פרשת ויקרא

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה (חלק א') בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

ולהלן האזינו לדרשה מפי חכם יחזקאל סעאת ע"ה מאחרוני חכמי עירק:

בס"ד

הלכות לפרשת ויקרא מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א

בס"ד גליון מס' 42

פרשת ויקרא שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי – שנה א'

מלמדנו רבנו :נאמר בגמרא בבבא בתרא עה: עתידין הצדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה והטעם שזוכים לדבר זה לעתיד לבוא דווקא, כי זכיית האדם בשלוש פעמים "קדוש קדוש קדוש" הוא מכח שלמותו בשלוש קדושות שהם קדושת המחשבה, קדושת הדיבור, וקדושת המעשה, ולעת עתה אינה נמצאת שלמות שלוש קדושות אלו כראוי אצל כל הצדיקים בלי שום חיסרון מה שאין כן לעתיד ישתלמו כראוי. …

שאלות
1. איזה מצוה מן התורה שייכת בכל בית כנסת ובית מדרש ?

2 כיצד צריך להתנהג בבתי מדרשות ובבתי כנסיות ?

3. האם מותר לדבר בענייני פרנסה בבית הכנסת ?

4. למי מותר לאכול ולשתות בבית הכנסת ובית מדרש ?

5. כיצד יעשה אדם שצריך לקרוא לחברו הנמצא בתוך בית הכנסת ?

6. מתי מותר להיכנס בפתח לבית הכנסת ולצאת בפתח אשר בצד שני ?

7. נאמר כי הא-לוקים יביא במשפט על כל נעלם ( קהלת י"ב ) מהם האזהרות הנלמדות בפסוק זה ?

8. האם מותר לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת ?

9. אדם שיש לפניו שתי בתי כנסת ואחד רחוק מהשני מה ראוי לעשות ?
10. בית כנסת שמתפללים בו קבוע במשך השנה ויש בית כנסת שפתוח לפרקים היכן עדיף להתפלל ?

תשובות

1. כשם שאנו מצווים לירא מן המקדש כך גם מצוה לירא מבתי כנסיות .ובתי מדרשות שנקרא "ומקדשי תיראו " .

2. ישב שם באימה וביראה ולא ינהג בקלות ראש ושחוק הילדים שעליו נאמר " מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי " והזוהר הקדוש אומר דברים קשים על מי שמדבר בדברים בטלים בבית הכנסת שמראה שאין לו חלק בא-לקי ישראל .

3 . עניני פרנסה ומשא ומתן אסורים לדבר בבית הכנסת .

4. לדעת רבנו תלמידי חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בבית כנסת מדוחק אבל בבית מדרש מותרים אפילו שלא מדוחק .

5. יכנס ויאמר פסוק בתוך בית הכנסת ואח"כ יקרא לחברו ואם אינו יודע לקרות ישהה שם מעט שגם זה מצווה שנאמר " אשרי יושבי ביתך " ואח"כ יקרא לחברו .

6. הנכנס בבית כנסת שיש לו שתי פתחים אסור להיכנס על מנת לקצר דרכו אך כאשר אדם נכנס להתפלל או ללמוד שם מותר הדבר לכתחילה ואף מצוה כמו שבמקדש " הבא דרך שער צפון להשתחוות ויצא דרך שער נגב " ( יחזקאל מ"ו ) .

7. לא לעשות דבר שעל ידו ימאסו הנמצאים שם כגון מטפחת אף שלא החליף אותה זמן רב , או היורק רוק עבה בדרך לעיני הכל , וכל אדם יתן דעתו בדברים אלה וכיוצא בהם .

8. בבית הכנסת אין להראות אהבה אחרת זולת אהבת המקום, ולא ינשק שם בניו אך נישוק של כבוד כגון אביו ורבו מותר.

9. ילך לבית הכנסת הרחוק יותר כדי שיקבל שכר פסיעות .

10. בית כנסת שמתפללים בה בקביעות מקודשת יותר ועדיף להתפלל בה .

השאלה למעיין מפרשת פקודי: מדוע אין קוראים מקרא בלילה?

התשובה: לילה זה זמן הדינים ואין ראוי לקרוא מקרא שגם הוא קשור לדין.( לעניין אמירת תהילים יש מקילים ורבינו סובר שניתן לסמוך עליהם אחר חצות ). וכמובן שלא ישב אדם בטל , וכל אחד ישאל את רבו כיצד ינהג בשאלה זו.

אורחות צדיקים

הזריזות היא מידה גדולה לתורה ולמצוות , וגם לענין תקנת העולם הזה , והיא מדת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך . ואמרו רז"ל : זריזין מקדימין למצוות . והנה תראה באברהם אבינו בענין העקידה , שנאמר : " וישכם אברהם בבוקר וגו' " ואף על פי שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידו עשה רצון הבורא יתעלה בזריזות להשכים בבוקר . ומי שעושה מעשיו בזריזות , בזה הוכחה גדולה שהוא אוהב את בוראו , כעבד האוהב את אדוניו נוסח התפילה הזאת מן התורה . ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה . ולפיכך נשים ועבדים חייבים בתפילה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא , אלא חיוב מצוה זו כך הוא , שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה , ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על ומזרז בעצמו רצון בוראו , ובטל אהבת בנו מפני אהבת הבורא יתברך , ועל כן נזדרז להשכים , כי היתה דעתו קשורה באהבת לעשות רצונו , כי הזריזות תלויה בלב אדם , כשאדם מפנה לבו מכל המחשבות האחרות שיש בו , ותופס מחשבה אחת , אז הוא מזדרז , בלי ספק שיצליח . כמו כן עשה אברהם , שהסיר מלבו אהבת בנו ואחז הבורא יתברך בחשק גדול .

ביאורי תפילה

לע"נ מרים בת פרחה ז"ל נפטרה י"ב אדר ב' ת.נ.צ.ב.ה

מצות עשה להתפלל בכל יום , שנאמר ועבדתם את ה' א-להיכם , מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם, אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב , זו תפילה . ואין מנין התפילות מן התורה ואין הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו. אם היה רגיל , מרבה בתחינה ובקשה. ואם היה ערל שפתיים , מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה . וכן מנין התפילות , כל אחד כפי יכלתו . יש מתפלל פעם אחת ביום ויש מתפלל פעמים הרבה . והכל יהיו מתפללין נוכח המקדש בכל מקום שיהיה . וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו ועד עזרא . ( רמב"ם )

להערות ולהארות ולכל המעוניינים בעלון בטל 026522704 אנא לא לקרוא בשעת התפילה דבר בעתו מה טוב .

עצה טובה עקב שאנשים מבקשים פרשיות קודמות ניתן ב"ה לשמור עלון זה ולעשותו קלסר לכל ספר הבן איש חי .

סיפורי צדיקים

מעשה באחד עני מאלו המחזרים על הפתחים אשר הולך יחף ורגליו מלוכלכות בטיט שנכנס לבית עשיר אחד שחצרו וחדריו מרוצפים באבני שיש לבן זך ונקי וחשוב מאד , והוא דחק ונכנס לפני העשיר בחדר מושבו לקבל צדקה , כי היה ערום ועריה , וכשדרך על הרצפה נתלכלכה הרצפה בטיט שברגליו , ויצעק העשיר בקול גדול עליו , ויכהו על הלחי באומרו , צא נבל כי לכלכת את הרצפה ויצו למשרתיו להכותו ולגרשו החוצה , והעני עומד בכל כוחו ולא רצה לצאת , ויאמר לעשיר המתן לי עד שאדבר עמך דבר אחד ואז אצא , ויאמר דבר , ויאמר העני הנה כל יום אנחנו אומרים בשבח ברוך שאמר , ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות , נמצא אנחנו משבחים להשם יתברך בשתים אלה שהוא מרחם על הארץ וגם מרחם על הבריות , והאדם צריך שילמד לעשות כמידותיו של הקב"ה כמו שאמרו רז"ל מה הוא רחום אף אתה רחום , מה הוא חנון אף אתה חנון , ועתה ראיתיך שלמדת ממידת הקב"ה לרחם על הארץ , כי צר לך מאד על שנתלכלכה הארץ , שלכך קיללתני וגם היכתני בעבור הארץ , ואיך אתה פוטרני בלא צדקה שהיה לך ללמוד גם כן מחלוקה השנית של ברוך מרחם על הבריות , כן אתה בראותיך אדם ערום ועריה ורעב צריך שתתן לו צדקה בשביל הכסות והמזון , ויבוש העשיר מדבריו ויתן לו .

כי לקח טוב נתתי לכם…

כידוע ספר ויקרא מתחילים ללמוד בו תינוקות של בית רבן – משום שבפרשה זו מדובר על הקורבנות שהם טהורים יבואו תינוקות שהם טהורים מכל חטא ועוון ויעסקו בטהורים ( מדרש רבה ) וקבלה היא בידינו שכפי גודל קדושת המלמד והדורש כן יהיו דבריו נשמעים ועושים רושם לפיכך אמרו חכמים יזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לפי שהוריהם של תינוקות אלו מוסרים נפשם כדי לחנכם ללימוד שהם משלמים שכר לימוד מתוך צער וחוסכים מפיהם ומגופם ובלבד שילמדו בניהם תורה. גדול וחשוב הלימוד בענייני הקורבנות שהוא מציל את האדם מכל מיני קטרוגים , וכתוב במדרש הנעלם המזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בענייני הקורבנות והקרבתם ויכוון בהם ברית כרותה שאותם המלאכים שרוצים להרע לו אינם יכולים לעשות אלא טוב . ( לבוש יוסף )

"אדם כי יקריב מכם קרבן" – לא כתוב איש אלא אדם ללמדך מה אדם הראשון לא הקריב מין הגזל שהכל היה שלו גם אתם לא תקריבו מין הגזל (רש"י)

לדעת הרמב"ן האדם צריך שילמד לקח מהמעשים אשר עושים לבהמה ,בשעת הקרבת הקרבן השחיטה, זריקת הדם, שרפת אברים, ויחשוב בליבו כי מין הדין היה ראוי שיעשו לו כך בשביל חטאיו אך חסד הוא מאת ה' יתברך שהבהמה נכנסת כפרה תחתיו וזה מה שנאמר "אדם כי יקריב מכם" שלאמיתו של דבר ראוי היה הקרבן להיות מכם מן האדם גופו אלא חסד עושה ה' יתברך עם האדם ואינו דורש מאיתו אלא שיקריב בהמה תחתיו והעיקר שישוב בתשובה ולא ישוב לכסלה עוד .

מצוותיך שעשועי
האם מותר להתפלל על אדם שימות? שאל אחד לחכם אדם שיודע להרוג הרשעים ע"י שמות מהו לעשות כן?

פנינת החינוך
לא כל פעם שחושבים ההורים שהילד מבין אותם כפי רצונם הוא באמת מבין אותם כרצונם. וכן לא כל פעם שההורים משערים ובטוחים שהילד לא ראה לא שמע ולא הבין את התנהגותם, ובאמת הוא מבין וראה ושמע .
יש לזכור " שלכל ילד יש את האפשרויות השונות שבהם הוא קולט את הנעשה סביבו . לסיכום לא כל פעם שאנחנו חושבים שהילד הוא קטן , באמת הוא קטן. ולא כל פעם שחושבים שהילד הוא גדול לא כל פעם הוא גדול .

אמר לו אם יודע שלא יצא צדיק מאותו אדם כמשה ככתוב "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" – צדיק עתיד לצאת מימנו אזי ראשי לעשות כן ואם לאו אינו רשאי והקב"ה הציל שתי אומות בעבור שתי פרדות טובות שיצאו מהם רות שיצאה ממואב ונעמה שיצאה מעמון ( גמ' ב"ק דף לח: ) ובזוהר הקדוש כתוב שאין לבקש על הרשעים שיאבדו מן הארץ שאילו מת תרח קודם שנולד אברהם וכל בית ישראל צא ולמד שאין ראוי לבקש נקמה ואבדון אפילו על הגויים שיאבדו כי לא תדע מה ילד יום. לכן לעולם יאמר ישראל אחר כל תפילה ה' הוא הטוב בעיניו יעשה ויתמו חטאים ולא חוטאים (יעלזו חסידים )

~oOoOoOo~
שבת שלום ומבורך

בס"ד

הלכות לפרשת ויקרא מספר בן איש חי שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

™\

בס"ד

פרשת ויקרא

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה ב'

1. שאלה:מה הטעם שנהגו הנשים לא לעשות מלאכה בראש חודש ?
תשובה: ידוע ששלוש רגלים נתנו לנו כנגד שלש אבות ובזכותם היה רוצה לתתשנים עשר ראשי חודשים שגם יהיו מועדים ורגלים כנגד שנים עשר שבטים ובגלל חטא העגל הפסדנו זאת ומכיון שהנשים לא חטאו בעגל זכו למעלה יתרה זו שלא עושות מלאכה בראש חודש .

2. שאלה: האם יש מנהג להתענות ערב חודש ?

תשובה: תענית ערב ראש חודש מנהג יקר וחשוב ויכוון שיתענה לפני המולד ואם חל ראש חודש בשבת לא יתענה ביום שישי שלא יכנס לשבת כשהוא בתענית .

3. שאלה: קיבל עלין להתענות ערב ראש חודש והתברר שתעה ביום מה יעשה ?

תשובה: נכון לעשות התרה על קבלתו שקיבל בתפילת מנחה ביום לפני התענית ויחזור מחר לקבל התענית במנחה .

4. שאלה: מדוע מכריזין על ראש חודש בשבת והאם יש עניין לעמוד בשעת ההכרזה ?

תשובה: בשבת נקהלים העם ונאספים על ידי כך שומעים ויודעים מתי ראש חודש ונהגו לעמוד דוגמא לקידוש החודש שהיה בעמידה וגם מבקשים אז על חכמי ישראל מפני שהם היו המקדשים ראש חודש בזמן שבית המקדש היה קיים ומבקשים שתחזור העטרה הזאת לחכמים ויקדשו החודש כבראשונה .

5. שאלה: האם מותר להתענות בראש חודש עצמו ?

תשובה: אסור להתענות בראש חודש ואדם שחלם חלום רע וישב בתענית בראש חודש צריך לשבת בתענית על תעניתו לאחר ראש חודש כמו דין אדם שישב סבתענית בשבת שחיב לעשות עוד תענית על שהתענה בשבת .

6. שאלה: האם יש עניין להכין סעודה בראש חודש ?

תשובה: מצוה להרבות בסעודת ראש חודש ואם חל בשבת יעשה מאכל נוסף יותר ממה שעושה בשבת רגילה לכבוד ראש חודש ואם הוא עני ואין ידו משגת יוסיף לפחות בקניית פרות

7. שאלה: האם יש עניין להדליק נרות לכבוד ראש חודש ?

תשובה:מנהג טוב ויפה להדליק נרות בליל ראש חודש בחסד לאלפים ציין שנהג להדליק כל יום לפי מספר העולים לתורה באותו יום , בשבת 7 , ביוהכ"פ 6, ימים טובים 5, חול המועד וראש חודש 4 , ומציין רבינו שבביתם בשבת וימים טובים ויוהכ"פ מדליקים 7 נרות ובליל ראש חודש 4 נרות וכתב שאדם שנוהג להדליק לכבוד שבת 2 נרות ידליק לראש חודש 2 נרות ולא יותר .

8. שאלה: אדם שלא אמר יעלה ויבוא מתי חוזר ומתי לא צריך לחזור ?

תשובה: בתפילת ערבית של ראש חודש אם שכח לא חוזר שאין מקדשים את החודש בלילה אבל שחרית ומנחה חוזר ואם לא אמר בברכת המזון יעלה ויבוא – לא חוזר אלא יזכיר זאת בתוך הרחמן .

9. שאלה:אדם שמסתפק אם אמר יעלה ויבוא ( בשחרית ובמנחה ) בתפילתו מה דינו ?

תשובה: לדעת מרן – חוזר ולדעת הרמ"א אינו חוזר והנכון שיחזור ויכוין על תנאי שאם אינו חייב לחזור תהא תפילתו נדבה .

10. שאלה:האם חייב לעמוד באמירת ההלל ?

תשובה:אמירת הלל צריכה להיות מעומד ולא יסמוך עצמו על כותל וכדו' ואם הוא זקן או חלש מאד מותר וצריך לדעת שאסור להפסיק בדיבור באמצע אבל ענית אמן על קדוש וכדו' עונה וצריך לאומרו בשמחה ובנחת ובקול רנה ותודה 11.שאלה: מתי אין אומרים הלל בבית האבל חייבים להגיד ?

תשובה:בראש חודש מכיוון שאין חובה מעיקר הדין לומר הלל שהרי דווקא יום שאסור בעשיית מלאכה שייך בו שירה כמו שכתוב "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" ולכן אין אומרים בו הלל שלם. וכל הסיבה שאומרים הלל בראש חודש זה מישום מנהג הקדמונים שנהגו כך אזי בבית האבל לא יאמרו הלל . ורצו לתת טעם לדבר שיש בו פסוק " לא המתים יהללו י-ה" והרי זה כאילו לועג לרש וטעם קלוש הוא זה אבל בחנוכה וכדומה שאומרים תלל גמור שזה חייב מין הדין אזי מחויבים לומר זאת גם בבית האבל .

וכתב בילקוט יוסף שמנהג הספרדים לומר הלל גם בראש חודש והאבל יצא לחדר אחר ובפרט אם לא נפטר המת בביתו.

השאלה למעיין מפרשת ויקהל: האם מותר לסדר המטות בשבת בצהרים לצורך שינת הלילה?

התשובה למעיין מפרשת ויקהל:אסור לסדר המטות מכיוון שאין זה צורך שבת הרי הוא מכין מקודש לחול..

אורחות צדיקים

כתב בספר המדות-כל המלמד בן חברו תורה,כאילו ילדו.

וכן כתב- עיקר כבוד שבת הוא אכילת שבת היינו שמקיימים שלש סעודות לא מפני רעב, רק לכבוד שבת. ומי שעושה כן מכבד ומיקר מאד את קדושת השבת כי אכילת שבת היא גדולה וחשובה מאד. כולה אלקות כולה קודש על כן מצווה גדולה היא להרבות באכילת שבת אבל כוונת אכילה לא תיהיה מחמת רעב, רק לכבוד שבת אכילת שבת צריכה להיות מתוך קדושה וכשרות ואכילת שבת כראוי ראוי הוא לתיקון חילול שבת שעבר עד הנה. ויכול לזכות מעתה להינצל מחילולה.

העלון מוקדש לעילוי נשמת החיל ארז תורגמן בן אסתר ושלום במלאות שלש שנים לנפילתו נלב"ע ח' אדר תשס"ב ת.נ.צ.ב.ה.

סיפורי צדיקים

מעשה באחד עני מאלו המחזרים על הפתחים אשר הולך יחף ורגליו מלוכלכות בטיט שנכנס לבית עשיר אחד שחצרו וחדריו מרוצפים באבני שיש לבן זך ונקי וחשוב מאד , והוא דחק ונכנס לפני העשיר בחדר מושבו לקבל צדקה , כי היה ערום ועריה , וכשדרך על הרצפה נתלכלכה הרצפה בטיט שברגליו , ויצעק העשיר בקול גדול עליו , ויכהו על הלחי באומרו , צא נבל כי לכלכת את הרצפה ויצו למשרתיו להכותו ולגרשו החוצה , והעני עומד בכל כוחו ולא רצה לצאת , ויאמר לעשיר המתן לי עד שאדבר עמך דבר אחד ואז אצא , ויאמר דבר , ויאמר העני הנה כל יום אנחנו אומרים בשבח ברוך שאמר , ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות , נמצא אנחנו משבחים להשם יתברך בשתים אלה שהוא מרחם על הארץ+ וגם מרחם על הבריות , והאדם צריך שילמד לעשות כמידותיו של הקב"ה כמו שאמרו רז"ל מה הוא רחום אף אתה רחום , מה הוא חנון אף אתה חנון , ועתה ראיתיך שלמדת ממידת הקב"ה לרחם על הארץ , כי צר לך מאד על שנתלכלכה הארץ , שלכך קיללתני וגם היכתני בעבור הארץ , ואיך אתה פוטרני בלא צדקה שהיה לך ללמוד גם כן מחלוקה השנית של ברוך מרחם על הבריות , כן אתה בראותיך אדם ערום ועריה ורעב צריך שתתן לו צדקה בשביל הכסות והמזון , ויבוש העשיר מדבריו ויתן לו .

כי לקח טוב נתתי לכם…

כידוע ספר ויקרא מתחילים ללמוד בו תינוקות של בית רבן – משום שבפרשה זו מדובר על הקורבנות שהם טהורים יבואו תינוקות שהם טהורים מכל חטא ועוון ויעסקו בטהורים ( מדרש רבה ) וקבלה היא בידינו שכפי גודל קדושת המלמד והדורש כן יהיו דבריו נשמעים ועושים רושם לפיכך אמרו חכמים יזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה לפי שהוריהם של תינוקות אלו מוסרים נפשם כדי לחנכם ללימוד שהם משלמים שכר לימוד מתוך צער וחוסכים מפיהם ומגופם ובלבד שילמדו בניהם תורה. גדול וחשוב 7 ה+לימוד בענייני הקורבנות שהוא מציל את האדם מכל מיני קטרוגים , וכתוב במדרש הנעלם המזכיר בפיו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בענייני הקורבנות והקרבתם ויכוון בהם ברית כרותה שאותם המלאכים שרוצים להרע לו אינם יכולים לעשות אלא טוב . ( לבוש יוסף )

"אדם כי יקריב מכם קרבן" – לא כתוב איש אלא אדם ללמדך מה אדם הראשון לא הקריב מין הגזל שהכל היה שלו גם אתם לא תקריבו מין הגזל (רש"י)

לדעת הרמב"ן האדם צריך שילמד לקח מהמעשים אשר עושים לבהמה ,בשעת הקרבת הקרבן השחיטה, זריקת הדם, שרפת אברים, ויחשוב בליבו כי מין הדין היה ראוי שיעשו לו כך בשביל חטאיו אך חסד הוא מאת ה' יתברך שהבהמה נכנסת כפרה תחתיו וזה מה שנאמר "אדם כי יקריב מכם" שלאמיתו של דבר ראוי היה הקרבן להיות מכם מן האדם גופו אלא חסד עושה ה' יתברך עם האדם ואינו דורש מאיתו אלא שיקריב בהמה תחתיו והעיקר שישוב בתשובה ולא ישוב לכסלה עוד .

מצוותיך שעשועי
אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם – במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כמו שאמר הנביא: שובו לאשר חטאתם לו.

משל לעשיר אחד שהיה צריך למשרת בבית מסחרו. ובא מתווך אחד ואמר לו: יש לי שני סוגי אנשים נאמנים. אחד הוא בעל ניסיון של כמה שנים בחנות של פלוני אלמוני, ועתה אין רצונו עוד להמשיך אצלו. והשני היה עוסק בחנות של עצמו אבל נשלל כל רכושו ע"י הממשלה ורוצה עתה לעבוד שכיר אצל אחרים. את מי מהם היית רוצה לעבוד אצלך? והעשיר ענה: תביא לי את זה שהיה בעל העסק של עצמו. וישאלהו המתווך: למה בחרת דווקא בזה? אמר לו: מפני שידוע שיש הבדל גדול בין עבודת עבד לרבו לבין עבודת בעל הבית בעצמו. כי העבד, לא יכריח עצמו אל העבודה שלו יותר מהראוי. וגם רצונו וחפצו לא יטו לזה כי תהיה עבודתו כבדה עליו. אבל עבודת בעל הבית לא תכבד עליו לעולם והוא מוכרח אליה ויגיעתו ערבה עליו וחפצו מזרזו ורצונו מעוזו ועבודתו ראש שמחתו עד אשר לא ירגיש ברעב ובצימאון וקור וחום. לעומת זאת השכיר ירגיש ברעב ובצימאון.

והנמשל: העובד עבודת ה' כל ימיו, אמנם נפשו זכה וטהורה, עם כל זה לא ישיג הצדיק הזה לעבוד את ה' באותה עבודה כמו זה שהיה בעל תאווה שכל חייו התאווה תאוות גדולות והיה מוכן לעשות הכל למלא תאוותו ועתה כאשר זה בעל התאווה התהפך לבבו לעבוד את השם יתברך, יודע הוא כי לא יצא ידי חובתו עד שיעבוד את ה' באותה דרגה אשר עבד בתחילה למלא תאוותיו. כי תחילה היה סוחר עם תאוות ליבו בגשמיות והיה בעל בית בעסק שלו ועתה לא יכבד עליו אם נאמר לו שילמד כל הלילה כי הוא יודע בעצמו כמה לילות עברו עליו שלא טעם טעם שינה בעסקו הקודם.

~oOoOoOo~

בס"ד

בס"ד

הלכות ודרשות לפרשת ויקרא מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

בס"ד

עלון שבועי של הלכות בפרשת "ויקרא" מספר עוד יוסף חי – הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': האם מותר לעשות תשמישי קדושה מבגדי נשים?

תשובה: פרוכת מותר לעשותה מבגדי נשים מאחר ומשתנים ונגזרים מחדש. אבל מעיל לספר התורה אין לעשות מבגדי נשים אעפ"י שנשתנו.

שאלה ב': מה עושים עם עצים של בית הכנסת של רהיטים או של מעקה שנתיישנו הרבה ונשתברו הורה הרב למכרם להסקה ובדמיהם יקנו חדשים.

שאלה ג': מה עושים עם מקום ארון הקודש אם רוצים להרחיב את בית הכנסת?

תשובה: אסור לסתור את ארון הקודש כך שהמקום יהיה קרקע בית הכנסת. אבל בדיעבד אם עברו וסתרו אז יעשו כרצונם.

שאלה ד': האם מותר ללמד שפה זרה בתוך בית המדרש?

תשובה: אסור ללמד לתינוקות בבית המדרש הכתיבה של שפה זרה אלא יעשו חדרים אצל בית המדרש ושם ילמדו עניינים כאלה.

שאלה ה': האם מותר לנתוץ בבית הכנסת?

תשובה: אסור לנתוץ בבית הכנסת ואפילו אם היה קודם בית של אדם ואח"כ נהיה בית הכנסת.

שאלה ו': האם מותר לתלמיד חכם לעשות מכירה של ספרים בבית הכנסת או בבית המדרש?

תשובה: מאחר והרבה אנשים מבתי כנסת שונים עוברים שם וזו תהיה הרווחה לת"ח שיקנו ספרים ממנו התיר בזה רבנו.

דרשה מספר "עוד יוסף חי – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם נ"ל בס"ד בהקדים מ"ש הרב שמן המור ז"ל דף צ"ג, בביאור מאמר רז"ל, במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ופירש העניין ע"ד מ"ש הנביא שובו לאשר חטאתם לו, כי הכתוב בא להורות דרך אל בעלי תשובה , איך להתרצות לפני קונו שתהיה תשובתו של אדם מתקבלת. למשל עשיר אחד היה צריך למשרת בבית מסחרו, ובא הסרסור זא"ל יש תחת ידי שני אנשים נאמנים, האחד משרת זה כמה שנים בחנות (אופי"ס) של פלוני אלמוני, ועתה אין רצונו להיות עוד אצלו, והשני היה עוסק בחנות שלו בעצמו,ורק מקרוב נשלל כל רכושו, ורוצה להיות עוסק בשל אחרים בשכר, אתה את מי מהם תחפוץ להביאו לך, ויען העשיר תביא לי אותו שהיה עוסק בחנות של עצמו, וישאלהו הסרסור למה בחרת בזה יותר, ויענהו הטעם שבחר בזה, מפני כי ידוע לכל מבין שיש הבדל גדול בין עבודת עבד לרבו, ובין עבודת בעל הבית לעצמו כי העבד לא יכריח את עצמו אל ענין יותר מן הראוי וגם רצונו וחפצו לט יטנו לזה אחר אשר עבודתו תכבד עליו והוא מוכרח אליה, לא כן העובד מלאכת עצמו, הנה עבודתו ויגיעתו ערבה עליו, וחפצו מזרזו ורצונו מעוזו, ועבודתו ראש שמחתו, עד אשר לא ירגיש ברעב וצמאון וקור וחום, ועל כן אותו אשר מעולם מעשהו ומלאכתו בשל אחרים, גם אם יעבוד באמונה עכ"ז ירגיש ברעב ובמצאון אשר ישיגנו, והוא כעבד ישאף צל, לא כן זה אשר כל ימיו עוסק בשלו, ויודע איך מפליגים בני אדם במלאכת עצמן, הנה בודאי אם הוא איש נאמן ויאבה לעבוד אותי בתמימות, הלא יעשה גם אצלי כאדם העושה בשלו:

ועוד שנית כי המשרת מעצם תולדתו אינו יודע אלא רק מעשה העבודה בידים לעבוד ולמשא, מבלי משים לבו להתבונן ולחקור בצדדי השגת חפץ אדוניו, לא כן העוסק בשלו אין ערוך אל רוב מועצותיו ועשתונותיו, כי יחפור בעומק הדק היטב על כל הצדדין והאופנים המועילים, אם בדברו עם הסוחרים, אם בהיותו בודד במושבו על הלחם, גם על ערש יצועו, גם אם רעיונותיו מבוהלים ודחופים בדבר עסקיו, גם בלילה לא שכב לבו, יחקור במועצות ודעת, אולי באופן זה ואולי באופן אחר, ככה יעמיק מועצותיו יפתח וישדד תחבלותיו, ועתה אם ירצה לעבוד אותי באמונה יעבוד אותי עבודת העובד את עצמו:

והנמשל הוא, כי העובד עבודת ה' כל ימיו, הגם כי באמת זה נפשו זכה וטהורה עכ"ז לא ישיג הצדיק לעבוד את ה' באותה עבודה, אשר אותו בעל התאוה עובד את עצמו למלאת תאותו וכאשר יתהפך לב זה הרשע בעל התאוה , וירצה מעתה בכל לבו לעבוד את השי"ת, יודע הוא כי לא יצא ידי חובתו, עד יעבוד בדרך העבודה אשר עבד בתחלה, כי תחלה היה סוחר עם תאות לבו בגשמיות והיה אדם העושה בלשו, ועתה לא יכבד עליו כ"כ אם נאמר לו ללמוד כל הלילה, כי הוא יודע בעצמו כמה לילות עברו עליו, שלא טעם טעם שינה, והיה יושב ושוחק בקארטי"ן, גם לחם לא אכל, ועוד זאת לו כי הוא זוכר כל ענייני תאותו, כמה העמיק וחקר בחרציות והשתדלות של עניינים זרים ההם, וכמה תחבולות עשה בערמה להשיגם ועתה בשובו אל ה' יחפוץ להזדרז עם אותו החשק והזירזות שהיה עושה מקודם בשלו.

במאמר עשה רצונו כרצוך, ר"ל בעסק עצמך ולז"א שובו לאשר העמיקו סרה וכו'. ולז"א במקום שבעלי תשובה עומדין אין צ"ג יכולים לעמוד, והיינו כי בעלי תשובה מעשיהם הראשונים יסבבו להם דרך נפלא בדרכי העבודה וכו' עכ"ש ע"ש:

והנה ידוע שיש שני מיני עסקים בעוה"ז, הא' הוא עסקי הנפש שהוא עסק התורה ומצוות ומע"ט, ופעולות אלו נקראים בשם בנים, וכמ"ש רז"ל על פסוק: אלה תולדות נח נח – תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים, ועסק השני הוא עסקי הגוף שהוא משא ומתן ומלאכה וכיוצא. ואלו גם כן תולדות האדם הם אך נקראים בשם בנות, יען כי כל דבר המתייחס לנפש נקרא בן שהוא זכר, ודבר המתייחס לגוף נקרא בת שהיא נקבה, כנודע זה וכאשר כתבנו בזה במקום אחר.

ובזה פרשתי בס"ד בדרוש שבת הגדול, רמז מאמר רז"ל, בת בתחילה סימן יפה לבנים, שאם יוקדם אל האדם עסק הגשמי שמכונה בשם בת כנזכר לעיל, סימן יפה לבנים, אלו עסקים הנפשיים שנקראים בשם בנים, שאז ע"י כך יהיו עסקים הנפשיים נעשים בזריזות וחריצות וביגיעה רבה, כמה וכמה מדרגות יותר מהיות האדם עוסק בעסקים הנפשיים מקטנותו ולא היה לו עסק מעסקים הגופניים כלל, וכאשר נתבאר במשל הנזכר לעיל.

ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון לחקירה שחקרתי שם בענין רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא, שהיו עמודי עולם אשר כל בית ישראל נשען עליהם, ועשו תיקון גדול ונפלא בתורה שהרביצו בישראל, ושניהם חיו 120 שנה כשנותיו של משה רבנו ע"ה. אך אמרו רבותינו ז"ל על רבן יוחנן בן זכאי: 40 שנה עסק בפרקמטיא (מסחר), ו-40 שנה למד, ו-40 שנה לימד. וכן אמרו על רבי עקיבא גם כן, 40 שנה עסק בעסקי העולם ו-40 שנה למד ו-40 שנה לימד. וצריך לדעת למה נזדמן כך לשני צדיקים אלו שהיו עמודי עולם, אשר כל הדור שלהם תוי בהם. והיה להם נשמות גדולות ונשגבות שהאירו לעליונים ולתחתונים באור תורתם הנפלא. ואם היו גם 40 שנה הראשונות עוסקים בתורה, בודאי היה בזה הרווחה גדולה להם ולעולם כולו. מה שאין כן בעסק הגשמי שהיה להם, הפסידו חס ושלום בזה הפסד גדול. וכפי האמור מובן הדבר, שאדרבא (להיפך) מחמת שעסקו 40 שנה הראשונות בעסקים גופניים, נתעלו עסקים הנפשיים שהיה להם ב-80 שנה פי מאה באיכותם, כי ע"י שקדם עסק הגופני לרבן יוחנן בן זכאי בפקמטיא ב-40 שנה הראשונות, אשר היה הטבע מכריחו לעשות בו השתדלות בכל כוחו ועוצם ידו, בחריצות ובזריזות גדולה, נתלמד להתנהג כך אח"כ בעסק הנפשי כפלי כפליים. וכן היה אצל רבי עקיבא גם כן. והיו נושאים באותם שמונים שנה האחרונות בעסק הנפשי קל וחומר בדעתם מן העסק הגופני שהיו עוסקים בו בתחילה ב-40 השנה הראשונות, וכאשר פירשתי בס"ד במאמר בת בתחילה סימן יפה לבנים.

דרשות לפרשת ויקרא מספרי רבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א

בס"ד
פרשת ויקרא – מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה:

אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם – במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כמו שאמר הנביא: שובו לאשר חטאתם לו.

משל לעשיר אחד שהיה צריך למשרת בבית מסחרו. ובא מתווך אחד ואמר לו: יש לי שני סוגי אנשים נאמנים. אחד הוא בעל ניסיון של כמה שנים בחנות של פלוני אלמוני, ועתה אין רצונו עוד להמשיך אצלו. והשני היה עוסק בחנות של עצמו אבל נשלל כל רכושו ע"י הממשלה ורוצה עתה לעבוד שכיר אצל אחרים. את מי מהם היית רוצה לעבוד אצלך? והעשיר ענה: תביא לי את זה שהיה בעל העסק של עצמו. וישאלהו המתווך: למה בחרת דווקא בזה? אמר לו: מפני שידוע שיש הבדל גדול בין עבודת עבד לרבו לבין עבודת בעל הבית בעצמו. כי העבד, לא יכריח עצמו אל העבודה שלו יותר מהראוי. וגם רצונו וחפצו לא יטו לזה כי תהיה עבודתו כבדה עליו. אבל עבודת בעל הבית לא תכבד עליו לעולם והוא מוכרח אליה ויגיעתו ערבה עליו וחפצו מזרזו ורצונו מעוזו ועבודתו ראש שמחתו עד אשר לא ירגיש ברעב ובצימאון וקור וחום. לעומת זאת השכיר ירגיש ברעב ובצימאון.

והנמשל: העובד עבודת ה' כל ימיו, אמנם נפשו זכה וטהורה, עם כל זה לא ישיג הצדיק הזה לעבוד את ה' באותה עבודה כמו זה שהיה בעל תאווה שכל חייו התאווה תאוות גדולות והיה מוכן לעשות הכל למלא תאוותו ועתה כאשר זה בעל התאווה התהפך לבבו לעבוד את השם יתברך, יודע הוא כי לא יצא ידי חובתו עד שיעבוד את ה' באותה דרגה אשר עבד בתחילה למלא תאוותיו. כי תחילה היה סוחר עם תאוות ליבו בגשמיות והיה בעל בית בעסק שלו ועתה לא יכבד עליו אם נאמר לו שילמד כל הלילה כי הוא יודע בעצמו כמה לילות עברו עליו שלא טעם טעם שינה בעסקו הקודם.

מספר בן איש חי:

ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, וחמשיתו יוסף עליו – נראה לי בסייעתא דשמיא, דאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עתידים הצדיקים שיאמרו לפניהם קדוש, כדרך שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא. ופרשתי בסייעתא דשמיא הכונה שיאמרו שלש פעמים קדוש, ולזה אמר כדרך שאומרים לפני הקדוש ברוך הוא, קדוש קדוש קדוש. והטעם שזוכין לדבר זה לעתיד דוקא, כי זכיית האדם בשלש פעמים קדוש קדוש קדוש, הוא מכח שלימותו בשלש קדושות, שהם קדושת המחשבה וקדושת הדיבור, וקדושת המעשה, לעת עתה אינה נמצאת שלימות שלש קדושות אלו כראוי אצל כל הצדיקים בלי שום חסרון, מה שאין כן לעתיד ישתלמו כראוי, ולכך זוכים בשבח שלש פעמים קדוש קדוש קדוש. והנה ידוע דאין האדם שלם בשלש קדושות הנזכרים, שהם של המחשבה והדיבור והמעשה, אלא אם כן יזכה לטבוח יצרו, על דרך מה שאמר דוד המלך ע"ה, ולבי חלל בקרבי, דקאי על יצר הרע שנקרא לב, ועל בעל תשובה באמת, אמרו רבותינו זכרונם לברכה, זובח יצרו ומתוודה עליו, ולכן בעל תשובה נקרא טבח, שעושה טבח ליצר הרע, ומי שזכה להיות טבח, שעושה טבח ליצר הרע, אז זוכה לשלימות שלש פעמים קדוש קדוש קדוש, שהם אחד במחשבה, ואחד בדיבור, ואחד במעשה, לכן תמצא שלש פעמים קדוש קדוש קדוש, רמוזים במילוי אותיות טב"ח שהם טי"ת בי"ת חי"ת, דשלשתם מלואם מספר קדוש, וזהו שכתוב ואת אשר חטא מן הקודש ישלם, דאות אל"ף רמז למחשבה שמכונית בשם אל"ף שהיא מכוסית ונעלמת, כמו שכתבו המקובלים ז"ל, ואות וא"ו רמז לקול שהוא הדיבור, דאות וא"ו ה"ס קול כנודע, ואות תי"ו רמז למעשה שהיא גלויה, ואין לך אות גלוי כמו תי"ו, מפני שהיא סופא דכל דרגין, ואין אות אחרת אחריה לכסותה, וזהו שכתוב וא"ת רמז למחשבה ודיבור ומעשה, הנרמזים באותיות וא"ת, אשר חטא מן הקודש, פירוש חיסר אותם מן הקדושה שלהם, מלשון ואני ובני שלמה חטאים, ישלם אותם בקדושתם, על ידי דחמשיתו היא התשובה הרמוזה באות ה"א שמספרה חמש יוסף עליו בתוספת מרובה, או וחמישיתו הם שתי אותיות ה"א ראשונה ואחרונה שבשם הוי"ה, תשובה עלאה ותשובה תתאה, יוסף עליו, חלק תיבת עליו לשתים, וקרי בה על י"ו הם אותיות י"ו שבשם הוי"ה שמשתלם בתשובה, כמו שכתבו המקובלים תשובה תשוב ה"א:

נמצא שלימות איש ישראל הוא בשלימותו בשלשה מיני קדושות הנזכרים, ולכך כמה דברים יקרים ניתנו לישראל בשילוש, דהתורה שהיא חיותם משולשת בתורה נביאים וכתובים, ונתנה בירח תליתאי, על יד תליתאי, וכן המצות הם משולשים, שהם מצות וחוקים ומשפטים, וכן התפילות משולשים, שחרית מנחה ערבית, וכן מקום התפלה שהוא בית הכנסת הוא גם כן משולש בשלש קדושות, ששם קדושת ספר תורה שהיא כנגד קדושת המחשבה שבאדם, כי התורה היא חכמה ששם סוד המחשבה, ולכן נקראת תורת חסד כמו שכתוב ותורת חסד על לשונה, ולכך נתנה על ידי משה רבינו ע"ה, שהוא יסוד דחכמה, ועוד שם קדושת ארון הקודש, שהיא פחותה מקדושת ספר תורה, והוא כנגד קדושת הדיבור, כי כל דבור הוא סוד כלים, ועוד שם קדושת בית הכנסת עצמה שהיא פחותה מקדושת ארון הקודש, וזו היא כנגד קדושת המעשה, ולכך נצטוינו לנהוג כבוד ומורא בבית הכנסת, כי המכבד את בית הכנסת שהיא משולשת בשלש קדושות, שיהיה נשפע קדושה משולשת לנפש רוח נשמה שלו יהיה קדוש בשלוש קדושות:

בס"ד

דרשה לפרשת ויקרא מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו שליט"א כפי שהועבר אלי ע"י ידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.

קול צופיך 442 פרשת השבוע
ויקרא – זכור תשס"ח – שבת זכור
הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני – כיצד?

פרשת השבוע פותחת בפסוקים: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'. אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'" (ויקרא א, א-ג). שואלים חז"ל, מדוע נאמר "יקריב אותו לרצונו", והרי לכאורה זו סתירה, כי "יקריב אותו" משמע בעל כרחו, ו"לרצונו" משמע מדעתו?

על זה ביאר רש"י: "יקריב אתו – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו? תלמוד לומר 'לרצונו', הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", עכ"ל. וכתב הרמב"ם בפרק יד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה טז: "אף על פי שנאמר לרצונו, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

דברי חז"ל הללו צריכים הבנה, שכן כל אחד מבין שמה שאומר "רוצה אני" נובע מחמת הכרח כיון שהכו אותו ויש לא צער וכאב – וכי זה נקרא שעושה לרצונו?! והביאור הוא, בכל אדם יש את החלק הרוחני שלו שהיא הנשמה הקדושה, ויש את החלק הגשמי והבהמי שהוא גופו. נשמתו של האדם רוצה ומשתוקקת להביא את הקרבן, אבל בגשמיותו הוא מרגיש שאין הוא רוצה להביאו, לכך צריכים "לשבור" את המחסום הגשמי שבגופו, ואז יצרף את רצונו לרצון נשמתו הקדושה וירצה באמת ובתמים להביא את הקרבן.

וכתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות גרושין הל' כ') על אדם שחייב לגרש את אשתו ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני, וז"ל הרמב"ם: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו' ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס? וכו' שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה לעשותו, כגון: מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר ורוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו", עכ"ל הרמב"ם.

זאת אומרת, שכופין את היצר, מאחר שהוא המעכב.

ויש מבארים על דרך מה שמבארים על אלו שהיו מעלים מעשר שני לירושלים, ועליהם התורה כותבת (דברים יד, כג) "למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים". וקשה, מה הקשר בין הדברים? ומבארים, בשעה שאדם נכנס למקדש ומתבשם מהקדושה האופפת אותו, ומתפעל מהזריזות הגדולה שבעבודת הכהנים, ומתעלה משירת הלויים, אז הוא רוכש וקובע בנפשו יראת ה' לכל הימים. כך גם כאן, כשאדם אינו רוצה להביא את הקרבן, צריכים לכפות אותו להביאו אפילו נגד רצונו עד "פתח אוהל מועד", ואז בהגיעו לשם מובטח שתאחז אותו הקדושה המיוחדת שבבית המקדש, ותרומם אותו ההתפעלות שבראיית זריזות הכהנים בעבודת ה', והתעלות מיוחדת שבשמיעת שירי הלויים, ואז ממילא יהיה "לרצונו".

וז"ל התוספות (ב"ב דף כ"א ע"א ד"ה כי מציון): "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד ליראה שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה". ואם כן כך הפירוש: מכין אותו עד שיבוא לפתח אוהל מועד ומכאן והלאה נהפך "לרצונו". הוא מביא ממש מתוך רצון אחרי שדבקה בו קדושה ויראת שמים ממקום המקדש.

"ולא ידע ואשם ונשא עוונו"

בהמשך הפרשה כתוב: "וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו?ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו?ֹנוֹ" (ויקרא ה, יז). ובפרשת מטות נאמר "וְאִם הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל נְדָרֶיהָ וֶאֱסָרֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם וה' יִסְלַח לָהּ כִּי הֵנִיא אָבִיהָ אֹתָהּ" (במדבר ל, ו). מבאר רש"י (שם): וה' יסלח לה – במה הכתוב מדבר, באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה ואע"פ שהוא מופר, ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחומר לשאינן מופרים".

אומרת הגמרא במסכת קידושין (דף פא ע"ב): "רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי (כשהיה מגיע רבי עקיבא לפסוק זה "אשה הפרם וה' יסלח לה" – באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, שהיא צריכה כפרה וסליחה, היה בוכה), אמר, ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אמרה תורה צריכה כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר – על אחת כמה וכמה. כיוצא בדבר אתה אומר ולא ידע ואשם ונשא עונו, כשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוין לאכול שומן ועלה בידו חלב, אמרה תורה ולא ידע ואשם ונשא עונו, מי שנתכוין לאכול חלב ועלה בידו חלב על אחת כמה וכמה. איסי בן יהודה אומר, ולא ידע ואשם ונשא עונו על דבר זה ידוו כל הדווים", עכ"ל הגמרא.

מגמרא זו למדנו שר"ע היה לכאורה רגשן ומגיע לידי בכי בהתבוננו בדברים מצערים וכואבים, וכמו שאמר איסי על זה ידוו כל הדווים (שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון – רש"י).

ומאידך, מגמרא אחרת אנו רואים שטבעו של ר"ע היה שאינו ממהר לבכות.

הגמרא במסכת מכות (דף כ"ד ע"ב) אומרת: "פעם אחת היו רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע ורבי עקיבא, עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם (ומשמע שגם ר"ע קרע את בגדיו), כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת', ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' וגו', ובזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה, אמרו לו עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו

כתוב "'כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיח נִיחֹחַ" (ויקרא ב, יא-יב). השאור הוא סמל הגאווה, כי הוא מתנפח כמו האדם שמתגאה. והדבש – הוא סמל לתאווה. ואומרת התורה אל תכניס תערובת של גאווה או תאווה בקרבן שאתה מקריב לה'. כלומר, שלא יתגאה האדם בקרבן שהוא מקריב, וכן שלא יתאווה לאכול את בשר הקרבן, אלא יכוון שכל רצונו לשם שמים בלבד. רק בחג השבועות מצינו שמקריבים שתי לחם חמץ ומביאים ביכורים שיש בהם דברים מתוקים כגון: תמרים ותאנים, אבל לא מעלים אותם על גבי המזבח אלא משאירים אותם למטה. ואומרים לאדם: תעשה את המצווה לא לשם גאווה וכבוד ולא לשם תענוג אלא לשם שמים. אבל לילד קטן אומרים: תלמד טוב – תקבל מתנה, תלמד טוב – ניתן לך ציון טוב. הילד הוא בבחינת "קרבן ראשית", בתחילת לימודו, וכדי להרגיל אותו בדרך התורה והמצווה מותר לתת לו מתנה וכדו'. ואומר הרמב"ם שאם הילד מפריע מותר להענישו "ברצועה קטנה" (פ"ב מהל' ת"ת הל' ב), אבל יותר טוב שיתן לו שאור או דבש, היינו ישבחו או יתן לו דבר מתוק כדי להמשיך לבו ללמוד תורה. ואפילו מותר לפתוח תלמוד תורה ליד תלמוד תורה אחר, כי על ידי זה תהיה תחרות בין המלמדים מי ילמד יותר טוב שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (רמב"ם שם הל' ז).

שבת זכור

מחיית עמלק, בזכירה ובאמירה

בסוף פרשת כי "תצא" התורה מצווה לזכור את מעללי עמלק, ושם גם מצוה למחות אותו, וכך כתוב (דברים כה, יז-יט): 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק וכו' תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח. ויש לשאול, מדוע בפסוק י"ז כתוב "זכור", ובפסוק י"ט כתוב "לא תשכח", שכן לכאורה יש כאן כפילות. והנה, שתי מצוות אלו נפסקו ברמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ה), ושם גם מבאר מדוע התורה כופלת וכותבת: "זכור" וגם "לא תשכח", "וז"ל: "וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק' – ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו", עכ"ל. גם הרמב"ן (שם) האריך לבאר את הכפילות שב"זכור" ו"אל תשכח", וכך כותב: "זכור את אשר עשה לך עמלק – כבר הזכרתי המדרש שדרשו בו בספרא יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן בספרי, זכור את אשר עשה לך עמלק, בפה. לא תשכח, בלב. ולא ידעתי מה היא הזכירה הזו בפה, אם לאמר שנקרא פרשת עמלק בציבור, ונמצינו למדין מן התורה בשניה זכור, ויהיה סמך למקרא מגלה מן התורה. והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו. וכן במעשה מרים נצטוינו להודיעו לבנינו ולספר בו לדורות, ואע"פ שהיה ראוי גם להסתירו שלא לדבר בגנותן של צדיקים, אבל צוה הכתוב להודיעו ולגלותו כדי שתהא אזהרת לשון הרע שומה בפיהם, מפני שהוא חטא גדול וגורם רעות רבות ובני אדם נכשלים בו תמיד, כמו שאמרו והכל באבק לשון הרע", עכ"ל. כלומר, שהתורה מצווה אותנו גם לזכור וגם לומר ולספר לאחרים על מעלליו של עמלק, כדי שנבין כמה רעות עשה באותם הדברים, ונדע לפרוש מהם. וכיון שמצוה עלינו לדעת את הדברים שעשה עמלק, מפרט רש"י את הדברים, וכך כותב (בפר' כי תצא שם) על מה שכתוב "ויזנב בך", וז"ל: "ויזנב בך – מכת זנב, חותך מילות וזורק כלפי מעלה", עכ"ל. כלומר, שהיה מלגלג על מצות מילה. ועל הפסוק "אשר קרך" מבאר רש"י (שם): "אשר קרך בדרך – לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטומאה. דבר אחר, לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים", עכ"ל.

טעם ושורשי המצוה

ב"חינוך" (סימן תר"ג-תר"ה) מביא את טעמי ושורשי המצוה של מחיית עמלק, וז"ל: מצוה לזכור מה שעשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים, שנצטוינו לזכור מה שעשה עמלק לישראל שהתחיל להתגרות בם בצאתם ממצרים בטרם נשא גוי וממלכה ידו עליהם, וכענין שכתוב ראשית גוים עמלק, ותרגומו, ריש קרביא דישראל הוה עמלק, שהכל היו יראים מהם בשמעם היד הגדולה אשר עשה להם ה' במצרים, והעמלקים ברוע לבבם ובמזגם הרע לא שתו לבם לכל זה ויתגרו בם, והעבירו מתוך כך יראתם הגדולה מלב שאר האומות, וכענין שמשלו בזה משל רבותינו זכרונם לברכה ליורה רותחת שאין כל בריה יכולה לירד לתוכה, ובא אחד וקפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה הקר אותה לאחרים. ועל זכירת ענינם זה נאמר, זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. משרשי המצוה, לתת אל לבנו שכל המיצר לישראל שנאוי לפני השם ברוך הוא, וכי לפי רעתו וערמת רוב נזקו תהיה מפלתו ורעתו כמו שאתה מוצא בעמלק, כי מפני שעשה רעה גדולה לישראל שהתחיל הוא להזיקם ציונו ברוך הוא לאבד זכרם מני ארץ ולשרש אחריו עד כלה. מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב זכירה זו היא בלב ובפה, וכן הוא בספרי, זכור את אשר עשה וגו', יכול בלבבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, עד כאן בספרי, כדי שלא ישכח הדבר, פן תחלש איבתו ותחסר מהלבבות באורך הזמנים וכו'. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים כי להם לעשות המלחמה ונקמת האויב, לא לנשים. ועובר על זה ולא זכר בלבו וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל ביטל עשה זה, וגם עבר על לאו הבא על זה שהוא לא תשכח, כמו שנכתוב בסוף הלאוין שבסדר זה [מצוה תר"ה] בעזרת השם. עוד כותב ה"חינוך" (סי' תר"ד) וז"ל: "מצוה להכרית זרעו של עמלק, שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן, ועל זה נאמר [דברים כ"ה, י"ט], תמחה את זכר עמלק, שבכלל זכר הוא הכל. וכבר טעה בנקוד תיבה זו גדול הדור, והוא יואב בן צרויה, והשאיר מהם הנקבות, לפי שרבו לא השגיח יפה עליו כשלמדו מקרא זה ונשתבש יואב וקרא זכר, כמו שבא בבבא בתרא פרק לא יחפור [כ"א ע"ב]. וזאת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין כ' ע"ב] שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק. ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם. ועובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה", עכ"ל. ועוד כותב: (סי' תר"ה) וז"ל: "שלא נשכח מעשה עמלק שעשה עם אבותינו בצאתם ממצרים. שנמנענו מלשכוח מה שעשה עמנו עמלק, כלומר התחלתו להזיק לנו, ועל זה נאמר בפרשה זו של עמלק [דברים כ"ה, י"ט], לא תשכח. וכתוב בספרי, זכור, בפה, לא תשכח, בלב, כלומר לא תשליך שנאתו ולא תסירה מנפשך בענין שתשכח אותה.

עמלק – קירור להט המצוות

עוד צריכים לדעת שמטרתו ותפקידו של עמלק הוא לקרר את התלהבותם של ישראל בכלל ושל כל יהודי בפרט, וזהו: "אשר קרך", כלומר לקרר את האדם. חובתו של כל אחד היא לדעת את הדברים ולדחות אותו ולזרוק אותו. היה ע"ה חכם מנשה שלו מספר ממחיש את העניין במשל לאדם שהיה רגיל לקום בזריזות עוד לפני עמוד שחר, והיה קורא תיקון חצות, והולך לבית הכנסת להכין את עצמו לתפלה. יום אחד בא מאוחר לביתו ועלה על יצועו לישון מאוד מאוחר, עד שאמר לאשתו שהוא חושב לישון עם בגדיו כיון שלא נשאר לו זמן רב לישון. אותו לילה ירד גשם זלעפות וברד וגם שלג, ואמרה לו אשתו בדאגה איך יצא במזג אויר שכזה, אבל הוא אמר לה שלא יבטל את קביעותו וילך בכל מצב. ובאמת, לפני עמוד השחר קם ללכת. בא היצר הרע והתחיל לקרר אותו, ואמר לו מה לך לקום כעת וללכת, הרי ראה בעצמך את מזג האויר, כבר מאתמול כל העסקים והחנויות סגורים מחמת השלג, אי אפשר לגשת לשום מקום, אי אפשר ללכת בחוץ, מה אתה חושב שאתה הולך לעשות. והוא בכל זאת התאמץ וקם. ראה היצר הרע שלא הצליח לקררו ושוב ניגש אליו ואמר לו הרי אף אחד לא יבוא לבית הכנסת ואין אף אחד ברחובות. אותו יהודי לא שעה לדברים והתגבר כארי, ובעודו מתלבש שוב תקף אותו היצר לקררו בכל דרך ואמר לו אין אף אחד ברחוב. אותו יהודי שדבק בקביעותו בכל דרך הדף את טענות היצר מעליו ואמר לו מה אתה אומר לי שמסוכן לצאת וכי אין אף אחד ברחוב, אם כן לפי דבריך איך אתה עצמך יצאת והסתובבת והגעת אליי!? אין זאת אלא שבשביל להחליש אותי הגעת והתגברת על כל המכשולים, אם כך גם אני אתגבר על כל המכשולים ואלך בכל מצב. כך המחיש חכם מנשה שלו ע"ה את דרך הקירור של היצר לכל התלהבות במצוות, ואת זאת אנו מחוייבים לזכור ולמחות בכל דרך אפשרית.

שלושה כוונות בקריאת שמע

גם בתפילה אנו מכוונים על מחיית עמלק – בברכות של קריאת שמע. הנה אנחנו אומרים בתפלה "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה להודות לך" וכו'. ויש ללמד את החזנים שלא למהר באמירת מילים אלו אלא לקוראם בנחת ובמתינות מילה במילה, משום שיש כאן כוונה לזכירת כמה מצוות. כשאומרים "וקרבתנו מלכנו" מתכוונים למצות עשה שאנו מצווים לזכור את מעמד הר סיני ומעמד מתן תורה. כשאומרים "לשמך הגדול" מתכוונים לזכור שאין השם [הוי"ה] שלם ואין הכסא שלם עד שיימחה זרעו של עמלק. וכשאומרים "באהבה להודות לך" אנו מתכוונים להודות להקב"ה שנתן לנו פה להודות לו יתברך על כל חסדיו הרבים והעצומים אתנו, ומכאן עלינו להזהר שלא להשתמש בו לומר דברים בטלים. וחובה על כל אחד ואחד לכוון בדברים אלו, בשעה שאומר את הדברים הללו. ולכן החזן יאמר את זה בהטעמה ובאטיות, שיספיק כל אדם לכוון בדבר זה.

קריאת זכור מדאורייתא ובמניין

מרן פסק בשולחן ערוך (סי' תרפ"ה סי"ז) שחובה לקיים מצות מחיית עמלק, וממילא חובה לקרוא פרשה זו בציבור דוקא, וז"ל: "יש אומרים, שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא. הגה – ואם אי אפשר להם לבא, מכל מקום יזהרו לקרותם בנגינתם ובטעמם", עכ"ל. וכותב על זה ה"משנה ברורה" (שם, סקט"ז) בשם תרומת הדשן, שחובת קריאת זכור בציבור גדולה ממקרא מגילה, לפי שמגילה אפשר לקוראה ביחיד (ללא דרך אחרת), ומביא את דעת המ"א שמקרא מגילה עדיף כיון שיכול לשמוע קריאת "ויבוא עמלק" בפורים – אך לדעתו דעה ראשונה עיקר, כיון שבקריאה שקוראים בשבת מובא טעם זכירת עמלק כדי לספר לבנינו מה שעשה אותו רשע, וזה ליתא בפרשת "ויבוא עמלק". וז"ל: "למקום שיש מנין וכו' – היינו אפילו יש לו ספר תורה בביתו אלא שאין לו מנין בביתו. ואפילו אם נאמר דמנין לפרשה זכור הוא מדרבנן בעלמא, עכ"פ עיקר קריאת זכור הוא דאורייתא. והנה, בתרומת הדשן כתב דשמיעת קריאת פ' זכור בעשרה עדיף יותר ממקרא מגילה בצבור, שמקרא מגילה לדעת רוב הפוסקים סגי בזמנו ביחיד וע"כ אם א"א לו לקיים שניהם יראה לקיים קריאת פ' זכור בצבור. אבל המ"א מצדד דטוב יותר שיבוא למקום שקורין המגילה בצבור ופרשת זכור יוצא ע"פ הדחק במה שישמע הקריאה בפורים פרשת ויבוא עמלק דבזה נמי זוכר מעשה עמלק ויוצא י"ח ור"ל דיוצא מדאורייתא. והנה למאי דקי"ל לעיל בסימן ס' דמצות צריכות כונה יהיה צריך בעת שמיעת פרשה זו לכוין לצאת בזה מ"ע של זכור אבל לענ"ד עיקר דינו של המ"א צ"ע דהא כתיב בתורה זכור את אשר עשה וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' תמחה וגו' והכונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו כמו שכתב הרמב"ן בביאורו וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק", עכ"ל.

אם נשים חייבות ב"זכור"

דנו הפוסקים, האם קריאת זכור היא מצות עשה שהזמן גרמא, שכן חכמים קבעו לה זמן לקוראה בשבת שלפני פורים בכל שנה, או דילמא אין זו אלא תקנה, אבל כיון שמדאורייתא אין לה זמן קבוע, אין זה נחשב שהזמן גרמא, והנפקא מינה אם נשים חייבים בה או לא. שאלה זו הובאה לפני גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א (ב"תורה לשמה סי' קפ"ז), והשיב להם שאין זה נחשב "שהזמן גרמא" בכך שחכמים קבעו לה זמן בשבת שלפני פורים, ומכל מקום אין חיוב לנשים בקריאה זו מטעם אחר. וז"ל: "שאלה – מצות עשה של זכירת עמלק, דמן התורה אין לה זמן קבוע, אלא שחז"ל קבעוה בשבת שלפני הפורים לקרות בצבור פ' זכור, וכמ"ש בתרומת הדשן סי' ק"ח וכמ"ש במג"א סי' תרפ"ד, ונמצא כי מן התורה מצוה זו אינה ממצות עשה שהזמן גרמא, ורק על ידי שקבעו אותה חז"ל בשבת שלפני הפורים נעשית מצות עשה שהזמן גרמא. ונסתפקנו אם הנשים חייבין בה כיון דמן התורה היא מצות עשה שאין הזמן גרמא דנשים חייבות בם, או דילמא אזלינן בתר רבנן שעשו אותה מצות עשה שהזמן גרמא דפטורים הנשים, יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.

תשובה – הנשים גם מן התורה פטורים ממצוה זו מטעם אחר וכמ"ש בס' החינוך ז"ל וזה לשונו, מדיני המצוה מ"ש ז"ל שחיוב זכירה זו בלב ובפה. וכן הוא בספרי זכור את אשר עשה, יכול בלבבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהא שונה בפיך, ע"כ בספרי, כדי שלא ישכח הדבר פן תחלש איבתו ותחסר מן הלבבות באורך הזמנים, ואל הזכירה הזאת בלב ובפה לא ידענו בה זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטווינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, והטעם, כי הזכירה ההיא העיקר בדת וכו' – אבל טעם זכירת מה שעשה עמלך אינו רק שלא תשכח שנאתו מלבבינו, ודי לנו בזה לזכור הענין פעם בשנה או בשתי שנים או בשלש. והנה, בכל מקומות קוראים ישראל ספר התורה בשנה אחת או בשתים או בשלש לכל הפחות, ויוצאים בכך ממצוה זו. ואולי נאמר כי מנהגן של ישראל לקרותה בשבת מיוחד בכל שנה ושנה תורה היא, ומפני מצוה זו הוא שקבעו כן, והוא השבת שלפני הפורים לעולם וכו'. ונוהגת מצוה זו בכל זמן בזכרים, כי להם לעשות מלחמה ונקמת האויב ולא לנשים. והעובר על זה ולא זכר בלבו וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל, ביטל מצות עשה זה, וגם עבר על לאו הבא על זה שהוא לא תשכח, כמ"ש בלאוין בע"ה, עכ"ל, ע"ש. הרי, כי מצוה זו גם מן התורה אינה נוהגת בנשים משום דלא בני מלחמה נינהו, ולכן ליתנהו בזכירה, כי חיוב הזכירה הוא בעבור המלחמה והנקמה שצריך לנקום ממנו, וא"כ בטל הספק שלכם. [פעם אמרתי בכנס של חיילות שהן חייבות לקרוא זכור, כיון שעושות מלחמה עם נשק, וחייבות].

אך נידון השאלה שלכם שייך למשאל אותו גם על העבדים, כי העבד חייב במצות שהאשה חייבת בהם, ופטור ממצות עשה שהז"ג שהאשה פטורה, וכמ"ש רז"ל דגמרינן לה לה מאשה. מיהו, ודאי כי מצוה זו אשר מן התורה אינה ממ"ע שהז"ג אע"פ שהאשה פטורה ממנה, משום דלא שייכא בה מ"מ העבד חייב, כי העבד הוא זכר, ובכלל אנשי המלחמה ולנקום נקם, ודמי הא למצות בל תשחית ובל תקיף אע"פ שאין האשה חייבת העבדים חייבין, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' ע"ז פרק י"ב הלכה ב' ע"ש. וכן המילה, דלא שייכה בנשים, העבדים חייבין בה. והשתא על העבד שפיר נופל הספק שלכם דמן התורה הוא חייב במצוה זו שאין הזמן גרמא, אך רבנן קבעו לה זמן ועשאוה ממצות שהז"ג, וממילא נפטר העבד כי הוא פטור ממצות שהז"ג.

והנה נראה פשוט דהעבדים חייבין בזה דלא אתי תקנתא דרבנן ופקע לחיוב דאורייתא לגמרי, כי הן אמת מצינו שהעמידו חכמים דבריהם במקום תורה בשב ואל תעשה, וכגון לולב ושופר היינו דוקא לפרקים בעת שיזדמן ר"ה ויו"ט בשבת אבל למעקר לגמרי מכל וכל זה לא היה ולא נמצא. והשתא גבי עבדים אי אזלת בתר תקנתא דרבנן מעקר מנייהו המצוה לגמרי בכל ימיהם וזה לא אפשר להיות. והנה, גדולה מזו מצינו בענין הגט וכו', והוא הדין הכא שהן אמת שקבעו חכמים זמן למצוה זו בשביל ציבור, אם מהקביעות הזה נמשך לבטל המצוה מן העבדים לא נזיל בתר תקנתא דרבנן לגבי עבדים, אלא מוקמינן להו אדין תורה. והנה, ת"ח אחד נר"ו הביא ראיה לנידון השאלה דאזלינן בתר דאורייתא, ממ"ש בש"ע א"ח סי' ק"ו סעיף א' נשים ועבדים וקטנים אע"פ שפטורים מק"ש [מפני שהיא מ"ע שהז"ג] חייבין הם בתפלה מפני שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא, ע"ש. הרי מוכח, דאזלינן בתר תורה, כי חכמים קבעו זמן לתפלה. והיה זה שלום וא-ל שד-י ה' צב-אות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו", עכ"ל. והנה, בספר "ידי חיים" סי' תרפ"ה כותב מרן הבא"ח שנשים חייבות בפרשת זכור. גם הרב "כף החיים" סופר כותב (סי' תרפה סק"ל) בעניין נשים אם חייבות בקריאת "זכור", ודעתו שלא חייבות מעיקר הדין לשמוע את הקריאה, אבל חייבות בזכירה, וז"ל: "נשים אין חייבות לשמוע פ' זכור כמו שכתב הרב למודי ה' דף ע"ד יעו"ש. ער"ה או' ב'. אבל בעיקר המצוה לזכור מעשה עמלק חייבים, שהרי היא מצוה שלא הזמן גרמא, ונשים חייבות. ומה שקורין אותה קודם פורים, אינה אלא תקנת חכמים כנז"ל. וגם, אם באים לשמוע, יש להם שכר שהרי אפילו מצוה שאין אדם חייב בה אם עושה אותה יש לו שכר, אלא שאינו כמו שכר המצוה", עכ"ל.

מהאמור יוצא, שכל אשה תשתדל עד כמה שאפשר לבוא לבית הכנסת ולשמוע קריאת "זכור", ואם לא יכולה – שתקרא את זה לפחות בביתה מתוך החומש. גם איש זקן או חולה שלא יכול לבוא לבית הכנסת, יקרא את "זכור" מתוך החומש, ורצוי שיקרא את הפרשה עם פירוש רש"י שם, כדי שידע ויבין ויצא ידי חובת "זכירה", כי לולא הבנה אינו יכול לזכור.

עמלק הוא בבואה של מעשינו

יש לדעת שהמלחמה של עמלק מתעוררת בהתאם למעשינו. כל עוד אנחנו נלהבים במסירות נפש לקיים את מצוות הבורא וללמוד את תורתו בכל עת ובכל מצב, אזי תורה מגנא ומצלא גם מפגיעותיו של עמלק. אבל ברגע שאנחנו מרפים ידינו מעבודתו יתברך, עמלק מתעורר עלינו להרחיקנו מכל קיום מצוות ולימוד התורה. משלו את העניין לכפרי ששמע על "המצאה" שנקראת "ראי", ורצה מאוד לרכוש אחד לעצמו. הוא הלך לעיר ונכנס לקנות ראי בחנות שמוכרים שם מראות. כשיצא החוצה הביט בראי והסתכל על עצמו, וראה והנה פניו וזקנו מלוכלכות עד שמאס בעצמו מאוד. הוא היה בטוח שהראי היה פגום ומלוכלך מאוד, עד שחזר בכעס לחנות וקבל בפני בעל החנות שמכר לו ראי שמאוד מלוכלך. המוכר הבין שהלה אינו יודע דבר מטיב המראות, ואמר לו שיש לו פתרון לבעיה. הוא לקח אותו לקנות לעצמו חולצה יפה ומגבת, ולקח אותו למקוה שיתרחץ. אחרי שהתרחץ ולבש את החולצה היפה והנקיה, ואמר לו כעת תראה את עצמך בראי. הסתכל הלה בראי והנה הוא יפה ונקי, והיה מרוצה מאוד. כך אנחנו חשופים למתקפותיו של עמלק, שכל עוד אנחנו מחושלים ולהוטים בקיום המצוות ובלימוד התורה, לא יפגע בנו עמלק כלל ועיקר. [המשילו גם באותו עניין, שפעם הלך כפרי אחד לבקר את אחותו בעיר, והיה בביתה ארון בגדים שדלתותיו מצופים ראי גדול. כשעבר ליד הארון ראה והנה "אדם אחר" נמצא שם, הוא כעס מאוד ורצה להכותו, והנה אותו "אדם" שמעבר לראי עשה בדיוק כמותו והרים את ידו להכותו, עד שעלה כעסו מאוד והתחיל לזעוק ולצעוק. אחותו באה לראות מה קרה לאחיה, וראתה את המחזה המוזר, שאחיה נלחם בבבואה שלו. אמרה לו אחותו שהיא יודעת איך להשקיט את ה"מלחמה". היא ביקשה ממנו לדבר לאותו אדם יפה ובחיוך, והיא מבטיחה לו שגם אותו "אדם" יעשה בדיוק כמותו, וכך היה]. והנה במעמד הר סיני כתוב "ויחן" שם ישראל נגד ההר בלשון יחיד, ללמדנו שהיו כאיש אחד בלב אחד, ובזכות זה זכו למתן תורה ולעוצמה שאין לשום אומה ולשון שליטה עלינו.

אם חרשת תקרא הלל במקום מגילה

יש שאלה למה לא אומרים הלל בפורים. ובגמרא כתוב קריאתה זהו הילולה. ובגמרא כתוב "אכתי עבדי דאחשורוש אנן", כי כשיצאנו ממצרים יצאנו מהם, אבל מעבדותו של אחשורוש לא השתחררנו. הרמב"ם לא הביא את זה אלא כתב שלא אומרים הלל בפורים, והנפקא מינה בזה שאם אין לו מגילה יקרא הלל. והחיד"א אומר שלא תקנו. למה הרמב"ם לא מסכים לזה? כי קשה לו וכי אנחנו עבדי דאחשורוש, הרי עם ישראל בכל העולם כולו לא עבדיו של בוש ולא של פוטין ולא של אף אחד, עבדיי הם ולא עבדים לעבדים, ולכן לא רצה להביא את הסברה של הגמרא. ויש נפקא מינה בדבר הזה באשה שהיא חרשת, או שלא יכולה לבוא לבית הכנסת לשמוע מגילה, האם תקרא הלל או לא.

והנה, דין אשה בקריאת מגילה שונה מדינה לגבי שמיעת זכור, שכן כל הנשים חייבות במקרא מגילה, מפני שאף הן היו באותו הנס. והנה, מרן הרי"ח הטוב נשאל (בתורה לשמה סי' קצ"ד) אם אשה חרשת חייבת במקרא מגילה, וז"ל: "שאלה – אשה חרשת שאינה יכולה לשמוע מגילה מאחרים וגם היא עצמה אינה יודעת ללמוד כלל ורק יודעת ללמוד תפילת חול ושבת שלמדה בהיותה בריאה ובכללם יודעת לומר ההלל, אם נורה לה שתקרא הלל בפורים במקום מקרא מגילה, יורינו ושכמ"ה. תשובה – ידוע פלוגתא דרב נחמן ורבא במגילה דף י"ד ע"א בטעם שאין קורין הלל בפורים, דר"ן סבר קריאתה היינו הלולא, ורבא סבר משום דכתיב עבדי ה' ועדיין הוו עבדי אחשורוש, ע"ש. וכתב הגאון המאירי ז"ל, דנ"מ בין תרי טעמי הנז' למי שאין לו מגילה, דלר"ן יקרא ההלל, ולרבא לא יקרא. והנה, הרמב"ם ז"ל הביא טעמא דר"ן, אך הראשונים לא כתבו האי נפקותא, דהגאון המאירי ז"ל. וצריך טעם לזה, וכעת אין הפנאי מסכים, ואיך שיהיה נראה מכל הנז' דהאשה הנז' נורה לה שתגמור ההלל אך לא תברך עליו. ואין לטעון ולומר, דהלא ארז"ל כל הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף, וכתב המג"א בסי' תקפ"ד מה שנהגו לומר תהלים כולו בר"ה ויוה"כ שבכללו ההלל הוא מותר, משום דאומרו דרך תחינה, ע"ש. וא"כ, לרבא דלית ליה האי טעמא, איך תהיה רשאית לומר הלל בפורים שלא תקנו בו חז"ל הלל, די"ל באמת דלא אמרו הא מחרף ומגדף אלא כשאינו אומרו בעבור נס הנעשה באותו יום, אבל אם אומרו בעבור נס השייך לאותו יום לית לן בה. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כה דברי הקטן יחזקאל כחלי נר"ו", עכ"ל. [וכבר ידוע שעשו על זה חשבון ש"יחזקא"ל כחל"י הוא בגימטריא של שמו של הבן איש חי ע"ה. וייזכר לטוב, רבי יעקב סופר שליט"א נכדו של בעל הכף החיים, האריך בהקדמה לספר תורה לשמה החדש להוכיח שזה ממרן בעל הבן איש חי, אבל יש הרבה מקומות שאין הוכחה גמורה שהדברים הם דבריו של מרן בעל הבן איש חי]. וכך כותב ה"ברכי יוסף" (סי' תרצ"ג סק"ד) וז"ל: "אין קורין בו הלל. הרב המאירי בפסקיו ריש דף ט"ו, כתב, דלטעם קריאתה זו הלילה, אם אין לו מגילה יאמר הלל, ולטעם אכתי עבדי אחשורוש, אף שאין לו מגילה לא יאמר הלל, וראשון נראה יותר. עכ"ד. ומסתמות דברי הפוסקים משמע דאין בו הלל לעולם, וטעמא, דרבא הוא דאמר אכתי עבדי וכו', ולטעם זה לעולם אין לאומרו, והלכה כרבא, דהוא בתרא, ומה גם לפי גירסת הרי"ף והרא"ש והר"ן דגריס מתקיף לה רבא וכו', דקאמר לה בדרך אתקפא, ולא אתיבו עליה, ודאי הלכתא כוותיה", עכ"ל. ובשיורי ברכה הוסיף שם וכתב: "והרמב"ם כתב פ"ג דין ו', ולא תקנו הלל בפורים, שקריאת המגילה היא ההלל. ואפשר דגם לטעם זה אף מי אין לו מגילה לא יקרא ההלל בברכה, דמשום דקריאתה הללא לא תקון, מאחר דלא תקון גם זה דלית ליה מגילה אין לו לקרות, דלא פלוג רבנן", עכ"ל.

רמזי מוקפים ופרזים

ורמזו על חיובי מוקפים ופרזים מהפסוק: 'כי י"ד על כס י"ה, מלחמה לה' בעמלק" – מכאן הרי שיש חיובים ביום י"ד לפרזים, וחיובים ביום ט"ו (י"ה) למוקפים, וזה שייך לנשים ולאנשים (ובשבוע הבא נלמד את דיני וחיובי המוקפים והפרזים).

כל שונא ישראל מזרע עמלק

והנה יש בכל העולם שנאה כלפי עם ישראל, והיא נובעת מתוך קנאה. אומר הרש"ש, שגרממיא של אדום, ונראה שזו גרמניה, שיוצאת להשמיד חלק מעם ישראל, וכתב זאת זמן רב לפני השואה הנוראה. והיו אומרים, שהגרמנים כל הזמן היו אומרים "תודה רבה" "בבקשה" והיו מראים עצמם אנשי נימוסים, ולבסוף הראו את פרצופם האמיתי שהיו כחיית טרף. ולמרות שכל אלה שאין בהם נאצים ימ"ש, בכל זאת שונאים של עם ישראל. אנו מתפללים ומקוים למחייתו השלמה של עמלק, ושהכסא יהיה שלם, ושהשם יהיה שלם, כמו שכתוב "אִוָּ"הּ לְמוֹשָׁב לוֹ". ומאחר ואין אנחנו יודעים מי הוא ה"עמלק" שבדור שלנו, הרי שכל שונא ישראל הוא מזרע עמלק. על כן, במקום אחד כתוב "תמחה", ובמקום אחר כתוב "אמחה", מכאן שהקב"ה ימחה את שמו של עמלק, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *