמת ובאמונה שווה לתיקון שעושה העוסק בתורה. ואם פרנסתו של אדם קשה עליו יתפלל למי שהפרנסה בידיו. וייטיב דרכיו וכמו שאמרו רז"ל בסוף מסכת קידושין זה לשונם: תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי צְבִי קַיָּץ (=מייבש תאנים) וַאֲרִי סַבָּל, וְשׁוּעָל חֶנְוָנִי, וְהֵם מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, וְהֵם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי. מָה אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי- מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, וַאֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר?! אֶלָּא, שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ה) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה".

מסקנת הדברים שהקושי בפרנסה הוא מפני העוון. אך האדם צריך להשתדל בעבודתו וישמח שבקשייו הוא יוצא ידי חובת התיקון של בזיעת אפיך תאכל לחם. (כיוצא בזה העיד מהרח"ו על רבנו האר"י שהיה משתדל לאכול עשבי בר קוצניים כדי לקיים וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. הובאו דבריו בבן איש חי פרשת בהר בחוקותי).

ולעתיד לבוא, כשנגיע לתכלית ההיסטוריה בימות המשיח נמשיך לעבוד ולהתפרנס בשמחה ללא יגיעה וקושי. ובמעט מאמץ ישיג האדם כל צרכו ויותר. וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים יהיו מצויים כעפר. כך שגם בימים ההם יישאר ערך לעבודה, מפני שערכה הוא נצחי, האדם עסק בה לפני נפילת אדם הראשון, ועוד יעסוק בה אחר תיקון כל העולמות.

וחלילה לאדם מלהתרשל בעבודה ולהתבטל ממנה מתוך חשיבה של אמונה וביטחון מדומה. אמונה זו אינה אמונה אלא קלקולה. כך סילפו הנוצרים את דברי חכמינו (לוקס יב). לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו. כך נראה מדברי הבלם שמידת הביטחון בנויה על מחדליו של האדם ועל בטלנותו. ולצערנו יש יהודים שמדמים שגם היהדות מסכימה לזה. (ועיין היטב במסילת ישרים סוף פרק כא). ואתה צלח רכב על דרך אמת וה' יצליח דרכך בכל מכל כל.

שאלה: מהיכן אפשר ללמוד את מידת ההשתדלות שעל אדם לעשות, שהרי אומרים כי לא ההשתדלות היא זו שהביאה לדבר המיועד לקרות? כיצד ניתן לשלב בין השתדלות, אמונה בכוחו ומעשיו של הקב"ה ועשייה אישית לקידום הדבר בו חפץ האדם?

תשובה: ה' רוצה שהאדם יצליח במעשיו. במדרש כתוב שהאדם עושה בידיו וה' מברכו.

מהתבוננות פשוטה במציאות היומיומית נמצא שלפחות רוב ההישגים שמשיג אדם יתר על חברו באו מכוחו הפיזי, המנטאלי, המניפולטיבי ועוד. כך שאדם שהשיג מה שהשיג מהעושר והחכמה אינו משקר אם יאמר כחי ועצם ידי עשה לי זאת, כיוון שהעולם שסביבנו מתנהל על פי יחסי כוחות חברתיים ומדיניים. לעת עתה הכוח הוא שמנהל את העולם. כך כתב הר"ן בדרשותיו: "אמת, שיש באנשים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים המוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה שהעשיר יוכל לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה." (דרשות הר"ן בדרוש העשירי) על כן מה שנדרש מהאדם הוא לפעול ולעשות בכל יכולתו ולהכיר בכוחותיו ובכישרונותיו ובהשתדלותו. וכמו שאמרו הדרשנים: יגעת ומצאת -תאמין שיגעת. תן אמון בכוח היגיעה וההשתדלות שלך.

התפישה העממית חושבת שהתורה מתנגדת להכרה בכוחו של האדם. וראה זה פלא, התורה לא התייחסה בשלילה כלפי ההכרה הזאת, אין התורה אומרת: "אל תאמר כחי ועצם ידי" וכו' כפי שאמרה זאת בעניינים אחרים, אלא אדרבה התורה מצווה בניסוח חיובי: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיל הַזֶּה. בתנאי שתקיים את המשך דבריה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חיל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

נמצינו למדים שמצווה לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אך התנאי לקיום המצווה הוא לזכור כי ה' הוא הנותן לנו את הכוח לעשות חיל.

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *