פרשת חוקת

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

בס"ד

עלון שבועי של הלכות ודרשות בפרשת חקת מספרי רבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

שאלות ותשובות לשולחן שבת
1. מדוע יש ענין גדול לברך את ברכת המזון בשמחה?

2. מה דין ענית אמן וקדיש בשעה שמברך ברכת המזון?

3. האם מותר לעשות מלאכה קלה בשעה שמברך?

4. האם יש ענין לברך ברכת מעין שלוש בישיבה? ומה הדין בשאר ברכות אחרונות?

5. האם צריך להשמיע לאזנים את ברכת המזון?

6. א) אדם שאכל ולא זוכר אם ברך חייב לחזור ולברך. האם יחזור גם על ברכה רביעית (ברכת הטוב והמיטיב)?

ב) מה דין אשה ששכחה אם ברכה?

7. מדוע חשוב מאד לשתות מים וכדומה בסעודה?

8. ישנם המסדרים את שולחן בשעה שמברך או רומזים בידיהם. האם מותר הדבר?

9. נתנמנם באמצע ברכת המזון, ואינו יודע ביזו ברכה עומד. מה דינו?

10. אכל סעודה שלישית של שבת ונמשך עד מוצאי שבת, האם אומר "רצה והחליצנו"?

למעיין: אכל והקיא, האם מברך ברכת המזון?

תשובות
1. ע"י כך משפיע שפע בעולמות וגם משתלשל השפע אלינו. לכן יברך בשמחה!

2. לא עונה כי דומה הוא למתפלל תפילת עמידה. (אך מברכה רביעית מהרחמן ואילך עונה לכל דבר).

3. אסור, וצריך להוכיח לאותם מעמי הארץ שעושים כל צרכיהם, רומזים בעיניהם ומנגבים ידיהם וכו') וכל שכן שלא יסדר השולחן מהצלחות וכד').

4. מעין השלוש מברכים בישיבה, וטוב להזהר בכך בכל הברכות.

5. כן, וחשוב הדבר מאד. ויש אומרים שלא יצא ידי חובה אם לא השמיע לאוזניו.

6. א) חוזר רק על שלוש ראשונות. ורביעית, הרי היא מדרבנן ואזי ספק ברכות להקל. (המשנה ברורה סובר שיש לומר גם ברכה רביעית כדי שלא יזלזלו בה).

ב) אינה חוזרת אלא תשמע מאחר אם אפשר.

7. מכיוון שיש דעה שאם אדם צמא לא מתחייב מהתורה לברך את ברכת המזון, אלא רק מדרבנן. לכן צריך להרוות עצמו לפני שמברך.

8. ארבע ברכות של ברכת המזון (עד הרחמן) דינם כתפילת העמידה, שאפילו לא עונה לקדיש וקדושה. לכן יתחזק האדם וידע לפני מי הוא מברך.

9. מכיון שספק דאורייתא לחומרא, חוזר על שלושה ראשונות. (לאשכנזים גם על ברכה רביעית).

10. המנהג פשוט להזכיר "רצה והחליצנו", אך ידלג על המילה "הזה". (אגב מסביר רבינו: החליצנו – משמעותו זרזנו, כלומר שנזדרז במצות).

אמרות צדיקים
× רבי נחמן – יש דברים שהם מביאים הזק גדול לעולם. והדבר קשה: למה נבראו? תדע, שבודאי יש בהם צד אחד לטובה.

× הרבי מקוצק – "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים": אם תבקש דבר מה בעניני חומר וגשמיות של העולם הזה – ספק אם תענה. אבל אם תבקש יראת שמים – מובטח לך כי תענה.

כי לקח טוב נתתי לכם…
? החוזה מלובלין – "אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט' ב'). מי שרואה את עצמו כאילו כבר הגיע לתכלית השלימות וכבר אין בו שום פגם ומגרעת, הרי זה סימן מובהק שעדיין אין עליו בכלל עול מלכות שמים. אלמלי היה עליו מקצת של עול מלכות שמים, היה מבין יפה כי עדיין איננו אלא מומים בלבד…

? הרב צבי מזידטשוב "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ' יח'). רש"י: אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם אמרתם ונצעק אל ה' וישמע קולנו ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי. עכ"ל. מלמדנו – גדולה תפילתו של אדם מישראל, אבל רק כשאין האדם בא לידי גאוה מהתפילה. אם ישנה חלילה איזו פניה של גאוה בשעת תפילה, אין זו תפילה כלל. אם "אתם מתגאים בקול" – אם ע"י התפילה אתם באים לידי גאות, הרי "ואני אצא" – אזי מתגבר עשיו ויוצא נגדנו…

סיפורי צדיקים והנהגותיהם
v ויאמינו בה' ובמשה עבדו – אמונת חכמים היא מיסודות האמונה. ומעשה היה בשתי חברות שנישאו בזמן אחד לשני בני ישיבה. חלפו שבע שנים וטרם נפקדו בפרי בטן. שחה אחת מהן צרתה לחברתה, וראתה כי גם עיני רעותה זולגות דמעות. הציעה שילכו שתיהן אל הגאון המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל, שברכתו ברכה ותפילתו נשמעת במרום. מששמע את דבריהן, ביקש מהן סכום כסף לחלקו לעניים, בעת שעושה ה"תיקון" על פי חכמת הקבלה. השלישו בידיו את הסכום המבוקש וקיבלו את ברכתו.

לא עברו ימים רבים, והאחת נפקדה. קינאה בה חברתה ואמרה בקובלנה: "הלא שתינו הלכנו אל הצדיק יחדיו, התברכנו כאחת, לשתינו ערך "תיקון", ומדוע זכית להפקד, ואני נותרתי עקרה?" ענתה לה: "איני יודעת, אך משערת אני שהכל תלוי באמונה. אני האמנתי לחלוטין בכח ברכתו ובתועלת ה"תיקון", ונפקדתי!".

אמרה החברה: "אכן, חלף בלבי פקפוק, הכיצד יתכן שלאחר שנות עקרות כה רבות, וביקורים אצל רופאים ידועים, יועיל לפתע תיקונו של הצדיק…" פנתה ועלתה לבית הרב, גוללה לפניו את סיפור המעשה וביקשה את סליחתו. השיב לה בניחותא: "נערוך שוב "תיקון", והפעם הריני להבטיחך שתזכי לבן זכר!" האמינה בדבריו, ובאותו חודש נפקדה בבן זכר, כהבטחת הרב!

v מרבי שלמה מקארלין – בעמדו בבוקר ואומר מודה אני יכוון למסור גופו ונשמתו להשי"ת וימליך אותו על כל אבר ואבר, ואח"כ יטול ידיו ויכווין שאין מציאות זולת חיות השם ית', ואם יצויר ח"ו העדר שפעו ית' יתבטל ממציאות ושורש חיות שלו הוא למעלה דבוק בו ויכלול כל בחינת חיות שיש בו בבחינת חיות שיש בשורש נשמתו.

v הסבא מקאמרנא – ברגע ראשונה כשיעיר בר ישראל הקדוש משנתו על רגע זו תלוי כל היום כולו לעשות רצון הבורא ב"ה. בעוד ששוכב על מטתו בראשית פתיחת עינים שלו עוד קודם נטילת ידים לומר ברוך הוא וברוך שמו חי וקיים לעד ולעולמי עולמים מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך, כדי לדבק תיכף נפשו ורוחו כל היום בחי עולמים ואח"כ נוטל ידיו בעודו שוכב על מטתו כמבואר בספרים הקדושים ואל יעמוד כלל על רגליו קודם הנטילה.

מצותיך שעשועי
¨ החיד"א: משנה אותיות נשמה. צריך אדם לדעת בשעה שקורא במשניות:

א) סדר זרעים – יכוון לתקן אשר פגם במאכלות אסורות ובברכות לבטלה וכיוצא.

ב) סדר מועד – יכוון לתקן אשר חטא בחילול שבת וימים טובים.

ג) סדר נשים – יכוון לתקן אשר פגם בעריות, בשבועות ונדרים.

ד) סדר נזיקין – יכוון לתקן מה שחטא לה' ממה שהזיק לחבירו. וכמובן ישלם ההיזק.

ה) סדר קדשים – יכוון לתקן נשמתו הקדושה אשר הוציאה לחולין, ואשר לא נזהר בכשרות המאכלים, בחיובי כרת ותפילות שלא בכוונה.

ו) סדר טהרות – יכוון לתקן מה שפגם בנידה, בקרי ונטילת ידיים.

¨ עוד מהחיד"א: לימוד המשנה בקול רם ובנחת רוח בשפה ברורה (שמבין לפחות פירוש המילות), אין ערוך אליו. ואמרו רז"ל שאשר בן יעקב אבינו ע"ה עומד בפתח גיהנום, וכל הלומד משנה מצילו. רמוז הדבר בפסוק: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" (בראשית מט' כ'). שמנה אותיות נשמה.

ביאורי התפילה
q "מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה. רבה אמונתך". יש להפסיק בין בחמלה – לרבה אמונתך. בחמלה – הכוונה שהקב"ה בחמלתו הרבה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר. ורבה אמונתך – שמזה אנו רואים שרבה אמונתך לתחית המתים (ענף יוסף).

q רש"י על הפסוק "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ" (איכה ג' כג'), רבה אמונתך – גדולה היא הבטחתך ודבר גדול הוא להאמין בך שתקיים ותשמור מה שהבטחת לנו.

q מודה אני לפניך: הנוסח הזה לא זכרו הראשונים, ונראה שתקנו אותו החסידים האחרונים לאומרו בשעת קימה תחת ברכת אלוהי נשמה, שאסור לאומרה בידים מטונפות מפני האזכרות שבה. ויש מוסיפין נוסח זהר חדש: יהי רצון שלא אכעס ויהי ליבי נכון ומסור בידי. (אוצר התפילות).

בס"ד

דרשה לפרשת חקת מאת רבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

פרשת חקת

"זאת חקת התורה אשר צוה ה" לאמר"

כתוב במדרש איתא:"זאת חקת התורה"-אמר הקב"ה : חוקה חקקתי ,גזרה גזרתי, אין אתה רשאי להרהר אחריה.

ויש לדקדק ,למה כפל הלשון:חוקה חקקתי,גזרה גזרתי? ועוד למה הוצרך לצוות על זה בפרה אדומה דוקא,ולא בכלאיים ובחלב וכיוצא בהם,שהם גם כן חוקים שאין להם טעם?

ועוד מי פתי יבוא להרהר אחר גזרתו יתברך?

ונראה לי בסייעתא דשמיא נבין הדבר על ידי משל-מעשה היה שנצטרכו ישראל לפרה אדומה ולא היו מוצאים. אחר כך מצאו אצל גוי אחד. הלכו ואמרו לו :מכור לנו את הפרה שיש לך שאנחנו צריכים. אמר להם: תנו דמיה וטלו אותה. ושאלו אותו :כמה הם הדמים? אמר להם עשרה. אך כאשר הבין לאיזו מטרה צריכים הם והבין שפרתו מיוחדת ואין מוצאים הם כזאת פרה, החל מעלה את מחירה עד אשר הגיע לאלף זהובים.

הלכו היהודים להביא את הזהובים. מה עשה אותו גוי רשע? אמר אותו גוי לחברו: בוא וראה איך אני משחק ביהודים הללו .הרי הם מבקשים את הפרה ומשלמים לי אלף זהובים בעדה,מפני שלא עלה עליה עול, הבט וראה ,הריני נוטל העול ונוטלו עליה ואטול את ממונם בכל זאת , וכך עשה.

וזה סימנה של פרה אדומה:כל פרה שלא עלה עליה עול ,שתי שערות יש לפרה בצוארה במקום שהעול נתון, וכל זמן שלא עלה עליה עול ,שתי השערות זקופות הם, נתן עליה עול מיד שתי השערות נכפפות. וסימן שני ,כל זמן שלא עליה עול עיניה שוות, ואם יונח עליה עול לא יהיו עיניה שוות,וכאשר באו היהודים לקחת את אותה פרה והראו לגוי את הזהובים, מייד נכנס והוציאה להם. התחילו מסתכלים בה ורואים את סימניה. אמרו לו: טול פרתך ,אין אנו צריכים לה .כיוון שראה אותו רשע כן, התחיל אומר:ברוך שבחר באומה זאת. נכנס לביתו וחנק עצמו מחמת צערו.

והנה באמת אם לא היה נותן לנו את הסימנים הללו ,היה לב כל אדם מהרהר אחר מעשה הפרה לומר, הקב"ה גזר בתנאי שלא עלה עליה עול? ויבוא אדם וישים עליה עול ואנחנו לא נדע, ונעשה מצווה זו שלא כהלכתה? על ידי שני סימנים אלו שעשה הקב"ה בדרך נס נמצא שלא נשאר מקום להרהר על כשרותה ,כי שני סימנים אלו עדים גמורים המעידים עליה.

ןלזה אמר:"חוקה חקקתי"-בגופה של הפרה מיום הולדה שני סימנים אלו, כדי שהיו עדים המעידים על כשרותה של אותה פרה. לכך אין אתה רשאי להרהר אחריה לומר :אולי פסולה היא,שמא שמו עליה עול ואנו לא ידענו. אבל הרהור אחר הטעם, איך היא מטהרת לא תצרך לומר ולשאול, כי מי זה יהרהר אחר גזרתו יתברך לבקש טעם לדבר.

"על כן יאמרו המשלים באו חשבון"

יובן כך בסייעתא דשמיא,על פי מה שכתוב בירושלמי: אמר רבי יוחנן לרבי אליעזר כשראהו בוכה בשמעו שמכר את כל קרקעותיו בשביל לעסוק בתורה. ואמר לו רבי יוחנן:וכי קשה בעינך שמכרת דבר הניתן בששה ימים וקנית דבר הניתן בארבעים יום?.

וזה שאמר:בואו ונחשב חשבונו של עולם,רצה לומר :ראוי לדחות קניני העולם הזה מלפני תורה,שהיא קנין עולם הבא ,שקניני העולם הזה ניתנו בבריאת העולם,שנברא בששה ימים, והתורה ניתנה בארבעים יום.

דברי מוסר מפי רבנו יןסף חיים

דע בני אשרי האדם המוציא את כל ימיו בעבודת בוראו. אשריו לאדם שכל מחשבתו בקב"ה ובתורתו. אשרי האדם שנענוע אבריו בעסק התורה ובמצוות. ודע כי אין טיפש,כי אם המתחכם בספרים החיצונים, אין סומא כי אם הרואה בהבלי העולם. אין חרש כהשומע בקול שירי עגבים ודברי תפלות ודיברי בטלה. אין אילם כי אם לשון מדברת גדולות ודברי חלקלקות. אין שוטה כהשותק בדבר מצווה. אין מפסיד כי אם המרויח עוונות ופשעים. אין קונה שם רע כי אם הקונה גדולות. אין קונה שפלות כי אם המתגאה. אין ישן ונרדם כי אם הנעור בלילה ומפנה ליבו לבטלה. אין עצל כהזריז לרוץ לרעה. אין עני כהמתעשר מן הגזל. אין חלש כהמתגבר ביצרו לעשות מה שלבו חפץ. אין מכוער,כי אם המקשט עצמו לעבירה. אין פחד כי אם המתיאש מן הפורעניות. אין יראה כי אם מי שאין יראת ה" לנגד עיניו. אין רווח כי אם מי שאינו מרטט מיום הדין. אין חלחלה כי אם מי שאינו מתחלחל בזוכרו את יום המיתה. אין בהלה כי אם מי שאינו ניבהל בעלות לבו משפטי גהינום.

לא כן העובד את אלהים, ובתורתו עוסק, ואחר מצוותיו רודף ,הרי הוא חכם ופקח ושומע, ובעל דברים, ובן דעת, ומרוויח תמיד, ובעל שם טוב, ומרומם על כל מעלה, והוא ער וזריז,ועשיר וגבור, ויפה ושמח, ורום המזל, ובטוח מפחד ורטט ובהלה וחלחלה.

משל ונימשל מפי רבנו יוסף חיים

מעשה בחסיד אחד שהיה דרכו לעשות סעודה רביעית תכף אחרי ההבדלה. אמרו לו האנשים:יש חסיד בעיר הסמוכה שדרכו לעשות סעודב רביעית בשעה השלישית ומסימה בשעה הרביעית של הלילה ,ואתה למה תמהר כל כך?

אמר להם תשובה בדרך הלצה:הנה אליהו הנביא זכור לטוב יושב בגן עדן תחת עץ החיים במוצאי שבת וכותב את כל זכויות ישראל שעשו ביום שבת, ולכן אנחנו עושים סעודה במוצאי שבת בזמן שאליהו זכור לטוב יושב וכותב זכויותנו תחת עץ החיים.

והנה העיר הזאת הרבה חילולים עושים ביום השבת, ומעט אנשים שומרים שבת, ואם כן אליהו זכור לטוב מה יש לו לכתוב זכויות של אנשי עיר זו, הלא מעט המה ,אם כן לא יאריך שם. ולכן גם אני אמהר לאכול הסעודה בזמן שהוא יושב לכתוב תחת עץ החיים, ולא אתאחר לסעוד אחר שיגמור הכתיבה.

אבל בעיר הסמוכה כולם שומרי שבת ,ואם כן יש כתיבה רבה של זכויות אצל אליהו הנביא ,והוא מאריך בכתיבה עד ארבעה שעות ויותר ,לכן אותו חסיד מתחיל בסעודה הרביעית בשעה השלישית ומאריך בה עד השעה הרביעית .

על כן השומע ישמע ויזהר בקדושת השבת, ואיש את רעהו יזהיר בזה, ויהיה כל אחד זוכה ומזכה.

שאלה ותשובה מפי רבנו יוסף חיים

שאלו התלמידים לסבא:מה פרוש החידה:האשה בצעירותה,שלוש הפסדים בידיה ,אבל בזקנותה ישארו שניים מהם. .

פרוש החידה הוא כך: כשהאשה בצעירותה יש לה שלוש מצוות שמיוחדות לה, שהן:חלה ,נדה ,הדלקת הנר. ולקראת זקנותה נפסקת ממנה מצווה אחת שהיא מצוות הנדה כי נגמר וסתה ונשארו לה שתי מצוות :חלה והדלקת הנר.

.
בס"ד

דרשה לפרשת חקת מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.
חקת תשס"ח – הלכות שחרור שבויים

חקת תשס"ח – הלכות שחרור שבויים
הרב הגאון מרדכי אליהו ע"ה

קול צופיך 456 פרשת השבוע
חקת תשס"ח – הלכות שחרור שבויים
הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

פרשת השבוע – חוקת

חשיבות של טהרה
פרשת חוקת עוסקת בטהרה. "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה
אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל". מטרתה של טהרה זו היא
שיוכל אדם להיכנס לבית המקדש או לאכול קדשים. בפועל היו כאלה ששמרו על טהרה
בביתם, וגם את האוכל הרגיל שלהם לא היו אוכלים, אלא בטהרה. אנשים אלו נקראו
"חברים". ולמה היו עושים דבר שהתורה לא ציוותה עליו? כי הטהרה מביאה לידי קדושה
וקדושה מביאה לידי רוח הקודש. כך אומר רבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ:).
"תָּנוּ רַבָּנָן, (דברים כּג) "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכָּל דָּבָר רָע", שֶׁלֹּא
יְהַרְהֵר אָדָם בַּיוֹם, וְיָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַלַּיְלָה. מִכָּאן אָמַר
רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת. זְהִירוּת –
מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת. זְרִיזוּת – מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת. נְקִיוּת –
מְבִיאָה לִידֵי פְרִישׁוּת. פְּרִישׁוּת – מְבִיאָה לִידֵי טַהֲרָה. טַהֲרָה –
מְבִיאָה לִידֵי קְדוּשָׁה. קְדוּשָׁה – מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה. עֲנָוָה –
מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא. יִרְאַת חֵטְא – מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת.
חֲסִידוּת – מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. רוּחַ הַקֹּדֶשׁ – מְבִיאָה
לִידֵי תְּחִיַּת הַמֵּתִים". על יסוד מאמר זה ייסד הרמח"ל את ספרו מסילת
ישרים. כי זה המסלול שבה עולה האדם צד אחר צעד ממקומו אל המדרגות העילאיות.
אומר החיד"א : שאף על פי שהוא לא ראה את זה כתוב בשום מקום, ברור כי האר"י ז"ל
ניטהר באפר פרה אדומה, שאם לא כן כיצד הגיע לטהרה ולקדושה ולרוח הקודש כל כך
עילאית. אין הוא יודע כיצד הגיע לידי האר"י אפר פרה אדומה. אולי אליהו הנביא
הביא לו אולי בדרך אחרת, אבל לדעתו כך היו הדברים. אם כן נחשוב כמה ברכה וטהרה
הייתה בעם ישראל בזמן שהיה אפר פרה שכיח. כמה יש להתפלל על טהרה זו שהיא כל כך
חזקה עד שמטהרת את האדם מטומאת מת שהיא טומאה קשה ביותר. כמה טהרה היא מביאה
לעולם.

עמלקים מסתירים את עצמם – אז והיום
בהמשך הפרשה. "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד ישֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא
יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ
מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן
תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: וַיִּשְׁמַע
ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת
עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: (במדבר כא א). מסביר רש"י:
שהכנעני הזה הוא למעשה "עמלק" שהם היו יושבי הנגב, "שנאמר (במדבר יג) "עמלק
יושב בארץ הנגב" ושינו העמלקים את לשונם לדבר בלשון כנען כדי שישראל יתפללו
להקב"ה לתת את הכנענים בידם, ומכיוון הם אינם כנענים אלא עמלקים, התפילה לא
תענה. ראו ישראל שלבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם
שנאמר: "אם נתון תתן את העם הזה בידי" ניצחו ישראל והצליחו. שמעתי פעם מהרב
שאומר כי מהעמלקים הללו אפשר ללמוד כמה חשובה התפילה של ישראל, כל כך הם
מתאמצים לקלקל את תפילתם של ישראל. אפילו ללמדת את כולם שפה זרה, שכידוע זה דבר
שאינו קל כלל וכלל העיקר לקלקל את תפילתם של ישראל. העצה של העמלקים מצליחה
בפעם הראשונה, הם מנצחים ומצליחים לשבות שבי מישראל. "וַיִּלָּחֶם
בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". רק כשישראל מבינים לקראת הקרב
השני שמשהו בתפילה שלהם לא בסדר, כיצד יתכן שהתפילה לא נענתה? בדקו וראו את
פניהם שהם כפני עמלקים (ילקוט שמעוני במדבר כא) עלה בליבם חשש שמשהו לא בסדר
שהרי לבושם כלבוש עמלקים, התפללו בלשון מדוייקת יותר וניצחו. יש פה כאן דבר
שצריך הסבר. אם העמלקים רוצים להתחפש ולהטעות את ישראל, הרי הרבה יותר קל להם
לשנות את לבושיהם ללבוש הכנענים, כך יותר יחשבו הישראלים שהם כנענים. למה לשנות
את לשונם? הרי עם ישראל בקושי שומע את הכנענים\עמלקיים מדברים, בעיקר הוא רואה
מרחוק את לבושיהם, שהם יכולים להיות כלבוש כנען? זו דרך הרבה יותר יעילה לשבש
את תפילותיהם של ישראל?

עמלק = ספק
מסתבר שהכוונה הייתה להכניס של ישראל "ספק", זו מטרתו של עמלק מאז ומקדם. חכמי
הדרש אמרו ש"עמלק" בגימטריה "ספק". כאשר אדם מתפלל והוא מסופק האם אלוקים לא
שומע, האם דבריו אמת, האם הוא מתפלל על אדם שמגיע לו. התפילה לא נענית. כן
אומרים בפיוט שאומרים אשכנזים ביום כיפור "הַוַּדַּאי שְׁמוֹ כֵּן תְּהִלָּתוֹ.
וְהַכֹּל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא וְאֵין בִּלְתּוֹ". והסביר רבינו האר"י ז"ל את
הפיוט הזה ואמר שנכתב על פי הסוד. זו דרכם של כל האנטישמיים מאז ומעולם. לשונם
לשון נימוסים שלא מגלה את טבעם הרצחני. עד היום סימן היכר לנאצי הוא הנימוסים
היפים. זו טבעו של עמלק. אינך יודע מי הוא עד שהוא שולף את טרפיו. בזמן השואה
טרחו הגרמנים להסוות את מעשיהם הרעים כדי להראות טוב. אפילו תושביה הגרמנים של
גרמניה לא ידעו לאן נוסעות הרכבות. בודאי היהודים לא ידעו את הסוד הנורא הזה
רוב ימי המלחמה. הגרמנים הארורים סיפרו לכולם שהרכבות נוסעות למזרח ליישב את
היהודים מחדש. הם דאגו לדבר בלשון כל כך יפה. דברים מתקבלים על הדעת, בחסותה הם
טבחו באכזריות שש מליון יהודים. הסיפור הזה של העמלקים הוא אותו דבר גם היום.
סימן היכר לנאצי בעולם הוא הכחשת השואה. "הכל היה יפה, לא הייתה שואה. לא היה
טבח". מאז ועד היום הם עוסקים בהסוואה. מאמצים לעצמם שפה של אומה אחרת. על פי
שפתם ודיבוריהם לא תדע שהם רוצחים כל כך גדולים. זה לא משנה את העובדה שהם
נשארו עמלקים ומצווה לאבדם מן העולם.

חולשת הנפש מעכבת את הגאולה
למרות שבני ישראל ניצחו את העמלקים והדרך פתוחה בפניהם, הספק של עמלק נכנס להם
ללב. מי שמסתכל במפה רואה שבני ישראל יכולים להכנס בשער הכניסה הדרומי של ארץ
ישראל, דרך ערד, ים המלח. או באר שבע. אבל לא. הם חוזרים לאחוריהם כמעט עד
אילת. חוצים לכיוון עקבה. ממשיכים מזרחה כדי להקיף את אדום, עמון ומואב. זו
הקפה גדולה דרך המדבר, בהקפה הזאת קצרה נפש העם בדרך. "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר
דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹּב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם
בַּדָּרֶךְ" בסופו של דרך ארוכה וקשה הם מגיעים לארץ ישראל דרך מזרח ליד הגלגל.
למה הם חוזרים לאחוריהם. למה הם לא נכנסים ישר אחרי שהסירו את המחסום, אחרי
שניצחו את הכנענים – עמלקים. חכמינו בתלמוד ירושלמי (סוטה דף ח/ב) אמרו שכשמת
אהרון הכהן ונתגרו בהם העמלקים: "ביקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחריהן שמונה
מסעות. ורץ אחריו שבטו של לוי והרג בהן שמונה משפחות. אף הן הרגו ממנו ארבע.
הדא היא דכתיב (דברי הימים א כו) לעמרמי ליצהר לחברוני לעוזיאלי". המסעות הללו
הם חזרה למוסרה. שמוסרה הייתה שמונה מסעות לפני הר ההר. ואחרי שהם היו בהר ההר
נאמר עליהם "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה". והלא כבר היו במוסרה לפני
שמונה מסעות? מכאן למדים חז"ל שישראל חזרו לאחריהם שמונה מסעות. והקושי הגדול
פה שכל זה קורה בשנה האחרונה ליציאת מצרים. זה לא דור יוצאי מצרים. זה לא דור
המדבר, אלה הדור של הנכנסים לארץ. מה להם ולמצרים? אבל זאת פעולתו של עמלק.
למרות שהוא אבד – הוא מזיק ומקלקל. "משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד
בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה אע"פ שנכווה, הקרה אותה בפני אחרים".
(רשי דברים כה יח).

הלכות פדיון שבויים
מלחמה לשחרור שבויים
חכמינו אמרו שבמלחמה הראשונה עם עמלק נשבו שבויים "וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל
וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". ה"שבי" הזה הייתה שפחה אחת. בני ישראל לא עשו
עיסקת חילופי שבויים עם העמלקים. הם נלחמו בהם וניצחו אותם. גם דוד המלך לא
עושה עסקה עם העמלקים בעת שפשטו על צקלג ולקחו את הנשים והילדים בשבי. הוא לא
עשה עימם משא ומתן, הוא נלחם בהם והציל את השבויים (שמואל א, ל).
מנין למדו הלכה זו? מאברהם שנחלץ לשחרר את לוט ומשפחתו שנשבו בידי ארבעה מלכים
(בראשית יד: יד-טז) במאמץ מיוחד רדף אברהם אחרי ארבעת המלכים שניצחו את הענקים
ואת חמשת מלכי סדום, רדף אחריהם מרחק גדול, עד דן, עד חובה אשר משמאל לדמשק
ושיחרר את החטופים. בעקבות זאת הוא נהיה נשיא על כל העמים. ב"עֵמֶק שָׁוֵה הוּא
עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" – "שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים
ולקצין" (רש"י בראשית יד יז).

חשיבות פדיון שבויים
מכאן למדו חכמים על הערך הגדול של פדיון שבויים. "פדיון שבויים קודם לפרנסת
עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים
והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על
'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך'. ועל 'לא תעמוד על דם רעך'. ועל 'לא ירדנו
בפרך לעיניך'. ובטל מצות 'פתח תפתח את ידך לו'. ומצות 'וחי אחיך עמך' 'ואהבת
לרעך כמוך' 'והצל לקוחים למות' והרבה דברים כאלו. ואין לך מצווה רבה כפדיון
שבויים" אומרת הגמרא: "אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להן דבר מצוה,
מוציאין בו המעות. קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים
אע"פ שהביאו את האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין מוכרין הכל
לפדיון שבויים בלבד אבל אם בנו וגמרו, לא ימכרו את בית הכנסת אלא יגבו לפדיונן
מן הצבור".

"לא תעמוד על דם רעך" – אפילו בספק סכנה
מפסוק זה למדו חז"ל שיש חובה לאדם לסייע בהצלת חייו של חברו. "מניין לרואה את
חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד
לומר "לא תעמוד על דם רעך". (סנהדרין עג.). בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תכו)
נפסק: "הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו,
ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל, או ששמע עכו"ם או
מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו, או שידע
בעכו"ם או באנס שהוא בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא
פייסו וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך". הבית יוסף מביא את דעת
הירושלמי שאומר כי גם במקום שבו יש סכנה לחיי המציל חייב הוא להציל את חיי
חבירו וכך הוא פשט דברי הגמרא בירושלמי. רבים מן המפרשים סברו שהכוונה לירושלמי
פ"ח תרומות, המביא את המעשה על ריש לקיש שמסר נפשו להציל את רב אימי. "רבי אימי
איתצד בסיפסיפה אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו. אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא
קטיל אנא מתקטיל, אנא איזיל ומשיזיב ליה בחיילא. אזל ופייסון ויהבוניה ליה. אמר
לון ואתון גבי סבון והוא מצלי עליכון אתון גבי ר' יוחנן אמר לון מה דהוה בלבכון
איעבד ליה יתעבוד לון ימטא לההוא עמא לא מטון אפיפסירוס עד דאזלון כולהון".
תרגום: רבי אמי נתפס ונשבה בספסופה. רבי יונתן כבר התאבל עליו ואמר: "יכרך המת
בסדינו". ריש לקיש אמר עד שאני הולך להרוג את הליסטים אני עלול ליהרג. מה
עשה? הלך ודיבר על ליבם לשחרר אותו ושיחררהו. אמר ריש לקיש לשודדים בואו איתי
לפני רב גדול שיברך אתכן ושמו רבי יוחנן. באו השודדים לקבל ברכה. אמר להם רבי
יוחנן: כל כך טוב עשיתם ששחררתם את רבי אמי. כל מה היה בליבכם לעשות לו – יהיה
לכם. מספרת הגמרא שהברכה הועילה ובזמן קצר כל השודדים הלכו לבית עולמם. מסיפור
זה למדו שריש לקיש יכול היה לסכן את עצמו להציל את רבי אמי. הגמרא מספרת שזה
היה כמו גלגל שחוזר בעולם. כי חכם אחד ושמו "זעיר בר חנינא" נתפס גם הוא על ידי
שודדים בספסיפה, הלך רבי אמי, זה שניצול על ידי ריש לקיש. הלך והציל אותו באותה
דרך. כך מביאה הגמרא בירושלמי עוד ועוד סיפורים על הצלה שנעשתה תוך כדי סכנת
נפשות. הסמ"ע מציין שהשו"ע לא כתבו במפורש שצריך להכנס לספק סכנה, כי הלכה זאת
לא הופיעה במפורש ברמב"ם וברי"ף וברא"ש. אמנם מלשונו של הסמ"ע לא ברור שהוא
חולק על הירושלמי. הפתחי תשובה הביא בשם אגודת אזוב שזו מחלוקת תלמודים. לדברי
הבבלי יש חיוב להציל אבל אין חיוב להכנס לספק סכנה, לדעת הירושלמי יש חיוב. עם
זאת הוא מביא הפתחי תשובה בסוף דבריו שהאדם לא ידקדק בדבר זה יותר מידי, שמי
שמדקדק בזה סוף שמדקדקים איתו. "אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה
ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו סוף פרק אלו מציאות דף לג גבי שלך קודם לכל אדם
"שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך". וכן הוא בשו"ע חושן משפט סימן רסד "מי
שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו, אם יכול לחזור את שתיהן חייב
להחזירם ואם לא יחזיר את שלו, שאבידתו קודמת אפילו לאבידת אביו ורבו כדדרשינן
מאפס לא יהיה בך אביון, (דברים טו, ד) ואעפ"כ יש לו לאדם ליכנס לפנים משורת
הדין ולא לדקדק ולומר שלי קודם אם לא בהפסד מוכח, ואם תמיד מדקדק פורק ממנו עול
גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות". בשו"ת חוות יאיר (קמו) פסק שחייב להכנס בספק
סכנה להציל את חבריו. וכן כתב הגאון רבי חיים דוד אבולעפייא בשו"ת "נשמת חיים"
(בחלק הדרושים יא, א).

אין פודים שבויים יתר על כדי דמיהם
למרות החשיבות הגדולה של שיחרור שבויים. אמרו חכמינו: (גיטין מה/א) "אין פודין
את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הגמרא שואלת מה הכוונה "תיקון
העולם"?. האם הכוונה לא להקשות על הציבור, שלא יצטרכו לשלם יותר ממה שהם
יכולים, או שהכוונה היא שלא לתת תאבון לנכרים לשבות עוד ועוד יהודים להרויח עוד
כסף. כי כך טבעו של אדם ככל שיש לאדם יותר כסף, כך הוא תאב יותר לכסף. כשנותנים
לשבאים הללו את רצונם, הם רוצים עוד ועוד ושובים עוד ועוד יהודים. מנסה הגמרא
להביא הוכחה שסיבת האיסור היא הקושי של הציבור ממעשה באדם ששמו "לוי בר דרגא".
הוא שילם לשחרר את ביתו "תליסר אלפי דינרי זהב". אם כן רואים שהבעיה היא שלא
להקשות על הציבור. ואם אדם רוצה לשלם מכיסו זה – מותר. דוחה הגמרא את ההוכחה
ואומרת שאולי לוי בר דרגא עשה כן שלא ברצון חכמים?
ממעשה זה למד הרמב"ם שהטעם העיקרי הוא שלא לגרום לשבאים עידוד לשבות יותר.
(בהלכות מתנות עניים פרק ח יב) "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון
העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם". וכן פסק בשולחן ערוך (יורה דעה
סימן רנב). "אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהו
האויבים מוסרין עצמם עליהם לשבותם, ואפילו אם קרובים רוצים לפדותו ביותר מכדי
דמיו אין מניחין אותן". בהמשך ההלכה מלמד הטור ואחריו השו"ע (יורה דעה סימן רנב
ד) ש"אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה". וכן לתלמיד חכם או אפילו אין תלמיד
חכם רק שרואין אותו שהוא מצליח ואפשר שיהיה תלמיד יכולין לפדותו בכל מה שיכלו.
למה? כי כל מחיר שישלמו הוא לא "יתר על כדי דמיו".

עד כמה צריך אדם לפדות את אשתו
למרות שאמרנו שאסור לפדות את השבויים יתר מכדי דמיהם מובא בגמרא דעה שאדם צריך
לפדות את אשתו אפילו פי עשר מהמחיר שלה. "תנו רבנן נשבית והיו מבקשין ממנו עד
עשרה בדמיה, פעם ראשונה פודה. מכאן ואילך – רצה פודה, רצה אינו פודה, רבן שמעון
בן גמליאל אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם".
השולחן ערוך (אבן העזר עח ב) פסק כמו רבי שמעון בן גמליאל. ש"אין מחייבים את
הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות". הרמ"א מביא
את הדעה שמותר לאדם לפדות את אשתו במחיר יותר גבוה "ויש אומרים דאשתו כגופו דמי
ויכול לפדותה בכל אשר לו". שואל תוס' (כתובות נב.) למה התירו לפדות את אשתו?
ועונה כי לא תיקנו שלא יוכל לפדות אדם את עצמו יותר מכדי דמיו שהרי "עור בעד
עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" ואשתו כגופו.

פדיון האדם את עצמו במחיר יקר
לפי תוס' מותר לאדם לפדות את עצמו ואת אשתו עד פי עשר מדמיו. לפי הסיבה של
הגמרא שאומרת כי פדיון במחיר גבוה עלול לגרום נזק לציבור, צריך להבין למה מותר
לאדם לפדות את עצמו במחיר העולה על המחיר הרגיל הרי בזה הוא גורם לליסטים לשבות
אנשים אחרים ולסכן את חייהם? התשובה היא שחייו של אדם קודמים לחיי אחרים. "שנים
שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה
אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם
במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' – חייך קודמים לחיי
חבירך" (בבא מציעא סב.) כן משמע גם מהסיפור על רבי טרפון שלא רצה להכניס
לביתו חשודים ברצח. (נידה סא:) "הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו
לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו
יתייכו, אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף על גב דלקבולי לא מבעי מיחש
ליה מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו". תרגום: היו בני גליל שיצא עליהם קול שהם
רצחו נפשות, באו לרבי טרפון וביקשו שיחביא אותם בביתו. אמר להם מה אעשה? אם לא
אחביא אתכם – ימצאו אתכם. אם אחביא – אולי זה אמת שאתם רוצחים. אין ברירה אלא
שתחביאו את עצמכם.

עיקר האיסור – לסייע במעשה לרוצחים
מכאן למדו שחייו של אדם קודמים ובלבד שהוא לא יעשה מעשה שיסייע לגרום מוות
לאחרים. אפילו אם הוא לא ממש הורגו רק מוסרו בידי הרוצחים הרי זה איסור באיסור
של "יהרג ואל יעבור". אבל אם חברו עומד ליהרג והוא יכול להצילו בנפשו שלו – אין
הוא חייב להציל את חברו בנפשו כמו הסיפור של המים של רבי עקיבא. כי מי אמר שדמו
של חברו עדיף על שלו? אמנם כשמבקשים ממנו להרוג את חברו אומרים מי אמר שדמך
שלך אדום יותר משל חברך? כי שם הוא נדרש לעשות מעשה להרוג את חברו. אבל כשהוא
נדרש לעשות מעשה להרוג את עצמו למען חבירו, אין לו חיוב. וכך כותב תוספות (יומא
דף פב/א) אם האדם לא עושה מעשה להרוג את חבירו "כגון שרוצים להפילו על התינוק
כדי להורגו ואם יעכב על ידם יהרגוהו" על זה אומרים מי אמר שדם התינוק יותר אדום
משלך? לפי זה מובן למה מותר לאדם לשלם על עצמו יותר מכדי דמיו. כי הוא לא עושה
מעשה. אבל ציבור לא יכול לשלם על שבוי שהוא חלק אחד של הציבור, ולהזיק לאנשים
אחרים שהם החלק השני של הציבור.

פדיון גדולי ישראל
השו"ע הביא שפודים תלמיד חכם אפילו יתר על דמיו. והוא בגמרא במסכת גיטין (נח:
ע"א) "תָּנוּ רַבָּנָן, מַעֲשֶׂה בְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנִינָה, שֶׁהָלַךְ
לִכְרַךְ גָּדוֹל שֶׁבְּרוֹמִי, אָמְרוּ לוֹ, תִּינוֹק אֶחָד יֵשׁ בְּבֵית
הָאֲסוּרִים, יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי, וּקְוֻצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ
תַּלְתַּלִּים. הָלַךְ וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית הַאֲסוּרִים, אָמַר, (ישעיה
מב) "מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב? וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים"? עָנָה אוֹתוֹ
תִּינוֹק וְאָמַר: "הֲלֹא ה' זוּ חָטָאנוּ לוֹ, וְלָא אָבוּ בִּדְרָכָיו
הָלוֹךְ, וְלָא שָׁמְעוּ בְתוֹרָתוֹ". אָמַר, מוּבְטְחַנִי בוֹ שֶׁמּוֹרֶה
הוֹרָאָה בְיִשְׂרָאֵל, הָעֲבוֹדָה שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁאֶפְדֶּנוּ
בְכָל מָמוֹן שֶׁפּוֹסְקִין עָלָיו. אָמְרוּ, לָא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁפְּדָאוֹ
בְמָמוֹן הַרְבֵּה, וְלָא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁהוֹרָה הוֹרָאָה
בְיִשְׂרָאֵל. וּמָנוּ? רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע". שהיה מחכמי יבנה
ומעשרת הרוגי מלכות.

החלפת שבויים בסיום מלחמה
התוספות במקום שואלים איזה היתר הלכתי מצא לעצמו רבי יהושע לפדות את הנער במחיר
מופקע הרי חכמים תיקנו שלא לפדות שבוי יותר מכדי שוויו? "ור' יהושע בן חנניא
דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה, אי נמי
בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו". התירוץ השני אומר ששעת חורבן זו מלחמה,
והשבי שלו היה בימי חורבן בית המקדש כתוצאה ממלחמה, כשנגמר החורבן לא היה חשש
שיישבו אנשים נוספים, על כן בטל טעם התקנה (ע"פ גיטין מה, תוספות ד"ה דלא).
ובאמת כאשר מלחמה מסתיימת נהוג להחליף את כל השבויים שביד צד אחד תמורת כל
השבויים שביד הצד השני. זהו הנוהג המקובל בהסכמי הפסקת אש ואין זה נחשב יותר
מכדי דמיהם. במקרה זה אין חשש שהחזרת השבויים תגרום להמשך המלחמה.

פדיון שבויים במקרה של סכנת נפשות
בפתחי תשובה יו"ד רנב, ד מובאת מחלוקת מה הדין אם השבוי בסכנת נפשות. יש פוסקים
שסוברים, שכל התקנה שאין משלמים כופר מופרז היא דווקא במקרה רגיל של שבי, שבו
סכנת הנפשות אינה ממשית ומיידית, אבל כשהשובים מאיימים להורגו, מדובר
בפיקוח-נפש של ממש שדוחה את כל המצוות שבתורה. דבריו בנויים על התוספות שכתב
להסביר את מעשה רבי יהושע בן חנניה, כי במקרה שיש חשש מיתה הקלו (גיטין דף
נח/א) "כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן" כדאמרינן בפרק
השולח (לעיל דף מד.) גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים. שמותר לפדותם יתר
על כדי דמיהם, כל שכן הכא דאיכא קטלא". לעומתם סוברים פוסקים רבים וביניהם
הרמב"ן שאפילו במקרה זה אסור לשלם יתר על כדי דמיהם כי מאי חזית? אם תציל את
חייו של זה תסכן את חייו של אחר. והכלל הוא שלא מסכנים חיים של מישהו אחד על
מנת להציל מישהו אחר, ובמיוחד שאם תפרוץ את הגדר הרבה אחרים יבואו לסכנת חיים.

המהר"ם מרוטנבורג שלא הסכים שיפדו אותו
יש אומרים שהסיבה שמותר בגללה לפדות תלמיד חכם במחיר יקר הוא כי זה לא יותר
מכדי דמיו. שהרי מוכרים עבדים חזקים במחיר יותר יקר בגלל חוזקם. אם כן חכמים
מחירם הוא יקר ביותר ואין זה יותר מכדי דמיהם. היו מחכמי ישראל שלא רצו להשתמש
בהלכה שמתירה לפדות תלמיד חכם יותר מכדי דמיו, ידוע הסיפור של המהר"ם מרוטנבורג
שהיה מנהיג הקהילה היהודית באשכנז, אחד מבעלי התוספות וגדולי הפוסקים, הוא כיהן
כארבעים שנה כראש הישיבה וכדיין בעיר רוֹטֶנְבּוּרג בגרמניה. בשנת 1286 ברח יחד
עם יהודים רבים לאיטליה בגלל צו של הקיסר הגרמני רודולף הראשון, צו שאמר כי
היהודים הם "עבדי המלך", ולכן מוטלים עליהם מסים מיוחדים. בעקבות הלשנה של מומר
שזיהה אותו, נלכד המהר"ם, הוחזר לגרמניה ונכלא על-ידי השלטונות בכלא בעיר
אֶנסיסהַיים במגדל אייגזהם שבאלזַס. בהבינו את "שוויו" של המהר"ם בעיני קהילתו,
ביקש הקיסר שישולם בעבור שחרורו סכום עצום, עשרים אלף מארק. בני קהילתו גייסו
את הכסף הנדרש לפדיון הרב מהכלא, אבל המהר"ם אסר עליהם לשלם את סכום הכופר
הגבוה, שכן ההלכה קובעת ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" כדי למנוע
מהשלטון לגרוף את כספם של היהודים.
המהר"ם נמק בכלאו בתנאים קשים, עד שנפטר בחלוף שבע שנים, ועוד 14 שנים סירבו
השלטונות להתיר את קבורתו. המהר"ם הבין בדעתו שאם ישולם בעבור פדיון נפשו
הכופר הנדרש, לא יהיה לדבר סוף, וכל אחד מחכמי הדור יהיה מטרה מבוקשת של קיסרים
שחסרים מזומנים בקופתם. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר המהר"ם
מרוטנבורג את הפרצה, והציל את חכמי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל
מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות. (עיין ים של שלמה
למהרש"ל, גיטין ד: סו.) כך היה גם עם הרב יצחק הוטנר ז"ל שחי בארה"ב ותכנן
להקים ישיבה בישראל, באחד מביקוריו בשנת ה'תש"ל נחטף המטוס עליו שהה עם אשתו
ובנו על ידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור, המטוס הונחת בעל כורחו בירדן. עד
לשחרורו ניסו תלמידיו לשחררו יתר על כדי דמיו ושלחו שאלה על כך לרבי יעקב
קמינצקי ז"ל, הרב התנגד לפדיון זה מאותה סיבה בדיוק.

הדם של מי אדום יותר?
טעם הדבר שבגללו לא מתירים להציל מישהו משבי למרות שהוא יכול להפדות על ידי בני
משפחתו כי אסור לאדם להציל את עצמו ולגרום מוות למישהו אחר. כך כותבת הגמרא
בפסחים (דף כה/ב) שאסור לאדם להציל את עצמו אם בזה הוא גורם מוות לחברו.
"ושפיכות דמים גופיה מנלן? סברא הוא. כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מרי
דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך אמר ליה ליקטלוך ולא תיקטול
מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי". תרגום: מניין
שאסור לאדם לגרום שפיכות דמים ואם לוחצים אותו "יהרג ואל יעבור". מנין? זו סברה
פשוטה. כמו שבא מישהו לפני רבא ואמר לו כי השליט "מרי דוראי" ציוה עליו לרצוח
יהודי אחר. אמר לו השליט: אם לא תהרוג את פלוני – אהרוג אותך. שאל אותו אדם את
רבא: האם מותר לי להרוג את אותו פלוני? ענה לו רבא ולמה אתה חושב שהדם שלך יותר
אדום מהדם של אותו אדם? אין לך רשות להציל את חייך ולקחת את חייו של מישהו אחר.

אין הורגים אחד להציל רבים
ואפילו אם רבים ינצלו בכך שיהרגו או ימסרו אדם אחר להריגה – גם אסור. מי אמר
שהדם של אותם אנשים יותר אדום מדמו של אותו אחד שרוצים למוסרו. כך כתב הרמב"ם
בהלכות יסודי התורה (פרק ה ה) "נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן
ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן – יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם
יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני
או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי – יתנו אותו להם ואין
מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה – יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת
מישראל". כל זה ללמדך כי איננו יכולים מעצמינו לשלוח אדם למיתה אפילו אם זה
מציל את כולנו.

הסכמים עם רוצחים ותוצאותיהם
לצערינו היו כאלה יהודים בשואה ששיתפו פעולה עם הגרמנים, הם סייעו לגרמנים
ושלחו יהודים לרכבות, הכל ממחשבה שבזה הם מצילים יהודים אחרים. בסופו של דבר
הגרמנים הרגו את כולם גם את היהודים שהיו "חביבים עליהם" ושירתו אותם ברציחתם.
המסקנה הברורה היא שלא משתפים פעולה עם הרוצחים בשום צורה, אפילו אם זה עולה
במחיר של חיים. רק כך זה יכול להיעצר איכשהו, אחרת אין לדבר סוף. מדיניותה של
ישראל עד לפני עשרים שנה הייתה, לא להיכנס למשא ומתן עם ממחבלים בפיגועי מיקוח,
לא להיסחט ולא לשלם במחבלים תמורת שיחרור חטופים. לא כסף ובודאי לא לשחרר
רוצחים או מחבלים. ב-1983 שוחררו 4,550 מחבלים לבנוניים באנצאר תמורת שישה
חיילים ישראלים. התוצאה הייתה מאות הרוגים באינתיפאדה שהתחילה מיד אחרי שיחרורם
לתוך מדינת ישראל. מהמשוחררים הללו יצאו רוצחים רבים שרצחו עשרות רבות של
יהודים בפיגועי תופת. מנתונים של מארגון נפגעי הטרור "אלמגור" בין השנים
1993-1999 שוחררו 6912 מחבלים, 854 (14%) חזרו לפעילות רצחנית אחרי שיחרורם
ונעצרו. חלק ניכר חזרו לפעילות ולא נעצרו. כ70% מהמחבלים ששוחררו חזרו בצורה זו
או אחרת למעגל הטרור. בפיקוד, בהדרכה או בביצוע פיגועים של ממש. קציר הדמים של
מחבלים אלו היה 123 הרוגים, מלבדם ישראלים רבים רבים נהיו נכים ופגועים לכל ימי
חייהם.

שחרור רוצחים חמור יותר ממחיר מופקע
כל זאת במחבלים "שאין להם דם על הידים". דהיינו שלא רצחו יהודים, רק רצחו ערבים
שסייעו ליהודים. ניסו לרצוח ולא עלה בידם. או שסייעו לרוצחים אחרים. היום ממשלת
ישראל מדברת על שחרור רוצחים שרצחו יהודים כמו סמיר קונטאר, שרצח את משפחת הרן
בנהריה. התורה אוסרת על שיחרור רוצח אפילו הוא יהיה כהן גדול. התורה מזהירה על
זה באופן חמור במיוחד. "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא
רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת" שאם תעשו כן חלילה תחניפו את הארץ. "וְלֹא
תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת
הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם
שֹׁפְכוֹ" ותטמאו את הארץ "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים
בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל". (במדבר פרק לה לא). הנסיון של העבר לימד כי עבירה גוררת עבירה ומי
שרצח הוא המסוכן ביותר להמשיך לרצוח. כל השחרור וכל החתימה שלהם על כך שיפסיקו
את דרך הטרור אין לה שום ערך אפילו בעיני מי שמחתים אותם. כי "לָאָרֶץ לֹא
יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".

שחרור רוצחים להתיר עגונה
שיחרור עגונה הוא אחד הנושאים שבהם עסקו חכמי ישראל בכל כוחם כדי למצוא צד של
היתר. כמה וכמה הלכות מיוחדות יש בסימן יז באבן העזר. הלכות מיוחדות בעדות.
הלכות מיוחדות כדי להציל את העגונות שלא ישבו בעגינותן כל ימי חייהם. עם כל
החשיבות של התרת עגונות – אין להתיר סיכון חיים כדי להתיר עגונות. כל ההלכות של
שיחרור שבויים לא נוגעות בהלכות ממון בין אדם לחבירו או איסורי כשרות וכד' הם
נוגעות בהלכות של חיים ומוות שבשבילם הותרו כל העבירות חוץ משלשה. לכן אין
בהיתר עגונות סיבה להתיר שיחרר רוצחים שידיהם דמים מלאו. ואפילו כהן גדול בבת
המקדש מקריב קרבנות. אם הוא רצח "מעם מזבחי תקחנו למות". ולא לוקחים בשבילו שום
כופר שבעולם. (יומא פה:)

מעשה פלא עם הבבא סאלי
הרב סיפר פעם מעשה פלא עם הבבא סאלי שקשור לפדיון שבויים שהוא היה נוכח בו
באופן מעשי. המעשה היה עם המטוס שנחטף בחודש אלול על ידי מחבלים לירדן. במטוס
זה היו כמה וכמה אנשים חשובים וביניהם היו רבנים חשובים מראשי הקהילה היהודית
בנוי יורק. אנשי קהילתם חששו לשלומם בהיותם בידי מרצחים שפלים. ופנו לבבא סאלי,
ביקשו שיתפלל על ראשי הקהילה שלהם שישוחררו. הבבא סאלי לא רצה לשמוע את בקשתם
ודחה אותם מעליו. בצערם הם פנו למו"ר אבא שידעו את קירבתו לבבא סאלי וביקשו
ממנו שהוא בעצמו יבקש מהבבא סאלי להתפלל על החטופים. שאל אותם הרב כיצד ביקשתם?
אמרו לו: ביקשנו על ראשי הקהילה שלנו. שאל אותם הרב: והאחרים מה? האם לא צריך
לבקש עליהם? האם הם לא במצוקה ובצער? תבקשו על כולם ועל ראשי הקהילה שלכם
בכללם. ביקשו האנשים הללו מהרב שילך בעצמו לבקש מהבבא סאלי שיתפלל על החטופים.
והסכים, הלכו ראשי הקהילה ועמדו אחריו בעת שבא לבקש מהבבא סאלי להתפלל עליהם.
עמד הרב לפני הבבא סאלי וביקש כמו שצריך לבקש. התבונן הבבא סאלי ואמר תגיד להם
שלא ידאגו. בתפילת ליל ראש השנה הם יהיו בבית הכנסת שלהם.
המעשה הזה היה עשרה ימים לפני ראש השנה וראשי הקהל ששמעו את התשובה דחקו ברב אב
מאחור וביקשו ממנו שיזרז את הזמן. כי לחכות עשרה ימים זה היה למעלה מכוחם. הרב
השתיק אותם ואמר להם שיתקו. קיבלתם הבטחה על עשרה ימים. תשמחו בה. סיפר הרב אחר
כך כי עשרה ימים התמשך המשא ומתן בין הממשלות ובין כל ראשי המדינות שהיו
מעורבים בתיווך. פעם הסכימו ופעם לחצו. פעם זה ופעם אחר. התמשך המשא ומתן
כשכולם עוקבים אחריו בדאגה. רק לקראת ראש השנה הסתמן פתרון וביום ערב ראש השנה
הם שוחררו והוטסו לארצות הברית. המטוס הגיע כמעט עם כניסת ראש השנה לשדה התעופה
בארצות הברית. שם חיכה להם רכב מיוחד שהסיע אותם ישר לבית הכנסת עם הבגדים
שעליהם בלי להספיק ללכת לבית להתרחץ לקראת החג. הכל להשלים בדיוק את הדברים של
הבבא סאלי שאמר "בליל ראש השנה הם יתפללו בבית הכנסת שלהם".

כוח תפילת כל אדם ואדם
הסיפורים הללו הם לא כדי להאדיר את שמו של הבבא סאלי. הסיפורים הללו הם כדי
שנדע מי באמת מנהל את העולם. איך הקב"ה מנהל את עולמו דרך הצדיקים, נכון צריך
להשפיע על ראשי ממשלות, נשיאים וראשי מדינות. אבל כוחם של צדיקים הוא מעל
ומעבר. לא רק כוחם של בבא סאלי ודומיו. אלא כוח תפילה של כל יהודי ויהודיה
שמתפללים על גאולת ישראל. על עם ישראל. על חיים של כל יהודי ויהודי באשר הוא
שם. על חיילי ישראל. על החזרה בתשובה של כולנו. על קיבוץ גלויות. על חזרת התורה
לנהל את חיינו. על שכינת עוזנו. על בית המקדש. במהרה בימינו. אמן.

בס"ד

דרשה לפרשת חקת "פרה אדומה" מאת כמוה"ר חכם ששון מרדכי (עג'מי) ע"ה זיע"א. מתוך ספרו: "דבר בעיתו" חלק ב'.

בס"ד

ענין פרה אדומה מתוך ספר "דבר בעתו" חלק ב' לחכם ששון מרדכי (עג'מי) ע"ה זיע"א:

פרשת פרה אדומה נקראת בשבת שקודם פרשת החודש שכן שריפתה במדבר היתה סמוך לניסן כדי להזות בה את ישראל באפר החטאת מיד לאחר הקמת המשכן כדי שיהיו טהורים ויוכלו לעשות הפסח בזמנו.

הנה הפרה מטהרת את האדם מטומאת מת. והנה קליפה חזקה היא הטומאת מת אבל יש לה תולדות עוונות שכאלו נגע במת כמו: שולחן שכאלו אכל מזבחי מתים, וההרהור שגורמים שיצאו קריין שלא במקומן כאילו נגע במת. והקב"ה אומר: אם תעשו תשובה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, לאו דווקא מן התולדות כנ"ל אלא מכל גלוליכם וחטאתיכם אטהר אתכם.

ולכן כל אדם מישראל בקראו פרשת פרה בצבור, ישים דעתו ושכלו ויתחנן להשי"ת לקבל תשובתו ולזרוק עליו מים טהורים העליונים הרוחצים כתמי העוונות מבפנים.

הנה כתוב בספר "שער השמים" שיש אבן אחת שכל הנשוך בסם וארס של נחש או דבר אחר הנושך בסם וממית, ישחקו מעט להשקותו ותכף מתרפא. ואם היה לא נשוך וישתה מזה מעט תכף ימות. וזה שאמרו: וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. שהתורה נקראת סם. זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה. כמו האן ההיא שמחיה וממיתה. כך הפרה מטהרת למי שצריך לה שהוא טמא ומטהרתו. אבל טהור שאינו צריך לה מטמאתו.

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן – אמרו רז"ל, מצוותה בסגן. והוא, שהסגן הוא אמצעי בכהונה בין כהן גדול ובין כהן הדיוט. והוא שרמז על מי שירצה לשרוף את החומר ולעשותו צורה, הוא שלא יתפוש קצה אחרון שעוד לא יאכל ולא ישתה ולא ישן, כי אז אינו יכול וחוזר לתחילתו שזה גם כן בעצת היצר. ולכן מצוותה בסגן שהוא אמצעי לכהונה רמז לנו שילך בקו אמצעי יאכל וישתה וישן ויתחיל לקיים מצוות בהדרגה. אבל תהיה כוונתו לשם שמים וילך בקו המיצוע עד שיתחזק מעט מעט כמו שכתוב: לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה. מעט מעט תחילה תקום קודם עמוד השחר ותקבע עתים לתורה ותמעט מעט מאכילתך. עד אשר תפרה, שיהיה לך חיל גדול מהמצוות וממעשים טובים ותוכל עליהם לכלותם מאחר שיהיו לך עוזרים לא תשוב לאחורך עוד.

והזה אל נוכח פני אוהל מועד – הנה אותו הדם שנתמעט בתעניתו או במיעוט אכילתו וכוונתו לכפרת עוונותיו, נחשב לריח ניחוח לה' כמו שאנחנו אומרים בתפילת התענית: רבונו של עולם, בזמן שהיה בית המקדש קיים, היה אדם מביא קרבן ומתכפר לו ועתה וכו' יהי רצון מלפניך אלוקינו ואלוקי אבותינו שיהא מיעוט חלבי ודמי כאילו הוקרב לריח ניחוח לפני ה'.

ושרף את הפרה – ע"י שהוא משקיע ומתאמץ בתורה ומזיע זה שורף את החומר העכור של העוונות. שהנה כתבו המקובלים שכל ההנאות שנהנה בהטותו לצד העבירות, כנגדן צריך להצטער ולסגף עצמו כנגד אותה ההנאה ע"ד ועפר אחר יקח וטח את הבית.

על פרשה ישרוף – והכוונה שלא יאכל מהיום הזה ואילך כי אם להחיות גופו לעבודת ה' יתברך. וכל אכילה שהיא לשם שמים לא ישלוט בה רימה.

זאת התורה אדם כי ימות באוהל – הנה האדם כמו האוהל התקוע עראי (זמני) ובתוכו היושב בו שהיא הנפש וחלקיה. כל עוד שלא הגיע למקום ישוב יושב באוהל. כך האדם בעולם הזה כאוהל תקוע ללינת לילה או בשביל כמה שעות ביום. ורק בעולם הבא מגיע למקום הקבע שלו.

עוד ירמוז וכל כלי פתוח – שאין לך מטמא כל הגוף והאיברים כמו הלשון כמ"ש: אל תתן את פיך לחטיא את בשריך. ואמרו חכמינו כי השי"ת עשה לפה שתי חומות והוא שיראה האדם עצמו כאלו סתום פה שלא יוכל לפתחו ברצונו כי אם לצורך בעליו שהוא לצורך גבוה.

והזה הטהור על הטמא – כל הבא ליטהר מסייעין אותו מן השמים. והקב"ה נקרא טהור כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד, שאמר שמעתה ואילך אחר שבא ליטהר והזה הטהור הוא הקב"ה על הטמא שהוא האדם.

ביום השלישי – אל תמתין לחזור בתשובה עד הזקנה אלא הטמא בן שלושים לכח בזמן כוחך וזהו ביום השלישי שהוא שלישי לעשיריות השנים.

ויהיה מוכן לחיי העולם הבא עד הערב עד שתעריב שמשו עד שימות צריך להזהר שאפילו שהזקין לא יאמין בטהרתו כי אם בערב עד יום מותו.

הרחמן יזכנו להדבק בשמו והוא יהיה בעזרנו ושמר רגלינו מהלכד.

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

2 תגובות על הפוסט “פרשת חוקת

להגיב על salman לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *