ליקוטי דרשות יעקב חכימי הי"ו

 

8675810727[1]
בס"ד

גולשים יקרים!
להלן קראו את אוסף הדרשות על התורה כפי שלוקטו ע"י חכם יעקב חכימי הי"ו מפרשני התורה ועוד מה ששמע מחכמים גדולים ועוד מה שהוסיף נופך משלו:

ספר בראשית:

פרשת בראשית

 נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:

רש"י: אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומידת ענווה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן.

הדבר בא ללמד את האנושות עצה, להתייעץ בכל עשייה ולשאול עצה גם מקטנים כשם שהקב"ה התייעץ עם המלאכים ביצירתו של האדם.

רמב"ן: נעשה, היא הזמנה גם לארץ, כלומר אני והארץ , שהארץ תוציא את הגוף מיסודיה כאשר עשתה לשאר בעלי חיים והקב"ה יתן בו החלק הרוחני מפי עליון מה שלא עשה כן בכל הברואים.

 

בצלמנו כדמותנו

שידמה לשניהם , בגופו לארץ וברוחו ונשמתו לעליונים.

אור החיים הקדוש: כי לא ברא ה' את האדם כבריאת ארץ ושמים וכו' ואמר לארץ והוציאה, אלא אמר נעשה כי הוא מקור הענווה, לכך דבר בלשון רבים כי כן ידבר יחיד העניו.

 

ויברא אלקים את האדם

לפיכך נברא אדם יחידי (הזוג הראשון) ללמדך שכל המאבד נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין ל"ז ע"א משנה).

 

כי ביום אכלך ממנו מות תמות

לאו דווקא באותו יום, אלא שאז תהיה בן-מוות.

 

ויסגור בשר תחתנה

כלי יקר: אמרו במדרש שלא נמצא סמ"ך בתורה עד שנבראה האשה (לפי שנברא השטן עמה). סמ"ך היא לשון סמיכה, להורות כי מצד האשה צריך האדם לסמיכה וסמיכה זו רמוזה בפסוק "ויסגור בשר תחתנה" שהקב"ה סוגר בעדו שלא ייכשל בה.

 

ותפקחנה עיני שניהם

רמב"ן: לענין החכמה דבר הכתוב ולא לעניין ראיה ממש, וסופו מוכיח: כי ערומים הם, בלשון רש"י.

אור החיים הקדוש אומר: אין אדם עובר עברה אלא אם כן נסתמו עיני שכלו.

 

האשה אשר נתת עמדי

רמב"ן: כלומר, האשה אשר אתה בכבודך נתת אותה לי לעזור, היא נתנה לי מן העץ והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי: יהיה לי לעזר ולהועיל.  וזה מה שהכתוב אומר: "כי שמעת לקול אשתך", שלא היית ראוי לעבור על מצותי בעבור עצתה.

 

לעבוד את האדמה אשר לוקח משם

"לוקח משם", מאיזה מקום ?!

מהר המוריה (כמו שהבאנו את הדבר בפרשת "ואתחנן") אשר שלחו ה' שם לעבוד את האדמה ולבנות ממנה מזבח אדמה ויקריב עליו קרבן.

 

דרשה לפרשת נח

"איש צדיק תמים..את האלקים התהלך נח". רמב"ן: צדיק במעשיו כי איננו איש חמס ומשחית דרכו כבני דורו.
ספורנו: הלך בדרכיו להטיב לזולתו והוכיח את בני דורו.
כלי יקר: לפי שדור המבול השחיתו, התעיבו בשלשה מיני השחתות: ע"ז, ג"ע, וגזל. ונח היה גדור בשלשתם.

בסיום פרשת "בראשית" לפני המבול כתוב: "ויראו בני האלקים (רש"י: בני השרים והשופטים) את בני האדם ויקחו להם נשים…" ובפרשת "נח" כתוב: "ותשחת… כי השחית כל בשר את דרכו" (רש"י: ותשחת לשון ערוה וע"א) ותמלא הארץ חמס וגזל. הביטוי "חמס" לאו דווקא גזל אלא יש לו עוד כמה פירושים. שרה אומרת לאברהם: חמסי עליך (בראשית ט"ז ה'). רש"י: עליך אני מטילה את העונש. "עד חמס" (שמות כ"ג א'). ספורנו: שתהיה עד יחידי. רשב"ם: עד שקר. "כי קמו…ויפח חמס" (תהלים כ"ז י"ב). רד"ק: מדברים דברי חמס לאמר שאני רשע ואיש דמים. רש"י: דוברי רעה. איזהו חמס ואיזהו גזל? חמס גזל שאינו שווה פרוטה. גזל שווה פרוטה או יותר. ובמה שמדובר על חמס, שיטה זו לא היתה ענין של יחידים בלבד אלא החברה כולה היתה מקולקלת בזה. בהתחלה עשו את זה בסתר: "ותשחת הארץ לפני האלקים" "וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה". כלי יקר: זו עבודה זרה שאין רואה בלתי ה' לבדו, ולבסוף בפרהסיה: "ותמלא הארץ חמס". רמב"ן: חמס הוא החטא הידוע והמפורסם ורבותינו אמרו שעליו נחתם גזר דינם.

המבול:
כאשר מזכירים את פרשת "נח", מעלים בתודעתנו את ספור המבול שהוא קשור במישרין או בעקיפין בעריות ובזימה, ועל כן ה"כלי יקר" אומר טעם לדינם של דור המבול, לפי שחטאו בע"ז, זנות וגזל. כן, המבול שבסופו חדוש עולם הטבע והאנושות, חיסל את המין האנושי בגלל "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". ועל כך, ה"חזקוני" שואל: איך זה שבדור המבול נענשו אנשים, נשים וטף שלא נצטוו על המצוות? והרי למדנו, אין עונשין אלא אם כן הזהירו! והוא משיב ואומר: ישנן כמה מצוות שחייבים בני האדם לשמרן מדעתן אפילו שלא נצטוו עליהן (מצוה, חק משפט), ומחובתו של האדם לדעת ולהבין כי נמוות אלה הן קיימות ומחייבות גם אם הן לא נאמרו במפורש, וכל אדם באשר הוא בעל תבונה, הריהו כפוף להן ומחובתו לדעת ולהבין אותן, והכוונה היא גם לאיסורי עריות וגזל.

הקשת:
הקשת שבה נאמר: "זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר על הארץ". ספורנו: בך מוטל להתעורר בהראותה ולהעיר את בני הדור לשוב, להשכיל ולהטיב.
אחרי זה אנחנו קוראים על ההיסטוריה של האנושות לאחר המבול וקוראים על אותו איש שהכתוב אומר עליו: "איש צדיק תמים…" ההופך לאיש אדמה ומפתח את החקלאות, נוטע כרם, מפיק יין וכו'.

דור הפלגה:
בענין בני דור הפלגה, אנחנו רואים שהם לא נזכרים בהשחתה או במעשה חמס ואין גנוי מפורש למעשיהם כי הם אינם קשורים במעשה חמס אלא שאנשים אלה יזמו דבר גדול: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים". והיתה להם שפה אחת (לשון הקודש) ודברים אחדים מה שלא הצליחו בו: "ויחדלו לבנות העיר". ומעניין שלא נאמר שאי-הצלחתם היתה בגדר עונש ואצלם לא רואים דבר המעיד בחטאי האדם אלא רק ה' הפיצם משם ובשום מקום לא פורש כי היה בכך משום ענישה. כן, הם באהבה, אחוה ואחדות אמרו: " הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם", ז"א לחזק את האחדות שלנו ע"י עבודה גדולה שבה ישתתפו כולם, ובגלל האהבה שהיתה בין אנשי דור הפלגה המדרש אומר: אותן של דור המבול לא נשתיירה בהם פליטה ע"י שהיו שטופין בגזל ואילושל דור הפלגה נשתיירו מהם פליטה כי היו אוהבים זה את זה ונוהגים אהבה וריעות ביניהם. ועל כך שלמה המלך אמר במשל: "על כל פשעים תכסה אהבה" רש"י: כשישראל מטיבים מעשיהם, הקב"ה מכסה על פשעיהם.

דרשה לפרשת לך-לך

בס"ד
פרשת לך-לך.

בס"ד

דרשה לפרשת לך-לך

 

 

בס"ד

פרשת לך-לך.

 

בס"ד

 

אברהם איש החסד:

לדעת החכמים, בריאת העולם היתה מטרתה להביא חסד לעולם. דוד המלך (תהלים קל"ו) אומר: "לעושה השמים בתבונה כי לעולם חסדו. העולם עומד על החסד, בלי חסד אין זכות קיום לעולם.  אמר הקב"ה: "כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהלים פ"ט ג'). עשרים דורות רצופים ציפה הקב"ה למעשה חסד מצד האדם ולא נענה. כי אלה שבאותם דורות היו עסוקים בשפיכות דמים, חמס וגזל, לא יכולים ואינם מסוגלים להביא חסד לעולם. אלא כפי מעשיהם: מבול, חמס, חרבן, מחלוקת ועוד. וכדי להודיע כמה ארך אפים לפניו, (פרקי אבות ה'): עשרה דורות מאדם עד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שהביא את מי המבול. עשרה דורות מנח ועד אברהם להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל שכר כולם. ולמה דווקא הוא? כי אברהם אבינו היה האדם הראשון שהביא את החסד לעולם. הוא אומר: אני רוצה שע"י החסד אפרסם את אחדות הבורא בעולם כולו. וה' אומר לו: אם כך, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". להשאיר את בית ההורים והמשפחה ולצאת למרחקים, זהו נסיון גדול שנתנסה בו אברהם אבינו. ויתרה מזו, שלא ידע לאן הוא יוצא ("אל הארץ אשר אראך"). רמב"ן: היה נודד והולך מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר.

גלות היא גזרה קשה שבפעם הראשונה נענש בה קין: "נע ונד תהיה בארץ". אברהם אבינו, בלי כל שאלה וספק, מקבל עליו את הגזרה הזאת. וכדי למלא את רצון ה' (אור החיים הקדוש: ולא נתעכב אפילו שעה אחת לשום סבה ועזב את אביו ומולדתו) "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'".

הוא סוקר את הארצות בהן הוא עובר. על כך אמר ר' לוי: בשעה שהיה אברם הולך בארם נהרים ובארם נחור, ראה אותם אוכלים ושותים ואינם עובדים. אמר: הלואי לא יהיה חלקי בארץ הזאת. וכיון שהגיע לסולמה של צור, צור היתה יושבת על הר גבוה (כלי יקר: צור הוא הר המוריה כי שם מקום הסולם אשר ראה יעקב, הוא עומד בבית אל ודרך אותו סולם עולים ויורדים הנשמות). לפיכך קוראים אותו סולם. וכאשר אברם ראה אותם שהם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהיה חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

אברהם אבינו שמבין את צו הבורא: "לך לך", להנאתך ולטובתך (רש"י), לוקח את שרי אשתו ואת… ואת…ואת הנפש אשר עשו בחרן (רש"י: שהכניסן תחת כנפי השכינה) ויצאו…ויבואו ארצה כנען. ויש לציין את מעשה החסד של אברהם אע"ה בשטח הפרטי. על הכתוב: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" מלמד שאברהם אע"ה היה מכניס אורחים לביתו, משקה ומאכיל אותם, מגיירם וכמו שאמרנו, מכניס אותם תחת כנפי השכינה. והדבר מלמדנו שכל המכניס בריה תחת כנפי השכינה, מעלין עליו כאילו הוא בראה. ועל מה שבפרשה הבאה הכתוב אומר: "וירא וירץ לקראתם", וימהר אברהם, ואל הבקר רץ אברהם, המהירות והריצה הזאת מעידות עד כמה לבו של אברהם היה מלא אהבה, חסד, חמלה ורחמים לכל אדם, ואפילו שהוא היה גדול הדור והיו לו עבדים ושפחות, הוא בעצמו היה משרת את האורחים כדי להראות להם כמה הם חביבים בעיניו. ושמא ייאמר כמלאכי השרת נדמו לו, לא, אלא כערביים כדברי רש"י על המלים: "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם", כסבור שערביים הם שמשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס עובדי אלילים לביתו.

בצורה דומה היה מתנהג גם עם הכלל, דבר שבא לידי ביטוי בגישתו כלפי אנשי סדום. אברהם ואנשי סדום הם שני עולמות נפרדים, עם כל זה, אברהם אע"ה עשה את כל מה שביכולתו כדי להשפיע עליהם לשפר את מידותיהם. וכאשר ה' אומר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה… ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה". ואברהם ידע שאנשי סדום עומדים בסכנת כליה, ונכנס לעובי הקורה לבקש רחמים עליהם (שפתי חכמים: שה' יתברך מבקש דברי סינגור מפני שאין חפץ במות הרשע. יחזקאל ל"ג י"א: "אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה"). רמב"ן: עמד אברהם בתפלה ותחינה לפניו למחול להם. אברהם איש החסד אינו יכול לקבל ולהשלים עם השמדת אנשים אפילו שמעשיהם רעים ומקולקלים. וכאשר ה' אומר: "לא אשחית בעבור העשרה", הכתוב אומר: "ואברהם שב למקומו". כן, הוא שב למקומו והמשיך במעשה החסד ולימד אותנו שבכל עת וזמן יש לפעול וללמד זכות על אנשים ואפילו אם יס ושלום הם כאנשי סדום.

על הכתוב: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", שמעתי את הרב המקובל הרב מנצור בן שמעון ז"ל (מבית וגן בירושלים) שבין השאר הוא הסביר את הדבר גם כך: ואברכה מברכך ומקללך: כלומר אני מברך את מי שמברך אותך בלב ומקלל אותך בפה (שמוכיח אותך) מברכך ומקללך אאור – מי שמברך אותך בפה(צבוע) ומקלל אותך בלב, אאור.

 

 

דרשה לפרשת וירא

בס"ד
פרשת וירא.

בס"ד

פרשת השבוע מתחילה ב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא". כתוב "אליו" ולא כתוב אל מי. וגם הפרשה אינה מסבירה לשם מה. וכמו שרואים בתחילת הפרשה אין שם אמירה ושונה היא מכל ההתגלויות שבמקרא.
אחרי זה בא הספור של שלושת המלאכים. וכאשר אברהם מלווה אותם, שוב מתגלה ה' לאברהם ומודיע לו על הפיכת סדום. לפי רש"י, התגלות זו אינה אלא בקור חולים, כמו שהוא מסביר: יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו. ולמה דווקא ביום השלישי? כי ביום השלישי יש לנימול כאבים יזקים, כמו אצל אנשי שכם הכתוב אומר: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" (בראשית ל"ד כ"ה). משום כך, ביום השלישי למילתו בא הקב"ה ושאל בשלומו (להבדיל אלפי הבדלות גם אצלנו ביום השלישי בא המוהל לבדוק את מצב הנימול).
בקשר לשאלה ששאלנו למה הכתוב אומר: "אליו" ולא אומר אל מי, רבנו בחיי אומר: מהלשון "אליו" מבינים שפרשה זו עוד היא שייכת לפרשה שלפניה אשר בה מסופר שאברהם אבינו ובניו מלו את עצמם.
לגבי השאלה ששאלנו שהפרשה אינה מסבירה לנו לשם מה ה' נגלה אליו, אברבנל אומר: ה' נגלה אליו כדי להודיע לו את חטאת אנשי סדום והכליון שהוא עומד להביא עליהם, כדי שאברהם יסנגר עליהם, כי ה' יתברך הוא רחום וחנון ואינו חפץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו הרעה.
ועוד רצה ה' שאברהם יזהיר את בני ביתו לשמור את תורת ה' לבל יגיעם גורל אנשי סדום, כמו שהכתוב אומר: "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח י"ט).
בקשר להכנסת אורחים של אברהם אבינו, יש לציין את מעשה החסד שלו. בפרשה הקודמת "לך לך", כתוב: "ואת הנפש אשר עשו בחרן". חז"ל אומרים שאברהם אבינו היה מכניס אורחים לביתו. מאכיל ומשקה אותם, מגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה. מהמלים: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" לומדים, שכל המכניס בריה אחת תחת כנפי השכינה כאילו הוא בראה. כך היתה גישתו של אברהם אע"ה כלפי שלושת המלאכים שנדמו לו כערביים. וכמו שאמרנו, אותו יום, יום שלישי למיתו היה.
רש"י אומר: הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים. ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים. ואברהם אבינו, למרות שהיה חולה וזקן בגיל 99, בכל זאת, "וירץ לקראתם". ולא רק זה, אלא "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר: מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו". הכל בריצה, מהירות, וזריזות. וגם "וישתחו ארצה" ולמה? כדי לתת הרגשה טובה לאורחים.
כאן יש להוסיף ולהדגיש שהכנסת אורחים אינה מצטמצמת באכילה ושתיה בלבד אלא חשיבותה במיוחד בסבר פנים יפות שמראים לאורח ואיך שמקבלים אותו ומלווים אותו (ואברהם הולך עמם לשלחם י"ח ט"ז).
אברהם אע"ה העדיף את קבלת פני האורחים מלקבל פני שכינה: "ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" (י"ח י"ג).
יל הכנסת אורחים שהיא גדולה מלקבל פני השכינה, מספרים על המגיד מדובנא, רבי יעקב קרנץ, שהיה דרשן מופלג בקהילות ישראל במזרח אירופה. עוד מנעוריו גילה כשרון מדהים להלהיב את קהל שומעיו בדרשותיו העממיות וגם הופעותיו הרשימו את גדולי התורה ופשוטי העם כאחד.
מספרים עליו שפעם בא לעיר אחת למטרת מגבית למצוה מסויימת. דרכו היתה לבקר בלוית רב המקום אצל עשירי העיר ולהתרים אותם. גם בעיירה ההיא נהג כך. וכאשר התקרבו לאחת החנויות של סוחר גדול באותו מקום, ראה שבעל החנות הסתיר את עצמו מאחורי הדלפק כי הוא ראה את הרבנים מתקרבים לחנותו למטרת מגבית ולא היה לו מספיק זמן להעלם. עאשר הרבנים נכנסו לחנות, מצאו את האשה שהתנצלה בפניהם שבעלה לא בחנות והיא אינה יכולה לתרום תרומה כלשהי. הגיב על כך המגיד מדובנא ואמר: שנים על גבי שנים היתה לי קושיא על דברי חז"ל האומרים: גדולה הכנסת אורחים מלקבל פני שכינה. ועכשיו רבי יהודי, תודה רבה לך שפתרת לי את הקושיה. כי כאשר משה רע"ה ראה את השכינה, הכתוב אומר: "ויסתר משה פניו" (שמות ג' ו') בלבד ולא יותר, ואילו אתה בראותך אותנו הסתרת את כולך, את כל גופך, ובכך הראית וקיימת שגדולה הכנסת אורחים מלקבל פני שכינה. אז בעל החנות בעל כורחו ובלית ברירה יצא מאחורי הדלפק ותרם איזו תרומה.
עוד בקשר להכנסת אורחים, מספרים על ה"חפץ חיים" ז"ל, שפעם בליל שבת, כשהיו אורחים מסובים על שולחנו, הזדרז ועשה קדוש לאכול עם האורחים ורק אחרי האורכל אמר את "שלום עליכם". וכאשר שאלוהו על פשר הדבר, אמר: האורחים צריכים לאכול אבל המלאכים אינם רעבים ויכולים לחכות קצת.
אברהם אע"ה, כל מה שעשה, עשה בהצנע לכת. הוא פונה למלאכים בהצעה פשוטה ואומר: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו", ובסוף הענין מסתיים בארוחה של "בקר רך וטוב" ולא רק אחד אלא בשלושה פרים כדי "להאכילם שלשה לשונות בחרדל" (רש"י). (שפתי חכמים: ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלשונות היו? ויש לומר דקשה לרש"י למה שחט ג' בשביל ג' אנשים? והלא איבוד ממון הוא! וכי תימא לכבודם עשה, והלא גם בבקר אחד יש כבוד גדול! אלא שרצונו היה להאכילם ג' לשונות. ואין להקשות ולמה ג'? יש לומר שטעם הלשון אינו שווה, כי חתיכה האמצעית היא יותר טובה והחתיכה התחתונה היא יותר שמנה. לכן רצה להאכיל אותם ג' לשונות כדי שיאכל כל אחד מה שירצה או מה שיאכל חברו). ובכך קבע אברהם אע"ה לדורות הבאים: "אמור מעט ועשה הרבה".
נחזור לתחלת הפרשה:
כתוב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא". למה דוקא ב"אלוני ממרא"? רש"י אומר: הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה אליו בחלקו. על דברי רש"י אלה שואל הרב סורוצקין ב"אזנים לתורה": ואם ממרא היה מתנגד, האם אברהם היה שומע לו? לא ולא! כי אברהם כן היה מקיים את דבר ה'. אם כן למה הלך אליו? אלא כדי לתהות על קנקנו של ממרא.
אחר כך כתוב: "והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם" עד שאברהם היה יושב פתח האוהל וחושב על הכנסת אורחים, מדרגתם של המלאכים היתה למעלה והוא למטה (נצבים עליו). וכאשר הוא קם לקבל ולהכניס אותם לביתו, כתוב: וירץ, כלומר הוא והמלאכים הולכים באותה דרגה שווה בשווה. וכאשר מגיש הוא ונותן להם לאכול כתוב: "והוא עומד עליהם ז"א עכשיו מדרגתו היא יותר למעלה ממדרגתם של המלאכים. מכאן לומדים שמכניסי אורחים מעלתם יותר גדולה משל המלאכים.
על הכתוב: "וישתחו ארצה" אמר הקב"ה: אתה השתחוית למלאכי, עתידים המלכים להשתחוות לבניך. ועל כך הנביא ישעיה (מ"ט כ"ג) מנבא ואומר: והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך יילחכו וידעת כי אני ה' אשר לא יבושו קווי" כן, לא יבושו קווי.
על הפסוק: "ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום" (כ"א כ"ו).
בכל התורה רק כאן רואים שלשה מדברים ביחד. מי הם? הרב סורוצקין ב"אזנים לתורה" מסביר את הפסוק כך:
אבימלך אומר לאברהם "לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה.
אברהם אומר לפיכול (שר צבא של אבימלך) "וגם אתה לא הגדת לי".
פיכול אומר לשניהם "וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום".

דרשה לפרשת חיי שרה

בס"ד
פרשת חיי שרה.

בס"ד
תורתנו הקדושה מייחסת חשיבות מיוחדת בקשר לקניית אחוזת קבר (הרב אבן עזרא: אחוזה כמו נחלה) ע"י אברהם אבינו ע"ה. פרשה שלמה ובאריכות מוקדשת לקניה זו. ובפרשת "ויחי" בצוואתו לבניו, יעקב אע"ה חוזר על פרטי הקניה (בראשית מ"ט ל"ב).
הרב אבן עזרא סובר שכוונת התורה היא להודיע את מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמות.
הרמב"ן אומר שכוונת התורה היא להודיע את מקום קבורת האבות הקדושים שאנחנו חייבים להכיר ולכבד מקומות אלה. והוא מוסיף ואומר שגם זה מן הנסיונות של אברהם אבינו ע"ה שבקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה את מערת המכפלה. כן, אברהם אע"ה נאלץ לקנות אחוזת קבר בארץ שהובטחה לו לנחלה. ועם כל זה, הוא אינו מהרהר אחרי מדותיו של הקב"ה ומקבל הכל באהבה. ומשום כך חז"ל משבחים אותו ואומרים: בא וראה ענותנותו של אברהם אע"ה שהבטיח הקב"ה לתת לו ולזרעו את הארץ עד עולם ועכשו לא מצא מקום קבורה אלא בדמים ולא הרהר אחרי מדותיו של הקב"ה.
החתם סופר מסביר שמהותו של נסיון זה הוא הצער שנגרם לאברהם שקנינו הראשון בארץ הוא באמצעות הקבורה ולא בצורה אחרת. הוא מפרש את הפסוק: "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו י"ג) במובן של עליה לארץ בחיים ולא דרך גלגול מחילות.
בין המפרשים, יש שרואים בפרשה זו הוראה הלכתית לגבי רכישת מקום קבורה בכסף. בקשר לכך, כאשר אנשי חת אומרים לאברהם: אדני נשיא אלקים אתה בתוכנו (רשב"ם: ולא גר ותושב ואין אתה צריך לקנות) "במבחר קברנו קבור מתך". איש ממנו לא יכלה ממך מקבור מתך". הרי לך קבר מזומן, יודעים הם להחשיב את אברהם בתור נשיא אלוקים אבל לא מוכנים לוותר על שעל אדמה מאדמתם לטובת היהודי. ואברהם אע"ה לא רצה לקבל קבר במתנה, כי הוא ידע אלה ששונאים את היהודי אוהבים את כספו. ולכן הציע: "ופגעו לי בעפרון בן צוחר טיתן לי את מערת המכפלה בכסף מלא. על כך, החפץ חיים אומר כי את הקבר חייבים לרכוש בכסף ומצוה היא שגם מהעני לקבל משהו עבור הקבר.
אם כן, התורה מעידה שמערת המכפלה נקנתה בכסף מלא וגם יעקב אע"ה קנה חלקת השדה בשכם במאה קשיטה (בראשית ל"ג י"ט). אותו הדבר דוד המלך קנה את מקום המקדש מאָרַוְנָה היבוסי בכסף שקלים חמשים (שמואל ב' כ"ד כ"ד). ורש"י מסביר שם את הדבר ואומר: דוד גבה חמשים שקלים כסף מכל שבט ושבט, הרי שש מאות ונתן לארונה כסף בדמי זהב, וזה כדי שכל ישראל יהיו שותפים למקום המקדש.
אחרי זה מסופר בפרשה שאברהם אע"ה מצווה לאליעזר עבדו: "אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אני יושב בקרבו". "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק". (בראשית כ"ד ג' ד').
נשאלת השאלה: מה היא הסיבה שאברהם אע"ה העדיף את בנות חרן על בנות ארץ כנען? הרי למעשה אלו ואלו עובדי עבודה זרה היו, כמו שהכתוב אומר: "בעבר הנהר ישבו אבתיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים". ורק אברהם היחידי יצא מהם שהקריב את עצמו על מזבח אחדות הבורא.
ועוד מה היא זכותן של בנות חרן יותר מבנות כנען? על כך חז"ל אומרים שמבחינת תכונות נפשיות היה הבדל יסודי ביניהן. אנשי כנען ידועים היו בתועבותיהם ואילו אנשי חרן מקום מולדתו של אברהם אע"ה היו ידועים כבעלי לב טוב ומכניסי אורחים. והוכחה לכך, לבן הארמי שהיה ידוע ברמאות, אמר: "בא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ" (בראשית כ"ד ל"א) ורק מבחינת האמונה בבורא עולם הם לא היו בסדר. לכן, אברהם העדיף את אנשי חרן על אנשי כנען ורצה שבת זוגו של יצחק תהיה מחוננת בתכונות של אהבה וחסד, כמו שהוא בעצמו היה איש החסד.
ועל כך שאליעזר אומר לרבקה: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", כלומר שהוא ישתה מהכד, רצה לבחון את רבקה ולראות מה היא תעשה עם שאר המים שבתוך הכד. אם היא תשפוך את שאר המים שבכד, זה מראה כאילו שהיא לא מנומסת. ואם היא תקח אותם הביתה לשתיה, זה סימן שהיא אינה מבינה כלום! ולמה? כי יתכן שהאיש ששתה מן הכד יש לו מחלה מדבקת וסכנה תהיה לאלה שאחר כך ישתו מן הכד. אבל רבקה שהיתה טובת לב, אמרה: "שתה אדוני….גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות" ולמה היא אומרת: עד אם כילו לשתות? כי ידוע שדרכם של גמלים לשתות הרבה והיא שהיתה בעלת חסד, כמה וכמה פעמים ומבלי להתעייף ותמהר ותרץ אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו.
אליעזר, בראותו כך, הכתוב אומר עליו: "והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא". וכאשר ראה שכן, ה' הצליח דרכו, אמר: "היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני".
המדרש מוסיף ואומר: גדול כוחה של רבקה מכוחו של אברהם אע"ה כי אצל אברהם כתוב: "וירץ לקראתם" ואילו אצל רבקה כתוב: "ותרץ עוד אל הבאר", ז"א שרצה הרבה פעמים. ובכך רואים אפילו שהיא גדלה בבית מלא עבודת כוכבים, עם כל זה, נשתמרה בה המדה הטובה של גמילות חסדים והדבר מוכיח שלא בכדי אברהם שלח את אליעזר לקחת אשה ליצחק ממשפחתו ומבית אביו.
המסקנה: אנחנו צריכים להחדיר ולהעמיק מה שיותר את הרעיון הקדוש של גמילות חסדים אהבת ארץ ישראל וישראל ללבות בנינו ובנותנו שעל ידי כך נזכה בעזרת ה' לחיים טוים ומאושרים אמן כן יהי רצון.

דרשה לפרשת תולדות.

בס"ד
פרשת תולדות.

בס"ד
ואלה תולדות יצחק בן אברהם:
אחרי שהכתוב אומר: "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" מדוע מוסיף ואומר: "אברהם הוליד את יצחק" ?
א. לפי רש"י: קלסתר פניו של יצחק היה דומה לאברהם.
ב. הוליד – מלה זו היא גם במובן של הוראה, הדרכה וחינוך. שאברהם חינך את יצחק בדרך התורה והמצוות כמו שנאמר: כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו. וכאן מדובר לא על חבר אלא על האבא ועל הבן.
אברהם הוליד את יצחק:
אברבנאל אומר: שני אבות האומה, אברהם ויצחק, היו דומים זה לזה במאורעות שפקדו אותם בחיים. אברהם ואשתו היו עקרים הרבה שנים וכן יצחק ורבקה. לאברהם נולדו שני בנים: ישמעאל הרשע ויצחק הצדיק. וליצחק נולדו שני בנים עשו הרשע ויעקב הצדיק. אברהם נתברך במקנה רב: "ואברהם כבד מאוד במקנה .." (י"ג ב'). וכן יצחק: "ויגדל האיש ..ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר" (כ"ו י"ד).
ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא:
המפרשים תמהים על לשון הכתוב והוא: מדוע התורה מקדמת לספר על תפילתם של יצחק ורבקה לפני שמודיעה לנו את הסיבה לתפילה והיא: "כי עקרה היא". על כך רבנו בחיי אומר: בכוונה מספרת לנו התורה קודם על תפילת יצחק ורבקה כדי להקדים את העיקר לטפל והוא התפילה לעקרות.
ויתרוצצו הבנים בקרבה:
רש"י אומר: כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב היה רץ לצאת, וכשעוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. משום כך היא הלכה לדרוש את ה'. ועוד אמרה, אם כה עצומים מכאובי, אני חייבת לדרוש את ה' כדי לדעת מה סופה של התרוצצות זו.
אם כן למה זה אנכי:
רמב"ן: היא שאלה את הנשים אם אירע להם ככה. ותאמרנה: לא. ותאמר אם כן למה זה אנכי בהריון משונה. גם על "למה זה אנכי", היא חשבה בינה לבין עצמה, הרי אל אחד בעולם והוא אנכי, ואם אני עוברת על פתחי ע"ז …… אם כן למה זה אנכי? משום כך הלכה לדרוש את ה'.
כלי יקר: ויאמר ה' לה שני גויים בבטנך, ההיפך ממה שאת חושבת, אלא רשות אחת יש, אמנם שני ילדים בבטנך, אחד יהיה עובד ה' ואחד יהיה עובד ע"ז, ולעולם ה' אחד ואין זולתו. מעניין שהיא לא מגלה דבר ליצחק ממה שאמר לה שם ע"י שליח: "שני גויים" ולא משתפת אותו בעתיד הקשה הצפוי להם: "ולאום מלאום יאמץ". וגם בהגיע עת הברכות, היא לא מגלה דבר שישנה את המפה.
ויאהב יצחק את עשו:
בפרשה אנחנו קוראים על המאבק הקשה שהיה בין שני האחים יעקב ועשו בקשר לקבלת הברכה מיצחק, ולמעשה שניהם קבלו את הבכורה יעקב מתוך פקחות וחכמה, שעל הכתוב: "בא אחיך במרמה" רש"י מסביר: בחכמה, והשני עשו מתוך לחץ שעל כך הכתוב אומר: "הברכה אחת היא לך אבי"?! וגם "וישא עשו את קולו וַיֵּבְךְּ" כדי לעורר את רחמיו של אביו.
אם נתעמק בדבר נראה שכל המאבק היה קשור לעתידם של שני העמים: "ולאום מלאום יאמץ" (כ"ב כ"ג), ועל כך רש"י אומר: "מריבים בנחלת שני עולמות".
בהמשך הכתוב אומר: "ויאהב יצחק את עשו כי מיד בפיו". על כך המפרשים אומרים: אהבתו של יצחק לעשו לא היתה רק אהבה תלויה בדבר: "כי ציד בפיו", אלא יצחק ידע שעשו הוא איש מסוכן לחברה, לצבור וכן ליעקב, ומתוך גישה זו קֵירב אותו והראה לו אהבה, וכל זה כדי לשמור עליו שלא יתרחק יותר על המידה.

דרשה לפרשת ויצא

בס"ד
פרשת ויצא.

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש" – מדובר כאן על יציאת יעקב מארץ כנען לחוץ לארץ. ויצא אומר הכלי יקר: לומר שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורי אביו ואמו. על כן נקרא יוצא.
דבר אחר: לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן כ"ב שנים שלא קיים בהם מצות כבוד אב ואם. ויש להקשות על מה שאמרה אמו: "וישבת עמו ימים אחדים". אם כן למה נענש על כל הימים? אלא ודאי שאביו אמר לו קום לך פדנה ארם, התיר לו ללכת ולא לצאת. כי כל ההולך ודעתו לחזור, נקרא הולך ולא יוצא. והוא יעקב לא כן עשה, אלא ויצא יעקב מכל וכל, כאילו שכח כל בית אביו ואמו. על כן נענש שאחד מבניו, והוא יוסף, לא כבדו כ"ב שנים. ולמה? כי ידע יוסף שמאת ה' היתה זאת. על כן אמר: "נשני אלקים".
וילך חרנה:
אור החיים הקדוש אומר: להודיע כי כאשר יצא יעקב מבאר שבע, תכף הלך חרונו של עשו. זהו שהכתוב אומר: וילך חרנה. "ויפגע במקום"- באיזה מקום? במקום הידוע והוא הר המוריה.
כי בא השמש:
רש"י: משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה. השאלה היא למה? כי אדם מישראל כשעוזב את ארץ ישראל כאילו שוקעת השמש בשבילו. ומעניין מאוד שבחזרתו הכתוב אומר: "ויזרח לו השמש".
על הכתוב: "והנה ה' ניצב עליו" אור החיים הקדוש אומר כי ה' יתברך גבוה מכל כל, כן, הוא גבוה ומושל על כולם, ולא רק זה אלא מבטיחו הבטחה גדולה: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". ואם תאמר דבר מועט הוא, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. דעת זקנים: מעצמך תפרוץ לכל הרוחות ותכבוש את כל סביבך.
לחם לאכול ובגד ללבוש:
המפרשים אומרים: אין ראוי לו לאדם שירדוף אחרי הון ועושר אלא יסתפק במועט ובדבר הכרחי, ואת זה אנחנו רואים אצל יעקב אע"ה שלא שאל מאת ה' כי אם הדבר הכרחי "לחם לאכול ובגד ללבוש". וכמו כן שלמה המלך ע"ה אומר: "טוב ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי" (משלי ל' ח'). או: "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" (שם י"ז א'). "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו" (שם ט"ו י"ז).
וזאת תפילתו של יעקב אע"ה שמבקש מהקב"ה שיאפשר לו חיים טבעיים ולא כסף וזהב, כי נטיית האדם אחרי המותרות, גורמת לו חיים לא שלוים. על כן, איש ירא ה' ראוי לו להסתפק במועט ושלא יתאווה למותרות. ויעקב אע"ה באומרו: "כל אשר תתן לי", רצה לומר בכך כי אפילו בלחם לאכול ובגד ללבוש הוא רואה את מילוי שאיפותיו. וחז"ל רואים במידת ההסתפקות חלק מהאמונה בבורא עולם. ושאלת ההסתפקות אף היא שאלה של בטחון כי תאוותיו של אדם נובעות מדאגתו לעתידו ועתיד בני ביתו. ואדם כזה מקטני אמנה הוא.
אדם השמח בחלקו הוא האדם השלם יותר מכל העשירים כי העשיר אינו יודע שובע. ולכן חסר לו תמיד משהו לאושרו מה שאין כן השמח בחלקו שאינו חסר כלום.
מטוב עד רע:
"ויבוא אלקים אל לבן…. ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע". (ל"א כ"ד). השאלה היא למה לא לעשות לו טוב? כי אולי לבן יטען כי השארותו של יעקב אצלו זה לטובתו של יעקב. לכן, ה' אסר עליו לדרוש את הטובה הזאת. ועל כך יש להביא את הכתוב בהגדה של פסח: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו משועבדים ביינו לפרעה במצרים. כוונת ההדברים היא: אילו לא הקב"ה עצמו היה מוציא אותנו ממצרים אלא פרעה היה שולח אותם מרצונו מארצו היינו חייבים לו כל ימינו תודה ומשועבדים היינו לו בנפשנו וברוחנו. אף כאן לא רצה הקב"ה שלבן יעשה טובה ליעקב כדי שיעקב לא יצטרך להודות לו ולהיות משועבד לו על כי עשה לו טובה.
"והנה מלאכי אלקים…….." מי היו אלה? בפרשת "לך לך" למדנו שארבעה מלאכים דברו עם הגר אבל לא מוזכרים שמותיהם. בפרשת "וירא" "והנה שלושה אנשים…" אור החיים הקדוש: אברהם הכיר בהם כי מלאכי אלקים הם כי צורת המלאך לא תתעלם. צא ולמד מאשת "מנוח", ומכל שכן אברהם שמכירם היה לשעבר. רש"י: מזכיר רק את שם אחד מהם: רפאל, שריפא את אברהם. בפרשת "ויצא" "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" כן מוזכרים שמותיהם. דעת זקנים: "והנה מלאכי…" היינו המלאכים שהלכו להפוך את סדום שתלו הכבוד בעצמן ואמרו: "כי משחיתים אנחנו" וגם גילו מסתורין של הקב"ה. לכך נדחו ממחיצתו של הקב"ה קל"ה שנים ועכשיו עלו. כלי יקר: עולים ויורדים, כי הם ארבעה מחנות שכינה כדמסיק ברקנטי בפרשת "בלק".
אוריאל – שר אויר, מיכאל – שר המים. רפאל – שר עפר. גבריאל – שר אש. וידוע בטבע שהמים והעפר טבעם לירד, והאויר והאש טבעם לעלות. על כן הזכיר עולים שניים ויורדים שניים.

דרשה לפרשת וישלח

בס"ד
פרשת וישלח.

וישלח

"וישלח יעקב מלאכים …." רש"י אומר: מלאכים ממש, השאלה היא על איזה מלאכים מדובר ומאיפה היו לו מלאכים?! (אולי) אלה היו אותם המלאכים שבפרשה הקודמת (ל"ב ב') הכתוב אומר: "ויפגעו בו מלאכי אלקים" ואולי היו אותם המלאכים שביציאת יעקב אבינו מבאר שבע (כ"ח י"ב) כתוב: "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" ושם רש"י מסביר מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו . ומה שהכתוב אומר: " ויפגעו בו", אלה היו אותם המלאכים של ארץ ישראל שירדו ובאו לקראתו ללוותו לארץ.

אור החיים הקדוש שואל: למה השתמש במשרתי עליון ללא צורך? כי יכול לעשות הדבר ע"י משרתי אדם, אלא ששליחות אחרים, אפשר שיקדים (עשו) להכותם מה שאין כן המלאכים, כי בראותו אותם צבא שמים , מהם לבושי אש ורוכבי סוסים, ופחד לבל עשות רע.

על הכתוב: "ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך", רשב"ם אומר: (המלאכים אמרו) ומצאת חן בעיניו כאשר דברת והנה הוא מתוך ששמח בבואך, הולך לקראתך ויעקב לא האמין שמחשבת עשו לטובה או לרעה. היות וגם הכתוב אינו מספר לנו איך עשו קבל אותם ומה היתה תשובתו, יוצא מכך שעשו לא קבל אותם כראוי וכהוגן ואפילו לא נתן להם לבוא לפניו ולדבר אתו.

רש"י מסביר "באנו אל אחיך אל עשו" שהיית אומר אחי הוא אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע: לכן, "ויירא יעקב מאד…" לדעת רמב"ן בעבור שאמרו לו שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות, ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח את אלה , אלא רק להלחם בי – דעת זקנים אומר: ירא היה שיועיל לעשו זכות שכיבד אב ואם והוא לא קיים כבוד אב ואם וכבר עברו עשרים שנה.

פגישת האחים

בהוודע לעשו דבר חזרתו של יעקב ארצה, הוא הולך עם ארבע מאות איש לקראת הפגישה אתו. ויעקב לקראת פגישתו עם עשו, התקין את עצמו לשלשה דברים לדורון לתפילה ולמלחמה.

ויירא יעקב ויצר לו
על כפילת הלשון שיש בפסוק הזה, רש"י אומר: ויירא שמא יהרוג ויצר לו אם יהרוג אחרים: על דברי רש"י אלה, שפתי חכמים מוסיף: יש לפרש דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער לפי שהיה אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק. לפי דעת זקנים: ירא היה שיועיל לעשו זכות שכיבד את האב והוא לא קיים כבר עשרים שנה.

ויירא יעקב מאוד ויצר לו – על כפילות הלשון שיש בפסוק זה רש"י אומר: וירא שמא יהרוג, ויצר לו אם יהרוג אחרים. על דברי רש"י אלה שפת חכמים שמא לא תהא לו ברירה אלא לעמוד בפני עשו להגן על עצמו, על נשיו וילדיו ובמקרה זה יהרוג אדם המבקש את נפשו.

יעקב יחד עם התכוננותו למלחמה, מכניע את עצמו בפני עשו הרשע ושמונה פעמים קורא לו אדני (מכאן שמותר להחניף לרשעים), ואם נשאל מדוע בצורה כזאת יעקב הכניע את עצמו בפני עשו, משום שהיתה לו הרגשה שחייב הוא כלפיו בגלל הבכורה והברכות ובכך רצה לפייסו וישנם שאומרים יעקב התכוון להסב את דעתו של עשו מעינייני הבכורה והברכות ולהראות לו שמכיר ורואה בו שהוא אחיו הגדול.

על הכתוב: "וישתחו ארצה שבע פעמים", כל זה שעשו לא יילחם אתו וישאיר את נשותיו ובניו בחיים: כי לפעמים ובשעת הצורך עלינו להשפיל את עצמנו כדי להשיג ולקבל יותר.

וייותר יעקב לבדו
מאז היותו לגוי ועד היום, יעקב היה ונשאר לבד "הן עם לבדד ישכון". כאשר הוא היה לבד, גילה כושר חזק וידע להאבק עם אותו איש. איש זה היה שרו של עשו "ויאבק איש עמו…." ויעקב באותו מאבק לא היה ירא מפניו והראה כח וגבורה שהתוצאה מכך היתה: וירא (אותו איש) כי לא יוכל לו ומבקש מיעקב "שלחני כי עלה השחר", רמב"ן: ואמרו בבראשית רבה, נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו.

בן יעקב לעשו
עשו אינו מזכיר שם שמים בדבריו, לעומת זאת יעקב מזכיר פעמים רבות: "הילדים אשר חנן אלקים את עבדך (ל"ג ה'), "כראות פני אלקים" (ל"ג י') , "חנני אלקים (ל"ג י"א).

דרשה לפרשת וישב

בס"ד
פרשת וישב.

בס"ד
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – ספורנו: באותו חלק מארץ כנען שדר בו אביו. הכתוב מדגיש כאן שתי הדגשות:
1. "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" כדי לתקן מצות "כבוד אב ואם" שפגם בו בהיותו רחוק מאביו כ"ב שנים. המדרש אומר, כ"ב שנים בכלל איננו מקרי, כי אחרי הברכה של יצחק, יעקב נפרד ממנו (בראשית כ"ז מ"ג: "ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך..)ולא היה לו כל קשר עם בית אביו עד שובו בחזרה לבית. כנגדן נגזרו עליו כ"ב שנים יגון ואנחה על אובדן יוסף (בן 30 היה בעומדו לפני פרעה ז"א י"ג שנה רחוק מאביו וז' שני השובע וב' שנים שני הרעב ס"ה כ"ב שנים). והעקרון מדה כנגד מדה (כמו שראינו יהודה אומר לאביו: "הכר נא כתונת בנך היא אם לא" ותמר אומרת ליהודה: "הכר נא למי החותמת".
2. בארץ כנען כדי לתקן מצות הישוב בארץ שרחוק היה ממנה הרבה שנים. כאן יש להוסיף ולהדגיש שלא במקרה התורה משתמשת בלשון "מגורי אביו" כי למלה מגורים שלושה פרושים: 1. לשון דירה ןמקום מגורים. 2. לשון מגור ופחד (ירמיה מ"ו ה': ומנוס נסו ולא הפנו מגור מסביב. מצודות דוד: פחד אחזתם מסביב). 3. לשון גרות (ירמיה מ"א י"ז: וילכו וישבו בגרות). ונביא את שלשת הלשונות האלו במשפט אחד: מאז שבני ישראל גלו מארצם ארץ האבות, ארצות הגויים משמשות ליהודים מקום מגורים, שהמגורים האלה אינם בטוחים לבני ישראל אלא הם כרוכים במגור ופחד וכדי שלא תהיה ליהודי תחושת גרות עליו לקיים את הכתוב: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" בארץ ישראל.
בהמשך, הכתוב אומר על יוסף: "היה רועה את אחיו בצאן" (אור החיים הקדוש: לא לאחיו היה רועה. ספורנו: היה מנהיג ומורה את אחיו במלאכת מרעה הצאן ולא מפרש מי היו אחיו אלה. רשב"ם: בני לאה, לפי דרך ארץ קרא אותם אחיו ולא בני השפחות מה שהפסוק אחר כך מוסיף ואומר: "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה").
וישראל אהב את יוסף מכל בניו:
ספורנו: ובזה טעה יעקב לשנות בין הבנים. רשב"ם: כל זה גרם הקנאה. בגמרא במסכת שבת כתוב: לעולם לא ישנה אדם בנו בן הבנים, שבשביל שני סלעים (הכוונה לכתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף).. בעל הטורים: שני סלעים שהוסיף יעקב ליוסף יותר משאר אחיו, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
אמנם הגזרה של שעבוד מצרים נגזרה ונאמרה לאברהם ב"ברית בין הבתרים" (בראשית ט"ו) אבל היא מתגלגלת ובאה לעולם על ידי שנאת חינם, ללמדנו ששנאת חינם היא הגורם העיקרי באירועים.
ומה שכתוב: "והוא נער":
אם כבר הוא היה בן י"ז והתורה קוראת אותו נער, ז"א שהוא עדיין אינו עומד ברשות עצמו. לכן העמיד אותו אביו לרעות את הצאן בשמירתם של בני השפחות והוא היה רואה את מעשיהם ומביא את דיבתם אל אביהם. על כן הם שנאו אותו. (כלי יקר: בכל המקרא לא מצינו לשון הבאה אצל הדיבה כי אם לשון הוצאת דיבה. במדבר י"ג ל"ב. ולשון הבאה שהוא אמת). ואילו בני הגבירות שנאו אותו מחמת קנאה שאביו אהב אותו יותר מהם ועשב לו כתונת פסים. כן כתונת פסים (והוא נמכר ל"פסים" – פוטיפר, סוחרים,ישמעלים,מדנים).
הרב הירש אומר: "את דיבתם רעה" דהיינו, רכילות של בני רחוב. ומה שהיה שומע ברחוב לעז על אחיו היה מספר לאביו.
רש"י ובעל הטורים אומרים: שאוכלים אבר מן החי. יש אומרים שהיה מספר לאביו שאחים אינם משגיחים ושומרים על הצאן ואינם עושים עבודתם נאמנה.
בקשר לבני הגבירות והשפחות רשב"ם אומר: להיפך ממה שאמרנו. את הצאן היה רועה עם בני הגבירות ואת נערותו ורגילותו ומשתהו היה עם בני בלהה ובני זלפה, ומתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו. בסיכום: שתי הקבוצות שנאו אותו והתאחדו.
חז"ל אומרים: "לכו חזו מפעלות ה'" (תהלים מ"ו ט'). כשה' רוצה לקיים את גזרת "ידע תדע" מה הוא עושה? מביא לכך שיעקב אוהב את יוסף, וישנאו אותו וימכרו אותו.
"וימכרו אותו" – מי מכר אותו? מפרשי התורה מתלבטים בבירור זהותם של אלה שמכרו אותו, אבל לפני זה שמכרו אותו השליכו אותו לבור, והפסוק אומר: "והבור ריק אין בו מים". רש"י אומר: ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים? ומה תלמוד לומר אין בו מים? מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. אבל על סמך מה רש"י אומר: אבל נחשים ועקרבים יש בו? על כך שמעתי מהמקובל הרב מנצור בן שמעון ע"ה שאמר: אין בו בחילופי אותיות הוא הוא: אבל נחשים ועקרבים יש בו.
לאחר שזרקו אותו לבור ישבו לאכול. היכן ישבו לאכול? לא על אותו בור דוקא אלא רחוק מן הבור כדי שלא ישמעו את צעקותיו של יוסף, והראיה לכך: "ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור הזה ……למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ואם היו יושבים על אותו הבור אז איך ראובן יכול היה להציל אותו מידם? ראובן רצה לבוא מדרך לא דרך ולהוציא אותו מן הבור ולהבריח אותו אל אביו כמו שהכתוב אומר: "וישב ראובן אל הבור ואן יוסף בבור".
נחזור למכירת יוסף. "וימכרו אותו" מי מכר אותו? בעוד שהיו יושבים אוכלים ומדברים ביניהם, וישאו את עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעלים באה מגלעד. ויהודה אומר: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו, לכו ונמכרנו לישמעלים וידינו אל תהי בו…" וישמעו אחיו. הסכימו איתו. אבל תוך כדי דיבור הכתוב אומר: "ויעברו אנשים מדיינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעלים בעשרים כסף", זא המדיינים הם הם שהעלו את יוסף ומכרו אותו לישמעלים. אם כן, מה היא חטאתם של האחים שיוסף אומר: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה"? אלא יוסף התכוון לומר כי אתם, כן אתם גרמתם למכירתי ולא שאתם עשיתם את הפעולה. ןמה שיהודה אומר: "לכו ונמכרנו" אין פירושו מקח וממכר אלא נתינה ומסירה כמו שכתוב: וימכרם ה' את ישראל ביד יבין" (שופטים ד' ב').
נחזור לישמעלים ולמדיינים:
ספורנו ורמב"ן אומרים שהישמעלים היו בעלי גמלים והמדיינים היו בעלי סחורה אשר נצלוו אל השיירה עם הסחורה שלהם לרדת מצרימה.
דעת זקנים: בעוד שהאחים היו מדברים ביניהם "לכו ונמכרנו לישמעלים" ולפני שהישמעלים יגיעו אליהם, ויעברו אנשים מדיינים סוחרים והאחים מכרו להם את יוסף בעוד הוא בבור. ובעוד שהמדיינים היו מושכים אותו מן הבור הגיעו הישמעלים והמדינים מכרו את יוסף לישמעלים בעשרים כסף. והישמעלים מכרו אותו למדנים והמדנים למצרים, הרי כאן ארבע מכירות.
אם כן יוצא כך: האחים מכרו אותו למדינים סוחרים בעוד הוא בבור.
המדיינים משכו והעלו את יוסף מן הבור ומכרו אותו לישמעלים.
הישמעלים מכרו אותו למדנים.
והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים. אבל בפסוק אחר רואים שהכתוב אומר: "ויקנהו פוטיפר שר הטבחים איש מצרי מיד הישמעלים". איך נישב את הסתירה שבין שני הפסוקים? אלא שהענין היה כך: כאשר פוטיפר ראה את יוסף שהוא כל כך יפה ולבן בידי המדנים שהם שחורים שהביאו אותו למכור לו: התפלא ושאל את עצמו איך זה? בכל מקום הלבנים מוכרים את השחורים וכאן כושי שחור מוכר לבן? אין זה עבד. אמר למדנים הביאו לי ערב שהוא עבד שאחר כך לא יבואו ויתבעו אותו ממני. המדנים הלכו והביאו את הישמעלים והישמעלים ערבו שלא גנבו אותו – זהו שהכתוב אומר: "ויקנהו פוטיפר מיד הישמעלים".

דרשה לפרשת מקץ

בס"ד
דרשה לפרשת מקץ.

בס"ד
פרשת מקץ. בסוף פרשת וישב, קראנו שיוסף פותר את חלומו של שר המשקים לטובה ומבקש ממנו: "כי אם זכרתני…ועשית עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה" (מ' י"ד). רשב"ם אומר: כי תוכל להוציאני מן הבית הזה.
לשם מה מספרת התורה: "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחו" (מ' כ"ג). בעלי המדרש אומרים, ע"י שאמר יוסף לשר המשקים זכרתני והזכרתני, נגזרו לו מדה כנגד מדה שנציים שכחה. בקשר לכך המפרשים אומרים: אשרי הגבר אשר ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים (תהלים מ' ה').
רד"ק אומר: בעלי כח וגבורה לעזרה – שבקש עזרתו של אדם. והיות והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, קבל עונש בעד "זכרתני והזכרתני", על אף אמונתו הגדולה בקב"ה. עם כל האמונה חייב אדם לעשות ולהשתדל למען הצלתו שמו שנאמר: "יברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה" (דברים ט"ו י"ח). גם אסור לו לאדם שיאמין שהסיבה שהוא בחר בדרך שהלך בה, הוא יציל אותו, אלא עליו לדעת שהרבה שליחים ואין ספור סיבות לו לקב"ה שיציל אותו, רק הוא מצידו חייב לעשות ולהשתדל עד כמה שאפשר וגם להאמין שה' יתברך ישלח לו עזרה ממקום קדשו"אשרי הגבר יחסה בו" (תהילים ל"ד ט').
אם כן אם נאמר למה יוסף אמר: זכרתני והזכרתני , המדרש אומר כי מאת ה' היתה זאת להגיד את שתי המלים האלו, כדי שיתווספו לו עוד שנתיים מאסר עד לחלומו של פרעה, ולאמיתו של דבר יוסף לא האמין בתשועת בן-אדם אלא שם מבטחו בה' בלבד. שר המשקים הוא אומר לפרעה: ..ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים" על הדברים האלה ר"י אומר: "ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה", כי כאשר הוא מזכיר את יוסף , מזכיר אותו "בהשפלה רבה ובמלים: נער: שוטה, עברי: אפילו לשוננו אינו מכיר (שפתי חכמים: וכל שכן שאר לשונות), עבד: שאין עבד מולך ובכך הוא רומז לו שעבד זה של שר הטחבים, קשור הוא בשערוריה. ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו הם רצו להביא אותו כשהוא לא מגולח ובבגדי האסירים, אבל הוא בעצמו ("מפני כבוד המלכות") התגלח והחליף שמלותיו במלבוש כראוי כשהולכים לפני המלך. החלומות חומש "בראשית" עשיר בחלומות והמונח חלום בצורותיו השונות מופיעות בו שלושים וארבע פעמים. הזכרת שם ה' רואים אנחנו בפרשה , כיצד נושא יוסף את שם אלקיו ארבע פעמים ברמה גבוהה, מיהו פותר חלומות, מיהו אומר ועושה ו…ו… 1)אלקים יענה את שלום פרעה (מ"א ט"ז) 2)את אשר האלקים עושה… (מ"א כ"ה) 3) …אשר אלקים עושה… (מ"א כ"ח) 4)…וממהר האלקים… (מ"א ל"ב) פרעה מבין את דברי יוסף ובתשובה הוא אומר: 1) ויאמר פרעה…. אשר רוח אלקים בו (מ"א ל"ה) 2) ויאמר פרעה…. אחרי הודיע אלקים… (מ"א מ') למעשה, בדברים האלה, פרעה מרכין ראש בפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
אהבת ארץ ישראל – יוסף קורא לבן השני "אפרים" "כי הפרני אלקים בארץ עניי" (מ"א נ"ב). הרי הוא זכה במצרים להיות משנה למלך (פרעה אומר: רק הכסא אגדל ממך (מ"א מ'). השאלה היא, עם כל הכבוד והשררה שלו, מדוע קורא למצרים "ארץ עניי"?! התשובה: מבחינה רגשית, ארץ מצרים היתה ונשארה בעיניו ארץ זרה ונכריה ונפשו עד ימיו האחרונים חשקה והיתה קשורה לארץ מגורי אביו, ארץ ישראל, וראיה לכך: "והעליתם את עצמותי מזה" (נ' כ"ה). נ.ב. מה שהכתוב אומר: "ותבלענה השבלים הדקות את שבע השבלים הבריאות" (מ"א כ"ד), יש לומר שאין הכוונה שבלעו ממש שאין זה דבר אפשרי , אלא הם צמחו כלפי מעלה עד שכיסו את השבלים הבריאות ונעלמו בתוכם.

דרשה לפרשת ויגש

בס"ד
פרשת ויגש.

בס"ד
"ויגש אליו יהודה" – אור החיים הקדוש: צריך לדעת למה הוצרך לומר ויגש אחרי שקרוב אליו היה ומדבר עמו עד עתה. ועוד, לא היה צריך לומר אליו, אלא היות והיו שם שרי המלוכה, אז ויגש אליו פירוש שנכנס לפנים מחיצתו ועמד בין המלך ובין השרים כדי שלא ישמעו דבריו זולת למלך.
"ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני" – כלי יקר: לפי שרצה לדבר אליו שכל ענין הגביע הוא עלילה, על כן ניגש ללחוש באזניו שלא יתבייש ועל ידי זה יבוא לידי חרון אף.
פגישתו של יוסף עם אחיו היא עלילה דרמטית ונוגעת ללב, כי אחרי שיהודה אומר בין השאר: "יש לנו אב זקן וילד זקונים ואביו אהבו" (ספורנו: יותר מכולנו…) "ועזב את אביו… כי אין הנער ומת……". יוסף בשמעו את הדברים (התחנונים) האלה, לא היה יכול לשאת את המסוה שנשא על פניו עד היום ולא היה יכול להתאפק יותר. פירושה של התאפקות היא חיזוק ועצירה ברוח, להתחזק ולהחזיק מעמד (רשב"ם: כי עד עתה היה עושה כל מעשיו כך שהיה מתאפק בלבו). הוא עוד לא היה יכול לעמור את הבכי שלו ולצאת לחדר השני ולבכות. משום כך קרא: "הוציאו כל איש מעלי". רש"י: לא היה יכול לסבול שיהיו המצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישים בהודיעו להם. אך כדי שהדבר לא יתפרש כאילו הוא מתבייש באחיו, הוא בכה בקול רם, "וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". (רש"י: בית פרעה – כלומר עבדיו ובני ביתו).
הוא הוציא את האנשים, לא מפני שהוא התבייש באחיו, אלא להיפך, שאחיו לא תביישו. יוסף לא היה יכול לראות שהמצרים עומדים ואחיו מתביישים, לכן אמר: "הוציאו כל איש מעלי. ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו".
השאלה היא: אחרי כל כך התאפקות וסבלנות, למה פתאום יוסף לא יכול היה להתאפק? רמב"ם אומר שהיו שם מבית פרעה ומן המצרים אנשים רבים שהתערבו ובקשו שיחזיר להם את בנימין, והוא לא יכול היה לעמוד בהפצרותיהם של הנצבים עליו. לכן צוה: "הוציאו כל איש מעלי" ויוסף לא היה זקוק שאחרים יעוררו את רחמיו.
מפרשים אחרים אומרים: כוונת יוסף היתה להביאם לידי שברון לב וחרטה על מעשה המכירה, וכיון ששמע שיהודה אומר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער", הכיר כי הוא והם מתחרטים באמת. ואז הכריז: "אני יוסף העוד אבי חי"? (ספורנו: אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי) "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו".
בואו ונתאר לעצמנו את מצב רוחם והרגשתם של האחים כאשר יוסף אומר: "אני יוסף העוד אבי חי"? באיזו פליאה, תמהון וסקרנות הם מסתכלים בו, וכל אחד בלשון לא לשון בהסתכלות שואל את עצמו ואיש את אחיו (במבט) מה הולך פה? האם זה חלום או זאת מציאות? וכל אחד מהם בבושה לאט לאט נסוג אחורה. זהו שהכתוב אומר: "ויאמר יוסף לאחיו גשו נא אלי ויגשו". אבל איך הם נגשו? בבושה ובכלימה ובראש מורכן. על כך (לפי כלי יקר) רבי אליעזר אומר: ומה תוכחה של בשר ודם כתוב בה: "ולא יכלו אחיו לענות לו", תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה!
ישנם מפרשים ששואלים: איפה יש כאן תוכחה מצד יוסף? הלא לפי שעה הוא לא הזכיר להם את המכירה אלא שאל רק על שלומו של אביו! אלא שאלה זו: "העוד אבי חי" הכילה בתוכה את התוכחה הגדולה, ז"א כיצד לא חסתם על אבא? האם אבא יכול היה לעמוד בצער הגדול? מדוע לא ריחמתם עליו?.
למעשה התוכחה הזאת היתה תשובה ליהודה שבקש רחמים על אביו, וכאילו יוסף אמר: רחמים אתם שואלים ומבקשים על אבא? איך לא ריחמתם עליו ולא חסתם על חייו? "ולא יכלו אחיו לענות לו כי נבהלו מפניו" (רש"י: מפני הבושה). יותר מזה, הוא הדגיש אבי ולא אבינו ובכך הם הרגישו עקיצה מצידו כאילו אומר: אבי הוא ולא אביכם.
גם בראשונה אומר: "אני יוסף" ולא אומר אני יוסף אחיכם. כלי יקר: על כן נבהלו, נחפזו שם רעדה אחזתם. והם פחדו מכך כי אינו מתייחס עליהם כאח ורק אח"כ הוסיף ואמר: "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה".
על הכתוב: "ולא יכלו אחיו לענות לו" כאשר ראה שהם שותקים, אמר בלבו: או שהם מתביישים בפניו על מה שעשו לו, או שהם עוד מסופקים שהוא יוסף האח שלהם. על הבושה הוא אומר: "אני יוסף אחיכם", אין לכם במה להתבייש. ועל הספק שלהם אומר: "אשר מכרתם אותי מצרימה". ובשני הדברים האלה יוסף רצה להרגיע אותם ולהגיד :ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי. (אור החיים הקדוש). שמכרתם אותי הנה שגרמתם לעצמכם כל ההתגלגלות. אדרבא, מעשיכם גרמו לטובה גדולה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם. עם כל זה, יוסף חשש שאולי אחיו לא יאמינו לו אלא יחשבו כי מכשף או איצטגנון עומד לפניהם. וכדי שלא יחשבו כך, התחיל לדבר אתם בלשון הקודש ובכך רצה לשכנע אותם שהוא נשאר גם ביהדותו, ולשכנוע זה היה תוכן והוא שם שמים היה שגור בפיו: "כי למחיה שלחני אלקים" "אלקים שמני לאדון". והדברים האלה היו הוכחה המשכנעת שהוא בנו של יעקב אע"ה.
בעזה"י בעוד שתי פרשיות בפרשת "שמות" על הפסוק: "ויוסף היה במצרים" רש"י אומר: והלא הוא ובניו היו בכלל השבעים ומה בא ללמדנו, וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף, הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועמד בצדקו. כן, יוסף הצדיק עמד בצדקו .
ודבר אחרון על מה שהפסוק האחרון של הפרשה מסתיים ב: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן", אומר אור החיים הקדוש: צריך לדעת למה כפל לומר פעמיים בארץ? והוא אומרו וישב ישראל בארץ מצרים, פירוש שהוא מקום קליפה המזוהמת. בארץ גושן מלשון הגשה, כי שמה הוגשו כל ניצוצי הקדושה באמצעות ענף הקדושה שהוא ישראל שהוא בבחינת אבן השואבת.

יהי רצון שזכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל אמן.

דרשה לפרשת ויחי

בס"ד
פרשת ויחי.

בס"ד
בפרשת ויחי אנחנו קוראים את בקשתו של יעקב אבינו מיוסף בנו: "אם נא מצאתי חן בעיניך…אל נא תקברני במצרים". אור החיים הקדוש: אל-נא לשון זמן שאפילו לפי שעה לא יקברהו במצרים. ספורנו: אפילו בארון כמו אצל יוסף "ויישם בארון במצרים".
הסיבה העיקרית להפצרתו של יעקב שלא יקברו אותו במצרים היתה שרצה להראות לבניו כי הוא איננו מכיר בארץ מצרים כמקום מגורים קבוע לבני ישראל. הוא איננו רוצה אפילו להיקבר שם וכל שכן חובה עליהם לא להיות בה.
"ןיאמר אנכי אעשה כדבריך" – ספורנו: במדה והדבר יהיה תלוי בי. עם כל זה יעקב לא הסתפק בהבטחתו של יוסף "אנכי אעשה" אלא בקש ממנו שבועה שיבצע את צוואתו ויוסף נשבע לו.
"אעשה כדבריך" – דעת הזקנים: כשם שאתה מצווה, כך אני מצווה לאחי בשעת מיתתי להעלותני מכאן. "והעליתם את עצמותי מזה אתכם". (נ' כ"ה).
על הכתוב: "ויאמר השבעה לי וישבע לו" אומר רמב"ן: יעקב לא היה חושד בבנו הצדיק האהוב עליו שימרה את מצוות אביו, ועל הדבר אשר הבטיחו "אנכי אעשה כדבריך", אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה שאולי לא יתן לו רשות. ואמנם פרעה כן נתן לו רשות: "עלה וקבור את אביך כאשר השביעך. רש"י: ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך.
במה שהפסוק אומר: "וישתחו על ראש המטה" נשאלת השאלה: וכי על ראש המטה השתחוה? רש"י: אלא שהודה ושיבח, שהיתה מטתו שלמה ולא היה בה רשע.
בקשר ל"וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" אומר אור החיים הקדוש: הלא י"ז שנה היו לפניו יושבים ללמוד תורה ואיך שואל עליהם? אלא כבדו עיני ישראל מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר. ובהמשך: "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר…שיכל את ידיו כי מנשה הבכור . "ויברך את….וירא יוסף כי ישית אביו…ויתמוך יד אביו להסיר אותה ". כלי יקר אומר: יש מקשים, למה שתק יוסף עד אחר שבירך אותם ואח"כ ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים? למה לא עשה זאת קודם שברכם? אולי שיוסף חשב שהשמאל חשוב מן הימין, לפי שהלב מקור השכל מונח ביד שמאל והכבד מקור הנפש המתאווה שבימין. וחשב יוסף לפי שמנשה הבכור על כן רוצה לברכו בברכות שכליות ליתן לו המדע והחכמה ביתר שאת ואת אפרים רצה לברך בברכות גשמיות.
"שיכל את ידיו" – יש דעה האומרת שיד ימינו של יעקב היא לצד שמאלושל המקום ויד שמאלו לצד ימין של המקום. יוצא מכך שיעקב לקח בשמאלו את הברכה העיקרית שהיא בימינו של המקום ושם אותה על ראש מנשה הבכור: שיכל את ידיו.
סמיכת יד ימין של יעקב על ראש אפרים הצעיר מהווה לפי המפרשים פגיעה נוספת במעמד הבכורה. ואם יעקב אבינו נותן יחס מיוחד לבן הצעיר, יש בכך רמז ולמוד.
ישנם מפרשים שאומרים שרצתה התורה להדגיש כי הקב"ה בוחר בקטנים ושפלים (מגביה שפלים עד מרום). במלים אחרות, כל אדם שיש בו צד קטנות, מגביהו ה' ונותן לו אלפי רבבה, כמו שכתוב: "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום" (ישעיה ס' כ"ב). וכלי יקר עומד על שרשרת האירועים בכיוון זה: במשפחת אברהם, ישמעאל היה הבכור ונבחר יצחק. עשו היה הבכור ונבחר יעקב. ראובן היה הבכור ונבחר יוסף. מנשה היה הבכור ונבחר אפרים. כלי יקר מסכם ואומר שכל זה רמז והלא דבר הוא והמשכילים יבינו.
יש להוסיף ולהגיד שקו זה התחיל עוד לפני אברהם ונמשך גם אחרי האבות. ולא רק זה, אלא כבר בראשית ההיסטוריה נבחר הבל שהיה הקטן ונדחה קין כמו שהכתוב אומר: "ואל קין ואל מנחתו לא שעה".
לאחר האבות, נבחר משה הצעיר מאחיו. וכן דוד, ובסופו של דבר רואים שהבכורים נדחים לגמרי מפני הלויים.
נחזור לעניננו:
יעקב התכוון לצאת מן העולם הזה בשביעות רצון. הוא קורא אל בניו כדי להפרד מהם ולברך אותם לפני מותו. הוא פונה אל בניו: "האספו ואגידה לכם…הקבצו ושמעו אל ישראל אביכם". רש"י: בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. והתחיל אומר דברים אחרים: כשתתאספו ותתקבצו יחד, אותה שעה אתם נגאלים, כי השלום והאחווה מכשירים את הקרקע לגאולה.
"ויברך אותם איש כברכתו ברך אותם – ויחד עם הברכות המיוחדות לכל אחד בנפרד, ברך אותם באופן כללי.
"ויכל יעקב לצוות את בניו…ויגוע ויאסף אל עמיו". רש"י: ומיתה לא נאמרה בו. ואמרו רז"ל: יעקב אבינו לא מת. ועל דברי רש"י אלה שפתי חכמים אומר:הגמרא מקשה: והלא חנטו אותו הרופאים! ובסמוך כתוב שנשאוהו ממצרים וקברוהו בארץ כנען! יש לומר שלא טעם טעם מיתה, היינו, שלא היה לו צער מיתה.
בסוף הפרשה אנחנו קוראים על כך שיוסף כאביו (שאמר אנכי אעשה כדבריך) משאיר גם הוא צוואה לבני ישראל: "פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה".

ספר שמות:

בס"ד

פרשת שמות

התורה מספרת לנו על יחוסו של משה רבנו ע"ה במלים צנועות: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". ולהלן בפרשת "וארא" מספרת לנו התורה ביתר אריכות על יחוסו. אך בפרשת "שמות" מודגש פרט אחד בלבד שהוא היה ילוד אשה ונולד בדרך הטבע, להבדיל מאותם הגבורים ב"מיתולוגיה" המיוחסים ל"בני אלים".

חז"ל אומרים, מה שכתוב: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", שהלך אחרי עצת בתו ולא חשש מגזרת פרעה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ולקח אשה להוליד ממנה בנים.

התורה אמנם מספרת על השתלשלות הדברים, איך וכיצד זה קרה, אבל היא לא מספרת לנו לשם מה קרה.

הרב סורוצקין ב"אזנים לתורה" אומר כי כוונת התורה היא להראות לנו שעצת ה' היא תקום. כן, עצת ה' היא תקום.
פרעה גוזר להשליך את הילדים ליאור ולהטביע כל זכר בישראל, וה' מגלגל את האירועים כך שמושיעם של ישראל ניצל ע"י בת פרעה, יגדל ויתחנך בבית פרעה ומבית זה הוא יוצא אח"כ אל אחיו ונעשה לגואל להם ונותן את התורה.

הרב אבן עזרא ע"ה אומר: "מי יכול לעמוד בסוד מחשבות ה', כי לו לבדו נתכנו עלילות". ה' סיבב את הדברים כך שמשה יגדל בבית המלכות כדי שנפשו לא תהיה שפלה. אילו משה היה גדל ומתחנך בבית יהודי, תכונותיו היו יהודיות ולא היה מסוגל לעשות את הגדולות והנפלאות. לכן, ה' עשה כך שמשה יגדל בבית שאין בו פחד מפני בשר ודם. כי אם הוא היה גדל בין האחים והיו מכירים אותו מנעוריו, לא היו יראים ממנו, כי היו חושבים אותו אחד מהם.
הפסיכולוגיה אומרת: אותם הרגילים עם אדם, אינם יכולים לכבדו במלאשעור קומתו, שכן הוא אחד מהם. לא כן המנהיג הבא ממרחקים שאיש אינו מכיר אותו.

משה גדל והתחנך בבית פרעה כדי שילמד שם טכסיסי המלוכה ודרכי ההנהגה והמלכות. הוא היה אמיץ לב ומצד שני בטבעו ותכונותיו היה צדיק, ישר ועניו. ולא רק עניו מאד שהתורה (בפרשת בהעלותך) מעידה עליו ואומרת: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

הוא זכה והגיע למדרגה העליונה של: "פה אל פה אדבר בו", וזה מראה את גדולתו של משה רבנו. ואם מדברים על גדולתו של משה, נוסיף ונאמר שבפרשב כתוב: "ויהי בימים ההם ויגדל משה", ויגדל, כן ויגדללא רק במובן הגיל אלא התורה רוצה להבהיר ולהסביר: למה ובגלל מה זכה משה להיות גדול בעיני ה' עד שנעשה שליח לגאול את ישראל. דבר זה ניתן לו בשכר שהשתתף בצער אחיו וראה בסבלותם. אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערם של ישראל ונהגת בהם מנהג אחים, אף אני מניח את העליונים והתחתונים ומדבר אתך, כמו שהכתוב אומר: "וירא ה' כי סר לראות", ראה ה' כי משה מעסקיו לראות בסבלותם של ישראל. לפיכך, "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה". ולמה דווקא מתוך הסנה?! האם לא היה שיח אחר?! אלא בגלוי שכינתו אל משה מתוך הסנה שהוא שיח קוצני ודוקרני, בא לרמוז לו כי: "עמו אנכי בצרה". דווקא ב"סנה" כדי להראות לו שגם הוא כביכול כמו משה מיצר בצרתם של ישראל. ומה שאמרנו שהיה אוהב צדק, התורה מספרת לנו שלשה מקרים מחיי משה שכולם על רקע חתירתו לצדק:
מקרה ראשון: הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי והוא נחלץ לעזרת הַמֻוכה, הורג את המכה על אף הסיכון שבדבר.
מקרה שני: שני עברים נצים, ושוב קם משה לעזרת לעזרת החלש ואומר: "רשע למה תכה רעך?! והוא עונה: "מי שמך שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי"?! "וירא משה ויאמר: אכן נודע הדבר" אכן נודע הדבר כמשמעו, ז"א מה שהרגתי את המצרי, הענין התפרסם ואנשים יודעים על כך. אבל מה שכתוב "וירא משה" לא שהוא פחד על עצמו שיהרגו אותו, אלא הפירוש של "אכן נודע הדבר" הוא כך: משה אומר לעצמו, כל השנים הייתי שואל את עצמי מה חטאו ב"י משבעים האומות שמעבידים אותם והם סובלים כל כך קשה, "אכן נודע הדבר", ז"א עכשו אני יודע למה. כל זה בגלל הלשנה שיש ביניהם מלשינים. כן, יש ביניהם מלשינים.
מקרה שלישי: שני המקרים הראשונים נודעים לפרעה על-ידי הלשנה, ומשה בורח למדין. אך שם בהיותו זר, נחלץ שוב לעזרת בנותיו של יתרו המותקפות ע"י הרועים "ויקם משה ויושיען". בנות יתרו אמרו: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים". מי זה איש מצרי?! הם נבאו ולא ידעו מה שנבאו. כאילו הן אומרות: האיש המצרי שמשה הרגו הוא הוא שגרם שבגללו משה יברח למדין והוא (ז"א האיש המצרי) הצילנו מיד הרועים. בשלשה מקרים הללו, רואים את אישיותו של האדם העתיד להיות מושיען של ישראל, הוא משה רבנו ע"ה אדון הנביאים.

"וירא ה' כי סר לראות", סר בגימטריא הוא 260. משה חשב שב"י יגאלו אחרי 260 שנה שהן 10 פעמים שם הוי-ה 10X26=260 . וכאשר ה' ראה שהוא סר לראות, ז"א הרחיק לראות את הגאולה, אז אמר: לא כך מה שאתה רואה אלא אהי-ה שמספרו 21, ז"א 10 פעמים 21 הם 210 כמספר רד"ו.

יהי רצון שזכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל אמן.

דרשה לפרשת וארא

בס"ד
פרשת וארא.

בס"ד
בתשובה לדברי משה,בסוף הפרשה הקודמת: "למה הריעות לעם הזה", כאילו ח"ו אין ה' מקיים את דבריו, הפרשה שלנו מתחילה במלים: "וידבר אלקים", שמשמעותן אמירה קשה.
כלי יקר: אלקים, זו מידת הדין אל משה, לומר שהוא ראוי ליתן את הדין על שלא בדק בשמו משה להבין מתוכו שהוא יהיה משה (לשון הווה) ומושך את ישראל מתוך הגולה, ומשום כך לא היה לו לומר: "למה הריעות".
על הכתוב "אני ה'" אומר הרמב"ן: נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני בתמים.
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב:
רש"י מסביר: אל האבות. מה מתכוון רש"י? האם לא ידענו שאברהם יצחק ויעקב הם האבות? אלא הכוונה של רש"י היא שכל אחד מהם הוא אב לעצמו, ומכח זכותו ומעמדו זכה שהשכינה תדבר עמו, כלומר: הבטחתי להם הרבה הבטחות ובכולן אמרתי להם: אני אל שדי. והם היו מאמינים לי באמונה שלמה. ואם מצאתם איזו רעה, אמונתם לא היתה נפגמת ולא היו צריכים למופתים ולנסים. ועל כך אומר אור החיים הקדוש: איך אתה מייחס לי מדה רעה ואומר לי: "למה הריעות"?, והלא אני ה' ומידתי מידת החסד והרחמים וטוב אני לכל.
ושמי ה' לא נודעתי להם:
רשב"ם: לא נגליתי להם בעיקר השם אלא ב-אל שדי אבל אליך גיליתי עיקר שמי: אהי"ה ובימיך אקיים הבטחתי לתת להם את ארץ כנען.
וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם:
כשם שמוציא אתכם ממצרים, כך אני עתיד להוציא אתכם מכל צרה ומצוקה כמו שנאמר: (מיכה ז' ט"ו) "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות…יראו גויים ויבושו". (רד"ק: הגויים שיאספו על ירושלים עם גוג ומגוג, יראו הנפלאות ויבושו מכל גבורתם).
ונתתי אותה לכם מורשה:
הבטחת הארץ ניתנה לא רק לדור יוצאי מצרים אלא מורשה היא לכל הדורות העתידים לקום בישראל. וכמו כן, התורה ניתנה לא רק לאותו דור שעמד בהר סיני, אלא לכל הדורות שבעם ישראל.
הצפרדעים:
כאשר: "ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים". הכתוב אומר: וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות (ח' ח' ט'). לעומת זאת משום מה כאשר הנחשים השרפים פגעו בבני ישראל (במדבר כ"א ו'), לא עמד משה להתפלל אלא הוא נצטווה: "עשה לך שרף ושים אותו על נס" (שם כ"א ט'). על כך עתה בעל "החפץ חיים" (שמירת הלשון) אומר שלכל צרה שלא תבוא מועילה התפילה חוץ מחטא לשון הרע שאין לו תקנה.
על הפסוק: "ויקח אהרון את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון… (ו' כ"ג), רבי אלעזר אומר: לעולם ידבק אדם בטובים (ישא אשה ממשפחה טובה), שהרי משה שנשא את בת יתרו (שאז היה עובד עבודה זרה) יצא ממנו יהונתן שנעשה כהן לפסל (שופטים י"ט ל') ואהרון נשא את בת עמינדב (משבט יהודה) יצא ממנו פינחס שעליו כתוב: "השיב את חמתי מעל בני ישראל (במדבר כ"ה י"א). ולמה מוסיף ואומר: אחות נחשון? מכאן שהנושא אשה צריך לבדוק באחיה.

דרשה לפרשת בא

בס"ד
פרשת בא.

בס"ד
כלי כסף וכלי זהב :
"דבר נא באזני העם וישאלו……כלי כסף וכלי זהב" (י"א י"ב). השאלה היא למה צריך היה הקב"ה להפציר בישראל לשאול כלים עד שהוא אומר למשה: "דבר נא".
ה"כלי יקר" אומר: אמרו רז"ל, אין נא אלא בקשה, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם), עבדום ועינו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם – במילת ואחרי כן הורה שיקחו לכם שכר עבודתם מן המצרים. ונקט במלים אלו כי אין שכירות משתלמת כי אם לבסוף. ועוד, ההפצרה של הקב"ה "נא" באה כי בני ישראל לא חשבו באותו זמן שישנו דבר יותר חשוב מאשר לצאת מעבדות לחרות.
על המלה "נא" שפירושה "עתה", כי עתה אחרי מכת החושך שבני ישראל יכלו לקחת מבתיהם של המצרים מה שהם רצו ולא לקחו. המצרים האמינו להם מה שהם ישאלו. על המלה "וישאילום" רש"י אומר: אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם. אתה אומר אחד, טול שניים ולך. המצרים כיבדו אותם במתנות כדי שימהרו ויצאו מה שיותר מוקדם.
ישנם שרואים בשאלה זו עיסקת חליפין על הנכסים (הבתים….ו…) שהשאירו ישראל במצרים עם צאתם משם. ועל כך כתוב בתהלים (ק"ה) "ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל", כלומר, הכתוב מעיד שלא היה בדבר זה שום מכשול מוסרי, אלא זאת היא זכות טבעית וזה שכר עבודתם שלא שולם להם כל השנים. על כך אומר ה"כלי יקר": אעפ"י שאין מעצור לה' ליתן לבני ישראל רכוש גדול מבלי שיצטרכו ליקח מן המצרים דרך שאלה ורמאות, מכל מקום, עשה כן אלקי המשפט להציל מידם שכר עבודתם.

קרבן פסח:

הכתוב אומר (י"ב ג'): "דברו אל כל עדת ישראל לאמר, בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה…" על המלים: "דברו…לאמר" אומר אור החיים הקדוש: ויקרא משה לכל זקני ישראל (י"ב כ"א) והוא אומר: דברו. כי למי יאמרו זקני ישראל בודאי לעם. המדרש אומר שישראל נצטוו על קרבן פסח בעשור לחודש הזה = ניסן. (כאן יש להזכיר את דברי ה"רמב"ן": ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים הם. חזרנו לקרוא החדשים כשם שנקראים בארץ בבל ולא ימצא רק בספרי נביאי בבל, זכריה עזרא ונחמיה ומגילת אסתר. לכן אומר הכתוב: בחודש הראשון שהוא חודש ניסן).

ויקחו להם איש שה לבית אבות – והשה היה אלהי מצרים. בכל בית אב בעשור לחודש לקחו את השה וקשרו אותו עד י"ד בניסן, זמן שחיטתו בין הערבים. המעשה הזה מצד בני ישראל היה מסירות נפש, כי המצרים ראו בכך פגיעה באמונתם, כי שחיטת הקרבן, צלייתו באש, והריח של הצלי, הביאו לידי תגובה קשה מצד המצרים עד כדי סיכון חיים ועם כל זה בני ישראל עמדו בנסיון וקיימו את מצוות ה'. על כך דעת זקנים אומר: כשראו המצרים שלוקחים הפסחים לחוט, נקבצו עליהם להורגן כי יראתן של המצרים היו הבהמות, ועשה להם הקב"ה נס וניצלו, ולכן קרוי שבת הגדול מפני גודל הנס. ספר החינוך מסביר את טעמי המצוות באכילת פסח: נצטווינו לאכול אותו צלי שכן דרך בני מלכים לאכול בשר צלי שהוא מאכל טוב וטעים. ובמה שהכתוב אומר (דברים י"ב ג') : "ואשיריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון". ואנחנו אוכלים אותו בפסח לזכרון שיצאנו להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט ו'). והמצוה שלא להותיר ממנו עד בקר, היא כדרך המלכים שאין צריך להותיר מן התבשיל מיום אל יום.
על מצות "מצות ומרורים" אומר אור החיים הקדוש: שגם הם באו להטעים ולהנעים את האוכל כי כן דרך אוכלי צלי, לאכול עימו דבר שבזה יהיה ערב למי שאוכל אותו.
ישנם שאומרים כי שחיטת הפסח באה להשפיל את אמונת המצרים, ונתינת הדם על המשקוף היא כדי שיראו בעיניהם ששחטנו את אלהיהם. ועוד נתינת הדם על המשקוף, היא כמו שקוראים בהגדה של פסח: "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך, והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא שליח, אני ה' אני הוא ולא אחר". עם כל זה, לשם מה יש עוד צורך לסמן את הבתים לבל יבוא בהם משחית, ולשם מה האות, ומיהוא המשחית?
האות בא להודיע שישראל קיימו את המצוה (י"ב כ"ח) "וילכו ויעשו בני ישראל…". ובכח קיום המצוה ינצלו. ועוד יש לדעת כי אין הדם מונע הנגף אלא מי שהאמין בקב"ה ותלה בו את בטחונו ולא פחד מגזרת פרעה וזבח את תועבת מצרים בעיניהם ונתן מן הדם על המזוזות ועל המשקוף, ראוי הוא להנצל מן הנגף.
מיהוא המשחית? ספורנו אומר: לא יגע בכם נגף, פירוש מכה של אותה ההשחתה שאני עושה במצרים. אור החיים הקדוש אומר: פירוש לסיבת המשחית שיוצא להשחית, ובראותו חותם שמו יתברך שהוא המצוה, יפחד וירא מגשת אליו. ועוד, כוונת התורה היא על המצרים שלא יתפרצו לבתי היהודים ולא יעשו בהם פרעות על מות בכוריהם.

בעבור זה – בעבור מה? רש"י אומר: בעבור שאקיים מצוותיו כגון פסח,מצה ומרור הללו. ז"א לא שאנחנו מקיימים את המצוות משום שיצאנו ממצרים, אלא להיפך, יציאת מצרים באה שנזכור ארוע זה מתוך הכוונה שנקיים את המצוות הקשורות בחג הפסח, שהרי משום כך גאל אותנו ה' מעבדות. רשב"ם אומר: בעבור זה, שעשה לי נסים במצרים, אני עובד עבודה הזאת, וכן זה היום אשר עשה ה' לי, נגילה ונשמחה בו. רמב"ן סובר כי ה' גאל אותנו משעבוד מצרים ומן העבדות, ובגלל זה אנחנו עובדים את העבודה הזאת.

דרשה לפרשת בשלח

בס"ד
דרשה לפרשת בשלח.

בס"ד
הטכסיס של שיבה אחורנית מצד ישראל, שה' אמר: "דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון" היה כדי שפרעה יחשוב: "נבוכים הם בארץ". וכאשר הוגד לפרעה "כי ברח העם" ולא הלך לזבוח במדבר, ראה פרעה בכך אות וסימן כי אפילו השם בעצמו לא גילה למשה את כל האמת וקיימת עוד אפשרות להחזירם ולשעבדם עוד ועוד. וכדי להוציא מלב פרעה את ההרהורים האלה ולהראות לו כי יד ה' רוממה ואין מידו מציל, באה הַערָמה בצו: לחזור אחורנית.
על כך אומר הרב אבן עזרא: אין שכלו של בשר ודם משיג את חכמתו של ה' יתברך שהיא עמוקה מאוד, ואין בשכלנו להסביר למה ומדוע בחר ה' דוקא בדרך הַערָמה.
הרב אברבנאל אומר: תכליתה של הערמה היא כדי להטביע את פרעה וחילו בים. השאלה היא: אחרי שה' העניש את המצרים בעשר מכות עד שגרשו את בני ישראל, טביעתם של המצרים בים למה היא? והלא היא מיותרת?!
אלא, החסד האלוקי היה כדי להביא על פרעה ועל עבדיו, מכה מפורסמת שהגויים בשמעם את הדבר, תיצלנה אזניהם כמו שהכתוב אומר: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אלי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען". וכן אמרה רחב: "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו".
לכן, טכסיס ההערמה היה כדי להביאם בין מגדול ובין הים, במקום שפרעה היה בטוח שלא יהיה להם מקום פְּלֵטָה. המדבר סגור עליהם ואין לעבור בו בגלל חיות טרף אשר בו. לפניהם הים שאין לעבור בו. מגדל איתם כשמו כן הוא מקום גבוה. ואחריהם המצרים. אם כן הם נכנסו למיצר שאין מוצא הימנו. משום כך פרעה חשב שכאן הוא יצליח מה שעד עכשיו לא הצליח במקום אחר. הוא האמין שבעל צפון הוא הוא שסגר עליהם את המדבר והוא יותר חזק מאלוקי ישראל, ובעל צפון הוא שהביך את בני ישראל באמצע הדרך.
ומה שהכתוב אומר: "ויוגד לפרעה כי ברח העם", הלא פרעה הוא שאמר: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל" ולא רק זה אלא "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם כי אמרו כולנו מתים". אם כן, איך פתאום נחשבים הם בעיני פרעה כבורחים?
רש"י מסביר ששליחים ששלח עמהם ראו שעברו שלשת הימים והם אינם חוזרים אלא הולכים הלאה בדרכם, חזרו וספרו לפרעה כי ברח העם. וכאשר פרעה שמע כך, התחיל להרהר שמשה רימה אותו באומרו שהולכים לזבוח לה'. אם כן לא כך הדבר. אלא שמשה רוצה לברוח עם בני ישראל, כי רק הבורח משתבשת לו הדרך ואינו יודע לאן פניו מועדות.
ואחרי שפרעה החליט לרדוף אחרי בני ישראל, הכתוב אומר: "ויאסור את רכבו ואת עמו לקח עימו. מי הם עמו?פרעה בא לידי מסקנה כי לא מספיק לו שש מאות רכב בחור אלא יש צורך לגייס את כל העם המצרי לרדוף אחרי בני ישראל. זהו שהכתוב אומר: "ויהפך לב פרעה אל העם". מי זה העם? זהו העם המצרי כמו שרש"י מסביר: בשביל ממונם שהשאילו להם.
והכתוב אומר: "ויחזק ה' את לב פרעה ". לולא שה' חיזק את לבו לא היה רודף אחרי בני ישראל אפילו אם היה יודע שהם בורחים. ולא רק זה, אלא ה' חיזק את לבו לבוא אחריהם בים. לפי ההגיון, אחרי שפרעה ראה את הנס הגלוי של קריעת הים ושבני ישראל הולכים בו ביבשה, צריך היה להרתע מלרדוף אחריהם. אבל ה' בלבל את שכלו והוא כן רדף אחריהם.

ומה עם בני ישראל?

הם בעת צרתם פנו בתפילה לאביהם שבשמים כמו שכתוב: "ויצעקו בני ישראל אל ה'". "ויצעקו" פירושו: התפללו. אבל אונקלוס תרגם: "וזעיקו" שפירושו תרעומת ורוגזה, בדיוק להיפך מ"תפילה".
הרמב"ן אומר: בכל לב צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם. אבל אחרי שתפילתם לא הועילה, נכנס בהם ספק בשליחותו של משה, שמא הוציאם רק כדי לשלוט עליהם. ואע"פ שראו את כל האותות והמופתים, חשבו שעשה משה אותם בדרך חכמה או שה' הביא על המצרים את המכות ברשעתם. כי אילו ה' חפץ היה ביציאתם, פרעה לא היה רודף אחריהם.
ועוד אומר הרמב"ן כי היו בהם ארבע כתות, ולכל כתה היתה דעה אחרת. משא"כ אצל המצרים שהכתוב אומר עליהם: "והנה מצרים נוסע אחריהם – זאת אומרת להיפך מבני ישראל. המצרים היו מאוחדים כמו שהכתוב אומר נוסע בלשון יחיד, ואילו בני ישראל היו מפולגים ועל כן הכתוב אומר: "אחריהם".
תמוהה נזיפתו של הקב"ה במשה: "מה תצעק אלי". והלא בני ישראל צעקו ולא משה! אלא שמשה רבנו מסמל את בני ישראל. הקב"ה הפנה את דבריו כלפי משה והתכוון לבני ישראל.
אברבנאל שואל: למה רגז הקב"ה על הצעקה הזאת? הלא לפי הנסיבות הצעקה היתה מוצדקת! לכן הוא אומר: משה היה צועק ומתפלל כי לא ידע מה לעשות, שהרי ישראל עומדים על שפת היםוהשונא רודף. אז אמר לו הקב"ה: למה אתה צועק, היה לך לשאול מה לעשות.
ספורנו אומר: משה לא צעק אל ה', אלא צעקתו היתה מופנית כלפי שרי ישראל שהעזו פניהם ואמרו: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו".
משה חשד שמא בני ישראל לא ירצו להיכנס לים. אמר לו הקב"ה: אתה חושד בכשרים? "דבר אל בני ישראל ויסעו", אמור להם וזה מספיק.
ובעוד שהיו מטכסים עצה, קם נחשון בן עמינדב וקפץ אל תוך הים ובזה קיים את צו ה' "דבר אל בני ישראל ויסעו" לפניך ואתה אחריהם. כי עד עכשיו בני ישראל היו הולכים אחרי משה כצאן בבקעה אחרי הרועה, ועכשיו הכתוב אומר: "מלאך ה' ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם. מי הוא זה המלאך שהלך אחריהם? הוא הוא משה רע"ה שיהי רצון שזכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל אמן.

דרשה לפרשת יתרו

בס"ד
פרשת יתרו.

בס"ד
דרשה לפרשת יתרו:

ויבא יתרו ….ובניו ואשתו:

הרב אבן עזרא: הזכיר הכתוב דרך מוסר בבואו של יתרו אל משה, כי יתרו הולך בראשונה ואחריו בני משה ואחריהם אשתו.
התורה הקדימה את פרשת ויבא יתרו (רש"י: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק), לפרשת מתן תורה, אם כי יש אומרים שיתרו בא אחרי מתן תורה. הוא בא לשמוח עם משהעל הטובה אשר גמל אותם ה': "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל..". רש"י: ויחד יתרו וישמח יתרו, זהו פשוטו. ומדרש אגדה נעשה בשרו חידודין חידודין על איבוד מצרים. ספורנו: לא שמח על אבדן מצרים.

עתה שמע בקולי:

יתרו, מתוך רצון טוב רצה לעזור למשה בענייני חק ומשפט, ומשום כך התורה אינה מקפחת שכר כל בריה. לכן עוסקת פרשה שלמה: "ואתה תחזה" על שמו של יתרו. ואעפ"י שלדברי יתרו לא היה שום חדש בשביל משה, עם כל זה הכתוב אומר: "וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר".
המפרשים אומרים, משה אמנם שמע לקול חותנו, אבל ויעש כל אשר אמר מוסב על אלקים ולא על יתרו. למשל: יתרו הציע לו שימנה שופטים לפי בחירתו ולא הציע לו "חכמים" שהם יודעי חק ומשפט, אבל משה מסר את הסמכות למינוי שופטים לישראל ואמר: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים" (דברים א' י"ג) שבראש ובראשונה תהיה להם ידיעה בתורה, כלומר חכמים שיפסקו לפי דיני תורה וחוקותיה. כל זה מוכי שמשה רבנו ביצע את צו ה' ולא את עצת יתרו.

וישלח משה את חותנו:

כאשר משה רבנו מציע לו להצטרף לישראל ההולכים לרשת את ארצם, "לכה אתנו והטבנו לך" (במדבר י' כ"ט) והיית לנו לעיניים (שם ל"א) הוא אומר: "לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך", ועל כך בפרשתנו נאמר: "וישלח משה את חותנו (הרב אבן עזרא: דרך כבוד) וילך אל ארצו" (י"א כ"ז).
הוא חוזר אל ארצו ומולדתו ואינו זוכה להשתתף עם ישראל בהוויה של קבלת התורה, והמדרש אומר: לא מחמת שלא רצה אלא מחמת שלא זכה, ואשריהם של ישראל שכן זכו.

דרשה לפרשת תרומה

בס"ד
פרשת תרומה.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כ"ה ח') – אחרי קבלת התורה, היה צורך במשכן שיאחד את העם כולו סביבו. והמשכן נקרא "אוהל מועד" כי ה' נועד שם עם משה. רמב"ן: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (י"ט י'). הנה הם קדושים וראויים שיהיה בהם מקדש להשכנת שכינתו ביניהם, ולכן צוה תחילה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם, מקודש לשמו.
לפי הרמב"ם בפרק א' מהלכות בית הבחירה, שלש מצוות נצטוו ישראל עם כניסתם לארץ: 1. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. 2. לבחור מלך. 3. להכרית את זרעו של עמלק.
"ועשו לי מקדש", רש"י: ועשו לשמי, בית קדושה, כלומר, בית שממנו תצא קדושה לאומה או בית שבו תשכון הקדושה האלקית שתאחד את העם כולו סביבו ויהיה מקום מרכזי לשכינה. (בית קדושה: הבית של יהודי צריך להיות בית קדושה.
רשב"ם: מקדש לשון מועד שמתקדש ומזדמן אליה לדבר מוכן כדכתיב: "ונועדתי שמה לבני ישראל". המשכן נקרא "אוהל מועד" כי ה' נועד שם עם משה.
ועשית: בעל הטורים אומר שבכולם כתוב ועשית (31 פעמים) חוץ מהארון כדכתיב: ועשו, שכל הכלים עשה שלמה חוץ מהארון (שלא יהא פתחון פה לאחד מישראל שיאמר לחברו אין לו חלק בתורה. לפיכךצוה שיביאו כולם). ואם הכתוב אומר ועשו אז מדוע מוסיף ואומר: "וכן תעשו"? על כך רש"י אומר: לדורות. כולכם בזריזות וחריצות: "ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו".
"ושכנתי בתוכם":
אור החיים הקדוש: ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל. רשב"ם: אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם.
כלי המקדש:
כלי המקדש היסודיים והמרכזיים הם ארון העדות (ובו הלוחות השניים וגם שברי הלוחות הראשונים שנשברו ביד משה בגלל חטא העגל), מנורת הזהב בעלת שמונה הקנים, שלחן הפנים ומזבח הזהב לקטורת.
כלי יקר: וכל כליו ודיני עשייתם כבר נמצאו פרטי דיניהם בתלמוד. עליהם אין להוסיף וממנו אין לגרוע ולא נשאר לנו לחדש בהם דבר.
יש לדעת שכל החומרים לעשיית המשכן וכליו נתקבלו כתרומה מאת בני ישראל (ל"ה כ"א כ"ט) עד כדי כך ש"ויצו משה ויעבירו קול במחנה, איש ואשה אל יעשו עוד…ויכלא העם מהביא" (ל"ו ו'). (כאן יש להדגיש ולומר שב"ה גם בדורנו אנחנו עדים לכך שהיהודים בעזרתם הנדיבה והמרובה, באים לקראת הנצרכים והנזקקים).
הביצוע הוטל על בצלאל בן אורי בן חור: "קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה" (ל"ה ל') ועשה בצלאל ואהליאב וכל אישה חכמת לב..(ל"ו א'). אמר הקב"ה: יבואו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם בתורה, כי המקדש הוא אורה של הבריאה. מה התורה קדומה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים. מה האור קודם לכל מעשה (בראשית א' ג') אף המשכן. התורה נקראת אור כי "נר מצוה ותורה אור", ועל כולנו להכניס לביתנו בראש ובראשונה את אור התורה.
"ועשית שניים כרובים:
רש"י: דמות פרצוף תינוק להם. הרב אבן עזרא: צורת כרובים כשני נערים בצורת ילדים, כלומר היו בדמות שני ילדים קטנים שאין בהם מום, האחד בדמות זכר והשני בדמות נקבה, והם באים לרמוז שכל איש ואשה מבני ישראל חייבים מילדותם להיות קשורים לתורה ולמצוות. ועל כך בעל הטורים אומר: כמו שני חברים שנושאין ונותנין בתורה.
יש אומרים, על כן היתה לכרובים דמות תינוק כדי לעורר את רחמי שמים "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים ח' ג').

דרשה לפרשת תצוה

בס"ד
דרשה לפרשת תצוה.

בס"ד
ואתה תצוה:

בכל פרשיות התורה, מפרשת "שמות" בה מובא ספור לידת משה, עד פרשת "וזאת הברכה", פרשת תצוה היא היחידה שאין נזכר בה שמו של משה רע"ה.
בעל הטורים: הטעם, משום שאמר: "מחני נא מספרך אשר כתבת" (ל"ב ל"ב).
במלים: ואתה תצוה הכתוב פונה לכל אחד מאיתנו ואומר: ואתה תצוה, כן, אתה הוא שצריך ועליך להשתדל להורות ל…. את מצוות ה', חוקותיו ותורותיו.

בגדי כהונה:

הכתוב אומר: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (כ"ח ב').
ספורנו: לכבוד האל יתברך, בהיותם בגדי קדש לעבודתו. הרב אבן עזרא: שיתפארו בהם כי אין אחד בישראל שילבש בגדים כאלה.
בגדי כהונה מצוותם שיהיו חדשים ונאים ואסור שיהיו ארוכים או קצרים יותר ממדתו של כהן, ואין הכהן כשר לעבודה אלא כשהוא לבוש בבגדי כהונה.

לכהן הגדול בכל ימות השנה שמונה בגדים: אפוד, חושן, מעיל, כותונת, מצנפת, אבנט, ציץ ומכנסים, והם נקראים "בגדי זהב".
חז"ל אומרים: כמו שהקרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים על עוונות בני ישראל. אפוד – מכפר על עבודה זרה. חושן – על הדינין. מעיל – על לשון הרע. כותונת – על שפיכות דמים. מצנפת – על גסי הרוח. אבנט – על הרהור הלב. ציץ – על עזות פנים. מכנסים – על גלוי עריות.
לכהן הגדול ביום הכפורים ארבעה בגדים: גותונת, מכנסים, מצנפת, ואבנט. והם נקראים "בגדי לבן". כל בגדי הכהנים אינם באים אלא משל צבור.

החושן:
"ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ו….ו….ו…. ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו" (כ"ח ד').
חשן – רש"י: תכשיט כנגד הלב.
צורת החשן:

———————————————————————–
ראובן שמעון לוי
אֹדם פטדה ברקת

———————————————————–
יהודה יששכר זבולון
נֹפך ספיר יהלום

————————————————————
דן נפתלי גד
לשם שבו אחלמה

————————————————————-
אשר יוסף בנימין
תרשיש שֹהם ישפה

—————————————————————–

"ונתת אל חושן המשפט את האורים והתומים" (כ"ח ל'):

האורים והתומים מה הם:?

לדברי רש"י: הוא כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפל החושן שעל ידו. מעניין שכמו שאר הכלים והבגדים שהכתוב אומר עליהם: "ועשית" "ועשו" "תעשה" וכו', האורים והתומים (בה' הידיעה) בכלל לא נזכרו במעשה האמנים וקשה להגדיר אותם אם בתור בגד או בתור תכשיט.
הרמב"ן סובר שהם סוד מסור למשה מפי הגבורה מה שלא הוזכרה עשייתם והוא כתבם (את שם המפורש) בקדושה והניחם שם בחושן המשפט אחרי שהלביש את אהרון את האפוד והחושן, ולפי זה כהן הגדול היה עונה לשואל. השואל הוא מלך או בית דין הגדול, והשאלה צריכה להיות שאלה וענין צבורי ולא של יחיד כמו שהכתוב (שופטים א' א') אומר: "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להלחם בו" (מצודות דוד באורים ותומים). הנשאל צריך להיות אך ורק כהן גדול: "ונתת אל חשן המשפט את האורים והתומים והיו על לב אהרן בבואו לפני ה'" (כ"ח ל'), והשמות הקדושים שהיו בהם, היו מאירים את האותיות (אורים שהם זוהרים מאוד ותומים על שם שנתבקעו מאליהם ע"י תולעת השמיר). והכהן הגדול ברוח הקדש היה מצרף את האותיות המאירות למלים ומשיב לשואל, ותשובתו היא מיידית לענין דחוף.
האורים והתומים אינם נענים לשאלת כל דורש ולא לכל כהן הלובשים כשהם נצמדים ללב שאינו ראוי. עם כל זה יש להוסיף ולומר: "ועמך כולם צדיקים".

בס"ד

פרשת כי תשא

בפרשת כי תשא קוראים על חטא העגל. למעשה ענין העגל הוא קשה להבנה. ישנם ששואלים: כיצד התדרדר כל כך מהר העם הנבחר וירד ירידה מוסרית אחרי שראה את כל האותות והמופתים במצרים, את מעמד הר סיני כששמע במו אזניו: "אנכי ה' אלהיך" עד כדי להחליף את כבוד ה' בעגל. אם כי לא את כבוד ה' חס ושלום אלא את כבודו של משה. כן, את כבודו של משה רע"ה. וזה נלמד ממה שהם אמרו: "אלהים אחרים", ז"א שרצו מנהיג אחר במקום משה. כמו שהכתוב אומר: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלהים אחרים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו".
במה שאמרו: "אלהים אחרים", אלהים במובן מנהיג ולא יותר. כמו שכתוב: "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים". או במקום אחר: "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור". הכוונה שלהם היתה אך ורק מנהיג אחר ולא חס ושלום…

בקשר לאהרן: כמעט כל המפרשים מתלבטים בהבנת תפקידו של אהרן בחטא העגל, החטא הגדול הזה. התורה מייחסת, אם כי בעקיפין, חלק במעשה העגל. נאמר: "ובאהרן התאנף ה'" נזיפה יש כאן אך לא יותר. והנזיפה היא על כך שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. עם זאת, לא רואים שאהרן נענש על השתתפותו במעשה. ולא רק זה, אלא הוא עוד ממשיך לשמש בכהונה גדולה.
החזקוני אומר: "חלילה לאהרן שיעשה עבודה זרה" והוא שואל: "האם יעלה על הדעת שהקב"ה יעשה שליח שסופו לעשות עבודה זרה?! לא ולא. אהרן היה קדוש ה' ונביא בישראל, ומצוות רבות נתנו על ידו עם משה אחיו. ואחרי חטא העגל, לא רק שמעמדו לא נפגע, אלא נתעלה וזכה לכהונה גדולה. ונאמר עליו: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי". וכן מכפר על בני ישראל, הוא וצאצאיו אחריו עד סוף כל הדורות.
הקב"ה אומר למשה: "לך רד". עלזה אומרים המפרשים: ה' התכוון שאתה צריך לרדת אל העם ולחנכם, כי אסור לו למנהיג להפקיר את העם אפילו בשעת ירידה מוסרית.

ובמה שמשה לקח "את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה (כאילו הוא כועס על העם) והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד". המפרשים אומרים שה' דרש ממשה לדבר אל כל העם פנים בפנים, באהבה ובחבה, ולאו דוקא עם מבקשי ה'. כי את הצבור הרחב צריכים לקרב ולדבר אתם בכל לשון של אהבה וחבה פשוטו כמשמעו.

דרשה לפרשת ויקהל

בס"ד
פרשת ויקהל.

בס"ד
בפרשיות תרומה ותצוה ובחלק מפרשת כי תשא, מסופר על צווי ה' לעשיית המשכן וכליו, ובפרשתנו משה רע"ה מעביר את הצו לבני ישראל ולפני זה כתוב: "ויאמר אליהם, אלה הדברים….ששת ימים תיעשה מלאכה …".לפי רש"י, הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן. שפתי חכמים מסביר: אפילו שכבר הזהירם: ששת ימים ייעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון (ל"א ט"ו), לומר לך שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת.
על מה שבפרשתנו ובפרשת אמור הכתוב אומר: "תיעשה מלאכה" שפירושו על ידי אחרים. ובפרשת יתרו ובואתחנן כתוב: תעשה, חז"ל אומרים: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, וכאשר אין ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי עצמם.

תרומה:
בפרשת תרומה כתוב: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (תרומה כ"ה ב'). וכאן בפרשתנו, משה רע"ה חוזר על הצווי: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי".

נדיב לב:
ספורנו: אתם בחרו אנשים שיקבלו מאתכם תרומה לה' ולא שילכו גבאים לגבות בזרוע, ועוד שלא יביאו מתכשיטי האשה אלא מרצונה.
תרומת נדבה יש בה התנדבות רגילה וגלוי רצון טוב, כל נדיב לב, במובן שיש להביא את הלב יחד עם הנדבה.
"זה הדבר אשר צוה ה'…קחו מאתכם תרומה לה' ".
1. תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים.
2. תרומת בקע לגולגולת למזבח לקנות מהם קרבנות צבור.
3. תרומת נדבה מאת כל אחד ואחד למשכן.
הרב אבן עזרא אומר: קחו הפך מתנו דמשמש שתי הוראות יחדיו, ליקח מאחד וליתנו לאחר.
ששת ימים תיעשה מלאכה:
מעניין שבכל מקום שהתורה מזהירה על שמירת שבת היא מקדימה ואומרת: "ששת ימים תעבוד/תיעשה מלאכה".
"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ' ט').
"ששת ימיםתעבוד וביום השביעי תשבות" (שמות ל"ד כ"א).
"ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון" (ויקרא כ"ג ג').
"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (דברים ה' י"ג).
מכאן לומדים שהעבודה והמלאכה בששת הימים היא צווי מאת המקום. וגם רואים שתורתנו הקדושה מדגישה ונותנת חשיבות גדולה ויתרה לעבודה ולמלאכה.
ועוד:
"יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח ב').
"אהוב את המלאכה" (פרקי אבות א').
"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" (שם פרק ב').

בס"ד

פרשת פקודי

בפרשה זו אנחנו קוראים על השלמת מלאכת המשכן.
בני ישראל נצטוו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". את התרומה הדרושה לכך, תרמו בני ישראל בעין טובה וביד רחבה והמלאכה נעשתה בטוב טעם ובזריזות במשך חודשים מספר, התנדבות גדולה שהקיפה את כולם, את הנשים כמו האנשים. ועל כך הכתוב אומר: "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה", "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד….ויכלא העם מהביא". ומענין שהמלים: "להביא, ויביאו, להביא, מהביא", חוזרות שלש עשרה פעם בפרשת ויקהל.
התורה מדגישה כמה פעמים את פעולתן והשתתפותן של הנשים. הן הביאו את תכשיטיהן למשכן ואף טוו את העזים כמו שהכתוב אומר: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו והביאו מטווה וכו'".
המפרשים מסבירים שבמעשה העגל שבקש אהרן להביא את נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, הנשים לא רצו לתת את נזמיהן לעגל. אבל כאן, נזדרזו לנדב אותם למשכן. ולא רק זה אלא הקדימו את בעליהן כמו שכתוב: "ויביאו האנשים על הנשים", ורש"י מסביר ואומר: עם הנשים. ורמב"ן אומר: שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן.
גם הנשים העשירות אשר היו להן משרתות לטויה, הן בעצמן טוו בידיהן כדי לזכות במצוה, ואפילו את המראות הצובאות הן הביאו.
ומה הן המראות הצובאות? חז"ל אומרים: לבנות ישראל היו מראות שרואות בהן את עצמן כשהן מתקשטות, ואפילו את אלה לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן.

נחזור לענין השלמת המשכן:
בעשית המשכן, אם כי היה צוות מגוון של עובדים, בכל זאת העבודה היתה מתוכננת ומסודרת כאילו נעשתה ע"י אדם אחד.
משה רבנו ע"ה היה שבע רצון, שכן הכל היה: " כאשר צוה ה' את משה". העבודה נעשתה ע"י אדריכל צעיר, בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (עפ"י מסכת סנהדרין דף ס"ט ע"ב הוא היה בן 13 שנה), אדם כשרוני שחונן ע"י ההשגחה בחכמה, בתבונה ובדעת. הוא עשה את העבודה בנאמנות ובמסירות נפש.
על הפסוק: "ויעש בצלאל" שואל המדרש: וכי בצלאל עשה לעצמו, שבכל דבר הוא אומר: "ויעש בצלאל"? אלא על כך שהוא נתן את נפשו עליו ביותר, ה' לא קיפח את שכרו, והכתוב פרסם אותו על כל דבר ודבר.
מפרשי התורה מציינים דבר הראוי לתשומת לב: בדרך כלל מוזכר בתורה אדם בשמו ובשם אביו, ואילו בצלאל מוזכר גם בשם סבו: "בצלאל בן אורי בן חור", ומה הסיבה לכך? המפרשים מסבירים שבצלאל ינק את יניקתו הנפשית לא מן ההפקר אלא משרשי המשפחה. כן משרשי המשפחה!.
סבו חור היה בנה של מרים, גם הוא נתן את נפשו למען קיום העם. בשעה שבקשו ישראל לעבוד עבודה זרה, הוא לא נתן להם לעשות זאת אלא עמד וגער בהם ואמר: "קשה עורף אין אתם זוכרים כמה נסים עשה לכם משה?! והם עמדו עליו והרגוהו. אמר הקב"ה: חייך שאני פורע לך. כל הבנים היוצאים ממך, אני מגדלם בשם טוב בעולם. ולא רק הסבא הצטיין במסירות נפש, אלא גם הסבתא מסרה את נפשה למען קיום העם.
פועה היא מרים. היא היתה אחת מהמילדות במצרים שלא רצו להיכנע לצו המלכות, להרוג כל הבן הילוד. וחור היה הבן של מרים. ובצלאל הוא מאותם השורשים והמקורות. ובכל מקום שרואים את שמו של בצלאל, רואים גם את שם סבו חור שהוא היה הגורם הרוחני והנפשי של הנכד.

אם הזכרנו את מרים:
רבנו בחיי אומר: כי שלמה המלך באומרו: "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי", התכוון ל: "אלה אלהיך ישראל", בין חבורת החוטאים בחטא העגל לא נמצאה אשה אחת. אולם בעשית המשכן, השתתפותה של האשה היתה גדולה. ומה שהכתוב אומר: "ויבואו האנשים על הנשים", שהנשים ליוו את בעליהן כדי להיווכח ולראות במו עיניהן שהפעם בעליהן נותנים את תכשיטיהן למשכן ולא לעגל. והיות והן נתנו את תכשיטיהן למשכן ולא לעגל, משום כך הן זכו בשמחת ראש חודש שהן פטורות ממלאכה בו, זאת אומרת הנשים פטורות הן מלעבוד בראש חודש.
יש להדגיש ולומר, שלא רק באותו הדור, אלא בכל דור ודור וגם בדורנו, אנחנו ב"ה רואים ושומעים שבענייני צדק וחסד הן עוזרות הרבה לבעליהן.
ישנן עוד תכונות מסויימות באשה שחז"ל הדגישו אותן ובהן הם מפרשים את הפסוק: "ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מאדם". הם אומרים: ויבן הוא מלשון בינה (ובלי לפגוע ח"ו במישהו). שהקב"ה נתן בינה יתרה באשה מאשר באיש, והיא האשה, באותה בינה בונה את הבית, מחנכת את ילדיה לקיום מצוות התורה ולמעשים טובים.
יהי רצון שעל כל אלה, תבוא עליהן ברכה והצלחה מן השמים אמן.

ספר ויקרא:

דרשה לפרשת ויקרא

בס"ד
דרשה לפרשת ויקרא.

בס"ד
אחרי שבפרשיות הקודמות בספר שמות קראנו על מלאכת המשכן, בחומש ויקרא, שבפי חז"ל נקרא תורת כהנים, נקרא כך על עיקרי דיני טומאה וטהרה ועבודת הקרבנות בבית המקדש וכדברירמב"ן, רוב הספר הנ"ל בקרבנות, בתורת הקרבן והמקריבים ובמקום שיוקרבו בו, כי בתחילה צוה בקרבנות הנדבה ואיסור החלבים והדם(ג' י"ז).
אחרי זה צוה בקרבנות החטא (ד' ב' ), על המאכלים האסורים (י"א ד'), חגי ומועדי ישראל, שמיטה, יובל וכו'.

ויקרא אל משה:
על הכתוב: "ויקרא אל משה", ספורנו אומר: תמיד מן הענן. דעת זקנים: לפי שהיה משהעומד בחוץ שהיהמתיירא לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן. אמר הקב"ה: אינו דין שיהא משה עומד בחוץ. משום כך,"ויקרא אל משה" (מאוהל מועד). שאע"פ שהיתה לו רשות להכנס למשכן בכל שעה שהיה רוצה בכך, עם כל זה היה עומד מחוץ למשכן במחנה ישראל ולא רצה בפעם הראשונה להכנס עד שקרא לו הקב"ה ואמר שרוצה לדבר אתו באוהל מועד. ואת הקול שקרא לו לא שמעו אחרים אלא הוא לבדו: "וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז' כ"ט). ז"א הדבור שדבר הקב"ה עם משה בתוך המשכן, היה עם משה לבדו והקול לא היה יוצא מחוץ למשכן כלומר איש מבין העומדים בחוץ לא הי שומע את הקול.

מאוהל מועד:
ספורנו: שלא נכנס אז משה באוהל מועד בעוד הכבוד שם, וזה היה ביום שכלה משה להקים את המשכן.

לאמר:
כדי להודיע לו שינהג בטובה עם ישראל ויאמר להם דברי כיבושין כאלה: דעו שבשבילכםהוא מדבר אתי, שכל המעלה הזו שזכיתי להכנס למשכן ולדבר עם הקב"ה, הכל הוא בזכותכם, שאם תעשו רצונו של מקום תהיה לי מעלה זו שקב"ה ידבר אתי ואם ח"ו אין אתם הולכים בדרכים הטובות אז אני מאבד את מעלתי זו.

קרבנות:
מלבד קרבן התמיד שהיו מביאים כל יום: "זה האישה אשר תקריבו לה', כבשים בי שנה תמים שניים ליום עולה תמיד. את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות כ"ט ל"ט). הקרבנות שהיו מביאים לבית המקדש היו ארבעה מהדברים שהיו שוחטים אותם הם:עולה, חטאת, אשם, שלמים (הקרבן מן הבהמה צריך שיהיה מין זכר ותמים בלי מום), והחמישי הוא קרבן מנחה העשוי סולת ושמן.
כאן יש לציין ולומר שהקב"ה רוצה שהבריות לא יחטאו מאשר יחטאו ויביאו את אותם הקרבנות: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' (שמואל "ו כ"ב), ואם כן מה כל הענין של הקרבנות?! חז"ל אומרים שכל המטרה היא לחנך את האדם מישראל לעבודת ה' לבדו.

קרבן נדבה:
אם אדם ידבנו לבו להביא קרבן נדבה לה', הוא צריך להביא את הקרבן מן הבהמות הטהורות כלומר מן הכבשים ומן בני הבקר ולא מן הבהמות הטמאות או מן החיות. קרבן זה בא בנדבה ולא משום הכרח על איזה עוון.

קרבן עולה:
מכפר על הרהורי עבירה, שחשב אדם לעבור עבירה אבל לא עבר עליה במעשה, והקרבן שמביאים צריך שיהיה מן התורים א מבני יונה (זכרים) ז"א משני המינים האלה. ומפני מה לפני כל הקרבנות הכתוב פותח ב"עולה" מפני שהיא מעולה משאר הקרבנות שכולה נשרפת על המזבח ואין הבעלים נהנים מבשרה.

קרבן חטאת:
מכל הקרבנות שבספר ויקרא במיוחד יש להתייחס לקרבן חטאת שבא לכפר על החטאים שנעשו בשגגה: " נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה" (ד' ב'). החטאת באה לכפר על חטאיםאו עוונות ועבירות שאדם עוב עליהםבשגגה או מתוךשלנות: ההן המשיח הכהן הגדול (אור החיים הקדוש: התחיל בהן לא בצבור. רשב"ם: ועוד בהראתוגם את העם עמו), כל עדת ישראל רש"י: לו הסנהדרין) אשר נשיא יחטא ואם נפש אחת (מעם הארץ) תחטא בשגגה, לגביהם נקבע קרבן חטאת (והקרבן צריך שיהיה נקבה) ותכליתו של הקרבן היא הכנעות האדם בפני בוראו בראותו מה עלה לו לקרבן הבא במקומו.

קרבן אשם:
אם החוטא אינו לא כהן גדול ולא נשיא אלא אחד מבני העם וחטאו הוא שעבר על אחת ממצוות לא תעשה שבתורה בשגגה, שהיה סבור שהדבר מותר, ואח"כ נודע לו שהדבר שעשה הוא איסור שנאמר: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא את קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא" (ד' כ"ח).
קרבן שלמים:
את הקרבן הזה אין מביאים על שום חטא אלא מרצן ובנדבה ולכן נקרא שלמים שפירושו שלום שהוא משים שלום בין עולם של מעלה לעולם של מטה ("ויעלו עולות ושלמים לפני ה' " ש ופטים כ' כ"ו. מצודות דוד: שלמים לעשות שלום בינם לבין אביהם שבשמים). חז"ל אומרים שמכל הקרבנות אין קרבן חביב בעינ ה' כמו קרבן שלמים.
קרבן מנחה:
אם אדם רוצה להביא נדר או נדבה והוא עני ואין ידו משגת להביא אפילו עוף, הוא יכול להקיב מנחת סולת, ומנחה זו חביבה לפני ה' יותר מכל הקרבנות ומחשיבה לו התורה כאילו הקריב את כל הקרבנות כולם.
מנחת בכורים:
מנחת בכורים היא חובה ואחת ממצוות עשה ואינה כשאר מנחות שהן נדבה "ואם תקריב מנחת בכורים לה' " (ב' י"ד). רש"י: אם = כי. במנחת העומר הכתוב מדבר שהיא חובה , היינו, מן התבואה החדשה שמביאים ביום שני של פסח הנקראת "מנחת העומר".
יש להוסיף ולומר שגם קרבן אין בכוחו לכפר על החטאים שנעשו בזדון ואין עליהם כפרה אלא בדרך אחת ויחידה והיא הוידוי והתשובה על החטא והעוון שאדם עושה. ומה שהכתוב (א' ב' ) אומר: "אדם כי יקריב מכם קרבן", רוצה לומר שעיקר הקרבן מכם מאדם, עצמו, ממנו, מתוך תוכו ומלבו הנשבר והנדכא: "זבחי אלקיםרוח נשברה" (תהלים נ"א י"ט) זהו הקרבן הרצוי, כי הבהמה היא רק אמצעי שאתם מקריבים את "קרבנכם" ולא את "קרבני" כי קרבני הוא מכם מלבבם, מדמכם ומעצמותיכם.
"כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אישה לה' " (ב' י"א). לפי ספר החנוך וטעמי המצוות, הקרבנות האלה שצווה הקב"ה לקריב, באו כדי לשבור את לב האדם שייכנע ויחזור בתשובה, ואילו שני הדברים האלה, השאור והדבש הם ההיפך מזה, שכן טבע השאור לתפוח ולעלות מעלה כן הדבש אם שמים אותו על האש הו עולה למעלה. משום כך "לא תקטירו ממנו אישה לה' ".

דרשה לפרשת שמיני

בס"ד
דרשה לפרשת שמיני.

"ויהי ביום השמיני" – אור החיים הקדוש: צריך לדעת, מה טעם אומר ויהי, שהרי מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. ומקשה, הכתוב "ויהי ביום השמיני" ואומר, אותו היום היתה שמחה לפני הקב"ה כיום בריאת שמים וארץ! אלא כל מקום שכתוב ויהי בימי אינו אלא לשון צער כמו: "ויהי בימי אמרפל", "ויהי בימי אחשורוש".
ויהי ביום השמיני, שמיני למילואים הוא חודש ניסן. כי המשכן הוקם באחד בניסן ובשבעת ימי המילואים היה משה מקים את המשכן. ובכל יום סותרו (מפרקו) כדי להרגיל בו וללמוד. הרב אבן עזרא: ונתחנכו כבר אהרון ובניו לעבודה. רשב"ם: קרא משה לאהרון ולבניו ואמר לו: כך אמר לי הקב"ה למנות אותך כהן גדול, ואני שמח עמך בגדולתך כמו ששמחת בגדולתי שנאמר: "וראך ושמח בלבו" (שמות ד' י"ד).
חז"ל אומרים: שכל שבעת ימי המילואים היה משמש משה בכהונה גדולה ולא שרתה שכינה על -ידו, כי סבור שלו היא. ביום השמיני אמר לו הקב"ה: לא שלך היא אלא של אהרון אחיך כמו שנאמר: "ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרון ולבניו".
על הכתוב: "ולזקני ישראל" רש"י אומר: להשמיעם שעל פי הדבור אהרון נכנס ולא יאמרו מאליו נכנס. ועודכדי לגדלו בפניהם.
בקרבן הראשון שהביא אהרון הכהן, מדוע אומר הכתוב דוקא: "קח לך עגל בן בקר לחטאת" ולמה לא אמר לו "פר"? רש"י: להודיע שמכפר לו ה' על מעשה העגל שעשה ע"י עגל זה. ומה שבהמשך כתוב: "ואל בני ישראל תדבר לאמר" – אור החיים הקדוש אומר: מה שצוה משה לאהרון שידבר אל בני ישראל ולא צוה הוא בעצמו להם, לפי שרצה משה להראות לכל ישראל שאהרון נקי הוא מן חטא העגל. דאם לא כן, איך יצוה הוא להם "קח לך עגל בן בקר לחטאת? כלומר קשוט עצמך תחילה ואח"כ ואל בני ישראל תדבר לאמר, שיתקדשו (קחו שעיר עזים לחטאת) כי היום ה' נראה אליכם, להשרות שכינתו במעשה ידיכם. "להשרות שכינתו" – שפתי חכמים: כדכתיב ותצא אש ותאכל. רשב"ם: מבית קדש הקדשים דרך מזבח הזהב.

ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו:
קודם שיצאה אש מלפני ה', ויקחו בני אהרון איש מחתתו. דעת זקנים: (כי בשום מקום לא מצינו הקטרה ע"י המחתה) להקטיר קטורת על מזבח הזהב. ויתנו בהן אש זרה (הרב אבן עזרא: לא מהאש שיצאה, וזה טעם אש זרה) אשר לא צוה אותם (רמב"ן: משה לעשות כן. הרב אבן עזרא: שמדעתם עשו ולא בציווי להקטיר קטורת גם באש זרה. ספורנו: שהורו הלכה בפני משה).
על סיבת חטאם וחטאתם נאמרו הרבה טעמים והסברים. אור החייםהקדוש אומר: אולי אם היו לוקחים אש מעל המזבח, לא היה ה' מקפיד על הדבר כל כך או שהיה מקפיד באופן אחר. כלי יקר: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם". במהות חטא זה רבו הדעות. יש אומרים שנכנסו שתויי יין, ויש אומרים שהיו מחוסרי בגדים, דהיינו מעיל, ויש אומרים שלא נשאו נשים, ויש אומרים שלא היו להם ילדים, ויש אומרים שהורו הלכה בפני משה רבן, ויש אומרים שהיו מהלכים ואומרים: מתי ימותו שני הזקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הצבור, ויש אומרים שעוון העגל שעשה אהרון גרם להם. וכל הדעות הללו אע"פ שיש להן קצת סמך מפסוקים אחרים, הרי מקרא זה מכחיש כל הדעות ההן שנאמר: "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם". שפתי חכמים: מעצמם התנדבו בו ולא צוה אותם כמו שצוה את אהרון "קח לך עגל וכו'" . הרב אבן עזרא: שמדעתם עשו ולא בצווי להקטיר קטורת גם באש זרה.

ותצא אש מלפני ה'….וימותו:
רש"י: לא מתו בני אהרון אלא על-ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רשב"ם: כשיצאה האש ותאכל את השלמים של מזבח החיצון כשלקחו בני אהרון והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי, ותצא אש מלפני ה' להקטיר קטורת לפנים תחילה, ופגעה בבני אהרון שם ומתו ואח"כ יצאה משם ובאה אל מזבח החיצון ותאכל את העולה וימותו לפני ה'. אור החיים הקדוש: היה אהרון עומד ותוהה ואמר: אוי לי כך עבירה בידי וביד בני, נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו: אהרון אחי, מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש הבית הזה באדם גדול, והייתי סבור או בי או בך הבית מתקדש, עכשו נמצאו בניך גדולים ממני וממך.

וידום אהרון:
רש"י: קבל שכר על שתיקתו: ומה שכר קבל? שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת "שתויי יין". ספורנו: שהתנחם בקדוש ה' שנתקדש במותם. ושתיקת אהרון היתה מתוך צידוק הדין של הבורא וקבלת יסורים באהבה ובלבב שלם.

זאת החיה אשר תאכלו:
אברבנל אומר: איסור המאכלים שאסרה התורה, לא שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו, וחלילה לי מלהאמין כך, שאם כן ספר תורת ה' היה ספר קטן מספרי הרפואה, ואנחנו רואים שאומות העולם אוכלים שקצים ושאר בעלי חיים טמאים והם חזקים! אלא תורתנו הקדושה לא באה לרפא את הגוף ולדאוג לבריאותו אלא לבריאות הנפש. לכן אסרה את אותם המאכלים שהם מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה.

דרשה לפרשת אחרי מות

בס"ד
פרשת אחרי מות.

בחודש השביעי בעשור לחודש ועבודת כהן גדול בבית המקדש:
בתורה שבע"פ, הקדישו חז"ל מסכת שלמה "מסכת יומא" לענייני יום הכפורים. מקור המלה "יומא" הוא "אימה".
בתורה שבכתב, ענייני יום הכפורים קצרים הם: "והיתה לכם לחוקת עולם, בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו, האזרח והגר הגר בתוככם" (ט"ז כ"ט).
הרבה הלכות נאמרו בקשר לעבודתו של כהן גדול ביום הכפורים, והכנה גדולה היתה במקדש לקראת יום הכפורים, כי המעמד היה מאוד חשוב וקדוש. עבודה ויגיעה רבה היתה לראשי הסנהדרין כדי להכין את הכהנים לי: "בזאת יבוא אהרון אל הקודש" (תחת אהרון יעמוד מגזעו יעמוד לשרת לפניך ביום הסליחה).
שבעה ימים קודם יום הכפורים היו מפרישין את הכהן הגדול מביתו ללשכת הפלהדרין שהיתה לשכה בבית המקדש. עומדים זקני בית דין על רגליהם ואומרים: ראה לפני מי אתה נכנס לעבוד את העבודה.
סדר העבודה של יום הכפורים כפי שכתוב במחזורים: וערב יום הכפורים שחרית משביעין אותו במי ששיכן שמו בבית הזה שלא ישנה דבר מכל מה שאמרו לו שמא יש בלבו צד מינות. הוא פורש ובוכה על שחשדוהו והם פורשים ובוכים שחשדו למי שמעשיו סתומים. ואומרים לו: ראה לפני מי אתה נכנס למקום אש להבת שלהבת…ועל ידך תהיה סליחתנו…….
כי ביום הזה יכפר עליכם…לפני ה' טהרו:
כלי יקר: כי אין יו הכפורים מכפר כי אם לשבים. וקודם שיכפר עליהם ה', חייב כל אדם לטהר עצמו מכף רגל ועד ראש מכל טומאת עוון. זה שאמרה התורה: "לפני ה' תטהרו" בא להודיע שיום הכפורים מכפר רק על העבירות שבין אדם למקום. יומא משנה ט': עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר וזהכשאדם חוזר בתשובה ומתחרט על העבירות שעשה ומקבל עליו שלא לעשות אותן עוד. אבל עבירות שבין אדם לחברו אינו מכפר עד שירצה את חברו. כגון: אם הזיקו, ישלם לו בעד הנזק ויפייסהו עד שימחל לו. לפיכך מצוה על כל אדם לרצות את חברו בערב יום הכפורים כדי שיתרצה לו הקב"ה ביום הכפורים ויכפר לו על כל עוונותיו.
ועוד, שלש המלים "לפני ה' תטהרו", יש בהן דרישה לאדם להטהר לפני ה' ומשמעות דבר זה היא היא התשובה.

כמעשה ארץ מצרים….וכמעשה ארץ כנען:
רש"י: מגיד שמעשיהם של מצרים ושל הכנענים מקולקלים מכל האומות.
רמב"ן: המצרים שטופים בזימה בכל העריות.
כלי יקר: כמעשיהם לא תעשו, קל וחומר לשאר תועבות מצרים, כלומר אל תתנהגו במנהגי העם שמתוכו יצאתם.
וכמעשה ארץ כנען:
כלי יקר: דהיינו, הוא מאשים את ישראל על שמאסו בארץ הקדושה אשר היתה חביבה על האבות והמה מאסו בה עד אשר הוצרך הקב"ה להביאם שמה בעל כורחם, אל תעשו, אל תחזרו על העוון של "וימאסו בארץ חמדה (בני ישראל בקשו לישב ישיבה של קבע במצרים: "וישב ישראל בארץ מצרים…ויאחזו בה" בראשית מ"ז כ"ז) שנאלצתי להביא אתכם בעל כרחכם לארץ.
ולא תקיא הארץ אתכם:
רש"י: כי ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה. ועוד, חורבנה של הארץ נובע מכח קדושתה שאינה סובלת עוברי עבירה. "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה", כי עונשם של עוברי עבירה הוא שהארץ מרחיקה אותם ממנה, כי המדברים סרה בארץ או בורחים ממנה, לאמיתו של דבר הארץ שונאת אותם וזו היא ההקאה שעליה מדברת התורה.
הגויים כאשר קלקלו אורחותיהם, קצף ה' עליהם והכרית את כולם. אבל ישראל אם חס ושלום יחטאו, רק החוטאים ייכרתו אבל לא תקיא הארץ אותם כאשר קאה את הגויים.
ה' יחזירנו בתשובה שלמה וישלח לנו משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

בס"ד

דרשה לפרשת קדושים

בתחילת פרשת "קדושים" קוראים: "דבר אל כל עדת בני ישראל". מפרשי התורה מתלבטים בשאלה: במה נשתנתה פרשת "קדושים" שבה נאמר: "דבר אל כל עדת בני ישראל", מה שלא נאמר בפרשיות אחרות.
על שאלה זו, רש"י אומר: פרשה זו נאמרה ב"הקהל" מפני שרוב גופי תורה תלוין בה.
נשאלת השאלה: לאיזה מצוות מתכוון רש"י שהן גופי תורה?! (נדבר על כך בהמשך). אמנם בפרשה זו נאמרו יותר מחמשים מצוות, ולכל מצוה ומצוה יש חשיבות מיוחדת, אבל להגיד אותן דוקא ב"הקהל" לשם מה?!
חז"ל אומרים: משה רבנו ע"ה קוה שהנסים הגדולים שנעשו לבני ישראל בצאתם ממצרים, יאחדו את העם. אבל לדברי רש"י: כל החניות שבמדבר מלבד "ויחן שם ישראל" היו בתרעומת ובמחלוקת. משום כך, משה רבנו חושש ואומר: איך האנשים האלה שכל כך מסוכסכים ביניהם יכולים הם לבוא ולכבוש את הארץ, ואיך הם יבטיחו את עתיד האומה בארצם?!
אמר לו הקב"ה: משה, אתה צודק בדאגה שלך לעתיד האומה. למרות כל זאת, אין מקום לדאגה או ליאוש, כי יש לי מצוה אחת חשובה ומיוחדת במינה שהיא יכולה לפעול ולעשות גדולות בעם. ומשה רבנו שהיה תמה שאל: רבונו של עולם, איזו מצוה היא ובמה כוחה?!
אמר לו הקב"ה: מצות ואהבת לרעך כמוך זוהי מצוה שעל-ידה אפשר לפעול גדולות ולגרש את שטן השנאה והמחלוקת מבין העם. ואם תצליח להחדיר את המצוה הזאת ללבבות של בני ישראל אז תהיה תקוה ועתיד טוב לאומה.

מצוה זו של אהבת ישראל היא לעצמה מגופי התורה ונאמרה ב"הקהל", ז"א בתוך הצבור (שכל עדת בני ישראל יחד והנשים והטף כולם שמעו ביחד) , כי הקב"ה אינו אוהב את הבדידות והפרישות מן הבריות, אלא רצונו בסוג אחר, דהיינו, ב"קדושים תהיו" כי קדוש אני. קדושת החיים מתוך דבקות באלקים חיים ובקיום המצוה הזאת,"ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך (תהלים כ' ג').
הוא רוצה פרישה דוגמת אברהם אבינו ע"ה שהיה קדוש על בני דורו ועם זאת היה מעורב אתם ומקרבן לתורה כמו שהכתוב אומר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י"ב ה').
הקב"ה רוצה שיהא אדם אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (אבות א') ולקיים את מצות ואהבת לרעך כמוך שהיא כדברי ר' עקיבא כלל גדול בתורה וצריכה לחדור עמוק ללבם של בני ישראל. אשריהם של אלה שייקיימו את המצוה הזאת בלבב שלם.

אמור

במחציתה הראשונה של פרשת "אמור" מדובר על הדינים המיוחדים לכהנים: "אמור אל הכהנים.."(א' א') ובמחציתה השניה על: שבת, ראש השנה, שלש רגלים (אע"פ שכבר הם נזכרו בפרשת משפטים, כי תשא ואחרי מות), הקרבת וספירת העומר, ובסוף מדובר על "ויצא בן-אשה ישראלית …".

על אמירה כפולה: "אמור" "ואמרת" (תחזור ותאמר להם) שבהתחלת הפרשה, רש"י אומר: אמור ואמרת, להזהיר גדולים על קטנים.

מושג "גדולים" זהו מושג רחב ומקיף: מנהיג, מדריך, מורה , מחנך …. כלומר האנשים הגדולים שבדור, על דברים קטנים כלומר לעבירות קלות שאדם לא נותן דעתו עליהם.

הרב אבן עזרא אומר: אחרי שהזהיר את ישראל: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני" (כ' כ"ו) ובני אהרון בכללם להיותם קדושים, הזהיר את בני אהרן שהם חייבים להשמר מדברים אחרים בעבור שהם משרתי ה', במלים אחרות שיהיו מצוינים במידות טובות, צניעות ו……

ונקדשתי בתוך בני ישראל (כ"ב ל"ב)
רש"י: מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד, ת"ל בתוך בני ישראל וכשהוא מוסר עצמו על מנת למות – כלומר מפסוק זה לומדים על מסירות נפש, על קדוש ה'.

מועדי ה'
אור החיים הקדוש: מועדי ה' הם בזמן שיקראו אותם ישראל
בפרשה, שלש פעמים מופיע "מועדי ה'".
1. מועדי ה' אשר תקראו אתם (בכתב חסר) כ"ג ב'.
2. אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדים (כ"ו, ד')
3. אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם (ב"ג ל"ז)
התיבה אתם, היא חסירה, ז"א אין ו"ו בין אלף ותי"ו וכאילו נאמר אתם באלף בפת"ח ותי"ו בסגול.

הכוונה היא שהמועדים שאתם קובעים, הם מועדים כהלכה ואני מסכים לדעתכם שנקבע על ידי בית דין ושמירתם הן מצוות עשה שבתורה.
שבת לא נחשבת בין המועדים כי שבת נקדשה על ידי ה' משבת-בראשית.
ששת ימים תיעשה מלאכה (כ"ג, ג')
רש"י: מה ענין שבת אצל מועדות, ללמדך שכל המחלל את המועדות, מעלין עליו כאילו חילל את השבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות , כי קדושתם של המועדים שווה עם קדושת השבת.

בחקתי

"אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו"
רש"י: הוו עמלים בתורה ע"מ לשמור ולקיים. אם בחקותי תלכו ולא בחוקות הגויים.
שפתי חכמים: מדכתיב תלכו ולא כתוב תלמדו, בא ללמדך שתלכו אחרי מדרש חכמים.

מדברי אור החיים הקדוש שפירש את הפסוק בארבעים ושניים פירושים, נביא כאן רק שלשה מהם:
א) ללמוד לעצמו ב) ללמד לאחרים ג) לעסוק בתורה אפילו בהליכתו על דרך אומרו: "ובלכתך בדרך", בכל דרכיך דעהו".

בפרשה אנחנו קוראים על חמישה סוגים של ברכה:
1) "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (כ"ו ד').
בעתם: רש"י: היינו בלילי שבתות שאז אין הבריות נמצאים ברחובות ובדרכים מפני שאסור לעשות מלאכה.
שפתי חכמים: מדכתיב גשמיכם ולא כתוב גשם, משמע גשם שלכם, רצה לומר גשם שצריכים לו. רמב"ן: הקדים דבר הגשמים כי בבואם בעתם, יהיה האור זך וטוב וזה יהיה סיבת בריאות לגופים ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו.

2) "ונתתי שלום בארץ" (כ"ו ו') רש"י: מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. רמב"ן: שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש ברעהו. (במלים אחרות שלא יהיה בכם פירוד לבבות).

3) "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (כ"ו ז').
ברכה זו מבטיחה קודם כל, רדיפת האויב, ועל מה שהכתוב אומר: ונפלו לפניכם לחרב ולא כתוב והפלתם אותם, יוצא כך שתמצאו אותם כבר הרוגים זה ביד זה.

שפתי חכמים: כי דרך הבורחים כשמכים אותם בחרב, מכים אותם מאחוריהם והם נופלים על פניהם. ספורנו: חוץ לגבולם (אולי רוצה להגיד כי תצא על אדמת האויב למלחמה, ונתנו ה' אלקיך בידך).

4) "ופניתי אליכם והפריתי אתכם" (כ"ו ז').
אבן עזרא: להרבות עושרכם ולהפרות ולהרבות אתכם בבנים ובבנות.

5) "ונתתי משכני בתוככם" (כ"ו י')
ספורנו: תשרה שכינתי בתוככם בכל מקום שתהיו.
יש לציין ולומר כל זה יתקיים אם עם ישראל יקיים את התורה בכללותה כמו שהכתוב אומר: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" כי על ידי שמירת המצוות, תתרבה שפעת הארץ ולא רק זה אלא "וישבתם לבטח בארצכם".

ספר במדבר:

במדבר
שמו של חומש "ויקרא" הוא "תורת הכהנים" וחומש במדבר נקרא "חומש הפקודים", אשר בו קוראים את המפקד שנערך על ידי משה ואהרון ועל המאורעות בתקופת המדבר.

בפרשת "שמות" על הכתוב:" ואלה שמות בני ישראל…", רש"י אומר: אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם , חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן. וכאן בפרשתנו שהכתוב אומר: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל…" גם כאן רש"י אומר: מתוך חיבתן לפניו מונה אותם.

חיבתן , כדי להודיע את חסדו של ה' יתברך שבמתי מעט, בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלקיך ככוכבי השמים לרוב (הגדה של פסח).
רשב"ם: לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה. במובן אחר, שישראל כבר היו מוכנים להכנס לארץ ולהלחם עם מלכי האמורי ומשה ואהרון צריכים היו לדעת את מספר אנשי הצבא: מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא…. לצבאותם (א' ג ).

"ויהיו כל פקודי בני ישראל….מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים" (א' מ"ה מ"ו) "והלויים לא התפקדו בתוכם (א' מ"ז).

אהל מועד ומשרתיו
"ואתה הפקד את הלויים מסביב למשכן יחנו" (א' נ').

דן אשר נפתלי

בני מררי
________
יהודה משה | אהל מועד | בני גרשון אפרים
יששכר אהרון | | מנשה
זבולון בני אהרון |________| בנימין

בני קהת

ראובן שמעון גד

אהל מועד נמצא בתוך מחנה הלווים (משה, אהרון ובניו, בני קהת, בני גרשון ובני מררי)
ומחנה הלויים בתוך מחנה ישראל: מחנה שכינה, מחנה לויה, מחנה ישראל.

2

"ואתה הפקד את הלויים…" בנסוע המשכן יורידו אותו הלויים ובחנות המשכן יקימו אותו הלויים (א' נ' נ"א). ז"א אך ורק הלויים ולשום זר לא היה רשות לקרב ולעשות מהעבודות המיוחדות ללויים.

על כך שעל בני ישראל הכתוב אומר: "מנגד סביב לאהל מועד יחנו (ב' ב') ובספר "יהושע" מוסיף ואומר: אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה (ג' ד') רש"י: כדי שתהיו יכולים לילך ולהתפלל לפניו בשבת.

סדרי הנסיעה

בהתחלה היו נוסעים שלשת השבטים שהיו במזרח, אחריהם שלשה אלה שהיו חונים בדרום "ונסע אהל מועד, מחנה הלויים בתוך המחנות (ב' י"ז) אחרי אהל מועד, אלה שבמערב ואחריהם השבטים שבצפון.

יוצא מכך שהארון היה נוסע אחרי ששה הראשונים ולפני ששה האחרונים (בתוך המחנות) ומחנה דן שמספרם (אחרי שבט יהודה) היה יותר גדול משאר השבטים (62,700) היה המאסף לכל המחנות.
מעניין שהנשיא בכל ארבע הרוחות, שמו מסתיים באל = מזרח נתנאל, שלומיאל – דרום, מערב, גמליאל, פגעיאל – צפון.

ואלה תולדות אהרן ומשה
חז"ל אומרים הרי משה רע"ה היה רבן של כל בני ישראל וכולם היו בניו ותלמידיו. רש"י מסביר ואומר: ואינו מזכיר אלא בני אהרון , לפי שלימדן תורה. שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו ואיך? שהוא הגורם להביאו לחיי עולם הבא – ישנם ששואלים ולמה את בניו לא לימד תורה? אלא החתם סופר אומר, בני אהרן באו מעצמם ללמוד תורה אבל בניו של משה לא באו מעצמם ועל כך הכתוב אומר: "והיה כל מבקש ה', יצא אל המחנה". (שמות ל"ג ז').
על הכתוב "ביום דבר ה' את משה" לימדן מה שלמד מפי הנבואה.

נשא

פרשת "נשא" היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה (קע"ו פסוקים ואחריה פרשת "פנחס" עם 168 פסוקים) ובה מוזכרים דיני העבודה והקרבנות, הרחקת המצורעים ממחנה ישראל , סוטה, נזירות ומצוות ברכת-כהנים.
אריכותה לא באה בגלל פרשת "הנשיאים" והקרבנות של כל נשיא משנים-עשה שבטי בני ישראל השווים ואם דרכה של תורה היא קצרה כלומר אין בה מלים מיותרות והקרבנות הן אותן קרבנות שכל נשיא הביא, אז מדוע הדברים חוזרים על עצמם שתים-עשרה פעם?!
התשובה על כך (בין השאר) שמעתי מפי הגאון הרב יהודה עדס שליט"א ראש ישיבת "קול יעקב" בירושלים באמרו: כל אחד מהנשיאים, הקריב את קרבנו בכוונות פנימיות ומיוחדות משלו ובהתעוררות עצמית.

ברכת כהנים
מתוך כל עבודות הכהונה אותן חייבים לבצע, נותרה העבודה היחידה שהיא "הברכה המשולשת בתורה" על שם שלשת הפסוקים שה' מצווה למשה: דבר אל אהרון ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם: "יברכך ה' וישמרך" "יאר ה' פניו אליך ויחונך" "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".
מה שנאמר: "יברכך ה' וישמרך" ((ו' כ"ד) הכתוב בא ללמדנו שאין ברכה אלא זו הבאה אך ורק מאת ה' יתברך ולא בכח של מישהו אחר.
אהרון הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום" ואת התכונה הטובה הזאת, הוא הנחיל לבניו ומה שהכתוב אומר: "כה תברכו את בני ישראל", כלומר שיהיו כמותכם אוהבי שלום ורודפי שלום.

באהבה
"לברך את עמו ישראל באהבה" שתאהב אותם בשעה שאתה בא לברכם, היינו בכוונה ובעין טובה. רש"י: הכהנים מקבלים את מתנות הכהונה מהצבור ולכן ברכתם ודאי היא בטוב-עין. כלי יקר: הכהן המברך את ישראל, אני מברכו תחלה כדי לעשות את הכהן כלי מלא וגדוש ויוריק מכלי מלא, ברכת ה' על ישראל.
אם הכהן אומר: לברך את ישראל באהבה, אז מדוע הברכות נאמרות בלשון יחיד: יברכך …וישמרך.. ו… ?! אלא, כל ישראל גוף אחד הם וחייבים לאהוב זה את זה.

הכתוב אומר: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". אם כן איזה צורך יש בברכת כהנים"? אלא אתם לא תברכו מברכת פיכם אלא אלי תתפללו שאני אברכם: "יברכך ה' "ואני אשמע מה שתאמרו כך ואברך את ישראל.

2

על הכתוב: "ויהי ביום כלות משה" (ז' א') רש"י אומר: הרי בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו. המדרש אומר כאשר נגמרה מלאכת המשכן, והיו מעמידים אותו, היה נופל , אמר הקב"ה למשה כדי שידעו כל ישראל שאם על ידך אינו עומד, שוב אינו עומד לעולם, עסוק בידיך והוא עומד מאליו ואני כותב עליך שאתה הקימותו : "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית….הוקם המשכן (שמות מ' י"ז) ומי העמידו?! משה רבנו שנא': "ויקם משה את המשכן (מ' י"ח).

קח מאיתם
על הבאת הקרבנות של הנשיאים שמשה לא קבל מהם והכתוב (ז' ה') אומר: "קח מאיתם" רש"י: מה ראו הנשיאים להתנדב כאן מה שבתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחלה? אלא כך אמרו הנשיאים: יתנדב צבור מה שיתנדב ומה שמחסרין, אנחנו משלימים: כיון שראו שהשלימו את הכל (שנא': והמלאכה היתה דיים") אמרו מה לנו לעשות, הביאו את אבני השהם והמלואים לאפוד ולחשן , לכן התנדבו כאן תחלה.

לא להתגאות

אצל כל הנשיאים הכתוב מביא את תוארם: ביום השני…נשיא יששכר.. ביום שלישי נשיא לבני זבולון וכן תאר נשיא אצל כולם, מה שלא כן אצל נחשון המקריב הראשון שלא נזכר תוארו (נשיא)ולמה?! כדי שלא יחשוב שהוא הראשון וקרבנו יותר חשוב משאר הקרבנות של הנשיאים.
לא רק זה , אלא שגם אצל כולם כתוב קרבנו ואילו אצל נחשון (שהוא הראשון) כתוב וקרבנו ו' זה רומז שהוא לא יחשוב שהוא הראשון שמביא קרבן אלא היו שהקריבו קרבן לפניו.

דרשה לפרשת בהעלותך
תלונתם הראשונה של העם המתאוננים (לדברי רש"י אין העם אלא רשעים ואין מתאוננים אלא אלה שהעלילו עלילה על רקע יסורי הדרך), היא בכך שהם אומרים: אוי לנו, זה שלשה ימים שלא נחנו מעינויי הדרך. (רש"י).
הם לא רצו להבין ולדעת שארץ ישראל, התורה ועוה"ב, נקנים ביסורים. ובמקום לקבל את יסורי הדרך באהבה, מתאוננים ומקניטים את ה'. והיות והם לא קבלו את טורח הדרך באצון, אז "ויחר אפו" (רש"י: אני הייתי מתכוון לטובתכם שתכנסו לארץ מיד) וכתוצאה מחרון אף, נתארכה להם הדרך.
ישנם מפרשים האומרים שתלונתם היתה לא רק על טרחת הדרך אלא על עצם הכניסה לארץ.
הם נרתעו מהמלחמות הצפויות להם (פן ינחם העם בראותם מלחמה שמות י"ג י"ז) ולא האמינו כי יהיה בכוחם לכבוש את הארץ. ועל חטאם זה "ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה (י"א א'). ועל כך החכמים שואלים: מי הם המכונים בשם זה "קצה"?. יש אומרים שהכוונה היא "מוקצין שבהם" היינו הערב-רב. ויש אומרים ב"קצינים שבהם ובגדולים", כי הקצינים והגדולים הם היו אלה שנרתעו (ברגע האחרון) מלבוא לארץ ("ויאמרו איש אל אחיו ניתנה ראש ונשובה מצרימה (י"ג י"ד).
תלונה שניה:
"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקשואים ואת…..ואת…." (רש"י: אם תבן לא היו נותנים להם חינם, דגים היו נותנים להם חינם?! ומה חינם, חינם במצוות).
המתלוננים האלה זוכרים רק את הדגה אשר (כדבריהם) אכלו במצרים חינם, אבל את בניהם אשר שקעו (המצרים) בבנינים, הם שכחו אותם. וגם המן אשר בשלו בפרור וטעמו היה כטעם לשד השמן המן הזה כבר הוא בלתי נסבל בשבילם והם אומרים: נפשנו יבשה אין כל, בלתי המן לעינינו". ובמה שהם אומרים: "את הדגה אשר "נאכל במצרים (לשון עתיד), כוונתם היא לחזור למצרים כדי לאכול שם את הדגה בחינם. ובאמרם "מי יאכילנו בשר" גם שם במדבר לא חסר היה להם בשר שהרי הכתוב אומר: (שמות י"ב ל"ח): "וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאוד". ואם נגיד שאכלו אותם במדבר, הרי בכניסתם לארץ נאמר(במדבר ל"ב ב'): "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד", מה שמוכיח שהבשר לא היה חסר להם אלא חזרה למצרים היתה חסרה להם, כי במצרים לכל הפחות אכלו קשואים….בצלים ושומים. אבל כאן אין להם כל אלה. "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי המן לעינינו". ומה שהכתוב אומר: "והמן כזרע גד הוא ואעמו כטעם לשד השמן" ז"א שאפשר היה לאפות אותו או לעשות ממנו כל מיני מטעמים טעימים. אבל הם רצו דוקא את אותם הטעמים שאין במן וכל זה כדי להקניט את ה'.
הם מתחילים את טענותיהם בבשר ומסיימים בבצל ושומים, ועל כך רש"י מביא את דברי ר' שמעון האומר: מפני מה המן היה משתנה לכל דבר חוץ מאלה? מפני שהם קשים למניקות.
בזה שהם מתחילים את טענותיהם בבשר ועוברים להתגעגע לדגה, על כך חז"ל אומרים שמשמעות הדברים היא תאווה לפריצות. אותו דבר גם על הכתוב: "העם בוכה למשפחותיו", הם התלוננו על איסור עריות של קרובים שהיו מותרים להם עד מתן תורה, ועל כך הכתוב אומר: "ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע", כי הוא ורק הוא יודע את מחשבות וצפונות הלב שמאחרי דרישתם. מגמתם היתה להפטר מהגבלות ולחזור לטומאת מצרים.על כך הכתוב אומר(ויקרא י"ח כ"ז): "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ".
על הכתוב: "ובעיני משה רע", כי הוא (משה) חשב שעל הבשר ועל ריב המשפחה הם מתלוננים.
ענין הבשר:
על כך שמשה רבנו אומר: "מאין לי בשר לתת להם, הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם" (י"א כ"ב) הכוונה של משה באומרו "ומצא להם" היא אפילו תתן להם את כל אלה (האם יגידו זה מספיק? לא ולא) אלא עוד תהיינה להם תלונות ועוד תלונות.
אלדד ומידד:
בקשר לאלדד ומידד המתנבאים במחנה ש"ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר: אדני משה כלאם", שמשה עונה לו ואומר: "המקנא אתה לי" (אור החיים הקדוש: המקנא אתה בשביל כבודי שלא רצו האנשים לבוא לקבל לקבל הנבואה ממני (וישארו במחנה), מי יתן כל עם ה' נביאים ולא יהיו מקבלים הנבואה ממני אלא מה') "ומי יתן כל העם נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". יהי רצון שהדברים האלה יתקיימו בכל עם ישראל אמן.

בס"ד

בהעלתך

בפרשת השבוע "בהעלתך" לומדים על עשיית המנורה והדלקתה.
למעשה, המנורה היתה אחת משלשת כלי המשכן הידועים שהם שלחן, מנורה ומזבח.

בתורתנו הקדושה, הן בפרשה זו והן בפרשת תצוה ובפרשת אמור, אנחנו רואים הרבה מקום והרבה עניין בקשר למנורה.

על מה שהמדרש אומר שמשה רע"ה התקשה בעשיית המנורה, הדבר תמוה, תמוה מאוד וקשה להבין את הדברים, ומדוע ?! כי אותו משה רע"ה שהגיע לדרגה עילאית של חכמה ומחשבה, האם יכול להיות שהוא לא יבין או לא יתפוש את מתכונתה של המנורה?!
לסוגיה זו יש רעיון נשגב והוא שהמנורה מלבד מצוות הדלקתה: בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, היא מסמלת גם את העצמאות ואת החרות. כלומר: המנורה ניתנה לעם ישראל כדי לסמל לעולם שאנחנו עם עצמאי, וכל זמן שהמנורה דולקת, אם זה במשכן ואם זה בבית המקדש, היא הוכחה שמלכותנו היא מלכות וחרותנו היא חרות. וכאשר כבתה המנורה, זה היה סימן שעצמאותנו נשללה מאיתנו.

ראיה והוכחה לכך, ראינו כאשר החשמונאים ניצחו את היוונים והמתיוונים, הדבר הראשון והפעולה הראשונה שלהם היתה להדליק את המנורה, וכל זה כדי לפרסם בעולם ששוב זכינו למלכות , חרות ועצמאות, ומה שאצל המנורה הכתוב אומר להעלות ולא כתוב להדליק, ז"א שזאת לא רק הדלקה, אלא עליה, עליה רוחנית ונפשית.

על כך שעל המנורה נאמר: "יערוך אותו אהרון ובניו", צווי זה אינו מצטמצם רק בהדלקת הנרות הפיזית של המנורה, אלא גם בהפצת אור אל תוך בתי בני ישראל: איזה אור? אור התורה, כן אור התורה יאיר בבית.

בס"ד

דרשה לפרשת שלח לך

אע"פ שפרשה זו נקראת גם "פרשת המרגלים", עם כל זה, בכל הפרשה כולה לא רואים את המלים: רגול,לרגל,מרגל, אלא רואים בה 12 פעמים את המלים: ויתורו, לתור, מתור, תרו, ותרתם, אולי כמספר 12 הנשיאים שנשלחו.
כידוע, ההבדל בין לרגל ללתור הוא: לרגל הולכים לראות את הדברים והעניינים כדי לדעת איך להתכונן ובמה להתמודד אתם. מה שאין כן לתור, שהולכים לראות את הדברים הטובים (לתור בא מהשורש לתאר).
הפרשה הזאת, היא הפרשה שקבעה את גורלו של דור המדבר. ישנם הסוברים שחטא המרגלים היה אפילו יותר חמור מחטא העגל.
קשה לדעת מדוע המרגלים לא רצו לבוא לא"י ולמה הם הוציאו את דיבת הארץ בצורה כה בזויה? על המלים: "וילכו ובואו" המפרשים אומרים: הליכתם היתה כדי למצוא עילה שלא להיכנס לארץ.
נשיאי ישראל חישבו את חשבונם הם ולא את חשבון האומה. הם ידעו שבהכנסם לא"י, יהיה צורך בריכוז הכוחות בידי המלך כמו שהכתוב אומר: שום תשים עליך מלך (דברים י"ז ט"ו). והמלך הוא שירכז את כל העם על שבטיו. ואם כך, מעמדם הצבורי של הנשיאים יתערער. וכדי למנוע זאת, המרגלים לא נמנעו מלבגוד באינטרס העם , וכל זה כדי שהם ישארו בתפקידם כ"נשיאים" על העדה. כן, כן בוגדים באינטרס העם כדי להשאר צמודים לכסאותיהם.
הם רצו שהעם יחזור בחזרה למצרים כמו שאמרו: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". הכתב סופר שואל למה המרגלים מצאו לנכון להדגיש: "וגם זבת חלב ודבש היא", בו בזמן שרצו להוציא את דיבת הארץ רעה? והוא עונה: כך היא דרכם של מספרי לשון הרע, הם פותחים בטובה ומשלימים ברעה. הוא מוסיף ואומר שבשעת המלחמה היו מטילים מצור על המדינה עד שהיו מרעיבים אותה זמן ממושך כדי שהתושבים יאלצו להכנע לאויב. ואת זה אנחנו צריכים לדעת, שע"י המצור אין כל אפשרות לכבוש את הארץ הזאת. ולמה?! כי הארץ הזאת היא "ארץ זבת חלב ודבש" ומשום כך אין כל אפשרות להרעיב את תושביה שהם יכנעו, ונוסף על כך, הם אמרו "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם" (י"ג י"ח). התושבים הם כל כך חזקים שאי אפשר להכניע אותם ולכובשם.
עוד אמרו: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא", ורש"י במקום אומר: בכל מקום שעברנו מצאנום קוברים מתים. והם לא ידעו שהקב"ה עשה את כל זה לטובה כדי שאנשי הארץ יהיו טרודים באבלם ולא יתנו לב לישראל הבאים.
ואיך היה הענין? הדבר היה כך: להם היה מנהג והוא, כאשר מישהו אצלם היה מת, לא היו קוברים אותו אפילו שניים שלושה….עשרים חמשים, עד שימות איזה שר או גביר, ורק באותו יום לכבוד השר או הגביר היו קוברים את כל המתים. וכמו שאמרנו טרודים באבלם ולא יתנו לב למרגלים.
ועוד כתוב: "והימים ימי בכורי ענבים". אנשים היו עובדים בשדות ובכרמים וקל היה למרגלים להסתובב בערים ולרגל אותן באין מפריע. עוד אמרו: "עמלק יושב בארץ הנגב", באומרם כך, מזכירים את "ויבוא עמלק וילחם.." (שמות י"ז ח'), והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר והכנעני על הים ועל הירדן.
כל אחד מהשכנים האלה רוצה לכבוש את הארץ הפוריה הזאת. ואם עד היום לא עשו את זה, סימן כי "עז העם היושב בה". ואם כך, אין לנו כל אפשרות לבוא ולכבוש אותה.
יש להדגיש ולומר: המרגלים התחילו את הספור בדברי שבח: "ארץ זבת חלב ודבש" וסיימו ב: "אפס כי עז העם ו….." ובדרך הטבע, השומע מושפע תמיד מהדברים האחרונים שבספור. וכתוצאה מדברי המרגלים "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא ו…… הלא טוב לנו שוב מצרימה?!
לא רק שהם לא רצו לבוא לא"י אלא שמצב דומה היה בימי עזרא שהעם בכללו לא עלה לא"י כי בבבל היו יושבים בשלוה.

ישיבת ארץ ישראל:
על ישיבת א"י צריכים להתייחס בתשוקה. אנחנו זוכרים את המעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים ללמוד תורה אצל רבי יהודה בן בתירה. הגיעו לצידון וזכרו את א"י, זקפו את עיניהם וזלגו דמעות. חזרו ובאו למקומם ואמרו: ישיבת א"י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וזה היה בתקופה שהיו נרדפים ע"י שלטון העוין ולא היה באפשרותם ללמוד בה תורה, עם כל זה לא עזבו אותה אפילו ללכת ללמוד תורה.
ועוד מסופר בגמרא: בזמן שרבי חנניה הגדול עלה מבבל לא"י (באותם הימים לא היו כלי רכב או מטוסים) ורצה לדעת אם נכנס כבר לא"י או לא? היה שוקל את האבנים. אם מצאן קלות, היה אומר עדיין לא נכנסתי לא"י. וכאשר שקלן ומצאן כבדות, היה מנשק אותן ואומר: כבר נכנסתי לא"י. כן, כן כי אבניה של א"י כבדות הן גמו שהכתוב אומר: "אבניה אבני ברזל ומהרריה תחצוב נחושת" (דברים ח' ט').
ההרים, הגבעות, העמקים, האדמה, החול, החצץ, האבן, העפר, ו…. של א"י יפים הם, יפים עד מאד, והקב"ה אוהב את א"י יותר מכל הארצות. מה שהכתוב אומר: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א י"ב). וכלפינו להבדיל, ב"ה מתקיים בכל אחד ואחד מאיתנו דברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהלים ק"ב ט"ו). כן את עפרה יחוננו.
ועל מה שדברנו על חטא המרגלים, חז"ל אומרים: חטא המרגלים יתוקן אך ורק ע"י אהבת עם ישראל וארץ ישראל. ואם בכך נתקן את חטא המרגלים, אז הגאולה בא תבוא. יהי רצון במהרה בימינו אמן.

בס"ד

דרשה לפרשת קורח

לדברי המפרשים, קורח היה לא רק עשיר גדול אלא מטועני הארון, פקח ובעל מעמד מכובד בין העם.
הרב אבן עזרא ע"ה אומר: הסיבה העיקרית של המריבה והמרידה של קורח ועדתו היתה, על החלפתם של הבכורים והעברת עבודתם ללויים.
קורח ועדתו חשבו וחשדו שמשה עשה את כל זה כדי להעניק גדולה לאחיו למשפחת עמרם.
למרד זה הצטרפו גם דתן ואבירם מבני ראובן שעוד בהיותם במצרים היו מוכרים בתור מתנגדי משה ומעשיו. הם חשבו שמשה עשה את כל זה מדעתו, כלומר להעביר את העבודה מאביהם ראובן הבכור ליוסף ולתת משרה חשובה ליהושע משרתו שהוא מזרעו של יוסף.
בתשובה לטענתם של אלה משה אמר להם: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל הדברים האלה כי לא מלבי" ("קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל" דברים ג' מ"ה, דהיינו, להעמיד את הלויים במקומם של הבכורים. ועל כך אומר הכלי יקר: לעשות כל המנויים כד שכל העם איש על מקומו יבוא בשלום.
ישנם שסוברים ואומרים שסיבת המריבה היתה בכך שקורח רגז לא רק על חלוקתן של המלכות והכהונה לשני בני עמרם אלא גם על העברת הנשיאות לאליצפן בן עוזיאל הבן הקטן שבאחים.
קורח טוען ואומר שאת המשרות צריכים לחלק בין האחים שווה בשווה. המלכות לבן הגדול של עמרם והוא אהרון והכהונה מגיעה לי שאני בן יצהר הבן השני לעמרם. אבל משה מינה לנשיא את אליצפן בן עוזיאל שהוא הקטן שבאחים. (רש"י אומר: נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמשה מינהו לנשיא על בני קהת על פי הדיבור. אומר קורח: אחי אבא ארבעה היו (ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול. מי ראוי לקחת את השניה? לא אני? שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? ומשה מינה לנשיא את בן אחיו הקטן מכולם. הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. ואילו אצל דתן ואבירם, טענתם היתה על משה ועל מעשיו. הם אמרו: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר ט"ז י"ג). ולא רק זה אלא גם אומרים: "מדוע תתנשאו על קהל ה'"?. ואת זה הם אומרים על מי שהתורה (במדבר י"ב י"ג) מעידה עליו ואומרת: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
משה רבנו שומע את כל זה והפסוק אומר: "וישמע משה ויפול על פניו". כן, ויפול על פניו. רמב"ן אומר: לא כתוב "ויפלו" אלא "ויפול", כי אהרון בקדושתו לא ענה דבר על המחלוקת הזו. ועוד כמו שאמרנו למעלה, דתן ואבירם קראו לארץ מצרים ארץ זבת חלב ודבש. ולמה זה? יש אומרים שהם לא רצו לבוא לארץ שהיא לא כארץ מצרים. כי בכל דבר ודבר יש הגבלות: בשעת קצירה, פאה, לקט ושכחה, ולהפריש תרומות ומעשרות וכו' וכו'. ובקשר לדברים האלה, יש מדרש על אשה אלמנה עלובה ומסכנה וכו'. ובטענות כאלה וכאלה הם אמרו: לא נעלה.
ומשה רבנו שידע שכוונתם העיקרית היא כלפי מעלה, לא היתה לפניו ברירה אחרת אלא לומר: "אם כמות כל האדם ימותון אלה (כלומר במיתה טבעית) לא ה' שלחני". אור החיים הקדוש אומר: נתכוון לומר שאפילו במיתת האומות שהיא מנוולת. הכלי יקר אומר: שלא ימותו כדרך כל העולם.
את הדברים האלה משה לא אמר לכבוד עצמו אלא כאשר ראה שהמאבק הוא כלפי מעלה הוא אומר: "כי ניאצו האנשים האלה את ה' " (ט"ז ל'). ז"א שמגמתם היא לסתור את התורה. ועל כך הכלי יקר אומר: היות ואח"כ קורח ועדתו אומרים: "משה אמת ותורתו אמת שמע מינה שכפרו גם בתורתו.
עם כל זה, לדברי רמב"ן, משה רבנו בחכמתו, כדי לפייס את קורח, אמר: די לו בכבוד שבטו "רב לכם בני לוי", ז"א גם אתם נטלתם גדולה: "ויקרב אותך ואת אחיך בני לוי". רש"י אומר: לשיר על הדוכן. וכאשר דתן ואבירם שמעו את דברי משה שהיו לפייס את קורח, הם הלכו לבתיהם, כפי שהפסוק אומר: "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם". ולמה? לדברי רש"י: שאין מחזיקים במחלוקת. שהיה משה מחזר אחריהם להשלים בדברי שלום. והם אומרים: לא נעלה.
כאשר משה שמע את זה, ויחר למשה מאוד. וכאשר ה' אומר: "הבדלו מתוך העדה הזאת…" עם כל זה משה הענו הלך ברגליו אל דתן ואבירם "וילכו אחריו זקני ישראל" (ט"ו כ"ה).
אבל דתן ואבירם לא רצו לצאת מאהליהם. וכאשר משה ראה כך, אמר לעצמו: עד כאן עשיתי את שלי ורק אז אמר אל העדה: "סורו נא מעל אהלי הרשעים האלה". והסוף כבר ידוע. וכדברי פרקי אבות ד' כ"א: הקנאה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.
אשרי מי שלא מחזיק במחלוקת אפילו אם הצד השני שכנגד לא רוצה בזה אלא כדברי אבות א': יהיה אוהב שלום, רודף שלום ואוהב את הבריות.

בס"ד

דרשה לפרשת בלק

"וירא בלק בן צפור… מלך מואב" – רש"י: לא היה ראוי למלכות ומנסיכי מדין היה. וכיון שמת סיחון, מנוהו עליהם לצורך שעה.
בלק היה מהשונאים המובהקים של ישראל והזהיר את עמו מפני הסכנה הנשקפת מהתקרבות בני ישראל לגבול מואב: "עתה ילחכו הקהל …".
בלעם שהיה המנהיג הרוחני והנביא של הגוים, הוזמן ע"י בלק לבוא ולקלל את עם ישראל. עליו, על בלעם אומרים חז"ל שהוא עוד בהיותו במצרים, היה אישיות מוכרת בשנאתו את עם ישראל. הוא היה אחד משלשת היועצים של פרעה (בלעם, איוב ויתרו) שאמרו: "הבה נתחכמה לו" לבל יוכל עבד לברוח ממצרים.
המפרשים אומרים, אע"פ שהיה איש מזיק, אם בקסם ואם בעין הרע וכוחו היה בפיו או בעיניו לחבל ולהזיק, עם כל זה לא היה יכול להחליט דבר בלי קשר עם מקור הקדושה ("והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי – כ"ב ד'. הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר – כ"ב ל"ח). למרות זאת היה מנסה לבצע את זממו ומחשבתו הרעה בנגוד לרצון ה'. אולם כוחו עד כדי כך הלך ונחלש מה שבלק אומר לו: "ברח לך אל מקומך". דמותו מופיעה גם כנביא: "נאום שומע אמרי אל מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים" (כ"ד ד'). בלעם רצה להסתכל בעיניו במטרה להזיק, וידע לכוון את השעה ( ברכות ז': ואין כל בריה יכולה לכוון אותה שעה חוץ מבלעם הרשע, דהיינו, "ויודע דעת עליון").
בתחילה הוא היה נביא לגוים (בבא בתרא ט"ו: שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם ואלו הן: בלעם ואביו ו………).
אחרי זה הוא מופיע בדמות מסית ומדיח ואמר לבלק: "לכה איעצך" (רש"י: השיא עצה זו להכשילם בזמה…. ויחל העם לזנות את בנות מואב- כ"ה א').
נחזור לענינינו:
על הכתוב: "וישלח אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר", אור החיים הקדוש אומר: הוצרך להזכיר מקומו פתורה , להודיעך הזריזות שעשה בלק הרשע בשליחות זו כדי שיבוא לידי גמר תכף ומיד ובלעם בשמחה ובאהבה רבה קבל את ההזמנה, לא היסס לרגע (ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו. רש"י: הוא בעצמו). ועשה את כל המאמצים כדי לבוא מה שיותר מוקדם ולקלל אותם.
אולם חכמתו הרבה לא עמדה לו כי "וישם ה' דבר (רסן) בפיו" (אור החיים הקדוש: כדי לומר דבריו שהיה חפץ, ונתעקם פיו והיה נאלץ לברך במקום לקלל. וכל זה שידעו האומות מפי נביאם, על הטובות שיבואו לישראל).
הברכות שלו כולן היו טובות, ובפרט מה שהוא אומר: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" (ישנם שסוברים "מה טובו אוהליך יעקב" נאמר ע"י בלעם ו"משכנותיך ישראל" מפי הגבורה). חז"ל שואלים איך הרשע הזה יכול לברך את עם ישראל בברכות כה טובות וחמודות בו בזמן שכל רצונו היה לקלל אותם! הם עונים ואומרים המלים: "מה טובו אוהליך" שבלעם משתמש במלה "אוהל" שכוונתו היא שלאוהל אין כל יסוד ובסיס וכל רוח קלה יכולה להעיף אותו. מה שאין כן המשכן שהוא בנין יציב וחזק. הוא גם מוסיף "כנחלים נטיו" כלומר כמו נחל שמימיו לא זורמים בו תמיד כך לדבריו אין עתיד לעם ישראל בארץ ישראל, ובכך רואים את כוונתו הרעה של הרשע הזה הוא אומר: "אוהליך יעקב" וה' אומר: "משכנותיך ישראל".
כן, כן, ה' רוצה שא"י תהיה לעם ישראל. "משכן" של קבע נצחי ותמידי ולא אוהל שאין לו יסוד. ובעז"ה יתברך עם ישראל לעולמי עד ישב בא"י בכבוד ובתפארת ובאהבתנו את א"י את עם ישראל ואת תורת ישראל, יהי רצון שנזכה שיתקיים בנו במהרה בימינו הפסוק האומר: "ישראל אשר בך אתפאר" אמן.

בס"ד

 

מסעי

 

בפרשת "מסעי" אנחנו קוראים על רשימה ארוכה של ארבעים ושתים תחנות, מיציאת בני ישראל ממצרים עד גבול הירדן המזרחי.  המסעות האלה נאמרו למשה רבנו ונכתבו על פי ה': "ויכתוב משה…על פי ה'" (ל"ג ב').

 

השאלה היא, לאיזה צורך באה ההדגשה: ויכתוב משה, ובשביל מה נכתבו המסעות האלה? כל זה כדי להזכיר את החסדים הגדולים של ה' יתברך לבני ישראל שבלכתם במדבר היתה להם מנוחה ולא היו הולכים יומם ולילה, כי בכל ארבעים שנה, לא היו אלא מ"ב מסעות ורובם היו בשנה הראשונה ואחרונה.

 

אולי תכלית פירוט המסעות היא כדי להודיע את שבתם של ישראל. ה' יתברך רצה לפרסם את זכותם שבלכתם, אחריו, בארץ לא זרועה: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד, נעורייך, אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב' ב') כלומר, במקומות שבהם נדדו בני ישראל , היו מקומות של מדבר שמם ומרוחקים מכל ישוב: "במדבר הגדול והנורא נחש ועקרב (דברים ח' ט"ו) שלא היתה כל אפשרות להחזיק שם מעמד תקופה ממושכת של ארבעים שנה.

 

למרות כל זה, אצלם (אצל דור המדבר) ראינו כל מיני תלונות: "נפשנו קצה בלחם הקלוקל (במדבר כ"א ה') או "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו" (במדבר י"א  י') ועוד ועוד.  אבל אף פעם לא התלוננו על כך שעדיין לא הגיעו לארץ ישראל וטענתם היתה: "למה העליתנו ממצרים למות במדבר (שמות י"ד י"א) ומה שאמרו דתן ואבירם "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו…." (במדבר ט"ז י"ד) היתה אמירה כדי להראות בפני עם ועדה שמשה לא קיים הבטחתו.

 

 

מוצאיהם למסעיהם

 

הכתוב אומר: "ויכתוב משה את "מוצאיהם למסעיהם" על פי ה' "ואת מסעיהם למוצאיהם", השאלה היא: למה "במוצאיהם למסעיהם" כתוב על פי ה' ובי  "מסעיהם למוצאיהם" לא כתוב?!

כלי יקר אומר: במקצת מסעות הלכו לפנים ובמקצת נסוגו לאחור, כלומר, מסעיהם למוצאיהם, הם הלכו (חזרו) לאחוריהם לצד מצרים ובמקום אחר על הכתוב "וישובו ויחנו לפני פי החירות (שמות י"ד ב') שם רש"י אומר שהלכו לאחוריהם לצד מצרים.

 

על פי ה', כי רק הוא היודע ומכיר תכלית המסעות האלה ומה שהביאו בעקבותיהם ועל מה שנסוגו לאחור לא נאמר "על פי ה'" ועליהם רק נאמר: "מסעיהם למוצאיהם".

יש עוד רמז ב "מסעיהם למוצאיהם" והוא כי המסעות האלה יהיו גם ליוצאים מגלותם האחרונה שאז יצאו הרבה מבני ישראל אל המדבר, כמו שהנביא יחזקאל (ב' ו') אומר: "ואביאם אל המדבר" כלומר בני ישראל שיצאו לגלות, יעברו במקומות האלה לארץ מוצאיהם שהיא ארץ ישראל.

 

הירושה

בפרשה אנחנו קוראים גם על ההוראות הכרוכות בכניסה לארץ: "והורשתם את הארץ", רמב"ן אומר: זו מצוות עשה היא שישבו בארץ ויירשו אותה כי היא ניתנה להם וכמו כן על סדר התנחלויות, הגבולות, נחלתם של הלויים, אזהרות ביחס ליושבי הארץ, הפרשת ערי מקלט (שש ערי מקלט: שלש מעבר לירדן ושלש בארץ כנען) לרוצחי נפש בשגגה ו-לא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה (כי ארץ ישראל איננה כשאר הארצות שאין היא סובלת עוברי עבירה ומקיאה אותם מקרבו) אשר אני שוכן בתוכה, כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל (ל"ה ל"ד) , רש"י: אף שהם טמאים, שכינה ביניהם. אבן עזרא: כי אני שוכן בתוכם ולא רק לכבוד הארץ אלא לכבוד בני ישראל ובסוף הפרשה עניין בנות צלפחד.

ספר דברים:

בס"ד

דברים

 

בכמה מפרשיות התורה היינו רגילים לקרוא: "וידבר ה' אל משה" "ואמר ה' אל משה"

אבל כאן בספר דברים שהוא משנה תורה (יש לציין שההבדל בין ספר משנה תורה לארבעת הספרים הקודמים הוא בכך "שארבעת הספרים הראשונים נשמעו דרך גרונו של משה מפי הקב"ה, "משה ידבר והאלקים יעננו בקול" (שמות י"ט י"ט) ואילו ספר "דברים" שאחר כך ציוהו ה', לכתוב את התורה כולה בספר, משה רבינו (ברשות ה') הוא המדבר אל כל ישראל (א' א') היינו שהקהיל את כל ישראל מגדולם ועד קטנם (כי בכל מקום שנקהלים ישראל, השכינה שרויה ביניהם).

 דבריו: א) "אשר דבר משה" ב). "דבר משה אל בני ישראל" ג). הואיל משה באר" יש מן חזרה מסכמת על התורה ועוסק בעניין ביאת ישראל לארץ ישראל וכדברי הרמב"ן: באר בו משה רבינו, רוב מצוות הצריכות לישראל ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים, לא במעשה הקרבנות ולא בטהרת הכהנים ובמעשיהם שכבר ביאר אותם להם.

 בפרשה רואים קצת מצוות שלא נזכרו כלל ולא נאמרו בסיני או באהל מועד ולפני שיתחיל בביאור התורה, התחיל להוכיחם ולהזכיר את עוונותיהם.

 אלה הדברים

 רש"י: לפי שהן דברי תוכחות, מנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז (במדבר: בשביל מה שהכעיסוהו במדבר, בערבה: שחטאו בבעל פעור. מול סוף: שאמרו המבלי אין קברים במצרים, בין פארן ובין תפל: אמרו נפשנו קצה בלחם הקלוקל. חצרות: במחלוקתו של קרח …(

מפני כבודן של ישראל.

המדרש אומר: כיוון ששמעו בני ישראל דברי התוכחה (התוכחה צריכה להיות מיועדת לתיקון ושפור המעשים ולא לשון קינטור, כי התוכחה האמיתית מביאה לידי אהבה שנא' "הוכח לחכם ויאהבך" משלי ט' ח'. והמוכיח צריך לדעת על מה להוכיח ועל מה לא: "אל תוכח לץ פן ישנאך" (שם) ועוד כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע)

מיד הם חזרו בתשובה שלימה וכידוע שהחוזר בתשובה מאהבה זדונותיו נעשים לו כזכויות , משום כך הפכו כל החטאים למצוות ולכן מנה אותם משה רבינו לפרטי פרטיהם כי רצה להזכיר להם את זכויותיהם.

 הואיל משה באר את התורה הזאת

רש"י: בשבעים לשון פירשה להם.

בשבעים לשון, יש לומר שאין הכוונה כאן שמשה רבינו באר את התורה לישראל בלשונות של שאר העמים אלא בשבעים כוונות כדברי חז"ל: שבעים פנים לתורה.

דרשה לפרשת ואתחנן

בפרשה הקודמת, פרשת דברים, קראנו: "ואומר אליכם בעת ההיא לאמור: לא אוכל לבדי שאת אתכם". אחר כך כתוב: "ואת יהושע צִויתי בעת ההיא לאמור: עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלוקיכם לשני המלכים האלה". ובפרשת השבוע כתוב: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור". גם לבני ישראל וגם ליהושע הוא אומר: "בעת ההיא". וכאשר הוא עומד להתפלל, הוא אומר: "בעת ההיא".
מתי זה "בעת ההיא"? – בעת שכבשתי את ארץ סיחון ועוג שהיא א"י המזרחית, אמרתי בלבי: נדמה שהקב"ה התיר את שבועתו. כי במי מריבה ה' אמר: "לכן לא תביאו". מלשון "לא תביאו" מובן שאולי ה' התכוון להחלפת ההנהגה: ז"א אתם, משה ואהרון, לא תהיו המנהיגים כי לא כתוב: "לא תבואו" אלא "לא תביאו". ואם כן נשאלת השאלה: למה מאז פרשת "מי מריבה" שה' אמר: "ולכן לא תביאו", המתין משה עד עכשו ולא התפלל כדי לבטל את הגזרה?!
אלא, בזה רצה משה להוכיח את ישראל ולומר להם: כמה וכמה פעמים הקב"ה כעס על (שונאי) ישראל. בכל פעם ופעם עמדתי והתפללתי עבורכם כדי לבטל את הגזרה.
יתרה מזו, על עצמי אמרתי: "מחני נא מספרך אשר כתבת". בחטא העגל משה אמר: "אכפרה בעד חטאתכם", פשוטו כמשמעו, ז"א אבקש כפרה בעד חטאתכם.
אבל יש פרוש אחר והוא: א כפרה, כלומר אני כל כך אוהב אתכם שאני מוכן להיות כפרה על כל אחד ואחד מכם, ז"א לתת את כולי את ראשי עבור כל אחד מכם. יש אימרה האומרת: אם בן אדם לא יתן ולא ימסור את ראשו עבור היקרים לו, אז זהו משא כבד שהוא נושא אותו על כתפיו, על שכמו. ולכך התכוון משה. כן, כך אני (משה).
אבל אתם, כן אתם, כאשר שמעתם על הגזרה שה' אמר: "לכן לא תביאו", מן הראוי היה שתעמדו ותתפללו עבורי, מה שלא עשיתם כך. וכאשר ראיתי שאתם לא איכפת לכם, אמרתי לעצמי: "אם אין אני לי מי לי", ואז "ואתחנן אל ה'".
ומה הוא אומר?! "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור: ה' אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך". ואחרי שהוא משבח את ה', ולא בכל מלה ומלה, אלא בכל אות ואות יש לו כוונה מיוחדת. הוא מוסיף ואומר: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון". ואראה: מה הוא רוצה לראות? הוא רוצה לראות את מקום יצירתו של אדם הראשון: כי בפרקי דר' אליעזר הגדול (פרק י"ב) מתוארת יצירת האדם ומאיזה מקום לקחו (כלי יקר: בראית י"ב א'), ממקום בית המקדש. והוא היה ראשון המקריבים באותו מקום שנוצר שם.
בעקבות אדם הראשון, הקריבו גם בניו קין והבל. וגם נח הקריב על אותו מזבח שאותו בנה אדם הראשון.
ההר הזה:
את איזה הר הוא רוצה לראות?! הוא רוצה לראות את הר המוריה שאברהם אבינו ע"ה עקד עליו את בנו יחידו את יצחק. הוא רצה לראות את המקום שיעקב אבינו ע"ה אמר עליו: "מה נורא המקום הזה (רש"י: "ויפגע במקום" הוא הר המוריה) אין זה כי אם בית ה' וזה שער השמים". הוא רצה לראות את ההר שבעתיד אמור להיבנות עליו בית המקדש.
ואם נרצה לדעת איזו מעלה ועליונות יש להר הזה שבין שאר ההרים: רד"ק בפירושו על פרק כ"ד שבתהלים אומר: "לה' הארץ ומלואה", אעפ"י שכל הארץ היא של הקב"ה, עם כל זה ההר הזה נקרא הר ה' ומקום קודשו, כי הוא מכוון כנגד כסא הכבוד, ומשום כך יש לו חשיבות מיוחדת.
והלבנון: שמלבין את חטאתם של בני ישראל.
ובמה שהוא אומר: "אעברה נא, המלה נא מלבד בקשה, היא בגי' 51. ואומרים שרוחבו של נהר הירדן הוא 50 אמה. משה רבנו מבקש לעבור את החמשים אמה של נהר הירדן ולכל הפחות עוד אמה אחת כדי לדרוך על אדמת ארץ ישראל, האדמה הקדושה הזאת, כן אפילו אמה אחת.
רבנו אברבנאל שואל ומתפלא: למה ומדוע משתדל ומשתוקק משה להכנס לא"י? הוא שואל ועונה: וכי לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא היה צריך? ועל כך הוא עונה כמה סיבות ובין השאר:
א. 40 שנה משה נשא את סבלם וטרחם של ישראל. עכשו הוא רוצה לבוא לא"י כדי לראות את פרי עמלו.
ב. המרגלים הוציאו את דיבת הארץ ובני ישראל האמינו להם. משה רוצה להיכנס איתם להראות ולאמת את דברי ה' שא"י טובה היא מאוד.
ג. משה אומר: בין תרי"ג מצוות שנצטוו ישראל, ישנן הרבה מצוות שאין לקיימן אלא בא"י. אכנס אני שהמצוות האלה תתקיימנה גם על-ידי.
מענין מאוד שמשה רבינו בגי' עולה תרי"ג.
אם כן, "ואתחנן אל ה'" (בעל הטורים: ואתחנן בגי' שירה, שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפילתו). כן, משה עמד והתפלל:
הייתכן שהתפילה, תפילתו של משה רע"ה לא תתקבל לפני המקום?!
החכם סופר אומר שתפילתו של משה רע"ה נענתה בחצי: הוא בקש: אעברה נא ואראה, וה' אמר: וראה בעיניך ושמה לא תעבור".
צרור המור אומר: משה באומרו: "ואתחנן אל ה'" שהוא בגי' 515 תפילות, רצה ללמד לדורות, שאדם בכל מצב שהוא, אפילו אם חרב חדה מונחת על צוארו, אל יתיאש מלבטוח בה' יתברך ובחסדיו.
כמה אנחנו צריכים להודות לה' שזכינו בטובה הגדולה לגור על אדמת ארץ קדשנו היא ארץ ישראל.

יהי רצון שה' יתברך בחסדיו וברחמיו הרבים ישמע את תפילתנו ונזכה לראות בבנין ירושלים אמן.

בס"ד

דרשה לפרשת שופטים

בפרשתנו נזכרים ארבעה סוגי מנהיגים:
1. שופט ושוטר. 2. המלך. 3. כהן. 4. נביא. ואנחנו נדבר על שניים מהם:
שופט ושוטר: מינוי שופט ושוטר מצות עשה היא מהתורה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (ט"ז י"ח). בכל שעריך – רק בישראל.
שופטים, אלה הם הדיינים בבית הדין שבעלי הדינין באים לפניהם. מעלתם של השופטים גדולה מאוד. ואברהם אבינו השתבח שצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט: ("כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו… לעשות צדקה ומשפט" בראשית י"ח י"ט).
קובעים בתחילה בית הדין הגדול במקדש והוא נקרא: סנהדרי גדולה ומנינם 71 שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר י"א ט"ז) ומשה על דביהן שנאמר: "והתיצבו שם עמך" הרי 71.
הגדול שבסנהדרין גדולה הוא נשיא. השני מימינו נקרא: אב בית דין, והשאר יושבים לפניו כפי שנותיהם. ויושבים כמו בחצי גורן בעגול כדי שהנשיא ואב בית הדין יראו את כולם. ועל ידי דין שהשופט עושה למטה, הקב"ה עושה דין למעלה.
מעמידים עוד שני בתי דינין של כ"ג כ"ג , אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית. ומעמידים בכל עיר ועיר מישראל סנהדרי קטנה והיא יושבת בשער העיר ומספרם גם כן כ"ג דיינים והגדול בחכמה שביניהם הוא ראש עליהם והשאר יושבים בעגול כדי שהראש יראה את כולם.
עיר שאין בה הרבה יהודים, מעמידים בה שלשה דיינים שאין בית דין פחות משלשה. וכל זה, כדי שיהא בהם רוב ומיעוט (במקרה שתהיה ביניהם מחלוקת בדין מן הדינים).
את מי מעמידים?
אין מעמידים בסנהדרין בין בגדולה ובין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים שיודעים קצת משאר חכמות כגון: רפואה, חשבון, מזלות, איצטגנינות וכיוצא באלה, כדי שיהיו יודעים לדון אותם.
אין מעמידים בכל סנהדרין מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן. ואין מעמידים בסנהדרין מלך. ומדוע? כי אסור לחלוק עליו אבל מושיבין כהן גדול.
דיני נפשות:
אין דנים דיני נפשות בפחות מ-23 שהם סנהדרי קטנה.
דיני קנסות כגון: גזלות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וכיוצא בהן, אין דנין אותם אלא שלשה.
שוטרים:
אלה הם העומדים לפני הדיינים וכל מעשיהם של השוטרים על פי מה שקובעים הדיינים.
ועוד: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" לשון יחיד. חז"ל אומרים שבגוף האדם ישנם הרבה שערים: שערי עינים, אזנים, פה וכו' אשר מצוה היא שכל אחד ישים שופטים ושוטרים בשערים האלה. בקצור, "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו ל"ט), "אם יוצר עין הלא יביט" (תהלים צ"ד ט'). המצודות דוד: אם אמנם הוא יוצר עין, הלא בודאי לא נעלם ממנו דבר.
בשערי אזנים: הנטע אזן הלא ישמע (שם). רש"י: שמא הקב"ה שנטע אזן לא ישמע?! אזן שומעת ועין רואה (משלי כ' י"ב) מוסר חכמה: צריך האדם להשתמש בשני החושים האלה לכבוד עושם. ומה שלא נאמר בקשר לפה ושמיעת הלשון עם השערים: שניים שפתיים !
מלך:
כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך (י"ז י"ד). המצוה הזאת היא מצות "עשה" ונחשבת לאחת מתרי"ג מצוות (רד"ק: ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות עליהם מלך, למחות את זכר עמלק ולבנות את בית הבחירה). ואם כך, כאשר בני ישראל אומרים לשמואל (א' ה') "אתה זקנת (כלומר, אין אתה יכל לשפטנו כמו שעשית עד כה), ובניך לא הלכו בדרכיך (יש אומרים אם בני שמואל היו הולכים בדרכי אביהם, בני ישראל לא היו מבקשים מלך שישפוט אותם) שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים. מדוע "וירע הדבר בעיני שמואל" (ה' ו')?! משום שאשמתם היתה בכך שהם דרשו "מלך לשפטנו". אילו היו מבקשים מלך ללא הגדרת תפקידו, היה שמואל נענה להם. אבל סמכות השפוט אינה מסורה למלך אלא לשופטים בלבד, ואפילו הם היו אומרים תנה לנו מלך לשפטנו (ולא מה שאמרו ככל הגוים אלא לשפוט אותנו ביושר ובאמונה, אז יתכן שהדבר לא היה רע בעיני שמואל.
עם כל זה, "ויתפלל שמואל אל ה'" (ה' ו') שתבוא אליו הנבואה מה להשיב להם. התשובה: "כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם" (ח' ז'). רבי ישעיה: ז"א שאני הייתי מקים להם שופט והיה מושיעם כי המשפט מסור לשופטים לדון על פי התורה ולא למלך שידון עפ"י דעתו. ועכשו שסילקו בטחונם מעלי ורוצים שימלוך עליהם מלך, "שמע בקולם" (ח' ט') אך העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך (שם).
ועוד, במה שהם אמרו "תנה לנו מלך לשפטנו", המלבי"ם אומר שהם פגעו ישירות בכבודו של שמואל. שאם היו שואלים מלך בעבור המלחמה לבד, לצאת וללחום את מלחמותיהם, לא היה כל כך קלון לשמואל. אבל בזה שהם אמרו" תנה לנו מלך לשפטנו, כאילו שמצאו דופי במשפטיו של שמואל עד שמבקשים שופט טוב יותר ממנו. משום כך "וירע הדבר בעיני שמואל" בכך שואמרים: "שימה עלינו מלך ככל הגוים לשפטנו" כוונתם היא שהמלך ישפוט אותם כמשפטי הגוים ולא על פי התורה כפי ששמואל היה שופט אותם. ובזה רוצים לפרוק מעליהם משפטי התורה ומלכות שמים (כי אותי מאסו).
ועל הכתוב: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו (כלי יקר: כסא ר"ת כסף, סוס,אשה. ובזכות שיהיה נזהר בשלשתן, יזכה לישב על כסא ה').
"וכתב לו את משנה התורה הזאת". רש"י: בתחילת מלכותו יכתוב שני ספרי תורה, אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו. ואומרים שהמלך צריך להתנהג בשתי הנהגות: אחת בפני העם באומץ לב ובטחון עצמי שדבריו יהיו נשמעים, ואחת בביתו (בתוך תוכו) שיהיה שפל רוח וענו.

להלן לינק בו תוכלו לקרוא על ספרים שכתב חכם יעקב חכימי הי"ו.
http://simania.co.il/authorDetails.php?itemId=936957

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

2 תגובות על הפוסט “ליקוטי דרשות יעקב חכימי הי"ו

  1. כך אפשר להציל כלל ישראל: :: : הירושלמי מביא במסכת פאה, שיוסף הצדיק, הוכיח את האחים שהם מסתכלים בבנות הארץ, אמר להם מה אתה מסתכלים? אמרו לו "לנו זה לא מזיק". אבל יוסף שהי' קדוש אמיתי טען, שאפילו אם אדם הוא קדוש וטהור וחושב שההסתכלות לא מזיקה לו אעפ"כ אסור לו להסתכל! כי עצם הראיה היא כן מזיקה לו אע"פ שהוא לא מרגיש ההזק מיד.

    על זה מסביר ר' נתן ז"ל למה זה מזיק כל כך, משום שמהעינים של כל יהודי (גברים ונשים וילדים) יוצאים כאלה אורות חזקים, כאלה אורות נפלאים, כל החיות של האדם עובר דרך העיניים, אדם מעביר את כל החיות שלו, את כל הנשמה שלו, את כל הנפש שלו הכול הוא מעביר לאלה שהוא מסתכל עליהם, כי עצם ההסתכלות, עצם הראיה עצמה מעבירה כוחות, מעבירה חיות, כי האדם מלא תורה מלא תפילה מלא אלוקות, אבל כשמסתכלים על הקליפות, על בנות ונשים, על חרדקי"ם, על הרשעים, על הציונים, על הגויים, אז מעבירים להם את חיות וכח של קדושה, פשוט הוא מפסיד הקדושה שלו. וזה מה שהוכיח יוסף את האחים ומר להם: "נכון שלכם הראיה לא כ"כ מזיקה, אבל אתם שבטי ק-ה קדושי עליון, ובעצם רק בהסתכלות עצמה אתם מעבירים כוחות לסיטרא אחרא, כוחות לטומאה, ולכן אסור לכם להסתכל, וכ"ש לנו לדור חלש אם הרבה נסיונות שאנחנו צריכים ללחום "24 שעה כל יום" נגד היצר הרע, המפתה אותנו להסתכל בדברים האסורים.

    אדם שפותח את העיניים, לא משנה גבר או אשה, שהולך עם עיניים פתוחות ברחוב וכו' , אז ח"ו כל התורה שהוא לומד והמצות שעושה הולך לקליפות לסיטרא אחרא, התורה הולכת לאויבים, לרשעים, הכל הולך אליהם, הכל הולך למסינרים ומשמדים, הוא מחייה אותם! הוא נותן להם את הכח לרדוף אותנו! כי החיות שלהם ממך עובר להם, להחיות שלהם, לכח שלהם, זה בא ממה שלמדת תורה! למשל אם למדת 10 שעות ואמרת ששים ריבוא אותיות, עכשיו ע"י שהסתכלת וראית דברים אסורים, אתה החיית את כל הקליפות! כל ששים ריבוא האותיות עברו אליהם! אם לא היית מסתכל עליהם לא היה להם שום כח וחיות ולא היה לך הנסיונות להתגבר בקדושה כגון שמירת הברית שמירת העינים והמחשבה (הידים ידי עשו).

    אבל בצד הטוב: אם אדם יצא לרחוב בשמירת עיניים, בקדושה מלאה, אז הוא יעלה את כל הניצוצות שנמצאים בקליפות לצד הטוב! אדם שסגר את העין הוא שרף את כל הקליפות! בכל קליפה יש ניצוץ קדוש, ברגע שאדם עבר ברחוב בשמירת עיניים הניצוץ השתחרר לצד הטוב שלו.

    הניצוץ הקדוש שבתוך הקליפה הוא נמצא בבית הסוהר! וצועק אליך "אל תסתכל!, אחי רחם עלי! אל תסתכל עלי שחרר אותי! משום שכשאתה מסתכל על האשה וכדומה וכו' אתה קובר אותי! אתה קושר אותי עם עוד כבלים לצד הרע" והניצוץ מתחנן לכל בן אדם "אחי רחם עלי, שחרר אותי מבית הסוהר, אם תתגבר ולא תסתכל עכשיו, כשהייצר בוער בקרבך אתה תביא את הגאולה!!! עד עכשיו אף אחד לא גאל אותי ולא תיקן אותי, רחם עלי תוציא אותי עכשיו מהמאסר שלי, איך? רק אל תסתכל! כל אחד צריך לזכור שבפעם אחת שאתה לא מסתכל אתה מפיל את האין סוף חומות ואת האין סוף קליפות שסובבים אותי וכך בא הישועה".

    בני אדם בדור חלש שלנו, שהם רק בשר ודם צריכים מסירות נפש אדירה לשמור את העיניים, ברגע שהולכים בשווקים וברחובות יש להם ניסיונות נוראים, וע"י ששומרים את העיניים מעלים ומתקנים את כל הניצוצות שנמצאים שם.

    כשאדם מחליט למסור את עצמו לד' יתברך, הוא מיד מקבל רוח של עוז וגבורה אז הוא יכול ע"י הרוח הזאת לעשות מלחמות אדירות ולנצח את כל הרשעים, את כל המתיוונים, ולהביא את הגאולה כמו שזכתה חנה ע"י האור של חנוכה הורידה את נשמת משיח. "חנוכה" חנה-כו', חנה מסרה את הנפש בשביל ד' יתברך, היא עשתה הכול רק בשביל ד', ביקשה בן רק בשביל ד'. והיום למסור את הנפש זה פשוט דבר אחד, דהיינו לשבת וללמוד תורה הקדושה המגינה עלינו! היום למסור את הנפש זה לא לעשות מלחמה עם אף אחד, היום למסור את הנפש זה פשוט לשבת וללמוד ולהכניס את הראש בתורה הקדושה, בגמרא הקדושה וספרי מוסר וחסידות.

    מורי ורבותי אחי ורעי: לא לחינם יוסף הצדיק זכה להיות אחד ומיוחד. במה זכה למדרגה הזאת להיכלל בקדושת האבות ולצרף ב' שבטים למניין בני יעקב? כל המדרגה הזאת בזכות שעמד על המשמר, לא נכנע, והתרחק מהעבירה בכל מה שיכל להתרחק, ובזכות זה יוסף הצדיק זכה לגדולתו הנצחית. כתוב 'ויוסף הוא המשביר' – מכאן למדים על פי המקובלים, שאם בן אדם חס ושלום אין לו פרנסה, זה מתוך שפוגם במידת הברית, כי מידת 'ויוסף הוא המשביר' קשורה לפרנסה. וכדאיתא בגמרא, קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף וקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, שהכל קשור במידת היסוד. והדרך להצליח כבחינת יוסף: 'וינס ויצא החוצה'.

    כל אחד ימצא בדברים אלו חיזוק להתמיד בשמירת כל דבר שבקדושה ובפרט בשמירת בריתו של אברהם אבינו. הדור שלנו הוא דור פרוץ ביותר, לאחרונה התוודעתי במספר מקרים, בהם אנשים בני תורה, אברכים, יראי שמים, יושבים ועוסקים בתורה, נכשלים בכל מיני מכשלות שיש. ראוי שנגדור עצמינו בשגרת היום יום כדי שנביא על עצמינו הנהגה מיוחדת מאת הקב"ה שישמור עלינו מנפילות בעצת היצר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *