פרשת מסעי

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה (חלק א') בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

הפטרה לפרשת מסעי:

בס"ד

דרשה לפרשת מסעי והלכות בין ר"ח לתשעה באב מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.
מסעי – בין ר"ח לתשעה באב

28.07.2008 (15:47)

מסעי – בין ר"ח לתשעה באב
הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

קול צופיך 322 פרשת השבוע
מסעי – בין ר"ח לתשעה באב
הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

אלה מסעי בני ישראל – תשובה וחרטה
כתוב בפרשה (במדבר לג, א-ב) "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ
מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה
אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם".
אומר רש"י, וז"ל: "למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי
שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל
ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם
י"ד שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה וכו' למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא
משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן וכו' נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו
אלא עשרים מסעות – זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת,
משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל
אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך", עכ"ל.
ויש להבין, מדוע הוסיף רש"י משל, ומה חסרון מצא בפירושו הראשון? אלא אמרו
המפרשים, שרצה לרמוז על "המסעות" של עם ישראל מדרך הטובה, וזה ביאור המשל שהביא
משם התנחומא: המלך – זה הקב"ה שמביא את עם ישראל לרפאותם, ורצה לעורר בהם חרטה
שיתחרטו על כל מעשיהם הרעים, הזכיר להם את הר סיני ואומר להם "כאן ישננו" – רמז
לעם ישראל שישנו לפני קבלת התורה והיה צריך משה רבנו להעירם כדי לקבל את התורה
שהיא חמדה גנוזה של הקב"ה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, ובזה התחרטו על
מעשיהם הרעים (ועיין במג"א סי' תצ"ד בהקדמה, וז"ל: "איתא בזוהר שחסידים
הראשונים היו נעורים כל הלילה [בליל שבועות] ועוסקים בתורה וכו' ואפשר לתת טעם
על פי הפשט לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא
במדרש לכן אנו צריכים לתקן זה). עוד הזכיר להם "כאן הוקרנו" – רמז לעמלק שקירר
את התלהבותם של עם ישראל בקיום המצוות וזהו שהתורה אומרת "אשר קרך בדרך" מל'
קירור. ועורר בהם חרטה על העניין ההוא. "כאן חששת את ראשך" – הזכיר להם שבדרכם
לארץ ישראל ביקשו לחזור למצרים, וזהו שהתורה כותבת "נתנה ראש ונשובה מצרימה",
וכך התחרטו עם ישראל על כל מעשיהם הרעים.

אשר נאכל במצרים חינם
ושואלים המפרשים כיצד אמרו ישראל כשרצו לחזור למצרים "זכרנו את הדגה וכו' אשר
נאכל במצרים חינם" (במדבר יא, ה), וכי אכלו בחינם, והרי השתעבדו בעבודת פרך,
ואין זה נחשב לתשלום?! רש"י עמד על שאלה זו ותירצהּ, וז"ל: "אם תאמר שמצריים
נותנים להם דגים חנם והלא כבר נאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו
נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם?! ומהו אומר חנם – חנם מן המצות".

קבורת בכורי מצרים ואלוהיהם
פרשתנו מתארת את מצבם של המצרים ואת אבלם בשעה שבני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה
(שם, ד) "וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר
וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים". פשט הדברים הוא, בשעה שהמצרים רצו לצאת
ולהלחם בעם ישראל, הקב"ה הכה בהם כל בכור, ולא היה בית אשר אין שם מת, וכולם
היו טרודים באבלם ובבכיים כך שעם ישראל יצאו ללא מפריע וללא כל פגע. אבל עדיין
יש להבין מהו "ובאלהיהם עשה ה' שפטים"? אלא שכל הפסלים והאלילים של מצרים היו
עשויים מעץ, והתחילו להרקיב, ואם היו עשויים ממתכת נמסו (עיין רש"י שמות יב, יב
"של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ") וכיון שלא רצו המצרים "לבזות" את
אלוהיהם לקחו אותם אתם וניצלו את קבורת בכוריהם כדי לקבור גם את אלוהיהם, וזהו
שעשה באלוהיהם שפטים.

ואלה מסעיהם למוצאיהם
כתוב בפרשה (במדבר לג, ב) "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', והפסוק
מסיים בסדר הפוך "ואלה מסעיהם למוצאיהם". בעל ה"כלי יקר" התייחס לשינוי זה
וכתב, וז"ל: "זו נסיעת בני ישראל אשר יסודם מארץ הקדושה על כן הפכו תמיד פניהם
מן מוצאיהם המקום אשר יצאו משם ממצרים, ומגמת פניהם למסעיהם לבא אל הארץ אשר
נשבע ה' לאבותם".

הראה הקב"ה למשה את כל הארץ
כתוב (במדבר לד, ב) "זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה". ידוע
שכל מקום שנאמר "זאת" או "זה" – הראהו הקב"ה למשה באצבע, דבר זה מצינו במעשה
המנורה שנאמר "וזה מעשה המנורה", וכן לענין מולד הלבנה אמר לו הקב"ה "החדש הזה
לכם ראש חודשים".

וכשרצה משה רבנו ע"ה להכנס לארץ, אמר לו הקב"ה שהוא לא יכנס לארץ, אבל הוא יכול
לראות את כל הארץ. אדם רגיל יכול למשל לראות עד מרחק של קילומטר, אבל הקב"ה
נתן למשה רבנו יכולת לראות בעיניו עד קצה הארץ, וכל מה שהוא ראה הוא קנה לעם
ישראל.

ויש לשאול, הרי אם למשל שני אנשים הלכו ברחוב וראו שטר של מאתיים שקל, זה
אומר השטר שלי, וחברו רץ ותפס את השטר והגביהו – השני זכה בו, כי מהדין אין
קנין בהבטה אלא בהגבהה. אם כן, כיצד אמר ה' למשה שכל מקום שיסתכל, הוא יזכה בו
לעם ישראל, הרי הבטה אינה קונה? (עיין תוס' על ב"מ דף ב' ע"א).

אלא הענין הוא כך, אדם שראה מציאה ברחוב – ההבטה אינה קונה, אבל אם אמר לחברו
'אני רוצה לתת לך מאתיים שקל ואם תראה אותם תקח אותם', אזי אם יבא אדם אחֵר
ויקח את השטר, הוא לא זכה. וכן הדבר כאן, הקב"ה אמר למשה רבנו שיסתכל ויזכה
בארץ, ולכן ההבטה קונה.

ויחנו בחשמונה – חנוכה
על הפסוק (שם, כט) "וַיִּסְעוּ מִמִּתְקָה וַיַּחֲנוּ בְּחַשְׁמֹנָה" מביא
הבא"ח רמז לחנוכה, שכן לפי סדר המסעות המוזכרים בפרשה זהו המסע העשרים וחמש,
ורמוז כאן שביום כ"ה לחודש כסליו נלחמו החשמונאים וגברו על היוונים.

ירושת הארץ – שמירת קדושתה
מצות ירושת הארץ גדולה עד מאוד וכך אומרת התורה (שם, נ) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל
מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל
אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם
וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם
תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ". מצות ישוב הארץ אינה מסתכמת
ביישוב גרידא, אלא בשמירה על קדושתה מכל משמר, ואם חלילה ימצאו עבודה זרה,
פסלים וכל כיוצא בהם בארץ ישראל, צריכים לעקור אותם לחלוטין ולא להשאיר מהם כל
זכר, או אז יתקיים בהם "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי
לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ".

מצות יישוב ארץ ישראל
עוד אומרת התורה (שם פסוק נ"ד) "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל
לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם". ויש להבין וכי ב"מתנחלים" עסקינן? אלא כותב רש"י (על פסוק
נ"א): "כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' – והלא כמה פעמים הוזהרו על
כך, אלא כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו
מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן". ועל פסוק נ"ב
ביאר: "והורשתם – וגרשתם". ועוד כותב רש"י (שם פסוק נ"ג): "והורשתם את הארץ –
והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו
להתקיים בה". נמצינו למדים שיש סייעתא דשמיא מיוחדת למי שמקיים את מצות יישוב
הארץ במלוא עוצמתה.
וכותב הרמב"ן, וז"ל: "על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו
אותה כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ
שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו
(כתובות קי ע"ב) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה
שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי
הכתוב הזה היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ
(דברים א ח)". היינו, כל מי שחושב להתיישב במדינות אחרות עובר על מצות ה' שציוה
לבוא ולהתיישב דוקא בארץ ישראל. ועיין באבן עזרא (בראשית לג, יט) וז"ל: "הזכיר
זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק
עולם הבא", עכ"ל.

המסרב לעלות לארץ ישראל
הרמב"ם לעיל הזכיר את ענין מורד ומורדת שמסרבים לעלות לארץ ישראל. ומעשה אירע
בתקופת הרמב"ם באיש ואשה שרצו להתגרש אך כל הניסיונות להשכין שלום ביניהם, עלו
בתוהו. לבעל היתה בעיה קשה לגרשה מכיון שסכום הכתובה היה גבוה עד מאד. יום אחד
בא אדם פיקח לבעל ואמר לו יש לי עצה בשבילך, הנך יודע שכל משפחתה הקרובה של
אשתך נמצאת במצרים, תחליט שאתה רוצה לעלות לארץ ישראל, והיא לבטח לא תרצה
להצטרף אליך, שהרי אתם כבר כמה שנים בהליכי גירושין, זאת ועוד היא לא תרצה
להתנתק מבני משפחתה, והרי הדין הוא שאם איש או אשה רוצים לעלות לארץ ישראל והצד
השני אינו רוצה, יש לו דין של מורד או מורדת ויוצאת האשה ללא כתובה – וכך תוכל
לגרשה ללא כתובה, ורווח לך. הבעל שמע לעצה זו וכך עשה, וכדברי אותו פיקח כך
היה, האשה סירבה לעלות עימו לאר"י, והבעל תבע לתת לה גט ללא כתובה מדין מורדת.
באו שניהם לפני הרמב"ם, והוא הבין מייד שאותו בעל עושה הערמה, ואמר לו "רמאי!
שקרן! אינך רוצה באמת לעלות לארץ ישראל, אלא אתה מחפש עילה לגרש את אשתך ללא
כתובה מדין מורדת, אין לך זכות לעשות זאת", והוא דחה את תביעתו (עיין לתשובות
הרמב"ם סי' שס"ה, ועיין לרמב"ם פי"ג מהלכות אישות הל' כב, כג).

גבולות הארץ – מצוות התלויות בארץ
כתוב בפרשה (שם, לד, א-יב) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת
הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ.
וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב וכו' וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה
עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה וכו', וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה וְהָיוּ
תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ סָבִיב".
ידוע שלכל מדינה ומדינה יש קו גבול התוחם את שטחיה, וניתן לבאר את הפסוקים
דלעיל שהתורה באה לציין את קווי הגבול התוחמים את שטחה של ארץ ישראל.
ומיהו, רש"י כותב שהתורה לא התכוונה לסרטט את גבולות הארץ כדי לדעת את שטחהּ,
אלא כדי לדעת את קדושתה, באיזה חלק מתחייבים כל גידוליה בתרומות ומעשרות, וז"ל
רש"י: "זאת הארץ אשר תפול לכם וגו' – לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות
בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך מן הגבולים הללו
ולפנים המצות נוהגות", עכ"ל. דברי רש"י מלמדים אותנו שגם אם ירצו עם ישראל
להרחיב את גבולות הארץ בכדי לתפוס שלטון, לא יקבלו אותם שטחים קדושה המחייבת
תרומות ומעשרות אלא יחול עליהם דין של חו"ל, ויישוב הארץ זה דווקא עניין של
קדושה ומצוות הנוהגות בה. אמנם, לעתיד לבוא כתוב שירושלים תתרחב עד דמשק ולשם
כך צריך מלך ואורים ותומים כדי לתת לאותה הרחבה דין של קדושה ומצוות, ולא סגי
באישורים של העירייה וכדומה.

יש שואלים, לשם מה יהיה צורך שירושלים תתרחב עד דמשק, והרי גם אם ירושלים תשאר
כפי שהיא, כבר העידו שמעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים? אלא אומרים
המפרשים שבאמת המציאות היתה שהיה צר בירושלים אלא שמרוב אהבתה, איש לא התלונן
על כך. ונ"ל לבאר את העניין כך, לעתיד לבוא כל המתים עתידים לחיות, ויהיו
מיליארדי אנשים בירושלים, והרי מבחינה טכנית צריך מקום גדול כדי לאכלסם, ולכן
יהיה צורך להרחיב את גבולותיה של ירושלים, כי נכון שאפשר לעלות לירושלים
כתיירים ויקבעו תורים לכך, אבל בערב פסח בעת שחיטת קרבן פסח הרי כל ישראל
צריכים לבא לירושלים וכמה מיליארדים יעלו, וראה למשל במסכת פסחים דף ס"ד ע"ב
משמע שהיו בירושלים כשנים עשר מליון יהודים לפחות.

גבולות הארץ על ידי הירדן
נהר הירדן הוא אחד מגבולות הארץ, והוא מיוחד ושונה משאר נהרות שבעולם. שאר
הנהרות נעים במסלול קבוע וישר, אבל נהר הירדן מתפתל והולך במסלולו בכמה מקומות.
וכיון שכן, נמצא שהגבול אינו ישר אלא מתפתל והולך, ובשיטה מקובצת (ב"מ על דף
כ"ב ע"א) כתב שיש בזה נפקא מינה למעשה שאין חיובי תרומות ומעשרות אלא במסלול
שבקו ישר, וכל המקומות שנספחים לפיתוליו של הירדן פטורים מתרומות ומעשרות. מכאן
רואים כמה שהמצוות יקרות וחשובות מכל דבר אחר בעולם, כי בנדון דידן התורה לא
מתייחסת אלא לענייני המצוות ולחיובי תרומות ומעשרות ותו לא.

עישרתן, עירבתן?
פעם לימדתי הלכות הפרשת תרומות ומעשרות בבית כנסת "מנחת יהודה" והביאו לי ארגז
של שקדים כדי להמחיש באופן מעשי כיצד מפרישים, והסברתי את העניין בהרחבה גדולה
כיד ה' הטובה עליי. לאחר השיעור פנה אלי אחד ממשתתפי השיעור ואמר לי שלא הסברתי
טוב, וכי הוא לא הבין את הדברים. הסברתי לו פעם נוספת, אך גם לאחר הסברים
נוספים הוא אמר שלא הבין ותלה זאת שוב בהסבר שלי.
שאלתי אותו האם יש לך אשה? ענה לי: כן. אמרתי לו האם אתה קורא "במה מדליקין"?
והוא אמר לי כן. אמרתי לו היתכן שאשתך יודעת לעשר ואתה לא יודע, והרי אתה אומר
כל ערב שבת ששואלין את הנשים "עישרתן עירבתם" וכו', משמע שהאשה בקיאה בזה יותר
ממך.

תרו"מ בקצרה למי שלא יודע
בחיד"א ובחזו"א מובא שאם אדם אינו יודע ואינו מבין בפרטי תרומות ומעשרות, הוא
יכול להפריש כמות הפירות או הירקות כדין, ולומר שכל הפרשות תרומות ומעשרות
יחולו כמו שכתוב בנוסח שבלוח תרומות ומעשרות שבביתו, או שיאמר כמו הנוסח שכתוב
בסידור 'קול אליהו' עמוד תתקי"א (911), ובדיעבד זה מועיל. ואמנם לא יעשה כן אלא
מי שבאמת לא יודע ולא יכול להפריש ולומר את הנוסח המלא כדין.
החיד"א מביא אסמכתא לכך מהמעשה עם ר' מאיר בעל הנס (המובא בגמרא בע"ז דף י"ח
ע"א). פעם אחת תפסו את רבי מאיר בעל הנס אחרי שהבריח את אחות אשתו מבית הסוהר.
ובאותו המעשה כשבא להוציאה מבית הסוהר אמר לו אותו סוהר אם יתפסו אותי ישליכוני
אל גוב האריות. אמר לו רבי מאיר בעה"נ שאם יקרה דבר כזה יאמר "אלקא דמאיר
ענני" ויינצל מכל רע. אמר לו אותו שר בית הסוהר מנין לי שאתה צודק? אמר לו
תנסה, היו שם כלבים טורפים והוא זרק עליהם אבן ומיד הם באו לטורפו, אך הוא
אמר 'אלקא דמאיר ענני' ולא קרא לו מאומה. לאחר זמן שמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר
ששחרר את אחות אשתו של ר"מ, וציוה לתלותו. אמר הסוהר 'אלקא דמאיר ענני' ולא
הצליחו לתלותו, וכששאלו לפשר הענין סיפר להם הסוהר מה שאמר לו ר"מ לומר. ושם
מוכרח לומר שאותו שר בית הסוהר שהיה גוי לא ידע לכוון מאומה, ואף על פי כן אמר
"אלקא דמאיר ענני" על דעת רבי מאיר בעל הנס, וזה הועיל לו וניצל. ומכאן למד
החיד"א שאדם שאינו יודע לומר את כל נוסח תרו"מ, הוא יכול להפריש תרומה ומעשר
ולומר 'הריני מפריש על דעת מה שכתוב בנוסח בלוח או בסידור', וכנ"ל.
עוד מסופר שם שהקיסר התרגז על ר"מ בעל הנס וביקש לחרוט את צורתו של ר"מ בעה"נ
על לוח של עץ וציוה על השוטרים לחפש אדם שדיוקנו כדיוקן החרוט על הלוח ולהביאו
אליו. מצאוהו השוטרים והתחילו לרדוף אחריו, ברח מהם ר"מ ונכנס למסעדה של גוי
וביקש שיביאו לו תבשיל של חזיר, טבל את אצבעו ברוטב של אותו התבשיל והרים את
ידו לפיו ומצץ אצבע אחרת, ראו זאת השוטרים ואמרו בודאי שאין זה ר"מ אלא אחֵר,
ועזבוהו.

"אחרים" – רבי מאיר בעל הנס
והנה כשבא עשיו להלחם ביעקב כתוב (בראשית לב, ח) "ויירא יעקב מאוד ויצר לו",
ופירש רש"י: ויירא ויצר – ויירא שמא יהרג, ויצר שמא יהרוג הוא את אחרים". שואל
בעל הבא"ח, די היה לבאר שפחד שמא ייהרג ושמא יהרוג, ומה זה שכתב "את אחרים" ?
וענה, רמז יש כאן למה שאמרו חז"ל ש"אחרים" זה ר' מאיר בעל הנס (כמובא בגמרא
בהוריות דף י"ג), ויעקב פחד שאם הוא יהרוג את עשיו, הוא גם יהרוג את "אחרים"
הוא ר"מ בעל הנס, כי ר"מ מזרעו של עשיו.
כעין זה מסופר על יהודי פיקח מאוד שהיה מקורב למלך, ושונאיו הלשינו עליו מידי
יום עד שכעס עליו המלך וביקש להורגו. שאל אותו המלך אתה יודע מהו מזלך? (הבין
אותו יהודי שרוקמים מזימה נגדו ורוצים להכשילו) אמר לו שמזלו פחות מעט ממזלו
של המלך, וכי על פי מזלו הוא ימות יום אחד לפני המלך. מששמע כך המלך נבהל מאוד
וציוה למשרתיו לשמור עליו מכל משמר לבל יאונה לו כל רע.

בין המיצרים
אבלות על ירושלים
בימים אלו בהם אנו נמצאים שהם ימי בין המצרים אנחנו צריכים להתחזק ביותר בתפילה
ובתחנונים על בניינה של ירושלים, וכבר אמרו חז"ל שכל המצטער על חורבנה של
ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכמו שכתוב "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" מי
שמתאבל עליה ישיש וישמח עליה לעתיד לבוא.

תיקון חצות
בימים אלו אומרים "תיקון חצות" לאחר חצות היום (עד השקיעה) ואומרים "תיקון
רחל" בלבד (עיין כה"ח תקנ"א ס"ק רכא, רכב). ובלילה אומרים "תיקון לאה" ויכול
לאומרו אפילו כשהוא יושב על כסא.ובשנת השמיטה מנהגינו שלא לומר תיקון רחל בחצות
היום ראה בקול צופיך פינחס תשס"א מפני שכתוב בזהר הקדוש שיש שמחה גדולה בשמים
בשנת שמיטה.ועיין עוד בספרמעשה אליהו לרב הגאון המקובל האלקי רבי אליהו מני זצל
בסימן קצג ובסימן שיח וכן בספר זמרת הארץ למקובל האלקי רבי אביגדור עזריאל
זצוקל תלמיד רבינו הרשש זצל וטעמו שלא מעוררים בכי ונהי בשנה זו שהיא שנת
השמיטה שיש בה מעין קדושת שבת וכן כתב בספר אוזני יהושוע בדף מה לרב הגאון רבי
יהושע משה זצל רבה של גבעתיים מחכמי ורבני בבל והוא גם מחבר ספר קץ הימין על
חכמי בבל..

חז"ל אומרים שאי אפשר להפריז במנהגי האבלות על חורבן הבית, שאם לא כן אין לנו
חיים כלל, ומאידך אי אפשר להקל ראש בזה ולהתעלם מהחורבן, על כן תקנו חז"ל מנהגי
אבלות שראוי לנהוג בהם זכר לחורבן.
ואם אדם מצטער ונאנח על חורבן הבית, ומעלה על ליבו שכל דור שלא נבנה בית המקדש
בימיו כאילו נחרב בימיו, אז לעתיד לבא כשיבא המשיח, שכרו גדול מאד, ואפילו על
האנחה הזו יקבל שכר.

דע מאין באת ולאן אתה הולך
המשנה באבות אומרת (פ"ג מ"א) "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד
ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה
ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה".
ויש להבין לשם מה המשנה כפלה את הדברים? אלא דרכו של היצר הרע להכשיל את האדם
בכל דרך והוא מסיתו ואומר לו הרי באת מטיפה סרוחה ומי מתחשב בך בכלל, צא ועשה
עוונות! לאן אתה הולך? למקום רימה ותולעה, מי אתה בכלל, תהנה בכל יכולתך! אבל
האדם צריך לדעת שכל המחשבות הללו הם מדרכיו של היצר הרע שרוצה להכשילו בכל
מאודו, ולכן צריך לומר לו אני לא טיפה סרוחה אלא מזרעו של אברהם אבינו ומעלתי
גדולה ועצומה, וכמו כן יש לי אחריות כבדה לעתיד עם ישראל כולו והמשך קיומו בדרך
התורה והמצוות. גם למקום רימה איני הולך אלא עליי לקיים מצוות עד שאהיה במדרגה
שלא תשלוט בי רימה ותולעה וזהו תפקידי בעולם.

"מקום" עפר רימה ותולעה
ועל זה מבאר מרן בעל הבא"ח, מהו שכתוב שהולך ל"מקום" עפר רימה ותולעה? וסיפר על
רבו הגאון הצדיק בעל הזבחי צדק זיע"א, שלאחר שקברו אותו היה צריך להוציאו
ולהעביר את קברו למקום אחר כי כך גזרו אז השלטון, וראו כולם שאחרי הרבה שנים
נשאר גופו שלם לחלוטין כמו שהיה בחיים חיותו מרוב עוצם קדושתו. וזהו שלפעמים
אדם מתעלה למדרגות כאלה שהוא הולך ל"מקום" עפר רימה ותולעה אבל אין להם שום
שליטה בגופו. וכעין זה מסופר בגמרא על פועליו של רב נחמן שהיו חופרים באדמה
ושמעו צעקה מתוך האדמה, נבהלו מאוד והלכו לספר לו את הדברים לרב נחמן, הלך ר"נ
וראה שקבור שם אחד התנאים ועיניו פקוחות, והוא התחיל לדבר עמו ושאל אותו לשמו,
והלה אמר לו ששמו אחאי בר יאשיה. א"ל ר"נ: ולא אמר רב מרי עתידין צדיקים דהוו
כעפרא ? א"ל רב אחאי: מיהו מרי שאיני מכירו? א"ל ר"נ: והרי כתוב "וישוב העפר על
הארץ כשהיה". א"ל: מי שלמדך קהלת לא למדך משלי דכתיב (משלי יד) "ורקב עצמות
קנאה" – כל מי שיש לו קנאה בליבו עצמותיו מרקיבים, וכל שאין לו קנאה בליבו אין
עצמותיו מרקיבין. נגע בו ר"נ וראה שיש בו ממשות. א"ל ר"נ: אולי יבא מר לביתי
? א"ל גלית דעתך שאפילו בנביאים לא למדת דכתיב (יחזקאל לז) "וידעתם כי אני ה'
בפתחי את קברותיכם", היינו שצריך להמתין עד זמן הגאולה. הרי שיש אנשים שיכולים
להתעלות למדרגה שבמיתתם קרויים חיים כפשוטו (עיין שבת קנ"ב ע"ב).

הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע
כתוב (תהלים קכו, ו) "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע בא יבא ברינה נושא
אלומותיו".
יש המבארים פסוק זה כך, לעיתים באים לאדם ומבקשים ממנו שיתרום כסף לבית כנסת או
לישיבה, והוא מתחיל לבכות שהמצב הכלכלי שלו קשה ומס הכנסה לוקח ממנו כך וכך
וכו' – "הלך ילך ובכה", ואם לבסוף הוא נותן משהוא – נותנים לו מהשמים כפי מה
שנתן. אבל אם מתחילה הוא נותן בשמחה ובטוב לבב – "בא יבא ברינה", אז מהשמים
יתנו לו בכפל כפליים – "נושא אלומותיו", שנאמר "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד"
(הושע י, יב).

ואומר בעל הבא"ח (בהקדמה לפרשת דברים), אנחנו הולכים ומתקרבים לערב ט' באב "הלך
ילך ובכה" – הולכים לבית הכנסת בבכיה וחוזרים בבכיה. ומי שזוכר את חורבן בית
המקדש, אז לעתיד לבא "בא יבא ברינה", וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה
בשמחתה.
ועוד אומר בעל הבא"ח, המילה "בא" היא אותיות אב.

שבת ור"ח אב

ר"ח אב שחל בשבת – מה מפטירין ?
השנה יחול ר"ח אב בשבת. ומה מפטירין בשבת זו, האם הפטרה של ג' דפורענותא –
"שמעו דבר ה'", או הפטרת שבת ור"ח – "השמים כסאי" ? כתוב בשו"ע (סי' תכ"ה סעי'
א'): "ראש חודש שחל להיות בשבת וכו' מפטירין השמים כסאי". וכתב הרמ"א: "אבל ראש
חדש אב שחל להיות בשבת, מפטירין שמעו, וי"א השמים כסאי, וכן עיקר במקום שאין
מנהג".
אומר הגר"א: אע"פ שהרמ"א כתב "וכן עיקר" דחה סברא זו מהלכה ופסק כדעת השו"ע
לומר "שמעו".

ולמעשה, הספרדים נוהגים להפטיר ב"שמעו" ואומרים אחר כך פסוק ראשון ופסוק אחרון
מהפטרת שבת ור"ח – "השמים כסאי", וכן נהגו חלק מהאשכנזים (מנהג הגר"א, ועיין
למש"ב שם ס"ק ח'). וחלק מהאשכנזים נוהגים להפטיר "השמים כסאי".

הכרזה על הצום
מנהג הספרדים להכריז בשבת שלפני י"ז בתמוז וי' בטבת על הצום אחרי קריאת התורה
לפני "אשרי" להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום, ויש לכך נוסח מיוחד (עיין לשו"ע
סי' תק"ן סעי' ד' ולחונים עליו. ונוסח ההכרזה מובא בסידור 'קול אליהו' בעמוד
546). האשכנזים לא נהגו בזה (רמ"א שם). ומכל מקום טוב שגם אחינו האשכנזים
יכריזו בשבת על יום התענית (ולאו דוקא בנוסח של הספרדים), או שיתלו מודעה ובה
מועד התפילות ביום התענית וכך הציבור יהיה מודע לדבר.

על צום ט' באב אין מכריזים, כיון שהוא ידוע לכל, וכבר מי"ז בתמוז כולם שואלים
מתי יחול ט' באב. וידוע שאם יחול יום ראשון של פסח ביום מסוים בשבוע, באותו יום
בשבוע יחול צום י"ז בתמוז וכן יום ט"ב.

מקדש השבת וישראל וראשי חדשים
כתוב בשו"ע (סי' תכ"ה סעי' ג'): "ר"ח שחל להיות בשבת, כולל במוסף בברכה רביעית
שבת ור"ח וחותם מקדש השבת וישראל וראשי חדשים".

בדפוס הראשון של סידור "בית דוד ושלמה" היה כתוב רק "מקדש השבת", אבל בדפוס
החדש תיקנו זאת והוסיפו "וישראל וראשי חדשים".

סגולות לזיווג
בחורים שרוצים להתארס ולמצוא אשה טובה, ילמדו להם לסגולה שלא יאבדו מלומר ברכת
הלבנה בכוונה ובציבור (כה"ח סי' תכ"ז ס"ק י').
ואני אומר לבחורות שרוצות להתחתן שיבואו לברכת הלבנה, אך כיון שנשים אינן
מברכות ברכת הלבנה, תבקשנה מהחזן שיכוון לפטור אותן בברכתו.

ועוד אנו אומרים להם, שיתפללו מנחה, ובברכת "שמע קולנו" יאמרו בקשתם, כי אמרו
חז"ל יצחק תיקן את תפלת מנחה שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג),
ומיד אח"כ כתוב "ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל" (שם סד).

מראש חדש אב

דרוש וקבל שכר
אנו מקווים שכל ההלכות של ט' באב שאנו עוסקים בהם יהיו להלכה ולא למעשה,
להגדיל תורה ולהאדירה.

בנין
משנכנס אב, ממעטין בשמחה. אין בונין בנייה של שמחה או לצורך מותרות. אבל בארץ
ישראל
מותר לבנות בנין גם בתשעה הימים, משום מצוות ישוב ארץ ישראל.

סיוד וצביעה
אין לסייד או לצבוע את הבית החל מראש חדש אב.
פעם היו באים הסיידים מר"ח אב ומבקשים מהגבאים לסייד את בית הכנסת, וכיון
שהרבה סיידים רצו לעבוד, היו הגבאים מחלקים את העבודה ביניהם.

בבית כנסת "פורת יוסף" שבעיר העתיקה, ובבית כנסת "עדס" היתה תקרה גבוהה מאד,
וכדי לסיידה היו צריכים סולמות גבוהים. בבית כנסת "עדס" ישנם ציורים של שנים
עשר השבטים שצוירו על ידי צייר, ועל ההיכל הוא צייר את הסמל של שבט דן – נחש.
אחר כך התברר שאותו צייר היה "מסוני" והסמל שלהם הוא נחש, ואז הבינו מה שעשה
והורידו ציור זה מעל ההיכל.

הייתי פעם בבית כנסת "עדס" והיה שם שלט של "שויתי ה' לנגדי תמיד" שמאיר על ידי
ניאון (אז זה היה דבר חדש). וביקש הגבאי מהשמש שידליק זאת לפני תפלת שחרית,
ויכבה אחרי "עלינו לשבח". אמר השמש: כשאני מכבה הרי אני מוחק את שם ה', הכיצד
אעשה זאת ? אמר לו הגבאי זה רק נורות חשמל ואינך מוחק כלום, אך השמש לא נענה
לבקשתו. אני עברתי שם באותו רגע, וכשהם ראו אותי בקשו ממני שאפסוק להם בזה
(אני הייתי עוד צעיר לימים) אמרתי לשמש שיקנה שעון שבת ויכוון אותו לשעה הרצויה
והוא לבד ידליק ויכבה, והגבאי הסכים ואכן קנו שעון שבת מיוחד לזה.

לימים, נבחר יצחק נבון לנשיא המדינה ואני התמניתי לרב הראשי לישראל, והכינו
לנו קבלת פנים בבית כנסת "עדס", חשבתי שבבית הכנסת יאמרו מזמורי תהילים או
שנקבל עול מלכות שמים, או נאמר "פתח אליהו" והנה אני רואה שהכינו רק כיבוד של
עוגות ומאכלים שונים וכו'.
וכשבקשו ממני לדבר, פתחתי בשבח השמשים של הדור הקודם, והנה קם אדם אחד מבין
הקהל ואמר לי 'אני אותו שמש שאתה ספרת עליו, ידעתי שאתה תהיה רב ראשי'. "בן
פורת יוסף בן פורת עלי עין" השמשים של הדור הקודם היו מתווכחים ביניהם בהלכה אם
לעשות דבר פלוני או לא.

קנייה ומכירה
א. חתן – משנכנס אב, ממעטין במשא ומתן, יש מחמירים בכל משא ומתן, ויש שאוסרים
לקנות רק בגדים של שמחה, כגון לצורך חתן וכלה וכדו' וכן נוהגים. ובשעת הדחק,
כגון מי שמתחתן יום לאחר ט' באב ואין לו אפשרות אחרת, מותר לו לקנות בגדים
ותכשיטים בתוך תשעת הימים.

ב. בגדים – כל בגד שיש לברך עליו "שהחיינו" (כגון חולצה מכנסיים, או כיפה
וכדו') אסור לקנותו מר"ח גם אם מתכוין ללובשו לאחר תשעה באב. אמנם גופיה,
גרביים וכדו' שאין מברכים עליהם "שהחיינו" טוב לקנותם לפני ר"ח, ואם ישנה סיבה
מיוחדת- יכול מן הדין לקנותם גם אחר ר"ח ולא יחדשם. ולנשים מותר לקנות גרביים
ולחדשם כי זה מדין צניעות.

ג. נעלי בד או גומי – טוב לקנותם לפני כיפור וללובשם בתחילה ביום הכיפורים
(שו"ע תקנ"א סעי' ז', ועיין לכה"ח שם ס"ק צ"ו). ומותר לקנותם גם בערב תשעה באב
ולחדשם בתשעה באב.

מהרמב"ם משמע שלא ינעל נעלי גומי עם סוליה עבה, אלא דקה, כדי שירגיש כשדורך על
אבנים (עיין לרמב"ם הל' שביתת העשור פ"ג הל' ז'. ועיין לכה"ח סי' תקנ"ד ס"ק
סט, ע).

עצים ופרחים
אין נוטעים או קונים עצי נוי ועציצים, וכן אין שותלים פרחים (שו"ע תקנ"א סעי'
ב'). אבל עצי פרי – מותר.

תספורת וגילוח
מנהג האשכנזים לא להסתפר מי"ז בתמוז. ולדעת השו"ע האיסור הוא רק משבוע שחל בו
תשעה באב. ספרדי הלומד בישיבה אשכנזית או בישיבה של יוצאי ג'רבה (שם נוהגים לא
להסתפר מר"ח אב) – ינהג כמנהג המקום שלא להראות הבדל בין התלמידים. ואם לומד
בישיבה ספרדית ינהג כמנהג ישיבתו.

בשר ויין
מנהג בכל ישראל לא לאכול בשר ולא לשתות יין בתשעת הימים שמראש חדש אב עד אחרי
תשעה באב.
א. יין של הבדלה – הספרדים נוהגים שישתה המבדיל בעצמו, כי זו שתייה של מצוה ולא
לתענוג. והאשכנזים נוהגים ליתן לקטן לשתות, ואם אין קטן – ישתה המבדיל בעצמו
(רמ"א תקנ"א סעי' י').
ב. בשר – בסעודת מצוה כגון ברית מילה, פדיון הבן, בר מצוה, סיום מסכת וכדו'
מותר לכל הקרובים לשמחה לאכול בשר ולשתות יין.
ויש שנוהגים לעשות סיום מסכת דוקא בימים אלו כדי לאכול בשר, ומנהג חב"ד לעשות
סיום מסכת בכל יום מתשעת הימים. וכתב בבא"ח (דברים טו) ויש נוהגים לא לאכול בשר
גם באירועים אלו, אלא יאכלו דגים וכדו'.
ומי ששומע את הסיום ברדיו, אינו יכול לאכול בשר, ורק אם נמצא במקום הסיום ומבין
את הסיום, זה מועיל.

ללבוש בגדים מכובסין
יש לאדם להכין בגדים, סדינים, חולצות וגרביים וכל דבר שמחליפים הרבה מלפני שבוע
שחל בו תשעה באב. וילבשם שעה אחת ואחר כך יסירם כדי שיוכל ללובשם בשבוע שחל בו
תשעה באב. ואלה שמחמירים לאסור לבישת מכובסים מראש חדש אב, יש להם להכין כן
מערב ראש חדש, ובפרט במקומות החמים (עיין בא"ח דברים ו').

יש שלוקחים את החולצה וזורקים אותה על הרצפה כדי שתיחשב כבגד שאינו מכובס, אך
אין זה מועיל.

תשעה באב יחול ביום ראשון
השנה יחול תשעה באב ביום ראשון, ולכן לא שייכים כל הדינים הקשורים לשבוע שחל
בו תשעה באב, אלא רק לפוסקים המחמירים מר"ח.

חומרות וסייגים
יש חומרא ויש סייג. דוגמא לסייג – כתוב "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"
התורה אמרה שמחצות היום לא אוכלים חמץ, ובאו חז"ל ועשו סייג שאוכלים כל ארבע,
ושורפים בתחילת חמש.
וכל חומרא שרוצה להחמיר בענין אבלות של תשעה באב, ישאל רב כדת מה לעשות.
למשל, יש אדם שאומר אני נוהג כמו הרמב"ם, אך יבדוק אם אכן הוא נוהג בכל מה
שכותב הרמב"ם, כגון לענין שיעור דרהם, וכן שצריך לשתות יין בכל סעודות שבת גם
בסעודה שלישית (עיין רמב"ם פ"ל מהל' שבת הל' ט') ועוד.

שמחנו כימות עיניתנו
כשחזרו המרגלים היה זה ביום תשעה באב, וכתוב (במדבר יג, כה) "וישובו מתור הארץ
מקץ ארבעים יום" – אומרים חז"ל יום לשנה יום לשנה, ולכן היו במדבר ארבעים שנה.
וכשיבא המשיח אנו נאמר לו אלפיים שנה היינו בגלות ועוד מעט נגיע לסוף ששת
אלפים שנה, ואנו רוצים שכר, ועל זה כתוב (תהלים צ, טו) "שמחנו כימות עניתנו
שנות ראינו רעה".

אצל המרגלים קבלנו עונש שנה כנגד כל יום, אבל גדולה מדה טובה יותר ממידת
פורענות, ואם כן כיצד יתנו לנו שכר ? אלא שיאריכו לנו את היום ובמקום עשרים
וארבע שעות הוא יהיה למשל ארבעים שעות או יותר.

למען יאריכון ימיך
מסופר על אדמו"ר אחד שהיה נוהג להתפלל כמנהג האדמור"ים, היינו היה קם בשעה
שמונה או תשע, ועושה הכנות לתפילה, ורק בשעה עשר או אחד עשרה היה מתפלל
שחרית, ובשעה שתים עשרה היה אוכל ארוחת בוקר, ואח"כ מנחה וכו'. יום אחד אביו
שלח לו מכתב ובו הוא ביקש מבנו שיבא לבקרו אבל בתנאי שיתפלל עימו בנץ החמה.
אמר לו הבן שהוא מסכים. הלך הבן עם אביו לתפילה בהנץ החמה בשעה ארבע וחצי בבקר,
וכשסיימו את התפילה רואה הבן שכעת יש לו יום ארוך ואמר, כעת אני מבין מה שכתוב
"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", כי מקודם היה לי יום קצר.

והראנו בנחמת ציון
לפי חכמי הקבלה כשאוכל, יאכל טוב ובשמחה "לך אכול בשמחה לחמך", אבל בסוף יזכור
את חורבן הבית ואומר הרב בעל הבית יוסף אנחנו אומרים בברכת המזון ב"רצה"
"והראנו בנחמת ציון במהרה בימינו" – וכי ביום שבת יראנו בנחמת ציון?
כשאמרתי את דברי הב"י הללו לחכם צדקה הזקן זצ"ל הוא אמר לי, מי זוכר את נחמת
ציון כשהוא אומר זאת ?! (ועיין בב"י סי' קפ"ח עמוד קס"ז).
הרב ראובן בנגיס זצ"ל – ראב"ד העדה החרדית היה גאון עצום, והוא פעם אחת שלח
לחכם צדקה הזקן ואמר לו כתוב (סנהדרין צ"ז) אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת",
והרי אנו אומרים בכל יום "את צמח דוד עבדך" וכו' ואם כן איזה היסח הדעת יש כאן
? אמר לי חכם צדקה הזקן, תגיד לו כשהוא אומר "והראנו בנחמת ציון" הוא זוכר נחמת
ציון ?! וכשהוא אומר "את צמח" הוא זוכר לצפות לישועה?!

כעין זה אומר הבא"ח אם אדם מתפלל בערבית של ליל שבת ואמר "מקדש השבת" הרי שקידש
את השבת בדברים, ואם בא לביתו ואשתו לא התפללה – כיצד הוא שחייב כעת בקידוש
מדרבנן יכול להוציא את אשתו שחייבת בקידוש מדאורייתא ? חכמי אשכנז כשבאים לביתם
בערב שבת אומרים 'שבת שלום' ואומרים לאשה שתגיד 'שבת שלום', כדי שגם היא תצא
יד"ח קידוש בדברים מדאורייתא. אך אומר בעל הבא"ח, מי מכוין כך כשהוא מתפלל ?
והנפקא מינה היא, אם נמצא במקום שאין לו יין או פת לקידוש יכוין לצאת יד"ח
קידוש מדאורייתא בדברים, בתפלת עמידה של ערב שבת. ויש לזכור שטוב לאדם לומר
"לשם יחוד" בפרט לפני קיום מצוה. ובסידור 'קול אליהו' (בעמוד ת"י – 410) מובא
בנוסח "לשם יחוד" שלפני הקידוש "הנה אנחנו באים לקיים מצוות עשה דאורייתא לקדש
את השבת בדברים, ולקיים מצוות עשה מדרבנן לקדש על היין" וכו' והוספנו שראוי גם
לומר "והריני מתכוין לפטור כל המשקין שבסעודה", ואז יוצא מכל הספקות אם שותה
מים או שאר משקים בתוך הסעודה או לפני ברכת המזון.

אנחנו רוצים לראות בנחמת ציון, ואנחנו אומרים לאליהו הנביא כשאתה תשמע שהמשיח
צריך לבא, תבא ותבשר לנו על הגאולה כדי שנתכונן לכך.
ואומרים חז"ל, בחמשה מקומות כתוב יעקוב עם וא"ו, ובחמשה מקומות כתוב אליה בלי
וא"ו. יעקב אבינו לקח וא"ו מאליהו כדי שיבשר את הגאולה (עיין לרש"י ויקרא פרק
כ"ו פסוק מ"ב, וז"ל: "בחמשה מקומות נכתב מלא (יעקוב) ואליהו חסר (אליה), בחמשה
מקומות יעקוב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאולת בניו"), ויש
לשאול וכי אליהו הנביא לא רוצה לבשר ? אלא נותנים לו פתק למשל שביום ר"ח אב
יבשר את הגאולה, אבל אם עם ישראל יחזרו בתשובה לפני כן אז הגאולה תהיה
ב"אחישנה", ואומר יעקב אבינו הוא"ו שלך ישאר אצלי עד שתבשר לישראל הגאולה.
אליהו הנביא מצפה, והמשיח מצפה לבא ולגאול אותנו יותר ממה שאנו מצפים לו, ואנו
אומרים: רבש"ע, "כי לישועתך קוינו כל היום", ויהי רצון שנזכה לגאולה שלמה, "כי
עין בעין יראו בשוב ה' ציון" במהרה בימינו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

בס"ד

דרשה לפרשיות השבוע מטות-מסעי מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה כפי שהועבר אלי מחכם אליהו הלוי הי"ו.

קרא ב – word

מסעי בני ישראל בדרך לארץ
"קול צופייך" – גיליון 322
הגאון הרב מרדכי אליהו ע"ה
מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

אלה מסעי בני ישראל – תשובה וחרטה
כתוב בפרשה (במדבר לג, א-ב):

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן. ויכתב משה את
מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם".

אומר רש"י, וז"ל:

"למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם
ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה
להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות, צא מהם י"ד שכולם היו בשנה
ראשונה קודם גזירה וכו' למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו
לאחר מיתת אהרן וכו' נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות – זה
מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת, משל למלך שהיה בנו
חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות.
אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך", עכ"ל.

ויש להבין, מדוע הוסיף רש"י משל, ומה חסרון מצא בפירושו הראשון? אלא אמרו
המפרשים, שרצה לרמוז על "המסעות" של עם ישראל מדרך הטובה, וזה ביאור המשל שהביא
משם התנחומא: המלך – זה הקב"ה שמביא את עם ישראל לרפאותם, ורצה לעורר בהם חרטה
שיתחרטו על כל מעשיהם הרעים, הזכיר להם את הר סיני ואומר להם "כאן ישננו" – רמז
לעם ישראל שישנו לפני קבלת התורה והיה צריך משה רבנו להעירם כדי לקבל את התורה
שהיא חמדה גנוזה של הקב"ה תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, ובזה התחרטו על
מעשיהם הרעים (ועיין במג"א סי' תצ"ד בהקדמה, וז"ל "איתא בזוהר שחסידים הראשונים
היו נעורים כל הלילה [בליל שבועות] ועוסקים בתורה וכו' ואפשר לתת טעם על פי
הפשט לפי שישראל היו ישנים כל הלילה והוצרך הקב"ה להעיר אותם כדאיתא במדרש לכן
אנו צריכים לתקן זה). עוד הזכיר להם "כאן הוקרנו" – רמז לעמלק שקירר את
התלהבותם של עם ישראל בקיום המצוות וזהו שהתורה אומרת "אשר קרך בדרך" מל'
קירור. ועורר בהם חרטה על העניין ההוא. "כאן חששת את ראשך" – הזכיר להם שבדרכם
לארץ ישראל ביקשו לחזור למצרים, וזהו שהתורה כותבת "נתנה ראש ונשובה מצרימה",
וכך התחרטו עם ישראל על כל מעשיהם הרעים.

אשר נאכל במצרים חינם
ושואלים המפרשים כיצד אמרו ישראל כשרצו לחזור למצרים "זכרנו את הדגה וכו' אשר
נאכל במצרים חינם" (במדבר יא, ה), וכי אכלו בחינם, והרי השתעבדו בעבודת פרך,
ואין זה נחשב לתשלום?! רש"י עמד על שאלה זו ותירצה, וז"ל:

"אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם והלא כבר נאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן
לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנים להם חנם?! ומהו אומר חנם –
חנם מן המצות".

קבורת בכורי מצרים ואלוהיהם
פרשתנו מתארת את מצבם של המצרים ואת אבלם בשעה שבני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה
(שם, ד) "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים". פשט
הדברים הוא, בשעה שהמצרים רצו לצאת ולהלחם בעם ישראל, הקב"ה הכה בהם כל בכור,
ולא היה בית אשר אין שם מת, וכולם היו טרודים באבלם ובבכיים כך שעם ישראל יצאו
ללא מפריע וללא כל פגע. אבל עדיין יש להבין מהו "ובאלהיהם עשה ה' שפטים"? אלא
שכל הפסלים והאלילים של מצרים היו עשויים מעץ, והתחילו להרקיב, ואם היו עשויים
ממתכת נמסו (עיין רש"י שמות יב, יב "של עץ נרקבת ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ")
וכיון שלא רצו המצרים "לבזות" את אלוהיהם לקחו אותם אתם וניצלו את קבורת
בכוריהם כדי לקבור גם את אלוהיהם, וזהו שעשה באלוהיהם שפטים.

ואלה מסעיהם למוצאיהם
כתוב בפרשה (במדבר לג, ב) "ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', והפסוק
מסיים בסדר הפוך "ואלה מסעיהם למוצאיהם". בעל ה"כלי יקר" התייחס לשינוי זה
וכתב, וז"ל:

"זו נסיעת בני ישראל אשר יסודם מארץ הקדושה על כן הפכו תמיד פניהם מן מוצאיהם
המקום אשר יצאו משם ממצרים, ומגמת פניהם למסעיהם לבא אל הארץ אשר נשבע ה'
לאבותם".

הראה הקב"ה למשה את כל הארץ
כתוב (במדבר לד, ב) " זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבולותיה". ידוע
שכל מקום שנאמר "זאת" או "זה" – הראהו הקב"ה למשה באצבע, דבר זה מצינו במעשה
המנורה שנאמר "וזה מעשה המנורה", וכן לעניין מולד הלבנה אמר לו הקב"ה "החדש הזה
לכם ראש חודשים".

וכשרצה משה רבנו ע"ה להיכנס לארץ, אמר לו הקב"ה שהוא לא יכנס לארץ, אבל הוא
יכול לראות את כל הארץ. אדם רגיל יכול למשל לראות עד מרחק של קילומטר, אבל
הקב"ה נתן למשה רבנו יכולת לראות בעיניו עד קצה הארץ, וכל מה שהוא ראה הוא קנה
לעם ישראל.

ויש לשאול, הרי אם למשל שני אנשים הלכו ברחוב וראו שטר של מאתיים שקל, זה אומר
השטר שלי, וחברו רץ ותפס את השטר והגביהו – השני זכה בו, כי מהדין אין קניין
בהבטה אלא בהגבהה. אם כן, כיצד אמר ה' למשה שכל מקום שיסתכל, הוא יזכה בו לעם
ישראל, הרי הבטה אינה קונה? (עיין תוס' על ב"מ דף ב' ע"א).

אלא הענין הוא כך, אדם שראה מציאה ברחוב – ההבטה אינה קונה, אבל אם אמר לחברו
'אני רוצה לתת לך מאתיים שקל ואם תראה אותם תקח אותם', אזי אם יבא אדם אחר ויקח
את השטר, הוא לא זכה. וכן הדבר כאן, הקב"ה אמר למשה רבנו שיסתכל ויזכה בארץ,
ולכן ההבטה קונה.

ויחנו בחשמונה – חנוכה
על הפסוק (שם, כט) "ויסעו ממתקה ויחנו בחשמנה" מביא הבא"ח רמז לחנוכה, שכן לפי
סדר המסעות המוזכרים בפרשה זהו המסע העשרים וחמש, ורמוז כאן שביום כ"ה לחודש
כסליו נלחמו החשמונאים וגברו על היוונים.

ירושת הארץ – שמירת קדושתה
מצות ירושת הארץ גדולה עד מאוד וכך אומרת התורה (שם, נ):

"וידבר ה' אל משה בערבת מואב על ירדן ירחו לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם
כי אתם עברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם ואבדתם את
כל משכיתם ואת כל צלמי מסכתם תאבדו ואת כל במתם תשמידו".

מצות ישוב הארץ אינה מסתכמת ביישוב גרידא, אלא בשמירה על קדושתה מכל משמר, ואם
חלילה ימצאו עבודה זרה, פסלים וכל כיוצא בהם בארץ ישראל, צריכים לעקור אותם
לחלוטין ולא להשאיר מהם כל זכר, או אז יתקיים בהם "והורשתם את הארץ וישבתם בה
כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה".

מצות יישוב ארץ ישראל
עוד אומרת התורה (שם פסוק נ"ד) "והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם". ויש להבין
וכי ב"מתנחלים" עסקינן? אלא כותב רש"י (על פסוק נ"א):

"כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' – והלא כמה פעמים הוזהרו על כך, אלא
כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו מים באין
ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן".

ועל פסוק נ"ב ביאר: "והורשתם – וגרשתם". ועוד כותב רש"י (שם פסוק נ"ג):

"והורשתם את הארץ – והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקיים בה, ואם
לאו לא תוכלו להתקיים בה".

נמצינו למדים שיש סייעתא דשמיא מיוחדת למי שמקיים את מצות יישוב הארץ במלוא
עוצמתה.

וכותב הרמב"ן, וז"ל:

"על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם,
ולא ימאסו בנחלת ה'. ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור
וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה'. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי ע"ב)
במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה
לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה
היא מצות עשה. ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים, באו ורשו את הארץ (דברים א ח)".

היינו, כל מי שחושב להתיישב במדינות אחרות עובר על מצות ה' שציוה לבוא ולהתיישב
דוקא בארץ ישראל. ועיין באבן עזרא (בראשית לג, יט) וז"ל:

"הזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק חשוב
הוא כחלק עולם הבא", עכ"ל.

המסרב לעלות לארץ ישראל
הרמב"ם לעיל הזכיר את ענין מורד ומורדת שמסרבים לעלות לארץ ישראל. ומעשה אירע
בתקופת הרמב"ם באיש ואשה שרצו להתגרש אך כל הניסיונות להשכין שלום ביניהם, עלו
בתוהו. לבעל היתה בעיה קשה לגרשה מכיון שסכום הכתובה היה גבוה עד מאד. יום אחד
בא אדם פיקח לבעל ואמר לו יש לי עצה בשבילך, הנך יודע שכל משפחתה הקרובה של
אשתך נמצאת במצרים, תחליט שאתה רוצה לעלות לארץ ישראל, והיא לבטח לא תרצה
להצטרף אליך, שהרי אתם כבר כמה שנים בהליכי גירושין, זאת ועוד היא לא תרצה
להתנתק מבני משפחתה, והרי הדין הוא שאם איש או אשה רוצים לעלות לארץ ישראל והצד
השני אינו רוצה, יש לו דין של מורד או מורדת ויוצאת האשה ללא כתובה – וכך תוכל
לגרשה ללא כתובה, ורווח לך. הבעל שמע לעצה זו וכך עשה, וכדברי אותו פיקח כך
היה, האשה סירבה לעלות עימו לאר"י, והבעל תבע לתת לה גט ללא כתובה מדין מורדת.
באו שניהם לפני הרמב"ם, והוא הבין מייד שאותו בעל עושה הערמה, ואמר לו "רמאי!
שקרן! אינך רוצה באמת לעלות לארץ ישראל, אלא אתה מחפש עילה לגרש את אשתך ללא
כתובה מדין מורדת, אין לך זכות לעשות זאת", והוא דחה את תביעתו (עיין לתשובות
הרמב"ם סי' שס"ה, ועיין לרמב"ם פי"ג מהלכות אישות הל' כב, כג).

גבולות הארץ – מצוות התלויות בארץ
כתוב בפרשה (שם, לד, א-יב):

"וידבר ה' אל משה לאמר. צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען
זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה. והיה לכם פאת נגב וכו' ונסב לכם
הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה וכו', וירד הגבול הירדנה והיו תוצאתיו ים
המלח זאת תהיה לכם הארץ לגבלתיה סביב".

ידוע שלכל מדינה ומדינה יש קו גבול התוחם את שטחיה, וניתן לבאר את הפסוקים
דלעיל שהתורה באה לציין את קווי הגבול התוחמים את שטחה של ארץ ישראל.

ומיהו, רש"י כותב שהתורה לא התכוונה לסרטט את גבולות הארץ כדי לדעת את שטחה,
אלא כדי לדעת את קדושתה, באיזה חלק מתחייבים כל גידוליה בתרומות ומעשרות, וז"ל
רש"י:

"זאת הארץ אשר תפול לכם וגו' – לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה
לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים
המצות נוהגות", עכ"ל.

דברי רש"י מלמדים אותנו שגם אם ירצו עם ישראל להרחיב את גבולות הארץ בכדי לתפוס
שלטון, לא יקבלו אותם שטחים קדושה המחייבת תרומות ומעשרות אלא יחול עליהם דין
של חו"ל, ויישוב הארץ זה דווקא עניין של קדושה ומצוות הנוהגות בה. אמנם, לעתיד
לבוא כתוב שירושלים תתרחב עד דמשק ולשם כך צריך מלך ואורים ותומים כדי לתת
לאותה הרחבה דין של קדושה ומצוות, ולא סגי באישורים של העירייה וכדומה.

יש שואלים, לשם מה יהיה צורך שירושלים תתרחב עד דמשק, והרי גם אם ירושלים תישאר
כפי שהיא, כבר העידו שמעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים? אלא אומרים
המפרשים שבאמת המציאות הייתה שהיה צר בירושלים אלא שמרוב אהבתה, איש לא התלונן
על כך. ונ"ל לבאר את העניין כך, לעתיד לבוא כל המתים עתידים לחיות, ויהיו
מיליארדי אנשים בירושלים, והרי מבחינה טכנית צריך מקום גדול כדי לאכלסם, ולכן
יהיה צורך להרחיב את גבולותיה של ירושלים, כי נכון שאפשר לעלות לירושלים
כתיירים ויקבעו תורים לכך, אבל בערב פסח בעת שחיטת קרבן פסח הרי כל ישראל
צריכים לבא לירושלים וכמה מיליארדים יעלו, וראה למשל במסכת פסחים דף ס"ד ע"ב
משמע שהיו בירושלים כשנים עשר מליון יהודים לפחות.

גבולות הארץ על ידי הירדן
נהר הירדן הוא אחד מגבולות הארץ, והוא מיוחד ושונה משאר נהרות שבעולם. שאר
הנהרות נעים במסלול קבוע וישר, אבל נהר הירדן מתפתל והולך במסלולו בכמה מקומות.
וכיון שכן, נמצא שהגבול אינו ישר אלא מתפתל והולך, ובשיטה מקובצת (ב"מ על דף
כ"ב ע"א) כתב שיש בזה נפקא מינה למעשה שאין חיובי תרומות ומעשרות אלא במסלול
שבקו ישר, וכל המקומות שנספחים לפיתוליו של הירדן פטורים מתרומות ומעשרות. מכאן
רואים כמה שהמצוות יקרות וחשובות מכל דבר אחר בעולם, כי בנדון דידן התורה לא
מתייחסת אלא לענייני המצוות ולחיובי תרומות ומעשרות ותו לא.

עישרתן, עירבתן?
פעם לימדתי הלכות הפרשת תרומות ומעשרות בבית כנסת "מנחת יהודה" והביאו לי ארגז
של שקדים כדי להמחיש באופן מעשי כיצד מפרישים, והסברתי את העניין בהרחבה גדולה
כיד ה' הטובה עליי. לאחר השיעור פנה אלי אחד ממשתתפי השיעור ואמר לי שלא הסברתי
טוב, וכי הוא לא הבין את הדברים. הסברתי לו פעם נוספת, אך גם לאחר הסברים
נוספים הוא אמר שלא הבין ותלה זאת שוב בהסבר שלי. שאלתי אותו האם יש לך אשה?
ענה לי: כן. אמרתי לו האם אתה קורא "במה מדליקין"? והוא אמר לי כן. אמרתי לו
היתכן שאשתך יודעת לעשר ואתה לא יודע, והרי אתה אומר כל ערב שבת ששואלין את
הנשים "עישרתן עירבתם" וכו', משמע שהאשה בקיאה בזה יותר ממך.

תרו"מ בקצרה למי שלא יודע
בחיד"א ובחזו"א מובא שאם אדם אינו יודע ואינו מבין בפרטי תרומות ומעשרות, הוא
יכול להפריש כמות הפירות או הירקות כדין, ולומר שכל הפרשות תרומות ומעשרות
יחולו כמו שכתוב בנוסח שבלוח תרומות ומעשרות שבביתו, או שיאמר כמו הנוסח שכתוב
בסידור 'קול אליהו' עמוד תתקי"א (911), ובדיעבד זה מועיל. ואמנם לא יעשה כן אלא
מי שבאמת לא יודע ולא יכול להפריש ולומר את הנוסח המלא כדין.

החיד"א מביא אסמכתא לכך מהמעשה עם ר' מאיר בעל הנס (המובא בגמרא בע"ז דף י"ח
ע"א). פעם אחת תפסו את רבי מאיר בעל הנס אחרי שהבריח את אחות אשתו מבית הסוהר.
ובאותו המעשה כשבא להוציאה מבית הסוהר אמר לו אותו סוהר אם יתפסו אותי ישליכוני
אל גוב האריות. אמר לו רבי מאיר בעה"נ שאם יקרה דבר כזה יאמר "אלקא דמאיר ענני"
ויינצל מכל רע. אמר לו אותו שר בית הסוהר מנין לי שאתה צודק? אמר לו תנסה, היו
שם כלבים טורפים והוא זרק עליהם אבן ומיד הם באו לטורפו, אך הוא אמר 'אלקא
דמאיר ענני' ולא קרא לו מאומה. לאחר זמן שמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר ששחרר את
אחות אשתו של ר"מ, וציוה לתלותו. אמר הסוהר 'אלקא דמאיר ענני' ולא הצליחו
לתלותו, וכששאלו לפשר הענין סיפר להם הסוהר מה שאמר לו ר"מ לומר. ושם מוכרח
לומר שאותו שר בית הסוהר שהיה גוי לא ידע לכוון מאומה, ואף על פי כן אמר "אלקא
דמאיר ענני" על דעת רבי מאיר בעל הנס, וזה הועיל לו וניצל. ומכאן למד החיד"א
שאדם שאינו יודע לומר את כל נוסח תרו"מ, הוא יכול להפריש תרומה ומעשר ולומר
'הריני מפריש על דעת מה שכתוב בנוסח בלוח או בסידור', וכנ"ל.

עוד מסופר שם שהקיסר התרגז על ר"מ בעל הנס וביקש לחרוט את צורתו של ר"מ בעה"נ
על לוח של עץ וציוה על השוטרים לחפש אדם שדיוקנו כדיוקן החרוט על הלוח ולהביאו
אליו. מצאוהו השוטרים והתחילו לרדוף אחריו, ברח מהם ר"מ ונכנס למסעדה של גוי
וביקש שיביאו לו תבשיל של חזיר, טבל את אצבעו ברוטב של אותו התבשיל והרים את
ידו לפיו ומצץ אצבע אחרת, ראו זאת השוטרים ואמרו בודאי שאין זה ר"מ אלא אחר,
ועזבוהו.

"אחרים" – רבי מאיר בעל הנס
והנה כשבא עשיו להלחם ביעקב כתוב (בראשית לב, ח):

"ויירא יעקב מאוד ויצר לו",

ופירש רש"י:

ויירא ויצר – ויירא שמא יהרג, ויצר שמא יהרוג הוא את אחרים".

שואל בעל הבא"ח, די היה לבאר שפחד שמא ייהרג ושמא יהרוג, ומה זה שכתב "את
אחרים"? וענה, רמז יש כאן למה שאמרו חז"ל ש"אחרים" זה ר' מאיר בעל הנס (כמובא
בגמרא בהוריות דף י"ג), ויעקב פחד שאם הוא יהרוג את עשיו, הוא גם יהרוג את
"אחרים" הוא ר"מ בעל הנס, כי ר"מ מזרעו של עשיו.

כעין זה מסופר על יהודי פיקח מאוד שהיה מקורב למלך, ושונאיו הלשינו עליו מידי
יום עד שכעס עליו המלך וביקש להורגו. שאל אותו המלך אתה יודע מהו מזלך? (הבין
אותו יהודי שרוקמים מזימה נגדו ורוצים להכשילו) אמר לו שמזלו פחות מעט ממזלו של
המלך, וכי על פי מזלו הוא ימות יום אחד לפני המלך. מששמע כך המלך נבהל מאוד
וציוה למשרתיו לשמור עליו מכל משמר לבל יאונה לו כל רע.

דרשה מאת הרב דוד מנחם שליט"א:

העונש במשפט האזרחי מוטל על האדם בשל שתי
סיבות האחת כתגמול על מעשיו, כאשר עשה כן יעשה
לו. והשנייה משום הרתעה למען יראו וייראו. במשפט
הדתי ישנה סיבה שלישית; כפרה על החטא. מכאן,
העונש המוטל על הרוצח בשגגה אינו מתקבל על הדעת
במחשבה ראשונה. מדוע עליו לגלות לעיר מקלט וְ הּוא
ֹלא אוֹיֵב לוֹ וְ ֹלא מְ בַ קֵ ׁש רָ עָ תוֹ של הנרצח? מאיזו סיבה
ייענש תגמול, הרתעה או כפרה?
בין אנוס לשוגג. הרמב"ם מלמדנו להבחין בין שלושה
סוגים של שגגה. "שלושה הם ההורגים בלא כוונה: יש
הורג בשגגה והעלמה גמורה וזה הוא שנאמר בו "ואשר
לא צדה והא-לוהים אינה לידו" )שמות כא יג(. ודינו שיגלה
לערי מקלט, ויינצל. ויש הורג בשגגה, ותהיה השגגה
קרובה לאונס; והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא,
שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם. ודינו שהוא פטור
מן הגלות; ואם הרגו גואל הדם, נהרג עליו. ויש הורג
בשגגה, ותהיה השגגה קרובה לזדון; והוא שיהיה בדבר
כמו פשיעה, או שהיה לו להיזהר ולא נזהר. ודינו שאינו
גולה מפני שעוונו חמור-אין גלות מכפרת לו; ואין ערי
מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחויב גלות
בלבד". )הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו(. למדנו מדברי
הרמב"ם שהרוצח בשגגה הגולה לעיר מקלט הוא שוגג
גמור. אם כן למה עליו לגלות לעיר המקלט?
מעגלים של אנוכיות. הדברים מתבהרים בהמשך דברי
הרמב"ם "מי שהיה דולה את החבית להעלותה לגג,
ונפסק החבל ונפלה על חברו והרגתהו, או שהיה עולה
בסולם, ונפל על חברו והרגו-פטור מן הגלות: שזה כמו
אנוס הוא, שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העיתים
אלא כמו פלא הוא. אבל אם היה משלשל את החבית,
ונפלה על חברו והרגתהו, היה יורד בסולם, ונפל על
חברו והרגו, היה מעגל במעגלה, ונפלה על חברו
והרגתהו-גולה שנאמר "וַיַפֵ ל עָ לָיו וַיָמֹת" )במדבר לה כג( עד
שייפול דרך נפילה. שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העיתים
להיזק, ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכובד לירד
למטה במהרה )=במהירות(; הואיל ולא זירז עצמו,
ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה- יגלה. וכן כל כיוצא
בזה". שגגתו של הרוצח נובעת מרשלנות פושעת, הוא
לא לקח בחשבון את חוק הגרוויטציה, לא התבונן על
מרכז הכבידה בזמן הירידה. ולא פקח עין שלישית.
מקור הרשלנות שלו נובעת מאנוכיות והתרכזות יתר
עצמית שהובילה לאדישות וזלזול בחיי אדם.
האנוכיות החומרית משפיעה על הרוצחים. הגמרא )מכות
ט:( שואלת על חוסר הפרופורציה בחלוקת ערי המקלט
בין השטח הקטן של עֵ בֶ ר הַ יַרְ דֵ ן המכיל שני שבטים
וחצי ובכל זאת הוקמו בו שלוש ערי מקלט כמו בארץ
כנען הגדולה וצפופת האוכלוסין, "ָאמַ ר אַ בַ יֵי: בַ גִּ לְ עָ ד
ׁשְ כִּ יחֵ י רוֹצְ חִּ ים, דִּ כְ תִּ יב: )הושע ו( "גִּ לְ עָ ד קִּ רְ יַת פֹ עֲלֵי ָאוֶן
עֲקֻ בָ ה מִּ דָ ם". ָאמַ ר רַ בִּ י אֶ לְ עָ זָר: ׁשֶ הָ יּו עוֹקְ בִּ ים )=אורבים(
לַהֲרֹג נְפָ ׁשוֹת". יש ביקוש לערי מקלט בגלעד מפני
שבגלעד מצויים רוצחים. נוכל לומר שהסיבה שבגלעד
יש יותר רוצחים היא מפני שבגלעד האנשים מתרכזים
במקנה ובקניין שלהם אפילו יותר מבניהם ובנותיהם
וכפי שמובא בפרשת מטות שבני גד ובני ראובן וחצי
שבט המנשה ראו את ארץ הגלעד והנה המקום מקום
מקנה ובהתלהבותם מארץ האפשרויות שנגלתה
לעיניהם אמרו למשה: גִּ דְ רֹת צֹאן נִּבְ נֶה לְ מִּ קְ נֵנּו פֹ ה וְ עָ רִּ ים
לְ טַ פֵנּו. הקדימו את מקניהם לבניהם, שכן "חסים היו על
ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם,
אמר להם משה לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל,
בנו לכם תחילה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם".
)רש"י ומדרש(. העיסוק המוגזם בהצלחה החומרית הפרטית
עלול למנוע מהאדם לראות את האחר. איפה שיש
אחיזת יתר בארציות ובמקנה וקנין יש יותר חשש
לרציחה. )הנה לנו קין והבל לדוגמא, הבל הביא
מבכורות צאנו ומהמובחר שבעדרו קרבן לה' וקין הביא
שלא מן המובחר מתוך שהיה דבק בארציותו שלו.
והרצח הראשון נעשה על ידי איש האדמה(
האחריות של הכהן הגדול. השהיה של הרוצח בשגגה
בעיר מקלטו תלויה באורך חיי הכהן הגדול. נקל לשער
מה עושה הכלוא המודע לכך שחירותו תושג במות
הכהן הגדול, על זה אמרו במשנה לְ פִּ יכְָך אִּ יּמוֹתֵ יהֶ ן ׁשֶ ל
כֹהֲנִּים מְ סַ פְ קוֹת לָהֶ ן מִּ חְ יָה ּוכְ סּות, כְ דֵ י ׁשֶ ֹּלא יִּתְ פַ לְ לּו עַ ל
בְ נֵיהֶ ם ׁשֶ יָמּותּו. הגמרא )מכות יא.( שואלת מה כוח הקללה
של הרוצחים בשגגה שממנה פוחדות אימהות הכוהנים?
הרי נאמר "כַצִּ פוֹר לָנּוד, כַדְ רוֹר לָעּוף, כֵן קִּ לְ לַת חִּ נָם ֹלא
תָ בֹא"?! עונה הגמרא: קללת האסירים בעיר מקלט
מאת הרב דוד דְ בָ רִ ים מנחם רב קהילת משכן יוסף
אֹמֶ ר ואיננה קללת חינם, הכוהנים אשמים במקרה הספציפי
של הגולים לעיר המקלט מפני ׁשֶ הָ יָה לָהֶ ם לַכֹהֲנִּים
לְ בַ קֵ ׁש רַ חֲמִּ ים עַ ל דוֹרָ ם וְ ֹלא בִּ קְ ׁשּו. הכהן התפלל בעדו
ובעד ביתו וקצת פחות בעד כל קהל ישראל שבדורו
הזקוקים לתפילה שלא תארע תקלה על ידם. לפיכך גם
הכהן צריך לתקן את מעשיו ומכאן והלאה הוא חי
בדאגה לחייו יום יום ומתוך צרת נפשו הוא זוכר
להתפלל כל יום בעד כל קהל ישראל.
שבט לוי- מסורת של רגישות חברתית. מלבד שש ערי
המקלט היו קולטות גם ארבעים ושתים ערי הלויים את
הרוצח. נראה להסביר שכוונת התורה בזה הייתה
להעביר חינוך מחדש לרוצח בשגגה. הרוצח מוקף
בלויים, הוא משלם להם שכר דירה ובא עימהם במשא
ומתן ומתוך כך הוא למד ממעשיהם. לשבט לוי יש
מסורת ארוכת שנים של רגישות חברתית ועשייה למען
הזולת. אמנם הם לא השתעבדו במצרים ובכל זאת ראו
בצרות אחיהם, ומהם יצאו הגואלים משה ואהרון. שבט
שאינו מרוכז רק בעצמו ונחלתו, אין לו נחלה משלו
כדבר ה' "ֹלא יִּהְ יֶה לַכֹהֲנִּים הַ לְ וִּ יִּ ם כָל ׁשֵ בֶ ט לֵוִּ י חֵ לֶק
וְ נַחֲלָה עִּ ם יִּשְ רָ אֵ ל" כך שכנגד החברה הבורגנית
הגלעדית- ניצבים בני לוי. תפקידו של שבט לוי נוסף
לתפקידו במקדש הוא ללמד תורה לאחרים "יוֹרּו
מִּ ׁשְ פָ טֶ יָך לְ יַעֲקֹ ב וְ תוֹ רָ תְ ָך לְ יִּשְ רָ אֵ ל". מהות השבט רמוזה
בשמו, הוא נולד מתוך רצון ללוות את האחר. כאשר
נולד ראובן אמרה לאה ראה ה' בעניי, על שמעון אמרה
שמע ה' כי שנואה אנכי. אך על לוי אמרה עתה הפעם
ילווה אישי אלי. בשביל שידע הרוצח מהי הדרך לתקן
את אנוכיותו הוא נשלח לקורס אצל בני לוי ללמוד מהם
מהי רגישות חברתית, איך פוגשים את האחר.
לסיכום: הרצח בשגגה בא לידי אדם על ידי התרכזות
יתר בעצמו מבלי לראות את זולתו ועל כן עליו לכפר על
מעשהו בהיותו גולה ממקומו לעיר מקלט עד מות הכהן
הגדול. גם הכהן הגדול נמצא באותו מעגל והוא אשם
שבדורו יש אנשים שבאה תקלה לעולם על ידיהם מפני
שלא התפלל עליהם די הצורך. התיקון והלימוד נעשה
על ידי התבוננות בדרך החיים המיוחדת והכללית של
שבט לוי בעלי הארבעים ושתיים עיר הקולטות, כאן
יוכל הגולה לקלוט בנפשו את הרגישות הנכונה שהוא
צריך להפגין כלפי זולתו באופן הטוב ביותר. הוא
יתפלל על הכהן הגדול ואפילו שחייו באים על חשבון
חירותו. ורק אחר מותו של הכהן הגדול ישוב לעירו
ולשער מקומו והוא כאדם חדש עם מטען חדש.
שואל ומשיב.
שאלה: המורה של ילדתי נמצאת בתוך שנת אבל
על אביה, אנו ההורים התארגנו לקנות לה מתנת
הוקרה על מסירותה, שאלתנו האם מותר לנו
לתת לה את המתנה או שנחכה עד סיום אבלות
השנה )בחודש ניסן הבא( ואז ניתן לה?

תשובה: מותר. ואף על פי שהרמ"א פסק שאסור לאבל
על אב ואם לקבל מתנות כל שנים עשר חודש כדין
שאילת שלום שאסורה )יו"ד שפה ג(. נראה שבמקרה שלנו
יש להתיר ממה שכתבו האחרונים להתיר לאיש לקנות
מתנה לאשתו האבלה ברגל, שכיוון שהבעל מחויב
בדבר אין בזה משום שאילת שלום. כיוצא בזה מצאנו
בפוסקים שהתירו לרב שנמצא באבל לקבל משלוח
מנות מתלמידיו כיוון שאין המשלוח מנות נחשב מתנה
אלא כתשלום חוב )שו"ת דברי מלכיאל טננבוים חלק ה סימן רלז(.
ועל פי זה פסקו כמה אחרונים שמותר לשלוח למלמד
תינוקות מתנות יקרות ערך כדי לעודדו במלאכתו )הובאו
דבריהם בחזון עובדיה אבלות חלק ב עמוד רנג(. עוד נראה לומר
שמתנת סוף שנה היא מדין הכרת הטוב שכולנו חייבים
בה וכיוון שהמנהג הוא ליתן מתנה כאות להכרת הטוב
הוי כחוב ומותר. ולא נכון יהיה לחכות עד גמר שנת
האבל, שיש לחשוש שמא תשכחו להוקיר ולהכיר טובה
כי כך עושה הזמן שמכהה את רגשות החובה ועל כן יש
להתיר גם מצד דבר האבד.
שאלה: האם יש לברך ברכת הגומל על כמעט-
תאונה או על נזק ברכוש?
תשובה: לא, הגומל מברכים רק על ארבעה דברים והם:
יורדי הים. הולכי מדבריות. חולה שנתרפא. וחבוש
שיצא מהכלא )ברכות נד: שו"ע או"ח סימן ריט( יש מקרים
שהניצול מהם מברך שעשה לי נס, ובשאר מקרים טוב
להודות לה' בקריאת מזמורי תודה שבתהילים.
שאלה: מדוע בערבית של שבת צריך להפסיק מעט
בברכה הראשונה: אַ תָ ה קִּ דַ שְ תָ אֶ ת יוֹם הַ שְ בִּ יעִּ י
לִּ ׁשְ מֶ ָך )יפסיק מעט( תַ כְ לִּ ית מַ עֲשֶ ה ׁשָ מַ יִּם וָָארֶ ץ,

תשובה: בכדי שהמילה תכלית תהיה מכוונת על שמים
וארץ שיש להם קצה וסוף. ולא חלילה על ה' אין סוף
ברוך הוא שאין תכלית לשמו הגדול והקדוש.
אנו יוצאים עם הרב דוד מנחם ליום תפילה ומנוחה
בצפון אי"ה ביום חמישי ד' אב התשע"ג )11.7.11( ערב
יום פטירת האריז"ל. המעוניינים להשתתף נא להירשם
בהקדם אצל יאיר חמד 3221111551 או אצל הגברת
רוחמה לוי 3251222122
לזכות ידידנו דן ויפית רוזנברג הי"ו
לזכות ידידנו היקרים משפחת ג'מאל הי"ו
לע"נ החזן הדגול יוסף יחזקאל בן ליזה ז"ל
לקבלת העלון במייל נא לשלוח בקשה לכתובת:
davidm@mail.snunit.k12.il

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *