פרשת בלק

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה (חלק א') בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

בס"ד

עלון שבועי בפרשת השבוע "בלק" של הלכות ודרשות מספרי רבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

לעילוי נשמתשלום בן בתיה ע"ה, שלום בן רומיה ע"ה ואפרים בן רחל ע"ה.

בס"ד גליון מס' 5

פרשת בלק
בן איש חי – שנה א'
שאלות ותשובות לשולחן שבת
1. מה הדין לאדם המברך ולא הזכיר את תיבת "העולם"?

2. ביום התענית חסרים לאדם מספר רב של ברכות להשלמת מאה הברכות. מה תקנתו?

3. מתי מותר להפסיק בין הברכה לטעימה?

4. המברך, צריך שיהיה הדבר לפניו ויאחז אותו בימינו. באיזה אופן מצינו שמברך על דבר שאינו לפניו, ומותר הדבר?

5. היושב לאכול פירות בביתו, וברך עליהם, והביאו לו מין חשוב יותר, האם חוזר ומברך?

6. אכל פירות וסיים וגמר בדעתו לברך ברכה אחרונה, והנה מצא פרי שנפל על ידו, האם מברך?

7. ברך על הלחם מזונות, מה דינו?

8. אדם שלקח משקה (כגון פטל) וסבר שזה יין, ובסוף סיים שהכל. האם יצא ידי חובה?

9. ברך בורא פרי העץ ומיד תיקן בורא פרי האדמה. יוצא שאמר בורא פרי העץ בורא פרי האדמה. מה הדין?

10. אורח שהביאו לו קפה וברך עליו, ואח"כ הביאו לו שתיה קרה, האם מברך?

למעיין: אדם שנכנס לביתו לפני סעודה וראה פירות על השולחן, ורצה רק תפוח אחד וברך, ועכשיו רוצה עוד אחד, האם חוזר ומברך?

תשובות

1. חייב לחזור ולברך. כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. ולדעת רבינו, גם אם החזיר "העולם" חוזר (ועל זה יש חולקים).

2. יאזין היטב לברכת הקוראים בתורה, ויועיל להשלים בשעת הדחק.

3. בברכת המוציא כשיש מסובין, משום המצוה.

4. הנמצא על אמת המים (או שותה מהברז), מברך על המים שעתידין לבוא.

5. כאשר היתה דעתו סתם – חוזר ומברך. אך אם כיוון על כל מה שיביאו לו, פטור.

6. מברך, שהרי נמלך מלאכול עוד. (ויותר טוב שימנע עצמו מלאכול).

7. יצא, מכיון שכל דבר שאינו מים ומלח, נפטר בדיעבד ב"מזונות", שהרי הוא מזין.

8. להלכה יצא, אך לרמב"ם יש בעיה שבשעה שמזכיר בתחילת הברכה, צריך לדעת על מה הוא מברך. על כן צריך להתיישב טוב לפני שמברך.

9. יצא. שמועיל לתקן תוך כדי דיבור (בשיעור זמן אמירת "שלום עליך רבי").

10. לא מברך, שדעתו על דעת בעל הבית. (ורבינו מציין שטוב לכוון מתחילה על כל אשר יביאו לו).

תשובה למעיין – פרשת חוקת: אכל והקיא. אם משער שנשאר כזית במעיו, יברך. אם לא נשאר, אזי אם אפשר יאכל כזית ויברך, או יצא ע"י אחר.

ביאורי התפילה
q ברכת אלוקי נשמה… המחזיר נשמות לפגרים מתים. פשט העניין: אדם שישן, הרי כאילו פרחה נשמתו והקב"ה החזירה לו בקומו, ומודים אנו על כך.

q דברים נפלאים הביא רבינו (וישב שנה א') מדברי האר"י: מדת המלכות נוטלת נשמות ישראל בלילה בעת השינה, ומחזרת אותם בבוקר, בסוד "חדשים לבקרים" (איכה ג' כג'). ודבר זה הוא טובה גדולה לנשמה, כנודע, ולכן כאשר מקיץ האדם – מודה ומשבח על הטובה הזאת אשר ישיג בלילה הבאה, והוא מודה על העתיד ואומר: "ואתה עתיד לטלה ממני" בלילה, דהינו שתעלה הנשמה בסוד מיין נוקבין אל מלכות.

אמרות צדיקים
× הבעל שם טוב: קשה גאוה יותר מן החטא, שנאמר "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז' טז'), רש"י: אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם. אבל על הגאוה נאמר (קידושין לא ע"א): כל המתגאה אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם.

× רבי נחמן: סגולה לבטל גאוה, שישתתף בצרתן של ישראל.

הנהגות וסיפורי צדיקים
v אין עוד מלבדו – הגאון אליהו מאני זצ"ל, רבה של חברון, פטרונם של עניים היה. כאשר פרצה בעירו מגפת החולירע, ברחו מהמקום כל מי שהשיגה ידו. נותרו בו העניים המרודים, ורבי אליהו זצ"ל, שסעדם בחוליָם. וכן עסק בטיהור מתיהם וקבורתם. את משכורתו הדלה חילק עם העניים.

פעם חלה ונפל למשכב, הזעיקו את הרופא שרשם את תרופותיו, אך אמר כי ראשית לכל יש להאכילו מרק עוף לחזקו ולהבריאו. כמובן שבבית לא היתה פרוטה, לא בכדי לקנות את התרנגולת לא לתרופות.

הלכו בני הבית לשכנם הערבי ולוו ממנו תרנגולת. הבטיחו לשלם לכשירחיב. הביאוה אל השוחט. לאחר השחיטה מצאו בתוכה מטבע שהספיק לקנות את התרופות ולספק את צרכי הבית.

כי לקח טוב נתתי לכם…
? כלי יקר על הפסוק "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן": הוכיחו לו לבלעם, לבל יתגאה בכך שזכה לנבואה. שכן אתון זו שבודאי אינה ראויה לראות פני מלאך ולדבר, בכל זאת זכתה לראות פני מלאך, ונפתח פיה לדבר, מכיוון שהדבר היה לטובת ישראל – כך גם לא זכה הוא לנבואה אלא משום שיש בה תועלת לישראל, ואילו הוא עצמו אינו ראוי לזה יותר מן האתון…

? קב הישר: יש המונים שבעבור דבר מועט באיזה עסק משא ומתן או שאר דברים מקלל לחבירו בקללות חמורות בר מינן, ואינו משים אל לב שכל ישראל חשובים לאיש אחד ולא יאות לזרע אברהם להיות הפה רגיל בקללות, כי אם בברכות ובדברים טובים ורכים שיש בהן נחת רוח לבורא יתברך. כי האיש אשר הוא מקלל לחבירו הוא שנואי לפני הקב"ה, כי הקב"ה הבטיח לאברהם אוררך ארור ומברכך ברוך, שהרי נתן הקב"ה חכה לתוך פיו של בלעם הרשע שרצה לקלל את ישראל ונהפכו הקללות לברכות, ודע שמצאתי כתוב כל מי שמקלל חברו על חנם ועל לא חמס בכפיו, אז הבורא יתברך פורש כנפיו על זה האיש הזכאי שלא ישלוט עליו שום קללה.

? מנורת המאור: שנינו במסכת אבות, בפרק בן זומא (פ"ד, משנה כח): ר' אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. כל אחת משלש מדות הללו, הן מסבבות להפסיד אמונתו של האדם וממיתות לו קדם זמנו וטורדין לו מן העולם הבא. כי המקנא בחברו היא מדה מגנה ובאה מרוע הלב, כי דומה לו תמיד מה שלחברו הרבה ומה שלו מעט. ובכל טובה שיבא לחברו היא למקנא כעס וקנאה, נמצא תמיד כועס במעשה השם יתעלה. והקנאה גורמת הבצע ושנאת חנם וכל מדות רעות. ואין חייו חיים וגורם לעצמו חליים רעים ונאמנים, שנאמר: 'ורקב עצמות קנאה' (משלי יד, ל). ובמסכת שבת, סוף פרק שואל אדם (קנב, ב), דרשו פסוק זה לאחר פטירתו: כל שיש קנאה בלבו עצמותיו מרקיבין וכל שאין קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין. ולא די שגורמת לו כל מדות רעות, אלא שמוציאה אותו מן העולם קדם זמנו.

? "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג' כד'): רש"י: כשהן (ישראל) עומדים, משינתם שחרית. הן מתגברים בלביא וכארי לחטוף את המצוות, ללבוש טלית ולקרוא את שמע ולהניח תפילין. והנה "יתגבר" אותיות בתרי"ג. כלומר שע"י תרי"ג מצוות אפשר לגבור על כל הרע.

מצותיך שעשועי
¨ הנועם אלימלך: האדם לא נברא בעולם רק לשבר את הטבע. לכן יזרז את עצמו לתקן מדותיו בשנת י"ח דוקא, כמו שאבאר. כגון מי שנולד בטבע של עקשנות, ישבר את טבעו ארבעים יום רצופים לעשות דוקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו. וכן מי שבטבע עצל, ירגיל את עצמו ארבעים יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות, הן בהולך לשכוב על מטתו, הן לקום בבוקר ממשכבו הן בזריזות לבישת בגדים ונטילת ידיים ולנקות את גופו ולילך בזריזות לבית הכנסת תיכף אחר קומו מהספר וכיוצא בהן. וכן מי שטבעו ביישן מהחלק של בושה רעה, ירגיל את עצמו ארבעים יום להתפלל דוקא בקול רם וכח תנועת אבריו, ולקיים כל עצמותי תאמרנה, ולברך על התורה בקול רם עד שיעזרהו מן השמים להסיר הבושה הרעה ממנו. וכן מי שאמרי פיו אינם עולים יפה ומסודר מחמת הרגל טבעו וכלי הדיבור שלו, ירגיל את עצמו ארבעים יום להטות אזנו לדיבורים היוצאים מאליו, הן במילי דעלמא והן במילי דשמיא, הן בשעת הלימוד, כי הרגל של כל דבר נעשה שלטון. וכן מי שטבעו אינו מתמיד בלימודו ירגיל את עצמו גם כן ארבעים יום וילמוד יותר מהרגל שלו. ויסתכל בכל פעם קודם הלימוד בצעטיל קטן שלי, ומשם ואילך מן השמים יעזרוהו להיות מוסיף והולך בשבירת מדות הרעות עד תומם.

מצוה להאמין ולחכות למלך המשיח, המופיע בפרשתנו, מתואר ע"י רש"י והרמב"ם:

¨ רש"י על הפסוק "וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר" (במדבר כד' יט'): והאביד שריד מעיר – מעיר החשובה (של אדום והוא רומי) ועל מלך המשיח אומר כן שנאמר בו וירד מים עד ים ולא יהיה שריד לבית עשו.

¨ רמב"ם (מלכים יא' א'): המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה' ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל באחרונה ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.

שבת שלום ומבורך

בס"ד

דרשה לפרשת השבוע מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה.

בלק – בישולי עכו"ם, הלכות ברכות
הרב הגאון מרדכי אליהו ע"ה.

ויגר מואב מפני העם מאוד

פרשתנו פותחת בפחד הגדול שהיה למלך מואב מעם ישראל, ושליחתו של בלעם נביאם של אומות העולם כדי שיקלל את שונאיהם של ישראל. וכך כתוב (במדבר כב, ב-ג): "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ויש להבין, ממה פחד בלק? ומבאר רש"י: "וירא בלק וכו' – אמר, אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך ויגר מואב". הנה, שני המלכים הללו (סיחון ועוג) היו מטילי אימה, ואפילו משה רבנו פחד מהם, גם מגבורתם הטבעית (שהיה עוג גבוה מאוד, והיה שולה דג גדול מהים וצולה אותו בחום השמש ואוכלו, ורק קרסולו היה שלושים אמה. ואומרים חז"ל בברכות דף נ"ד ע"ב, כשרצה עוג להלחם בישראל, מדד את כל המחנה שלהם ומצא שגודלו ג' פרסאות, והרים בידיו הר גדול בקוטר של ג' פרסאות ורצה לקיים בהם "שם תהא קבורתכם", ושלח הקב"ה את הנמלים שיאכלו את ההר מסביב לראשו, עד שנפל על צווארו, ונשתרבבו שיניו כמו שכתוב "שיני רשעים שברת", ואז קפץ משה רבנו שלושים אמה והכהו וניצחו), וגם שמא תעמוד לעוג הזכות שאמר לאברהם אבינו כי נשבה לוט (שנאמר בבראשית יד, יג: "ויבוא הפליט" – הוא עוג מלך הבשן שפלט מן המלחמה), וזאת למרות שכל מטרתו היתה שייהרג אברהם ויקח את שרה, אבל הקב"ה אמר למשה "אל תירא אותו". ומכאן נבע הפחד של מלך מואב מאוד, כי בלק שֹם את מבטחו באותם שני מלכים ואמר, כל עוד הם חיים אין לנו שום סיבה לפחד, אבל בראותו שניצחו אותם ישראל, התחיל לפחד, וכל האומות קצו בחייהם משום כך.

ועוד יש לבאר, שלא פחד בלק משומרי המצוות שבעם ישראל אלא מה"ערב רב" שבהם, שמא ירצו להלחם בהם עד תום, כי לעם ישראל נאמר "אל תצר את מואב" וכו'.

מדוע נתן ה' לבלעם להיענות לבלק

עניין שליחתו של בלעם עם בלק תמוה בפרשתנו, שכן בתחילה הקב"ה לא הסכים אתו, ולמחרת הסכים אתו, והדבר צריך הבנה. וכך כתוב (שם, ח-יב): "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם וכו', וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". ולאחר מכן כתוב (שם, יג-כ) "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם וכו', וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹקָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה וכו', וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם". ויש לבאר, שרצה הקב"ה שלא יתחלל שמו הגדול בעולם. שבתחילה אמר בלעם לאומות הנה אפילו אלוקיהם כביכול "פוחד" חלילה ממני ומקללתי, וכשראה כך הקב"ה, אמר לו: לך עמם ויראו כל עמי הארץ שאני השולט בעולם, ואפילו על דיבורך אין לך שום שליטה, וכל מה שאומר אליך, תעשה על כרחך.

גדר מזה וגדר מזה

וכתוב (שם, כא-כד) "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וכו', וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וכו' וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה".

אומרים חז"ל (עיין בתרגום יוב"ע) שהכוונה כאן לגדר שהקים יעקב אבינו בברית שכרת עם לבן. והתורה מלמדת אותנו, שבשעה שביקש בלעם לעבור את אותה הגדר הוא נפגע, ושבועת לבן אבי אביו עמדה לו לרועץ.

אוי לנו מיום הדין

פרשתנו עוסקת בניסיונותיו של בלעם הרשע לקלל את ישראל בשליחותו של בלק, אך ללא הועיל, ויצאו מפיו הדברים שהקב"ה קבע, וברך את ישראל. וכך כתוב בפרשה (במדבר כב, כא-לג): "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וכו', וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וכו' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וכו' וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא". ואומרים חז"ל "ההסכן הסכנתי" – הוא מלשון "סוכנת", שאמרה לו אתונו: מדוע אתה כזה שפל ונבזה ורוצה "להתחתן" עם בהמות ולקחת אותי לך לסוכנת? וכששמע בלעם את התוכחה, לא היה לו מה לענות על צדקת דבריה ואמר לה: "לא".

מתוכחה זו ומתגובתו של בלעם אנו למדים עד כמה אנו צריכים להזהר ולהשמר להיות מוכנים ליום בו ניתן דין וחשבון לפני הקב"ה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד. וכך מובא במדרש, וז"ל (בר"ר פרשה צג ד"ה ויתן את קולו): "ויתן את קולו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אותו, אבא כהן ברדלא אמר (ונחלקו בעניין שמו של אותו תנא, האם היה בנו של דלא או שמא שמו המלא הוא ברדלא), אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הה"ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא, יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו – לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה". והנה בתקופות קודמות היה קשה להמחיש דבר זה כיצד יראו לו לאדם כל מעשה שעשה, וישמיעו לו כל דיבור שיצא מפיו, אבל כיום כבר לא יכולים לומר וכי מי רואני, שכן כל אמצעי הטכנולוגיה מוכיחים את התיעוד של כל מילה שמוציא האדם מפיו, וכל מעשה שעושה מצולם בוידיאו ומתועד, ואומרים לאדם: ראה את המעשה שעשית.

הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה

כתב בעל הבא"ח בזמן שלחצה האתון את רגליו של בלעם אל הגדר, הוא נהיה חיגר. ואח"כ הוא שמע בקול ה' בעל כרחו ובירך את עם ישראל אך עדיין נשאר חיגר. על כן אמר בלעם "הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה" (במדבר כג, כ). הפשט הוא, הקב"ה אמר לי לברך ואני חייב לברך. אבל בדרך צחות כתב הבא"ח, אמר בלעם "הנה ברך לקחתי" – אני מברך את עם ישראל, וע"כ "וברך ולא אשיבנה" ?! בתמיהה – למה לא מחזירים לי את הברך, למה נשארתי חיגר ? אמר לו הקב"ה מגיע לך, ואת העונש שלך תקבל בכל מקרה, וגם לבסוף אתה תברך שלא ברצונך.

בן כמה היה בלעם?

הגמרא אומרת (סנהדרין דף ק"ו ע"ב) שאל אותו מין את ר' חנינא מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה ? א"ל מיכתב לא כתיב אלא מדכתיב 'אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם', בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע. א"ל שפיר קאמרת לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא (פִסֵח) כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה, עי"ש. הרי שהקב"ה נפרע ממנו מייד ולא נתן לו שהות לשוב בתשובה על מזימתו ומחשבתו הרעה שחשב לקלל את ישראל.

וישם ה' דבר בפי בלעם

שואל בעל האור החיים הקדוש כיצד יתכן שהקב"ה יכניס לפיו הטמא של בלעם, ברכות כל כך נעלות לעם ישראל, וכגון הפסוק "מה טבו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" המבטא את עוצמת היחודיות של עם ישראל בצניעותו יותר מכל העמים. וכיצד אנו אומרים בכניסתנו לבית מקדש מעט את הפסוק שיצא מפה טמא ומשוקץ של אדם רשע שרצה בכל מאודו לקלל את שונאיהם של ישראל? ואמנם היתה כוונתו לרעה, שרצה שלא יהיו בתי כנסיות וישיבות ומקומות תורה כלל בעם ישראל, אבל הרי הקב"ה הפך את כוונתו לטובה ולברכה, וכיצד יתכן להכניס לו טובה וברכה בפי החזיר הזה (כלשונו). אלא, אומר 'אור החיים הקדוש': הקדוש ברוך הוא שם חציצה בתוך פיו, כעין צינור, והדברים היו עוברים דרך אותו הצינור ולא היו הדברים נוגעים בחיך ובלשונו הטמאים, אלא נשארו בקדושה ובטהרה, וזהו שכתוב: (שם, כג, ה) 'וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק וְכֹה תְדַבֵּר', וז"ל בעל אוה"ח הקדוש: "ולפי שאדם זה, הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ לא תנוח עליו רוח הקדושה המגדת עתידות, גם הדברים מצד עצמן דברי קדש הם ולא יותנו בגוי טמא, לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר של קדושה לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין הכח המדבר והדיבור עצמו, ובין פי החזיר, והוא מאמר 'וישם ה' דבר בפי בלעם', הציע כח אחד שיכל להתמצע בין שניהם ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו והדבר מפסיק לגבול כח המדבר והדיבור" וכו'.

צניעותו של הרש"ש הקדוש

בעל ה'בן איש חי' סיפר, שבדרכו של הרש"ש הקדוש מתימן לארץ ישראל הוא עבר דרך בגדד, ולא הכירוהו מרוב ענוותנותו וצניעותו. השבת בה שהה הרש"ש בבגדד היתה פרשת בלק, וכשקראו "ואנכי אקרה כה", אמר הרש"ש בתימנית ה"כה" הזה "חרק גלבי" (שורף לי את הלב), ושמע הבא"ח את דבריו ולא הבין את כוונתו. לאחר זמן, כשנודע לבא"ח שאותו יהודי היה הרש"ש הקדוש, הצטער ואמר חבל שלא ידענו זאת, ואילו ידענו היינו עושים לו כבוד גדול כנאה ויאה לאדם קדוש כמותו.

עם ישראל קשורים על אדמתם כאריה וכלביאה

בלעם הרשע סיים את מסעו בברכה שעם ישראל יחזיקו בארצם, ואין שום כח בעולם שיוכל לנתקם מאדמותם באומרו "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (שם, כד, ט) ופרש"י: "כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה". וכתוב בתרגום "לית מלכו דִתְזַעֲזְעִנֵה", כלומר אין שום מלכות בעולם שיכולה לזעזע את עם ישראל, שכל זמן שהם מקיימים את רצון בוראם ומחזיקים בארצם, אין שום אומה ולשון יכולים להלחם נגדם, כמו ארי ולביאה שכשהם ביחד שום אדם אינו יכול לגבור עליהם. ועל זה חרה אפו של בלק, ומיד אמר לו "ברח לך" וכו'.

בלק תשס"ח – האיסור לקלל והחובה לברך
הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

כוחו של בלעם
חכמינו אמרו שבלעם היה בעל הכוח הרוחני הגדול ביותר שהיה באומות העולם. קשה
לומר שהוא כמו משה אבל יש בניהם השוואה מסויימת. כמו שבעם ישראל יש אנשים בעלי
מדרגות רוחנית שנות. יש בעלי רוח הקודש ויש בעלי גילוי אליהו. יש שזוכים לגילוי
אליהו כל שבוע ויש שזוכים פעם בשנה או פעם בחיים. יש נביאים, וגם ביניהם יש
דרגות שונות של השגה. הגדול שבכולם היה משה רבינו השגתו נקראת "אספקלריה
המאירה".
גם באומות העולם יש בעלי השגות רוחניות שונות. "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ
בין גוי בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשיו של אדם רוח
הקדש שורה עליו". (ילקוט שמעוני שופטים ד – מב). הגדול שבין ההשגות הרוחניות של
אומות העולם היה בלעם. מצד אחד הוא יכול לשמוע את דבר האלוקים. הוא מסוגל לראות
את העתיד של עם ישראל ושל אומות העולם. הוא מסוגל לראות ולתאר את תהליך הגאולה
של ישראל בצורה כל כך מדויקת עד שדבריו נכתבו בתורה, נדרשו ונלמדו על ידי חכמי
ישראל.
מצד שני הרצון הכי בסיסי שלו זה לקלל, להכשיל, לעצור את ישראל על סף הכניסה
לארץ. בארבעים פסוקים מתארת התורה את חוסר היכולת של בלעם לקרא את הרמזים
שאלוקים רומז לו. להבין שקללה – זה לא רצון ה'. באריכות רבה התורה מתארת כיצד
בלעם יודע שה' רוצה לברך את ישראל, וכיצד הוא מנסה בכל דרך ללכת נגד רצון ה'.
אפילו האתון שלו כבר הבינה שזאת לא הדרך הנכונה, אבל הוא לא רואה מה שהחמור
רואה. שנאה שמקלקלת את השורה. התנגשות בין ההשגות רוחניות גבוהות לבין רצון
האלוקים.

יציאת מצרים – עבר או הווה
בלק יודע שצריך לשלם פה הרבה. הוא יודע שהבקשה שלו היא לא פשוטה וצריך לשלם
לבלעם הרבה הרבה כסף. "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב" (כמה זה בדולרים?).
הוא יודע שאלוקים הוציא את ישראל ממצרים והוליך אותם במדבר ארבעים שנה, עכשיו
הוא מבקש מבלעם לצאת נגד ה'. זה לא פשוט. איך בלק מנסה לשדל את בלעם? הוא אומר
לו: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" יָצָא – בלשון עבר. דע לך כי כל הניסים
שהיו לעם ישראל במדבר שייכים לעבר. היו ואינם. לכן בא לקלל ונעצור ואתם.
כשבלעם מדבר עם האלוקים הוא לא יכול לשקר הוא לא יכול לומר לו שהכל עבר ונגמר.
לכן הוא משנה קצת ממה שאמר לו בלק ואומר לאלוקים שבלק אמר לו: "הִנֵּה הָעָם
הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם" "יֹּצֵא" – בלשון הווה.
חכמינו אמרו מתוך ברכותיו של בלעם אתה יודע מה היה בליבו לקלל. כשהוא אומר שתי
פעמים משהו זה כנראה דבר חשוב מאוד. פעמיים בלעם חוזר ואומר שיציאת מצרים היא
דבר של הווה ולא של עבר. פעם אחת הוא אומר "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם
כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (במדבר כג כב). ופעם נוספת הוא אומר "אֵל מוֹצִיאוֹ
מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (כד ח). "מוֹצִיאָם" "מוֹצִיאוֹ" בלשון
הווה. ללמדך שהניסים לא נגמרו. שהעוצמה לא פחתה. שהכוח לנצח עוד קיים שאלוקיהם
של ישראל נמצא עימהם. "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ".

חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים
המשמעות של הדברים הללו היא בליל הסדר כשאנחנו אומרים שחייב כל אדם לראות את
עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר: "ואותנו הוציא משם". כי ה' איתנו מאז ועד
היום, לא רק בימי בלק ובלעם. גם היום.
כך כותב אור החיים הקדוש "ונראה על דרך אומרם ז"ל (פסחים קטז:) בכל דור ודור
חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה,
כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה, ונוספים בעם בני ישראל, והיא
הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו אל מוציאם, כי לא יציאה ראשונה לבד,
אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר: ונתן טעם "כתועפות ראם לו". פירוש כי ה' מוסיף
ומחזק אותם לרוממם, ואין קץ לרוממות אשר חשב ה' עליהם. עד גדר שלא יישאר שום
תערובת הרע בקדושה. "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל
כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל".

אריה של עוצמה וגבורה
שתי פעמים ממשיל בלעם את עם ישראל לאריה ואת הנשים ללביאות. יש להם שתי מעלות,
האחת כשהם קמים ופועלים, והמעלה השנייה כשהם רובצים ורגועים. כנגד הפסוק של
הגבורה והאומץ כתוב הפסוק הראשון: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי
יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". כנגד
הרביצה והרוגע שיש להם אחר כך מחמת גבורתם, כתוב הפסוק: "כָּרַע שָׁכַב
כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ".
הפסוק הראשון מדבר על הגבורה והאומץ שיש לעם ישראל. אומץ כזה הוא כנגד השונאים
והאויבים שלו. הוא מסוגל לעשות מעשים של אומץ עילאי. אומץ כזה מתחיל ברמה
האישית. כאשר הם "עומדין משינתם שחרית, הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות
ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין". (רש"י שם) מי שקם בבוקר מוקדם, קם
בשמחה כמו אברהם אבינו. "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת
חֲמֹרוֹ" (בראשית פרק כב ג).
הכוח הזה מבטל את השכמת הבוקר של בלעם כשהוא בא לקלל את ישראל. "וַיָּקָם
בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת אֲתֹנוֹ" (במדבר פרק כב כא). "מכאן שהשנאה
מקלקלת את השורה שחבש הוא בעצמו. אמר הקב"ה: רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר
(בראשית כב) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" (רש"י שם).
השמחה הזאת, הזריזות הזו מסוגלת לשנות את כל החיים. מסוגלת גם כנגד האויבים.
בגמרא ברכות (ט:) "העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך
גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו". הזריזות הזו היא שמחה. כך מובא שם בהמשך
הגמרא "אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד
כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא
מפומיה כוליה יומא". תרגום כשאתה עולה לארץ ישראל תעשה כבוד לאחי שהוא אדם גדול
ושמח במצוות. פעם אחת סמך גאולה לתפילה ולא הפסיק לשמוח כל היום כולו.
מסביר תוס' שם שהכוונה שם היא תפילה בבוקר מוקדם, כוותיקין עם הנץ החמה. "כל
הסומך גאולה לתפלה כותיקין, שקורין קריאת שמע קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ". כשהם
זריזים, כשהם שמחים, כשהם קמים ומתפללים בשמחה – ה' שומר עליהם, נלחם מלחמתם
ומפילם חללים. ולהפך – להפך. כמו שמובא בקללות על "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ
אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת
אֹיְבֶיךָ וכו'".

להתיישב בארץ ישראל בכח ובגבורה
הרב תמיד מזכיר את פירוש של רש"י על הפסוק שבא מיד אחרי הפסוק של: "אֵל
מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם". מיד אחר כך כתוב: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא
מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרֲרֶיךָ אָרוּר". רש"י מפרש ואומר
שהמשל הוא על האריה שאין מי שיכול להקימו ממקומו לומר לו: זוז אנחנו רוצים לשבת
על המקום שלך. המשל הזה נאמר על התיישבות היהודים בארץ ישראל. "יתיישבו בארצם
בכוח ובגבורה" – כך מפרש רש"י את המשמעות של הפסוק וזה בגלל שהתיישבות עושים
בכוח וגבורה של אריה ולביאה ולא בפחדנות של המרגלים שהרגישו כמו "חגבים". (ונהי
בעיננו כחגבים). אנשים כמו המרגלים לא מסוגלים לרשת את הארץ. הם חוששים תמיד
איך הם נראים בעיני אחרים. הם חושבים שהם נראים כחגבים למרות שבאמת עמי כנען
מפחדים מהם: "אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד
נָמֹגוּ כֹּל ישְׁבֵי כְנָעַן" (שמות טו טו).
הרב גם תמיד מזכיר את התרגום בברכות שבירך יעקב את בנו יהודה באותה לשון:
"כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (בראשית מט, ט'). תרגם
אונקלוס: "ינוח ישרי בתקוף כאריא וכליתא ולית מלכא דתזעזעיניה". ינוח וישרה
בתוקף כאריה וכלביאה ואין מלכות שתוכל לזעזע אותו. "שאין מי שיוכל להטיל אימה
כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה". (עיין ספורנו ועיין לאבן עזרא).
אם בתחילה הם קמים בזריזות "יתגבר כארי" – אחר כך העמים נוהגים בהם כבוד ולא
מעיזים להציק להם. משל לאריה שיושב ברוגע ובשלווה בלי חשש שמישהו ינסה להתקיף
אותו במקומו. כך אומר גם יעקב אבינו על ישיבת ארץ ישראל שהיא ללא חת וללא חומה
ומגן בינו לבין האומות. חומות בטון שמראות פחד ואין בהם תועלת. צריך שפחדם של
ישראל יהיה על אומות העולם, שלא יעיזו לתקוף אותנו. אם אנחנו משדרים פחד וחשש –
כל אחד יכול לקחת טרקטור במרכז ירושלים ולהרוג באומץ בלי פחד. לעומתו שוטרים
חמושים במרכז עיר הבירה מפחדים להתקיף אותו ולירות בו. רק מרביצים לו מכות והוא
ממשיך והורג.
לברך ולא לקלל

מאיפה יש לבלעם כוח לקלל?
בעניין קללותיו של בלעם יש שואלים מנין יש כוח לאדם לקלל? הרי אלוקים רוצה לברך
את ישראל ואיך יבוא בן אדם קצר ימים כמו בלעם שלא חצה את שנותיו והוא יקלל
במקום שאלוקים רוצה לברך. חכמינו אמרו כלל לפי הפסוק בקהלת (ז יד) "רְאֵה גַּם
אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים". "כי דבר שבקדושה יש כנגדו בסטרא
אחרא" (אור החיים הקדוש דברים לב לב). וכיון שאלוקים ברא לאדם כוח לברך ולהתפלל
– כך יש כוח כנגדו לקלל.
ועל זה הסיפור בגמרא (יומא דף סט/ב) שעזרא הסופר ובית דינו ביטלו את היצר של
עבודה זרה: "אָמְרֵי, הוֹאִיל וְעֵת רָצוֹן הוּא, נִבָּעֵי רַחֲמֵי עַל יִצְרָא
דַעֲבֵירָה, בָּעוּ רַחֲמֵי וְאִמְסַר בִּידַיְיהוּ. אָמַר לְהוּ נָבִיא,
חָזוּ, דְּאִי קַטִילְתּוּן לְהַהוּא – כַּלְיָא עָלְמָא. חַבְשׁוּהוּ תְּלָתָא
יוֹמֵי, אִבָּעֵי בֵיעֲתָא בַת יוֹמָא לְחוֹלֶה בְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא
אִישְׁתַּכַּח. אָמְרֵי, הֵיכִי נַעֲבִיד? נִיקְטְלֵיהּ?! אִיחְרִיב כּוּלֵיהּ
עָלְמָא. נִבָּעֵי רַחֲמֵי לְפַלְגָא? פַּלְגָא מֵרְקִיעָא לָא יַהֲבֵי.
כַּחְלִינְהוּ לְעֵינֵיהּ וּשְׁבָקוּהוּ, וְאַהֲנֵי דְּלָא מִיגְרֵי לֵיהּ
לְאִינַשׁ בִּקְרוּבְתָּא".
תרגום. אמרו הואיל ועתה עת רצון נבקש רחמים גם על יצר של עריות. בקשו רחמים
ונמסר היצר בידיהם. אמר להם הנביא תזהרו! אם אתם הורגים אותו – יחרב העולם ח"ו.
חבשוהו שלושה ימים לראות מה יקרה אם הוא יהיה במחבוש. וראו שהתרנגולות לא היו
מטילות יותר ביצים. לא היה להם יצר של עריות. חיפשו ביצה לחולה בכל ישראל שלשה
ימים ולא מצאו. אמרו מה נעשה? נהרוג אותו – אי אפשר. יחרב כל העולם. נבקש רחמים
על חצי שרק יתבטל מהרע ולא מהטוב, אין דבר כזה. משמים לא נותנים רק חצי. מספרת
הגמרא שעיוורו את עיניו ושיחררו אותו. והעיוורון הזה הועיל שבאופן רגיל יצר הרע
של עריות לא מתעורר לאדם כלפי קרובותיו. אלא אם כן הוא מגרה את היצר בעצמו.
מכאן נבין שאם יש כוח תפילה למשה – יש כח קללה לבלעם. את זה לעומת זה עשה
האלוקים. הוא לא ממציא יש מאין, הוא מחפש את החסרונות של עם ישראל מרחיב אותם
ומביא אותם לידי ביטוי. "וישם אל המדבר פניו" – הזכיר להם עוון חטא העגל.

לא טוב לצדיק לקלל
ובגמרא ברכות ז. כתוב שהקב"ה כועס בכל יום רגע אחד. "וּמִי אִיכָּא רִיתְחָא
קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? אִין! דְּתַנְיָא, (תהלים ז) "וְאֵל
זֹעֵם בְּכָל יוֹם". וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע, וְכַמָּה רֶגַע? אֶחָד
מַחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים
וּשְׁמוֹנֶה בְּשָׁעָה, וְזוֹ הִיא 'רֶגַע', וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה
לְכַוֵּן אוֹתָהּ הַשָּׁעָה, חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיה,
(במדבר כד) "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן". הַשְׁתָּא דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא
הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע?,,, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה
יוֹדֵעַ לְכַוֵּן אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ.
וְהַיְנוּ דְּאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל, (מיכה ו) "עַמִּי, זְכָר נָא
מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן
הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל, לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'". מַאי "לְמַעַן
דַּעַת צִדְקוֹת ה'"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ
הוּא לְיִשְׂרָאֵל, דְּעוּ כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא
כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי, לֹא
נִשְׁתַּיֵּר מִשּוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וְהַיְנוּ
דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק, (במדבר כג) "מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל,
וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ה'", מְלַמֵּד שֶׁכֹּל אוֹתָם הַיָּמִים לֹא זָעַם.
וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה 'רֶגַע'? אָמַר רַבִּי אַבִּין, וְאִי
תֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא, רֶגַע – כְּמֵימְרֵיהּ. וּמְנָא לָן דְּרֶגַע רָתַח?
שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים ל) "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ". וְאִי
בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא, (ישעיה כו) "חֲבִי כִמְעַט רֶגַע, עַד יַעֲבָר זָעַם".
וְאֵימַת רָתַח? אָמַר אַבַּיֵי, בְּהַנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קָמַיְיתָא, כִּי
חִוְרָא כַּרְבַּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא, וְקָאִי אֲחַד כַּרְעָא. כָּל
שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא, נַמִי קָאִי הָכִי? כָּל שַׁעְתָּא אִית בֵּיהּ
שׁוּרַיְיקֵי סוּמְקִי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא לֵיהּ בֵּיהּ שׁוּרַיְיקֵי
סוּמְקִי.
הַהוּא מִינָאָה דַּהֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
הֲוָה קָא מְצַעֵר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי. יוֹמָא חַד, שָׁקַל תַּרְנְגוֹלָא
וְאוּקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא וְעַיֵין בֵּיהּ, סָבַר, כִּי מָטָא
הַהִיא שַׁעְתָּא – אֲלַטְיֵיהּ. כִּי מָטָא הַהִיא שַׁעְתָּא – נַיִים. אָמַר,
שְׁמַע מִינָהּ, לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעֱבַד הָכִי (תהלים קמה) "וְרַחֲמָיו
עַל כָּל מַעֲשָׂיו" כְּתִיב, וּכְתִיב, (משלי יז) "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִיק לֹא
טוֹב".
הגמרא אומר שאפשר לדעת את הרגע שבו אלוקים כועס אם מסתכלים היטב על בעלי חיים.
הם מרגישים את רגע הכעס הזה. כמו האתון שראתה את המלאך למרות שבלעם לא רואה.
כמו שהגמרא מספרת במקומות אחרים שבעלי חיים מרגישים יותר טוב מבני אדם גם את
אליהו הנביא וגם את מלאך המוות, מי שמתבונן בהם יכול לדעת מה קורה לידו. ופעמים
רבות מספרים שבעלי חיים מרגישים אסונות טבע קודם היותם. אפילו רעידת אדמה שבני
אדם לא מרגישים אפילו במכשירים מדוייקים ביותר.
הדרך לדעת את הרגע הזה היא להסתכל על התנהגות התרנגול. והגמרא מספרת שלרבי
יהושע בל לוי היה שכן שהציק לו ביותר עד שיום אחד הוא החליט לקחת תרנגול
להתבונן בו ולראות מתי יבוא רגע הכעס ובאותו רגע יקלל את אותו שכן. מספרת הגמרא
שהוא ישב כל שעות הבוקר והתבונן בתרנגול ובדיוק ברגע הנכון הוא התנמנם ונרדם.
הבין רבי יהושע בן לוי שקללה – היא לא רצון ה'.
כן לומדים את הדבר זה מאשתו של רבי מאיר שאמרה לו במקום להתפלל על המפריעים לך
שימותו, תתפלל שיחזרו בתשובה "יתמו חטאים ולא חוטאים" כך לומדים זאת מאשתו של
אבא חלקיה שהיה צדיק ביותר אבל הוא רצה להתפלל על שכיניו הרעים שימותו ואשתו
אמרה לו שיתפלל שיחזרו בתשובה. וכך הווה. הגמרא מספרת שכשאבא חלקיה ואשתו היו
מתפללים על גשם – היה הגשם בא מצידה של אשתו ולא מצידו – בגלל התפילה שלה על
התשובה של החטאים.

מנהג הבבא סאלי רק לברך
אלוקים מלמד אותנו שהגאוניות לדעת את הרגע שאלוקים כועס מתאימה לבלעם
ולתלמידיו. אנחנו צריכים לחפש את שעת הרצון של אלוקים אנחנו צריכים לברך.
"ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" – זה תפקידנו. כמו שהגמרא אומרת (ברכות ח.)
"אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, מַאי
דִּכְתִיב, (תהלים סט) "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן", אֵימָתַי "עֵת
רָצוֹן"? בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי
חֲנִינָא אָמַר, מֵהָכָא, (ישעיה מט) "כֹּה אָמַר ה', בְּעֵת רָצוֹן
עֲנִיתִיךָ". וזו הסיבה שאנו מתפללים בשעת ותיקין כי גם היא עת רצון.
לעומת כוחו של הרע לקלל כוחו של הטוב הוא לברך. כבר סיפר הרב כמה פעמים כי הבבא
סאלי בגלל כוחו הגדול לברך היה לו גם כוח ההפך ר"ל. וכמה פעמים ביקשו ממנו לקלל
שונאי ישראל והיה אומר שהוא בא לעולם רק בשביל לברך ולא להפך.
וידוע ומפורסם היה הבבא סאלי זיע"א במעשיו ונפלאותיו בריפוי חולים שהרופאים
נואשו מהם, והעמדת אדם על רגליו בעת שהיה הולך תמיד על קביים ואמר לו 'זרוק את
הקביים וקום מכסא הגלגלים ועמוד ולך', וכן היה, ועוד נסים ונפלאות. וכל זה כי
היה שומר על כוח הדיבור. כמו שכתוב "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" מי שלא
מחלל את דברו – כל היוצא מפיו יעשה הקב"ה וישמע לדבריו.
ידוע הסיפור של הבבא סאלי כשבא לארץ ישראל, ירד בנמל חיפה ובא שר המשטרה דאז מר
שטרית להקביל את פניו, והורה לכל השלטונות להכניסו לארץ ללא שום עיכובים במכס,
ולדלג על כל הפרוצדורה המקובלת אצל אנשים מן השורה. וכשיצא, הוא כיבד אותו
לנסוע ברכבו, אבל בבא סאלי ע"ה אמר לו שהוא 'מניח' שרכבו זה לא שובת בשבת ואין
רצונו לנסוע בו, ואמר זאת ברמז ברור, ונסע באוטובוס. הגיע זמן המנחה, וביקש
מהנהג לעצור ולהמתין לו שיתפלל. אמר לו הנהג שזה לא מונית, וכי יש עוד אנשים
נוסעים, וגם יש לו מסלול ולוח זמנים, ועל כן הוא לא יכול להמתין. אמר לו בבא
סאלי אם כן תוריד אותי כאן, כי יעבור לי זמן המנחה – וגם לזאת לא הסכים כי אמר
לו שבעוד זמן מה יגיע לתחנה מסודרת, אך הבבא סאלי התעקש שיעצור לו מיד כי אין
זמן, והנהג עצר לו כ-100 מטר לפני התחנה.
ירד בבא סאלי והתפלל את תפלת המנחה על אם הדרך, וכשסיים שאל את העוברים ושבים
מתי האוטובוס הבא לירושלים, ואמרו לו בעוד שלוש שעות. והנה הוא רואה מרחוק
אוטובוס שנוסע לירושלים, הוא עלה עליו ורצה לשלם לנהג, והנה אמר לו הנהג שזה
האוטובוס שהוא נסע בו מתחילה, ומאז שהוא ירד נעמד האוטובוס ולא הצליחו להתניעו
כלל. לקח בבא סאלי ע"ה את המקל, הכה בו על הראש של הנהג ואמר לו: "תסע תסע!",
והנה האוטובוס התניע ונסע כאילו לא ארע דבר. ואני רגיל להזכיר ששאלתי בפירוש את
באבא סאלי על המקרה הזה ואמר לי "כן, זה נכון". שאלתי אותו איך עשה כבודו כן
במקלו ומה סודו, ואמר לי בענוותנותו שהנהג נהג כן מחמת פחד… ואמר לי שהוא תמה
מדוע הנוסעים האחרים שהיו באוטובוס לא ירדו להתפלל מנחה, ואז היה לי מנין עם
חזרה וקדושה.

אסור לקלל כל אדם
הפסוק אומר: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל
וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא פרק יט יד) ואומר רש"י משם הגמרא:
"אין לי אלא חרש, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר (שמות כב) "בעמך לא תאר".
לפי המדרש, אמרה התורה "חרש" ש"באומללין שבעמך הכתוב מדבר" [מכילתא משפטים כא
יז]. שבזה אדם חושב שזה הותר לו כי אין להם מי שיתבע עלבונם. אבל באמת אסור הוא
לכל אדם ואדם. אפילו אינו חרש. רק שאינו שומע אותך באותה שעה הוא נקרא חרש. ואם
מקלל אותו בפניו בודאי שיש בזה עבירה יותר גדולה כיון שהוא גם מלבין פניו רק
שבדרך כלל בני אדם לא עושים כן אלא מקללים אדם שלא בפניו ועל זה נאמר לא תקלל
חרש. אבל באמת כל המקלל אחד מישראל עובר בלאו שנאמר "לא תקלל חרש" והתורה אמרה
"חרש" להשמיענו שאע"פ שזה שאתה מקלל אותו לא שומע את הקללה ולא מצטער – אסור
לקללו. וכל שכן אם הוא שומע ומצטער בקללתו לוקין עליו. ומכאן כתב הרמב"ם שאפילו
המקלל את הישן חייב אע"פ שהוא לא שומע. וגם המקלל עצמו חייב שנאמר "השמר לך
ושמור נפשך מאד" (טור)

להזהר בקללה – אפילו בלי כוונה
אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו [פסחים ג']. וּבְרִית כְּרוּתָה
לַשְׂפָתַיִם, וְלָכֵן יִזָּהֵר אָדָם בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁלֹּא לְקַלֵּל אֲפִלּוּ
בְּרֶמֶז. וְכַמָּה מַעֲשִׂים מוּבָאִים בַּגְּמָרָא וְנִקְרְאוּ "שְׁגָגָה
שֶׁיָּצְאָה מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט", וְהֵם דִּבּוּרִים שְׁלִילִיִּים
שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל יְדֵי גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִתְקַיְּמוּ מִיָּד למרות
שהיו לרעה, לא עלינו.
ובגמרא (כתובות דף כג/א): "הני שבוייתא דאתיין לנהרדעא אותיב אבוה דשמואל נטורי
בהדייהו אמר ליה שמואל ועד האידנא מאן נטרינהו? אמר ליה אילו בנתך הווין מי
הוית מזלזל בהו כולי האי? הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט ואישתביין בנתיה דמר
שמואל ואסקינהו לארעא דישראל וכו'".
תרגום: היו שבויות שבאו לנהרדעא ואביו של שמואל טיפל בשחרורם ודאג שישיבו עליהם
שמירה שאנשים לא יציקו להם וינצלו את מצבן. שאל שמואל את אביו למה אתה ממוציא
כספי ציבור לשמור אותן, וכי מי שמר עליהן עד עכשיו כשהן היו שבויות ומופקרות
לחסדי אלו ששבו אותן. אמר אביו של שמואל לבנו: אילו בנותיך היו שבויות האם היית
מזלזל בהן כל כך? מספרת הגמרא ששאלה זו היית כמו "שגגה שיוצא מלפני השליט". וכך
היה נשבו בנותיו של שמואל והשובים העלו אותם לארץ ישראל למכור אותם למרבה
במחיר. ושם מספרת הגמרא את חכמתן של הבנות כיצד הצליחו לשמור על עצמן.
ומעשה היה עם ראש ישיבת פורת יוסף הרה"ג יהודה צדקה ע"ה שפעם אחת יצאו תלמידיו
להפגין ונאסרו כמה מהם, וזה היה כמה וכמה פעמים. והיה יוצא ראש הישיבה למשטרה
לשחרר את התלמידים ממאסר. שהיה רואה את התלמידים כמו בנים. פעם שאל אותו אחד
מהרמי"ם: למה ראש הישיבה טורח בעניין. ישלח את אחד הרמי"ם? בכל מקרה התלמידים
ישתחררו מחר. אמר לו ראש הישיבה: ואם אחד מבניך היה נתפס למעצר גם היית מסכים
שיבלה לילה שלם בכלא? אמר אותו חכם: שבאות רגע היה בורו שלו שטעה וגם היה ברור
לו שזה מה שיקרה, כי כך יצא מפיו של רבי יהודה צדקה. הוא שמר את הדברים בליבו
לראות כיצד יתגלגלו הענינים ובאמת באותו יום ממש תפסו השוטרים את בנו והושיבהו
במעצר. הלכה אשתו של אותו חכם וביקשה ממנו שילך לחכם יהודה צדקה שישתדל לשחרר
את בנה מהמצער. הלך אותו חכם לחכם יהודה צדקה וביקש על בנו. אמר לו: עכשיו אין
לך שאלות על ביטול תורה וכד'.

להיזהר במיוחד מול אביו ואמו
הפסוק אומר (שמות פרק כא יז) "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" ובמשנה
(סנהדרין דף סו/א) "המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם, קללם בכנוי – רבי
מאיר מחייב וחכמים פוטרין". ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמא ו) "כל המבזה אביו
ואמו אפילו בדברים, אפילו ברמיזה הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה שנאמר "ארור מקלה
אביו ואמו" ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שראוי".
וב"בן איש חי" (שנה שניה – פרשת שופטים כג) "המקלל אביו או אמו אפילו לאחר מיתה
או בשם מהשמות המיוחדים חייב סקילה, ואם קללם בכינוי כגון רחום חנון – חייב
בלאו כמקלל אחד מישראל. וקטן שקלל אביו או אמו בקטנותו – צריך כפרה בגדלותו
כנזכר בספר חסידים, וכן מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל. וכל המבזה אביו או אמו
אפילו בדברים ואפילו ברמיזה הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה שנאמר "ארור מקלה אביו
ואמו" ובספר חרדים כתב שבכלל זה אם מבזהו בלבו והביא מעשה עיין שם ועל זה ידוו
כל כל הדוויים".
ושם כתב (הלכה כב) ש"אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק עמהם כדי שלא יביאם
לידי מכשול ואב שמחל על כבוד כבודו מחול. ודווקא 'כבודו', אבל הכאתו וקללתו –
אינו מחול. ויש אומרים דגם צער אינו מחול ואע"ג דמחל על כבוד, חייב הבן בדיני
שמים, ולכן צריך לעשות תיקון בעבור זה".

אסור לאשה לקלל הורי בעלה
וכמו שאסור לאדם לקלל את אביו ואמו, כך אסור לאשה לקלל את הוריו של בעלה.
ובמשנה (כתובות פרק ז ו) "וְאֵלּוּ יוֹצְאוֹת שֶׁלֹּא בִכְתֻבָּה, הָעוֹבֶרֶת
עַל דַּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית. וְאֵיזוֹ הִיא דַּת מֹשֶׁה, מַאֲכִילַתּוּ
שֶׁאֵינוֹ מְעֻשָּׂר, וּמְשַׁמְּשַׁתּוּ נִדָּה, וְלֹא קוֹצָה לָהּ חַלָּה,
וְנוֹדֶרֶת וְאֵינָהּ מְקַיֶּמֶת. וְאֵיזוֹהִי דַת יְהוּדִית, יוֹצְאָה
וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, וְטוֹוָה בַשּׁוּק, וּמְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם. אַבָּא
שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַמְקַלֶּלֶת יוֹלְדָיו בְּפָנָיו. רַבִּי טַרְפוֹן
אוֹמֵר, אַף הַקּוֹלָנִית. וְאֵיזוֹ הִיא קוֹלָנִית, לִכְשֶׁהִיא מְדַבֶּרֶת
בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וּשְׁכֵנֶיהָ שׁוֹמְעִין קוֹלָהּ".
הגמרא מסבירה שמקללת יוֹלְדָיו בְּפָנָיו זאת המקללת את הוריו של בעלה בפניו –
והיא יוצאת בלי כתובה. ולא רק בפניו אלא אפילו בפני בניו. (כתובות דף עב/ב –
שו"ע אבן העזר קטו). והגמרא מביאה דוגמא שאמרה ש"יאכל האריה את האבא שלו".
בשולחן ערוך יש דעות שונות על אלו שמקללים את האבא בפניו של האבא, או שמקללת את
הבעל בפניו עצמו. או שמקללת את הבעל בפני בניו. בפתחי תשובה מביא דעה שדווקא אם
מקללים בשם המפורש, ויש חולקים שהרי הדוגמא היא על אריה שיאכל את האבא שלו ולא
שם המפרש. משמע שהקללה המדוברת היא גם בלי שם המפורש. בכל מקרה בכך דרך שהיא
אין בזה היתר.
ומובן הוא שגם הבעל צריך להיזהר בזה שבעתיים לא להוציא דבר מגונה מפיו ולא דבר
קללה, לא על אשתו ולא על הוריה, ומעשה היה באחד שאשתו כעסה ובעלה לא רצה שאשתו
תתרגז ואמר לה שהיא בשבילו כמו: "חתיכה דאיסורא". ובאו לפני מו"ר אבא ושאל את
הבעל למה עשית כן? ואמר לו שהיא כעסנית. ושאל הרב וכי אתה לא כעסן. איך אמרת
דבר כזה שהוא אוסר את אשתך עליך.

אסור לגר לקלל אביו
וכמו שאסור לקלל את הוריו ואת חותנו, כך אסור אָסוּר לַגֵּר לְקַּלֵּל אָבִיו
הַגּוֹי וּלְבַזּוֹתוֹ, ואע"פ שיש חושבים בטעות שעושים בזה מצווה שמתרחקים
מהקשר הנכרי שלהם – טעות היא. צריך לנהוג בהם כָּבוֹד. אַף עַל פִּי שֶׁגֵּר
שֶׁנִּתְגַּיֵּר הֲרֵיהוּ כְּקָטָן שֶנּוֹלָד מֵחָדָשׁ, עִם כָּל זֶה אִם לֹא
יְכַבְּדֶנּוּ יֹאמְרוּ הַבְּרִיּוֹת: עַד עַתָּה כִּבֵּד זֶה אֶת אָבִיו
כְּמוֹ כָּל אָדָם וְעַכְשָׁו שֶׁנִּתְגַּיֵּר יָרַד מִקְּדֻשָּׁתוֹ וּמְבַזֶּה
אֶת אָבִיו וְאִמּוֹ?! (יו"ד רמ"א ט).

לא לקלל נשיא
הגמרא במסכת בבא בתרא (ג:) מספרת על הורדוס שהיה עבד בבית חשמונאי ונשא את אחת
מבנות המשפחה. אמר מי אלה שיכולים לערער על מלכותי? חכמים שאם דורשים "מִקֶּרֶב
אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"? ואני לא מלך מתוך אחיהם. הלך והרג את כל
החכמים. השאיר רק את בָבָא בֶן בּוּטָא כדי שיוכל לקחת ממנו עצה אם יצטרך. אף
על פי כן ניקר את עיניו וכיצד עשה כן. שם על ראשו קוצים של קיפוד.
יום אחד בא וישב הורדוס לפני בבא בן בוטא אמר לו תראה איך העבד הרע הזה מה הוא
עשה? אמר בבא בן בוטא העיור: מה אתה רוצה שאעשה? אמר לו הורדוס: קלל אותו. לא
הסכים בבא בן בוטא כיון שהפוסק אומר (קהלת י) "גַּם בְּמַדַּעֲךְ מֶלֶךְ אַל
תְּקַלֵּל". אָמַר לו הורדוס: זה לא מלך. ענה לו בבא בן בוטא ולא יהיה אלא עשיר
דעלמא, והפסוק אומר (שם) "וּבְחֶדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר".
ועוד אמר לו והפסוק אומר: (שמות כב) "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָּאוֹר". ואפילו
אם הוא לא מלך בודאי הוא כמו נשיא שנישא מהעם.
ניסה הורדוס שוב את כוחו ואמר לו כתוב "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָּאוֹר". – רק
אם הוא עושה מַעֲשֶׂה עַמְּךָ, וזה לא עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה עַמְּךָ. לא הסכים בבא
בן בוטא לקלל ואמר לו אני מפחד לקלל שאולי מישהו ישמע את דברי וילך ויספר לו.
אמר לו הורדוס: אין כאן רק אני ואתה ולמה אתה מפחד. ענה בבא בן בוטא: כְּתִיב
(קהלת י) "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וְגוֹ'.
אָמַר לו הורדוס: אני הוא. ואם הייתי יודע שאתם כל כך זהירים לא הייתי הורג את
חכמי ישראל. עכשיו אני יודע שטעיתי ומה אעשה? "מַאי תַּקַנְתֵּיהּ דְּהַהוּא
גַּבְרָא?" אָמַר לו בבא בן בוטא: אתה הרגת את החכמים וכיבת "אורו של עולם"
דִּכְתִיב, (משלי ז) "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". יֵלֵךְ וְיַעֲסוֹק
בְּאוֹרוֹ שֶׁל עוֹלָם, (בית המקדש) דִּכְתִיב, (ישעיה ב) "וְנָהֲרוּ אֵלָיו
כָּל הַגּוֹיִם". יש אומרים שאמר לו "הוּא סִימָּא עֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם (רבנן),
דִּכְתִיב, (במדבר טו) "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה". יֵלֶךְ וְיַעֲסוֹק
בְּעֵינוֹ שֶׁל עוֹלָם (בית המקדש) דִּכְתִיב, (יחזקאל כד) "הִנְנִי מְחַלֵּל
אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עוּזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם".

למה דווקא בבא בן בוטא?
מסביר בעל הבן איש חי ולמה ניקר את עיניו כדי שלא יוכל להיות בסנהדרין שהם
נקראים עיני העדה. וסומא לא יכול להיות אחד מהם. והשאיר דווקא אותו כי הוא
מעביר על מידותיו כמו הסיפור המובא במסכת נדרים (סו:) על אותו אחד מבבל שעלה
לארץ ישראל: "נָסִיב אִתְּתָא, אָמַר לָהּ, בַּשִׁילִי לִי תְּרֵין טַלְפֵי.
בַּשִׁילַת לֵיהּ תְּרֵין טַלְפֵי. רָתַח עֲלַהּ. לְמָחָר, אָמַר לָהּ,
בַּשִׁילִי לִי גְּרִיוָא, בַּשִׁילַת גְּרִיוָא, אָמַר לָהּ, אַיְיתִּי לִי
תְּרֵין בּוּצִינִין, אַיְיתִּיאַת לֵיהּ תְּרֵין שְׁרָגִין. אָמַר לָהּ,
תְּבַר יָתְהוֹן עַל בָּבָא. הֲוָה יָתִיב בָּבָא בֶּן בּוּטָא עַל בָּבָא,
וְקָא דָּאִין דִּינָא. תַּבְרַת יָתְהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. אָמַר לָהּ, מָה
הַדֵּין דְּעַבְדִית? אָמְרָה לֵיהּ, כָּךְ צִוַּנִי בַּעְלִי. אָמַר לָהּ,
אַתְּ עָשִׂית רְצוֹן בַּעְלֵיךְ, הַמָּקוֹם יוֹצִיא מִמֵּךְ שְׁנֵי בָּנִים
כְּבָבָא בֶּן בּוּטָא".
תרגום: נשא אשה ואמר לי: תבשלי לי שני אפונים. כי זה סגנון הדיבור במקום שממנו
בא מבבל. בישלה לו שני גרגירים של אפונה. התפלא האיש ואמר לה אני רוצה שתבשלי
לי הרבה אפונה. בישלה לו למחרת סיר ענק של אפונה. שמר האיש את כעסו בליבו ואמר
לה תביאי לי שני אורות. בבבל קוראים לאבטיחים "בוצינין" ובישראל המשמעות של השם
הזה היא נרות. הביאה האשה התמימה שני נרות. התרגז האיש ואמר לה לכי שברי אותם
על הדלת. בארמית דלת זה "בבא". הלכה האשה ושברה אותם על הראש של "בבא בן בוטא"
שהיה חכם ויושב ודורש לפני תלמידיו ובאמצע הדרשה באה אשה ושוברת על ראש שני
נרות שמן. התלכלכו בגדי של החכם והתבזה לפני תלמידיו. שאל את האשה למה עשית
זאת? אמרה לו בתמימותה: כך אמר לי בעלי! אמר לה: "אַתְּ עָשִׂית רְצוֹן
בַּעְלֵיךְ, הַמָּקוֹם יוֹצִיא מִמֵּךְ שְׁנֵי בָּנִים כְּבָבָא בֶּן בּוּטָא".
שימו לב שהיה יכול לקלל אותה קללה נמרצת ובמקום זה בירך אותה ברכה גדולה כל כך.
כך היה עם בועז שמצא אשה איתו בגורן בלילה והיה יכול לקלל אותה ואמר לה: "ברוכה
את לה' ביתי". על זה אמר דוד המלך: "חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך"
"שאילו החיש לה קללה אחת – מאין הייתי בא? ונתת בלבו וברכה". וכן היה עם יצחק
אבינו שכאשר שמע יצחק מעשיו שיעקב לבש את בגדיו ולקח את הברכה "ויחרד יצחק
חרדה", ובדין היה שיקללנו, אלא ובוטח בה' ישוגב. נתת בלבו וברכו שנאמר (שם) "גם
ברוך יהיה".
רואים שהיה מעביר על מידותיו בכל ליבו ולכן ניצל את העובדה הזאת הורדוס.
והשאירו שלא ימריד עליו את הציבור. ובאמת כתוב בטור חושן משפט סימן כז "אסור
לקלל הדיין והמקללו עובר בלאו שנאמר אלהים לא תקלל". כְמוֹ כֵן אָסוּר לְקַלֵּל
אֶת גְּדוֹלֵי הַצִבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר".
וְאָסוּר לְקַלֵּל כָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר "בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר". מִי
שֶׁיְּקַלֵּל חֲבֵרוֹ בַּשֵּׁם עוֹבֵר בְּלָאו אֶחָד וְהוּא "לֹא תְקַלֵּל
חֵרֵשׁ". וּמִי שֶׁיְּקַלֵּל הַדַּיָּן עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין וְלוֹקֶה
שְׁתַּיִם. וּמִי שֶׁיְּקַלֵּל נָשִׂיא לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. [ספר המצוות לרמב"ם
מצות לא תעשה שיז]

כח הברכה – מה טובו אוהליך
דָּבָר בְּפִי בִלְעָם
הגמרא אומרת על הפסוק: "ויהפך ה' אלוקיך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך".
שרק ברכה אחת של בלעם נהפכה לברכה ממש. כל הברכות האחרות היו על ידי שהקב"ה שם
דבר בפי בלעם. "וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם וַיֹּאמֶר שׁוּב אֶל בָּלָק
וְכֹה תְדַבֵּר" – חכה או רסן. וכתב "אור החיים הקדוש" (על במדבר פרק כג פסוק
ה) "ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ, לא תנוח עליו הרוח
הקדושה המגדת העתידות, גם הדברים מצד עצמן דברי קודש הם, ולא יחנו בגוי טמא,
לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין
הכח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר, והוא מאמר וישם ה' דבר אחד בפי בלעם,
הציע כח אחד שיכול להתמצע בין שניהם, ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו, והדבר
מפסיק לגבול כח המדבר והדיבור, ואז כה תדבר רוח הקודש היא תדבר".

חלונות של ברכה
בברכה של "מה טובו אהליך יעקב" לא נאמר שה' שם דבר בפיו של בלעם. זה בא ממנו
באמת. "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן
לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים – "עלה בלבו שלא יקללם" – רש"י.
כמו מלאך רע שבעל כורחו אמר אמן, ומליבו. בלעם זה שהיה כל כך שטוף בעריות,
כשהוא רואה את עם ישראל כל כך מקפיד על צניעות ושומר את פתחיו שלא יהיו כלפי
הפתח של השכנים שלהם, הוא מתפעל ואומר "מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל".
ובאמת מהצניעות הפרטית הזאת של כל אחד בביתו יש את השכינה באוהל המועד ובמשכן.
המקום שממנו עולות כל התפילות.

התפילה של דניאל
דניאל היה אחרי בתקופת חורבן הבית ראשון, הוא נלקח למקום הטמא ביותר, לבית
נבוכדנצר. שם בבית המלכות הוא לא מתפעל מבית המלכות המהודר ומכך נבוכדנצר שולט
על כל העולם. הוא לא נכנס לעצבות ומתפלל למרות שהייתה גזירה של המלך לא להתפלל,
ומי שמתפלל יושלך לגוב האריות. למה הוא מתפלל? וכי זה יהרג ואל יעבור? כתב הרב
בהקדמה לסידור כי בשביל דניאל תפילה זה כמו חיים. הוא לא יכול לחיות בלעדי
התפילה. דניאל מתפלל וממנו לומדים גם הלכות תפילה, וגם גם נוסח התפילה.

חלונות התפילה של דניאל
הרבה הלכות לומדים מתפילת דניאל. חלק מהם מהפסוק: "וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע
דִּי רְשִׁים כְּתָבָא, עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ
נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי
וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת
דְּנָה". לומדים מכאן להתפלל לכיוון ירושלים. לומדים להתפלל שלוש פעמים ביום.
לומדים להודות קודם על העבר ואחר כך לבקש על העתיד. לומדים ממנו שיהיו פתוחים
בבית הכנסת חלונות לכיוון ירושלים. (וזה דבר שלכתחילה ראוי להיות אבל אם אין –
זה לא מעכב כיון שלא בכל בית כנסת ניתן לעשות כן).

נוסח התפילה של דניאל
הרבה נוסחי תפילה לקוחים מדניאל. (ט) למשל מה שאומרים בסליחות: "לְךָ אֲדֹנָי
הַצְּדָקָה וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים" או "לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים
וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ" כל זה מתפילת דניאל שהתפלל על גאולתם של
ישראל. הרב תמיד אומר כי אע"פ שיש הבטחה של שבעים שנה, הוא התפלל כי הבטחה לחוד
ותפילה לחוד. שיכול הקב"ה לחשב את הקץ כפי שרוצה.
גם התפילה שאנו אומרים בשני וחמישי היא מדניאל: "וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ
אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ אֶת עַמְּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וַתַּעַשׂ לְךָ
שֵׁם כַּיּוֹם הַזֶּה חָטָאנוּ רָשָׁעְנוּ: אֲדֹנָי כְּכָל צִדְקֹתֶךָ יָשָׁב
נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ מֵעִירְךָ יְרוּשָׁלִַם הַר קָדְשֶׁךָ כִּי
בַחֲטָאֵינוּ וּבַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵינוּ יְרוּשָׁלִַם וְעַמְּךָ לְחֶרְפָּה לְכָל
סְבִיבֹתֵינוּ: וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל
תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי:
הַטֵּה אֱלֹהַי אָזְנְךָ וּשֲׁמָע, פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה שֹׁמְמֹתֵינוּ
וְהָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שִׁמְךָ עָלֶיהָ כִּי לֹא עַל צִדְקֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ
מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ כִּי עַל רַחֲמֶיךָ הָרַבִּים: אֲדֹנָי
שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל תְּאַחַר
לְמַעֲנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ".
כל הנוסח הזה שאנחנו אומרים בכל שני וחמישי הוא מתפילת דניאל. ואנו מתפללים
אותה כי זאת תפילה שנענת תוך כדי תפילה. עוד הם מדברים ואני אשמע. "וְעוֹד
אֲנִי מְדַבֵּר בַּתְּפִלָּה וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן
בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף נֹגֵעַ אֵלַי כְּעֵת מִנְחַת עָרֶב" ואומר לו:
"בִּתְחִלַּת תַּחֲנוּנֶיךָ יָצָא דָבָר וַאֲנִי בָּאתִי לְהַגִּיד כִּי
חֲמוּדוֹת אָתָּה" דבריך נתקבלו. תפילתך נתקבלה.
ויהי רצון שהקב"ה יקבל תפלתינו במיוחד על הקמת שכינתא מעפרא ויזכנו לבנין בית
המקדש במהרה בימינו אמן.

בס"ד

פניני הבן איש חי – דרשות לפרשת בלק מלוקטות מספרי רבנו יוסף חיים ע"ה כפי שנתקבלו מידידי היקר חכם אלון הי"ו

פרשת בלק

 

 

"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה"

 

נישאל מדוע הוצרך לכתוב את המילה "עתה",כי אין בה צורך,שודאי עתה הוא מבקש.

ונילמד בסייעתא דשמיא כי בלק היה יודע עתידות מן הקסמים ומן הציפור שלו,ולכן אפשר שהוא ידע שבלעם יתן לו עצה שתעשה נזק גדול לישראל בגהינום,וניראה לי זאת העצה של הזנות שיעץ בלעם את בלק להכשילם לזנות בבנות מואב ומדין,וזה הזנות עים ארמית יעשה נזק גדול בגהינום ,שאמרו רבותינו בגמרא:שאברהם אבינו מעלה מגהינום את פושעי ישראל הנימולים ,חוץ מהבועל ארמית שנימשכה עורלתו.

ולכן הקדים בלק לומר לבלעם ,"ועתה ארה לי את העם הזה"-כלומר אל תיתן לי עצה לגרום להם רעה בגהינום,שאין לי תועלת בזה הרגע,כי אני רוצה להרע להם עתה ,ואז אוכל לגרשנו מן הארץ.

 

 

"ויאמר בלעם אל האלהים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי"

 

יש להבין מדוע הוצרך בלעם לומר "מלך מואב",והלוא ידוע שמלך מואב הוא.ויובן בסייעתא דשמיא לפרש ,כי רצה לעשות בזה התנצלות לעצמו כי הוא יודע שהקב"ה אוהב את ישראל הרבה ,וחשש פן יכעס השם יתברך עליו ויאמר איך נתת בדעתך שאתן לך רשות לקלל את ישראל שהם בני,שהנחת את הדבר בספק ואמרת לשלוחים:"לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר",והיה צריך שתכף בשומעך את דיברהם תגרשם מביתך בקלון ובבוז על שחשבו לעשות רע לישראל,ועל כן ברוב שטותו רצה להקדים בדבריו טענה ותשובה לזה ואמר לו ""בלק בן צפור"שהוא "מלך מואב" "שלח אלי"מלך דווקא,כי ידוע שלב מלך ביד ה" ואם כן מאחר שהוא מלך, ולב מלך ביד ה", חשבתי שיש לך רצון בזה,ואתה הנחת על ליבו לבקש ממני דבר זה,ולכן נסתפקתי בזה והנחתי התשובה תולה עד אור הבוקר,לראות מה תגיד לי בזה.

 

 

"ותרא האתון את מלאך ה" נצב בדרך וחרבו שלופה בידו"

 

צריך ללמוד למה היה בידו חרב ולא חנית ולא רומח,ועוד למה הוצרך לומר שלופה,ודי לומר חרבו בידו?

ונילמד בסייעתא דשמיא כי החרב אינה הורגת אלא מצד אחד החד שבה,ואם תהפכנה לא תהרוג,ורמז בזה על לשון בלעם שרצה להרוג בלשונו ,והתהפך הדבר וברך בלשונו.

וגם רמז המלאך בחרב זה שסופו למות בחרב הטמא ,ולא ימות מות ישרים .

וגם רמז לו זה החרב שהוא לשונו אשר מכין אותו להרוג בו את ישראל ,ולא יעשה בו כלום ,וסופו שיתהפך עליו לצרוף האותיות ב.ר.ח ,מאחר שלא יוכל לעשות מאומה ,אומר לו בלק : "ועתה ברח לך אל מקומך".

 

 

 

 

 

 

דברי מוסר מפי רבנו יוסף חיים

 

אמרו רבותנו זכרונם לברכה:עיקר התשובה צריך שיהיה עמה תורה.כי על ידי עסק התורה ,לא יחטא עוד ולא ישוב עוד לכסלה.

ומשל למלך ,ששלח את בנו לעיר רחוקה,ללמוד חכמות לקנות לו שלמות.והמלך חשב,שמא ישכח הבן את אביו ואת מצוותיו,ויטמע בין אנשים רעים,ולא ילך בדרכי אביו.

קם המלך והסיר את טבעתו מעליו,וישמה על יד בנו. ואמר לו : בני,תמיד תסתכל על חותמי,בכל שעה שתוכל,ואל תסיר עיניך ולבך ממנו כלל,כדי שתמיד יהיה שם אביך לפניך ולא תשכחהו.

כן הנימשל-שהקב"ה ישתבח שמו,שלח את בנו בכורו ישראל,לזה העולם לקנות לו שלימות,שיביאם לעולם הבא.

וכדי שלא נישכח את השם אלוהנו,נתן לנו את תורתו,להיות על פננו תמיד מורא השם יתברך,על ידי עסקנו בתורה,ורואים בגדולת השם יתברך תמיד.

ולכן האיש הירא ורך הלבב,ישוב מעברות שבידו,וכארי יתנשא לעבודת בוראו,לבלתי יקרב עוד ללכת בדרך הרעה,וישנה את טעמו לבלתי רדוף אחרי תענוגי ההבל והתוהו,כי אם אחרי תופסי התורה ולומדיה.

לכן במרה תבכה,ובבכי תיתן קולך,ותתוודה על כל פשעיך,ותחרד לקראת אלוהיך,הסולח לעווניך,והרופא לכל תחלואיך.

 

 

משל ונימשל מפי רבנו יוסף חיים

 

מעשה– בחמור אחד שהיה תועה בשדה לבדו,וישא עיניו למרחוק ,וירא והנה שיירה גדולה באה ,וירא בהם חמורים נושאים משאות גדולות.

ויאמר בדעתו :כעת ודאי יבואו בעלי השיירה,ויניחו עלי משאות כבדות כשאר החמורים.

מה עשה ?,הלך למערה הסמוכה,וימצא שם עור של אריה שהצידים השאירו,ויקם וילבש אותו,ויעמוד לפניהם מרחוק.והנה כאשר נשאו עיניהם אנשי השיירה ויראו אותו,ויפחדו האנשים הרבה,וישארו עומדים במקומם,ולא נטו לא ימין ולא שמאל,ויכרעו וישתחוו כולם,הם והחמורים שלהם,ויתחננו לפניו.והנה אותו חמור ,כאשר ראה שכולם כורעים ומשתחוים לו,זחה דעתו עליו,והתחיל לנגן ולזמר.והנה כאשר שמעו קולו,הכירו בו שהוא חמור,ואז רצו אחריו ,ותפסו אותו והכוהו,ויניחו עליו משאות כבדות.

נימשל—הזהר ששיהיו מעשיך לשם שמים,ולא בשביל שיקראוך חסיד וירא שמים,כי האדם הפונה ליבו לזה ,סופו תיתגלה חרפתו,וידעו הכל שהוא שקרן וצבוע,והכל ישנאוהו.

 

 

 

שאלה ותשובה מפי רבנו יוסף חיים

 

שאלו התלמידים לסבא:מה פרוש דברי חכמנו ז"ל :"היה אמצעי,והבט בעליון למעלה,ובתחתון למטה".

פרוש החידה הוא כך:שהאדם בעיניני שמים יסתכל למעלה ממנו,באדם שהוא יותר נעלה ממנו במידות ובמצוות,כדי שידמה לו וישפר מעשיו,ואל יסתכל במי שפחות ממנו,כי אז ירגיש שהוא כבר מושלם,ולא חסר כלום.

אבל בקניני העולם הזה –שזה האוכל והמלבוש-יסתכל במי שיותר עני ממנו,ובכך יסתפק במועט שיש לו.

.

 דרשה מחכם דוד מנחם הי"ו הרב והפייטן הגדול:

דבריו וברכותיו של בלעם הכתובים בפרשתנו כל כך
חשובים במחשבת היהדות עד כדי שביקשו חכמים
לקבעם בתפילה. פסוקים אלו משמשים כעיקרים
במחשבת ישראל ועליהם נבנו תלי-תילים של מערכות
ופירושים. בתוך כל אלו מקום הניחו לנו רבותינו לפרש
לפי דרכנו.
נקדים ונאמר: בלעם מגיע בכדי לברר אחת ולתמיד
מיהו עם הסגולה. סגולה פירושה טבע קדושה שעוברת
בישראל מכוח ירושת האבות מבלי שנעשה כל מאמץ
מצידנו.
בלעם ולבן הארמיים אמרו חכמים שבלעם הוא לבן
הארמי )סנהדרין קה.( נראה שכוונתם לומר שבלעם בא
להשלים את המהלך שהתחיל לבן הארמי. לבן היה מלא
בטענות כלפי ישרותו של יעקב. גם ביום שנפרדו
דרכיהם לא הגיעו לעמק השווה, יעקב טען את טענותיו
בדבר נאמנותו ומסירותו ולבן השיב שלא ממין העניין-
הבנות בנותי והבנים בני, הכול שייך לי. במילים אחרות
הסגולה של שבטי ישראל שייכת לי. בסופו של דבר
יעקב ולבן "הפרידו כוחות" על ידי לקיטת האבנים
והקמת גַּלְ עֵ ד שם נשבעו שניהם שלא יעברוהו לרעה. אך
למעשה לא נעשה בירור עם מי הצדק. עכשיו מגיע
בלעם כנציגו של לבן לברר עם בני יעקב דרך מי עוברת
הסגולה?
שלושה בירורים כנגד שלושת אבות האומה בלעם
מנסה לקלל את ישראל ולא יכול. בלק תולה את אי
הצלחתו של בלעם במיקום התצפית על המחנה ועל כן
הוא מושך את בלעם למקום שונה בשלוש ניסיונות אולי
ישר בעיני ה' שיקלל את ישראל. אך דרך בלעם מברך ה'
את ישראל ומברר את מעלתם בשלוש מערכות שהם כפי
שנראה כנגד שלושה אבות.
לאברהם ויצחק יש ילדים שאינם ממשיכים את הסגולה.
מה שאין כן אצל בני יעקב שבטי יה כולם אהובים כולם
ברורים. לפיכך צריך לקשור בין אברהם ויצחק ישירות
ליעקב, כדי להוציא מהכלל את ישמעאל עשיו ובני
קטורה. ולהוכיח שיעקב הוא היורש הבלעדי של אביו
ושל סבו.
המערכה הראשונה כנגד אברהם באה לברר שהברכה
והסגולה עוברת דרך יצחק ליעקב. בלעם פותח ואומר:
וַּיִּ שָּׂ א מְ שָּׂ לו וַּי אמַּ ר מִּ ן אֲרָּׂ ם יַּנְחֵ נִּי בָּׂ לָּׂק מֶ לְֶך מו ָב מֵ הַּ רְ רֵ י
קֶ דֶ ם לְ כָּׂה ָרָּׂ ה לִּ י יַּעֲק ב ּולְ כָּׂה ז עֲמָּׂ ה יִּשְ רָּׂ אֵ ל. מָּׂ ה אֶ ק ב ֹלא
קַּ ב ה אֵ -ל ּומָּׂ ה אֶ זְ ע ם ֹלא זָּׂעַּ ם ה'. כִּ י מֵ ר אש צֻרִּ ים אֶ רְ אֶ ּנּו
ּומִּ גְ בָּׂ עו ת אֲשּורֶ ּנּו הֶ ן עָּׂ ם לְ בָּׂ דָּׂ ד יִּשְ כ ן ּובַּ גו יִּם ֹלא יִּתְ חַּ שָּׂ ב.
מִּ י מָּׂ נָּׂה עֲפַּ ר יַּעֲק ב ּומִּ סְ פָּׂ ר אֶ ת-ר בַּ ע יִּשְ רָּׂ אֵ ל תָּׂ מ ת נַּפְ שִּ י
מו ת יְשָּׂ רִּ ים ּותְ הִּ י ַחֲרִּ יתִּ י כָּׂמ הּו.
בכדי לברר את מעלתם של ישראל יש לחזור לשורשי
האומה וכדברי המדרש: כִּ י מֵ ר אש צֻרִּ ים אֶ רְ אֶ ּנּו להודיעך
שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכתו אתה יודע
מחשבתו. משל למה הדבר דומה? לאדם שבא לקוץ את
האילן. מי שאינו בקי, קוצץ את הענפים כל ענף וענף
ומתייגע. והפיקח מגלה את השורשים וקוצץ. כך אמר
אותו רשע, מה אני מקלל כל שבט ושבט, הריני הולך
לשורשיהם. בא ליגע בהם ומצאן קשים. לכך אמר, כי
מראש צורים אראנו. דבר אחר, כי מראש צורים אראנו,
אלו האבות. ומגבעות אשורנו, אלו האמהות. )תנחומא יב(.
בלעם חוזר לשורש האומה ומנסה להראות את המשותף
לו ולאבות האומה. הוא מתחיל את דבריו בציון המקום
אֲרָּׂ ם שממנו בא אברהם ולהבדיל גם לבן וגם בלעם
באים מארם, כך שהם מתחילים מנקודת זינוק שווה. אך
האמת היא שהסגולה ניתנה לאברהם ולא לתרח אביו.
ונקודת הפתיחה של עם ישראל מתחילה מאברהם ולא
מתרח. לפיכך מכיוון שאין לבלעם וללבן שום קשר
בשושלת היוצאת מאברהם, הם מחוץ למשחק. והמשך
הבירור צריך להיעשות בתוך צאצאי אברהם בלבד.
התכונה של ישראל עָּׂ ם לְ בָּׂ דָּׂ ד יִּשְ כ ן ּובַּ גו יִּם ֹלא יִּתְ חַּ שָּׂ ב,
להיות נשגב מאומות העולם ולא להיחשב בחשבון
מספרם- נמשכת מדרכו של אברהם העברי "כל העולם
כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" )בראשית רבה פרשה מב ח(.
גם יצחק ממשיך בדרך זו ואינו מתערבב בגויי הארץ.
מה שאין כן ישמעאל אינו שומר על יחודו אלא על פני
כל אחיו נפל. ובני קטורה נשלחו עוד בחיי אברהם
קדמה אל ארץ קדם ונמנו על עמי המזרח הרחוק.
יעקב ממשיך את מידת הענווה של אברהם מִּ י מָּׂ נָּׂה
עֲפַּ ר יַּעֲק ב. העפר מסמל את מידת הענווה של אברהם
שאמר ואנכי עפר ואפר. ענווה זו ממשיכה אצל יעקב
שהמעיט עצמו באמרו קָּׂ ט נְתִּ י מִּ כ ל הַּ חֲסָּׂ דִּ ים ּומִּ כָּׂל הָּׂ אֱמֶ ת
אֲשֶ ר עָּׂ שִּ יתָּׂ אֶ ת עַּ בְ דֶ ָך. מידת הענווה ממשיכה אצל כלל
ישראל ובגללה ה' חושק בהם וכדברי הגמרא: אמר להם
א

 

 

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *