ט"ו באב

 

 

בס"ד

ענייני ט"ו באב.

אמר רבן שמעון בן- גמליאל- לא היו ימים טובים לישראל,כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים.

בזמן בית שני היה זה יום חג,ובזמנינו נוהגים בו מקצת יום טוב ,אין אומרים בו "תחנון",גם לא במנחה שלפניו ,והחתן ביום חופתו אין מתענה. יום זה מהווה זכר למספר דברים שהפכו לשמחה בישראל, ואלו הם:

יום שפסקו בו מתי מדבר

בתורה מסופר,על שישים רבוא יוצאי מצרים שנגזרה הגזירה של "במדבר הזה יתמו ושם ימותו"(במדבר י"ד) ומתו מהם חמישה עשר אלף מהם בכל תשעה באב,ט"ו אלף האחרונים אף הם חפרו קבריהם בליל תשעה באב , והקב"ה וויתר להם, מפני שאחרונים היו,ונבדלו לחיים.ואולם בתשעה באב שחרית ,כשקמו על רגליהם ,עדיין לא ידעו שנבדלו לחיים, וחשבו שמא טעו בחשבון .והיו חוזרים ונכנסים לקבריהם עוד חמישה לילות, כיוון שהגיע ט"ו באב, וראו את הירח במלואו, הבינו כי בטלה הגזרה מעליהם, ועשאוהוליום ט"ו באב- ליום טוב.

יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה

אמרו חז"ל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים , שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים- שתהיינה כולן נראות שוות.

בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול -מבת סגן, בת סגן- מבת משוח מלחמה,וכל ישראל שואלים זה מזה, שלא לבייש מי שאין לו.

ומה הן היו אומרות? בחור שא נא עיניך וראה – אל תתן עיניך בנוי- תן עיניך במשפחה,"שקר החן והבל היופי,אשה יראת ה" היא תתהלל".

תנו רבנן: יפיפיות שבהן היו אומרות -תנו עיניכם ליופי, מיוחסות שבהן מה היו אומרות- תנו עיניכם למשפחה ,מכוערות שבהן מה היו אומרות- קחו מקחכם לשם- שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים.

שני איסורים של חיתון זה בזה היו קיימים מימי משה רבינו והם: בת יורשת נחלה , לא יכלה להינשא אלא לבן שבטה בלבד,והשני- לאחר "פילגש בגבעה "נשבעו ישראל-"איש ממנו לא ייתן בתו לשבט בנימין לאשה".

יום שהותרו שבטים- שני היתרים כאחד

לאחר שהחכמים דרשו את המקראות, והוכיחו שאיסור נשואי בת יורשת נחלה למטה אחר, אינו שייך אלא כל זמן שדור כובשי הארץ קיים, אמרו:דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

כמו כן הוכיחו ,שהשבועה שנשבעו "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה", אף היא לא היתה חלה אלא על דור הנשבעים בלבד-"ממנו"-ולא מבנינו, אז הורו חכמי הדור להתיר את השבטים לבוא זה בזה.כלומר שאפילו בת יורשתנחלה, מותר לה להינשא לבן שבט אחר, אעפ"י שנחלתה תעבור לשבט בעלה ולא תשוב לעולם לשבטה, וכן התירו לנשים בנות שאר השבטים ,להינשא לאנשים משבט בנימין.שני היתרים אלו ניתנו בבת אחת ,במעשה אחד וביום אחד,הוא חמישה עשר באב. ככתוב:"ויאמרו הנה חג ה" בשילו מימים ימימה…ויצו את בני בנימין לאמר:לכו וארבתם בכרמים וראיתם ,והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות,ויצאתם מן- הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו, והלכתם ארץ בנימין" ואותו חג ה" שמימים ימימה-"חמישה -עשר באב"היה,שחגגו בו יום- טוב:מאז פסקו מתי מדבר,ונתנו פליטה לבני בנימין שלא יימחה שמו של שבט מישראל- בדרך של חטיפה מבנות שאר השבטים לנשים להם,

יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות(משמרות)

כשקרע ירבעם בן נבט מלכות ישראל מירושלים, התפלג העם, ושררה איבה בין ממלכת אפרים לממלכת יהודה,ביקש ירבעם בן- נבט למנוע מבני ישראל מלעלות לירושלים, ולכן הושיב פרוסדיות(משמרות) בכל הדרכים המובילות ירושלימה,כדי שלא יעלו ישראל ל"רגל".משמרות ומחסומים אלה שבדרכים ,היו קיימים עד סוף ימיה של מלכות ישראל,עד שמלך הושע בן- אלה ,וביטל את הפרוסדיות ואמר: כל הרוצה לעלות לירושלים -יעלה. ואותו יום שביטל את הפרוסדיות -"חמישה- עשר באב" היה, ושמחו בו ישראל שמחה גדולה.

יום שפסקו בו לכרות עצים למערכה

לאחר עלייתם של עזרא ונחמיה ,והקמת בית שני. היתה הארץ שוממה,נעקרו כל העצים ע"י האויבים .נדבת העצים "למערכה" נחשבה כנדבה גדולה לבית ה", וכל הזוכה במצווה זו, הביא קרבן ,הנקרא "קרבן העצים".קרבן זה נעשה בחגיגיות רבה,כי אם אין עצים ,אין "מערכה" כלל, ונמצא המזבח בטל מעבודתו. כריתת העצים נעשתה החל מראש חודש ניסן ועד חמישה-עשר לאב, שאז היו פוסקים לכרות עצים. בתקופה זו היו מזדרזים הכל, ומביאים את מכסת העצים שנטלו על עצמם לירושלים. טקס הפסקת כריתת העצים, נחוג אז ברוב עם, וציינו אותו בשבירת מגל- "יום תבר מגל" לסמל את הפסקת כריתת העצים שתשוב ותתחדש בראש חודש ניסן של השנה הבאה. יום זה -"חמישה עשר באב" ,שבו השלימו את התקופה של כריתת העצים,הפך איפוא ,ליום שמחה בישראל.

יום בו הובאו הרוגי ביתר לקבורה

בימי אנדריאנוס- קיסר רומי, רבו הגזרות על ישראל,עד שפרץ המרד הגדול בהנהגת בר-כוכבא. לאחר שדוכא המרד ביד קשה,ביקשו הרומאים לבזות ולהשפיל את לוחמי ישראל,וגזרו שהרוגי ביתר לא יובאו אל קבר ישראל. לאחר זמן מה בא מלך אחר,והתיר את ההרוגים לקבורה,ואותו יום שהובאו הרוגי ביתר לקבורה,"חמישה עשר באב" היה. באותו שעה תיקנו חכמים ביבנה את ברכת"הטוב והמטיב" שבברכת המזון"הטוב"-שלא הסריחו , "והמטיב"-שניתנו לקבורה.

יום ט"ו באב-סוף שנת הנטיעה

יום חמישה עשר באב, הוא היום האחרון מנטיעות השנה שלפני ראש השנה,לעניין "שביעית",ולעניין "ערלה".אין נוטעים אילנות ואין מרכיבים ואין מבריכין, "ערב שביעית". ודבר זה אסור לעולם מפני מראית עין ,שמא יאמר הרואה: "בשביעית" נטעו. וכן לעניין ערלה -אם נטע אילן עד ט"ז באב,נחשבים הימים שעד ראש השנה לשנה אחת משלוש שנות הערלה ואין הפירות אסורים אלא עוד שתי שנים,ואין צריך ג שנים מיום ליום והטעם,כיוון ששלושים יום בשנה חשוב שנה.

חג ט"ו באב שמח לכל עם ישראל כימים ימימה!!

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *