פרשת בהר סיני

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו כאן לקריאת פרשת בהר סיני ע"י מנהל האתר חיים סלמן בטעמי יהודי עירק:

להלן האזינו לדרשה לפרשה זו מפי חכם יחזקאל סעאת ע"ה מאחרוני חכמי עירק:

בס"ד

הלכות לפרשת בהר סיני מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי – שנה א'

מאחר שהתפילות עניינם נורא ונשגב שנעשה בהם בירורים גדולים אשר העולמות העליונים תלויים בהם, וגם הגאולה העתידה להיות במהרה בימינו אמן, תלויה בהם. לכך נכון להשתדל ולהזהר להתפלל בבית הכנסת שהיא דוגמת בית המקדש ונקראת מקדש מעט ששם השראת שכינה, ויצליח האדם בתיקון התפילות שם עשר ידות על מה שהיה מתפלל בביתו, ששם בבה"כ ימצא שתי מעלות הן מצד קדושת המקום והן מצד ברוב עם הנמצאים שם. [בן איש חי]

1. שאלה: על איזה הנהגות על האדם להקפיד בשעה שיושב לאכול?

תשובה : צריך לאכול בשמחה ולא בכעס ודאגה.

2. שאלה : האם יש ענין לאכול דווקא מה שערב לאדם?

תשובה: כתבו רבותינו שעל האדם לאכול את הבריא לו ולא את הערב לחיכו.

3. שאלה : ידוע שאין אוכלים ושותים מעומד. אם כן מה יעשה בליל שבת בכוס של קידוש?

תשובה : מנהג האריז"ל היה לישב אחר ברכת הקידוש ולשתות הגפן בישיבה.

4. שאלה : האם מותר מיד לאחר גמר אכילתו לקום וללכת ?

תשובה : לא יעמוד מיד אחר האכילה אלא ישהה שיעור ברכה אחרונה של אותו מאכל. ואם אכל פת, ישהה שיעור ברכת המזון.

5. שאלה : האם אדם הנכנס לבית חברו יכול לבקש אוכל או שתיה ?

תשובה : אין זה דרך ארץ לבקש מאכל ממארחו, אך יכול לבקש לשתות מים.

6. שאלה : מה יעשה אדם שרוצה לברך על פרי בסעודה וידיו מלוכלכות מתבשיל שאכל ?

תשובה : צריך תחילה לשטוף ידיו או לקנח במטפחת ורק אח"כ יברך.

7. שאלה : מדוע אין מסתכלים בפני האוכל ולא במה שאוכל?

תשובה : בכדי שלא לבייש את האדם.

8. שאלה : האם מותר לאדם לברור את החלק היפה ביותר בקערה כאשר מסובין ביחד לאכול?

תשובה : לא יתן האדם עיניו לברור החלק היפה ביותר לעצמו אלא יקח מן הבא לידו.

9. שאלה : האם מותר להכניס כף מלאה לפיו?

תשובה : מהלכות דרך ארץ שלא ימלא האדם את הכף על כל גדותיו ויניח בפיו.

10. שאלה : על אילו אזהרות יקפיד האדם גם כשאוכל בביתו לבדו?

תשובה : א) לא יאכל בשתי ידיו אלא ביד אחת. ב) כשמכניס המאכל לפיו יזהר שלא יתלכלך שער זקנו ושפמו. ג) לא יניח לגימה גדולה לתוך פיו ד) יזהר שלא יתלכלכו בגדיו ה) לא ימהר בלעיסתו ובאכילתו.

שאלה למעיין : מה מציע רבינו לעשות בכדי לפתור משקין בתוך הסעודה?

השאלה למעיין מפרשת אמור : אדם שלובש כפפות האם צריך להורידם בשעה שמברך המוציא?

תשובה : בברכת המוציא צריך האדם שיהיו עשר אצבעותיו על הלחם ללא חציצה ועל כן אם לובש כפפות יורידם.

באורי תפילה

ברכה יד': תִּשְׁכּוֹן בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ יכוין על שלמות הכסא שיהיה הכסא שלם מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין יכוין שלא יהרג משיח בן יוסף ע"י ארמילוס הרשע וּבְנֵה אוֹתָהּ בִּנְיַן עוֹלָם יכוין שיהיה קיים לעולם. בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
וציין הרב פאפו בבית תפילה שראוי לאדם ליבוש ולהכלם בחושבו כי יאמר ה': איך תבקש שאבנה ירושלים ואצמיח קרן דוד ובודאי שזהו חפצי ורצוני ומעשיך הרעים הם המעכבים, ויתעורר על כך בתשובה.

אמרו ז"ל (שבת קיט:) כל העונה אמן יהא שמיה רבה מבורך בכל כחו, קורעים לו גזר דינו. ואפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלים לו כי עיקר כוונת זה השבח הוא: שיתאצל ויושפע תוספת ברכה ושפעת אור עליון לכל ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה. וזהו יהא שמיה רבה מברך. היינו שיתאצל ברכה ותוספת קדושה ממנו יתברך שמו.

עד לעלם הוא עולם האצילות. ומשם גם לעלמי הם ב' עולמות בריאה ויצירה. עלמיא הוא עולם העשיה. והם שורש ארבעת מדרגות האדם: שורש הנשמה, נשמה, רוח ונפש. וכשמכוין האדם בקדושת מחשבתו באמירת זה השבח לעורר ולהשפיע על ידו תוספת קדושה וברכה על שורש נשמתו, ומשם על נשמתו רוחו ונפשו. גורם בזה לכלות כל עון וחטא אשר חטא באיזה בחינה מנשמתו רוחו ונפשו, והיו כלא היו. וזה כל עיקר ענין התשובה האמיתית כנ"ל. לכן מוחלין לו על כל עונותיו. [נפש החיים]

אורחות צדיקים
הדיבור יהיה יקר מאד שלא להוציאו לבטלה וכל שכן לכעס ולמחלוקת חס ושלום, או ללשון הרע וליצנות או לשקר וחנופה ח"ו. וצריך שמירה יתירה וזהירות על הדיבור ביותר בביתו עם אשתו ובני ביתו.

ואפילו ההכרחי ימעט כל מה שיוכל ויחשוב שכל דיבור הוא מרגלית טובה שהוא מעולם העליון ואין לזורקו לאשפה ולקליפות ח"ו. וירגיל עצמו מאד במידת השתיקה. כשמוכרח לדבר עם אדם, ידבק עצמו מאד מאד ביראת השם… ויזהר מאד לקיים מה שאמרו רבותינו ז"ל: "הֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" (אבות א' ו'). ולרשע גמור שמצוה לדונו לכף חובה יותר טוב שלא ידבר עליו, על דרך "לא דברה תורה במתים" אם לא שמוכרח אתה לדונו. גם יזהר שלא לומר על שום אדם מישראל שזה אין לו חלק לעולם הבא אפילו הוא רשע גמור! [פלא יועץ]

ניתן להשיג את העלון בישיבת נהר שלום ובחנות קנדי שי ממתקים ברח' השקמה מחנה יהודה ובטל 02-6522704

סיפורי צדיקים

המשך הסיפור "גם זו לטובה".

תקציר: ילד בגיל שמונה הייתי שנשלחתי לקחת את המשכורת השבועית של אבא בדרך נמשכתי למסיבת חנוכה ונתעכבתי וחזרתי סמוך לחצות. אמא לא נרדמה הכסף היה זקוק לנו מאד לצרכי שבת וכשחפשתי בכיסי לא מצאתי את הכסף אלא… חור בכיס מכנסי גדול דיו לתת מעבר לגרושים העגולים… ידעתי שאמא לא תרביץ ספק אם תגער בי אך זה היה הגרוע מכל… האשמה חנקה בי… לפתע קרב אלי אבא ובקולו הרוגע שבר את הדממה… החל לפזם בקול אל תוך דמי הליל לאורה של שלהבת מרצדת – "גם זו לטובה"… היתה זו לידה חדשה בשבילי…

אבא זצ"ל הלך אחרי כן לתיקון חצות. בשבילי ילד כבן שמונה זה היה אחד הרגעים המרטיטים ביותר – תיקון חצות של ילד… הזלתי דמעות… אך היו אלו דמעות אחרות… אחרות לגמרי… תקרא קריאת שמע נחומקה ותישן… לאט אבא לאחר תום – ריקוד השיר המפתיע ביותר בחיי – שחרט בי רושם בל ימחה! אבא התרחק ויצא את החדר לתיקון חצות אולם בחדר המקומר הקר והבלתי מוסק בו שכבתי – המשיך עדיין להדהד קולו המרגיע המלטף והמתלהט של אבא: "גם זו לטובה"… עד היום לא מש הרושם הזה ממני נשתקע בי והיה לי להגה דרכים בלבטי החיים הו אבא מורי זצ"ל כמה אסיר תודה הייתי לו על פעולתו זו שהעלתה אותי במחי יד מבור תחתיות של אשמה פחד וחרדה – אל שיא ההתעלות בלבו המתפעם של ילד… עני מאד מלא עוני היה ביתנו היו ימים שרעבנו ללחם פשוטו – כמשמעו אך ה – "גם זו לטובה" – ריפדה את כל הלחץ והצער… אבא בעניו הרב לא יכול היה להשפיע עלינו – על בני הבית תפנוקי עושר אך את היקר מכל הוא השפיע עלינו… בשלוש מלים – "גם זו לטובה"… נתן לי – לילד – את ששום מתת הורים לא יוכלו להשפיע על ילדיהם… לאחר פטירתו של אבא זצ"ל הוכרז לכבודו "בטול מלאכה" בעת הלויה על ידי בתי הדין בירושלים הכל התלחשו מפה לאוזן שאבא, רבי שלמה זלמן זצוק"ל – צדיק נסתר היה מן הל"ו צדיקים… אז בעיני ילד ראיתי אותו כמלאך ה' וכשמלמלתי בקריאת שמע שעל המיטה: "המלאך הגואל אותי מכל רע – יברך את הנערים! – ויקרא בהם שמי ושם אבותי – אברהם ויצחק… !" היו מלים אלו כל כך קרובות אלי, כל כך מובנות לי – חשתי זאת בכל אברי – הוויתו של ילד קטן הבית נשאר עני… רעב… טחוב… אפלולי עניות שררה בו לעתים גם מעט הנפט להאיר שלהבת בודדת לא היה בהישג יד אך בטבורו נשארה דולקת אתה מדורה לוהטת – של "גם זו לטובה" – שאבא הצית בלהט נשמתו… מחומו ומלהטו גם חיינו היה לנו גם מעט צידה לדרך… אכן יש מתת הורים לילדים… יש ?! ואני גם ממנו זכיתי… ולא מן ההפקר! אכן יש מתת הורים לילדים – גם למעלה – למעלה – מן השמש..! סוף. [מתוך הספר לחיות אל סף האושר]

כי לקח טוב נתתי לכם…

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה' לה'). והחזקת בו – אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד למה זה דומה למשאוי שעל החמור עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו. נפל לארץ, חמשה אין מעמידין אותו! (רש"י).

ממצוה זו יש ללמוד הרבה, פעמים רבות נמצא אדם בשלבי התמוטטות ובא יהודי מעודדו ומעמידו על רגליו, עליו התורה אומרת "והחזקת בו" – עשית מעשה גדול, שאם היה מתמוטט היה נצרך לכמה אנשים בכדי להחיותו. ואף אם אין ביכולתו לעזור לנזקק אלא מעט אל יתיאש, ויעזור לו כמה שיכול ומהשמים יסייעו בעדו.

ומסופר בזוהר הקדוש (בשלח סא') בעני אחד שעבר לפני רבי יצחק ואמר לו: הבה לי נדבה ותחיה בה את נפשי ונפש בני ובנותי. אמר לו ר' יצחק: אין בידי אלא חצי מעה של כסף ולא תוכל לקנות בה מאומה. ענה העני: גם לי יש חצי מעה, ויחד תהיה לי מעה שלמה ואקנה בה ככר לחם. לאחר שנתן לו ר' יצחק, הראו לו בחלומו והנה הוא מושלח בים הגדול בין גלים ומערבולות, ועומד לטבוע. ורבי שמעון בר יוחאי עומד על החוף ומושיט לו יד להצילו, ואין הוא מגיע ליד המושטת. לפתע הופיע אותו עני, ותפס בידו וקירבה לידו של ר' שמעון בר יוחאי וניצל. ניעור משנתו ונפל בפיו הפסוק: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה' "! (תהלים מא' ב')

ועוד מסופר שם על עני אחד שהיה גר בשכונתו של ר' ייסא, ולא היו הבריות משגיחים עליו לפרנסו, והיה מתבייש לבקש עזרה. יום אחד בא ר' ייסא לבקרו, ומצאו שאיבד את הכרתו. שמע בת קול שאומרת: הלא נפשו יצאה ברעב בטרם הגיע זמנו, ווי לבני עירו שאין בהם מי שיצילו! מיהר ר' ייסא והטיף לתוך פיו תמצית מי גרוגרת (תאנים יבשים) ואז שבה אליו רוחו. סיפר העני שכבר יצאה נשמתו ובאה לפני כסא הכבוד ובקשה להשאר שם, אלא שהקדוש ברוך הוא ביקש לזכות את ר' ייסא במצות הצלת נפש מישראל והכינו לו כסא בעולם העליון בשכר מצוה זו. מאותו היום היו בני העיר משגיחים על פרנסתו. [לבוש יוסף]

מצוותיך שעשועי

אמרו חז"ל (יומא כג) כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה, וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים במקומו עומד וכבודו מתמעט.

מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו וכל העם עונין אחר התבה הללו-יה ובנו עונה דברים של תיפלה (ליצנות), אמרו לו ראה בנך שהוא עונה דברים של תפלות, אמר להם ומה אעשה לו תינוק הוא ישחק. שוב למחר עשה כך וכל אותן שמנה ימים של חג ולא אמר לו דבר, ולא יצאה אותה שנה ולא שנתים ולא שלשה עד שמת אותו האיש ומתה אשתו ומת בנו ובן בנו ויצאו לו ט"ו נפשות מתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא זוג אחד, אחד חגר וסומא ואחד שוטה ורשע.

שוב מעשה באדם אחד שהיה מתחרט שלא קרא ולא שנה, פעם אחת היה עומד בבית הכנסת וכיון שהגיע העובר לפני התיבה לקדושת השם הגביה את קולו ואמר, קדוש קדוש קדוש, אמרו לו מה ראית שהגבהת את קולך, אמר לך לא זכיתי לא למקרא לא למשנה ועכשיו שניתנה לי רשות לא אגביה את קולי ותשוב נפשי עלי, ולא יצאה אותה השנה ולא שנתים ולא שלשה עד שעלה אותו האיש מבבל לארץ ישראל, ועשאוהו הקיסר שר גדול ומינוהו ראש בארץ ישראל ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב עליה ופטרהו ממס ולבניו ולבני בניו. [ראשית חכמה]

שבת שלום ומבורך

 

 

 

 

ניתן להשיג את העלון בישיבת נהר שלום ובחנות קנדי שי ממתקים ברח' השקמה מחנה יהודה ובטל 02-6522704

סיפורי צדיקים

 

שבת שלום ומבורך

בס"ד

דרשה לפרשת בהר סיני מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל רבנו מרדכי אליהו ע"ה.

איסור אונאה

איסור אונאה מופיע פעמיים בפרשת "בהר" בפעם הראשונה כתוב: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא פרק כה יד). הפסוק הזה מדבר על מקח וממכר. שאדם לא ירמה את חברו לא במחיר הסחורה, לא במשקל ולא בטיב הסחורה שמוכר לו או קונה ממנו. הפעם השנייה שהתורה מזהירה על אונאה הוא כמה פסוקים אחר כך: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא פרק כה יז).

קל לראות שהאזהרה בפסוק השני היא הרבה יותר חמורה שהרי כתוב בה: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". חכמינו בגמרא שואלים למה צריכים שני פסוקים על איסור אונאה? ולמה הפסוק השני יותר חמור מהראשון? הגמרא מסבירה שהפסוק הראשון מדבר ב"אונאת ממון" והפסוק השני מדבר ב"אונאת דברים" – צער שאדם מצער את חברו במילים. שיכול להיות הרבה יותר חמור. צריך לשים לב שלא מדובר רק ברמאות. מדובר בצער שאדם מצער את חבירו. "צער הלב". שמעליב אותו. צועק עליו. שמונע ממנו לדבר. צוחק עליו. משפיל אותו. ושאר דברים שגורמים לו צער הלב. על כולם נאמר: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

אונאת דברים – צער הלב

חמורה אונאת דברים יותר מאונאת ממון "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ", וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ". (בבא מציעא נח:). ְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר שאונאת דברים יותר חמורה מאונאת ממון כי "זֶה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ".

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר, שאונאת דברים יותר חמורה מאונאת ממון. כי גניבת ממונו של "נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן", ואילו צער שציערו בדברים "לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן" וכי מה יעשה חברו? האם ינקום בו ויצערנו גם הוא? האם הנקמה הזו תתקן את העיוות הראשון? מסיבות הללו גדול איסור אונאת בדברים יותר מאונאת ממון. ולכן התורה אמרה על כך: "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

מספרים משל בשם גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א על אדם אחד, מאלף אריות, שהעליב את האריה בדברים ואמר לו שפיו סרוח. כעס האריה ושאג במלא כוחו, התנפל על המאלף וכמעט שטרפו. התחנן המאלף על חייו. אמר האריה למאלף שהוא מוותר לו על חייו ובלבד שיפצע את רגלו בסכין. התפלא המאלף על הבקשה המשונה. אבל חס על חייו ומיהר לפצוע את רגלו של האריה. עכשיו ביקש הארי מהמאלף שיחבוש לו את פצעו. לא הבין המאלף למה לפצוע ולמה לחבוש, אבל חשש לשאול. לאחר כמה זמן, כשנתרפאה רגלו של האריה, שאל המאלף את האריה לפשר מעשיו. אמר לו האריה: ראה! הפצע שפצעת את רגלי נתרפא. אבל הדברים שאמרת לי ש"פי סרוח" לא נתרפאו והם כואבים לי עד רגע זה. אולי בגלל זה הקפידה תורה על אונאת דברים יותר מאונאת ממון.

למרות שקשה לסלוח על צער של דברים, צריך אדם להיות מאלה שנאמר עליהם בפרקי אבות "קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד" (אבות פ"ה משנה יא). אבל לא יסמוך אדם על חסידות זו ויפגע בחברו ויסמוך על חסידותו. ואם פגע בחברו – מיד ילך לבקש את סליחתו, רק לא בשעת כעסו. עד כמה חשוב לסלוח אפשר ללמוד מהגבעונים שלא סלחו לשאול המלך. והפסוק אומר עליהם: "והגבעונים לא מבני ישראל המה". וחז"ל אומרים על כך שמי שאינו סולח, זה סימן שצריך לבדוק אחריו אם הוא מזרע ישראל.

אונאת דברים – שלא לצער בעל תשובה או גר

הגמרא מזכירה כמה דוגמאות לאונאת דברים, והם אב לדוגמאות רבות אחרות לפי המקום והזמן, כל מקום שאדם מצער את ליבו של חברו. הדוגמא הראשונה שהגמרא מביאה היא כלפי בעלי תשובה. שלא יזכיר אדם לבעל תשובה את מעשיו הראשונים, שלא יאמר לו פעם היית מחלל שבת או אוכל טריפות. שדבר זה גם מצער אותו וגם מחליש אותו בתשובתו. כמו שהיה לריש לקיש שהזכירו לו את עברו שהיה ליסטים ונחלש מכך מאוד.

הדוגמא השנייה היותר חמורה שצָרִיךְ לִהִזָּהֵר בְּיוֹתֵר מִלְּצַעֵר אֶת הַגֵּר (שו"ע חו"מ רכח סע' ב). שהרי התורה הזהירה לאהוב את הגר יותר ממה שהזהירה לאהוב את ישראל שנאמר בו: "ואהבת לרעך כמוך". וכך כותב הרמב"ם "מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת הַגֵּר שֶׁנִּכְנָס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה מְקַיֵּם שְׁתֵּי מִצְוֹת עֲשֵׂה: אַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּכָל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. וְאַחַת מִפְּנֵי שֶׁהוּא גֵּר, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר". צִוָּה ה' עַל אַהֲבַת הַגֵּר כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה עַל אַהֲבַת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ", הַקָּבָּ"ה עַצְמוֹ אוֹהֵב גֵּרִים שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֹהֵב גֵּר". (הלכות דעות פ"ו ה"ד). ולכן "אִם הָיָה גֵר, וּבָא לִלְמֹד תּוֹרָה, אַל יֹאמַר לוֹ, פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, יָבוֹא לִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה?!"

אונאת דברים – להטיף מוסר למי שקרה לו אסון

המקרה השלישי שהגמרא מזכירה הוא כשאדם קרה לו איזה אסון ח"ו. האם מתאים לומר לו באותה שעה מוסר? האם יאמר לו שהאסון הזה בא בגלל חטא פלוני או חטא אלמוני? כך אומרת הגמרא: "אִם הָיוּ יִסּוּרִין בָּאִים עָלָיו, או אִם הָיוּ חֳלָאִים בָּאִים עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו, אַל יֹאמַר לוֹ כְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב, (איוב ד) "הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ, תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ?! זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד!"

וזה נקרא אונאה וצער שאסור להוסיף לו צער על צערו, שהרי הקב"ה גער בחברים של איוב שהטיפו לו מוסר בשעת צרתו במקום לנחם אותו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי: חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִּבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב". (איוב מב). והסביר שם רש"י שהם פשעו בכך שהרשיעו את איוב. "והיה לכם לנחמו כאשר עשה אליהוא. ולא די לאיוב בצרתו ויסוריו כי גם הוספתם על חטאתיכם פשע, להקניטו".

לכן אומר להם ה': "וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשֹוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה, כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב".

אונאת דברים – לפשפש במעשים של אחרים

אף שאמרנו שאין לומר לאדם שסובל: "זכור נא מי הוא נקי אבד?". אבל האדם לעצמו בודאי צריך לשאול את עצמו: למה בא לי עונש זה? על איזה חטא אני לוקה? "אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו – יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר, (איכה ג) "נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה". (ברכות ה.) ומסביר שם רש"י שיחפש "עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא". (ועיין תוס' ברכות ה: ד"ה דינא).

ורק במעשיו צריך אדם לפשפש אבל לא במעשי חברו. זאת הסיבה שלא אומרים בקריאת שמע את פסוקי התוכחה בקול רם, שלא ישמע כאילו אדם אומר אותם לחברו. רק לעצמו. גם בקריאת התורה בפרשת בחוקותי או בפרשת כי תבא שמוזכרת שם תוכחה ועונשים, קוראים את פסוקי התוכחה בלחש, שכולם יכולים לשמוע. כדי שלא ישמע כאילו בעל הקורא אומר את התוכחה לאנשים אחרים. רק שאומר אותה לעצמו.

יש מקשים מהמעשה שמובא בגמרא ברכות (ד) על רב הונא שהחמיצו לו ארבע מאות חביות של יין ובאו לבקרו רַב יְהוּדָה אַחוּהָ דְּרַב סַלָא חֲסִידָא וחכמים. אמרו לו חכמים שזה קרה לו בגלל שלא נתן לפועליו את המגיע להם לפנים משורת הדין. יש שואלים איך חכמים אמרו לרב הונא דבר כזה? למה לא חששו להיות כמו רעיו של איוב? ותירצו כי רב הונא ביקש מחכמים שיאמרו לו: "אָמַר לְהוּ, אִי אִיכָּא מַאן דִּשְׁמִיעַ עָלַי מִילְתָא, לֵימָא" – אם יש מי ששמע עליו משהו שיגיד. לכן הם אמרו לו שהוא לא נותן לאריסיו את השבישא – הזמורות כפי שהיה נהוג בזמנם.

הגמרא מספרת שם שרב הונא קיבל עליו לתת לפועליו מה שנהוג. באותה שעה התייקר מחיר החומץ בשוק ונהייה יותר יקר מהיין. יש גירסא בגמרא שקרה נס והחומץ חזר ונהיה יין. הסביר הרב שליט"א שזה תלוי בשאלה אם התשובה של רב הונא הייתה תשובה מאהבה או תשובה מיראה. אם זה תשובה מיראה – התייקר החומץ ועלה מחירו. אבל אם זו תשובה מאהבה – החומץ נתהפך ונהיה יין באורח ניסי.

אונאת דברים – להטריח אנשים ללכת ממקום למקום

מביאה הגמרא עוד דוגמאות לאונאת דברים. כל הדוגמאות הקודמות היו על דבר אמת, רק שמצערות את השני. שתי הדוגמאות הבאות הם על דבר שקר וגם הם אסורות כי הן גם מצערות את השני, וגם הן שקר.

אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁים תְּבוּאָה מִמֶּנּוּ, לֹא יֹאמַר לָהֶם, לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם". דבר זה גורם צער גם לאנשים שהולכים לחינם אצל אותו פלוני. וגם גורמים צער לאותו בן אדם שבאים אצלו ואומר אין לי, ומצטער גם באיבוד זמנו וגם שאומר לעצמו אם היה לי – בודאי הייתי יכול להרוויח.

ואף על פי שבאמירה זו מסלק האומר את האנשים מעליו. אין לו רשות להניח לעצמו בטרדת חברו. כעין מה שנאמר בפסוק במשלי (פרק ג כח) "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתָּךְ". כי זמנם של אחרים הוא דבר חשוב.

אונאת דברים – לעשות עצמו כאילו הוא רוצה לקנות

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמִּקָּח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָמִים. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, נֶאֱמַר בּוֹ, (ויקרא יט) "וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ". לכן אסור לשאול על מחיר של סחורה ואין לו רצון לקנות את הסחורה. שכל כוונתו רק לסקרנות או שישמח שקנה אצל מישהו אחר במחיר זול. שכל הדברים הללו הם מציקים וגוזלים את זמנו של המוכר. רק אם יש לו באמת מחשבה או ספק לקנות – מותר לשאול. לעומת זאת מותר ללכת לקניון לראות מחירים של מוצרים, כי יש סבירות שמשהו ימצא חן בעיניו ויקנה. ועל זה בנוי רוב המסחר של הקניון.

ואם רוצה להראות לחבירו שקנה ביוקר והפסיד במסחרו, מלבד שעובר על אונאת דברים כלפי המוכר, הוא גם עובר על מה שכתוב בגמרא כתובות (יז.) "אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, לְדִבְרֵיכֶם, מִי שֶׁלָּקַח מִקָּח רַע מִן הַשּׁוּק, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו אוֹ יְגַנֶּנּוּ בְּעֵינָיו? הֱוֵי אוֹמֵר, יְשַׁבְּחֶנּוּ בְּעֵינָיו. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, לְעוֹלָם תְּהֵא דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם מְעֹרֶבֶת עִם הַבְּרִיּוֹת".

גניבת דעת – שלא יחזיקו לו טובה בחינם

בכלל אונאת דברים לא יחזיקו לו טובה בחינם. ולכן לֹא יְבַקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁחֲבֵרוֹ לֹּא יֹאכַל וְכָל זֶה כְּדֵי שֶׁחֲבֵרוֹ יַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה. אֲבָל הַמַּזְמִין אֶת חֲבֵרוֹ לְשִׂמְחָה בִּכְדֵי לְכַבְּדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא יָבוֹא, כֵּיוָן שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְכַבֵּד אֶת חֲבֵרוֹ – מֻתָּר. (בא"ח כי תצא יב).

כמו כן. לֹא יִתֵּן לוֹ מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יְקַבֵּל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהוּא אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב, שֶׁמַּרְאֶה לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא מְכַבְּדוֹ, וְאֵין כַּוָּנָתוֹ שְׁלֵמָה – אָסוּר. אֶלָּא יְהֵא תָּמִיד פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. וְיִנְהוֹג בִּשְׂפַת אֱמֶת וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר.

אונאה דברים חמורה – לצער את אשתו בדברים

הגמרא אומרת (בבא מציעא נט.) "אָמַר רַב, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה". (שו"ע חו"מ רכח ס"ע ג) שכשמצער את אשתו, אפילו אם זה במילים בלבד, זה עלול להביא עליו פורענות. ו"לפי שהאשה רכה בטבעה, ועל צער מועט היא בוכה. והשם יתברך מקפיד על הדמעות". וצער זה אסור לצערה בין אם הדברים שהוא מצער אותה עבורם הם על דבר אמת ובין אם הם על דבר שקר.

ו"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, (איכה ג) "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ – שָׂתַם תְּפִלָּתִי". וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דְמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים לט) "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה', וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה, אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ". ומסבירה הגמרא ששערי דמעות אינם רק אלו שאדם שופך בתפילה בבית הכנסת, אלא גם דמעות של אשה בתוך ביתה.

בהמשך הגמרא כתוב שם איך ימנע אדם כעס וצער של אשתו בתוך הבית? "אָמַר רַב יְהוּדָה, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהילים קמז) "הַשָּם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם, חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךָ". במילים אחרות רוב המריבות הם על עניני כספים. ולכן ישתדל האדם שיהיה בבית אוכל ולא יהיו חלילה צריכים להתווכח איתו ולבקש ממנו שיקנה אוכל לבני הבית.

וכתוב בספר פלא יועץ שגם האשה צריכה לדעת לא לבקש מבעלה בגדים נאים או תכשיטים אם יודעת שאין באפשרות בעלה לקנותם. כי בקשה זו עלולה לגרום צער ומריבה בתוך הבית, ואסורה.

עוד שם בגמרא: "וְאָמַר רַבִּי חֲלָבוֹ, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין בְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם, אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית יב) "וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ". וְהַיְנוּ דַאֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא, אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְיכוּ כִּי הֵיכִי דְתִתְּעַתְּרוּ". זה מה שאמר רבא לבני מחוזא. תכבדו את נשותיכם כדי שתהיה עשירים.

כמובן שכל מה שנאמר על בעל שאסור לו לצער את אשתו, כך אסור לאשה לצער את בעלה אף על פי שאין דמעתו מצויה, אסור לגרום לו עלבון ועוגמת נפש. צער הלב או כל דבר אחר שיש בו אונאת דברים.

אונאת דברים – לבייש ילדים או תלמידים

איסור אונאת דברים קיים גם כלפי התלמידים והילדים. ומובא בהלכה שלא שואלים אדם שאלה שאתה יודע שאינו יודע תשובה. ובזה צריך להיזהר גם בבית הספר במבחנים וכד'. ובמיוחד אם זה נעשה לפני כל הכיתה. שילדים עלולים להיפגע במהרה מכך שאינם יודעים, וחבריהם עלולים לצער אותם על כך.

כך כותב הרמב"ם (בהלכות מכירה פרק יד הלכה יד) "נשאלה שאלה על דבר חכמה לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה: 'מה תשיב בדבר זה?' או 'מה דעתך בדבר זה?' וכן כל כיוצא בדברים הללו" כיון שבכך הוא מציב אותו בעלבון סמוי. למרות שהוא לא אמר לו דבר בזיון. (שו"ע רכח ס"ע ד). וכן כל כיוצא בדברים אלו שהם צער הלב. (קיצור שו"ע סג).

אמנם לפעמים המבחן הפומבי והשאלה מעוררים את התלמידים להתאמץ בלימוד, ובמקרה זה מותר לשאול תלמיד שאלה שאתה יודע בו שאינו יודע. "אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו, חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם". ועל דברים אלו בדיוק נאמר "ויראת מאלוקיך" שאלו דברים המסורים לליבו של המורה המלמד אם הוא מקפיד עליהם מתוך כעס או מתוך אהבה.

וכך כתב הרמב"ם (בהלכות דעות פרק ב הלכה ה) "וילמד לתלמידים בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכות לשון. הוא שאמר שלמה 'דברי חכמים בנחת נשמעים'". ובהלכות תלמוד תורה (פרק ד הלכה ד) "הרב שלמד ולא הבינו התלמידים – לא יכעוס עליהם וירגז אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה". וכך כתב הרמב"ם שם (פרק ה הלכה יב) "כשם שהתלמידים חייבין בכבוד הרב כך הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן כך אמרו חכמים יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וצריך אדם להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא".

אונאת דברים חמורה – לכנות שם לחבירו

"תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים".

"אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, הַכֹּל יוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם – חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה. 'הַכֹּל', סַלְקָא דַעְתָּךָ? אֶלָּא אֵימָא, כֹּל הַיּוֹרְדִין לְגֵיהִנֹּם עוֹלִין, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה – שֶׁיּוֹרְדִים וְאֵינָם עוֹלִים, וְאֵלּוּ הֵן, הַבָּא עַל אֵשֶׁת – אִישׁ, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמְכַנֶּה שֵׁם רַע לַחֲבֵרוֹ. מקשה הגמרא והלא "הַמְכַנֶּה שֵׁם רַע לַחֲבֵרוֹ" וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים זה אותו דבר? מתרצת הגמרא שיש איסור בכינוי שם אע"פ שכבר רגילים לקרוא לו כולם בשם הזה ונראה כאילו אינו מלבין פניו, אעפ"כ זה חמור ביותר.

אָמַר רַבָּה בַר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיָּבֹא עַל סָפֵק אֵשֶׁת – אִישׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לָן? מִדְּדָרַשׁ רָבָא, דְּדָרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב, (תהלים לה) "וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ וְגוֹ' קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ". אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁאִם הָיוּ מְקָרְעִין בְּשָׂרִי, לֹא הָיָה דָמִי שׁוֹתֵת לָאָרֶץ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹסְקִים בִּנְגָעִים וְאָהֳלוֹת. אוֹמְרִים לִי: דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת – אִישׁ מִיתָתוֹ בַּמֶּה? וַאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם, מִיתָתוֹ בְחֶנֶק, וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

וְאָמַר מַר זוּטְרָא בַר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב, וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב חָנָא בַר בִּיזְנָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרֵי לָהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לָן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב, (בראשית לח) "הִוא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ".

בכלל אונאת דברים לא לכנות שם גנאי לחברו. שאָסוּר לְכַנּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ בְּכִנּוּי לִגְנַאי אִם כַּוָּנָתוֹ לְבַיְּשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחֲבֵרוֹ רָגִיל בְּאוֹתוֹ כִּנּוּי וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ אֵין מִתְכַּוֵּן לְבַיְּשׁוֹ, אִם יֵשׁ בְּמַשְׁמָעוּת שֵׁם זֶה מְעַט גְּנַאי – לֹא יִקְרָא לוֹ בּוֹ. (שו"ע רכח ס"ע ה' – בא"ח כי תצא).

גם כינוי שאינו של גנאי ראוי להימנע ממנו, שלפעמים חברו מתבייש בו ואינו יודע. ואף אם חברו אמר לו פעם אחת שלא מתבייש בו, אינו ראיה. שלפעמים כששואלים אותו אומר שלא מתבייש ואחר זמן שנהיה גדול יותר או חשוב יותר – כן מתבייש בו. על כך טוב שלא יכנה לחברו שום כינוי בין של גנאי ובין שאינו של גנאי.

אונאה חמורה – לצער אלמנה ויתום

כתב הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו) "חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע"פ שהן בעלי ממון, אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן. שנאמר "כל אלמנה ויתום לא תענון". והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן – הרי זה עובר בלא תעשה. וכל שכן המכה אותם או המקללן. ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר "כי אם צעק יצעק אלי – שמוע אשמע צעקתו".

"במה דברים אמורים בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה, הרי זה מותר. ואע"פ כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד. שנאמר "כי ה' יריב ריבם". אחד יתום מאב אחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה? עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים".

אונאת הגוף – שלא להכות את חברו

אָסוּר מֵהַתּוֹרָה לְאָדָם לְהַכּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הוּא רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר כשחבירו צַדִּיק. וְכָל הַמֵּרִים יָד עַל חֲבֵרוֹ לְהַכּוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ", לָמָּה הִכִּיתָ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא "לָמָּה תַּכֶּה", אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִכָּהוּ, נִקְרָא רָשָׁע. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִכָּהוּ שֶׁצָּרִיךְ לֵילֵךְ וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה. וְלֹא יְכַפֵּר לוֹ עַל כָּךְ לֹא וִדּוּי וְלֹא נְתִנַּת צְדָקָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

מֻתָּר לָאָדָם לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ וּלְהַכּוֹת אֶת מַכֵּהוּ אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַצִּיל אֶת עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. וְעַל כְּגוֹן זֶה אָמְרוּ "הַבָּא לְהָרְגְךָ – הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ".

אָסוּר לָאָדָם לְהַכּוֹת אֲפִלּוּ פּוֹעֵל אוֹ מְשָׁרֵת שֶׁלּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד כָּהֹגֶן. וְאִם אֵין כְּדַאי לוֹ לְהַעֲסִיקוֹ – יְפַטְרֵהוּ מֵעֲבוֹדָתוֹ אַךְ לֹא יַכֶּנּוּ.

אונאת רבים – ללכלך את רשות הרבים

צריך אדם להיזהר שלא לשים מכשול ברשות הרבים, ויותר יש לאדם להקפיד שלא להשליך לכלוך ברשות הרבים מאשר ברשות היחיד. ובגמרא (בבא קמא נ:) "תָּנוּ רַבָּנָן, לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וּמְצָאוֹ חָסִיד אֶחָד. אָמַר לוֹ, רֵיקָה, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵּל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְךָ, לִרְשׁוּת שֶׁלְּךָ? לִגְלֵג עָלָיו. לְיָמִים נִצְרָךְ לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים, וְנִכְשָׁל בְּאוֹתָן אֲבָנִים. אָמַר, יָפֶה אָמַר לִי אוֹתוֹ חָסִיד, מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְסַקֵל מֵרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְךָ לִרְשׁוּת שֶׁלְךָ".

ולא רק אבנים אסור לשים ברשות הרבים אלא כל דבר שמזיק ובמיוחד דבר שיש לו ריח רע. וכך כתב הבן איש חי בפרשת כי תצא: "אסור להשליך נבילה ברשות הרבים, במבואות או בתוך העיר כגון תרנגולת או חתול שמתו או דג סרוח וכיוצא. ומצווה על כל אדם שרואה נבילה מוסרחת ברחובות העיר שיתן לאחד שכר טרחו כדי שיוליכנה לחוץ לעיר והרי זה נקרא "צרכי רבים". ובפרט לפי דברי רבינו האר"י ז"ל שהזהיר מאד לבלתי יריח אדם סרחון נבילה כי דבר זה מזיק מאד גם לנפש". "ולפי הזוהר הקדוש אנשים ששופכים מים סרוחים ומאוסים לפני פתח החצר שלהם – מקוללים מפי המלאכים. זה הכלל כל דבר שהאדם קץ בו ומואסו בתוך ביתו לא ישפכנו או יזרקנו לרשות הרבים".

מי שבונה ביתו, רשאי לשים ברשות הרבים את האבנים והעפר "כפי מנהג המדינה". עם כל זה העפר והאבנים שאין לו צורך בהם בעבור הבנין וסופו לפנותם, אל יניחם זמן הרבה שיכשלו בהם עוברי דרך, אלא יפנה אותם מיד. למרות שעל פי החוק מותר לשים שם את העצים והאבנים. "ולא יאמר אדם מי מונע אותי ומי טוען כנגדי ומי רואה אותי אם אזרוק נבילה או דבר סרוח לרשות הרבים בלילה בחשיכה, אלא באמת צריך שיהיה האדם דיין לעצמו וישים מורא שמים על פניו וידע כי על הכל יביא האלהים את האדם במשפט על כל נעלם".

אונאת ממון

לא לרמות את חבירו – צָרִיךְ לִהִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לְרַמּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ. וְכָל הַמְּרַמֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין שֶׁהַמּוֹכֵר מְרַמֶּה אֶת הַלּוֹקֵחַ, בֵּין שֶׁהַלּוֹקֵחַ מְרַמֶּה אֶת הַמּוֹכֵר, עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ – אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". אַל תּוֹנוּ פֵּרוּשׁוֹ אַל תְּרַמּוּ. וְהִיא הַשְּׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אוֹתוֹ לַדִּין: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? וכְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר אוֹנָאָה בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, כָּךְ יֵשׁ אִסּוּר אוֹנָאָה בִּשְׂכִירוּת וּבְקַבְּלָנוּת וּבְהַחְלָפַת מַטְבְּעוֹת.

כמה זה אונאה

אם יש לסחורה מחיר קבוע – אסור לאדם להונות את חברו להעלות את המחיר של הסחורה למעלה מהמחיר הקבוע. ואם זו סחורה שאין לה מחיר קבוע – יכול אדם למכור את הסחורה במחיר הקניה בתוספת כל ההוצאות, כולל הוצאות של זמן. בתוספת שישית, רווח על כל ההוצאות שלו.

אם אדם מכר יותר ממחיר הסחורה, וה"תוספת מחיר" לא הגיעה לכדי שישית מהמחיר הקבוע – המקח קיים, כי דרכם של אנשים לוותר על הפרש קטן כזה.

אם הוסיף שישית או הוריד שישית בטעות או בכוונה, כגון שמכר שווה שש בחמש, או שווה שבע בשש, או שווה חמש בשש, או שווה שש בשבע – הרי זה אונאה, ונקנה המקח, וחייב זה שקיבל את הכסף הנותר להחזירו את כל ההפרש.

אם הייתה האונאה יתירה על שישית כל שהוא, כגון שמכר שווה ששים בחמישים פחות פרוטה – בטל המקח. וזה שהפסיד יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל. אבל זה שהרוויח את ההפרש לא יכול לחזור אם רצה השני וקבל.

עד מתי יכול זה שהפסיד לחזור ולבטל את המכירה או לקחת את ההפרש – בזמן שיכול להראות את הסחורה למוכר אחר או לקרובו וידע שטעה במחיר. אם עבר זמן זה בודאי מחל על ההפרש ולא יכול אחר כך לחזור בו. במה דברים אמורים: בלוקח שהרי המקח בידו ומראהו, אבל המוכר חוזר באונאה לעולם.

אם עלו המחירים במה דברים אמורים שיכול לחזור בו: כשלא נשתנה השער של הסחורה, אבל אם נשתנה השער ומפני כך רוצה הקונה או המוכר לחזור בו אחרי שנעשתה עסקה – אינו רשאי.

אם עלו המחירים של הסחורה שיש ביד המוכר, מותר לו למכור במחיר שהוא יקנה עכשיו עם הרווח שלו כדלעיל. ומעשה היה בימי מלחמת העולם השנייה שהצבא הבריטי היה צריך חוטי פשתן חזקים לצורך "מצנחים". ושמעו כל סוחרי החוטים על כך והעלו את המחירים שלהם. היו כמה מוכרים יראי שמיים ששאלו את הרה"ג יעקב סופר ע"ה בעל כף החיים האם מותר למכור יותר ביוקר. אמר להם: מהדין מותר לכם למכור במחיר החדש, כיוון שאם היום תקנו חוטים כך יעלה המחיר בשבילכם. אבל אני מציע לכם מ"מידת חסידות" לא להעלות את המחיר של חוטי הפשתן רק למכור במחיר הרגיל עם הרווח. ולא תפסידו ממידת חסידות זו.

כשבא הצבא הבריטי לקנות מהמוכרים, כל המוכרים שרצו להרוויח – מכרו במחיר השוק היקר. הסוחרים שרצו לנהוג במידת חסידות – מכרו במחיר הישן עם רווח השישית. באמת הייתה להם ברכה כיון שמאותו יום ואילך קנו הקניינים של הצבא הבריטי רק אצל אלה שמכרו במחיר הזול, ולא ניצלו את עליית המחירים לרווח על חשבון הצבא.

טעות במשקל או בספירת הכסף – תמיד חוזרת

כל מה שאמרנו שעד שישית הפרש – אין דין אונאה כי המוכר או הקונה מוותרים זה במחיר הסחורה, אבל אם יש טעות בספירה של הסחורה או הכסף – תמיד חוזרים ומתקנים. וכך כתוב בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב א) "המוכר לחברו במידה במשקל או במניין וטעה בכל שהוא – חוזר לעולם, שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר. כיצד: מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצא מאה ואחד או תשעים ותשע – נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפילו אחר כמה שנים. וכן אם נמצא המעות חסר או יתר מהמניין שפסקו חוזר, ואפילו לאחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חברו כלום – חוזר. שקניין בטעות הוא".

לא ליפות אנשים ולגנוב דעת הבריות

הגמרא אומרת שאסור ליפות את הסחורה שמוכרים כי יש בזה גניבת דעת הבריות. ולכן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה דָּבָר לִמְכּוֹר, אָסוּר לוֹ לְיַפּוֹתוֹ כְּדֵי לְרַמּוֹת בּוֹ, כְּגוֹן לְטַשְׁטֵשׁ כִּתְמֵי רְטִיבוּת בַּדִּירָה אוֹ לָתֵת פֵּרוֹת יָפִים בְּרֹאשׁ הַסַּלְסִלָּה וּבַתַּחְתִּית – אֶת הַפְּגוּמִים, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שזו גניבת דעת.

גם בשוקי עבדים אסור ליפות בן אדם כדי שיראה יותר צעיר ממה שהוא ויקנוהו במחיר גבוה. וכך מספרת הגמרא: "ההוא עבדא סבא דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה. אתא לקמיה דרבא אמר ליה: זיבנן. אמר ליה: יהיו עניים בני ביתך. אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל, זבניה. יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אזל חווריה לרישיה ולדיקניה. אמר ליה חזי דאנא קשיש מאבוך. קרי אנפשיה "צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו". (בבא מציעא דף ס/ב).

תרגום: היה עבד זקן שהלך וצבע את שער ראשו שיראה צעיר. בא לפני רבא וביקש להימכר לו. אמרו לו רבא: "יהיו עניים בני ביתך". העדיף רבא להשתמש בעניים מעם ישראל בביתו ולא בעבד נכרי. הלך לרב פפא בר שמואל והציע את עצמו. קנה אותו רב פפא. יום אחד שלח רב פפא את העבד לשתות מים וחזר כששער ראשו וזקנו לבן לפי הצבע המקורי. אמר העבד לרב פפא תראה שאני זקן יותר מאבא שלך. קרא רב פפא על עצמו ועל רבא את הפסוק "צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו". גם בימינו שאין מסחר בעבדים ההלכה הזאת קיימת. לכן אסור לצבוע שער של אדם שעומד להתחתן אם הוא מתכווין בכך לרמות את בת זוגו שתחשוב שהוא יותר צעיר. אבל אשה יכולה לצבוע את שערותיה כי זו דרכן של נשים ואין בכך אונאה. ובלבד שלא תמעיט במספר שנותיה.

לא ליפות מכונית העומדת למכירה

כמו שלא צובעין בן אדם, כך אין צובעין בהמה שתראה בריאה. ולא משקים אותה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה. אבל מותר לאדם להראות את העבד או את הבהמה יפה ורחוצה כמות שהיא באמת. ולכן כשאדם מוכר מכונית אסור לו להסתיר דבר שיש בו משמעות, כגון שהמכונית עברה תאונה – חייב לספר על כך לקונה. ובודאי שאסור להמעיט במספר הקילומטרים שהמכונית עברה. אמנם מותר לשטוף המכונית ולנקות אותה ואפילו לצבוע אותה כדי שתראה יפה. ולא חייב לספר לו על כל סריטה המכונית עברה.

בדבר הידוע לכל – אין הונאה

אסור לערב מים ביין כי יש בזה אונאה. ובימינו שמקובל לערב מים ביין צריך להודיע כמה עירבו בו. שאם עירבו יותר מידי יש בזה גם אונאה וגם עלול לגרום לקונה לברך ברה שאינה נכונה. מקום שנהגו לערב מים ביין, מותר לערב כשיעור שדרכם לערב וכולם יודעים בו, שבזה אין אונאה.

חכם צדקה הזקן זצ"ל היה גאון גדול, חסידא קדישא ופרישא והיה בקי בכל חלקי השו"ע והיו אומרים שאורח חיים ויורה דעה כמאן דמנחי בידיה. וחושן משפט ואבן העזר כמאן דמנחי בכיסו. תמיד בכל הזמן היו חושב בכל דבר על המשמעות ההלכתית של מה שלפניו.

מסופר על אדם אחד שהיה מכין לֶבֶּן ומוכר אותו והביא לרב מהלבן שעשה. טעם הרב ז"ל מהלבן ואמר לו שיש לו טעם טוב מאד. אמר לו המוכר: כדי שזה יהא מתוק ולא חמוץ אני מוסיף מעט מים. אמר לו חכם צדקה אם כך אתה צריך להודיע לקונים שאתה מוסיף מים אחרת זה גזל. כל זה בזמנם. אבל בימינו מותר למכור לבן למרות שיש בו מים. כי בדבר שיש בו רגילות להוסיף מים וכולם יודעים, אין בזה משום גזל. גם בשקיות חלב, כולם יודעים שהשומן ניטל ממנו והוא כמו מים ואין בזה אונאה.

פעם שאלו את הרה"ג ר' בן ציון קווינקא זצ"ל מה דין סיר של בשר שילד קטן שפך לתוכו חלב. והיה הסיר הזה מוכן לצורך חתונה ואם יהיה טרף יהיה הנזק מרובה. ביקש הרב שיקראו לחלבן, וכשהוא בא, שאל אותו הרב אמור לי בסוד כמה מים הוספת לחלב? ואמר להם כך וכך, ועשו חשבון שיש ששים כנגד המים ומתבטל בחלב. אבל אם המים מתבטלים בחלב זו בעיה הלכתית שאין כאן המקום לדון בה.

יש מספרים את המעשה הזה על הרה"ג ר' חיים זוננפלד זיע"א, ויכול להיות שהסיפור הזה היה עם כל אחד ואחד מהם.

אונאה בבעל מכולת

בעל מכולת שקונה מאחרים יינות ומוכרם לא עובר על איסור אונאה, אפילו אם אחד מהיינות שהוא מוכר מעורב בו מים יותר מהראוי. "שהכל יודעים שלא גדלו כולם בשלו, ובחזקת זה קונים ממנו, ובלבד שלא יכווין לקנות הרוב ממקום הטוב כדי שיצא עליו קול שהוא קונה הכל ממקום הטוב, וגם קונה ממקום הרע ומערבו עמו".

אִם מוֹכֵר דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שָׁוֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא מוֹכְרוֹ – צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ אֶת הַמּוּם. אֲבָל אִם נוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ וְיֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מוּם – לֹא חַיָּב לְהוֹדִיעוֹ.

מותר לברור הפסולת מתוך הגריסים ומן הקטניות כדי שיראו יפים, שזהו דבר הנראה לעין ויכול הלוקח לראות ולהבין כמה שוים יותר בשביל שהוציא מהם הפסולת, ובלבד שלא יברור העליונים ויניח הפסולת בתחתונים".

אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, בֵּין יְהוּדִי וּבֵין נָכְרִי, ולְרַמּוֹתם בִּדְבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּזֶה חֶסְרוֹן מָמוֹן. וְלָכֵן אָסוּר לִמְכּוֹר אֲפִלּוּ לְגוֹי בְּשַׂר נְבֵלָה כְּאִלּוּ זֶה בְּשַׂר שְׁחוּטָה.

הַנִּכְנָס לַחֲנוּת וְטוֹעֵם מַשֶּׁהוּ כְּאִלּוּ כְּדֵי לִקְנוֹת וְאֵין כַּוָּנָתוֹ לִקְנוֹת כְּלוּם – הֲרֵי זֶה גּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וְגַם גָּזֵל בְּיָדוֹ, כִּי אֵין בַּעַל הַחֲנוּת מוֹחֵל אֶלָּא לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִקְנוֹת בֶּאֱמֶת [ע' בא"ח כי תצא ט].

אונאה בשידוכים?

האם מותר לכלה לעשות ניתוח פלסטי לשינוי צורת הפנים, ואין בזה משום הונאה כלפי החתן, והאם מותר לגבר לעשות ניתוח פלסטי או ללבוש פאה נכרית כדי להתנאות?

בחורות צריכות להתקשט, וכל תכשיטי העולם נוצרו לנשים. למענן יש תכשיטים ומיני איפור כדי שיתנאו לבעליהן בקדושה ובטהרה. בחורים יודעים שבחורות מתקשטות ומתאפרות, ולכן אין בזה משום הונאה כלפי הבחור. ואכן יש מצווה שבחור יראה את הבחורה בצניעות לפני החתונה כדי שלא תתגנה עליו. לכן יכולה הבחורה לעשות ניתוח פלסטי כדי להתנאות.

אולם, גברים אינם יכולים לשים 'פיאה נכרית' מדין "לא ילבש גבר" וכן מדין אונאה. וכן לא יכולים לעשות ניתוח פלסטי כדי להסתיר איזה מום. רק במקרים של תאונה ופציעה רח"ל מותר לעשות ניתוח פלסטי. אם יש גבר עם אף ארוך במיוחד וכיו"ב והדבר מעכב אותו מלהשתדך, יעשה ניתוח ואחר כך יספר לבחורה שעשה ניתוח.

ופעם הגיע אלי בחור לשאול אותי האם מותר לו לבקש מסנדלר שישים בתוך הנעל חתיכת עור להגביהה אותה – מבלי שהדבר יראה כלפי חוץ ואם אין בזה משום הונאה כלפי הבחורה. אמרתי לו ואולי גם היא מגביהה את הנעל? בדק הבחור וכך הווה עובדה, ובאמת שניהם היו שוים בקומה, ושלום על ישראל.

המשנה במסכת נדרים מספרת מעשה על אחד שנדר לא לשאת את בת אחותו שהייתה ענייה ולא יפה בעיניו. "ְהִכְנִסוּהָ לְבֵית רַבִּי יִשְׁמָעאֵל וִיפּוּהָ". אחר כך הפגישו את הבחור עם הבחורה הנאה. "אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעאֵל, בְּנִי, לְזוּ נָדַרְתָּ? אָמַר לוֹ לָאו. וְהִתִירוֹ רַבִּי יִשְׁמָעאֵל".

בְּאוֹתָה שָׁעָה בָּכַה רַבִּי יִשְׁמָעאֵל וְאָמַר, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נָאוֹת הֵן אֶלָא שֶׁהָעֲנִיוּת מְנַוָולְתָן. וּכְשֶׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעאֵל הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל נוֹשְׂאוֹת קִינָה וְאוֹמְרוֹת, בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל רַבִּי יִשְׁמָעאֵל בְכֵינָה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב א) בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֵינָה" שגם הוא היה עושה כן לבנות ישראל. ובכל זה בודאי אין שום הונאה.

אמת בפרסום

אנחנו חיים היום בדור שיש בו הרבה פרסומות. ובכן ידע אדם שיש גם הלכות פרסומות. גם במבצעי מכירות יש הלכות. לא כל דבר מותר בכדי למכור ולהרבות רווחים. הגמרא דנה בשאלה האם מותר לבעל חנות "לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו". כמו כן האם מותר לו למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו. הלא הזה הוא מפסיד לקוחות למוכרים אחרים? וכך כתוב במשנה: "רבי יהודה אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו, וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים זכור לטוב". (ב"מ ס.)

שואלת הגמרא למה חכמים מתירים? הרי הוא מרגיל את הילדים שיקנו ממנו ואחר כך לא יחלק להם אגוזים ויפסיד את המוכרים האחרים? מתרצת הגמרא ואומרת שגם האחרים יכולים לחלק להם מתנות "דאמר ליה אנא מפליגנא אמגוזי ואת פליג שיסקי". תרגום: אני מחלק אגוזים – תחלק אתה שיסקי.

אותו דבר נאמר בגמרא גם על הורדת מחירים. למה חכמים מתירים למכור בזול? ועונה הגמרא בכדי שהמחירים בשוק יוזלו. וכך ישברו המחירים הגבוהים של הסוחרים שרוצים להעלות את המחירים.

סכנתה של אונאה – תנורו של עכנאי

הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת לנו כמה חשובה אונאה וכמה היא מסוכנת. והסיפור הוא על תנורו של עכנאי. "תְּנָן הָתָם, חֲתָכוֹ חֻלְיוֹת, וְנָתַן חוֹל בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים: וְזֶה הוּא תַנּוּר שֶׁל עַכְנַאי. מַאי ,עַכְנַאי'? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שֶׁהֵקִיפוּ דְבָרִים כְּעַכְנָא וְטִמְאוּהוּ.

תָּנָא, בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הֵשִׁיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כָּל תְּשׁוּבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, וְלֹא קִבְּלוּ הֵימֶנּוּ. אָמַר לָהֶם, אִם הֲלָכָה כְמוֹתִי – חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ! נֶעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ מֵאָה אַמָּה, וְאָמְרֵי לָהּ, אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב. חָזַר וְאָמַר לָהֶם, אִם הֲלָכָה כְמוֹתִי – אַמַּת הַמַּיִם יוֹכִיחוּ! חָזְרוּ אַמַּת הַמַּיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ, אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַמַּת הַמַּיִם. חָזַר וְאָמַר לָהֶם, אִם הֲלָכָה כְמוֹתִי – כָּתְלֵי בֵית – הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ! הִטּוּ כָתְלֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ לִפּוֹל. גָּעַר בָּהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם, אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְנַצְּחִים זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה, אַתֶּם – מַה טִּיבְכֶם? לֹא נָפְלוּ – מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְלֹא זָקְפוּ – מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַעֲדַיִן מַטִּין וְעוֹמְדִים. חָזַר וְאָמַר לָהֶם, אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי, מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ! יָצְאתָה בַת – קוֹל וְאָמְרָה, מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר? – שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְכָל מָקוֹם. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר, (דברים ל) "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא"! מַאי, "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא"? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, שֶׁכְּבָר נִתְּנָה תּוֹרָה מֵהַר – סִינַי, אֵין אָנוּ מַשְׁגִּיחִין בְּבַת – קוֹל, שֶׁכְּבָר כָּתַבְתָּ בַתּוֹרָה בְּהַר – סִינַי, (שמות כג) "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת".

אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי נָתָן לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ, מַאי עֲבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא שַׁעְתָּא? אָמַר לֵיהּ, קָא חַיִיךְ, אָמַר, נִצְּחוּנִי בָנַי, נִצְּחוּנִי בָנַי.

אָמְרוּ, אוֹתוֹ הַיּוֹם, הֵבִיאוּ כָּל טְהָרוֹת שֶׁטִּהֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם בָּאֵשׁ. וְנִמְנוּ עָלָיו וּבֵרְכוּהוּ, וְאָמְרוּ, "מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעוֹ"? אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא, "אֲנִי אֵלֵךְ, שֶׁמָּא יֵלֵךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיוֹדִיעוֹ, וְנִמְצָא מַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ".

מֶה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא? לָבַשׁ שְׁחוֹרִים, וְנִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיָשַׁב לְפָנָיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, "עֲקִיבָא! מַה יּוֹם מִיָּמִים"? אָמַר לוֹ, רַבִּי, כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁחֲבֵרֶיךָ בְּדֵלִין מִמֶּךָ. אַף הוּא קָרַע בְּגָדָיו, וְחָלַץ מִנְעָלָיו, וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע. זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, לָקָה הָעוֹלָם – שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים, וּשְׁלִישׁ בְּחִטִּים, וּשְׁלִישׁ בִּשְּעוֹרִים, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף בָּצֵק שֶׁבִּידֵי אִשָּׁה תָפַח. תַּנָּא "אַף" גָּדוֹל הָיָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם. שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּתַן בּוֹ עֵינָיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – נִשְׂרַף.

וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה בָא בִסְפִינָה, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל לְטַבְּעוֹ, אָמַר, כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוּס. עָמַד עַל רַגְלָיו וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ, שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי, וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ – שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. נָח הַיָּם מִזַּעְפּוֹ.

אִימָא – שָׁלוֹם – דְּבִיתְהוּ דְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַחְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוָאִי, מֵהַהוּא מַעֲשֶׂה וְאֵילָךְ לָא הֲוָת שַׁבְקַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵיפַּל עַל אַפֵּיהּ. הַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה, וְאִיחְלַף לָהּ בֵּין מָלֵא לְחָסֵר. אִכָּא דְאָמְרֵי, [אֲתָא] עַנְיָא וְקָאִי אַבָּבָא, אַפִּיקָה לֵיהּ רִיפְתָּא, אַשְׁכַּחְתֵּיהּ דְּנָפַל עַל אַנְפֵּיהּ, אָמְרָה לֵיהּ, קְטַלְתֵּיהּ לְאָחִי, אַדְהָכֵי נָפַק שִׁפּוּרָא מִבֵּי רַבָּן גַּמְלִיאֵל – דְּשָׁכִיב. אָמַר לָהּ, מְנָא יָדַעְתְּ? אָמְרָה לֵיהּ, כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי – אַבָּא, כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִין חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה:

אימא שלום הייתה אשתו של רבי אלעזר, והייתה אחותו של רבן גמליאל. מאותו מעשה לא נתנה לבעלה, לרבי אלעזר לעשות נפילת אפים בתפילה. יום אחד טעתה וחשבה שהוא ראש חודש שאין בו תחנון ובאמת לא היה ראש חודש ובעלה נפל על פניו בתפילה. יש אומרים שבאותו יום היא נתנה אוכל לעני שדפק על הדלת ולא השגיחה שבעלה לא יפול על פניו. חזרה וראתה שהוא נופל על פניו. אמרה לו: הרגת את אחי!! עוד הם מדברים, יצא כרוז מבית הנשיא רבן גמליאל שהוא נפטר. שאל אותה בעלה, רבי אלעזר, איך ידעת שהוא מת? אמרה לו: כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי – אַבָּא, כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִין חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה!".

מסביר שם רש"י מי זה בית אבי אבא? בית דוד. שהיא הייתה "בת נשיאים" והם היו מבית דוד. וידעו שמי שמצערים אותו, שערי תפילה פתחים לפניו. "לפי שצער הלב היא, וקרוב להוריד דמעות".

ויהי רצון שנזכה לקיים בכל אחינו בית ישראל מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בכל ההידורים. וישמע ה' תפילנו ברצון. אכי"ר.

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *