פרשת ויקהל

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה (חלק א') בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

בס"ד

עלון שבועי של הלכות לפרשת ויקהל מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א. בסוף העלון הוספנו לינק של אתר בו תוכלו לקרוא עלון חדש על הפרשה שהוכן השנה.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

™\

בס"ד

של רבנו

פרשת ויקהל

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה א'

1. שאלה: למה נאמר לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה?

תשובה: הגמרא מציינת שאליהו הנביא זכור לטוב נענה בתפילת המנחה ולא יוותרו על חזרת התפילה רק באונס ולעת צורך גדול.

2. שאלה: מהי מנחה גדולה ומהי מנחה קטנה וכיצד מחשבים את זמנם?

תשובה: מנחה גדולה בעוד היום גדול ,כלומר משש שעות ומחצה ביום. ומנחה קטנה מתחילה מתשע שעות ומחצה ביום. חישוב הזמן הוא כך: סופרים את הזמן מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים ,ואת הזמן הזה מחלקים ל12 חלקים שווים שהם נקראים שעות זמניות.

3. שאלה: האם יש עניין לתת צדקה במנחה כמו שעושים בשחרית במילים: "ואתה מושל בכל " שכתוב לתת שלוש פרוטות לצדקה(שתי פרוטות בבת-אחת ואח"כ את השלישית כנודע).

תשובה: רבינו האר"י היה נותן צדקה גם במנחה למרות ש"אין נתינת הצדקה מוכרחת כמו בשחרית" כדברי הבן איש חי, ועל דרך הנזכר בשחרית, שתי פרוטות בבת-אחת ואת המטבע השלישית אח"כ.

4. שאלה: האם עדיף להתפלל מנחה קטנה?

תשובה: ידוע שמנחה נתקנה כנגד תמידין של בין הערביים, שבימים רגילים בבית המקדש היו מקריבים מתשע שעות, לכן עדיף תמיד להתפלל מנחה קטנה.

5. שאלה: מתי מותר להתפלל מנחה גדולה לכתחילה?

תשובה: מכיוון שבערב פסח שחל בשבת היו מקריבים את קרבן בין הערביים משש שעות ומחצה ולאחר מכן את קרבן הפסח ,על כן בכל פעם שיש שעת הדחק יהא מותר לכתחילה להתפלל מנחה משעה זו, כמו היוצא לדרך או בשבת קודש כשרוצה לשמוע הדרשה ולא יספיק הזמן לסעודה שלישית.

6. שאלה: פריעת שכר שכיר ביומו חשובה היא עד למאד, מה היה עושה בשביל כך רבינו האר"י?

תשובה: האר"י היה מתעכב מלהתפלל תפילת מנחה עד שקיעת החמה כדי לבקש מעות לפרוע לשכיר. ואם לא היו לו מעות לא היה נמנע והולך ומלווה מאחרים ופורע קודם לתפילת המנחה.

7. שאלה: עד מתי מותר להתפלל תפלת מנחה?

תשובה: מותר להתפלל מנחה כל משך בין השמשות, כלומר 13.5 דקות מהשקיעה.

8. שאלה: מה הדין להכנס להסתפר סמוך למנחה גדולה?

תשובה: אע"ג שמרן אסר. מכל מקום יש להקל כאשר יש לספר 2,3 זוגות מספריים, ונהגו העולם היתר בזה גם שהגיע מנחה קטנה.

9. שאלה: האם צריך להזהר שלא להשאר עם טלית ותפילין לאחר השקיעה?

תשובה: רבנו האר"י ז"ל היה נזהר בזה מאוד וכן כתוב בשער הכוונות.

10. שאלה: איך ניתן להתפלל מנחה וגם ערבית לפני השקיעה והרי זה שתי קולות שסותרות אחת את השניה?

תשובה: להלכה לא נפסק ממתי מתחיל ערבית. ונהגו בציבור לעשות שתי קולות שסותרות.

השאלה למעיין: מה הפתרון לאדם שרוצה לאכול והגיע זמן מנחה קטנה?

הנהגות וסיפורי צדיקים
מעשה באחד שנכנס לביתו והמקל בידו והכה את אישתו במקלו על כתפה הכאה חשובה, ואף על גב שכאב לה עם כל זה היא צחקה, ותאמר לו בצחוק, למה? והשיב לה, כדי לנסות אותך עם תצעקי, אז אדע כי אין את אישתי ועם לא תצעקי אז אדע כי את אישתי ועטרת ראשי, ועליך יאמר אשת חיל עטרת בעלה כי לא די שלא צעקת אלא צחקת.

והנה אחיו היה עומד בצד אחר הוא ואשתו עמו, קם הוא ונשק את אישתו והיא דחפה אותו בשתי ידיה ואמרה לו בפנים זועפות מה טיבה של נשיקה זאת. ויאמר האח השני לאחיו אחי מה אתה אומר על מעשה שלי הרי המעשה שלי והמעשה שלך הם רחוקים והפכיים זה מזה. אמר לו אחי כבר אמר שלמה המלך עליו השלום על דבר זה בחכמתו באומרו "נאמנים פצעי אויב ונעתרות נשיקות שונא" כי אשתי אשר אהבתה עמי אהבה דבוקה שהיא אהבה אמיתית ההכאה נחשבה בעניה כמו נשיקה ולכן לא צעקה אלא צחקה ואשתך שאין לה אהבה עמך אלא יש לה שנאה בלבבה הנשיקה נחשבה אצלה להכאה לכך נאמר" נאמנים פצעי אויב ונעתרות נשיקות שונא ".

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש". נ'ל בס'ד כי בימי החול אי אפשר להעביר כל היום כולו בעסק התורה, כי הרבה עשו כרשב'י ולא עלתה בידם, אלא יעשה כרבי ישמעאל שיחלק הזמן של היום ,שעות לעסק התורה , ושעות לעסקי הגוף ,וזה הטעם שנקראים ימי החול ימי מלאכה, והיינו כי באותיות מלאכה יש אותיות ה'א שרומזים לחלק גבוה שהוא עסק התורה, ושעות לעסקי הגוף, מלאכה יש אותיות ה'א שרומזים לחלק גבוה שהוא עסק התורה , , להביא בו פרנסתו, והטעם דאותיות ה'א רומים לחלק גבוה , דאיתא באותיות דרבי עקיבא ז"ל אין ה"א אלא שמו של הקב"ה המפור שבו נברא העולם וכו' ומה נשתנה מכל האותיות , מפני שכל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו הוא מרגיש בהם בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו , אבל אות ה"א אינו מקבל טומאה מפני כשהאדם מוציאו מפיו אינו מרגיש בו לא בשפתיו ולא בלשונו , ואין מוציא בה רוק מפיו , לכן כל שמות המפורשות אינם נכתבות אלא בה"א עכ"ל .

נמצא אות ה"א רומזת לשמו של הקב"ה ולכן אות ה"א במלואה שהיא בתוך אותיות מלאכה רומזת לחלק גבוה שהוא עסק התורה שהוא חלקו יתברך , ונשארו אותיות לכם רומזים על חלק הגשמי שהוא עסק הגוף , וכמו שדרשו רז"ל תיבת לכם האמור ביום טוב שהוא ר"ל להנאתכם, ולכך אמרו על יו"ט חלקהו חציו לה' וחציו לכם, ועל כן ימי החול נקראים ימי מלאכה, כי באותיות מלאכה רמוז עסק התורה באותיות ה"א, ועסק הגוף באותיות לכם, שצריך האדם לעסוק בימי החול בשתיהם לעשות עת לצורך הרוחני הרמוז באותיות ה"א, ועת לצורך הגשמי הרמוז באותיות לכם.

[עוד יוסף חי דרושים מרבנו יוסף חיים]

כי לקח טוב נתתי לכם…
"והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" (שמות ל"ו ג). הלא היו יכולים להביא בבקר אחד? אולם, הם עשו במתינות. הרי זה היה חטא העגל שעשו בבהלה יותר מדאי, ערב רב. דבר שבקדושה טוב שישאר על עוד בוקר. איתא בשפת אמת בשם הרבי ר' בונם ז"ל, על הפסוק, ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט יג). שהשגה צריכה להשאר אצל האדם למחרתו. אם הדבר לן – זהו סימן שהנקודה היא נקיה. [אמרי אמת ויקהל, תרפ"ו]: [ספר קול מבשר ח"א]

מצוותיך שעשועי
"הוכח תוכיח את עמיתך , ולא תשא עליו חטא" ( ויקרא יט' יז') כלומר , לא תאמר לו שחטא , רק תאמר שאתה חטאת וצריך לשוב וכיוצא . כי בהמצאה זו וכיוצא תועיל בתוכחתך . וצריך המוכיח לכלכל דבריו , שלא ילמד קטגוריא על ישראל וכל שכן שלא לזלזל בהם . וישים בלבו , כי גדעון הושיע את ישראל , בעבור שהליץ על ישראל . ולכן אמרו רז"ל בפירוש, שאינו רוצה יתברך שידברו קטגוריא על ישראל , ולא שיאמרו שיש להם עוונות . וישעיה הנביא ע"ה נכשל על שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" (ישעיה ו' ה'). ואמר בתנחומא רבא פרשת וישלח: לעצמך אתה רשאי , ולא לישראל שהקדימו עשיה שמיעה ומיחדים שמי פעמיים בכל יום. [כשלג ילבינו]

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

בס"ד

הלכות לפרשת ויקהל מספר בן איש חי שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

בס"ד

של רבנו

פרשת ויקהל
מלמדנו רבינו : שאם אדם לא ישים עיניו על כל דבר ודבר שעושה בשבת יכשל בעוון חילול שבת מכיוון שאדם רגיל במשך ימי החול לעשות מלאכות שונות, ומכח הרגל זה יכול לעבור על אבות מלאכה כגון קושר, בורר , טוחן וכדו' .

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה ב'

1. שאלה: ספסל שאחת מרגליו נשמטה מעט ונתרופפה האם מותר לתת מכה עליה ולחזקה ?

תשובה:אדם שנותן מכה לחזק בין שני קרשים עובר על תולדות בונה בשבת .

2. שאלה: ארון גדול האם מותר לפרק את הדלת שלו בשבת ?

תשובה:ארון או כלי גדול שגודלו אמה על אמה בגובה 3 אמות אסור ליטול דלתותיו בשבת .

3. שאלה:תיבה קטנה שיש לה צירים ורוצה ליטול הדלת שלה בשבת האם מותר לו לעשות זאת בשבת?

תשובה: דלתות של כלים קטנים שנשטפים מותר להוציאם בשבת אבל אסרו חז"ל להחזיר שמא יתקע בחזקה .

4. שאלה: מה דין לשלוף דלת מצירה בשבת או חלון שיכנס יותר אויר לחדר ?

תשובה: אסור בהחלט לעשות זאת בשבת שהרי סותר הוא חלק מבנין בשבת שהדלת או החלון מחוברים לבית .

5. שאלה: אדם שלקח פלטה של עץ שטוחה וכיסה בה חבית האם יש לה דין כלי ?

תשובה: אם עשה מעשה מלפני שבת הרי הוא מוריד משמעות ודין כלי לפלטת עץ זו .

6. שאלה: בור באדמה שיש לו כסוי האם מותר לפתוח אותו בשבת ?

תשובה:אם יש לו כלי אחיזה מותר שזה מוכיח עליו שהוא עשוי להטלטל .

7. שאלה: מדוע מותר לקרוע בשבת סלסלה שבתוכה פירות ?

תשובה: מותר לקרוע הסלסלה בכדי להגיע לפירות שזה דומה לשובר אגוזים על מנת להגיע לאוכל .

8. שאלה: עופות מבושלים שתפורים האם מותר לחתוך החוטים בשבת ?

תשובה: מותר לחתוך החוט שהרי אינו של קיימא וכן חוט שמלא תאנים מותר לקורעו בשבת .

9. שאלה: מה דין אדם שרוצה לסתום פי הנקב של חבית היין בשבת ?

תשובה: אם סותם זאת בשעוה הרי הוא עובר על איסור ממרח .

10. שאלה: האם מותר לישר בשבת משקפיים או מחט שנתעקם הברזל שלהם ?

תשובה: אסור לעשות זאת בשבת שהרי הוא מתקן כלי .

השאלה למעיין: מה דין אשה שרוצה לקלוע שערות ראשה בשבת ?

השאלה למעיין מפרשת כי תשא: חתיכות עור שנתלשו סביב הצפורן שלו ומצערות אותו האם מותר לתלוש אותו בשבת?

התשובה למעיין מפרשת כי תשא: אסור לתלוש גם אם נתלשו חתיכות עור סביב לציפורן .

ביאורי תפילה

? סלח לנו אבינו כי חטאנו וכו' – מה מאד צריך להתחזק לכוון בברכה זו, שאם לא ישתדל לכוון יקצוף האלקים על קולו , כי יאמר : האם כהתל באנוש תהתל בי , שאתה אומר " סלח לנו כי חטאנו " , ובעת אמרך זה אתה עומד לפני וחוטא , באשר לבך רחק ממני ? וגם יתן לב , שאין ראוי לבקש מחילה על העבר אלא אחר שיתחרט על מה שעשה , ויקבל עליו ללכת בדרך טובים ושלא לשוב עוד לכסלה . אבל אם אינו נותן לב כלל ומנהגו נוהג , מה מקום לשאלת מחילה על מנת לשוב ולחטוא , אין זה שאילת מחילה , אלא צחוק וליצנות בושה וכלמה . (פלא יועץ)

אורחות צדיקים

מדת הנקיות היא היות האדם נקי לגמרי מכל מדה רעה ומכל חטא. לא די ממה שהחטא בו מפרסם וגלוי, אלא גם- כן ממה שהלב נפתה בו להודות התר בדבר, שכאשר נחקור עליו באמת נמצא שלא היה ההתר ההוא נראה לו, אלא מפני היות הלב עדין נגוע קצת מן התאוה ,כי לא טהר ממנה מכל וכל , על כן תמשכהו להקל לו . אך האדם אשר טהר מזה הנגע לגמרי ונקי מכל רשם רע שמשארת התאוה אחריה, הנה ראיתו תהיה ברורה לגמרי והבחנתו זכה ולא תטהו החמדה לשום דבר ,אלא כל מה שהוא חטא אפילו שהיה קל שבקלי החטאים ,תכירהו שהוא רע ותרחיקהו ממנו. וכלשון הזה אמרו חכמים על השלמים המטהרים מעשיהם טהרה רבה שלא יהיה בהם אפילו נדנוד דבר רע [מסלת ישרים ]

מי שעושה חסד עם אוהבי ה' יתברך על ידי זה מתקן פגם הברית .

על ידי צדקה אין מגרשים את ישראל ממקומם .

שאתה עושה מצוה תראה שהמצווה לא תהיה בחינם אלא בכסף מלא . ( ספר המידות )

העלון מוקדש לכל תומכי העלון

תרומתכם תתקבל בברכה בטל: 02-6522704

וכן ניתן להקדיש לע"נ לרפואה והצלחה

לעילוי נשמת אליהו בן יפה עליו השלום ת.נ.צ.ב.ה.

הנהגות וסיפורי צדיקים

מתוך הספר סיפורי אליהו הנביא

&מעשה באדם אחד ששאל את אליהו הנביא: מדוע גלות בית ראשון נתגלה עוונם ונתגלה קיצם ואילו בבית שני לא נתגלה זמנו וקיצו?

אמר לו אליהו הנביא: תדע לך שאף על פי שבית ראשון היו עובדים בו עבודה זרה, אבל היתה שוררת ביניהם אהבה רבה בין אדם לחברו ונהגו בדרך ארץ זה עם זה, ועסקו בצדקה ובגמילות חסדים, לכן הקב"ה ידע שעל ידי צירוף וזיכוך של שבעים שנה יעזבו בני ישראל את עבודת האלילים אשר בידיהם, אשר השתקעו בה ויחזרו לארצם מזוככים ונקיים. אבל בית שני שהיתה ביניהם קנאה ושנאת חינם, תחרות ופירוד לבבות לא נתגלה קודם כי עדיין הם עסוקים בעניינים אלה ולא נראה הקץ, והשטן מרקד ושמח לזה מאוד מאוד ומקפץ בין המחנות להרבות בשנאה ותחרות שהוא יודע, שכל עוד יהא הפרוד הוא ישלוט, לכן אין הדבר תלוי אלא בנו ולא הוקצב הזמן, אלא לפי מה שנתקן ולפי מה שנפעל ואין לנו זמן לעשות, אלא רק להתפלל ולבקש בתחנונים ורחמים לפני אבינו שבשמים שיגלגל רחמיו עלינו ויגאלנו.

&מעשה בעם הארץ אחד שבא אליהו הנביא כנגדו והיה מתלוצץ ומלעיג על דברי תורה ,אמר לו אליהו: "בני מה תשיב לפני בוראך שבשמים ביום הדין? מדוע לא עסקת בתורה ,ולא עוד אלא גם לועג לדברי תורה? אמר לו האיש: רבי, יש הרבה תירוצים לפטור עצמי ,שאומר: לא ניתנה לי בינה ללמוד תורה.

אמר לו אליהו: בני ,מהי מלאכתך? אמר לו :דייג אני. אמר לו :"בני מי נתן לך דעת להביא לארוג מצודות, ולהשליכם לים כדי לשלות בהם דגים?

אמר לו :בזה נתנו לי בינה מן השמים להבין. אמר לו אליהו: אם נתנו לך דעת מן השמים לדברי רשות וטפלות, לדברי תורה שכתוב בהם "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו " על אחת כמה וכמה שנתנו לך בינה לדעת מן השמים .

מיד התחרט בעצמו נתן קולו בבכי וקבל מיד על עצמו ללמוד תורה.

כי לקח טוב נתתי לכם…
"והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" (שמות ל"ו ג). הלא היו יכולים להביא בבקר אחד? אולם, הם עשו במתינות. הרי זה היה חטא העגל שעשו בבהלה יותר מדאי, ערב רב. דבר שבקדושה טוב שישאר על עוד בוקר. איתא בשפת אמת בשם הרבי ר' בונם ז"ל, על הפסוק, ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט יג). שהשגה צריכה להשאר אצל האדם למחרתו. אם הדבר לן – זהו סימן שהנקודה היא נקיה. [אמרי אמת ויקהל, תרפ"ו]: [ספר קול מבשר ח"א]

" לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת "

אין הדליקה מצויה אלא בעוון חלול שבת . לפי זה אפשר לפרש : " לא תבערו אש " – אל תחללו את השבת כדי שלא תבער האש בכל מושבותיכם .

והשל"ה הקדוש פירש : כי הפס' בא לרמוז לאש המחלוקת ואש הכעס שצריך האדם להיזהר שלא להבעיר ולהצית אש המחלוקת והכעס וכל שכן ביום השבת שאפילו אש של גיהנום אינו בוער ביום השבת אולם הכעס ביום השבת או המחלוקת גורמים חס ושלום לאש של גיהנום שידלק אפילו בשבת . ואמרו חז"ל שאפילו בשבת אין לו מנוחה בגיהנום .

ועוד אפשר לפרש : " לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" – אל תבעירו אש של מחלוקת ביום זה לא לשם כך ניתנה השבת אומנם השבת הוא יום מנוחה אבל גם יום קדושה .

מעשה ברבה של ירושלים הרב הגאון יוסף חיים זוננפלד שסיפרו לו כי יש בית בו מעשנים ביום השבת מיד לקח הרב אדרתו ויצא לכיוון בית המעשנים ונכנס ללא רשות הסתכל לצדדיו לראות מה יש שם ולא ראה אף אחד שמעשן ( כמובן שהמעשנים כיבו האש בכניסתו ) אז קם בעה"ב ואמר : כבוד הרב קיימים מנהגי נימוסים איך אפשר להיכנס לבית בלי נטילת רשות אמר הרב וידוע כשיש שריפה צריכים מיד ללכת להציל את הלכודים באש אפילו ששבת נדחית מפני פקוח נפש , ובשעה כזו שבאים להציל לא מקיימים מנהגי נימוסים ודרך ארץ . (נזר יוםף )

מצוותיך שעשועי
"הוכח תוכיח את עמיתך , ולא תשא עליו חטא" ( ויקרא יט' יז') כלומר , לא תאמר לו שחטא , רק תאמר שאתה חטאת וצריך לשוב וכיוצא . כי בהמצאה זו וכיוצא תועיל בתוכחתך . וצריך המוכיח לכלכל דבריו , שלא ילמד קטגוריא על ישראל וכל שכן שלא לזלזל בהם . וישים בלבו , כי גדעון הושיע את ישראל , בעבור שהליץ על ישראל . ולכן אמרו רז"ל בפירוש, שאינו רוצה יתברך שידברו קטגוריא על ישראל , ולא שיאמרו שיש להם עוונות . וישעיה הנביא ע"ה נכשל על שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב" (ישעיה ו' ה'). ואמר בתנחומא רבא פרשת וישלח: לעצמך אתה רשאי , ולא לישראל שהקדימו עשיה שמיעה ומיחדים שמי פעמיים בכל יום. [כשלג ילבינו]

שבת שלום ומבורך

~oOoOoOo~

בס"ד

דרשה לפרשת ויקהל מספר "אדרת אליהו" לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.
בס"ד

וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' – לכאורה יש לשאול: למה הוצרך כפל הלשון לומר שבת שבתון לה'? והיה די באומרו שבת לה'!

ויובן בס"ד לפרש ע"ד דאיתא בשלחן ערוך הלכות שבת סימן שד"ם: ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש ובהבדלה וכו'. ע"ש. נמצא לפי זה שיש תרי גווני שבת: הא' הוא שבת האמיתיי שהוא יום השביעי באמת והב' הוא שבת שיהיה בגוונא הנז"ל להולך במדבר ולא ידע וכו' שהוא מונה ששה ימים וביום השביעי יקדש אותו כמו שבת בקידוש ובהבדלה. והגם שבאמת על הרוב יהיה אותו היום חול גמור, אלא זה נחשב אצלו שבת גמור. ובודאי שיש בו ג"כ הארת שבת מאחר שהוא מקודש ומבדיל בברכות. ולזה כפל הלשון שבת שבתון לה', שיש תרי גווני שבת. ובזה אתי שפיר תרגום יהונתן בן עוזיאל שתרגם שבתא – נייחא קדם ה' ולא תרגם כמו אונקלוס שתרגם שבת שבתא קדם ה', כי ודאי שבת זה של ההולך במדבר אם יזדמן לו שיהיה באחד מימי החול אינו שבת גמור לכן תרגם נייחא.

או יובן בס"ד כפל הלשון ע"ד שכתבו המפרשים ז"ל והובא ג"כ בהרב פרשת דרכים ז"ל משם בעלי המחקר, דמשכחת לה דבמקום אחד יהיה ביום הששי עדיין יום והוא חול גמור ובמקום אחר כבר נטה היום והוא לילה והוא שבת. וכן להיפך ביום השביעי משכחת לה שבמקום אחד עדיין יום הוא והוא שבת גמור ובמקום אחר הוא לילה והוא חול גמור. וטבריה וציפורי יוכיחו. והנה ידוע שיש הבדלים רבים בשמי השמים בין ימי החול ליום שבת קדש. וא"כ יש לחקור, על איזה מקום סומכים בשמים ממעל? והעלו שהמקום האמיתי לזה היא ירושלים שהיא אמצעית ישוב העולם שנקרא טבור הארץ עכ"ד ז"ל. והנה ודאי הגם שכתבו שהמקום האמיתי לזה היא ירושלים, מכל מקום ודאי גם בשעה שהיא במקומות אחרים בחוץ לארץ שבת ובירושלים הוא חול, אפילו הכי ג"כ יהיה הארת שבת למעלה באותה שעה, אלא שהעיקר הוא כשיתחיל שבת בירושלים, וזה פשוט. ונמצא לפי זה שיש בקדושת השבת ב' מדריגות זו למעלה מזו. הראשונה היא בזמן השבת שבירושלים והב' בזמן שיהיה שבת במקומות אחרים ובירושלים הוא חול כאמור. ולזה כפל הלשון ואמר שבת שבתון לה'.

או יובן דידוע שהשבת תתחלק הארתו לשתיים, האחד בשבוע הקודם והשני בשבוע שלאחריו, כי ימים ד' ה' ו' הם הכנת הארה ליום שבת הבא וימים א' ב' ג' שאחריו הם מהארת השבת שעבר. ונמצא שהארת השבת היא נמצאת בשני שבועות, חצי שבוע שעבר וחצי שבוע הבא. לזה אמר וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' – שההארה תהיה בשני שבתות כלומר בשני שבועות. ובזה פירש הרב זרע ברך ז"ל מאמרם ז"ל: אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין. והכוונה כי ע"י ב' שבועות אז משלימים בחי' השבת כראוי. ובזה פירש ז"ל שם לשון זכור ושמור האמור גבי שבת, כי לשון זכירה נופל על מה שכבר עבר ולשון שמירה מורה על העתיד ע"ש.

בס"ד

דרשות לפרשת ויקהל מספרי רבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

לפרשת ויקהל מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה

קחו מאתכם תרומה לה' – במדרש רבא פרשת בהר סיני מספרים שר' טרפון נתן לר' עקיבא שש מאות קנטרין של כסף ואמר לו: לך וקנה לי בהם שדה אחת כדי שנעסוק בתורה ונתפרנס מאותה שדה. מה עשה ר' עקיבא, הלך וחילק את הכסף ליושבי בית המדרש ולמלמדי תינוקות של בית רבן שהחזיק בהם ידי תלמידי חכמים ותלמוד תורה. אחרי כמה ימים מצאו ר' טרפון לר' עקיבא ושאל אותו: האם קנית לנו את השדה שאמרתי לך? משכו בדברים עד שהכניסו לבית המדרש והראה לו את התלמידי חכמים ותינוקות של בית רבן העוסקים בתורה. אז ידע ר' טרפון שכספו חולק לתלמידי חכמים. אמר לו ר' טרפון: יש אדם שנותן כספו בחינם. והיכן הרווח? אמר לו ר' עקיבא: דוד המלך ע"ה כבר כתב: פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד. ומקשים: האם ר' טרפון לא ידע את הפסוק הזה וצריך ר' עקיבא לומר לו אותו ואיך יגיד מה שאמר?

הרב הגדול חיד"א ז"ל תרץ בטוב טעם שר' טרפון סבר שאם לא נתן מדעתו שמא אין שכר על צדקה כזו. לכן הביא לו ר' עקיבא את הפסוק הזה פזר נתן. למה שתי מלים? או פזר או נתן! אלא אפילו שנתן שלא לשם שמים דהיינו פזר לשון פיזור לצורך העולם הזה ומישהו אחר נתן את המעות לשם שמים בכל זאת נחשב לו כצדקה ושכרה רב. כל שכן אם הנותן מהתחלה נותן לשם שמים ולא לצורכי העולם הזה כמה שכרו רב! וזה שאמר הפסוק: קחו מאתכם תרומה לה',דהיינו, שברגע שיצא הכסף מאתכם, מתחילה יהיה כוונתו אך ורק לה' לשם שמים לצורכי קדושה ולא למטרה אחרת, כל שכן וכל שכן שיהיה שכרכם רב כפול ומכופל.

מספר בן איש חי

ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר – נראה לי בסייעתא דשמיא, על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות דף ע"ו, שיש ש"י עולמות, שהם ר"ז עולמות כמנין או"ר בסטרא דימינא, וק"ג עולמות בסטרא דשמאלא, ואלו הק"ג הם מספר מנחה, שהם מתעוררים אחר חצות, שאז מתעורר סטרא דשמאלא דיצחק, ולכן נקראת תפלת אותו זמן תפלת המנחה, וזהו שאמר הפסוק גבי יעקב: ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו, דהמנחה היא סוד ק"ג עולמות שביד שמאל, שהיא הגבורה, ולכן אמר בידו יד אחת, ולא אמר בידיו לשון רבים, כי הם בסוד יד שמאלית דבחינת יעקב, ולפי שעשו נמשך מן הגבורות, לכן נתן לו חלקו משם, ורמז לו עשו אחי יש לי רב, רצונו לומר אם ארצה לקטרג על ישראל, אז כל י"ש עולמות הם לי. והנה אותיות מנחה המורים על הגבורות והדינים, יחזרו לעתיד להיות אותיות נחמה, עד כאן דברי רבינו ז"ל שם, עיין שם:

והנה ידוע כי יעקב אבינו ע"ה נקרא קול, בסוד הקול קול יעקב, והוא סוד אות וא"ו בשם הוי"ה ב"ה הנקרא קול, ואנחנו צריכין למתק אלו הק"ג עולמות הרמוזים באותיות מנחה, שאז ישלוט יעקב אבינו ע"ה גם בק"ג עולמות אלו שהם מנחה, ולא יהיה שליטה ואחיזה לעשו בהם, וזהו שכתוב ויצו משה ויעבירו קול, שהוא בחינת יעקב במחנה גם כן שהוא ק"ג עולמות גם כן, שהם מספר מחנה אותיות מנחה, ואז על ידי כן לאמר חלק התיבה לשתים וקרי ביה לא מר, רוצה לומר לא יהיה עוד מרירות בעולם, כי המרירות באה מתגבורת הדינים והגבורות הקשים:

או יובן בסייעתא דשמיא, דידוע בתפלת המנחה אין קריאת שמע, אף על פי שיש בה ייחוד, דהא יש בה נפילת אפים, והטעם כי הרשימו הנשאר מקריאת שמע דשחרית שהוא מעולה מאד יספיק לתפלת המנחה, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, וכנזכר בספר הכוונות, וזהו שכתוב: ויצו משה ויעבירו קול במחנה, קול רמז לסוד קריאת שמע שפסוק ראשון הוא יחוד התפארת הנקרא קול, במחנה אותיות במנחה, רצונו לומר להעביר הארה של קריאת שמע שהוא הרשימו הנשאר משחרית במנחה, ולזה אמר: לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש תחלק התיבה לשתים, וקרי בה מל"א כ"ה, כי פסוק ראשון דשמע ישראל הוא כ"ה אותיות, וקורין לו בזוהר הקדוש כ"ה אתוון דיחודא, והאותיות הם כלים שממלאים אותם האורות שצריכין להמשיך בכל עת ועת, ולזה אמר מל"א כ"ה בשביל צורך תרומת הקודש היא תפלת המנחה ונקראת תרומת הקודש, כי במנחה עולה המלכות שיעור קומה עד חוכמה ובינה הנקראים קודש, והיודע סוד השבח של הפרש תפלת המנחה, אשר בעבור זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, בין הרמז שרמזנו על תפלת המנחה בתרומת הקודש, כלומר תתרומם ותעלה עד חוכמה ובינה הנקראים קודש:

בס"ד

הלכות ודרשה לפרשת "ויקהל" מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

בס"ד

עלון שבועי של הלכות בפרשת "ויקהל" מספר עוד יוסף חי – הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': מדוע קראו לתפילת המנחה בשם זה?

תשובה : השם "מנחה" נקרא ע"ש השעה שנתקנה בו תפילה זו, כלומר שהשמש באה אל מנוחתה ואורה הגדול שקט. ועוד שיצחק אבינו בהר המוריה היה רק עולה ולכן תקן המנחה. כמ"ש: ונפש כי תקריב קרבן מנחה, היינו, יצחק שמסר נפשו בעקידה.

שאלה ב': מה הדין אם התחילו לומר פרשת התמיד והקטורת במנחה ועדיין אין שם עשרה?

תשובה : אם לא היו עשרה בביהכ"נ, אעפ"י שהתחילו לומר פרשת התמיד והקטורת ועדיין לא באו עשרה, צריך להמתין עד שיהיו עשרה ואז יאמרו אשרי יושבי ביתיך כדי שיאמרו קדיש על מזמור זה. לפיכך צריכין להיזהר שלא יתחילו לומר אשרי במנחה אלא עד שיהיו שם עשרה.

שאלה ג': מדוע אין נשיאות כפיים במנחה?

תשובה : משום דשכיחה שכרות באותה שעה וחששו שמא יהיה הכהן שכור. וגזרו גם שאין נשיאת כפים במנחה של תענית שיש בה נעילה (כמו יוה"כ) אטו שאר המנחה בכל השנה. אבל בתענית שאין בו נעילה המנחה היא כמו נעילה ויש בה נשיאות כפיים.

שאלה ד': מתי הוא זמן מתן צדקה בתפילה?

תשובה : הצדקה עיקר נתינתה היא בשחרית גבי ויברך דוד. אבל בזמן המנחה הוא זמן דינים ואינו כל כך מוכרח נתינת הצדקה כמו בשחרית אבל עכ"ז, היה מורו של רבנו נוהג לתת צדקה גם במנחה קודם שיתחיל להתפלל. והיה נותן ג' פרוטות כמו בשחרית.

דרשה מספר "עוד יוסף חי" – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש – נראה לי בס"ד כי בימי החול אי אפשר להעביר כל היום כולו בעסק התורה, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. אלא יעשה כמ"ש רבי ישמעאל, שיחלק הזמן של היום, שעות לעסק התורה, ושעות לעסקי הגוף. וזה הטעם שנקראים ימי החול ימי מלאכה. והיינו, כי באותיות מלאכה יש אותיות ה"א שרומזים לחלק גבוה שהוא עסק התורה, ויש אותיות לכם שרומזים לחלק הגשמי שהוא עסק הגוף, להביא בו פרנסתו. והטעם שאותיות ה"א רומזים לחלק גבוה, דאיתא באותיות דרבי עקיבא ז"ל: אין ה"א אלא שמו של הקב"ה המפורש שבו נברא העולם וכו'. ומה נשתנה מכל האותיות? מפני שכל האותיות כשהאדם מוציאו מפיו הוא מרגיש בהם בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו. אבל אות ה"א אינו מקבל טומאה מפני כשאדם מוציאו מפיו אינו מרגיש בו לא בשפתיו ולא בלשונו, ואין מוציא בה רוק מפיו. לכן כל שמות המפורשות אינם נכתבות אלא בה"א עכ"ל. נמצא אות ה"א רומזת לשמו של הקב"ה, ולכן אות ה"א במילואה שהיא בתוך אותיות מלאכה, רומזת לחלק גבוה שהוא עסק התורה שהוא חלקו יתברך. ונשארו אותיות לכם רומזים על חלק הגשמיי שהוא עסק הגוף. וכמו שדרשו רז"ל תיבת לכם האמור ביום טוב שהוא ר"ל להנאתכם. ןלכן אמרו על יו"ט חלקהו: חציו לה' וחציו לכם. ועל כן ימי החול נקראים ימי מלאכה, כי באותיות מלאכה רמוז עסק התורה באותיות ה"א ועסק הגוף באותיות לכם. שצריך האדם לעסוק בימי החול בשתיהם, לעשות עת לצורך הרוחני הרמוז באותיות ה"א ועת לצורך הגשמי הרמוז באותיות לכם. וזה שאמר: ששת ימים תעשה מלאכה, ר"ל תעשה עיתים לצורך רוחני ונפשיי ולצורך עסק הגופני הרמוזים בתיבת מלאכה, וכל זה בששת ימי החול. אבל ביום השביעי שהוא יום שבת, גם העת שהוא לצורך אותיות לכם יהיה קודש, שלא תעסוק בו עסק הגוף. ונמצא אלו השני עיתים יהיו ביום השביעי שבת שבתון לה', ששניהם יהיו לצורך גבוה. כל העושה בו מלאכה, דהיינו, שמחלק העיתים כנגד אותיות מלאכה כאשר נוהג בחול, יומת. וזה מיישב את קושיית מהר"ם אלשיי"ך ז"ל למה אמר וביום השביעי ולא אמר והיום השביעי.

בס"ד

דרשה לפרשת ויקהל מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו שליט"א כפי שהועבר אלי ע"י ידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל
פרשת השבוע פותחת בפסוקים: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם" (שמות לה, א).

אומר המדרש (ילקוט שמעוני שמות פרק לה רמז תח): "אמר הקב"ה, עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני" (הובא בדברי 'אור החיים הקדוש' – שמות לה, א).

ואומר רש"י: "ויקהל משה – למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר". שהרי ביום הכיפורים נתנו לוחות שניות, לאחר שמשה נעדר מהארץ כמאה ועשרים יום פחות יומיים. כי הוא עלה בז' בסיון וירד בי"ז בתמוז. עלה שוב בי"ח בתמוז וירד בערב ר"ח אלול. עלה בר"ח אלול וירד ביום הכיפורים שאז קיבלו לוחות אחרונות. ואמר לו ה': מעתה יקבע יום זה למחילה וסליחה. עיין תענית דף ל' ע"ב ושם הגמרא אומרת: "בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות".

ועיין רש"י (שם ד"ה "שניתנו") שהאריך בחשבון הימים ששהה משה בהר סיני, וז"ל: "שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות, ובי"ח טחן את העגל ודן את הפושעים ועלה למרום, נשתהה שם שמונים יום, ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב (דברים ט) 'ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה', וארבעים יום עמד כבראשונה, חשוב מי"ז בתמוז עד יום הכפורים והוו להו שמונים יום, שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר, ושלשים דאב, ותשעה ועשרים דאלול הרי אחד ושבעים, ותשעה דתשרי, הרי שמונים יום. וליל צום השלים כנגד לילו של י"ז תמוז דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה השתא הוי להו פ' שלמין לילה ויום ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי כך שמעתי", עכ"ל.

'ואשם לא תכבה' – עונשם של מחללי שבת

והנה, נוהג שבעולם שאם אדם חוזר ממסע ארוך במקומות רחוקים בעולם, באתרים נעלמים וכדו', אוהביו וקרוביו מבקשים ממנו לפרט את כל מסעותיו, מה ראה, והיכן היה, ואלו נפלאות הבריאה נגלו לפניו, וכל כיוצא בזה. כך גם כשירד משה רבנו מהר סיני לאחר זמן ממושך, הגיעו כל ישראל ובקשו ממנו שיספר להם מה ראה בשמים, כיצד נראים המלאכים, מהם "שבילי דרקיעא" וכדו'. התחיל משה רבנו לומר להם, "ששת ימים תיעשה מלאכה וכו', לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", והוא מתחיל ללמדם על מצוות שמירת שבת כהלכתה. והיו ישראל תמהים ואמרו לו וכי בשביל זה באנו, אנחנו רוצים לשמוע על נפלאות השמים וצבאם, והלכות נלמד אחר כך. אמר להם משה רבנו לא הלכות אני מלמד אתכם אלא מה שראיתי בשמים – בואו ואספר לכם דבר "מרתק" שראיתי, שיש בשמים שני סוגי גיהינום, יש גהינם של ימות החול וכתוב בפתחו "חול", ויש גהינם של יום שבת וכתוב בפתחו "שבת". וההבדל ביניהם הוא, שמי שעבר עברות ומגיע לו על כך עונש בגיהנם, בשבת הגהינם שובת, אבל מי שחילל את השבת, אש הגהינם של שבת בוערת גם בשבת במידה כנגד מידה, ועליהם אמר הנביא ישעיה "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות וְאִשָם לא תכבה והיו לדראון לכל בשר" (ישעיה סו, כד), וכ"כ בזוהר הקדוש פרשת תרומה, ועיין ברש"י במסכת סנהדרין דף ס"ה ע"ב ד"ה 'קברו' שכתב: "ובשבת פושעי גיהנם שובתין", דהיינו רק אלו ששמרו שבת. אז אמר להם משה: החידוש שראיתי הוא, שאפילו בשמים שומרים שבת, ועתה אני מקהיל קהילות ומלמד אתכם הלכות שבת.

הקדים אזהרת שבת לציווי המשכן

ואומר רש"י (שמות לה, ב): "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת". כדי שעם ישראל לא יאמרו: שיש מצוה למהר את בניית המשכן ולעבוד בשבת כדי להשרות שכינה. וכן כדי שלא יאמרו: אם במשכן וכן במקדש, מדליקין נרות בשבת ושוחטים קרבן ציבור ומקריבין תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן וזה דוחה שבת, ק"ו בנין המשכן שהוא דוחה שבת. על כן בא משה רבינו והזהירם על השבת.

בזכות שמירת שבת – הפרנסה מתברכת

כתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות לה, ב). אומר בעל 'אור החיים הקדוש': "תֵּעָשֶׂה" – מאליה. צריך כל אדם לדעת שהשבת היא מקור הברכה, והשומר שבת כהלכתה מביא ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו. ודבר זה רמוז במה שהתורה כותבת "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה". לא נאמר 'תָּעָשֶה מלאכה' אלא "תֵּעָשֶׂה" – ללמדנו שמי ששומר את השבת, וכוונתו לשם שמים והשבת היא קודש לה', להתענג בה בתענוגים גשמיים, ובתענוג רוחני על ידי לימוד תורה, ומיום ראשון עד יום שישי לקראת שבת נכספה נפשי – אז פרנסתו תתברך ותהיה בקלות, בששת ימי המעשה.

הניסיון והעובדות מוכיחים כי עסק שפועל בשבת אינו רואה סימן ברכה. היה פעם מפעל זכוכית בירוחם שעבד בשבת, ולמרות שחומר הגלם של הזכוכית הוא חול והרווח על יצירת הזכוכית גדול ומובטח, המפעל נסגר. הם עבדו בשבת, כי הם טענו שהתנור מוכרח להיות חם כל הזמן גם בשבת, כדי שנוזל הזכוכית לא יתקשה בתוך הצינורות, מה שיביא את המפעל להפסדים גדולים, שהצינורות יסתמו. ולבסוף המפעל נקלע להפסדים ונסגר. הרי שהשבת מביאה ברכה לשומריה, ומי שמחלל אותה, מביא על עצמו את ההפך, ואינו רואה סימן ברכה מאותה עבודה, וזו היתה הטעות שלהם. כמו כן היה בבית שמש מפעל גדול למלט שעבד גם בשבת, ולבסוף הוא נסגר. והנה על פי ההגיון הם היו צריכים לכאורה להצליח ולהתעשר בקלות, שכן המלט נעשה מאבנים ומחול הפזורים בכל מקום בחינם – אבל בפועל הם הפסידו והפסידו עד שנאלצו לסגור את המפעל, והכל בגלל שהפעילו את התנורים שלהם גם בשבת, בחושבם שעל ידי זה הם ירוויחו יותר.

ועל כך מביאים חכמי המוסר משל, לאיש כפרי שהביא תבואה בשקים כדי למכור בשוק. הוא חשב שימכור שק שק, והנה בא סוחר ואמר לו: אני מוכן לקנות ממך את כל השקים בבת אחת! ענה לו הכפרי: אני מסכים, ודע לך שמחיר כל שק הוא למשל מאה שקלים, והסכים הקונה. אמר לו הכפרי: הכיצד אדע כמה שקים אתה לוקח? אמר לו הקונה: אני ארשום על גבי נייר. ענה לו הכפרי: אני לא מבין בכתיבה, ולכן אני רוצה להכין כלי עשוי פח, וכל פעם שתקח שק אחד תשים כנגדו סוכריה בתוך הפח, ואח"כ נספור כמה סוכריות הנחת ולפי זה תשלם לי. הסכים הסוחר (הקונה) לדברי הכפרי וכן עשו. והנה באמצע העברת הסחורה, רואה הסוחר כי הכפרי לוקח חלק מהסוכריות הנמצאות בתוך הפח ומכניסם לכיסו. אמר לו הסוחר: הוי כפרי טיפש, קח עוד סוכריה! הרי כל סוכריה שווה פרוטה אחת, אבל אתה מפסיד שק תבואה השווה מאה שקלים, קח כמה סוכריות שאתה רוצה!

והנמשל, אדם חושב שהברכה היא מהעמל שהוא עובד, וכי יש ברכה מעבודה בשבת?! הרי על כל עבודה שעובד בשבת מתחייב סקילה בהתראה, או כרת או קרבן, וגם יש לו הפסד ממש. וכל מה שהאדם משקיע בתורה ובמצוות זו הברכה האמיתית ועל זה נאמר "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" (הושע י, יב).

מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת

אומרים חז"ל במסכת ברכות (דף לב ע"ב): "תנו רבנן חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת, וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת? ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". אומר רש"י: "תורתם משתמרת – בתוך לבם שאין תלמודם משתכח". ועיין לשו"ע בסי' צג סעי' א' שכתב: "ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל, כדי שיכוין לבו למקום; ושעה אחת אחר התפלה, שלא תהא נראית עליו כמשאוי שממהר לצאת ממנה".

ועיין לרמב"ם פ"ד מהלכות תפילה הלכה טז' שכתב: "כיצד היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים, ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו. לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה, ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה".

שבת שבתון – לה'

כתוב "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות לה, ב). אל תשבות כי זה יום מנוחה ויום שאפשר לבלות בו עם המשפחה, אלא תשבות "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" – רק לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

הגמרא במסכת פסחים (דף ס"ח ע"ב) אומרת: "דתניא רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש. ואמר רבי יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר 'עצרת לה' אלקיך' וכתוב אחד אומר 'עצרת תהיה לכם', רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי אלעזר, הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם' מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא", עכ"ל. ולכאורה, היה מן הראוי להקדישו כולו לה'? אלא אומר רש"י שגופו של האדם צריך לשמוח ולהתקדש על ידי הגשמיות גם כן בקבלת התורה, וז"ל (שם ד"ה דבעינן נמי לכם): "שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו".

ועל זה מוסיף הרב חיד"א זיע"א שגם בשבת כתוב "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ" – שהאכילה תהיה קדש, כי כן ציוה הקב"ה, ויקבל גם על האכילה שכר. ולכן אומרים "שבת – שלום", כי בכל השבוע הגוף עובד ואוכל וזמן לימוד התורה מצומצם, ועל העבודה ועל האכילה אינו מקבל שכר, אבל על הלימוד אם לומד לשם שמים, מקבל שכר. אבל ביום שבת, אם אוכל ומענג את השבת כמו שנאמר "וקראת לשבת עונג" – מקבל שכר. ועל זה למדו חז"ל "אין קידוש אלא במקום סעודה" – אם אתה מקדש, גם הסעודה קדושה.

בכל מושבותיכם – לפי המקום בו נמצא

כתוב "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג). כתב רש"י (שם): "לא תבערו אש – יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת ויש אומרים לחלק יצאת". כוונת רש"י היא: הרי כתוב בתורה "לא תעשה כל מלאכה" ומדוע הזכיר "לא תבערו", לומר לך, שלא עד שיעשה את כל המלאכות חייב, אלא אפילו על מלאכה אחת מט"ל מלאכות חייב חטאת, ועם התראה – מיתה. גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' זיע"א היה דורש על פסוק זה – מהו בכל מושבותיכם? בכל מקום בעולם תשבתו לפי המקום שלכם. כי זמני כניסת השבת, התלויים בשקיעת החמה, משתנים ממקום למקום, שכן העולם הוא כדורי (ועיין בא"ח ש"ר פרשת שמות בהקדמה), והיכא שבמקום אחד השמש מאירה, במקום השני שורר חושך, ובשעה שבארץ ישראל נכנסת השבת, באמריקה עדיין לא נכנסה השבת, ובשעה שיוצאת השבת בארץ ישראל, עדיין באמריקה שרויים בעיצומה של השבת (גם בארץ אחת יתכנו שינויים בין שעות כניסת ויציאת השבת). ומי שגר למשל באמריקה אינו יכול להכניס את השבת לפי זמני ארץ ישראל, או להוציאה לפי זמני ישראל והוא בעיצומה של השבת במקומו, ולכן התורה מזהירה שאת השבת חייבים לשמור בכל מקום ומקום לפי זמני הזריחה והשקיעה שבאותו מקום.

להזהר ממחלוקת בעיקר ביום שישי

כתוב "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (שמות לה, ג). דרכו של היצר הרע ללבות אש מחלוקת בין אדם לרעהו, ובפרט בין איש לאשתו, והוא מצא לשם כך שדה נרחב לפעולה בערב שבת שאז יש לחץ גדול בבית בהכנות לשבת. לשם כך התורה מזהירה ואומרת "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", כלומר אל תגררו אחרי התלבות אש המחלוקת בין איש לאשתו, "ביום השבת" – כלומר בפרט בהכנות לצורכי השבת שאז היצר הרע גורר כל בית למחלוקת יותר מכל זמן אחר.

כשהייתי דיין בבאר שבע, שמתי לב כי בכל יום ראשון נפתחים הרבה תיקים לבקשות גירושין או לשלום בית ולרוב על תגרות והתקוטטויות קטנוניות שאין בהם ממש. וכשבררתי את הנושא הבנתי שהסיבה לכך היא מחמת שביום שבת אין מה לעשות, והבעל לא הולך להתפלל בבית הכנסת או ללמוד תורה, ואינם יודעים כי לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, רק כדי ללמוד תורה, ולכן יש לו זמן להתקוטט עם אשתו, וביום ראשון הם באים לפתוח תיק בבי"ד. על כן אמרתי למזכיר בית הדין, שכל תיק שיפתח ביום ראשון, שידחה את הדיון בו לעוד כמה חדשים, ועד אז יתקררו הרוחות, וב"ה הרבה תיקים נסגרו עוד לפני שהגיעו בכלל לדיונים.

כי אקח מועד אני מישרים אשפוט

חז"ל אומרים, כשהיו ישראל במדבר, אכלו מן ושתו מֵי באר ולא חסר להם דבר, והיתה להם אפשרות ללמוד תורה, כי לא היה להם עול של פרנסה. אבל כשנכנסו לארץ, אמרה תורה: עתה כל אחד יהיה איש תחת גפנו ותחת תאנתו – כל אחד יעסוק במלאכתו ובפרנסתו ותורה מה תהא עליה? אמר לה הקב"ה: יש לי בן זוג בשבילך ושבת שמו, שביום זה הם בטלים ממלאכתם ויעסקו בתורה. וכבר אמר דוד המלך ע"ה בתהלים (עה, ג) "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט" – אם בשבת ובמועד, לומד תורה ומשקיע זמן הרבה, לא ייתבעו אותו מדוע לא למד תורה כל השבוע. כי אם עסק לפרנסת ביתו במשך השבוע ולא היה פנאי בידו ללמוד תורה הרבה אלא רק קבע עיתים לתורה, ובשבת ומועד שיש לו פנאי הוא לומד הרבה זמן, לא ייתבעו ממנו כלום, כי הוכיח שכשיש לו זמן, הוא מנצלו ללמוד תורה. ואז יקבל גם שכר גדול על הלימוד שביום החול.

אבל אם ביום שבת שהוא בטל ממלאכתו, אינו לומד תורה, לא יהיה לו תירוץ שביום חול לא למד כי היה טרוד במלאכתו, כי אם ביום שבת שהוא פנוי אינו לומד תורה, סימן הוא שאין לו ערך, כבוד וחשק ללימוד התורה, ואז יקבל עונש על מה שלא לומד ביום חול (עיין ל'פלא יועץ' אות ש' – הוצאת ישיבת 'אוהל מועד' דף רפב עמודה ב', ועמוד רפג עמודה א').

להזהר מדיבור של חול בשבת

הקב"ה ברא את העולם במאמר, בדיבור, ובעשרה מאמרות נברא העולם, וביום השבת הקב"ה "שבת מכל מלאכתו", ממה שבת? מדיבור ועל כן אסור לדבר דיבור של חול בשבת, ויום שבת מיועד ללימוד תורה.

הלכות קושר ומתיר בשבת

רמז לט"ל מלאכות מעבדות מצרים

ידוע, שכל המלאכות האסורות בשבת – והם ט"ל מלאכות – למדו ממלאכות שהיו במשכן. התוספות במסכת פסחים (קיז: ד"ה "למען") כתבו רמז לט"ל מלאכות מעבדות מצרים, שהוזהרו עם ישראל לשבות מט"ל מלאכות מייד בצאתם ממצרים. את הדברים כותבים על דברי הגמרא שדורשת שם שחובה להזכיר יציאת מצרים בקידוש. וזה לשון הגמרא: "אמר רב אחא בר יעקב, וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כדכתיב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", וכתיב "זכור את יום השבת לקדשו", ע"כ. ועל זה כותבים התוספות, וז"ל: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים – לכך קבעו זכר ליציאת מצרים. ושמעתי מהר"מ שיש במדרש, לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך ופר"ך בא"ת ב"ש – וג"ל שהם מלאכות ארבעים חסר אחת, וכשנגאלו ממצרים הזהירם על השבת לשבות מאותן ל"ט מלאכות", עכ"ל.

ונראה לבאר בדברי התוספות, שבאו ללמדנו שיציאת מצרים והשבת קשורים ההדדי, ומשום כך יש להזכירו בקידוש היום. והנה קשה על זה, והרי שבת אין לה שייכות ליציאת מצרים – בשלמא כל החגים קשורים ליציאת מצרים: חג הפסח כל כולו הוא זכר ליציאת מצרים, גם חג שבועות שהוא חג מתן תורה, ובו נאמר בתורה (שמות ג' יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", בחג סוכות מציינים את ענני הכבוד שהקב"ה עשה לנו בצאתנו ממצרים – אבל שבת מה שייכותה ליציאת מצרים, עד כדי כך שהגמרא לומדת לימוד מיוחד המחייב להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום? ונראה לומר, שלזה התכוונו התוספות (הנ"ל) ואמרו שמשום כך קבעו זכר ליציאת מצרים בקידוש, משום שט"ל מלאכות כבר נרמזו ב"פר"ך" שהיה במצרים, והם אותיות "וג"ל" בא"ת ב"ש, ללמדנו שכשעם ישראל היו במצרים עבדו ט"ל מלאכות בפרך, וכשנגאלו ממצרים מייד הזהירם שעליהם לשבות מאותן ט"ל מלאכות.

וכך נראה גם מדברי המהרש"א בבאור דברי התוספות. המהרש"א הקשה על התוספות, וז"ל: "קצת קשה, דבשבת גופיה בדברות שניות (בפרשת ואתחנן) כתיב 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". (כלומר, ומדוע הגמרא מביאה גזרה שוה, והרי הדברים מפורשים בעניין השבת שבעשרת הדברות גופא). ואפשר לומר, דזכירת יציאת ממצרים קאמר דנילף מגזירה שוה, להזכיר בקידוש, אבל בדברות שניות לא כתיב רק זכירת עבודת מצרים. אבל מדברי התוספות נראה, דיציאת מצרים היינו נמי עבודת מצרים", עכ"ל.

זהירות במלאכת קושר בשבת

מרן רשכבה"ג רבנו יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" זיע"א הזהיר (בכמה מקומות) במלאכות שבת במאוד מחמת ריבוי פרטיהם, ובפרט משום שפעמים רבות מלאכות האסורות בשבת רגילות מאוד בימות החול, וקשה להשמר מהם לחלוטין אם לא שילמד הלכות אלו וישנן אותם היטב. אחת המלאכות הרגילות ביותר בימות החול והאסורות בשבת היא הקשירה, וגם עליה הזהיר ה"בן איש חי" בפירוש. וכך הוא כותב (פרשת כי תשא שנה שניה הלכה א'): "מכלל המלאכות הרגילות אצל האדם, שבנקל אפשר שיכשל בהם וצריכין השגחה ביותר, הוא מלאכת הקושר והמתיר, שהאדם רגיל בזה בימי החול הרבה, והידים עסקניות הם בדבר זה תמיד", עכ"ל. לדוגמא, אדם משחק בטלית שלו ומבלי משים קושר חוט, ועובר על איסור קושר. וכן מבלי משים מתיר קשרים שבציציות טליתו, או שמתיר קשר שקשר מבלי משים, ולכן צריכים להזהר בזה.

דעת הרי"ף והרמב"ם בגדרי קושר בשבת

והנה, מעיקר הדין מלאכת קושר אסורה בשבת מדאורייתא, אלא שנחלקו רבותינו הראשונים אימתי מתחייבים מדאורייתא. לדעת הרי"ף כל קושר חייב מדאורייתא, ואפילו אם קשר שני קשרים וזרק את זה לים. ויש אומרים שדוקא קשר של ספנים או של גמלים. ויש אומרים שצריך קשר של אומן, של איש מקצוע, ולא קשירה בעלמא. אבל לדעת הרמב"ם אינו מתחייב מדאורייתא אלא בהתקיים שני תנאים, האחד שיהיה הקשר מעשה אומן, והשני שיהיה קשר של קיימא. ואם לא התקיים אלא תנאי אחד בלבד, או קשר של קיימא אבל לא מעשה אומן, או מעשה אומן אבל אינו של קיימא, אינו אסור מדאורייתא אבל אסור לקושרו מדרבנן – והיינו "פטור אבל אסור". ואם אין אף אחד משני התנאים, כלומר שהקשר אינו מעשה אומן וגם אינו קשר של קיימא, מותר לכתחילה לקושרו בשבת. וז"ל הרמב"ם (פ"י מהלכות שבת ה"א): "הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב, כגון קשר הגמלין וקשר הספנין וקשרי רצועות מנעל וסנדל שקושרין הרצענין בשעת עשייתן וכן כל כיוצא בזה, אבל הקושר קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור, וקשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן מותר לקשרו לכתחלה", עכ"ל. המקור לדברים הוא מהגמרא (שבת קיא:). ובגדר קשר של קיימא משמע מדברי רש"י (שם, קיב.) שכל קשר שאין לו זמן קבוע להתירו חייב, קבוע לו זמן יותר מיום אחד פטור אבל אסור, וקשר ליומו מותר. ובספר כלכלת שבת סעיף כב כתב, כל שני קשרים נקראים של קיימא, קשר בקצה החוט קשר אחד, נקרא של קיימא. וז"ל ה"בן איש חי" (שם, הלכה ד'): "אם עושה קשר אחד בראש החוט או חבל או משיחה דינו כמו שני קשרים זע"ז דכל כהא מתקיים טפי והוי קשר חזק אפילו שההוא קשר אחד ואין קושרין דלי בחבל אם הדלי קבוע בבור דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא ואם קושר בחגורה וכיצא מותר דלא מבטל ליה".

קשר של עניבה ועוד

אני רגיל לומר על אותם הלובשים עניבה, וכשמוציאים אותה בלילה מתירים את הקשר שלה, ובבוקר קושרים אותה שוב. אני עצמי רגיל להשאיר את קשר העניבה תמיד, ולא פותח אותה, לי אסור לקשור בשבת. לבן איש חי היתה מצנפת העשויה מסיבובים רבים של בדים, ואמר על עצמו שהוא אומן בקשירה כזו, וזה נקרא קשר של אומן ושל קיימא. יש קשר של סנדלרים שרוצים לקשור ולתפור את הסוליה עם המנעל, והיו מוכרחים לקשור בקצה החוט, זה קשר אחד אבל של קיימא, וזה מעין קשר של אומן, וזה חמור ביותר.

שלא לפתול חבל בשבת

ה"בן איש חי" כותב (שם, הלכה ו'), שאין לפתול חוטים זה לזה על מנת לעשות ממנו חבל, וז"ל: "הפותל חבלים מכל מין שיהיה חייב משום קושר. ושיעורו כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת. וכן המפריד הפתיל חייב משום מתיר אם אינו מתכוין לקלקל בלבד ושיעורו כהפותל", עכ"ל.

קשירת חוט ברזל המצופה ניילון

חוט ברזל המצופה ניילון, אם הוא מסובב לפחות שני סיבובים נקרא קשר, ואסור לקושרו ולא להתירו. ולפי זה, שקיות ניילון הקשורות בחוט ברזל שיש בהם עוגות או קליות, יש להזהר שלא לפתוח את חוט הברזל, ועליהם לקרוע את הניילון ולקחת מה שרוצים. וכמו כן אסור לסוגרו בשני סיבובים.

שקית ניילון עם הדבקה

שקית ניילון שיש בה הדבקה ואפשר להשתמש בה כמה פעמים, זה נקרא קשר עראי שאינו של קיימא, משום שהוא עשוי עוד לסגור ולהתיר, ומותר לפותחו ולסוגרו בשבת.

קשירת נעליים

לקשור נעליים בקשר עם שני עניבות עליו, או אפילו עם עניבה אחת עליו, נוהגים להקל. ואם נקשרה הנעל בשתי קשירות, יש אומרים שאין אפשרות להתיר את הקשר הזה בשבת, ואם רוצה להוריד את הנעל יש לו לגזור את השרוך. ואם הוא בשעת הדחק ובמקום צער, מרן בעל הבן איש חי מיקל. [דוגמא נוספת לקשר שאסור לפותחו בשבת והוא במקום צער הוא במכנסיים של זמנם שהיו קושרים אותו, ויכול להיות לו צער גדול מזה שלא יכול לפותחו, כגון כשצריך לנקביו וכדומה]. וז"ל הבא"ח (שם, הלכה ג'): "במקום צער, כתבו הפוסקים ז"ל דאין לחוש בהתרת שני קשרים זע"ז כגון ששכח וקשר המכנסיים שני קשרים והוצרך לנקביו דמותר להתירם וכן כיוצא בזה במקום צער", עכ"ל.

קשירת צעיף

אשה שמכסה את ראשה בצעיף, מותר לה לדעת המגן אברהם לקשור את הצעיף בשני קשרים לא מהודקים (ועיין בבן איש חי הלכה ט').

הידוק בגד בסיכה במקום כפתור

אם חסר כפתור בחלוק או בבגד ורוצה לקשור את מפתחי החלוק בסיכה או במחט, מותר רק אם עושה כן על ידי שתי תחיבות, אבל אסור לתחוב שלוש תחיבות על ידי הסיכה או המחט. ואם הסיכה סגורה, כגון סיכת בטחון וכדו', אין היתר להדק אלא בנעיצה אחת בלבד. וז"ל ה"בן איש חי" (שם, הלכה ט'): "מה שמחברים הלבוש ע"י מחט, אם תוחבין אותו ב' תחיבות דוקא מותר, ואם שלש תחיבות אסור. בד"א בעושה כן ע"ד להתקיים איזה ימים כגון מה שעושין המצנפת, וכן במלבושי הנשים שעושה זה לקיים איזה ימים, אבל מה שעושין לפי שעה כגון לחבר צידי הצעיף או מכסה הפנים ביציאתם חוץ לבית, מותר אפילו בשלש תחיבות דאין זה אלא לשעה כי בודאי שיפשטו הצעיף כשיחזרו לביתם. מיהו, כיון דיש מחמירים בשלש גם באינו עשוי להתקיים, טוב להזהר היכא דאפשר להם בשתי תחיבות. ועיין גינת ורדים כלל ג' סי' י"ז י"ח וטל אורות דף נ"ה", עכ"ל.

השתמשות בפטיש בשבת

כיון שהזכרנו שכפתור שנפל הוא מוקצה, נאמר שתי הלכות הקשורות למוקצה. פטיש הוא כלי שמלאכתו לאיסור. אבל אם משתמש בו לצורך גופו או מקומו מותר. ולכן, מי שרוצה לפתוח אגוז הודו (אגוז קוקוס) בפטיש, מותר. וכן אם רוצה לפתוח אגוזים בפטיש, אם רגיל לפתוח ביום חול מותר גם בשבת, ואם לא, אסור. לדוגמא, אם אדם רוצה לקלף שקד עם פטיש 5 ק"ג, אין שום היתר, כי לא רגיל אף פעם לעשות כן, ולא שייך ההיתר של לצורך גופו או מקומו.

השתמשות בחול בשבת

אדם בנה בניין והביא חול, וביום שבת לקח מעט חול לשפוך על טינוף של בנו, אסור לו לקחת, שהוקצה החול לבניין. אבל אם לקח מעט מערב שבת לצורך כך מותר, או שנשאר אחרי הבניין. היה אדם אחד שהיה לוקח חול לכסות את כיחו וניעו מהטבק (שהיה רגיל להריח). ובשבת לא היה לוקח חול, אלא היה מכסה עם טבק, כי חשב שזה מוקצה בכל גוונא. הוא בא אליי וסיפר לי את מה שהוא עושה, ואמר לי שזה עולה לו הרבה כסף, כי הטבק הרבה יותר יקר מהחול. אמרתי לו שיקח מעט חול מערב שבת ויקצה אותו לצורך כן, ומותר. כמו כן, אם גמר לבנות ונשארו לו לבנים, יוכל לשבת עליהם, אבל לפני הבנייה לא ישב עליהם.

תחיבת סיכה לנוי או שלא תעיפנו הרוח

אשה שרוצה לנעוץ סיכה בכובע, בצעיף או בבגדה ליופי, או במטרה להדק את הכובע או את הצעיף שלא יעופו ברוח, מותר לעשות כן ובלבד שלא תהדק את הסיכה ביותר משני תחיבות, וכנ"ל. (ועיין בלשון הבן איש חי הלכה ט', הובא לעיל בסמוך). וכותב הבן איש חי (שם, הלכה ה'), וז"ל: "החלוק שקורין בערבי קמי"ץ, יש תולין לה בראשיה אצל הצואר שני חוטין כדי לקשרם זע"ז, וצריכין ליזהר שלא יקשרום, אלא רק יעשו עניבה, יען כי זה הקשר אינו עשוי להתיר בו ביום. ואפילו אם קושרם בע"ש מבעוד יום ג"כ לא יקשרם שמא יצטרך לפשוט החלוק בשבת ויצטרך להתיר, וכל קשר שאסור לקשרו אסור להתירו. ויותר טוב שלא יעשו לחלוק חוטין ע"ד האמור אלא יעשה שם לולאות שקורין בערבי זרו"ר ואז בזה לא יבא לידי מכשול", עכ"ל.

כפתורים מדולדלים

פעם היו תופרים כפתור על ידי חוט ומחט. כיום, הכפתורים נתפרים על ידי מכונות. והנפקא מינה בין השיטות היא שלפעמים הכפתורים היו מתדלדלים ועלולים להתנתק – אותם כפתורים התפורים בחוט ומחט, היו יכולים למשוך בחוט היטב ולקושרם וחוזרים לאיתנם; אבל הכפתורים התפורים על ידי מכונה, אם ימשכו בחוט, הם מייד נפרמים ומתנתקים. ולכן, בימינו יש להזהר מאוד שלא להתעסק עם כפתורים מדולדלים כלל בשבת. ויש מחמירים בזה מאוד, ואומרים שאין ללבוש כלל בשבת בגד שיש בו כפתור מדולדל, בין אם זה מעיל ובין אם זה חולצה (שלובשים אותה יותר), וטוענים שיש בזה חשש קרוב מאוד שיבוא להדק את הכפתור, ונמצא קושר בשבת. אבל אין הלכה כמותם לאסור ללבוש כזה בגד, אבל להדק את הכפתור אסור. ואם פעם טעה והידק את הכפתור יש לאסור עליו מכאן ולהבא ללבוש בגד כזה, כי חיישינן שמתוך הרגל ישוב ויהדק כפתור המדולדל.

כפתור שנפל בשבת

כפתור שניתק מהבגד בשבת ונפל, יש אומרים שהכפתור הוא מוקצה כיון שאסור להדקו, ועל כן אין לטלטלו כלל. ולמעשה, אם זה כפתור פשוט אין צורך לטלטלו ומשאירים אותו במקום שנפל, אבל אם זה כפתור נאה כמו שהנשים מכפתרות בבגדיהן, והן חסות עליו, יש אומרים שמותר לטלטלו, וכשיבואו לבית יניחו אותו על בקבוק לכסותו, ובאופן זה הותר הכפתור בטלטול לצורך. אבל אין להשתמש בהיתר זה אלא בשעת הדחק בלבד.

פתיחת חבילות ארוזות

חבילת תאנים ארוזה ויש לה סרט מסביב וכל כיו"ב, מותר לנתק את הסרט, כי זה כעין קילוף. וצריך להקפיד שלא יהיה כיתוב או רישום במקום חיתוך הסרט, באופן שלא יקרע את הכתב.

פתיחת פקקים בשבת

פעם היו סוגרים פקקים של בקבוקי סודה או של בירה על ידי שמכונה מכה על חתיכת פח על פיית הבקבוק, פתיחתו של כזה סוג של פקק נחשב למתקן מנא, משום שמעולם לא היה פקק. אבל היום הפקקים מוכנים ועומדים. ולכן, הכיסוי שיש על פקק היין או על כל משקה אחר שמחובר עם טבעת, יש אוסרים לנתק את המכסה מהטבעת, כי לדעתם יש בזה איסור של תיקון כלי, אבל אנו סוברים שכיון שה"כלי" הזה היה מוכן עוד לפני הידוקו לבקבוק, ועתה הוא רק סוגר את פי הבקבוק, לכן מותר. ומכל מקום יש המקפידים להסיר את פקקי הבקבוקים מערב שבת, ותע"ב.

כובע גשם שניתק מהמעיל

כובע גשם המחובר למעיל, והוא נפרד בשבת, יש להזהר לקושרו למעיל בחזרה רק על ידי קשר אחד ועניבה אחת, אבל לא על ידי שני קשרים.

שרוך המושחל במעילים

שרוך הנמצא מסביב לצוארון המעיל או במותן המעיל, או בשולי כובע גשם וכדו', אם יצא ממקומו אסור להשחילו בחזרה בשבת, וכל שכן שאין להשחיל שם שרוך חדש במקום זה שיצא. וז"ל ה"בן איש חי" (שם, הלכה ז'): "יש שאוסר להחזיר רצועות המכנסיים וכדומה שנשמטו אם הנקב צר וצריך טורח וכן יש מי שאומר אם המכנסיים חדשים אסור להכניס בהם הרצועה אם בדעתו לבטלה שם דהי"ל מתקן מנא", עכ"ל. ושם (בהלכה ח') כותב עוד: "בגד התפור ועומד ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זה מה במקצת אסור למתוח ראש החוט לדיקו כדי לחברם כי זו היא תפירתו וחייב משום תופר", עכ"ל.

השחלת שרוכים לנעליים

פעם אסרו להשחיל שרוכים לנעליים בשבת, והיינו משום שבזמנם לא היו שרוכים מוכנים ומזומנים, אלא היו לוקחים חוט עבה וגוזרים אותו לפי מידת הנעל (והיו צובעים אותו לפי צבע הנעל), ולכן גזרו ואסרו להשחיל כל שרוך בשבת. אבל בימינו שהשרוכים מוכנים ומזומנים ומיועדים לנעליים, אין איסור להשחילם בשבת. (וראה ללשון הבן איש חי בהלכה ז' שהבאנו לעיל בסמוך). ולמעשה מותר בנעליים שאין זה מתקן מנא ושאני ממכנסיים.

מילוי כריות, ותלישת צמר גפן

היינו לובשים "בגלות" אחרי שיצאנו מהעיר העתיקה, ולמדנו בבית כנסת צופיוף, והכרים שם היו קשים מאוד, עד כדי כך שהגב היה כואב מי שנשען עליהם. פעם פרמנו אותם, ומצאנו בהם שיירי בגדים כגון חולצות ומעילים וכדו'. כאלה כריות אסור למלאות אותם בשבת בבגדים על מנת לעבותם וכדו'. אדם רוצה לקחת צמר גפן לנקות את עיניו וכדומה, "לתלוש" ממנה אסור, אלא מערב שבת יתלוש כמה חלקים ממנו, וישתמש בו בשבת. אבל אם צריכים לצורך רפואה, כגון שנפל הבן ונפצע, מותר לתלוש בשינוי. פלסטר נחשב לחיבור עראי, ולכן אם בנו נפצע, יכול להדביק פלסטר. אבל אסור למרוח משחה בשבת, אלא ילחץ על השפופרת שתצא המשחה, ויניח על הפצע, וכך יניח אותו, או שימרח מערב שבת על פלסטר, ויניח בהקפאה, וישתמש בזה בשבת.

התרת חולצה חדשה מהשקית

חולצה חדשה שעדיין ארוזה בחבילת הניילון המיוחדת לה, והיא מקופלת ומחוברת עם סיכות, מותר להסיר את הסיכות כדי לפרקה אם עושה כן לצורך שבת. אבל אם יש בחולצה תפר בין חלקיה השונים, יש אומרים שאסור לפרום את אותו התפר, ויש הטוענים שכיון שאותו התפר אינו קבוע אלא עשוי להתיר כדי לפתוח את החולצות, הרי זה קשר עראי ומותר להתירה בשבת, וטוב להחמיר.

הדבקת חיתולים חד-פעמיים

כתב מרן בשולחן ערוך סי' ש"מ סעיף י"ד, וז"ל: "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב. וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב". ומזה אנו למדים בדין חיתולים חד פעמיים, שבהם ההדבקה היא עראית, ואפשר להשתמש בה כמה פעמים, שאין לאסור. אבל אם הילד טינף ורוצים להוציא את החיתול וחוששים מריח לא טוב, וסוגרים אותו באותה המדבקה, זה ודאי נקרא קשר של קיימא, ואסור להדביקו באופן זה בשבת.

הפרדת דפים מחוברים בספרים

לפעמים, בסידורים או בחומשים חדשים, יש דפים מקופלים המחוברים בקצותם, או שמודבקים זה לזה וכיו"ב. על כן, יש לבדוק כל ספר או סידור חדש בימות חול בשעת הקנייה, לראות שאין שם דפים מחוברים בראשם או בצידיהם, ואם מצא דפים כאלו בשבת, אסור לפרקם בשבת. [ואגב, עצה זו של בדיקת הספרים בשעת הקניה טובה ומועילה, שלא יתנער המוכר מאחריות אם יבוא אליו הקונה לאחר זמן, שאם ימצא דפים חסרים או מטושטשים מחזיר את הספר מייד. (ולמעשה, בימינו השכלולים גברו ובדרך כלל הספרים חתוכים ומודפסים היטב) וכמו שהגמרא מספרת על תגרי לוד שאחרי שעבר זמן מיום רכישת המוצרים שלהם לא היו נוטלים אחריות ומתכחשים למקח].

חותמות שבעובי הספרים

יש בתי כנסיות שחותמים את חותמת בית הכנסת על עובי הדפים בראש החומש או בצידו, וכן על הסידורים וכדו', (כמו כן, יש ספרים שיש בעוביים ציורים וכדו'). וכשפותחים את הסידור נראה שמוחק את הכיתוב וכשסוגרו נראה שחוזר וכותבו, ועל כן יש לגבאים להזהר לכתחילה שלא לחתום בעובי דפי החומשים והסידורים כלל. ומכל מקום בדיעבד אם כבר חתמו, אין איסור לפתוח ולסגור ספרים אלה, כיון שלא מתכוון למחוק או לכתוב. והמקור לדברים מובא ב"כף החיים" שכותב, וז"ל: "כתב הלבוש, דהוא הדין אותם ספרים שכותבים עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדדין אותיות או תבות שאסור לפותחן בשבת משום מוחק ואסור לסוגרן משום כותב יעו"ש. ונמשך אחריו המגן אברהם סק"ו. אבל הט"ז סק"ב הרבה להשיב על דברי הלבוש הנזכר, וכתב דאין בזה לא משום מוחק ולא משום כותב, ואפילו איסורא דרבנן ליכא יעו"ש. וכן כתב בשו"ת הרמ"א סי' קי"ט והר"ש הלוי חא"ח סי' כ"ז. והב"ד כנה"ג בהגב"י ומ"א שם. וכתב שם שכנה"ג דכן המנהג פשוט בכל ישראל לפתוח ולסגור בשבת ספר שכתוב על דפיו מבחוץ, ואילו ראה הלבוש תשו' רמ"א רבו, אין ספק שהיה חוזר מסברתו יעו"ש. וכ"ה דעת ח"א סי' ט"ז להתיר. וכ"כ התו"ש או' ט' ח"מ או' ז' ר"ז או' ד' ח"א כלל ל"ח או' ה', אלא שכתב שם ח"א דהיינו אם צריך לו הספר בשבת ואין לו אחר. ועל כן לכתחילה יש ליזהר מלכתוב על חודי הספרים מבחוץ תיבות או אותיות כדי שלא יכנס בפלוגתא כשפותחו בשבת או ביו"ט ועוד עיין לקמן או' מ"ד", עכ"ל.

כבוד השבת

רבי חיים נאה זצ"ל היה בא למוסיוף לומר דרשות. פעם שאל אותו השמש במה הוא עוסק? ולא רצה לומר לו שהוא רב, לכן אמר לו שהוא כורך ספרים. אמר לו השמש, טוב מאוד, כי כאן בבית הכנסת קורעים הרבה את הספרים, אז בבקשה קח את כל הספרים הקרועים ותכרוך לי אותם, ונתן לו את הספרים. עוד אני רגיל לספר שפעם בערב שבת הלך לפחמי לקנות פחמים לכבוד שבת, וכיון שהגיע מאוחר מצא את החנות סגורה. רץ לביתו, ואמרה לו אשתו שהוא הלך למקוה. הלך למקוה ואמרו לו שהוא כבר יצא לבית הכנסת. בא לבית הכנסת ומצא אותו נקי ויפה, ולא הכירו, כי כל השבוע היה רגיל לראותו שחור משחור. פנה אליו ואמר לו שהוא חייב פחמים, אמר לו הפחמי, "שחורה אני ונאוה" – שחורה כל השבוע ונאוה לכבוד שבת. ובאמת לכבוד שבת צריכים כסות נקיה ומיוחדת, (אפילו בגדים תחתוניים כל היכא שאפשר), ומפה נקיה ולבנה. יש עדות, בעיקר יוצאי גרמניה, שנוהגים שבליל כיפור פורסים מפה לבנה, וכיסוי של חלות שמתחתם כמה ספרים, וכשבא לביתו מתיישב ומבקש לעשות קידוש, אומרים לו אין יין, בא לעשות קידוש על הפת, מרים את כיסוי החלות ומוצא שם ספרים, או אז הוא אומר: "אה, יום הכיפורים היום", וכך היה מעורר את קדושת היום בביתו.

כיתובים הפרוסים על שתי דלתות

יש דלתות שבהיכלות [או בשערי בתי הכנסיות] שכותבים עליהם את עשרת הדברות לנוי ולהדר [או כיתובים שונים בשערי בתי הכנסיות], ולפעמים הכיתוב פרוס על שתי הדלתות באופן שכשפותחים את הדלתות נפרדים מילים באמצעם, ונראה כאילו כותב ומוחק כל היכא שפותחים וסוגרים את הדלתות. לכן יש להזהר לכתחילה שלא לעשות קישוט באופן הנ"ל. ועיין ב"כלכלת שבת" אות ל"ב.

מנוחת השבת – לימוד תורה

שומר משבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. שבת היא מתנה יפה, כמו שאמר הקב"ה למשה רבנו לך אמור להם מתנה טובה יש לי בבית גנזיי, לך והודיעם. "מנוחה שלמה שאתה הוא רוצה בה", אנחנו אומרים להקב"ה שהוא רוצה באותה מתנה, כלומר שהמנוחה בשבת היא על ידי לימוד תורה. וכמו שכתוב "וירא מנוחה כי טוב…ויט שכמו לסבול", והרי ראה מנוחה כי טוב, ומה לו ולסבול, אלא מכאן שהמנוחה האמיתית היא להטות שכמו לסבול את עול התורה. ואנחנו מצפים ומבקשים להגיע ליום שכולו שבת ומנוחה, ויהי רצון שיהיה בעגלא ובזמן קריב אמן ואמן.

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *