מושגי יסוד בקבלה

 

בס"ד

מושגי יסוד בקבלת האר"י ז"ל.

מדי פעם יתווספו עוד מושגים לכתבה.

לאחרונה נערכו ההסברים מחדש.

פתיחה למושגים בקבלה (עץ-חיים הודעה ואזהרה דף ו' ע"ב)

מבוא
א. מה שאנחנו מדברים מתחילת הקדמות לקבלה זה רק מושגים ושפה כדי להיכנס לתוך התמונה הכוללת. ולכן ההתחלות הן קשות כי עדיין אין לנו שום אחיזה במושגים העליונים ואפילו בדרך משל.

ב. ישנם כמה סוגי בני אדם שמעוניינים ללמוד את חכמת הקבלה, וכ"א מהמניעים שלו: א). סקרנות להכיר דברים נעלמים. ב). התקווה שלימוד הנושא ירומם אותם לפסגות גבוהות ואולי ידעו ויעשו דברים שאחרים לא מסוגלים לעשות. ג). לקיים את החובה של לימוד התורה בפרד"ס שהיא המצווה בשלימות. יתכן שג' סוגים אלה הם בכל אדם לפי התקדמותו ושלבי עליתו כמ"ש: לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

 

ענייני המשל והנמשל

א. מהרח"ו (רבי חיים ויטל תלמיד האר"י ז"ל) ז"ל כתב: דבר גלוי וידוע הוא כי אין למעלה לא גוף ולא כח הגוף ח"ו. וכל הדמיונות והציורים שאנחנו משתמשים בהם, לא מפני שהם כך ח"ו (חס ושלום), אלא כדי לשכך את האוזן שיוכל האדם להבין הדברים העליונים הרוחניים שלא נתפסים בשכל אנושי. ולכן ניתן לנו רשות לדבר בבחי' (בבחינת) ציורים ודימויים. וזה דבר פשוט שהרי גם התורה מדברת בפסוקים בצורה הזאת . כמ"ש (כמו שכתוב): עיני ה', ויחר אף ה', ותחת רגליו וכו'. והיות והתורה השתמשה בציורים הנ"ל, גם חז"ל השתמשו בזה. וכמ"ש: דברה התורה כלשון בני אדם. ועיין בספר אור הנערב של הרמ"ק כמה טענות וסיבות שהאדם נמנע מללמוד את תורת הסוד. וכל טענה תשובתה בצידה.

 

ב. ודע שכל מה שאנחנו מציירים ומדמים, זה רק מעולם האצילות ולמטה ששם ניתן לנו רשות לדבר ולצייר ולהמשיל במקומות הללו שיובנו הדברים כנ"ל. אבל למעלה מעולם האצילות, אין לנו רשות לצייר ולדמות שום צורה ח"ו ואפי' שזה רק בבחי' המשל.

 

ג. ודע שכל מה שאנחנו מציירים ומדמים בעולמות העליונים כמובא בדברי האר"י (רבנו יצחק לוריא אשכנזי) ז"ל, זה רק בדרך משל. ואע"פ שניתן לנו רשות לעשות משל מאברי גופנו לדברים העליונים, אתה דע וטהר רעיונך, שלמעלה אין שום אבר וצורה גשמית ח"ו. והזהר בנפשך מאד בזה.

 

ד. ודע שאל תטעה ותחשוב שלמעלה במקום הנאצלים העליונים, יש שם מראות וגוונים ח"ו. שהסוברים כך הם קרואי שאול. שאין שם שום גוון ולא מראה ולא צורה ודמיון.

 

ה. הכל יודעים כי ה' אלוקינו ואין עוד אחר. וצדיק באמונתו יחיה להסיר ממנו תבנית כל גוף וכל הצורות והדימויים שהשתמשו בהם הנביאים, המה רק משל ומליצה כמ"ש: וביד הנביאים אֲדַמֵּה.

 

ו. וכן כל מה שאנחנו מזכירים ומדמים את הספירות בצורה גשמית , אין הכוונה שזה כך באמת, שזה א"א (אי אפשר) להיות כך בשום פנים כי זה כפירה ח"ו. ומקרא מלא הוא: כי לא ראיתם כל תמונה.

 

ז. ודע שה' ב"ה (ברוך הוא) היה מראה ומודיע לנביאים בדרך משל ומליצה את ענייני הנמשל הרוחני. ואל תחשוב שא"כ (שאם כן) המשל עצמו אין לו ערך וקדושה, שהרי הוא רק משל בלבד, אלא האמת שהמשל והנמשל יחד הם קודש לה'. וזה מפני שהמשל מתייחס לדבר רוחני שקיים בעולמות, רק שלא בצורה הנוכחית שאנחנו מבינים וממשילים אותו ולכן גם הוא קודש.

 

ח. ועוד כלל גדול: שכל מה שאנחנו מדברים וממשילים את הדוגמא העליונה בכל מיני צורות כדי לבאר אותם, אנחנו מתייחסים בעיקר לְמָּה של הדברים, פי' למציאות שלהם, וזה כדי לקרבם לשכל. אבל אנחנו איננו לומדים את הַלַּמָּה כל דבר נקרא כך ונעשה כך וכו', למעט מקומות מסויימים שהרב בעצמו כותב הסברים לַלַּמָה או למי שזוכה שמבין דבר מתוך דבר, יכול למצוא מידי פעם הסבר הגיוני שמבוסס על דברי הרב (רבנו האר"י) במקום אחר.

 

ט. וכותב א' מהגדולים, הסבר להבדל בתורת הקבלה, בין תורת רבנו האר"י ז"ל לתורתו של הרמח"ל(רבנו משה חיים לוצאטו) ז"ל ולתורת הבעש"ט(הבעל שם טוב) ז"ל, ואמר שתורת האר"י היא למעלה מן השכל האנושי, ותורת הרמח"ל באה לקרב יותר את הדברים אל השכל, ותורת הבעש"ט באה לקרב הדברים הנסתרים ללב. נמצא שאין מחלוקות ביניהם בדברים עצמם. אמנם לכ"א יֵשְנָה דרך מסויימת איך לפרש הדברים כדי שיובנו לאדם. וישנן הקדמות שאין לנו בהם שום תפישה והבנה מרוב עמקם וגבהם. וישנן הקדמות (הסברים ראשוניים) שהם קרובים מעט לשכלו של האדם.

 

י. ודע שכל מה שאנחנו מדברים בדרך משל, זה בעולם האצילות שנקרא כך ג"כ עולם בדרך משל. והמלה עולם היא מלשון הֶעְלֵם, שהבחי' הרוחניות שבו הם נעלמים. אבל בעולמות בי"ע (בריאה יצירה עשיה) שמתחת לעולם האצילות, בבחי' הו"ק (ששה קצוות) שלהם ישנם דברים שאינם בדרך משל ורק בבחי' הנשמה דבי"ע (של בי"ע) הוא גם בדרך משל. והנה המלה עולם היא גם בד"מ (בדרך משל) רומזת לשלימות שכוללת חלקים רבים כמו העולם שהוא כולל בתוכו את כל חלקי הבריאה.

 

י"א. וצריך שתדע שכל מה שאנחנו מכנים את העולמות העליונים ואת הבחי' שבתוכם בשם אור והארה, לא שזה באמת כך, אלא שאנחנו משתמשים ג"כ בדרך משל שהוא רחוק ביותר עד כמה שאפשר מבחי' גשמית כדי שנוכל להבין ע"י המשל את הדבר הרוחני. והנה המשל של האור שאנחנו משתמשים בו לרוחניות, היות והוא הדבר שרחוק ביותר כאן בעולמנו מבחי' גשמית וקצת רוחני. לכן נְדַמֵּה ונתאר בו את העניינים הרוחניים. שהאור הוא אינו ממשי ויש בו תכונות של דבר רוחני.

 

י"ב. ודע שא"ס (אין סוף – המאציל העליון) ב"ה אסור לחשוב בו כלל וכלל ואפילו לקרותו בשם א"ס ג"כ אסור מפני שזה נראה חלילה כאילו יש לנו בו השגה ושאנחנו יכולים לכנותו בשם מסויים. אמנם דע שכל מה שאנחנו מדברים בא"ס ב"ה זה רק מרצונו והשגחתו שמשפיע בעולם ושהוא נודע לנו מצד פעולותיו ע"י הספירות. וזהו שאנחנו אומרים אור א"ס, דהיינו, האור שמתפשט מהא"ס ב"ה. וזה הכלל לכל דרכי הקבלה. וכך מובא ברמח"ל והגר"א(הגאון רבי אליהו) ובנפש החיים ובעוד ספרים.

 

י"ג. ודע שהעולם שנאצל קודם כולם הוא נקרא א"ק (אדם קדמון) שהוא עולם לפני עולם האצילות וממנו נשתלשלו עולמות אח"פ (אוזן חוטם פה) ועיניים, ועולם הנקודים שהם אורות שיצאו מעיניים דא"ק, הם עולם האצילות לפני התיקון (להלן יוסבר מה היה צריך תיקון). ואח"כ הם עצמם נקראים עולם האצילות שאחר התיקון, ונקרא גם עולם הברודים. וזהו מ"ש בפסוק עקודים שהם אורות דפה דא"ק, ונקודים הם האורות שיצאו מהעיניים דא"ק והם עולם האצילות שלפני התיקון, וברודים הם אורות העיניים שלאחר התיקון.

משמעותם של כמה כינויים:

י"ד. ונדבר כעת בכמה לשונות שהרב משתמש בהם בע"ח (ספר עץ חיים) בדרך משל והם: התלבשות, השתלשלות, זיווג, ימין ושמאל, לאה ורחל, יעקב וישראל, מעלה מטה. עניין התלבשות אורות באורות שמוזכר בכ"מ (בכמה מקומות), הענין הוא שפעמים הנהגה אחת שהיא העיקר, היא מסתתרת ומתדמה כאילו היא הנהגה אחרת וזה בדרך הַעְלָמָה וכיסוי. וכן התלבשות פירושה שהעליון מתלבש פנימה בתוך התחתון והתחתון מלביש על העליון.

 

ט"ו. עניין השתלשלות האור ממקום למקום שמוזכר בכ"מ, הענין הוא שהנהגה אחת גורמת להתהוות הנהגה אחרת כגון: כשהדין משתלשל מהחסד, דהיינו, שכל בחי' עליונה היא גורמת להתהוות הבחי' שתחתיה.

 

ט"ז. ויש עוד עניין בשמות שנקרא בד"מ שילוב – יחוד – חיבור זיווג וכו'. והוא שכאשר שני שמות מתחברים יחד, ע"י אות אחת משם זה ואות אחת משם אחר, זה מורה על ב' הנהגות של החסד והדין שהם מתחברים יחד ומשפיעים אחד בשני או שממתקים אחד את השני. וזה החיבור מצוי בד"כ (בדרך כלל) בשמות הפשוטים בלתי מלאים, הויה(יהו"ה) ואהיה או הויה ואלקים או הויה ואדנות(אדנ"י). וכן נמצא לפעמים בשמות הנ"ל כשהם מלאים(כתובים מלא למשל: א' נכתבת אל"ף). וכן בשמות שהם במלוי המלוי(האל"ף ממולא גם הוא ונכתב אלף, למד,פא).

 

י"ז. עניין הזיווג שמוזכר בעולמות או בפרצופים הוא משל לחיבור ב' עניינים רוחניים יחד, כמו אדם שמחבר בשכלו ב' סברות ונולד לו מזה סברה חדשה. כך בחיבור ב' עניינים רוחניים, יש השפעה וחיבור מא' לב' ואז כתוצאה מזה יש תולדה של דבר חדש. למשל: כשתחבר דבר נוזלי חם עם דבר אחר קר, יהיה לך דבר פושר. וכשבחי' חסד תתחבר עם בחי' גבורה שהיא דין יהיה לך דבר ממוצע שהוא ת"ת (תפארת) והוא בחי' רחמים.

 

י"ח. עניין הכינויים של לאה ורחל שמוזכרים בעולמות – דע שיש במלכותו ית'(יתברך) ב' בחי': א' מצד מה שאנחנו ממליכין את הקב"ה (הקדוש ברוך הוא) עלינו. וזו תכלית כל עבודת ה' וזה נקרא בד"מ בשם רחל שהיא בחי' נוק' (נוקבא), ובחי' ב' כשמתגלית מלכותו ית' בעולם מצד אותות ומופתים כמו שהיה במצרים או לעת"ל (לעתיד לבוא), בחי' זו נקראת בשם לאה. וכן יש בז"א (זעיר אנפין) ב' בחי': א' זה שאנחנו מכירים ומודים במציאותו ית' וזה נקרא – בחי' יעקב, ובחי' ב' זה מצד התגלותו אלינו ע"י נסים כנ"ל וזה נקרא – בחי' ישראל.

 

י"ט. עניין ימין ושמאל שמוזכר בהרבה מקומות הוא: שהחסד נקרא בד"מ (בדרך משל) – צד ימין, והדין נקרא בד"מ – צד שמאל. וכשיש השפעת החסד בעולם, זה נקרא בד"מ שנמשך מצד הימין. וכשיש דין בעולם ח"ו זה נקרא שהוא נמשך מצד השמאל.

 

 

כ. עניין של זכר ונוק' שזה כינוי לבחי' משפיע ומושפע, דהיינו, שבחי' הזכר הוא נקרא משפיע ובחי' הנוק' היא נקראת נקבה שהיא מקבלת מהזכר. ועוד טעם לכינוי זכר ונקבה שהזכר נקרא בד"מ משפיע בלי גבול והנקבה שהיא בחי' דין היא משפיעה למי שמתחתיה בצמצום.

 

כ"א. עניין ל"ב נתיבות חכמה שמוזכרים בכ"מ הם ל"ב דרכים שה' מנהיג בהם את עולמו ועליהם אמר מרע"ה (משה רבנו עליו השלום): הודיעני נא את דרכיך.

 

כ"ב. עניין מעלה ומטה שנז' בעולמות – דע שברוחניות אין העניין הזה כפשוטו אלא זה רומז על בחי' הרוחניות כשהיא במעלה עליונה ושלא יורדת למטה ממקומה אז היא נקראת בד"מ – מעלה. וזהו משל גם על העולמות או הפרצופים העליונים שנמצאים במעלה ומקבלים אז השפעה גדולה וכן להפך ח"ו, כשהעולמות או הפרצופים הם נמצאים בדרגה נמוכה ומקבלים אז השפעה קטנה . ונמצא שמעלה ומטה זה לא מקום אלא בחי' ערך.

 

כ"ג. ועניין עי"מ (עיבור, יניקה מוחין) שזה רומז לבחי' השפע שמקבל הז"א בתחילת התהוותו, שהוא לא יכול לקבל את המוחין הגדולים אלא מוחין הקטנים. ולכן הם נקראים בד"מ מוחין דעיבור כמו העובר שמקבל מאימו את צרכיו בצורה מצומצמת. ואח"כ בא זמן היניקה שאז מקבל יותר. ואח"כ מגיע זמן הגדלות ואז יכול הוא לקבל מוחין ממש.

 

כ"ד. ידוע שהשי"ת (השם יתברך) אין בו שינוי כמ"ש: אני ה' לא שָנִיתִי. וכל השינוי זה רק מצד המקבלים ושכך הוקבע ע"י ית' בהנהגה שכשיהיו המקבלים זכאים, יהיה להם כך וכך השפעה. וכשהם לא יהיו זכאים, אז לא יהיה להם את אותה השפעה. וא"כ כל השינוי הוא מצידם. ולכן השפע העליון תמיד משפיע לתחתונים. וכל שפע יש לו צינור מיוחד שדרכו עוברת ההשפעה. וככל שהאדם מתעלה, הוא מקבל ממקום שנשפע שפע גדול. וככל שהוא אינו ראוי ומתרחק אז הוא מקבל שפע פחות. נמצא שהשינוי הוא במקבל שהוא זז ומשתנה ממקום למקום. אבל השפע ממשיך להשפיע תמיד. וזהו משחז"ל(מה שאמרו חכמינו ז"ל): תפילה וצדקה ותשובה מעבירין את רוע הגזרה. ולכאורה איך אפשר לשנות גזירה שכבר נגזרה? הרי כתוב: אני ה' לא שניתי. אלא הגזירה היתה על פלוני במצב פלוני. אבל אם ע"י מעשיו הוא הִשְתַּנָּה, הוא כבר אדם אחר וממילא מתבטלת ממנו הגזירה.

 

 

סיכום קצר לפתיחה למושגים בקבלה.

דע שלמעלה בעולמות העליונים אין שום צורה ודמיון כמו בעולמנו ולא מעלה ומטה ולא זיווג וימין ושמאל והתלבשות והשתלשלות ולא עיבור ויניקה וכו', ולא איברים ולא אור וכלים ולא גוון ולא מראה ולא שם ולא כינוי כגון: יעקב, ישראל, לאה ורחל וכו' ולא כל צורה באיזה אופן מענייני הגשמיות שבעולמנו. וכל מה שאנחנו מכנים רחום וחנון וכו' ומציירים ומדמים, זהו משל בלבד, כדי שנוכל להבין ולשׂבר את האוזן מפני שאת הנמשל אנחנו בעולמנו לא יכולים להשיג מלבד יחידי סגולה שזכו לכך. מפני שכל מה שאנחנו יכולים לתאר ולצייר בשכלנו ודמיוננו זהו רק גשמיות כידוע: כי הדמיון רץ אחרי השכל. והכלל העיקרי בזה הוא שלעולם האדם לא יוכל לתאר ולדמיין דבר שמעולם לא ראהו והכירו ולא יודע מה זה בכלל. וכל מה שנדבר ונמשיל זהו בשבילנו רק בלבד כדי להבין אבל לא שזה כך למעלה בצורת המשל ח"ו. וזהו הכלל לכל דרכי הקבלה וזכור זה בכל מקום.

 

סכומים וראשי פרקים למושגים בקבלה מקונטרס: כללי התחלת החכמה

 

שאלות:

א. מה הצורך בענין הספירות ומדוע לא יכולים העולמות לקבל השפע בלי לבוש ומסך?

ב. אם כל כך הרבה כלים יש ובכל אחד יש השפעה רוחנית מהא"ס ב"ה זה נראה כמו חסרון ח"ו באור שמתחלק.

 

פרק א'

א. הא"ס ב"ה הוא בלתי גבול ובלתי תכלית. והנה כל זה הוא מצד מעשיו ופעולותיו ורצונו. אבל מצד מהותו ועצמותו אין אנחנו רשאין לדבר ולחשוב כלל, שידוע שהא"ס ב"ה אסור לחשוב בו כלל וכלל. ומה שנזכר בשם א"ס זה מצד פעולותיו. וזה הכלל לכל דרכי הקבלה.

ב. בענין דרכי הנהגתו ופעולותיו את העולמות, הנה הם ע"י י"ס (עשר ספירות) שנקראים: כח"ב חג"ת נהי"םׁ(כתר חכמה בינה,חסד גבורה תפארת,נצח הוד יסוד מלכות). ויש בהם ג' דרגות: בחי' חסד הגמור, הדין הגמור והרחמים וסימנם חד"ר (חסד, דין, רחמים). וזה ביאורם:

ג. הכתר – הוא בחי' הנהגת חסד גדול מאד. והחכמה – היא הנהגת בחי' חסד גדול אבל לא כמו הכתר. והבינה – היא גם הנהגת בחי' חסד גדול אלא שמתעוררים ממנה גם דינין שהם גם נכללים בחסד וזה כדי לעשות דין בעולם. שלא יהיה העולם הפקר ח"ו. וכל אלו הג"ר (ג' ספירות ראשונות) הם נקראים בכללות רחמים גדולים שע"י בחי' אלו אור הא"ס ב"ה משפיע בעולם שלא לפי מעשיהם של בני אדם. ואז יש רחמים ורצון גדול בעולם.

ד. החסד הוא בחי' חסד הגמור למי שמגיע לו לפי מעשיו. והגבורה היא בחי' דין הגמור למי שמגיע לו לפי מעשיו. והת"ת (תפארת) היא בחי' הנהגה הממוצעת בין החסד והדין ונקראת מידת רחמים ונוטה יותר לחסד מאשר לדין. ואלו שלשתם נקראים: ג' אמצעיות או חג"ת או בחי' יניקה או בחי' גוף.

ה. הנצח הוא בחי' חסד ג"כ אבל לא כ"כ גדול כמו ספי' החסד אלא שהוא ממוזג מעט בדין דהיינו, שהוא נראה רע לשעתו אבל באמת הוא טוב אמיתי לפי התכלית וזה כמו הצדיקים שמקבלים עונש על עבירותיהם בעוה"ז (בעולם הזה) כדי לנקותם ולזכותם לעולם הבא.

ו. ההוד הוא בחי' הנהגת הדין אבל הוא ממוזג מעט בחסד ונראה טוב לשעתו כמו לשלם שכר לרשע על מצוותיו בעוה"ז כדי להאבידו לעוה"ב.

ז. היסוד הוא בחי' הנהגה הממוצעת בן הנצח וההוד והוא לא כמו הנצח שרובו חסד ומיעוטו דין ולא כמו ההוד שרובו דין ומיעוטו חסד. אלא הוא כמעט כחצי חסד וחצי דין ונוטה יותר לדין. ודע שכל בחי' השש ספירות האלו חג"ת נה"י הם הנהגות שמשפיעים לעוה"ז לפי מעשיהם של ב"א ונקראים בכללותם – הנהגת המשפט, דהיינו, כפי מעשיהם של ב"א הן לטוב והן למוטב.

ח. המלכות היא בחי' הנהגה להשגיח בעולמות התחתונים ולגלות מלכותו שתהיה שכינתו יתברך בעולם. ושהא"ס ב"ה מתגלה בזו המלכות ועל ידה הוא שוכן בקרבם, שיקבל את מעשיהם ותפילתם, וגם לגרום שיקבלו את עול מלכותו עליהם. ונקראת המלכות הנהגת הדין שהיא בחי' צדק ומשפט-וצדק הוא בחי' דין יותר מדוקדק. ודע שלפעמים גם הנהגת המלכות ע"י זכות התחתונים היא משתתפת בבחי' החסד ונעשית בחי' רחמים.

ט. וכל ההנהגות הנ"ל נקראים בשם ספירות שהם כלים ומידות להעביר השפע דרכם לעולמות התחתונים. ומה שנקראו ההנהגות הללו בשם ספירות, זה מפני שהם נתחלקו לעשר והם נקראים כך מלשון מספר. וגם נקראים ספירות מלשון ספיר ויהלום ושֹהם אבנים טובות המאירות, וגם נקראים ספירות מלשון מספר, דהיינו, שאין להן מספר וגבול, שהם נפרטים עד אין קץ כידוע.

י. והנה הספירות שהם נכללים בהנהגת החסד הם נקראים בדרך משל – צד ימין, וספירות שנכללים בהנהגת הדין הם נקראים צד שמאל, וכמ"ש: ועומדים מימינו ומשמאלו, דהיינו, אלו מימינים לזכות, ואלו משמאילים לחובה.

* ולכן אם נרצה לכתוב הספירות כפי מעמדם וכפי סדר הנהגותיהם, נציירם כסדר הזה:

כתר

חכמה      בינה

דעת

חסד      גבורה

ת"ת

נצח          הוד

יסוד

מלכות

ר"ת(מלמעלה למטה) חח"ן כדתי"ם בג"ה

והם נקראים בדרך משל: י"ס דאדם דיושר מפני שהם עומדים ביושר בדרך ג' קווים מעילא לתתא.

י"א. ולפעמים נצייר את הי"ס בצורת עיגולים זה בתוך זה כגלדי בצלים והם עגול הכתר ובתוכו עגול החכמה ובתוכו עגול הבינה ובתוכו עגול החסד ובתוכו עגול הגבורה ובתוכו עגול הת"ת ובתוכו עגול הנצח ובתוכו עגול ההוד ובתוכו עגול היסוד ובתוכו עגול המלכות.

 

ומה ההבדל אם אנחנו משתמשים בסדר י"ס דיושר או בסדר י"ס דעיגולים? הנה מסדר זה דעיגולים אנחנו נלמד את סדר השתלשלותם זה מזה ואיזו הנהגה היא העיקרית שמסבבת את ההנהגה השניה שמתחתיה. וכשנרצה לדבר בעניין הספירות, לדעת איזו מהם היא בחי' חסד, או דין, או רחמים, נשתמש בסדר די"ס דיושר בג' קווים, שהימין הוא בחי' החסד והשמאל הוא בחי' הדין והאמצע הוא בחי' הרחמים.

י"ב.. עפ"י הגר"א, בענין היושר והעיגולים, יש לנו ב' הנהגות: הנהגה בכלל והנהגה בפרט. וע"ז מורים ב' הדרכים האלו שי"ס דעיגולים מורים על ההנהגה בכלל, וי"ס דיושר מורים על ההנהגה בפרט.

 

י"ג. ודע שההנהגה הכללית שמתנהגת בדין נקראת ג"כ בד"מ בלשון נקבה. כמ"ש: אם ככה אַתּ עושה לי ולכן נקראת המלכות שהיא הנהגת הדין נוקבא.

י"ד. וכן ספירת הבינה אשר בערך החכמה יש בה קצת דין שמתעוררין ממנה דינין היא נקראת בדרך משל אימא או נוקבא. וכן כשרוצה להזכיר בפרטות בחי' דין בספירות מסויימות כגון בעתי'(עתיק יומין) או בא"א(אריך אנפין) הוא אומר: עו"נ(עתיק ונוקביה), פי' עתיק שהוא בחי' הדכורא ובחי' הדין שבו שהיא נוקבא וכן בא"א הוא אומר: או"נ(אריך ונוקביה) ופי' א"א שהוא בחי' הדכורא ודין שבו שהיא בחי' הנוק'.

ט"ו. ודע שבהנהגת העולם ישנם ב' אופנים: א). בחי' הפנימיות. ב). בחי' החיצוניות. וביאורו: שיש בהם הנהגה גלויה ומפורסמת וניכרת והיא נקראת בחי' החיצוניות ויש בהם גם הנהגה נסתרת ונעלמת שהיא בחי' הפנימיות, דהיינו, שיש אדם שעושין איתו חסד נגלה ויש שעושין איתו חסד נסתר. ובחז"ל מצאנו אמרו: שאין בעל הנס מכיר בנסו. וכן לעניין הדין שיש לפעמים שנפרעים מהאדם בגלוי ויש שנפרעים ממנו בסתר כמ"ש: טובה תוכחת מגולה מְאֲהָבָה מְסוּתָּרֵת.

ט"ז. ובספירות עצמן בכללותן ובפרטותן יש חלוקה של פנימיות וחיצוניות. הפנימיות נק' ד"מ -בחי' ג"ר(שלש ראשונות) והחיצוניות נק' ד"מ -בחי' ו"ק(ששה קצוות). או פעמים שהג"ר נקראים בחי' פנים, והו"ק נקראים בחי' אחוריים.

י"ז. הנה יש עוד ספירה שנקראת דעת. ודע שספירת הדעת אנחנו לא מונין אותה. שידוע כשאנחנו מונין את ספירת הכתר אין אנחנו מונים את ספירת הדעת. וכשמונים את ספירת הדעת לא מונין את ספירת הכתר. שאם יש כתר אין דעת ואם יש דעת אין כתר. ועפ"י הגר"א לפי המשנת חסידים, הכתר והדעת קשורים זב"ז והוא כשאנחנו מזכירים את הכתר, הוא בחי' הפנימיות וכשמזכירים את הדעת הוא נק' בחי' החיצוניות. ואמנם יש פעמים שאנחנו מונין גם כתר וגם דעת שזה פנימיות וזה חיצוניות ואני יכול למנות את שניהם. אלא אז ה-נו"ה(נצח והוד) נעשים בחי' אחת שהם כתרי פלגי גופא(שני חלקי הגוף). ויהיו כולם י"ס כמ"ש בספר "יצירה" ובספר "בלימה" י"ס ולא ט"ס, י"ס ולא י"א.

וידוע שהנהגת בחי' הכתר הנגלית זה רק יהיה לעתיד לבוא לעוה"ב ונקרא בשם אהיה על שהוא עתיד והוא נמצא מעל החו"ב(חכמה ובינה). אבל בבחי' הנהגה הנסתרת שלו יש גם כעת והיא הכנה לעתיד לבוא וההנהגה הנגלית הזאת היא נקראת בדרך משל דעת והיא נחשבת בדרגה מועטת מהכתר והיא נמצאת בין חו"ב שהחכמה היא חסד גמור והבינה יש בה דין מעט, והדעת היא הנהגה ממוצעת ביניהם.

י"ח. כל ההנהגות של הזמן הזה הם הכנות לעתיד לבוא והנהגת הכתר הוא שורש לכל אלו של הזמן הזה,וסוף מעשה הזמן הזה במחשבה תחילה בהנהגת הכתר. ולכן הכתר שהוא השורש נקרא אַיִן שאין אנחנו משיגים אותו היום ורק לעת"ל. ולכן התחלת הספירות היא לא מהכתר אלא מהחכמה. כמ"ש: כולם בחכמה עשית. וזה מכיון שתחלת גילוי האורות הוא בחו"ב ולכן הם נקראים בדרך משל: אבא ואימא שהם התחלת גילוי הוולד.

י"ט. הי"ס נחלקו לחמישה פרצופים שהם הנהגות כלליות וכ"א נקרא בשם בפני עצמו. הכתר נקרא אריך אנפין או בקיצור א"א. והחכמה נקראת-אבא, והבינה נקראת-אימא, והו"ק נקראים- זעיר אנפין או בקיצור ז"א שהם הנהגת המשפט, והמלכות נקראת-נוּק'.

כ. הי"ס נקראים גם בבחי' ה"ח (חמישה חסדים) וה"ג (חמישה גבורות). והספירות שהם בחי' החסדים הם: כתר, חכמה, חסד, ת"ת, ונצח. והספירות שהם בחי' הגבורות הם: בינה, גבורה, הוד, יסוד, מלכות.

כ"א. ודע שה-ו' ספי' חג"ת נה"י הם נקראים גם ו"ק, שכנגדם יש ששה קצוות בעולם: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, מערב. וזה סדרם: דרום = חסד, צפון = גבורה, מזרח = ת"ת, מעלה = נצח, מטה = הוד, מערב = יסוד.

כ"ב. ודע שגם בגוף האדם כל חלק ממנו מרמז על חלק א' מן ההנהגה העליונה. ויש באדם עשרה מקומות בגוף שהם כנגד הי"ס והם: הראש שבאדם הוא כנגד ג"ר(שלש ראשונות). הגולגולת = כנגד הכתר, מח ימין =חכמה, ומח שמאל = כנגד הבינה, מאחורי החו"ב = נמצא הדעת, זרוע-ימין = כנגד החסד, זרוע שמאל = כנגד הגבורה, הגוף = כנגד ת"ת, ירך ורגל ימין = כנגד נצח, הירך ורגל שמאל = כנגד הוד, ברית קדש = כנגד יסוד, עטרת היסוד = כנגד מלכות.

ופעמים אנחנו משתמשים בכינויים אלו דאברי הגוף לספירות עצמן, אבל חלילה לנו להעלות על הדעת שיש שם שום תמונה ודמות ח"ו (עיין בהודעה והזהרה בתחילת עץ-חיים).

 

פרק ב'

א. הנה נודע שכל ספירה וספירה נחלקת לי"ס פרטיות ונמצא שספי' הכתר כלולה מכח"ב חג"ת נהי"ם, וכן החכמה נחלקת לי"ס וכן עד"ז כולם. נמצא שכולם כלולים מכולם. ודע שלא יתכן שיהיה אור בכל מקום שהוא בעולמות שלא יהיו לו חלקים מכולם כנודע אצלנו בסוד התכללות והתקשרות ונמצא שהם י"ס שכלולות כ"א מעשר והם מאה ספירות וכן בפרטות כ"א מהמאה ספי' הנ"ל ג"כ כלולה מעשר ספי' פרטיות ובס"ה הם אלף ספירות פרטיות. וכעד"ז הם הולכים ונפרטים לפרטי פרטים עד אין סוף. אמנם אנחנו משתמשים בד"כ בסדר הכללות שהם י"ס ובסד הפרטות שהם מאה ספירות ובסדר פרטי פרטות שהם אלף ספירות.

ב. וגם נודע שאבריו של האדם הם מרמזין על הספירות העליונות, ויש בו עוד חלוקה ופירוט על חלקי האברים שבו. כגון: ראשו של האדם, שהגולגלתא והאווירא = הם כתר שבכתר, וב' האזניים שבו הם= חו"ב שבכתר, והמצח שבו הוא= דעת שבכתר, וב' העיניים שבו הם= החו"ג(חסד וגבורה) שבכתר, והחוטם שבו שהוא קו המישור הוא= הת"ת שבכתר, וב' השפתיים שבו הם= נו"ה(נצח והוד) שבכתר, והלשון שבו הוא= כנגד היסוד שבכתר, והפה שבו הוא= המלכות שבכתר. וזה אעפ"י שכל הראש בכללות הוא הגולגלתא. ובספר יצירה מובא שהז' שערים בראשו של האדם והם: ב' עיניים, ב' אזניים, ב' נחיריים, ופה. והגר"א כתב שהז' שערים שבראש הם כנגד חג"ת נהי"ם. שב' העיניים הם= חסד ונצח, עין ימין= חסד ועין שמאל= נצח, וב' אוזנים הם נגד גבורה והוד, אוזן ימין = כנגד הגבורה ואוזן שמאל כנגד ההוד, וב' נחיריים כנגד ת"ת ויסוד, שנחיר ימין = כנגד הת"ת ונחיר שמאל = כנגד היסוד, והפה = כנגד המלכות.

ג. והנה מצינו שהעטרה היא נגד המלכות ופעמים מצינו שהפה הוא כנגד המלכות – והסבר הענין הוא , שמה שהעטרה נקראת מלכות – זה מדובר בכללות הגוף כולו. אבל כשמדברים בפרטות הראש בלבד – אז הפה נקרא מלכות.

ד. ידוע שכל הי"ס נחלקים לכמה מיני חלוקות. והם לא סותרות א' את הב' אלא אנחנו משתמשים בכל נושא בצורה אחרת. והנה בי"ס יש חלוקה לשלושה שהם חד"ר (חסד, דין, רחמים). וכן בפרטות כל ספירה מהם יש בה גם חלוקה לחד"ר למשל: חסד. יש בו חסד שבחסד, ודין שבחסד, ורחמים שבחסד. והכלל הוא שכמו שיש בכללות חד"ר כך יש בפרטות חד"ר בכל פרט מהם. והי"ס נחלקים גם: לי"ס, לי"ב, לי"ד, ולג'- שהם מל"צ – שהם כח"ב דחג"ת נה"י, ועוד חלוקה ל-ג': חח"ן, בג"ה, דת"י, ולב' חלקים – ג"ר וו"ק, וכן כל הי"ס כולן נקראים בשם חב"ד, החו"ב -הם חב"ד, והדעת הוא הזו"ן. וכן נחלק לב' שהם: לט"ס ומלכות, לה"פ- א"א או"א וזו"ן, לפנים ואחור פנימיות וחיצוניות, לד' אותיות הויה ב"ה, לטנת"א(טעמים נקודות תגין אותיות), לעסמ"ב(ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן), לנרנח"י(נפש רוח נשמה חיה יחידה).

ה. וכן כל אבר מאברי גופו של האדם נחלק גם הוא לג' חלקים, כגון: הראש, היד, הרגל, הגוף, היסוד. חלק העליון שבבחי' ההיא נקרא פרק א', וחלק ב' נקרא פרק אמצעי, וחלק ג' נקרא פרק תחתון. והפרק הא' נקרא בד"מ החסד שבספירה, והפרק האמצעי נקרא הדין שבספירה ההיא, והפרק הג' נקרא רחמים שבספירה ההיא.

ו. והנה בספי' הכתר שהיא הגולגלתא היא נחלקת לג' חלקים שהם חד"ר. ואפי' שהכתר הוא רחמים גמורים, ומה שייך בו דין ורחמים? והטעם מפני שהוא השורש לכל ההנהגות של עכשיו שיש בהם חד"ר ולכן מוכרח הוא שיהיו בו תלת ראשין כנגד חד"ר שסוף מעשה במחשבה תחילה, אלא שהדין שבו הוא בהעלם ובכח ולא בפועל.

ז. והתלת ראשין שבגולגלתא הם: רישא חדא הוא הגולגלתא עצמה והוא בבחי' כתר דכתר. ורישא תניינא הוא נקרא מוחא והוא בחי' חכמה שבכתר (להגר"א ז"ל: כלול בו גם הבינה). ורישא תליתאה נקרא אווירא שהוא בחי' ההנהגה הממוצעת. ופעמים אנחנו מחשבין בכתר רק את ב' המוחין בלבד שהם הכתר והחכמה, לפי שבהנהגה עיקרה הוא החסד והדין, שמידת הרחמים הוא רק הממוצע שביניהם. ופעמים נחשב רק מח א' שהוא החסד מפני שגם הדין הוא לטובה כדי להחזיר את האדם למוטב, וכלול הוא בחסד ולכן נחשב רק מח א' שהוא העיקר. בזוה"ק קורא לכתר – עתיקא קדישא ולחכמה קורא – מוחא סתימאה ובוצינא דקרדינותא.

ח. וידוע כנגד ג' הנהגות אלו של החד"ר יש בעולם ג' יסודות והם: מים-אש-אויר(או רוח). והמים = הם כנגד החסד. והאש = הוא כנגד הגבורה שהיא הדין. והאויר (או רוח) = הוא כנגד הרחמים שהוא הממוצע בין שניהם. ונרמזו כנגדם הג' אותיות שהם א-מ-ש והם ר"ת של: אויר-מים-אש. והם גם כנגד: כח"ב (או דעת).

ט. והם נחלקים בפרטות כך: שהחכמה היא כנגד החסד, וכנגד המים, וכנגד אות מ'. והבינה – כנגד הדין שממנה מתערין הדינים, וכנגדה זה האש ואות ש'. והכתר (או הדעת) כנגד הרחמים – זה כנגד אויר ואות א'. ואלו אותיות אמ"ש נקראים ג' אמות מלשון ג' אימהות שהם העיקר ליתר ההנהגות.

י. ודע שכל אלו ההנהגות הם בכללות. אומנם בפרטות הם מתחלקים לתרי"ג הנהגות ולכן כנגדן נבראו באדם תרי"ג אברים: שהם רמ"ח אברים ושס"ה גידים.

י"א. וגם בכל חלקי הנבראים שבכל העולמות העליונים והתחתונים כולם שברא ה' יתברך, יש בהם תרי"ג חלקים כמס' תרי"ג חלקי אברי האדם. וכן האדם ותרי"ג חלקי אבריו הם כנגד חלקי הבריאה וכל הבריאה כולה נחשבת כדוגמת אדם א' גדול ושלם בכל חלקיו. י"ב. ודע שבכל חלק וחלק מחלקי הבריאה אפילו שהם קשורים ומחוברים יחד, אין השפעת הא"ס ב"ה על הבריאה בכל חלקיה בשווה, שכל אחד מחלקי הבריאה אינו דומה לחברו, וכל א' מקבל לפי יכולתו ודרגתו. ואעפ"י שה' ית' אין בו שינוי ח"ו מצד עצמו, אמנם השינוי הוא מצד המקבלים שכל חלק וחלק אינו דומה ושווה לחלק אחר ולכן יש בהנהגה תרי"ג מיני השפעות כנגד תרי"ג חלקי הבריאה. ובאדם יש תרי"ג אברים וכנגדם יש תרי"ג מצוות. שכל מצווה ומצווה משפיעה ומחייה אבר א' של האדם המתייחסת אליו.

י"ג. והנה ההנהגה וההשפעה שמתפשטת בכל חלקי הבריאה כולה נאמר עליה שיש בה תרי"ג חלקים שלמים. והנהגה והשפעה שאינה מתפשטת בכל חלקי הבריאה היא נקראת רק כמס' החלקים שמתפשטים בבריאה. ולכן השפעה שנמשכת לבריאה בשלמות, נקרא לה בד"מ פרצוף. וכשנמשכת לבריאה השפעה לא שלימה נקרא לה בד"מ ספירה. והנה יש ה' פרצופים שהם כוללים את כל האצילות.

י"ד. ידוע שהמלכות כשהיא מתגלה בעולם ושוכנת בחלקי הבריאה כולם, אז היא נקראת פרצוף כנ"ל. אבל מסיבת חטאי התחתונים היא מסתלקת ח"ו למעלה ומסלקת את גילוי מלכותו ית' בעולם. וכמ"ש: ואנכי הסתר אסתיר פני וכו'. והגילוי נשאר למעלה. ואז היא לא נקראת בסוד פרצוף אלא נקראת בסוד נקודה מועטת בסוד מיעוט הירח. שהמלכות נקראת ירח כנודע. וזהו הפגם שלה שיורדת מדרגת פרצוף לדרגת נקודה א' בלבד.

ט"ו. ודע שכל חמשת ההנהגות שהם: כתר, חכמה, בינה, חג"ת-נה"י ומלכות, כ"א מהם כוללת את כל שלמות הבריאה וכ"א כלול מה"פ(חמשה פרצופים), ולכן נקראים כ"א מהם בשם פרצוף ואלו יחד הם ה"פ דעולם האצילות. והלשון – פרצוף זהו שלמות של דבר מסויים כמו הפרצוף של האדם שיש בו עיניים, אזניים וכו'.

ט"ז. ידוע הוא שיש בעולמות ד' מדרגות בבחי' האורות שבהם והם נקראים: נקודה, ספירה, פרצוף, עולם. ובחי' הנקודה היא עשירית מהספירה, דהיינו, 1:10. בחי' הספירה יש בה 10 נקודות שלמות, ובחי' הפרצוף יש בו ה"פ פרטיים שכ"א מהפרצופים שבו יש בו י"ס והם 50 ספירות ביחד. ובחי' עולם יש בו בתוכו א"ק ואבי"ע שלם. שכ"א מהעולמות שבו יש בו ה"פ וכל פרצוף יש בו י"ס שלמות. ונמצא שבכל עולם מא"ק ואבי"ע יש בו 250 ספירות ובה' עולמות דא"ק ואבי"ע שבעולם אחד הכולל, יש בו 1250 ספי'.

י"ז. הגר"א ז"ל כותב שהכח מהבורא נמצא בכל דבר בעולם. וכפי פרטי הנברא כך פרטי הרצון וההשפעה אליו. וגם חלקי גופו של האדם בתרי"ג חלקיו הוא כפי מנין וסדר העולמות. וכן לבוש הנשמה שבאדם הוא נחלק גם בכל חלקי הגוף לאיכויות וכוחות רוחניים שהם מתפשטים בו. ולכן הספירות נקראים ג"כ בשם אדם ע"ש שהם מתלבשים בו. ולכן באותו שם וכינוי שאנחנו משתמשים בו לגוף האדם, באותו כינוי אנחנו מכנים גם את ההנהגות והעולמות שכנגד אותו האבר שבאדם מתייחסים אליו.

י"ח. ונמצא שיש לנו כמה מיני תרי"ג והם: תרי"ג אברי הגוף, ותרי"ג חלקי מלבושי הנשמה, ותרי"ג חלקי הנשמה, ותרי"ג חלקי הבריאה, ותרי"ג חלקי ההנהגה ותרי"ג מצוות התורה. וע"י שמקיים האדם מצווה א' הרי הוא מוסיף קדושה באבר א' מאברי גופו שכנגד המצווה ההיא ועושה גם תיקון בלבושי נשמתו שכנגד אותה המצווה, וגם עושה תיקון בחלק מחלקי הבריאה שכנגד אותה המצווה. וכשאדם יחיד עושה את המצווה, אז התיקון הוא בשורש נשמתו. ואם אדם עושה המצווה ברבים, אז התיקון הוא גם בכללות חלקי הבריאה ולפי מעשה האדם ה' יתן וישפיע שפע גדול בהנהגה ההיא. וגם ישפיע לאדם טוב בעוה"ז ובעוה"ב. שהרי הוא גרם המשכת השפע ויקבל גם הוא את חלקו.

י"ט. ודע שכל אבר מפרטי אבריו של האדם, זה רומז על בחי' א' של העולם העליון. וכן בכל ענייני הטבע שבראו ה' לאדם כמו בזמן העיבור, ובזמן היניקה, ובזמן הגדלות, וכל זמן התפתחותו וגדילתו בכל פרט ופרט. כ"ז מרמז על ענייני ההנהגה שלמעלה כמ"ש: מבשרי אחזה אלו-ה. והאדם הוא דוגמא לזה ולכן הוא נקרא עולם קטן שהוא לעומת העולם שלמעלה.

כ. ויש רמז בזה וחלוקה אחרת איך נתחלקו ההנהגות לרמ"ח חלקים כנגד רמ"ח אבריו של אדם. והרמז בזה שידוע הוא שבכל בחי' ובחי', יש חד"ר. וכ"א מהם הוא נחלק גם לחד"ר. וחד"ר מחד"ר עד ד' פעמים. ונמצא שג' פעמים ג' = הם ט'. וג' פעמים ט' = הם כ"ז. וג' פעמים כ"ז = הם פ"א. וג' פעמים פ"א = הם רמ"ג כמנין – אברם. ובצרוף ה' בחי' של הנשמה שהם הנרנח"י שבתוך פנימיות האברים, בס"ה הם בגי' = רמ"ח.

 

פרק ג'

שאלה: מה ענין כל שמות הקדש הרבים שיש להקב"ה, ומה ההבדל ביניהם ומה תפקידם?

 

א. מובא בחז"ל (מדרש רבא- שמות ו') שאמר לו ה' למשה: שמי אתה מבקש לידע? שלפי מעשי אני נקרא. פעמים אני נקרא אל-שדי, צבאות, הויה, וכשאני דן את העולם אני נקרא אלקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים, אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של האדם אני נקרא אל שדי, וכשאני מרחם על עולמי, אני נקרא הויה, וזהו משה"כ: אהי-ה אשר אהי-ה. שאני נקרא לפי מעשי. ע"כ.

ב. מצינו בחז"ל שגם המלאכים נקראים ע"ש פעולתם וע"ש שליחותם. ומשתנה שמם לפי פעולתם.

ג. ועפ"ז מובן מה ענין השמות שנזכרו בספירות שהם כנגד כל פעולה והנהגה והשפעה. כן הם נקראים. ומשתנים שמותם כפי ההנהגה.

 

ד. והנה כנגד הי"ס הכוללות שנז' בספרים, הם נקראים בשמות הללו: הכתר= הוא שם אהיה, החכמה = הוא שם י"ה, הבינה = היא שם יֱהֹוִה (הויה בניקוד אלקים). שהשם העיקרי הוא הויה שהוא החסד והתעוררות ממנו הדין זה ניקוד אלקים שהוא הדין. החסד = הוא שם אל, הגבורה = היא שם אלקים, הת"ת = הוא שם יהוה, הנצח = הוא שם הויה צבאות, ההוד = הוא שם אלקים צבאות, היסוד = הוא שם שדי או אל-חי, המלכות = היא שם אדני.

ה. ודע שבשם הויה לבד מרומזים כל הנהגות הי"ס כולם. כך:

קוץ היוד= הכתר

י' חכמה ה' בינה ו' ז"א או ו"ק ה' מלכות.

והיות שהנהגת הכתר היא שייכת לעת"ל, לכן היא רמוזה בקוץ היוד שקוץ היוד הוא לא אות בפ"ע אלא קוץ בלבד. אמנם שם הויה שהוא היה הווה ויהיה הוא הנהגה של עכשו והוא מהווה ומחייה הכל.

ו. ולפי חלוקה זו ראינו ששם אהי-ה הוא משתייך בהנהגה של הכתר. וממקומות אחרים נראה ששם אהיה הוא נקרא יותר דין משם הויה והוא משתייך לאימא והויה לאבא, ההסבר לזה הוא ששם אהיה שהוא בכתר והוא רחמים, זהו בהנהגה של העתיד, שאז הוא יהיה רחמים יותר משם הויה. אבל בזה"ז שם אהיה הוא מורה על דין יותר משם הויה. משא"כ שם הויה שהוא מורה תמיד על מידת הרחמים.

 

ז. גם ידוע שכנגד הי"ס יש עשר מיני ניקוד בשמות של הויה ושל אהיה. כגון: בספירת הכתר: השם הוא בניקוד קמץ (ָ), ובספירת החכמה: השם הוא בניקוד פתח (ַ). ובבינה = ניקוד צירה (ֵ). ובדעת = ניקוד מוצא כך: יֹהֵוָהֵ . כלומר איך שהאדם מבטא בשפתיו את אותיות שם הויה. החסד = ניקוד סגול (ֶ), הגבורה= ניקוד שוא (ְ), הת"ת = ניקוד חולם (ֹ) (חסר), הנצח = ניקוד חיריק (ִ) (חסר), ההוד = ניקוד שורוק וו מלאפום (ֻ), המלכות = היא שם הויה בלי ניקוד או הויה בניקוד צְבָאוֹת או בניקוד לְעוֹלָם.

ח. מה שאמרנו שהשם של ספי' הדעת מנוקד ניקוד מוצא הוא נקרא שם המפורש (עיין שער השמות פ"א). והגר"א אומר ששם מ"ה יוד הא ואו הא הוא השם המפורש.

ט. הנה נודע שכל שם ושם יש לו כמה אופנים איך לכותבו והם ד' מדרגות בפשוט שהוא בכתר, ו- ד' מדרגות במלא שהוא בחכמה, ו- ד' מדרגות במלא דמלא שהוא בבינה. והנה בשמות של הויה, אהיה, אלקים, שאנחנו ממלאים אותם, יש בהם כמה מלויים: ביודין, בההין, ובאלפין. ובשם הויה גם אלפין עם יודין (שם ס"ג). היודין שהוא בשם הויה יהיה שם ע"ב, ויודין עם אלף שבן ב' הווים יהיה שם ס"ג, ובאלפין יהיה שם מ"ה, ובההין יהיה שם ב"ן. וכן בכל השמות כ"א כפי חשבונו. (ראה ד' טבלאות של י"ב מדרגות).
י. וגם ד' מלויים אלו דהויה הם כנגד י"ס : הע"ב הוא בכתר שהוא קוץ היוד, וגם בחכמה שהוא כנגד היוד, הס"ג הוא כנגד הבינה והוא כנגד אות הה', המ"ה הוא כנגד הז"א וכנגד אות הו', והב"ן הוא כנגד המלכות וכנגד אות הה' האחרונה.

י"א. והנה גם מלוי השמות הנ"ל הם מורים על החסד הדין והרחמים. למשל: מלוי השם ביודין זה מורה על החסד ולכן מלוי יודין הוא בצד ימין שהוא חכמה, ומלוי שם הויה ביודין וא' שבין ב' הווי"ם מורה על החסד והדין. החסד זה יודין והדין זה האלף. לכן הוא בצד שמאל שהוא כנגד הבינה. ולכן נאמר בבינה שמתעוררין ממנה הדינים. ומלוי שם הויה כולו באלפין זה מורה על מידת הרחמים שהיא הנהגה ממוצעת. ונמצא ששם ע"ב כולו בחסד, ושם ס"ג הוא חסד עם הנהגה ממוצעת מעט, ושם מ"ה הוא רחמים שהוא הנהגה ממוצעת ונוטה יותר לחסד. ושם ב"ן מילויו הוא בההין והוא כולו דין. וכ"ז הוא בכללות השמות וההנהגות. וכן הוא בפרטי כל שם ושם יש בו את החלוקה הכוללת בפרטותו. שכל מה שיש בכלל, יש בפרט, וכל מה שיש בפרט יש בכלל.

 

בס"ד

המשך הקדמות במושגי יסוד בקבלה.

י"ב. וגם דע שבאלו השמות העסמ"ב, כ"א מהם נחלק ג"כ לעסמ"ב פרטיים. ונמצא שהם עסמ"ב כלולים מעסמ"ב והם ט"ז בחי'. ויש בחלוקה הזו עוד חלוקה שכ"א מהט"ז בחי' הנ"ל הוא נחלק ג"כ לעסמ"ב ובס"ה הם ס"ד בחי'. שד' בחי' עסמ"ב זה כולל, וט"ז בחי' דעסמ"ב זה הפרטי, וס"ד בחי' זה שכ"א מהעסמ"ב דעסמ"ב יש בו גם עסמ"ב פרטים בפרטי פרטות.

 

י"ג. והנה כנגד העסמ"ב הנ"ל יש לנו בס"ת עוד חלוקה אחרת של: טעמים, נקודות, תגין ואותיות. הטעמים הם כנגד שם ע"ב, והנקודות הם כנגד שם ס"ג, והתגין הם כנגד שם מ"ה, והאותיות הם כנגד שם ב"ן. וכ"א מאלו הטנת"א הם מתחלקים גם לטנת"א כמו בשמות עסמ"ב הנ"ל.

י"ד. והנה אנחנו לפעמים מחלקים את הטנת"א לג' חלקים בלבד שהם: א) טעמים. ב) נקודות. ג)תגין ואותיות ביחד.

ט"ו. והנה שמות אלו דהוויות שמתמלאים ביודין שזה ע"ב, וביודין ואלף שזה ס"ג, ובאלפין שזה מ"ה, ובההין שזה ב"ן, הם שמות העסמ"ב. והנה גם בשם אהיה הם מתמלאים כנ"ל בג' אופנים. כשהמילוי הוא ביודין הוא שם קס"א, וכשהמילוי הוא בההין הוא שם קנ"א, וכשהמילוי הוא באלפין הוא שם קמ"ג, וכן בשמות אלקים, הם מתמלאים על דרך הנ"ל, ביודין, ההין ואלפין. וכשהמילוי ביודין יהיה שם אלקים בגי' ש'. וכשהמילוי בההין יהיה בגי' רצ"ה, וכשהמילוי באלפין יהיה בגי' רצ"א. וכשהמילוי הוא ביודין נוטה שם אלקים לחסד, וכשהמלוי הוא בההין הוא נוטה לגבורה, וכשבמלוי הוא באלפין הוא הנהגה ממוצעת והוא נקרא רחמים. ודע שבכל אלו השמות יש בהם גם את הי"ב מדרגות: דפשוט, דמלא, ודמלא דמלא. וכנ"ל בשם הויה ואהיה.

ט"ז. וכן יש בכל השמות האלו בחי' השפעות אליהם מלמעלה, ומהם ולמטה שנקראים אחוריים או ריבוע. דהיינו, שבכל שם ושם מהם הוא מתחלק לנתחים לפי מס' האותיות. כגון: שם בן 3 אותיות (למשל יה"ו) יש בו ג' נתחים. ושם בן ד' אותיות (למשל הויה, אדנות, אהיה וכו') יש בו ד' נתחים. ובכל נתח ונתח מהנתח השני ואילך כולל בתוכו את הנתחים שקדמו לו. כגון שם הויה כנ"ל: י, יה, יהו, יהוה . וזה מורה על בחי' הדין. מפני שהנתח החדש כולל בתוכו את הנתחים הקודמים שבשם ומשום כך הוא נקרא בחי' אחוריים או ריבוע. וגם דע שיש השפעות שנמשכים לספי' ביושר ונקראים אור ישר שהוא רחמים וחסד. והנה גם בשמות אלו דאחוריים יש בהם בחי' המדרגות דפשוט ודמלא ודמלא דמלא כנ"ל גם בבחי' השמות של הפנים והאחוריים שלהם (ראה טבלאות).

י"ז. ודע שיש עוד אופן בציורי השמות שאנחנו משתמשים בהם והוא עניין הצירוף, דהיינו, כאשר אות אחת מצטרפת עם אות אחרת באותו השם בכמה אופנים. כגון: שם יה"ו יש באפשרותנו לצרפו באותיותיו בששה צירופים שונים כזה: יה"ו – יו"ה – הו"י – הי"ו – וי"ה – וה"י. וששה צירופים אלו הם כנגד חג"ת נה"י. ודע שכל אות שנכתבת בתחילה, היא הגוברת על שאר האותיות שאחריה. למשל בשם יה"ו כשקודמת אות היוד שבשם זה מורה על בחי' החסד. וכשקודמת אות הה' שבשם זה מורה על בחי' דין, וכשקודמת אות הו' שבשם זה מורה על בחי' הממוצעת שהיא רחמים. ונמצא שבשם יה"ו יש לנו ב' צירופים שמתחילים באות היוד וב' צירופים שמתחילים באות הה' וב' צירופים שמתחילים באות ו'. וב' הצירופים דאות יוד הם יה"ו – יו"ה והם כנגד בחי' החסד ונצח, וב' הצירופים דאות ה' הם הי"ו – הוי והם כנגד בחי' גבורה והוד, וב' צירופים דאות ו' הם וי"ה – וה"י והם בחי' רחמים והם כנגד בחי' ת"ת ויסוד.

י"ח. ודע שכל שם בן ב' אותיות נוכל לצרפו רק ב' פעמים. ושם בן ג' אותיות נוכל לצרפו ו' צירופים, ושם בן ד' אותיות נוכל לצרפו כ"ד פעמים, חוץ משם הויה ואהיה שיש בהם ב' אותיות זהות שיש בהם רק י"ב צירופים. ושם בן ה' אותיות נוכל לצרפו ק"כ צירופים (עיין בע"ח בשער השמות פ"ה).

י"ט. ויש עוד עניין בשמות שנקרא בד"מ שילוב – יחוד – חיבור זיווג וכו'. והוא שכאשר שני שמות מתחברים יחד, אות אחת משם זה ואות אחת משם אחר, זה מורה על ב' הנהגות של החסד והדין שהם מתחברים יחד ומשפיעים אחד בשני או שממתקים אחד את השני. וזה בד"כ שייך בשמות הפשוטים ובלתי מלאים של הויה ואהיה או הויה ואלקים או הויה ואדנות וכן בשמות הנ"ל כשהם מלאים.

כ. ידוע הוא שיש בציור השמות עניין של חשבונם בגי'. כגון: הויה בגי' כ"ו וכו'. וגם יש עניין של חשבונם במס' האותיות כמו הויה ד' אותיות. וכמו כן יש גם רמז בעניין הניקוד שמנקדים את האותיות שאנחנו מונים את הניקוד עצמו. כגון כל נקודה אחת מספרה – י'. וכל קו כגון פתח שצורתו ו' מספרו ו'. הקמץ מספרו ט"ז. שיש בו נקודה וקו. ונמצא שחשבון הנקודות הוא: קמץ = ט"ז, פתח = ו', צירה =כ', סגול= ל' , חולם = י', חיריק = י', קובוץ = ל', שורוק וו = ט"ז.

כ"א. ויש גם עניין בשמות שיוצאים מר"ת של הפסוקים כגון: ע"ב שמות שיוצאים מג' הפסוקים: א)ויסע, ב) ויבוא, ג)ויט. שנזכרו בתורה בפ' "בשלח" והם רי"ו אותיות והם מתחלקים לע"ב תיבות וכל תיבה יש בה ג' אותיות . ויוצאים כך: ע"ב אותיות הפסוק הא' יוצאים כסדר מתחילה ועד סוף, וע"ב אותיות הפסוק הב' יוצאים למפרע, דהיינו, מהסוף להתחלה. וע"ב אותיות הפסוק הג' יוצאים גם הם על הסדר מתחילה ועד סוף. ומצא שפסוק "ויסע" יוצא כסדר ופסוק "ויבוא" יוצא למפרע, ופסוק "ויט" יוצא כסדר. וכל שם מע"ב השמות האלו יש בו ג' אותיות שכלולות מג' פסוקים הנ"ל ונקראים ע"ב תֵיבִין.

כ"ב. ודע שכפי פעולותיו ית', שהוא מנהיג בהן את העולם, כך נקראים ההנהגות עצמן בכל מיני שמות. שפעמים אנחנו אומרים בסדר ההנהגה שמסתלק שם אלקים ובא במקומו שם הויה. וכ"ז השינוי נובע בגלל שינוי מעשה התחתונים וזכותם באותה העת. שעובר ה' מלהתנהג עימם במידת הדין ומתחיל להתנהג עימם במידת הרחמים. שידוע שה' ית' אין בו שינוי ח"ו בהנהגותיו. והשינויים הם מחמת המקבלים שכך קבע ה' את הנהגתו בתחילת הבריאה שיתנהג העולם לפי מעשה בני האדם. וכשיהיו זכאים, יתנהג עימם במידת החסד. וכשיהיו חייבים יתנהג עימם במידת הדין ח"ו.

כ"ג. אמרו חז"ל: כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. דהיינו, שכפי פעולותיו ית' והנהגתו את העולם, כך רבו שמותיו.

כ"ד. ועניין הכוונה בשמות הקודש בשעת התפילה או במעשה המצוות כשאז אנחנו מזכירים אותו ית' ומכנים אותו בשמות מסויימים שבהם הוא נקרא לפי פעולותיו והוא שאנחנו מתפללים ומשבחים אותו ית' המלובש באותה הנהגה שנקראת בשם אחד משמותיו, אז תפילתנו מתקבלת לפני ה' כמ"ש: אשגבהו כי ידע שמי. וזה תלוי לפי זכות האדם ולפי הבנתו הברורה באמיתות העניינים כשהוא מתפלל ומשבח להנהגה ההיא שהא"ס ב"ה מלובש בתוכה וזה תלוי לפי הזמן ההוא ולפי זכותו של האדם ולפי צורך האדם ולפי מקומו ויכולתו של האדם להתפלל ולקיים מצוותיו ית'.

כ"ה. ודע שכל השמות והאותיות הם רומזים לפעולותיו כנ"ל. ולכן, הנהגה ששייכת לעתיד לבוא ואין בה כעת השפעה אלינו, נאמר בה שלא נתגלתה לנו ממנה שום אות או שם כדי לרמוז אותה. לא כן בהנהגה שיש לנו ממנה קצת השפעה עתה ואפילו בהסתר, או אפילו רק לפעמים, נאמר עליה שֶמִתְגַּלֵּה לנו ממנה והיא נרמזת ע"י אות או שם. וכל האורות העליונים נקראים אורות עד שיגיעו להעשות מהם פעולה במעשה ואז צריך שיבואו להיות בסוד אותיות ושמות. (הרמח"ל).

כ"ו. וידוע שכל ספירה וספירה נדרשו עליה כינויים רבים דהיינו שאנחנו מכנים אותם וקוראים להם בשמות לפי רבוי הפעולות וההנהגות שבהם. עיין בספר שערי אורה, ובפרדס רמונים בשער ערכי הכינויים, ובסוף ספר אור הנערב להרמ"ק ז"ל שהביא כמה כינויים לספירות בקיצור.

כ"ז. הנה ידוע שהכ"ב אותיות נחלקות לג' חלוקות. חלוקה א' הם האותיות א מ " ש והם נקראים ג' אמות מלשון אֵם והם כנגד הג"ר. אות א' היא כנגד ספי' הכתר ודעת והיא בחי' אוויר, ואות מ' היא כנגד ספירת החכמה והיא בחי' מים, ואות ש' היא כנגד ספי' הבינה והיא בחי' אש. חלוקה ב' הם הז' אותיות בגדכפור"ת שהן נקראות כפולות ע"ש שיש בהם דגש ורפה, חזק וקל. והנה גם באותיות גו-ד נרשם בהם דגש חזק וקל רק שנשכח מאתנו קריאתם, וכן אות ר' נקראת בחוזק וברפיון. והנה ז' אותיות אלו הם כנגד חג"ת נהי"ם. ודע שעניין הדגש והרפה שיש באותיות זה להורות שיש בהם בחי' חסד ובחי' רחמים. וחלוקה ג' הם יתר הי"ב אותיות שנשארו ויתבארו לקמן בע"ה.

כ"ח. ונמצא שכל אות ואות מכ"ב האותיות, מורה על פעולה אחרת והרי שיש כאן כ"ב מיני פעולות וכל יתר הפעולות הן רק התמזגות וצירוף פעולה עם פעולה אחרת. וכנגדם יש לנו את צירופי האותיות. וידוע הוא שיש רל"א צירופים שנקראים רל"א שערים, והם כללי הפעולות.

כ"ט. ועניין הרל"א שערים (עיין בספר יצירה פ"ב מ"ה ובביאור בדף ס"ח) שבהם נבראו כל העולמות ונפש כל יצור וכל העתיד ליצור. ויש בהם ברל"א שערים ב' סדרים. סדר א' והוא רל"א שערים דפנים. וסדר ב' והוא רל"א שערים דאחור. והרל"א הנ"ל הם צירוף אותיות הא"ב עם כולם, דהיינו, אות אלף עם כל שאר הכ"א אותיות. והכלל הוא שאין צירוף הכ"ב שאין צירוף האות עצמה בכולם.

הטור הא' יהיה א"ב, א"ג וכו' עד א"ת. ואין צירוף א"א. והם כ"א צירופים. הטור הב' מתחיל בב"ג עד ב"ג. והם כ"א צירופים. הטור הג' מתחיל בג"ד עד ג"ב. הטור הד' מתחיל מד"ה עד ד"ג. הטור הה' מתחיל מה"ו עד ה"ד. הטור הו' מתחיל מו"ז עד ו"ה. וכעד"ז עד הטור הכ"ב שמתחיל מת"א עד ת"ש. וכל הצירופים הללו הם בס"ה כ"ב כפול כ"א שהם תס"ב שערים והם רל"א דפנים ורל"א דאחור. דפנים זה א"ב, א"ג וכו', ודאחור זה ב"א, ג"א וכו'. וכן בכל האותיות.

 

 

 

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *