עשרה בטבת

 

יום ירושלים כ"ח באייר

בס"ד

הלכות צום עשרה בטבת מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה כפי שנתקבל מידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.
הלכות תענית עשרה בטבת
13.12.2007 (05:36)
מטרת התענית – יום של חשבון נפש

הרמב"ם מבאר שעיקר סיבת התעניות היא לעורר הלבבות ולזכור את האירועים שבעטיים הן נקבעו, וז"ל (פ"ה מהל' תעניות ה"א): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם" וגו'.

ובהלכה ה' כתב: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות".

 

יום צום הינו יום של חשבון נפש, כל אחד בינו לבין עצמו, לדעת שעוונותיו ועוונות אבותיו גרמו לצרות הללו, ועל ידי זה יבוא להיטיב דרכיו ולשוב בתשובה שלמה. ואף הנביא אומר (ישעיהו נ"ח ד) "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁו". ֹועל כן, ראוי ביום הצום לקרא ספר תהלים או ספרי מוסר, בדברים המשברים את הלב ומעוררים לתשובה, או ילמד הלכות תשובה, כי טבע האדם תמיד לדון את עצמו לכף זכות, וכשילמד הלכות תשובה יראה כמה עוונות עשה, ויכיר מגרעותיו ויחזור בתשובה. ולא יעשנו יום מנוחה וטיול, או ינצלנו אפילו לדברים המותרים כגון להתרחץ או להסתפר. ואם אדם מעביר את הצום באדישות ולא שם על לבו כלל את המאורעות שבגללם נקבע התענית וגם לא שב בתשובה, הרי שלא מילא את חובתו כראוי.

 

הצומות

וממשיך הרמב"ם (שם בהל' ב'): " ואלו הן יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן. ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. וי"ז בתמוז חמשה דברים אירעו בו, נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון, והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל".

 

עשרה בטבת

הרמב"ם אומר שחורבן בית שני חמור לנו יותר. אם כן, מדוע אנו עושים את צום עשרה בטבת הרי זה היה בבית ראשון ? הלחם משנה והמגיד משנה האריכו בזה. והתשב"ץ מבאר: בפסוק כתוב בחדש הרביעי, בחדש החמישי בחדש העשירי, ולא צויין התאריך בחודש שהרי לא נכתב בתשעה באב, או בי"ז בתמוז, או בעשרה בטבת, ולחכמים יש כח להזיז את התאריך באותו חדש, אבל מחדש לחדש לא. ולכן נשאר בית ראשון.

 

מלך בבל הכניס את ירושלים למצור מעשרה בטבת עד י"ז בתמוז, והיה זמן לחזור בתשובה, אך לא עשו זאת. עד כדי כך שכתוב במדרש איכה שאמרו אנחנו נשביע את המלאכים שלא יהא חורבן. ומה עשה הקב"ה? שינה את שמות המלאכים ותפקידיהם. כלומר היה יצר הרע כ"כ גדול.

 

ע"ז של ימינו – גאוה ורדיפת הממון

ומובא בגמרא שדנו החכמים האם למנשה יש חלק לעולם הבא או לא. ואחד מהם אמר שאין לו חלק לעוה"ב. בא אליו מנשה בחלום ואמר לו: מי אמר לך שאין לי חלק לעולם הבא ?! ושאל אותו מנשה: מהיכן בוצעים את הפת, אך אותו רב לא ידע. ענה לו מנשה: במקום שנאפה יפה. וכיון שלימדו הלכה אמר לו אותו חכם למחר אדרוש בבית המדרש הלכה זו ואומר שאמרה "מנשה חברנו". אמר לו "חברא דאבוך אנא" ? אמר לו החכם: הכיצד יכלתם לעבוד ע"ז ? אמר לו מנשה אילו היית בתקופתי היית אוחז בשולי גלימתי ורץ אחרי, עד שבא עזרא הסופר והעביר את כל הע"ז (עיין סנהדרין דף ק"א וק"ב).

 

גם בדורנו יש יצר הרע של ע"ז והוא: גאוה ורדיפת הממון. ומי שרודף אחרי גאוה או ממון נעשה כסומא.

 

זמני הצום

עשרה בטבת הוא הצום הקצר ביותר. תחילת הצום: 5:15 סיום הצום: 17:08 (לפי אופק ירושלים).

 

אכילה ושתיה קודם עמוד השחר ביום התענית

כתוב בבא"ח (ש"ר ניצבים אות א'): "מי שלא ישן בליל ערב ר"ה יכול לאכול עד עמוד השחר, אבל מי שישן לא יאכל אחר שינה, ורק משקה של קהוו"א מותר קודם עמוד השחר".

 

רק בט' באב וביום הכיפורים הצום הוא מערב עד ערב, אבל בי"ז בתמוז ושאר צומות הצום מתחיל מעמוד השחר.

מותר לאכול בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע – אסור אח"כ לאכול או לשתות.

ואם קודם שישן עשה תנאי שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה: לפי הפשט מותר לו לאכול או לשתות. לפי הקבלה גם אם התנה, שתיה – מותרת, אכילה – אסורה. ואם חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר – אזי גם לפי הקבלה רשאי לאכול.

 

ואומר המש"ב אנו נוהגים בכל בוקר לקום לשתות, ולא צריך תנאי (מקור דין זה בתענית י"ב ע"א, ועיין לשו"ע סי' תקס"ד, ולמש"ב שם ס"ק א', ולכה"ח שם ס"ק ז-ט, ולבא"ח נצבים א).

 

אמירת עננו

דעת הרמב"ם (פ"א מהל' תעניות הלכה יב) ורש"י: בליל התענית אומרים 'עננו' בערבית, אע"פ שעדיין אוכלים, אבל במוצאי התענית לא אומר 'עננו', אע"פ שרשאי אח"כ לאכול. וכן דעת השו"ע. כיום ישנם כמה עדות הנוהגות כן (חלק מהתימנים הנוהגים כרמב"ם, והתוניסאים הנוהגים כמנהג ג'רבה. ועיין בשו"ע סי' תקס"ה סעי' ג' שבתענית ציבור אומרים "בכל תפילותיו", ועיין לגאון שם, ולמש"ב וכה"ח ס"ק טו"ב שהביאם). ולמעשה, למנהג הספרדים: כיום בין יחיד ובין הש"צ, אומרים 'עננו', בשחרית ובמנחה. ולדעת האשכנזים היחיד אומר 'עננו' בתפלת מנחה בלבד, והש"צ אומרו– בשחרית ומנחה.

 

נשיאת כפים במנחה ביום התענית

הרמ"א כותב שהכהנים לא נושאים כפיהם במנחה ביום התענית.

בארץ ישראל השתנו כמה דברים ואחד מהם שגם הנוהגים כרמ"א נושאים כפיים במנחה ביום התענית.

החזו"א חידש שמותר לשאת כפים גם כשמתפללים מנחה גדולה, ולכן לכהנים הנושאים כפיהם במנחה גדולה, יש על מה לסמוך.

 

החייבים והפטורים מן הצום

האם צומות אלו הם מדברי קבלה או מדרבנן ?

והנ"מ, אם הם מדברי קבלה זה חמור וא"א להקל בהם, אבל אם הם מדברי סופרים ניתן להקל לחולים.

 

הרמב"ם פוסק שצום ט"ב וי"ז בתמוז הם מדברי קבלה, אבל השו"ע לא פסק כן, ולכן לא יקל ראשו.

היה מנהג בבבל שהנשים לא היו צמות בי"ז בתמוז, כי ימי הקיץ היו ארוכים וחמים מאד, אבל בעשרה בטבת היו צמות.

 

למעשה:

מעוברות ומניקות, זקנים, או חלשים – פטורים מן הצום, ואף לא יתחילו לצום, אך יאכלו רק כדי קיום הגוף, ולא מעדנים. אבל הבריא בגופו, לא יפרוש מן הציבור ויצום, וכל המשתתף בצער הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור (עיין לשו"ע סי' תק"ן ס"א, וסי' תקנ"ד ס"ה).

 

ותמיד שואלים אותי מה ההגדרה של חולשה? ההגדרה היא: כל אדם לפי מה שהוא מכיר את עצמו – כי לב יודע מרת נפשו, והוא יפסוק לעצמו.

 

קטן – ילד הפחות מגיל י"ג שנים ויום אחד וילדה פחות מגיל 12 שנים ויום אחד פטורים מלצום. מי שרוצה להרגיל את בניו לצום יכול לעשות לו "תענית שעות", כלומר שיאחר את שעת ארוחתם בחצי שעה או שעה ולא מעבר לכך. ומכל מקום, יש לחנכם שיום זה הוא יום צום הנועד לחשבון נפש וחזרה בתשובה, ולא יתנו להם לאכול מעדנים וממתקים וגם לא בשר אלא רק אוכל שיש בו כדי קיום הגוף בלבד (עיין כה"ח תק"ן ס"ק ט', תקנד ס"ק כג).

חתן וכלה, מוהל סנדק ואבי הבן – יש מתירים לחתן וכלה, וכן למוהל וסנדק ואבי הבן שלא לצום בטענה שהוא יום טוב שלהם – ומיהו כל זה דוקא אם הצום נדחה, אבל כשהצום הוא בזמנו, חובה עליהם לצום ככל אדם.

 

פעם ראיתי ביום י"ז בתמוז באמצע הרחוב אדם נכבד שאוכל גלידה. פניתי ואמרתי לו, אולי שכחת שהיום צום? אך הוא אמר לי, אני לא שכחתי, אלא שאני לא חש בטוב ולכן אינני צם. אמרתי לו אם כך תאכל בצנעא, ורק דברים לקיום הגוף ולא מעדנים כמו גלידה או שוקולד.

 

הלכף כאגמון ראשו

כתוב "הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכף כאגמן ראשו" וכו' (ישעיה נח, ה).

מסופר על עשיר אחד ששלחו לו שליחים כדי שיתן נדבה, אך הוא תמיד סירב. אמר רב העיר אני אלך ואדבר עמו. נטל הרב את מעילו והלך לבית העשיר, וכשהגיע פנה ואמר לו 'כעת חורף ואנו צריכים עצים לחלק לעניים להסקת התנורים, אולי כבודו יוכל לסייע'. אולם העשיר לא נראה כמי שחפץ לעזור ואמר שישימו על עצמם שמיכות, והתחמק בתירוצים שונים. הלך הרב, ושוב חזר לבית העשיר. דפק הרב על הדלת, והנה אומרים לו שהעשיר כבר במיטתו עם פיג'מה. אמר להם הרב יש לי רק דבר קטן לומר לו. ניגש העשיר לדלת וביקש מהרב שיכנס לבית, אך הרב אמר לו בא רגע לבחוץ, העשיר יצא והרב החל לומר לו דרשות ופלפולים, וכיון שהיה קר החל העשיר לרעוד וביקש מהרב להכנס לבית, אך הרב אומר לו המתן עוד מעט, וביקש ממנו עצים לעניים לחמם את הדירה. אמר לו העשיר כמה שצריך אני נותן, אבל מדוע אתה מעמיד אותי בחוץ הרבה זמן. אמר לו הרב כדי שתרגיש את הקור, ואז תתן.

בדרך כלל ביום שיש תענית אדם ליבו נשבר, הוא רעב, וזה הזמן לעשות חשבון הנפש "הלא פרוס לרעב לחמך", וישים לבו גם לזולת. העשיר אומר יום אחד העני לא יאכל לא יקרה כלום, אבל כשהעשיר צם יום אחד בלבד כבר קשה לו, ולכן עליו להרגיש מה שעובר על העני. ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו.

 

 

 

 

——————————————————————————–

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *