מלחמת עזה התשס"ט – רמזים

 

 

בס"ד

רמזים בתנ"ך למלחמת עזה התשס"ט כפי שנתקבל מידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.
צפניה פרק א
הנביא זכריה מנבא על מה שקורה בדרום עיין בפרק ב כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה.אשדוד בצהריים יגרשוה.וכ"ו
א דבר-יהוה אשר היה, אל-צפניה בן-כושי בן-גדליה, בן-אמריה, בן-חזקייה–בימי יאשייהו בן-אמון, מלך יהודה. ב אסוף אסף כול, מעל פני האדמה–נאום-יהוה. ג אסף אדם ובהמה, אסף עוף-השמיים ודגי הים, והמכשלות, את-הרשעים; והכרתי את-האדם, מעל פני האדמה–נאום-יהוה. ד ונטיתי ידי על-יהודה, ועל כל-יושבי ירושלים; והכרתי מן-המקום הזה, את-שאר הבעל–את-שם הכמרים, עם-הכוהנים. ה ואת-המשתחווים על-הגגות, לצבא השמיים; ואת-המשתחווים הנשבעים ליהוה, והנשבעים במלכם. ו ואת-הנסוגים, מאחרי יהוה; ואשר לא-ביקשו את-יהוה, ולא דרשוהו. ז הס, מפני אדוניי יהוה: כי קרוב יום יהוה, כי-הכין יהוה זבח הקדיש קרואיו. ח והיה, ביום זבח יהוה, ופקדתי על-השרים, ועל-בני המלך–ועל כל-הלובשים, מלבוש נוכרי. ט ופקדתי, על כל-הדולג על-המפתן–ביום ההוא: הממלאים בית אדוניהם, חמס ומרמה. י והיה ביום ההוא נאום-יהוה, קול צעקה משער הדגים, ויללה, מן-המשנה; ושבר גדול, מהגבעות. יא הילילו, יושבי המכתש: כי נדמה כל-עם כנען, נכרתו כל-נטילי כסף. {ס}

יב והיה בעת ההיא, אחפש את-ירושלים בנרות; ופקדתי על-האנשים, הקופאים על-שמריהם, האומרים בלבבם, לא-ייטיב יהוה ולא ירע. יג והיה חילם למשיסה, ובתיהם לשממה; ובנו בתים, ולא יישבו, ונטעו כרמים, ולא ישתו את-יינם. יד קרוב יום-יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד; קול יום יהוה, מר צורח שם גיבור. טו יום עברה, היום ההוא: יום צרה ומצוקה, יום שואה ומשואה, יום חושך ואפילה, יום ענן וערפל. טז יום שופר, ותרועה, על הערים הבצורות, ועל הפינות הגבוהות. יז והצרותי לאדם, והלכו כעיוורים–כי ליהוה, חטאו; ושופך דמם כעפר, ולחומם כגללים. יח גם-כספם גם-זהבם לא-יוכל להצילם, ביום עברת יהוה, ובאש קנאתו, תיאכל כל-הארץ: כי-כלה אך-נבהלה יעשה, את כל-יושבי הארץ. {ס}

צפניה פרק ב
א התקוששו, וקושו–הגוי, לא נכסף. ב בטרם לדת חוק, כמוץ עבר יום; בטרם לא-יבוא עליכם, חרון אף-יהוה–בטרם לא-יבוא עליכם, יום אף-יהוה. ג בקשו את-יהוה כל-ענווי הארץ, אשר משפטו פעלו; בקשו-צדק, בקשו ענווה–אוליי תיסתרו, ביום אף-יהוה. ד כי עזה עזובה תהיה, ואשקלון לשממה; אשדוד, בצוהריים יגרשוה, ועקרון, תיעקר. {ס}

ה הוי, יושבי חבל הים–גוי כרתים; דבר-יהוה עליכם, כנען ארץ פלשתים, והאבדתיך, מאין יושב. ו והייתה חבל הים, נוות כרות רועים–וגדרות צאן. ז והיה חבל, לשארית בית יהודה–עליהם ירעון: בבתי אשקלון, בערב ירבצון–כי יפקדם יהוה אלוהיהם, ושב שביתם. ח שמעתי חרפת מואב, וגידופי בני עמון–אשר חירפו את-עמי, ויגדילו על-גבולם. ט לכן חי-אני נאום יהוה צבאות אלוהי ישראל, כי-מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה, ממשק חרול ומכרה-מלח ושממה, עד-עולם; שארית עמי יבוזום, ויתר גויי ינחלום. י זאת להם, תחת גאונם: כי חירפו ויגדילו, על-עם יהוה צבאות. יא נורא יהוה, עליהם, כי רזה, את כל-אלוהי הארץ; וישתחוו-לו איש ממקומו, כול איי הגויים. יב גם-אתם כושים, חללי חרבי המה. יג ויט ידו על-צפון, ויאבד את-אשור; וישם את-נינווה לשממה, צייה כמדבר. יד ורבצו בתוכה עדרים, כל-חיתו-גוי–גם-קאת גם-קיפוד, בכפתוריה ילינו; קול ישורר בחלון, חורב בסף, כי ארזה, ערה. טו זאת העיר העליזה, היושבת לבטח, האומרה בלבבה, אני ואפסי עוד; איך הייתה לשמה, מרבץ לחיה–כול עובר עליה, ישרוק יניע ידו. {פ}

צפניה פרק ג
א הוי מוראה, ונגאלה–העיר, היונה. ב לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר; ביהוה לא בטחה, אל-אלוהיה לא קרבה. ג שריה בקרבה, אריות שואגים; שופטיה זאבי ערב, לא גרמו לבוקר. ד נביאיה, פוחזים, אנשי, בוגדות; כוהניה, חיללו-קודש, חמסו, תורה. ה יהוה צדיק בקרבה, לא יעשה עוולה; בבוקר בבוקר משפטו ייתן לאור, לא נעדר, ולא-יודע עוול, בושת. ו הכרתי גויים, נשמו פינותם–החרבתי חוצותם, מבלי עובר; נצדו עריהם מבלי-איש, מאין יושב. ז אמרתי אך-תיראי אותי, תקחי מוסר, ולא-ייכרת מעונה, כול אשר-פקדתי עליה; אכן השכימו השחיתו, כול עלילותם. ח לכן חכו-לי נאום-יהוה, ליום קומי לעד: כי משפטי לאסוף גויים לקובצי ממלכות, לשפוך עליהם זעמי כול חרון אפי–כי באש קנאתי, תיאכל כל-הארץ. ט כי-אז אהפוך אל-עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם יהוה, לעובדו שכם אחד. י מעבר, לנהרי-כוש–עתריי, בת-פוציי, יובילון, מנחתי. יא ביום ההוא, לא תבושי מכול עלילותייך, אשר פשעת, בי: כי-אז אסיר מקרבך, עליזי גאוותך, ולא-תוסיפי לגובהה עוד, בהר קודשי. יב והשארתי בקרבך, עם עני ודל; וחסו, בשם יהוה. יג שארית ישראל לא-יעשו עוולה, ולא-ידברו כזב, ולא-יימצא בפיהם, לשון תרמית: כי-המה ירעו ורבצו, ואין מחריד. {פ}

יד רוני, בת-ציון–הריעו, ישראל; שמחי ועולזי בכל-לב, בת ירושלים. טו הסיר יהוה משפטייך, פינה אויבך; מלך ישראל יהוה בקרבך, לא-תיראי רע עוד. {פ}

טז ביום ההוא, ייאמר לירושלים אל-תיראי: ציון, אל-ירפו ידייך. יז יהוה אלוהייך בקרבך, גיבור יושיע; ישיש עלייך בשמחה, יחריש באהבתו–יגיל עלייך, ברינה. יח נוגי ממועד אספתי, ממך היו–משאת עליה, חרפה. יט הנני עושה את-כל-מענייך, בעת ההיא; והושעתי את-הצולעה, והנידחה אקבץ, ושמתים לתהילה ולשם, בכל-הארץ בושתם. כ בעת ההיא אביא אתכם, ובעת קבצי אתכם: כי-אתן אתכם לשם ולתהילה, בכול עמי הארץ, בשובי את-שבותיכם לעיניכם, אמר יהוה. {ש}

 

 עמוס פרק א מנבא גם הוא על המצב בדרום

וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת עַזָּה; וְאָכְלָה, אַרְמְנֹתֶיהָ. ח וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד, וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן; וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן, וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים–אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה. {פ}
א דִּבְרֵי עָמוֹס, אֲשֶׁר-הָיָה בַנֹּקְדִים מִתְּקוֹעַ: אֲשֶׁר חָזָה עַל-יִשְׂרָאֵל בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן-יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל–שְׁנָתַיִם, לִפְנֵי הָרָעַשׁ. ב וַיֹּאמַר–יְהוָה מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג, וּמִירוּשָׁלִַם יִתֵּן קוֹלוֹ; וְאָבְלוּ נְאוֹת הָרֹעִים, וְיָבֵשׁ רֹאשׁ הַכַּרְמֶל. {פ}

ג כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל-דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל, אֶת-הַגִּלְעָד. ד וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּבֵית חֲזָאֵל; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בֶּן-הֲדָד. ה וְשָׁבַרְתִּי, בְּרִיחַ דַּמֶּשֶׂק, וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מִבִּקְעַת-אָוֶן, וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מִבֵּית עֶדֶן; וְגָלוּ עַם-אֲרָם קִירָה, אָמַר יְהוָה. {פ}

ו כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה, לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם. ז וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת עַזָּה; וְאָכְלָה, אַרְמְנֹתֶיהָ. ח וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד, וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן; וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן, וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים–אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה. {פ}

ט כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי-צֹר, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל-הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה, לֶאֱדוֹם, וְלֹא זָכְרוּ, בְּרִית אַחִים. י וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּחוֹמַת צֹר; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹתֶיהָ. {פ}

יא כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל-רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו, וְשִׁחֵת רַחֲמָיו, וַיִּטְרֹף לָעַד אַפּוֹ, וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח. יב וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ, בְּתֵימָן; וְאָכְלָה, אַרְמְנוֹת בָּצְרָה. {פ}

יג כֹּה, אָמַר יְהוָה, עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי בְנֵי-עַמּוֹן, וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ: עַל-בִּקְעָם הָרוֹת הַגִּלְעָד, לְמַעַן הַרְחִיב אֶת-גְּבוּלָם. יד וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת רַבָּה, וְאָכְלָה אַרְמְנוֹתֶיהָ; בִּתְרוּעָה בְּיוֹם מִלְחָמָה, בְּסַעַר בְּיוֹם סוּפָה. טו וְהָלַךְ מַלְכָּם, בַּגּוֹלָה; הוּא וְשָׂרָיו יַחְדָּו, אָמַר יְהוָה. {פ}

 

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *