פרשת בא

בס"ד
גולשים יקרים!
להלן האזינו לקריאת הפרשה (חלק א') בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

ולהלן האזינו לדרשה על הפרשה מספר אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים זיע"א. קורא: חיים סלמן:

בס"ד

הפסקות לעולים לתורה בפרשת בא כפי שקבלתי ממו"ר חכם יצחק מחלב בן שמחה ע"ה שקבל מרבו חכם יעקב מצפי ע"ה.
בא:
במנחה של שבת ובשני וחמישי: לכהן עד: "שלח עמי ויעבדוני". ללוי עד: " ויפן ויצא מעם פרעה". לשלישי עד: "מאת פני פרעה".
בשבת בבוקר: לכהן עד: "היה אור במושבותם". ללוי עד: "ובעיני העם". לשלישי עד: "לדורותיכם חוקת עולם". לרביעי עד: "תאכלו מצות". לחמישי עד: "כן עשו". לששי עד: "וינצלו את מצרים". לסמוך עד: "על צבאותם". והמשלים משלים הפרשה.
בשלח:
במנחה של שבת ובשני וחמישי: לכהן עד: "לפני העם". ללוי עד: "ויעשו כן". לשלישי עד: "ביד רמה".
טיפים לקריאת הפרשה:
פרק י' פסוק ז': הטרם – שים לב שהאות ט' היא בלי דגש ורפויה.
פרק י' פסוק ט': כי חג-ה' לנו – שים לב שהמקף הוא בין המלים חג ה' ולא בין כי חג כמו שטועים הרבה.
פרק י"ב פסוק ל"ט: עגת – שימו לב שאין ווי"ן ואות ג' היא רפויה ולא דגושה.
פרק י"ג פסוק ט"ז: ידכה – שימו לב שכתוב ידכה ולא ידך.

בס"ד

הלכות לפרשת בא מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

בס"ד

גליון מס' 33

פרשת בא
שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי – שנה א'
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך ולמען תהיה תורת ה' בפיך. השם יתברך ציונו להניח תפילין של יד בשמאל כנגד הלב ותפילין של ראש כנגד המוח כדי לשעבד מוחינו וליבנו להשם יתברך, שהמוח הוא משכן החכמה והלב משכן הבינה, ואם אלו יתקדשו אז כל האברים נגררים אחריהם, ובפרט הפה ששם הדיבור שהוא נגרר אחר איברים של המחשבה ושל הכונה שהם המוח והלב. [בן איש חי]

1. שאלה: אילו מצוות עשה ולא תעשה הנלמדים בפסוק: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ"?

תשובה: מצוות עשה שלומדים מהפסוק: שבכל מקום שה' א-לוהינו מתהלך עמנו כגון קריאת שמע, תפילה או שעוסק בדברי תורה צריך להיות מחננו קדוש שלא תהיה צואה מגולה ולא דבר ערוה כנגד פניו. ומצות לא תעשה שלומדים מהפסוק: ולא יראה בך ערוות דבר שעובר גם על לאו אם יש ערווה כנגדו או אם ערוותו מגולה.

2. שאלה: האם יש הבדל כיצד לבוש האדם בעומדו לקרוא קריאת שמע ובעומדו להתפלל תפילת העמידה?

תשובה: בתפילה צריך לראות את עצמו כלפני מלך לכן אם חציו העליון מגולה אסור לו להתפלל מה שאין כן כשצריך לקרוא קריאת שמע יוצא ידי חובה שחצי גופו התחתון מכוסה.

3. שאלה: אדם המכסה ראשו בידו האם מועיל הדבר ככיסוי הראש לענין ברכה?

תשובה: אדם ששם ידו על ראשו, הרי זה כגוף אחד ולא יברך. אך אם חברו שם ידו על ראשו, מועיל לו ונחשב כיסוי ראש.

4. שאלה: האם מותר לקרוא ולהתפלל כנגד ערוות בהמה?

תשובה: מותר לקרוא מול ערוות בהמה ואסור מן התורה לקרוא מול ערוות אדם.

5. שאלה: מה יעשה אדם שיש ערווה מול פניו?

תשובה: חייב להחזיר פניו ורק אז יהיה מותר לו לברך (ובפרט יש להזהר שלא לברך מול נשים שאינן לבושות בצניעות).

6. שאלה: מה הדין להרהר בדברי תורה כשהוא ערום?

תשובה: מותר להרהר בדברי תורה שכל האיסור דווקא בדיבור שנאמר "ערוות דבר" – דיבור.

7. שאלה: האם מותר ללמוד תורה בשעה ששומע ילדה ששרה לתינוק?

תשובה: בילדה עד גיל שש שפועה לתינוק מותר. אבל קול זמר של אשה – בין פנויה בין אשת איש ואפלו קול זמר של אשתו הרי זה ערוה ואסור לקרות בדברי תורה או להתפלל.

8. שאלה: כמה צריך להרחיק מצואת אדם בשעה שרוצה להתפלל או לברך וכד'?

תשובה: אם זה מול עיניו ירחיק עד שלא יראינה, אם לצדדים או לאחוריו מרחיק ד' אמות ממקום שכבר אין ריח.

9. שאלה: תינוק בן כשלושה חדשים האם צריך להרחיק מצואתו?

תשובה: אין צורך להתרחק מצואת תינוק שיונק אבל מגיל שיכול לאכול כזית דגן אפילו מבושל תוך ארבע עד שבע דקות צריך להרחיק מצואתו.

10. שאלה: מתי אדם חייב לחזור להתפלל כשגילה צואה במקומו?

תשובה: חוזר ומתפלל כשקרא קריאת שמע או התפלל במקום שראוי להסתפק אם יש בו צואה והיה צריך לבדוק ולא בדק ואינו חוזר אם יתפלל במקום שאין ראוי שיהיה בו צואה (אבל קריאת שמע יחזור בלי ברכותיה).

למעיין: מה דין ריח שאין לא עיקר (הפחה) בנוגע לתפילה ולברכה?
השאלה למעין מפרשת וארא: מה יעשה אדם שלא היו לו תפילין והגיעו לו אחרי ברכת ישתבח?

תשובה: יניחם בברכה לפני שמתחיל ברכת יוצר.

ביאורי תפילה

q בית תפילה – "אתה גבור לעולם אדנ'י" – פרש הרב בית דוד, לא כגבורת בשר ודם, שכל זמן הולך ודל.

"מחיה מתים" – עיקר תחית המתים הוא מה שחותר חתירה מתחת כסא כבודו, להחזיר בתשובה לפושעים, שהם כמתים בחייהם ועל ידי התשובה חוזרים וחיים.

"מכלכל חיים וחסד" – שאפילו לחיים שהם הצדיקים מה שמכלכל אותם הוא בחסד גמור, כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכל שכן למכעיסים ובאים לפניו והוא מכלכל אותם ונותן להם די מחסורם, בודאי שהוא חסד גדול.

אורחות צדיקים

× ספר ארך אפים: הכעס הוא איסור חמור מאוד מאוד יותר משאר עבירות, וכתב רבינו חיים ויטל על האר"י ז"ל שהיה מקפיד בעניין הכעס יותר משאר עברות. ואמר כי שאר עבירות אינם מחליפים הנשמה כמו הכעס והענין כי כאשר יכעס האדם מסתלק ממנו הנשמה אשר בו ותיכנס בו נפש מצד החיצונים, מטעם זה מובן כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. ואע"פ שעשה אדם מצוות רבות הכל נאבד ממנו כי נאבדה ממנו הנשמה ובאה אחרת במקומה, שנאמר "טורף נפשו באפו".

× ספר המידות: מי ששומר את עצמו מכעס, שונאיו אינם שולטים עליו. כל הכועס: חכמתו ונבואתו מסתלקת, ואפילו פוסקין לו גדולה מן השמים, מורידין אותו מגדולתו.

במלאות אחד עשר חודש לחיל ארז בן אסתר ושלום מוקדש הגיליון לעילוי נשמתו ה' יקום דמו.
ניתן להשיג את העלון בישיבת נהר שלום ובטל' 02-6522704 02-6522704 , וכן בחנות קנדי שי ממתקים במחנה יהודה . ניתן להקדיש לע"נ, לרפואה, זיווג וכו'. אנו מעונינים להגדיל את תפוצת העלון ב500 עותקים. התורם 150 שח' בחודש יזקף הדבר לזכותו.

ימי השובבי"ם מועילים מאד לתיקון נפש האדם מכל חטאיו. ניתן להשתתף בתיקונים ובתפילות ע"פ כוונות הרש"ש זיע"א, מדי יום חמישי המתקיימים בישיבה הקדושה "נהר שלום" פרטים בטל: 02-6241622 02-6241622

סיפורי צדיקים
v עדות חיה על המורא הפחד והרעד שאחז את הרה"ג רבי מאיר אביחצירא זצוק"ל בהכנסו ובשהותו בבית הכנסת. שמעתי מפי אחד הרבנים שסיפר, שפעם זכה לשהות בביתו של הרב הגאון הקדוש והצדיק רבי מאיר אביחצירא זצוק"ל, והגיע זמן תפילת מנחה. הרב לקח אותו להתפלל, ובדרך דיברו דברי תורה. לפני שהספיק לסיים את דברי התורה, הגיעו קרוב לפתח בית הכנסת. הרב הפסיק באמצע הדברים, והחלו ידיו לרעוד ופניו להרצין ולהראות אותות פחד וחלחלה, עד כדי כך שהרב שליוה את הרה"ג רבי מאיר אביחצירא זצוק"ל חשב שקרה לו משהו. וכשהגיעו לפתח, המתין כחצי דקה, והשתחוה השתחויה גדולה לכיוון ההיכל, ושם יד על יד, וכך נכנס בפחד גדול עד ההיכל, והשתחוה ונישק את ההיכל. אח"כ חזר אחורה כשפניו כלפי ההיכל, ורמז לאותו רב לבוא לחדר צדדי, שם סיים את דברי התורה, ואח"כ נכנס בחזרה לבית הכנסת.

ממעשה זה למד אותו רב פרק גדול בהנהגה, איך מתייחסים לבית הכנסת ולבית המדרש, עד כדי כך שמדי פעם שהוא מוסר דברי מוסר ויראה בנושא דיבורים בבית הכנסת ובית המדרש, הוא מספר לקהל שומעיו את המעשה הנ"ל. וכמובן שאנו צריכים ללמוד ממעשה זה מוסר כליות, איך צריך להיזהר מדיבורים בבית הכנסת ובית המדרש, ולהיזהר שנכנסים לבית הכנסת ובית המדרש לכבות את הטלפונים הסלולריים או לשים אותם במצב של רטיטה, ולא לגרום לביטול תורה או תפילה, ולזילזול במקום קדוש ונורא. ומי יתן, ועיני מקור דמעה על שבר בת עמי, על החילול ה' הנורא בפרט בנושא הטלפונים הסלולריים מינים ממינים שונים, ומצא מין את מינו וניעור.

ומכאן נבין, שלא בחינם זכה הרב לחולל ניסים ונפלאות נוראים, וזכה להיות אחד מבני עליה, ולאחד מגדולי התורה, ובקי ומעיין עצום במכמני התורה.

[קדושת בית הכנסת ובית המדרש – ספר שיצא לאור לאחרונה. מומלץ לכל בית כנסת ובית מדרש. ניתן להשיגו בטל 02-5370930 02-5370930 ]

כי לקח טוב נתתי לכם…
? כשאדם מדבר חלילה דברי ליצנות ולשון הרע ידע כי הם רק מפתויי היצר הרע כדי להפיל את האדם לגיהנם. ומשל למה הדבר דומה? לאדם שהזמין את חבירו למסעדה, ולקראת גמר הסעודה אמר לאורח שהוא יוצא רק לרגע, ונעלם. האורח המתין לו והמשיך לשבת במסעדה, ואז ניגש אליו המלצר ובידו סיכום התשלום שעליו לשלם. טען האורח: חברי הזמין אותי למסעדה זו, ואינני יודע להיכן נעלם. אמר לו בעל הבית: לי זה לא אכפת! אכלת? נהנית? תשלם מחיר מלא. בדיוק כך הוא יצר הרע, בעולם הזה הוא מזמין ומפתה את האדם לדבר לשון הרע, ומראה לו שזה ערב לפיו לדבר דברים אסורים, כמו כן מפתהו בכל מיני מראות אסורים, כי הנאה לעיניים הוא, והכל הבל הבלים ובינתיים הכל נכרך בחובות גדולים. וכשהאדם נפטר מן העולם מגיע מועד תשלום הפירעון, ואז היצר הרע עוזב אותו ונפרעים ממנו על כל דיבור והנאה של איסור. אילו אדם היה חושב בדעתו שעל כל דיבור של איסור שהוא מדבר מיד תעקוץ אותו דבורה, בודאי היה חושב פעמיים לפני שמדבר… [לבוש יוסף מהחפץ חיים]

מצותיך שעשועי
¨ "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' " (שמות י' ב'). אמר ר' בונם מפרשיסחא זצוק"ל, כי נודע שבכל המכות היה נגע למצרים ורפואה לישראל. ואמר כי במכת דם, נתרפאו כל ישראל מחולי מורידי"ן [טחורים], ונשים אשר לא היה להם וסת כראוי. ובמכת צפרדעים נתרפאו ישראל מחולי התולעים. ואפשר לומר גם כן, בזה אשר הכביד את לבו ולב עבדיו – נתרפאו ישראל מחולי הנפש, ונתחזק אמונת השם יתברך בלבבם ואמונת הצדיקים. כמו שכתוב: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמשֶׁה עַבְדּו" (שמות יד' לא')ֹ. ונתחזק ונשרש אמונת השם יתברך בלבבם ובלב בניהם עד סוף כל הדורות. וזהו "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ" כו', "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ". והוא על דרך, "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". כי מלך בשר ודם שעושה חסד עם בני מדינתו, החסד הוא לשעתו. לא כן השם יתברך. בכל שנה ושנה כשמגיע העת והזמן שנעשה בו החסד, נתעורר אותו החסד לישראל. בפסח – נתעורר חסד גאולת ישראל. בשבועות – חסד קבלת התורה, וכן כולם. ובכל שעה שאנו זוכרים הנסים של יציאת מצרים, נקבע ונשרש בלב כל אחד מישראל אמונת השם יתברך. כי תורה היא נצחיות, וחיי עולם נטע בתוכנו. [קול מבשר]

¨ בענין מצות קרבן פסח שהקדים הכתוב החודש הזה לכם. כי מילה ופסח הם שני מצוות עשה החמורים שחייבים עליהם כרת. והם מצוות הראשונות שהקדימו לכל התורה והמצוות. ומילה היא אות בגוף להסיר הערלה. ובזה ניתקן הגוף להיות כלי לקבל הקדושה לצאת ממאסר הטבע. כמו שאמרו מי יעלה לנו השמימה ראשי תיבות מיל"ה. וכמו כן ע"י הקרבת הפסח הוסר הערלה וגשמיות בכלל העולם שהוא תחת הזמן. וביציאת מצרים יצאו בני ישראל משליטת הכוכבים ומזלות כפי הנלמד בזוהר הקדוש. וזכו למה שאמרו אין מזל לישראל. והטעם כי בני ישראל קודמים לעולם כמו שכתוב "בראשית": בשביל ישראל שנקראת ראשית. והם למעלה מן הזמן והטבע. ופסח הוא ראש השנה לרגלים. והקרבת הפסח בי"ד (בניסן). והשבתת שאור הוא הסרת הערלה להיות הזמן יוכל להתעלות למעלה. שכמו שיש יציאת מצרים בנפש. כמו כן בזמן. ולכן הקדים החודש הזה לכם. ישראל מקדשים את הזמנים. כמו שכתוב "מקראי קודש". וזה בא ע"י יציאת מצרים והשבתת חמץ ושחיטת פסח בערב פסח.

נאמר הראשון אדם תולד. פירוש: מתוך שנאמר כן לאיוב, נראה שיש מי שנולד באמת קודם אדם הראשון. והוא בני ישראל שעלו במחשבה בראשון. ובכח זה יכולין בני ישראל להעביר כל ממשלת הסטרא אחרא ולהעלות כל העולם למעלה מן הזמן. וע"י שני תיקונים אלו מילה ופסח שהם העברת הערלה מוכנים אח"כ לתורה ומצוות. ולכן כתוב בהם ונכרתו מי שעובר עליהם. והניסים שעשה לנו הקב"ה ביציאת מצרים היה רשימה בנפשות בני ישראל שנתעלו למעלה מן הטבע. ובמדרש ולקחתם אגודת אזוב כו'. והגעתם כו'. דורש מראש צורים אלו האבות שהעולם עומד עליהם. הן עם לבדד כו' ע"ש. והענין הוא שנתעלו נפשות בני ישראל להיות להם אחיזה בדרכי אבות הראשונים ע"י שנתאספו ונבדלו מן האומות. כתוב בתנא דבי אליהו: לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. וכענין שדרשו מדלג על ההרים, אלו האבות. וכמו שכביכול הקב"ה היה מדלג על ההרים. כמו כן בני ישראל תפסו דרכי אבותם שלא בהדרגה, ובכח מצות הפסח זכו לזה. [שפת אמת]

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

בס"ד

הלכות לפרשת בא מספר בן איש חי שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

בס"ד

של רבנו

פרשת בא

אנו נמצאים בימי השובבי"ם המועילים מאד לתשובה בכלל ובתיקון הברית בפרט, ונוהגים להוסיף בהם בקדושה ובטהרה.

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה ב'

1. שאלה:אדם שבישל בשבת במזיד מה דין האוכל ?

תשובה: המבשל בשבת במזיד אסור למבשל לאכול זאת לעולם ומותר לאחרים במוצאי שבת מיד .

2. שאלה: קדירה שבישל בה בשבת במזיד האם צריכה הגעלה?

תשובה: הקדירה אסורה מפני שנבלע בה תבשיל האסור לאדם באכילה והיא צריכה הכשרה בהגעלה . לדעת ה"ע מותר להשתמש בקדירה בלי הכשר והמחמיר תבוא עליו ברכה.

3. שאלה:האם מותר לבשל ביצה בשמש?

תשובה: מותר לתת ביצה בשמש בשבת שתצלה מפני שאין דרך בישול בכך, אבל אסור לחמם מחבת בשמש ולשבור ביצה בתוכו שגזרו תולדות חמה משום תולדות האש .

4. שאלה: אדם שבישל לחולה שיש בו סכנה בשבת האם מותר לאדם בריא לאכול מהתבשיל ?

תשובה: אסור לבריא לאכול מתבשיל זה גזירה שמא ירבה בשבילו .

5. שאלה: חולה שאין בו סכנה שבישל גוי בשבילו תבשיל לצורך שבת האם מותר להמשיך לאוכלו במוצאי שבת ?

תשובה: לא הותר בישולי גויים אלא בשבת שאין אפשרות לבשל לחולה על ידי ישראל או בבית חולים יהודי וכל שאפשר לבשל לו מחדש במוצאי שבת על ידי ישראל מחוייבים לעשות כך . אך אם זה היה בבית ישראל לדעת ה"ע מותר לאכול מהתבשיל .

ולדעת הבן איש חי הכלים שבישל בהם הגוי בשבת אסורים שנבלע בהם איסור בישולי גויים וצריכים הגעלה ולדעת ה"ע הקדירה מותרת .

6. שאלה: מתי מותר להכניס אוכל לתוך מים רותחים בשבת?

תשובה:כל דבר שנתבשל כל צורכו לפני שבת מותר לשרות אותו במים החמים בשבת ואם לא נתבשל קודם שבת אסור ליתנו בכלי ראשון שמים בתוכו שעובר על איסור מבשל .

7. שאלה:מים חמים שהיד סולדת בהם כיצד משערים שיעור זה ?

תשובה: אין משערים באצבע של האדם אלא כל שכרסו של תינוק נכווית בהם נחשב יד סולדת ושיעור זה שווה למים חמים שאדם נימנע מלשתותם מרוב חומם .

8. שאלה: האם בכל דבר אנו אומרים שאין בישול אחר בישול ?

תשובה: תבשיל מוצק שנתבשל כל צורכו ובא לחממו בשבת מותר לשרותו במים חמים שאין בישול אחר בישול מכל מקום יש בישול אחר אפיה או צליה לכן אסור לתת פת לתוך מרק . ולדעת ה"ע אין בישול אחר אפיה וצליה שכך דעת מרן השו"ע ומכל מקום אם אפשר טוב לעשות העירוי מכלי שני .

9. שאלה: האם מותר להוסיף פלפל שחור לסיר של החמין בשבת ?

תשובה: הסיר של החמין נקרא כלי ראשון ואפילו שהסירו מעל האש או הפלטה בשבת מבשל כל זמן שהיד סולדת בו לפכך אסור ליתן תבלין לתוכו. וכן אסור ליתן תבלין לתוך קערה ולערות עליה מכלי ראשון שהיד סולדת בו מפני שהעירוי מבשל כדי קליפה .

10. שאלה: האם מותר לתת כלי עם מים כנגד המדורה להפיג צינתן ?

תשובה: מותר ליתן כלי עם מים כנגד המדורה ובלבד שיתנם רחוק מהאש שלא יכולים להתחמם ולהגיע למדרגת יד סולדת אפילו אם ישכחם שם זמן רב .

השאלה למעיין: האם מותר לכתחילה לשפוך מים חמים מהמחם על הסוכר שבכוס?

השאלה למעין מפרשת וארא: מתי מותר להרוג עקרב או נחש ?

התשובה למעין מפרשת וארא: נחש ועקרב במקום שאין ממיתים אם רצים אחריו מותר להורגם ואם לא אסור אבל מותר לדורסו כשהוא הולך כדרכו שאינו ניכר שמכוין להורגו .

באורי תפלה

בית תפלה: "אתה גבור לעולם א-דני": פירש הרב בית דוד, לא כגבורת בשר ודם, שכל זמן הולך ודל.

"מחיה מתים": עיקר תחית המתים הוא מה שחותר חתירה מתחת כסא כבודו, להחזיר בתשובה לפושעים, שהם כמתים בחייהם ועל ידי התשובה חוזרים וחיים.

"מכלכל חיים וחסד": מתכוון אפילו לחיים שהם הצדיקים מה שמכלכל אותם הוא בחסד גמור, כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וכל שכן למכעיסים ובאים לפניו והוא מכלכל אותם ונותן להם די מחסורם, בודאי שהוא חסד גדול.

אורחות צדיקים
ספר ארך אפים – הכעס הוא איסור חמור מאוד מאוד יותר משאר עברות, וכתב רבינו חיים ויטאל על האר"י ז"ל שהיה מקפיד בעניין הכעס יותר משאר עברות. ואמר כי שאר עברות אינם מחליפים הנשמה כמו הכעס והענין כי כאשר יכעס האדם מסתלק ממנו הנשמה אשר בו ותכנס בו נפש מצד החיצונים, מטעם זה מובן כל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו. ואע"פ שעשה אדם מצוות רבות הכל נאבד ממנו כי נאבדה ממנו הנשמה ובאה אחרת במקומה, שנאמר "טורף נפשו באפו".

העלון לע"נ מנשה בן אביבה עליו השלום ת.נ.צ. ב. ה

סיפורי צדיקים
רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות…משל לבחור, בנו של עשיר מופלג, שאחרי תום שנות לימודיו, עלה על לבו לנסוע למרחקים להביא סחורות אל עירו ולהרויח, ויבקש מאביו להעניק לו סכום גדול, כדי שיוכל להסתחר כהלכה, ויסע אל אחת מערי אירופה, ויהי כבואו שמה, מצא שם את דודו, אחי אביו, שהיה תושב העיר ההיא, ויספר לדודו כי בא על מנת לקנות סחורה בכסף שהואיל אביו לתת לו לשם מסחר. והבחור הלך אל בית מלונו ללון שם, ולמחרת השכים בבוקר לבחון טיב הסחורות אשר יקנה משם, ודודו הקדימו והלך אל הסוחרים הגדולים והודיעם כי בא לכאן סוחר גדול, ובידו כסף רב במזומנים, וימהר סוחר סיטונאי אחד ויבא אל הסוחר הצעיר, והראה לו את סחורתו הטובה, והלה השתכנע וקנה אריגי משי ורקמה, ויהי אך יצא הסוחר הזה, בא סוחר אחר והראה לו גם כן סחורה נאה עם שלל צבעים ויקנה גם ממנו, עוד זה מדבר ויבא עוד סוחר אחר והראה לו סחורה יותר יפה וחזקה, ויקנה גם ממנו, ואיש איש מן הסוחרים מיהרו אליו עד כי עיפה נפשו לאורגים ולא נשאר לו זמן וכסף לטייל ברחובות העיר. ושוב נפגש אתו דודו, ויספר הבחור אליו את כל הקורות אותו ומתרעם כי אם תם הכסף וכל הימים בהיותי כאן לא נחתי ולא שקטתי יומם ולילה בגלל הסחורות שבאו לידי במחיר טוב. ודודו בשומעו את דבריו מילא פיו שחוק ואמר, דע בני כי אני גרמתי את כל אלה, כי יראתי ביודעי כי המקום הזה יש בו מקומות בידור וכל מיני תענוגות, וחששתי שתבזבז את כספך על מהתלות ושטויות ותחזור לביתך ריקם לכן שקדתי להביא אליך כל מקנה וקנין במהירות רבה למען תהיה טרוד בעסקים נכבדים לפרנסת ביתך, ודאגתי שלא ישאר לך זמן פנוי לסייר בעיר.

הנמשל, הנה הקב"ה ברא את האדם ושלח אותו על פני תבל לסגל מצות ומעשים טובים, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, להתהלך לפני ה' בארצות החיים, ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, אמנם האדם בבואו אל העולם הזה כמה יש לדאוג עליו, פן ילך שולל אחר עצת יצר הרע, ללכת אחרי ההבל של העולם הזה בבתי קולנוע ובבתי קפה ושעשועים, לכן יעץ הקב"ה להרבות תורה ומצות, שלא ישאר לאדם רגע פנוי ובטרם יגמור מצוה אחת כבר יש לפניו מצוה שניה ושלישית, וביתר שאת, הרי התורה ארוכה מארץ מדה, ואין אתה בן חורין להפטר ממנה, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, וכל ימיו עסוק מאד בתורה ובמצות, ושם ינוחו יגיעי כח.

כי לקח טוב נתתי לכם…
נועם אלימלך: ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך כו' נראה לפרש דאיתא בגמרא בשמחת בית השואבה היו אומרים אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו דהיינו שהיו מתנהגים מיד בנערותם כשורה ולא היו מתביישים בזקנותם ממעשה נערותם שהיו גם כן בקדושה. אבל מי שאינו מתנהג בקדושה בנערותו אזי לעת זקנותו הוא מתבייש ממעשיו הקודמים וצריך לסור מדרכו, על כן טוב שיתקדש עצמו מיד. וזהו שאמר הכתוב חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה כלומר שלא יצטרך לסור מדרכו הקודם ויוכל לילך בעקבות נעוריו כמו שהיה מתנהג עד עתה ובקל יכול לעבוד השם יתברך ברוך הוא. וזהו בנערינו ובזקנינו נלך רצה לומר שנתנהג ונלך בקדושה הן בנעורינו והן בזקנינו בבנינו ובבנותינו נלך היינו שנדריך אותם בקדושה. בצאנינו ובבקרינו נלך רמז גם בעבודות הגשמיות כמו משא ומתן ואכילה ושתיה וכדומה נלך בכל זה להשם יתברך. כי חג ה' לנו רוצה לומר כי התלהבות אש בוער בנו לעבודתו יתברך שמו ויתעלה זכרו.

"ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אתו בהם". אפשר לרמוז למה ציוה הקב"ה שיתנו הדם בשלושה מקומות: שתי המזוזות והמשקוף, והיה די במקום אחד, ואפשר לומר שכתוב בזוהר הקדוש, ג' מצוות ששמרו ישראל הם שעמדו להם לקצר הקץ ולהפרע ממצרים, והם:

[א] שמירת נידה [ב] ושלא בא שום אחד מישראל על אשה באיסור בין יהודית בין מצרית [ג] שלא הפילו העוברים שבמעיהם להמיתם.

והנה ג' מצוות אלו עיקרם דם: שהנה הנדה היא דם, והבא על שום אשה באיסור, הרי היא עליו כנדה, הרי דם ג"כ, והמפיל העובר הרי הוא שופך דם ג"כ.

ישתבח שמו, א-ל אמונה ואין עול, צדיק בדינו משיב לאיש כפעלו, וכנגד ג' מיני דמים אלה ששמרו ישראל, ציוה להם ליתן הדם בג' מקומות להראות למחבלים ולהודיעם שבדין הוא מציל את ישראל על ששמרו ג' מיני דמים.

[פתוחי חותם לרבנו יעקב אביחצירא זיע"א]

מצותיך שעשועי
לבוש יוסף (מהחפץ חיים): כשאדם מדבר חלילה דברי ליצנות ולשון הרע ידע כי הם רק מפתויי היצר הרע כדי להפיל את האדם לגיהנם. ומשל למה הדבר דומה?! לאדם שהזמין את חבירו למסעדה, ולקראת גמר הסעודה אמר לאורח שהוא יוצא רק לרגע, ונעלם. האורח המתין לו והמשיך לשבת במסעדה, ואז ניגש אליו המלצר ובידו סיכום התשלום שעליו לשלם. טען האורח: חבירי הזמין אותי למסעדה זו, ואינני יודע להיכן נעלם. אמר לו בעל הבית: לי זה לא אכפת! אכלת? נהנת? תשלם מחיר מלא. בדיוק כך הוא היצר הרע, בעולם הזה הוא מזמין ומפתה את האדם לדבר לשון הרע, ומראה לו שזה ערב לפיו לדבר דברים אסורים, כמו כן מפתהו בכל מיני מראות אסורים, כי הנאה לעיניים הוא, והכל הבל הבלים ובנתיים הכל נכרך בחובות גדולים. וכשהאדם נפטר מן העולם מגיע מועד תשלום הפרעון, ואז היצר הרע עוזב אותו ונפרעים ממנו על כל דיבור והנאה של איסור. אילו האדם היה חושב בדעתו שעל כל דיבור של איסור שהוא מדבר מיד תעקוץ אותו דבורה, בודאי היה חושב פעמיים לפני שמדבר, האם כדאי לדבר או לא.

~oOoOoOo~

לעילוי נשמת, נתן בן ברוקה, יוסף בן סעדה, יהודה עמאר בן פרחה, רחמים בן פרחה, סעדיה בן שמשי, אשר בן דייזי , ארז בן אסתר, יעקב בן רחל עזרא שמש בן אסתר, רחמים בן רחל, רפאל בן חפציבה, ישראל בן סוניה, שלמה בן חוה, ראובן כהן בן חיה,אליהו בן כתון, אשר בן מרים . ע"ה
לעלוי נשמת נעימה בת שמחה ורבקה בת חנה , גזלה בת מתנה , זלפה בת חוה . זוהרה בת איזה, נעומי בת כאנה , הדס בת רחל . עליהן השלום.

ה' יהיה בעזרם: שבתאי ויפה עזרא , שרה נעמי בת כתון, איתן בן לבנה ומשפחתו ,ואליהו בן רחל ומשפחתו ,בנימין בנימין ומשפחתו, שבתאי שבתאי ומשפחתו. המשפחות היקרות דדון חנוכה תורגמן ואדוני.

לזיווג הגון וכל טוב סלה : אלי עמאר בן פרחה אשר בן יוכבד עמנואל בן אושרה דנית בת מרים יעקב בן גזלה. רבקה בת יסמן

לרפואה שלמה:חננאל בן אורנה,ענת חיה בת מלכה, יצחק בגה בן רבקה, אילנה יוכבד בת אסתר , שולמית בת דבורה , מנחם בן אסתר איטה.

בס"ד

הלכות ודרשות לפרשת בא מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה.זיע"א.

עלון שבועי של הלכות בפרשת "בא" מספר עוד יוסף חי – הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': איך צריך לנהוג בענין הוצאת רוח מלמטה (הפחה)?

תשובה : מי שבטוח שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח (כלומר הפחה שיש בה ריח רע) עד שיגמור קריאת שמע, מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה ולא יתפלל ממה שיתפלל בלא גוף נקי. ואם עבר זמן התפילה, אנוס הוא ומתפלל מנחה שתים. ואם יראה לו שיוכל לעמוד על עצמו בשעת ק"ש, יניח תפילין בין אהבת עולם לק"ש ויברך עליהם ויקרא ק"ש. ודוקא תפילין אבל טלית לא ילבש ויברך בין אהבת עולם לק"ש.

וכתבו האחרונים ז"ל שכל זה דוקא כשאירע לו מקרה זה בלתי טהור בשביל איזה מאכל שהזיק לו וכיוצא באופן שלערב ודאי יוכל להתפלל בגוף נקי. אבל אם יש לו חולי שמחמתו מוכרח להפיח בכל שעה, יתפלל, וכשתבוא לו הפחה ישתוק וימתין עד שיכלה הריח וחוזר ומתפלל ממקום ששתק. ואם שהה זמן רב כדי לגמור את כולה חוזר לראש.

שאלה ב': איך צריך לנהוג בענין אשפה?

תשובה : אסור לקרות ק"ש כנגד אשפה שריחה רע. וגרף של רעי ועביט של מי רגלים של חרס או של עץ, צריך להרחיק מהם כמו מצואה ואפילו שהטילו בהם מים. אבל אם הם של מתכת או זכוכית או של חרס מצופה, מותר אם הם רחוצים יפה.

דרשה מספר "עוד יוסף חי" – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם. מקשים: למה אמר אשר התעללתי דקרי למכות בשם שחוק? גם הדברים נראין כפולים, דמ"ש ואת אותותי אשר שמתי בם היינו מ"ש אשר התעללתי. ונ"ל בס"ד דארז"ל: הרבה מן המצריים החביאו בליל פסח את בכורותיהם בבתי ישראל ובבא המשחית לבית המצרי ולא ראה שם בכור, הכה את גדול הבית הבכור, כי גדול הבית הוא נחשב כמו הבכור. ובזה מתורץ היטב דקדוק גדול בפסוק , שאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים, משמע דמכת בכורות היתה על ידו יתברך ולא ע"י מלאך. ואח"כ אמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, דמשמע מזה דבכורי מצרים הוכו ע"י המשחית שנכנס בביתם והכם. ועוד איכא קושיא: הסימן של הדם למאי איצטריך? ובזה ניחא כי המצריים החביאו כמה בכורות בבתי ישראל והמשחית לא נכנס אלא לבתי מצריםלהרוג בכוריהם כאשר נצטווה ולכך בבית שלא היה שם בכור הכה גדול הבית, אבל לאותם הבכורות המצריים שהוחבאו בבתי ישראל לא הכם המשחית, שאם יכנס לבתי ישראל להכותם לא יבחין, ואפשר שיכה גם בכורי ישראל עמהם, ולכך בכורי מצרים אלו שהוחבאו בבתי ישראל הוכו על ידו יתברך, ועל זה נאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים, ונמצא כי מצרים לקו בכפלים, ותקנתם היה קלקלתם כי הם החביאו בכורותיהם בבתי ישראל, ואבותיהם הפסידו כי גם הם הוכו ע"י המשחיתים בביתם, כי המשחית כשלא ראה בכור הכה את גדול הבית במקומו, ודבר זה היה קשה על המצריים יותר ויותר, אחר שראו שהם הסבו יתרון רעה על עצמם:

ולכן צוה הקב"ה שיתנו סימן בפתח ע"י הדם כדי שיכיר המשחית ולא יכנס, הנה זה הסימן היה לתקלה למצרים שהיו מחביאים בכורותיהם בבתי ישראל, ועי"כ יהיו לוקים כפלים שגם גדולי הבית הוכו, והיינו שאם לא היה זה הסימן לא היו המצריים נותנים בכורותיהם בבתי ישראל, כי היו אומרים מה תקנה יש בזה , הלא המשחית יכנס גם בבית ישראל ויהרגנו, וא"כ יותר טוב שיהיה בכורם מוכה בביתם ולא יהיה מוכה בבית ישראל אויביו, אך כיוון שראו שעשו סימן על הפתח שהוא סימן למשחית שלא יכנס, א"כ נתברר להם שאין המשחית נכנס בבית ישראל, ונמצאו בתי ישראל ערי מקלט לכך החביאו בניהם שם, והם לא ידעו כי הן אמת המשחית לא יכנס מפני שאינו מבחין, הנה הם יהיו מוכים על ידו יתברך. וזהו השחוק ששחק הקב"ה במצריים בדבר זה שעי"כ שם אותותיו של מכת בכורות בם, כלומר במצריים עצמן, כי מלבד הבכורות שלהם עם עצמן נעשה להם דין בכורות ולקו, ולולי זה לא היו נהרגים גדולי הבית כדין בכורות:

בס"ד

דרשות לפרשת בא מספרי חכמי עירק. זיע"א.

מספר אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א:

למען שיתי אותתי אלה בקרבו – יובן בס"ד דהנה ידוע שהטעם שהרבה הקב"ה אותות ומופתים במצרים, והיה אפשר שיביא עליהם מכה אחת קשה עד שיוציאו את ישראל בעל כרחם, ולמה היה הקב"ה מביא עליו מכה ואח"כ מכביד את לבו כדי להביא עליו מכה אחרת?

והוא משום דיציאת מצרים היא סימן לגאולה העתידה להיות במהרה בימינו אמן. והנה קרא כתיב: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שכל האותות והמופתים שעשה הקב"ה ביציאת מצרים תהיה לעתיד. לכן הרבה הקב"ה אותות ומופתים ביציאת מצרים כדי שגם לעתיד יעשה כן. והנה גאולת מצרים היתה מיד פרעה ועמו וגאולה העתידה תהיה מיד עשו הוא אדום. והנה יובן כי מלוי פרעה כזה: פ"ה, רי"ש,עי"ן,ה"א, מספר המלוי יעלה כמנין עשו. ונמצא שעשו הוא רמוז בקרבו של פרעה, כלומר באותיות המלוי שלו. ובזה יובן בס"ד: בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו'. ואם תאמר למה תכביד לבו כדי שתביא עליו מכות יותר, די לו באחת ולא תכביד את לבו, ואז מוכרח שיוציאם! לזה אמר: למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ר"ל מה שאני מכביד את לבו כדי להביא עליו מכות יותר, לא בשביל זאת נתכוונתי אלא כל כוונתי כדי לעשות אותותי אלה בקרבו, כלומר בעשו שהוא רמוז בקרבו באותיות המלוי שלו, שכל מה שאנכי עושה בגאולה זו כן אעשה בגאולה האחרונה, שאגאלם מיד עשו. ולכן אנכי מרבה אותותי בזאת הגאולה כדי שגם בעשו אעשה כן וכמ"ש: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.

דרשה מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א:

למען שיתי אותתי אלה בקרבו – יובן בס"ד שידוע מה שחקרו המפרשים ז"ל, למה עשה ה' לפרעה כבדות לב בכל פעם להרבות בנסים, והיה די שיאריך מכה אחת עליו זמן הרבה עד שילאה ולא יוכל לסבול אותה, ובעל כורחו ישלחם. או יביא לו מכת בכורות בתחילה והיה משלחם תכף כאשר נעשה באמת במכת בכורות. אך הטעם הוא נראה על-פי המשל: משל לאדם שהיה מהלך במדבר ומצא מציאה, עשרת אלפים זהב בבת אחת ושמח שמחה גדולה. וחברו היה הולך במדבר ומצא מציאה אלף זהובים ושמח שמחה גדולה. והלך עוד ומצא אלף זהובים אחרים, וכן על זה הדרך, כל מציאה היתה של אלף זהוב, ועד שהגיע למדינתו, נעשה בידו עשרת אלפים זהובים. הנה אף על פי שהם שווים בסך הממון שמצאו, עם כל זה טובה של השני היא יותר גדולה, כי הראשון שמח שמחה אחת, אך השני שמח עשר שמחות.

וכן ישראל, אם היה מביא על מצרים מכת בכורות בתחילה, היה משלחם פרעה תכף וישראל היו שמחים שמחה אחת על הנס. אך עתה שעשה להם עשרה נסים ע"י שהביא על המצריים עשר מכות, שמחו ישראל עשר שמחות בעשרה הנסים שבהם רבו שמחות בישראל. וידוע שאותיות ו"ה של שם הוי"ה ב"ה הם מורים על השמחה, כי ו"ה לשון שמחה כמו שאמרו חכמינו ז"ל: בין וי לוה ניצול רבן יוחנן בן זכאי. ולכן אמרו רבותינו ז"ל: כל והיה הוא לשון של שמחה וכל ויהי לשון צער. ולכן משנכנס אדר מרבים בשמחה כי בו נעשו נסים גדולים שבהם נתעלו ו"ה שבשם הוי"ה. אבל באב שרבו בו צרות גדולות, ממעטין בשמחה. וידוע שאותיות י"ה שבשם הוי"ה הם עלמין דאתגליין, ולכן על ו"ה שבשם יצדק לומר לשון אלה, כי אלה יאמר על דבר גלוי, וכמו בתח"י ז"ל: שאלה יאמר על ו"ה שבשם ב"ה. וזה שאמר: למען שתי אותתי אלה, רמז לאותיות ו"ה שבשמי שהם עלמין דאתגליין שנאמר עליהם אלה, והם מורים על שמחה. שתי לשון שתי כמו בשתי או בערב שהוא החוט הממשיך והולך לאורך הבגד. וכאן הוא רוצה לאמר אמשיך אותותי אלה שהם ו"ה שבשמי שמורים על השמחה, שהם לשון שמחה, אמשכם ואאריך אותם כחוט השתי ההולך ונמשך לאורך הבגד. בקרבו לשון מלחמה, כלומר במלחמה שלו שאנכי אלחם בו, אאריך ואמשיך השמחה על ידי רבוי הנסים שאני מרבה מחמת הכבדת לבו ולב עבדיו.

דרשות והלכות מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל חכם מרדכי אליהו שליט"א
בא אל פרעה

פרשתנו פותחת בציווי של ה' למשה שילך לפרעה, שישלח את ישראל מארצו – "וַיֹּאמֶר
ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת
לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י, א). שואל
בעל הטורים, מדוע אמר הקב"ה למשה "בא אל פרעה" ולא אמר לו "לך אל פרעה", כפי
שכבר אמר לו לפני כן (שם ז, ט"ז) "לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר"? והוא עונה,
וז"ל: "כשהיה אומר לו לבא לביתו היה אומר לו 'בא', וכשהיה אומר לו לילך אליו
המימה היה אומר לו 'לך'", עכ"ל. ועוד ניתן ליישב על פי מה שמוסיף בעל הטורים
(שם): "בא, עולה בגימטריא ג', רמז לו ג' מכות שיביא עוד עליו", עכ"ל.

ועוד נראה ליישב, ראה משה רבנו שפרעה – מכה אחרי מכה – מכביד את לבו ומשקר
עליהם, וגם לאחר מכת הברד בסוף הפרשה הקודמת, שנכנע פרעה, בכל אופן הוא המשיך
ברמאותו, כמו שכתוב (שם, כז-לה) "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה
וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי
וְעַמִּי הָרְשָׁעִים (יעויין בשיעור 'קול צופיך' על פרשת וארא מספר 343 על
רמאותו של פרעה כשאמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, עיי"ש). הַעְתִּירוּ אֶל ה'
וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹקִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן
לַעֲמֹד". ומשה רבנו הרגיש שאין פיו ולבו של פרעה שוים, ואמר לו (שם)
"כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' וכו', וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ
יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹקִים". משה רבנו אומר לפרעה
שהפחד שלו אינו נובע מיראתו את הקב"ה, אלא שפחד מהמכות ומהשלכותיהם, ובכל זאת
פרעה חזר לסורו ולעקשנותו, וכך כתוב (שם) "וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל
הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא
וַעֲבָדָיו. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה". כשראה כך משה, התייאש, ואמר להקב"ה שהוא
איננו מסוגל יותר ללכת אל פרעה לנוכח הרמאות המקוממת שלו, אמר לו הקב"ה, הפעם
אני בעצמי אבוא אתך, ואז הסכים משה, וזהו שאמר לו הקב"ה "בא אל פרעה", כלומר בא
עמי, ולא אמר לו 'לך' אל פרעה.

מטרת מצות סיפור יציאת מצרים

הקב"ה אומר למשה רבנו שאחת המטרות העיקריות שבגינה הביא על פרעה את כל המכות
במצרים, היא כדי להכיר בגדלותו של ה' וכי הוא מושל במערכות שמים וארץ, ושברצותו
ברא עולם וסדריו, וברצותו הופכם, ומשום כך נצטוינו במצוה מיוחדת של סיפור יציאת
מצרים לבנינו ולבני בנינו, כמו שכתוב (שם, י, ב) "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר
בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם
וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". ואם אדם מספר
לבניו על ניסי ומכות מצרים בכל עת, הוא מקיים מצוה. אבל בליל פסח זו אינה
מצוה בעלמא אלא חובה וציווי דאורייתא. וצריך כל אדם להתאים את סיפור הניסים לפי
הרמה והחכמה של הבן, יש בנים ששואלים ומתעניינים, ויש בנים שלא שואלים כלום אם
לא מסייעים בעדם, יש בן גדול ובוגר, ויש בן קטן ומתלמד – לכל אחד ואחד צריך האב
להתאים את אופן הסיפור ואת רמת הסיפור, כדי לקיים את מצות ה' בשלמות.

כמו כן, יש עבודת ה' שנובעת מתוך יראה, יש עבודת ה' שנובעת מתוך אהבה, ויש
מיראת הרוממות – אבל רצונו של הקב"ה בלילה זה הוא שתהיה ידיעה מוחלטת ומוחשית
של מה שעשה במצרים, ומכאן אנו למדים על גודלה וחשיבותה של המצוה הזאת של
"וידעתם כי אני ה'".

ויסר מעלי רק את המות הזה – מכת ארבה

וכתוב (שם, יב) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם
בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת
כָּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד". וכתוב (שם, יד-יז) "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל
כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד וכו',
וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ וכו' וַיְמַהֵר
פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם
וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה'
אֱ-לֹקֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה". פרעה מכנֵה את הארבה
בשם "מות", הפשט הוא מכיון שהארבה אכל את כל יתר המחיה שהותירה מכת הברד, וכעת
העם המצרי בסכנת קיום ממשית ואין מה לאכול.

וכך שמעתי את הדברים מפיו של חכם מנשה שלו ע"ה ששמע מבעל הבא"ח זיע"א בעצמו:
בדרך כלל, קוראים את פרשת בא בחודש שבט שבו חל ראש השנה לאילנות. ויש להבין,
מה לפרשת בא ולט"ו בשבט? אלא, פרעה ראה שהארבה אכל את יתר הפלטה מן העצים,
ולאחר מכן, כשנגמר כל מה שיש לאכול על העצים, הם התחילו להתנפל על המצרים והיו
מכרסמים את אוזניהם, את אפם ואת ידיהם, והתפלא על כך פרעה. אמר לו משה רבנו, דע
לך שהארבה יודעים "כי האדם עץ השדה", וראו בבני אדם עצים, ולכן אכלו אותם כמו
שאוכלים עצים. זהו שאמר פרעה, "ויסר מעלי רק את המות הזה", כי היו המצרים
נהרגים ומתים מהארבה.

מכת ארבה – הוכחה לשבת ולתחיית המתים

משה רבנו היה בכל עת מלמד את עם ישראל על שמירת שבת, וכי יש בורא לעולם שברא
אותו בששה ימים ונח ביום השביעי, וכן לימדם על ענין תחיית המתים, והיו פרעה
והמצרים מתאמצים לסתור את דבריו, והיו מכריזים שלא לשמוע למשה וכי כל דבריו לא
נכונים. אבל מכת ארבה היתה תשובה ניצחת לתחיית המתים ולשמירת שבת. כשהיו הארבה
על כל ארץ מצרים, הם ישבו על העצים ועל העשבים, ואכלו וכרסמו הכל. וכשהגיע יום
שבת, כבר בהשמע תקיעת השופר והחצוצרה המבשרים על כניסת השבת, כל הארבה ללא יוצא
מן הכלל ירדו מהעצים (שכן אסור לעמוד ולהשען על עצים בשבת, כמובא בשו"ע או"ח
שלו, ס"א: "אין עולים באילן, בין לח בין יבש, ואין נתלים בו ואין משתמשין
במחובר לקרקע כלל") ונחו על הארץ. וזהו שמביא בעל הטורים בפירושו על הפסוק
"וינח" שהכוונה ליום השבת שהארבה נח בו, וז"ל: "ב' במסורה – דין, ואידך וינח
ביום השביעי, מלמד שהארבה נח בשבת". ובמוצאי שבת, רק אמר משה רבנו "המבדיל בין
קודש לחול" והנה כל הארבה חזרו לעצים. אמר לו משה רבנו לפרעה, ראית מה זה שבת!?
אפילו בריות קלות נזהרות בו!! והיה משה רבנו אומר לישראל, הנה לכם ראיה שיש
מצות שמירת שבת, וכי הארבה הם שלוחיו של מי שאמר והיה העולם והם נחים במצוותו.

ועוד אומר לו משה רבנו אתה אמרת שאין מושג כזה של תחיית המתים, הנה כשהתפלל על
הארבה כתוב (שם, יט) "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם".
ואומרים חז"ל שכשיצא הציווי שלא יישאר ארבה אחד במצרים, לא רק הארבה החי יצאו
ממצרים, אלא אפילו ארבה שהמצרים לקחו אותם ועשו מהם "כבושים" קמו לתחייה וחזרו
לים סוף, וכדברי רש"י: "לא נשאר ארבה אחד – אף המלוחים שמלחו מהם". אמר לו משה
לפרעה, ראית? הנה זו תחיית המתים. מעתה תודה שאין כה' אלקינו, שבחר בנו מכל
העמים לעובדו, ומתינו עתידים לחיות.

ובא משה רבנו לישראל, ואמר להם הנה ראיתם בעיניכם שיש תחיית המתים, וכל מי
שמכחיש את הדברים אינו אלא טועה. ולפי זה ניתן לבאר שזהו שאמר פרעה "ויסר
מעלינו רק את המות הזה", כי הוא היה חושב עצמו לאלוה הממית ומחיה, ואין מצות
שבת בעולם, ובאה מכת ארבה וטפחה על פניו.

הכנות לשבת

הארת שבת

ידועים דברי חז"ל בעניין הארת השבת וכיצד היא משפיעה על כל ימות השבוע, וכך
אומרת הגמרא בגיטין (עז ע"א): "יתיב ר' זירא קמיה דרבי אסי, ואמרי לה רבי אסי
קמיה דרבי יוחנן וקאמר, חד בשבא ותרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וחמשה ומעלי שבתא
קמי שבתא" (פירוש: ליום ראשון שני ושלישי יש הארת שבת הקודמת. רביעי חמישי
ושישי יש הארת שבת הקרובה).

ישנם דינים רבים שנוגעים למעשה בגלל הארה זו (עיין בבית יוסף ובשו"ע סי' רמ"ח
ובסימן שט ועוד).

לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת

חז"ל נתנו חשיבות מיוחדת להכנות של השבת בערב שבת, וכך אומרת הגמרא בשבת (דף
קיט ע"ב): "אמר רבי אלעזר, לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת אף על פי שאינו צריך
אלא לכזית. ואמר רבי חנינא, לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אף על פי שאינו
צריך אלא לכזית", עכ"ל. וידוע, שישנה מצוה מיוחדת לסעוד בשבת לתאבון, ומשום כך
נהגו כמה עדות ובכמה מקומות שלא לאכול לחם בערב שבת כלל, אלא אוכלים אורז
וכדומה בלי פת. כמו כן, יש מחמירים על עצמם שבליל שבת אוכלים לחם עם מלח בלבד,
ולא עם סלטים וכדומה, כדי לאכול את הפת לתאבון. ומיהו, מנהג זה אין להחמיר בליל
שבת, אלא ינהגו כן בליל פסח, כדי שיאכלו את המצה לתיאבון, אבל בליל שבת – אדרבה
יש לאכול לחם עם תוספות כדי לקיים מצות עונג שבת (וכאן המקום להעיר על מה שנהוג
באולמות, שבכניסה לאולם עומדים כמה מוזמנים וממלאים כרסם מלחמים עם תבשילים
שונים, וזאת עוד לפני שמסבים ליד השולחנות לאכול את המאכלים. ויש לדעת שהדבר
רחוק מדרך ארץ, ובפרט בסעודות חתן וכלה שהיא סעודת מצוה חשובה ביותר, והדרך
הראויה לעשות היא ליטול ידיים כדין, לשבת ליד השולחן ולברך על הלחם כראוי,
ולאכול בישיבה ולא בעמידה, וזהו העניין של "יסדר שולחנו").

הכנת מאכלים לסעודת מלוה מלכה

עוד מובא בגמרא (שם) בעניין המעלה החשובה של הכנת המאכלים של מוצאי שבת במוצאי
שבת דוקא, וז"ל הגמרא: "רבי אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה
אכיל מיניה כולייתא (רבי אבהו היה נוהג לשחוט בהמה משובחת – שלישית לבטן, והיה
מבשל את הכליות של אותה הבהמה לכבוד סעודה של מוצאי שבת). כי גדל אבימי בריה,
אמר ליה, למה לך לאפסודי כולי האי נשבוק כולייתא ממעלי שבתא (כשגדל אבימי בנו
של ר' אבהו וראה את מנהג אביו, אמר לו למה לשחוט בהמה שלמה במוצאי שבת רק בשביל
הכליות שלה, אפשר להשתמש בכליות של אותה בהמה ששוחטים בערב שבת ולא יחסר מאומה
משל שבת ולא נפסדת הבהמה של מוצאי שבת). שבקוהו ואתא אריא אכליה (שמעו לו,
ושמרו את הכליה של הבהמה שנשחטה לכבוד שבת לצורך מוצאי שבת, ובא אריה ואכל את
אותו העגל שחשבו לשומרו לצורך מוצאי שבת), עכ"ל הגמרא. מכאן למדנו על חשיבות
הכנת המאכלים לצורך סעודת מוצאי שבת.

אמן יהא שמה רבא

הגמרא (שם) מפליגה בעניין עניית אמן יהא שמה רבא, וז"ל: "אמר רבי יהושע בן לוי,
כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, קורעין לו גזר דינו. רבי חייא בר אבא
אמר רבי יוחנן, אפילו יש בו שמץ של עבודה זרה מוחלין לו. אמר ריש לקיש, כל
העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שמר
אמנים, אל תיקרי שומר אמנים אלא שאומרים אמן. מאי אמן, אמר רבי חנינא אל מלך
נאמן", עכ"ל.

ואין כוונת האמור "בכל כוחו" – לצעוק, אלא כדברי התוספות ורש"י (שם): "בכל
כוונתו". ופסק מרן בשו"ע (או"ח סי' קכד סי"ב): "העונה אמן, לא יגביה קולו יותר
מהמברך", עכ"ל (ועיין במשנה ברורה שם שכתב: לא יגביה קולו – משום דכתיב גדלו
לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו. עוד נראה, דאם כוונתו בהרימו קולו כדי לזרז להעם
שיענו גם הם, מותר", עכ"ל. ועיין לכה"ח שם, ולבא"ח ויחי אות יא). וכתבו התוס'
על דברי רש"י וז"ל: "ור"י אומר, דיש בפסיקתא במעשה דר' ישמעאל בן אלישע, דקאמר
התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים
גזירות קשות", עכ"ל.

והכוונה הנכונה היא, שיהיה שמו של הקב"ה שלם. ואמרו חז"ל שכל עוד לא נמחה שמו
של עמלק בעולם, אין הכסא שלם ואין השם שלם, ועל זה אנחנו מתפללים ומבקשים שיהיה
"שמיה רבא" (ועיין תוס' ברכות דף ג' ע"א ד"ה ועונין).

כוונות "אמן" בתפילה ובקדיש

יש לדעת שיש בתפילה ובקדיש פירושים שונים לעניית "אמן", ולמילה "אמן" יש שלש
כוונות: "אמת", "כן יהי רצון", או "אמת וכן יהי רצון". ועיין בסידור 'קול
אליהו' בהלכות שבעמוד קא אות ד'. ועיין בקדיש בעמוד קג שצייננו את המקומות בהם
"אמן" פירושו "כן יהי רצון" והמקומות בהם פירוש "אמן" הוא "אמת". ושם נכתב
שכשאומר "יתגדל ויתקדש שמה רבא", עונה "אמן" ופירושו "אמת", כי אין זו בקשה אלא
עובדה. וכשאומר החזן "ויצמח פורקנה ויקרב משיחה", עונים "אמן" שפירושו "אמת, כן
יהי רצון" וכו'. ובברכות שיש בהם תחינה ובקשה ואין בהם שבח פירושו של "אמן" הוא
"כן יהי רצון". וצריך מאוד להזהר בפירוש הכוונות של "אמן", כדי שלא יבוא לידי
כפירה ח"ו.

שחלק מחכמתו ליראיו

אני רגיל לספר, פעם הייתי בחו"ל ביחד עם הרה"ג אברהם שפירא שליט"א – הרב הראשי
לישראל, ובמקום היה קהל רב, למעלה מאלף איש. ועמד הרב המקומי עם כל הקהל ובירך
"בא"ה אמ"ה שחלק מחכמתו ליראיו". ואז עמד כבוד הרה"ג ר' אברהם שפירא שליט"א
ואמר שהוא מוחה על שראה בציבור שמברכים עם שם ומלכות, וכי הוא לא ענה "אמן" על
ברכה זו. כשהוזמנתי לעלות לדוכן, אמרתי שבדרך כלל אני לא נוהג לחלוק על הרב
שפירא בפרהסיא, אבל במקרה זה אני חולק עליו, וכי עניתי "אמן ואמן". אמן –
שפירושו "אמת" המכוון לרב שפירא, ואמן – שפירושו "כן יהי רצון" הוא עלי.

מנהג אכילת קובה בשבת

יש כמה עדות שנוהגים לאכול "קובּה" בליל שבת, והרבה חושבים שאין למנהג זה מקור,
אך טעות בידם, שהרי הרמ"א כתב (באו"ח סי' רמב ס"א): "יש שכתבו שבמקצת מקומות
נהגו לאכול מוליתא, שקורין פשטיד"א, בליל שבת, זכר למן שהיה מכוסה למעלה ולמטה
(מהרי"ל ולא ראיתי לחוש לזה)", עכ"ל. והנה, למרות שהרמ"א מביא את דברי המהרי"ל
שלא לחוש לזה, אבל הכנה"ג שהיה ספרדי (תלמידו של המהרימ"ט וחי באיזמיר
שבטורקיה) כתב שבמקומנו נהגו לאוכלו. והרי ידוע שאצלנו לא אוכלים פשטידה אלא
אוכלים קובה, וזה מנהג טוב, אבל אין להגיע לידי קטטה בגלל זה, שיצא שכרו
בהפסדו.

ומעשה היה באשה צדקת, שבכל ערב שבת היתה מבשלת קובה בכמויות גדולות מאוד, והיו
באים אליה בערב שבת כל אחד עם צלחתו והיתה שואלת אותם כמה נפשות יש בביתם,
והיתה נותנת עשר חתיכות של קובה לכל ראש, כך שאם יש שבעה ילדים בבית היתה נותנת
להם שבעים קובה שיספיק לכל השבת, ואם יש ארבעה ילדים היתה נותנת ארבעים חתיכות
קובה, וכן על זה הדרך.

ויש שלדעת שאין חובה לאכול את הקובה דוקא בליל שבת אלא יכול לאוכלו גם בשבת
בבוקר, שהוא זכר למן. ומה שאוכלים זאת זכר למן ביום שבת ולא ביום שישי שאז היה
מגיע המן לשני ימים, הוא משום שבגלל השבת נעשה הנס של יום שישי והעיקר הוא
לאוכלו בשבת.

השכמה לתפילה

מצוה גדולה להשכים קום לתפילת שחרית בבוקר. והנה, ישנם כמה ימים שכל אחד מקפיד
לקום מוקדם, ואחד הימים הוא ביום הדין הגדול, ביום הכיפורים. הספרדים זריזים
ומשכימים קום לסליחות כבר ארבעים יום קודם יום הכיפורים, והאשכנזים יותר מעשרה
ימים לפני כיפור מתחילים לומר סליחות. ומכל מקום, דרכו של היצר הרע להסית את
האדם שאחרי יוה"כ, יכול לחזור ולישון עד שעה מאוחרת, ואז הוא עולה ומקטרג שכל
מה שעם ישראל קמו מוקדם היה זה בגלל הפחד של יום הכיפורים, אבל בעצם הם עצלנים
וקמים מאוחר. גם בפורים (פורים כיפורים) מקדימים להשכים, משום שיש את מצות
משלוח מנות איש לרעהו, ואם יאחר לתפילה שאורכת יותר מהזמן הרגיל שבכל יום בגלל
קריאת ס"ת ומגילה, לא ימצא לעצמו זמן למשלוח מנות ולמתנות לאביונים, ולסעודת
פורים, שהם מצוות היום, ועל כן יש לקום מוקדם.

ומעשה בעשיר אחד שהיה מחלק כסף לעניים, וביום פורים נעלם מביתו ולא מצאוהו
העניים והגבאים. הודיעו זאת לרב, הלך הרב וחיפשו בביתו, אך לא מצאו. הלך לבית
הכנסת ומצא את השערים נעולים. דפק הרב על השער וביקש שיפתחו לו את בית הכנסת,
והנה אך נפתחו השערים מצא הרב את אותו אדם שוקד על גמרא גדולה, ולומד בחשק גדול
ובמרץ. אמר לו הרב היצר הרע היום הסית אותך שלא להיות בביתך כדי לא לתת מתנות
לאביונים, זה לא הזמן ללמוד, קום ולך לביתך וקבע את מקומך ליד קערת כסף. לפעמים
היצר הרע עושה עצמו "צדיק גדול", והכל כדי שלא להניח את האדם לקיים מצוות
חשובות, ובפרט שעיניהם של עניים תלויות על מקרא מגילה (עיין מגילה דף ד' ע"ב).

השכמה לצורכי שבת

מצוה רבה להשכים בערב שבת להכין צרכי שבת וכך נפסק בשו"ע: (או"ח סי' רנ ס"א)
"ישכים בבוקר ביום שישי להכין צרכי שבת". הלכה זו שונה בימינו, שכן בזמנם לא
היו מקררים או מקפיאים, והיו קונים את הבשר בערב שבת ומיד מבשלים אותו, אבל
בזמננו שמשמרים את הבשר ימים רבים בהקפאה, אין חיוב לרכוש בשר בערב שבת דוקא,
אבל דברים אחרים יקנה.

מצוה רבה על כל אחד מישראל להכין בעצמו צרכי שבת, וכך כותב מרן (שם) "ואפילו יש
לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו, כי רב חסדא
היה מחתך הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעין עצים, ור' זירא היה מדליק האש,
ורב נחמן היה מתקן הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול. ומהם ילמד כל
אדם, ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זה הוא כבודו שמכבד השבת", עכ"ל מרן.

כמו כן, מובא בגמרא שהיה רב נחמן בר יצחק "מכתף ועייל מכתף ונפיק" – היה נכנס
ויוצא להביא דברים לכבוד שבת. למשל, כשהיה הולך לקנות חלות לכבוד שבת, כך היה
עושה: שאם היה צריך עשר חלות, היה הולך לקנות חלה אחת ומביאה לביתו, ושוב חוזר
וקונה חלה נוספת ומביאה לביתו וכן על זה הדרך, והכל בכדי לזכות במצות הכנה לשבת
שהיא גדולה וחשובה לאין ערוך.

ולא יאמר אדם שאין זה מכבודו לכבד את השבת, אלא ילמד מאותם אמוראים המובאים
בגמרא שמעלתו של כל אחד היתה לאין ערוך ושיעור, גדולי ומאורי העולם, ואף על פי
כן לא חסו על כבודם והכינו בעצמם את ההכנות שלהם לשבת. ובפרט בחורף שהימים
קצרים ושבת נכנסת מוקדם, צריך לאזור חיל ולעזור בכל כחו. וידוע שהיצר הרע בכל
ערב שבת רוצה לבלבל את שלום הבית. ויחוס כל אדם על הלחץ והעומס של האשה בערב
שבת, ואם רואה שהרצפה מלוכלכת לא ידרוש ממנה לשטוף בשעה שהיא עסוקה ליד סירי
הבישול, אלא יעמוד וישטוף בעצמו, ולא יחוס על "כבודו", וכך יזכה להכין הכנות
לשבת בעצמו, וכבר אמרו חז"ל שמצוה בו יותר מבשלוחו,

חיתוך סלט בשבת – רב חסדא היה בערב שבת מחתך את הירק דק דק, משום שנחלקו
הפוסקים אם בחיתוך סלט סמוך לסעודה בשבת יש משום איסור טוחן, ולכן היה מחתך את
הסלט בערב שבת לצאת מכל ספק (ולמעשה, יש בשבת לחתוך קצת יותר גדול ממה שרגיל
ביום חול, והגדרת 'דק דק' תלויה בסוג הירק ודרך חיתוכו. למשל, אם רגיל לחתוך
עגבניה לסלט בחתיכות של ס"מ אחד, אזי ביום שבת יחתוך ס"מ וחצי. אבל בצל או שום
חיתוכם דק יותר, וביום שבת יש לחותכם בשיעור יותר גדול, וכן על זה הדרך. ועיין
לשו"ע סי' שכ"א סעי' י"ב ולמש"ב וכה"ח שם, ועיין לבא"ח ש"ש משפטים אות א', ב').

הכנת הנרות

הדלקת הנר היא מצוה של האשה וטוב שהבעל יכין את הנרות וידביק אותם או את פתילות
השמן. ואומר בעל הבא"ח ע"ה: "וכן אנחנו נוהגים בביתנו לערוך ולתקן הנרות
שבידנו" (ש"ש נח אות ו').

רחיצה וטבילה

פעם אחת בערב שבת ראו התלמידים את הלל הזקן הולך בדרך, ואמרו לו: רבי להיכן
אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: איזו מצוה ? אמר להם: לרחוץ עצמי
בבית המרחץ לכבוד שבת. אמרו לו: וכי זו מצוה היא?! א"ל: כן, מה אם איקונין
(פסל) של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא
מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני
שנבראתי בצלם ובדמות דכתיב (בראשית ב) כי בצלם אלהים עשה את האדם על אחת כמה
וכמה (עיין מדרש רבה ויקרא פרשה לד, ג. ועיין לרמב"ם פרק ל' מהל' שבת הל' ב').

וכתוב בבא"ח (ש"ש לך לך אות טו): "מצוה לרחוץ פניו ורגליו במים חמין בכל ערב
שבת" (וכן נפסק בשו"ע ר"ס, א').

בימות החורף, יש החוששים להתרחץ ביום שישי פן יתקררו חלילה אם יצאו אח"כ
להתפלל, ועל כן הם מקדימים ומתרחצים ביום חמישי. ועל כל פנים יקפיד לרחוץ פניו
ידיו ורגליו ביום שישי לכבוד שבת דוקא.

ועוד כתב בבא"ח (שם): "וכתב בספר כתר מלכות שלא ירחץ רגליו באותם המים שרחץ בהם
פניו וידיו אלא ישפכם ויביא מים חדשים. גם יזהר לנגב פניו וידיו בבת אחת קודם
רחיצת רגליו, ואחר שירחץ רגליו ג"כ יזהר לנגבם תחלה במטפחת ואח"כ ילבוש מנעליו,
ולא ילבש מנעליו בעודם לחים, ולא ינגבם בבגדו או בחלוקו".

יש חסידים ואנשי מעשה שיוצאים מהמקוה בערב שבת ולא מתנגבים כדי שהמים של המקוה
ישארו על גופם. וזה טוב בימי הקיץ, אבל בימי החורף שקריר, לא (עיין לבא"ח שם
אות יז).

והיה חכם אחד שהיה מתרחץ וטובל ומנגב כל גופו, ואח"כ היה מכניס ידו למקוה ולא
היה מנגבהּ, כדי שחלק אחד מגופו ישאר עם מֵי המקוה.

מספר הטבילות – ואומר הרב בעל הבא"ח (שם אות טז): "ויש נוהגין לטבול בקבלת
תוספת שבת חמשה נגד פרטי נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, ויש מוסיפין עוד שתים
כנגד חיה ויחידה דכללות".

יש שטובלים כנגד מספר העולים לספר תורה, היינו בערב שבת ז' טבילות, ובערב יו"ט
ה', ובערב יוכ"פ ו' טבילות.

אבל מהדין, דַי בשתי טבילות, וטוב להרבות בטבילה. ומי שרוצה לטבול מספר רב של
טבילות יעשה זאת במקוה פרטי אבל לא במקוה ציבורי כדי שלא יפריע לשאר האנשים
שרוצים לטבול.

מסופר על תלמיד אחד שהלך אחרי רבו למקוה כדי לראות כיצד הוא נוהג, וראה שלפני
שטבל ניקה את ציפורניו היטב, ואחרי שעלה מן הטבילה קצץ אותם. לאחר שיצא הרב מן
המקוה, שאל התלמיד את רבו, מדוע כבודו קצץ את ציפורניו לאחר הטבילה הרי זה
חוצץ, ואשה עושה ציפורניה לפני הטבילה ? אמר לו הרב, לא הלכה ולא הנהגה יש כאן,
אלא ציפורני עבות וקשה לי לקצוץ אותם כשהם יבשות, אבל לאחר הרחיצה והטבילה הם
מתרככות וקל לי לקצוץ אותם. ואעפ"כ אם רוצה לעשות כן חייב לנקות את הלכלוך
שמתחת לציפורנים ואח"כ יטבול. וכל זה לאיש, אבל אשה שטובלת צריכה לקצוץ כל
ציפורניה של יד ורגל לפני טבילתה. וציפורן שקשה לה לגוזרה – תעשה שאלת חכם.

בגדי שבת

טוב לאדם שיהיו לו בגדים נקיים וטובים לכבוד שבת. ונודע כי רבינו האר"י ז"ל
היה נזהר בזה (שם אות יח). וטוב שכל הבגדים שלובש יהיו מיוחדים לשבת, ואם אין
לו אפשרות לעשות כן, לפחות יכין חולצה נקיה ומכובסת לכבוד שבת.

וכתב בעל הבא"ח (שם): "ויזהר כל אדם שלא ילבש בגדים שחורים בשבת, ואיו עוברי
דרכים יזהרו שלא ללבוש בגדי חול ובגדים שחורים בשבת, גם בעודם בדרך ששובתים
בפונדק או במדבר או בספינה. ואותם הנוהגים ללבוש בתוך י"ב חודש של אב ואם בגדי
חול וגם שחורים בשבתות וימים טובים טועין הם ואיסורא עבדי".

בזמנם בגד שחור היה לסימן רע. ולצערנו הרב, יש מנהג, ובטעות יסודו, שאדם שמתו
לו אביו או שם סרט שחור על בגדיו כמו הנוצרים, וזה אסור כל הזמן.

כיום לבוש שחור הוא המהודר והיפה ביותר ואין זה נקרא בגד של אבלים, וממילא
יכול ללבוש בגד שחור בשבת.

ועוד כתב הרב (שם): "וזכור לטוב עט"ר אדוני הרב מו"ר אבי ז"ל שהיה מחליף בגדיו
בשבתות וימים טובים בתוך י"ב חודש של אביו ואימו. וכן עשינו מעשה בתוך י"ב חודש
של אדוני אבי זלה"ה, דאחר הפטירה בחודש אחד החלפנו אני ואחי הבגדים בשבת, ולא
לבשנו בגדים העיקרים של שבת, אלא עשינו בגדים חדשים מתוקנים לשבתות של אותה
השנה. וכן עשינו בתוך י"ב חודש של אדונתי אמי תנצב"ה, ועיין ברכי יוסף יו"ד סי'
ת', ועיין בשו"ע יו"ד סי' שפ"ט סעיף ג' יעויין שם".

בקשה לפני שילבש אדם מלבוש חדש

יש יהודי אחד בבית הכנסת שלנו שבכל ערב שבת הוא לובש בגד חדש, ומברך עליו
"שהחיינו". בשבוע שעבר הוא בא לבוש במכנסיים חדשים ורצה לברך "שהחיינו". אמרתי
לו שימתין קמעא, ובקשתי מאחד המתפללים שיביא סידור תפילה 'קול אליהו' ושם בעמוד
905 ישנה בקשה (מלשון חכמים ח"ב סי' יז) שתיקן בעל הבא"ח שיאמר אדם לפני שלובש
מלבוש חדש, ובה הודאה לה' יתברך שמו ויתעלה. ואמרתי לאותו יהודי שיאמר בקשה זו,
ואחר כך יברך "שהחיינו".

כיבוס ביום שישי

אחת מתקנות עזרא הסופר (ב"ק דף פ"ב ע"א) היתה "ומכבסין בחמישי מפני כבוד השבת"
(שו"ע רע"ב, ג'. ועיין למג"א שם ס"ק ג' שכוונת התקנה היא שלא יכבסו בערב שבת,
כדי שיהיו פנויים לכבוד שבת). ולהלכה, מכבסין כל השבוע חוץ מיום שישי. אמנם אם
אי אפשר היה לכבס קודם לכן, וכגון חייל שקיבל חופשה או בחור ישיבה ששבו לביתם
ביום שישי, והם חוזרים לבסיס או לישיבה במוצאי שבת – מותר לכבס את בגדיהם ביום
שישי. ויזהר שמכונת הכביסה תסיים את פעולתה לפני שבת, ולא ידליק בערב שבת את
מכונת הכביסה כדי שתגמור את פעולתה בשבת, שמא חברו ישמע את קול פעולת המכונה
ויחשוב שמותר לכבס בשבת. וכן חשש שמא יטה את הכפתור המשנֵה את דרגת החום וכדו'.

עירובי חצירות

יש נוהגים לעשות בכל ערב שבת "עירוב חצרות" בחצרם כסברת האר"י ז"ל (בא"ח לך לך
אות יט). ואלו יכולים להמשיך במנהגם אע"פ שיש המזכים לכל העיר ועושים עירוב
כללי פעם בשנה, כיון שהוי כאילו התנו שאין הם מסכימים בעירוב חצירות שעושים
בבית הכנסת או המרא דאתרא.

אם גר בבנין משותף, אינו יכול לטלטל מביתו לחדר המדרגות, כי דינו כעין טלטול
מבית לרשות הרבים, ועל כן עושים עירובי חצרות.

ובעירובי חצרות יש בהלכה כמה דברים שיכולים להציק לשומרי תורה ומצוות, אבל כבר
עשינו תקנה למנוע זאת, וכבוד ה' הסתר דבר.

וקראת לשבת ענג

כתוב (ישעיה נח, יג) "וקראת לשבת ענג" – יש מצוה להתענג בליל שבת, אבל לא כתוב
"מצוה לאכול בליל שבת". והנ"מ היא, שאם אינו יכול לאכול מחמת שהאוכל יגרום לו
למשל לכאב בטן – אינו חייב לאכול. וכתב האגור (סי' תב) בשם שבלי הלקט (סי' צג):
איתא בהגדה שמצאו תלמידיו לרבי עקיבא שהיה בוכה בשבת ואמר זו עונג לי. יש
מוכיחין מכאן שאדם מזיק לו אכילתו דאז עונג לו שלא לאכול וכמעט שהוא אסור לאכול
דהא מצער ליה במה שאוכל", עכ"ל (ועיין לשו"ע סי' רפ"ח סעי' ב').

אבל בליל פסח, וה"ה בליל סוכות, חייב לאכול כזית מצה או פת כדי לקיים את המצוה,
אבל בשבת כתוב "וקראת לשבת עונג".

תענית חלום בשבת

כתוב שהחולם חלום ונפשו עגומה עליו מתענה אפילו בשבת. ואני אומר לכל הקהל – אם
מישהוא חלם חלום בשבת והוא בצער, לא יצום, אלא יבא אלי ביום שבת ולא יחשוש
מהחלום.

ומעשה היה באדם אחד מסכן שכל ליל שבת היה צם בגלל חלומותיו. פעם אחת חלם שנפלה
לו שן תותבת, ופעם שניה שנפלה לו שן בינה וכו'. והוא בא ואמר לי שהוא צם כבר
שתי שבתות, ואמרתי לו תפסיק לצום כי חלומות שוא ידברו, ומהיום והלאה כל החלומות
שאתה חולם יהיו על דעתי ולא על דעתך. ואם נפלה לו שן בחלום, יש שהרהר או חשב
או שזו שן לא טוחנת וכדו'.

החולם חלום בשבת ונפשו עגומה עליו וכל היום הוא בצער והוא מתענה בשבת, אם כן
התענית הוא עונג לו. ומכל מקום צריך להתענות ביום ראשון שיתכפר לו על שביטל
עונג שבת (שו"ע שם סעי' ד').

שואל בעל הבא"ח (ברב פעלים) מה הדין אם ביום ראשון יחול ט' באב או י"ז בתמוז,
האם יצטרך לצום ביום שני על תענית החלום שצם בשבת, או שצום ט"ב או י"ז בתמוז
עולה לו לכאן ולכאן? וענה: שעליו לצום ביום שני שאחרי הצום ואין הצום שחל ביום
ראשון עולה לו לכאן ולכאן.

בדומה לזה מצינו, באשה שיולדת שצריכה להביא קרבן תודה, שאם לא הביאה קרבן לאחר
לידת ילדיה, וכגון שנולדו לה עשרה ילדים ולא הביאה קרבן וכעת נולד לה בן, היא
צריכה להביא אחד עשר קרבנות עבור כל ילדיה, ולא קרבן אחד עבור כולם כי אין החוב
שלה מתבטל.

מוסף יום ראש חדש הזה

מעין זה אומר בעל הבא"ח: אנו אומרים בתפילת מוסף של ר"ח "את מוסף יום ראש חדש
הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה" וכו'. וזאת על פי מדרש רז"ל דלעתיד נקריב מוספין
של כל ר"ח ויו"ט ושבתות שעברו בגלות" (ש"ש ויקרא יט). פעם אחת כשהייתי אצל
האדמו"ר מחב"ד (הנר השביעי זצ"ל) אמרתי לו את הדברים הנ"ל, והוא ענה לי: כשיבא
המשיח אנו מקבלים עלינו להקריב את כל הקרבנות שלא הקרבנו, כמו אותה אשה שילדה
ולא הביאה קרבן עבור כל אחד מילדיה.

ואמרתי לאדמו"ר, אולי יבא המשיח ויפסוק לנו אחרת. והוא אמר: הוא יפסוק כמו
שאנו פוסקים.

חצי שיעור אסור מהתורה

כתבו בגמרא שאם אכל כזית פת – חייב בברכת המזון. ואם למשל אכל עשרים גרם בשר לא
כשר שחייב עליו כרת, עליו להביא קרבן, אבל לכאורה עשרים גרם זה פחות מכזית.

אבל כתוב בגמרא שירשום לעצמו מה שעשה כי אולי יבא המשיח ויפסוק שכזית = עשרים
גרם (ועיי יומא דף פ' ורש"י שם).

ועל זה אומרים המפרשים, שהקב"ה אמר לאדם הראשון "מכל עץ הגן אכל תאכל", וחטא
האדם ואכל, אמר לו הקב"ה "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת", עונה לו
אדם הראשון: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". ואומרים חז"ל: שאמר
'אכלתי ואוכל'. הכיצד מעיז פניו אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, לומר כן?

אלא אומר אדם הראשון, אני ידעתי שזה אסור, אבל אני אכלתי חצי שיעור פחות מכזית
(ישנה מחלוקת אם זה אסור מהתורה או מדרבנן, אם חזי לאיצטרופי או לא) והמתנתי
ארבע דקות (לספרדים. ולדעת האשכנזים – תשע דקות), ואח"כ המשכתי לאכול עוד חצי
כזית ואין זה מצטרף לכזית. אומר לו הקב"ה כשאני אומר לך 'מכל עץ הגן' – זה
אפילו כלשהוא וכולל גם פחות משיעור כזית וזה אסור מהתורה.

אכילה בערב שבת

אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, כדי שיכנס לשבת כשהוא
תאב לאכול, וכל היום בכלל האיסור. וסעודה שזמנה ערב שבת, כגון ברית מילה ופדיון
הבן, מותר (שו"ע רמט, ב').

ומ"מ יקדים לעשות את הסעודה לפני חצות, ואומר הרב בעל הבא"ח (ש"ש לך לך אות
כא): "מיהו יזהר שתהיה קודם שעה עשירית וכל מה שאפשר לו להקדים יקדים. וסעודת
בר מצוה אם הוא ממש ביום שנעשה בר מצוה דינה כסעודת מילה, וכן סעודת פדיון הבן
בזמנו דהיינו ביום ל"א ללידה שרי".

ובדיעבד, רשאי לעשות את הסעודה גם אחר הצהרים כיון שהיא סעודת מצוה, אבל יזמין
רק מנין מצומצם, ולא קהל רב כדי שיוכלו לאכול בערב שבת בתיאבון, ובפרט בימי
החורף שמיד לאחר התפילה אדם הולך לאכול בביתו.

תענית בערב שבת

תענית ציבור – אין שום תענית ציבור שחלה בערב שבת אלא רק עשרה בטבת. ואם חל
עשרה בטבת ביום שישי, יצום עד צאת הכוכבים, ואף אם התפלל ערבית מוקדם, חייב
להשלים תעניתו (שו"ע רמט, ד' בהגהה, ועיין למש"ב שם ס"ק כא).

ובאופן טבעי אדם חש צמא לאחר הצום, ואם לאחר הקידוש רוצה לשתות מים, נכנס
לבעיה כיון שיש אומרים שאם שתה רביעית, יברך "בורא נפשות", וי"א שברכת היין
פטרה.

ידוע שהאר"י הקדוש היה רואה ברוח קודשו על פני האדם מה היו מעשיו. כשהיה האר"י
הקדוש ז"ל כבן 32 שנה והמהרח"ו תלמידו היה זקן מופלג, פעם אחת נכנס אליו
המהרח"ו והתחיל האר"י הקדוש לצעוק עליו "גנב! צא מכאן"! נבהל המהרח"ו עד מאד
והתחיל לפשפש במעשיו ולא מצא שיש בידו מרכושו של זולתו מאומה, עד שאמר לו האר"י
הקדוש שהוא שתה מים לאחר הקידוש ללא ברכה ראשונה ואחרונה, ובגלל זה הוא נקרא
גזלן מהקב"ה. אמר לו המהרח"ו וכי מנין למר כל זאת? אמר לו האר"י הקדוש שזה רשום
על מצחו. התחיל המהרח"ו להצטער ולבכות על מעשיו, והכה על חטא והתחיל לומר
"חטאתי עויתי ופשעתי", עד שאמר לו האר"י הקדוש וסר עונך וחטאתך תכופר.

תענית יחיד – שחל בערב שבת כגון מי שקיבל על עצמו ונהג לצום ביום פטירת אביו או
אמו, אם חל היארציט ביום ו', חייב להשלים תעניתו עד צאת הכוכבים, אלא אם כן אמר
או חשב בעת קבלת התענית, שיצום למשל רק עד שעה ארבע אחר הצהרים או עד אחר תפלת
ערבית, ואז במקום שמתפללים ערבית מוקדם, יכול לקדש ולאכול מיד לאחר ערבית, כי
בתענית שמקבל על עצמו הוא יכול להגביל את זמן התענית שלו (ועיין לבא"ח לך לך
אות כג).

ואומר הרב, יש שמתענים בכל ערב ר"ח, ואם יחול ר"ח ביום שבת, יש שמקדימים לצום
ביום שישי ויש שצמים ביום חמישי (בא"ח ויקרא אות ד').

שיר השירים – בשמחה ובקול נעים

ואומר הרב בעל הבא"ח (שם): "וטוב לומר כל ערב שבת קודם קבלת שבת שיר השירים
בשמחה ובקול נעים".

וכתוב כל התנ"ך הוא קדש, ושיר השירים קדש קדשים.

השבוע באו להתייעץ איתי בחור ובחורה שלומדים באוניברסיטה, והזכרנו את מעלת שיר
השירים, והם התייחסו לזה בזלזול. אמרתי להם, אתם יודעים מה זה שיר השירים? אתם
יודעים מה התכוון שלמה המלך באומרו "משכני אחריך נרוצה"? אך הם לא ידעו לומר,
ואמרתי להם שהאבן עזרא מביא על כל פסוק בשיר השירים ארבע פירושים. ועל הפסוק
הנ"ל מבארים:

במצרים הקב"ה משך אותנו, ואנו אומרים רבש"ע גם עכשיו תמשוך אותנו, ואנחנו נרוץ
אחריך.

לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי

כתוב בשיר השירים (א, ט) "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי". ויש לשאול, וכי
אדם ידמה את אשתו ח"ו לסוס, או כיום לרכב ?

אלא אומר רשב"י במדרש, בשעה שיצאו ישראל ממצרים והיו בתוך הים, היה קטרוג גדול
ונורא על ישראל ואמר המקטרג הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז, והשתיק הקב"ה את
המקטרג ואמר לו אלו עבדו ע"ז מרצון, ואלו עבדו את הקב"ה מאונס, על כן אלו
יינצלו ואלו ימותו. משום כך היה צריך משה רבנו "להשתיק" את עם ישראל לבל יזעקו
ולבל יעירו את המקטרג, וזהו שכתוב "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – על ידי
שתיקתכם תנצחו במלחמה – "לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי", דמיתיך – מלשון
דומי, שתיקה.

המלאכים בקריעת ים סוף רצו לומר שירה, אמר להם הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם
אומרים שירה?! והנה שומעים המלאכים שעם ישראל אומרים שירה "אז ישיר משה ובני
ישראל", והתפלאו מדוע ה' מנע מהם לומר ג"כ שירה. אמר להם הקב"ה, אתם רציתם לומר
שירה באמצע קריעת ים סוף, אבל עם ישראל אומרים כעת שירה לאחר קריעת ים סוף.

ואומרים חז"ל שבא המלאך גבריאל לפני הקב"ה ואמר לו: רבש"ע, אני אגיד שירה
ואוציא אש להבות ואשרוף את כולם. אמר לו הקב"ה, המצרים הטביעו את ילדי ישראל
במים, ולכן אני רוצה להטביעם בים – מידה כנגד מידה, ואתה גבריאל המתן עד שיבא
סנחריב להלחם על ירושלים.

בשעה שבא סנחריב עם מאה ושמונים אלף ראשי גייסות ורצה להחריב את ירושלים, הוא
אמר אני יכול להפוך את ירושלים לבית קברות ענק, רק על ידי שכל אחד מחיילי
יזרוק על העיר חופן אחד של עפר. ובאו לחזקיה המלך ואמרו לו שילחם עם צבא
סנחריב, אך אמר חזקיה אין לי כלי נשק להתנגד, כי הוא לא רכש כלי נשק כלל, ובאו
אליו בטרוניא שאינו אחראי למעשיו ואינו דואג לבטחון העם. התפלל חזקיה ואמר
רבש"ע גלוי לפניך שלא לעצמי נטלתי כסף אלא הכל נתתי להחזקת לומדי תורה ומשום כך
לא קניתי כלי מלחמה, ועשה עמי נס. ואומרים חז"ל שבימיו של חזקיהו מלך יהודה לא
נראתה הקשת בענן, שכן בדורו התחזקה התורה בצורה עצומה, שהוא נעץ חרב וגזר שכל
מי שלא עוסק בתורה יידקר בחרב. והיה נותן הוצאות לימוד על חשבונו ככתוב (ישעיה
י, כז) "וחובל עול מפני שמן" – חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה, והיתה
התורה בכל חלקי עם ישראל עד כדי כך שלא היה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים
בטומאה וטהרה.

ואכן נעשה נס – ובא המלאך גבריאל ואמר שירה ויצאו מפיו גחלי אש ונכנסו לתוך
נחיריהם של מיליוני החיילים וחדרה ללבותיהם ושרפה אותם, אך גופם ובגדיהם היו
שלמים. ובבוקר ראו עם ישראל את החיילים מתים. שואל דודי הרה"ג יהודה צדקה
זצ"ל – ראש ישיבת פורת יוסף, מדוע ה' לא שרפם כליל? אלא שאם היה הקב"ה שורפם
בשריפה גדולה, היו תולים זאת שפשטה בהם אש בגלל רשלנות וכדומה. זאת ועוד, אם
היו נשרפים לגמרי והופכים לאפר, א"א היה לספור שהיו מאה ושמונים אלף ראשי
גייסות, לכן עשה הקב"ה נס ופלא כדי שיודו לו על הנסים והנפלאות שעשה עמם (ועיין
בספרו קול יהודה).

לכבוד שבת קדש

הגמרא בביצה (דף ט"ז ע"א) אומרת : "תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה
אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה
ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר
ברוך ה' יום יום".

להלל הזקן היתה מידת ביטחון גדולה שביום שבת יהיה לו אוכל. שמאי לעומתו, לא בטח
בניסים, והיה אומר 'זכור את יום השבת לקדשו' – מיום ראשון עד יום שישי לקראת
שבת נכספה נפשי. ושניהם התכוונו לכבוד שבת, אלא שזה היה לו ביטחון, וזה לא.

ואומרים חז"ל "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". אם יש לו למשל לחם ומרגרינה זה
כמו יום חול, אבל אם גם זה אין לו – אזי לוו עלי ואני פורע (ועיין לשו"ע סי'
רמב, א').

במקום אחד כתוב אין סומכין על הנס, ובמקום אחר כתוב (ביצה טו ע"ב) :"אמר
הקב"ה לישראל: בני לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע" – כי זה
תלוי בחוזק האמונה.

יוסף מוקיר שבת

הגמרא בשבת (קי"ט ע"א) מספרת על יוסף מוקיר שבת.

בשכנותו של יוסף מוקיר שבת, גר נכרי עשיר. יום אחד אמרו החוזים בכוכבים לאותו
עשיר: דע לך שכל נכסיך יגיעו לידיו של יוסף מוקיר שבת. כששמע הגוי את דבריהם
מיד הלך ומכר את כל נכסיו וקנה בכסף מרגלית. והוא עשה לעצמו כובע ושבצו במשבצות
זהב וקבע בו מרגליות וקבע עמהם גם את המרגלית המיוחדת שקנה. והנה כשעבר ליד
הנהר באה רוח חזקה והעיפה את כובעו לתוך מי הנהר. ובמים – בא דג ובלע את הכובע.
יום שישי אחד קרוב לכניסת השבת בא דייג והעלה בחכתו את אותו הדג, והוא רצה
למוכרו אך כיון שהשעה היתה מאוחרת לא מצא מי שיחפוץ לקנות דג זה. אמרו לו לך
ותמכרנו ליוסף מוקיר שבת, וכך היה. והנה כשפתחו את הדג מצאו את המרגלית, והוא
מכר אותה בסכום גדול מאד – זה שכרו של מי שמכבד את השבת.

ואומרת הגמרא (שם): "דאמר רבי חייא בר אבא, פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית
בלודקיא והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של
כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני
מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו אומרים 'לה' הארץ ומלואה' וגו'
וכשמסלקין אותו אומרים 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'. אמרתי לו בני במה
זכית לכך? אמר לי, קצב הייתי ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי זו תהא לשבת. אמרתי לו
[אשריך שזכית] וברוך המקום שזיכך לכך".

הבבא סאלי זיע"א

השבוע ביום חמישי ד' שבט תחול ההילולא של הבבא סאלי זיע"א.

קבלת שבת של הבבא סאלי זיע"א – הבבא סאלי זיע"א היה חסידא קדישא ופרישא והיה
מתנהג בחסידות מופלגת. בכל ערב שבת, לפני חצות היום הוא היה טובל ולובש בגדי
לבן של שבת, ויושב בכניסה לביתו וקורא שמו"ת עם פירוש אוה"ח הקדוש, והוא היה
אומר "ושמרו בני ישראל את השבת", מבחינת "ואביו שמר את הדבר" מצפה מתי יבא
הדבר, וכך הוא היה מצפה מתי תבא שבת כלה מלכתא. זה נקרא לקבל פני שבת קדש.

והוא לא היה אוכל בליל שבת עד שהיה מסיים את כל פירושי אוה"ח הקדוש על הפרשה,
והיה זהיר בזה מאד.

כבוד אוה"ח הקדוש – ומעשה היה באדם אחד שזלזל באוה"ח הקדוש כי לא הבין דבריו,
ואני גערתי בו והתבטאתי כלפי אותו אדם שאין לו שכל, והוא כעס עד מאד. ואמרו לו
שילך לבבא סאלי זיע"א. והנה כשהגיע לביתו של הבבא סאלי, הוא עוד לא הספיק לומר
את דברו, והבבא סאלי החל לצעוק עליו "תלך מפה, תלך מפה". אמר לו אותו אדם: לאן
אני אלך? ענה לו הבבא סאלי בכעס (בערבית) "לקבור".

הלך אותו אדם לקברו של רבי חיים בן עטר בעל אוה"ח הקדוש, וישב ובכה כל הלילה.
בבקר השכם בשעה ארבע לפנות בקר, הוא דפק על דלת ביתי, וכשפתחתי את הדלת ראיתי
שעיניו אדומות מבכי ומחוסר שינה. הוא פנה ואמר לי "תן לי לנשק את הפה שלך" ?
אמרתי לו לשם מה ? והוא סיפר לי את שאירע ושהוא היה בקברו של אוה"ח הקדוש ובכה
כל הלילה ובעל אוה"ח הקדוש אמר לו שמחול לו. ועוד הוסיף ואמר, "כיון שאני
מרוקאי, לא שתקתי, ושאלתי את בעל אוה"ח הקדוש: "הפירוש על אוה"ח הקדוש כמו מי"?
והוא ענה: "כמו חכם מרדכי, וזה הפירוש האמיתי", ולכן באתי לנשק את פיך.

אמרתי לו, מי יאמין לסיפור שלך, תכנס ותשתה תה או קפה ותלך לשלום. אמר לי אותו
אדם, אם אינך מאמין לי אני לא אשתה כלום, ויצא. הוא הלך מביתי לביתו של הבבא
סאלי והגיע לשם בשעה שמונה בבקר, והוא נכנס ורוצה להתפלל – אמר הבבא סאלי "תתנו
לו לאכול לפני התפילה הוא מסוכן, כי כל הלילה בכה ולא אכל ולא שתה". לאחר שאכל
והתפלל, הוא נכנס לבבא סאלי וסיפר לו את שאירע בקבר אוה"ח הקדוש, ושאוה"ח
הקדוש אמר לו שמחול לו, ושהלך לחכם מרדכי והוא לא האמין לו וכו'. אמר לו הבבא
סאלי, אתה מרוקאי ולכן ריחם עליך אוה"ח הקדוש.

כח תפלתו של הבבא סאלי – אני הייתי אצל הבבא סאלי בן בית, ופעם אחת שאלתי אותו:
במה זכה כבודו לכח בתפילותיו שמתקבלות מיד? ואמר לי שזה בגלל זכות אבות. אמרתי
לו גם לי יש זכות אבות, אבל אין לי את הכח שיש לכבודו. אך הוא לא ענה. ושוב
הפצרתי בו ושָאַלתי את שאלתי, ולבסוף הוא אמר: אני שומר את פי מלדבר לשון הרע
ושומר את עיני מכל ראיה, וביחד עם זכות אבות, אני מברך את האנשים.

וכשהוא נפטר, הספדתי אותו ואמרתי שכחו העצום של בבא סאלי היה בתפלתו שבקעה את
כל המחיצות והעפילה עד לכסא הכבוד, ולא היתה תפלה שחזרה ריקם, והבאתי כמה
עובדות ומעשיות שהיו עמו בחייו. והזכרתי את דברי יעקב אבינו שאמר ליוסף
"אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". והתרגום
אונקלוס מפרש "בצלותי ובבעותי" – וכך היו תפילתו וברכותיו של הבבא סאלי כחרב
וקשת.

והוא היה בדורנו, ודבר זה יכול לחייב כל אדם, ויבואו אליו בתביעה מדוע לא היית
כמו הבבא סאלי, אם לא בדרגה שלו לפחות חמישים אחוז או עשרים אחוז.

כוונתו בתפילה – והיה מעשה ידוע, שפעם עמד הבבא סאלי בתפלה במרוקו, ובאו מחבלים
וירו יריות לעבר בית הכנסת, וכל הקהל ברחו, אך הוא נשאר עומד להתפלל, וכשסיים
'עושה שלום' לא מצא אף אחד בבית הכנסת ויצא החוצה לחפשם, וכשראה את כולם
מתחבאים בחוץ, שאל אותם להיכן הלכתם? אמרו לו: וכי לא שמעת את היריות? אמר להם
הבבא סאלי לא שמעתי כלום. אמרו לו לידך בקיר יש כדור רובה תקוע בקיר. מרוב שהיה
מכוון בתפילתו לא שמע את היריות שעברו ליד אזנו. לכן הפה שלו היה בקדושה וטהרה.

רואה למרחוק – ומעשה היה לפני ר"ה שחטפו מחבלים מטוס, ובאותה טיסה היו כמה
יהודים וביניהם שני רבנים חשובים מאמריקה, יזכר בטוב הרב יוסף רפול והרב אברהם
רפול שליט"א, ובקשו מהבבא סאלי שיתפלל, והוא לא ענה להם. באו הדודים של אותם
רבנים ובקשו ממני שאלך לבבא סאלי ואבקש ממנו שיתפלל עליהם, כי הייתי מקורב
אליו. הלכתי לבבא סאלי וספרתי לו מה שאירע, והוא אמר לי מי הם ? אמרתי לו, הם
רבנים באמריקה וכו'. והוא אמר לי "טוב, בערבית של ר"ה הם יהיו בבית הכנסת"!
אמר לי הדוד: תגיד לו שיברך שיחזרו לפני כן. אמרתי לו, אל תוסיף לומר כלום,
תגיד תודה רבה ותלך. בערב ר"ה בבקר החליטו המחבלים לשחרר את השבויים,
והאמריקאים שלחו שני מטוסים להחזיר את השבויים, והם באו ערום ועריה בלי כיפה
ובגדים ראויים ליו"ט, ובעודם בדרך יצרו קשר שידאגו להם לבגדים וכו', והם הגיעו
ישר מהטיסה לבית הכנסת 'שערי ציון' לערבית של ר"ה – וכדברי הבבא סאלי כן היה.

ויהי רצון שזכותו יגן עלינו.

גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם

הבבא סאלי אמר שהוא יראה את המשיח וכן עוד כמה אחדים. לאחר זמן הוא קרא לי
ואמר: "אני את המשיח לא אראה" ! אמרתי לו: מדוע ? והוא א"ל, שיש קטרוג גדול על
עם ישראל ואני חייב לעלות למעלה ולהתפלל כדי לבטל את הקטרוג, וכך היה, והוא
ביטל את הגזרה. ואמרו חז"ל (חולין ז' ע"ב) "גדולים צדיקים במיתתן יותר
מבחייהם".

אנו אומרים לבבא סאלי: תעמוד בתפילה על עם ישראל – ואנו אומרים: רבש"ע, אתה
אבינו, אתה מלכנו, אתה מושיענו, אתה תושיענו ! ותשועת ה' כהרף עין, ונזכה
לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *