פרשת עקב – ר' דוד מנחם שליט"א הרב והפייטן הגדול

 

 בס"ד

דרשה לפרשת עקב מאת הרב והפייטן הגדול – ר' דוד מנחם שליט"א.

הפרשה מתחילה בהכרזה והבטחה: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. פירושה של המילה עקב הוא יען, בגלל, כתוצאה. דהיינו; כתוצאה מכך שתשמעו את משפטי ה' תקבלו שכר. אך רש"י מזמן לנו פרשנות דרשנית על אתר, לפיה, המילה עקב מושאלת מהמילה עָקֵב והיא רומזת על מצוות שנעשות -או שנרמסות- כבדרך אגב מפני שבני אדם חושבים אותן לפחותות וחסרות ערך. "אם המצוות קלות שאדם דש בעקביו תשמעון". כך גם המדרש מעמידנו על חשיבותן של מצוות אלו: "והיה עקב זה שאמר הכתוב לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי (תהלים מט ו). יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שנתן תורה לישראל שיש בה שש מאות ושלש עשרה מצות, ויש בהן קלות וחמורות. ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני אדם משגיחין בהן אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן, כלומר שהן קלות, לפיכך היה דוד מתיירא מיום הדין ואומר, ריבונו של עולם, איני מתיירא מן מצות החמורות שבתורה, שהן חמורות. ממה אני מתיירא? מן המצות הקלות, שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי, מפני שהייתה קלה. ואתה אמרת, הוי זהיר במצווה קלה כבמצווה חמורה. לכך אמר, למה אירא בימי רע". המדרש מחלק את דברי דוד בתהילים לשאלה ותשובה: לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע? ממה אני ירא כל כך בימי הרעה? עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי!

המצוות הקלות הן הפתח לבוא בשערי המצוות החמורות. דווקא המעשים הקטנים בונים ומפתחים את המעשים הגדולים. נוכל למצוא רמז לזה משתי המילים הראשונות של הפרשה: וְהָיָה עֵקֶב. המילה וְהָיָה בנויה מאותיות השם הגדול והקדוש הוי"ה (רבנו בחיי), מלמדת על המעשים הגדולים, והמילה עֵקֶב מלמדת על המעשים הקטנים שאדם דש בעקביו ואינו נותן להם חשיבות מיוחדת בהוויה היומיומית שלו כפי שבארנו. הפתח שמוביל לעניינים גדולים נפתח על ידי  קיום המעשים הקטנים, "והיה" הגדול עובר דרך ה"עקב" הקטן. המעשים הגדולים נמדדים ונערכים על פי מידת הזוהר והזהירות שהאדם מכניס לדברים הקטנים. וכפי שלימדנו רבי פינחס בן יאיר בברייתא המפורסמת שלו, שתחילת הדרך להשגת רוח הקודש ותחיית המתים מתחילה בקבלת התורה וזהירות במעשיה. כך פתח רבנו הרמח"ל את ספרו הגדול "מסילת ישרים" במידת הזהירות ומשם במסילה העולה עד לקדושה.

במשנה במסכת אבות בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה. בימי חרפי פירשתי משנה זו בדרך דרוש, על פי המעשה באבישי בן צרויה ודוד המלך המובא בגמרא (סנהדרין צה.) הגמרא מספרת שדוד המלך נתפס בידי ישבי אחי גלית שבקש להרגו במיתה משונה. באותה השעה היה אבישי בן צרויה חופף ראשו לכבוד שבת ותוך כדי חפיפתו נעשו לו סימנים שמהם הבין שדוד המלך נמצא בצרה ומהרה יצא רכוב על סוסו של דוד והצליח להצילו מיד ישבי. אם נבחן את ערך מצוות חפיפת הראש לכבוד שבת נראה שהיא מהמצוות הקלות ביותר, (לדוגמא  האור זרוע ח"ב סימן ז כתב: "הרחיצה בחמין בערב שבת מצווה היא, והמקימה מקבל עליה שכר, ואם חיסרה אינו נידון עליה, וחפיפת הראש גם מצווה היא".) כך שמצווה קלה של שטיפת הראש לכבוד שבת שעל פי דברי חכמים היא מצווה קלה גררה בעקבותיה מצווה גדולה של הצלת נפש. ובמיוחד הצלת נפשו של מלך ישראל שלב כל ישראל עליו. ושכר המצווה של כבוד שבת היה על ידי קיום מצוות הצלת דוד שהוא בחינת מלכות בסוד שבת. (ועיין בן יהוידע שם).

 

 

מֵשִׁיב דְּבָרִים  שאלות ותשובות

 

שאלה: הגזירה שנגזרה על האדם "בזיעת אפיך תאכל לחם" היא קללה. אם כך איך אדם צריך להתייחס לפרנסה (מבחינת מאמץ, התמקצעות, השתדלות, סיפוק וכדומה)?

תשובה: עצם העבודה והפרנסה אינם קללה. אדרבה, ההיפך הוא הנכון, העבודה היא ברכה גדולה לאדם. וראיה לכך, ממה שמספרת התורה שהאדם הונח בגן עדן לכתחילה בטרם חטא ונענש בכדי לעבדה ולשמרה. ערך העבודה הוא ערך עליון בעולם היהדות ואין צורך להיות כרוכל ולמנות עשרות מקורות לדבר מוכרח והגיוני שכזה. אך מאידך הקושי שבעבודה ובפרנסה נובע מהחטא.

על כן האדם צריך להשתדל בעבודתו ולהתאמץ בה. המקובלים אמרו שהרבה תיקונים מתקן האדם העושה מלאכתו ביושר ובאמונה. רבנו יוסף חיים זיע"א כתב שמעלת התיקון הנעשה על ידי המסחר באמת ובאמונה שווה לתיקון שעושה העוסק בתורה. ואם פרנסתו של אדם קשה עליו יתפלל למי שהפרנסה בידיו. וייטיב דרכיו וכמו שאמרו רז"ל בסוף מסכת קידושין זה לשונם: תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי צְבִי קַיָּץ (=מייבש תאנים) וַאֲרִי סַבָּל, וְשׁוּעָל חֶנְוָנִי, וְהֵם מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, וְהֵם לֹא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי, וַאֲנִי נִבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי. מָה אֵלּוּ שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ אֶלָּא לְשַׁמְּשֵׁנִי- מִתְפַּרְנְסִים שֶׁלֹּא בְּצַעַר, וַאֲנִי שֶׁנִּבְרֵאתִי לְשַׁמֵּשׁ אֶת קוֹנִי, אֵינוֹ דִּין שֶׁאֶתְפַּרְנֵס שֶׁלֹּא בְּצַעַר?! אֶלָּא, שֶׁהֲרֵעוֹתִי אֶת מַעֲשַׂי וְקִפַּחְתִּי אֶת פַּרְנָסָתִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ה) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה".

מסקנת הדברים שהקושי בפרנסה הוא מפני העוון. אך האדם צריך להשתדל בעבודתו וישמח שבקשייו הוא יוצא ידי חובת התיקון של בזיעת אפיך תאכל לחם. (כיוצא בזה העיד מהרח"ו על רבנו האר"י שהיה משתדל לאכול עשבי בר קוצניים כדי לקיים וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. הובאו דבריו בבן איש חי פרשת בהר בחוקותי).

ולעתיד לבוא, כשנגיע לתכלית ההיסטוריה בימות המשיח נמשיך לעבוד ולהתפרנס בשמחה ללא יגיעה וקושי. ובמעט מאמץ ישיג האדם כל צרכו ויותר. וכדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים יהיו מצויים כעפר. כך שגם בימים ההם יישאר ערך לעבודה, מפני שערכה הוא נצחי, האדם עסק בה לפני נפילת אדם הראשון, ועוד יעסוק בה אחר תיקון כל העולמות.

וחלילה לאדם מלהתרשל בעבודה ולהתבטל ממנה מתוך חשיבה של אמונה וביטחון מדומה. אמונה זו אינה אמונה אלא קלקולה. כך סילפו הנוצרים את דברי חכמינו (לוקס יב). לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו. כך נראה מדברי הבלם שמידת הביטחון בנויה על מחדליו של האדם ועל בטלנותו. ולצערנו יש יהודים שמדמים שגם היהדות מסכימה לזה. (ועיין היטב במסילת ישרים סוף פרק כא). ואתה צלח רכב על דרך אמת וה' יצליח דרכך בכל מכל כל.

שאלה: מהיכן אפשר ללמוד את מידת ההשתדלות שעל אדם לעשות, שהרי אומרים כי לא ההשתדלות היא זו שהביאה לדבר המיועד לקרות? כיצד ניתן לשלב בין השתדלות, אמונה בכוחו ומעשיו של הקב"ה ועשייה אישית לקידום הדבר בו חפץ האדם?

תשובה: ה' רוצה שהאדם יצליח במעשיו. במדרש כתוב שהאדם עושה בידיו וה' מברכו.

מהתבוננות פשוטה במציאות היומיומית נמצא שלפחות רוב ההישגים שמשיג אדם יתר על חברו באו מכוחו הפיזי, המנטאלי, המניפולטיבי ועוד. כך שאדם שהשיג מה שהשיג מהעושר והחכמה אינו משקר אם יאמר כחי ועצם ידי עשה לי זאת, כיוון שהעולם שסביבנו מתנהל על פי יחסי כוחות חברתיים ומדיניים. לעת עתה הכוח הוא שמנהל את העולם. כך כתב הר"ן בדרשותיו: "אמת, שיש באנשים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים המוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה שהעשיר יוכל לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה." (דרשות הר"ן בדרוש העשירי) על כן מה שנדרש מהאדם הוא לפעול ולעשות בכל יכולתו ולהכיר בכוחותיו ובכישרונותיו ובהשתדלותו. וכמו שאמרו הדרשנים: יגעת ומצאת -תאמין שיגעת. תן אמון בכוח היגיעה וההשתדלות שלך.

התפישה העממית חושבת שהתורה מתנגדת להכרה בכוחו של האדם. וראה זה פלא, התורה לא התייחסה בשלילה כלפי ההכרה הזאת, אין התורה אומרת: "אל תאמר כחי ועצם ידי" וכו' כפי שאמרה זאת בעניינים אחרים, אלא אדרבה התורה מצווה בניסוח חיובי: וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיל הַזֶּה. בתנאי שתקיים את המשך דבריה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חיל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

נמצינו למדים שמצווה לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אך התנאי לקיום המצווה הוא לזכור כי ה' הוא הנותן לנו את הכוח לעשות חיל.

 




אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *