פרשת וירא

גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת פרשת וירא (חלק א') ע"י מנהל האתר חיים סלמן בטעמי יהודי עירק:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

ולהלן האזינו לדרשה על הפרשה מספר: "אדרת אליהו" לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א. קורא: מנהל האתר חיים סלמן:


בס"ד

הפסקות לעולים בפרשת וירא כפי שקבלתי מאת מו"ר חכם יצחק מחלב בן שמחה ע"ה שקבל מרבו חכם יעקב מצפי ע"ה וכן טיפים לקריאת התורה בפרשה זו.

וירא:

במנחה של שבת ושני וחמישי: לכהן עד "כן תעשה כאשר דברת". ללוי עד "תחת העץ ויאכלו".לשלישי עד "ולשרה בן".
בשבת בבוקר: לכהן עד "ולשרה בן". ללוי עד "ותחי נפשי". לשלישי עד "כאשר צוה אותו אלוקים". לרביעי עד "ביום הגמל את יצחק". לחמישי עד "באשר הוא שם". לששי עד "אנכי אשבע". לסמוך עד "ויכרתו שניהם ברית". והמשלים משלים הפרשה.
טיפים לקריאת הפרשה:

1. כאשר אות הנ' בשם השם אדנ"י מנוקדת בקמץ אז זה שם קדוש וכאשר היא מנוקדת בפתח אז הוא חול כמו אדונים שלי.

למשל: שם השם המופיע בפרק י"ח פסוק ג' הוא שם קדוש אבל מה שמופיע אצל לוט בפרק י"ט בפסוק ב' הוא חול.
2. פרק י"ח פסוק ה'- ואקחה פת האות פ' היא רפויה.
3. פרק י"ח פסוק ט' – שרה אשתך הטעם באות ת' מלעיל.
4. פרק י"ח פסוק י"ב – ואדני – האות א' נחה ולא נקראת.
5. פרק י"ח פסוק י"ד – ולשרה בן – האות ב' רפויה.
6. פרק י"ח פסוק כ"א – הבאה – הטעם באות ב' מלעיל.
7. פרק י"ח פסוק כ"ד – אולי יש – לשים לב לבטא את שני היודי"ן שלא תבלע יו"ד אחת.
8. פרק י"ח פסוק כ"ה – כצדיק כרשע – האות כ' של כצדיק רפויה ושל כרשע דגושה.
9. " " " " – השפט – האות ש' רפויה ללא דגש כי לפניה ה"א השאלה בחטף פתח ולא ה' הידיעה בפתח. וכן – התשחית בפסוק כ"ח האות ת' רפויה.
10. פרק י"ט פסוק י"ב – מי לך פה – האות פ' רפויה.
11. פרק י"ט פסוק י"ד – כמצחק – האות כ' רפויה.
12 פרק י"ט פסוק ט"ז – ויתמהמה – הטעם הוא שלשלת ומנהגנו הוא להרעיד את המלה ולא לעשות כמו פסק כפי שעושים הרבה.
13. פרק י"ט פסוק כ"א – הפכי – האות כ' דגושה.
14. פרק י"ט פסוק כ"ג – צערה – הטעם באות צ' מלעיל.
15. פרק י"ט פסוק כ"ז – עמד שם הטעם באות ע' מלעיל.
16. פרק י"ט פסוק ל"ג – ותשקין – האות ן' רפויה וכן כל הנקבות בתורה. ותבאנה, ותרעינה וכו'
17. פרק כ' פסוק ט' – חטאה – האות ט' רפויה.
18. פרק כ"א פסוק ב' – אתו – האות א' בחולם ולא בחיריק.
19. פרק כ"א פסוק ו' – יצחק – האות צ' בחטף פתח.
20. פרק כ"א פסוק י' – האמה – האות מ' רפויה. וכן עוד כמותה.
21. פרק כ"א פסוק י"ד – ותתע – האות ת' הראשונה בדגש והשניה רפויה.
22. פרק כ"ב פסוק ז' – הנני – שני הנוני"ן דגושים.
 

 

בס"ד

הלכות לפרשת: "וירא" מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

 

מלמדנו רבנו: "כי ברך אברכך, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". הלשון כפול ומכופל! ונראה לי, בסיעתא דשמיא, דידוע שאין לך דבר בעולם שאין בו חיצוניות ופנימיות, דהיינו, נסתר ונגלה. ולכן כל דבור הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לצדיקים, יש בזה נסתר הרומז על טובת הנשמה, ונגלה הרומז על טובת הגוף. ולכן בהבטחת הרבוי שהבטיח ה' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום, יש בזה נסתר, דהיינו שיהיו זרעו צדיקים שנמשלו לכוכבים, כמו שכתוב: "ומצדיקי הרבים, ככוכבים לעולם ועד", וזה הרבוי הוא באיכות, שכל אחד יהיה שקול ונחשב כמאה או כאלף בני אדם או יותר, ויש בהבטחה זו דבר נגלה, שהוא רבוי בכמות, שיהיו זרעו רבים לגולגולתם כחול שלא יספר. וזה שאמר: "כי ברך אברכך" שתי ברכות: אחת בנסתר הנוגע לנפש, ואחת בנגלה, הנוגע לגוף.

 

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה א'

1. שאלה: מה צריך לכוון שמניח תפילין?

תשובה: יש לכוון לקיים מצוות עשה מן התורה, ויש בפרשיות יחוד השם יתברך ויציאת מצרים כדי שנזכור הניסים והנפלאות שעשה עמנו, וישעבד הנשמה שהיא במח ואת לבו לבורא ועל ידי כן יזכור הבורא וימעט הנאותיו.

2. שאלה: אם נתקלה ידו בתפילין לפני הטלית האם יניחם תחילה מטעם שאין מעבירין על המצוות?

תשובה: אפילו פגע בתפילין של יד תחילה, לא יניחם אלא תמיד יניח הציצית תחילה.

3. שאלה: האם עדיף להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת או לצאת מפתח ביתו מעוטר בטלית ותפילין?

תשובה: עדיף לצאת מפתח ביתו מעוטף בטלית ותפילין מאשר להיות מעשרה ראשונים. והזוהר משבח מאד את הזוכה לעשות כך.

4. שאלה: מה יעשה אדם שיש לו רק תפילין של יד?

תשובה: יניח את התפילין של יד עם ברכה, ולכשיזדמן לו יניח זוג שלם.

5. שאלה: האם ראוי להניח תפילין של יד מעומד או מיושב ומה מנהג רבנו?

תשובה: רוב הפוסקים הפשטנים סוברים להניח מעומד, והמקובלים מיושב, וכך נהג רבינו וכן נוהגים הספרדים.

6. שאלה: מה יעשה אם שמע קדיש או קדושה בין תפילין של יד לראש?

תשובה: לא יענה, רק יהרהר בליבו.

7. שאלה: האם יחזור ויברך אם הניח התפילין לפני עמוד השחר?

תשובה: טעה ובירך לפני עלות השחר, אין צריך לחזור ולברך.

8. שאלה: אם חלץ תפילין להכנס לבית הכסא האם חוזר ומברך כשלובשם מחדש?

תשובה: לדעת רבינו משום ספק ברכות להקל לא מברך, רק יהרהר בליבו הברכה. ולדעת הרב עובדיה יוסף שליט"א, החולץ תפילין ונכנס לבית הכסא, כשחוזר להניחם חייב לברך שנית שבית הכסא נחשב להפסק לענין תפילין, אפילו היתה מחשבתו לחזור ללובשם שנית. ולענין ציצית אין כניסה לבית הכסא נחשבת הפסק ולכן כשחוזר ללובשן אינו מברך.

9. שאלה: על מה ראוי להסתכל לפני שמניח תפילין של ראש?

תשובה: יסתכל על שני צורות השי"ן אחת עם שלוש רגלים ואחת עם ארבע, שעולים יחדיו שבע ויש בהם ענינים גבוהים.

10. שאלה: אחר הנחת התפילין יש לקרוא את הפרשות "קדש", "והיה כי יביאך" על מנת להשלים את ארבעת הפרשיות הכתובות בתפילין (הפרשיות האחרות נאמרות בקריאת שמע). מה יעשה אם לא הספיק לקרותם לפני התפילה?

תשובה: יאמר אותם לאחר התפילה.

11. שאלה: מה טעם הספרדים שלא מברכים על תפילין של ראש?

תשובה: על פי הסוד אין בנו כח להמשיך אור המיוחס לתפילין של ראש ע"י הברכה, וטעם זה שייך גם לתפילין של רבינו תם. וכתב בענין זה הרב עובדיה יוסף שליט"א, שבזמן הזה נפוצה הנחת תפילין של רבינו תם גם אצל אברכים ובעלי בתים יראי שמים ולכן מצוה שכל אחד יחוש לדברי הפוסקים כשיטת ר"ת וירכוש לעצמו גם תפילין של ר"ת.

השאלה למעיין: אם הפסיק בדיבור בין תפילין של יד לשל ראש צריך לברך שוב, הפעם "על מצוות תפילין". כיצד יתכן שאדם הפסיק בדיבור בינהם ואינו צריך לברך שנית?

השאלה למעיין מפרשת לך לך: האם דבר שהאדם מתכסה בו חייב בציציות או רק מלבושי אדם?

התשובה למעיין מפרשת לך לך: מחלוקת הפוסקים אם דווקא דבר שלובש חייב בציצית. על כן אפילו סדינים שמתכסה בהם במשך היום והלילה לא מטילים בהם ציצית. אבל אם הם של צמר, מציין רבינו לעשות קרן (פינה) אחת עגולה.

 

אמרות צדיקים
× ר' מנחם מנדל מקוצק: כדי להציל את סדום שלא תהפך היה צורך בעשרה צדיקים. ואילו בכדי להפוך עולם ומלואו די בשוטה אחד.

 

× מאמר החכם: אין רפואה לשוטה כי אם להתרחק ממנו.

 

× ר' שמחה בונם מפרשיסחא: שוטה אומר את שהוא יודע. חכם יודע את שהוא אומר!

 

× רבי אייזל חריש: ראיתי חכם נכשל בשטות. טרם ראיתי שוטה נכשל בחכמה…

 

× רבי צבי מרמינוב: ממתי מתחיל אדם להתגאות? משעה שנהנה מכבוד.

השבת, פרשת וירא כ' חשון

יום פטירת רבינו ומורינו המקובל האלוקי המלומד בניסים גאון בפשט ובקבלה שרבים נושעו מתפילותיו וברכותיו, והעמיד דורות של מקובלים ומכוונים,

המנורה הטהורה הרב הגאון ר' מרדכי שרעבי בן מרים זצוק"ל זיע"א

 סיפורי צדיקים

מעשה מופת ברבינו ומורינו הרב מרדכי שרעבי זצוק"ל זיע"א על המשנה בברכות פרק ה': "המתפלל וטעה, סימן רע לו. ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, שהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. אמרו לו, מנין אתה יודע. אמר להם, אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקבל ואם לאו, יודע אני שהוא מטורף".

 וכך היה המעשה שנכנסה משפחה לרבינו עם אבי המשפחה שהיה חולה אנוש והרופאים לא מצאו מזור לרפואתו. רבינו עמד ליד חלון ביתו והמתין זמן מה, וכשעבר שם גוי הצביע על החולה ואמר זה חי, ומיד הפנה את אצבעו אל הגוי ואמר זה מת, וכן היה שנתרפא אבי המשפחה תחת אותו הגוי… ראה עד היכן כוחן של צדיקים מגיע, זכותם יגן עלינו אמן.

 כי לקח טוב נתתי לכם…

"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" כשנתבונן במעשי החסד שאברהם עשה עם האורחים נבחין שעשה במידה מרובה. בעוגות כתוב "וימהר אברהם ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סולת", בבשר כתוב "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב", ואילו במים כתוב "יוקח נא מעט מים". ואם כן צריך להבין מדוע מים נן מעט, לא כשאר המאכלים?

 אך הענין יובן על פי מה שאמרו בתלמוד כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא כן לבני ישראל בעצמו, וכל מה שעשה אברהם אבינו על ידי שליח אף הקדוש ברוך הוא עשה כן לבניו על ידי שליח. נמצאנו למדים שמעשי החסד של אברהם חלקם נעשו על ידי עצמו וחלקם על ידי אחרים. לגבי בן בקר כתוב "ויקח", הוא עצמו לקח, ואילו נטילת המים היתה על ידי שליח שנאמר "יוקח נא". לפי זה אין מקום לשאלה, כי מלאכות שעשה אברהם אבינו בעצמו עשאן כדרכו בחסד מרובה, אבל מלאכות שנעשו על ידי אחרים כגון לשאוב מים לא רצה אברהם אבינו להתעטר במדת החסד על חשבון טרחת אחרים, לכן הסתפק במעט ואמר "יוקח נא מעט מים".

 וכמו שמסופר על ר' ישראל מסלנט זצ"ל שהלך עם חבירו ר' מרדכי מלצר לבית כנסת קטן באחת הסמטאות שבוילנא להתפלל תפלת מנחה. ר' מרדכי נטל ידיו לתוך הכיור שבבית הכנסת בשפע ובהידור, ואילו ר' ישראל הרטיב מעט את ידו, וכמעט לא השתמש במים. שאלו רבי מרדכי לפשר הדבר, השיב ר' ישראל: גם אני רגיל להדר בזה, אבל כפי הנראה לי שבבית הכנסת הזה יש מספר מסויים של מתפללים ולא מצויים בו אורחים, והשמש בודאי מכוון להכין מים רק לצורך המתפללים הקבועים, ואם אנו נבזבז הרבה מים, יחסרו מים למתפללים, ויקצפו על הגבאי ויעכבו את משכורתו ונמצאנו חייבים על קיפוח פרנסתו.

 עוד מסופר שפעם אחת הזמינו אחד מתלמידיו האמידים לסעודת ליל שבת. השיב לו רבי ישראל שקודם הוא רוצה לדעת את סדרי בית מארחו והנהגותיו לפני שמתארח. החל התלמיד לפרט בפניו את סדר ליל שבת בביתו שמתנהל לפי כל הידורי ההלכה: את הבשר אני קונה אצל קצב פלוני הידוע כירא וחרד לדבר ה', המבשלת במטבחי היא אשה כשרה וצנועה, אלמנת תלמיד חכם, בת טובים. מלבד זה אשתי נכנסת ויוצאת ועינה פקוחה על כל דבר. והסעודה ברוב פאר והדר. בין מנה למנה אנו עוסקים בדברי תורה כדי שלא נחשב כאוכלים מזבחי מתים. במשך הסעודה יש לנו שעור קבוע בשולחן ערוך, וכמו כן מזמרים זמירות שבת וכו', וכך אנו מאריכים בשולחן עד שעה מאוחרת בלילה.

 אחרי שרבי ישראל שמע זאת הסכים להזמנה אך בתנאי שיקצרו את הסעודה בליל שבת בשעתיים. בלית ברירה קיבל תלמידו את התנאי הזה, ואכל בליל שבת מיהר מאד בשלחנו, אכלו מנה אחר מנה, ולאחר שעה הגישו כבר מים אחרונים לברכת המזון. לפני ברכת המזון פנה התלמיד לר' ישראל ואמר: ילמדנו רבינו איזה פגם מצא בהנהגת שולחני? ר' ישראל לא השיב לשאלתו, ובמקום זה ביקש להזמין את האלמנה המבשלת והתנצל בפניה: אנא סלחי לי גברת על אשר עייפתי אותך הערב, ובגללי נאלצת למהר להגיש בלי שהות מנה אחר מנה שלא כדרכך.

 אמרה האלמנה: כל הברכות יחולו על רבינו, הלואי שכבודו יתארח בבית זה בכל ליל שבת. בעל הבית שלי רגיל להאריך בסעודה עד שעה מאוחרת בלילה, ואני עייפה מעבודתי במשך כל היום עד שרגלי כושלות מרוב עייפות, וכשאני מגיעה לביתי כבר ילדי ישנים, וכעת אני יכולה ללכת לסעוד בצוותא עם בני ולנוח בביתי. אז פנה ר' ישראל לתלמידו ואמר לו: בתשובת אלמנה מסכנה זו, תמצא גם אתה לשאלתך תשובה. אמנם הנהגתך נאה מאד, אך זהו דוקא במקום שלא פוגע באחרים.

 כיוצא בזה אפשר למצא בחיי היום יום שאדם מתחסד על חשבון אחרים, למשל כשאדם בא לביתו בשעות המאוחרות ומדליק את כל האורות בעוד שכולם ישנים ויצר הרע מלהיב אותו לעשות תיקון חצות בבכיה ובקול וכל זאת על חשבון אחרים שגוזל את שנתם.

 ובספר חוקי נשים האריך בענין וכתב שלפעמים אשה הולכת לחברתה זמן ממושך ומכבידה עליה ולא חושבת על כך, לכן הזהיר הרב הנ"ל לא להתעכב אצל הזולת זמן ממושך בביקור כדי לא להיות אורח שאינו רצוי והחכם עיניו בראשו. וכך הסביר הגר"א את מאמר חז"ל "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא" – שלא יצטרך לומר לך צא, אלא תצא לפני כן.

[לבוש יוסף]

 

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

למעונינים בהפצת העלון, ניתן להשיגו בחנות קנדי שי ממתקים רח' השקמה מחנה יהודה.

וכן בישיבת "נהר שלום", ובטל' 02-6522704 02-6522704 . זכותו של רבינו הבן איש חי יעמוד לכל התורמים והמסייעים.

אנא הצטרף ללימוד הזוהר ותרום שעה מזמנך לקרוב הגאולה, והצטרף לשרשרת הלומדים במשך כל היום כדברי הרמח"ל שדבר זה מסלק כל פורענות וגזרות קשות מעם ישראל. פרטים בטל: 02-6522704 02-6522704

בס"ד

הלכות לפרשת: "וירא" מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

עלון שבועי של הלכות מספר עוד יוסף חי פרשת וירא– לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': מה צריך לכוון כשמברכים על תפילין של יד?

תשובה: צריך לכוון בברכה גם על תפילין של ראש. וכדאי לאמר: לשם יחוד וכו' הריני מוכן לקיים מצות עשה להניח תפילין בידי ובראשי כמו שציונו ה' אלוקינו: וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם. והריני מוכן לברך הברכה שתקנו חז"ל על הנחת התפילין. והריני מכוון לברך הברכה הזאת בעבור הנחת התפילין של יד ותפילין של ראש. ויעלה לפניך ה' או"א כאילו כיונתי בכל הכונות הראויות לכוין בהנחת התפילין ובברכה. ויהי נועם וכו'. ויברך: להָניח בקמץ תחת הה"א ולא בפתח ובדגש אחריה. ואות למ"ד של תפילּין דגושה.

 

שאלה ב': מה צריך לזכור כשמניח תפילין של יד?

תשובה: כשיניח תפילין של יד, יזכור כי השי"ת הוא הנותן לנו כח לעשות חיל. וזו היא מצוה א' מעשרה זכירות שצריל אדם לזכור בכל יום. דכתיב: וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולכן מניחים ביד כהה (החלשה), לרמוז שיחשוב האדם יד היא ידי כהה. והכח בא לו מאת השי"ת. לכן כורכים 7 כריכות על היד שסיכום הספרות מ-1 עד 7 הוא 28 = כח.

 

שאלה ג': מה הדין אם נסתפק אם בירך על תפילין של יד?

תשובה : יברך על תפילין של ראש על מצות תפילין.

 

שאלה ד': מה צריך לעשות לפני שיברך על תפילין של יד?

תשובה : צריך להתיר את האגודה של הרצועה ויפתחנה ויפשטנה מראשה עד סופה כדי שלא ישהה הרבה בין תפילין של יד לתפילין של ראש אם יהיו סיבוכים ברצועה שאסור להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש אפילו בשתיקה ארוכה. וכתב הגאון המלבי"ם ז"ל שהפסקה בין תפילין של יד לתפילין של ראש יותר חמורה מקריאת שמע. שהרי כאן בתפילין כתב הרמב"ם ז"ל שאפילו להשיב שלום לרבו אסור ואילו בק"ש מותר להשיב שלום לרבו באמצע הפרק ורק לשאול אסור ואפילו לקרוץ בעיניו יש ליזהר. ויזהר לברך על של יד אחר ההנחה על הקיבורת קודם ההידוק שעיקר המצווה הוא ההידוק כמ"ש וקשרתם.

 

שאלה ה': מה הדין אם שמע קדיש או קדושה בין תפילין של יד לתפילין של ראש?

תשובה : לא יענה קדיש וברכו וקדושה אלא ישתוק ויכוין לשליח ציבור ואין זה חשוב שהיה כשתיקה יותר מכדי הצורך כי זה נחשב צורך ולית לן בה וגם זה בא לו פתאום בין יד לראש.

 

שאלה ו': איך צריך לנהוג כשכורך שלש כריכות על האצבע?

תשובה : צריך לכרוך הכריכות על האצבע מעומד ואח"ז תיכף יכניס רצועות של תפילין של ראש באבנטו ג"כ מעומד. ויזהר לשים סופי קצוות של רצועות תפילין של ראש תוך האבנט שלא יהיו משולשלים למטה כלפי הקרקע.

 

שאלה ז': מה דין אמירת פרשיות קדש לי והיה כי יביאך?

תשובה : אחר שיניח תפילין יאמר פרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך כדי להשלים ד' פרשיות בכל יום. ואם אינו יכול לאומרם קודם התפילה יאמר אותם אחר התפילה.

 

שאלה ח': מה דין אבל ביום הראשון לענין תפילין?

תשובה : אבל ביום הראשון אסור להניח תפילין ומכאן ואילך חייב. ואחר שתנץ החמה ביום ב' מניח תפילין. ויניח גם תפילין של ר"ת אם הוא נוהג להניחם. אם מת ביום א' ונקבר ביום אחר אסור להניח תפילין ביום הקבורה. ואם מת לו מת בתוך הרגל שאינו נוהג אבלות ומתחיל האבלות אחר הרגל, מניח תפילין ביום הראשון.

 

שאלה ט': במה צריך להיזהר מאוד?

תשובה : המניח תפילין צריך להזהר מאוד מאוד מתאוות אשה ובפרט אם מניח ב' זוגות רש"י ור"ת. וסגולה לדחות ההרהורים ע"י שיחשוב הי"ג מידות מעומקא דליבא כמה פעמים.

 

שאלה י': מה דין חציצה בתפילין?

תשובה : יזהר שלא יהיה דבר חוצץ בין תפילין לבשר בין תש"י ובין תפש"ר. ועפר וכינה בין חיה בין מתה וכל שאר לכלוך חוצץ ואפילו אבק עפר יזהר לנקותו. ואם יש לו זיעה הרבה צריך לנגבה אעפ"י שאינה חוצצת. וגם כשחולם ינגבם מהזיעה בבגד ואח"כ יקפלם וישימם בכיס.

 

שאלה י"א: מהו המקום בראש להנחת התפילין?

תשובה : הנחת תפילין של ראש היא ממקום התחלת התחלת השיער עד מקום שמוחו של תינוק רופס, דהיינו, שיהיה הקצה התחתון של התפילין במקום שיע. וגם הקשר של התפילין מאחור לא יניחנו למטה ממקום צמיחת השיער אלא על צריך שיהיה למעלה בעורף שהוא סוף הגולגולת והוא כנגד הפנים.

 

שאלה י"ב: מהו אופן כריכת הרצועה על הזרוע?

תשובה : צריך לקשור היו"ד עם התפילין ולהמשיך הרצועה ישר לזרוע לעשות הכריכות אבל בקיבורת לא עושה שום כריכה כלל. וצריך להיזהר שלא יתהפכו הרצועות של יד ושל ראש אלא הצד השחור יהיה כלפי מעלה תמיד.

 

דרשה לפרשת וירא מספר עוד יוסף חי – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

 

יוקח נא מעט מים וכו'. רז"ל אמרו: יוקח נא ע"י שליח לפיכך פרע לו הקב"ה ע"י שליח, שיצאו מים לישראל ע"י משה רע"ה. אבל הלחם אמר: ואקחה פת לחם ולכן פרע לו הקב"ה בעצמו דכתיב: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

ונראה לי בס"ד, זה שאמר אברהם אע"ה במים יוקח נא מעט מים ע"י שליח ולא אמר להביא בעצמו כמ"ש בלחם, לא משום זלזול שלו אלא נתכוון לטובת ישראל כי צפה ברוח הקודש שיהיו ישראל צמאים למים ביציאתם ממצרים, וצריך לתת להם מים בדרך נס, וצפה ג"כ ברוח הקודש הגזרה שנגזר עליהם במדבר הזה יתמו ואין תקוה ליכנס לא"י גם לעתיד אחר הגזרה אלא אם כן ישאר משה רע"ה במדבר והוא יביאם, ומ"ש וירא ראשי עם. ואם היה מביא המים בידו היה פורע לו הקב"ה לבדו והיתה בטילה הסיבה ההיא שבעבורה נפטר משה רע"ה בחוץ לארץ. ומי יביא את דור המדבר לא"י לעתיד? לכן אמר להביא ע"י שליח שעל ידי כן יפרע לו הקב"ה ע"י שליח שהוא משה רע"ה, וממילא יפטר בחו"ל והוא יביאם לעתיד.

 

בס"ד

דרשה לפרשת "וירא" מספרי רבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א ומחכמי עירק אחרים..
בס"ד

מספר אדרת אליהו:

וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל – הנה תיבת "וירא" שפת יתר היא. ויובן בס"ד ע"ד שכתב רבנו מוהר"ם אלשייך ז"ל שאברהם ראה שברגע אחד עד שנשא את עיניו למעלה והחזירם למטה, ראה שכבר נצבו עליו. ותמה על המראה שאיך לא ראה אותם מקודם באים לפניו? ואמר: או בני אדם קלי המירוץ אלו או שהם מלאכים. והנה לפי זה אפשר שמאחר שראה אותם שכל כך קלים הם שברגע אחד קטן נעשו לפניו, חשש פן גם כן ברגע אחד קטן כדי עצימת ופתיחת עין יהיו מסתלקים לפניו ולא ידע לאיזה צד הלכו ואיך הלכו. לכן מה עשה? בעת שרץ לקראתם, פתח את עיניו ולא עצם אותם אלא נשאר מביט בהם כדי שאם ילכו ברגע, ידע איך הלכו ולאיזה צד הלכו. וזה שאמר: וירא וירץ לקראתם, רוצה לומר וירא בהם וירץ לקראתם ולא הסיר עיניו מהם.

בס"ד

 

דרשה מספר עוד יוסף חי:

יוקח נא מעט מים וכו' – רבותינו ז"ל אמרו: יוקח נא ע"י שליח. לפיכך פרע לו הקב"ה ע"י שליח, שיצאו המים לישראל במדבר ע"י שליח שהוא משה רבנו ע"ה. אבל בענין הלחם אמר אברהם: ואקחה פת לחם הוא בעצמו לכן פרע לו הקב"ה בעצמו דכתיב: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

ונראה לי בס"ד, זה שאמר אברהם אבינו ע"ה בענין המים יוקח ע"י שליח ולא אמר להביא בעצמו כמ"ש בלחם, לאו משום זילותא דידיה, אלא נתכוון לטובת ישראל כי צפה ברוה"ק שיהיו ישראל צמאים למים ביציאתם ממצרים וצריך לתת להם מים בדרך נס, וצפה ג"כ ברוה"ק הגזרה שנגזר עליהם במדבר הזה יתמו ואין תקווה לכנס לא"י גם לעתיד לאחר הגזרה אלא אם כן ישאר משה רבנו ע"ה במדבר והוא יביאם. וכמ"ש וירא ראשי עם. ואם היה מביא המים בידו היה פורע לו הקב"ה לבדו והיתה בטלה הסיבה ההיא אשר בעבורה נפטר משה רבנו ע"ה בחו"ל, ומי יביא את דור המדבר לא"י לעתיד? לכן אמר להביא ע"י שליח, שעל ידי כן יפרע לו הקב"ה ע"י שליח שהוא משה רבנו ע"ה, וממילא יפטר בחו"ל והוא יביאם לעתיד.

ולמה אמר "מעט מים"? הרי המים באים מן המעין ומצויים בחינם לאדם ואין מקפידים עליהם בין רב למעט. ונראה לי בס"ד שידוע בטבע האדם שאם הוא צמא ולא ישתה מים תחילה, לא יוכל לאכול כראוי, אלא מוכרח לאכול מעט ומושך ידו. על כן הצמא צריך לשתות תחילה מים ואח"כ יאכל כאוות נפשו. ובזה פירשו המפרשים ז"ל: אל תלחם לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. אכול ושתה יאמר לך, כלומר ניכר שהוא צר עין, כי יאמר לך אכול תחילה ואח"כ שתה כדי שלא תאכל הרבה אלא מעט. ובזה פירשתי בס"ד מ"ש הכתוב: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, כלומר כל כך רעים היו שאפילו במנהג צרי עין להקדים הלחם ואח"כ המים לא נהגו עמכם, אלא לא הביאו לכם כלל לא לחם ולא מים.

גם ידוע טבעו של אדם אם הוא צמא הרבה ושתה מים הרבה עד שנמלאת בטנו מים על כל גדותיה, לא יוכל לאכול אח"כ, אלא צריך לשתות קודם אכילה מעט מים ואח"כ יאכל כראוי.

גם עוד אם אדם בא עייף מן הדרך ויגע מאוד, לא יוכל לאכול כראוי, אלא עד שינוח גופו. ותקנתו שירחץ רגליו, כי הרחיצה מסירה חצי יגיעה מן הגוף. ואחר הרחיצה, ישב וישען זמן מה, ואז תהיה מנוחת גופו שלימה ויוכל לאכול היטב כראוי.

והנה כאן אברהם אע"ה, מרוב חיבתו באורחים הבאים יגעים מן הדרך בחום היום, עשה להם תיקון ושמירה למנוחת גופם מן היגיעה כדי שלא תהיה היגיעה סיבה למעט באכילתם, אלא יאכלו אכול ושבוע כאות נפשם. והוא כי בראותו העולם חם מאוד בו ביום, אמר בודאי הם צמאים הרבה, ואם אביא להם אכילה בלי מים בתחילה, לא יוכלו לאכול. ואם אביא להם מים הרבה מחמת הצמא, ישתו מים רבים, ואז לא יהיו יכולים לאכול כלל. על כן אמר להם: יוקח נא מעט מים בקנקן כדי שלא ישתו מים הרבה לצמאם. ואח"כ ירחצו רגליהם במים אחרים שיביאו להם בכלי גדול של רחיצה שיניחו רגליהם בתוכו לרחוץ אותם, שבזו הרחיצה יוסר חצי היגיעה שהיתה להם מחמת מהלך הדרך ושתושלם מנוחת הגוף שלהם ע"י שישענו תחת העץ. ואח"כ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם.

 

ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן – נראה לי בס"ד מה שאמר הרב בינה לעתים ז"ל על פסוק: מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. הכוונה, אם תראה נס גדול שהוא היפך הטבע, דע שמצד ה' יתברך אינו פלא אלא כדבר הווה ורגיל ורק בעינינו הוא לפלא.

גם ידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל ששם הויה ב"ה פועל דברים שהם למעלה מהטבע. אבל שם אלהים פועל כפי הטבע. לכן אלהים גימטריא 86 כמו הטב"ע. לכן אמר מאת ה' (הויה) שהוא פועל מעל לטבע. ולכן אמרו רבותינו ז"ל: העושים לו נס שהוא היפך הטבע מנכין לו מזכויותיו. לכן אותו איש שמספרים עליו שנעשה לו נס והניק מדדיו את בנו, אמרו בגמרא: כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. ופירש באה"י ז"ל: כמה נגרע מזכויותיו על דבר זה שנעשה לו היפך הטבע.

והנה יש לחקור: מאחר שהעושים לו נס גרוע יהיה מזכויותיו שמנכין לו בעבור הנס, אם כן צדיקים הראשונים שהיו מורגלים בנסים הרבה, שעושה להם נסים גדולים מן הטבע, היתכן לומר שגרעון יהיה להם זה חס ושלום? ונראה דודאי שאין מחסור לצדיקים הגדולים בעבור זאת, כי ידוע שבעולם הזה האדם הוא תחת שלטון הטבע, ששולטים בו הכוכבים והמזלות שהם הם הטבע. מכל מקום יש לצדיק גדול שיוצא מתחת שליטת הטבע, שלא תהיה הנהגתו והשפעתו בשם אלקים העולה מספר הטב"ע, אלא תהיה בשם הויה הפועל למעלה מן הטבע. ושם אין הפרש בין הטבע לבין הפך הטבע. לכן אם עושים לו נס שהוא הפך הטבע אין מנכים לו מזכויותיו, כיוון שנשפע משם הויה שבו כטבע והיפך הטבע הם דבר טבעי ורגיל.

ועכשיו יהיה ברור המעשה המסופר בגמרא תענית פ"ג על רבי חנינא בן דוסא זיע"א שבא לביתו בערב שבת וראה את בתו עצובה. שאל אותה למה את עצובה? ואמרה לו: התחלף לי הכלי של השמן בכלי החומץ והדלקתי הנרות בחומץ. ואמר לה: מי שאמר לשמן לדלוק יאמר גם לחומץ לדלוק. ואכן הנר דלק כל היום ואפילו נטל ממנו במוצאי שבת אש לאור הבדלה.

 

 

דרשה לפרשת וירא מספר בן איש חי שנה א':

 

ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע, וישב אברהם בבאר שבע, יש לדקדק למאי אצטריך למימר וישב אברהם בבאר שבע, כיון דאמר דהלך לשם, מסתמא ישב שם, ועוד למה פרט בזה שם אברהם בלבד, והוה ליה למימר וישבו לשון רבים, כדנקיט ויקומו וילכו, ונראה לי בסייעתא דשמיא, דאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שמים וארץ קיימים על ידי מצות המילה, ואמרתי בסייעתא דשמיא לכך נתנה בשמיני, דקודם מספר שמונה יש מספר שבע, ושמים וארץ הם שבעה רקיעים ושבע ארצות, לרמוז השמים והארץ שהם מספר שבע ושבע הם קיימים על מצות המילה, שהיא במספר השמונה, הבא אחריהם, ולזה אמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, שהקנה לו הקדוש ברוך הוא השמים והארץ, מטעם כי הוא הראשון שניתנה לו מצות מילה, אשר בעבורה מתקיימים השמים והארץ, ולפי זה המילה נקראת באר שבע, כי היא הבאר המשקה ומחיה בזכותה את השבע שהם שבעה רקיעים ושבע ארצות, כי מזכותה שותים חיות שלהם, וזהו שכתוב וישב אברהם אל נעריו, ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע, ומה שזכה לשוב בשלום, שלא נשחט יצחק ונתרצה להיות האיל תמורתו, בזכות מצות המילה, וזהו וישב אברהם בבאר שבע, היא מצות המילה בה היה מושבו ואחיזתו, ולכך הצליח, וישב עם יצחק בנו ועם נעריו לשלום אל באר שבע:

נמצא במצות המילה שהיא בשמיני מתקיימים שמים וארץ, וידוע כי מצות התפילין היא דומה למצות המילה, לפי ששניהם נקראים אות, שהם שני עדים של ישראל שהם חלק ונחלת ה', ומשועבדים אליו, לכך גם במצות תפילין יש מספר שמונה, כמו שכתוב במנחות דף מד, כל שאינו מניח תפילין, עובר בשמונה עשה, והמקיים הרי זה קיים שמונה עשה, וגם בה יש קיום שמים וארץ, דכתב בספר אספקלריה המאירה, דארבע פרשיות שבתפילין הם כנגד ארבע אותיות שם הויה, וארבעה בתים כנגד ארבע אותיות שם אדני, וידוע כי מן אותיות שם הויה נמשך חיות וקיום לשמים, ומאותיות שם אדני נמשך חיות וקיום לארץ, ולזה אמר עזרינו בשם ה' עושה שמים וארץ, דהיינו ככתיבתו שהוא שם הויה, וכקריאתו שהוא שם אדני, עושה רצונו לומר מתקן:

ובזה יובן אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, והוא דידוע דהתפילין נקראו חוק, דדריש רבי יוסי הגלילי בערובין דף צו, ושמרת את החוקה הזאת, על מצות התפילין, ולזה אמר, אם לא בריתי יומם ולילה, זו המילה שקבועה באדם בימים ובלילות, וגם חוקות הם תפילין של ראש ותפילין של יד, שנקראו חזק, אז שמים וארץ לא שמתי:

 

מספר בן איש חי שנה ב':

 

כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים. הלשון כפול ומכופל:

ונראה לי בסייעתא דשמיא, דידוע שאין לך דבר בעולם שאין בו חיצוניות ופנימיות, דהיינו נסתר ונגלה, ולכן כל דיבור הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לצדיקים, יש בזה נסתר הרומז על טובת הנשמה, ונגלה הרומז על טובת הגוף:

ולכן בהבטחת הריבוי שהבטיח השם יתברך לאברהם אבינו עליו השלום, יש בזה נסתר, דהיינו שיהיו זרעו צדיקים שנמשלו לכוכבים, כמו שכתוב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:

וזה הרבוי הוא באיכות, שכל אחד יהיה שקול ונחשב כמאה או אלף בני אדם או יותר:

ויש בהבטחה זו דבר נגלה, שהוא רבוי בכמות, שיהיו זרעו רבים לגלגלותם כחול שלא יספר, וזהו שאמר כי ברכך אברכך, שתי ברכות, אחת בנסתר הנוגע לנפש, ואחת בנגלה הנוגע לגוף:

ופירש ואמר והרבה ארבה את זרעך, בשני מיני רבוי, האחד באיכות שיהיו ככוכבי השמים, כלומר צדיקים, שאז הם רבים באיכות שאחד נחשב להמון רב, וכמו שאמרו שבעים אלף איש זה אבישי, שהיה שקול בצדקתו כשבעים אלף איש, וזהו טוב נפשיי:

והשני רבוי בכמות, שיהיו רבים כחול אשר על שפת הים, שאין מספר לגלגלותם. ואמר על שפת הים ולא אמר כחול בסתם, לרמוז שיהיו הם שומרים את העולם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על פסוק כארבע רוחות השמים, כשם שאי אפשר לעולם בלי רוחות, כך אי אפשר לעולם בלי ישראל:

וידוע כי הקדוש ברוך הוא שם החול על שפת הים לשמור את העולם, שלא ישטוף הים את העולם, שבאמת הוא גבוה מן היבשה, וכמו שכתוב אשר שמתי חול גבול לים, חק עולם ולא יעברנהו, נמצא חול אשר על שפת הים שם אותו הקדוש ברוך הוא לשמור את העולם:

וכמו שכתבתי שאין לך דבר שאין בו חיצוניות ופנימיות, כן כל מצוה ומצוה יש בה חצוניות ופנימיות, וכן הוא במצות שבת, החיצוניות שבה הוא עונג שבת הנגלה, שהגוף מתענג ביום זה באכילה ושתיה וכסות ועונה בתוספת מרובה על ימי החול, וכן מתענג במנוחה, שהוא שובת מכל מלאכה ועסק גשמי, וכל זה הוא נגלה. והפנימיות שבה הוא עונג הנפש בתוספת נפש רוח נשמה של קדושת שבת, והארת עילוי העולמות וזווגי המדות הנעשה למעלה, וכל זה הוא נסתר:

ובזה יובן בסייעתא דשמיא, הטעם שאומרים בקבלת שבת שתי פעמים באי כלה באי כלה, ופעם אחת בלחש, והיינו שתי פעמים בקול רם כנגד חלקי החיצוניות שהם נגלים השייכים לגוף, שהם אחד עונג אכילה ושתיה שהוא בקום עשה, ואחד עונג מנוחה בשביתתו ממלאכה, שהוא ענין שב ואל תעשה, ופעם אחת בלחש כנגד הפנימיות, שהוא דרך נסתר השייכה לנפש, בתוספת הקדושה נשמה יתירה דשבת קודש:

 

 

דרשה מאת מרן הראשל"צ מרדכי אליהו שליט"א

וירא אליו – לבקר את החולה

פרשתנו פותחת באחת המצוות החשובות – מצות ביקור חולים, שעליה אמרו חז"ל המקיימה אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. לאחר שאברהם אבינו מל את עצמו על פי ציווי ה', בא הקב"ה לבקרו, וזהו שכתוב "וירא אליו ה' באלוני ממרא" (בראשית יח, א), אומר רש"י: "לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו".

כשלחמו בני יעקב באנשי שכם כתוב "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". ואין הכוונה שביום השלישי זה שיא הכאבים, אלא הכאבים מתחילים כבר ביום הראשון, וכיון שביום השלישי הגוף נחלש מאד, מרגישים יותר את הכאב. וכן אברהם אבינו היה ביום השלישי חלש, ולכן בא הקב"ה לבקרו. ויש לשים לב, שלא כתוב בתורה שדיבר הקב"ה עם אברהם אבינו, אלא הוא בא לבקרו בלבד.

 

ביקור חולים – סיוע ועזרה

לאחר מכן כתוב "וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו" (שם יח, ב). רש"י מביא את דברי המדרש, וז"ל: "אחד לבשר את שרה, ואחד להפוך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם. שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות"

ויש להבין, לשם מה היה צריך הקב"ה לשלוח לו את המלאך רפאל לרפאותו, והרי כשהוא בעצמו בא לבקרו, היה אומר לו "רפואה שלמה" ומרפאו. אלא בא הקב"ה ללמדנו שכדי לבקר את החולה לא צריך להיות רופא. כלומר, לא יאמר אדם כיון שאני לא רופא איני מצווה על ביקור חולים, אלא כל אדם חייב במצוה זו.

 

ומצוות ביקור חולים אינה רק לשאול בשלום החולה ולאחל לו שיהיה בריא, אלא העיקר הוא לדרוש בשלומו ולשאול במה אפשר לעזור ולסייע לחולה, כדי להחיות את נפשו.

ויציע עזרה למשפחת החולה וישאל אולי הם צריכים לקנות איזו רפואה שאינה קיימת בבית מרקחת הקרוב וצריך ללכת לקנותה בבית מרקחת מרוחק יותר וכדו'. או אם צריך להחליף את המשפחה במשמרת ליד מיטת החולה בלילה, וכל כיוצא בזה.

 

הגמרא מספרת (נדרים מ' ע"א) על ר"ע שראה כמה ימים שתלמידו לא הגיע לישיבה, והלך לבדוק מה ארע עמו ומצא אותו חולה בביתו, וביתו היה מלוכלך ביותר. ר"ע שהיה ראש הישיבה הגדולה בתולדות עם ישראל שמנתה 24000 תלמידים, והיה מטייל בפרד"ס בלי פגע, שלט בכל התורה כולה – לא ביקש לקרוא לפועל שיבוא לנקות (ואם היה עושה כן היו מיד קופצים ומתגייסים לעשות ככל היוצא מפי גדול הדור) אלא הוא בעצמו הפשיל את שרווליו, וטרח ויגע וניקה לתלמיד את ביתו והחליף את מצעיו של החולה, רחצו, והלבישו בגדים נקיים, עד שאותו חולה אמר רבי החייתני, ואילולא עשה כן מי יודע אם היה החולה חי. יצא ר"ע ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים.

מכאן שמצות ביקור חולים היא בעזרה ובסיוע ולא ע"י תרופות שהרופא בלבד נותן.

 

כמו כן כתוב לענין מצות סוכה "חולים ומשמשיהן פטורים מן הסוכה" (סוכה כ"ה ע"א), ולמעשה המשמשים פטורים יותר מן החולה עצמו, שהרי החולה שוכב על מטתו ולא עושה מאומה, ומאידך המשמשים כל הזמן בתנועה סביב החולה.

 

הוציא חמה מנרתיקה כדי לתת את התורה

וכתוב "והוא יושב פתח האוהל כחום היום, וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו". אומר רש"י: כחם היום – "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים".

ויש להבין, לשם מה היה צריך להוציא חמה מנרתיקה, ולשלוח מלאכים בדמות אורחים, לא היה מוציא חמה מנרתיקה והיה אברהם אבינו משמש את אורחיו כדרכו? אלא רצה הקב"ה להכין מענה למלאכים שהתנגדו למסור את התורה למשה רבנו, וכמו שאמרו חז"ל כשעלה משה למרום לקבל את התורה קפצו המלאכים ורצו לשורפו בהבל פיהם ואמרו להקב"ה מה לילוד אשה בינינו? מה עשה הקב"ה? הפך את דמותו של מרע"ה כדמותו של אאע"ה ואמר להם וכי לא אכלתם אצלו? ולא קיבל אתכם בכבוד גדול? ומול טענה זו אין להם מענה ומסר הקב"ה את התורה למשה (מדרש רבה שמות פרשה כח).

 

 

 

אברהם חשוב יותר מן המלאכים

ולכאורה יש להבין, האם בעבור מנת בשר מוכנים המלאכים לוותר כל כך מהר על התורה הקדושה אשר יקרה מפנינים, וכל החפצים לא ישוו לה? על כך היה אומר הרה"ג מעוז ומגדול חכם יעקב מוצפי ע"ה, משל לבן מלך שהיה קשור מאוד לאביו, וכל הזמן היה אביו מפנק אותו. והנה בא שר האוצר ונכנס למלך, וביקש המלך מבנו לצאת כיון שיש לו עניינים חשובים להסדיר עם שר האוצר. פעם אחרת הגיע שר הבטחון ושוב ביקש המלך מבנו לצאת כיון שיש לו ענייני בטחון חשובים על הסדר, וכן היה עם שר המשטרה וכו'. נפל הבן למשכב, אך לא מצאו הרופאים תרופה למחלתו. נכנס למלך אדם פיקח ואמר שיש לו פתרון למחלת הבן. הוא ביקש מהמלך לצוות על השרים לקנות מסכות בדמויות של חיות שונות וכדומה, וכל אימת שאחד השרים יבא למלך עליו לחבש את המסכה על פניו ולרקוד לפני בן המלך. והנה הגיע יום אחד שר האוצר וחבש לראשו מסכה של פיל שקנה, ואמר לו המלך לרקוד עם המסכה וכך עשה. וכך היה עם שר הבטחון ומסכת הדוב שעל פניו, ועם שר המשטרה ומסכה של זאב על פניו, ובן המלך הבריא. שאלו את אותו פקח מה הסוד שבדבר? וענה להם שהבן חלה מפני שהיה מאוד קשור לאביו וחי בהרגשה שאין למלך חשוב ממנו בממלכה, אך בראותו שיש לו שרים חשובים שבגללם הוא חייב לצאת, נפל למשכב, אבל לאחרי שהוא ראה שהם לא חשובים ממנו, כי הבין שהם נכנסו עם מסכות מצחיקות וריקודים כדי לנחם אותו, הבריא. והנמשל, כך גם הקב"ה אמר למלאכים שבעצם את התורה הוא קבע לתת לעם ישראל, אלא שהם חשבו כל הזמן שהתורה ברשותם ואין חשוב מהם בבריאה – מה עשה? הלביש להם "מסכות" והוריד אותם בדמות אדם לעולם, ונכנסו לאברהם אבינו לבקרו והיו צריכים להראות כמו שאוכלים, וכך הבינו שהוא יותר חשוב מהם, ועל כן הוא הראוי לקבל את התורה.

 

שמועה טובה תדשן עצם

'וירא וירץ לקראתם', אומרים חז"ל שראו המלאכים שאברהם אבינו היה מחליף לעצמו תחבושות לברית המילה ולא היה יכול לזוז (עיין רש"י פרק יח פסוק א'). וקשה, אם היה אברהם אבינו כל כך חלש וכואב, כיצד פתאום קם ורץ לקראת המלאכים? אלא שבשעה שאדם מקבל בשורה טובה הוא מקבל כוחות חדשים והוא מסוגל להתגבר על כל כאב, וכשראה אברהם אבינו את האורחים כל כך שמח שהנה נזדמנה לו מצות הכנסת אורחים וקיבל כחות חדשים ורעננים והיה מסוגל לרוץ לקראתם. מסופר על יהודי מכובד שקראו לו "חכם רפאל", שהיה נוהג בכל ראש חודש לבוא לישיבת פורת יוסף ולחלק סוכריות לבחורי הישיבה, והיו הבחורים צוחקים כל אימת שהיה נכנס לישיבה, כי היו אומרים וכי אנחנו ילדים קטנים שצריכים להביא לנו סוכריות? יום אחד הוא בא ואמר לי שאין לבחורים בישיבה שום דרך ארץ כי צוחקים ממנו. אמרתי לו אדרבה, הרי כשרואים את המלאך רפאל ונעשים בריאים שמחים וששים לקראתו, כך רואים אותך 'חכם רפאל' כמו מלאך ושמחים לקראתך, ונחה דעתו.

 

הקב"ה זן ומפרנס

אברהם אבינו מבקש משרה אמנו 'מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות'. אומרים חז"ל: שהיה זה בערב פסח, והראיה שכשבאו אל לוט כתוב "ומצות אפה ויאכלו", אלו המצות של ליל פסח. [ומדוע לא הביאה שרה אמנו לחם כפי שביקש ממנה אברהם? רש"י אומר שנהייתה טמאה ולא רצתה להביא לחם שנילוש ונאפה שלא בטהרה, כי אאע"ה היה אוכל חולין בטהרה. וי"א שהיה זה בערב פסח, והנשים הצדקניות לא משאירות לחם בערב פסח, וכבר שבוע לפני פסח ואף לפני כן הן מוציאות את כל חמץ מהבית. ושרה אמנו אומרת לאברהם אבינו אני כבר מפורים לא עושה עוגות!]. המלאכים שבאו לאברהם אבינו נדמו לו כ"פלאחים" ללא נעליים לרגליהם, והיו משתחוים לאבק שברגליהם, כי היו אומרים שבזכות רגליהם שהובילו אותם לכל מיני עסקים, הצליחו (אבל אנו אין לנו אלא את אבינו שבשמים ואליו משתחוים שהוא בעל היכולת ובעל הכחות כולם, ואנו מאמינים בני מאמינים שהפרנסה בידיו יתברך בלבד, ויכולים להיות שני ספרים שמחזיקים מספרה אחת ליד השניה, ואחד מצליח והוא עשיר והשני לא מצליח והוא עני, כי הכל בידיו יתברך). והנה בפועל לא הביאה שרה אמנו את שביקש אברהם, אלא כתוב שאכלו מה שאברהם אבינו הגיש להם חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ותו לא, היינו בלי לחם.

 

ויקח חמאה וחלה ובן הבקר

אברהם אבינו קיים את כל התורה כולה מדעתו, והקפיד מאוד ללמד את אורחיו את הלכות התורה ומצוותיה, וגם בהגשת חלב ובשר נהג כן. חז"ל אומרים (ב"מ פ"ו ע"ב) שאברהם אבינו הגיש למלאכים את החמאה והחלב לפני הבשר – "קמא קמא דמטיא אייתי לקמייהו" (עיין רש"י). למעשה, אדם ששתה חלב יכול לשתות מעט מים כדי לשטוף את פיו מלחלוחית החלב שאולי נשארה בפיו ומייד רשאי לאכול בשר ואינו צריך להמתין. אם אכל גבינה רכה או גבינה צהובה של ימינו (שמתרככת ללא קירור), ימתין שעה לפני שאוכל בשר. אבל אם אכל גבינה קשה (שהתיישנה ששה חודשים) – צריך להמתין אחריה שש שעות (אם התיישנה פחות מכך, ימתין שעה על כל חדש שהגבינה התיישנה. עיין בא"ח ש"ש פרשת שלח לך אות ט"ו).

 

ארץ זבת חלב ודבש

הגמרא שואלת (מס' בכורות דף ו' ע"ב) מנין לנו שמותר לשתות חלב ולאכול מאכלי חלב, והרי החלב הוא אבר מן החי? ועוד הגמרא שואלת איך מותר לאכול דבש דבורים, והרי הדבורים הם שרצים והיוצא מן הטמא טמא? כמו כן שואל ה"באר בשדה" כיצד הביא אברהם למלאכים חמאה וחלב והרי אסור עליהם מדין אבר מן החי? ומתרצת הגמרא שההיתר הוא מהפסוק 'ארץ זבת חלב ודבש', שהתורה משתבחת בארץ ישראל שמשופעת בחלב ובדבש. ואם נאמר שחלב אסור מדין אבר מן החי, כיצד התורה משתבחת בדבר שהוא אסור באכילה, אלא רואים מכאן שחלב מותר, עי"ש.

 

איה שרה אשתך – הנה באהל

כתוב כשבאו המלאכים לבקר את אברהם הם שאלו אותו 'איה שרה אשתך', וענה להם 'הנה באהל'. והנה ידוע שאסור לאדם שבא לבקר את חברו לשאול אותו לשלום אשתו, שאין זה מדרך הצניעות. אבל מותר לומר "אשתי מוסרת דרישת שלום לאשתך", או כדברי רש"י "מה שלום הגברת" בפרט אם היא היתה חולה וכדומה, ולא יאמר לו למסור לה ד"ש בשמו (ועיין קידושין דף ע' ע"ב ותוס' שם).

 

קול באשה ערוה

ישנה מחלוקת בין רש"י לתוספות אם בדיבור של אשה יש איסור של "קול באשה ערוה" (עיין שו"ע אבהע"ז סי' כ"א סעי' ו', בית שמואל וחלקת מחוקק ואוצר הפוסקים שם). ועל כל פנים, כשאשה עומדת לנאום בפני ציבור והיא מניעה את ידיה ואת רגליה בודאי שיש בזה איסור, ויש בדיבור שכזה איסור של "קול באשה ערוה" למרות שהיא לא שרה. מרים הנביאה הקפידה מאוד בעניין של "קול באשה ערוה" ורצתה שלא ישמעו העם את קול שירתן של הנשים שיצאו אתה לשיר על הים, ועל כן בקשה מהנשים להכות בתופים כדי שלא ישמע קולן של הנשים (רש"י על החומש).

 

התבטלות לרב גם בשיריו

ויש לשאול, מדוע בשירת הנשים כתוב 'ותצאן כל הנשים אחריה', ואילו בשירת בני ישראל כתוב 'אז ישיר משה ובני ישראל' ולא כתוב "כל" בני ישראל? אלא, אמרה מרים לנשים, הכיצד הגברים שרים והרי בזכות נשים צדקניות נגאלו!? הם היו עובדי ע"ז, ואילו אף אחת מאתנו לא נטמאה עם גוי במצרים, ובזכותנו נגאלנו, אנחנו אלו שצריכות לשיר! וכך השתכנעו "כל" הנשים ושרו. והנה שומעות הנשים שהם צריכות לשיר "שירו לה' כי גאה גאה", אמרו לה הנשים, הרבנית מרים, מה את מחדשת לנו והרי אלו המילים שגם הגברים שרים? אמרה להם מרים, שהן צריכות ללמוד כלל שאם רב אחד אומר דין או הלכה או שהוא שר שיר, צריכים לשיר כמוהו וגם בשירים לא משנים ממה שהרב קובע, וזה מה שהן עשו ושרו את מה שמשה רבנו שר, ובכך חינכה אותן. לא בחינם זכתה מרים שארבעים שנה שתו בני ישראל מים בזכותה. וכיצד שתו ממי הבאר ? כתוב "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה" (במדבר כא, יח) . האנשים החוטאים היו שואבים מים בדלי וסוחבים לבתיהם והיה הדבר קשה כי היה מחנה ישראל רחוק, ואילו אחרים היו עושים פס במקל עד ביתם והיו המים זורמים עד לביתם וזהו 'במחוקק במשענותם' (עיין תרגום יוב"ע במדבר כא, יח).

 

צניעותה של שרה אמנו

שרה אמנו לא שאלה ולא התעניינה לדעת כיצד זה שהאורחים שנראים כמו "פלאחים" באו ביום כל כך חם בוער כתנור? על זה אומרים המלאכים לאברהם, איך זה שאשתך לא שואלת ולא מתעניינת בכלל, וכך התחבבה מאוד בעיניו כי ראה כמה שצנועה היתה. ובזכות הצניעות זכתה לרוח הקודש, וזהו שאמר הקב"ה לאברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ופירש"י "למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות". אברהם הוא שנזרק לכבשן האש, והוא שנתנסה בעשרה נסיונות, ואעפ"כ שרה היא הנביאה יותר מאברהם, אלא מכאן רואים מה שצניעות עושה שזוכה לנבואה מיוחדת.

 

זהירותה של רחל אמנו

הלילה ליל פטירתה של רחל אמנו ע"ה. כשכרעה רחל אמנו ללדת כתוב "ותקש בלדתה, ויהי בהקשותה בלדתה ותאמר לה המילדת אל תיראי כי גם זה לך בן'". ויש להבין מה הנפקא מינה לרחל אמנו אם היא יולדת בן או בת, והרי היא עומדת למות? ועוד, ממה חוששת רחל אמנו שאומרת לה המיילדת אל תראי ? אלא כתוב שאם אשה שומרת שבעת ימי נדה, ה' נותן לה בשכר זה בן ותמול אותו לשמונה. וגם כתוב על שלוש עברות נשים מתות בשעת לדתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. אמרה רחל אמנו, כל הנשים ראו שנזהרתי בהדלקת הנר, ובחלה, ואני חוששת שאם אמות בשעת הלידה ודאי יאמרו שמא ח"ו לא נזהרתי מנדה. ע"כ אמרה לה המילדת גם זה לך בן, ותמולי אותו לשמונת ימים בזכות שמירת נדה, ונסתתמו כל החששות שלה.

 

מדוע קרא לו יעקב בנימין?

וכתוב "ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין"- מדוע שינה יעקב אבינו מרצונה של רחל שביקשה לקרוא לו בן אוני הרי מצוה לקיים דברי המת? אלא מבאר רש"י שבן אוני הכוונה 'בן צערי ואנינותי'. אמר יעקב אבינו וכי כל הזמן אבכה? על כן קרא לו בנימין, שהפירוש בזה שהוא לשון של כח חזק ותקיפות, כמו שכתוב "צפון וימין אתה בראתם". עוד אומר שם רש"י "ד"א, בן ימין שנולד לעת זקנותו" והיה חביב בעיניו מאוד.

 

 

תפקידה של רחל אמנו

יעקב אבינו מצוה ליוסף שיקבור אותו בארץ כנען, ואומר לו 'ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם'. אומר רש"י: "אף על פי שאני מטריח עליך, לא כן עשיתי לאמך, שמתה סמוך לבית לחם". ולכאורה יאמר יוסף לאביו, אם אתה לא עשית כך לאמא, מדוע שאני אעשה כן בשבילך? אלא, כתוב בפרשת וישלח 'ויקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם'. אומר רש"י "ולא הולכתיה לבית לחם, וידעתי שיש בלבך עליי – אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם שתהיה לעזרה לבניה שכשיבוא נבוזראדן רב הטבחים יוצאת רחל ומתפללת, והקב"ה משיבה יש שכר לפעולתך וכו' עיין שם. כלומר, ידע יעקב אבינו שנועד לרחל אמנו תפקיד מיוחד לעזור ולסייע לבניה בצאתם לגלות, ולהתפלל בעדם שלא יאבדו את האמונה בגלותם הארוכה. ובאמת, דבר זה קיים עד ימינו, שכשבאים יהודים מכל קצוות העולם, אם זה מרוסיה או מאתיופיה, ורוצים לשוב בתשובה ולחזור לאמונה, הנה תפלותיה של רחל אמנו עומדות ומסייעות להם, והאמונה היא בעצם נחלתם של כל כלל ישראל לדורי דורות.

 

להתפלל על החולה

וגם אם אין צורך בעזרה נוספת לחולה, לא די שיאמר לחולה תהיה בריא, אלא יאמר לו "הקב"ה ישלח לך רפואה שלמה", ויבקש עליו רחמים. ולפני שהולך החולה לרופא ילך לחכם וכדברי הרמ"א (סי' של"ה סעי' י'):י"א שמי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים, וכן נהגו לברך חולים בבהכ"נ, לקרא להם שם חדש, כי שנוי השם קורע גזר דינו. ניחום אבלים, קודם לביקור חולים. ומקדים ללכת לחכם כדי שילמד את החולה לומר יה"ר שתהא רפואתי ע"י רופא פלוני ותרופה פלונית, והחכם יברכו. ואין צורך שבכל יום יבואו חולים לחכם שיברכם, אלא החכם מכוון בברכת "רופא חולי עמו ישראל" על כל החולים, ובשבת מכוון כשאומר "רופא חולים" בברכת מחיה המתים.

 

ביום שבת אני עושה 'מי שברך' לחולים, וכל אחד מזכיר בלחש שם החולה שיש לו. ומהדין, בשבת מתפללים רק על חולה ממש אפילו שאין בו סכנה, ולא על מי שיש לו מיחוש בעלמא. וכן צריך לומר בשבת 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא'. ואומר הרב בעל 'מעם לועז': צריך אדם לעזור לחולה בגופו, בממונו ובנפשו. ממונו – אם צריך רפואה ישלם ויביא לו רפואה. גופו – לרבץ ולנקות לפניו. נפשו – להתפלל על החולה. וסימנך "אשר מגן צריך בידך" (עי"ש חלק א' עמוד שמח).

 

והקרן קיימת לו לעולם הבא

והגמרא במסכת שבת (דף קכז ע"א וע"ב) אומרת: "אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחברו, ות"ת כנגד כולם. הני אין, מידי אחרינא לא?! הני נמי (בגמילות חסדים שייכי ל"א הני) בהני שייכי". מבאר רש"י: ה"ג הני נמי בהני שייכי. הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים, ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב (משלי יא) גומל נפשו איש חסד. השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה. דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת אנוס היה או לטובה נתכוון יש שלום ביניהן" וכו'.

 

ניחום אבלים וביקור חולים – מה קודם ?

אדם שיש לפניו שתי מצוות, ביקור חולים וניחום אבלים – מה יקדים ? כתב הרמב"ם (פי"ד הל' אבל הל' ז'): "יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים, שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים". כלומר, ניחום אבלים קודם לביקור חולים, כי ניחום אבלים זה חסד עם החיים ועם המתים. עם החיים בודאי, ועם המתים – כי בזמן שאדם מצטער בעולם הזה הקרוב שלו שמת מצטער בעולם האמת, ואם הוא מתנחם גם המת מתנחם.

 

דרך ארץ בביקור חולים

ביקור חולים הוא דבר חשוב מאד, ולא יאמר אדם יש רופאים ואחיות בבי"ח שידאגו לחולה. ולפעמים בא אדם לבקר החולה, ומסכן החולה לא ישן כל הלילה, וגם בבוקר לא ישן, עד שהרופא נתן לו זריקה שישן. ואם בא אדם לבקרו אע"פ שטרח ובא מחוץ לעיר, לא יעיר את החולה אלא יתן לו לישון. ולמרבה, יכתוב על פתק הייתי כאן ובאתי בשעה פלונית לבקר אותך וישנת, אך לא רציתי להעיר אותך, ויה"ר שהקב"ה ישלח לך רפואה שלמה. וכתוב בשו"ע (סי' של"ה סעי' א, ב): "מצוה לבקר חולים. הקרובים והחברים נכנסים מיד, והרחוקים, אחר ג' ימים. ואם קפץ עליו החולי, אלו ואלו נכנסים מיד. אפילו הגדול ילך לבקר הקטן, ואפילו כמה פעמים ביום, ואפילו בן גילו. וכל המוסיף ה"ז משובח, ובלבד שלא יטריח לו". וכתב בשו"ע (סי' של"ה סעי' ח): "אין מבקרין לא לחולי מעים, ולא לחולי העין, ולא לחולי הראש. וכן כל חולי דתקיף ליה עלמא וקשה ליה דיבורא אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין בבית החיצון ושואלין ודורשין בו אם צריכין לכבד ולרבץ לפניו, וכיוצא בו, ושומעין צערו ומבקשים עליו רחמים". אין מבקרין חולי מעיים, מכיון שיש אי נעימות לחולה שהוא כל הזמן צריך ללכת לנוחיות (חולה כזה שזקוק כל רגע להכנס לנוחיות, לא יברך 'אשר יצר' אלא עד שירווח לו). כשרואה אדם את החולה שיש לו כאב יבקש עליו רחמים. ואם נמצא במקום אחר ומתקשר דרך הטלפון ודורש בשלום החולה, אינו נוטל אחד משישים מחוליו (וכדלהלן), ועוד שאינו מצטער בצער החולה, והטוב ביותר לבא ולקיים מצוה זו בגופו.

 

וכמו שאמר הרב בעל 'מעם לועז', וז"ל: "מצוה גדולה לבקר את החולה. כי כן אומר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום (דברים ד'). ובודאי אי אפשר לידבק בשכינה, אלא הכוונה שנדבק במצוותיו, לקיים מצוותיו וללמוד מדרכיו הטובים והמאירים. וכן מצינו שביקר הקב"ה את החולים, כפי שאנו רואים שבא לבקר את אברהם אבינו. ומכאן למדים שאפילו הגדולים צריכים לבקר את הקטנים וכו' ומצוה לטאטא ולנקות ביתו וכו'. ואשרי האדם המטפל בחולים עניים והוא משתדל במצוה זו של ביקור חולים. כי אם העשיר חולה, כל אחד בא לבקרו ויש להם טובת הנאה מזה שאח" ידרשו ממנו איזה דבר ויתן להם (עיין במעם לועז הנ"ל).

 

והגמרא בברכות (ו' ע"ב) אומרת: א"ר חלבו אמר רב הונא כל שיודע בחברו שהוא רגיל ליתן לו שלום יקדים לו שלום שנאמר בקש שלום ורדפהו. ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן שנאמר ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם. אומר רש"י: "והלא אף גזלת העשיר גזלה היא אלא גזלת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא להשיב על שלומו". כלומר, מהעשיר אין מה לגזול שכולם פוחדים ממנו. והעשיר אינו אומר לעני שלום כי הוא חושש שהעני יגלגל עמו שיחה ויבקש ממנו הלואה, ובזה הוא גוזל את העני. ולענין שבת כתוב, בקושי התירו שאלת שלום בשבת, כדי שלא ימשכו בדיבורם בענייני חולין ודברים בטלים. ולכן אומרים 'שבת שלום', קודם מזכירים ששבת היום כדי שלא ידברו בדברים בטלים. לכל אדם יש נשמה וגוף, הגוף רוצה גשמיות, לאכול ולשתות, והנשמה רוצה תורה, וביום שבת כשכולם באים ללמוד תורה, וגם אוכלים משום עונג שבת, אזי גם הנשמה שמחה, וגם הגוף שמח לכן אומרים שבת שלום, שעושים שלום בין הנשמה לגוף.

 

אחד משישים מחוליו

חז"ל אומרים שהמבקר את החולה נוטל אחד מששים מחוליו, אך צריך שיהיה "בן גילו" והכוונה לבן מזלו דוקא, שנולדו באותו מזל (ב"מ ל' ע"ב). כשאמרו ליוסף הצדיק הנה אביך חולה, הוא הלך לבקרו וכתוב "ויתחזק ישראל וישב על המטה" (בראשית מח,ב), המט"ה בגימטריא ששים חסר אחת (59), לפי שאחרי שבא לבקרו ניטל ממנו אחד מששים מחוליו, שהרי הוא היה בן מזלו של אביו, כי בן זקונים הוא לו. ולא יאמר אדם שהוא חושש לקבל אחד מששים מחוליו של החולה, כי אותו חלק מתבטל ביטול גמור ולא יהיה ניכר בו שום רושם כלל ועיקר (עיין לקול אליהו של הגר"א). ואומרת הגמרא א"כ יכנסו שישים אנשים לבקר את החולה או שיכנס ויצא חליפות ואז החולה יבריא מיד? עונה הגמרא: כל זה בבן גילו. ועוד, שאחד מששים ממה שנשאר.

 

איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי

הגמרא מספרת (ברכות כ"ח ע"ב): כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אעפ"כ הייתי בוכה ועכשיו שמוליכים אותי לפני ממ"ה הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כועס עלי כעסו כעס עולם ואם אוסרני איסורו איסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?! אמרו לו רבינו ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן אמר להם ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם. על רבן יוחנן בן זכאי אמרו לולי הוא כמעט נשתכחה תורה מישראל, והוא שביקש מאדרינוס קיסר תן לי יבנה וחכמיה. הרי הוא למד תורה כל הזמן, ומה היה חששו באיזה דרך מוליכין אותו? וכי הוא פוחד מגיהנם ?

 

אומר בעל הבא"ח זיע"א, ישנו דין של מקצת היום ככולו, כמו שאומרים באבל שביום השביעי מקימים אותו, אבל בחתן לא אומרים מקצת היום ככולו. ואם גזרו על אדם עונש של מאה שנה בגיהנם, אז ביום המאה בבקר כבר מוציאים אותו מהגיהנם. וכיצד הוא יוצא? לוקחים צדיק ומעבירין אותו על פתח הגיהנם והא מוציאו. אמר רבן יוחנן בן זכאי אני פוחד שיוליכו אותי באותה דרך שצריך להוציא אנשים מגיהנם ואני אצטרך להכניס ידי, ומי יודע מה יקרה לה, אפילו מהדרך הזו אני פוחד.

 

כח התפילה

ועוד מספרת הגמרא (ברכות ל"ד ע"ב): "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של ריב"ז. אמר לו חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך". אומר בעל הבא"ח, אדם שמכין כוס קפה או תה למלך, הוא נכנס מתי שהוא רוצה, ואם למשל בנו מתחתן והוא צריך הלואה והבנק מבקש ערבות, הוא נכנס למלך ומבקש ממנו שיחתום לו על העריבות. לפעם אחרת כשהיה צריך לחתן את בנו השני, אמר אני אבקש מהשר שיחתום לי על העריבות. אמר לו השר צריך לחתום על טפסים, ולבקש אישור משר האוצר ומהממשלה וכו'. אמר ר' יוחנן בן זכאי אני כשר לפני המלך, אבל רחב"ד כעבד לפני המלך שנכנס מתי שהוא רוצה. וזאת אמר כדי ליישב דעתה של אשתו.

 

תפלתו של הבבא סאלי

לתפלה יש כוחות מיוחדים, ויש אדם שכוחו בתפלה כמו הבבא סאלי שנקרא כך בגלל כח התפלה שהיה לו (סאלי מל' תפלה) לומר זה חי זה מת, זה בריא. והיה מעשה דוע, שפעם עמד הבבא סאלי בתפלה במרוקו, ובאו פורעים ערבים וירו יריות לעבר בית הכנסת, וכל הקהל ברחו, אך הוא נשאר עומד, וכשסיים 'עושה שלום' לא מצא אף אחד בית הכנסת ויצא החוצה לחפשם, וכשראה את כולם בחוץ, שאל אותם להיכן הלכתם? אמרו לו: וכי לא שמעת את היריות. אמר להם הבבא סאלי לא שמעתי כלום. אמרו לו לידך יש כדור רובה תקוע בקיר. מרוב שהיה שקוע בתפילתו לא הרגיש במתרחש סביבו.

 

ברכת הגומל

חולה שנפל למשכב, ואפילו אחרי שעה נהיה בריא ויכול לקום- צריך לברך הגומל. אדם שחייב לברך הגומל כמעט בכל יום, כגון: נהג אוטובוס, נהג מונית שנוסעים בכל יום יותר מ – 72 דקות (למשל לחיפה ישיר או לטבריה), או טייס שטס ממדינה למדינה – האם בכל בוקר יברכו הגומל? אלא יברכו פעם בשבוע או פעם בחודש וכן נהג מונית או טיס שטס מארץ לארץ.

 

אשה בברכת הגומל

גם אשה צריכה לברך הגומל, כגון יולדת. ואם נסעה יותר מ- 72 דקות, או שהיתה חולה והבריאה – תאמר לבעלה שיפטור אותה בברכתו כשהוא מחוייב לברך הגומל. או שתאמר לגבאי שאחד העולים לתורה שמברך הגומל יכוון לפטור אותה. ואם יכולה לברך בפני עשרה בלבד, ובצנעה עדיף.

 

הגומל לחייבים טובות

בנוסח ברכת הגומל כתוב "הגומל לחייבים טובות". הפשט הוא שהאדם הוא חייב, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובכל אופן הקב"ה עושה עמו חסדים ומצילו. ומבאר הרב שהכוונה לכך שהקב"ה אינו מתחשב עם האדם לפי מעשיו היום, שהרי יכול להיות שלא מגיע לו שיעשה עמו חסדים, אלא הוא מציל אותו על חשבון כך שהוא יהיה ראוי בעתיד (עיין כה"ח סי' ר"ט ס"ק טו"ב). לפעמים כשנכנס אדם למקום ספק סכנה מנקים לו מזכויותיו (עיין רש"י בראשית לב, יא), ולכן לא יכנס למקום סכנה. ואני רגיל לומר, ביום חול, אסור לחצות כביש באור אדום, אבל בירוק מותר. אבל ביום שבת יזהר אפילו כשיש אור ירוק, ולא יחצה את הכביש עד שיסתכל היטב, כי אותו נוסע בשבת על נשמתו לא חס, עלי יחוס ? ולכן יש יותר סכנה בשבת מביום חול.

 

ברכת הגומל – בעשרה ושני ת"ח ביניהם

מהפסוק של 'וירוממוהו בקהל עם' לומדים שלא מברכים הגומל אלא בפני עשרה, וצריכים להיות לכתחילה ביניהם שני תלמידי חכמים. ולכן נוהגים לברך הגומל כשעולים לתורה, ואז ממילא יש שני תלמידי חכמים.

 

והוא יושב פתח האוהל

אומרים חז"ל על הפסוק "והוא יושב פתח האוהל", הכוונה לפתח גיהנם ופתח גן עדן. כשרוצים להכניס יהודי לגיהנם בא אאע"ה ואומר אם אדם זה עשה ברית מילה ושמר בריתו, מדוע יכנס לגיהנם? ואם רוצים להכניסו לג"ע, בא אאע"ה ואומר: אם לא עשה ברית מילה ולא שמר בריתו מה פתאום יכנס לגן עדן ?

 

לשבת בגובה החולה

כתוב בשו"ע (יו"ד סי' שלה ס"ג): "המבקר את החולה לא ישב ע"ג מטה ולא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל, אלא מתעטף ויושב לפניו, שהשכינה למעלה מראשותיו. הגה – ודוקא כשהחולה שוכב על הארץ, דהיושב גבוה ממנו, אבל כששוכב על המטה מותר לישב על כסא וספסל". בזמנם לא היו ישנים על גבי מיטות אלא היו שוכבים על שטיחים או על גבי מזרנים על הארץ, ועל כן צריך לשבת בגובה של החולה, שלא יהיה החולה על הארץ והוא "מתנשא" מעליו על גבי כסא או מטה. אבל בימינו שכל החולים שוכבים על מטה, מותר לשבת על כסא, ובלבד שהכסא לא יהא גבוה מהמיטה.

 

מבקרים חולי ישראל עם חולי עכו"ם

פעם בקרתי בבית חולים 'שערי צדק' ת"ח אחד, וכשיצאתי ראיתי בחדר הסמוך חולה שוכב במטה ורגלו מגובסת ותלויה בתקרה, ואני עובר, והוא צועק לעברי 'חכם מרדכי אני יהודי אני יהודי'. חזרתי ונכנסתי לחדרו, והוא אמר לי מדוע לא נכנסת לבקרני וכי אני גוי? אמרתי לו כמתנצל שרגלו הסתירה את פניו ולכן לא הבחנתי בו. ומהדין כתוב בשו"ע (יו"ד סי' של"ה סעי' ט'): "מבקרין חולי עובדי כוכבים, מפני דרכי שלום". ולכן אם הולך לבקר חולה בבית החולים, ונמצאים שם גם חולים גויים, יבקרם מפני דרכי שלום . וכשאני הולך לבי"ח לבקר חולה, אני שואל את האחות האם יש חולים גויים בחדר זה, ואם היא אומרת שכן, אני פונה אליהם בהתחלה ואומר להם תתפללו לאלוה של ישראל שישלח לכם רפואה שלמה, ואז אני פונה לבקר את היהודים. ופעם אחת נכנסתי ואמרו לו ששוכב שם מחבל גוי. וכי אני אברך מחבל ?! והתעלמתי ממנו.

 

 

 

טיפול בבי"ח – איש ע"י אשה ולהיפך

בדרך כלל יש אחים ואחיות בבי"ח. יש אנשים שצריכים לקבל זריקה אך רוצים שרק אח יעשה זאת ולא אחות. וכן יש אשה שחולה ואומרת אני לא רוצה שיטפל בי אח, ושניהם צודקים. אך כל זה טוב, אם יש בנמצא אח או אחות בבי"ח, אך אם לא – אל יהא חסיד שוטה. וכתוב בשו"ע (סי' של"ה סעי' י'): "בחולי מעים אין האיש משמש את האשה, אבל האשה משמשת את האיש".

 

השבת מקור הברכה

דודי הרה"ג חכם יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, נסע פעם ללונדון לגבות כספים לישיבה, וזו היתה נסיעתו הראשונה. לקח אותו הרה"ג ח"ר סלמאן ששון זצ"ל שהיה מעשירי לונדון (וגם הוא היה ת"ח מובהק) לחנות אחת, שם היו הרבה רבנים מחכים להתקבל אצל בעלי החנות שהיו ידועים כנדיבים ונותני צדקה. והנה כשהמתינו בחוץ ראה הרב צדקה שיש שלט גדול על החנות שכתוב בו 7+24. שאל את הרה"ג ח"ר סלמן ששון זצ"ל מה כוונת הדברים וכי זה סגולה ? ענה לו חכם ששון: כתוב ליד זה באנגלית שהחנות פתוחה שבעה ימים בשבוע במשך 24 שעות. משראה זאת אמר הרב צדקה שהוא לא לוקח כסף ממקום שמחללים שבת בפרהסיא. כעבור זמן מה, יצא בעל החנות העשיר לרב והזמינו להכנס, אך הרב צדקה סירב והסביר לו שאין הוא מעוניין בכספו. העשיר התפלא כיון שלא היה רגיל להתנהגות כזו כי כולם שחרו לפתחו לקחת מנדבת ידו, ושאל למה כבוד הרב לא רוצה לקחת נדבה ? ענה לו הרב מאחר והוא מחלל שבת, הכסף לא טהור. והסביר העשיר לרב שבשבת זה עיקר פרנסתו שכן יום זה הוא יומא דפגרא אצל הגויים ובשבת הם מרכזים את קניותיהם שיוכלו לזלול ביום ראשון כאוות נפשם. אמר לו הרב אני נכנס רק אם תבטיח לי לתת לי חלק של אחד משבעה של החנות, והתחייב לו אותו עשיר. כשנכנסו לחנות אמר הרב לעשיר שכוונתו לא היתה לכסף אלא ליום שבת שהוא חלק אחד משבעת ימי השבוע. ומאז סגר העשיר את חנותו ביום שבת, וראה ברכה מרובה בעמלו. זכותו של הרב צדקה תגן עלינו ועל כל עם ישראל, אכי"ר.

 

הרמב"ם (לעיל) כותב שניחום אבלים קודם לביקור חולים. אנו אומרים לקב"ה אתה צריך לנחם אותנו כי אנו נמצאים באבלות על חורבן בית המקדש, ואנו גם חולים. ויה"ר שבנחמת ציון נתנחם, ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, במהרה בימינו אמן.

בס"ד

דרשות לפרשת וירא מספר: בן איש חי ומספר: עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

בס"ד

מספר בן איש חי לפרשת וירא

ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע – למה אמר וישב אברהם בבאר שבע? והרי אמר שהלך לבאר שבע ובטח ישב שם! ולמה אמר אברהם בלבד? והרי קודם אמר ויקומו וילכו לשון רבים!

ונראה לי בס"ד שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבא מ"ו ג') שמים וארץ קיימים ע"י מצוות המילה ולכן ניתנה ביום השמיני, לומר ששמים וארץ שהם שבעה רקיעים ושבעה ארצות, כולן מתקיימים בעבור מצוות המילה שהיא ביום השמיני הבא אחרי שבעה. ולכן אמר: ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ – שהקנה לו הקב"ה השמים והארץ, כי הוא הראשון שעשה את המילה שבעבורה מתקיימים שמים וארץ. והמילה נקראת "באר שבע" שממנה שותים כל השבעה רקיעים ושבעה ארצות.

וידוע שמצוות התפילין דומה למילה, לפי ששניהם נקראים: "אות". ולכן במצוות התפילין יש גם שמונה כמו שאמרו במסכת מנחות דף מ"ד – כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. והמקיים את המצווה הזו קיים שמונה עשה. וע"ז אמר הפסוק: אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. בריתי זו המילה שקבועה באדם בימים ובלילות. חוקות – הם התפילין של ראש ושל יד שנקראו חק. שמים וארץ לא שמתי.

מספר "עוד יוסף חי"

ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן – נראה לי בס"ד מה שאמר הרב בינה לעתים ז"ל על פסוק: מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. הכוונה, אם תראה נס גדול שהוא היפך הטבע, דע שמצד ה' יתברך אינו פלא אלא כדבר הווה ורגיל ורק בעינינו הוא לפלא.

גם ידוע מה שאמרו המפרשים ז"ל ששם הויה ב"ה פועל דברים שהם למעלה מהטבע. אבל שם אלהים פועל כפי הטבע. לכן אלהים גימטריא 86 כמו הטב"ע. לכן אמר מאת ה' (הויה) שהוא פועל מעל לטבע. ולכן אמרו רבותינו ז"ל: העושים לו נס שהוא היפך הטבע מנכין לו מזכויותיו. לכן אותו איש שמספרים עליו שנעשה לו נס והניק מדדיו את בנו, אמרו בגמרא: כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. ופירש באה"י ז"ל: כמה נגרע מזכויותיו על דבר זה שנעשה לו היפך הטבע.

והנה יש לחקור: מאחר שהעושים לו נס גרוע יהיה מזכויותיו שמנכין לו בעבור הנס, אם כן צדיקים הראשונים שהיו מורגלים בנסים הרבה, שעושה להם נסים גדולים מן הטבע, היתכן לומר שגרעון יהיה להם זה חס ושלום? ונראה דודאי שאין מחסור לצדיקים הגדולים בעבור זאת, כי ידוע שבעולם הזה האדם הוא תחת שלטון הטבע, ששולטים בו הכוכבים והמזלות שהם הם הטבע. מכל מקום יש לצדיק גדול שיוצא מתחת שליטת הטבע, שלא תהיה הנהגתו והשפעתו בשם אלקים העולה מספר הטב"ע, אלא תהיה בשם הויה הפועל למעלה מן הטבע. ושם אין הפרש בין הטבע לבין הפך הטבע. לכן אם עושים לו נס שהוא הפך הטבע אין מנכים לו מזכויותיו, כיוון שנשפע משם הויה שבו כטבע והיפך הטבע הם דבר טבעי ורגיל.

ועכשיו יהיה ברור המעשה המסופר בגמרא תענית פ"ג על רבי חנינא בן דוסא זיע"א שבא לביתו בערב שבת וראה את בתו עצובה. שאל אותה למה את עצובה? ואמרה לו: התחלף לי הכלי של השמן בכלי החומץ והדלקתי הנרות בחומץ. ואמר לה: מי שאמר לשמן לדלוק יאמר גם לחומץ לדלוק. ואכן הנר דלק כל היום ואפילו נטל ממנו במוצאי שבת אש לאור הבדלה.

 

 
בס"ד

הפסקות לעולים בפרשת וירא כפי שקבלתי מאת מו"ר חכם יצחק מחלב בן שמחה ע"ה שקבל מרבו חכם יעקב מצפי ע"ה וכן טיפים לקריאת התורה בפרשה זו.

וירא:

במנחה של שבת ושני וחמישי: לכהן עד "כן תעשה כאשר דברת". ללוי עד "תחת העץ ויאכלו".לשלישי עד "ולשרה בן".
בשבת בבוקר: לכהן עד "ולשרה בן". ללוי עד "ותחי נפשי". לשלישי עד "כאשר צוה אותו אלוקים". לרביעי עד "ביום הגמל את יצחק". לחמישי עד "באשר הוא שם". לששי עד "אנכי אשבע". לסמוך עד "ויכרתו שניהם ברית". והמשלים משלים הפרשה.
טיפים לקריאת הפרשה:

1. כאשר אות הנ' בשם השם אדנ"י מנוקדת בקמץ אז זה שם קדוש וכאשר היא מנוקדת בפתח אז הוא חול כמו אדונים שלי.

למשל: שם השם המופיע בפרק י"ח פסוק ג' הוא שם קדוש אבל מה שמופיע אצל לוט בפרק י"ט בפסוק ב' הוא חול.
2. פרק י"ח פסוק ה'- ואקחה פת האות פ' היא רפויה.
3. פרק י"ח פסוק ט' – שרה אשתך הטעם באות ת' מלעיל.
4. פרק י"ח פסוק י"ב – ואדני – האות א' נחה ולא נקראת.
5. פרק י"ח פסוק י"ד – ולשרה בן – האות ב' רפויה.
6. פרק י"ח פסוק כ"א – הבאה – הטעם באות ב' מלעיל.
7. פרק י"ח פסוק כ"ד – אולי יש – לשים לב לבטא את שני היודי"ן שלא תבלע יו"ד אחת.
8. פרק י"ח פסוק כ"ה – כצדיק כרשע – האות כ' של כצדיק רפויה ושל כרשע דגושה.
9. " " " " – השפט – האות ש' רפויה ללא דגש כי לפניה ה"א השאלה בחטף פתח ולא ה' הידיעה בפתח. וכן – התשחית בפסוק כ"ח האות ת' רפויה.
10. פרק י"ט פסוק י"ב – מי לך פה – האות פ' רפויה.
11. פרק י"ט פסוק י"ד – כמצחק – האות כ' רפויה.
12 פרק י"ט פסוק ט"ז – ויתמהמה – הטעם הוא שלשלת ומנהגנו הוא להרעיד את המלה ולא לעשות כמו פסק כפי שעושים הרבה.
13. פרק י"ט פסוק כ"א – הפכי – האות כ' דגושה.
14. פרק י"ט פסוק כ"ג – צערה – הטעם באות צ' מלעיל.
15. פרק י"ט פסוק כ"ז – עמד שם הטעם באות ע' מלעיל.
16. פרק י"ט פסוק ל"ג – ותשקין – האות ן' רפויה וכן כל הנקבות בתורה. ותבאנה, ותרעינה וכו'
17. פרק כ' פסוק ט' – חטאה – האות ט' רפויה.
18. פרק כ"א פסוק ב' – אתו – האות א' בחולם ולא בחיריק.
19. פרק כ"א פסוק ו' – יצחק – האות צ' בחטף פתח.
20. פרק כ"א פסוק י' – האמה – האות מ' רפויה. וכן עוד כמותה.
21. פרק כ"א פסוק י"ד – ותתע – האות ת' הראשונה בדגש והשניה רפויה.
22. פרק כ"ב פסוק ז' – הנני – שני הנוני"ן דגושים.
 

 

 

 

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *