פרשת כי תשא

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה בטעמי יהודי עירק (חלק א') ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה"

להלן האזינו לקריאת קטע מהזוהר של הפרשה בנעימת יהודי עירק :

בס"ד

הלכות לפרשת "כי תשא" מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א

בס"ד גליון מס' 39

פרשת כי תשא
שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי – שנה א'
מלמדנו רבנו "וסלחת לעווננו ולחטאתנו"… כיצד משה בחיר ה' מכניס עצמו בכלל החוטאים? אלא הדבר מובן על פי מה שכתב רבנו האר"י זצ"ל שאדם נענש על חברו מטעם ערבות שכל ישראל הם גוף אחד…… ומטעם זה תיקנו לומר הוידוי בלשון רבים.

שאלות
1. למה מכים על הלב בשעה שאומר הוידוי?

2. היכן המקום הנכון להכות בשעת הוידוי?

3. מהם הטעמים להתוודות על דברים שברור לו שלא עשה אותם?

4. כידוע הוידוי נאמר ע"פ אותיות א"ב מהם האותיות שחוזרים אליהם פעמיים?

5. מה יש להסמיך מיד אחר שלוש-עשרה מידות ולמה?

6. האם בשני וחמישי צריך לומר כל התחנונים מעומד,ומה הדין להיסמך על שולחן וכדומה?

7. מה יעשו אותם שהתפללו מנחה והיגיע זמן השקיעה מיד לאחר העמידה?

8. איזה סגולה נפלאה ידועה באמירת שלוש-עשרה מידות?

9. מי סידר קדושת ובא לציון ולמה?

10. מה עניין שמזכירים באמירת שיר של יום ,היום יום אחד בשבת וכן הלאה?

שאלה למעיין:מה הזהיר רבנו האר"י לעניין חליצת טלית ותפילין?

תשובות
1. מכים על הלב כדי להורות שהלב גרם לו לאלו העוונות (ויש טעמים נוספים ע"פ הסוד לעורר את החסדים שנסלקו)

2. צריך להכות תחת הדד כארבע או חמש אצבעות ולצד פנים שם מקום הלב.

3. א.כי כל ישראל גוף אחד הם וכולם ערבים זה לזה. ב.ובפרט אם היה צריך למחות ולא מחה-אזי העברה נקראת על שמו ומתוודה עליה.ג.מתוודה על מה שחטא בגלגולים קודמים,כי מי יודע מה עשה. ד.הוא מתוודה על עברות קלות שדש בעקביו והן באמת חמורות כמו הלבנת פנים שחשובה כשפיכת דם וכן כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה.

4. אנו חוזרים על האותיות הכפולות מנצפ"ך – כנגד האותיות הסופיות

5. יאמר ויעבור ושלוש עשרה מידות בנחת במתינות ובכוונת הלב ,וכן יעשה מיד נפילת אפיים, ושלושת הדברים הללו צריכים להיות סמוכים זל"ז ,כי ע"י הוידוי המקטרג לוקח חלקו והולך לו ממקום הקדושה.

6. יש להתודות מעומד ולא יסמוך על דבר שאם ינטל יפול הנסמך אא"כ הוא זקן או חלש שמותר לסמוך.

7. יאמרו וידוי ולא יאמרו י"ג מידות ונפילת אפיים (וישנם החולקים ואומרים גם י"ג מידות וגם נפילת אפיים עד י"ג דקות זמניות לאחר השקיעה).

8. אם הציבור בצער על כל צרה שלא תבוא, יאמרו הציבור י"ג מידות בין המילה לפריעה.

9. האחרונים סידור זו הקדושה ולא אנשי כנסת הגדולה מפני שפעם גזרו הגויים ימ"ח שלא לאמר קדושה בעמידה והיו אורבים על כך עד לאחר חזרת הש"ץ, לכן תיקנו חז"ל לומר זאת אחר שהלכו. וע"פ הסוד תיקנו אותה באותו הזמן שהיה הזמן ראוי לכך שצריך היה לתקן – זאת הקדושה.

10. ע"י כך מקיימים מצוות "זכור את יום השבת" וכן לרמוז שימי החול תלויים ומקושרים בשבת.

השאלה למעיין מפרשת תצוה: מה צריך לעשות כהן שאינו עולה לכהנים בחזרת הש"ץ?

התשובה: מעיקר הדין מספיק שיצאו קודם שיתחיל שליח ציבור ברכת "רצה" וישארו בחוץ עד שיחתום ש"ץ "המחזיר שכנתו לציון. אך נהגו שלא להיכנס עד שיסיימו הכהנים לברך את העם כדי שלא יאמרו אליהם שהם פגומים.

ביאורי תפילה

? "השיבנו אבינו לתורתך" – כבר כתבו כל המפרשים וספרי המוסר, שלכך תקנו בתחלת ברכה זו השיבנו אבינו לתורתך, כי בלתי תורה אין עבודה ואין תשובה. ולפי מה שירבה האיש הישראלי לעסוק בתורה או לשמוע בלמודים, כך ירבה להיות עובד א-לוקים ולשוב בתשובה שלמה.

ולפי מעוטו בעסק התורה, ככה יום יום יהיה נזור אחור מעבודת ה' יתברך, עד שמרעה אל רעה יצא ולא ירגיש כי נעשה לו כהיתר, ודרכו ישר בעיניו, ולא ימצא מקום לשוב בתשובה. ומשום הכי תחילת התשובה היא שלא לאבד רגע מזמן יקר הערך . (פלא יועץ)

אורחות צדיקים

הדאגה – זו המידה רעה ברוב עניניה, והיא נכרת על כל פנים, כדכתיב: "וירא אתם והנם זעפים" וכתוב גם בנחמיה: "מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה" ואמר אחד מן החכמים: איני מוצא כלל באנשים בעל נפש עליונה סימן דאגה.

הדאגה על עולם זה להשיג מאומה היא מגונה מאוד, והיא לא נמצאת כלל באנשים הבוטחים בה' ומאמינים בו. הדאגה והיגון הם מכלים הלב והם חולי הגוף.

גם בדאגה יש דרך טובה כמו שאמר הנביא: "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" וראוי שיצטער ויאנח על שהמרה נגד השם יתברך ולא זכר חסדיו וטובותיו עליו. (אורחות צדיקים)

לרפאותה והחלמתה של רוזה בת חנם. ברכה והצלחה ליפה בת רוזה ושתזכה לזיווג הגון.
ניתן להשיג את העלון בישיבת נהר שלום ובחנות קנדי שי ממתקים רח' השקמה ירושלים, תרומות תתקבלנה בברכה בטל' 02-6522704.
לעילוי נשמת שלום בן בהייה בתיה ז"ל
ניתן להשיג את העלון בחנות קנדי שי ממתקים רח' השקמה ירושלים, תרומות תתקבלנה בברכה בטל' 02-6522704.

לע"נ הבחור אשר בן דייזי ע"ה

הנהגות וסיפורי צדיקים
v מעשה באיש אחד שהיה מוכר יין בעיר אחת ולו משרת אחד שהיו לו חמישים שקל כסף וטמן אותם המשרת באוצר היין בין החביות ולמוצאי שבת כאשר הלך שם לקחתם לא מצאם וזעק זעקה גדולה ומרה כי נאבד עמלו שקיבץ מכמה שנים, והוא חשד בדבר זה את אדוניו בעל האוצר שגנבם והלך וקבל לפני הגאון שבאותה העיר, ויקרא הגאון לבעל הבית ושאל את פיו אודות הכסף ויאמר כי לא ידע מאומה. ויאמר הגאון גם אנכי אמרתי דרחוק דבר זה מן הדעת שיהיה ישראל גונב כיס מעות בשבת על כן אני מחליט הדבר לומר בודאי כי עובד כוכבים אחד נכנס לאוצר היין וגנב המעות על כן היין הנמצא שם ודאי הוא נסך ואסור וצריך לשפכו ומוכרח אני עתה לשלוח השמש לבית הכנסת להכריז על היין שלך שהוא אסור, וכאשר שמע הבעל הבית דברים אלו מת לבו בקרבו כי ראה שהגיעה אליו הרעה שיהיה לו בזה הפסד רב ועצום ואז בעל כרחו הודה תיכף לפני הגאון שהוא גנב המעות ונשבע על כך, והגאון אמר לו אין אני מאמין לדבריך עד שקם במרוצה והלך לביתו והביא את הכיס כמו שהוא והושב לבעליו .

[נפלאים מעשיך מרבינו יוסף חיים]

"כי אות היא ביני וביניכם לדרתיכם"

השבת היא סימן ליהודי, כמו שבעל חנות כל זמן שיש שלט על חנותו אפילו הוא לא נמצא אנשים יודעים שהוא עוד מעט יחזור, אבל כשאין שלט סימן שסגר את המקום ולא יחזור.

מצוותיך שעשועי
v מן האזהרות התלויות בלשון: "כי ה' א-לקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר (דברים כג). אמרו רבותינו ז"ל כי בכלל האזהרה הזאת, כי בהגותנו בתורת השם יתברך ובדברנו בתפילה לפניו, יהיה מחננו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר. לכן נצטוינו בזה להזכיר שם שמים בקדושה, ולעסוק בדברי תורה ותפילה בקדושה, ושלא להזכיר שם שמים ודברי תורה אם הוא ערום. וכן הוזהרנו שיהיה המקום נקי, שנאמר: "וכסית את צאתך". וכל שכן שמוזהר שלא להזכיר שם שמים אם אין ידיו נקיות. ואם נגעו ידיו בדבר הנמאס עליו, ירחצם.

ובלכתו בדרך והוא מסתפק אם הדרך נקי, אל יזכיר שם שמים ואל ידבר בדברי תורה.

והזהירות בזה מדרכי יראת שמים שנאמר: "ליראי ה' ולחושבי שמו" וכבר נאמר: "כי דבר ה' בזה" – זה המדבר דברי תורה במקומות המטונפים.

[שערי תשובה]

כי לקח טוב נתתי לכם…
"ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו" כו' (שמות ל"א יח). איתא במדרש, שהיה מרע"ה לומד תורה ושוכח, עד שניתן לו במתנה. הרמז גם על עבדות ה', כעין, מי הקדימני ואשלם (איוב מ"א ג). שאין ביד האדם לגמור כלום, רק בעזרת השם. וזה נרמז למרע"ה גדול היהודים, שניתן לו במתנה. וזה נראה לרמז סמיכת מעשה העגל, כיון שראו שמרע"ה בושש לבוא, לא יכלו להתאפק, רק, קום עשה לנו אלהים. בודאי היה להם כוונות לזה, אבל הלכו בגדולות, ושכחו שאי אפשר לעלות בלי עזר השי"ת. ואין לאדם לקחת בעצמו. ולא תעלה במעלות על מזבחי אפילו למדרגות.

וכן איתא בשפ"א, על (שמות ל"א יג), לדעת כי אני ה' מקדישכם, – שהכל מהשי"ת. וכן הביא מהח' הרי"ם ז"ל, על 'יגעתי'. שמקודם נצרך להתייגע, ואח"כ – מצאתי – ניתן במתנה. וזה נרמז שהיה לומד ושוכח עד שניתן לו במתנה. [בית ישראל פ' תשא, תשי"א]:

[ספר קול מבשר ח"א]

שבועת שוא אחת דוחה מאה זכויות,

חלול השם אחד דוחה מאה תפילות,

נבלות פה אחת דוחה מאה הבטחות,

גזל אחד דוחה מאה ברכות,

מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות,

לשון הרע אחד דוחה מאה תשובות

ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות

מובא מספר "תומר דבורה"

ועל הגאוה נאמר – אין אני (הקב"ה) והוא יכולים לדור במקום אחד.

(גמ' סנהדרין)

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

בס"ד

דרשות לפרשת כי תשא מספרי חכמי עירק. זיע"א.
בס"ד

דרשה לפרשת כי תשא מספר "אדרת אליהו" לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

כי תשא את ראש בני ישראל – יובן בס"ד ע"ד מ"ש בגמרא דהוריות: מלכי ישראל מושחים אותם כמין "כי" ע"ש. וזה שאמר: כי תשא, כלומר כמין "כי" תשא את ראש בני ישראל שהוא המלך, כלומר התנשאות שלו שהיא המשיחה תהיה כמין "כי".

ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם – הנה הדקדוק מבואר, דלמה אמר בפקוד אותם שתי פעמים? והלשון כפול! וכן דקדק רבנו מוהר"ם אלשיך ז"ל ע"ש. ויובן בס"ד: והנה תחלה יש לתת טעם בס"ד למה שנותנים מחצית השקל ולא שקל שלם. והוא בהקדים דברי המדרש רבה וז"ל: ד"א זכור לאברהם – אמר רבי אבין בשם רבי אחא: משל למלך שהפקיד לו אהובו אצלו עשר מרגליות. מת אהובו והניח בת אחת. עמד המלך ונטלה לאשה ועשאה מטרונה ונתן לה שלשלת אחת של י' מרגליות ונתנה אותם בצוארה. לאחר ימים אבדה השלשלת. התחיל המלך לכעוס ובקש להוציאה. אמר: מגרשה אני מביתי. אוציאה מאצלי. נכנס שושבינה אצל המלך והיה מפייסו. ולא היה המלך נשמע לו אלא היה אומר: מגרשה אני מאצלי. א"ל השושבין: למה אדוני המלך? אמר לו: שנתתי לה עשר מרגליות ואבדתן. אמר השושבין: חי מרי המלך אעפ"כ צריך אתה להתפייס ולרצותה. ולא היה המלך שומע לו. כיון שראה השושבין כך, א"ל: בשביל עשר מרגליות שאבדה אתה מבקש להוציאה? אין אתה יודע שאני יודע שהפקיד אביה אצלך עשר מרגליות . יצאו עשר בעשר!.

כך כיון שעשו ישראל אותו מעשה של העגל, היה האלקים כועס עליהם. התחיל אומר הקב"ה: הרף ממני ואשמידם. אמר משה: רבונו של עולם על מה אתה כועס על ישראל? א"ל: בשביל שבטלו את עשרת הדברות. אל: יש להן מהיכן ליפרע. א"ל: מנין? אמר: תזכור שנסית את אברהם אביהם בעשרה נסיונות ויצאו עשר בעשר. הוי: זכור לאברהם ליצחק ליצחק ולישראל עכ"ל ע"ש.

מספר עוד יוסף חי – פרשת כי תשא:

איך יועיל מחצית השקל שהוא גשמי ודומם להיות כופר לנפש שהיא קדושה וחלק אלוה ממעל?

נקדים מעשה בגביר עם הארץ שגר בכפר אחד רחוק מהעיר הגדולה כשש שעות ושם היו לו שדות וכרמים וצאן ובקר ואינו בא לעיר הגדולה אלא ביום שיש לו יאר-צייט (אזכרה) של אביו לומר קדיש בעבורו, כי אביו נקבר בעיר הגדולה ההיא. ונזדמן פעם אחת שחל היארצייט ביום שבת ודרכם לומר קדיש מליל שבת הקודם לשבת היארצייט. והוא בא מן הכפר בערב שבת. ולהיותו אוהב כבוד הרבה, אמר לשמש של בית הכנסת שיושיבו על כסא במקום נכבד והוא יתן לו מתנה חשובה. אמר לו השמש: יש ליד כסא הרב של העיר כסא ריק שבעליו לא נמצא עתה בעיר. אני אושיבך שם מימין לרב. וישמח מאוד הגביר על זה. ויקח הטלית והסידור שלו ויניחם על הכסא ההוא שליד כסא הרב. וזה הגביר הוא עם הארץ ורק התפילה יודע לקרות מן הסידור. בליל שבת חשב כי למחר הוא ישב ליד הרב לעין כל וכולם ידעו שהוא עם הארץ וילעיגו עליו. לכן נתחכם בדעתו לעיין בסידור התפילה אולי ימצא איזה שאלה קשה בנוסח התפילה וישאל את הרב לפני כל מתפללי בית הכנסת וידעו כולם שהוא לא עם הארץ. וטרח כל הלילה לעיין בתפילת השחרית של שבת ולא מצא מה לשאול ומה להקשות. והלך בבקר וישב ליד הרב ולא דיבר עימו כלום. ואחר שיצא מבית הכנסת לסעודת שחרית, לקח עוד פעם את הסידור של שבת והתחיל לעיין בתפילת המנחה של שבת. ולאחר עמל וטורח מצא לעצמו קושיא חזקה במה שאומרים אחרי העמידה, הפסוק: אדם ובהמה תושיע ה'. איך הניח הכתוב את הבהמה אצל האדם ורב המרחק ביניהם? וישמח על זה מאוד. וכשהלך במנחה לבית הכנסת וישב סמוך לרב, פתח פיו קודם שהגיע זמן התפילה בעוד שרוב הקהל כבר הגיעו, ופתח הסידור לעין כל ויאמר אל הרב: יש לי כאן קושיא גדולה שאומר הפסוק אדם ובהמה תושיע ה'. מי הביא את הבהמה אצל האדם? ויענהו הרב: הנה השמש הביא את הבהמה אצל האדם. וכולם צחקו צחוק רב בשומעם את תשובת הרב. והאיש הרגיש שצוחקים עליו אך לא הבין למה צוחקים ושתק. ואחר התפילה, קרא לשמש ושאל אותו למה צחקו האנשים עליו? ויאמר לו השמש: צחקו עליך כי נודע להם שאתה עם הארץ ועינך מבין במה הכתוב מדבר. והרב אמר לך שאני השמש הבאתי אותך והושבתי אותך ליד כיסאו של הרב. אמר לו ומה התיקון שאעשה לדבר זה שיכירו שאני למדן והרב הטיח דברים כנגדי שלא כהוגן לחשוב אותי בהמה. ויאמר לו השמש: אם תיתן לי עשרה זהובים אתקן את העניין. והסכים מיד לתת לו. אמר לו השמש: בשבת הבאה אומר לך מה להגיד לרב לפני הקהל ובזה תנצח אותו על הביזיון שביזה אותך היום. ולימד אותו לאמר כך לרב: בשבת שעברה שאלתי אותך על הפסוק: אדם ובהמה תושיע ה'. כך כוונתי היתה לומר: למה חיבר הכתוב את האדם עם הבהמה, והיה לו להפרידם ולא להזכירם יחד, כי אם לכתוב: אדם תושיע ה' וגם בהמה תושיע. אך אני כך ישבתי את הקושיא הזו: כי מה שכתב אדם, התכוון הכתוב על הנפש שנקראת אדם. ומה שכתב בהמה התכוון לגוף. ואעפ"י שיש הפרש רב ביניהם, עם כל זה הזכירם ביחד, כי ראוי לכבד הגוף מפני שהוא כלי ומלבוש לנפש, כי בהיותה למעלה לא היתה לה מעלה גדולה קודם שירדה כיוון שיש שם אלפים ורבבות של מלאכים כמותה. אבל עתה שגרה בתוך הגוף הזה שהוא חומר עכור ונשארה היא בקדושתה, זו מעלתה וגדולתה. לכן צריך לכבד הגוף שגרם לה מעלה זו. לכן אמר הפסוק: אדם ובהמה תושיע ה'. מכאן לומדים שהחכם מתייקר דווקא בהיותו עם עם הארץ ולא בתוך חכמים. וכן היה בשבת הבאה אמר לרב הדברים הנ"ל לעיני כל האנשים ודבריו היו כמדקרות חרב בלב החכם.

והנמשל: כמו שהנפש מתכבדת בגוף שהוא עכור וגשמי, כך מחצית השקל הגשמי יבוא לכפר על הנפש שהיא רוחנית.

מספר בן איש חי:

ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני, ילך נא אדני בקרבינו, כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו – ויש לדקדק דהוה ליה למימר לחטאתינו קודם, על דרך שאומרים בוידוי הקל תחלה, ונראה לי בסייעתא דשמיא, דידוע שם א"ל אדנ"י הוא המאיר בעשיה ומספרו צ"ו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין צו אלא עבודה זרה, לכן שם הקדוש א"ל אדנ"י שמספרו צ"ו מאיר בעשיה, להכניע הקליפה הנקראת צו שבעשיה, וזהו שנאמר צו לצו קו לקו, פירוש, שם הקדוש א"ל אדנ"י שהוא מספר צו מכניע לצו דקליפה דעבודה זרה:

והנה שם ישראל במילואו כזה יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד, התוך והקרב של אותיות הנזכרות, עולה מספר שם הקדוש א"ל אדנ"י המאיר בעשיה, ומכניע צו דעבודה זרה, וזהו שכתוב עתה אחר מעשה העגל שהגבירו בזה קליפת צו דעבודה זרה, ילך נא אדני בקרבנו דייקא, כלומר תתגבר הארה שם אל אדני הרמוזה בקרב אותיות שמינו, יען כי עם קשה עורף הוא שהגבירו בעון עבודה זרה את אלהים אחרים, דידוע הקליפות נקראים אלהים אחרים, וזה שם אלהים שיש להם שהוא מספר פ"ו, אינו פ"ו טוב, אלא הוא פ"ו רע, וזהו אותיות עורף שהוא אותיות פ"ו ר"ע, שהקשו אותם והגבירום על ידי מעשה העגל, לכך צריך שיהיה לנו עזר וסיוע להכנעת הקליפה של עבודה זרה, מן הארת שם אל אדני הרמוזה בקרבינו, אך אין כדאין לעת עתה לעשות תשובה, שתהפך העונות לזכיות בפעם אחת, אלא יהיה הפוך העונות בהדרגות, והוא דבתחלה וסלחת לעונינו שהם הזדונות, שיהיו במדרגת לחטאתינו שגגות, ואחר כך ונחלתנו שיהיו החטאות זכיות שיכנסו לקדושה, להיות נחלת סטרא דקדושה:

והנה הדבר הזה יפלא, משה בחיר ה', מה עון ומה חטאת יש בידו שהכניס עצמו בכללם, באומרו לעונינו ולחטאתינו? ואולם הדבר מובן על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות, דמלבד מה שנענש האדם על חטאיו, עוד נענש על חברו מטעם ערבות, שכל ישראל הם גוף אחד כלול מאברים רבים, ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה הוידוי בלשון רבים ולא בלשון יחיד, שאינו אומר אשמתי בגדתי וכו', ולא עוד אלא שצריך האדם לומר כל פרטי הוידוי, אף על פי שיודע בעצמו שאין בו מכל הדברים האלה ואינו חושש שנראה כמדבר שקר, והיינו טעמא כי הוא יתחייב בעונות של אחרים מצד הערבות, יעוין שם, ולכן מובן הדבר הזה שגם משה רבינו עליו השלום, שהיה צדיק גמור כלל עצמו עמהם, ואמר לעונינו ולחטאתינו, מכח הערבות:

בס"ד

הלכות ודרשה לפרשת "כי תשא" מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א

בס"ד

עלון שבועי של הלכות בפרשת "כי תשא" מספר עוד יוסף חי – הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': מהו אופן ההכאה בידו על החזה בזמן הווידוי?

תשובה : תכה ביד ימינך כפוף כמו אגרוף על לבך שמצד שמאלך, הכאה אחר הכאה בנחת, בעוד שאתה מתוודה, בין בשחרית בין במנחה, על כל תיבה ותיבה של: אשמנו, בגדנו וכו' הכאה אחת. ותכוון שעתה ע"י הוידוי נתקן הענין ונתכפרו עוונותיו.

שאלה ב': למה נתקן הוידוי בלשון רבים?

תשובה : שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו גם הוא נענש על חברו מטעם הערבות כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאברים רבים. לכן מתוודה גם על עברות שעשה חברו.

שאלה ג': מהו סדר הוידוי?

תשובה : הוידוי הוא על סדר אבג"ד מן א' עד ת'. ובחמשה אותיות מנצפ"ך יאמר דברים כפולים ובאות פ' יאמר: פשענו, פגמנו באות ברית קודש. ובאות צד"י יאמר: צררנו, צערנו אב ואם.

שאלה ד': איך נוהגים באמירת "ויעבור"?

תשובה : אומר הרב שהמנהג היה בעירו שהקהל אומרים ויעבור ה' על פניו ויקרא אך מקדימים לומר זה קודם הש"ץ ושותקים וממתינים להש"ץ והוא אומר בקול רם: ויעבור ה' על פניו ויקרא, ואז הקהל קוראים כולם כאחד: ה' ה' אל רחום וחנון וכו'.

שאלה ה': איך צריך לנהוג במלות התרגום של קדושת ובא לציון?

תשובה : יש מדקדקים שלא לומר מלות התרגום בקול רם אלא בלחש ויש שאינם חוששים ואומרים כל התרגום בקול רם. ומהג מורו של רבנו היה לאומרם בקול רם ולא היה חושש למדקדקים לאומרם בלחש.

שאלה ו': מהם הפסוקים שאומרים לפני אשרי יושבי ביתיך שלאחר העמידה?

תשובה : היה מנהג ברור וידוע בעירו של רבנו לומר קודם פסוק אשרי פסוק ה' הושיעה המלך יעננו ביום קוראנו ואחריו אשרי וכו'. מנהג ישראל תורה הוא על כן לא בטלנו מנהג זה אלא כולנו מחזיקים במנהג זה מאבותינו ואבות אבותינו ואין רשות לשום אדם לבטלו כיון שאין כאן חשש של הפסק במקום שאין ראוי להפסיק.

שאלה ז': מה המנהג בבית האבל באמירת ובא לציון?

תשובה : בבית האבל אין אומרים ואני זאת בריתי אותם וכו' מטעם הידוע, ומדלגים החזן והקהל ומתחיל החזן בקול רם: ואתה קדוש וכו'. אמנם מאחר ובפסוק הראשון ובא לציון גואל יש סוד גדול לכן ירא שמים יאמר אותו בלחש.

שאלה ח': מה צריך לכוון כשאומר מזמור של יום?

תשובה : יכוין לקיים מצות עשה של זכור את יום השבת לקדשו והוא במה שאומר: היום יום אחד בשבת קודש, יכוין להשאיר בו חלק הנשמה מן הארת הנשמה היתרה שבאה ביום שבת שעבר. וביום שני יכוין להשאיר בו חלק הרוח. וביום שלישי יכוין להשאיר בו חלק הנפש. וביום רביעי יכוין להכין עצמו לקבל מחלק הנפש של נשמה יתירה שתבא אליו ביום שבת הבא, וביום חמישי לקבל חלק הרוח, וביום ששי חלק הנשמה.

שאלה ט': מה צריך להוסיף כשאומר תנא דבי אליהו?

תשובה : כשיזכיר שם אליהו יאמר: אליהו זכור לטוב. וכך רבנו היה נוהג כמ"ש: זכר צדיק לברכה.

שאלה י': איך ינהג מי שנכנס לביהכ"נ וראה ציבור מתפללים ואומרים עלינו לשבח?

תשובה : יעמוד ויכרע גם הוא עמהם כדי שלא יהיה נראה לעיני הרואים שהוא כופר בדברים אלו שמודים בהם הציבור.

דרשה מספר "עוד יוסף חי" – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

כי תשא את ראש בני ישראל – נראה לי בס"ד שרמז הכתוב לפי דרכו על מה שאמר משה רבנו ע"ה: ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת, שלכן לא נכתב שמו של משה בפרשת תצוה. ופרשתי בס"ד מה שלא נכתב שמו הטוב בפרשת תצוה, הוא עצמו בקש זאת בדברים הללו על הדבר הזה שלא יכתב שמו. וקיים השי"ת את דבריו. והיינו, כי תיבת "מספרך" תחלקנה לשניים וקריא בה מספר ך'. שחומש בראשית יש בו י"ב פרשיות, וחומש שמות יש בו י"א פרשיות. ונמצא פרשת תצוה היא ספר ך' (20). הרי עשה ה' כדברי משה שלא כתב שמו בספר ך' שהיא פרשת תצוה. וידוע שכל פרשה נקראת בשם ספר. ומשה רע"ה ביקש כן בעבור טובת ישראל, להשביע עיניו של שטן שיתפייס בזה ולא ירבה בקטרוג שמקטרג על ישראל לכלותם ח"ו., כי שמח בזה שנחסר שמו מפרשה אחת, וחשב דבר זה לגרעון ח"ו ונתפייס בזה. ועוד מצינו במשה רע"ה שעשה חסרון בשבח הגדול שנכתב בתורה: והאיש משה ענו מאוד, שלא כתב עניו מלא ביו"ד אלא ענו בלא יו"ד. והרואה יחשוב שזה החסרון של היו"ד מתיבת עניו הוא גרעון אליו, כלומר אינו עניו שלם. ובאמת הוא שבח שגם בזה כיון להשביע עיניו של שטן בראותו חסרון זה בפטרונם של ישראל. ובאמת הוא שבח לו, ויש לו זכות ונשיאות ראש בזה. ונראה שגם זה הענין של חסרון היו"ד בתיבת עניו, נרמז בדברו שאמר: מחני נא מספרך, דקרי בה מספר ך' שהיינו, קמץ תחת האות פ' והיו"ד במלואה עולה מספר ך'. וז"ש: כי תשא את ראש בני ישראל, כלומר חסרון שמו מן הפרשה ך' וגם חסרון אות יו"ד מן תיבת עניו, אינם גרעונות ח"ו למשה רע"ה שהוא ראש בני ישראל, אלא אדרבא, תשא את ראש בני ישראל, עושים לו נשיאות ומעלה, כי שבח וזכות יש לו בה.

מספר עוד יוסף חי – פרשת כי תשא:

איך יועיל מחצית השקל שהוא גשמי ודומם להיות כופר לנפש שהיא קדושה וחלק אלוה ממעל?

נקדים מעשה בגביר עם הארץ שגר בכפר אחד רחוק מהעיר הגדולה כשש שעות ושם היו לו שדות וכרמים וצאן ובקר ואינו בא לעיר הגדולה אלא ביום שיש לו יאר-צייט (אזכרה) של אביו לומר קדיש בעבורו, כי אביו נקבר בעיר הגדולה ההיא. ונזדמן פעם אחת שחל היארצייט ביום שבת ודרכם לומר קדיש מליל שבת הקודם לשבת היארצייט. והוא בא מן הכפר בערב שבת. ולהיותו אוהב כבוד הרבה, אמר לשמש של בית הכנסת שיושיבו על כסא במקום נכבד והוא יתן לו מתנה חשובה. אמר לו השמש: יש ליד כסא הרב של העיר כסא ריק שבעליו לא נמצא עתה בעיר. אני אושיבך שם מימין לרב. וישמח מאוד הגביר על זה. ויקח הטלית והסידור שלו ויניחם על הכסא ההוא שליד כסא הרב. וזה הגביר הוא עם הארץ ורק התפילה יודע לקרות מן הסידור. בליל שבת חשב כי למחר הוא ישב ליד הרב לעין כל וכולם ידעו שהוא עם הארץ וילעיגו עליו. לכן נתחכם בדעתו לעיין בסידור התפילה אולי ימצא איזה שאלה קשה בנוסח התפילה וישאל את הרב לפני כל מתפללי בית הכנסת וידעו כולם שהוא לא עם הארץ. וטרח כל הלילה לעיין בתפילת השחרית של שבת ולא מצא מה לשאול ומה להקשות. והלך בבקר וישב ליד הרב ולא דיבר עימו כלום. ואחר שיצא מבית הכנסת לסעודת שחרית, לקח עוד פעם את הסידור של שבת והתחיל לעיין בתפילת המנחה של שבת. ולאחר עמל וטורח מצא לעצמו קושיא חזקה במה שאומרים אחרי העמידה, הפסוק: אדם ובהמה תושיע ה'. איך הניח הכתוב את הבהמה אצל האדם ורב המרחק ביניהם? וישמח על זה מאוד. וכשהלך במנחה לבית הכנסת וישב סמוך לרב, פתח פיו קודם שהגיע זמן התפילה בעוד שרוב הקהל כבר הגיעו, ופתח הסידור לעין כל ויאמר אל הרב: יש לי כאן קושיא גדולה שאומר הפסוק אדם ובהמה תושיע ה'. מי הביא את הבהמה אצל האדם? ויענהו הרב: הנה השמש הביא את הבהמה אצל האדם. וכולם צחקו צחוק רב בשומעם את תשובת הרב. והאיש הרגיש שצוחקים עליו אך לא הבין למה צוחקים ושתק. ואחר התפילה, קרא לשמש ושאל אותו למה צחקו האנשים עליו? ויאמר לו השמש: צחקו עליך כי נודע להם שאתה עם הארץ ועינך מבין במה הכתוב מדבר. והרב אמר לך שאני השמש הבאתי אותך והושבתי אותך ליד כיסאו של הרב. אמר לו ומה התיקון שאעשה לדבר זה שיכירו שאני למדן והרב הטיח דברים כנגדי שלא כהוגן לחשוב אותי בהמה. ויאמר לו השמש: אם תיתן לי עשרה זהובים אתקן את העניין. והסכים מיד לתת לו. אמר לו השמש: בשבת הבאה אומר לך מה להגיד לרב לפני הקהל ובזה תנצח אותו על הביזיון שביזה אותך היום. ולימד אותו לאמר כך לרב: בשבת שעברה שאלתי אותך על הפסוק: אדם ובהמה תושיע ה'. כך כוונתי היתה לומר: למה חיבר הכתוב את האדם עם הבהמה, והיה לו להפרידם ולא להזכירם יחד, כי אם לכתוב: אדם תושיע ה' וגם בהמה תושיע. אך אני כך ישבתי את הקושיא הזו: כי מה שכתב אדם, התכוון הכתוב על הנפש שנקראת אדם. ומה שכתב בהמה התכוון לגוף. ואעפ"י שיש הפרש רב ביניהם, עם כל זה הזכירם ביחד, כי ראוי לכבד הגוף מפני שהוא כלי ומלבוש לנפש, כי בהיותה למעלה לא היתה לה מעלה גדולה קודם שירדה כיוון שיש שם אלפים ורבבות של מלאכים כמותה. אבל עתה שגרה בתוך הגוף הזה שהוא חומר עכור ונשארה היא בקדושתה, זו מעלתה וגדולתה. לכן צריך לכבד הגוף שגרם לה מעלה זו. לכן אמר הפסוק: אדם ובהמה תושיע ה'. מכאן לומדים שהחכם מתייקר דווקא בהיותו עם עם הארץ ולא בתוך חכמים. וכן היה בשבת הבאה אמר לרב הדברים הנ"ל לעיני כל האנשים ודבריו היו כמדקרות חרב בלב החכם.

והנמשל: כמו שהנפש מתכבדת בגוף שהוא עכור וגשמי, כך מחצית השקל הגשמי יבוא לכפר על הנפש שהיא רוחנית.

מספר בן איש חי:

ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני, ילך נא אדני בקרבינו, כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו – ויש לדקדק דהוה ליה למימר לחטאתינו קודם, על דרך שאומרים בוידוי הקל תחלה, ונראה לי בסייעתא דשמיא, דידוע שם א"ל אדנ"י הוא המאיר בעשיה ומספרו צ"ו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין צו אלא עבודה זרה, לכן שם הקדוש א"ל אדנ"י שמספרו צ"ו מאיר בעשיה, להכניע הקליפה הנקראת צו שבעשיה, וזהו שנאמר צו לצו קו לקו, פירוש, שם הקדוש א"ל אדנ"י שהוא מספר צו מכניע לצו דקליפה דעבודה זרה:

והנה שם ישראל במילואו כזה יו"ד שי"ן רי"ש אל"ף למ"ד, התוך והקרב של אותיות הנזכרות, עולה מספר שם הקדוש א"ל אדנ"י המאיר בעשיה, ומכניע צו דעבודה זרה, וזהו שכתוב עתה אחר מעשה העגל שהגבירו בזה קליפת צו דעבודה זרה, ילך נא אדני בקרבנו דייקא, כלומר תתגבר הארה שם אל אדני הרמוזה בקרב אותיות שמינו, יען כי עם קשה עורף הוא שהגבירו בעון עבודה זרה את אלהים אחרים, דידוע הקליפות נקראים אלהים אחרים, וזה שם אלהים שיש להם שהוא מספר פ"ו, אינו פ"ו טוב, אלא הוא פ"ו רע, וזהו אותיות עורף שהוא אותיות פ"ו ר"ע, שהקשו אותם והגבירום על ידי מעשה העגל, לכך צריך שיהיה לנו עזר וסיוע להכנעת הקליפה של עבודה זרה, מן הארת שם אל אדני הרמוזה בקרבינו, אך אין כדאין לעת עתה לעשות תשובה, שתהפך העונות לזכיות בפעם אחת, אלא יהיה הפוך העונות בהדרגות, והוא דבתחלה וסלחת לעונינו שהם הזדונות, שיהיו במדרגת לחטאתינו שגגות, ואחר כך ונחלתנו שיהיו החטאות זכיות שיכנסו לקדושה, להיות נחלת סטרא דקדושה:

והנה הדבר הזה יפלא, משה בחיר ה', מה עון ומה חטאת יש בידו שהכניס עצמו בכללם, באומרו לעונינו ולחטאתינו? ואולם הדבר מובן על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות, דמלבד מה שנענש האדם על חטאיו, עוד נענש על חברו מטעם ערבות, שכל ישראל הם גוף אחד כלול מאברים רבים, ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה הוידוי בלשון רבים ולא בלשון יחיד, שאינו אומר אשמתי בגדתי וכו', ולא עוד אלא שצריך האדם לומר כל פרטי הוידוי, אף על פי שיודע בעצמו שאין בו מכל הדברים האלה ואינו חושש שנראה כמדבר שקר, והיינו טעמא כי הוא יתחייב בעונות של אחרים מצד הערבות, יעוין שם, ולכן מובן הדבר הזה שגם משה רבינו עליו השלום, שהיה צדיק גמור כלל עצמו עמהם, ואמר לעונינו ולחטאתינו, מכח הערבות:

בס"ד

דרשה לפרשת כי תשא מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה כפי שהועבר אלי ע"י ידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.

כי תשא תשס"ח – 439 – מניין עם ישראל וקדושת תשמישי קדושה של בית הכנסת

זה יתנו – הראה לו כמין מטבע של אש

פרשת השבוע פותחת בציווי של גביית השקלים לצורכי הקרבנות והמשכן: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה" (שמות ל, יא-יג). כל מקום שנאמר "זה" – משמע מורה באצבע.

ואומר רש"י: "הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואומר לו כזה יתנו", עכ"ל.

חז"ל אומרים ב- שלושה דברים התקשה משה רבינו, והם רמוזים בראשי תיבות של המילה "משה". מ – מנורה, ש – שקל, מחצית השקל, ה – החודש, קידוש החודש.

ויש לשאול, בשלמא מנורה – ברור שיתקשה, כי לקחת כיכר זהב ולעשות מנורה מקשה אחת עם גביעיה, כפתוריה ופרחיה ושבעה קנים, וכל זה בלי חיבור והברגה ומקשה אחת – ברור שזה דבר קשה.

עם כל זה, בספר במדבר נאמר (ח, ד) "כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה". אומר רש"י: "מי שעשאה" (או משה או בצלאל). ואח"כ מביא רש"י בשם מדרש אגדה: "כן עשה את המנורה – על ידי הקב"ה נעשית מאליה".

קידוש החודש – לדעת מתי החודש חסר ומתי מלא במצרים, ולדעת מתי מולד הלבנה בארץ, זה דבר קשה.

הרמב"ם כתב את ספרו 'היד החזקה' והוא כתב שם את כל ההלכות, אפילו הלכות שלא שייכות לזמן הזה, ובהלכות קידוש החודש האריך והסביר על מהלך השמש ועל מהלך הירח, ומדוע עושים לפעמים ר"ח יום אחד, ולפעמים יומיים ושנה פשוטה ומעוברת. וכותב על זה הראב"ד בפרק ז' מהלכות קידוש החודש בהלכה ז': "אני איני מאנשיה כי גם רבותי לא הגיעו אליה על כן לא נכנסתי בדבריו לבדוק אחריו", ומשם ועד פרק יט' מהלכות קידוש החודש אין השגות הראב"ד. ואם כן, אין פלא שמשה רבינו התקשה, עד שאמר לו הקב"ה "החודש הזה לכם ראש חדשים" וכו' (שמות יב, ב).

ואומר רש"י (שם): "החדש הזה – הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. הזה – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שעור תראה ותהיה ראויה לקדש והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש" (ועיין באבן עזרא שמאריך להסביר ענין זה).

ובפרט שלקידוש החודש צריך שהלבנה תיראה בירושלים. ומשה רבנו היה במצרים, והיה צריך לעשות חישוב כשרואה את המולד במצרים, מתי המולד בירושלים.

וכעין זה אמר לו הקב"ה למשה רבנו: בחצות לילה אני אעבור ואכה כל בכור. אבל משה רבנו אמר לפרעה כחצות. כי פרעה היה רשע, ואם היה דקה אחת אחרי חצות או דקה אחת לפני חצות היה אומר למשה רבנו 'אתה בדאי', ולכן אמר לו משה "כחצות".

ואפשר להוסיף ולומר, כשאמר הקב"ה בחצות לילה אני עובר להרוג כל בכור – הוא התכוון לחצות של ירושלים. ומשה רבנו אינו יכול להסביר לפרעה שהעיקר היא ירושלים ושם ניתלו המאורות בתחילה, ולכן אמר לו "כחצות".

וכעין זה אמר שלמה המלך בקהלת (ב, ה): "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי".

אומר רש"י: "עץ כל פרי – שהיה שלמה מכיר בחכמתו את גידי הארץ איזה גיד הולך אל כוש ונטע בו פלפלין איזה הולך לארץ חרובי ונטע בו חרובין שכל גידי הארצות באים לציון שמשם משתיתו של עולם שנאמר (תהלים נ) מציון מכלל יופי לכך נאמר עץ כל פרי במדרש תנחומא".

אבל חצי שקל – מה צריך ללמד את משה עד שכתוב "הראה לו כמין מטבע של אש". לכאורה צריך היה לומר לו מה משקלה.

אלא אמר משה רבנו כתוב בתורה "לכפר על נפשותיכם" (שמות ל, טו) וכן כתוב "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם" (שם ל, טז). תמה משה רבנו: חצי שקל, עשרה גרם של כסף טהור, זה יכפר?!

אמר לו הקב"ה: אם נותנים בהתלהבות של אש לשם שמים, אזי אפילו מטבע קלה יכולה לכפר.

זאת ועוד, כל אחד נותן חצי שקל, וכדברי האלשיך הקדוש כי הדבר מורה על אחדות בעם ישראל.

וזה כעין מה שכתב הרב חיד"א על הפסוק בתהלים "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וישישו בשמחה" (סח, ד). הצדיקים ששים בקבלת שכרם בגן עדן על המצוות ומעשים טובים שעשו, על לימוד תורה וחסד שעשו. ואח"כ "ישישו בשמחה" – ישישו כשיקבלו שכר נוסף על השמחה שעשו בקיום המצוה.

המטבע של אש רומזת שאם יתנו באש, בהתלהבות אז יזכו "לכפר על נפשותיכם".

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט

כתוב בפרשה "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה". העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט".

הפשט הוא, אם רוצים למנות את עם ישראל ע"י חצי שקל, אם הדל ימעיט – ימעט מספר בני ישראל שלא כדין. ואם העשיר יתן יותר מחצי שקל, למשל: שקל שלם – ירבה מספר עם ישראל שלא כמציאות.

ויש פירוש אחר, העשיר לא יחשוב שאם הוא לא יתן, יעשיר וירבה רכושו.

והדל לא יחשוב, שאם הוא יתן, ימעט כספו, אלא כדברי הרמב"ם בפרק י' מהלכות מתנות עניין הל' ב': "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום".

ועוד כתב הרמב"ם שם הל' א' – ה': "חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה'. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר 'בצדקה תכונני'. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה':

…כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'. וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יש לחוש ליחסו שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם שנאמר 'אכזרי המה ולא ירחמו' וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם שנאמר: 'בנים אתם לה' אלהיכם' ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן הלעכו"ם ששונאין אותו ורודפים אחריהן הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן:

כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל כמו שנקרא עובד עכו"ם בליעל ובעכו"ם הוא אומר 'יצאו אנשים בני בליעל', ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' (דברים טו, ט – ושם מבואר שאין אדם רוצה להלוות לחבירו כי חושש שנת השמיטה תשמט את החוב), ונקרא רשע שנאמר 'ורחמי רשעים אכזרי', ונקרא חוטא שנאמר 'וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא', והקב"ה קרוב לשועת עניים שנאמר 'שועת עניים אתה תשמע'. לפיכך צריך להזהר בצעקתם שהרי ברית כרותה להם שנאמר 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני':

כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים, אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו שנאמר 'אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון' ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים שנאמר 'ולב אלמנה ארנין'", עכ"ל הרמב"ם.

ואומרת הגמרא במסכת בבא בתרא (ד ט' ע"ב): "ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות". והגמרא מביאה פסוקים על כך.

ואומרים חז"ל (שם דף י' ע"א): "שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע: אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א"ל: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם. א"ל: [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא כועס עליו?! ואתם קרוין עבדים, שנאמר: 'כי לי בני ישראל עבדים'. אמר לו ר"ע: אמשול לך משל, למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו. כששמע המלך לא דורון משגר לו?! ואנן קרוין בנים דכתיב 'בנים אתם לה' אלהיכם'".

ולכן בירושלמי כתוב שעני מבקש צדקה אומר לנותן: "זכה בי" – אני בא לזכות אותך.

ועל זה אומר בעל 'אור החיים הקדוש': כתוב "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד) – אל תחשוב שאתה נותן מכספך, אלא הקב"ה נתן אל חלק העני לך, כדי לזכות אותך שתתן לו.

טוב להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודת פורים

ובהלכות מגילה כתב הרמב"ם (פרק ב' הל' יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

מניין עם ישראל

איסור למנות את ישראל

בפרשת השבוע אנו למדים על המניין שנשא משה רבנו את ישראל, והתורה מלמדת אותנו שמניין ישראל במספרים הוא איסור, ועל כן אין למנות אלא דרך אמצעי אחר, ושם היה על ידי מניין שקליהם, ויש להזהר באיסור זה מאוד, וכמו שהתורה אומרת "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וכמו שרש"י כותב "שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". ובגמרא (יומא כב:) מובא: "דאמר רבי יצחק, אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב וכו', אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים (ופרש"י וז"ל: "צִוָּם לקחת כל אחד טלה מצאן המלך, ובאו למרחב, ונמנו הטלאים", עכ"ל).

אמר רבי אלעזר, כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד (הרי לאו אמור כאן). רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין, שנאמר לא ימד ולא יספר (הרי שני לאוין אמורים כאן). אמר רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן רמי, כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים, וכתיב אשר לא ימד ולא יספר, לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום. רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי, לא קשיא, כאן בידי אדם כאן בידי שמים", ע"כ. ונפסק ברמב"ם (הל' תמידים פ"ד ה"ד) שכותב, וז"ל: "ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר ויפקדם בטלאים", עכ"ל.

וכך כותב המגן אברהם (או"ח סי' קנ"ו) וז"ל: "אסור למנות ישראל אפילו אינו מכוון למנות רק להטיל גורל, אפילו לדבר מצוה, אלא מוציאין אצבעותיהם ומונין אצבעותיהם", עכ"ל. גם ב"כף החיים" כותב (סי' נ"ה סקי"א), וז"ל: "יש ליזהר מלמנות את ישראל לגלגלותם לראות אם יש מניין או לא וכו', וכ"כ החס"ל אות יו"ד, וסיים וז"ל ורבים טועים ומונים א' ב' ג', דמשמע להו דהאיסור הוא לומר "אונו דוס" (פי' אחד שנים), אבל א' ב' שרי – וטעות הוא בידם, אלא יראו במראית העין וימנו במחשבה, עכ"ל. וכ"כ בספר פלא יועץ ח"ב אות מ' ד"ה "מונה". וכ"כ הרח פלאג'י ז"ל בספר כף החיים סי' י"ג אות יו"ד, יפה ללב אות ג", עיי"ש.

מניין הציבור בפסוקים

יש נוהגים למנות את הציבור על ידי שמצביעים על כל אחד, ומונים את הפסוק: ויתן לך האלוקים" וכו', שיש בו עשרה תבות, או פסוק "ארץ חיטה ושעורה" וכו', (או פסוק "הושיעה את עמך") שגם בו יש עשרה תבות, ויש מפקפקים על זה, וטוב שימנו במחשבה בלבד.

מניין התלמידים בתלמוד תורה

מורה בתלמוד תורה שיש לו יומן ובו רשומים שמות התלמידים, ובצד כל תלמיד רשום מספר, מאחר ולא קורא את המספרים רק במחשבה, מותר. אבל אם סופר ממש כמה תלמידים באו, וכמה חסרים, אסור – כי הרי ראינו שבמקדש, למרות שזה לא היו כל ישראל, לא מנו את כל ישראל, אף על פי כן מנו אצבעות וכדברי הרמב"ם הנ"ל.

קדושת תשמישי קדושה של בית הכנסת

חביבות הכיור למשכן

דבר נוסף יש לנו בפרשת השבוע שיש לו השלכות הלכתיות: כתוב (פרק ל', י"ח) "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה וכו'. ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם". ובפרשת ויקהל כתוב וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", וכותב שם רש"י וז"ל: "במראת הצובאת – בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע – אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות. ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחשת של כיור מנחשת התנופה, כך דורש רבי תנחומא, וכן תרגם אונקלוס במחזית נשיא, והוא תרגום של מראות מירידויר"ש בלעז [מראות]. וכן מצינו בישעיה והגליונים, מתרגמינן ומחזיתא", עכ"ל. ובתרגום אונקלוס (שם, על פסוק ח') תרגם וז"ל: "ועבד ית כיורא דנחשא וית בסיסיה דנחשא, במחזית נשיא דאתין לצלאה בתרע משכן זמנא" – (ועשה את הכיור ואת כנו נחושת, מראי הנשים שבאו להתפלל בשער המשכן הזמני). וכן תרגם יונתן בן עוזיאל, וז"ל: "וַעֲבַד יַת כִּיּוֹרָא דִנְחָשָׁא וְיַת בְּסִיסֵיהּ דִּנְחָשָׁא מִן אַסְפַּקְלִירֵי נְחָשָׁא נְשַׁיָא צְנִיעוּתָא וּבְעִידַן דְּאָתוּן לְצַלָּאָה בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא הֲוָאָן קַיְימִין עַל קָרְבַּן אַדְמוּתְהוֹן וּמְשַׁבְּחָן וּמוֹדָן וְתַיְיבִין לְגוּבְרֵיהוֹן וְיָלְדַן בְּנִין צַדִּיקִין בִּזְמַן דְּמִדְכַן מִן סוֹאָבוֹת דִּמְהוֹן" – (ויעשׂ את הכיור של נחושת ואת בסיסו של נחושת מִן מראות נחושת נשים צנועות, ובעת שבאות להִתפלל בפתח אהל מועד היו עומדות על קרבן דמיהן ומשבחות ומודות, ושבות לבעליהן ויולדות בנים צדיקים בזמן שׁמִטהרות מִן טומאת דמם). ולכאורה איך ח"ו אנו מקשים על משה שמאס בהן כלשון רש"י, "עד שאמר לו הקב"ה קבל והן חביבין עלי מן הכל" וכו', והרי נפסקה הלכה בשו"ע (סי' קמ"ז ס"א ברמ"א) שכותב: "ואין לעשות מפות לספר תורה מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט", ועוד כתב שם (סי' קנ"ג סכ"א): "אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט, לתשמיש קדושה". ולפי זה כיצד לקחו ממה שמאס משה רבנו. והנראה לומר, שמשה לא נכנס לתוך מחשבתן של הנשים ולכן מאס בתחילה במראות, אבל הקב"ה יודע מחשבות אדם וטוהר ליבן של הנשים הצובאות, ועל כן אמר לו למשה שיקח מהן את המראות.

התגברות הנשים על תאוותם

ה"אבן עזרא" כתב בעניין החביבות והחשיבות של הכיור דבר הפלא ופלא, וז"ל: "וטעם 'הצובאות' כי משפט כל הנשים להתייפות לראות פניהם בכל בקר במראות נחשת או זכוכית לתקן הפארים שעל ראשיהם, והנה היו בישראל נשים עובדות השם שסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, כי אין להם צורך עוד להתייפות. רק באות יום יום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. וזהו אשר צבאו פתח אהל מועד, כי היו רבות", עכ"ל.

קושיה על רש"י מהגמרא במגילה

הוקשה לי על רש"י בפירושו על הפסוק "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" האמור בפרשת השבוע בכיור שכותב, וז"ל: "בבת אחת היה מקדש ידיו ורגליו, וכך שנינו בזבחים כיצד קדוש ידים ורגלים, מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית, וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומקדש", עכ"ל. והגמרא (מגילה ב:) מביאה את דין קריאת המגילה שכרכים מוקפים חומה קוראים בט"ו ופרזים בי"ד, ולומדת זאת מהפסוק 'על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות', ואומרת: "מדפרזים בארבעה עשר מוקפין בחמשה עשר".ושואלת על זה הגמרא אולי מוקפים צריכים לקרוא את המגילה בשני ימים גם בי"ד וגם בט"ו, וז"ל: "ואימא פרזים בארביסר מוקפין בארביסר ובחמיסר כדכתיב להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה", ומתרצת על זה הגמרא: "אי הוה כתב את יום ארבעה עשר וחמשה עשר, כדקאמרת, השתא דכתיב את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר, אתא 'את' ופסיק, הני בארבעה עשר והני בחמשה עשר", עכ"ל הגמרא. ולפי זה יש לשאול, מדוע ברחיצת הכהנים שכתוב בהם "ורחצו ממנו" מסביר רש"י שיד ימין וכו', והרי כתוב "את" ידיהם, "ואת" רגליהם, והגמרא למדה ש"את" מפסיק? ולעת עתה צריך לעיין בעניין זה.

דין תשמיש דתשמיש ואם בעינן שינוי

ב"כף החיים" (סי' קמ"ז סקכ"ה) כותב, שאת המראות הצובאות קיבלו במשכן כיון שנעשה בהם שינוי, וז"ל: "ואין לעשות מפות וכו', וכן כתב בשו"ע לקמן סי' קנ"ג סכ"א. וכתב הט"ז ביו"ד סס"י רפ"ב, תשמיש דתשמיש שרי יעו"ש. והביאו מ"א סק"ה, וכתב, ומיהו בתשובת מהרי"ל סי' קכ"א כתב דאף פרוכת אסור לעשות מדברים ישנים, ופרוכת שלנו תשמיש דתשמיש הוא, כמ"ש סי' קנ"ד ס"ו, ובתוס' פ"ב דמגילה איתא, כלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותה לגבוה, אבנים וקירות שחצבו מתחלה להדיוט אין בונים אותן בהר הבית, וכן כתב הרמב"ם ספ"א מה' ב"ה. משמע, דאפילו אם הם חדשים כל שנעשו להדיוט אסור. ומיהו, העולם נוהגין לעשות אפילו מישנים וכמ"ש מהרי"ל. ונ"ל דס"ל דבה"מ שאני. ועוד נ"ל דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן, אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר, שרי, שהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות, עכ"ל. וכ"כ העו"ת סי' קנ"ג אות מ"ד, דדוקא בלא שינוי הוא דאסור, סו"ב אות ב', וכ"כ חו"י סי' קס"א, דע"י שינוי מותר, יעו"ש.

בגד "כמעט חדש" אי שרי לס"ת

עוד כותב הכף החיים בדין בגד שהוא "כמעט חדש" האם יכולים להשתמש בו למפה לספר תורה, וז"ל: "ועיין מט"י בסי' קנ"ג אות ד' מה שפקפק בדברי המ"א, וכתב דבגד חדש שלא נשתמש בו הדיוט כי אם פעם או פעמים ועדיין הבגד בחידושו, יכול לעשות ממנו מפה לספר תורה, ומה גם שמשנה צורת הבגד ואינו ניכר. וכתב שם, שהורה כן הלכה למעשה, וכן הורו המורים במעשה כזה, יעו"ש, והביאו המחב"ר בק"א בזה הסימן. וכ"כ בספר בני יהודה דף ס"ז ע"ב, דיש חילוק בין בגד חשוב שלא ילבשוהו אלא לפרקים ובין הנלבש בקבע ובין שמשנים צורתו הראשונה ונעשה צורה אחרת בשינוי דלא הדר. ויש להתיר, וכך נהגו בעיר המהוללה ליוורנו יעו"ש. והביאו הברכי יוסף בסי' קנ"ג אות ט', אלא שכתב אבל מהר"י פראג'י בתשובה כ"י סי' צ' לא התיר אלא בתכשיט.

לבוש נשים אם מותר לס"ת

עוד כותב ה"כף החיים" שם בעניין בגדי נשים שיש מתירים בשופי, והוא דעתו להחמיר מפני ההרהור, וז"ל: "ולבוש הנעשה לנשים ולא נשתמשו בו, דמותר לקורעו ולעשות מפות לספר תורה, ע"כ. ועיין במו"ק בזה הסי' ובאר יעקב דף ט', שהתירו לעשות מבגד אשה גם כן, והביאו ראיה ממשנה ערוכה פרק כ"ח דכלים משנה ה', יעו"ש. והב"ד המחב"ר סי' קנ"ג אות ח' שע"ת שם אות ל'. וכ"כ הזר"א ח"ג א"ח סי' י"ז וכ"כ הער"ה בסי' קנ"ג אות ז', דאפילו ליכא מעשה ושינוי והם ישנים שרי, וחלק על המט"י יעו"ש. ומיהו, נראה לענין דינא דבעינן שיהיו נראין עדיין כחדשים מפני כבוד הקדושה, וכן אם יש בהם צורת הבגד של הדיוט צריך לשנות אותם מפני כבוד הקדושה, ועיין בספר מאורי אור בחלק באר שבע דף ל"ח ע"א, שכתב באיסור מעילים מתשמיש הדיוט. לכאורה מסתברא דוקא במניח בעין אבל בשינוי מעשה כדידן שרי. אכן, המדייק במעשיו יש להחמיר אפילו בשינוי מעשה, ואפילו פרוכת שאינו קודש כמעיל יש להרחיק מפני המון קריא נושקין כתינוק ואיכא הרהורא", עכ"ל.

אם מותר לעשות ט"ק או ט"ג מבגד של אשה

עוד כותב ה"כף החיים" שם, שלעשות טלית קטן או טלית גדולה מבגד של אשה יש לאסור אפילו בשינוי מעשה, מפני ההרהור, וז"ל: "וה"נ לעשות טלית גדול וקטן מבגד משי של אשה אף דשרי מדינא, אסור משום הרהורא, וכן שאר בגדיו, מלבד באמו ובתו ואשתו כדאשכחן בנדרים מ"ט סוף ע"ב דביתהו דרבי יהודה עבדת גלימא וכו', והוה ר"י מצלי ביה ודו"ק. [והנה שם בגמרא הובא שאשתו של רבי יהודה ברבי אלעאי תפרה גלימה אחת, והיתה מתכסה בה כשהיתה יוצאת לשוק, וכשהיתה חוזרת היה בעלה הגדול מתכסה בה והולך להתפלל. ואין להקשות היאך התעטפו באותה גלימה, והרי אם זה בגד המתאים לנשים הוה ביה איסור של "לא ילבש", וכן להפך – שכן איכא למימר שתפרה סוג של גלימה שמתאימה גם ללבוש נשים וגם ללבוש אנשים, ומשום הכי היו מתעטפים בה ולא היה בזה איסורא]. והביאו א"ח סי' קנ"ג אות כ"א. ונראה, דהא דאיכא הרהורא הוא דוקא אם ניכר שזה הבגד של אשה, אבל אם אינו ניכר שרי.

לעשות מפות מקיטל של יוהכ"פ

עוד מביא ה"כף החיים" שם שהקיטל של יום הכיפורים נקרא "תשמיש גבוה" קצת, ומותר לעשות ממנו מפות לספר תורה, וז"ל: "ומפות של קיטל שלובשים ביוה"כ לספר תורה, אפשר בלא שינוי שרי, דקצת תשמיש גבוה הוא, שמתפללים בהם בבית הכנסת ובפרט דהעולם נוהגים להקל. א"א, אות ה'", עכ"ל.

שטיח לפרוכת, וצעיפים לספר תורה

ועל כן, אם רוצים להביא שטיח לבית הכנסת, שיניחו אותו על הרצפה, אף על פי שהשתמשו בו מקודם להדיוט מותר, (כמו כן יש התורמים את הכיור הישן שלהם לבית הכנסת, אם הוא נקי ומכובד יכולים להשתמש בו למטבח או לנטילת ידיים לכהנים, וכן על זה הדרך) אבל לעשות מהשטיח פרוכת לבית הכנסת לא נראה שמותר לעשות. וכן יש נשים שמנדבות צעיפים שלהן לבית הכנסת עבור ספר תורה, והן טוענות שיש בזה סגולה. ולמעשה, אם זה צעיף חדש שפיר דמי, אבל אם "השתמש בו הדיוט" אסור.

השתמשות במפת ס"ת לסגולה

יש נשים שלוקחות מפה של ספר תורה (לצרכים שונים, כגון למקשה לילד, להפקד בזש"ק, וכדו') ואומרות שזה סגולה, ולכאורה זה אסור. אבל אמרו חכמים אחרונים שעל דעת זה נדבו את המפות, שמותר להשאילם לנשים לסגולה, ובלבד שישלמו לבית הכנסת דמי שימוש. ואם לוקחות לעצמן לתמידות, שישלמו את המחיר שיושת עליהן על ידי הגבאים.

לקיחת כסאות ושולחנות מבית הכנסת

יש נוהגים לקחת כסאות או ספסלים ושולחנות מבית הכנסת בהשאלה, יש להם לשלם ככל אשר יושת עליהם על ידי הגבאים. ועיין למה שכתב ה"שדי חמד" מערכת בית הכנסת על ענין זה. ושם הביא באות ל"ט: "נהגו בעיר הקודש ירושלים ת"ו שמהפרוכת שתולים לפני היכלי הקודש בבית הכנסת לוקחים גדולי העיר והרבנים בחג הסוכות ופורסים אותם בכותלי סוכותיהן וכן פורסין פרוכת על גבי כסא של אליהו הנביא, והסנדק יושב עליו, וחקר על זה הרב… והעלה אין בזה שום חשש פקפוק, דכל המקדש אדעתא דחבר עיר הוא מקדש וגם בית דין מתנה עליהם והסכים על ידו הרב הגדול ראש אב"ד מקודש יש"א ברכה נר"ו כוותיה וטעמיה", עיי"ש.

ויהי רצון שנזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל במהרה בימינו אמן.

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *