יום ירושלים כ"ח באייר

יום ירושלים כ"ח באייר

 חתונה

 

בס"ד

כ"ח באייר – יום ירושלים שמח לכל עם ישראל!!!

"שישו את ירושלים גילו בה"

48 שנה לאחוד שני חלקי ירושלים

"כעיר שחוברה לה יחדיו"

דברים שלא ידעתם על ירושלים
ערב פתיחת חגיגות הארבעים לאיחוד ירושלים, מנתה אוכלוסיית העיר כ-732,100 איש, יותר ממספר התושבים המשותף של תל-אביב וחיפה ויותר מכל האוכלוסייה הכפרית בישראל. שנה לפני כן נוספו לירושלים 12,100 תושבים.

מאז קום המדינה, אז התגוררו בירושלים כ-84,000 איש, הכפילה אוכלוסיית העיר את עצמה פי תשע. אך ירושלים היא לא העיר הגדולה ביותר בישראל רק מבחינת גודל האוכלוסייה. השטח המוניציפאלי שלה הוא גם הגדול ביותר בישראל – 126.4 קמ"ר (גם נתון זה גדול מהשטח המשולב של תל-אביב וחיפה יחדיו).

ירושלים היא גם העיר הצעירה ביותר. כ-53 אחוזים מתושבי העיר הם צעירים עד גיל 24. מערכת החינוך בירושלים מונה כ-220,000 תלמידים – מערכת החינוך הגדולה בארץ.

מהעירייה נמסר כי שנת 2005 הסתיימה בעודף תקציבי של 14.191 מיליון ש"ח, וזאת לאחר שנים בהן סבלה העירייה מגרעון שהגיע בשנת 2003 ל-112.355 מיליון ₪.

הכלכלה הירושלמית נמצאת בפריחה. 21,000 איש מועסקים ב-1,100 מפעלים ברחבי העיר, כאשר ענף ההיי-טק מהווה 60 אחוזים מהתעשייה הירושלמית. המפעל הגדול בעיר הוא חברת IDT המעסיק 1,500 עובדים ואחריו NDS (1,100 עובדים) מאפיות אנג'ל (750) וחברת טבע (700).

בשנים האחרונות ירושלים נמצאת בעיצומו של רנסנס תיירותי. בשנת 2006 חלה עלייה של 7 אחוזים בלינות תיירים וישראלים בעיר בהשוואה לשנה הקודמת. המספר עמד על 3,143,700 מתוכם 2,306,600 תיירים (עלייה של 9 אחוזים) ו-837,100 ישראלים (עלייה של 3 אחוזים).

40 נתונים ל-40 שנה
• לפני איחוד העיר שטחה המוניציפאלי של ירושלים היה 38.1 קמ"ר.
• המלה ירושלים נזכרת ב-Google 7,970,000 פעמים
• המלה Jerusalem מופיעה ב-Google 39,100,000 פעמים.
• הטמפרטורה הממוצעת ביום חורף בירושלים היא 12 מעלות וביום קיץ 29 מעלות.
• ירושלים היא עיר הספר – 68 אחוז מתושבי ירושלים קוראים לפחות ספר אחד בחודש, 33 אחוז קוראים לפחות שלושה ספרים בחודש, יותר מכל עיר אחרת בישראל.
• תושבי ירושלים רוכשים בממוצע עשרה ספרים בשנה, גם זה המספר הגבוה בארץ.
• בישראל חיים 79 איש ששמם הפרטי הוא ירושלים, תשעה מתוכם מתגוררים בעיר. הצעיר ביותר נולד בשנת 2006 וחי בבאר-שבע.
• בשנת 2006 נולדו בירושלים 22,114 תינוקות, מתוכם 51% בנים ו – 49% בנות.
• 30 תינוקות נולדו ביום ירושלים תשס"ו.
• בשנת 2006 ניתנו בטיפות החלב של ירושלים 120,000 חיסונים לתינוקות.
• בשנת 2006 החלה בנייתן של 2,076 דירות חדשות בירושלים, המספר הגבוה ביותר בישראל.
• בשנת 2006 נפתחו בעיר כ-1,400 עסקים חדשים.
• שטח הפארקים הירוקים בירושלים וסביבתה יגיע לסך כל שטחה של העיר תל-אביב, למעלה מ-50,000 דונם.
• בירושלים 1578 "יחידות גן" (פארקים, גנים ציבוריים, פינות חמד, גינות וכו').
• האורך הכולל של הכבישים בירושלים הוא 1,021 קילומטר.
• אורך המדרכות בעיר הוא 1,320 קילומטר.
• הרחוב הארוך ביותר בעיר הוא שדרות מנחם בגין, 7,072 מטר.
• הרחוב הקצר ביותר הוא הכלדיים, שאורכו 11 מטר.
• בשנת 2006 אושרו לקריאה 194 שמות בירושלים, מתוכם 184 לרחובות במזרח העיר.
• ביום ממוצע נאספים כ-1,100 טון אשפה ברחבי העיר (כ-330,000 טון בשנה) ומטואטאים כ-8,500 ק"מ של מדרכות וכבישים.
• ביום חורף ממוצע נצרכים בירושלים כ-160,000 מ"ק מים.
• ביום קיץ ממוצע צריכת המים עומד על כ-220,000 מ"ק.
• בירושלים מוצבים כ-2,500 מכולות אשפה ודחסניות וכ-1,200 מיכלים לאיסוף אשפה בנפחים שונים.
• בעיר פועלים כ-200 רכבי איסוף אשפה מסוגים שונים.
• בירושלים כ-2000 אתרים ארכיאולוגיים.
• מדי יום נכנסים לעיר כ-110,000 כלי רכב.
• בירושלים 217 צמתים מרומזרים
• בירושלים 91 מעגלי תנועה
• בירושלים כ-52,000 פנסי רחוב
• בירושלים כ-30,000 מתנדבים- "בירת המתנדבים"
• בית הספר הוותיק ביותר, "בית הכרם", הוקם לפני כ-70 שנה.
• בית הספר החדש ביותר נמצא בשכונת צור באכר ונפתח בשנת 2006.
• בתי הספר הגדולים ביותר בירושלים הם "רנה קסאן" ו"זיו – בשניהם כ-1,200 תלמידים.
• השם הנפוץ ביותר בקרב תלמידי א' בחינוך הממלכתי והממ"ד הוא דניאל. בקרב תלמידות כיתה א' בחינוך הממלכתי השם הנפוץ הוא עדן ובחינוך הממ"ד הוא הודיה. במזרח העיר השם הנפוץ לבנים הוא מוחמד ולבנות הדיל. בחינוך החרדי השמות הנפוצים הם דוד לבנים ושרה לבנות.
• בירושלים למעלה מ-70 מוסדות תרבות בהם מתקיימים אלפי הופעות ואירועים בתחומי התיאטרון, ספרות , שירה, עיון, הגות, אמנות פלסטית, חוגים, סדנאות וסיורים.
• בעיר פועלים כ-60 מוזיאונים, המספר הגדול ביותר בישראל.
• בירושלים פועלים כ-70 בתי מלון (לא כולל צימרים וחדרים להשכרה) וסך הכל מציעה העיר כ-9,000 חדרים לתיירים המבקרים בה.
• בעיר מתקיימים מדי שנה למעלה מ-30 פסטיבלים ואירועים שנתיים גדולים, המספר הגדול ביותר בישראל.
• בסביבות ירושלים פועלים כ-26 יקבים, ובהם כמה מיקבי הבוטיק הטובים בארץ.
לפני ארבעים ושמונה שנה בדיוק, נכנסו חיילי הצנחנים דרך שער האריות לכיוון הר הבית. חיילים בני שמונה עשרה, שמעודם לא ראו את הרובע היהודי, שראו את הכותל רק בתמונות, שעטו בסמטאות הצרות תוך קרבות קשים וארוכים, לקראת הגשמת חלום של דורות- לחזות בשריד בית מקדשנו – בכותל המערבי.

ואז, בשעה 10:00 – המח"ט מדווח לפיקוד: "הר הבית בידינו"

שלוש מילים, שעברו בקול רועד מהתרגשות ברשת הקשר, הרעידו לבות השומעים לא רק בקצה השני של הקשר, אלא במעגלים מתרחבים, כאדוות על פני מים, הרעידו לבבות יהודים בארץ ובעולם כולו.

"המוני חיילים מאובקים, עייפים, צועדים כולם בכיוון אחד. חיילים דתיים וחילוניים, כולם רצו להגיע אל הכותל, לגעת באבנים אליהם השתוקקנו כל כך הרבה שנים. הרחבה הצרה כולה לבשה ירוק של חיילים. מסביב כולם בכו. היו שבכו מאושר, היו שבכו על חברים שאיבדו בקרב, שילמנו מחיר יקר כדי לעמוד כאן ברגעים הללו"

עם ישראל, בדרכו ממצרים, דרך שאמורה היתה להמשך ימים ספורים במדבר סיני, אך התמשכה והתמשכה – לארבעים שנה.
המרגלים במדבר, שבאו לתור את ארץ ישראל לקראת כניסת העם אליה, סבבו בה – ארבעים יום.
משה רבנו, שעלה להר סיני, על מנת להוריד את התורה לעם ישראל, שהה על ההר ארבעים יום.
בת-קול שאומרת: "בן פלוני -לפלונית", "בת פלוני -לפלוני", ומכריזה מי יהיה בן או בת הזוג של האדם החדש שיבוא לעולם, יוצאת, על פי המדרש, ארבעים יום לפני שנוצר עובר.

מספר טיפולוגי הוא מספר הנושא עימו משמעות מיוחדת בתרבויות שונות. כמו המספר ארבע בליל הסדר, כמו המספר שבע בזמני מעבר ממצב אחד לאחר: ימי הבריאה, חתונה, אבל.
ארבעים, הוא מספר המבטא הכנה לקראת שלב חשוב, לקראת נקודת מפנה בתהליך ארוך. הכנה לקראת שינוי.
הכנה לקראת הכניסה לארץ, בה לראשונה יהיה עם ישראל ריבון בארצו.
הכנה לקראת הורדת התורה לעם, אשר תהווה את הבסיס המוסרי הנורמטיבי להתנהלות הפרט והציבור של יהודים ושאינם יהודים עד היום הזה.
הכנה לקראת יצירתו של עובר, לקראת תחילת התהוותו של אדם חדש בעולם.

כשהגיעו הצנחנים לכותל, ובעקבותיהם ההמון הרב שבא לגעת באבני ההיסטוריה שלנו, הרגשנו כולנו שהגענו. ירושלים אוחדה מחדש. הושלם המעגל. הסתיימה תקופה.
ארבעים ושמונה שנה לאחר מכן, אנו מביטים אחור ושואלים: אולי לא תם אז התהליך? אולי יש לתקופה הזו תפקיד? אולי היינו זקוקים לכך, לבנות ולהבנות בירושלים, לברר לעצמנו ולעולם כולו את שייכותנו אליה ואת היותה מקור כוחנו ומושא תקוותנו לאורך שנות הגלות הארוכות?

אולי עכשיו, לאחר ארבעים ושמונה שנה, כשנעלה כולנו לחגוג בה את חגיגות שמחת יום ירושלים, תוכל ירושלים להתחיל תקופה חדשה, בה תהווה, כנבואתו של הנביא ישעיה: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים"- אמנם ביתנו – ביתו של העם היהודי, אך פתוחה לכל העמים לעלות אליה ולשאת בה תפילה.

——————————————————————————–

בס"ד

הלכות קדושת ירושלים מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.

מרן הראש"ל הגר"מ אליהו ע"ה נשיא הישיבה
קדושת ירושלים והלכותיה

ירושלים – האם נשארה בה אותה קדושה מיום שנתקדשה ועד היום הזה, או שמא אחרי
החורבן, אחרי הגלות, ירדה מקדושתה? האם קדושת ירושלים בוקעת עד השמים, או שמא
יש מחיצה בקדושתה? האם אפשר להוסיף על קדושתה של ירושלים עוד שטחים, לצרף אליה
ולהרחיבה, או שקדושתה מצומצמת ולא ניתן להוסיף עליה? חז"ל מלמדים אותנו שאפשר
להרחיב את ירושלים, אך נשאלת השאלה האם לאחר החורבן נשארה מקום המורחב בקדושתה
של ירושלים או לא?
בהלכות מעשר שני הרמב"ם כותב:
מעשר שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים שנאמר: 'ואכלת לפני ה' אלקיך במקום
אשר יבחר לשכן שמו שם'. ונוהג בפני הבית ושלא לפני הבית. אבל אינו נאכל
בירושלים אלא בפני הבית שנאמר 'מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך'.
מפי השמועה למדו מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית אף מעשר אינו נאכל אלא בפני
הבית הרמב"ם מחדש: יש קדושת מע"ש ויש אכילת מע"ש. מע"ש נאכל לפנים מן החומה ונוהג
בפני הבית ושלא בפני הבית, אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית. לכך יש לימוד
בפני עצמו – היקש מבכורות; לולא ההיקש היינו משווים בין קדושת המעשר לבין
אכילתו. ההיקש מלמד שיש דין קדושה בירושלים, ונוהגת קדושה בירושלים, אבל מע"ש
אינו נאכל אלא בפני הבית. דין זה שהרמב"ם מחדש בדין בכורות – מחייב אותנו היום
בדין חדש.
ע"פ הדין מותר לפדות מעשר שני מחוץ לירושלים. בירושלים אוכלים אותו. וכך אומר
הרמב"ם:
כשם שאין אוכלין מעשר שני בזמן הזה בירושלים, כך אין פודין אותו שם ואין מחללין
אותו שם… ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם, ומניחים אותו
שם עד שירקב. ואם עבר והוציאו משם מניחין אותו עד שירקב. לפיכך אין מפרישין
מע"ש בירושלים בזה"ז אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם
ופודהו. ואם הפרישו שם בזה"ז ירקב.
   "ירקב" – חוזר בדברי הרמב"ם כמה פעמים. לשיטתו אם הפרשת מע"ש בירושלים אינך
יכול לפדותו. נכנס – אינך יכול לפדות'; הפרישו שם בזה"ז – ירקב. הרמב"ם לא אמר
את הדרך המוצעת בשו"ע. השו"ע פוסק שעדיין קיימת קדושת ירושלים במקום, ולא
אוכלין (מדין היקש) ולא פודין. ואם הפריש מעשר שני בירושלים – ירקב. אבל אם
טימא את הפירות המיועדים להיות מע"ש ואח"כ הפריש – אפשר לחלל אותם בירושלים.
הרמב"ם לא מציע את העצה הזו, וכאמור, לשיטתו אין דרך אחרת מאשר להוציא את
הפירות בטבלן; אחרת – ירקבו.
מדוע אומר הרמב"ם שאין דרך אחרת? הרמב"ם איננו מתעלם מההלכה שמע"ש שנטמא –
פודים אותו אפילו בירושלים. בהלכה ח' הרמב"ם פוסק שמע"ש שנטמא בירושלים – פודים
אותו. אבל הרמב"ם אומר זאת על מע"ש שבירושלים בפני הבית. למה הרמב"ם לא אומר
זאת על מע"ש בזמן שאין ביהמ"ק קיים? אומר ה"כפתור ופרח": יכול להיות שיש חומרה,
מעלה וקדושה בירושלים שלאחר החורבן יותר מאשר בזמן הבית. וזה פלא: אם אדם הפריש
מע"ש היום, ורוצה לאכול אותו, האם עובר בלאו או לא עובר בלאו? הרי אין דין
תרומות ומעשרות היום מדאורייתא? ה"כפתור ופרח" רוצה לחדש שאכן אין דין תרומות
ומעשרות בכל מה שנוגע לכהן וללוי, אבל במה שנוגע למעשר שני, מה שנוגע לירושלים
– קדושת ירושלים בעינה, ואם אדם יאכל מעשר שני בירושלים לכאורה לפי דעתו יהיה
חייב בלאו, או לפי דעת "פאת השלחן" – בעשה. אמנם דין אין תרומות ומעשרות, אין
שביעית, אבל עדיין יש קדושת פירות מעשר שני בירושלים.
כבר אמרנו שב"שולחן ערוך" לא נפסקה ההלכה כך. השו"ע פסק שאסור לפדות את המעשר
השני בירושלים כשהוא טהור, אבל יכול לטמא את הפירות (המיועדים להיות מעשר שני)
לפני ההפרשה, להפרישם בטומאה, ואז יכול לפדותם. למעשה, אלה הנמצאים בירושלים
העתיקה, בגבולות ירושלים המקודשת (ששם ודאי ירושלים בקדושתה קיימת) צריכים
להיזהר לא להפריש מע"ש טהור בירושלים, אלא מחוץ לירושלים.
כותב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה:
אוכלים קדשים קלים ומע"ש בכל ירושלים אע"פ שאין שם חומות, שהקדושה הראשונה
קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה
קידשה לשעתה וקידשה ולעתיד לבא, וקדושת ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא
לא קידשה לעתיד לבא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה אינה בטילה. והרי
הוא אומר: והשימותי את מקדשיכם, ואמרו חכמים: אע"פ ששוממים בקדושתם הם עומדים.
אבל קדושת הארץ לשביעית ומעשרות אינה אלא מפני כיבוש
הרמב"ם אומר: אין דין קדושת ירושלים כדין כל ארץ ישראל. לגבי ארץ ישראל יש
מחלוקת הראשונים, אם קידשה לשעתה או קידשה לעתיד לבוא, ולדעת הרמב"ם כשבא עזרא
והחזיק בארץ – קידשה גם לעתיד לבוא, אבל ירושלים עדיין קדושה. גם אם אין
מחיצות, אפשר לאכול את הקדשים קלים והמעשר שני. כלומר: בירושלים המחיצות לא
קובעות את קדושתה. המחיצות מסמנות את הגבול עד היכן אפשר לאכול; המחיצות באות
להראות את מקום הגבול, אך הן לא קובעות את הקדושה של ירושלים. נמצא שגם אם אין
מחיצות אפשר לאכול. וזאת מפני השכינה. אפשר להבין ששכינה משפיעה על קרבנות, על
תפילה, על כוונת הגוף בתפילה לכיוון ירושלים, וכדומה; אבל לומר שעדיין ירושלים
בקדושתה לעניין מעשר שני, מפני השכינה שאינה בטילה – זה חידוש. הראב"ד שחולק על
הרמב"ם לא מדבר על ירושלים אלא רק על המקדש, אבל גם הוא מודה שירושלים עדיין
בקדושתה, או כמו שאחרים אומרים – לפחות מדרבנן.
מקשים ראשונים ואחרונים על הרמב"ם: אנחנו אומרים בתפילה "המחזיר שכינתו לציון".
הוי אומר: אין שכינה, וה' מחזיר אותה לציון. או כמו שאומרים חז"ל: "עשר גלויות
גלתה שכינה", אז שכינה בגלותא, וממילא בטלה קדושתה של ירושלים. זו אחת הקושיות
שמקשים על הרמב"ם.
אבל הרמב"ם דייק בלשונו. הרמב"ם אמר: "… מפני שקדושת המקדש וירושלים מפני
השכינה, ושכינה אינה בטילה"; הרמב"ם לא אמר שהשכינה לא זזה.
יש שרוצים להגיד שיש מדרגות בשכינה: יש שכינה של רוח הקודש. יש שכינה שהייתה
בבית המקדש, והיו רואים אותה, והשכינה ההיא זזה. אבל קדושת השכינה עדיין נשארה
במקום של בית המקדש וירושלים.
ויש אומרים שיש הבדל בין "זזה" לבין "בטילה". שלמה המלך כשקידש את ירושלים –
קידש אותה לעולמים, ולכן השכינה בירושלים לא בטלה. וכיוון שכך, זה נוגע לא רק
לתפילה, שיש צורך לכוון לכיוון ירושלים אלא צריך להתנהג בירושלים בקדושה לעניין
מעשר. חלות דין תרומות ומעשרות בכלל תלוי בכלל ישראל, אם כולם נמצאים או רובם
נמצאים ("ביאת כולכם"), אבל במעשר שני יש דין מיוחד לגבי חיוב אכילתו בירושלים.
כאן אפשר למצוא חיזוק לדעת ה"כפתור ופרח" נגד ה"שולחן ערוך".
לגבי הפרשת מע"ש יש אפוא חיוב להפריש, והחיוב נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני
הבית. לגבי אכילה הדין שונה, אכילה אתה לא יכול לאכול. ונפ"מ גדולה למעשר שני
בזמן הזה, שאם נאמר שמעשר שני בזמן הזה הוא מדאורייתא אז תהיה נפ"מ לגבי דברים
שונים, למשל לגבי דיון הגמרא בעניין קידוש אישה במעשר שני בזמן הזה, אם המעשר
הוא ממון גבוה או ממון הדיוט, בזמן הזה שזה דרבנן, אבל מדברי הרמב"ם עולה שמעשר
שני בזמן הזה הוא מדאורייתא. ואז יעמוד החילוק שחילק ה"כפתור ופרח".
כאמור, מרן פסק שאם מע"ש נטמא ניתן לפדות אותו. מדברי מרן מתחדש חידוש עצום:
קדושתה של ירושלים נשארה בעינה כמו שהיה בזמן בית המקדש. בזמן הבית אם מע"ש
נטמא ניתן היה לחלל אותו, להפריש, לפדותו, וגם כיום ירושלים באותה קדושה
שמאפשרת פדיון. זה לא כמו שרצינו להגיד שדעת השו"ע היא שבזמן הזה הדין קל יותר,
אלא אדרבה השו"ע מחזיר עטרה ליושנה, ולדעתו נשארה ירושלים בקדושתה ממש
כלכתחילה, וגם אז אם נטמא המע"ש יש יכולת לפדותו.
*
לענין הוספה על ירושלים, כתוב שאפשר להוסיף על ירושלים ע"י משיכת חומותיה עד
מקום שירצו. אך לשם כך צריכים להתקיים תנאים מסוימים: מלך, נביא, אורים ותומים.
כמו כן יש צורך בסדר מסוים של עשייה בעת ההרחבה.
כותב הרמב"ם: "כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה (כלומר שהוסיפו על ירושלים,
אבל שלא לפי הסדר הדרוש עם אורים ותומים ומלך ונביא ותודה וכו'), אין קדוש
גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות – זכרון הוא שעשה. לא במעשיו התקדש המקום, שלא
היה שם לא מלך ולא אורים ותומים.
  ובמה נתקדשה?
בקדושה ראשונה שקידשה שלמה, שקידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבוא.
לכאורה, אם היום יחליטו להרחיב את ירושלים, מדין קדושה (ולא מבחינה מוניציפלית
או מדינית דווקא), ואין מלך ואין נביא, אזי אין לזה שום משמעות.
לא כך אומר הרמב"ם. הרמב"ם כותב: כל מקום שלא נעשה בכל אלו ובסדר הזה אין קדוש
גמור. זאת אומרת שיש קדושה, אבל לא קדושה גמורה. כלומר, עזרא היה יכול להתרחב
יותר, אבל לעניין קדשים קלים ודברים נוספים – זה לא היה חל. אבל עדיין חלק
מקדושת ירושלים בקידוש שאינו גמור – היה חל.
בשיר השירים נאמר: "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים". וכן כתוב: "השבעתי אתכן
בנות ירושלים". בפשט – בנות ירושלים הכוונה לבנות, כפשוטו. במדרש שם נאמר
ש"שחורה" ו"נאוה" זה תרתי דסתרי. אם שחורה – לא נאוה. ואם נאוה – לא שחורה.
אומר המדרש: שחורה אני במעשי – ונאוה במעשי אבותי. שחורה אני בימי חול ונאוה
בימי שבת. ודרשה נוספת: שחורה אני בין האומות ונאוה לפניך. וסמיך ליה: שחורה
אני ונאוה בנות ירושלים. "בנות ירושלים – אמר ר' יוחנן עתידה ירושלים להעשות
מטרופולין לכל המדינות, ולהמשיך כנהר אליה לכבודה, כמה דאת אמר אשדוד ובנותיה
וכו' זאת  אומרת, כאשר שלמה המלך קידש את ירושלים הוא קידש אותה במדרגות של קדושות, קדושה
של אכילת קדשים קלים – עד גבול מסוים. אבל "השבעתי אתכן" – שאם הגויים ידברו על
הרחבת ירושלים – אז "בנות ירושלים", כלומר שגם בנותיה של ירושלים קדושות בקדושת
ירושלים המקורית. לעניין הזכות והבעלות עליה, לא צריכים להתחשב במה שמדברים
האומות, העיקר שֶׁנָאָה היא לפני הקדוש ברוך הוא. העיקר שבנות ירושלים גם להן
יש את החשיבות של ירושלים, וכמו שאומר הרמב"ם: לא קידוש גמור, אבל עכ"פ קידוש.
*
הגמרא אומרת שעשרה דברים נאמרו על ירושלים
 והרמב"ם מונה   יותר מעשרה דברים  והגמרא מביאה   את הנימוקים לכל הדברים. האחרונים דנים לגבי דינים אלה אם הם חלים בזמן שאין  הבית קיים. ונפ"מ לכמה דברים.
בעניין אכילת קרבן פסח. פעם עשו חשבון שלירושלים באו שנים עשר מליון איש לפחות.
כיום כשבאים כמה רבבות, כבר ירושלים פקוקה ואי אפשר לזוז בה. 12 מליון כיצד
הסתדרו?
שואלת הגמרא: כיצד אכלו קרבן פסח על הגגות, הרי הוא קדשים קלים, והגגות לא
התקדשו? משיבה הגמרא שהיו אוכלים בבית ואח"כ היו עולים לשיר, לאחר שגמרו לאכול.
האם מעל הקרקע – בקומה שניה, למשל, או מעל ריצוף – האם אין קדושת ירושלים? האם
לא הייתה קומה שניה בירושלים? ומה ההבדל בין קומה שלישית לגגות?
במעשרות יש דין שאם יש אילן שעיקרו בחו"ל ונופו בארץ, או להפך, הגמרא דנה מתי
הולכים אחר הנוף ומתי אחר העיקר, וכן דנה המשנה לגבי ירושלים – אילן שעיקרו
בירושלים ונופו מחוץ לירושלים, או להפך – מה דינו, האם הוא כירושלים או לאו
(לעניין מי שנמצא עליו?)
כתוב שבירושלים הלך אחר הנוף. ומסקנת הגמרא במסכת מכות היא: "רב אשי אמר: מאי
אחר הנוף? אף אחר הנוף זאת אומרת,   לא רק אחר העיקר אלא גם אחר הנוף. ונפקא מינה היא אם יש עץ מחוץ לארץ ישראל   ונופו נוטה לתוך ארץ ישראל – אז הולכים אחר העיקר, ויש לו דין של אילן חו"ל.
אבל בירושלים – לא הולכים רק לפי העיקר אלא גם לפי הנוף. אם היה עץ מחוץ
לירושלים והנוף היה בירושלים – הולכים אף אחר הנוף. שואל התוספות: בשלהי…
משמע שגגות לא התקדשו, איך אוכלים מעשר שני על גבי אילן? עונה התוספות דמיירי
שענפיו מועטין, שאין בהם ארבעה, דלא חשיבי, והרי זה כעומד באויר כנגד הקרקע.
ועוד יש לומר דמיירי אפילו באילן שענפיו מרובין, ואויר ירושלים כירושלים
לפי תירוץ שני בתוספות, אם אויר ירושלים הוא כירושלים – גם קומה רביעית וחמישית
נחשבת ירושלים. אולם כאשר אתה נמצא על גג ואין מעליך גג נוסף – שם הופקעת מאויר
ירושלים. ולפי התירוץ הראשון יש הבדל בין עץ שיש בו ארבע על ארבע לבין עץ שאין
בו ארבע על ארבע.
כלומר, באופן תיאורטי לו יצוייר שאדם תולה את עצמו באויר ירושלים, לדעת התוספות
הרי הוא יכול לאכול מעשר שני וקדשים קלים, אויר ירושלים כירושלים. רק גגות לא
נתקדשו. וזה חידוש גדול בדברי התוספות.
כשאומרים "אויר ירושלים קדוש" זה נשמע אגדה, מין חומרא, אך אין מתכוונים באמת
שהאויר הוא חלק מירושלים. אבל אם נאמר שדין קדושת ירושלים במקום, אזי כל מקום
שרגילים לגור בו בירושלים – מקודש. כלומר, אם תהיה דירה על הגג לא נאסור לאכול
שם קרבן פסח. ולכן גם האויר של ירושלים הוא קדוש, וכל מקום ומקום בירושלים,
קדושתו מתבטאת בכל הכללים של מעשר שני וכו', החלים עליו. וזו מעלתה של ירושלים
שעולה מעלה מעלה. ולא זו בלבד אלא שקדושתה של ירושלים מושווית לקדושת העזרה,
כקדושה של הר הבית.
ולא רק האויר של ירושלים קדוש. כתוב "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים",
ומכאן יש חשיבות גם לבני ירושלים. וזה לא סתם שמישהו נולד בירושלים, "ואיש יולד
בה". הנולד באוירה של קדושה, נהפך ממש לחלק מקדושת ירושלים. ויש בחז"ל במדרש
איכה על חכמתם של ילדי ירושלים. הנולד בה הוא בבחינת "ונתתי משכני בתוכם".
*
חז"ל אומרים במסכת יומא (והרמב"ם מביא זאת להלכה), בין הדברים הקשורים לחשיבותה
וקדושתה של ירושלים, שאין משכירין בתים בירושלים[10]
<http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> . תארו לכם
שאדם בא למלון בירושלים, למשל מלון המלך דוד שעדיין נמצא בגבולות ירושלים
המקודשת, ונכנס להתאכסן, ואינו משלם, כיוון שאין משכירין בתים בירושלים. ואף
שבעל המלון השקיע, אין לו זכות אלא מה שאמרו שלוקחים את העורות. האריזות הריקות
יהיו לבעל הבית. כתוב שהיו לוקחים את העורות בזרוע. לכאורה המיטה שייכת לבעל
המלון? אלא שהיא עומדת על הקרקע, וירושלים לא נתחלקה לשבטים, לכן אינו יכול
ליטול עליה שכר. משום כך היו נוטלים העורות.
איזה אדם, א"כ, יבנה מלון בירושלים, או יקנה בית בירושלים? הרי בכל רגע יכול
לבוא אדם, לדפוק בדלת לשים מיטה ולישון, שהרי אין משכירין בתים בירושלים? ואם
תאמר – דין זה אינו אלא בזמן שקדושת ירושלים קימת ולא בזמן הזה – אין הדבר כך,
כי קדושת ירושלים קיימת גם היום, שכן קדושת ירושלים מדין שכינה, וירושלים לא
נתחלקה לשבטים גם היום, ושום כיבוש לא יכול להפקיע את קדושת ירושלים.
כתוב "כל סיר בירושלים קודש", כלומר אנשי ירושלים כל כך קדושים, שגם את הסירים
שלהם היו נותנים. גם את הצלחות היו נותנים. שהרי העולים לרגל לא היו מצויידים
בכלים קדושים, כיוון שהם באים באופן חד-פעמי, והיו שואלים מבני ירושלים.
אלא שהאחרונים אומרים שיש דברים שחלים בזמן שבית המקדש קיים, כגון איסור נטיעת
עצים בירושלים, או האיסור להוציא גזוזטראות בירושלים מדיני טומאה, אבל לגבי שאר
הדברים נשארה ירושלים בקדושתה. ובין הדברים – אין מעבירין בה את המת, ואין
מלינים בה את המת. ואומר רש"י: מסורת היא בידינו, ואין טעם לדבר. כך קיבלנו
מאבותינו ואבות אבותינו. לכן אין מעבירין לויות דרך שער יפו לשער האשפות לכיוון
הר הזיתים, לפי שאין מעבירין את המת בירושלים.
*
אחד הדינים המיוחדים לירושלים הוא שאין עושים בה כבשונות מפני העשן. בירושלים
שלפני מלחמת השחרור, באזור מגרש החניה של היום, היה מקום ריק, והחליטו כמה
צדיקים להקים בית חרושת למצות. כיוון שהמצות יצאו מתוך ירושלים העתיקה – חשבו
שתהיה לזה מעלה (לפחות מעלה מסחרית). ואמרו להם: הרי מהתנור (תנור של עצים
ופחמים) עולה עשן, ואין עושים כבשונות בירושלים! וניסו לתרץ שהאיסור חל רק
כשבית המקדש קיים וכדו', והלכו והקימו את בית החרושת למצות. עשו ניסיון אחד –
ונשרפו המצות. עשו ניסיון שני – ונשרפו, עשו ניסיון שלישי – ולא נאפו. הביאו
מומחה מיוחד, וגם הוא לא הצליח. אמר בעל בית החרושת: אני רואה שצודקים החכמים
שאמרו שאין עושים כבשונות בירושלים, וטעיתי. וכך הפסיד את השקעתו. הלך אל רבני
ירושלים ושאל מה לעשות שלא יפסיד את כל רכושו. אמרו לו: אם אתה מקבל על עצמך
שתעבוד במאפיה רק מאדר עד פסח, אז מותר לך, כיוון שזה זמני. ואכן קיבל על עצמו
לעבוד רק באותו הזמן, מאדר עד פסח, והמצות נאפו היטב. זאת אומרת שקדושתה של
ירושלים קיימת גם עכשיו.
*

יש דין נוסף השייך לקדושת ירושלים: "ואין נותנים מקום בתוכה לגר תושב". הכיצד,
הרי חביב אדם שנברא בצלם, מדוע יש אפליה? יש מי שאומר שגר תושב אין נותנים לו
לגור רק בספר, שמא יתחבר עם אויבי ישראל. בירושלים ישנה קדושה מיוחדת, לכן גר
תושב שרק מתחיל להתגייר, ומקבל על עצמו רק חלק מהמצוות, איך לא ממשיך ומתקדם
במעלות הקדושה, איך נשאר באמצע הדרך – ובכל זאת יושב בירושלים המקודשת? אות
וסימן הוא שאינו גר של ממש, ולכן נשאר עליו דין של גוי ממש. ואינו יכול להישאר
בירושלים, היא שייכת לכלל עם ישראל ואפילו לשבטים לא נתחלקה.
אין זאת אומרת שיש בעלות לגוי על ארץ ישראל מחוץ לירושלים. לדוגמא: יריחו.
הגמרא אומרת על הזמן הזה שמי שהולך לקנות לולב מיריחו, או אתרוגים מיריחו,
שהיתה עליהם חזקה שאינם מורכבים, היו מקפידים על דברי חז"ל, לא היו מורידים
הגויים את הלולב או האתרוג מהעץ, כי סתם גוי גזלן הוא, וקרקע אינה נגזלת.
יש סתירה בין שני דיבורי תוס' לגבי גוי שנטע בארץ ישראל, האם הפרי שייך לו או
לא. מתוספות בסוכה משמע שארץ ישראל אינה נגזלת, העץ שייך לנו עדיין, מחובר
לארץ, אבל הפירות מגיעים לו. מתוס' במקום אחר משמע לא כך. הארץ שלנו, עץ שלנו,
והפירות גם הם שלנו, ומה לעשות שהגויים גזלו אותם מאיתנו. ולכן אומרים לגוי:
אתה תוריד מן העץ, אתה תעשה את פעולת הקטיף, ובזה יעשה פעולת קניין בפרי. אמנם
בזה הוא גוזל את הפרי ממני או ממך, כי יריחו שייכת למישהו, ובא הגוי וגוזל.
אמנם אי אפשר לתבוע, כי אין תובע אישי, אבל היא שייכת לעם ישראל. הבעלות של כלל
ישראל על ארץ ישראל נשארת, אין אפשרות להפקיע אותה, לא ע"י כיבוש ולא על ידי
הסכמים ולא ע"י ניירות כלשהם, ולא חוקים. עדיין הקדושה נשארת! קדושת ארץ ישראל
לעניין תרומות ומעשרות נשארה גם בזמן הזה גם באותם המקומות עצמם!
אם גוי נטע עץ, וישראל קנה את הפירות וגמר המלאכה היה ע"י ישראל, לדעת הרמב"ם
חייב בתרומות ומעשרות. אף שהגוי יביא אישורים שאבי סבו קנה את הקרקע – אין
קניין לגוי להפקיע מידי מעשרות! הקדושה עדיין נשארת.
*
ב"אור החיים" הקדוש יש חקירה. כתוב שה' נתן את א"י לעם ישראל נתינה מוחלטת, "כי
בחר ה' בציון אוה למושב לו", "כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו"; ה' חיבר את
ארץ ישראל עם עם ישראל. האם הקב"ה נתן לנו את הארץ לשש שנים, ולשנה השביעית לא
נתן לנו אותה, או שהקב"ה נתן לנו את הארץ גם בשנה השביעית, ע"מ שנקיים את שנת
השמיטה?
או קושייתו של האלשיך הקדוש: "ושבתה הארץ שבת לה'". האם ארץ שובתת? הרי האדם
שובת! שביתה שייכת בקרקע?
ישנם שני פירושים בדבר. יכול להיות שה' נתן לנו את הארץ ע"מ שנשמור שביעית,
ויכול להיות שה' נתן לנו את הארץ ושייר לעמו את שנת השמיטה. והנפ"מ כך: אם אדם
מוכר קרקע לחברו, ועושה תנאי – ע"מ שתלבש מלבוש פלוני, ואם לא – אין מכר. אם לא
קיים את התנאי – המכר בטל.
אבל אם אדם מוכר לחברו קרקע, ומשייר באיזו שהיא פינה ד' על ד' אמות, ומתנה עם
הקונה שהמכר יתבטל אם תעמוד שם תלבש מלבוש פלוני, אם ילבש אותו מלבוש בשאר
מקומות – המכירה לא בטילה.
אומר "אור החיים" הקדוש: אם ארץ ישראל ניתנת לעם ישראל על תנאי, אזי אם עברנו
על התנאי – המתנה בטלה. ויודע הקב"ה שעתידים ישראל לחטוא, לכן אומר הקב"ה: אני
נותן לכם את ארץ ישראל לשש שנים. אבל בשנה השביעית הארץ נשארת לי.
המפרשים שואלים: הרי כתוב "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים
אתם עמדי", אז איך הקב"ה נותן לנו את הארץ אם "כי לי הארץ", ושוב צריך לומר:
הקב"ה נתן את הארץ על תנאי שלא תימכר לצמיתות. אם היא נמכרה – אז המכירה כלל לא
מכירה. וזה יסוד המחלוקת הקיימת היום הלכה למעשה, האם לפירות שגדלו ע"י גוי
בארץ יש קדושת שביעית.
כשברא הקב"ה את העולם בחר לו את א"י, ובתוך א"י בחר לו את ירושלים, ובתוך
ירושלים בחר לו את בית המקדש, הוא אמר: ארץ ישראל תהיה קדושה, ירושלים תהיה
קדושה, בית המקדש קדוש עם מעלות מסוימות. אך ניתנה אפשרות להרחיב את ירושלים
בסדר מסוים; עם תודה ושיר המעלות. ואומרים: "ארוממך ה' כי דיליתני ולא שימחת
אויבי לי". מדוע פוסק הרמב"ם לומר דווקא מזמור זה, הרי ישנם פסוקים רבים
המתאימים למעמד הרחבת ירושלים העוסקים בעיר שחוברה לה יחדיו וכדו', ומדוע דווקא
"ארוממך ה' כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי"?
כמו כן יש לשאול, מדוע צריך סדר כל כך מפורט ומלא זמירות של הרחבת ירושלים – עם
בית הדין, ועם כלי זמר, על כל פינה ופינה, ועל כל אבן ואבן וכו', וסדר זה הוא
לעיכובא; מדוע לא לעשות טקס פשוט וצנוע?
אנחנו עושים את הרעש הזה כדי להראות לכולם שאנחנו הבעלים על א"י ועל ירושלים,
וכשמרחיבים אותה אנו אומרים "ארוממך ה' כי דיליתני", הקב"ה ציוה אותנו שאנחנו
יכולים להרחיב אותה ולקדש אותה יותר ויותר. ואז עושים את זה ברעש גדול, שידעו
כולם, ולא במסתרים; על כל אבן ואבן, ועל כל פינה ופינה. זו קדושתה של ירושלים,
מעלתה של ירושלים וחשיבותה של ירושלים.
לפני פסח אמרתי לאחד התושבים בעיר העתיקה שיכין מקום וישמור לי אותו; מהרה יבוא
המשיח, ואנחנו ניכנס ונקריב קרבן פסח, ונאכל קרבן פסח, ואמר לי: מדוע צריך
רשות, הרי ירושלים לא נתחלקה לשבטים! אז אמנם יש מ"ד שהמיטה חשובה וכו' – אז
עדיף לקבל רשות.
יש אנשים שבערב פסח יוצאים מירושלים, כדי להימנע מכניסה לחיוב בקרבן פסח. מה
יעשו אם בשעה 10:00 הם יוצאים מירושלים, ובשעה 11:00 יבוא המשיח? כבר לא יוכלו
לבוא. והרי הדין הוא שאפילו אם אדם יכול לבוא ע"ג סוסים ומכוניות – יש לו דין
של רחוק.
נוסף לכך יש כאן חוסר אמונה. עצם העובדה שאתה עוזב את ירושלים מפני שיש חובת
קרבן. ממה נפשך – אם אתה אנוס, אז אתה אנוס. אם אדם היה מזיד – הרבה פוסקים
אומרים שלא יכול להקריב פסח שני, אזי איך אתה נוסע, אתה מזיד! אתה יוצא
מירושלים מדעתך! וע"כ צריך לדעת, יש קדושה בירושלים, תישאר בירושלים, ואם אתה
לא יכול לאכול – תקרא סדר קרבן פסח, בחינת "ונשלמה פרים שפתינו".
יש להדגיש, שכינה עדיין בירושלים, שכינה עדיין בבית המקדש, שכינה עדיין בארץ
ישראל – עם מדרגות ומעלות. ושכנתי בתוכם, ולא יטמאו את משכני אשר בתוכם, אם
אנחנו חושבים שח"ו אין קדושה בא"י ובהר הבית בזמן הזה, אז אנחנו מרחיקים את
השכינה; כביכול אומרים לקב"ה שאין לו כאן מקום, ח"ו. והשכינה – היא בעלת הבית
פה, השכינה אינה מסתלקת ואינה בטילה.
וע"ז אומר האלשיך הקדוש: ונתתי משכני בתוכם, בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם. בתוך עם
ישראל.
כבר אמרנו כמה פעמים שהלכה כדעת רש"י (סוכה מא ע"א) שבית המקדש ירד מוכן מן
השמים, ולא נצטרך להמתין הרבה זמן ("מקדש ה' כוננו ידיך"), ואז הקדושה של
ירושלים, האש של ירושלים, הטהרה של ירושלים, תרחיק ממנה כל מי שלא ראוי לכך:
גויים, גרים, תושבים וכל מי שלא ראוי. אז תחזור ירושלים לקדושתה ולטהרתה, ויה"ר
שיהיה בעגלא ובזמן קריב.

 

[1] <http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> .
רמב"ם, הלכות מעשר שני ב, א.
[2] <http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> .
רמב"ם, שם שם, ד.
[3] <http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> .
רמב"ם, הלכות בית הבחירה ו, טז.
[4] <http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> .
רמב"ם, שם שם, יד.
[5] <http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> . שיר
השירים רבה, א, ג.
[6] <http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> . בבא
קמא פב ע"ב.
[7] <http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> .
רמב"ם, הלכות בית הבחירה ז, יד.
[8] <http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> . מכות
יב ע"ב.
[9] <http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> .
תוספות, שם ד"ה רב אשי.
[10] <http://www.lifshiz.macam.ac.il/m/pages/A0561/A0561009a.html> . יומא
יב ע"א.

 

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *