מעגל החיים אצל יהודי עירק

בס"ד

מנהגי יהודי עירק במעגל החיים (הריון, לידה, ברית, וכו'). מתוך הספר "מעגל החיים" מאת שלום צבר. מי שיודע עוד מנהגים במעגל החיים של יהודי עירק נא לכתוב אלינו.

בס"ד

מנהגי יהודי עירק במעגל החיים (הריון, לידה, ברית, וכו'). מתוך הספר "מעגל החיים" מאת שלום צבר. מי שיודע עוד מנהגים במעגל החיים של יהודי עירק נא לכתוב אלינו.
לחץ כאן לקבלת המנהגים.
הריון, לידה והשנים הראשונות:

בקרב יהודי עירק, עוררה כלה, שעברה שנה לנישואיה וטרם הרתה, דאגה רבה בלב בני משפחתה, ואימה החלה לחקור ולדרוש אצל נשים מבוגרות מקצועיות שבקיאות בענינים אלו. הן לא חסכו בתרופות עממיותוטבעיות וביקרו בקברי צדיקים. רק לעיתים רחוקות פנתה האשה לרופא כדי לברר את הסיבה לאי פוריותה.

שתי סיבות עיקריות ניתנו לאי פוריות: א). טַארְ'קָה (בהלה) – האשה ה"עקרה" נבהלה קשות ממשהו או ממישהו, ביחוד בימים הראשונים לנישואיהכשהיתה עדיין כלה טריה. מן ההכרח היה לבטל את הבהלה באמצעות דַאלְקְ (יציקת מים), דהיינו שפיכת מים ומלח על האדמה במקום שבו נבהלה. מי הבוץ שנקוו נמרחו לאחר מכן על כמה מחלקי גופה מתוך אמונה שעל ידי כך תסור בהלתה ותיפתר הבעיה. ב). כַּבְּסָה – הרוחות הרעות הפעילו "כיבוש" על הכלה בליל החופה. לפיכך מן ההכרח היה להתקין לה סגולה מיוחדת שתבטל את הכבסה הזאת.

הכלה הצעירה נזהרה שלא לפגוש יולדת בטרם מלאו 40 יום לנישואיה, שכן פגישה כזאת עלולה היתה לפגום בכישוריה ללדת. אם נקראתה יולדת בדרכה, נהגו להביאה להתבונן בפניו של מת, רצוי צדיק, אשר באפשרותו לבקש רחמי שמים שיוסר ממנה ה"כיבוש" (תְפִיךְּ אִל כַּבְּסָה). בנוסף לכך האשה העקרה בעירק השתדלה לבקר בטקסי ברית מילה של קרוביה וידידיה, אולי יכבדו אותה בְּתַּקְדוּמַאיִי ( הגשת התינוק לסנדק) או בלגימת יין שעליו קידשו בטקס. שתי הפעולות הללו נחשבו מועילות לריפוי עקרות ולהולדת בנים. עקרה שלגמה מיין הברית נהגו לברכה: אינשאללה תפריג' עלייכי (בעזרת האל תיוושעי) או: סַנְתְּ אִלִּכִי בִּידִךּ אִל וָלָד (בשנה הבאה תחבקי בידייך בן).

היו אף שהמליצו לעקרה לבלוע את הערלה שהוסרה מהתינוק בשעת הברית מילה, אעפ"י שחכמי ישראל יצאו חוצץ נגד מעשה זה, שיש בו עבירה מפורשת על ההלכה (איסור אכילת בשר או דם אדם).

 

התנהגות האשה בזמן ההריון עפ"י רבנו יוסף חיים ע"ה בספרו "קאנון אל נסא" (חוקי הנשים):

טבע האשה בהריונה למאוס בכל מאכל, מסיבת ההריון שנוצר למען השלמת העובר ולסיבה זאת יימעט כח העיכול. לכן האשה בהריונה תקיא. והקאה זו טובה מאוד לעובר. וככל שתקיא יותר ייטב לוולד שיוולד נקי וטהור. אבל טבע ההקאה הזאת אינו שווה אצל הנשים. יש אשה שבא אליה דבר זה בראשית הריונה. ויש באמצע ההריון, ויש לבסוף. אבל באמצע ובסוף תימצאנה מעט, ולרובן בא בתחילת ההריון. האשה בהריונה אם תתאווה לאיזה מאכל והתגברה תאוותה בו, צריכים לתת לה לאכול ממנו, כי אם לא תאכל, יוכל להיות כתם בגוף הוולד כצבע המאכל שהתאוותה לו. וברובם אם גירדה בגופה בשעה שהתאוותה, יהיה הכתם הזה בגוף הוולד מקביל למקום אשר גירדה בגופה…

מעשה באשה אחת אשר בימי הריונה הייתה בפרדס וקפצה צפרדע מהתעלה המשקה את האילנות לפניה. ונבהלה האשה מאוד ונדחפה לאחור מרעידתה ונשבה רוח חזקה ונכנס חול על עיניה והניחה ידה תחת עיניה וגירדה אותה. אח"כ כאשר ילדה, ראתה שהילד מצוייר תחת עינו צורת צפרדע בצבע אדום. והייתה אימו כל יום מלקקת בלשונה על המקום המצוייר כעשרים פעם ביום עד אשר התרכך העור וקילפתו בידיה ולא נשאר סימן בולד.

הוריה של האשה בהריון בעירק היו שולחים לה מגש גדול שנודע בשם "צִינִיִּת לִוְחִים" (מגש התאווה) שנועד לענות על תאוותיה בתקופה זו למאכלים מיוחדים ולתבלינים חריפים.

כשהגיע החודש התשיעי להריון, ההכנות ללידה התעצמו. בבגדד נהגו לברך את ההרה באיחולים ובברכות כגון: "יִטְעִיכִּי סַאעַה כְ'פִיפִי" (יתן לך השם שעה קלה), "אִינְשַאלָלה בְּעִיקְדְ אִל יַאס" (בעזרת השם בליל קשירת ההדס – ליל הברית).

 

בירור מינו של הוולד והתכונה לקראת הלידה:

אחד העניינים שהטרידו את בני המשפחה וקרוביה במשך תקופת ההריון היה מינו של הוולד. בעירק היו שלקחו מעט שתן של האשה ההרה בקערה, שמו בה מחט גדולה וחיכו דקות אחדות. אם המשקע של השתן הצטבר מסביב למחט – זה היה הסימן שתלד זכר. ואם המשקע נשאר בתחתית הקערה – סימן שתלד נקבה.

החששות הרבים במהלך ההריון לשלומו של הוולד לוו בציפיה דרוכה לכך שההריון יעבור כשורה. בעירק רווח מנהג סמלי מעניין המזכיר את מנהג הכפרות בערב יום הכפורים. הוריה של ההרה שלחו לה כ-20 ק"ג אורז עם תרנגול אחד ושתי תרנגולות. את אלה סובבו סביב ראשה. תרנגולת אחת שתהיה כפרה עבורה כדי שתלד בלי הפרעות. תרנגולת שניה אם תלד בת. ותרנגול אם תלד בן. בחודש השביעי התחילו בתפירת הבגד לתינוק.

בדרך כלל היו הלידות בבית. בחדר הלידה ניצבו לעזרת היולדת מיילדות וגברים לא הורשו להיכנס לחדר הלידה ואפילו רופאים. המעבר ללידה בבית חולים היה לא לפני המאה העשרים כאשר במערב התחילו ללדת בבתי חולים בראשית המאה התשע עשרה. הדוגמא המובהקת ביותר היא פתיחת בית החולים המפואר בבגדד בשנת תר"ע (1910) שנקרא ע"ש מייסדו "מאיר אליהו". בבית חולים זה פעלה גם מחלקה מיוחדת ללידה, ובהדרגה עברו נשות בגדד ללדת בה. אך היה מדובר במיעוט קטן וגם בערים המשיכו מרבית הנשים ללדת בבתיהן.

המיילדות לא למדו את מקצוען בבית ספר רפואי אלא רכשו ידע זה מאימותיהן או ממיילדות אחרות. בלהג של יהודי בגדד נקראה המיילדת "קַאבְּלִי" דהיינו, זו המקבלת את הוולד. המיילדות ליוו את היולדת בעצה וסיוע גם בחודשי ההריון האחרונים.

בעירק כרעה היולדת על אבן-רצפה שטוחה ומרובעת שנקראה בפי העם "טָבּוּקָה חַארַ'ה" (אבן חמה).

ומה עשו הגברים בזמן הלידה? בעירק נהגו הגברים לקרוא פרקי תהלים.

הנוהג לעלות לקברי צדיקים כסגולה טובה ללידה קלה היה גם בעירק. היולדת היתה מקיפה על בטנה חבל שנמדד על קבר הצדיק. החבל הקיף את בטן היולדת או שהיא נגעה בו. גם עשו שימוש בשקיות עפר קטנות שהובאו מקברי קדושים בארץ ישראל, כגון: רחל אמנו, רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי. את השקית הניחו למראשותיה של היולדת בעת הלידה.

לידת בן לעומת לידת בת:

בין יהודי בגדד נחשב הדבר לכבוד גדול לאשה בחדר הלידה לצאת ולהודיע את הבשורה על הולדת בן לכל הממתינים בחוץ, והיא הודיעה זאת בפנים קורנות ובקריאת שמחה. ואילו אם נולדה בת, כל אחת מהנשים ניסתה להתחמק ולהטיל את המשימה על חברתה. זו שלבסוף נבחרה, יצאה באי רצון ובקול חרישי הודיעה: "וַלְדִת… אִינְשַאלָלה עָלָא רַ'אסַא לִבְּנִין" (האשה ילדה. בעזרת השם יוולדו אחריה בנים).

קללה נפוצה לגבר בין יהודי בגדד הייתה: "אִינְשַאלָלה יְסִיר'וֹן סַבְּעָה" (בעזרת השם יהיו לך שבע בנות). דהיינו, נכונו לו דאגות וצרות למשך שנים רבות. כמו כן נפוץ הכינוי לאבי הבנות: "אָבּוּ לְבָּנָאת".

טקסים בימים שלפני ברית המילה:

יהודי עירק נהגו לערוך טקס רב משתתפים שבו הרבו לשיר ולשמוח דווקא בלילה השישי להולדת הבן או הבת, הוא טקס "לֵילְתְּ אִל סִיתִּי" (ליל השישי). בטקס זה מתאספים בני המשפחה עם אורחים בבית היולדת, משברים כלי חרס על הריצפה, וכל נער או נערה לוקחים חתיכת שבר אחת, יוצקים לתוכה מעט זעפראן (תבלין חריף בצבע צהוב) מהול במים וקוראים בקול רם: "שָשָה שָשָה בֵּית אָבוּכּוּם מְחַשָּה". בעונת האבטיחים שמו את הזעפראן בקליפות של פלחי אבטיחים וקראו אותן הקריאות. בטקס זה שכרו להקת זמרים ומנגנים בתוף וחליל וחילקו ממתקים שונים, בייחוד גרעיני תירס תפוחים (ד'וּרָ'ה).

אבי הבן שנקרא "הַבְּהִיבֵּן" מתכבד בשבת שלפני הברית לשאת את ספר התורה מההיכל לתיבה. ליוו אותו בד"כ פייטנים מהקהל שנקראו "אבו לשבחות" בשירים של ברית מילה. ובהגיע עלית השלישי הוזמן אבי הבן בכבוד רב ושוב ליווהו בשירים ובעיקר בפיוט: יהי שלום בחילינו". בזמן השירה השמיעו הנשים קריאות גיל שנקראו "הָלַאהִל" וזרקו לעבר האב שקדים מסוכרים שנקראו "מְלַאבָּס" אותם אספו הילדים בשמחה. קרוביו של אבי הבן כובדו לתורה בעליות הבאות. ובכל פעם שעלה מישהו היו אומרים "לכבוד הבהבן מכבוד".

בעירק כונה הלילה שלפני יום הברית: ,לֵילְתְּ עִקְדְ אֶל יַאס,ליל קשירת ההדס. אחד "מגיבוריו" הראשיים של היום והלילה שלפני הברית (כמו גם בברית עצמה) הוא אליהו הנביא. בקרב יהודי עירק נרמז שמו של אליהו "אליאס" הוא שמו בערבית של אליהו, אם כי התרגום במילולי הוא טקס קשירת ההדסים. מאחר והאמינו כי ענפי ההדס מועילים להדיפת כוחות חיצוניים רעים, קשרו אותם בטקס זה לארבע קרנותיו של כסא אליהו הנביא שהביאו מבית הכנסת. הכסא נעטף בבד קטיפה והניחו עליו חומש וספר הזוהר או ספר קודש אחר, ועל ארבע קרנותיו שמו שני זוגות רימונים של ספר תורה. כמו כן קישטו את הכסא בפרחים בירק ובייחוד בעלי צמח הפיגם (רוּדָא אוֹ זְדָאב) אשר נזכר כבר במשנה ונחשב למועיל נגד עין הרע.

האכילה והשתיה השירה והריקודים והשמחה היו מסימניו המובהקים של ליל הברית. העשירים בעירק הזמינו תזמורת מקצועית ששרה וניגנה על כלים מסורתיים כמו עוּד, קָאנוּן, כָּמַנְג'ה (כינור)' תוף (דִנְבּוּג) ותוף מרים (דָאף). ואחרים הסתפקו בשירה של "בעל השבחות" (אבו לשבחות) בעברית ובערבית, בעוד ששאר האורחים רקדו ופיזמו מסביב עד השעות הקטנות של הלילה. כמו כן ערכו סעודה מרשימה אליה הוזמנו כל קרובי המשפחה ואורחים רבים. נשים מקרובות המשפחה בעירק ישבו למרגלות כסא אליהו שנתלה בחדר היולדת ועסקו בכתישת בשמים לצורך הברית.

טקס ברית המילה – הסנדק, המוהל, התינוק:

בעירק היה הסנדק עפ"י רוב אבי הבן, ולעתים קרובות הוא כיבד את אביו או סבו ולעתים נכבד אחר בקהילה. בחירת אבי האב כסנדק התפרשה גם באימרה הידועה בפי יהודי עירק: "אִיבִּן אִבְּנָאךְּ-אִיבְּנָאךְּ, וְאִיבִּן בִּינְתָּךְּ-לָא" (בן בנך-בנך ובן בתך-לא).

המוהל – בעירק העדיפו להזמין מוהל שהיה מוכר היטב למשפחה ומל ילדים אחרים בה וכך ידעו כי ניתן לסמוך עליו.

המוהלים נתפרסמו בבגדד והוזמנו לבצע מילה גם בקרב המוסלמים.

מקום המילה היה בד"כ בבית או בבית הכנסת המקומי. נהגו להלביש את התינוק שמלה עם פסי זהב וכובע תחרה.

הגשת התינוק ע"י אשה לסנדק נחשבה לסגולה טובה בעירק. זכות זו הגיעה לנשים ממשפחת הבעל. פעמים רבות כיבדו בהגשה זו רווקה או עקרה מבנות המשפחה. אם היא רווקה סגולה שתינשא ואם היא עקרה סגולה שתיפקד.

ערלת המילה – המשפחה שמרה בקפדנות מרובה על הערלה עד לקבורתה בחול, מחשש כי תחטף בידי אחת הנשים העקרות.

סעודת המילה – נקראה גם "סעודת אברהם אבינו" בעירק. נהגו רבים לערוך את הסעודה אחרי הצהרים והזמינו אליה את קרובי המשפחה , רבנים וחסידים. ביום זה הרבו בני המשפחה לתת צדקה לעניים שצבאו על פתח ביתם.

זבד הבת:

בעירק נהגו לערוך בלילה הששי (לֵילְתְּ אֶל סִיתִּי) ללידת התינוקת מסיבה צנועה שרוב האורחים בה היו נשים. במסיבה הכריזו את שמה של התינוקת ואת אמה בירכו בברכה: עָלָה רַ'אסָה לִבְּנִין, דהיינו, שהשם יתן לך אחריה בנים. הנשים השמיעו קריאות גיל (הָלַאהִל) ולאורחים חילקו ממתקים. והיו מחלקים שַשָה שהם גרעיני תירס קלויים ומנופחים.

שמות לנולדים:

היה נהוג לקרוא לתינוקות בשמות של קרובי משפחה בעודם בחיים או ע"ש אלה שנפטרו. לבנים בעירק נתנו בדרך כלל שמות מקראיים כמו אברהם יצחק יעקב יחזקאל וכו' ולבנות נתנו גם שמות ערביים כמו: ג'מילה, מסעודה, עזיזה, וגם נפוצו גם שמות בריטיים לנשים כמו: גלדיס, מדלן, פלורה, ויקטוריה.

לידת בן בכור ופדיון הבן:

כאשר נולד בן בכור השמחה היתה כפולה. גם ברית מילה לאחר 8 ימים מהלידה וגם פדיון הבן לאחר 30 יום מהלידה. אב המשפחה היה נקרא למשל: אבו יוסף ע"ש בנו הבכור. את טקס פדיון הבן היה נהוג לעשות בשעות אחר הצהרים.

הכהן העמיד פנים כי הוא עומד לקחת באמת ובתמים את הילד וללכת מהבית. והיו נשים שהתרגשו במעמד זה ואף בכו לשמע דברי הכהן.

בסיום הטקס הרשמי הוחזר התינוק לאימו. נשות עירק ניצלו הזדמנות זו לברכו: אִינְשַאלָלה בְּלִבְּס תְּפִילִּימוּ" (בעזרת השם תשמחי בו בהנחת התפילין) או: "אִינְשַאלָלה תְּשוּפֵינוּ עְרִ'יץ" (בעזרת השם תזכי לראותו חתן). ונהגו לערוך סעודה קלה לאחר הטקס.

היטהרותה של היולדת:

בעירק היו הנשים נפרדות מבעליהן 40 יום אחרי הלידה במקרה לידת זכר ו- 80 יום אחרי לידת נקבה ככתוב בהלכה. במשך תקופה של 40 יום מהלידה נזהרו מלהיפגש שתי נשים שילדו בתקופה זו מחשש שהיולדת תיכבש או בעירקית: תִּינְכָּבִּס ולא תוכל ללדת יותר. מי שהלך מבית יולדת אחת לאחרת היה צריך יֱדוּס עַתְּבָּה, דהיינו, צריך לדרוך על מפתן בית אחר בטרם יכנס לבית נוסף שבו נמצאת יולדת ובכך תתבטל הכַּבְּסָה.

טקסים אחרים לאחר הלידה וחגיגות יום הארבעים:

נהגו לציין את יום הארבעים בטקס שבו השתתפה המיילדת עם התינוק או התינוקת. באותו יום היא לקחה את הילד לשוק והסתובבה בין החנויות, סיבוב הנקרא: דַוְורָאת לִיזְגַ'איְרִ'י (הסיבוב הקטן). פעולה זו נועדה להרחיק מהילד את השפעתה המזיקה של הכַּבְּסָה. ואכן, עם החזרה מהסיבוב והתינוק או התינוקות בריאים ושלמים, קיבלה המיילדת תקרובת נאה של מאכלים על מגש שנשלח לביתה.

גמילת התינוק ובקיעת השן הראשונה:

יהודי עירק גמלו את התינוק או התינוקת בשנה השנייה לחייהם. הגמילה נעשתה בעזרת צמח מר הקרוי צָבִּר' (מר)וצבעו שחור אותו מרחה האם על פטמות שדיה. הטעם המר שבא במקום חלב אמו הרתיע את התינוק וכך הוא נגמל. (אותי הניקו 4 שנים! – מנהל האתר).

בסעודה החגיגית שהתקיימה ביום הגמילה הגישו חטה מבושלת – סמל מובהק להריון נוסף ולהמשך פריון.

כשבקעה השן הראשונה היו מניחים את התינוק על כף אחת של המאזניים ועל הכף השנייה שמו לחם במשקלו וחלקו אותו לשכנים.

שמירה על התינוק בשנים הראשונות:

אם הילד היה נבהל היו נוהגים מיד לומר: אִיסְמַאלָּלה (שם השם). היו שמים לילד את צמח הרודא שנקרא בעירקית: זְדַאב נגד עין הרע. גם היו שמים לילד קמיע שנקרא: אָבּוּ סַבְּע עְיוּן (בעל שבע העיניים). זה היה חפץ עגול העשוי חרס בצבע כחול ובו שבעה חורים המסמלים את הפתחים בגוף האדם ותפקידו להגן עליהם.

התספורת הראשונה:

בעירק לא היה קיים נוהג של טקס מיוחד לתספורת הראשונה.

ילדות – החינוך המסורתי:

החינוך היהודי בעירק היה חינוך מסורתי. נלמדו בו בעיקר לימודי קודש ומטרתו היתה להכשיר את הילד לאורח חיים יהודי ולהשתתפות בעבודת בית הכנסת. עם זאת, הוקדש זמן מועט גם ללימודי חול שכללו חשבון וכתיבה שנועדו לסייע לילד בחייו המעשיים לכשיסיים את לימודיו. 

נהגו ללמד את החומש לפי פרשת השבוע. גם נהגו ללמד נביאים וכתובים. בהתקרב חג ומועד הוסיפו ללימודים השגרתיים גם שיעורים על החגים. בשיעורים אלה נלמדו הפרקים המתאימים של התנ"ך, פיוטי החג ולחניו ולעתים אף הלכותיו.

הקריאה בקול של פסוקי התורה לוותה בניגון של טעמים אופיינים לקהילה. היו נגונים שונים לתורה, לנביאים, לכתובים, לספר תהלים,לספר משלי, לספר איוב,לשיר השירים.

ספרי הלימוד שבהם השתמשו היו כתבי הקודש הבסיסיים: סידורי תפילה, ספרי תנ"ך, ספרי משנה. ספרים אלה היו יקרי המציאות משום שתעשיית הדפוס התפתחה רק לקראת סוף המאה התשע-עשרה ועבר זמן רב עד שהספרים זכו לתפוצה רחבה.

מסגרת הלימודים של החינוך המסורתי היתה עמוסה מאוד. הפסקות מלימודים וחופשות היו נדירות, והילד בילה את רוב זמנו באוהלה של תורה. ביטול תורה נתפס כדבר חמור ושום דבר לא הצדיק אותו, לא שבת, לא חג ובודאי לא רצונו של הילד בהפסקה. 

הלימודים החלו בזריחה או מעט אחריה ונמשכו עד השקיעה. ההפסקה היחידה היתה בצהרים לארוחת הצהרים שאותה אכלו בבית.

לעתים כשחלה הילד, נדרה אמו נדר על מנת שיתרפא. לאחר שהתרפא, היתה האם מבקשת להתיר הנדר, ועל כן הזמינה את התלמידים לסעודה לשם כפרת עוונות. הילדים לבשו דישדשה (מעין שמלה ארוכה) מתחו את שוליה בין רגליהם ולתוכה הושלכה המנה: פיתה ומלפפון או פיתה ופלח של אבטיח או מלון.

המלמד נקרא בעירק: סתאד'י. בית הספר נקרא: סתאד' או מדרש. הילדים ישבו בסתאד' הפרטי שבבית המלמד בעירק על ספסלים. רהיטי החדר היו פשוטים: ספסלים נמוכים וקצרים בלי משענות בדרג ראשון, ספסלים גבוהים בעלי משענות לדרג שני, וכסא עם שולחן קטן למלמד. יש אשר הילדים מדרג שני ישבו על גבי ספסלים בעלי מגירות שבהן שמרו את ספריהם בלכתם הביתה. 

בחורף שרר קור עז בבית הספר. ברוב המקומות היה רק תנור כיתתי אחד והמורה ישב לידו. החום בקיץ היה כבד מנשוא.

הלימודים נועדו להסתיים בהגיע הנער למצוות משום שבגיל זה נתפס הנער כמי שיכול ולמעשה חייב ליישם את לימודיו. בנוסף לכך, זה הגיל שבו רוב הנערים צריכים היו לצאת לעבודה. תחילה הם למדו כשוליות וקבלו שכר סימלי. רק משרכשו את המעמד של בעלי מקצוע, קיבלו משכורת שלמה או שהפכו לעצמאים.

רק מיעוטם של הנערים המשיכו את לימודי הקודש בישיבות עד הגיעם לגיל החופה. היו אלה בני העשירים שלא נזקקו לסייע בפרנסת המשפחה וכן בני הרבנים וגם תלמידים מצטיינים בני השכבות העניות שהקהילה דאגה להמשך חינוכם. הישיבות הכשירו את הנערים לעסוק במשרות ציבוריות, כגון, בודק, שוחט, מוהל, מלמד תינוקות או סופר, ומיעוטם אף הוכשרו לשמש רבנים ודיינים.

 

החינוך היה ביד קשה והמורה לא חסך מכות מהילדים אם הפריעו או לא למדו היטב. היו ההורים אומרים למורה: לא תכילי לו אלא אל סין ולעין – אל תשאיר לו רק שן ועין.

חינוך הבנות:

בחברה היהודית היה יעוד נבדל לבנים ולבנות. הבנים חוייבו ללכת לבית הכנסת להתפלל, ומהבנות ציפו לעזור במשק הבית. נשים פטורות על-פי ההלכה מ"מצוות עשה שהזמן גרמן", שהן למעשה רוב המצוות הפולחניות. על כן לא למדו הבנות בבית הספר, שהרי עיקר תפקידו הוא הכנה לעבודת בית הכנסת.

וכך תאר נוסע אחד את החיים בבגדד: 

ואין אדם רואה שום אשה שם ואין שום אדם הולך לבית חברו שמא יראה את אשת חברו. מיד היה אומר לו: פָּרוּץ, למה באת? אלא מכה בבדיל והוא יוצא ומדבר עימו.

הילדה היהודיה הולבשה בצניעות רבה כבר מקטנותה. שערה היה מכוסה ושמלתה ארוכה. גדרי הצניעות החמורים השתנו בעקבות חדירת המודרניזציה במאה התשע עשרה.

בר מצווה:

בן שלש עשרה למצוות – בעירק דאגו שהנער יכנס למצוות בגיל שלש עשרה שנים ויום אחד. והיה מתחיל לעלות לתורה. יְקוּם עַל סֶפִר . לא היו חוגגים כאירוע מיוחד אלא הוזמנו חכמים מספר והחכם הגדול היה מניח תפילין לבר המצווה ומתפללים מנחה.

 

נשים רבות, דודות וקרובות משפחה ושכנות, נחלצו לעזור בבישול המאכלים לסעודת הבר מצווה, לקשט את המקום ולערוך את השולחנות. טקסי הבר מצווה נערכו בדרך כלל בבתים של בעלי השמחה. ההורים דאגו להזמין את קרוביהם ואת אורחיהם האחרים, והקפידו לבל ייפקדו החשובים שבהם, פן יגרום הדבר לאי-נעימות והשמחה תפגם.

הכנת הילד עצמו לא הצריכה לימוד הנחת תפילין כי הילד ליווה תמיד את אביו לבית הכנסת וראה בצעירותו כיצד אנשים מניחים תפילין וכאשר הגיע תורו לא היה המעשה זר לו. לפיכך אימון הנער בהנחת תפילין של יד ושל ראש ארך זמן קצר, מה גם שהנערים ביקשו להידמות למבוגרים מוקדם ככל האפשר. אולם הכנת הנער לקריאה בתורה, בד"כ לעלית המפטיר, ארכה זמן רב יותר.בפעם הראשונה שעלה הילד לתורה, ערכו לכבודו טקס מיוחד שלווה בשירים ופיוטים והשליכו עליו סוכריות (מלבאס) ופרחים. 

טקס זה נקרא: הנחת התפילין (ליבס איתפילין). הסעודה היתה בעלת אופי של סעודת מצווה. בחינוך התפילין, כותב הרב יאודה פתייא ע"ה, לא נהגו לעשות משתה ושמחה כי אם מקצת אנשים מיעוטא דמיעוטא. הסעודה כללה מאכלי בשר ודגים, ירקות ופרות טריים ומיובשים, שקדים וגרעינים וכן מיני חמוצים אהובים (עמבה, תבלין המוכן מפלחי מנגו מתובלים, מכללה, לפת במי מלח, ת'ום עג'ם, שום במלח). האורחים ברכו את הוריו של הנער ולא את הנער עצמו, בברכה : מבאר'אך, תשופונו ער'יץ. (מבורך תראוהו חתן). בדור הראשון והשני שלפני העלייה  ארצה החלו לקיים טקס מפואר במקום סעודה צנועה.

   

 

 

הלילה שטרם יום החופה נקרא טקס "אל חינה" (ליל צבע אדום). לוקחים מין צבע אדום בצורת אבקה ושמים בו מים ונהיה עיסה ואז מושחים את אצבעות החתן והכלה ובני משפחותיהם, אצבע אחת בחינה ואצבע אחת בחלקום. רשמי הצבע ישארו במראה כהה משך כמה ימים. אם החתן מביאה תכשיט זהב לכלה ומלבישה אותה בו ויש נוהגים שגם הדודות מביאות תכשיטים.

בדרך כלל נהגו לערוך את טקס החינה בבית הכלה. נכחו שם גם החתן ובני משפחתו וקרוביו. נשות משפחת החתן הביאו בערב זה שני מגשים גדולים (צִינִיִּי) ובהם חינה, מתנות, ממתקים (כגון חַלְקוּם) וזוגות נעליים עם גרביים.

לטקס זה הוזמנו ארבע או חמש מנגנות יהודיות שנקראו דִיקִּאקַאתּ (מתופפות) משום שנגנו על תופים שונים (דַף, דִינְבִּג, נִקַּארַה ) והן שרו שירי אהבה (פִּיסְתַּאתּ) מיוחדים בערבית יהודית לכבוד החתן, הכלה והוריהם (האזן באתר שירי עירק במולטימדיה את כל שירי החינה). בייחוד אהוב היה השיר "עָפַאכִּי" (הידד) שהוא שיר אהבה שהושר בערבית מיוחדת תוך כדי נגינה על הכלים, ובו שיבחה אם החתן את אם הכלה על "הצלחתה" לקחת ממנה את בנה בתחבולות שונות. 

כל דקאקה אילתרה מלים וחרוזים שהתאימו למשפחה, לבני הזוג ולשמותיהם. ככל שחידשה והייתה מקורית יותר בתחום זה , נהנו המסובים יותר ושיבחו אותה.

היו מביאים קערת נחושת גדולה (לָגָּן) ובה נר ענק (לעתים יותר ממטר גובה) שנעשה מדונג דבורים מיוחד (שַמְעָת עָסָל). על פי האמונה העממית של יהודי עירק, נועד טקס החינה להשכין שלום בין הכלה ובין השדים המתקנאים בשמחתה ומבקשים להרע לה ולבן זוגה.

כל הלילה היו צוהלים ושמחים ולא יתנו שינה לעיניהם (מָה אַכַלִּי אַחָד יְנַאם) .

עם סיום טקס החינה, הושכן השלום ואפשר לעבור לאירוע הבא שהוא טבילה במקווה וטקסי הרחצה שלפני החתונה.     

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

5 תגובות על הפוסט “מעגל החיים אצל יהודי עירק

  1. למה אין גם פרטים על הבר מצווה, החינה, המקווה, הנדוניה, החתונה, השבת חתן ושבוע החתונה, וגם על המיתה.

    • זה מה שהספקנו ה' יעזור לנו להמשיך. תזכה למצוות על הערתך. המשך להגיב על הכתבות השונות.
      חיים סלמן
      מנהל האתר

  2. שלום חיים היקר,
    צריך לעשות רשימה של מוהלים לברית מילה שנוהגים ומפייטים באופן נפלא לפי מסורת יהדות בבל, וכנ"ל רשימה של רבנים עורכי חופות שנוהגים ומפייטים לפי מסורת יהדות בבל בקול נעים. כמו הרשימה של בתי כנסת העירקיים. תוכל לתת לי שם של מוהל עיראקי טוב מהמרכז?

    • בס"ד
      רעיון טוב מאוד.
      אני מקווה שכל אחד בכל עיר יכתוב אלי על שם אחד וכך נצבור רשימה.
      בחולון ישנו מוהל מעולה ושמו אורן אליהו הי"ו. עירקי מלידה ופייטן גדול של העדה שלנו.
      בברכה
      חיים סלמן
      מנהל האתר

    • בס"ד
      רעיון טוב מאוד.
      אני מקווה שכל אחד בכל עיר יכתוב אלי על שם אחד וכך נצבור רשימה.
      בחולון ישנו מוהל מעולה ושמו אורן אליהו הי"ו. עירקי מלידה ופייטן גדול של העדה שלנו.
      בברכה
      חיים סלמן
      מנהל האתר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *