פרשת יתרו

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לדרשה על הפרשה מספר אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א. קורא: חיים סלמן:

בס"ד

הלכות לפרשת יתרו מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א

בס"ד

גליון מס' 35

פרשת יתרו
שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי – שנה א'
"בזמן שאין בית המקדש, יהיה פיו של האדם במקום מזבח והתפלות במקום קורבנות וצריך להוציא התיבות והאותיות שלמים שנאמר "ולא תבנה אתהן גזית", כלומר חתוכים . וכן נאמר "בכל מקום אשר תזכיר את שמי" ושם הויה יש בו ארבע אותיות לרמוז שיהיה שלמות במעשה דבור כוונה ומחשבה אזי אבוא אליך וברכתיך". [בן איש חי]

1. שאלה: מדוע נקרא בית המקדש " תלפיות"?

תשובה:

2. שאלה: אדם שעמד והתפלל עמידה לא לכיוון הנכון האם צריך להעמידו על כך ושיתקן הכיוון או לא?

תשובה: אם האדם הזה מתפלל בבית הכנסת צריך הרואה אותו להעמידו כנגד הצד הראוי, וכשמתפלל לבדו בביתו ואין אנשים רואים אותו וכבר התחיל להתפלל לא צריך להפסיקו.

3. שאלה: על איזה דברים נאמר: שיכון ליבו בלבד?

תשובה: א. אדם שלא יודע היכן כיוון בית המקדש ונמצא במדבר. ב. אדם ששט בספינה ושטה מצד לצד מספיק שיכוון ליבו.

4. שאלה: איזה דברים חוצצים ואלו לא לעניין "שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר" בשעת התפילה?

תשובה: אינו חוצץ – דבר שהוא קבוע אפילו אינו מחובר לקרקע כגון: תיבה, ארון. דברים החוצצים – דברים שאינם קבועים כגון: כיסא ושאר דברים שמזיזים אותם.

5. שאלה: מתי מותר לישב בתוך ארבע אמות של המתפלל?

תשובה: מותר לשבת כשעוסק בדברים שהם מתיקוני התפילה ובשעת הדחק יכול לסמוך על המתירים שמותר לשבת גם כשעוסק בתורה.

6. שאלה: מתי מותר לעבור על יד אדם שמתפלל?

תשובה: כשעובר לדבר מצוה או להתפלל יעבור מצדדיו או מאחוריו. (ואם צריך לפניו ירחיק 4 אמות).

7. שאלה: ציין מתי מותר להתפלל במיושב והאם יש פתרון אחר?

תשובה: חולה שהוא חלש מאוד וזקן שאי אפשר להם להתפלל בעמידה ואם יכולים להשען על דבר ולהתפלל עדיף שיעשו כן.

8. שאלה: איזה דברים אסור לאחוז בידו בתפילתו ומדוע?

תשובה: לא יאחוז בתפילין, בספר שאינו של התפילה ולא בשום דבר שאם יפול מידו יהיה טרוד בעבורם.

9. שאלה: איזה דברים אדם הנמצא בשדה צריך ליזכור לפני שבא להתפלל?

תשובה: יזכור להתפלל במקום נקי ואם יכול ימצא מקום צנוע כגון בין האילנות או דבר המוקף מחיצות.

10. שאלה: אדם הבא להתפלל מנחה האם חייב ליטול ידיו?

תשובה: צריך כל הקהל ליטול ידיהם לפני תפילת מנחה מה שאין כן בשחרית שהרי בא מביתו וכבר נטל ידיו.

למעיין: האם מותר לעמוד על כריות ולהתפלל?
שאלה למעין מפרשת בשלח: למה רומזים שלוש הפסיעות בתחילת ובסיום תפילת העמידה?

תשובה: בתחילת התפילה – זכר לאותם שלושה מיל שהתרחקו ישראל לאחוריהם מיראתם במעמד הר סיני ובאו מלאכים וקרבום. ובסוף התפילה – יש לפסיעות אלו סוד בדבר זה כנגד שלוש עולמות: בריאה עשיה יצירה.

ביאורי תפילה

q "השיבנו אבינו לתורתך": כבר כתבו כל המפרשים ובספרי המוסר, שלכך תיקנו בתחילת ברכה זו "השבינו אבינו לתורתך", כי בלתי תורה אין עבודה ואין תשובה. ולפי מה שירבה האיש הישראלי לעסוק בתורה או לשמוע בלימודים, כך ירבה להיות עובד אלוקים ולשוב בתשובה שלמה. ולפי מעוטו בעסק התורה ככה יום יום יהיה נזור אחור מעבודת ה' יתברך, עד שמרעה לרעה יצא ולא ירגיש כי נעשה לו כהתר, ודרכו ישר בעניו, ולא ימצא מקום לשוב בתשובה. ומשום הכי תחלת התשובה היא שלא לאבד רגע מהזמן יקר הערך. [בית תפילה]

אורחות צדיקים

× כמה פיות?!: אמר ר' שמעון בר יוחאי אילו הייתי במעמד הר סיני, הייתי מבקש מהקב"ה שיתן לנו שתי פיות: אחד לדברי קדושה ואחד לחולין. אבל עכשיו שאני רואה מה שפה אחד יכול לעשות, אמרתי יפה עשה הקב"ה, והלואי שישמור האדם פה אחד שנתן לו ה'. [ירושלמי שבת פרק א']

ר"ש בן יוחי כדעתיה דר' שמעון בן יוחי אמר אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהבת אוריתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין בר נשא תרין פומין. חד דיהוי לעי באוריתא וחד דיתעבד בה כל צורכיי. וחזר ומר מה אין חד הוא לית עלמא יכול קאים ביה מן דילטוריא דיליה. אילו הוון תריי על אחת כמה וכמה.

× שומר פיו ולשונו: כידוע אין קץ לשכר השומר פיו ולשונו, ומה גם שעל ידי זה יגיע למעלות שלא נוכל לשער. [אגרת הגר"א]

במלאות אחד עשר חודש לחיל ארז בן אסתר ושלום מוקדש הגיליון לעילוי נשמתו ה' יקום דמו.
ניתן להשיג את העלון בישיבת נהר שלום ובטל' 02-6522704 02-6522704 , וכן בחנות קנדי שי ממתקים במחנה יהודה . ניתן להקדיש לע"נ, לרפואה, זיווג וכו'. אנו מעונינים להגדיל את תפוצת העלון ב500 עותקים. התורם 150 שח' בחודש יזקף הדבר לזכותו.
———————————-

ימי השובבי"ם מועילים מאד לתיקון נפש האדם מכל חטאיו. ניתן להשתתף בתיקונים ובתפילות ע"פ כוונות הרש"ש זיע"א, מדי יום חמישי המתקיימים בישיבה הקדושה "נהר שלום" פרטים בטל: 02-6241622 02-6241622

———————————-

יום חמישי כז' שבט בערב מתקיימים בקבר דן בן יעקב אבינו ע"ה תיקון כרת ותפילות מיוחדות עם פדיון נפש, לרפואה שלימה, למציאת הזיווג, פרנסה טובה, להפקד בבנים, לשלום בית ועוד.

הסעות חינם מירושלים מרח' יוסף בן מתתיהו פינת מלכי ישראל מול ישיבת פורת יוסף בגאולה בשעה 21:00.

ציון דן בן יעקב ע"ה נמצא בכביש הישן ירושלים – ת"א. מצומת שמשון הר טוב לפני בית שמש לכביש ת"א ק"מ 1.

סיפורי צדיקים
v מעשה באדם אחד בריון שבא לבית הכנסת ביום כיפור סמוך למנחה אחר שאכל וסעד תבשיל של בשר בביתו, ובא וישב בבית הכנסת אצל אחד שמכירו, ויאמר לו תן לי סידור שאתפלל בו כי שכחתי להביא הסידור עמי וזה האיש יסתכל בו כשהיה מדבר עמו וידע שזה אכל בביתו ובא עתה לבית הכנסת, יען כי ראה שפמו יש בו לכלוך של תבשיל.

היה אצלו סידור של חול ופתח הסידור בברכת המזון וימסרנו לזה הבריון פתוח בברכת המזון, וראה הבריון שמקום שפתח לו אינו תפילה אלא ברכת המזון ויאמר לזה האיש כאן הוא ברכת המזון ולמה אלמד עתה ברכת המזון שפתחת לי כאן, ויענהו מפני שאכלת בבית ושכחת לברך ברכת המזון, לכך פתחתי לך כאן כדי שתברך עתה ברכת המזון על האכילה. ויאמר מי הגיד לך שאכלתי? ויאמר שער השפה שלך מכאן ומכאן הם מעידים כי שכחת לרחצם מלכלוך התבשיל. ויאמר הבריון כן אכלתי היום, אך איך אברך ברכת המזון עתה, כי לא נטלתי מים אחרונים… אמר לו אותו האיש: הנה, מים אחרונים נתקנו בשביל לתת אותם חלק לשטן, לכן אומרים עליהם זה חלק אדם רשע. והסעודה שאכלת היום כולה היא של השטן כי מצד הקדושה אין אכילה ביום הקדוש הזה, ומאחר וכל הסעודה היא של השטן אין צורך לתת לו חלק במים אחרונים…

למדנו מזה כי לא יחשוב החוטא בדעתו כי ע"י שישים במחשך מעשיו עוונו יתכסה ולא יתגלה, אלא סוף סוף נגלה לעיני בני אדם, וזה שכתב הנביא (ירמיה כג' כד'): "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה' " קרי ביה אראנו לאחרים. וכן מצינו שאמר נתן הנביא לדוד המלך ע"ה (שמואל ב' יב' יב'): "כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ", אשר על כן שובו בנים שובבים ובשוב רשע מדרכו וחיה! [נפלאים מעשיך מרבינו יוסף חיים]

כי לקח טוב נתתי לכם…
? "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל… לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ' ד'-ה'): אמר אדמו"ר מפרשיסחא זצללה"ה, האיך אפשר שאדם יקריב קרבן בזמן הזה לעבודה זרה? והשיב, שכאשר האדם מונע את עצמו מאכילה, מחמת איזה פניה וכעס. וכן אם הוא אדם חשוב, ומחזיקין אותו לתלמיד חכם וצדיק, והוא באמת תאב לאכול עוד, אך מחמת שיושב בין אנשים, מונע את עצמו מלאכול, כדי כו'.. אזי הוא כמו שמקריב קרבן לעבודה זרה. כמו שידוע, שהתענית של צדיקים הוא כקרבן, שמקריב חלבו ודמו, כידוע. כן הוא בהיפוך ח"ו לכוונה אחרת. עד כאן דברי קדשו.

? "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּך. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה" וגו' (שמות כ' ח'-י'): ואמר הרבי רבי בונם זצוק"ל, על פי מה שמובא במסכת ברכות (ברכות לה:), בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן. וזה פירוש הכתוב, זכור את יום השבת לקדשו – כאשר שמירתך את השבת הוא רק בדרך 'זכירה', שזוכר שראה כן אצל אבותיו. והנה, אם כי נקרא שומר שבת, אבל אין זה עושה רצונו של מקום, כי אינו מכוון על זאת כלל. לכן, איש כזה, ששת ימים בהכרח תעבוד ועשית כל מלאכתך. כי מלאכתו נעשית על ידי עצמו. אמנם, כאשר אצלו, ויום השביעי שבת לה' אלוהיך, שכוונתו רק לשם יחוד קוב"ה ושכינתא, לעשות ציווי השם יתברך – נקרא עושה רצונו של מקום, וממילא מלאכתו נעשית על ידי אחרים. אזי, לא תעשה בעצמך כל מלאכה. [קול מבשר]

מצותיך שעשועי
¨ "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל" וגו'. תמצא בעבודת אלילים ארבעה לאוין זה אחר זה לא יהיה לך, לא תעשה, לא תשתחוה, ולא תעבדם. ואי אפשר לומר רק שבאו לומר לך ענין עבודת אלילים, שהרי במקום אחר כתיב וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחוה להם שמקדים העבודה קודם ההשתחויה ובכאן מקדים ההשתחויה קודם העבודה. רק שבאו אלו הלאוין לבאר ענין עבודת האלילים. וזה כי הכתוב בא לבאר לך בענין עבודת האלילים שהוא אסורה בכל צד, ובא הכתוב לעקור עבודת האלילים מכל וכל כמו שהאריך הכתוב לבאר לא תעשה לך פסל וכל תמונה וגו' להסיר כל צד עבודת אלילים. וכך באלו אזהרות בא הכתוב לסלק כל מחשבה וצד עבודת אלילים בעולם.

ומחשבת עבודה זרה הוא בארבע מחשבות: הראשון חושב כי ראוי לעבוד עבודת אלילים כי הוא אלהיו. השני שעובד לו מחמת אהבה וכמו שהיו עובדים לאנדרטות של מלכים מאהבת המלך ולולא האהבה לא היה עובד לו. השלישי שעובד אדם מחמת יראה כמו שהיו עובדים להמן שהיו משתחוים לו מחמת יראה של המן ואם לא היה היראה לא היו עובדים. הרביעי עובד על מנת לקבל פרס כמו העבד העובד את רבו לקבל פרס ולא שהוא עובדו שראוי לעובדו רק שחושב בשביל שיעבוד לדבר זה יקבל על ידי זה הצלחה.

נגד האחד אמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שלא יחשוב שיש שום אלהות בשום דבר בעולם, ולכך אמר לא יהיה לך אלהים אחרים לשון אלהות. וכנגד השני העובד מאהבה אמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, כי כך דרך מי שאוהב את אחר עושה צלמו ודוגמתו כמו אנדרטות של מלכים – הוא צלמו של מלך וכן שאר דבר שהוא אוהב עושה לו זכר ותמונה. וכנגד השלישי אמר לא תשתחוה להם נגד העובד מיראה, ודרך להשתחוות מפני היראה כי זה ענין ההשתחויה ההכנעה לאחר כמו שאמר אצל המן ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ולפיכך אלו ב' דברים העובד מאהבה והעובד מיראה שהם רמוזים ביחד. ואחר כך נגד הרביעי שעובד לקבל פרס אמר ולא תעבדם כמו עבד עובד בשביל פרס, הרי לך סדר אלו ארבעה לאוין זה אחר זה. [ספר תפארת ישראל]

ובסיעתא דשמיא נבאר דוגמאות נפוצות בדורנו: הראשון – עבודת אלילים כגון אותם החכמות מהמזרח כמו הרייקי והיוגה. ויש מי שישאל: מה יש בזה שלכאורה לא עוסקים בעבודת אלילים? אך שורש חכמות אלו בעבודת אלילים ממש וחכמיהם משתמשים אף בשמות קודש לטומאה! ולמרות שרוב העוסקים בכך ב"ה אין להם השגות בהם, אך אף שאינם מודעים לכך הם מחזקים את כח הטומאה ח"ו. ואף בפשט ענינם כגון אותם העוסקים ביוגה להרפית נפשם למשל, בשיא תהליך ההרפיה הם אומרים: "אני כאן ועכשיו". משמע: אני לבד בעולם ומבחינתי העולם יכול להתפוצץ רק שלא יפריעו לי עכשיו. עכשיו אני לבד בעולם, ולא אכפת לי מכלום! עובדים את ה"אני" שלהם ומנפחים את גאותם. הפך הגמור מעבודת השם! וכל העוסק בה הרי הוא מקשר עצמו בשורש עבודת האלילים ח"ו. השני – אלו שעובדים מחמת אהבה, כגון אוהדי כוכבי הכדורגל והכדורסל וקבוצותיהם, עובדי הכוכבים המפורסמים למיניהם כגון הזמרים, נגנים ושחקנים, וכן הפוליטיקאים על מפלגותיהם וכדומה ובפרט תליית תמונות מעריציהם. השלישי – העובדים מיראה כגון שהיו עובדים את סטאלין בזמנו, ואת סדאם בעיראק, אך גם אותם היראים את השופטים ועורכי הדין, פקידי מס ההכנסה, הבנקאים, מנהלי העבודה וכו', אשר הם בסך הכל שליחיו של הקב"ה ששולחם לעורר את חסרונם ביראתו יתברך. הרביעי – העובד את רבו על מנת לקבל פרס כגון הלומד מרבו על מנת שיהיה חכם ולא משום שציוהו השם ית' הריהו עובד על מנת לקבל פרס. השם ישמרנו מעבודה זרה ויזכנו ללכת בדרכיו באמת ובתמימות.

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

בס"ד

דרשות מספרים שונים לפרשת יתרו.
פרשת יתרו – דרשה מספר בן איש חי שנה א'

מזבח אדמה תעשה לי וכו', נראה לי בסייעתא דשמיא, אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מחובר באדמה שלא יבנהו על גבי עמודים, והטעם מפני שהקרבנות הם לצורך בירור ניצוצי קדושה שנתערבו בדומם צומח חי מדבר, והדומם הוא התחתון שבו מתחיל הבירור, ולכך המזבח שבו נעשית מלאכת הבירור, צריך שיהיה מחובר באדמה שהוא חלק הדומם, ולזה אמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך, שזכר ארבעה דברים כנגד ארבעה מיני בירור, שהם מן הדומם צומח חי מדבר, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, דבכללות ההקרבה יש ארבעה חלקים, שהם דומם צומח חי מדבר, וכנזכר בשער קצור אצילות בריאה יצירה עשיה פ"ב, עיין שם, ואמר עוד בכל המקום אשר אזכיר את שמי, כלומר תעשה המצוה בשלימות המעשה והדבור והכונה והמחשבה ורעותא דליבא, כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה וקוצו של יו"ד, וזהו אזכיר את שמי, כלומר שראוי להזכיר עליו את שמי מכח שלימות החמשה הנזכרים שנעשו בו, אז אבא אליך וברכתיך, שאשפיע לך שפע מן חמש בחינות של ארבע אותיות הוי"ה וקוצו של יו"ד שהם סוד כתר חכמה בינה תפארת מלכות:

ואמר עוד ואם מזבח אבנים תעשה לי, רמז בזה על התפילה, שבזמן שאין בית המקדש קיים יהיה פיו של אדם במקום מזבח, והתפילות במקום קרבנות, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, תפילות כנגד תמידין תקנום, וידוע כי האותיות נקראים בספר יצירה בשם אבנים, כמ"ש שלשה אבנים בונים ששה בתים, ארבעה אבנים בונים עשרים וארבעה בתים וכו', והתפילות הם אותיות, ולכן הפה שבו בנין התפילות, שהוא במקום המזבח, קורא אותו מזבח אבנים, לא תבנה אתהן גזית, שתוציא האותיות והתיבות שלמים, ולא תבלע את האותיות, שבזה אתה חותך האותיות והתיבות לחצאין מכח המהירות, כי חרבך זה הלשון, הנפת עליה, שמפיל אותיות מן התיבות, וגם תיבות מן הפסוקים, כקמח הדק הנופל ויורד מן הנפה, ובזה תחללה שיבואו הדברים לידי חילול וכפרנות, כמ"ש, ידגיש העי"ן כשאומר בעל גבורות שלא יבולע, ונראה אומר בל גבורות ח"ו, וכן ידגיש האל"ף כשאומר מאת ה' שלא יבולע, ונשמע כפרנות ח"ו, וכאלה רבות בדברים שבתפילה, הן כשיבולעו האותיות או תיבות, דאז באים הדברים לידי חלול:

מספר עוד יוסף חי:
אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – הנה נודע, כי הטעמים של עשרת הדברות הנקראים בציבור, הם משתנים מהטעמים העיקריים של החומש. ולא נשתנו אלא לדרשה. ונבאר כאן בס"ד על הפסוק הזה הראשון אשר הטעמים בו בציבור הם אזלא גריש במלות "מארץ מצרים". והטעם אזלא בא להודיע לנו חסד מחסדי השי"ת אשר עשה עם אבותינו. שהם לקחו את כל הרכוש בתורת השאלה (ושאלה אשה משכנתה), ואיך זכו בו אח"כ משורת הדין? והוא ע"י שהפיל הקב"ה פחד על מצרים ועשו גירוש לישראל מתוכם ובזה זכו ישראל ברכוש ועוד הרוויחו ישראל מן הגרוש שהם יצאו ברד"ו שנים וברית בין הבתרים הייתה שישתעבדו 400 שנה. ואמרו רבותינו ז"ל שזכה פרעה בזה הסך של 400 שנה שיהיו בארצו, בשביל שכר 4 פסיעות שליווה לאברהם אבינו ע"ה. ולפי זה, אעפ"י שהקב"ה הוציאם לפי שעה קודם על מנת שישלימו הזמן בשעבוד מלכויות, הנה יש לפרעה טענה שהשלמת הזמן אח"כ צריכה שתהיה אצלו ויחזרו ישראל לגלות בארצו מפני כי הוא זכה בכל ה-400 שנה. וכבר החצי הראשון עשו אצלו.

אמנם חסד עשה הקב"ה שהפיל פחד על פרעה ועל עמו באותה הלילה שגירשו את ישראל ממצרים דכתיב: כי גורשו ממצרים. ולא עוד אלא פרעה א"ל הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין. נמצא בגירוש זה מחל זכותו הנ"ל. ואם צריכים ישראל להשלים הזמן, לא ישובו עוד לארץ מצרים. ולזה יש טעם אזלא גריש על המלות "מארץ מצרים", לרמוז על חסד זה שעשה הקב"ה עם האומה הישראלית אשר אזלא גריש ממצרים ובזה הפסידה מצרים הזכות של שארית הזמן שהיה לה בישראל ולא ישובו אליה עוד.

דרשה מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א:

כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי – ואקדים להזכיר כאן מליצה במעשה אחד, שהיה בן אחד פקח יושב על השולחן בין אביו ובין אמו. ויאמר לאביו: מי הוא המלמד דעת ותבונה ותורה ומצווה לבן, אביו או אמו? ויענהו האב: האב הוא המלמד אבל האם עסוקה בעסקי הבית ואין לה ידיעה במושכלות ובתורה ובמצוה. ויען הבן ויאמר: אם כן יש לי פליאה גדולה, כי למד אותי היום רבי בבית הספר פסוק במשלי: כי אם לבינה תקרא, והורה לי אל תקרא אם בחיריק אלא אם בצירי, שהתורה נקראת ונחשבת אם לאדם. ואני תמה למה נקראת אם, שראוי שתקרא אב, כי האב הוא המורה בינה ודעת לבנו והוא מלמדו הדרך אשר ילך בה, והמעשה אשר יעשה בתורה ובמצוות ודרך ארץ. ויענהו אביו ויאמר לו: בני שאלה גדולה שאלת ואם חכם לבך להשיב תשובה על שאלה זו, ישמח לבי גם אני. ובעבור זאת אני אקנה לך כלי מורה שעות של כסף, אך בתנאי שלא תתעכב בתשובת השאלה הזאת יותר משיעור זמן שעה אחת. אמר לו הבן: ואם אמרתי התשובה בחצי שעה, מה תתן לי? ויאמר אם כדבריך אז לא אקנה הכלי ההוא של כסף אלא של זהב. ויען הבן ויאמר: ואם אומר התשובה ברביע שעה מה תתן לי? ויאמר האב, אקנה לך עם כלי המורה שעות של זהב עוד שלשלת של זהב שתתלה אותו בצוארך. ויאמר הבן, אם כן המתן לי ואתבונן בתשובה ואגיד לך. ויתבונן הבן בדעתו ולא עברו יותר מעשרה דקים וישיב תשובה נכונה. ויאמר לאביו: אני מהיכן באתי? אמר לו: ממני ומאמך, כי אני אביך וזאת אמך. אמר לו: מי הוא ברור וודאי יותר, האב או האם? אמר לו: האם ברורה וודאית יותר כי הכל רואין שיצא הבן מבטנה והכל מעידין שהיא אמו על פי ראות עיניהם. אבל האב נקרא אב מצד השערת השכל. ויאמר: אם כן מצאנו תשובה לאותה שאלה, כי השם יתברך כשנתן לנו את התורה, לא שלח את משה רבנו ע"ה אצל ישראל לאמר להם שהקב"ה שלח לכם תורה על ידי, וכך וכך הוא משפטה ועניינה, וכך הן הלכות שלה. ואנחנו קבלנו דבריו מכח שהראה לנו אות ומופת שהוא נביא אמת. לא כך היה המעשה, ולא קבלו ישראל התורה בדרך זו ובאופן זה, אלא באמת הקב"ה הרכין השמים ושמי השמים על הר סיני, וכל אחד מישראל מקטן ועד גדול איש ואשה נער וזקן, כולם ראו כבודו יתברך בעיניהם שכולם נתנבאו באותו היום כשעמדו לפני הר סיני, וראו במראות הנביאים שרואין בעיניהם ושמעו באזניהם קול הקב"ה שאמר: אנכי ה' אלוהיך לא יהיה לך וכו'. ועוד שמעו באזניהם שאמר להם הקב"ה: הנה אנכי נותן לכם תורה שיש בה תרי"ג מצוות ע"י משה שלוחי, וכל מה שיאמר לכם תעשו ותאמינו בו כי הוא שלוח מאתי והוא נביא אמת. ואותה שעה, הרעיש הקב"ה את כל העולם כולו והיו קולות וברקים ולפידי אש נראים מסוף העולם ועד סופו, וקול השופר חזק מאוד, משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ככה ספר לי רבי כשלמדני פרשת יתרו, שכל הדברים האלה ספרו ישראל שבאותו הדור לבניהם הנולדים לאחר מן תורה, כל אשר ראו בעיניהם ואשר שמעו באזניהם, את דברי הקב"ה אשר צוה אותם בעבור אמונתם במשה רבנו ע"ה שראו ושמעו כל אלה, כאשר יראה וישמע הנביא דבר ה', וכל דור מגיד כל זה לבניו והבנים לבניהם עד היום הזה שנתיסדה אמונה זו בלבבות כל ישראל דור אחר דור.

נמצא המתן של התורה שהיה מהקב"ה לישראל ע"י משה רבנו ע"ה, היה ברור בודאי הגמור והשלם על פי ראות עינים ומשמע אזנים של כל ישראל, אנשים ונשים גדולים וקטנים, ולא היתה קבלת התורה ואמונת משה רבנו ע"ה אצלם בהשערת השכל ע"י אות ומופת, אלא היתה קבלתם ואמונתם דומה להאמנת האם של הולד שהכל מעידים שהיא אמו כי ראו שיצא מבטנה. ולכך כתב שלמה המלך ע"ה כי אם לבינה תקרא, אם בצירי, כי הבינה זו התורה שנקראת בינה, קבלתה אצלך ודאית וברורה כמו ברור וודאות של האם שהיא על פי ראות העין ולא כמו ברור האב שהוא נקרא אב לוולד ע"י השערת השכל. ויענהו האב: דבריך טובים ונכוחים ועלי להביא לך כלי מורה שעות עם השלשלת כולם זהב טהור.

מספר שפת אמת [תרמ"ג]:

בפסוק וישב משה כו' אנכי בא אליך בעב הענן כו' ויגד משה כו'. להודיע חבתו של מרע"ה אם כי נודע לו שיהי' לו כמו נחיתת דרגא כמ"ש בעב הענן. בעבור טובת בנ"י. מול כן מודיע הכ' ויגד משה שלא הי' נחשב לו שום נגיעה. כמ"ש חז"ל ע"פ וירד מן ההר אל העם שלא הי' פונה לעסקיו כנ"ל שלא הי' אצלו שום תרעומות בלבו. רק שמח בטובתן של ישראל. כמו שראינו אח"כ דכ' ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש כו'. מכלל כי מקודם לא הי' עולה כל כך לטובתן של ישראל. וכמ"ש במ"א פי' קרב אתה ושמע:

קבלת התורה נק' עבודה כמ"ש בהוציאך כו' תעבדון את האלקים כו'. דכ' דע את אלקי אביך ועבדהו. כי מי שזוכה לדעת באמת מיד מטה לבו אליו ית'. והיא עבודה שבלב זו תפלה. היינו השתוקקות וכלות הנפש לדבקה בו. כאשר חכמים הגידו שיצאתה נשמתן של ישראל. וצריך להיות עיקר הרצון להדעת כדי שיבא לידי מעשה. ואבותינו שהבינו זאת הקדימו נעשה לנשמע. להודיע כי תכלית הדעת היא המעשה. ונחשב להם הדעת באמת למעשה. וזה הרמז ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה. פי' אל התורה שהיא הדעת. ואז הדעת והידיעה הכל אחד. רק שא"י להבין זאת על בורי' עד שזוכין לדעה האמיתית:

במד' בני אם ערבת כו'. זכו בנ"י להיות נקראים בנים ע"י שהכניסו עצמם בערבות לתקן כל הבריאה באמרם כל א"ד ה' נעשה. ובאמת בכח כללות ישראל לעשות הכל. וז"ש ויענו כ"ה יחדו. שא"י לאמר כדברים האלה רק כללות ישראל ממש. כמ"ש עושי דברו לשמוע כו'. כמו מה"ש ע"י שעושים רק שליחות הבורא ית'. כוחו כביכול מעורב ומשותף בהם. כמו כן וגדולה מזה מעלת בנ"י כשהם א' בהתכללות כראוי. וזה הי' הכנה לתורה כמ"ש ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה. לכן נאמרו עשרת הדיברות בלשון יחיד. והנה סיום הפ' והמדרש תקעת לזר כפיך כו' לך התרפס כו'. לבאר הענין כי באמת כל עבודת בנ"י שלוחי המקום ב"ה לתקן ולהעלות כל הבריאה. כי עצמות בנ"י מצדם הם קדמו לכל הבריאה והם נשמת אלקי בלבד. רק נכנסו בערבות הנ"ל. ועי"ז הגם שבאו אח"כ למכשולים. בטוחים הם כי יהי' נגמר בעזה"י הכל על ידיהם. ואחר החטא הוסיפו בתשובה לתקן ולהעלות ניצוצי קדושה עוד יותר ממקודם. כאשר חכמים הגידו לא היו ראוין בנ"י לאותו מעשה רק להורות תשובה. לזה אמר רהב רעיך. הרבה עליו רעים. והענין הוא קרבות יתרו כמ"ש במד' ה' עוזי ומעוזי כו'. עוזי בחי' הדיברות והתורה קודם החטא. מעוזי אחר החטא שהצטרכו עזר הש"י להחזירם אל התורה [כענין שכ' במ"א ב' הבחי' אתה נרי ואתה תאיר נרי]. ועי"ז אליך גוים יבואו. שמע יתרו כו'. וענין יתרו הוא התקרבות הניצוצי קדושה שהי' נמצא באומות. כמ"ש חז"ל שלא הניח ע"ז שלא עבדה. ועי"ז נתקרבו כל הכחות שהי' מעורב באומות. ונק' יתרו כי העיקר הם בנ"י. רק שהוא מעלה יתירה שקירבו בנ"י גם כוחות הרשעים. לכן הקדים מעשה יתרו לקבלת התורה שלא ליתן פתחון פה לאומות שע"י שנבדלו בנ"י נתרחקו הם. רק אדרבא ע"י התקרבות והתרוממות בנ"י. האירו מרחוק גם להאומות שיוכלו לעלות ולהתקרב על ידיהם תחת כנפי השכינה. ויש מחלוקת אי יתרו בא קודם מ"ת או אחר מ"ת. ויתכן שהכל אמת. יש יתרו קודם מ"ת. ויש יתרו אחר מ"ת. שע"י החטא ונתעלו בתשובה. חזרו שנית להעלות מהאומות עוד יותר ניצוצי קדושה כנ"ל. וכ"ז נכלל בשם יתרו. כי אין זה עיקר המכוון. ע"פ המדרש בראשית. והארץ הי' תהו מעשיהם של רשעים. אור מעשיהן של צדיקים. במי חפץ. ת"ל אור כי טוב ע"ש. הענין כנ"ל כי בוודאי דבר גדול הוא להעלות מעשיהן של רשעים כאשר חכמים הגידו כשם שקילוסו ית' עולה מפי הצדיקים בג"ע. כן קילוסו עולה מרשעים בגיהנם. מכ"ש מי שמזכה לחייבא ומהפכו לטוב בעודנו בעוה"ז. עכ"ז אמר האור כי טוב שהקב"ה חפץ בבחי' צדיקים גמורים:

בפסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כו'. כ' בס' רבינו בחיי בשם הרמב"ם ז"ל הפי' ו' ימים תעבוד את ה' ע"י עשיית כל מלאכתך. כענין שמצינו באבות שעשו פעולות בעובדא. וביום השבת העבודה בלי מעשה ומלאכות כו' ע"ש. והם דברי אמת כי ימי המעשה כמו שבריאת העולם הי' ששת ימים בעשי'. כן קיום העולם מעבודת הצדיקים בבחי' עשי' ומלאכה. וזה הטעם הכתוב בתורה כי ששת ימים עשה כו' וינח ביום השביעי. ע"כ העבודה בשבת אינו במעשה. וזה הענין שאמרו חז"ל דכ"ע בשבת ניתנה תורה דכ' זכור בעצומו של יום כו' פי' שזה הי' התחדשות שנעשה בקבלת התורה הנהגה חדשה שניתן לבנ"י למעלה מהטבע. כמ"ש אש דת בחי' מרע"ה שעבודות עובדי ה' מקודם כמו האבות הי' בבחי' הטבע כמ"ש ההפרש בפ' וארא. ועתה ניתן הנהגה שלמעלה מהטבע. וזה הוא בחי' השבת כנ"ל. ואיתא כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה. וזה הוא בימי המעשה שצריכין להשתתף בחי' כל מלאכתך. אבל בשבת הוא בלי מלאכה. ואעפ"כ יש לה קיום. ואדרבא הוא מקיים כל הימים. וזה העדות על השבת כמ"ש קדשו במן. כי גם שם הי' מלאכת הלקיטה כמ"ש ויצא כו' ולקטו. כדי שיהי' מלאכה עם התורה כנ"ל ובשבת אל יצא כו'. וזה שרמזו חז"ל שבת יעשה כולו תורה:

בס"ד

הלכות ודרשה לפרשת יתרו מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

בס"ד

עלון שבועי של הלכות מספר עוד יוסף חי – הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': אדם שעומד בחוץ-לארץ לאן צריך לכוון פניו כשמתפלל?

תשובה: יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוון גם כנגד ירושלים וכנגד המקדש וכנגד בית קודש הקדשים.

שאלה ב': מה המיוחד בבית כנסת שהיא תוך חומת ירושלים?

תשובה: בית הכנסת שהיא תוך חומת ירושלים מקודשת יותר ממקום שהוא חוץ לחומת ירושלים.

שאלה ג': האם חייב לכוון בכל הברכות בתפילת שמונה עשרה?

תשובה: המתפלל יכוון בכל הברכות של העמידה. ואם אינו יכול לכווין בכולן, יכווין לפחות בברכת אבות.

שאלה ד': במה צריך להזהר לגבי חציצה בתפילה?

תשובה: כשהוא עומד בתפילה, צריך ליזהר שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר. והטעם שלא יסתכל בדבר החוצץ ויבוא לידי ביטול כוונתו. ודבר חוצץ הוא שגובהו לפחות עשרה טפחים ורוחבו ארבעה טפחים. אבל דבר קטן לא נחשב חציצה. במה דברים אמורים בכלים או בעלי חיים אבל דבר קבוע כגון ארון ותיבה אפילו גדולים אינם חוצצים וכן אם הוא צורך התפילה אינו חוצץ. וכן אדם אינו חוצץ ויש להחמיר היכן שאפשר.

שאלה ה': איך צריך להתכונן לתפילות של מועדות ושל מוסף של ראש חודש?

תשובה: צריך להסדיר אותם תחילה קודם שיתפלל כדי שתהיה התפילה שגורה בפיו. והיום שמתפללים מתוך הספר אין צריך כל כך להסדיר ורק תפילה שיש בה מלים קשות ילמד ויסדיר תחילה.

דרשה לפרשת יתרו מספר עוד יוסף חי – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה.

אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – הנה נודע הטעמים הנקראים בציבור בעשרת הדיברות, הם משתנים מהטעמים העיקריים של החומש. ולא נשתנו אלא לדורשן. ונבאר כאן בס"ד על פסוק זה הראשון אשר הטעמים שבו בציבור הם: אזלא גריש במלות ארץ מצרים. ורביע במלת עבדים. ונראה לומר בטעם אזלא הודיע אותנו חסד מחסדי השי"ת אשר עשה עם אבותינו, שהם לקחו הרכוש בתורת שאלה, ואיך זכו בו אח"כ משורת הדין? אלא ע"י שהפיל הקב"ה פחד על מצרים ועשו גירוש לישראל מתוכם, בזה זכו ישראל ברכוש, ועוד הרוויחו ישראל מן הגירוש שהם יצאו ברד"ו שנים וברית בין הבתרים היה ארבע מאות שנה. ואמרו רז"ל שזכה פרעה בזה הסך של ארבע מאות שנה שיהיה בארצו בשביל השכר של ארבע פסיעות שליווה את אברהם אע"ה. ולפי זה, אעפ"י שהקב"ה הוציאם לפי שעה קודם על מנת שישלימו הזמן של בשעבוד מלכויות, הנה יש לפרעה טענה שהשלמת הזמן אח"כ צריך שתהיה אצלו, ויחזרו ישראל לגלות בארצו מפני כי הוא זכה בכל הארבע מאות שנה, וכבר החצי עשו אצלו. אמנם החסד שעשה הקב"ה שהפיל פחד על פרעה ועמו אותה הלילה שגרשו אותם ממצרים, דכתיב: כי גורשו ממצרים. ולא עוד אלא פרעה אמר להם: הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין. נמצא בגירוש זה מחל זכותו. ואם ישראל צריכים להשלים הזמן, לא ישובו עוד לארץ מצרים. ולזה יש טעם אזלא גריש על המלים מארץ מצרים. ובזה הפסידה מצרים הזכות של שארית הזמן שהיה לה בישראל ולא ישובו אליה עוד. וגם הניח טעם רביע על מבית עבדים, לרמוז כי מעיקרא אשר גלגל השי"ת להיות ארץ מצרים זוכה להיות אצלה גלות זה של ישראל, הוא חסד גדול. כי מצרים הוא אחד מארבעה בנים שהיה לחם בן נח, דכתיב: ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען. ובניו של חם נתקללו עם אביהם, שקללם נח הצדיק וקרא עליהם שם של עבדים. וכיוון שהם בסוג עבדים לשם ויפת, אין להם זכות וקנין בבני שם שיהיו להם לעבדים, והרי גם מצד טענה זו פקע זכותייהו דמצרים שהם אחד מן ארבעה בנים שנתקללו להיות עבדים לבני שם.

בס"ד

דרשה לפרשת יתרו מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א

מזבח אדמה תעשה לי וכו', נראה לי בסייעתא דשמיא, אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מחובר באדמה שלא יבנהו על גבי עמודים, והטעם מפני שהקרבנות הם לצורך בירור ניצוצי קדושה שנתערבו בדומם צומח חי מדבר, והדומם הוא התחתון שבו מתחיל הבירור, ולכך המזבח שבו נעשית מלאכת הבירור, צריך שיהיה מחובר באדמה שהוא חלק הדומם, ולזה אמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך, שזכר ארבעה דברים כנגד ארבעה מיני בירור, שהם מן הדומם צומח חי מדבר, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, דבכללות ההקרבה יש ארבעה חלקים, שהם דומם צומח חי מדבר, וכנזכר בשער קצור אצילות בריאה יצירה עשיה פ"ב, עיין שם, ואמר עוד בכל המקום אשר אזכיר את שמי, כלומר תעשה המצוה בשלימות המעשה והדבור והכונה והמחשבה ורעותא דליבא, כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה וקוצו של יו"ד, וזהו אזכיר את שמי, כלומר שראוי להזכיר עליו את שמי מכח שלימות החמשה הנזכרים שנעשו בו, אז אבא אליך וברכתיך, שאשפיע לך שפע מן חמש בחינות של ארבע אותיות הוי"ה וקוצו של יו"ד שהם סוד כתר חכמה בינה תפארת מלכות:

ואמר עוד ואם מזבח אבנים תעשה לי, רמז בזה על התפילה, שבזמן שאין בית המקדש קיים יהיה פיו של אדם במקום מזבח, והתפילות במקום קרבנות, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, תפילות כנגד תמידין תקנום, וידוע כי האותיות נקראים בספר יצירה בשם אבנים, כמ"ש שלשה אבנים בונים ששה בתים, ארבעה אבנים בונים עשרים וארבעה בתים וכו', והתפילות הם אותיות, ולכן הפה שבו בנין התפילות, שהוא במקום המזבח, קורא אותו מזבח אבנים, לא תבנה אתהן גזית, שתוציא האותיות והתיבות שלמים, ולא תבלע את האותיות, שבזה אתה חותך האותיות והתיבות לחצאין מכח המהירות, כי חרבך זה הלשון, הנפת עליה, שמפיל אותיות מן התיבות, וגם תיבות מן הפסוקים, כקמח הדק הנופל ויורד מן הנפה, ובזה תחללה שיבואו הדברים לידי חילול וכפרנות, כמ"ש, ידגיש העי"ן כשאומר בעל גבורות שלא יבולע, ונראה אומר בל גבורות ח"ו, וכן ידגיש האל"ף כשאומר מאת ה' שלא יבולע, ונשמע כפרנות ח"ו, וכאלה רבות בדברים שבתפילה, הן כשיבולעו האותיות או תיבות, דאז באים הדברים לידי חלול:

מספר עוד יוסף חי
אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – הנה נודע, כי הטעמים של עשרת הדברות הנקראים בציבור, הם משתנים מהטעמים העיקריים של החומש. ולא נשתנו אלא לדרשה. ונבאר כאן בס"ד על הפסוק הזה הראשון אשר הטעמים בו בציבור הם אזלא גריש במלות "מארץ מצרים". והטעם אזלא בא להודיע לנו חסד מחסדי השי"ת אשר עשה עם אבותינו. שהם לקחו את כל הרכוש בתורת השאלה (ושאלה אשה משכנתה), ואיך זכו בו אח"כ משורת הדין? והוא ע"י שהפיל הקב"ה פחד על מצרים ועשו גירוש לישראל מתוכם ובזה זכו ישראל ברכוש ועוד הרוויחו ישראל מן הגרוש שהם יצאו ברד"ו שנים וברית בין הבתרים הייתה שישתעבדו 400 שנה. ואמרו רבותינו ז"ל שזכה פרעה בזה הסך של 400 שנה שיהיו בארצו, בשביל שכר 4 פסיעות שליווה לאברהם אבינו ע"ה. ולפי זה, אעפ"י שהקב"ה הוציאם לפי שעה קודם על מנת שישלימו הזמן בשעבוד מלכויות, הנה יש לפרעה טענה שהשלמת הזמן אח"כ צריכה שתהיה אצלו ויחזרו ישראל לגלות בארצו מפני כי הוא זכה בכל ה-400 שנה. וכבר החצי הראשון עשו אצלו.

אמנם חסד עשה הקב"ה שהפיל פחד על פרעה ועל עמו באותה הלילה שגירשו את ישראל ממצרים דכתיב: כי גורשו ממצרים. ולא עוד אלא פרעה א"ל הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין. נמצא בגירוש זה מחל זכותו הנ"ל. ואם צריכים ישראל להשלים הזמן, לא ישובו עוד לארץ מצרים. ולזה יש טעם אזלא גריש על המלות "מארץ מצרים", לרמוז על חסד זה שעשה הקב"ה עם האומה הישראלית אשר אזלא גריש ממצרים ובזה הפסידה מצרים הזכות של שארית הזמן שהיה לה בישראל ולא ישובו אליה עוד.

בס"ד

דרשה לפרשת "יתרו" מספר "אדרת אליהו" לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.
בס"ד

כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה – יובן בס"ד ע"ד שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק: ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי – כי העושים לו נס בזכות אחרים, לא יזכה לראות בנס שלו. אבל אם הוא בזכותו יזכה לראות הנס שלו בעין. ובזהפי' ז"ל: ה' לי בעוזרי, דייקא, כלומר בזכותי, ואזי אני אראה בשונאי, שאזכה לראות בנס שלי שהוא אבדון של השונאים. עכ"ד ז"ל.

והנה כאן גבי משה רע"ה, כשתפסו אותו להורגו מענין המצרי, באו להכותו בחרב ונעשה לו נס שנעשה צוארו קשה כשיש ולא ניזוק. ושוב עשה לו הקב"ה עוד נס ג"כ כשברח מידם. והנה יש לחקור למה לא עשה לו הקב"ה נס שמתחלהיברח ולא יתפסו אותו כלל? והנס האחרון היה צריך לעשותו מתחלה? ולמה היה הדר שיתפסוהו תחילה ויכוהו בחרב ויעשה לו נס פלילי שיהיה צוארו כשיש ולא יזוק ואח"כ יעשה לו נס שברח מידם? והיה די בנס אחד דוקא. ובודאי שכל מה שיש למעט בנסים שהם הפך הטבע הוא טוב, וזה הנס שנהפך בשרו לשיש הוא נס פלילי הפך הטבע. ואמנם כפי האמור אתי שפיר. שהנה משה רע"ה היתה לו זכות רבה וניצול בזכותו ולא בזכות אחרים. ולכן, כדי שיראה הנס בעיניו, הניח השי"ת שיתפסוהו עבדי פרעה ויבואו להורגו ויהפך בשרו לשיש ולא יזוק. ואין לך נס הנראה לעין יותר מזה כי זה דבר הניכר בעין שהחרב היא על צוארו ואינו ניזוק, ולא כמו הבריחה דליכא דבר מעשה נסים הנראה בעין, ורק הוא שיהיה נעלם מהם כדי שיברח. וזה שאמר: כי אלהי אבי בעזרי, דייקא, כלומר שהעזרה והנס הם בזכותי ולא בזכות אחרים. וע"ד שפי' ז"ל בפסוק: ה' לי בעוזרי , וכאמור והראיה שהנס הוא בזכותי הוא ממה שהצילני מחרב פרעה, מחרבדייקא, ולא אמר ויצילני מפרעה, דמשמע שהצילו שברח מאת פרעה, אלא הצילני מן החרב ממש שהיתה החרב על צוארו וניצול ממנה. ולמה עשה הקב"ה באופן זה שיתפסהו פרעה ויכהו בחרב ויהיה ניצול? אלא ודאי כדי שיראה הנס שלו בעין. וא"כ ממה שראיתי הנס שלי בעין, על כן יש להכריח מזה שהנס היה בזכותי ולא בזכות אחרים.

בס"ד

דרשה לפרשת "יתרו" מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה כפי שנתקבל מידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.

קרא ב – word

וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא?
מתוך גיליון 392 של "קול צופייך"
הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א

השיעור ניתן בשבט תשס"ז
סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יהודה בן הדסה

פרשת השבוע פותחת בפסוק (שמות יח, א) "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים". אומר רש"י: וישמע יתרו – "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

כשנקרע ים סוף – כל העולם שמע את קול בקיעת המים, וכן יתרו. וגם את מלחמת עמלק – כל העולם שמע, שהרי משה העמיד את השמש, וכדלקמן.

ובהמשך אומר רש"י: "את כל אשר עשה – להם בירידת המן ובבאר ובעמלק". היינו יתרו שמע לכאורה דברים אחרים.

ירידת המן – על המן כתוב (שמות טז, כא) "וחם השמש ונמס". אומרים חז"ל: שהתורה כתבה זאת כדי ללמדנו את השבח שהיה במן, כי בשעה שנמס היו באים צבאים המצויים במדבר ושותים ממנו, וכשהיו צדים אותם היו טועמים בבשרם טעם מיוחד וידעו שזה בזכות המן שאכלו בני ישראל (עיין לרש"י שם, ולתרגום יונתן בן עוזיאל).

באר – בארה של מרים, ומי ששתה ממי הבאר היה חכם, והתפלא יתרו על חכמת ישראל שאמרו "נעשה ונשמע".

מלחמת עמלק – במלחמת עמלק משה רבנו העמיד את השמש, וכל העולם ידע (עיין רש"י שמות פרק י"ז פסוק י"ב "שהיו עמלקים מחשבים את השעות באצטרולוגיה באיזה שעה הם נוצחים, והעמיד להם משה חמה וערבב את השעות").

כל אשר עשה אלקים למשה
כתוב (שמות יח, א) "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו" – כל מקום שכתוב בתורה "אלקים" זה רומז למידת הדין.

שואל הרב חיד"א ע"ה, מדוע היתה מידת הדין במה שעשה ה' למשה ולישראל בשעה שיצאו ממצרים? והוא מבאר, בשעה שרצה משה רבנו לחזור למצרים אחרי ששהה במדין, הוא רצה לקחת עימו את אשתו ובניו. אמר לו אהרן לא די בצרות שפקדו את עם ישראל במצרים ואתה מבקש לקחת את אשתך ובניך לשם, שלח אותה! ושמע משה לקול אהרן וכתב לציפורה גט, וזהו שכתוב אחרי כן "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה" (שמות יח, ב), מלשון "ושלחה מביתו", שגרש אותה משה רבנו, כי חשש שמא פרעה יזיק לו, והיא תישאר עגונה. והנה בשעה שסירב משה רבנו ללכת למצרים ולגאול את עם ישראל, אמר לו הקב"ה "הלוא אהרן אחיך הלוי", ואמרו חז"ל שאמר הקב"ה למשה: אתה היית ראוי להיות כהן, ואהרן לוי – "והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי" (עיין לרש"י שמות ד, יד), על כן היתה מידת הדין. מששמע כך יתרו שמח שמחה גדולה שכן כל עוד היה משה ראוי להיות כהן הוא לא רשאי להחזיר את גרושתו, שהרי כהן אסור בגרושה, אבל משעה שנועד אהרן להיות כהן, ומשה רבנו ללוי, הוא יכול להחזיר את ציפורה, על כן לקח יתרו את ציפורה ואת בניה עמו למשה רבנו (עיין לרש"י שמות יח, ב).

משה שקול כנגד כל ישראל
כתוב "את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל" אומר רש"י: "למשה ולישראל – שקול משה כנגד כל ישראל".

ואומרים חז"ל במדרש (שה"ש רבה פר' א'): פעם אחת דרש רבי והציבור התנמנם, וכדי לעוררם הוא שאל אותם דבר שיש בו מן התמיהה: איזו אשה ילדה במצרים ששים ריבוא בכרס אחד? מיד התעוררו כולם ושאלו: הכיצד יתכן ? וענה אחד התלמידים: זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים ריבוא של ישראל.

ויחד יתרו
כתוב (שמות יח, ח) "ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמרים על אודות ישראל", וסיפר לו על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ואחר כך כתוב (שם פסוק ט') "ויחד יתרו".

ויש לשאול, הרי הוא כבר שמע את הנסים שנעשו לישראל, ומה הוא עכשיו מתפעל ? אלא, בתחילה הוא לא שמע ממקור ראשון, וכעת ששומע ממקור ראשון הוא שמח במיוחד.

כי בדבר אשר זדו עליהם
יתרו אומר (שמות יח, יא) "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים כי בדבר אשר זדו עליהם"

אומר יתרו: אני מכיר את מצרים, הרי הם העמידו כלבים על ידי כישוף בכל שערי מצרים, כדי ששום עבד לא יצליח לברוח ממצרים, וכל אימת שמישהוא ניסה לברוח היו הכלבים נובחים, אבל עם ישראל יצא לאור היום על צבאותם.

ואומר רש"י: "עתה ידעתי – מכירו הייתי לשעבר ועתה ביותר. מכל האלוקים – מלמד שהיה מכיר בכל עבודת אלילים שבעולם שלא הניח עבודת אלילים שלא עבדה".

איוב גלגול של תרח
כתוב (שמות א, כב) "ויצו פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכהו". אומרים חז"ל: "שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית" (עיין סנהדרין ק"ו ע"א).

כתוב שהקב"ה הקפיד על איוב על אשר צדקו נפשו, ועל רעיו שבאו להוכיחו הקפיד, על אשר הרשיעו את איוב – ושואלים הכיצד ? ומסביר האלשיך הקדוש שאיוב בא בגלגול של תרח אבי אברהם שהיה מוכר עבודה זרה, ועל כן נפשו מגולגלת מתרח, ורעיו אשר הרשיעו את איוב הנוכחי טועים כי הוא היה איש תם וישר, ירא אלוקים וסר מרע, והעונש שקיבל היה בגלל תרח (ואומר האר"י הקדוש שזה פירוש אמיתי).

"ביום הזה" – כאלו היום נתנו
כתוב (שמות, יט, א) "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני". אומר רש"י: "ביום הזה – בראש חודש. לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה ? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו", עכ"ל.

אחדות – תנאי לקבלת התורה
כשהגיעו ישראל לפני הר סיני כתוב (שם, ב) "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר". הנה בכל הפסוק כתוב בלשון רבים, "ויסעו", "ויבואו", "ויחנו", אבל בהגיעם לקבל את התורה כתוב "ויחן" בלשון יחיד. ועל כך אומר רש"י, וז"ל: "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת", עכ"ל. מכאן, שכשנסעו מ"רפידים" – היינו התרחקו מהפירוד, והיו מאוחדים, אז יכלו לקבל את התורה.

כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבית ישראל
כתוב (שמות יט, ג) "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבית ישראל". אומר רש"י: "לבית יעקב – אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל – עונשין ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשין כגידין". קודם לומר לבית יעקב – אלו הנשים, והן יאמרו לבני ישראל בניהם. כי גם הנשים חייבות ללמוד תורה במה שנוגע למצוות שהם חייבות בקיומם, למשל: עליהם לדעת את כל שו"ע או"ח, וכן בשו"ע יו"ד: חלק א' – כשרות האוכל, וחלק ב' – טהרת המשפחה. ובשו"ע אבן העזר – הלכות ייחוד ויוחסין בנישואין.

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים
כתוב (שמות יט, ד) "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים" – אתם נוכחתם לדעת את כל הנסים והנפלאות בעשר המכות ועל הים, הכל ראיתם בעצמכם ולא אבותיכם סיפרו לכם.

ואביא אתכם אלי
ובהמשך הפסוק כתוב (שם) "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי". אם שמוע תשמעו בקולי, הקב"ה בכבודו ובעצמו יקח אותנו למעלה למעלה, ולא תחת כנפי השכינה אלא אלי ממש על יד כסא הכבוד, ובלבד "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי", ואז תזכו "והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – מעלה על גבי מעלה" (שם פסוקים ה – ו).

ומשה רבנו עומד ותוהה, כיצד העם הזה שהיו עבדים לפרעה, והיו גוי מקרב גוי יגיעו למעמד של "והייתם לי סגולה מכל העמים", ו"ממלכת כהנים וגוי קדוש". אומר לו הקב"ה: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". אומר רש"י: "אלה הדברים – לא פחות ולא יותר".

משה רבנו חשב שראשית הוא ילמד את זקני העם ככתוב (שמות יט, ז) "ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'", ומיד כל עם ישראל צעקו ואמרו: התורה לא שייכת רק לרבנים או רק לחכמים, התורה היא לכלל עם ישראל, שנאמר (שם פסוק ח') "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה". ועל זה אמר הקב"ה (דברים ה, כו) "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים"

המדרש מביא מעשה ברבי ינאי שהיה נוהג להזמין תמיד אורחים. יום אחד הוא פגש עם הארץ אחד והזמין אותו לאכול אצלו, אך הלה סירב ואמר כי בכוונתו לאכול במסעדה. א"ל רבי ינאי, והרי המסעדה אינה כשרה. א"ל הלה, אני אוכל רק ירקות וכדו'. שוב הפציר בו רבי ינאי שיבא לאכול אצלו, והלה הסכים ובא. בסוף הסעודה פנה רבי ינאי לאורח וא"ל: אולי תאמר דברי תורה. א"ל האורח: אני לא יודע מה זה דברי תורה. א"ל רבי ינאי: תזמן, אך הלה לא ידע מהו זימון. משראה רבי ינאי שהאורח עם הארץ גמור, א"ל: תגיד "אכל כלבא פיסתיה דינאי", וחזר אותו עם הארץ על דבריו. לאחר כמה רגעים הבין האורח את ביאור הדברים שאמר והחל לצעוק ויצא והלך לבין דין כדי לתבוע את רבי ינאי. כשהגיע יום המשפט בא רבי ינאי לבית הדין, והחל אותו עם הארץ לשטוח את טענותיו ואמר שלא היה מי שילמד אותו תורה כי הוא יתום וכו' והוא זוכר שפעם אחת הרב דרש ואמר "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" – והתורה אינה שייכת לרבנים בלבד, והיא אינה ירושה אלא היא שייכת לכל עם ישראל. ופנה אותו עם הארץ לדיינים ואמר להם: "אם התורה אינה ירושה לאדם פרטי, ומדוע לרבי ינאי יש תורה, ולי אין כלום, הרי גם אני יהודי" ? מששמעו הרבנים את דבריו, חייכו. עמד רבי ינאי ואמר: ומה אתה רוצה כעת ? א"ל אותו עם הארץ: תן לי את הירושה שלי. א"ל רב ינאי יש לך ירושה אצלי בא ואתן לך אותה. הוא לקח את אותו עם הארץ והחל ללמדו את האותיות ולקרא, ולימדו להתפלל וללמוד חומש וכו' (עיין בילקוט שמעוני תהלים פרק נ').

התורה היא ירושה, ואמנם כתוב בפרקי אבות (ב, יב): "אמר אבי יוסי וכו' והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" – הכוונה היא: אינה ירושה לך ! אבל לכלל עם ישראל היא כן ירושה, ועל כן יש לנצל ירושה זו בצורה טובה.

בכל יום אנו אומרים בתפילה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר".

מה הפירוש "נצר מטעי" ? אם אדם נוטע עץ ומטפל בו ומשקה ומזמר וכו' אזי יגדלו על העץ פירות יפים. "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – אבל צריך להשקיע ולעמול על חלק זה, ואם לא יעמול לא יהיו פירות.

וקדשתם היום ומחר
כתוב (שם פסוק י') ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר" – התורה היא תורת אלוקים חיים, ואין לקבל תורה או ללמוד תורה בלי קדושה. התורה אינה מדע או לימוד באוניברסיטה , היא "תורת ה' תמימה משיבת נפש", היא תורת ה' "מחכימת פתי" (תהלים יט, ח), ועל כן צריך קדושה.

הרה"ג זוין זצ"ל היה אומר, אם תשאל פרופסור לתלמוד באוניברסיטה: מה אמר אביי? הוא לא ידע. אך אם תשאל אותו: איזה כובע לבש אביי? הוא מיד יענה תשובה, כי את זה הם חוקרים.

אבל תשאלו אותי מה אמר אביי, אני אדע לענות, אך מה הוא לבש, את זה לא אדע.

פעם בא אלי תלמיד חכם ואמר לי שאינו לומד תורה בחשק, וביקש סגולה. אמרתי לו: כשאתה מברך בבקר "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", תברך בשמחה, וזה ישפיע על כל לימוד התורה שתלמד באותו היום.

וכבר אמרו חז"ל שכל הקורא ללא זמרה – זה לא טוב (עיין מסכת מגילה דף ל"ב ע"א).

צדיקים ילכו בם
מסופר על תלמיד חכם אשכנזי שהגיע יום אחד לישיבת 'פורת יוסף', והתחיל ללמוד, והיה מנגן מתוך לימודו "בם בם בם בם" כדרכם שמתיקות הלימוד סוחפת אותם לניגונים כובשי לב ונשמה. והנה בא לץ אחד והתחיל מנגן כמוהו "בם בם בם בם". הרה"ג רבי אברהם רפול זצ"ל היה נוכח שם וקרי עליה (הושע יד, י) "מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם (כלומר, מי שלומד באמת ומנגן "בם בם בם" הולך בדרך ה') ופשעים יכשלו בם" (מי שעושה מזה ליצנות ומנגן "בם בם בם" הרי שנכשל בה).

וכשלומדים תורה יש ללמוד מתוך שמחה וטוב לבב. ואומרים שמי שלומד תורה כחכמה בעלמא ובלא ניגון, זה לא טוב כי זה מראה שנשמתו לא נהנית מאותו הלימוד, ובכל מקום היו רגילים ללמוד עם ניגון מסוים, ויש שמלמדים בשיטה קבועה של ניגון בין בתורה ובין בחומש ובין במשניות, וזה דבר טוב מאוד, אשרינו ואשרי חלקנו שהקב"ה נתן לנו את התורה שהיא משמחת כל לב. וידע האדם שאין דבר שמבריח את היצר הרע מן האדם כמו לימוד תורה, וכמו שכתוב "ושמתם את דברי אלה", ודורשת הגמרא (קידושין דף ל' ע"ב) "וסם תם", שהתורה היא סם חיים, ויש בה את הכל להבריח את היצר הרע (ועיין מגילה דף ל"ב ע"א בסוף המסכת מה שאמר ר' יוחנן על מי שקורא ללא זמרה).

עמידה בעת קריאת עשרת הדברות
יש נוהגים לעמוד בעת קריאת עשרת דברות, ויש המתנגדים למנהג זה, וטעמם של אלו האחרונים הוא: כדי שלא יראה כאילו רק עשרת הדברות הם עיקר התורה (עיין בתשובות הרמב"ם סי' רס"ג באורך). למרות שלדעת רש"י וכן הביא רבינו סעדיה גאון "שכל תרי"ג מצוות בכלל עשרת הדברות הן" (עיין רש"י שמות כד, יב). ועיין לכה"ח סי' תצ"ד, והחיד"א בספרו 'טוב עין' סי' י' כתב שמותר לעמוד.

אנו לא נוהגים לעמוד. ובכל אופן בשאר בתי הכנסת, אם נהגו לעמוד – יעמוד, והעיקר שלא תהא שום מחלוקת.

על פי דברי האר"י ז"ל טוב שיקבל עליו לאהוב כל אדם מישראל לפני התפילה, ועל ידי זה תכלל תפילתו בתפלות כל ישראל. זאת ועוד, כל אחד שותף במצווה שחברו מקיים, ומעלה על כל אחד כאילו קיים את כל תרי"ג המצוות (עיין לבא"ח מקץ אות ה', ובסידור 'קול אליהו' עמוד 81).

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *