ספורים מאת חכם נעים סמוחה ע"ה

מאת: רון סמוחה <smuharon@gmail.com>
נושא: פניה מגולש באתר העירקי

תוכן ההודעה:
שלום רב לכם,

אבי המנוח, נעים סמוחה, חיבר ספר בכתב ידו, בערבית, ובו תשעה סיפורים קצרים מהווי החיים בקרב הקהילה היהודית בעיראק.

תשעת הסיפורים תורגמו לעברית על ידי מתורגמן מדופלם.

בטוחני שתגלו עניין רב בסיפורים אלה, וטוב תעשו אם תרצו להעלותם באתרכם לטובת ציבור הקוראים המתעניינים בהווי היהודי בעיראק.

אשמח לשמוע מכם.

בברכה חמה

רון סמוחה

חפש את החכמה ואפילו היא בסין
ابحث عن الحكمة وحتى في الصین
סיפור מספר אחד מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים
כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל
סיפר וכתב: נעים סמוחה*, רמת אביב
תרגם מערבית : ציון בושריה, מבשרת ציון
היה היה בחור ושמו כרים. כרים היה מגדולי העשירים בזמנו וכן אחד החכמים
והמבינים בדורו. הוא היה אדם עדין ובעל מידות טובות, שובה לב בדבריו, ונאה
במראהו. והיה לו מקום לקבלת אורחים למקום הזה קרא בית ההארחה שלי.
ביום מן הימים כאשר התארחו בבית ההארחה קבוצה מנכבדי העיר אמרו לו:
״כרים, הוי איש נדיב, ברצוננו לעוץ לך עצה״ ענה להם : ״בבקשה, הבו את
עצתכם ואפשר שתצמח ממנה טובה״. אמרו לו: ״בוודאי״. אמר להם ״בבקשה,
הציגו לי אותה״ . ענו לו: ״הוי כרים, אתה בחור חביב עלינו ואנו מבקשים
שתתחתן על מנת שיהא לך אוצר (זיכרון) לעתיד והנאה בהווה״.
אמר להם כרים:״גם במוחי עברה מחשבה כזאת וזה מה שאני מאחל לעצמי ברם
היא רחוקה מהשגה״. שאלו אותו:״מדוע?״ ענה להם: ״האישה שתהיה לי צריכה
להיות די מלומדת ביחס אליי, וידוע לכם שבזמן הזה אין בנמצא נשים שיש להם
דעת וחכמה במידה מספקת״. ענה לו אחד היושבים בבית ההארחה: ״ישנה בת
לאחד השיח'ים משבטי הבדואים והיא מגדולי המשוררות בדור הזה, והיא
מתאימה להיות שותפה לחיים ואם ילדיך״. ענה להם כרים: ״איך אשיג את הבת
הזאת? אולי משפחתה לא תסכים לתת לי אותה לאשה״. ענו לו היושבים בבית
ההארחה ביניהם היו הזקנים והשיח'ים של העיר והם הנבונים הידועים בהם: ״
אנו נסע אתך למאהל הבדואים ונבקש את ידה של הבת, אנחנו נהיה קבוצה
גדולה. אנו באים בשם הנכבדים לבקש את ידה של הבת לכן יהיה להם קשה
לענות בשלילה, והם יסכימו לתת לך את הבת לאשה״.
אמר להם כרים: ״מה צריך לעשות עכשיו״? ענו לו : ״כדאי שנתכונן למסע ואתה
תהיה אתנו ואחרי שלושה ימים ניסע״. וכך היה. אחרי שלושה ימים רכבו על
סוסיהם. במסע השתתפו 40 סוסים. בקרב הנוסעים היה מכר של השיח', אבי
הבת, אשר יידע אותו על הכבודה המתקרבת.
כאשר הגיעו למבואות מאהל השבט קבל אותם אבי הבת ונכבדי השבט. שלושה
ימים תמימים התארחו הנכבדים אצל אבי הבת.
כתום שלושת ימי האירוח שאל אותם השיח' מה הם מבקשים ומהי מטרת
ביקורם.
ידוע שממנהגי בני האומה הערבית כולם, כאשר בא אורח הוא נשאר שלושה
ימים בבית ההארחה ואחרי שלושה ימים הם פונים לאורחים ושואלים למבוקשם
ולמטרת בואם.
השיבו האורחים לשיח': ״בקשתנו ומטרת בואנו, הוי השיח'. אנחנו ערכנו את
המסע הזה אשר היה מייגע, אך זה יהפוך לנו לשמחה אף אם לא תענה
לבקשתנו, והיא לתת את בתך להיות אישה לכרים אשר לבטח שמעת עליו״.
אמר להם השיח', אבי הבת, אתם יודעים שבתי, זכיה, ובנוסף לכל לימודיה
בתחום המדעים, היא משוררת בעלת שם. משום כך, אינני יכול לענות במלה "כן"
לפני שהיא תתן את הסכמתה לכך״.
ענו לו במלות תודה ובקשו ממנו להביא להם את תשובתה. הלך השיח' לזכיה
בתו ואמר לה: ״בתי, קבוצת האורחים, את יודעת באה בעבורך, לבקש את ידך,
שתהיי אישה לכרים אשר שמעת עליו״.
השיבה זכיה שהיא מסכימה, אך זאת בתנאי אחד.
והתנאי – ארבעים יום אחרי החתונה, תוצג חידה מדעית לכרים. והיה אם הוא לא
יענה על השאלה, כמוני, אזי ייאלץ הוא לעזוב את העיר כדי ללמוד לחפש ולמצוא
את פתרון החידה.
חזר האב לאורחיו ותשובת הבת באמתחתו, וכרים נענה בחיוב לתנאי המבוקש.
לימים נערך טקס הנישואין, ובתום ארבעים הימים הציגה זכיה את חידתה
ואמרה:״ הוי כרים, מהי החכמה? ומה הן סגולותיה״.
השיב כרים לאשתו על החכמה ותכונותיה. ״החכמה, בעזרתה ובאמצעותה יכול
האדם לדעת ולהבחין בדברים המועילים לו או המזיקים. באמצעות החכמה יכול
האדם להבחין ולהכיר את בני האדם ואת חבריו, האמנם חבריו הם או שמא
ההפך מכך. וכך, באמצעות החכמה יכול האדם לרכוש שם טוב בקרב האנשים
הישרים והנבונים, ולזכות בשביעות רצונם של רוב מכריו וחבריו״.
השיבה לו אשתו:״ הוי כרים יקירי, צר לי מאד אישי, אך זוהי תשובה שגויה״.
אמרה זכיה ומבטה נעוץ עמוק בעיני אישה:״עליך לנדוד לארץ אחרת כדי שתלמד
ותרכוש די ידע על מנת שתהא מסוגל לענות על השאלה: מהי החכמה?״.
ואכן, לא נותר לו לכרים אלא להכריע בעצמו. האם לפעול בהתאם להבטחתו
ודיבורו עובר לנישואיו, או שמא יפר את הבטחתו (בידוע הוא כי הערבים
הקדמונים עומדים בדיבורם והבטחותיהם).
החליט כרים לצאת לדרכו והצטייד בסכום כסף מהותי לנסיעתו.
החל הוא במסעו, וכל אימת שהוא מגיע לעיר כלשהי, היה שוהה בה פרק זמן מה
והיה בקשר עם מלומדיה וחכמיה כדי ללמוד ולתהות על החכמה. כאשר לא היו
דברים נוספים אותם יכל ללמוד שם, היה נוסע לעיר אחרת. וכך המשיך כרים
במסעו לחפש את מבוקשו: התשובה על מהות החכמה.
ברבות הימים אזל הכסף שהיה עמו. בתום שש שנים של מסע ארוך מייגע ורוויי
לימודים ושקידה בנושא ״החכמה״ מצא כרים את עצמו בסין.
וזהו פשר האימרה בפי הערבים: "חפש את הידע… ואפילו הוא בסין".
כאשר מצא כרים את עצמו בסין ולא נותר לו ממון לחיות בו והוא רחוק מביתו,
היה עליו להחליט מה עליו לעשות. על מנת לחיות וללמוד בסין החליט הוא
להתחיל לעבוד, וכך יחיה, ילמד וישיג ידע, בנוסף לכל מה שכבר למד.
התחיל לעבוד ביום כסבל כדי להתפרנס, ובערב ובלילה מבלה את זמנו בבתי
ההארחה כדי לשמוע משלים של בני זמנם וסודות חכמים.
בחלוף כשנתיים ימים הצטבר בכיסו סכום כסף אשר איפשר לו לסיים את עבודת
הסבלות והוא הפך לבעל חנות ירקות. כרים, כמנהגו, עבד בחנותו ביום ושקד על
לימודי החכמה בלילות בבתי הארחה מפי חכמים.
אחרי מספר שנים שינה את עבודתו בחנות הירקות והחליפה בחנות לממכר
סחורות וכמנהגו המשיך להעביר את לילותיו בבתי הארחה וגומע בצמא את
דברי החכמים.
כעבור מספר שנים בחנות הסחורות הכיר הוא אנשים רבים והיה אהוד על אלה
שהכירוהו.
ביום מן הימים אחד ממכריו הזמינו לארוחת ערב והזמין בנוסף מספר חברים.
כרים נענה להזמנה ובא לארוחת הערב עם החברים. אחד החברים ביקש מכרים
רשות לשואלו שאלה. כרים השיב בהן. ״ אני מסכים, ואענה על שאלתך״.
השואל שאל אותו:״אתה איש נבון, מלומד ובעל מידות טובות ונאות. מה הסיבה
אשר חייבה אותך לעזוב את ביתך (שבטך) ולחיות בנכר״?. כאשר שמע כרים את
השאלות האלה שתק מעט וענה: ״אמת דיברת יקירי. ואני מודה לך על כך. הערת
אותי מהטיפשות שהייתי בה ועתה אומר לך שאני אמהר לשוב לארצי היקרה.
(וכמו שאמרו החכמים ״הוי נוכרי, זכור את משפחתך ובית אביך״).
וכאשר החליט כרים לשוב לארצו התחיל למכור את הסחורה והרכוש שלו ונאסף
ממון רב. הוא נפרד בלחיצת ידי חבריו והחל במסעו לשוב לביתו. כאשר חישב את
השנים שנעדר מארצו מצא שהם היו יותר מעשרים שנה.
כרים מהר לנסוע כדי הגיע לארצו הקדם האפשרי.
במסעו חזרה, היה מתארח בדרכים, בלילות, בכפרים למנוחה מעייפות המסע.
ביום מן הימים, כאשר הגיע לכפר, הסתכל וראה שאוירת הכפר נעימה ושמחה,
ודגלים מקשטים אותו והתושבים עליזים ורוקדים. שאל כרים את אחד הזקנים
של הכפר מה הסיבה לשמחה בכפר הזה השיב לו הזקן ״השמחה שאתה רואה
בכפר היא בשל ביקור קרוב לכפר של אחד החכמים הגדולים ששמעו יצא גם
לארצות שאינן ערביות והוא מומחה בפסיכולוגיה ובמדעים שונים״.
כאשר שמע כרים את הדברים האלה שמח מאוד ואמר לשיח' ״כאשר יבוא החכם
הזה, אני מעוניין להתכבד ולפגוש אותו ולשאול אותו מספר שאלות״. השיב לו
השיח' שאחת ממעלותיו של החכם הזה היא מתן עצות בתמורת כסף. (כרים
שאל) וכמה מקבל החכם תמורת העצה אמר לו אלף כסף. השיב כרים ואמר
אשלם לו את הסכום כדי לקבל את העצה והמידע אותן מבקש אני לדעת.
ואכן, כרים פגש את החכם הגדול ושילם לו בהתאם.
אמר לו כרים ״הוי הוד מעלת החכם, ברצוני לדעת על החכמה, ממה מורכבים
יסודותיה ומאיזה חומר מקורה.
ענה החכם לכרים ״הוי כרים, אני אתן לך עצה אשר תועיל לך בהווה״. אמר כרים
״הוד מעלתך, הבה לי את עצתך בבקשה״. אמר לו ״בני, בהיותך בנסיעה אתה
צריך להיות ער לסכנות, אל תישן במקום נמוך, התאמץ לישון במקומות גבוהים.
זו עצתי לך, וזה סוף העצה״.
כרים הוציא מכיסו סכום כסף נוסף, מסרו לחכם, ואמר לו ״בבקשה מעלת החכם,
תן לי את העצה השנייה״.
אמר החכם:״ בני, אתה נמצא בנסיעה ואם יבוא אליך אחד האנשים וייעץ לך
להשתהות ולאחר בנסיעה באותה עת, שמע לעצתו, ואחר ולו במעט. זה יועיל לך.
זאת עצתי השנייה״.
נתן כרים את האלף השלישי ואמר:״הוי מעלת החכם, זה אחרון כספי ואני מבקש
שתלמד אותי על תכונות החכמה מאיזה חומר מורכבת היא, עורקיה ועמודי
התווך של החכמה״. אמר החכם ״בני, עליך לדעת שיסוד היסודות של החכמה
ומקורה כולו בסבלנות״. והוסיף החכם, ״לא למהר, ואם תמצא אדם משכיל מאוד
מאוד ואין לו די סבלנות, אין הוא נבון כלל ועיקר, כי טיפש הוא, וסופו כי יפסיד
הכול״.
כרים הודה לחכם על תשובותיו ושמח מאוד על אשר שמעו אוזניו, בדבר החכמה
ותכונותיו.
המשיך כרים במסעו וכעבור מספר ימים הוא נזקק למנוחה.
הוא הגיע לישוב קרוב לאחד ההרים והיו בו הרבה רועי צאן כי שם היו שדות
מרעה לצאן. הוא התארח אצל רועי הצאן אכל ושתה ונח ובבוא שעת השינה מצא
את עצמו בעמק וגבעות והרים מקיפים אותו. אמר למארחיו ״הוי אנשים, עלו
למקומות הגבוהים ואל תשנו בוואדי. אתם ובהמותיכם ובניכם ונשיכם זו סכנה
לכם ולכל אשר לכם״. אמרו לו ״הוי אורח, השמיים צחים הם, והכוכבים זורחים
ומאירים ולא יתכן שירד גשם, ואין סכנה שתבוא עלינו. באם אתה פוחד קח את
מצעיך ועלה לישון מעלה״. לקח כרים את הכיסוי ועלה מעלה לישון. והרי בעבור
עצה זו שילם הוא אלף לירות.
בחצות הליל הוא שמע רעש רוחות וגשמי זעף יורדים וצעקות רועי הצאן
וזעקותיהם. הגשמים העזים עשו שמות בצאן ואף במספר ילדים קטנים ובחלק
מהזקנים.
אמר כרים לעצמו, זו אחת העצות שהצילה אח חיי מאבדון בטוח. הודה לאללה
על הצלתו מהמוות ושיבח את הידען על חכמתו.
לאחר מכן, המשיך בנסיעתו ולאחר מספר ימים של נסיעה חש בעייפות והגיע
לעיר. אמר לעצמו, אנוח יום או יומיים ואמשיך בנסיעה.
לאחר שנח קמעא המשיך בדרכו, עבר אי צחיח וחשב לעצמו לנסוע בלילה כי מזג
האוויר היה חם ויבש וחום השמש השפיע עליו מאוד. לעת ערב יצא מהעיר ופגש
איש נושא דואר ורוכב על סוס אמר כרים זו הזדמנות טובה שיש עמית למסע.
כרים אמר לנושא הדואר יש פה בית הארחה קרוב הבה ונלך לבית ההארחה
ונלגום כוס קפה ונלך לדרכנו.
הסכים עמו נושא הדואר ובאו לבית ההארחה כדי לשתות קפה ולאחר מכן ימשיכו
בדרכם. לאחר ששתו קפה שאל אותם אחד הזקנים שהיו בבית ההארחה: ״הוי
בחורים, ברצוני לשאול אתכם, מאחר ואתם החלטתם לנסוע, שתהיה לכם נסיעה
טובה, לאן אתם נוסעים?״ אמרו לו כי עליהם לעבור דרך המדבר הצחיח. אמר
להם הזקן :״ילדי, אתם יודעים שבמדבר יש חיות טרף ואני רוצה לטובתכם
שתעכבו את נסיעתכם עד אחרי חצות הליל״. ענה נושא הדואר ״הוי שיח', אין לי
בחירה חופשית בעניין זה ואיני יכול לאחר עד אחרי חצות הליל אני חייב למסור
את הדואר במועד שנקבע״. אבל כרים החליט לא לצאת בתחילת הלילה, כפי
שיעץ לו הזקן, אלא לצאת לדרכו לאחר חצות הליל. והנה, לאחר חצות הליל
המשיך את מסעו. בדרכו ראה את סוסו של איש הדואר לבדו באי, אך נושא
הדואר לא נמצא. החליט כרים לתפוס את הסוס כדי לרכב עליו ולחפש אחר איש
הדואר.
הוא עלה על גב הסוס, רכב עליו והחל לחפש אחרי איש הדואר. כעבור זמן מה
התגלה לפניו מראה מבהיל. טרוף טורף בעל הסוס, חיה רעה טרפה אותו.
כרים נשא את ברכתו לזקן על עצתו וכמו כן הודה לחכם אשר יעץ לו לקבל את
העצה שיקבל ברצון ויציית לה, והודה לאללה אשר הצילו מהמוות הנורא גם
הפעם הזאת.
כרים המשיך במסכו המתיש והמפרך עד שהגיע למולדתו ועירו אשר בה התגורר
בעברו.
הוא החליט להיכנס לביתו פתאום, כדי לראות במו עיניו את המתרחש בבית, וכדי
לוודא על אשתו דברים שונים שעלו במוחו.
בחצות הלילה עלה לביתו מהרחוב טיפס על קירות הבית כדרך הגנבים (ידוע
שלפני דורות היו משאירים פתח באמצע התקרה של החדר כדי שיכנסו קרני
השמש והחדר יהיה מואר מעל הפתח והיו מניחים חתיכת זכוכית כדי שהגשם לא
יחדור פנימה). כאשר טיפס כרים לגג הבית הסתכל מבעד לפתח שבגג וראה את
אשתו ישנה במיטה ולצידה ישן איש רחב מידות ובעל גוף.
לנוכח המראה שראו עיניו, כשל הוא במחשבותיו, וביצע טעות מרה.
אמר לעצמו, שאשתו אינה אלא נואפת ובוגדת.
חשב הוא בלבו כי בערמתה ותחבולותיה שילחה אותו מארצו לניכר, משך שנים
רבות, וכל זאת כדי שתחיה עם אהובה בביטחון.
כרים החליט להרוג אותה ואת אהובה.
כשפגיונו בידו מיהר הוא לרדת את מדרגות הבית כדי להרוג אותם.
כאשר הגיע למדרגות נזכר בעצת החכם ואמר :״אחכה בסבלנות כדי להתבונן
מעט יותר. הם הרי לא יכולים לברוח מידיי״.
חזר לפתח החדר כדי להסתכל לראות את הקורה בחדר. ואולם, אשתו חשה
בדבר לא רגיל ואמרה לעצמה אם הצל הזה שאני רואה שמצל מעל הפתח הוא
גנב עליו לגנוב ויברח אחכה ואראה מהו הצל המעיב על פתח הגג.
חכתה יותר משעה וראתה שהצל פעם מעיב ופעם היא שומעת צעדים מהלכים
על גג הבית והחליטה שזה בעלה שבא לראות את המצב בבית והחלה
להשתעשע ולשחק עם האיש הישן לידה. אך הגבר אומר לה הניחי לי לישון ואין
לי יכולת להשתעשע ולהתבדח, עייף אני הניחי לי אהובתי.
כאשר שמע כרים את הדברים האלה התעצבן וכעס ולקח את הפגיון בידו ואמר
עכשיו התברר לי כל דבר ועלי לכרות את ראשיהם.
כאשר הגיע למדרגות נזכר שוב בעצת החכם ואמר עלי לחכות בסבלנות וחזר
לפתח החדר בגג כדי לראות עוד.
אשתו המשיכה במשחק משתעשעת ומנשקת לישן בצדה.
כרים למעלה, מחומם וכעוס, אומר לעצמו ״אני חייב לחכות בסבלנות הפעם
הזאת עד עלות השחר״. כשקרא המואזין לתפילה אמרה האישה לישן לידה קום
בני לתפילה ואחרי התפילה תאחל לאביך הצלחה ויאריך את ימיו בשבילנו.
קם הבחור לתפילה ואמר:״אימי הורתי, כל יום היית אומרת לי בקש מאללה
שיקדים את בואו של אבי והיום את אומרת בקש מאללה עשה חסד עם אבי
ויצליח דרכו ויאריך את ימיו בשבילנו? מה פירוש הדבר הזה? האם ראית רוח
שבישרה את בוא אבי״.השיבה האם: ״בני, אביך אתנו עכשיו״.
נדהם הבחור. ״איפה הוא?״ שאל. אמרה לו אימו: ״בני, לך לשוק והביא קימר
ודבש, לחם וחיטה כדי שנשב לשולחן היום ונסעד בקורת רוח, בתאבון ולבריאות
אביך״.
מיהר הנער לשוק והביא את כל אשר ביקשה האם ממנו. הוא ערך את השולחן
קישט ועיטר אותו בפרחים, והניח את המוצרים שקנה על השולחן.
והאם? האם, הכינה תה והביאה חלב וביצים הניחה אותם על השולחן וישבה עם
בנה ליד השולחן, מחכים לבוא כרים לשולחן האוכל.
וכרים? הוא שמע את השיחות והוא על גג הבית ואומר עלי לחכות בסבלנות….
עוד ….עד שפקעה סבלנותה של זכיה וקראה:״ הוי איש טהור, כבד אותנו
בישיבתך לשולחן עמנו, הוי יקירי, פקעה סבלנותי״.
אז התקרב למדרגות וירד לביתו. סעדו את ארוחת הבוקר בתאבון, והילד נשק
את ידי אביו, וכרים נשק ללחי זכיה.
אמרה זכיה לכרים: ״יקירי, לולא הסבלנות שלך מה היה קורה״?
ענה לאשתו :״הייתי הורג אותך, הורג את ילדי, ולאחר מכן היה מתברר לי
שהרגתי את רעיתי החפה מפשע ואת בני וכמו כן הייתי הורג את עצמי. ועתה,
אני מעיד עדות אללה שהסבלנות המספקת הצילה את חיינו ואת כבוד
משפחתנו״.
מי ייתן ובזכות כל הקורות אותנו, ילמדו בני האדם לקח וירכשו חכמה ודעת,
למען ייטב לכל האדם באשר הוא.
מוסר השכל:
1. התייעצות עשויה להביא תועלת.
2. הסבלנות היא עיקר החכמה.
*נעים סמוחה נולד בעיראק בשנת 1908 וחי בעיר כות. נהג לספר את סיפורי
ההוויי העיראקי כשמסביבו קהל מאזינים. עלה ארצה בשנת 1951 ונפטר בשנת
1986 בתל אביב.

מותר האדם מן הבהמה  –  לעתיד לבוא

סיפור מספר שתיים מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים

כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל

סיפר וכתב: נעים סמוחה*, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

 

זה היה בימיו של אחד ממלכי ערב, הח'ליף הארון אלראשיד. להארון אלראשיד היו שתי נשים. האחת סית (גברת) זוביידה והשנייה הייתה מהכורוג' (הבנות היפות הנקנות בכסף רב).

כאשר אחד העשירים היה קונה לו נערה יפה הייתה היא זוכה לכינוי כורג'יה. ברם, כשהיה מתחתן עימה לא הוענקו לה, לאישתו זו, זכויות מלאות.

ברבות הימים נולדו לו להארון אלראשיד שני בנים. האחד מסית זוביידה, ושמו אלאמין, והאחר מכורג'יה ושמו אלמאמון.

בזמנים רחוקים אלה, נהגו תושבי פלך בגדד לישון על גגות בתיהם, מפאת החום הכבד, וביום חבשו הם טורבן לראשם.

הארון אלראשיד נתן עינו בכוס והירבה בשתיית היין. והנה, באחד הלילות הרון אלרשיד, לאחר שתיית יין בחברת שפחותיו, כי אהב הוא חברה ובילויים, שב הוא לארמונו ועלה לחדר השינה.  הביט הוא בסית זוביידה, הישנה במיטתה, והיה יופיה מושלם.

גבר עליו יצרו, וחשק הוא לבוא אליה.

כשהחל להשתשע עמה, הקיצה היא משנתה ואמרה לו: ״הארון, למה זה גזלת ממני את מנוחתי ומה אתה מתכוון לעשות עימי?״ . אמר לה: ״זוביידה, את אשתי, אני אוהב אותך ואהבתך נטועה בלבי״.

ענתה היא: ״כבוד הח'ליף, דברי האהבה שלך אינם כנים. לו אהבתני באמת ובתמים, לא היית מרעיף על אלמאמון אהבה גדולה מזו שאתה מעניק לבני, אלאמין״.

ענה לה הח'ליפה: ״זוביידה יקירתי, את בת דודי, הינך משכילה ויופיך יחיד במינו ולך בלבד   מעמד רעייתי. אכן, נכון הדבר כי יש לי סיבות לאהוב גם את שפחותיי ודומיהן. באשר לילדים, אני אוהב את שניהם, ואת כל אחד מהם בהתאם לרמת ידיעותיו״.

אמרה זוביידה: ״בני, אלמאמון, הרי הוא הרבה יותר נבון ופיקח מבן הכורג'יה״!

אמר הארון: ״אלו הם דברייך.  כעת חיה נבחן אותם ונווכח האמנם כדברייך או שמא לאו״. ענתה היא:״ הכיצד נוכל לבחון אותם,  ועכשיו  חצי הלילה?״ אמר הארון :״זו השעה המתאימה ביותר למבחן״.

הוא קרא לשומרים והללו התייצבו לפניו .

אמר הארון לשומרים לקרוא לאלאמין בנו שיבוא מייד. הלכו השומרים לאלמין וראו כי  זה עתה התכונן הוא לעלות על יצועו, שהרי בילה במסיבת שירה ושמחה.  אמר להם:״מה רוצה ממני הח'ליפה? האם הוא לא יודע שזו שעת השינה?״. השיבו לו כי הוא לא יכול להתעלם מהוראת  הח'ליפה והמלכה אשר ממתינים לבואו.,וכי עליו להתייצב מייד בפניהם.

הוא יצא מחדרו בעודו לבוש בבגדי השינה, ופנה אל אביו הח'ליפה:״ מה רוצנך בשעת לילה מאוחרת זאת?״. אמר הח'ליפה לבנו אלאמין: ״אני מבקש ממך בני היקר, שתביא לי במהירות האפשרית, אלף שור עם טורבנים (כיסוי הראש המסורתי לגברים במזרח)״. ענה אמין לח'ליפה :״ הרי האנשים ישנים בשעה זו, ומניין אוכל להביא אלף שור עם טורבנים? מה עוד שזהו בזבוז כסף משווע״. אמר הח'ליפה לבנו:״ אין זה נקרא בזבוז, שהרי זהו צו מלכותי, ולעיתים אין הביזבוז ״ביזבוז״ אלא השקעה בניסוי תיאורטי. קח די כסף כדי שתביא לכאן את השוורים המבוקשים, כדי למלא את רצון המלך״.

לקח עמו די כסף לקניית השוורים ויצא הוא לדרכו לשוק הבהמות כדי לקנותם. אותה עת, שוק הבהמות היה הומה יותר מאשר ביום. בעלי השוורים מכרו אותם במחירים גבוהים מאד וגם בעלי חנויות הבדים כב ר פתחו את חנויותיהם .

לכשסיים הח'ליפה את בקשתו מאלאמין לגבי משימת הבאת השוורים, קרא הח'ליפה לאנשיו כדי שיזמנו אליו עכשיו את בנו אלמאמון.

ניגשו אנשי הח'ליפה לאלמאמון ומצאו אותו ישן.  לשמע הוראת אביו הח'ליפה לבוא, מיהר הוא ככל האפשר, קם ממיטתו בחופזה, לבש גלימה, חבש טורבן, הצטייד במגן ורומח, כלי מלחמה, ניגש לח'ליפה ואמר: ״הוי מנהיג המאמינים, מה המשימה אשר תרצה כי אמלא? האם אלך למסגד להתפלל בראש הקהל ואשא דרשה? כל שתצווה אעשה. לשם כך לבשתי את הגלימה וחבשתי את הטורבן. או שמא באה שמועה על אויב שבא להילחם בנו ואתה מבקש ממני לצאת לקרב? באתי בכלי מלחמה ואני מוכן לאשר תצווה, אבצע את הפקודות ללא שהות.״.

פנה הארון לסית זוביידה ואמר לה בלחש:״ השמת ליבך אל ההבדל בין אלאמין לאלמאמון?״

אמר הח'ליפה לאלמאמון:״ אין לי צורך שתתפלל ולא חפץ אני כי תישא דרשה. וגם אין איש שנלחם בנו. אבל מבקש אני שתביא לי אלף שור עם טורבן לפני עלות השחר״. ענה אלמאמון ״אני מוכן להביא לך את השוורים אפילו לפני הזמן שקבעת לי״.

אלמאמון השתחווה לאביו והתכוון להיפרד ממנו. פנה הח'ליפה לאלמאמון ושאלו :״מדוע אינך לוקח כסף כדי לקנות את השוורים״. השיב  אלמאמון:״ פקודתך אלי הייתה להביא שוורים עם טורבן.  והרי שוורים עם טורבן הם חינם אין כסף. לעומתם, השוורים ללא טורבן מצריכים עלות רבה של דירהאמים רבים.  ועתה אימרו בבקשה שנית: השוורים המבוקשים הם עם טורבן או שמא ללא טורבן?״.

אמר הח'ליפה:״ השוורים שאני מבקש הם עם טורבן״.

יצא אלמאמון את הארמון והלך אל הכרך הגדול. נכנס הוא לבתי ההימורים ואל בתי המרזח.

החל הוא לשאול אותם לפשר מעשיהם ומדוע הם מהמרים בכספם? מה היא מטרתם ומה תועלת תצמח לעתידם? ענו לו : ״כבוד האמיר, אנחנו לא דואגים לעתיד, אפילו לא למה יביא איתו הבוקר. אנו חיים ונהנים מהרגע.״

אמר אלמאמון לאנשיו: ״עיצרו אותם״. ואכן אנשי אלמאמון עצרו את כל המהמרים.

לאחר מכן הלך הנסיך אל בתי המרזח של שתייני היין בשעות הליל המאוחרות ושאל אותם למעשיהם. האם הם דואגים לעתידם ומה  עושים הם למחייתם.

ענו לו :״אנחנו אוהבים לבלות. חיה את הרגע. זוהי סיסמתינו. איננו מהרהרים ביום המחר או במה שיקרה לנו עד הבוקר. ואתה, אתה רוצה שנחשוב על הטווח הארוך? מי יודע מה ילד יום?הרי זו מחשבה בטלה״.

גם אותם צווה האמיר לעצור. לאחר שהושמו במעצר, המהמרים והשתיינים,  צווה על אנשיו להעמיד כל ארבעה בשורה כדי לספור אותם. ספרו אותם והיה מספרם למעלה מאלף איש.

הביאום לפני ארמון הח'ליפה והעמידו אותם בצד הארמון. ניגש אלמאמון לח'ליפה ואמר:״ כבוד הח'ליפה, בבקשה, ספור את השוורים, ואמור,  את שתצווה עליי לבצע  בשוורים הללו.״

קם הח'ליפה ממיטתו וביקש מסית זוביידה להצטרף אליו על מנת שתראה במו עיניה את המתרחש. כאשר ראתה סית זוביידה את האנשים עומדים בשורה לצד הארמון פנתה היא להרון בשאלה.״ האם אלה, הם הם, השוורים״?

הארון אלראשיד ענה לה :״נקרא לאלמאמון ונשאל את פיו״.

קראו לאלמאמון והלה התייצב מייד. פנה אליו הארון אלראשיד ואמר :״בני, אני ביקשתי שוורים ולא אנשים״.

ענה אלמאמון :״אדוני, אלה הם שוורים עם טורבן. שהרי אין הבדל בינם לבין שור עם טורבן. כאלה כן אלה.

ההם לא יודעים דבר על עתידם וגם השור, אשר אין לו טורבן, לא יודע כלום. אין זה מעלה או מוריד כלל ועיקר עבורו באם סוחבים אותו לבית המטבחיים, או לעבודת החריש בשדה, בכל הסיטואציות נותר הוא כמות שהוא וממשיך  להעלות גרה. הוא מעלה גרה בשמחה.

כך גם השוורים הללו, כאשר הם שותים עד אור הבוקר ומפסידים את כספם ובריאותם,  ללא מחשבה ודאגה לעתידם ועתיד ילדיהם,  מהמרים ברכושם ובכספם, כמוהם כמי שמפסידים את כספם, בריאותם ושמם הטוב אף יחדיו.״

    היקשה עליו אביו ושאל:״ בני,  האם טוב או רע הדבר בעיניך ?״

ענה הבן :״ עלינו להיות שמחים ומאושרים עד מאוד, ומי ייתן וירבו בארצנו ובחברתינו הרבה שוורים כאלה, כדי שיבצעו את רצוננו בקלות״. אמר המלך לאלמאמון :״אמת דברת בני, ועתה שחרר את השוורים והנח להם להתרבות״.

באשר לאמין, הוא הביא מאה שוורים ועל ראש כל שור הניחו חמישה מטרים בד שישמשו כטורבן.  הגיע אלאמין לקרבת הארמון ועמו השוורים עטויי הבדים על ראשם, וכל שור מובל על ידי מספר משרתים העמלים למשוך אותם, כי השוורים חזקים. והנה עלה השחר, והקריה הומה. רעש המולה והתושבים נעורו משנתם.

גם המלך שם פעמיו אל הרחוב בכדי לראות מה קרה. כאשר יצא מארמון המלכות ואנשיו עמו ראו הם את אלאמין והוא מושך בחבלים עם המשרתים אשר שכר בכסף רב כדי להוביל את השוורים לארמון.

הרון אל ראשיד קרא לסית זוביידה כדי שתראה בעיניה את המראה.  כאשר  סית זוביידה ראתה את המראה קראה היא לבנה ואמרה :״בני, מה מעשיך? אנא ממך, שחרר את השוורים כי אין צורך בהם יותר.״

והוסיפה:״הנני מעידה כאלף עדים כי אך אמת דיבר החליפה״ .

 

*************

 

למדנו מסיפורינו זה כי כל שאינו דואג לעתידו, וחי אך את הרגע, אין הוא אלא בבחינת בהמת עבודה.




*נעים סמוחה נולד בעיראק בשנת 1908 וחי בעיר כות. נהג לספר את סיפורי
ההוויי העיראקי כשמסביבו קהל מאזינים. עלה ארצה בשנת 1951 ונפטר בשנת
1986 בתל אביב.

זה קרה בימי הביניים

 

סיפור מספר שלש מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל.

 

סיפר וכתב: נעים סמוחה, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

 

***************

  • בעיר בצרה שבדרם עיראק חיו שני חברים. שם האחד מוחמד והאחר מחמוד. את ידידותם קיבלו הם בעצם כהמשך טבעי לרחשי הידידות העמוקים ששררו כבר בין אבותיהם ואף סביהם.
  • השניים היו עתירי ממון אשר ירשו מהוריהם. שניהם היו נשואים לנשים, אותן המליצו הם זה לזה. מוחמד היה איש פעלתן ועסק במסחר. לעומתו, מחמוד הוא היה פתי כלומר נאיבי. הוא היה מבלה את רוב עתותיו בבית המסחר של מוחמד. בערב היו שבים איש לביתו. מוחמד ומחמוד בילו את רוב הזמן יחדיו ולא נפרדו כמעט כלל.
  • באחד הימים כשמחמוד היה בביתו הירהר הוא: מדוע זה הרבה אנשים לא מכירים אותי בעיר כמו שהם מכירים את חברי מוחמד? זאת מפני שאני לא מתעסק במסחר וכדומה. אני חייב להתייעץ עם מוחמד על סוג המסחר או העבודה שאעסוק בה כדי להכיר אנשים על מנת שיהיה לי קשר עימם, ולהם יהיה קשר איתי.  מחר אתייעץ עם חברי מוחמד כדי שידריך אותי לאיזו מקצוע או איזו עבודה עליי לבצע כדי שיהיה לי מגע עם אנשים ואתעסק במקח ובממכר כפי שידרשו העסקים.
  • למחרת, כאשר היה מחמוד בבית המסחר של מוחמד הציג לו את מחשבותיו מיום אמש וביקש שידריך אותו למקצוע שיוכל להתחיל בו כדי שיבוא במגע עם אנשים ויכיר אותם.
  • ענה לו מוחמד: ״אני מבקש שהות מה כדי לחשוב על הדבר הטוב ביותר עבורך״. ברי, כי מחמוד הסכים עמו .
  • מוחמד החל לחשוב: אם מחמוד יתחיל לעסוק במסחר הדבר עלול להשפיע לרעה על עסקיו, וגם על המוניטין שלו אשר השיג בחברה בה הוא חי. אמר הוא לעצמו: ״אדריך אותו לעסוק בעבודה בה יפסיד את כל רכושו״, אך זאת לא על מנת להרע לחברו, חלילה.
  • ״ לאחר מכן, אני אאפשר לו לחיות כמוני. אחלוק עימו הכל שווה בשווה. כל מה שיש לי יהא מחציתו לי ולילדיי, והמחצית השנייה תהיה למחמוד ולילדיו. כך אמצא מנוחה לי ולמצפוני וכך גם אשמור על קשריי עם מכריי. ברם, אם מחמוד יתחיל לעסוק בכל עסק שהוא אפילו אם יהיה זה קטן מאד בתחילה, הוא לא ילמד וישתפר, כי הוא פתי, ואינו מתוחכם. דבריו יהיו כמובן אמת אך האנשים, מטבעם, ירמו אותו״.
  • הוא אימץ את הרעיון להנחות את חברו שיקנה נוצות תרנגולות עד שתהיה לו כמות משא של מאה גמלים כדי שיוביל אותם למצריים. וכל זאת מדוע? בידוע הוא כי בקרב המצרים רווחת מן אמונה ולפיה מי שבא לעיר הגדולה שם (קהיר) ועימו משא נוצות של מאה גמלים, אזיי על אנשי העיר לקנות ממנו את הנוצות במחיר גבוה ביותר. זהו נדר שנדרו הפרעונים הקדמונים וכל המצרים מחוייבים לפעול בהתאם לנדר זה.
  • למותר לציין כי מחמוד האמין לכל מילה ששמע, ואף לא התייעץ עם מאן דהוא אחר. הרי מוחמד היה עבורו יותר מאח, נאמן ומסור, וזאת בנוסף לתמימותו וריפיון מחשבתו.
  • לאחר ששמע את העצה הזאת מחברו מוחמד התחיל מחמוד לקנות את הנוצות. הוא שאף לרכוש במהרה את הכמות הגדולה הדרושה, משא של מאה גמלים, זאת אומרת, מאתיים חבילות.
  • הוא החל לקנות נוצות במחירים סבירים ועם הזמן, בעקבות הביקוש לנוצות, ביקוש אותו גרם הוא עצמו, נסקו והאמירו המחירים. לימים הצליח הוא לרכוש את מלוא הכמות הדרושה. אולם לא נותר לו די כסף למימון הוצאות המסע, והוא אף נזקק, בסופו של יום, להלוואה מחברו.
  • מחמוד התכונן לנסיעה עם הסחורה אשר קנה בבצרה. באותם הזמנים הנסיעה הייתה מפרכת ומעייפת למדיי. מחמוד העמיס את סחורתו על הגמלים ויצא לדרכו. כאשר הגיע סוף סוף למצריים הוא שכר מחסנים מפוארים, בהתאם לרמתה הגבוהה של סחורתו, כי לפי מחשבתו סחורתו משובחת היא. הוא פרק את הסחורה במחסנים ופתח משרד בו התכוון לפגוש את קוני הסחורה  הפוטנציאליים. מחמוד הציג במשרדו ובפתח המחסן דוגמאות של הנוצות, תלה על גבי דלת משרדו מודעת פירסום לפיה הוא מציע למכירה מאתיים חבילות מהסחורה המוצגת. כמובן שכל מי שעבר וקרא את הכתוב על הדלת וראה את הדוגמאות של הנוצות חייך והמשיך לדרכו.

מחמוד התאכסן בפונדק יוקרתי ובמשך היום שהה במשרד, מצפה לבוא הקונים.

  • בערב נהג הוא לשבת בבית הקפה בחברת יתר הסוחרים. בעל בית הקפה רחש למחמוד כבוד רב, ואף מעבר לדרוש, שהרי מחמוד שילם תמיד סכום כפול ומכופל.  מכין הנרגילות היה מביא לו נרגילה משובחת ונקייה ומחמוד היה גומל לו על כך.
  • כך נהג מחמוד שנה ויותר עד… שאזל הכסף שהיה עימו.
  • לימים הסתבר כי הוא חייב בתשלום דמי השכירות לבעל המחסנים ולבעל הפונדק, ולא נותר לו במה לשלם את חובו. בעל המחסנים ביקש ממנו לפנות את המחסנים או שישלם לו את דמי השכירות.  וכך גם בעל בית המלון. הוא דרש ממחמוד לפרוע את החוב מיידית ולא, עליו לעזוב את בית המלון לאלתר.
  • בלילה ההוא היה מחמוד שרוי בדאגות כבדות.  מה עליו לעשות במצב זה?  והיה בוקר והיה ערב ובא כמנהגו לבית הקפה, והובאה לו הנרגילה, והחל לעשן פעם ופעמיים עד שנגמר הטבק בנרגילה. וכשמכין הנרגילות רואה שנגמר הטבק היה מביא לו מנה שנייה ושלישית ורביעית.
  • פנה מכין הנרגילות למחמוד ואמר :״אני רואה אדוני, שהיום, אין אתה כבכל הימים. אתה מודאג ומוטרד. אל דאגה, הרי אללה הוא נדיב (אללה כרים)״.
  • לא הרחק מבית הקפה שכן ארמון מפואר של מלך מצריים.
  • לעיתים, המלך נהג ללבוש בגדים פשוטים, על מנת שאיש לא יבחין שהוא המלך, לשבת על אחת המרפסות באחד הבתים הנמצא ברחוב צדדי, כדי להתבונן בנעשה מסביב ולשמוע מה אומרים התושבים, מה חדש במממלכה, ומה קורה בעיר.
  • והנה, ביום בו מחמוד היה מעשן טבק נרגילות במהירות רבתית, המלך הבחין בכך.
  • קרא המלך לשניים מאנשיו וצווה עליהם להביא את מחמוד. הלכו האנשים לבית הקפה וביקשו ממחמוד שיתלווה אליהם, אמר להם :״אינני מכיר אתכם,  מה רצונכם?״  ענו לו: ״אנו אנשי המלך . המלך צוונו להביא אותך לפניו״. מחמוד היה נבוך וחשש מפני האמור להתרחש אצל המלך.
  • וכאשר הגיע לפני המלך פתח ואמר:״אדוני המלך, אינני עבריין. לא פשעתי ולא חטאתי. כמו כן, אני זר במצריים״. ביקש המלך מאנשיו לצאת מהחדר, כדי שיוכל לדבר עם האיש ביחידות.
  • יצאו אנשי המלך מהחדר ונותרו בו רק המלך ומחמוד.  שאל המלך לשמו ואמר: ״מחמוד, ספר לי על כל הקשיים והבעיות אשר נתקלת בהם ומה הם הייסורים בהם אתה מצוי, כי אללה ישתבח ויתעלה, גרם לי להסתכל עליך בעיניים של חמלה ורחמים״. ענה לו מחמוד ואמר: ״שני חברים אנחנו. ידידותינו הועברה לנו בירושה מאבות וסבים ורבת שנים. כשחשבנו להתחתן, כל אחד, נועץ תחילה בחברו. אחרי הנישואין בשנה לערך, מצאתי את עצמי כאדם שאינו יודע כיצד להתחבר לאנשים ולקשור קשרי חברות עם הזולת.  לא הייתה לי היכולת לבוא במגע עם אנשים. הלכתי בטל, לא עסקתי במסחר ולא בשום עבודה. למעשה, הייתי פתי והאמנתי במה ששמעתי. לעומת זאת לחברי, מוחמד, היו הרבה מכרים, הוא התעסק במסחר  והייתי מבלה את רוב זמני אצלו.״
  • המשיך מחמוד:  ״באחד הימים, עלתה בי מחשבה שמא מוטב שגם אני אתעסק במסחר, כדי לבוא במגע עם החברה האנושית. נועצתי כמובן בחברי לגבי סוג וטיב העבודה שבה כדאי לי לעסוק.
  • חברי השיב כי בעקרון זהו רעיון טוב וביקש ממני פרק זמן על מנת לחשוב בנושא העיסוק. ואכן, כעבור מספר ימים חזר אליי חברי מוחמד ואמר: ״ אנו יודעים שלמצרים הפרעונים היה נדר שכל מי שיביא משא של מאה גמלים נוצות תרנגולים חייבים המצרים לקנות ממנו את הסחורה במחיר גבוה.  עשיתי כעצת חברי, קניתי במיטב הוני משא כבד של נוצות תרנגולים והובלתים על גבי מאה גמלים למוכרם במצריים. והנה חלפו שנתיים ימים, ואיש לא בא לקנות מהסחורה. ברבות הימים הצטברו לי חובות לבעלי המחסנים בהם איחסנתי את הנוצות וכמו כן, לבעל בית המלון. יתרה מזו, אף לא נותר לי כסף כדי לחזור לארצי.״
  • מייד לכשסיים מחמוד לספר למלך אודות צרותיו פרץ הוא בבכי מר.
  • ענה המלך למחמוד ואמר:״ אמת דיבר חברך.  הוא איננו שקרן. אכן קיים במקומותינו הנדר הזה. נדר זה חל מדי שלוש שנים, והנה החג עומד בפתח. בהתאם לנדר והצו הפרעוני המצרי, שהינו מחייב, חלה חובה ביום החג על כל מצרי שיוצא לרחוב, להניח על ראשו שלוש נוצות תרנגולים, ולראש הנשים שתיים ולראש הילדים נוצה אחת.  כל נוצה ונוצה חייבת להיקנות מהמוכר שהביא את הכמות הנישאת על גבי מאה גמלים. והחג, כידוע לך ידידי, חל בעוד שלושה חודשים ואתה צריך להתאזר בסבלנות לבוא החג״. ענה לו מחמוד:״ הוי הוד מעלתך, כידוע לך אין לי כסף אפילו ליום אחד, ואיך זה אחיה שלושה חודשים״. אמר המלך למחמוד:״ קח אלף לירות וזה יספק את צרכיך עד לבוא החג״.
  • מחמוד נשק לידי המלך, הודה לו, לקח את הכסף ויצא מלפני המלך רגוע ושמח לב.
  • המלך הוציא צו מלכותי שידע כל אחד מתושבי מצרים שביום החג הקרוב עליהם למלא אחר הוראותיו: על כל גבר לשאת על ראשו שלש נוצות ולראש אשתו שתי נוצות ולראש ילדיו נוצה אחת לכל אחד.  את הנוצות האלה יש לקנות מאיש אחד, מחמוד, ועל הקונה לקחת קבלה בשעת הקנייה והקבלה תשמר בידיו. כל אדם שייתפס ואין בידו קבלה ממחמוד, יחשב לאדם שהפר את מצוות המלך ועונשו מאסר חודשיים ימים. מחיר הנוצה נקבע על יד המלך לסך של חמשה גרושים.
  • ואכן, מנשר ברוח זו פורסם ברבים, ברחובות וכן באמצעות כרוז.
  • המלך הורה על הדפסת קבלות דוגמת בולים, ולפני החג בעשרה ימים, מינה המלך פקידי ממשלה למכירת הנוצות ומתן קבלות הקנייה.  סכומי הכסף שייאספו יהיו בחשבונות מיוחדים כדי שלא ייגנב הכסף.
  • העם המצרי מילא את פקודת המלך באהבה וברצון.
  • טרם החל החג, ומחמוד נעשה הפך לאחד מהאנשים האמידים  ביותר בממלכה.
  • כאשר הגיע החג הלך מחמוד לארמון המלך כדי לברך אותו בברכת החג.  מחמוד עמד לפני המלך, נישק את ידיו והודה לו על העזרה שנתן לו.
  • ענה לו המלך :״זו לא הייתה עזרה. זה היה נדר יקר למצרים בידיוק כמו שאמר לך בעירק חברך מוחמד. ולאחר תום חג הרמדאן בשבעים יום, יגיע חג אלאד'חה (חג הקורבן) וטוב תעשה אם תישאר לחג הזה״. והוא אכן חיכה לחג השני.  בחג הקורבן שוב הלך מחמוד למלך נישק את שתי ידיו והודה לו. הוא אזר אומץ ושאל באם מותר לו לבקש מהמלך דבר מה. המלך נענה בחיוב ואמר :״כל מבוקשך״.
  • אמר מחמוד למלך:״בקשתי ורצוני ממך, שתזכור שאני אמרתי לך שאני פתי, ומאמין לכל דבר, ואין לי ידע במסחר ואיני מאמין לאיש מלבדך במצריים״.
  • אמר המלך למחמוד :״אחרי החג, בוא אלי. אנו נהיה שותפים בעסק מסחרי. אני אקנה סחורה שאותה תוכל למכור בארצך,  בבצרה, ויהיו לנו רווחים למכביר״.
  • מחמוד הודה למלך על עזרתו בכל האמצעים, ובצאת החג בא מחמוד למלך כדי לקחת את הסחורה אשר אמורה להימכר בבצרה ברווח גבוהה.
  • המלך הקים ביחד עם מחמוד עסק לקניית סחורות וייצואם לעיראק. הם התחילו לקנות סחורות מתאימות וכעבור מספר ימים השלים המלך את קניית הסחורות, שכר ספינות להובלת המטען,  מינה את מחמוד למפקד ובעל הספינה ושכר סבלים שיחלו להעמיס את הסחורות לספינות המשא.
  • בגמר טעינת הסחורות המלך, עלה אף הוא לספינה, לחץ את ידו של מחמוד שטיפס כבר קודם לספינת המסע. המלך הורה למלחים להתכונן להפליג מהרציף. המלך לוחץ את ידי מחמוד, ומנסה להוציא את ידו מאצבעות מחמוד. אמר המלך למחמוד: ״הנח לי לרדת לחוף״.                                 ענה מחמוד למלך:״ ידידי, הוד מעלתו, אני הפכתי בעצתך לאחד מעשירי העולם.  אני זקוק לאדם נאמן ובעל יכולות כמוך שיהיה לי שומר על חיי . אינני יכול לשחרר אותך״.
  • מחמוד ציווה על רב חובל הספינה שיכלא את האדם לידו, המלך, לשלושה ימים במחסן הפחם. רב החובל תפס את ידי האיש, והוא לא ידע שהאיש הזה הוא מלך מצריים, וכך שהה המלך במחסן הפחם שלושה ימים.
  • אחרי שהסתיימו ימי המחבוש במחסן הפחם ציווה מחמוד לשחרר את האסיר, לרחצו ולתת לו בגדים נאים ללבוש.
  • התייצב המלך לפגוש את מחמוד.
  • למחמוד היו ארבעים עבדים שקנה במצריים וצווה אותם להשגיח על תנועות האסיר, בעוד המלך נשאר עם מחמוד כשומר ומשרת נאמן כביכול.
  • כאשר הגיע מחמוד עם הסחורה לבצרה, הוא פגש את מוחמד, חברו הטוב, וסיפר לו על מנהגי המצרים ואמונותיהם בנדר.
  • מוחמד מיהר לקנות נוצות כדי שיהא אף הוא עשיר כמו חברו מחמוד.
  • מחמוד החל לחיות כדרך המלכים, פתח חנויות למכר סחורותיו, והכל התנהל על הצד הטוב ביותר. הוא מינה מנהלים לסניפים המרוחקים, והקים מרכז מיוחד אליו היו המנהלים פונים ומתייעצים עמו לקנייה ומכירה של מיני טובין שונים ומגוונים.
  • מחמוד ראה עצמו כאחד המלכים.
  • וכשרצה מחמוד לצאת מהבית כדי ללכת למשרדו או כדי לטייל היה רוכב על סוס אציל. לצידו רץ ״המלך״ שהייה משרתו ושומר ראשו.
  • באחד הימים, כשהלך מחמוד לחמאם ברוכבו על סוסו ועמו ״המלך״ המצרי,  נכנס  לחמאם ו״המלך״ קשר את הסוס לצד חלון החמאם.  ״המלך״ התהלך ליד החמאם.  הוא  נפגש, במקרה, בקצין גבוה של העיר בצרה רכוב על סוס. הביט הקצין באיש המצרי אשר התהלך ליד הסוס וחשב בליבו: האיש הזה, הליכתו ואישיותו לא הולמים את דרכו של משרת. עליי לשאול אותו ולבדוק אם  צודק אני במחשבתי. התקרב הקצין פנה אל האיש ושאל :  ״ברצוני לשאול אותך שאלה ? ״
  • האיש ענה :״אם אתה הגעת במחשבותיך למסקנות בהן הרהרת, ואתה נראה לי נבון למדיי,  אזיי עתה אני אומר לך – רד מסוסך ואצדיע לך״.
  • הקצין מבצרה ירד מסוסו והאיש המצרי הצדיע לו.
  • אמר האיש לקצין:״ אנא, תן לי את תעודת הזהות שלך״. והוא הגיש את התעודה למלך והמלך כתב בה "ליד החמאם״ וחתם עליה. אמר המלך לקצין: ״שמור על התעודה הזאת לזמן שבו תתבקש להעיד״. שאל הקצין:״האם עכשיו אני משוחרר וחופשי ללכת לדרכי?״ ענה המלך:״ עליך לתת לי עשר לירות זהב ואחר כך אתה תהא משוחרר״. נתן הקצין את הסכום המבוקש למלך והלך לדרכו.
  • המלך לקח את הכסף והשאיר את הסוס ליד החמאם.  הלך לנמל ומצא כי אחת הספינות מתכוננת להפליג למצרים. הוא פנה לרב החובל של הספינה ואמר :״אתן לך עשר לירות ואעבוד כמלח בספינה כדי שתיקח אותי למצרים״. הסכים רב החובל של הספינה ולקח ממנו את הדראהם והפליג  למצרים.
  • מלך מצרים, כזכור, נהג היה להתחפש לאחד האדם הפשוט כדי לבחון את מצב המדינה ולפעמים היה נעדר מהארמון המלכותי ליומיים או יותר אבל לא הייתה היעדרותו נמשכת מעבר לשבועיים.
  • בפעם הזאת התארכה היעדרותו למעלה מארבעה חודשים.
  • למלך הייתה אישה וילדים וכאשר התארכה היעדרותו החליט מושב האומה, שאם המלך תהיה מלכה זמנית עד שיתברר גורל המלך.
  • המלך היה אהוב על עמו. הכל שאלו עליו ומחפשים אותו וכאשר הגיע המלך למצרים והלך לארמון המלכות וראתה אותו אמו לא הכירה אותו כי היה עייף ומדוכא.  כעבור זמן מה היא זיהתה את בנה.  היום השני לשובו של המלך למצרים הפך ליום חג ושמחה.  למרות זאת, כאשר שאלה אותו אמו על הדבר היעדרותו  השיב הוא :״אימי, סילחי לי, אך אינני יכול להגיד דבר בנושא זה.״
  • מוחמד, רעו של מחמוד, היה עסוק בקניית נוצות והתכונן להפליג למצרים.
  • הגיע מוחמד עם הנוצות, למצרים ואיחסן את הסחורה במחסנים יקרים, כמו שעשה מחמוד, וכן התאכסן במלון מפואר כמו מחמוד. היה יושב בבית הקפה שמחמוד ישב בו והיה מעשן נרגילה ונותן היה גמול בנדיבות לבעל בית הקפה ולמכין הנרגילות.
  • עברה שנה, חלפה גם השנייה, נסתיימה שנה שלישית והגיעה הרביעית, אך מוחמד לא  שמע  על הנדרים הפרעוניים.
  • אט אט התחיל הוא להבין את המציאות. הוא קיבל מכתב מבעל המחסנים לשלם לו את חובו וכמו כן מבעל בית המלון. באותו יום ישב בבית הקפה מודאג ועצוב. היה מעשן נרגילה ובמהירות הבזק מחסל את מלוא הטבק שבנרגילה, ואיש הנרגילות מממלא את הטבק החסר שוב ושוב.

כפי שאתם מנחשים, באותו יום, היה המלך במקרה, באותו מקום שבו היה כאשר ראה בזמנו את מחמוד.

נזכר המלך במחמוד וצווה להביא לפניו את האיש הזה. וכאשר הביאוהו אנשי המלך אמר המלך לאנשיו לצאת מן המקום ונשארו המלך ומוחמד לבדם.  אמר המלך למוחמד:״ דבר את אשר בלבך בגלוי, ואם ירצה אללה אני אעזור לך במצבך״. אמר מוחמד:״ הוד מעלתך, שני חברים היינו. והחברות הייתה מאבות לבנים ולשנינו היה ממון רב. באשר לי, אני עסקתי במסחר וידידי היה תם ופתי ואינו מכיר מכירה וקניה. יום אחד בא אליי חברי להתייעץ עמי כדי להתחיל בסוג המסחר שיעסוק בו. ביקשתי ממנו להמתין מספר ימים כדי שאוכל להדריך אותו לאיזו סוג מכירה וקנייה אבל התחלתי לשקול לעומק את הדבר, ואמרתי בלבי: אם מחמוד יתחיל לעסוק במסחר זה ישפיע עליי כי הוא תמים ונאיבי ואינו מכיר או מבין את הרמאות הנוהגת במסחר. הוא הרי יהיה ישר וגלוי בדיבורו ועליי להונות אותו ולדאוג שכספו ירד לטמיון. וכל זאת על מנת שאחלוק את כל כספי עימו. הצעתי לו לקנות נוצות, כדי שיישארו לי עסקיי ומכריי בעיר.

  • ועכשיו נוכחתי לדעת שהוא הצליח, בזכות העצה שקיבל ממני, ואילו אני ,ניצב על פי תהום.
    • ענה לו המלך:״ זה נכון כי אנחנו הפרעונים נודרים בידיוק כך, פעם לשלוש שנים ופעם לחמש שנים. הנה, בעוד שנה בקרוב יחול שוב הנדר הנזכר״. אמר מוחמד למלך כי איו לו כסף וכי הוא חב כספים לבעל המחסנים ולבעל בית המלון.  המלך הורה לתת לו אלף לירה זהב .

מוחמד לקח את הכסף ויצא מאת המלך שמח וטוב לב,  מצפה לבוא החג.

  • וכצפוי בסיפורינו זה, קרה מה שקרה למחמוד. יצאה פקודה מלכותית לקניית נוצות לכל תושבי מצרים וישימו אותם בראשם. לאיש שלש נוצות לאשה שתי נוצות ולקטנים נוצה אחת.  לאנשי הממשלה ולמשטרה ולחיילים ולפקידים יצאו הפקודות המלכותיות בהתאם, ומחיר כל נוצה נקבע לחמשה גרושים. לנוצות יהיו כרטיסי קנייה חתומים בחותם מיוחד, וכל מי שיזייף את הכרטיסים עונשו שלושה חודשי מאסר.
  • הגיע החג ופקודות המלך מולאו וכך גם החג השני.
  • מוחמד בא למלך לנשק את ידיו ולהודות לו. ענה המלך ואמר :״כל מה שצריך בוצע כרגיל.  זו חובה על העם המצרי. אין אלה, לא טובה ולא חסד״.
  • יצא מוחמד מעם המלך רגוע ובטוח שזה נדר על הפרעונים והעם המצרי.
  • מוחמד התחיל לקנות במצרים טובין שונים אשר עתידים להימכר בעיר בצרה ברווח נאה.
  • העמיס את סחורותיו על גבי הספינות, כן קנה עבדים ממצרים וחזר לבצרה ברכוש גדול.
  • כאשר הגיע לבצרה בא אליו מחמוד ושאל אותו על מה שארע לו במצרים.
  • ואמר לו מחמוד:״ אתה אחרת בשנתיים, מהי הסיבה?״ ענה לו מוחמד :״ידידי, אתה שכחת שמנהג הנדר אצל הפרעונים שלוש שנים, והשנייה חמש שנים, והפעם הזאת תהיה שלוש שנים. לך מהר לקנות נוצות כי התקופה קצרה מאד לאסוף את כל כמות הנוצות הנדרשת, מכיוון שזו כמות שאין לזלזל בה״.
  • התחיל מחמוד בקניית נוצות, והם הסכימו ביניהם שהם לבדם ינצלו את נדר הפרעונים וישמרו את הדבר כסוד כמוס.
  • מחמוד קנה נוצות במחירים גבוהים, כי פרק הזמן קצר, אסף את הכמות הדרושה ומיהר לנסוע למצרים. חשב בליבו כי הוא ינצל את זמן שהותו במצרים ויתענג בחיים הטובים שם.
  • כאשר הגיע מחמוד למצרים נהג כמו שנהג בפעם הראשונה אך הוסיף למנהגו, גאווה ושעשועים כי הוא סמך על הרווחים שישיג.
  • עברה השנה השלישית ומחמוד טובע במנעמי החיים. עברה שנה רביעית וחמישית ואזל כל הכסף שהיה לו. בעל המחסנים ביקש לרוקן את המחסנים ובעל בית המלון דרש כי יפנה את החדר לאלתר.
  • כל הכסף שנותר לו אין בו די למחיה ליום אחד.
  • אמר בלבו שהשמחה מובטחת על ידי ישיבה בבית הקפה.
  • התחיל לשבת כל יום בבית הקפה עד שקרה המקרה והנה המלך ישב בבית מול בית הקפה.  המלך ראה את מחמוד לוקח נרגילה ומעשן את הטבק במהירות רבה. נזכר המלך ביחסו אל מחמוד ומה גמל לו מחמוד על כך.
  • קרא המלך לאנשיו וצווה עליהם להביא את האיש היושב בבית הקפה והצביע עליו.
  • כעבור מספר דקות הביאוהו בפני המלך. שאל אותו המלך:״ איש, מה יש לך על לבך? מה ארע לך באמת? ייתכן ואעזור לך לצאת מהקשיים שאתה מצוי בהם״.
  • ענה מחמוד, מבלי שהכיר כי המדובר באותו המלך :״ אדוני המלך, מלך מצרים, מכיר אתה את מנהגי הפרעונים ונדריהם, שהיו בחג קונים נוצות ממי שיביא משא מאה גמל של נוצות בימי החגים ובמחיר חמשה גרושים לנוצה האחת והיה הנדר פעם בשלוש שנים ופעם בחמש שנים ונפל בחלקי בפעם הראשונה אחרי שלוש שנים, ואילו הפעם השנייה, בת פרק הזמן של חמש השנים, נפלה בחלקו של חברי מוחמד. הפעם הזאת אמורה, לפי הבנתי, לחול בתום שלוש שנים. והנה עברו למעלה מחמש שנים ולא קרה דבר.  התרוששתי ואין לי די כסף כדי לשוב לבצרה. זאת בעייתי הוד מעלתך״.
  • ענה לו המלך :״אתה צריך לדעת שלפי מנהגינו יש להוסיף שנה לנדר והשנה הנדר יחול לאחר שש שנים.
  • אמר מחמוד למלך:״ אדוני המלך הן אמרתי להוד מעלתו קודם לכן שאין לי מה שיספיק ליום אחדֿ״
  • בה בעת הורה המלך לאנשיו שיתנו לו למחמוד אלפיים לירות זהב.
  • הלך מחמוד וקיבל את הדראהם ונוכח לדעת שכל נאשר סיפר לו המלך נכון, שריר וקיים.
  • כאשר קרב מועד החגים הוציא המלך מנשר בדבר קניית הנוצות במחיר עשרה גרושים לנוצה. במחיר כפול ממה שקבע לפני כן.
  • המלך מינה פקידים למכירת הנוצות ומתן קבלות כדי שיהיה רישום מדוייק לכל החשבונות.
  • אחרי שחלפו החגים בא מחמוד לפגוש את המלך ולהודות לו ואמר:״ אדוני המלך, אני איש תם ומאמין לכל דבר ולכל מה שנאמר. כמו שנוהגים המצרים לומר ״הנדיבות צריכה להיות שלמה ומלאה״ מכאן בקשתי מהוד מעלתו שכבודכם יקנה עבורי את הסחורה אשר תימכר בבצרה:
  • וכך עשה המלך. מקץ יומיים בא מחמוד למלך, והפעם, המלך בלבושו הרשמי, יצא עמו לבתי המסחר וקנה לו סחורות לפי עצת הסוחרים, שכר לו ספינת משא וכן ספינה מיוחדת למחמוד לבדו כדי שתהיה לו הפלגה נוחה.
  • וכשסיים המלך את הקנייה והעמסת הסחורה אמר המלך למחמוד אתה היום אורח ביתי ומחר אתה אורח של העם המצרי. וכך היה. בלילה הראשון התארח בבית המלך. את היום השני עשה המלך יום חג וחופשה רשמי לכבוד האורח.
  • בלילה השני התקיים האירוח ברוב עם.
  • למלך הייתה אם קשישה בת 85 שנים, והנוהג היה שבימי חג רשמיים ואירוח לכל, הייתה יושבת היא במקום מיוחד המשקיף על כל האולם אשר בו מתאסף הקהל כדי לצפות בתנועות העם ולדעת האם הם מרוצים מהמלך אם לאו.
  • בחצות הלילה, כאשר ישבו המלך ומחמוד ליד שולחן הכבוד שבאולם, וכל הקהל מברך את האורח, קם המלך ממקומו, לקח את החרב בידו ובא אל הורתו ואמר לה: ״הוי אימי הורתי, את יודעת  שלבבות המלכים נתונים בידי אללה יתעלה״, השיבה לו ״כן״, אמר לה :״הוי הורתי, אללה שם בלבי את שעליי להגיד לך. חש אני כי יש משהו חריג. אמרה לו:״ בני, זה שנים רבות שאין אני שומעת מפיך מלים מוזרות, ואילו עתה מדבר אתה במלים בוטות״.  אמר לה :״הורתי! אני מדבר אתך ברצינות ועכשיו עלייך להתחנן ולהתפלל לאללה שייעתר לך, כי אללה מקשיב ונענה״. אמרה:״ דבר, מה אתה רוצה ממני״.
  • אמר לה: ״את יודעת שאימנו שרה, הייתה בגיל תשעים שנה כאשר, ישתבח שמו ויתעלה נתן לה חלב כדי להניק את בנה יצחק. אני עכשיו מבקש חלב משדייך וזה דברי״
  • ״אני אמתין רבע שעה ואם הבורא, ירומם ויתעלה, לא יחון אותך –  כי אללה ישתבח ויתעלה הוא חנון ורחמן שברחמנים למי שהוא שבע רצון ממנו – ולא ייעתר לתפילתך, פירושו של דבר שהוא לא שבע רצון ממך, ואני אחשב כאחד הילדים הלא חוקיים, הרי שאז עליי להרוג אותך ואחר כך אהרוג גם את עצמי. כך, אפנה את הדרך לאדם נקי כפיים ובר לבב, ישר והגון אשר ישלוט במדינה לטובת ורווחת תושביה״.
  • לאם המלך לא נותר בלתי אם להתפלל לאללה שייעתר לה, כי כלה ונחרצה היא מאת בנה.
  • היא התחילה להתפלל לאללה, בחשבה שהיא הולכת לקראת מותה, ורצתה שמותה יתחיל במצוות התפילה.  וכשהיא עמדה והתפללה חשה ששדיה מתמלאים חלב.  לקחה כלי וטפטפה בכוס שהתמלא לכדי רבע כוס.
  • המלך לקח את כוס החלב והריח אותו והיה ריחו טוב שבבשמים, נשק את ידי אמו וירד אל האורחים ונתן את הכוס למחמוד להריחו.
  • אמר מחמוד למלך :״החגיגה שערכת לכבודי לא תשווה ולו במעט להנאה מהרחת הבושם הטוב הזה״.
  • וכך אמרו גם כל השרים אחד אחרי האחר, וכל הנוכחים ביקשו להתענג מריח הבושם הטוב.
  • לקחו כוסות טפטפו טיפה בכל כוס ונתנו להריח לכולם.
  • החגיגה נמשכה כל הלילה. סופה היה טוב מראשיתה, עד עלות השחר. אז פנה המלך למחמוד: ״ברצוני לערוך חגיגה מפוארת והמונית, דוגמת זאת שחווית פה, בעירך בבצרה. אני אתן לך מכתב למלך בצרה כדי שיעזור לך להכין את הדרוש לחגיגה כמות זאת אשר אני ערכתי לכבודך, וכאשר תערכו את החגיגה, אתם תודיעו לי כדי שנבוא אני ושריי וכל נכבדי מצריים. האם אתה מסכים לכך״. אמר מחמוד:״ אני בשמחה אערוך את החגיגה הזאת ואתכבד בך ובשריך כדי שתהיו אורחי עירנו ואורחיי״
  • עם בוקר לוו אותו לספינה ונפרדו ממנו. לאחר שהגיע מחמוד לבצרה נתן מחמוד את המכתב למלך בצרה בו מבקש מלך מצריים ממלך בצרה לעזור למוחמד לארגן את החגיגה.
  • וכך התחיל מחמוד עם בואו לבצרה לארגן את החגיגה כמו החגיגה שנערכה לו במצריים.
  • והכין באולם מקום שתשב שם גם אימו.
  • וכשסיים את ההכנות, בעזרת מלך בצרה, הודיעו למלך מצרים על היום שנקבע לחגיגה, בהזמנה רשמית, ששוגרה ממלך בצרה למלך מצריים.
  • מלך מצריים קרא לחלק משריו ומנכבדי העיר להשתתף בחגיגה שעורך מחמוד בעזרת מלך בצרה, וכשהגיעו האורחים לבצרה הם התארחו אצל מלך בצרה.
  • ביום החגיגה התאספו יחדיו המלכים, השרים והנכבדים.  מחמוד ישב באמצע בין שני המלכים.
  • בחצות ביקש מלך מצריים את חרבו. מלך מצריים כבר הודיע מזה כבר למחמוד אודות המבחן שהוא אמור לקיים לאימו בשעת החגיגה, בדומה להעמדה בניסיון  שקיים המלך לאימו הוא.
  • פנה מחמוד לאימו והודיע לה כי אם אללה לא יחון אותה וייתן לה חלב, פירוש הדבר שהיא תיהרג והוא יהרוג את עצמו בחרב הזאת.
  • כששמעה אמו את המלים האלה הזדעזעה ורעדה וביקשה מאללה שירחם עליה וייתן לה חלב כמבוקש. ואכן, מה רבו מעשיו של בורא עולם?. והנה נהיה לה חלב, היא מזגה את החלב לתוך כוס, וראו זה פלא! הייתה כמות החלב שנאסף כפליים מכמות החלב של אמו של מלך מצריים, אבל ריחו של החלב הזה היה מבחיל.  ההפך מריח החלב של אמו של מלך מצריים.  ואללה ישתבח ויתעלה שמו חנן את אמו של מחמוד, כי היא חפה מפשע, אך החלב שלה לא דמה לחלב של אמו של מלך מצריים.
  • וכהריח אותו מחמוד מצא שריחו דוחה, מבחיל ומאוס ואמר בלבו: לא ייתכן שיש אשם באמו כי הבורא רחם עליה ונתן לה חלב, אולי אני מצונן, ואיני מרגיש בריח אין סיבה אחרת.
  • לקח את כוס החלב מיידי אמו והודה לה. הוא הביא את החלב למלך מצריים, וכאשר לקח המלך את החלב והריחו אמר המלך:״ אשריך מחמוד על החלב הזה. ריחו של חלב זה טוב מהחגיגה הזאת כולה״.
  • הגישו את החלב למלך בצרה, וכמובן שזה האחרון לא העז לדבר בגנות החלב מאחר שמלך מצריים שיבח אותו, וכך גם השרים והמכובדים, כולם למקטן ועד גדול, שיבחו את ריחו למרות שנגעלו ממנו.
  • בקרב הקהל החלו האורחים הרבים לתהות. מדוע הגישו לנו את החלב הדוחה הזה? הייתכן והמלכים פשוט רוצים להיפטר מאתנו ולהביא ליציאתינו מאולם החגיגה? אבל הם יכלו הרי לגרש אותנו מבלי לתת לנו להריח את הריח הנוראי הזה, אשר פגם באופן נחרץ בכל הנאותינו מהחגיגה״.
  • מחמוד הבחין כי דברי הקהל שונים לגמריי מהדברים ששמע מהקהל במצריים.
  • הוא הבין. החלב  קלוקל. לא טעם לו ולא ריח.
  • והוא חש בתחושת מועקה ובושה תהומית.
  • הוא גמר אומר בעצמו כי אין זה מכובד ולא ראוי שיחיה יותר.
  • הוא עלה למרומי האולם ושמט את גופו  לקרקע, ונפל מת.
  • הנוכחים בחגיגה החלו לעזוב את המקום.
  • מלך מצרים עלה לבימת הנואמים וביקש מהקהל שלא לעזוב את האולם, וקרא מעל הבמה בשם הקצין אותו פגש באקראי כשהמתין ליד סוסו של מחמוד ליד החמאם.
  • הקצין קם ואמר:״ אני הוא הקצין הוד מעלתך, וזו תעודת הזהות שלי אשר חתמת עליה אחרי שרשמת את מספרה ותוכנה״. אז ביקש המלך מהקצין לעלות לבימת הכבוד ולספר לקהל אודות פגישתם.
  • הקצין סיפר את כל מה שקרה ועל עשרים הלירות שנתן למלך באותו המפגש.
  • בתום דברי הקצין סיפר המלך לתושבי בצרה ולמלכה, מי היה מחמוד זה,מה היה החסד והטובה שעשה עימו המלך, ואיזה רוע וכפיות טובה השיב מחמוד למלך מצרים.
  • מלך בצרה, שריו ותושבי העיר נתבקשו לטכס עצה ולהחליט מה ייעשה עתה, והם החליטו, פה אחד, שכל רכושו של מחמוד וכספו יוחרמו לטובת אוצר ממלכת מצרים. וכך היה.
  • מלך מצרים ושריו חזרו למקומותיהם והם חיים ביושר ואולי אף באושר עד עצם היום הזה.
  • חיו בטוב, הקוראים והשומעים.
  • ***************
  • וזה פירושו
  • האדם פועל על פי מצפונו הוא, ואין המצפון ניתן לשינוי, שהרי המצפון והמוסר טבועים הם באדם בעמקי רוחו ונשמתו.
  • ועל זה אומר המשל הערבי
  • ״ארור האדם המסב שאט נפש להוריו״.

סיפור מספר ארבע מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל.

סיפר וכתב: נעים סמוחה, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

 

***************

 

כי באמונה הם עושים  –  אדיקות יתר ומעלליה

 

היה היה איש ושמו חסן, עשיר בידע ובממון והיה מהאנשים בעלי המעמד הגבוה שמתגאים בהם תושבי עירם.

היו לו עובדים-שותפים רבים, להם נהג לתת כסף לעסקאותיהם המשותפות. עבודתם הייתה סחר בטובין. הם היו עוסקים בקניית ומכירת סחורות שונות והרווחים היו נחלקם שווה בשווה. מחצית לחסן ומחצית לעובד השותף.

חסן היה יושב עם הזקנים כדי לדעת על ניסיון החיים שלהם ועל מה ששמעו מאבותיהם. ביום מן הימים כאשר חסן ישב עם זקני העיר אמר לו אחד הזקנים: "חסן, אתה עכשיו בגיל מתאים לנישואין ואנחנו נייעץ לך להתכונן לנישואין".

ענה חסן:״אני מסכים, אבל אני חפץ באישה שיהיה לי ממנה שקט נפשי״. אמר לו אחד היושבים במקום :״אני מכיר את אחד החכמים בעירנו, ולו בת יפה ומלומדת והיא אדוקה מאד בדת ומקיימת מצוות. אתה רוצה שקט נפשי. והרי אלמנט יסודי בדתות הינו מידות טובות.  כמו כן חייבה הדת את הנשים לכבד את בעליהן וזה מוכר בכל דת״.

חסן הסכים לכך ואמר לו :״אני מרוצה. אנא התחל לטפל בנושא וכאשר יסכים החכם לתת לי את בתו כדי שאנשא לה, הודיעני״.

וכך היה, הלך הזקן לבית החכם וביקש את יד בתו לחסן. כאשר שמע החכם את דברי הזקן אמר לו :״אגש לבתי ואומר לה שחסן, הידוע כבחור מלומד ועשיר, ביקש את ידך באמצעות אחד מאנשי העיר״.

פנה החכם לבתו והודיע לה על כך. היא ענתה לאביה ואמרה כי אכן שמעה היא מזה כבר אודות הבחור חסן ועל אפיו הטוב.

״אני אסכים להתחתן עמו, אך זאת בתנאי שיעקור את עץ השיזף הנמצא בביתו ויסגור את הבית כולו, כדי שהעופות והציפורים לא יוכלו להיכנס לתוכו. זאת משום שבין העופות ישנם גם זכרים. אני רוצה להתהלך בחופשיות מלאה כשאהיה בתוך הבית ואם יראני זכר כלשהוא כשאינני מכוסה כדבעי הרי שזה יהווה  עבירה על חוקי דתינו הקדושה״.

האיש הזקן חזר לחסן עם תשובת החכם, אבי הנערה.

עץ השיזף היה יקר וחשוב מאין כמותו לחסן. באסלאם, ובעיקר אצל השיעה, עץ השיזף היה למעין עץ קדוש. כשנפטר אדם היו לוקחים עלה מעץ השיזף, טובלים במי הטהרה בהם רוחצים הם את גופת המת ומטהרים את המנוח. עץ השיזף נחשב אצלם כמטהר הטומאה.

מכריו של חסן לחצו  עליו כי ייעתר לתנאי עקירת עץ השיזף.

ולבסף אכן כך עשה חסן. הוא עקר את עץ השיזף וסגר את הבית הפנימי זאת אומרת "החרם" מעון הנשים (אצל הערבים העשירים הבית היה מחולק לשניים בית ההארחה ובית ה"חרם" (הנשים). בית ההארחה היה לאורחים ובית ה"חרם" למשפחה.

כאשר עקר חסן את עץ השיזף והשלים את ההכנות הדרושות ל"חרם" התחתן חסן עם בת החכם והכל חזר להיות, כמעט, כרגיל.

חסן החל ליתן את תשומת ליבו לכמה עובדות. הוא אדם מיוחס, אמיד ומלומד. ובנוסף, הוא הרי חתן של החכם הגדול.

רם לבבו של חסן. אט אט התחיל יחסו לזולת להשתנות. הוא אף פנה לעיתים לשותפיו בעסקיו במסחר בקשיחות.

חסן לא היה יותר כתמול שלשום.

ביום מן הימים, שעה שניהל חסן משא ומתן במספר עסקות של קנייה ומכירה עם אחד העובדים השותפים שלו ברכישת סחורות, פנה העובד  לחסן ואמר: "חסן, אל תתגאה בכספך ובמעמדך. הן גם אני שמתי חלקי בסחורה הזאת, כרבע מהסכום, ואני שותף לכל הפסד. כמו כן אני יגעתי בקניית הסחורה ואני רוצה שיהיו לי רווחים רבים ככל האפשר תמורת העמל שעמלתי ואינך יכול להכריח אותי למכור את הסחורה עכשיו. אתה רוצה להרוויח לבדך מהסחורה, איני מסכים לכך".

אמר חסן לעובד: "הכיצד זה מעז אתה לדבר אתי בביטוים כאלה. האינך  מתבייש להתנהג כך עמי?". ענה לו העובד :״ וכי מדוע אתבייש לבקש את זכויותיי.  ובמה אתה מתגאה? אני מכיר אותך היטב.  יודע אני מי אתה. אילו הכרת את עצמך ואת אישיותך, לאחרונה, היית מתבייש מעצמך ולא מתנהג כך עם הבריות״.

השותף המשיך ואמר ״חסן, ידוע שיש לך ממון. ובלעדי הממון אין לך דבר.  וזו סיבת התנשאותך״.

חסן, מן הסתם, כעס ורגז מאוד.

הוא פנה לעובד השותף ואמר:״האם אני משוגע, ואתה בעל השכל המושלם? האם אתה יודע מה עונשך על התנהגותך ודבריך?״.

״ כן, אני יודע מה עונשי. אם אמרתי דבר שקר, מוכן אני להקריב את ראשי. בל נא תשכח. אני יכול להוכיח לך מה שאמרתי, ואז תווכח במו עיניך ותחוש את הבושה לה אתה ראוי״.

חסן נאות להתמודדות.

הם הסכימו על תנאי ההתמודדות. בהתאם לכך קבעו כי אחת משתיים.

א. או שחסן יאלץ למסור את כל רכושו לשותפו, כמו גם את אשתו.

ב. או שחסן יקבל את ראשו של עובדו שותפו.

וכך הושלם ההסכם ביניהם, כתבו וחתמו חוזה וזמן הביצוע נקבע למועד שלושה ימים.

 

העובד השותף היה ידיד (מאהב) של אשתו של חסן.

הוא נהג לבוא מדי יום חמישי לביתו של חסן ועמו שני בקבוקי עארק.  כידוע  העארק, אצל המוסלמים, הינו אחד מהאיסורים החמורים באסלאם.

כשהיה נכנס לביתו של חסן היה יושב עם אשתו של חסן באחד החדרים, שותים עארק, ובצהריים, אהובתו, בת החכם, מגישה לו ארוחת צהריים וסועדים יחדיו.

בת החכם האדוקה הייתה יושבת עמו בבגדים שקופים.

גם העובד השותף היה נתון במצב המתאים לשיכורים. הם חיכו, מידי שבוע, בערגה, למפגש הבא.

כשקרב יום ההתמודדות, הוא בא לבית אהובתו וחשף בפניה את דבר  החוזה שנכרת בינו לבין בעלה חסן.

כשראתה את החוזה שמחה מאוד. היא הציעה לאהובה לשלוח את אחד המשרתים לקרוא לחסן על מנת שיראה בעיניו מה קורה ומתרחש בביתו,  וכך יוכלו השניים להיפטר ממנו מוקדם אף יותר מהמתוכנן.

״הוא אדם ארור. אינני אוהבת אותו כלל״.

וכך עשו. שלחו את אחד המשרתים לזמן את חסן שישוב לביתו.

הגיע חסן לביתו ונכנס בפתח הדלת. אחד המשרתים הודיע לאשתו שחסן הגיע. ביקש חסן לגשת לחדרו, אך אחד המשרתים פנה אליו ואמר :״ אדוני, אל נא תיכנס לחדר אשתך, כי יש עמה גבר בחדר״.

התפלא חסן, נכנס לחדר וראה את שותפו כשהוא יחד עם אשתו ושניהם מעורטלים.

 

אז אמר חסן לפועל :״ בסדר. ניצחת בתחרות. עכשיו יש לך כל מה שיש לי, אין לי עתה אלא להגר מהעיר הזאת ןלחיות את ימיי בעיר אחרת ״. וכך עשה.

 

חסן עזב את עירו, ונעשה דרוויש (נווד), נע ונד לילות וימים עד שהגיע לאחת הערים.

בחצות הליל נכנס הוא לעיר ושוטט ברחובותיה.

לפתע נשמעה צעקה "גנבים". הוא נבהל מפאת הצעקה והחל לרוץ עם הגנבים.  השומרים רודפים אחריהם ופוצעים את חסן.

הוא נתפס, פצוע, בידי השומרים.

כשעלה השחר לקחו את חסן לחקירה. אמר לו קצין החקירות:״ גנב, אמור לנו מי הם הגנבים אשר היו אתך״. אמר חסן לקצין החקירות:״ אני עכשיו פצוע. לא אומר לכם דבר על הכנופיה עד שאבריא ואז אומר לכם את כל  שאני יודע״.

כשהיה חסן בבית המעצר התחיל לשאול אודות חכמי העיר. האנשים מסביבו סברו שהוא שואל אותם כדי שאחד החכמים יציל אותו מהמאסר.

חסן רצה לדעת מי הם החכמים, כי הוא פקפק בחכמים, וחשד כי המכונים ״חכמים בדת״ אינם אמינים כלל  ועיקר.

אחד האסירים פנה לחסן ואמר: "חסן, יש רק אחד שיוכל להציל אותך והוא גדול החכמים, אנואר אלסדאת שמו, והוא מנכבדי הדת ומתפלל בראש הציבור. הוא כל כך אדוק באמונתו שחרף העובדה שהוא כבר התפלל בראש הציבור, שב הוא מייד לביתו ומתפלל שנית. יש בביתו חדר ובתוך החדר יש חדר שני שהיה מתפלל בו כדי שלא יפריעו לו ולא ישמע רעשים. וכמו כן היו לו עכסים ברגליו שתלויים בהם פעמונים כדי שבשעה שהוא יתהלך הנמלים והחרקים ישמעו את הדי הפעמונים ויכנסו לחוריהם וכך יציל את נפשו מחטא כי הלא הם ברואיו של אללה.

שמח חסן לשמוע על החכם הזה ומעלותיו ואמר בלבו :״החכם הזה הוא ראש כנופיית הגנבים״.

כשהבריא, הביאו את חסן בפני קצין החקירות :״ אתה החלמת מפצעיך. ספר לנו על כנופייתך״.

אמר חסן לקצין :״אני לא אמסור שום מידע אודות הכנופיה אלא רק לאחר שתפגישו אותי עם השר״.

חסן עמד במיריו ולבסוף הוא אכן הובא בפני שר המשטרה.

אמר השר :״אמור את דברך ללא שיהוי כי בן מוות אתה״.

ענה חסן כי הוא נכון למסור את כל המידע, אך זאת לאחר שיצאו כל הנוכחים שבמשרד.

השר ציווה על כל הנוכחים לצאת.

אמר חסן לשר:״ אדוני השר, ראש הכנופיה שלנו הוא החכם הגדול ושמו אנואר אלסדאת״ . כששמע זאת השר אמר לו:״ שתוק, ארור״.

אמר חסן :״ אני דובר אמת. אם רוצה אתה לגלות את הגנבות הרבות עליך לערוך חיפוש בבית החכם הגדול ואז יתברר לך שאמת דיברתי״.

אמר השר לחסן כי עליו להודיע זאת למלך. והיה ואחרי החיפוש יסתבר ששקר בפיו, דבר לא יעזור לו ואחת דינו . מיתה.

נתן חסן את הסכמתו שכן בטוח היה במה שאמר.

השר ציווה להחזיר את חסן לבית הסוהר עד שיודיע לו המלך מה לעשות.

המלך הורה לשר כי עליו לקחת את הארור הזה אתו לבית החכם, ולערוך חיפוש בבית החכם.

השוטרים הובילו את חסן, תחת שמירה הדוקה, לבית החכם והתחילו בעריכת החיפוש.

חיפשו באולם האורחים, ואפילו בבית הנשים, זאת אומרת הבית הפרטי של משפחת החכם, ולא גילו דבר.

פנה השר לחסן ואמר :״האם יש מקום נוסף שאתה רוצה לחפש בו?  מחר  תהיה בין המתים ואיננו רוצים שיהיה לך איזה שהוא צידוק״.

השיב חסן בהן, והצביע על המקום בו החכם מתפלל את תפילותיו הפרטיות.

נכנסו חסן והמחפשים לתוך החדר הפנימי שהיה מרוצף במרצפות שיש, הסתכל על המרצפות וראה מרצפת שיש בפינת החדר. הרים אותה וראה מתחתיה סולם על הקיר. ביקש חסן מאחד השומרים להוריד אותו וכשירד הוא מצא במחבוא ערימות של זהב ויהלומים.

ביקש חסן  מהשר לראות במו עיניו מה נמצא בתוך המחבוא.

לנוכח האוצרות הגנובים שנתגלו בחדר מחבוא זה, פנה השר לחסן וביקשו להתלוות אליו לארמון המלך.

משהגיעו לארמון ביקש המלך מחסן לגלות גם את שמות יתר חברי הכנופייה.

אמר חסן למלך:״ הוד מעלתך, אני זר במקום זה. אינני מכיר פה איש״.

וסיפר את כל קורותיו למלך :״ אשתי היתה אדוקה. היא אף התנתה את הסכמתה להינשא לי בכך שאעקור את עץ השיזף, המקודש,  בכדי שלא יראו אותה הציפורים הזכרים שעל העץ, כי זה נחשב חטא בעיניה״.

המשיך ואמר:״ הדבר דומה לחכם הגדול, אנואר אלסדאת, שהיו לו עכסים שתלויים בהם פעמונים שיהדהדו בהליכתו והנמלים והחרקים ישמעו ויברחו ויכנסו לחוריהם וכך הוא נשמר מחטא. מכך הסקתי שאין הוא אלא בוגד בדתו ובמצפונו, בידיוק כמו אשתי האדוקה״.

 

************

 

מוסר ההשכל של הסיפור הוא

אדיקות יתר הינה סימן מובהק להעמדת פנים, בניסיון להסתיר מעשים פסולים ומגונים.

סיפור מספר חמש מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל.

סיפר וכתב: נעים סמוחה, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

ערך: אריה סמוחה, לונדון

 

******************

 

על תרמית ובגידה

 

זה לא מכבר דרו תחת קורת גג צנועה, אחות ואח, שהיו דלי אמצעים.

שם האח היה שיח' עצפור ושם האחות היה מוליה הואשה.(שיח' משמעו חכם צעיר ומוליה פירושה אישה אדוקה ומשוררת צעירה).

שיח' עצפור היה בן שלושים ואחותו הייתה מבוגרת ממנו. השיאה עצה האחות לאחיה: ״הקם לך עסק זעיר. לא די לך מלהתקיים מן הקצובה שהרשויות מעניקות לך מכספי המעשר של הזכאת ? (זכאת  הינו אחד מעמודי התווך באסלאם, מעשר המוטל על העשירים ומחולק לאביונים).  האם יאה לך לחיות את חייך בגבולות הקצבה ? הלוא  לבעלי מקצוע או עסק קיימת האפשרות לפרוץ את גבולות המעשר ,ולנוכח כישוריך, השמיים הם הגבול״ .

לאחר הירהורים ושקידה על תכנית  עיסקית, שיח' עצפור  אזר אומץ, כינס את כל ההון שהיה ברשותו, מינף את ההון שעמד לרשות אחותו ופתח חנות כדי להתפרנס ממנה.

האיר  לו המזל פנים וחנותו הייתה מבין החנויות שזכו להצלחה מרובה.

שיח' עצפור ראה ברכה בעמל, והוא לא חסך מאמצים.

היה נמנע בשעת הצהריים מלשוב אל ביתו ולסעוד צהריים, משום שלעיתים תכופות היו פוקדים את חנותו לקוחות גם בצהריים.

כאשר ראה שיח' עצפור שהעסק מתנהל כהלכה, החליט כי הגיעה השעה להעשיר את אופני הצריכה בביתו והחל לקנות בשר ,דגים ופירות  אורגניים, ולאחר מכן אף עיצב מחדש את  הריהוט בביתו. ימים  של שקט נפשי, נועם  ועדנה  שררו בבית בו שכנו הוא ואחותו הואשה.

לאחר מנוחה קצרה על זרי הדפנה, צפה במוחה של הואשה השתוקקות מחודשת  לשיפור באורח החיים .

פנתה לאחיה ואמרה: ״שיח' עצפור, הלוא אתה היום בן למעלה משלושים שנה ואני קרובה לשלושים וחמש. באשר לנישואין, אין זה נראה אפשרי  בעבורי לנוכח גילי המתקדם, שהרי איכה אבוא אל איש ואבקש את ידו?תהא זו בבחינת בושה עבורי. לעומת זאת,  יכול אתה לבקש ידן של רבות מן הבנות. לכשתימצא בת זוג מתאימה, התחתן אתה, ונקווה כי תענינה תפילותינו להעמדת צאצאים לאבותינו.״

לאחר מחשבה קצרה ענה האח והיקשה:״כאשר אתחתן, אפשר ותהיה תחרות  סמויה בינך ובין העלמה שתואיל להושיט לי את ידה, ומה יעלה  אז בגורלך?״ ענתה לו הואשה : ״הסכת ושמע נא לי אחי צעירי. אל תפחד כלל חשוב חיובי ותראה  כי  טוב יתגשם .

לאחר התלבטות קלה, שח  שייח עצפור לאחותו :״ארסי נא לי עלמה חסודה, ואת תהי אחראית לכל אשר יקרה לאחר מכן״. ללא היסוס ענתה הואשה :״נחושה אני למצוא לך אישה לנישואין, והיה אם יאונה לי רע מנישואיך, אשא לבדי באחריות  על כך.״

 

ניאות שיח' עצפור לקבל את רעיון הנישואין, לאחר שהואשה קיבלה על עצמה את התנאי שהתנה עמה.  וכך התחילה הואשה לתור אחר עלמה  חסודה לאחיה, שתתאים לו, אך שתוכל אף היא לחיות עמה בשקט ובשלום .

משכה את תשומת לבה של האושה עלמה אחת והיא בת עשרים וחמש ושמה עואשה. היתה עואשה אדוקה בדתה, יודעת קרוא בקוראן ובקיאה בפרשנותו בצורה ורסטילית. התעלתה בידענותה והיתה מטיבה קרוא תפילות האבל הדתיות על הריגת חוסיין ואחיו ובני משפחתו.  (זהו מנהג רווח אצל בני פלג השיעה ).

בחלוף פרק זמן קצר, שמה פעמיה המוליה הואשה אל הורי עואשה בכדי לבקש את ידה של עואשה שתהיה אישה לאחיה שיח' עצפור.

ההורים האדוקים הללו קראו לבתם והודיעו לה מהו מבוקשה של מוליה הואשה. ללא היסוס הביעה עואשה את הסכמתה להיות לאישה לשיח' עצפור.

נגשה הואשה לאחיה ואמרה לו: ״עלה בידי  לארס לך אישה אדוקה הבקיאה בקוראן״ . השיב  לה : הבי את  דיברתך כי נותנת את את חסותך המלאה, כי היא תהא לי לאישה, והיה אם יקרה דבר  אשר לא ימצא  חן בעיניך, את היא   הנושאת באחריות, לאללה ולכלל החברה הסובבת אותנו״. אמרה לו :״על דיברתי , קיבלתי עלי.״

וכך היה, שיח' עצפור התחתן עם העלמה עואשה. התגוררו בבית אחד שלושתם. מקץ תקופה בת כשנה החלו להתהוות שסעים ומריבות בין הואשה לעואשה, ששיח' עצפור לא היה יכול לשאת.

בכדי להמנע מהן, היה יוצא השכם בבוקר לעסוק בחנותו, וחוזר מאוחר בערב. היריבות בין עואשה והואשה נמשכה ששה חודשים, אך לא היה בה כדי  לעניין את שיח' עצפור.

יום אחד החליטה עואשה לספר לו על מערכת היחסים הקלוקלת, הסכסוכים והאיבה ששררו בינה ובין הואשה. כאשר הגיע  עצפור לבית בערב כדי לנוח מעמל היום ולסעוד את ארוחת הערב במנוחה, סיפרה לו עואשה אודות  ההתנהלות הטורדנית והמייגעת בבית במשך היום.

פנה  עצפור להואשה אחותו והטיח בה: ״הלוא ידעת את אשר יגורתי מפניו, ומה שצפיתי ושיערתי כי יבוא אכן בא. כאשר אמרתי לך הניחי לי מרעיון הנישואין לא  הרפת ,ולא יהא מנוס  עכשיו  אלא  לגרש את אשתי.״

ענתה הואשה לעצפור:״והיה אם תגרש את אשתך, יאמרו הבריות כי  הגירושין האלה הינן תולדה ישירה של קנאת אחותך באשתך, שהרי אני בחזקת רווקה זקנה, וזה מה שסביר להניח כי החברה תסיק בנסיבות האלה. על כן , עדיף  לך  לשכור או לקנות בית אחר ואני אשאר  פה בגפי״.

רעיון קניית בית חדש קסם לעצפור. הוא פנה לאשתו וביקש ממנה לחפש בית לקנותו. עואשה החליטה לתור אחר בית שיהיה הולם לה לרווחתה וכשמצאה בית כלבבה, חשה להודיע לעצפור. וכך מיהר עצפור לרכוש את הבית  והזוג עבר לדור בו, והואשה נשארה בגפה.

 

עשה לו מנהג עצפור, והיה מקפיד בו מידי יום ביומו. כשהיה יוצא מדי בוקר קונה  היה תחילה את המצרכים הביתיים השוטפים, שולח אותם אל ביתו עם אחד הסבלים,  ורק לאחר מכן היה פותח את חנותו .

אך כאשר שב אל ביתו בתום יום העבודה המייגע, כדי לסעוד רעבונו בארוחת ערב, לא היה הוא שבע רצון מן הארוחה .

לא פעם, דל היה המרק ומנת חלקו היתה רק שאריות ועצמות. הפירות לא  היו בנמצא ואם כבר היו, הם החלו להבאיש ולא היו ראויים למאכל.

שאל עצפור את עואשה: ״מדוע מנת חלקי נטולת בשר ומדוע אין הפירות שאת מגיש ראויים  למאכל?״

ענתה  עואשה :״שיח' עצפור יקירי, צר לי עליך !  מידי יום הואשה אחותך באה אל ביתינו ונוטלת את הבשר העסיסי ומותירה רק עצמות. כך עושה היא גם לפירות המשובחים ומשאירה פירות באושים שאינם ראויים. כך  מעוללת היא גם לקמח ונותר רק הג'ריש״.

נד בראשו  עצפור, וביקש מעואשה לבל תגער בהואשה והוסיף: ״אגדיל את מכסת קניות מוצרי המזון״ .

וכך עשה הלכה למעשה. עצפור הוסיף לכמות האוכל שהיה קונה, אך דבר לא השתנה. עצפור הבליג וגילה סובלנות לנוכח  התזונה הדלה.

בהתקרב החג, קנה עצפור כפליים מצרכים. אף על פי כן, כשבא עצפור לאכול כמנהגו את ארוחת הערב החגיגית, מצא להפתעתו כי לא זכה  לארוחה עשירה יותר מאשר בכל יום. קרא לעואשה והקשה עליה: ״אפילו ביום החג הארוחה  נותרה כמו בכל יום, והרי  קניתי כפליים מצרכים מאשר בכל יום?! השיבה עואשה לעצפור :״הלוא אתה ציווית עלי שלא אמנע מהואשה דבר.״

כעס מאוד עצפור וגמר אומר בליבו לפנות להואשה ולגעור בה על אף שימחת החג.

חש עצפור לבית אחותו והוא כעוס מאוד.

אולם הואשה לא היתה מודעת למצב שהתפתח. זה זמן ארוך למדי שהיא  אף נמנעה  מלבקר את ביתו של עצפור.

לעואשה היה מאהב. היה  הוא עושה דרכו מידי יום לבית עצפור ומביא עמו בקבוק עראק. היו עואשה והמאהב שותים לשוכרה, אוכלים את כל המאכלים שהביא עצפור, משתעשעים, רוקדים ויושבים לבטח בתחושת נירוונה וחופש מלא.

כאשר אץ עצפור אל הואשה והוא טעון בתחושת כעס, הוא היה מודע ליכולותיה העל טבעיות .

התלונן  עצפור בפני אחותו:״ לפנים, תמיד היית דואגת לרווחתי ולמזוני . חלפה שנה תמימה, ובשר לא בא אל פי !  והנה, על אף שהכפלתי קניות מוצרי המזון לכבוד החג שבא עלינו לטובה, עדיין נותרתי עם שיירי עצמות ופירות מצומקים. מה הגורם למהפך ביחסך אלייך? .מדוע אין את  נוהגת עימי  בהגינות?!״

ענתה לו הואשה:״ מכאן ואילך אין מי שיחמול עלי מלבדך. ועכשיו תנוח נפשך.  התאזר נא בסבלנות, ועוד מעט קט תהא שבע רצון״. הגישה לו כוס קפה והוסיפה: ״יש באמתחתי כבש וממנו תוכל לאכל בשר עסיסי כאוות נפשך, וזאת  יוגש  לך בתוך  חמש דקות״.

אמר לה עצפור: ״ אהיה  לך אסיר תודה אם אכן יתממש כדבר הזה״. ענתה לו ״:תחזה נא עיניך בהשתלשלות שאגולל לפניך״.

קראה הואשה לכבש צולנג'אן. התייצב בפניה הכבש ואמר:״ הנני״.

אמרה לו :״שחט את עצמך, פשוט את עורך, היגזר לנתחים, והנח אותם בסיר״. פנתה הואשה לעצפור ושאלה להעדפתו לגבי אופן הבישול של הנתחים. השיב לה:״אני מעדיף אותם מטוגנים״. צוותה על נתחי הבשר שבסיר :״היטגנו״ וחיש טוגנו, נוצקו בצלחות והוגשו לשולחן על מגש.

אמרה הואשה לעצפור :״ יערב לך, אכול כאוות נפשך, אך את העצמות אל תוציא אל מחוץ למגש״.

לאחר שסיים לאכול, שאלה הואשה את עצפור :״ האם שבעת דייך?״ ענה לה ״שבעתי וגם הותרתי״. קראה הואשה לעצמות היבשות של צולנג'אן ,וצוותה :״ הו עצמות יבשות ,התנערו, רקמו שרירים וגידים, ושובו  להיות  כבש כפי שהייתן״.

וכך התייצב הכבש במקום שהיה קשור בו קודם לכן.

כל זה נעשה בזכות כישוריה העל טבעיים של הואשה.

אמר עצפור לאחותו״:הייתי מאחל לעצמי דבר בדמות הצולנג'אן הזה״ . ענתה לו הואשה :״ בנדיבות, קח לך את הכבש הזה כמתנת חג״. הודה לה במאוד ולקח את הכבש אל ביתו.

מייד בהגיעו אל ביתו, שאלה אותו עואשה מה היקשה על הואשה ומה היא ענתה, והאם נאותה לתת לו מתנה לרגל החג. ענה לה כי הוא קיבל מהואשה כמתנה לכבוד החג  את הכבש הזה.

שאלה עואשה:״מהו להערכתך מחירו של כבש כזה , שהרי אתה נראה שמח מאוד״ . השיב עצפור: ״הכבש הזה ניחן במעלות רבות . שורי וראי״.

הוא קרא לכבש בשמו – צולנג'אן. מייד התייצב הכבש.

ציווה עליו עצפור:״ צולנג'אן: הישחט ,פשוט את עורך, הגזר לנתחים, והנח אותם בסיר,  היטגן , צוק הנתחים לצלחות והינגש על מגש,ויתייצב המגש על השולחן״.

וכאשר דיבר כך קרה .

עצפור ועואשה התחילו לאכול מהבשר המטוגן. אמר עצפור לעואשה  :״אל תוציאי את העצמות אל מחוץ למגש״. לאחר שסיימו לאכול קרא עצפור  לצולנג'אן ואמר: ״התנער וחזור למצבך הקודם״. ואכן חזר להיות כבש כמו בראשונה. אמר עצפור לעואשה: ״הדבר הזה יחסוך לנו עמל בישול ונהייה שבעים תמיד״. ראו עצפור ועואשה כי טוב ,ושמחו על המתנה הזאת.

ויהי ערב ויהי בוקר.  בבוקר הלך עצפור כהרגלו לעסקו. המאהב  הגיע   אל עואשה גם הוא כהרגלו, אך הפעם הביא עמו שני בקבוקי עראק, כי הרי  חג היום ומצווים הם  לשמוח.

עואשה והמאהב השתכרו עד לא ידעו היכן הם נמצאים, והם היו מעורטלים. בצהריים אמר המאהב לעואשה :״אהובתי אני חש רעב, הביאי נא לי אוכל״. אמרה לו : ״היום אין לנו צורך לצאת מהחדר. הכול יגיע אלינו לכאן ולא נצטרך  לטרוח  ולבזבז זמן יקר בבישולים״ .

חזרו הם אל מלאכתם, והמשיכו בהתעלסותם.

לכשגבר הרעב הבשרני על ההתעלסותי, קראה  עואשה לכבש  צולנג'אן, וצוותה עליו: ״הישחט, פשוט את עורך, הגזר לנתחים, הנח אותם בסיר  ,היטגן, צוק הנתחים לצלחות, הנח אותן על מגש ויתייצב המגש אל השולחן״

החל כבר לעלות באפם ניחוח הבשר המתטגן, אך הבשר לא התייצב אל השולחן. עואשה והמאהב היו בגילופין.

היא יצאה  עירומה מהחדר ונכנסה למטבח.  הושיטה ידה אל התרווד כדי לצקת את הבשר אל הצלחות אך להפתעתה, היא החלה לחוש שידה נדבקת אל התרווד, התרווד דבוק אל  הסיר והסיר אל הכיריים .

עודנה אפופה תחושת עירפול מין השיכר, החלה לחשוב כי לא תוכל להתנתק מן הכיריים.

קראה עואשה למאהבה לחוש לעזרתה, וכששמע את קריאתה ,אץ אליה כדי להושיט עזרה.  לכשמשך את ידה,  מצא את ידו  דבוקה אל ידה כבדבק מגע.

לנוכח חוסר האונים אליו נקלעו, קראה עואשה לעבר הכלב שרבץ. למשמע הקריאות, נרתם הכלב אל המאמץ הקולקטיבי.  אך גם אותו אחז הדיבוק, וכך הפכו לשלישיה דבוקה ועירומה  כביום היוולדם.

עבר שואב המים שהיה מחלק מים לבתים (בעבר לא היו ברזים ואת המים לבתים היה מביא שואב המים על גבי חמור). הוא שמע קריאות נואשות לעזרה, נרתם גם הוא לסייע, אבל אבוי, נדבק גם הוא, ויתרה מכך, גם חמורו.

כשנכנס שואב המים לבית, הותיר הוא אחריו את הדלת פתוחה לרווחה וככה הם נשארו במצב זה למשך כשעה. שואב המים והחמור ניסו לחלץ את עצמם מן הצרה אליה נקלעו, עד  אשר עלה בידם להתקרב  מרחק פסיעה מן  קדמת הבית .

דיירי הרחוב השתאו לנוכח המראה שנגלה לפניהם.

 

עואשה והמאהב לא ידעו כיצד להסתיר את ערוותם, הכלב נובח, החמור נוער, ושואב המים זועק לעזרה, עד  כי נתמלא  הבית באנשים .

העוברים ושבים ידעו שאשה זו הינה  אשת  שיח' עצפור.

הם הזעיקוהו לבוא לביתו בכדי שיווכח במו עיניו בסצנה הגרוטסקית.

כאשר הגיע עצפור לביתו וראה את אשתו והמאהב שלה כשהם מעורטלים ,לא ידע הוא מה לעשות: האם לבכות או שמא לצחוק?

ביקש כי יזמנו את אחותו הואשה בכדי לטכס עיצה.

כאשר הגיעה הואשה לבית עצפור ונגלה לעיניה המחזה, פנתה לעואשה  והיקשתה בפניה: ״האמנם הייתי לוקחת מכם את הבשר ומשאירה את העצמות לאחי ? האמנם  הייתי לוקחת את הפירות העסיסיים ומשאירה את הפירות הביאושים? האמנם הייתי לוקחת את הקמח ומשאירה ג'ריש ?! עלייך  להעיד  כאן ועכשיו ,כי את עוללת זאת, אחרת לא יהא מנוס, ותיאלצי להישאר נטועה בתוך הפארסה  הזו.״

השיבה עואשה להואשה :״אמת דיברת הואשה. הייתי קלת דעת ועכשיו חוסי נא והציליני מן הפארסה אליה נקלעתי, אשר יש בה כדי להמיט חרפה וכלימה עליי ועל משפחתי.״

הואשה נעתרה לתחנוני עואשה, והחזירה את המצב לקדמותו, תודות לכוחותיה העל טיבעיים .

 

******************

 

זהו משל, כיצד יש לפעול בכדי לחלץ את הבריות מן הסכנות האורבות להם, אף מבלי היותם מודעים לעצם קיומן וכיצד ניתן לגלות מבעוד מועד תרמיות ובגידות.

סיפור מספר שש מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל.

סיפר וכתב: נעים סמוחה, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

ערך: אריה סמוחה, לונדון

 

***********

 

תשוקות האדם וגמולן

 

בכפר דייגים נידח, התגורר דייג זקן ולו שלושה ילדים ואישה. פרנסתו היתה בדוחק. בבוקרו של יום שטוף שמש, לקח את בנו בכורו ללמדו מלאכת הדייג. לאחר שעה ארוכה, העלה הדייג בחכתו דג מוזר במראהו. כרה גומחה  על חוף הים ומילא אותה במי ים צוננים. לאחר מכן הניח בעדינות את הדג בתוך הגומחה וכסה אותה בענפים וזרדים  אותם ליקט על החוף.

אמר לבנו:״אני ממנה אותך להשגיח על הגומחה שבה הנחתי את הדג. ברצוני לחוש אל המלך ולהודיעו, שהעליתי בחכתי דג מוזר במראהו, אשר קשקשיו צבעוניים וזוהרים. היה אם יישאר הדג בידינו, צפוי הוא לגבוע ולמות . רוצה  אני שדג זה יוותר בחיים .בארמונו של מלך נמצא אקוואריום מטופח, ואנסה להשפיע על המלך כדי שייאות להעביר את הדג אל אותו אקוואריום. בנוסף  ברצוני למנוע מצב בו נהיה נתונים בסכנה מצד אורבים שייחמדו וייחמסו את הדג, ולא נראה ברכה מעמל הדיג. חוזר אני ומבקשך ליתר הקפדה  במשימת השמירה בטרם שם אני פעמיי אל הוד מלכותו״ .

בסתר ליבו, קיווה הדייג לקבל פרס מהמלך, אשר יקל על מצוקות היום יום. מיהר הדייג ללכת אל הארמון. בדרכו, הצטלבו בדימיונו המודרך תמונות בהן נישא הדג ברוב הוד, בתוך אגן מהודר על כירכרה, היישר אל האקווריום המלכותי.

כאשר הגיע  תשוש אל פאתי הארמון,  ביקש  מן השומרים רשות לפגוש את המלך ולמסור לו הודעה חשובה. הלך ראש השומרים אל המלך ואמר לו ״אדוני המלך, הגיע איש תשוש מן הדרך, ואמר שברצונו לפגוש את הוד מעלתך, וכי יש בפיו הודעה חשובה לכבודך. האם יואיל נא הוד מעלתו ויורשה לי להביא את האיש ״? ענה  המלך :״הבא את האיש ואשמע מה בפיו.״

הובילו השומרים את הדייג אל המלך. ציווה המלך על הדייג : ״שח נא מה בפיך״ ! ענה הדייג :״מלכי הנכבד, דייג אנוכי, והיום דגתי דג מוזר במראהו. לדג קשקשים המעוטרים באבנים טובות ויהלומים ואזמרגד. על החוף כריתי לדג גומחה ומילאתי אותה במי ים צוננים, הנחתי בה את הדג, וכיסיתי אותה בענפים וזרדים. עימי היה בני, ואותו השארתי לשגיח על הדג. הדג זקוק להשגחה וטיפול אשר אין באפשרותי להעניק״.

השיב לו  המלך: ״מעודי לא שמעתי כדבר הזה. דבריך שקר וכזב״. התחנן הדייג על נפשו, ואמר: ״ אם אכן יוכח כי זהו שקר,  מוכן  אני לקבל את פסק הדין שיפסוק המלך בחפץ לב״. אמר המלך לדייג :״שולח  אני עכשיו כרכרה שתישא אגן מים, וגם מומחי דגה שיקבלו לידיהם את הדג. והיה אם יתחוור  כי שקר דיברת, פסק דינך יהא מאסר של שנה תמימה, ובכל יום תולקה בשוט חמש פעמים״.

ענה  הדייג בהכנעה : ״קבלתי על עצמי את פסיקתך אדוני המלך. אבל אם אמת דיברתי, מה  יואיל נא הוד רוממותך ונדיבותך לייתן לי״?

ענה המלך :״אם  אמת  דיברת, תקבל גמול יקר ערך. יינתן לך ולמשפחתך בית מגורים  מרווח, ובנוסף שכר חודשי בגובה שכרו של שר בממשלתי״.

המלך הורה  לשלוח אל החוף כרכרה טעונה באגן מים, מלווה במומחים בגידול דגים  המטפלים באקווריום  המלכותי.  את השיירה  אל החוף הוביל הדייג.

בעודה עושה השיירה את דרכה אל הדג, שמע  בן הדייג  קול קורא : "נערי הטוב, נערי הטוב!  חוס נא עליי, והשיבני הימה. תחת זאת  אגמול לך טובה תחת טובה בעזרת אללה ישתבח ויתעלה שמו".

כאשר שמע הנער את הקריאה הזאת, הרהר  לעצמו: הן  לא יתכן  כי  יהא הדג מסוגל לפתוח פיו ולהשמיע קול אנושי. אין זאת ,אלא יצור אנוש הוא הקורא אליי, המתנסח  בביטויים  רהוטים, ומטרה אחת שם לו :להסיח את דעתי ולגנוב את הדג הזה ממני.

 

הנער התחיל לסרוק את השטח סביבו להקשיב ולהתרכז  בכל חושיו ,בכדי לדעת מה היה  מקור הדיבור שהגיע אל אזניו.איתן על משמרתו ,  שוב שמע את אותו הקול,  אך מילים אחרות בקעו מפיו: "נערי הטוב , נערי הטוב! אל נא תרחיק נדוד במחשבותיך. אני הוא הדג שבגומחה המדבר אליך, אני ולא אחר! ומבקש ממך  אני בעת הזאת רחמים וחמלה .בחזקת  אסיר אני לפניך.וכמו שהבטחתי לך קודם , בעזרת אללה אושיט לך סיוע, ואתה תתגבר על כל הקשיים בהם אתה ומשפחתך מצויים ".

חשף הנער את הגומחה בכדי להיווכח האמנם הדג הוא המדבר אליו, או שמא הוזה הוא. ואכן, התחוור לו כי  שמע את הדג  מדבר. התמלא לבו  של הנער חיל מצד אחד וגם חמלה. אחז את הדג  בעדינות והשבנו הימה.

לאחר שעה ארוכה הגיע הדייג בראש השיירה אל בנו, בכדי לאסוף את הדג, אך לא  מצא זכר לדג.

שאל  הדייג את בנו :״איה הדג״?

ענה הנער:״אבי הטוב, אבי  הטוב ! זמן קצר לאחר שעזבתני, בהיותך בדרכך אל המלך, גילה הדג סדק במעטפת הגומחה,ניתר, וחיש פילס דרכו אל הגלים, ולא היה לאל ידי  למנוע את בריחתו״.

כאשר שמעו עובדי הארמון את דברי בן הדייג, תפסו  הם את הדייג ואת בנו וכרכו סביבם חבלים, והביאו אותם אל הארמון בכדי לממש את פסיקת המלך.

ציווה המלך להביא לפניו את הנער כדי לשאול לגירסתו, והנער התייצב בחיל ורעד לפני המלך.

אמר המלך לנער :״ספר מה היה ומה קרה. השיב  הנער למלך :״דיבר הדג  עמי בלשון צחה וביקש ממני להחזירו למקומו הטיבעי, שהרי  בחזקת אסיר  היה בידיי והבטיח לי  כי בעזרת אללה , יגמול לי טובה״.

הרהר קצרות המלך ואמר לאנשיו :"התפוח אינו נופל רחוק מן העץ, וגדול  הוא שקר הנער  משקר האב".

לקחו שומרי המלך  את האב ואת בנו  אל בית האסורים, ושם קיבלו  הם מידי יום חמש מלקות. הם הושמו בחדרון צר.

עז היה הכאב מן המלקות. והיה האב גוער בבנו  מידי יום לאחר המלקות.

גדול היה כאבו של הבן מן התוכחה שהיה שומע מאביו, מייסורי המלקות.  לא אחת ביקש  הנער את נפשו למות .

וכשהייתה האם באה לבקר את בנה ואת בעלה בבית האסורים, היה הנער מתייסר עמוקות  ומואס בחייו.

כך חלפו הימים  עד  אשר הסתיימה תקופת המאסר ויצאו הם לחופשי מן הכלא.

הם השתחררו כאשר הם במצב ירוד יותר, הן בריאותית  והן  כלכלית, מן המצב שהיו בו בטרם  נכלאו. מצבם הורע מאוד  ומשפחתם חבה  כספים לאנשים רבים והמצוקה בבית הייתה קשה.

הם שיוועו לחסד וסיוע. ובגבור  הטחותיהם  של ההורים בנער, נזכר היה הנער  בגמול שהבטיח  לו הדג, והיה הוא זועק חרישית: ״מאין יבוא עזרי״? הוא היה מתייסר, נושא על כתפיו את סיבלותיו ואת סיבלות בני משפחתו.

קשה היה לו העול מנשוא.

הוא עזב את כפרו ונמלט  הרחק  מביתו עד  אשר הגיע למחוז אחר. כאשר הגיע אל פאתי עיר אחת, הוא חש תשוש מאוד.

נגלה לפניו מעיין מים מפכים ועץ אגוז קוקוס, ובצד העץ היתה פעורה מערה קטנטנה ובה מיטת קש למנוחה.

ישב להתרווח על המיטה והרהר לעצמו: ״ארווה צימאוני במי מעיין המפכים אשביע רעבוני באגוז קוקוס רענן, ואלכה לישון.  וכך עשה.

נרדם במערה, וכשהאיר השחר, שתה לרוויה מי מעיין צוננים, מילא כרסו באגוזי קוקוס, ומילא את העבאיה (הגלימה) שלו באגוזי קוקוס, במטרה  למכרם בשוק שבעיר.

מייד כאשר הגיע אל השוק ,עלה ביידיו למכו  את  האגוזים  במחיר שדרש , וללא צורך בממקח וממיכר, משום שהיו גדולים וטריים.  חזר  בערוב היום אל המערה ששהה בה אמש ,שתה, ונרדם.

מאחר שראה כי טוב הדבר, חזר על ריטואל זה מידי יום, עד  אשר צבר כמות כסף מרשימה .

באחד הבקרים, בעודו  יושב בצל עץ הקוקוס, ניגש  אליו בחור צעיר ואמר לו :״שלום לך נערי הטוב״. ענה לו הנער בברכת שלום מנומסת ובברוך הבא. שח האורח:״נערי הטוב, האם  תרשה לי להתארח במערתך  הלילה ״?

ענה לו הנער :״התכבד נא, וברוך בואך למרות  שצר המקום״. נתן  הנער  לאורח  מן המזון שהיה בידיו אכלו ושתו ושוחחו ביניהם.

אמר האורח לבן הדייג :״נוכח אני לדעת כי נכרי אתה ולא תושב הארץ הזאת, בדומה לי״.

ענה לו בן הדייג :״אני יצאתי מביתי ומולדתי אל הניכר״.

"מדוע" ? שאלו האורח.

ועל כך השיב בן הדייג: ״אבי היה דייג, וממשלח יד זה הייתה פרנסתו. מידי פעם  היה לוקח אותי  עמו, בכדי  שאעזור לו ואלמד מלאכתו. באחד הימים כאשר יצאנו לדוג, העלה הוא בחכתו דג מוזר במראהו. היו לדג קשקשים זוהרים בצבעים מרהיבים. וכשראה אבי עד כמה  הדג מקסים, אמר לי : " והיה אם ניקח את הדג הזה  אל השוק בכדי למכורו, עלולים בריוני העיר לחמוד אותו, ולחמוס אותו. עדיף כי אחפור   גומחה על החוף, אמלאנה במי ים, אניח בה את  את הדג ואסתיר אותה בענפים כדי שלא יבחינו בה העוברים והשבים, וישדדו את הדג. עדיף כי אקחנו אל המלך, בתקווה שיגמול לנו בפרס.

ביקשני אבי לשמור על הדג הנדיר לאחר שהיניחו בתוך הגומחה. אץ אבי אל המלך וסיפר לו על הדג המדהים שהעלה בחכתו. דיבר אבי אל ליבו של המלך ועלה בידיו לשכנעו כי יקח את הדג הקסום אל האקווריום שבארמונו.

עודני ממתין לשובו של אבי מביקורו בארמון, לתדהמתי שמעתי לפתע את הדג מדבר אלי ומבקש ממני לחמול עלי חייו ולהחזירו אל הים, וכי עוד יבוא היום והוא יגמול לי טובה על כך.

כאשר שמעתי את תחנוני הדג החוזרים ונשנים, סירבתי להאמין למשמע אזני משום שלא האמנתי שדג מסוגל לדבר.

אך הדג שב על תחנוניו בלשון רהוטה, וביקש ממני רחמים וחמלה. התלבטתי, ואז הזכירני הדג באימרה: "כל המציל נפש אחת כאילו הוא הציל עולם מלא".  או אז גמרתי אומר בליבי, תפסתי את הדג והחזרתי אותו לים.

כאשר הגיע אבי ועמו אנשי המלך בכדי לקחת את הדג, סיפרתי לאבי כי הדג ניתר מן הגומחה, היישר אל הגלים, ולא יכולתי להשיגו. כאשר קלטו אנשי המלך כי הדג שסיפר עליו אבי למלך איננו בידינו, קשרו את ידינו והובילו אותנו אל המלך אשר  ציווה  מייד לשלח  אותנו אל בית האסורים  לתקופה של שנה תמימה וגם להלקותני חמש מלקות מידי  יום.

כאשר הייתה אימי באה לבקרנו  בכלא, הייתה משוחחת עמי לפעמים בכעס ולפעמים בחביבות, מאחר ובנה אני, והיו מציפים אותה רחמי אם. לאחר שהשתחררנו מן הכלא, קיוויתי להגשים חלומות אותם טוויתי בזמן היותי אסיר. אך המציאות טפחה על פני, ולמעשה היתה עגומה.

היו לי חיים מרים במחיצת משפחתי ולא יכולתי לחיות בקירבם. קצתי  במשפחתי ובעירי ונסתי לי על נפשי. הייתי נע ונד יום וליל, עד  אשר הגעתי אל המקום הזה בו מצאתי מנוחה.

המערה הזאת הפכה לביתי, ועץ  הקוקוס הזה  הוא מקור פרנסתי. אני מוכר מפריו ומן ההכנסות אני קונה למחייתי מצרכים  שונים. זהו על רגל אחת,  תקציר סיפור חיי , ידידי ואורחי״.

ענה לו האורח :״זה לא מכבר סיימתי את לימודי ההתמחות ברפואת עיניים, ויש לי נסיון מעשי בשיפוצים, עיסוק ממנו התפרנסתי בהיותי סטודנט. כאשר סיימתי את לימודיי כעס עלי אבי, מסיבות שונות, ואף  חיי  בקרב משפחתי  נעשו  בלתי נסבלים. סיפורך דומה לסיפורי. אני מציע שנכרות ברית שותפות. שותפים נהייה ברווחים שנפיק ובהשקעותינו. אתה תהיה האח הצעיר ואני האח הגדול. במידה ותתן הסכמתך נעלה מחר אל העיר  הסמוכה, נשכור קליניקה למרפאת עיניים ומשרד לשיפוצי בניין ואתה תנהל את כספינו״.

למחרת שכרו קליניקה והציגו בה תעודת רופא, שכרו משרד ובה הציגו תעודת משפץ.

מקץ ימים אחדים,  עיוור התדפק על דלת  הקליניקה. טיפל בו  הרופא עד אשר עלה בידיו להחלימו מן העיוורון, והחל  הלה לראות ככל האדם.

העיוור היה מוכר בעיר, וכאשר היה נשאל מיהו הרופא אשר הצליח להציל את מאור עיניו, המליץ בחום על הרופא ולמעשה היה לפרסומת מהלכת עבור אותו הרופא.

שימעו  של הרופא יצא אף מחוץ לגבולות העיר וחולים רבים התדפקו על דלתו.  לאחר בדיקה  קצרה היה נושא ונותן עם החולים על  דמי הטיפול.

את דמי הטיפול היה קובע הרופא על פי היכולת הכספית של החולה. לאיתנים כלכלית מביניהם היה קובע סכום  מסויים, ואילו לחלשים היה נוקב בסכום נמוך יותר.

הרופא עבד כל היום ולעת ערב היה אוסף את הכספים שהרוויח ומוסר אותם לשותפו, בן הדייג, אשר למעשה ניהל את הכספים וההשקעות.

כך התנהלו העניינים  בין הרופא ושותפו.

הם קנו בית מרווח, שכרו משרתי  לניקיון ולבישול, וחיו ברמה גבוהה.

הם זכו להכרה והערכה מתושבי העיר ואף מנכבדיה. חלפו שנתיים והם נעשו  בעצמם לחלק אינטגרלי  מנכבדי העיר.

ביום מן הימים, בא אל הרופא סוחר והציע לרופא פרוייקט חד פעמי אשר  הקמתו תימשך ארבעים יום.

הסוחר הבטיח לרופא כל שכר שידרוש, אך התנה זאת בכך שהסוחר יאסוף מידי יום את הרופא ממעונו, ויחזירינו אל ביתו, וכי במהלך הנסיעה, יחבוש הרופא רטיות הרמטיות על עיניו.

 

השיב הרופא לסוחר: יש לי שותף ועלי להתייעץ עמו. אמר הסוחר לרופא :״אין לי התנגדות, התייעץ עימו והב לי תשובתך ללא דיחוי״.

קרא הרופא לשותפו בן הדייג. סיפר לו על הצעת הסוחר וביקש חוות דעתו ומה תהא תמורה הולמת  לפרוייקט שכזה.

אמר בן הדייג : ״הלא אנו מרוויחים למחייתינו די והותר. אולם, היה ויאות הסוחר  לתיגמול  חריג  בהיקפו, לפי  שיעור של אלפיים דולר ליום, יהא בכך פיצוי הולם״.

הסכים הסוחר לסכום אותו נקב הרופא על פי עצת שותפו. למחרת בא הסוחר ולקח את הרופא  ממעונו, קשר רטיות  לעיניו  והיסיעו אל ביתו.

לכשהיגיעו אל בית הסוחר, הסיר הסוחר את הרטיות, ואמר לרופא: ״חשוך ילדים אני, אין לי אחים או שאר בשר אחר, ועל כן אין יורש לרכושי. בבעלותי זהב ואבנים טובות, אשר רק למלכים מעטים יש כמותם. אמנם רופא בעל מוניטין אתה, אך הבאתיך לכאן בתוקף היותך מומחה בבניה. מבקש אני כי תבנה מרתף נסתר, בו אסתיר את מטילי הזהב והאבנים הטובות. את הירידה אל המרתף כסה באריח הנבדל באופן זעיר מן האריחים האחרים, כך שאיש לא יבחין בו. האם יש ביכולתיך להשלים את פרוייקט ובזמן״?

ענה לו הרופא :״לי המיומנות לבנות כפי שביקשת. אתכנן, ואציג לך רשימת חומרים וכלים הדרושים להשלמת המשימה״.

למחרת בבוקר, הציג הרופא לסוחר את רשימת הקניות. הסוחר העמיד לרשות הרופא את החומרים המבוקשים על פי התקדמות הפרוייקט, והפרוייקט הסתיים במועד ולשביעות רצונו המלאה של הסוחר. הסוחר שילם לרופא כמתחייב מן ההסכם, הרעיף מחמאות לרופא על  טיב העבודה שביצע,  והעביר אל המסתור את מטילי הזהב והאבנים היקרות.

פנה הרופא אל הסוחר ואמר:״ התעייפתי מאוד מן העבודה הזאת, ומחר בבוקר שומה יהיה עליי להזין עצמי בממרח ספציפי, שישיב אותי לאיתני לאחר העבודה המתישה שביצעתי. ענה הסוחר:״ בקשתך לי כמוה כפקודה . בקש  ממני כל אשר  חפץ לבך, ואביאנו אליך. לון הלילה בביתי בכדי לשמר את שארית כוחותיך, ומחר בבוקר סעד על שולחני מן הממרח שבקשת״.

 

מילא הסוחר אחר בקשת הרופא, והשכם בבוקר אץ להשיג לרופא את המזון שביקש. למחרת, התיישב  הרופא  לסעוד את  ארוחת הבוקר.

הרופא חרג מנימוסי השולחן המקובלים, והרשה לעצמו  לטבול אצבעותיו בממרח. תמה הסוחר ואמר לרופא :״היום אתה אוכל באופן מוזר :הממרח אינו תואם לארוחת בוקר סטנדרטית, וגם אופן אכילתך מוזר״. ענה לו הרופא :״ידיי תשושות  ודואבות, סלח נא לי על גסותי״.

לאחרי שעזבו את הבית אך בטרם עלותם על הכרכרה, בעוד הסוחר משתרך מאחור, ניצל הרופא הזדמנות, וחש אל אחת מהפינות התחתונות שבבית, והכתים את הממרח שהיה על כף ידו, כדי שיוותר סימן לזיהוי הבית, טיפס אל הכרכרה, הניח את הרטיות על עיניו, והשניים שמו פעמיהם אל בית הרופא .

לכשנפגש הרופא עם שותפו בן הדייג, נתן בידיו את שכר העבודה שקיבל. כך חזרו הרופא ובן הדייג אל שיגרת השותפות שלהם, בן הדייג היה מקבל את הכסף  מידי ערב, מנהל את ההשקעות, והרופא ממשיך להעניק טיפולים לפציינטים.

הם  קנו כרכרה  ונהגו  לטייל  בה אל מחוץ לעיר בסופי שבוע ובימי חג, כמנהג עשירי העיר.

ביום מן הימים, פגשו עיני הרופא את טביעת  כף ידו על קיר הבית  בו עבד אצל הסוחר. הוא החל לטייל  לעיתים תכופות באותו הרחוב, אך הסתיר מפני שותפו בן הדייג  את המתרקם במחשבותיו .

מקץ שנה בקרוב, במהלך אחד הסיורים בכרכרה, שמע  הרופא בכי, יללות וזעקות בוקעים מבית הסוחר. הרופא ירד מהכרכרה ושאל על מה הבכי והיללות. ענו לו האנשים שהיו במקום, כי סוחר פלוני הלך לעולמו ואלה המקוננים וממרים בבכי  הם מכריו וידידיו.

לאחר זמן מה הגיעה שמועה אל אזניו של  הרופא  שאת כל רכושו  הוריש  הסוחר למדינה, וכי זו  מציעה למכירה את ביתו במכרז.

 

הרופא  פנה אל המשרד הממשלתי הממונה על מימוש הבית והגיש הצעה  מפתה, הגבוהה בחמישים אחוזים מן השווי שהוערך על ידי שמאי מוסמך.

לאחר חמישה ימים נתבשר הרופא כי הוא זכה במכרז, ושעליו להפקיד את הסכום שהציע בתוך חודש ימים.

ביקש הרופא משותפו שימסור לידיו  את הסכום  הנדרש לרכישת הבית, אך השותף סירב לתת.

הפציר הרופא בשותפו :״הב נא לי את הסכום  הנדרש מתוך חלקי בשותפות שהרי  שותפים אנו  בכל נכסינו״.

טען השותף :״ נכרים אנו בארץ זו. שילטונות ההגירה מסוגלים לקבל החלטה שתכביד על הימצאותינו כאן. לכן עשיתי לי כלל להשקיע כספינו בנכסים נזילים בלבד. הלא כל אחד מאתנו ישוב אל מולדתו ויבנה בה את ביתו. מדוע לנו  כי נרכוש נכס מקרקעין בארץ זרה? ובנוסף, יש בכוונתך לשלם מעבר לשווי  אותו העריך השמאי.

ענה לו הרופא:״לא עומדת על הפרק הצעת חוק אשר תכביד עלינו כנוכרים. אין בכוונתי לשוב בקרוב אל מולדתי. רכישת בית זה מהווה עבורי צעד חשוב בהתאקלמות כאן. במידה ואינך מעוניין להשקיע יחד איתי בבית זה ,לא יהא מנוס אלא לפרק את השותפות בינינו. ערוך נא חשבון פירוק השותפות, ותן לי את חלקי״.

השיב בן הדייג בנחישות:״אין בכוונתי לערוך עכשיו חשבון פירוק שותפותינו. אני מציע  שתתעשת ותהיי יצירתי״.

הרהר הרופא במוחו הקוד, ותר אח  דרכים יצירתיות להשגת המימון  הנדרש. רעיון הבריק במוחו, והחליט לפנות אל אחד מבין הפציינטים האמידים, בבקשה להעמיד לרשותו הלוואה. חיש נעתר הפציינט, ומסר לרשות הרופא את כספי ההלואה  שביקש.

אץ הרופא אל המשרד הממונה, הפקיד את הסכום הנדרש אצל המשרד הממשלתי וקיבל לחזקתו את הבית .

לאחר שההדורים יושרו בינו לבין שותפו, הזמין הרופא את בן הדייג  להתרשם מן הבית אשר רכש בבלעדיות. בן הדייג נעתר להזמנה ובא לביקור.

שח הרופא: ״בבית הזה עבדתי על פרוייקט מיוחד במשך ארבעים ימים.  עוד מעט אציג בפניך את הפרוייקט אשר הקמתי  במו ידיי.״

בן הדייג איחל ברכות לרגל חנוכת הבית, ונתן לרופא מתנה לרגל האירוע. לאחר מכן הרשה לעצמו  לחוות דעתו כנה, ואמר: ״למרות היות הבית  מפואר, שילמת  עליו  מחיר גבוהה מידי״.

אז הוביל הרופא את בן הדייג אל המרתף, פתח את הפתח  הנסתר  והשניים חדרו  אל  פנים המרתף .

שם נגלו לעיניהם  מטילי הזהב  וחופנים של האבנים היקרות. הזדקף בן הדייג  ואמר: ״אני שותף איתך בבית  זה ובכל תכולתו״. ענה לו הרופא : ״הלוא אתה סירבת להשתתף בקניית הבית, ואף העלית נימוקים שונים  לסירובך. נאלצתי לחפש מקורות מימון אלטרנטיביים, ולבסוף לוויתי כסף מפלוני, את  מלוא הסכום לרכישת  הבית.״

ענה בן הדייג :״לא חשפת בפניי את דבר האוצרות נמצאים בו. לא יעלה על הדעת כי הייתי מסרב לרכישת הבית, אילו שיתפת אותי במידע שהיה מצוי בידך. זו הייתה  טעות או חמדנות  מצידך. אנחנו נשבענו שהשותפות בינינו תהיה על בסיס של כבוד ויושרה. נראה לי כי סטית מערכיך הבסיסיים אשר לאורם חונכת״.

השיב הרופא:״דבק אני בערכיי, היית שותפי, ואתה השותף שלי בבית ובתכולתו. השניים הרימו כוס, ושמחו מאוד על ההצלחות שהשיגו עד כה  ושבו אל שיגרת העבודה והשותפות. הרופא המשיך לעשות חיל בתחום התמחותו, ושמו נודע ברבים.

הפציינט האמיד קיבל חזרה כספי ההלואה שנתן לאחר מימוש חלק מן האוצרות ששכבו במרתף. כאות תודה והערכה ניתנה לו כתשורה מחרוזת פנינים.

 

שימעו של הרופא הגיע אל  שליט המחוז, אשר בתו  הבגירה חלתה במחלת עיניים. קצרה יד כל הרופאים המקומיים מלרפא אותה. ציווה השליט להביא את הרופא  כדי שיאבחן מה מחלתה וימליץ על טיפול מקורי.

הגיע  הרופא אל בית השליט ובדק את בתו. בתום הבדיקה בישר לשליט כי עלה בידיו לקבוע דיאגנוזה מבוססת וכי יש באמתחתו טיפול חדשני אשר יביא מזור לתחלואי ביתו.  ביקש השליט להתחיל מהר ככל האפשר את הטיפול.

השיב הרופא:״על מנת להעניק לביתך את הטיפול הנדרש, היא חייבת לבוא אל הקליניקה שלי. משך הטיפול הכולל יהא ארבעה חדשים. במשך תקופה זו יאסר עליה להטלטל בדרכים, ולכן היא תיאלץ לדור בביתי אשר ממוקם בסמיכות לקליניקה״.

הרהר השליט בדרישת הרופא, והחליט לשאול את בתו, האם תהא מוכנה להיפרד ממנעמי הארמון לתקופה ארוכה כל כך לצורך הטיפול.

הבת השיבה: ״סובלת אני ארוכות פיסית ונפשית מן המחלה הארורה שדבקה בי. אתן עד חצי המלכות בכדי להחלים ממנה. הצעת הרופא הינה בבחינת קרן אור יחידה הקיימת לעתיד מאור עיני. מסכימה אני לתנאי  שהציב הרופא, אולם, במידה ולא אבריא ממחלתי, אני דורשת שעונש כבד  יושת על הרופא, ולעומת זאת במידה ואבריא, גמולו יהא בנישואין לי   ובבוא היום  צאצאנו יירש את המלוכה״.

לאחר ששמעו השליט והרופא את דיברי בת השליט, פנה המלך לרופא ושאלו  האם מסכים  הוא לתנאים  שהעמידה הבת.

השיב הרופא :״עקרונית מסכים אני, אך יש לי הסתייגות מה. מצד אחד מוכן אני לקבל עליי עונש כבד, במידה והטיפול יעלה חרס, ומצד שני, במידה ויצלח הטיפול, מעניק אני את זכאותי לשאת את ביתך לשותפי. אודה לכבוד השליט, אם יורשה לי לקרוא לכאן את  שותפי ולהודיע לו על אשר הוסכם כאן ועכשיו״.

מייד הזעיק  השליט את בן הדייג אל ארמונו. הרופא גולל בפני שותפו, ובנוכחות בת השליט, את הגמול הצפוי לבן הדייג במידה והטיפול יצלח, ולעומת זאת את חומרת העונש  הצפוי לרופא במידה והטיפול ייכשל.

הגיב בן הדייג : אינני מוכן להיות שותף לעיסקה שכזו. על אף ביטחונך חברי הרופא כי רבים הם סיכויי הטיפול להצליח, מוצא אני חסר פרופורציות  את חומרת  העונש אל מול מתיקות התיגמול.

מכיוון שהרופא  בטח  ביכולתו להביא להחלמתה המושלמת של בת השליט, החליט לחתום על תנאי העסקה המקוריים שהציבה בת השליט, דהיינו, הוא ישא בעונש במידה ויכשל, והוא  יזכה בבת השליט במידה ויצליח.

הוא לקח את בת השליט אל הקליניקה והתחיל לטפל בה במסירות ובהתמדה. לאחר שלושה חודשים בישר  הרופא לבת השליט כי  חל שיפור ניכר במצבה וכי יכולה היא עכשיו לבקר אצל משפחתה למשך שלושה ימים בלבד. הבת רכבה בכירכרה רכה אל הארמון, והשליט  שמח מאוד  לנוכח השיפור שהיתהווה במצבה .

בזמן ביקור הבת בארמון, בא בן  הדייג  בטרוניה אל  הרופא וטען:״ אתה בגדת בשבועת שותפותינו. בהיותינו בארמון אמרת לי שהבת סובלת ממחלה נדירה, וכי קיים סיכוי, קלוש אמנם, כי לא תוכל להביא לריפויה. בדיעבד, מסיק אני כי בסתר ליבך היית סמוך ובטוח שיש ביכולתך להביא לה מזור, וסתירה זו בעיניי כמוה כבגידה״.

השיב לו הרופא : ״אני יזמתי את הבאתך אל הארמון, והסברתי לך את מכלול התנאים אך אתה סירבת לקבל את תנאי העסקה״.

חלפו שלושת הימים, ובת השליט שבה  מן הביקור בארמון לקבל את המשך הטיפול. הויכוחים בין הרופא ובין הדייג נמשכו, והיא היתה עדה בעל כורחה לחלק מהם.

הציע  הרופא לשותפו :״ הבה נפרק את השותפות ונתיר את שבועתינו במקום  ההוא בו כרתנו את בריתנו . עם שחר קרא  הרופא לשותפו, ויצאו אל החוף, אל המקום בו נמצאת המערה ועץ הקוקוס. הם לקחו איתם עמם את בת השליט כדי שתשמש עדה לטכס התרת השבועה.

בתום הטכס  אמר הרופא לשותפו :״ידידי אני נותן לך את הבית אשר רכשנו  ואת מלוא תכולתו, וכמו כן מוותר לך אני על הרווחים והזכויות  אשר צברתי.  אך על דבר אחד אינני מוותר: על בת  השליט  אשר הינה ערבה לצווארי פן יאונה לי רע.

ענה לו בן הדייג אם  רוצה אתה לבטל את בריתינו, עליך  לחלוק איתי  את כל זכויותיך, לרבות בת השליט.

תמה הרופא: ״כיצד יש בדעתך לחלוק את בת השליט״? ענה בן הדייג:  ״אתה טוען "כולה שלי" , ואני טוען "כולה שלי" , אין אם כך מנוס, אלא לבתרה לשניים״. הגיב  הרופא בתדהמה ואמר:״חלילה וחס, אם כך נעשה היא לא תיוותר בחיים, והדבר לא יועיל לאיש מבין שנינו״.

אמר בן הדייג :״קיום שבועת השותפות הוא ערך עליון. ביתור בת השליט  מהווה חלק בלתי נפרד מהשבועה להתרת הברית, וכי  זהו הצדק של אללה בהתגלמותו״.

ביקש הרופא מבן הדייג בדברי נועם ובמתק שפתיים לחוס על חיי הבת, אך בן הדייג מאן לבקשתו של הרופא. הבת שמעה באוזניה את  תחנוני הרופא על חייה והיא החלה לרעוד  מפחד מה יעלה  בגורלה.

מרוב חרדה ולחץ נפשי בהם היתה שרוייה בת המלך, יצאה מפיה זעקה  אימתנית. חש הרופא להרגיע את בת השליט ואמר: ״לא בכדי היית עדה לוויכוח ביני לבין בין הדייג. מטרת הויכוח היתה להביא לידי מקסימום את תחושת החרדה שקיננה בתוכך. זעקתך פירקה באחת את יתרת הלחץ   שהיה צבור בתוכך עינייך, ועכשיו הבראת לחלוטין. יכולה את לשוב אל בית אביך״.

לאחר שנרגעה, אמרה הבת:״תשושה אני עכשיו, ומעדיפה לנוח קמעא, ובעוד שעה קלה אלך לי אל בית אבי״.

לאחר מנוחה קצרה ,אמרה  בת השליט לרופא:״ הוקסמתי מאישיותך, השבתי לי את מאור עיני, ואשמח מאוד אם תעמוד בתנאי החוזה ותישאני לאישה״.

השיב לה הרופא: ״בעברי הרחוק הייתי נסיך. יום אחד כעס עלי אבי, גרש אותי מארצו והשליך אותי הימה. ברבות הימים, הייתי לדג. מקץ תקופת מה, שותפי הנוכחי, שהיה בזמנו דייג, דג אותי ורצה לתת אותי במתנה למלך בארצו. פניתי  אליו בתחינה וביקשתיו להחזירני לים, והבטחתי לו, כי בבוא היום, אגמול לו טובה תחת טובה.

עלה ביידי וזכיתי לקיים את הבטחתי עד כה רק בחלקה. הצלחתי  להשיג מטילי זהב וחופנים של אבנים יקרות ערך, אותם הענקתי לשותפי. זקוק אני לשיתוף פעולה מצידך להגשמת מלוא הבטחתי. האם תיאותי להושיט לי עזרה״?

הזמין הרופא את בת השליט להיווכח במו עיניה באוצרות החבויים במרתף. ירדה הבת למרתף וראתה את תכולתו, ונוכחה לדעת כי אמת דיבר הרופא.

שאלה הבת את הרופא:״היה ואמלא אחר מבוקשך להגשמת מלוא הבטחתך בהיותך דג, ושותפך ישאני לאישה, האם האוצרות שחשפת בפניי, ינתנו לנו כמתנת נישואין״?

״בוודאי״, השיב הרופא.

אז נחה דעתה והלכה אל בית אביה. שם סיפרה את קורותיה.

לאחר שהקשיב המלך לדברי בתו, קרא לבן הדייג כדי שישא לאישה את בתו.

כך הפך בן הדייג לחתן המלך ויורש המלוכה.

לאחר טכס החתונה, אמר הרופא לשותפו הדייג :״ שותפי היקר, אני הוא הדג שהחזרת אותו הימה .האם גמלתי לך דייך על החסד שעשית עימדי ,כאשר נענית לתחנוניי והחזרתני הימה״?

השיב בן הדייג: ״צר לי לאכזבך, אך טרם גמלת לי במידה מספקת״. התפלא הרופא ואמר: ״הפכת לחתן המלך ויורש כסאו, יש בידיך אוצרות  וממון אשר כמוהם  נמצא רק בידי מעטים מן המלכים, ועדיין לא באת על סיפוקך״?

השיב בן הדייג:״ אמת דיברת, אולם האם שכחת שאבי חבש את בית האסורים, ועונה במלקות מידי יום ביומו משך שנה תמימה ? איכה אהיה רגוע בעוד משפחתי אומללה ומעונה״?

השיב לו הרופא :״אכן משפחתך עברה יסורים. באמתחתי הפתעה עבורך: היום בערב תגיע משפחתך אל הארמון, ותוכל לבלות במחיצתה״.

ואכן, לעת ערב נפגש  בן הדייג עם אביו, אימו ואחיו .

שאל  הרופא  את שותפו :״האם חשקה נפשך בדבר נוסף כלשהו״ ? ענה  לו בן הדייג :״אם אפשרי הדבר, הואל נא לבקרני מעת לעת, ואשתף אותך  בקורות אותי וגם  מה חדש בתשוקותיי .

״בוודאי״ ענה לו הרופא. ,אבוא בשמחה לבקרך מידי פעם כפי שביקשת, והם  נפרדו לשלום  בחיבוקים.

 

*****************

 

סיפור זה בא ללמדך שאין אנשים נגמלים מתשוקותיהם המתחדשות ומשתנות חדשות לבקרים.

אף שעה שתשוקות האדם זוכות להתמלא, מייד עולות אצלו תשוקות חדשות.

ישנם אנשים הגומלים טובה תחת טובה, אך ישנם  גם  הגומלים טובה תחת רעה .

*************

 

סיפור מספר שבע מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים, כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל.

סיפר וכתב: נעים סמוחה, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

ערך: אריה סמוחה, לונדון

 

*************

 

בימים ההם, חי לו איש בדואי אדוק וירא אלוהים, נשוי לרעיה אוהבת  ולהם שני ילדים. עיקר פרנסתו היה ממשק חקלאי שכלל חלקת אדמה מעובדת ומספר כבשים. בנוסף, הוא ניהל אכסניה צנועה, בה התארחו מידי פעם עוברי אורח.

האיש האמין באללה בכל ליבו, והקפיד על ביצוע המצוות שעל פי ההלכה המוסלמית. אישתו החסודה הושפעה מעומק אמונתו, והיתה אף היא אדם מאמין. הם גידלו את ילדיהם על ערכי האיסלם. מכריו רחשו לו כבוד, ובניו הלכו בדרכיו.

בשל דבקותו בדת, אללה ישתבח ויתעלה, רצה להעמיד בניסיון את דבקותו של הבדואי. האם אוהב את אלוהיו בכל נפשו ובכל מאודו, או שמא  תפקע סבלנותו וימאס בקשיים שיחווה בחייו. בדומה לניסיון  בו העמיד אללה את  איוב, הועמד הבדואי בנסיון.

 

שלח אליו אללה את המלאך גבריאל,  את המלאך רפאל  ואחרון חביב גם את מלאך המוות, המלאך עזריאל, אשר עשו את דרכם ובאו שלושתם להתארח אצלו.

הם עושים את דרכם אל אכסניית הבדואי, והנה פגש אותם משה רבינו, עליו השלום, ושאל אותם :״ אנה אתם הולכים מלאכים״?  ענו לו :״אללה שלח אותנו כדי שנבחן את מידת דבקותו של המאמין הזה״. אמר להם :״רוצה אני להצטרף אליכם״.  שאלוהו :״האם קיבלת רשות מאללה להצטרף אלינו״?השיב להם :״לפני זמן קצר באה השכינה מאת אללה וציוותה עלי להצטרף אליכם״.

משה התלווה אליהם ולעת ערב הגיעו אל מאהלו של הבדואי. כשראו קבוצת אושפיזין מתקרבת אל מאהלם, מיהרו, הבדואי  וילדיו,  לקבל  אותם  בסבר פנים ובברכת ברוכים הבאים.

כשהגיעו לאוהל הגיש להם הבדואי מים לרחצה, קפה להתאוששות מן הדרך, והורה לילדיו לשחוט  כבש  אחד לכל אורח (וזאת בניגוד לשיגרה בה נשחט כבש אחד לקבוצת אורחים). הסביר הבדואי לילדיו את הנדיבות היתרה בכך שהאורחים שהיגיעו אינם נראים כאורחים רגילים, וכי הוא מזהה אור קורן על פניהם.

הכבשים נשחטו ואשתו אצה לבשל ולאפות. לעת ערב הגישו הילדים עם אביהם את ארוחת הערב והאורחים סעדו את רעבונם. הבדואי ניהל איתם שיחה נעימה, והילדים שרתו אותם וספקו את צרכיהם. הוגש להם קפה פעם אחרי פעם ואחר כך הוצעו המיטות והאורחים נחו על משכבם.

עם שחר קם הבדואי כדי להכין את ארוחת הבוקר. הוא העיר את ילדיו כדי שיעזרו לו להכין את ארוחת הבוקר, אך הבחין שאחד מילדיו לא ניעור משנתו, וכי הוא מת.

התעשת הבדואי, העיר את בנו השני, ואמר לו :״ילדי ! עליך לעזור לאמך להכין את ארוחת הבוקר לאורחינו. הולך אני לקבור את אחיך ואנ דאג שהאורחים לא ידעו מה קרה, פן תיפול רוחם״.

 

האב לקח את בנו לרחצה ולקבורה, והבן שנותר התחיל לעזור לאמו להכין את ארוחת הבוקר. אחרי שסיים האיש את מלאכת הקבורה, חזר אל ביתו והגיש את ארוחת הבוקר לאורחים. הוא ניהל איתם שיחה נעימה, כאילו  לא אונה רע  בביתו.

לעת ערב הוא שחט כבשים כמספר אורחיו והגיש להם ארוחת ערב. לאחר הארוחה הוא הגיש קפה שוב ושוב והנעים לאורחיו את הזמן. לאחר מכן  הוא הציע את המיטות לשינה, והם פנו אל יצועם.

עם הנץ החמה, קם הבדאוי ממיטתו וניגש להעיר את ילדו  כדי שייסע להכין את ארוחת הבוקר. כאשר בא  אל חדר בנו מצאו  מת.

הלך לאשתו ואמר לה שבנם השני נפטר  גם הוא, וכי  עליו לאוץ לרחוץ את הילד ולקבור את הבן. ביקש מאישתו למהר ולהכין את ארוחת הבוקר לאורחים, לנסות לעמוד בלוח הזמנים, כך שכאשר יחזור מקבורת הילד יוכל הוא להגישה לאורחים. ענתה לו :״באהבה וכבוד, אסיים להכין את ארוחת הבוקר עוד בטרם תשוב.״

הלך האב לקבור את בנו השני והאישה התחילה להכין את ארוחת הבוקר לאורחים. כאשר חזר מקבורת בנו נכנס אל המטבח לשאול את אשתו האם ארוחת הבוקר מוכנה. השיבה אישתו:״הכול מוכן ומזומן יקירי״.  הוא לקח את ארוחת הבוקר אל האורחים ודיבר אתם בנועם כאילו לא קרה בביתו אסון.

לעת ערב, אכלו האורחים את ארוחת הערב. הבדואי הגיש להם קפה והציע את המיטות לשינה. על פניו לא ניכר כל סימן להתמרמרות על מר גורלו, ואף לא חרדה מרצף האסונות שפקדו אותו. האורחים פנו לנוח על משכבם.

בעוד האורחים ישנים, ניעור הבדואי משנתו כהרגלו, וניגש להעיר את אשתו כדי שתשקים לעבודות היום. הוא מצא אותה ללא רוח חיים. לקח אותה לרחצה ולקבורה. כאשר שב אל ביתו, עמל בקדחתנות בכדי שיהיה סיפק בידו להכין את ארוחת הבוקר ולהגישה בזמן  לאורחים.

 

בתום הארוחה הוא הכין להם קפה ולאחר ששתו הודו האורחים לבדואי על  האירוח  הנדיב והחם, והודיעו לו על החלטתם להמשיך בדרכם.

פנה אליהם הבדואי ואמר״:באתם אלי קבוצה בת ארבעה אנשים, ואם יורשה לי מהיום אצטרף אליכם ונהיה לקבוצה בת חמישה״.

הוסיף ונימק :״לא נותר לי דבר בביתי, לא אישה, לא ילדים ואף לא כבשים. אין גורם כלשוא אשר בגינו נחוץ לי להישאר במאהלי. נעמה לי חברתכם ,חפץ אני להתלוות אליכם לכל מקום שתלכו״ .

ענה לו משה רבנו ואמר: ״בדואי יקר, איך יתכן שתתלווה אלינו? הרי אנו משלחת מלאכים: גבריאל, רפאל, עזריאל ואנכי משה בן עמרם המכונה משה רבינו. הקשב נא לעצתינו ובעזרת אללה  יתרגשו עליך דברים טובים״.

הבדואי השיל נעליו מעל רגליו ואמר: ״אעשה ואשמע לכל אשר תאמר לי״. יעץ  לו משה רבנו: ״קח איתך דלי וחבל, ולך לך בדרך הפונה דרומה. בין השמשות, תחוש עייפות מן הדרך וצמא מחום היום. תתגלה לעיניך באר מיים. אז תשלשל אל הבאר את הדלי ותשמע קול הקורא אליך מן הבאר : "הוציאני נא מן  מהבאר, ובעזרת השם אני אגמול לך בטוב״. "הושט את ידך וחלצהו, וכאשר ייצא מהבאר, יתגלה לפניך נחש מבעית ומפחיד. אל תחת ואל תירא  כי נחש  זה יגלה  לך כיצד יהיה בכוחו  לעזור לך בהמשך חייך.״

המשיך משה ואמר : ״כאשר תשלשל את הדלי אל הבאר בשנית, בנסותך להרוות  צימאונך, תשמע רעש  אשר ירעיד את קירות הבאר ואז תשמע קול הקורא לך ומבקש ממך לעזור לו להיחלץ מן הבאר. גם לו הושט את ידך וחלץ אותו. אז יתגלה לעיניך זאב טורף. אל תחת ואל תירא מפניו, כי גם הוא יגלה  לך איך הוא יעזור לך בשלב הבא  בחייך.

וכאשר תשלשל את הדלי אל הבאר בשלישית, בנסותך להרוות צימאונך תשמע קול אשר יקרא אליך:  ״הוי בן אדם, הוציאני נא מן הבאר הזאת. הקול  ישא תפילה, ואז ידבר אליך במתק שפתיים ויוסיף ויאמר לך: "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא, וגמולם של המצילים  ממתין להם אצל אללה." אל תיענה לקריאתו, ואל תחלצהו. אל תנסה למשוך את הדלי מן הבאר ועזבהו בקרקעית הבאר. זאת המלצתי לך. והיה אם שמוע תשמע לעצתי לא יאונה לך רע, ותראה בישועתיך״.

הלכו המלאכים ומשה רבנו לדרכם.

הלך הבדואי לדרכו כפי שציווה עליו הנביא משה רבנו. בין השמשות חש הבדואי בצמא והתחיל לחפש את הבאר עליה דיבר הנביא. הוא סקר את השטח מסביבו, ומצא את הבאר .

שלשל הבדואי את הדלי אל פי הבאר. מייד לאחר ששילשל את הדלי, שמע קול הקורא לו בלשון צחה: "הוי בן אדם עשה עמי חסד והצל את חיי מן הבאר הזאת ואני אגמול לך טובה תחת טובה, בעזרת אללה יתעלה".

הבדואי משך מעלה מפי הבאר את החבל, והנה נגלה לפניו בתוך הדלי  נחש ארסי. חיל ורעד אחזו אותו .פנה אליו הנחש ואמר:״ אל תירא מפניי. אתה הצלתני ממוות ואני אגמול לך בטוב״. הקשה עליו הבדואי:״ כיצד  תדע שאני  במצוקה וזקוק לעזרה״? השיב לו הנחש :״כאשר תזדקק לעזרתי, לך אל   מקום שומם, ואז תקרא  " נחש , נחש! אני הבדואי אשר  העלתיך והוצאיתך מן באר. זקוק אני עכשיו לעזרתך". חזור על קריאתך  מספר פעמים, והיה אם ירצה אללה, אתייצב לצידך ואגיש לך את העזרה המבוקשת״. הנחש זחל על גחונו, גמע מרחק ונעלם מעיני הבדואי.

שלשל הבדואי אל פי הבאר את הדלי בפעם השנייה ושמע קול מחריד ומבעית בוקע מפי הבאר. קרא הקול : "הוי בן אדם, הוציאני נא מן הבאר  והצל את חיי מן המוות, ואני עוד אגמול לך בטוב".

הוא התעשת, ונזכר בדברי הנביא שהורה לו לחלץ במקרה השני ללא מורא. לפתע נגלה לעיניו זאב טורף. נבהל הבדואי והחל לנוס על נפשו, אך הזאב חיש פתח פיו ואמר:״ אל תתירא מפניי. הלוא אתה הצלתני ממוות, אני חב לך חסד. והיה אם ירצה אללה, אגמול לך כאשר תזדקק לעזרתי״.

הקשה עליו הבדואי:״כיצד תדע שאני זקוק לעזרתך״ ? ענה  לו הזאב:״ כאשר תזדקק לי, קרא בקולך: "זאב, זאב! אני הבדואי אשר העלתיך והוצאתיך מן הבאר. זקוק עכשיו אני לעזרתך." חזור על קריאתך מספר פעמים, והיה אם ירצה אללה, אתייצב לצידך, ואושיט לך  עזרה״

הזאב הלך לדרכו ונעלם מעיני הבדואי.

שלשל הבדואי אל פי הבאר את הדלי בפעם השלישית. למשמע הדלי המשתלשל מטה, החל המצוי בתחתית הבאר לשאת תפילה לאדון עולם. המתין הבדואי בסבלנות עד לסיום קיום מצוות התפילה. ניסה  הבדואי למשוך את הדלי מעלה מבלי למלאו במיים.

אז קרא קול מפי הבאר ואמר ״:הוי בן אדם, אני בשר ודם, כמוך, הצילני  נא ממות. לפני זמן קצר, חסת וריחמת על ברואי עולם שאינם בני אנוש, ואיכה תרשה לאדיקותך להשאיר בן אנוש בסכנה? הלא שמעת שאללה ישתבח אמר :"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא, וגמולם של המצילים   ממתין להם אצל אללה."

ענה לו הבדואי : ״מצווה אני שלא לחלצך מן הבאר. יחד עם זאת, נכמרו עליך רחמיי לנוכח קריאותיך הנואשות ומצפוני ייסרני במידה ואשאירך בבאר. מתלבט אני האם להתנות איתך תנאים להצלתך. האם אתה תיאות לקבל את תנאיי ותשבע לי שתקיים את תנאי במלואן״?

השיב לו הקול מתחתית הבאר: ״על דיברתי! נשבע אני  לבצע כל אשר תתנה״ .

הורה לו הבדואי :״תפוס את החבל ומלא את הדלי במים״.

הבדואי העלה  את הדלי ואיתו את הבחור אשר כרך עצמו  בחבל. לאחר ששתה הבדואי לרוויה מן  המים, פנה אל הבחור  ואמר לו: ״ סור נא מדרכי. על דרכינו להיפרד. אם תימין ואשמאלה , ואם תשמאל  ואיימינה״ . ענה  לו הבחור:  ״היאך תוכל להתגבר על קשיי הדרך אתה  איש קשיש ? לעומתך צעיר אנוכי. עז רצוני לשרתך ולגרום לך נחת רוח. אהיה לך כבן צייתן בכל מובן״.

ענה לו הבדואי :״חן חן על רצונך הטוב, וייזקף לך כאילו הדבר נעשה, אך בקשתי הנחרצת ממך היא כי תעזבני לנפשי ותיפרד ממני״. ענה לו הבחור: ״צר לי, אך איתן אני בדעתי שלא לנטוש אותך גם במחיר הפרת השבועה  שנשבעתי לך . זו מצווה בעיני  לעזור לך . רק המוות יפריד בינינו״.

כאשר שמע הבדואי את הדברים האלה נתרכך בליבו ואמר לאיש:״איבדתי זמן יקר, הבה ונצא לדרך״ .

הם עשו דרכם עד שעת ערב והגיעו לכרך וכסף אין בידיהם.

אמר הבחור לבדואי :״אם אין לך התנגדות, אעסוק בסבלות כי אין לי דבר מלבד כוחי הפיסי שיאפשר לי להתפרנס״.

וכך התחיל הבחו לעסוק בסבלות. בתום יום העבודה, אסף את הכספים שהרוויח ומסרם לבדואי. ביקש הבדואי מן הבחור לקנות לחם ותמרים,   אכלו, הלכו אל המסגד, התפללו ונישארו ללון במסגד.

עם שחר השכימו קום. הבדואי והבחור התפללו שחרית. הבדואי נותר במסגד, ואילו הבחור יצא לעסוק בסבלות. הם אכלו צהריים ארוחה צנועה, התפללו מנחה, והבחור יצא שוב לעיסוקו. בתום יום העבודה סעדו יחדיו ארוחת ערב צנועה, ונותר בידיהם כסף ללינה בחאן. הימים חלפו, וזו היתה שיגרת חיי השניים.

לאחר מספר חדשים, פנה הבחור אל הבדואי ואמר :״ הולך אני ומתבגר. לא לעולם חוסן, ולא אשאר עם מלוא  כוחי במתניי. זקוק אני לסיוע  צנוע מצדך. שאלו הבדואי :״מה תבקש ממני״?ענה לו הבחור:״בקשה פשוטה לי אליך.  איש מבוגר  אתה, ולך זקן לבן והדרת פנים. אין ספק בליבי כי תקבל שכר נדיב. בוא עימי אל השוק והבא את המשלוחים אל בתי הלקוחות. כאשר שמע הבדואי את הדברים האלה, פנה אל הבחור וביקש הבהרה:״האמנם מבקש אתה ממני במילים פשוטות להיות סבל ״?השיב הבחור:״אל תיפול ברוחך! אין בכך פחיתות כבוד. זהו כרך ולא כפר קטן. איש לא מכירך כאן. בנוסף, לא תהא לבדך בגילך המתקדם העוסק במלאכה זו. ישנם עוד ישישים העובדים בזיעת אפם כדי להביא לחם אל פיהם״.

הבדואי חכך ברקתו והרהר בדברי הבחור. הרהר הוא בלבו :במשך החדשים האחרונים, בחור זה טרח לפרנסת שנינו. הוא השיג מזון, לבוש וקורת גג. על אף הקושי שבדבר, לא אוכל לסרב לבקשתו ואעשה כמיטב יכולתי. לאחר מכן, השיב הבדואי לבחור:״מחר בבוקר אתייצב בשוק, אשנס מתני ,אוביל משלוחים אל בתי הלקוחות.״

עם בוקר הלך הבדואי אל השוק, וניסה להוביל משלוחים אל בתי הלקוחות. לאחר פרק זמן קצר ביותרצהוא כרע תחת המעמסה, והתחיל לתור במוחו אחר פיתרון יצירתי  בכדי לצאת מן מצב אליו נקלע.

נזכר הבדואי  בדברי הנחש שהבטיח לו שיגמול לו טובה. הוא זכר כי עליו להגיע  תחילה אל מקום שומם ורק אז לקרוא לעזרה.

הבדואי יצא אל מחוץ לכרך,  הגיע אל שדה בר, והחל לקרוא בקול רם: ״נחש, נחש! אני הבדואי אשר חילץ אותך מן הבא . זקוק אני  לעזרתך עכשיו״.  הוא חזר ושנה על קריאה  זו ארבע פעמים . והנה, כאשר סרק את השטח סביבו,  נגלה לעיניו אותו הנחש אשר חילץ מן הבאר.

שאל הנחש: ״במה אוכל לעזור לך״?השיב הבדואי:״זה לא מכבר התחלתי לעבוד כסבל ומשרת בכדי להתפרנס . קשה לי העבודה, והיא מעל לכוחותי. זקוק  אני למקור מימון למחייתי״.

אמר  הנחש: ״לא יקשה עליי למלא אחר בקשתך. עקוב אחריי  ואוביל אותך אל הגבעה אשר מנגד״.

לאחר כיברת דרך עצר הנחש בתחתית הגבעה והורה לבדואי לחשוף  את האדמה, שם נתגלה מטמון זהב.

מילא הבדואי את כיסיו במטילי זהב וכיסה את המטמון. אמר הנחש :            ״ היה ותזדקק שוב לחופני זהב, בוא אל מיסתור זה, וטול כאוות נפשיך. ואם תזדקק לעזרה מסוג אחר קרא אליי כפי שקראתני היו, ואעמוד לצידך כפי שעמדתי היום״.  הבדואי הודה לנחש מעומק ליבו והם נפרדו.

חזר הבדואי אל הכרך, הגיע אל החאן, והניח בחדרו את מטילי הזהב . מייד שם פעמיו אל הגבעה, לקח אל כיסיו  מטילי זהב נוספים, חזר אל החאן והניחם בחדרו. הוא חזר על פעולה זו  מספר פעמים  עד לשקיעת השמש.

לכששב הבחור מיום העבודה המפרך, פנה אליו הבדואי ואמר: ״בחור יקר, אין עוד צורך שתעבוד בעבודה המפרכת בה עבדת עד כה. תוכל לנוח עכשיו מעמלך. הבורא, ברוב חסדיו, נתן  לנו שפע למכביר״. ואז חשף הבדוי בפני הבחור את מטילי הזהב אשר אסף באותו היום.

 

התפלא מאוד הבחור לנוכח המטילים ושאל את הבדואי:״האם תוכל להגיד לי כיצד עלה בידך להשיג את מטילי הזהב״? ענה הבדואי:״ זהו חסד מאת הבורא״.

הרהר הבחור לעצמו :הן לא יעלה על הדעת שזהו שכרו בגין יום עבודה אחד. הוא החל להעלות בדימיונו השערות לגיטמיות וגם קרימינליות  למקור המטילים, ושנתו נדדה כל הלילה. הבדואי  לעומתו,  נרדם  ברוגע ושלווה.

כאשר ניעור הבחור משנתו, הוא חש אינטואיטיבית כי עליו להתייצב אצל השילטונות ולספר על מטילי הזהב. הוא אץ אל ארמון המלך וסיפר  לשומרים שאוצרות הזהב של המלך נגנבו, וכי הגנבה נמצאת ברשותו.

הוא נשאל על ידי השומרים :״האם מכיר  אתה את הגנב?  השיב : ״מכיר  אני״ והוסיף: ״הגנב ניסה לשתף אותי לדבר עברה והציע לי מחצית מן הזהב, אם אשמור בסוד את הגניבה, אך איש תמים וישר אנוכי, ובאתי להודיע למלך על  דבר הגניבה״.

שומרי המלך חשו להודיע למלך את הדברים אשר שמעו מפי הבחור. כאשר שמע המלך את דבריהם קרא לשומרי האוצר, ואלו אמרו למלך שהם מצידם כבר בדקו את טענת האיש, אך מבדיקתם עולה כי אוצר המלך נמצא במקומו בשלמותו וללא רבב.

ציווה המלך לקרוא אליו את הבחור, והורה לו לספר את אשר סיפר  לשומריו קודם לכן . פתח פיו הבחור ואמר: ״אדוני המלך, באתי לעיר יחד עם איש זקן אשר לא הכרתיו קודם לכן. חסתי עליו, עסקתי בסבלות למחייתינו, וחיינו בדוחק. לנו יחד בחדר קטן בחאן. בשובי מן העבודה אתמול בערב, להפתעתי, חשף בפני הזקן מטילי זה. כאשר שאלתיו  : ״כיצד הגיעו לידיך מטילי הזהב״, ענה :״זהו חסד מאללה. לא יכולתי להאמין לדבריו, וחשדתי שמא הזקן ביצע גניבה, ובאתי  לארמונך והודעתי לשומריך״.

כאשר שמע המלך את דברי הבחור, שלח את אנשיו יחד עם הבחור כדי לגלות את האמת. כאשר הגיעו אנשי המלך אל הח'אן מצאו את הבדואי ישן  בחדרו, ואת  מטילי הזהב  מונחים בארון.

 

שאלו השומרים את  הבדואי: ״האם מטילי הזהב שלך הם״?ענה הבדואי: ״כולם שלי״.הוסיפו לשאול:״ כיצד השגת אותם, האם גנבת אותם״? ענה הבדואי: ״איש מאמין וירא שמיים אנוכי, אינני גנב ולא גנבתי. מטילי הזהב  ברכה וחסד הם מאת הבורא ירומם ויתעלה.״

לאחר ששמעו את דבריו הובילו את הבדואי ואת מטילי הזהב אל המלך. המלך הזהיר את הבדואי, כי היה ולא יספר כיצד השיג את הזהב, לא יהא מנוס אלא להשליך אותו אל בור עמוק למשך ארבע שנים, אליו השליך המלך בעבר שלושה פושעים, בור שאליו קרני שמש אינם חודרות, והקור בו עז. מנת חלקו תהא ארוחה יומית אחת, ומי שתיה אחת ליממה.  במידה ויצליח  לשרוד, יזכה להיות בן חורין, אך זאת רק בתום השנה הרביעית.

אמר הבדואי למלך :״כבר אמרתי לך שזו ברכה מאללה ואין לי דבר מלבד זאת להגיד לך.״

ציווה המלך על אנשיו :״השליכו את הבדואי אל הבור, טלו את מטילי הזהב  אל אוצרות המלך, ותנו לבחור ללכת לדרכו״.

הבדואי היה לאסיר הרביעי אשר הושלך אל הבור. לכשנחת מטה, שאלוהו הנמצאים: מה היה הפשע שביצע ?ענה להם: ״אינני פושע ולא ביצעתי כל עבירה״. בין האסירים בבור היה איש נבון בגיל העמידה . יחסי ידידות נרקמו בין השניים. ביום מן הימים סיפר  הבדואי  לאיש הנבון כיצד גמל לו  הנחש על החילוץ, ולהבדיל מן הנחש, כיצד גמל הבחור על חילוצו מן הבאר. כעבור חודש, שוחרר מן הבור האיש הנבון.

לאחר שיחרורו, נהג האיש הנבון לבוא מידי פעם אל הבור, ולשוחח עם הבדואי וגם לשלשל אליו בתוך דלי אוכל מזין.  באחד  הביקורים שלשל האיש הנבון מגדנות אשר המלך חילק להמונים לכבוד חתונת בנו. באותו הביקור פנה הבדואי אל האיש הנבון ושאלו האם יהיה מוכן לעשות חסד ."בחפץ לב " השיב האיש הנבון לבדואי.

פנה הבדואי לאיש הנבון וביקש: ״צא אל מחוץ לכרך, לך אל שדה בר, ושם קרא בקול רם: " נחש, נחש! אני הבדואי אשר הוציאך מן הבאר, אני נתון בצרה וזקוק עכשיו לעזרתך.  חזור על קריאה זו מספר פעמים, ואז יתגלה לנגד עיניך נחש. אל תירא מפניו, ועשה ככל אשר יאמר לך."

עשה האיש הנבון  כמצוות הבדואי.  יצא אל  מחוץ לכרך וקרא ארבע פעמים בקול רם כפי שנתבקש על ידי הבדואי.  הוא הביט סביבו וראה לפתע את הנחש לימינו. שאל הנחש:"אייה הבדואי"? ענה האיש הנבון: ״הוא נמצא בבור לאחר שהמלך  הטיל עליו עונש. הייתי חברו לבור האסורים. מייד לאחר ששוחררתי, ביקשני לקרוא לעזרתך, על מנת שתצילהו מן הצרה אליה נקלע״.

ביקש הנחש מן האיש הנבון: "קח נא אותי בחיקך, והביאני אל ארמון המלך. לאחר שתניח אותי בפאתי הארמון, אתגנב אל חדר הנסיך ואכרוך עצמי סביב צווארו. עליך יהיה להביא לידיעת המלך, כי חברך הבדואי הכלוא בבור, הינו מומחה ללכידת נחשים. לכשיובהל חברך אל הארמון, לחש באזניו כי  יציג עצמו  כלוכד נחשים מיקצועי, וכי יוכל לדרוש מן המלך כל אשר יחפוץ כתנאי להצלת הנסיך ".

האיש הנבון נטל את הנחש בחיקו, והביא אותו אל פאתי הארמון. חרש הזדחל הנחש אל חדר כלולותיו של הנסיך והאיש הנבון התברג אל בין המוזמנים לטכס החתונה של הנסיך .

בהיות הנסיך משתעשע עם כלתו, הגיח חרישית הנחש ונכרך סביב  צווארו. נחרד הנסיך אל מול הנחש אשר ניצב בתנוחה מאיימת. מבוהל שעט הנסיך מן החדר וזעק לעזרה.

חשו שומרי המלך להושיט סיוע לנסיך, אך קצרה ידם. שלושה מבינהם הוכשו ונפלו. קרא האיש הנבון אל המלך ואמר: "מכיר אני לוכד נחשים מיקצועי, צווה נא שיביאו לכאן  מיידית  את הבדואי  מבור האסורים".

כאשר שמע  המלך את דברי האיש הנבון ולנוכח הבהלה שאפפה את הנסיך וכל הקרואים ציווה המלך להזעיק מייד את הבדואי מן הבור. הגיעו שומרי המלך אל הבור אספו את הבדואיה והבהילוהו אל הארמון.

החבר הנבון  המתין בשער להגעת חברו הבדואי, ולחש על אזניו, שינצל  את שעת הכושר  המזדמנת וידרוש מן המלך  כל תנאי  בטרם יחלץ את הנסיך.

 

פנה הבדואי אל המלך ואמר: ״זהו נחש ארסי ואני מסתכן בחיי על מנת להציל את בנך. גורלי אחד מן השניים: מוות או הצלחה״. השיב לו המלך : ו״היה  כי תצליח להציל את בני ,אתן לך כל אשר תבקש ממני.״

ענה הבדואי: ״ איש תמים וירא שמיים אנוכי. היה ואצליח, אבקשך שתשיאני לבתך, וכי תשיב לי את מטילי הזהב אשר שומריך נטלו ממני בטרם השליכוני אל בור האסורים על לא עוול בכפי״.

המלך נותר נבוך והיה אובד עצות ביחס לבקשת הבדואי לשאת את בתו. ראתה הבת את מבוכת אביה, ומנגד ראתה את הנחש כרוך סביב צוואר אחיה. נתעשתה וקראה ללא שמץ של היסוס: ״בכדי להציל את אחי  ממוות ודאי, נכונה אני  להינשא לבדואי״.

חיש התייצב הבדואי אל מול ראש הנחש וקרא:״נחש,נחש! אני הוא הבדואי הפונה אליך וזקוק לעזרתך. הרפה נא מצוואר הנסיך. רד מטה וזחל לרגליי״. עזב הנחש את הנסיך לנפשו והתכרבל לרגלי הבדואי.

רצה המלך להערים על הבדואי ודרש ממנו להרוג את הנחש. השיב הבדואי: ״נחש זה הוא שלוחם של המלאכים הטובים, וחל איסור מוחלט להורגו. אללה שלחו להיות לי לשומר ומושיע לכל ימי חיי״.

אץ הבדואי אל בית המרחץ שבארמון, לבש בגדי חתן ומייד נערך  טקס הנישואין עם בת המלך. עם סיום הטקס, עמד המלך בדיבורו, והעביר לחזקת הבדואי את מטילי הזהב.

כאשר ראתה בת המלך את מטילי הזהב אשר בבעלות בעלה, פנתה אליו וביקשה ממנו שיבנה לה טירה על גדת הנהר.

נענה הבדואי לבקשת והקים טירה מהודרת.

שאל אותה: ״האם חפץ ליבך בדבר  מה נוסף״ ?ענתה: ״צעירה אני, ואתה בא בימים. הייתי רוצה להיות נשואה לעלם צעיר״. השיב הבדואי:״ הרפואה התקדמה בצעדי ענק. נראה לי שמבוקשך הינו בגדר האפשרי. תוכלי לקבל שניים במחיר אחד: איש בעל ניסיון חיים עשיר בגוף צעיר. במידה ויעלה בידי להחזיר את הגלגל הביולוגי לאחור, האם תהיי מאושרת? "אהיה המאושרת בתבל " ענתה .

הרהר לעצמו הבדואי: הנחש עשה עימדי חסד כפול: נתן בידיי מפתחות למטמון זהב ואף חיתן אותי עם בת המלך.

הבה ואקרא לזאב בבחינת שלח לחמך על פני המיים ואראה מה יעלה בידו לגמול לי.

הלך  הבדואי אל מחוץ לכרך וקרא :"זאב , זאב ! אני הבדואי אשר הוציאך מן באר . זקוק  אני לעזרתך! ". הוא חזר על קריאתו מספר פעמים והנה התייצב לנגד עיניו הזאב. שאלו הזאב:״איזו עזרה מבקש  אתה ממני״ ?השיב הבדואי:״ הנחש  הצליח ליתן  מטמון זהב  וגם את בת המלך לאישה. בת המלך צעירה, וביקשה ממני לחזור ולהיראות  עלם. הואל נא לסייע לי למלא בקשתה״.

ענה הזאב :״המתן נא כאן ואגש לבדוק מה ניתן לעשות״.

לאחר זמן מה חזר הזאב ובידו פרח קסום. הורה הזאב לבדואי:״אל לך להריחו בשלב זה. סור אל ביתך והזמן קומץ חברים. לאחר שיתיישבו, אחוז ביד כלתך  ואמור בקול רם:  ״עוד מעט קט אשוב להיראות בחור צעיר, כפי שביקשה כלתי. אז, שלוף את הפרח הקסום, קרבהו אל אפך, ושאף אל ריאותיך את ריחו״.

עשה הבדואי כמצוות הזאב : בנוכחות אורחיו אחז ביד כלתו והכריז אל חלל האויר כי ישוב מייד להיראות עלם צעיר. הוא היטה את אפו אל הפרח, וכהרף עיין קיבלו פניו חזות צעירה.

 

למחרת פנתה הנסיכה אל חתנה ואמרה: "עלה בידך להדהימני אמש!״

כמאמר האימרה "עם האוכל בא התיאבון" יש בפי אליך בקשה נוספת     ״אעשה ואשמע יקירתי ", השיב הבדואי.

״ רוצה  אני שגם הורי יריחו את פרח הנעורים וישובו להיות צעירים כמוך. נשוטה חיש  בסירה  לאורך הנהר אל ארמון הוריי, והפעל  נא על הוריי את קסמיך״. כשהיא אוחזת בידה את הפרח הקסום, הפליגו השניים אל הארמון.

 

כאשר הגיעו אל המזח הסמוך לארמון, מעדה הנסיכה, הפרח נשמט מידה, ונסחף עם הזרם.

בהגיעם לארמון, שש המלך לקבל את פני בתו והחמיא לחתנו על מראהו הצעיר. פנתה הנסיכה אל אביה ואמרה:״יש בכוחו של חתני להחזיר אתכם לגיל הנעורים, ממש כפי שהחזיר את עצמו. כל שעליכם לעשות הוא לבקש זאת ממנו, והוא ישיג לכם את פרח הנעורים, ממנו תריחו ותהיו כאחד הצעירים.

ביקש המלך מחתנו הבדואי להשיג את פרח הנעורים. ענה הבדואי:״יהא בכוחי להשיג את פרח הנעורים רק בעוד שנה״.ענה המלך: ״נמתין ככל שיידרש״.

בחלוף שנה, יצא הבדואי אל מחוץ לכרך וקרא: "זאב ,זאב! אני הבדואי אשר הוציאך מו הבאר. זקוק אני עכשיו לעזרתך." לאחר מספר קריאות, התייצב הזאב לרגלי הבדואי. במה אוכל לעזור לך הפעם? שאל הזאב. ענה הבדואי: ״אני זקוק פעם נוספת לפרח הנעורים הקסום, בכדי להצעיר את חמי וחמותי. ענה הזאב: ״המתן נא כאן זמן מה ,אלך להשיג לך את הפרח.״

פנה הבדואי אל הזאב ואמר:״סקרן אני אייה הגן אליו אתה הולך. אנא ממך, קחני נא עימך״.

ענה הזאב: ״אוכל להביאך רק עד לשער הכניסה של הגן. לא אוכל להכניסך  פנימה. הב לי את שבועתך כי לא  תעז אף לנסות  לחדור אל תוך הגן. השיב הבדואי: ״על דיברתי  נשבע אני!.

פסעו השניים שעה קלה, והם הגיעו אל שערי גן עדן. כאשר התדפק הזאב על שערי הגן, נפתח השער לרווחה. נכנס הזאב פנימה, והבדואי המתין מחוץ לשער, אך עיניו הצליחו להבחין בשני ילדיו ובאשתו אשר הלכו לעולמם.

הוא קרא לילדיו בשמם ,והם ענו לו ברוך ובקריאה " ברוך הבא אבינו היקר " הוא קרא לאשתו  בשמה, וגם היא קידמה אותו בברכה דומה: " ברוך הבא בעלי היקר " ,וקראה לו להיכנס פנימה.

.כאשר שמע את קריאותיהם של ילדיו ושל אשתו הרהר  בלבו: ״יהא  עונשה של הפרת השבועה אשר נישבעתי אשר יהא,אינני יכול שלא להיענות לקריאותיהם של ילדי ושל אשתי״.

נכנס הבדואי בשערי הגן, והחל  לחבק  ולנשק את ילדיו ואת אשתו.

באותו הרגע הגיח הזאב והיקשה על הבדואי: "הלוא נתת לי את דיברתך ואת שבועתך כי לא תיכנס אל תוך הגן, ועכשיו הפרת את שבועתך".

ענה הבדואי:״ ראיתי את ילדיי היקרים ואת אשתי היקרה, הציפוני געגועיי ולא התאפקתי. מוכן  אני עכשיו לקבל את עונשי על הפרת שבועתי״.

הורה הזאב לבדואי:״ צא מכאן ואקחך אל כלתך בת המלך הממתינה לשובך״. הפציר הבדואי בזאב:״ניצב אני עכשיו  במחיצת  ילדיי ואשתי ולא  אוכל להיפרד מהם״.

עזב הזאב את הבדואי לנפשו והתרחק משער הגן.

להפתעת הבדואי, מייד כאשר עזב הזאב, התייצב מולו הבחור אשר היה האחרון שחולץ מן הבאר.

פנה הבחור אל הבדואי ואמר: ״עליך לצאת מייד מחוץ לגן עדן, בכדי   שאממש את זכותי כעזריאל (עזריאל הוא כינויו של מלאך המוות) ליטול ממך  את נשמתך, אז תטעם את טעם המוות, ותיאסף אל אבותיך״ .

היקשה הבדואי :״ זכור נא עזריאל כי אני הוצאתיך מן הבאר כאשר זעקת להצילך. הבטחת אז לעזור לי ואתה מובילני עכשיו אל מותי״?

השיב עזריאל:״ זכור נא, כי בטרם הוצאתני מן הבאר ציווה עליך משה רבינו, כי לא תוציא אותי כניצול שלישי מן הבאר.  הפרת את ציוויו של הנביא משה רבינו. יודע אתה עכשיו,כי הוא ציווה אותך שלא להצילני על מנת לחסוך ממך מעמד שבו יש לי הזכות ליטול ממך נשמתך״.

ניסה הבדואי להקשות על עזריאל: ״ מדוע התגלית אלי בהיותך בבאר  בדמות בן אנוש חסר אונים המשווע לעזרה״? השיב עזריאל: ״ התגליתי אליך כבן אנוש במטרה לבחון באופן אובייקטיבי האם אתה מקיים הבטחות ושבועות.

 

הוסיף עזריאל ואמר: ״הוכחת שוב כי האדם איננו מקיים את הבטחותיו ושבועותיו״.

אמר הבדואי: ״קטונתי, לאחר שהטפת לי דברי תוכחה, מה ברצונך שאעשה עכשיו״? הורה לו  עזריאל: ״צא  אל מחוץ לגן והתייצב בסמוך לשער. שם אתה תמסור לי את הדבר אותו אני רוצה ממך – את נשמתך״.

״ומה יקרה אז ״? שאל הבדואי.

ענה  עזריאל: ״לאחר שתטעם את טעם המוות ותתעורר מתרדמת המוות, תיכנס לגן עדן ותשהה במחיצת ילדיך ואשתך.

יצא הבדואי אל מחוץ לשערי גן עד, ועזריאל נטל את נשמתו

לאחר מותו נכנס הבדואי אל תוך גן עדן והצטרף לילדיו ולאשתו.

 

ואתם  הקוראים  משל זה בסקרנות, תזכו בחיים ארוכים  וטובים.

 

********************

סיפור זה בא ללמדינו שהאדם, באשר הוא,  מפר את הבטחותיו ואין מסוגל לחתן גמול אלא בעיתות מצוקה. לאחר שהאדם זוכה לקבל את העזרה המיוחלת, הוא נוטה לשכוח את ההבטחות שהבטיח בזמן שהיה נתון במצוקתו.

אוסיף בנימה אישית את התרשמותי כי חיזיון נפוץ הוא בקרב עם ישראל  היושב בציון שאין הצאצאים מכבדים את הוריהם במידה הראויה, ואין הם  גומלים  טובה להוריהם במידה הראויה.

ייתכן שהזרע לכך נטמן כאשר יעקב אבינו לא כיבד את אביו יצחק ואף רימה אותו, בכדי לזכות  בברכה, שיועדה במקור לאחיו עשו.

 

***********

*************

 

סיפור מספר שמונה מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים, כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל.

סיפר וכתב: נעים סמוחה, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

 

 

*************

 

״בעזרת השם״

 

היה היה דייג ולו אישה ושלושה ילדים. פרנסתו כולה הייתה, מאז ומתמיד, על הדייג. מצבו הכלכלי היה דחוק. אדוק בדתו מאמין. הוא ניחן בסבלנות רבה וחוכמה מספקת. פרנסתו בדייג פחתה והוא גר עם משפחתו בבקתה פשוטה.

יום אחד, כשחזר מהדיג, ראה את אשתו על חוף הים והיא בוכייה.

שאלה מדוע בוכה היא, והיא ענתה: ״בנך הבכור גוסס״.

בא הדייג לראות את בנו ומצאו מת.

לקח את גופת בנו, קבר אותו וחזר לבקתתו.

פנה לאשתו ואמר:״האם אינך יודעת שהבכי לאללה אסור הוא? הרי בורא העולם והצדק עושה את שהוא עושה כפי שהוא חפץ, ואין לערער עליו.  עליך לבקש מחילה מאללה ואסור לך לבכות״.

כעבור שבוע נפטר גם הבן השני. הוא לקח את בנו השני, קבר אותו וחזר לבקתתו, כאילו לא קרה דבר.

בשבוע השלישי הלך לעולמו בנו הצעיר. הוא קבר את בנו השלישי וכאילו לא קרה דבר רע.

בשבוע הרביעי חזר לבקתתו ומצא שהבקתה שקטה. הסתכל על אשתו הישנה, התקרב אליה כדי לדבר אתה, והנה גם היא מתה.

עטף אותה בכלי מיטתה, קבר אותה וחזר לבקתה לבדו.

הגיע זמן התפילה, ואחרי התפילה אמר בלבו : נותרתי בדד בבקתה הזאת וכל מה שעלי לעשות הוא להודות לבורא יתעלה, על המצב שאני נמצא בו.

עלה על משכבו,  ובליבו אין  שום כעס על מה שקרה לו.

לעת שחר קם משנתו והתפלל את תפילת הבקר. הוא יצא לדוג ורשתו בידו. וכפי שיצא לדיג כך שב מן הדיג. אין ברשתו אף לא דג אחד.

חזר לבקתה עייף ורעב.  בבקתה אין ולו דבר אוכל אחד.  הלך לישון מבלי שיאכל דבר. עם שחר הוא התפלל והלך לים כדי לדוג, וכך גם היום השני עבר ולא השיג דבר בדיג. הוא חזר לבקתה עייף ורעב. ישן בלילה, קם בבוקר, וכמנהגו מתפלל.

אחרי התפילה הלך הוא לאחת המאפיות ופנה לבעל המאפייה :״האם תמכור לי לחם באשראי עד שאללה ייתן לי פרנסה ואתן לך את המגיע לך, ותהיה אתה בין הנדיבים, כי זה יומיים לא טעמתי דבר מהמאכלים״.

״קח שתי פרוסות לחם״ השיב בעל המאפיה. נטל את שתי פרוסות הלחם אכל אותן, שתה מים והלך לדוג.

וכך חזר מהדיג ריקם ולא דג דבר. כך היה בכל יום. לוקח שתי פרוסות לחם והולך לדוג וחוזר מהדייג בידיים ריקות.

מצב זה נמשך חודש תמים. הדיג התפלל כל יום, התפלל והודה לאללה ושיבח אותו ולא התאונן על מצבו זה.

כבר חודש שאין הוא אוכל אלא שתי פרוסות לחם מהאופה ביום, והולך לדוג.

יום אחד בא לאופה כדי לקחת לחם. אמר האופה לדייג:״ ידידי, זה יותר מחודש אתה לקחת לחם ולא שילמת עבורו דבר, היום אני נותן לך לחם אך מחר אם לא תביא עמך כסף לא אתן לך לחם כי אני לא יכול לחכות יותר ועליך לשלם  מחר חלק מהחוב״.

ענה הדייג לאופה :״אללה נדיב״ והלך לים ורשתו בידו כדי לדוג. עד לשעת הצהריים לא דג דבר.

התחיל להתפלל את תפילת הצהריים ואחרי התפילה התחיל לקרא לנערץ ואמר :״ריבוני, אתה שללת את פרנסתי, אני מבקש ממך שתרחם עליי ותצרף אותי אל בני משפחתי כי פקעה סבלנותי ואין בי כוח יותר״.

בהיותו מדבר עם הנערץ שלח אליו את ה"וחי" (המקביל לשכינה ביהדות) מהשמיים ופנה אליו :״ הוי בן האדם, במצבך הביש, אללה ישתבח, נותן לך במתנה ארמון בגן עדן כמו לנביאים. אבל יודעים אנו כי כאשר תהיה לך ברכה, הצלחה ופרנסה בשפע הרי שאתה תכפור בגדולת אללה ותהרוס את ארמונך שבנית ביחפנותך וסבלנותך וסופך יהיה בגיהינום״.

אמר הדייג ל"וחי" ששלח אליו אללה:״ איך זה יתכן? אני במצבי יחפן ועני, השגתי ארמון בגן עדן וכשאללה נותן מחיה וברכה בשפע, אני אכפור בגדולת אללה? זה לא יתכן, ולא יהיה. שביעות רצון אללה ממני תהיה  אף גדולה יותר מהיום. אני אפתח מקומות לרעבים ולנצרכים ואהיה מעבדי אללה הטובים והישרים ביותר״.

אמר ה"וחי" :״אתה עוד תתחרט בן אדם״.

ענה לו הדייג:״ אללה הוא היודע. אבל אני בטוח,  אהיה מהאנשים הישרים״. אמר ה"וחי" לדייג :״פרוש את רשתך על פני הים כדי שתדוג״.

הדייג פרש את רשתו על המים,  משך אותה, והנה בתוכה תיבה ועליה מפתח. פתח את התיבה והנה בתוכה נערה, ישתבח בוראה (זאת אומרת שהבת יפת תואר). אמר הדייג :״הוי ריבון עולם, לך העוז וההוד והתפארת ברום מושבך, ואתה יודע הנסתרות והנגלות. אני עצמי בקושי חי ואיך שלחת לי עוד נפש לקיים?״.

אמרה לו הבת שבתוך התיבה:״ הוי המאמין באללה. קח אותי לביקתה שלך ותבוא לך הברכה, אם ירצה אללה״.

כאשר שמע שהבת מדברת אליו ואומרת קח אותי לביתך ואז תבוא לך הברכה, השאיר את הבת בתיבה ונשא את התיבה על ראשו ובא אל הבקתה.

הניח את התיבה על קרקע הבקתה, והבת יצאה מהתיבה.

נתנה לו חופן של יהלומים שהיה על גופה ואמרה לדייג:״קח את זה בידך ולך לשוק היהלומים.  הצג אותם למכירה ובקש תמורתם אלף לירות זהב.  אל  תמכור אותם למי שיציע לך פחות ואף לא למי שיציע יותר. לאחר שתמכור אותם, קנה שתי מיטות. קנה עם הכסף גם ארוחת ערב.  ובאשר לבוקר –  אללה כרים״.

וכך עשה הדייג. לקח את חופן היהלומים בידו והלך לשוק היהלומים. הציג אותו למכירה וכאשר השיג את המחיר שביקש, אלף לירות זהב, מכר אותו וקיבל את הסכום. הלך לקנות את המיטות וכמו כן קנה ארוחת ערב ומים וחזר לבקתתו. הוא נתן את הכסף לבת אשר נתנה לו את חופן היהלומים.  בבוקר, אמרה לו הבת ״קום,  קנה לנו ארוחת בוקר ותן לאופה שאתה חייב לו את חובו״. הלך הדייג לקנות ארוחת בוקר ובא לאופה ונתן לו את חובו וחזר לבקתה עם ארוחת הבוקר. לאחר שסיימו את ארוחתם פנתה הנערה  ואמרה לדייג: ״קח עמך את הכסף וכאשר תגיע לבית מסחר פלוני עמוד ליד בית המסחר עד הצהריים. בעל בית המסחר ימאס בעמידתך ליד בית המסחר. הוא ישאלך מה אתה מבקש מהעמידה הזאת כאן מהבוקר עד הצהריים, האם אתה רוצה לקנות את בית המסחר? תאמר לו כן. אני אקנה. הוא ישאל באם יש לך אלף לירות כדי לקנות? אמור לו יש לי אלף פחות חמש לירות בלבד. הוא יאמר לך לתת לו את הסכום ולקבל את בית המסחר הזה. אמור לו כתוב לי שטר מכירה וקבלה לסכום תמורתו. לאחר שיכתוב לך את שטר המכר והקבלה על התשלום שב בבית המסחר למכור מהסחורה שבבית המסחר ומי שיקנה ממך מבית המסחר קבל ממנו כל סכום אשר ייתן לך, אפילו אם יהיה הסכום המוצע מחצית ממחיר הסחורה. כך תהיה לך ברכה מאת אללה בבית המסחר, וכל מה שיצטבר אצלך מהכסף לעת שקיעת השמש הבא אותו אתך לבית והבא עמך בבקשה גם ארוחת ערב ומים״.
וכך בדיוק קרה. הדייג הפך הבעלים של בית המסחר. התחיל למכור סחורה מבית המסחר במחיר זעום וזול מאוד. אפילו בעלי החנויות התחילו לקנות ממנו כי זה זול מיבוא הסחורה.

בערב, אסף את הפדיון והניח אותו בתיק. קנה ארוחת ערב ומים ובא אל הבקתה. קבלה אותו הבת בברוכים הבאים ובסבר פנים יפות, אכלו את ארוחת הערב והתחילו לחשב מה מכר מבית המסחר והייתה המכירה יותר מאלפיים לירות. עם הזמן התחיל הדייג לקנות סחורה ולמכור והרוויח סכומים נאים. מזלו הולך עמו והוא למד את רזי המקח והממכר.

בחלוף כחודש ימים ביקשה הבת מהדייג להזמין ארכיטקטים כדי לבנות את החורבה הזאת.

לפי רצון הבת קרא למהנדסים ובנאים לבית כדי שהבת תיתן להם מפת הבית שהיא רוצה לבנות.

המהנדסים אכן באו והבינו את רצון הבת לגבי תכנון הבנייה. דנו על המחיר ומועד השלמת הבנייה. היא שלמה להם חלק מסכום עלות הבנייה וכתבה אתם חוזה. תקופת הבנייה הייתה ששה חודשים. בחלוף ששת החודשים, הושלם הבניין.

וכשהיו הבת והדייג בארמון אשר הושלם אמרה הבת לדייג: ״אהובי, אנא  קרא לאיש הדת על מנת שיערוך לנו נישואין ונהיה בעל ואשה. מעכשיו אסור לנו לחיות כמו שבתקופה שנסתיימה״.

שמח הדייג לבקשתה וזימן איש דת אשר ערך את הנישואין, אכלו את סעודת  הנישואין,  התחתנו השניים, הדייג והבת, וחיו את הנאות הנעורים.

הבת הייתה מאושרת ושמחה מאוד בשל הממון והשם הטוב שהיו להם בעיר. המסחר של הדייג התרחב לענפים אחרים כמו ענף הספנות. היו לו ספינות שהפליגו בים והובילו מטענים מכל הסוגים.

הוא סחר בחומרי גלם ובסחורות דוגמת חיטה, אורז ושמן. הוא מינה לכל ענף מנהל אחראי, והדייג היה מפקח בעצמו על כלל הענפים.

ביום מן הימים, חזר הוא לארמונו כשהוא עייף. קיבלה אותו אשתו כרגיל, רוחצת אותו בחמאם בעצמה. אחרי הרחצה הם נכנסים לחדר המנוחה לשתות תה ולשוחח ולהשתעשע כפי שנהגו  בעבר. אחרי המנוחה היו באים לחדר האוכל כדי לאכול את ארוחת הערב. אחרי ארוחת הערב היו מתלוצצים ושותים קפה ותה.

באותו יום אמר הדייג לאשתו :״אהובתי אני עייף מאוד״.

אמרה לו אשתו :״אהובי, קנה נא את החורבה שנמצאת מול הגשר והקם במקומה תערוכה שבה תציג את כל סוגי שכיות החמדה היפים והבשמים הנעימים והוא יהיה מקום עלייה לרגל לגדולים ולנכבדים שבאנשים.  באמצע התערוכה יהיה סלון פרטי לך וכאשר תרגיש בעייפות תבוא לתערוכה ותשב באולם שבתערוכה ותתענג בו״.

וכך עשה. קנה את החצר ובנה אותה כמו שאמרה לו אשתו. הסתיים בניין התערוכה והוא הפך למוזיאון. רבים באו לראות ואפילו תיירים התפעלו ממנו. הדייג נהג לבקר במוזיאון כל יום וישב בסלון אשר באמצע המוזיאון. הוא היה מבקר במוזיאון רק ביום, כי אהב את אשתו מאוד, הלא היא אשר הצילה אותו מן העוני והפכה אותו לאחד מנכבדי העיר, כמו כן הוא אהב אותה בשל יופייה ושכלה ונאמנותה לו.

עברו שלוש שנים של חיים נעימים ומאושרים.  אפילו כשהיה ישן היה לובש סוג של משי יקר ורקום במחרוזת יקרה. גם אשתו התלבשה כמוהו. לבו של הדייג היה טוב עליו, ואט אט הוא שכח את המצוקות והקשיים שהיו לו בעבר בחייו. הוא  החל לדמות בעצמו שהוא הוא בעצמו הגיע למעמד הזה ולא בעזרתה של האישה. הוא התחיל להמעיט מהכבוד שרחש לאשתו ונהג בה כאילו היא אישה רגילה. לעומת זאת, אשתו המשיכה לכבד אותו יותר אף שהוא התחיל לזלזל בכבודה.

יום אחד, והוא יושב בסלון המוזיאון, באה אשתו, לאחר שקודם לכן החליפה את בגדיה ואת הופעתה החיצונית, ונכנסה למוזיאון.

בשעה שהיא התבוננה במוצגים שבמוזיאון, התחיל הדייג לזוז ממקומו  בחוסר נוחות כדי לראות את פני האישה הזאת.  היא התקרבה לסלון בו נמכרו המחרוזות היקרות והיהלומים.

התחילה האישה לשאול את המוכר על מחירי היהלומים.

היא הניחה בתיק מספר מחרוזות. פנתה למוכר ואמרה לו כי עוד מעט היא תשלח את המשרתת שלה כדי שתשלם את הכסף והמוכר ייתן לה את התיק הזה.

כאשר שמע הדייג את דבריה אמר לה:״ גבירה, את יכולה לקחת את התיק וראי זאת בבחינת מתנה לך״. אמרה לו:״ אדון, איך אתה נותן לי את המתנה הזאת ואתה לא מכיר אותי״. אמר לה הדייג:״ אני יכול לתת לך במתנה כל מבוקשך״. התקרבה אליו ושאלה:״ מדוע?״.  ענה לה: ״בשל יופייך המפתה״.

״שמעתי עליך רבות. באתי לפתוח את לבי בפניך, אבל דבר אחד מונע מאתנו להתקרב זה לזו.  האם יש לך אישה?״ . ענה לה הדייג: ״כן, נשוי אני. אך אם תשבעי שתהיי לי לאישה, אני אגרש אותה״. אמרה לו :״אני נשבעת שהלילה אהיה אצלך״.

הוא שמח מאוד להבטחתה. הדייג לא הכיר אותה כי השתלטה עליו הגאווה והבת חזרה לביתה והחליפה את בגדיה. לעת ערב בא הדייג לביתו וכאילו קרו לו דברים שהכעיסו אותו והיה מיואש וסולד מן החיים.

אשתו נהגה כרגיל. קיבלה אותו בשמחה ואמרה לו :״אהובי, אם קרה לך דבר מחריד או מוזר ספר לי עליו ואתן לך דבר שישביע את רצונך״. אמר לה:״ לא קרה דבר מטריד. אך מטרידה אותי התנהגותך עמי, ואין לי מנוחה כשאת עמי בבית״.

אמרה לו :״אהובי, האם שכחת איזה בית זה היה לפני שבאתי אני לכאן? והאם שכחת שהיית רעב ואבוד והיו לך נושים וחובות. והנה, עכשיו אתה אומר לי אין לי מנוחה עמך בבית כדי שאצא מהבית? היודע אתה את אשר  עתיד לקרות לך אחרי שאני אעזוב את הבית הזה?״.

ענה הדייג: יהיה אשר יהיה.  לא אכפת לי דבר. העיקר, שתצאי מביתי״. אמרה לו:״אנא, אם  זה לא קשה מדיי, החזירני נא למקום שממנו  הבאת אותי לכאן״.

עם שחר, בעט בה ברגלו ואמר לה :״קומי משנתך כדי שאחזיר אותך למקום שהבאתי אותך ממנו.״

אמרה לו :״כשהבאת אותי, הנחת את התיבה על ראשך ואני בתוך התיבה. עכשיו, שא את התיבה, ואני אלך ברגל, כי אם אשא אני את התיבה יהיו פניי גלויים וזה חטא״.

ענה הדייג :״ אני לא אשא את התיבה. אינני המשרת שלך״!.

כאשר ראתה שלא אכפת לו שהיא תהיה ללא צעיף, לקחה את התיבה על ראשה והלכה עמו לחוף הים. ירדה הבת לים ואמרה לו :״הוי בן אנוש, האם אינך יודע שאתה עתיד להפסיד את העולם הזה. אללה הוא כל יכול״.

אמר לה:״ נכון, הוא רב יכולת אבל הוא לא יכול לקחת ממני מה שיש לי. בגד השינה הרקום באבנים טובות״. אמרה לו :״זכור את דברי ה"וחי" לך״, אמר לה:״ אין לי צורך ב"וחי" והבטחותיו״. אמרה לו :״דע שאני מבנות השדים. הבורא ציווה עליי להצילך ממצוקות החיים״. אמר לה :״די בדיבורים. לכי לבלי שוב״.

כאשר שמעה את דבריו צללה לתוך הים והנה בגד השינה שהיה עליו כשדיבר עם אשתו הפך לרשת הדייג אשר היה דג באמצעותה את הדגים, ושב ללבוש את הבגדים שהיו עליו לפני שנכנסה אשתו לביתו, והבית חזר להיות בקתה עלובה כמו שהיה בתחילה.

אמר לעצמו הדייג: הכיצד זה הארמון המפואר הפך לבקתה? עלי ללכת למקום שקניתי ביום הראשון לאושרי בחיים. הוא ראה את האיש שקנה ממנו את בית המסחר, בתוך בית המסחר.

אמר הדייג לאיש שקנה ממנו את בית המסחר :״איך זה חזרת לבית המסחר, הלא אתה מכרת לי אותו, וקיבלת את תמורתו מיידיי במזומן?״.

השיב לו האיש שבבית המסחר :״ המשוגע  אתה? האם איש כמותך, עני מרוד, ומותש כוחות, ללא השכלה וידע, יהיה בעל בית המסחר? לפני מספר שנים אני השכרתי את בית המסחר הזה לאדם פלוני ועתה, משנסתיימה תקופת השכירות, חזרתי לבית המסחר שלי״.

היה הולך לכל המקומות היוקרתיים בהם נהג לשהות אך אדם לא הכירו.   קלסתר פניו השתנה, בגדיו דהו, ודמה הוא לאחד המשוגעים במקום.

לא נותר לו אלא לשוב לעיסוקו ולדוג. תוהה שמא יפגוש שנית את ה"וחי".

יום אחד נקרה בדרכו ה"וחי" ואמר לו:״ הו בן אנוש, מה שלומך עתה לאחר שאיבדת את העולם הבא וגם את העולם הזה״.

ענה הדייג ל"וחי":״ אמת דיברת במה שהבטחת לי אז. אני זקוק לעזרתך. בקש מהבורא שיסלח לי, וישובו רחמיו ויפרנסני שנית״.

השיב לו ה״וחי״: ״הוי בן אנוש, הדברים האלה ניסיון המה. הם חלק מהאמונה. אתה כפרת ביכולת השמימית. דומה אתה בעיני אללה לאחד מהכופרים. למעשיך ומילותיך אין סליחה, אין מחילה ואין  כפרה״ .

וכך סיים הדייג את חייו במרירות, עוני  ובוז .

 

 

**************

 

הוא עמד בפני כל האסונות הנוראיים שפקדו אותו: אובדן שלושת ילדיו ואשתו, חיי עוני ומצוק  –  ולא כפר באמונתו. והנה, כשטעם את טעם  החיים הטובים – כפר.

האדם, באשר הוא, ניחן ביכולת לסבול ולשאת את הקשיים שבחייו. ברם, נעדר הוא, לרוב, את היכולות והכישורים לקבל ולחיות את חיי הנוחות והרווחה. שהרי אז הוא יראה בעצמו כמלך כל יכול, לא יכיר טובה, ינהג בהתנשאות ויכפור בעיקר.

 

***

*************

 

סיפור מספר תשע ואחרון, מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים, כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל.

סיפר וכתב: נעים סמוחה, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

 

******************

 

על חטא היוהרה

 

בזמן מן הזמנים היה מלך שנהג בשרירות לב באזרחים והטיל מסים בלתי נסבלים על העם.

הייתה לו ממלכה גדולה והוא שלט בארצות הערבים והפרסים. עול המיסים היה  כבד  מאד ללא התחשבות ביכולתם הכלכלית של האנשים.

המסים הוטלו על השבטים.  ראשי השבטים היו גובים את המסים ומוסרים אותם למלך,  אלה היו הנהלים המלכותיים.

המסים שהוטלו על השבטים היו שנתיים וכל שנה המלך היה מחליט מהו הסכום שעל  השבטים להעלות כמס לאוצר המלך.

בתחילת אותה השנה  קבע המלך , כהרגלו,  את סכום המס שיחול על השבטים.

הוא כעס על אחד השבטים והעלה פי ארבעה את גובה המסים לאותה שנה.

נכבדי השבט וחכמיהם התאספו והחליטו לנסוע לבירה להגיש עתירה להורדת המסים שעושקים את זכויותיהם.

פסק דינו של המלך היה שכל מי שלא ישלם את המסים הנדרשים מהשבט וקצרה ידו מלשלם, אזי ילדי השבט ובנותיו ימכרו לעבדים עד לגובה  המסים  הדרושים במלואם.

באו נכבדי השבט כדי לבקש רחמים, ועמם באו גם אנשי הדת. הגיעו לבירה, ביקשו לפגוש את  המלך אך הוא סירב לפגשם.

הנכבדים חזרו לארצם מאוכזבים וממורמרים על כי המלך סירב לפגוש אותם, אך אנשי הדת נשארו בבירה. אנשי הדת והחכמים של העיר שהמלך הטיל עליהם מסי עושק נשארו בעיר והם היו לאורחי החכמים והסוחרים של עיר הבירה.

נכבדי עיר הבירה קראו לחכמים, שבאו לבקש להקל עליהם את עול המסים, וביקשו מהמלך שיפגוש את החכמים האורחים.  גם לבקשה זו סירב המלך.

הוא הודיע לחכמי העיר כי על חכמי השבט הזה לשוב לעיר הבירה בעוד שלושה חודשים, ולהביא  עמם חלק מהמסים שהוטלו עליהם.

גם הם חזרו לעירם ממורמרים, אך הייתה להם תקווה שהבורא, ירומם ויתעלה, יעזור להם במצוקתם.

אחרי שעברו חודשיים מהתקופה שקצב להם המלך הלכו למסגד הגדול אשר בעירם ואמרו לחכמים :״עליכם לנסוע שוב לבירה, אולי אללה יעזור לכם ותצילו את האנשים מהמצוקה שאנו נמצאים בה״.

נסעו החכמים לבירה.  קיבל את פניהם ראש החכמים של הבירה ועמו נכבדי העיר. הם התארחו אצל חכמי הבירה. אל החכמים התלוו גם נכבדי העיר, וכולם היו אורחים לתושבי הבירה.

החכמים האורחים נשארו במסגדים כדי להתפלל ולעת ערב היו הולכים לבתי חכמי הבירה.

כאשר נודע למלך שהחכמים הגיעו לבירה ועמם באו גם נכבדי השבט, ציווה את אנשיו לעקוב אחרי נכבדי השבט שהכעיסו אותו.

נכבדי השבט היו נפגשים ומשוחחים ביניהם ואומרים :״אללה נדיב, והוא הכול יכול, אין אנו צריכים לעשות מעשה נמהר. עלינו לצום, ולבקש תחינה״.  זאת הייתה רוח השיחות ביניהם.

אנשי המלך מסרו למלך על תנועותיהם ודבריהם ועל כי הם מדברים על אללה הנדיב הכול יכול בעולם.

אמר המלך בלבו :האם הם חושבים שיש מאן דהוא בעולם שיכול לעזור להם מלבדי?

 

קרא המלך לאנשיו, וצוום להביא לפניו את אותם החכמים המדברים על גדולת אללה ולועגים, למעשה, ליכולתו של המלך.

התייצבו המדברים על יכולותיו של אללה בארמון המלך. פנה אליהם המלך :״האמנם חושבים אתם  כי יש בעיר מי שיכול לעזור לכם יותר ממני?״. ענו לו :״כן״.  אמר להם :״מי הוא, כדי שאלחם בו״. אמרו לו :״אללה לבדו הוא הכול יכול״. אמר להם :״אמרו לי, איה הוא כדי שאלחם בו״. ענו למלך :״אנו שומעים על יכולות אללה מחכמי הדת שלנו. אם אתה רוצה לדעת על זאת שלח וקרא לחכמי הדת כדי שיסבירו לך על יכולות אללה ומעמדו״.

הסכים המלך ואמר כי הוא יזמן את חכמי הדת ועל הנכבדים להיות נוכחים במפגש. היה ויעידו גם חכמי הדת כמו שהעידו הנכבדים, שאללה הוא הכול יכול, יהיו הם משוחררים,  אך חכמי הדת יצטרכו לגלות למלך מיהו אותו אללה והיכן הוא נמצא על מנת שיילחם בו.

היה וחכמי הדת לא ישכילו לומר למלך איפה הוא ולא יוכיחו את יכולת אללה , הרי שאז ידון אותם המלך למוות, וזה יהיה גם גורלם של כל אלה החושבים כמותם.

נענו הנכבדים בחיוב לתנאיו של המלך. אמרו לו :״אנו מוכנים לשמוע את החכמים ובטוחים כי הם ישכנעו אותך ביכולת ובנסים שהיו ושיהיו״.

קרא המלך לאנשיו להביא שבעה מחכמי הדת לפניו. פנה אליהם המלך ושאל :״האם אומרים אתם כי יש בעיר אחד בעל יכולות, יותר ממני, ועושה כרצונו ,והוא הכול יכול״?

אמרו לו :״כן ״. אמר להם :״ומי הוא?״ אמרו לו :״אללה אשר בראך ועיצב את דמותך״.

ענה להם :״אני, כמלך, לא מסתפק בדברים דמיוניים. אני דורש דבר מוחשי. האם אתם יכולים לגרום שאראה אותו בעיניי״?, אמרו :״אם אללה ירצה זאת״. אמר להם :״אני אתן לכם אורכה של שלושה ימים על מנת שאיווכח במו עיניי, ואם לא אראה דבר שישכנע אותי במה שאתם אומרים, אתם תענשו והעונש יהיה מוות, יען כי שיקרתם למלך״.

דברי המלך לחכמים גרמו להם לחוש ייאוש והם יצאו מותשים.  הם בדרכם, והנה בא אליהם אחד המשוגעים.  פנה הוא לחכמים  :״למה  זה אתם מותשים ומבולבלים? כי המלך רוצה מכם לראות במו עיניו את היכולת השמימית ואתם לא יודעים מה יקרה לכם, והוא נתן לכם אורכה של שלושה ימים ואתם מפחדים? אל תפחדו, כי הדבר שביקש מכם המלך הוא פשוט, כמוני, שאומרים עלי משוגע. יש ביכולתי לגרום למלך המתייהר שיראה בעצמו את יכולת אללה ואללה הוא הבורא הכול יכול, אתם צריכים להזמינני  להתייצב עמכם ביום השלישי, ואם לא תיקחו אותי אתכם הרי אתם נדונים למוות ותמותו ככופרים. אני אתייצב בפני המלך ואגרום לו לראות קבל עם ועדה את יכולת אללה הכול יכול״.

כאשר שמעו החכמים את דברי המשוגע שדיבר אליהם התפלאו מדבריו והוא כאילו היה איש שלם בשכלו וכאילו שהיה אתם ושמע את כל מה שאמר להם המלך.

חלקם האמינו שהמשוגע הזה נשלח מאת אללה כדי שיהיה אחת ההוכחות למלך היהיר כדי לשבור את קוצו. אחרים סברו שהשיגעון הוא אמנות ולא ייתכן כי ישימו את גורלם בידי משוגע אשר כזה. נחלקו החכמים ביניהם.

כאשר שמעו אנשי הבירה את פקודות המלך באו לקבל את פניהם והזמינום. ענו חכמי השבט:  ״תודה לכם. אין אנחנו רוצים אוכל, אנא, מצאו לנו מקום שקט בו נוכל לצום במשך הימים האלה, שאנו עדיין בין החיים, מי יודע? אולי נצליח להתקרב לבורא, יתעלה, בצום ובתפילות״.

זימנו אותם להיכל מפואר, פינו אותו והניחו לפניהם מים לטהרה.

חלפו להם שלושת הימים.

יצאו שני חכמים כדי לשמוע ידיעות על המלך . אולי מת? והם ייוושעו מהמצוקה הזאת בה הם נמצאים.

המשוגע עמד בסמוך ואמר להם שהמלך חי וקיים והוא לא ימות עד שיאמין ביכולת אללה והוא יהיה אחד המאמינים.

כאשר שמעו את המשוגע מדבר אליהם בביטויים כאלה חזרו לחבריהם ואמרו להם מה ששמעו מהמשוגע, וכאשר שמעו שאר החכמים מה ששמעו החליטו שילווה אליהם למלך.

יצאו החכמים והמשוגע ממתין. פנו אליו :״ בבקשה, בוא עמנו לטרקלין המלך״.

אמר המשוגע :״כבוד החכמים, אני בא אתכם. אך יש לי תנאי אחד שאתם צריכים לקבל עליכם.  אתם מתחייבים שלא תעמדו על רגליכם לפני שאני עומד, ולא תענו לברכת השלום לפני שאני אענה בשלום, ולא תדברו לפני שאני מרשה לכם לדבר״.

אמרו לו :״קבלנו עלינו מה שאמרת״. אמר להם :״הישבעו בגדולת אללה״, והם נשבעו.

הלכו הם יחדיו והגיעו לטרקלין המלך.

בטרקלין ישבו כל השרים ונכבדי עיר הבירה.  כולם ישבו על כסאות.  גם לחכמים היו מושבים.  רק למשוגע לא היה מושב, והוא נותר ליד אחד מעמודי האולם.

הכל חיכו לבוא המלך.

וכשבא המלך לטרקלין, בירך בשלום את היושבים בטרקלין, כולם קמו ועמדו לכבוד המלך, לבד מהחכמים והמשוגע. פנה המלך לחכמים ואמר להם :״מדוע זה אינכם עונים לברכת השלום שלי״?

השיב המשוגע למלך:״ מתנאי הדת שברכת שלום של אדם טמא לא מתקבלת. ואתה טמא הרי הנך. הטהר מהטומאה ואנו נקבל את ברכת השלום שלך. עלינו להיזהר בתקופה זו במאד מאד, כי אנו נתונים בעיצומו של ניסיון דתי״.

אמר המלך למשוגע :״אמת דיברת. עכשיו אלך וארחץ מהטומאה ואבוא במהירות האפשרית״.

עלה על מרכבתו והגיע לחמאם להתרחץ מהטומאה.  והנה, כשהיה בבריכת החמאם, מצא עצמו והוא על אי שומם. התפלא המלך למראה עיניו ותהה :האם זה חלום או מציאות? בחלומו והוא רואה את עצמו כבת, עם  שדיים, והיא ערומה וערייה.

התחיל לחפש דבר מה על מנת לכסות את ערוותו,  שהרי הוא נוכח לדעת שהוא בת.

הוא התחיל לחשוב שוב :האם זה נכון שהוא בת?  לעיתים היה רואה בזה עובדה קיימת ולעיתים היה מתכחש למצב בו הוא נמצא.

פתאום הגיעה קבוצת רוכבים של בן שיח' נכבד והוא בא לאי כדי לצוד צבאים.  פנה בן השיח' לאותה הבת  ושאל :״האם את מבני אנוש או מהשדים״. ענתה כי היא מבנות האנוש.

כאשר שמע בן השיח' את דבריה אמר לאחד מעבדיו :״כסה אותה בעבאיה (גלימה) שלך״. נתן לה את העבאיה ולבשה אותה הבת.

בן השיח' הרכיב אותה על הסוס מאחוריו והוא חזר לשבטו ואמר לאביו: ״היום צדתי לי אישה ולא צבי״.

אמר לו :״איך תתחתן עם הבת הזאת ואנחנו לא יודעים את מוצאה וייחוסה״.

ענה לאביו :״הבת הזאת, ניכרים עליה סימני מלכות. דבר עמה והיא תמצא חן אף בעיניך״.

הלך השיח' לדבר עמה ואחרי שדיבר עמה אמר לבנו :״אמת דיברת בני. אני מסכים שתתחתן עם הבת הזאת״.

בן השיח' התחתן עם הבת והייתה לו לאישה.

הבת הייתה כאחת הבנות. עברה שנה אחרי החתונה ונולד לה בן. בשנה השנייה ילדה ילד שני ובשנה השלישית ילדה ילד שלישי.

היא שכחה שהיא הייתה מלך וכאילו לא היה דבר כזה.

היא ביקשה מבעלה ללכת עם המשרתות לנהר כדי להביא מים. ירדה לגדת החידקל, הורידה את אחד מעכסיה ורחצה את רגלה מהחלודה. הורידה את עכסה מהרגל השנייה כדי לרחוץ את רגלה מהחלודה, והנה….. הוא מוצא עצמו בחמאם שבא לרחוץ את עצמו מהטומאה.

קרא המלך למשרתים ושאל :״כמה זמן אני פה, מתרחץ מהטומאה״? ענו לו :״הוי  הוד מעלתך. כרגיל. שלוש דקות״.

לבש את בגדיו, והנה שב אליו זקנו, והפך לגבר מושלם, לא נגרע ממנו דבר ולא נוסף לו דבר.

יצא מהחמאם והמרכבה ממתינה לו. שאל את הרכב באם התעכב בחמאם, וענה לו האחרון בשלילה. נכנס המלך לטרקלין, והנה השרים, נכבדי הבירה והחכמים ממתינים לבואו. ברך אותם  המלך לשלום.

עמד המשוגע והשיב לו ברכת שלום.  כך עשו גם החכמים שעמדו לכבודו. ישב המלך וציווה את החכמים לשבת.

אחרי זמן קצר פנה המלך לחכמים ושאל :״האם יש באמתחתכם את התשובה לקושייתי״?

החכמים שתקו, ולא ענו, כי הם נשבעו שלא ידברו עד שהמשוגע ירשה להם לדבר.

הם חיכו למשוגע. אמר המשוגע למלך :״התשובה שאתה מבקש, היא כמוני.  אני משוגע. אללה אומר שאתה לא מדבר על מה שקרה, והם שלוש דקות, ובשלוש שנים הפכת בכוח הבורא לבת והתחתנת עם בן השיח' ובכל שנה הבאת תינוק לאוויר העולם. ונותר לכך לעדות : עכס הזהב אשר נשאר לך ברגל ימין.  יש לפנות את האולם כדי שתסתכל ברגלך שבה העכס אותו העניק לך בעלך.  והיה אם תתעכב ולא תגלה את רגלך ותחשוף את העכס לנאספים  כאן אזי את(ה) תשוב לבעלך״.

כאשר שמע המלך את הדברים האלה, משך המלך את רגלו, והנה  נחשף עכס הזהב ברגלו.

פנה המלך לקהל ואמר :״מעלת השרים,  נכבדי הבירה ומעלת החכמים, כל שאמר האיש הזה, ולא אקרא לו משוגע, אמת ויציב. זאת הייתה מציאות ושבתי אליכם בכוח הבורא הכול יכול ואני מקווה שכולכם תאמינו״.

המלך פנה לחכמי השבט ואמר כי הוא מוותר לשבטם על העלאת המסים לשלוש השנים הבאות.

המלך ביקש את סליחתם והחכמים השיבו למלך כי יתפללו לאללה ויבקשו את רחמיו להוד מעלתו ובירכוהו לשלום.

 

***************

 

כל הנוהג ביהירות או בעריצות, יבוא יומו, יביע חרטה ואף ינחל כישלון ומפלה.

כך, כל מי שלא מכבד את הקטנים בבני עמו, לא יכבדו אותו אף הגדולים שבהם.

טוב לו לאדם שינהג בחמלה ונועם כלפי כל הזולת.

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

2 תגובות על הפוסט “ספורים מאת חכם נעים סמוחה ע"ה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *