פרשת במדבר – עלון שבועי מאת החכם והפייטן דוד מנחם הי"ו

 

 

בס"ד

 

 

פרשת במדבר הפותחת את הספר הרביעי מתורת משה, נקראת בדרך כלל בשבת שלפני חג שבועות. ההקשר הרעיוני של הדבר הוא בעובדה שהתורה ניתנה במדבר. דבר המגלה עניין בתורה כדברי המדרש (תנחומא ו) "בשלשה דברים ניתנה התורה, באש במים ובמדבר, ולמה ניתנה בשלשה דברים הללו? לומר לך, מה אלו חינם לעולם אף התורה חינם לעולם".

ביאור הדברים הוא כך; בנוהג שבעולם הדברים הבסיסיים והחיוניים ביותר לקיומו של האדם מצויים לכל, במחיר השווה לכל נפש. לדוגמא; מחיר הלחם מזונו הבסיסי של האדם הוא זול ביחס לבשר. המים הינם יותר הכרחיים לאדם מלחם ועל כן מחירם זול מהלחם. האוויר שהאדם נושם ללא ספק הוא הנצרך מיידית לאדם ועל כן הוא חינם לכל באי עולם. לא יעלה על הדעת להטיל תשלום בעד אויר לנשימה. נמצא, ככל שהדבר הכרחי לקיום האנושי -מחירו זול יותר.

התורה היא חיונית כאוויר לנשימה ועל כן ניתנה לנו במתנת חן. כמו כן, התורה מתאימה לכל סוגי הנפשות הפועלות שהם בבחינת אש מים ומדבר. גם לאדם תוסס וחי כמו אש, גם לאדם שקט קר ומופנם כתכונת המים השקטים שחודרים עמוק, ואפילו למי שחש בעצמו שהוא יבש וצחיח בבחינת מדבר, לכולם יש חלק בתורה ולכל אחד מהם היא מאירה את תכונתו ומשלימה לו את איזונו הנכון.

 

שאלה: פרשת במדבר מסיימת במילים כבלע את הקדש ומתו. איך לא חששו מתקני סדר הפרשיות לסיים במילת ומתו. הרי צריך להתחיל ולסיים בדבר טוב?

תשובה: אכן, ציוו חכמים שיפתח ויסיים אדם דבריו בטוב ובמיוחד בקריאתו בתורה. וכמו שפסק הרמב"ם (פרק יג מהלכות תפלה) כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב, וחותם בדבר טוב. וכן כתב הרמ"א בהגה (סימן קלח): ויכווין שיתחיל תמיד לקרוא בדבר טוב ויסיים בדבר טוב.

אך –בנוסף לשאלתך- מצינו כמה פרשיות שאינם מסיימות בדבר טוב. ולדוגמא פרשת ויקרא מסתיימת במילים ולאשמה בה. (בספר מאור ושמש כתב שבכדי לסיים בדבר טוב נהגו בעירם בסיום פרשת ויקרא, שכל הקהל נעמד על רגליו ואמר: לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי. שהוא ראשי תיבות לאשמה בה). כמו כן פרשיות נח קרח ובלק גם כן אינן מסיימות בטוב גמור. ושאלתך עלתה על כלנה.

רבנו יוסף חיים מבגדאד תירץ, שמכיוון שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה לברך אחר קריאת התורה, הברכה הופכת לחלק מהקריאה. כך שהסיום מתבצע למעשה בברכת "נותן התורה". ואף על פי שהעולה מברך ולא החזן, כיוון שהחזן צריך להטות אוזן לברכת העולה ולענות עליה אמן, חל עליו דין שומע כעונה ודינו כקורא.

ועל כן כאשר קוראים שתים מקרא ואחד תרגום צריכים להקפיד שלא לסיים בפסוק האחרון של הפרשה, אלא לקרוא עוד פסוק מהפרשה הבאה ולסיים את הקריאה בטוב. (שו"ת רב פעלים חלק ד אורח חיים סימן מב. ועיין עוד שו"ת תורה לשמה סימן שעו).

שאלה: שמעתי מפי דרשן אחד שמידת הכעס קשה מכל המידות ומי שחטא בה לא יוכל לתקנה. שאלתי אותו מה מקור הדברים ולא ידע רק אמר ששמע כך בשם האריז"ל. מה דעת הרב? האם באמת אין תקנה לכעסן?

תשובה: מקור הדברים בדברי רבי חיים ויטאל בשם רבו: "מורי ז"ל [=האר"י] היה מקפיד מאד בעניין הכעס יותר מכל שאר העבירות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצווה. ואמר, שכל עבירה ועבירה פוגמת רק אבר אחד שכנגדה, אבל הכועס פוגם בכל הנשמה כולה, ומחליף אותה לגמרי בנפש שמצד הקליפה. כמו שכתוב (באיוב יח ד) טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ. ואף על פי שהאדם עושה תיקונים לנפשו ותשובה מעולה על כל עוונותיו, כל המצוות הגדולות שעשה, הכול נאבד ממנו לגמרי, לפי שאותה נשמה קדושה שעשתה כל המצוות והמעשים הטובים נתחלפה בנפש טמאה. ונמצא שבעל כעס אין לו תקנה כלל שבכל פעם שכועס מתחלפת נשמתו הקדושה בטמאה. וגם כשהייתי מלמד תורה את אחי נר"ו, ולא היה מבין כרצוני, והייתי כועס עליו, הזהירני מורי ז"ל והוכיח אותי על כך במאוד מאד.". (שער רוח הקודש דף ט ע"א.) דברים דומים נאמרו בזוהר פרשת תצוה (דף קפב,א).

עם זאת לעניין הלכה בודאי שיש תיקון גם למידת הכעס. ולא נאמרו דברים אלו של הזוהר והאריז"ל אלא להעמידנו על חומרת מידת הכעס שמשתרשת בקלות באדם.

הכעס הוא תולדה של הגאווה. אדם שמחשיב את עצמו כמיוחד ומעל לסביבתו, כועס על שלא נעשה רצונו ולא הושלמה פקודתו. וכבר מצאנו לגדולי המחשבה הישראלית שהסמיכו את הגאווה והכעס זה לזה. הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יא) כאשר הוא מדבר על הנקיות הנצרכת במידות הוא מתחיל בנקיות הנפש מגאווה וכעס. וכן הרמב"ם (בפרק ב מהלכות דעות) אחרי שהוא מדריך את האדם ללכת בדרך האמצעית והממוצעת שבכל המידות, הוא מוציא מהכלל שתי מידות שבהן יש ללכת עד הקצה. הנה לך מעט מלשונו:

"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר- והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד… וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד; וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. אמרו חכמים הראשונים, כל הכועס, כאילו עובד עבודה זרה. ואמרו שכל הכועס-אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו…"

ומסיים הרמב"ם בתקנתו של הכעסן:

"בעלי כעס, אין חייהם חיים. לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים. וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים: הם עלובים, ואינם עולבים; שומעים חרפתם, ואינם משיבים; עושים מאהבה ושמחים בייסורים. עליהם הכתוב אומר "ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו"

הרי לך ידידי, שלהלכה כפי שפסקה הרמב"ם יש דרך תקנה גם לכעס על ידי שהאדם לא יהיה נפעל מדברים שמחוץ לו. ושלא יפעל מתוך רגש אפילו לדברים המכעיסים. ואין לך עסק בנסתרות. ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.

***                                          *** שיעורי הרב דוד מנחם  בחג השבועות:

  • בליל החג בשעה 22:30 בבית הכנסת בית יוסף בנושא: סיפור תנורו של עכנאי בראי הזוהר.
  • ביום החג בשעה 19:00 בבית הכנסת משכן יוסף בנושא: מגילת רות ומואביותו של דוד המלך. (תפילת מנחה בשעה 18:40 ותפילת ערבית בשעה 19:50).                           שבת שלום.   
אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *