פרשת נח

בס"ד
גולשים יקרים!
א. האזינו כאן לקריאת פרשת נח חלק א' ע"י מנהל האתר חיים סלמן בטעמי יהודי עירק

וכאן האזינו לחלק ב' של הפרשה:


 

ב. בס"ד

הלכות לפרשת נח מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

מלמדנו רבנו- ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "אין קידוש אלא במקום סעודה", רמזו לפי דרכם, שלא יתקדש האדם בקדושה יתרה לפלוט הסיגים הבלועים בו, אלא במקום סעודה, כלומר, כאשר יהיה נזהר באכילתו בכל הפרטים הנזכרים כשרות המאכלין וניקיונן מתולעים הפרשת תרומות ומעשרות . ועוד רמזו חכמינו זכרונם לברכה לפי דרכם על דרך שאמרו: סעודה שהנאתך מרובה בה, משוך ידך ממנה, כי על ידי מיעוט אכילה מקנה האדם קדושה יתרה לנפשו ונחה עליו רוח ה'. ולכן, הסימן של הצדיק עובד א-לקים הוא ניכר על ידי אכילתו.

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה א'

1. שאלה: מה הם ג' רמות יש בסוגי בדי הציציות?

תשובה: א) צמר כבשים ואיילים ב) צמר גפן או משי ג) השתי מצמר כבשים והערב שלו ממין אחר. לכן עדיף שיקח מצמר כבשים ולצאת ידי חובת כולי עלמא למצוה מהתורה.

2. שאלה: מדוע בגד עור פטור מציצית?

תשובה: אין שם בגד נקרא על בגד עור כיוון שאינו ארוג.

3. שאלה: מדוע גזרו לאסור הטלת ציציות של פשתן בבגדים?

תשובה: יש צמר שדומה למשי ועלול לטעות באיסור שעטנז ע"י שישים חוטי פשתן בטלית של צמר שחושב שהיא של משי.

4. שאלה: מה יעשה בבגד שיש בו שש כנפות?

תשובה: מחויב בציצית ויטילם בארבעת הכנפות המרוחקות.

5. שאלה: אלו בגדים פטורים מציצית אף שיש בהם ארבע כנפות?

תשובה: צעיף, גלימה ארוכה (מכיון שיש לה שתים למעלה ושתים למטה) וירא שמים יעשה קרן אחת עגולה.

6. שאלה: מה אופן שזירת חוטי הציציות למצוה מן המובחר?

תשובה: ראוי שיהיו הציציות שזורים משמונה חוטים השזורים הם עצמם משמונה חוטים.

7. שאלה: מה אורכם של החוטים והגדיל ביחד וכמה כל אחד בנפרד?

תשובה: כל ציצית מורכבת משני שלישים חוטים ושליש גדיל (הכריכות שהעל החוטים). סה"כ אורך החוטים צריך שיהיו יב' גודלים (כ-24 ס"מ). ואם רוצה לעשות ציציות ארוכות יותר, ישמור על היחס הנ"ל.

8. שאלה: מה העיד רבינו מהרח"ו על הארי ז"ל בעניין ציציותיו?

תשובה: מנהג האריז"ל לקשור כל ראש חוט וחוט שלא יפרד.

9. שאלה: מה מנהג האריז"ל בטלית קטן, ומה מנהגינו?

תשובה: היה נוהג לעשות בטלית קטן בכנף שני נקבים, ומהם היה מוציא חוטי הציציות. והמנהג לספרדים תמיד רק נקב אחד.

10. שאלה: על מה נכון לכוון כשמסתכל בציציות?

תשובה: ראוי לכוון כשמסתכל על הציציות כאילו יש בהם חוט מראה תכלת הדומה לרקיע (מפני שהארת התכלת לא נפסקה.

למעיין: מה רומז הפסוק "וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן"?

השאלה למעיין מפרשת בראשית: אדם שפשט טלית גדול שעליו ולבש טלית גדול אחר, האם יחזור ויברך?

התשובה למעיין מפרשת בראשית: אדם הפושט טלית גדול על מנת ללבוש טלית גדול אחר שלא היה דעתו עליו, יברך עליו.

אמרות צדיקים
× "אלה תולדות נח" אומר רש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר "זכר צדיק לברכה" דבר אחר ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

×רבי שלום שבדרון זצ"ל -ויש לשאול שהרי הצדיק לא הוליד את המעשים הטובים ומהו שקרא למעשים טובים תולדותיהם ?

ויש לבאר לפי שהעושה מצווה אחת קנה לו פרקליט אחד כמו שאמרו באבות, יוצא שהצדיק הוליד את הפרקליט.

×"צדיק תמים "

ולהלן כתיב "ויאמר ה' לנח … אותך ראיתי צדיק לפני" אמר רבי ירמיה בן אליעזר מלמד שמקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו ( ערובין יח ,ב )

" צדיק תמים בדורותיו "

ריש לקיש דורש אותו לשבח שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר . רבי יוחנן היה דורש אותו לגנאי.

יש לשאול כיצד דרשו את נח לגנאי לאחר שאמר לו הקב"ה "כי אותך ראיתי צדיק " ועונים על כך שנח דרש עצמו לגנאי, שכן נח , נשאר עניו ושפל רוח בעיני עצמו . אע"פ שהיה הצדיק היחיד בדור שכולם רשעים.

( פרי מגדים )

סיפורי צדיקים
מעשה בגביר אחד שפיזר מאתיים זהובים בשביל רפואת חולה אחד שהיה מסוכן, ונתרפא על ידי הוצאות מרובות, ואותו חולה היה ירא שמים. והיה הגביר ההוא שמח שמחה גדולה שהחיה נפש אחת מישראל, כי נודע לכל שבלתי הסך הרב הזה אי אפשר שהיה מתרפא זה החולה.

והנה בלילה אחד חלם הגביר חלום, שראה זקן שפניו מאירים כשמש ומהודר מאוד, ובידו פנקסים מהודרים מאוד, וישאלהו הגביר מה ענינם, ויאמר: "כתוב בהם המצוות שעושים ישראל, וכל מין מצוה כתוב בפני עצמו". ויאמר לו: ויאמר לו: "בבקשה ממך, תראני חלק של עושים צדקה לצרכי בקור חולים". ויפתח הפנקס ויראהו שם, וימצא רשום בו שמות המתנדבים האלה. ויאמר לו: "היכן כתוב שמי? שגם אני יש בידי מצוה בזה הענין!" ויראהו את שמו שם, וכשראה – ראה שם אדם אחד כתוב למעלה משמו, וידע את האדם כי היה כתוב שמו, פלוני בן פלוני, ויתפלא הגביר על זה, ויאמר לאותו זקן: "הנה האיש הזה הוא עני, ואיך אפשר שיתן צדקה שתספיק להחיות בה נפש, כמו המצוה שלי שהחייתי נפש אחת מישראל?" ויאמר לו הזקן: "זה האיש, נזדמן לו חולה שיש בו חולי בפנים, והוא הולך ברגליו, כי עדין לא נכר החולי מבחוץ. והלך אצל הרופא בשביל המחוש שהיה לו בגופו, ויראהו הרופא והכיר מה שיש לו בפנים, ויכתב לו פתקה על סממנים, והזהירו שישתה אלו הסממנים בו ביום ולא יאחר, כי הרופא הכיר שאם לא ישתה הסמים בו ביום – יתפשט החולי למקום אחר, ואין לו תקנה בשום אופן. אך הסמים שכתב לו בפתקה – אי אפשר לקנותם בפחות מעשרה דינרים, וזה לא היו אצלו אלא שבעה דינים, ויחדל מלקנות הסמים בו ביום . ופגע בו זה האיש, וידע שהרופא הזהירו לשתות הסמים בו ביום, וזה אין לו דמי הסמים בשלמות כי חסר לו עוד שלושה דינרים, ולכן התנדב לתת לו שלושה דינרים מכיסו, והשלים אותם לעשרה, והלך זה החולה וקנה בהם הסמים, ושתה בו ביום, ונצל מאותה הסכנה ונתרפא. והרי זה החיה נפש אחת מישראל בשלשה דינרים אלו".

ויאמר הגביר: עדין יש לי פליאה גדולה בדבר זה. אם האדם החיה נפש אחת כמוני, על כל פנים כמה גדול כוחו שיהיה שמו נכתב בפנקס העליון לפני שמי? והלא הוא נתן שלשה דינרים כסף, ואני נתתי מאתים דינרי זהב!" ויאמר לו הזקן: "הן אמת שאתה נתת סך רב, אך הנה הגיע פחת למעלת המצוה שלך מצד שלשה דברים והם: האחד, שאתה מתפאר בלבך ושמח מן החשיבות שמגיעה לך מזה, השני שזה החולה אשר פזרת בעבורו סך רב כזה תמיד תהלתך בפיו ובפיות אשתו ובניו, ומשבחים ומפארים אותך ומברכים אותך. והשלישי, מגיע לך כבוד גדול מבני אדם ששמעו וידעו שפזרת סך מתים זהובים בשביל זה ושהחיית אותו בהם, ומכבדים אותך בעבור זה, מה שאין כן זה העני שנתן שלשה דינרים אין נדבתו חשובה בעיניו כלום שיתפאר בלבו בעבור זה וגם מן החולה אין מגיע לו התפארות ושבחים ותהלות וצרור של ברכות כי במה נחשבים שלשה דינרי כסף? וגם מן אנשי העולם לא הגיע לו שום כבוד על כן לא נפחת ממעלת מצותו כלום, ולכך עלה במעלה עליך, שנכתב שמו למעלה משמך".

[נפלאים מעשיך מרבינו יוסף חיים]

כי לקח טוב נתתי לכם…
? "ויולד נח שלשה בנים את דם את חם ואת יפת" פירש רש"י (בפסוק הקודם) שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מעשיהם הטובים לכן כתוב "נח איש צדיק תמים". ולפי זה יש לדקדק מדוע הזכיר כאן הכתוב את שמות בניו הגשמיים? והסבירו המפרשים את סמיכות הפסוקים שנח לימד והשריש אצלו ואצל אחרים את שלשת הדברים הללו: שם חם ויפת, אשר הם דרך בעבודת ה' יתברך.

את "שם" – לזכור תמיד את שם הא-לקים והיינו שיעשה המצוות לשם שמים בלי שום נגיעות אישיות, כי בזה האדם מתחבר עם הקדוש ברוך הוא, וכמו שכותב השל"ה הקדוש "מצוה" מלשון צוותא, שכל העושה מצוה הוא מתחבר עם הקדוש ברוך הוא ושכינתיה. כל זה כאשר המצוה נעשית לשם שמים בהסתר ולא להתגאות, באופן שאם יתגלה לרבים המצוה שעשה יצטער על כך, ולא כאותם שכשמתפרסם מעשה טוב שעשו – השמחה על פניהם, שהרי כותב על זה הרמח"ל (ספר מסילת ישרים) שאדם כזה עלול להפסיד את שכר המצוה שבידו. וכיוצא בזה כתב רבינו יונה כי מצוה שנעשית לשמה שוה פי אלף משלא לשמה.

את "חם" – לקיים כל מצוה בחום והתלהבות, ואף אם המצוה הזאת חוזרת ונשנית כל יום ואף כל שעה. ולא כאותם שכשמזדמנת להם מצוה אחת בשנה עושים אותה בהדור ובמרץ, כגון קנית אתרוג, מצות נר חנוכה, אבל במצות הנחת תפילין או ברכת אשר יצר לא מקיימים אותה בהתלהבות, ולא עוד אלא רוצים לקבל את שכרם מיד. הלא המתנה הגדולה ביותר היא שהקדוש ברוך הוא נתן לנו חיים לקיים את מצותיו וזיכנו לעמוד לפניו שלוש פעמים ביום לבקש בקשותינו כנאמר "כי מי… כה' א-לקינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז) וחובה עלינו לחוש כמי שיש לו סכום של מאות אלפי דולרים, שמרוב שמחתו לא מסיח דעתו מזה.

מסופר על מרן ראש ישיבת פורת יוסף הג"ר יהודה צדקה זצ"ל שהיה קם בקביעות בנקודת חצות לומר תיקון חצות, וכן היה מתפלל בקביעות בנץ החמה בהתלהבות מיוחדת, ולא ויתר על זאת. והיה אומר שיש רמז בהפסוק "אלה תולדות נח נח" ב' פעמים, ר"ת נקודת חצות, ונץ חמה, והיה מגנה הרבה את העצלים שמפסידים זמן קריאת שמע.

ואת "יפת" – לשון יופי, שהמצוות צריכים להעשות ביופיים כמו שאמר הכתוב "זה א-לי ואנוהו" וכו'. אולם לדאבוננו ישנם אנשים שלובשים בגדים מכובדים ומגוהצים לכבוד שבת אבל הטלית שלהם בלויה ויש בה נקבים נקבים מתפארים בכך שזה ירושה. את המכנסיים של הסבא ודאי לא ילבשו אלא יקנו חדש, אם כן מדוע לא יקנו טלית נאה, תפילין מהודרות, אתרוג מהודר וכו' לשם הדור המצוה?! כשמצוה בהידור גם מתן השכר יהיה בהידור.

[לבוש יוסף – בשם רבי בונים מפשיסחה]

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

למעונינים בהפצת העלון או להקדיש לע"נ וכדו', ניתן להשיגו בחנות קנדי שי ממתקים רח' השקמה מחנה יהודה.
וכן בישיבת "נהר שלום", ובטל' 02-6522704. זכותו של רבינו הבן איש חי יעמוד לכל התורמים והמסייעים.
ה' ישמרם ויצילם מכל רע : אשר בן יוכבד עמנואל בן אושרה

בס"ד

הלכות לפרשת נח מספר בן איש חי שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

בס"ד

זכה והצטרף גם אתה ללומדי ה"בן איש חי" השבועי

משנחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה

פרשת נח – בן איש חי –שנה ב'

מלמדנו רבנו: פעמיים נ"ר עולה בגימטריא "חנון המרבה לסלוח", כי בהדלקת נרות שבת יהיה תקון לחטא חוה ונסלח החטא. וכידוע במדרש: בליל שבת מניחים המלאכים ידיהם על ראש האדם ואומרים: "וסר עוונך וחטאתך תכופר".

שאלה 1: כמה נרות שבת לכל הפחות מדליקין לכבוד שבת?

תשובה: החיוב מן הדין הוא להדליק נר אחד לכבוד שבת. ועל-פי הסוד צריך להדליק ב' נרות, אחד כנגד שמור ואחד כנגד זכור. והמדקדקין מדליקין שבעה נרות כנגד שבע ספירות של השבוע.

שאלה 2: האם צריך להדליק הנרות דווקא במקום שאוכל?

תשובה: עיקר הדלקת הנרות במקום שאוכל, אך אם לא מתאפשר לו מדליק בברכה ואוכל במקום שנוח לו. (כגון בבגדד שבקיץ היו אוכלים על הגג).

שאלה 3: האם יש אפשרות שבעל ידליק נרות וגם אשתו? פרט!

תשובה: האשה מברכת ומדלקת במקום האכילה. ואם ירצה הבעל להדליק בחדר אחר, רשאי אך בלי ברכה.

שאלה 4: א. מתי זמן קבלת שבת מן המובחר? – תשובה: חצי שעה לפני השקיעה.

ב. מתי זמן קבלת שבת המוקדם ביותר? – תשובה: לא ניתן להדליק ולקבל שבת לפני שעה ורבע מהשקיעה (בשעות זמניות).

שאלה 5: מתי זמן קבלת שבת של האישה והאם ידוע לך מה דעת פוסקים נוספים בנושא זה?

תשובה: כאשר סיימה להדליק כל הנרות, חלה עליה קבלת שבת. (ויש חולקים שלא תלויה קבלת שבת בהדלקת הנרות).

שאלה 6: באיזה בגד תהיה האישה בשעת ההדלקה ומה הדין כאשר יש לחץ?פרט!

תשובה: ראוי שתהיה מוכנה לשבת בבגדי כבוד אבל אם איחרה ויש חשש לחילול שבת, תדליק בבגדיה של חול.

שאלה 7: האם מברכת האישה שהחיינו בהדלקת הנרות של חג?

תשובה:המנהג בבגדד שמברכת שהחיינו בהדלקת הנרות.

שאלה 8: אלו דברים מותר לקרוא לאור הנר ולא חוששין שֶיַּטֶּה?

תשובה: מזמורי תהלים שרגיל בהם. קריאת הקידוש. ארבעה פרקי משניות הראשונים של שבת לאדם שרגיל בהם. לבדוק דבר מתולעים.

שאלה 9: באילו דברים יש "שמא יטה"?

תשובה: עיון בדבר שצריך מיון. וכל קריאה של דברים שלא רגיל בהם.

שאלה 10: מתי מקבל האיש את השבת בתפילה?

תשובה: באמירת בואי כלה ומזמור שיר ליום השבת.

שאלה למעיין: האם יכול האיש לשים את אשתו שומרת עליו שלא יטה הנר בשעה שקורא ולומד לאורו?

מדברי ההקדמה של רבנו לפרשת נח בספרו "בן איש חי"

גם נראה לי בעזרת השם לומר טעם אחר להדלקת הנר בשבת, לרמוז כמו שהנר כל מה שמדליק האדם ממנו אינו חסר מאורו כלום, כן השבת, אף על פי שכל ימות החול נשפעים ומאירים ממנו, אינו חסר מקדושתו כלום. לכן אמרו במדרש: ויברך א-לקים את יום השביעי. רבי אליעזר אומר: ברכו בנר. וכן היה מעשה: פעם אחת הדלקתי את הנר בליל שבת ובאתי ומצאתי אותו בליל מוצאי שבת דלוק ולא חסר כלום! ולכך נעשה הנס הזה לרבי אליעזר גלוי בחוש הראות, שהדליק נר שבת ולא נחסר גם מן השמן כלום, כדי לרמוז על דבר זה הנזכר.

לעילוי נשמת אבינו עטרת ראשנו שלום בן בתיה בהייה ע"ה

מדברי רבנו על פרשת השבוע נח בספרו: "אדרת אליהו"

קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם:

יובן בס"ד לפרש תיבת מפניהם ע"ד דאיתא במדרש רבא: איזהו חמס ואיזהו גזל? אמר ר' חנינא: חמס אינו שווה פרוטה, גזל ששווה פרוטה. וכך היו אנשי דור המבול עושים. אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמוסים, והיה זה בא ונוטל פחות משווה פרוטה וזה בא ונוטל פחות משווה פרוטה עד מקום שאינו יכול להוציאן ממנו בדין. אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם שלא כשורה גם אני אעשה עמכם שלא כשורה וכו' ע"ש.

והנה לכאורה י"ל דאם דור המבול היו נזהרים מן הגזל הגמור ששווה פרוטה והיו עושים מעשים כאלו כדי שלא יתחייבו בדין, א"כ איך דנו דינם בב"ד של מעלה וחייבו אותם? והא קי"ל אין ב"ד נזקקין בפחות משווה פרוטה? ועוד דרז"ל אמרו: לא נחתם דינם אלא על הגזל שהוא שווה פרוטה! ונמצא דהיו נכשלים בגזל. וא"כ למאי נפקא מינה שהיו נזהרים ליקח מבעל הקופה פחות משווה פרוטה? מאחר דלא איכפת להו!

ויובן בס"ד ליישב זה והוא: דלעולם היו גוזלים הרבה, ואמנם כשהיו לוקחים בפני בעל הממון, לא היו לוקחים שווה פרוטה כדי שלא שיריב עמהם ויביאם לדין, אלא היו נזהרים ולוקחים פחות משווה פרוטה הנקרא חמס ולא גזל. אבל שלא בפניו היו לוקחים הרבה. ואם-כן מובן שדנו אותם על הגזל שבידם שהוא הרבה. ובזה אתי שפיר דקדוק הפסוק: קץ כל בשר בא לפני. וא"ת והא מעשיהם של דור המבול היה שאם אחד הוציא קופה מליאה תורמוסים, כי-אם לוקח ממנו פחות משווה פרוטה שהוא חמס ולא גזל שהבית-דין אין נזקקין לו, לזה אמר: כי מלאה הארץ חמס זה דווקא מפניהם, דהיינו, מפניהם של בעלי הממון. דדווקא בעת שהיו לוקחים ממונם מפניהם שהיו רואים אותם, היו נזהרים שלא לעשות גזל כי אם חמס דווקא שלוקחים פחות משווה פרוטה. אבל כשלוקחים ממונו שלא בפניו היו לוקחים הרבה כל מה שיוכלו ליקח. וא"כ שפיר דנו אותם למעלה.

מצוותיך שעשועי

מעשה בפילוסוף אחד גדול, וחכם אחד הבקי בחמת השרטוט של הפנים הסתכל עליו ואמר לו שהוא רואה שיש לו מידות רעות כמו: קנאה תאווה וכיוצא. והפילוסוף אמר שהצדק עם החכם שהמדות והטבע שלו קשה ומכוער. אבל השם יתברך חונן לאדם הדעת ועוזר לו שבשכלו הוא מצליח לגבור על טבעו ומידותיו הגרועים. וזה שאמר: הכרת פניהם ענתה בם, שפרצופם מעיד על רוע מעלליהם וחטאתם כסדום. והנה לגבי דור המבול הרשיעו יותר. ואם פרצוף פניהם מעיד על מידות רעות, הם תפסו מידות רעות והרשיעו עוד יותר ממה שרשום בפרצוף פניהם, ולא היו שקולים פרצופם עם מעשיהם אלא הוסיפו סרה יותר על מה שרשום בפניהם. והנה ידוע שאות מ"ם השימוש שבאה בתחילת המלה תבוא במקום המלה יותר על דרך שכתוב: לרעותה הטובה ממנה. ובזה יובן: כי מלאה הארץ חמס מפניהם, רוצה לאמר יותר מפניהם, שהם הרשיעו והוסיפו סרה ותפסו מדות רעות יותר מן הרשום בפניהם.

אמרות צדיקים

× "אלה תולדות נח" אומר רש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו שנאמר "זכר צדיק לברכה" דבר אחר ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

×רבי שלום שבדרון זצ"ל -ויש לשאול שהרי הצדיק לא הוליד את המעשים הטובים ומהו שקרא למעשים טובים תולדותיהם ?

ויש לבאר לפי שהעושה מצווה אחת קנה לו פרקליט אחד כמו שאמרו באבות, יוצא שהצדיק הוליד את הפרקליט.

"צדיק תמים " ולהלן כתיב "ויאמר ה' לנח … אותך ראיתי צדיק לפני" אמר רבי ירמיה בן אליעזר מלמד שמקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו ( ערובין יח ,ב )

" צדיק תמים בדורותיו "

ריש לקיש דורש אותו לשבח שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר . רבי יוחנן היה דורש אותו לגנאי.

יש לשאול כיצד דרשו את נח לגנאי לאחר שאמר לו הקב"ה "כי אותך ראיתי צדיק " ועונים על כך שנח דרש עצמו לגנאי, שכן נח , נשאר עניו ושפל רוח בעיני עצמו . אע"פ שהיה הצדיק היחיד בדור שכולם רשעים.

( פרי מגדים )

~oOoOoOo~
שבת שלום ומבורך

לעילוי נשמת, רחמים בן פרחה, אפרים בן רחל, ויצחק בן לאה ארז בן אסתר עליהם השלום.
לעלוי נשמת נעימה בת שמחה ומרסל בת חתון עליהן השלום.

לרפואה שלימה, טובי בן רחל אייל ואילן בן שרה ושולמית בת דבורה.

ה' יהיה בעזרם: שרה נעמי בת כתון, תרצה בת לאה ואמירה בת נעמי שרה, איתן בן לבנה ומשפחתו ,ואליהו בן רחל ומשפחתו

ה' ישמרם ויצילם מכל רע : אשר בן יוכבד עמנואל בן אושרה.

למעונינים בהפצת העלון או להקדיש לע"נ וכדו', ניתן להשיגו בחנות קנדי שי ממתקים רח' השקמה מחנה יהודה.
וכן בישיבת "נהר שלום", ובטל' 02-6522704. זכותו של רבינו הבן איש חי יעמוד לכל התורמים והמסייעים.

ג. בס"ד

דרשות לפרשת "נח" מספרי כמוה"ר חכם יוסף חיים ע"ה זיע"א ומספרים של חכמי עירק אחרים.
בס"ד

דרשה לפרשת נח מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א:
אלה תולדות נח נח וכו' – נ"ל בס"ד להקדים מה שאמרו בגמרא דערובין: ת"ר, שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה. הללו אומרים, נח לו לאדם שלא נברא, והללו אומרים נח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו, נח לו שלא נברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. ומקשים: במאי פליגי? ומה טעם יש לכל אחד מהם? ועוד איך יאמרו נח לו שלא נברא והרי הקב"ה בראו ואמר בבריאת האדם: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ומי זה יאמר לא טוב אחר שאמר הקב"ה טוב?

ונ"ל בס"ד תואר אדם נקרא על הרכבתו בגוף ובנפש ביחד, כי משמעות אדם הוא לשון אדמה קאי על הגוף שנברא מן האדמה, ומספר אדם שהוא מ"ה כמנין הוי"ה במלוי אלפין קאי על הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, וידוע כי הנשמה באה ונחצבה מעולם הבריאה שהיא סוד הבינה, וידוע כי הבריאה סמוכה למחצב הספירות. ולכן ישראל מצד הנשמות שלהם, הם קרובים אל השי"ת יותר מן המלאכים, יען כי המלאכים הם מעולם היצירה והם חוצה בסוד: הן אראלם צעקו חוצה, שהבריאה היא פנימית לגבי היצירה, וכנז' בדברי רבנו האר"י ז"ל.

ובזה יובן בס"ד טעם לדברי רז"ל שאמרו שהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, דכתיב: וסביביו נשערה מאוד, והיינו, להיותם ממקום עליון שהוא עולם הבריאה הקרוב למחצב הספירות, לכך מדקדק עמהם יותר. ולזה אמר: וסביביו, פירוש נשמות הצדיקים שהם סביב למחצב הספירות ולכך נקראים סביביו, נשערה מאוד, שמדקדק עמהם. ועוד נמי הבריאה היא דין והיצירה רחמים, כמ"ש רבנו האר"י ז"ל בעץ חיים שער סדר אבי"ע פ"ד בסוד יוצר אור ובורא חושך, שהיצירה רחמים והבריאה דין. וכיון שהיא דין ונשמות ישראל נחצבו משם, מדקדק עמהם יותר ומתנהג עמהם במדת הדין. ולכך הללו אומרים נח לו שלא נברא, כי בהיות אדם מורכב גוף ונשמה, נח לו שלא נברא, דהיינו, שהנשמה שלו לא היתה מן עולם הבריאה שנברא דייקא, אלא נח לו שתהיה מן היצירה או עשיה כדי שלא ידקדק עמו כחוט השערה, כי האדם בהיותו מורכב בעוה"ז מן גוף ונשמה, הוא עלול לחטוא, ואם ידקדק עמו כחוט השערה, קשה עליו. והללו אומרים נח לו שנברא, כי בידו להטיב את מעשיו לפי מדרגת הבריאה ואז שכרו גדול ועצום מאוד. ונמנו וגמרו, נח לו שלא נברא דייקא כי אי אפשר שלא יכשל. אך עכשיו שנברא דייקא שהוא במקום גבוה ועליון, יפשפש במעשיו אולי יעשה תשובה שלימה ויתהפכו זדונותיו לזכיות.

נמצא האדם בהיותו בעוה"ז שמורכב גוף ונשמה, יאמר עליו תרתי נח בהפכיות, כי בעת שעושה רצונו של מקום, אומרים עליו נח לו שנברא , כלומר שיש לו נשמה מן הבריאה, כי עי"כ מתעלים מעשיו מאה ידות. ולפעמים אם נכשל באיזה חטא, אומרים עליו, נח לו שלא נברא, ר"ל שלא היה לו נשמה מן הבריאה כי ע"י שלקח נשמה מן הבריאה מתעלים מעשיו וגם הפגם של החטא יהיה גדול באיכותו וגם בעונשו כי לפום גמלא שחנא. נמצא שנקרא עליו תרתי נח. אך אחר שתתפרד הנשמה מן הגוף ותשוב אל האלהים אשר נתנה, אז הולך ממנו חד נח שאינו ראוי לומר עליו הכי והכי אלא יאמרו עליו: נח לו שנברא אם הוא צדיק גמור, או נח לו שלא נברא אם אינו צדיק גמור.

דרשה לפרשת נח מספר אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א:
מעשה בפילוסוף אחד גדול, וחכם אחד הבקי בחכמת השרטוט של הפנים הסתכל עליו ואמר לו שהוא רואה שיש לו מידות רעות כמו: קנאה תאווה וכיוצא. והפילוסוף אמר שהצדק עם החכם שהמדות והטבע שלו קשים ומכוערים. אבל השם יתברך חונן לאדם הדעת ועוזר לו שבשכלו הוא מצליח לגבור על טבעו ומידותיו הגרועים. וזה שאמר: הכרת פניהם ענתה בם, שפרצופם מעיד על רוע מעלליהם וחטאתם כסדום.

והנה לגבי דור המבול הרשיעו יותר. ואם פרצוף פניהם מעיד על מידות רעות, הם תפסו מידות רעות והרשיעו עוד יותר ממה שרשום בפרצוף פניהם, ולא היו שקולים פרצופם עם מעשיהם אלא הוסיפו סרה יותר על מה שרשום בפניהם.

והנה ידוע שאות מ"ם השימוש שבאה בתחילת המלה תבוא במקום המלה יותר על דרך שכתוב: לרעותה הטובה ממנה. ובזה יובן: כי מלאה הארץ חמס מפניהם, רוצה לאמר יותר מפניהם, שהם הרשיעו והוסיפו סרה ותפסו מדות רעות יותר מן הרשום בפניהם.

מספר בן איש חי שנה א':
ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה, יש לדקדק מאחר שאמר פרו ורבו, למה הוצרך לומר עוד שרצו ורבו, ועוד למה נקיט לשון שרצו, שהוא לשון האמור בשרצים, ועוד תיבת בה לשון יתר דודאי הוא בה ולא בשמים, ונראה לי בסייעתא דשמיא, דידוע שכל עולם יש לו שם משמות הקודש המאיר בו, וזה השם הוא נקרא שר לאותו עולם, והיינו שם אל אדני מאיר בעשיה, ושם אל הויה מאיר ביצירה, ושם אל שדי מאיר בבריאה, נמצא שר העשיה הוא שם אל אדני, שעולה מספר צ"ו, והכתוב אמר עולם חסד יבנה דקיום העולם הוא על חסד אל, וכמו שכתוב חסד אל כל היום, אך העולם צריך לשמירה בחסד אל בשש קצוות שלו, שהם ארבע רוחות ומעלה ומטה, שצריך להיות חסד יסובבנו בשש קצוותיו, וגם בזמן שנות העולם שהם ששה אלפים שנה, גם כן מתפשט ששה פעמים חסד אל, וזהו שנאמר ואתם פרו ורבו, ובשכר פריה ורביה שלכם, אז שרצו בארץ, חלק תיבת שרצו לשתיים וקרי בה שר צ"ו, הוא שם אל אדני המאיר בעשיה שעולה מספר צ"ו, שנקרא שר העשיה, הנה הארתו תתפשט עד הארץ הלזו התחתונה, שהיא בכלל העשיה, יען כי היא סיום העשיה ושיורין שלה כנודע, וזהו שנאמר שר צ"ו תהיה הארתו נמשכת בארץ הלזו, וגם עוד ורבו בה כלומר ורב ו' בה, שתתפשט הארת וא"ו פעמים חסד אל בשש קצוות שלה, וגם בזמן השנים שלה:

והנה ששה פעמים חסד אל המאירים בשש קצוות העולם עולים מספר תרי"ח, לכן הטלית שהוא מגין על האדם כמו שנאמר בצל כנפיך תסתירנו, מצותו מן התורה הוא שיהיה מצמר רחלים, שעולה מספר תרי"ח, לרמוז שבזכות מצות הטלית, הנעשה מן צמר רחלים, נזכה לשמירה מששה פעמים חסד אל בשש קצוות שלנו, ועוד נרמז מספר צמר רחלים במספר הציצית, דאותיות ציצית עולים ת"ר, ועם שתי נקודות שבו הם שתי חיריק נעשה מספרו תר"ך, כמנין צמר רחלים עם הכולל שתי תיבות, ולכן בציצית שהוא מספר כתר, יהיה זכירה לתר"ך מצות, שהם תרי"ג דאורייתא, ושבע דרבנן:

מספר בן איש חי שנה ב':
ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. נראה לי בסייעתא דשמיא אתם אותיות אמת, שהם רומזים לעשרים ושנים אותיות התורה, כי אל"ף הוא בראש ומ"ם באמצע ות"ו בסוף, דהיינו אם תכניס אותיות מנצפ"ך בתוך העשרים ושתים אותיות, אז תהיה אות מ"ם באמצע:

וידוע כי עשרים ושבע אותיות התורה הם צינורות השפע, ולכן האותיות נקראים כלים, וכאשר ירבו האותיות במילואם ומילוי מילואם ועוד כמה מילואים, אז ירבו הצינורות וממילא ירבה השפע, בסוד מה שאמר אלישע הנביא עליו השלום, לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניך, כלים ריקים אל תמעיטי:

גם עוד יש בחינה אחרת לרבוי השפע כאשר יגדלו הצינורות בכמותם, כי ידוע שיש אותיות קטנות,ויש אותיות בינוניות,ויש אותיות גדולות, וכאשר יגדלו האותיות להיות בסוד אותיות גדולות, נמצא הכלים הם גדולים, וממילא יתרבה השפע הנמשך בהם, כי אינו דומה צינור רוחב קנה לצינור רוחב חבית, וכיון דנתרבה השפע למעלה, יהיה רבוי טובה למטה בארץ התחתונה, וזה שכתוב ואתם, רמז לכללות כ"ז צינורות התורה, פרו ורבו, תרתי קאמר, האחד מצד המילוי ומלוי המילוי, והשני מצד גודל האותיות, שיהיו אותיות גדולות, שיכילו בתוכם שפע רב, ואז על ידי כן תתרבה הטובה למטה בארץ התחתונה, וזהו שרצו בארץ ורבו בה:

אך נראה לי בסייעתא דשמיא, אתם אותיות אמת, רמז לעולמות בריאה יצירה עשיה, שהם סוד אחדים עשרות מאות:

ועל כן קיום התורה והמצות צריך להיות שלם בשלשה, שהם כונה ודיבור ומעשה, שהם בחינת בריאה יצירה עשיה, דהכונה היא סוד בינה שהיא סוד הבריאה, והדיבור מתקן ביצירה, והמעשה בעשיה, והם כנגד נפש רוח נשמה של אדם, וכל עולם מן בריאה יצירה עשיה, כלול מן בריאה יצירה עשיה, וכל חלק מן נפש רוח נשמה, כלול מן נפש רוח נשמה, ואם יחסר אחד מן שלשה תיקונים הנזכרים, שהם כונה ודיבור ומעשה, יחסר התיקון מן שלשה הנזכרים שהם בריאה יצירה עשיה, ונפש רוח נשמה:

ובזה מובן בסייעתא דשמיא, הטעם שנמשלו המצות לנר, דכתיב נר מצוה ותורה אור, כי באור הנר יש שלשה גוונים, כנגד בריאה יצירה עשיה, וכנגד נפש רוח נשמה, וכנגד כונה ודבור ומעשה, ואף על פי שבזוהר כתוב, יש בנר ארבע שלהוביות, כנגד ארבע אותיות השם, הנה בחינת הרביעית נעלמת, שהוא בסוד נשמה לנשמה, ולכן כתב בר"ח ז"ל באור הנר יש שלשה:

ולכן חייב אדם להדליק הנר בשבת, יען כי גם השבת משולש בשלש בחינות קדושה של שלש סעודות, ולכן צריך להדליק הנר שיש בו שלשה מיני אור בכניסת השבת:

גם נראה לי בסייעתא דשמיא, לומר טעם אחר להדלקת הנר בשבת, לרמוז כמו שהנר כל מה שמדליק האדם ממנו אינו חסר מאורו כלום, כן השבת אף על פי שכל ימות החול נשפעים ומאירים ממנו, אינו חסר מקדושתו כלום:

ולכן אמרו במדרש, ויברך אלהים את יום השביעי, רבי אליעזר אומר ברכו בנר, וכן היה מעשה, פעם אחת הדלקתי את הנר בליל שבת, ובאתי ומצאתי אותו בליל מוצאי שבת דלוק ולא חסר כלום:

והכונה שברכו בנר, רוצה לומר שיהיה דוגמת הנר שהכל נזונים מאור קדושתו, והוא אינו חסר כלום, ולכך נעשה הנס הזה לרבי אליעזר גלוי בחוש הראות, שהדליק נר שבת ולא נחסר גם מן השמן כלום, כדי לרמוז על דבר זה הנזכר:

והנה מה שמדליקין בליל שבת שתי נרות, ראיתי טעם בספרים כי שתי פעמים נר עולה ת"ק, והאיש ואשתו הם גוף אחד, ובפרט בליל שבת שהוא זמן הזווג, ובאיש יש רמ"ח איברים ובאשה רנ"ב, וסך הכל ת"ק, כמנין שתי פעמים נ"ר, שתאיר מצוה זו בכל איברים שלהם, וכמו שכתוב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

שתאיר מצוה זו בכל איברים שלהם, וכמו שכתוב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

ונראה לי בסייעתא דשמיא, שתי פעמים נ"ר עולה מספר חנון המרבה לסלוח, כי בהדלקת נרות שבת יהיה תיקון לחטא חוה ונסלח החטא ולכן בליל שבת מניחים המלאכים ידיהם על ראש האדם, ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר:

ולכן טוב שהאשה תפריש קודם הדלקה שתים או שלש פרוטות לצדקה, להיות הצדקה עזר לסליחה ולכפרה: וכן נהגו פה עירנו קצת נשים, להפריש לצדקה קודם הדלקה. גם נראה לי בסייעתא דשמיא, לרמוז בהדלקת שני נרות, דאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עץ חיים מהלך חמש מאות שנה, ולכן מדליקין נר כפול שהוא מספר ת"ק, להמשיך ולקבל שפע מעץ חיים, ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, הזהיר במצוה זו זוכה לבנים חכמים, כי התורה שתולה מעץ חיים, והיא עץ חיים למחזיקים בה, ועוד נראה לי בסייעתא דשמיא, טעם לשתי נרות, להאיר הארה כפולה לנפש ולגוף, כי בשבת גם תענוג הגוף הוא מצוה, וכמו שכתוב אז תתענג על ה', ועוד נראה לי בסייעתא דשמיא, לרמוז בהדלקת הנר על בירור ניצוצות קדושה שיהיה מתתא לעילא, דוגמת אור הנר העולה מתתא לעילא, ולהיות הבירור הוא כפול, לכן נכפלו הנרות:

מספר יגל יעקב של רבנו יעקב חיים סופר בעל כף החיים:
אלה תולדות נח נח. יש לשאול: למה כפל את שמו פעמיים? והיה די לומר: אלה תולדות נח, איש צדיק וכו'. ויש לומר: במ"ש רז"ל: כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וכתבו המפרשים ז"ל: כשם שצריך לצאת ידי חובתו מידי שמים כך צריך לצאת ידי חובתו מידי אדם. וז"ש: אלה תולדות נח נח, ר"ל מאלה התולדות והמעשים נעשה נח נח שתי פעמים, נח לפני המקום ונח לפני הבריות. ומה הם המעשים? איש צדיק זה לפני המקום, תמים היה בדורותיו זה לפני הבריות.

או יאמר כי נח רומז אל הענוה, כי כן דרך הענוים, דיבורם בנחת עם הבריות ומקבלים את כל אדם בסבר פנים יפות. וכפל הענין לרמוז אל מ"ש רז"ל במסכת אבות: מאד מאד הוה שפל רוח וכו'. וכתב החיד"א בס' דבש ש"ענו" במלוי: עי"ן נו"ן ו"ו גי' רמ"ח, לרמוז שאם הוא ענו במלוי, כלומר ענוה כתקנה במלואה, הוא מובטח שיקיים כל רמ"ח מצוות. וז"ש: אלה תולדות נח נח, ר"ל תולדת הענוה אם הוא בתכלית, כמ"ש התנא: מאד מאד הוי שפל רוח, איש צדיק תמים וכו' שיזכה להיות צדיק תמים ע"י שיקיים רמ"ח מצוות.

דרשות מספר: "אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א:
אלה תולדות נח. נח , יובן בס"ד כי האדם שהוא נח במידותיו ודיבורו נח עם הבריות, הנה בזה יהיה לו חן בעיני הבריות הרבה שהכל יהיו אוהבים אותו. ונמצא שהתולדה והפרי הנמשך מן הנח הוא החן. זה שכתוב: אלה תולדות נח, רוצה לומר מישהו שטיבעו נח עם הבריות. נ"ח אותיות ח"ן שיהיה לו חן וחסד בעיני הבריות.
קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם . יובן בס"ד לפרש תיבת מפניהם על דרך דאיתא במדרש רבא: איזהו חמס ואיזהו גזל? אמר רבי חנינא: חמס אינו שווה פרוטה, גזל שווה פרוטה. וכך היו אנשי דור המבול עושים: היה אחד מהם מוציא קופתו מלאת תרמוסים והיה זה בא ונותן פחות משווה מפרוטה וזה בא ונוטל מפחות שווה פרוטה, עד מקום שאינו יכול להוציאן ממנו בדין. אמר להם הקב"ה אתם עשיתם שלא כשורה גם אני אעשה עימכם שלא כשורה.
והנה לכאורה יש לומר שאם דור המבול היו נזהרים מן גזל גמור ששווה פרוטה והיו עושים מעשים כאלו כדי שלא יתחייבו בדין , אם כן איך דנו דינם בבית דין של מעלה וחייבו אותם? והא קיימא לן אין בית דין נזקקין בפחות משווה פרוטה? ועוד שרבותינו ז"ל אמרו: לא נחתם דינם אלא על הגזל שהוא שווה פרוטה ונמצא שהיו נכשלים בגזל ואם כן למאי נפקא מינה היו נזהרים ליקח מבעל הקופה פחות משווה פרוטה מאחר דלא איכפת להו.
ויובן בס"ד ליישב זה והוא שלעולם היו גוזלים הרבה. ואמנם כשהיו לוקחים לפני בעל הממון לא היו לוקחים שווה פרוטה כדי שלא יריב עימהם ויביאם לדין אלא היו נזהרים ולוקחים פחות משווה פרוטה הנקרא חמס ולא גזל. אבל שלא בפניו היו לוקחים הרבה. ואם כן השתא שפיר דנו אותם על הגזל שבידם שהוא הרבה ובזה יבוא טוב דיקדוק הפסוק: קץ כל בשר בא לפני. ואם תאמר והרי מעשיהם של דור המבול היה שאם אחד הוציא קופה מלאה תרמוסין כל אחד לוקח ממנו פחות משווה פרוטה שהוא חמס ולא גזל שהבית דין אין נזקקים לו, לזה אמר כי מלאה הארץ חמס זה דווקא מפניהם של בעלי הממון ורוצה לומר אל תחשוב שהם עושים חמס שהוא פחות משווה פרוטה בשביל שהם נזהרים בגזל שהוא שווה פרוטה אלא דע כי מה שמלאה הארץ חמס הוא מפניהם של בעלי הממון שדווקא בעת שהיו לוקחים ממונם מפניהם שהיו רואים אותם אז היו נזהרים שלא לעשות גזל כי אם חמס דווקא שלוקחים פחות משווה פרוטה, אבל כשלוקחים ממנו שלא בפניו היו לוקחים הרבה כל מה שיוכלו ליקח ואם כן שפיר דנו דינם למעלה.

דרשה נוספת מהספר הנ"ל:

חמס מפניהם, רוצה לאמר יותר מפניהם, שהם הרשיעו והוסיפו סרה ותפסו מדות רעות יותר מן הרשום בפניהם.

מעשה בפילוסוף אחד גדול, וחכם אחד הבקי בחכמת השרטוט של הפנים הסתכל עליו ואמר לו שהוא רואה שיש לו מידות רעות כמו: קנאה תאווה וכיוצא. והפילוסוף אמר שהצדק עם החכם שהמדות והטבע שלו קשים ומכוערים. אבל השם יתברך חונן לאדם הדעת ועוזר לו שבשכלו הוא מצליח לגבור על טבעו ומידותיו הגרועים. וזה שאמר: הכרת פניהם ענתה בם, שפרצופם מעיד על רוע מעלליהם וחטאתם כסדום.

והנה לגבי דור המבול הרשיעו יותר. ואם פרצוף פניהם מעיד על מידות רעות, הם תפסו מידות רעות והרשיעו עוד יותר ממה שרשום בפרצוף פניהם, ולא היו שקולים פרצופם עם מעשיהם אלא הוסיפו סרה יותר על מה שרשום בפניהם.

והנה ידוע שאות מ"ם השימוש שבאה בתחילת המלה תבוא במקום המלה יותר על דרך שכתוב: לרעותה הטובה ממנה. ובזה יובן: כי מלאה הארץ

מספר בן איש חי שנה א':

ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה, יש לדקדק מאחר שאמר פרו ורבו, למה הוצרך לומר עוד שרצו ורבו, ועוד למה נקיט לשון שרצו, שהוא לשון האמור בשרצים, ועוד תיבת בה לשון יתר דודאי הוא בה ולא בשמים, ונראה לי בסייעתא דשמיא, דידוע שכל עולם יש לו שם משמות הקודש המאיר בו, וזה השם הוא נקרא שר לאותו עולם, והיינו שם אל אדני מאיר בעשיה, ושם אל הויה מאיר ביצירה, ושם אל שדי מאיר בבריאה, נמצא שר העשיה הוא שם אל אדני, שעולה מספר צ"ו, והכתוב אמר עולם חסד יבנה דקיום העולם הוא על חסד אל, וכמו שכתוב חסד אל כל היום, אך העולם צריך לשמירה בחסד אל בשש קצוות שלו, שהם ארבע רוחות ומעלה ומטה, שצריך להיות חסד יסובבנו בשש קצוותיו, וגם בזמן שנות העולם שהם ששה אלפים שנה, גם כן מתפשט ששה פעמים חסד אל, וזהו שנאמר ואתם פרו ורבו, ובשכר פריה ורביה שלכם, אז שרצו בארץ, חלק תיבת שרצו לשתיים וקרי בה שר צ"ו, הוא שם אל אדני המאיר בעשיה שעולה מספר צ"ו, שנקרא שר העשיה, הנה הארתו תתפשט עד הארץ הלזו התחתונה, שהיא בכלל העשיה, יען כי היא סיום העשיה ושיורין שלה כנודע, וזהו שנאמר שר צ"ו תהיה הארתו נמשכת בארץ הלזו, וגם עוד ורבו בה כלומר ורב ו' בה, שתתפשט הארת וא"ו פעמים חסד אל בשש קצוות שלה, וגם בזמן השנים שלה:

והנה ששה פעמים חסד אל המאירים בשש קצוות העולם עולים מספר תרי"ח, לכן הטלית שהוא מגין על האדם כמו שנאמר בצל כנפיך תסתירנו, מצותו מן התורה הוא שיהיה מצמר רחלים, שעולה מספר תרי"ח, לרמוז שבזכות מצות הטלית, הנעשה מן צמר רחלים, נזכה לשמירה מששה פעמים חסד אל בשש קצוות שלנו, ועוד נרמז מספר צמר רחלים במספר הציצית, דאותיות ציצית עולים ת"ר, ועם שתי נקודות שבו הם שתי חיריק נעשה מספרו תר"ך, כמנין צמר רחלים עם הכולל שתי תיבות, ולכן בציצית שהוא מספר כתר, יהיה זכירה לתר"ך מצות, שהם תרי"ג דאורייתא, ושבע דרבנן:

מספר בן איש חי שנה ב':

ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. נראה לי בסייעתא דשמיא אתם אותיות אמת, שהם רומזים לעשרים ושנים אותיות התורה, כי אל"ף הוא בראש ומ"ם באמצע ות"ו בסוף, דהיינו אם תכניס אותיות מנצפ"ך בתוך העשרים ושתים אותיות, אז תהיה אות מ"ם באמצע:

וידוע כי עשרים ושבע אותיות התורה הם צינורות השפע, ולכן האותיות נקראים כלים, וכאשר ירבו האותיות במילואם ומילוי מילואם ועוד כמה מילואים, אז ירבו הצינורות וממילא ירבה השפע, בסוד מה שאמר אלישע הנביא עליו השלום, לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכניך, כלים ריקים אל תמעיטי:

גם עוד יש בחינה אחרת לרבוי השפע כאשר יגדלו הצינורות בכמותם, כי ידוע שיש אותיות קטנות,ויש אותיות בינוניות,ויש אותיות גדולות, וכאשר יגדלו האותיות להיות בסוד אותיות גדולות, נמצא הכלים הם גדולים, וממילא יתרבה השפע הנמשך בהם, כי אינו דומה צינור רוחב קנה לצינור רוחב חבית, וכיון דנתרבה השפע למעלה, יהיה רבוי טובה למטה בארץ התחתונה, וזה שכתוב ואתם, רמז לכללות כ"ז צינורות התורה, פרו ורבו, תרתי קאמר, האחד מצד המילוי ומלוי המילוי, והשני מצד גודל האותיות, שיהיו אותיות גדולות, שיכילו בתוכם שפע רב, ואז על ידי כן תתרבה הטובה למטה בארץ התחתונה, וזהו שרצו בארץ ורבו בה:

אך נראה לי בסייעתא דשמיא, אתם אותיות אמת, רמז לעולמות בריאה יצירה עשיה, שהם סוד אחדים עשרות מאות:

ועל כן קיום התורה והמצות צריך להיות שלם בשלשה, שהם כונה ודיבור ומעשה, שהם בחינת בריאה יצירה עשיה, דהכונה היא סוד בינה שהיא סוד הבריאה, והדיבור מתקן ביצירה, והמעשה בעשיה, והם כנגד נפש רוח נשמה של אדם, וכל עולם מן בריאה יצירה עשיה, כלול מן בריאה יצירה עשיה, וכל חלק מן נפש רוח נשמה, כלול מן נפש רוח נשמה, ואם יחסר אחד מן שלשה תיקונים הנזכרים, שהם כונה ודיבור ומעשה, יחסר התיקון מן שלשה הנזכרים שהם בריאה יצירה עשיה, ונפש רוח נשמה:

ובזה מובן בסייעתא דשמיא, הטעם שנמשלו המצות לנר, דכתיב נר מצוה ותורה אור, כי באור הנר יש שלשה גוונים, כנגד בריאה יצירה עשיה, וכנגד נפש רוח נשמה, וכנגד כונה ודבור ומעשה, ואף על פי שבזוהר כתוב, יש בנר ארבע שלהוביות, כנגד ארבע אותיות השם, הנה בחינת הרביעית נעלמת, שהוא בסוד נשמה לנשמה, ולכן כתב בר"ח ז"ל באור הנר יש שלשה:

ולכן חייב אדם להדליק הנר בשבת, יען כי גם השבת משולש בשלש בחינות קדושה של שלש סעודות, ולכן צריך להדליק הנר שיש בו שלשה מיני אור בכניסת השבת:

גם נראה לי בסייעתא דשמיא, לומר טעם אחר להדלקת הנר בשבת, לרמוז כמו שהנר כל מה שמדליק האדם ממנו אינו חסר מאורו כלום, כן השבת אף על פי שכל ימות החול נשפעים ומאירים ממנו, אינו חסר מקדושתו כלום:

ולכן אמרו במדרש, ויברך אלהים את יום השביעי, רבי אליעזר אומר ברכו בנר, וכן היה מעשה, פעם אחת הדלקתי את הנר בליל שבת, ובאתי ומצאתי אותו בליל מוצאי שבת דלוק ולא חסר כלום:

והכונה שברכו בנר, רוצה לומר שיהיה דוגמת הנר שהכל נזונים מאור קדושתו, והוא אינו חסר כלום, ולכך נעשה הנס הזה לרבי אליעזר גלוי בחוש הראות, שהדליק נר שבת ולא נחסר גם מן השמן כלום, כדי לרמוז על דבר זה הנזכר:

והנה מה שמדליקין בליל שבת שתי נרות, ראיתי טעם בספרים כי שתי פעמים נר עולה ת"ק, והאיש ואשתו הם גוף א

ובזה פרשנו מאמר רבותינו זכרונם לברכה, חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, דאיתא בעץ חיים שער דרושי אבי"ע פרק ה', דשלשה עולמות בריאה יצירה עשיה נקראים חותם האצילות, וזהו שאמרו חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, רמז לבריאה יצירה עשיה:

וידוע כי עיקר התיקון של מעשינו הוא בעולמות בריאה יצירה עשיה, וכאשר יתרבה התקון והשפע בבריאה יצירה עשיה, יתרבה למטה אצלנו, כי הנפש רוח נשמה של ישראל באים מן בריאה יצירה עשיה, וזהו שכתוב ואתם, אותיות אמת, רמז לבריאה יצירה עשיה, שהם חותם אמת, פרו ורבו למעלה בסוד התיקון, ועל ידי זה שרצו בארץ התחתונה ורבו בה:

ועל כן קיום התורה והמצות צריך להיות שלם בשלשה, שהם כונה ודיבור ומעשה, שהם בחינת בריאה יצירה עשיה, דהכונה היא סוד בינה שהיא סוד הבריאה, והדיבור מתקן ביצירה, והמעשה בעשיה, והם כנגד נפש רוח נשמה של אדם, וכל עולם מן בריאה יצירה עשיה, כלול מן בריאה יצירה עשיה, וכל חלק מן נפש רוח נשמה, כלול מן נפש רוח נשמה, ואם יחסר אחד מן שלשה תיקונים הנזכרים, שהם כונה ודיבור ומעשה, יחסר התיקון מן שלשה הנזכרים שהם בריאה יצירה עשיה, ונפש רוח נשמה:

ובזה מובן בסייעתא דשמיא, הטעם שנמשלו המצות לנר, דכתיב נר מצוה ותורה אור, כי באור הנר יש שלשה גוונים, כנגד בריאה יצירה עשיה, וכנגד נפש רוח נשמה, וכנגד כונה ודבור ומעשה, ואף על פי שבזוהר כתוב, יש בנר ארבע שלהוביות, כנגד ארבע אותיות השם, הנה בחינת הרביעית נעלמת, שהוא בסוד נשמה לנשמה, ולכן כתב בר"ח ז"ל באור הנר יש שלשה:

ולכן חייב אדם להדליק הנר בשבת, יען כי גם השבת משולש בשלש בחינות קדושה של שלש סעודות, ולכן צריך להדליק הנר שיש בו שלשה מיני אור בכניסת השבת:

גם נראה לי בסייעתא דשמיא, לומר טעם אחר להדלקת הנר בשבת, לרמוז כמו שהנר כל מה שמדליק האדם ממנו אינו חסר מאורו כלום, כן השבת אף על פי שכל ימות החול נשפעים ומאירים ממנו, אינו חסר מקדושתו כלום:

ולכן אמרו במדרש, ויברך אלהים את יום השביעי, רבי אליעזר אומר ברכו בנר, וכן היה מעשה, פעם אחת הדלקתי את הנר בליל שבת, ובאתי ומצאתי אותו בליל מוצאי שבת דלוק ולא חסר כלום:

והכונה שברכו בנר, רוצה לומר שיהיה דוגמת הנר שהכל נזונים מאור קדושתו, והוא אינו חסר כלום, ולכך נעשה הנס הזה לרבי אליעזר גלוי בחוש הראות, שהדליק נר שבת ולא נחסר גם מן השמן כלום, כדי לרמוז על דבר זה הנזכר:

והנה מה שמדליקין בליל שבת שתי נרות, ראיתי טעם בספרים כי שתי פעמים נר עולה ת"ק, והאיש ואשתו הם גוף אחד, ובפרט בליל שבת שהוא זמן הזווג, ובאיש יש רמ"ח איברים ובאשה רנ"ב, וסך הכל ת"ק, כמנין שתי פעמים נ"ר, שתאיר מצוה זו בכל איברים שלהם, וכמו שכתוב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

שתאיר מצוה זו בכל איברים שלהם, וכמו שכתוב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

ונראה לי בסייעתא דשמיא, שתי פעמים נ"ר עולה מספר חנון המרבה לסלוח, כי בהדלקת נרות שבת יהיה תיקון לחטא חוה ונסלח החטא ולכן בליל שבת מניחים המלאכים ידיהם על ראש האדם, ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר:

ולכן טוב שהאשה תפריש קודם הדלקה שתים או שלש פרוטות לצדקה, להיות הצדקה עזר לסליחה ולכפרה: וכן נהגו פה עירנו קצת נשים, להפריש לצדקה קודם הדלקה. גם נראה לי בסייעתא דשמיא, לרמוז בהדלקת שני נרות, דאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עץ חיים מהלך חמש מאות שנה, ולכן מדליקין נר כפול שהוא מספר ת"ק, להמשיך ולקבל שפע מעץ חיים, ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, הזהיר במצוה זו זוכה לבנים חכמים, כי התורה שתולה מעץ חיים, והיא עץ חיים למחזיקים בה, ועוד נראה לי בסייעתא דשמיא, טעם לשתי נרות, להאיר הארה כפולה לנפש ולגוף, כי בשבת גם תענוג הגוף הוא מצוה, וכמו שכתוב אז תתענג על ה', ועוד נראה לי בסייעתא דשמיא, לרמוז בהדלקת הנר על בירור ניצוצות קדושה שיהיה מתתא לעילא, דוגמת אור הנר העולה מתתא לעילא, ולהיות הבירור הוא כפול, לכן נכפלו הנרות:

מספר יגל יעקב של רבנו יעקב חיים סופר בעל כף החיים:
אלה תולדות נח נח. יש לשאול: למה כפל את שמו פעמיים? והיה די לומר: אלה תולדות נח, איש צדיק וכו'. ויש לומר: במ"ש רז"ל: כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וכתבו המפרשים ז"ל: כשם שצריך לצאת ידי חובתו מידי שמים כך צריך לצאת ידי חובתו מידי אדם. וז"ש: אלה תולדות נח נח, ר"ל מאלה התולדות והמעשים נעשה נח נח שתי פעמים, נח לפני המקום ונח לפני הבריות. ומה הם המעשים? איש צדיק זה לפני המקום, תמים היה בדורותיו זה לפני הבריות.

או יאמר כי נח רומז אל הענוה, כי כן דרך הענוים, דיבורם בנחת עם הבריות ומקבלים את כל אדם בסבר פנים יפות. וכפל הענין לרמוז אל מ"ש רז"ל במסכת אבות: מאד מאד הוה שפל רוח וכו'. וכתב החיד"א בס' דבש ש"ענו" במלוי: עי"ן נו"ן ו"ו גי' רמ"ח, לרמוז שאם הוא ענו במלוי, כלומר ענוה כתקנה במלואה, הוא מובטח שיקיים כל רמ"ח מצוות. וז"ש: אלה תולדות נח נח, ר"ל תולדת הענוה אם הוא בתכלית, כמ"ש התנא: מאד מאד הוי שפל רוח, איש צדיק תמים וכו' שיזכה להיות צדיק תמים ע"י שיקיים רמ"ח מצוות.

 

בס"ד

דרשה לפרשת נח מאת מרן הגאון המקובל הראשל"צ מרדכי אליהו ע"ה.
נח איש צדיק תמים היה בדורותיו
פרשת השבוע פותחת בפסוק "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים
הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). אומר
רש"י: בדורותיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאילו היה בדור צדיקים
היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של
אברהם לא היה נחשב לכלום".
ויש לשאול, אם אפשר לדרוש לשבח, למה דורשים לגנאי? זאת ועוד, הגנאי הוא "אילו
היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" – וכי לא מצאו דוגמא רק מאברהם אבינו?!
אלא על נח היתה טענה, כיצד כל כך הרבה שנים הוא מזהיר את בני דורו שעתיד הקב"ה
להביא מבול לעולם, אך כל הזמן הזה הוא לא עמד להתפלל עליהם. אולי הוא הוכיח
אותם, אך לא התפלל לה' שלא יביא מבול עליהם. הוא היה צריך לנהוג כמו אברהם
אבינו שעמד להתפלל על סדום שלא יהפוך אותה הקב"ה, שמא יימצאו עד עשרה צדיקים,
וזאת למרות שאנשי סדום היו רעים וחטאים לשמים ולבריות.
ולכן בהפטרה שנקרא השבת הזכיר הנביא ישעיה את נח לגנאי, ואמר "כי מֵי נח זאת
לי" (ישעיה נד, ט), כלומר, בעטיו של נח בא המבול, וכל זה מהטעם שנוח לא התפלל
על בני דורו.

וכשרצה הקב"ה להפוך את סדום, עמד אברהם אבינו בתפילה וניסה בכל כוחו להציל את
סדום, ואמר אולי ימצאון חמישים צדיקים או ארבעים וכו' עד שהגיע לעשרה. ואמר לו
הקב"ה (בראשית יח, כו) "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ
הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם".
אומר האבן עזרא (שם ד"ה 'וטעם'), שצריך שימצא צדיק בתוך העיר שהוא בגלוי, ולא
צדיק שנמצא במחסן או במקלט שמתבייש לגלות את עצמו, וז"ל: "וטעם בתוך העיר שהם
יראים את ה' בפרהסיא", עכ"ל. ובדור המבול נאמר "והנה נשחתה" ולמה הוסיף "כי
השחית כל בשר" – לומר לך שלא היו בה צדיקים בפרהסיא שיוכיחו וילמדו את האנשים
את דרך ה'.

אלה תולדות נח
כתוב "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת
הָאֱ-לֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). שואלים המפרשים, אם התורה פותחת
בהצגת תולדותיו של נח, היתה צריכה מייד לומר "שם חם ויפת", ומדוע פירטה את
עובדת היותו צדיק ותמים?
ועל כך מביא רש"י שני פירושים, וז"ל: "הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר (משלי י,
ז) זכר צדיק לברכה". פירוש שני, "דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים
מעשים טובים". כלומר, שהם יעשו מעשים טובים, ותולדותיהם ילמדו מהם. מכאן, שעיקר
עבודת האדם בעולם הזה היא: חינוך בניו.
יש שיטות בחינוך, יש גערה ויש דוגמא אישית. "אלה תולדות נוח" – כשהבנים רואים
את המצוות והמעשים טובים שהאבא עושה, הם לומדים כיצד יש להתנהג. והדוגמא האישית
של האבא עדיפה מגערה או הכאה.

"צדיק תמים" – שלמות האדם
כתוב בפרשה (בראשית ו, ט) "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את
האלוקים התהלך נח". ובהמשך הפסוקים פונה הקב"ה לנח ואומר לו (שם, ז, א):
"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ
רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".
שואלים המפרשים, מדוע בתחילת הפרשה הוזכר נח כצדיק "בדורותיו" – בלשון רבים,
ואילו בהמשך הפרשה הוזכר כצדיק "בדור הזה" – בלשון יחיד? ועוד יש לשאול, מדוע
בתחילה נקרא 'צדיק תמים', ואילו אחר כך נקרא 'צדיק' בלבד? אומר בעל הב"י, מהר"י
קארו זצ"ל: צדיק תמים – היה בדורותיו, צדיק – בדור הזה. הגדרה של צדיק – זה
הפורש מעריות, והגדרה של תמים – זה הפורש מעבודה זרה, מכפירה. נח היה בשני
דורות, בדור המבול שהיו שטופין בזימה – היה צדיק, ובדור הפלגה שהיו עובדי ע"ז –
נאמר תמים. צדיק – בדור הזה, תמים – בדור הבא.
ורש"י מבאר, וז"ל: "כי אותך ראיתי צדיק – ולא נאמר צדיק תמים. מכאן שאומרים
מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו", עכ"ל. דהיינו, כל שבחו של נח הוא
'צדיק תמים', ומיעוטו הוא 'צדיק' (כשאומרים "תמים" – אין הכוונה לתם כמו בהגדה
של פסח, אלא הכוונה ל"שלמות" ביראת ה' ובקיום מצוותיו, כמו שמצינו אצל אברהם
אבינו ויעקב אבינו שנקראו תמימים, ולמדרגה זו צריך כל אדם לשאוף).

וכבר כתב הרמב"ם שצדיק אחד יכול להחזיק את כל העולם כולו, וז"ל (פ"ג מהל' תשובה
ה"ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל
העולם חציו זכאי וחציו חייב חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו
לכף חובה וגרם לו השחתה עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף
זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם", עכ"ל.

ותשחת הארץ – לפני האלוקים
כתוב (בראשית ו, יא- יב): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹקִים
וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". ברגע שדור המבול העריכו את הארץ לפני האלוקים – זו
השחתה!

נחתם גזר דינם על הגזל
כתוב בהלכה, שאם אדם התחייב למכור חפץ ולא עשו קניין, לא ממון ולא סודר רק
בדיבור – הוא יכול לחזור בו, אבל אומרים לו: 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי
דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד
בדבורו' (עיין לרמב"ם פ"ז מהל' מכירה הל' א-ב).
התורה מציינת שחטאם של אנשי המבול היה "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס
מִפְּנֵיהֶם", ואומרים חז"ל שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל.
ובמדרש מבואר שדרך ההשחתה בגזל בדורו של נח היתה בכך שהיו גוזלים פחות משוה
פרוטה כדי שלא יהיו יכולים לתבוע אותם בדין תורה. למשל, אם היה דוכן מכירה של
גרעיני תורמוס היה כל אחד עובר ומבקש לטעום גרגיר אחד, וכך היה בא אדם שני
ושלישי, עד שהיו גומרים למוכר את כל הסחורה, והוא לא היה יכול למונעם מכך, כי
הם היו אומרים לו וכי עיניך צרות בגרגיר אחד בלבד!? וגם לתבוע אותם בבית דין לא
היה יכול כי כל אחד היה לוקח פחות משווה פרוטה. מכאן רואים עד כמה היו מושחתים,
שכן לא היה להם שום רווח בגזל של פחות משוה פרוטה, ובכל אופן גזלו לשם גזל,
וזהו "כי מלאה הארץ חמס".
אדם שחוטא יכול לתקן עצמו בצום, קול, ממון. צום – היינו לצום (ואינו יכול לומר
לחברו שיצום במקומו). קול – תפילה. וממון – צדקה. ויש לשאול, מדוע לא תיקנו
את מעשיהם על ידי שיחזירו מה שגזלו ? אלא שכל אחד מהם היה גוזל פחות משוה
פרוטה, ובפחות משוה פרוטה אין דין חזרה.

ק"כ שנים עסק נח בבניית התיבה
הקב"ה מצווה את נח לעשות תיבה, (שם י"ד) "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר
קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ
בַּכֹּפֶר". ונמשכה בניית התיבה מאה ועשרים שנה. ויש להבין מדוע היה צריך
הקב"ה לבקש ממנו לבנות תבה במשך זמן רב כל כך, והלוא די היה להכניסו לבית אחד
או לשטח מסוים ולמנוע מהמבול מלהגיע לאותו השטח ותו לא, ומבאר רש"י, וז"ל:
"הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול
עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב"ה
להביא מבול לעולם, אולי ישובו", עכ"ל. מכאן רואים את חסדיו המרובים והעצומים של
הקב"ה, שלמרות ההשחתה של בני אותו הדור, הוא היה מוכן להמתין להם מאה ועשרים
שנה (!) – וכל זה כדי שיתנו על לבם לשוב בתשובה שלמה. (מרן הרי"ח הטוב היה
מתאר, שמקום בניית התבה היה ל"אתר תיירות" המפורסם ביותר באותו הדור, עד שכל
אנשי אותו הדור היו מגיעים מכל קצווי העולם לראות במו עיניהם את ה"פלא" הגדול,
שאדם זקן בן 500 שנה, בונה תיבה בעלת ממדים עצומים, שלטענתו אמורה להגן עליו
מפני המבול שעתיד לבא).
נח נכנס לתיבה בפרהסיא שנאמר (בראשית ז, יג) "בעצם היום הזה בא נח וכו' אל
התיבה". אומר רש"י: "למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים אילו אנו רואים אותו
נכנס לתיבה אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקב"ה אני מכניסו לעיני כולם
ונראה דבר מי יקום", עכ"ל.

לדבר בלשון יפה ונקיה
הקב"ה מצווה את נוח לקחת שבעה שבעה מכל הבהמות הטהורות, "ומן הבהמה אשר לא
טהורה היא שנים איש ואשתו" (בראשית ז, ב).
במקום לכתוב "ומן הבהמה הטמאה" שינתה התורה בלשונה וכתבה "אשר לא טהורה", כדי
ללמד את האדם שישמור על דיבור נקי וטהור.
ויש לשאול, הרי בהמשך התורה כן משתמשת במילים "טמאה" ו"טמא" ? אלא, כאן מדובר
בזמן נוח שלא היה איסור טומאה וטהרה בבהמות והתורה רמזה שאי אפשר לומר "טמאה"
ולכן אמרה "אשר לא טהורה".
מעין זה, המשנה במסכת פסחים פותחת במילים "אור לארבעה עשר", למרות שמדובר בליל
ארבעה עשר. והטעם, כדי לפתוח את המסכת בלשון חיובית ב"אור", ולא חלילה בחושך –
זה הפשט.

אבל יש מוסיפים, שהטעם שפתחה המשנה במילים "אור לארבעה עשר", כדי ללמדנו שיש
להתחיל בבדיקת החמץ בערב פסח מיד, ללא עיכובים או התמהמהות של הבעל, ולכן האשה
או הילדים יכינו מבעוד יום את עשרת הפתיתים וכל הנצרך לבדיקה כבר מאור לארבעה
עשר.

והנה עלה זית טרף בפיה
אחרי ארבעים יום שהיה המבול, רצה נח לדעת האם האדמה התייבשה והאם ניתן לצאת
החוצה, ולשם כך שלח את העורב ואת היונה. וכך כתוב: "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה
מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה
הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם
עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו
אֶל הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת
הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה
זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא
יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד". ויש לשאול, מדוע הביאה היונה דוקא עלה זית, והרי
סביר להניח שהיו עוד עצים שמהם היתה יכולה היונה להביא לנח ? ומבאר רש"י, וז"ל:
"טרף – חטף, ומדרש אגדה לשון מזון, ודרשו בפיה, לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי
מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם", עכ"ל. וקשה, כיצד
אומרת כן היונה, והרי יש בדבריה משום כפיות טובה, כי נח טרח ויגע בהאכלת החיות
והעופות על ימי המבול, וכיצד התורה מלמדת אותנו דבר שיש בו כביכול משום כפיות
טובה ?
ונראה לבאר, אדרבה ההפך הוא הנכון, היונה אומרת לנח שהיא מודה לו על כל מסירות
הנפש שלו במשך חודשי שהותם בתבה, אלא שמעתה היא מעדיפה שלא להטריח אותו שוב,
שהרי מזונותיה מצויים
אלה תולדות נח – זכר צדיק לברכה
פרשת השבוע פותחת בפסוק "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים
הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). שואלים
המפרשים, אם התורה פותחת בהצגת תולדותיו של נח, היתה צריכה מייד לומר "שם חם
ויפת", ומדוע פירטה את עובדת היותו צדיק ותמים?
ועל כך מביא רש"י שני פירושים, וז"ל: "הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר (משלי י,
ז) זכר צדיק לברכה", עכ"ל (פירוש שני ראה להלן). כלומר, היה מן הראוי להזכיר
קודם את בניו, אך כיוון שפתחה התורה בהצגת תולדותיו, והזכירה את נח, היא סיפרה
בשבחו, כי כשמזכירים צדיקים ראוי לספר מיד בשבחם. ועינינו רואות, בשעה שאדם
נפטר מזכירים את שבחו, ואומרים עליו "זכר צדיק לברכה" (וכן להיפך, בשעה
שמזכירים אדם רשע, צריכים להזכירו לגנאי, כדי להרחיק את בני האדם מהנהגותיו
ומעשיו).

חינוך – גערה או הכאה?
עוד פירוש מביא רש"י: "דבר אחר, ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".
מכאן, שעיקר עבודת האדם בעולם הזה היא: חינוך בניו. והנה, ישנם הורים המתלבטים
בשאלה האם להכות את הבן, או להסתפק בגערה – להוי ידוע, שהערה במקום ובשעת
המעשה, מועילה יותר ממאה הכאות, כי בהכאה הילד נפגע עד עמקי נשמתו, והדבר מותיר
אחריו משקעים שליליים ביותר. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה במשלי (יז, י) "תֵּחַת
גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה". וגם כשאדם גוער או מעיר לבנו,
יעשה זאת באופן שלא יפגע בנפשו של הילד. יראה פני כועס כלפי חוץ, אבל בלבו
פנימה לא יכעס, וכך יתקבלו הדברים. חכם מנשה שלו זצ"ל היה מביא על כך משל משמו
של בעל הבא"ח זיע"א, משל לאריה שאילף אותו מאמן מקצועי, והיה האריה יושב נינוח
על ברכי בעליו. יום אחד פיהק האריה ליד מאמנו, והריח המאמן ריח דוחה היוצא מפיו
של האריה, וזאת משום שהאריה אינו אוכל עשב כשאר החיות, אלא בשר. אמר לו המאמן
בנימת מיאוס: כמה ריח רע יוצא מפיך. האריה שהיה פיקח, ביקש ממנו שיביא לו סכין.
הביא לו המאמן סכין, והאריה פצע את רגלו ודם רב החל לזרום מהפצע. למחרת ביקש
האריה שוב סכין, ופצע את רגלו השניה, וכך עשה גם לרגלו השלישית והרביעית. לאחר
כמה ימים הגלידו הפצעים לגמרי. בא האריה למאמן שלו ואמר לו: עיניך הרואות
שפציעה גופנית הולכת ונרפאת עם הזמן, והיתה כלא היתה, אבל פציעה נפשית משאירה
רושם עז ואינה מתרפאת – זה על ההערה שאמרת לי שיש לי ריח רע בפה.

ונח מצא חן בעיני ה'
התורה מזכירה פעמיים את נח: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים
הָיָה בְּדֹרֹתָיו". והנה, לעיל בסוף פרשת בראשית כתוב "וְנֹחַ מָצָא חֵן
בְּעֵינֵי ה'". ומבאר הרמב"ן שנח היה נאה וצנוע במעשיו, וז"ל: "וטעם ונח מצא חן
בעיני ה' – שהיו כל מעשיו לפניו נאים ונעימים וכו' והזכיר זה כנגד מה שאמר
בדורו שהיו כל מעשיהם לעצבון לפניו יתברך, ואמר בו שהיה לחן בעיניו ואחר כן
סיפר מדוע היה טוב לפני האלוקים, כי היה צדיק תמים", עכ"ל.
מפרשת נח למדו המפרשים מוסר בעניין מידותיו של האדם כלפי הבריות. התורה פתחה
בתולדותיו של נח ולא הזכירה אותם, ללמדנו שהיסוד בחינוך תולדותיו של האדם תלוי
בחינוכו שלו ובטוהר מידותיו כלפי הבריות. התורה מדגישה שנח היה איש צדיק, וכך
כל אדם צריך להיות נוח לשמים – נוח לבריות, ולא יקשה ערפו ומידותיו כלפי אחרים.
והנה לפעמים אדם לא יכול להיות נח עם הבריות ללא ויתור על ה"נח" כלפי שמים, על
זה התורה מדריכה ואומרת שעיקר נעימות מעשי האדם אינה אלא "בעיני ה'", כלומר,
בקיום המצוות, ואחר כך ידאג להיות נח עם הבריות.

"צדיק תמים" – שלמות האדם
כתוב בפרשה (בראשית ו, ט) "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את
האלוקים התהלך נח". ובהמשך הפסוקים פונה הקב"ה לנח ואומר לו (שם, ז, א):
"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ
רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".
שואלים המפרשים, מדוע בתחילת הפרשה הוזכר נח כצדיק "בדורותיו" – בלשון רבים,
ואילו בהמשך הפרשה הוזכר כצדיק "בדור הזה" – בלשון יחיד? ועוד יש לשאול, מדוע
בתחילה נקרא 'צדיק תמים', ואילו אחר כך נקרא 'צדיק' בלבד? אומר בעל הב"י, מהר"י
קארו זצ"ל: צדיק תמים – היה בדורותיו, צדיק – בדור הזה. הגדרה של צדיק – זה
הפורש מעריות, והגדרה של תמים – זה הפורש מע"ז. נח היה בשני דורות, בדור המבול
שהיו שטופין בזימה – היה צדיק, ובדור הפלגה שהיו עובדי ע"ז – נאמר תמים. צדיק –
בדור הזה, תמים – בדור הבא. ורש"י מבאר, וז"ל: "כי אותך ראיתי צדיק – ולא נאמר
צדיק תמים. מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו", עכ"ל.
דהיינו, כל שבחו של נח הוא 'צדיק תמים', ומיעוטו הוא 'צדיק'.
וכשאומרים "תמים" – אין הכוונה לתם כמו בהגדה של פסח, אלא הכוונה ל"שלמות"
ביראת ה' ובקיום מצוותיו, כמו שמצינו אצל אברהם אבינו ויעקב אבינו שנקראו
תמימים, ולמדרגה זו צריך כל אדם לשאוף. והדרך להגיע לשלמות היא רק על ידי
לימוד התורה, כי שכשאדם לומד תורה, הוא יודע את המעשה אשר יעשה, ויודע לפלס את
מעשיו על פי מאזני התורה הקדושה, וזוהי ה"תמימות" וה"שלמות" המיוחלים. וזה מה
שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (דברים יח, יג, ועיין מפרשי התורה על פסוק זה).

כי השחית כל בשר – השפעת הסביבה
בפרשת השבוע מציינת התורה מהי הסיבה שגרמה למבול, (בראשית ו, יא- יב):
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.
וַיַּרְא אֱ-לֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל
בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ". אומרים חז"ל (סנהדרין נז.) "ותנא דבי רבי
ישמעאל בכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה דבר ערוה שנאמר כי
השחית כל בשר את דרכו". ואומר רש"י: "כי השחית כל בשר – אפילו בהמה חיה ועוף
נזקקין לשאינן מינן". ויש להקשות, והרי אין לבהמות, לחיות או לעופות שכל ולא
שולט בהם יצר הרע?
אלא כיון שהאווירה היתה מקולקלת מאד, אפילו החיות והבהמות והעופות הושפעו
ונפגעו. ומכאן אנו רואים עד כמה ההשפעה של הסביבה היא דבר בלתי נמנע, ולכן כותב
הרמב"ם שהאדם צריך לקבוע את מקום מגוריו בשכנות עם אנשים יראי שמים, ואם אינו
מוצא, מוטב שילך לגור במדבר מאשר לגור בקרבת אנשים רשעים שימשכו אותו אליהם
בדרכם הרעה, וז"ל (פ"ו מהלכות דעות ה"א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך
בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם
להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים
ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר 'הולך את חכמים יחכם ורועה
כסילים ירוע', ואומר 'אשרי האיש וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין
אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו
כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו
יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי
כענין שנאמר 'ישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב
במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות
ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים", עכ"ל.
השפעה שלילית של סביבה רעה משפיעה על נפש האדם ביותר, עד שיהפוך את מעשיו
למעשים רעים בטבעו. ולהפך – אם יגור בסביבה טובה עם אנשים צדיקים שמעשיהם נאים
ומתוקנים על פי מצות התורה, יושפע מהם בטבעו. ומכל מקום, אם אדם הולך למקום שבו
אנשים הרחוקים מקיום תורה ומצוות על מנת לקרבם לתורה, וכל מטרתו לשם שמים, הוא
יזכה לסייעתא דשמיא מיוחדת ויצליח בדרכו להשפיע על כל אנשי אותו המקום. אך
יזהר לבל יתנשא על אנשי המקום, אלא ינהג עמם בחביבות, ודבריו יישמעו וימצאו
מסילות בלבבם, ויתקרבו לאבינו שבשמים.

נחתם גזר דינם על הגזל
התורה מציינת שחטאם של אנשי המבול היה "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס
מִפְּנֵיהֶם", ואומרים חז"ל שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל.
ובמדרש מבואר שדרך ההשחתה בגזל בדורו של נח היתה בכך שהיו גוזלים פחות משוה
פרוטה כדי שלא יהיו יכולים לתבוע אותם בדין תורה. למשל, אם היה דוכן מכירה של
גרעיני תורמוס היה כל אחד עובר ומבקש לטעום גרגיר אחד, וכך היה בא אדם שני
ושלישי, עד שהיו גומרים למוכר את כל הסחורה, והוא לא היה יכול למונעם מכך, כי
הם היו אומרים לו וכי עיניך צרות בגרגיר אחד בלבד!? וגם לתבוע אותם בבית דין לא
היה יכול כי כל אחד היה לוקח פחות משווה פרוטה. מכאן רואים עד כמה היו מושחתים,
שכן לא היה להם שום רווח בגזל של פחות משוה פרוטה, ובכל אופן גזלו לשם גזל,
וזהו "כי מלאה הארץ חמס".

מברית ועד קבורה
הרה"ג רבי יוסף שלוש זצוק"ל – ראב"ד של העדה המערבית בירושלים, היה דואג לכל
צרכי בני קהילתו, החל מברית מילה לתינוקות, וכלה בקבורת המתים. פעם אחת הוא
הוזמן לערוך חופה וקידושין לחתן וכלה, אך הוא איחר להגיע כיון שהיה עסוק
בקבורה. את הכתובה הוא הניח מתחת לחגורתו כדי שלא תתלכלך מהעפר בשעת הקבורה.
וכשהגיע לחתונה הוא הוציא את הכתובה, וכולם הבינו שהוא כעת הגיע מקבורה. הוא
פנה לחתן ואמר לו בדרך בדיחותא: מה אתה מסתכל עליי בצורה כל כך נבעתת, וכי
בסוף לא תמות כמו כולם?!

ק"כ שנים עסק נח בבניית התיבה
הקב"ה מצווה את נח לעשות תיבה, (שם י"ד) "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר
קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ
בַּכֹּפֶר". ונמשכה בניית התיבה מאה ועשרים שנה. ויש להבין מדוע היה צריך
הקב"ה לבקש ממנו לבנות תבה במשך זמן רב כל כך, והלוא די היה להכניסו לבית אחד
או לשטח מסוים ולמנוע מהמבול מלהגיע לאותו השטח ותו לא, ומבאר רש"י, וז"ל:
"הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול
עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקב"ה
להביא מבול לעולם, אולי ישובו", עכ"ל. מכאן רואים את חסדיו המרובים והעצומים של
הקב"ה, שלמרות ההשחתה של בני אותו הדור, הוא היה מוכן להמתין להם מאה ועשרים
שנה (!) – וכל זה כדי שיתנו על לבם לשוב בתשובה שלמה. (מרן הרי"ח הטוב היה
מתאר, שמקום בניית התבה היה ל"אתר תיירות" המפורסם ביותר באותו הדור, עד שכל
אנשי אותו הדור היו מגיעים מכל קצווי העולם לראות במו עיניהם את ה"פלא" הגדול,
שאדם זקן בן 500 שנה, בונה תיבה בעלת ממדים עצומים, שלטענתו אמורה להגן עליו
מפני המבול שעתיד לבא).
מעלת התפילה על הכלל
על נח היתה טענה, הכיצד כל כך הרבה שנים הוא מזהיר את בני דורו שעתיד הקב"ה
להביא מבול לעולם, אך כל הזמן הזה הוא לא עמד להתפלל עליהם. הוא היה צריך לנהוג
כמו אברהם אבינו שעמד להתפלל על סדום שלא יהפוך אותה הקב"ה, שמא יימצאו עד עשרה
צדיקים, וזאת למרות שהיתה סדום קשה מאוד בעיני המקום, והיו עושים בה מעשים
אכזריים שלא נמצאו דוגמתם בכל תקופת האנושות. ומכאן ילמד כל אדם שיש להתפלל על
אנשים הרחוקים מתורה ומצוות, שהקב"ה יפתח את לבם וישובו בתשובה שלמה.
ה"רנטגן" שהיה בתבת נח
נח נצטוה לקחת שבעה שבעה מכל החיות והבהמות הטהורות שלא השחיתו את דרכם, ושנים
מהטמאות. ויש לשאול, כיצד ידע נח אלו חיות ובהמות השחיתו דרכם ואלו לא ? אמר לו
הקב"ה, התיבה שלך מיוחדת היא, ויש בה מעין "רנטגן" בפתחה שבודק כל מי שנכנס
דרכה, ובפני מי שלא השחית את דרכו היתה התבה פותחת את שעריה, ובפני מי שהשחית
את דרכו, היתה התבה נשארת נעולה, ולא יכלו אותם חיות ובהמות להכנס. ודבר זה היה
ל"פלא" הגדול ביותר באותו דור, כיצד לתיבה העשויה מעצים יש כח נבואה, והיה מזה
קידוש שם שמים גדול בעולם.

'בעצם היום הזה': תבה, וברית מילה
נח נכנס לתיבה בפרהסיא שנאמר (בראשית ז, יג) "בעצם היום הזה בא נח וכו' אל
התיבה". אומר רש"י: "למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים אילו אנו רואים אותו
נכנס לתיבה אנו שוברין אותה והורגין אותו, אמר הקב"ה אני מכניסו לעיני כולם
ונראה דבר מי יקום", עכ"ל. גם מילתו של אברהם אבינו היתה בפרהסיא ובה נאמר
(בראשית יז, כו) "בעצם היום הזה נימול אברהם".
ולמרות שבדרך כלל אברהם אבינו היה סמל הזריזות בעבודת ה', וכל דבר היה עושה
מייד בהשכמה – כאן נהג על פי ציווי ה', לפי שהיו אנשי דורו אומרים אילו נראה
אותך מל נבוא ונגער בך (וחבריו ענר ואשכל יעצו לו שלא ימול עצמו, ורק ממרא אמר
לו שימול), וכי כך נאה ויאה לזקן בגילו לעשות, וכל כיו"ב, על כך אמר אברהם אני
אמול דוקא בעצם היום ולא בהשכמה כדרכי, ונראה דבר מי יקום.

שמירת הצניעות בתיבה
הצניעות היא אחת מהמידות היסודיות של עם ישראל, והחוסן של עם ישראל נמדד וקיים
כל עוד נשמרת צניעותם. גם על התקופה בה אמור המבול להיות על הארץ אמר הקב"ה לנח
שהצניעות היא הערובה לכך שהתבה תציל אותם. וכך כתוב "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה
בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי
בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה", הרי שנח שמר על צניעות מוחלטת גם בשעה שנכנס
לתבה, וקודם נכנס הוא ובניו, ואחר כך הנשים בנפרד. הפרדה בין גברים לנשים היא
מדרך צניעות טהורה של עם ישראל, ומודגש גם בנביא (זכריה יב), וז"ל: "וְסָפְדָה
הָאָרֶץ מִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית דָּוִיד לְבָד
וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת בֵּית נָתָן לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד.
מִשְׁפַּחַת בֵּית לֵוִי לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד מִשְׁפַּחַת הַשִּׁמְעִי
לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד. כֹּל הַמִּשְׁפָּחוֹת הַנִּשְׁאָרוֹת מִשְׁפָּחֹת
מִשְׁפָּחֹת לְבָד וּנְשֵׁיהֶם לְבָד". ומבאר שם רש"י: "ונשיהם לבד – משום
צניעות" (עיין רש"י בראשית ו, יג על הפסוק "קץ כל בשר").

והנה עלה זית טרף בפיה
אחרי ארבעים יום שהיה המבול, רצה נח לדעת האם האדמה התייבשה והאם ניתן לצאת
החוצה, ולשם כך שלח את העורב ואת היונה. וכך כתוב: "וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה
מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא מָצְאָה
הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה כִּי מַיִם
עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו
אֶל הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת
הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה
זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.
וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא
יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד". ויש לשאול, מדוע הביאה היונה דוקא עלה זית, והרי
סביר להניח שהיו עוד עצים שמהם היתה יכולה היונה להביא לנח ? ומבאר רש"י, וז"ל:
"טרף – חטף, ומדרש אגדה לשון מזון, ודרשו בפיה, לשון מאמר, אמרה יהיו מזונותי
מרורין כזית בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם", עכ"ל. וקשה, כיצד
אומרת כן היונה, והרי יש בדבריה משום כפיות טובה, כי נח טרח ויגע בהאכלת החיות
והעופות על ימי המבול, וכיצד התורה מלמדת אותנו דבר שיש בו כביכול משום כפיות
טובה ?
ונראה לבאר, אדרבה ההפך הוא הנכון, היונה אומרת לנח שהיא מודה לו על כל מסירות
הנפש שלו במשך חודשי שהותם בתבה, אלא שמעתה היא מעדיפה שלא להטריח אותו שוב,
שכן טובה שמקבלים מבני אדם, אינה טובה שלמה, כמו טובה שמקבלים מהקב"ה שאינו
דורש החזרים, ונותן לנו הכל בחסדיו המרובים והעצומים.

נינוה נבנתה לשם שמים
התורה מאריכה בתיאורים על נמרוד, וז"ל (בראשית י, ח-ט): "וְכוּשׁ יָלַד אֶת
נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד
לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה". ומה היתה
גבורתו של נמרוד? אומר רש"י וז"ל: "להיות גבור – להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת
דור הפלגה. גבור ציד – צד דעתן של בריות בפיו ומטען למרוד במקום. לפני ה' –
מתכוין להקניטו על פניו. על כן יאמר כנמרד – על כל אדם מרשיע בעזות פנים, יודע
רבונו ומתכוין למרוד בו, יאמר זה כנמרוד גבור ציד". הרי שנמרוד היה רשע גדול,
וממריד את כל העולם נגדו הבורא יתברך שמו ויתעלה. לאחר מכן התורה כותבת:
"וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ
שִׁנְעָר. מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת
רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא
הָעִיר הַגְּדֹלָה". וכותב רש"י וז"ל: 'מן הארץ וגו' – כיון שראה אשור את בניו
שומעין לנמרוד, ומורדין במקום לבנות המגדל, יצא מתוכם. העיר הגדולה – היא נינוה
שנאמר 'ונינוה היתה עיר גדולה לאלקים'. כלומר, אשור ראה שאינו יכול להלחם
בנמרוד כפי שעשה אברהם, וחשש שבניו ילמדו ממעשיו של נמרוד, ועל כן הוא ברח משם
ובנה את נינוה העיר הגדולה, וחס ה' על נינוה כיון שנבנתה לשם שמים. לפי זה מובן
מדוע הכריח הקב"ה את יונה להגיע לנינוה ולהוכיחם לחזור בתשובה ולא רצה להחריבה,
כיון שביסודה היא נבנתה לשם שמים, וזהו שכתוב "היא העיר הגדולה". ומכאן אנו
רואים שאין שכל אדם יכול לקלוט חשבונות שמים שלפעמים נמשכים על פני אלפי שנים.
ועוד אנו למדים, שכל ראשית ויסוד שנעשה לשם שמים, יגרור אחריו סייעתא דשמיא
עצומה שיכולה להשמר במשך אלפי שנים.
לה מידי הקב"ה.
שבחו של נח
פרשת השבוע פותחת בפסוק) "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים
הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו, ט). רש"י
מבאר: "בדורותיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים
היה צדיק יותר – ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו
של אברהם לא היה נחשב לכלום", עכ"ל.
בהמשך הפסוקים פונה הקב"ה לנח ואומר לו (שם, ז, א): "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי
צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".
ויש להבין, מדוע שינתה התורה בשבחו של נח ותיארה אותו רק כ-'צדיק' ולא 'צדיק
תמים' ?
ועל כך עונה רש"י (שם), וז"ל: "ולא נאמר צדיק תמים, מכאן שאומרים מקצת שבחו של
אדם בפניו וכולו שלא בפניו". כלומר, רוב שבחו של נח הוא התמימות, ועל כן התורה
לא הזכירה אלא את צדיקותו. בספר 'המגיד' למרן הבית יוסף הובאה תשובה נוספת
לענין והיא, נֹח חי גם בדור הפלגה וגם בדור המבול, בדור המבול היה נח בגדר צדיק
כי אז היו פרוצים בעריות, ואילו בדור הפלגה היה בגדר תמים גרידא, כי אז היו
פרוצים באמונה.

שבחי אדם לאחר מותו
מורנו ורבנו ראש הישיבה הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל היה צדיק יסוד עולם והוחזק
כבעל רוח הקודש. לאחר פטירתו בקשו ממני שאכתוב מודעה וכתבתי שם "רב רבנן".
ונכון הוא הדבר שכן כל הרבנים הספרדים המכהנים היום בארץ ובעולם הם תלמידיו או
תלמידי תלמידיו.
כשראה זאת גיסו הרה"ג חכם נתן סלם זצ"ל, הוא אמר לי שבחיים חיותו לא היה מניח
מורנו לכתוב עליו כך, ואמרתי לו שאחרי פטירתו של אדם אין ענוה ואין גאוה, והרי
זאת האמת. אדהכי והכי נכנסו דודי הרב הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל והגרב"צ אבא
שאול זצוק"ל, ואמרתי לדודי שיספר לחכם נתן על "רוח הקודש". סיפר לו הרב צדקה
שאחר פטירתו של הגאון רבי אברהם עדס ע"ה כתבו עליו שיש לו רוח הקודש, והיו
שהתנגדו לכך משום שבחיים חיותו לא היה מניח לכתוב דברים כאלה, ותוך כדי לבטים,
ראה ראש הישיבה הרה"ג עזרא עטייא זצ"ל בהקיץ את רבי אברהם עדס שנגלה אליו ואמר
לו "אול, אול" (בערבית פירושו אמור אמור), קום ותאמר ואל תחשוש, כי בעולם הבא
אין גאוה או משוא פנים.
ואז אמרו שכל התארים שיש בהם חשש לגאוה אינם אלא דוקא מחיים כדי שלא לבוא לידי
גאוה, אבל אחרי פטירתו של אדם אין גאוה ואין ענוה ואין חשש. כששמע כך חכם נתן
סלם אמר אם כך העניין, תוסיף למודעה עוד שבחים, והוספתי.

כי השחית כל בשר
התורה כותבת על ההשחתה שהיתה בדורו של נח "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי
הָאֱ-לֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱ-לֹקִים אֶת הָאָרֶץ
וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ.
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ
חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (שם ו, יא-יג). ומבאר
רש"י שההשחתה שלהם היתה בעבודה זרה, גילוי עריות וגזל, ואף על פי כן לא נחתם
דינם אלא על הגזל. ועוד אומר רש"י שגם כל החיות, הבהמות והעופות השחיתו דרכם.
ויש להבין, והרי אין לחיות עופות ובהמות שכל ולא שולט בהם יצר הרע? אלא כיון
שהאווירה היתה כל כך מקולקלת, אפילו החיות והבהמות והעופות הושפעו ונפגעו.
ומכאן אנו רואים עד כמה ההשפעה של הסביבה היא דבר בלתי נמנע, ולכן כותב הרמב"ם
שהאדם צריך לקבוע את מקום מגוריו בשכנות עם אנשים יראי שמים, ואם אינו מוצא,
מוטב שילך לגור במדבר מאשר לגור בקרבת אנשים רשעים שימשכו אותו אליהם בדרכם
הרעה, וז"ל (פ"ו מהלכות דעות ה"א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו
ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר
לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים
בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים
ירוע', ואומר 'אשרי האיש וגו'. וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה
הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל
המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו
יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי
כענין שנאמר 'ישב בדד וידום'. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב
במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות
ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים".

נחתם גזר דינם על הגזל
במדרש מבואר שדרך ההשחתה בגזל בדורו של נח היתה בכך שהיו גוזלים פחות משוה
פרוטה כדי שלא יהיו יכולים לתבוע אותם בדין תורה. למשל, אם היה דוכן מכירה של
גרעיני תורמוס היה כל אחד עובר ומבקש לטעום גרגיר אחד, וכך היה בא אדם שני
ושלישי, עד שהיו גומרים למוכר את כל הסחורה, והוא לא היה יכול למונעם מכך, כי
הם היו אומרים לו וכי עיניך צרות בגרגיר אחד בלבד!? וגם לתבוע אותם בבית דין לא
היה יכול כי כל אחד היה לוקח פחות משווה פרוטה, וכך היו בגדר "נבל ברשות
התורה".
אומר בעל אוה"ח הקדוש, בלעם הרשע אמר 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו',
בלעם רוצה לחיות חיים מושחתים, אבל למות צדיק כמשה רבנו. וכתב שם שראה אדם אחד
רשע שהיה מוכן לחזור בתשובה בתנאי שימות מייד, כי הוא לא היה מוכן לחיות ולו
רגע אחד עם מצוות, ועל זה כתב הנביא יחזקאל שהקב"ה אינו חפץ במות הרשע כי אם
בשובו מדרכו וחיה. וז"ל אוה"ח הקדוש (במדבר כג, י): "עוד ירצה שבהגיעו ליום
המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה ואתונו היתה לו
סוכנת כמאמרם ז"ל (עיין ע"ז דף ד' ע"ב) תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב
ויהיה ישר כישרים באומות, ולפי שעמד על מזגו והנה הוא רע בתכלית הרע ונמנע ממנו
עשות יושר, לזה שאל דבר שיכל להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר", עכ"ל אור
החיים. ואח"כ הוסיף: "וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים
שיחזרו בתשובה ותיכף ימותו היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה
זמן ארוך, כי דבר מלך (יצה"ר) עליהם מלך זקן וכסיל רח"ל, עי"ש.

קיץ וחורף לא ישבותו
השבוע נקרא בפרשה על הבטחת הקב"ה שלא יביא יותר מבול על הארץ, וכן הבטחתו
שימשיכו סדרי עולם ועונות השנה כסדרם. וכך כתוב (בראשית ח' כ"ב) 'עֹד כָּל
יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה
לֹא יִשְׁבֹּתוּ'. וכותב האבן עזרא, וז"ל: "זרע וקציר חלק השנה לשנים, ואח"כ
לארבעה – קור כנגד החום, וקיץ כנגד החורף, והם כנגד ד' תקופות בשנה, וכולם יום
ולילה יחלקו, כי מה שחסר מזה נוסף בזה, ואחר כן ישוב העודף ויחסר, ויוסיף על
החסר עד היותם בשוה". דהיינו, חלוקת הקיץ והחורף מסודרת ומכוונת, ואין לשנותם
ולבלבל אותנו עם החלפת שעות על פי שעון קיץ או שעון חורף, כי אין בדבר זה אלא
גרימת בלבול לתפלות ולשאר דברים. כי רצון הבורא שבקיץ יהא היום ארוך והלילה
קצר, ובחורף ההיפך, הלילה ארוך והיום קצר (ועיין תענית ל"א ע"א רש"י ד"ה 'מכאן
ואילך').ויזכר זכרוננו ופקדוננו
התורה מונה את תולדות האדם, ומזכירה גם את נמרוד שכשמו כן היה, שמרד בעזות פנים
במלכות שמים וכפר בעיקר. והתורה כותבת (שם י' י"א י"ב) 'וַתְּהִי רֵאשִׁית
מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר. מִן
הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת
כָּלַח. וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה'.
ויש להבין, במה זכה אשור שנינוה היתה מממלכתו, ועליה חס הקב"ה ושלח את יונה
הנביא שיזהירם לשוב בתשובה בטרם יכלה בהם חמתו וישחיתם? רש"י הרגיש בשאלה זו
וכותב, וז"ל: "כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום לבנות
המגדל, יצא מתוכם". והעיר הגדולה היא נינוה שנאמר (יונה ג ג) ונינוה היתה עיר
גדולה לאלקים". ביאור הדברים הוא שאשור לא העיז להלחם בריש גלי נגד נמרוד, כפי
שנלחם בו ובדעותיו אברהם אבינו – וכשבא הדבר לידי מעשה ברח מפניו ובנה את
נינוה. ראה הקב"ה שכן הוא ואמר, אם כך נינוה נבנתה לשם יחוד קודשא בריך הוא
ושכינתה, שהרי עצם בריחתו של אשור הראתה לעולם את כחו וגדולתו של הקב"ה בעולם,
וכי מעתה כל העולם יאמרו שנמרוד לא אלוה כי הרי אשור ברח ממנו, זכר הקב"ה את
אותו המעשה, ובהגיע הדבר לידי כך שמעשיהם של אנשי נינוה התקלקלו ביותר וראויה
העיר להחרב, שלח אליהם את יונה בכל דרך שיבא ויזהירם לשוב בתשובה. עלינו ללמוד
מוסר על אחת כמה וכמה שהקב"ה יזכור כל מעשה טוב שיעשה כל אדם מישראל לדרי דרין,
ומחשבה זו תגרום לנו להתחזק יותר במצוות ומעשים טובים והכל לעשות נח"ר לפניו
יתברך.
בהמשך הפרשה התורה מונה (שם י"ד) "וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר
יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים'. ויש להבין, כיצד יתכן
שהפלשתים יצאו משני עמים שונים? וכותב רש"י, וז"ל: "ואת פתרוסים ואת כסלוחים
אשר יצאו משם פלשתים – משניהם יצאו, שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב
נשותיהם אלו לאלו, ויצאו מהם פלשתים". מכאן אנו למדים מיהם הפלסטינאים המייחסים
עצמם לפלישתים מה מקורם, ומאנשים כאלה לא יכולה לבוא שום תועלת, ואין בהם שום
אמון כי מקורם ומהותם לא מקור טהור, ואין לסמוך עליהם כלל. ללא תמימות מגיעים
לכפירה
בפרשה אנו רואים שהתורה משנה בשבחו של נח, בתחילה היא כותבת (שם ו ט) "אֵלֶּה
תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו', ואילו אחרי כן
היא כותבת (שם ז' א) "ַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל
הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה". ולכאורה מדוע
בתחילה נקרא צדיק תמים, ואילו אחר כך נקרא צדיק בלבד? ואמרו חז"ל: מכאן אנו
למדים שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. דהיינו, כל שבחו של נח הוא צדיק תמים,
ומיעוטו הוא 'צדיק' (עיין רש"י במקום).
ויש להבין, מהו ההבדל בין צדקות גרידא לבין צדקות עם תמימות? את ביאור לדבר זה
מסר המלאך המגיד למרן הבית יוסף, שנח היה בשתי תקופות קשות, בתקופת דור המבול,
ובתקופת דור הפלגה. בדור המבול, היו האנשים רמאים ושקרנים, ומלאה הארץ חמס
מפניהם ומושחתים בעריות, ואילו בדור הפלגה היו בגדר כופרים שכפרו בעיקר והרימו
ראש נגדו יתברך. ועמידתו של נח היתה נגד דור שלם של רמאים ושקרנים ומושחתים
מבלי ללמוד ממעשיהם היא בזכות צדקתו החזקה; ואילו מול דור שלם של כופרים בעיקר
לא היתה עומדת לו צדקתו בלבד, אלא היה צריך תמימות גמורה, שהרי רק מי שאין לו
תמימות מסוגל להגיע למצב של כפירה ולשפלות המדרגה בתכלית. וע"כ צדיק בדור
המבול, ותמים בדור הפלגה.

להיות יהודי מבית ומחוץהקב"ה מצווה את נח לעשות תיבה, (שם י"ד) "עֲשֵׂה לְךָ
תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ
מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר'. מכאן רמז לאדם שאם הוא רוצה להיות בתוך 'תבה'
שתגן עליו ושתהיה לו כפרה מכל עוונותיו, עליו להתנהג בחוץ כפי שהוא מתנהג
בביתו. ישנם אנשים שאמונים על האימרה הקוראת לאדם להיות יהודי בבית ואדם בחוץ,
ולצערנו גם אם בביתם הם מבינים שצריכים לחבוש כיפה לראשם ולקיים כמה מצוות כפי
יכולתם, הרי שבחוץ רוצים להראות את עצמם 'כמו כולם', על כך אומרת אומרת שצריך
להיות מצופה ב'כופר' מבית ומחוץ ללא שום הבדל. ק"כ שנים עסק נח בבניית התיבה
הקב"ה מצוה את נח לבנות תבה בעלת מדות, ועכבוהו משמים כך שנמשכה בניית התיבה
ק"ך שנים. וצריך להבין מדוע היה צריך הקב"ה לבקש ממנו לבנות תבה, והלוא די היה
להכניסו לבית אחד או לשטח מסוים ולמנוע מהמבול מלהגיע לאותו השטח ותו לא, והרי
ממילא התבה כולה התקיימה בנס, ומה עוד שיצאו מים רותחים מלמטה? ומבאר רש"י,
וז"ל: "הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור
המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד
הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו" עכ"ל. מכאן אנו למדים שאין הקב"ה חפץ במות
המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, ועד כדי כך האריך את זמן הבנייה שיעשה הדבר רעש
'תקשורתי' בכל העולם, והפך המקום לאתר תיירות שמכל העולם באו לראותו ולבקר בו,
לראות מה עושה ובונה נח, ובמשך ק"ך שנים דברו על זה, וכל זה כדי שיתנו על לבם
לשוב בתשובה שלמה.

בס"ד

עלון הלכות לפרשת נח מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.
בס"ד
עלון שבועי של הלכות מספר עוד יוסף חי פרשת נח– הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': מה עושים בזה"ז שאין תכלת?

תשובה: עושין כל הד' חוטין מלבן. ומקיימים בזה מ"ע של הציצית כתקנה כחכמים דס"ל שאין התכלת מעכב הלבן ואין הלבן מעכב את התכלת.

שאלה ב': מה צריך לאמר כשטווין את החוטים?

תשובה: יאמר בפיו בתחילת הטווי שהוא טווה לשם ציצית ויכול לאמר בכל לשון שיודע ואם לא עשה כן פסולין. שנאמר: תעשה לך לשם חובך. וכן כששוזר החוטים יאמר: אני שוזר חוטים אלו לשם ציצית. ואם לא עשה כן פסולין.

שאלה ג': מה עושים אם נקרע מעט הנקב שבו החוטים?

תשובה: התורה לא הקפידה בשיעור מקום הנקב אלא בשעת עשיית הציצית. ואם אח"כ נקרע הנקב ונתמעט השיעור, כשר. אבל זה דווקא אם נשארו הציציות שבו תלויים ולא הסירם אחר שנתמעט השיעור. אבל אם הסירם, בין שהחזיר אותם הציציות עצמם ובין שהביא אחרים, צריך לתקן מקום הנקב תחילה כפי השיעור הראוי ואח"כ יתלם. ואם לא עשה כן, פסול.

שאלה ד': האם מותר שהציצית יתקפל קצת כלפי הנקב שבו החוטין?

תשובה: אם נתקצר הטלית ע"י קשר הציצית דהיינו, שקרב הקשר לנקב ונכפל עי"ז קצת מהטלית מלמטה בשפתו, אין השיעור מתקלקל בזה ורואין כאילו הוא פשוט.

שאלה ה': מה עושים אם נקרע כל הכנף?

תשובה: צריך שיסיר הציצית של הכנף הזה ויתפור הכנף ואחר התפירה יתלה בו הציצית. זאת משום שתכף כשנקרע לגמרי, בטל מתורת בגד ונפסל הציצית. ואם ישארו הציציות תלויים בו ויתפרנו הרי זה תעשה ולא מן העשוי ואסור. במה דברים אמורים, אם נקרע כל הכנף מן הטלית לגמרי. אבל אם נשתייר כל שהוא מחובר לטלית, אעפ"י שהוא בתוך ג' אצבעות מותר לתופרו שחשוב עדיין כמחובר לטלית ולא נפסל. ויזהר לתופרו בחוט של משי בבגד צמר או בבגד צמר גפן. ואם הוא בגד משי, יתפרנו בחוט של צמר גפן.

דרשה מספר עוד יוסף חי דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

אלה תולדות נח, נח איש צדיק היה בדורותיו – נראה לי בסייעתא דשמייא להקדים מה שאמרו בגמרא עירובין: ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה. הללו אומרים נח לו לאדם שלא נברא והללו אומרים נח לו לאדם שנברא יותר משנברא. נמנו וגמרו: נח לו שלא נברא ועכשו שנברא יפשפש במעשיו. ומקשים: במאי פליגי? ומה טעם יש לכל אחד מהם? ועוד, איך יאמרו נח לו שלא נברא מאחר שהקב"ה בראו ואמר בבריאת האדם: וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד? ומי זה יאמר לא טוב אחר שאמר הקב"ה טוב?

ונראה לי בס"ד תואר אדם נקרא על הרכבתו בגוף ונפש ביחד. כי משמעות אדם הוא לשון אדמה קאי על הגוף שנברא מן האדמה. ומספר אדם הוא מ"ה כמנין הוי-ה במלוי אלפין קאי על הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל. וידוע כי הבריאה סמוכה למחצב הספירות. ולכן ישראל מצד הנשמות שלהם הם קרובים אל השם יתברך יותר מהמלאכים. יען כי המלאכים הם מעולם היצירה והם חוצה בסוד: הן אראלם צעקו חוצה. שהבריאה היא פנימית לגבי היצירה. וכנזכר בדברי רבנו האר"י ז"ל.

ובזה יובן בס"ד טעם לדברי רז"ל שאמרו: הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. דכתיב: וסביביו נשערה מאוד. והיינו, להיותם ממקום עליון שהוא עולם הבריאה הקרוב למחצב הספירות, לכך מדקדק עמהם יותר. ולזה אמר: וסביביו, נשמות הצדיקים שהם סביב למחצב הספירות, ולכך נקראים סביביו נשערה מאוד שמדקדק עמהם. ועוד גם הבריאה היא דין והיצירה רחמים כמ"ש רבנו האר"י ז"ל בעץ חיים שער סדר אבי"ע פ"ד בסוד יוצר אור ובורא חושך, שהיצירה רחמים והבריאה דין. וכיון שהיא דין ונשמות ישראל נחצבו משם, מדקדק עמהם יותר ומתנהג עמהם במשת הדין.

ולכך הללו אומרים נח לו שלא נברא, כי בהיות האדם מורכב גוף ונשמה נח לו שלא נברא, דהיינו, שהנשמה שלו לא היתה מן עולם הבריאה שנברא משם דווקא, אלא נח לו שתהיה מן היצירה או העשיה כדי שלא ידקדק עמו כחוט השערה. כי האדם בהיותו מורכב בעולם הזה גוף ונשמה, הוא עלול לחטוא. ואם ידקדק עמו כחוט השערה, קשה עליו. והללו אומרים נח לו שנברא כי בידו להטיב מעשיו. ואז יתעלו מעשיו להיות עולים כמה מעלות לפי מדרגת הבריאה, ואז שכרו גדול ועצום מאוד. ונמנו וגמרו: נח לו שלא נברא דווקא, כי אי אפשר שלא יכשל. אך עכשיו שנברא דווקא שהוא במקום גבוה ועליון, יפשפש במעשיו, אולי יעשה תשובה שלימה ויתהפכו זדונותיו לזכיות.

נמצא, האדם בהיותו בעולם הזה שמורכב גוף ונשמה, יאמר עליו תרתי: נח בהפכיות, כי בעת שעושה רצונו של מקום אומרים עליו נח לו שנברא, כלומר שיש לו נשמה מן הבריאה, כי על ידי כך מתעלים מעשיו מאה ידות. ולפעמים אם נכשל באיזה חטא אומרים עליו נח לו שלא נברא, ר"ל שלא היה לו נשמה מן הבריאה, כי ע"י שלקח נשמה מן הבריאה מתעלים מעשיו, וגם הפגם של החטא יהיה גדול באיכותו וגם בעונשו, כי לפום גמלא שחנא (לפי הגמל המשא). נמצא, נקרא עליו תרתי נח. אך אחר שתתפרד הנשמה מן הגוף ותשוב אל האלוקים אשר נתנה, אז הולך ממנו חד נח שאינו ראוי לומר עליו הכי והכי, אלא אומרים עחיו חד נח. ולא ישתנה מדבר לדבר אלא יאמרו עליו נח לו שנברא אם הוא צדיק גמור או נח לו שלא נברא אם אינו צדיק גמור.

ובזה יובן "אלה" הם הגוף והנשמה כשהם מורכבים יחד זה עם זה יהיה בהם "תולדות" של נח נח, כלומר יולידו מעשים הפכיים, שהם יש בהם יאמר עליהם נח לו לאדם שנברא ויש שאומר עליהם נח להיפך שנח לו שלא נברא, מאחר כי בהיותם מורכבים ועומדים יחד יתהפך האדם במעשיו, וממילא גם אמירה זו תתהפך בו אעפ"י שהוא צדיק תמים. וכל זה כשהאדם הוא "בדורותיו", ר"ל בעולם הזה, שאפשר להתהפך כרגע אעפ"י שהוא צדיק תמים עתה. וכמ"ש רז"ל בדין המקדש את האשה על מנת שאני צדיק הרי זה מקודשת מספק וכן על מנת שהוא רשע גם כן מקודשת מספק. אבל אם הוא "את האלוקים" שנפרדה הנשמה מהגוף ועלתה אל האלוקים, "התהלך נח", ר"ל הלך ממנו נח אחד מהשניים הנזכרים, שעתה לא יאמר עליו אלא רק נח אחד.

 

בס"ד

פרשת נח – הפסקות לעולים לתורה וטיפים לקוראים בתורה.
הפסקות לעולים לתורה כפי שנתקבל ממורי ורבי חכם יצחק מחלב בן שמחה ע"ה שקבל מרבו חכם יעקב מצפי ע"ה:
נח:

במנחה של שבת ובשני וחמישי: לכהן עד "ושלושים אמה קומתה". ללוי עד "ונשי בניך איתך". לשלישי עד "כן עשה".

בשבת בבוקר: לכהן עד "כן עשה". ללוי עד "ככל אשר צוהו ה'". לשלישי עד "ופרו ורבו על הארץ". לרביעי עד "ויעל עולות במזבח". לחמישי עד "ומלאו את הארץ". לששי עד "ורבו בה". לסמוך עד "ובין כל בשר אשר על הארץ". והשביעי משלים הפרשה.

טיפים:

פרק ז' פסוק ז': ויבא נח, במלה ויבא הטעם הוא מלעיל באות י'.

פרק ז' פסוק כ"ב: רוח-חיים צריך לשים לב לא לבלוע ח' אחת אלא לבטא את הח' של רוח ואת הח' של חיים.

פרק ז' פסוק כ"ג: וישאר אך נח. המלה וישאר היא מלעיל והטעם הוא באות ש'.

פרק ח' פסוק ו': חלון יש לבטא עם דגש חזק באות ל'.

פרק ח' פסוק י"ח: ויצא מלעיל והטעם באות י'.

פרק ט' פסוק כ"ו: אלהי-שם המלה אלהי הטעם באות ל' מלעיל.

פרק י"א פסוק ג': לאבן האות א' בקמץ.

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *