חכם משה יחזקאל ע"ה

בס"ד

 

חכם משה יחזקאל

 

חכם משה יחזקאל נולד בעירק, הוא לא היה תלמיד של הבן איש חי אבל בתור ילד ספג ממנו, כי שמע את השיעורים שלו.

 

חכם משה יחזקאל התפלל בשכונת התקווה בבית כנסת ע"ש חכם יוסף חיים ברחוב לח"י 79, תל אביב. הוא היה פועל בניין. היה חוזר יום יום מהעבודה ישר לבית הכנסת, אשתו היתה מביאה לו כל יום אוכל לשם והיה נשאר שם עד 9 בלילה. היה חוזר הביתה, ושוב היה חוזר כל לילה לבית הכנסת ב-2 לפנות בוקר! ומשם כבר היה יוצא לעבודתו כפועל בניין.

 

היה מלמד בבית הכנסת, והיה עושה הכול בהתנדבות, לשם שמיים.

 

מסופר עליו שהיה לו רוח הקודש. הוא היה אומר לאנשים: שמעתי שעשית כך וכך, זה לא נכון ולא טוב לנהוג כן, תשנה ממנהגיך. אותם אנשים אמרו שרק הם ידעו על מעשיהם, ולא הגיוני שהוא "שמע" על כך, אלא שהיה לו רוח הקודש.

 

החבר מהעבודה סיפר שאחיו, כשהיה צעיר, החל ללמוד קבלה. בגלל היותו צעיר הוריו ומשפחתו פחדו מאוד שהוא ישתגע. כל מאמציהם לא הועילו. לבסוף ביקשו מחכם משה יחזקאל ע"ה לדבר איתו. כאשר הוא בא אל הבית, הוא ביקש מכולם לצאת החוצה ולהשאיר אותו עם הבחור שהחל ללמוד קבלה. לאחר אותה פגישה, הוא הפסיק ברצון ללמוד קבלה, ולא הסכים לגלות מה היה בפגישה עד לאחר פטירתו של חכם משה יחזקאל. לאחר פטירתו סיפר כי בירך אותו ברכה, שמיד אחריה כבר לא היה לו חשק ללמוד קבלה. הוא גם הבטיח לו שאם לא ילמד קבלה עד שיגיע לגיל מסוים, הוא יהיה תלמיד חכם גדול שבקיא בכל חלקי התורה. ובאמת כיום מדובר בתלמיד חכם גדול מאוד בפרד"ס ובג"ן.

 

החבר מהעבודה סיפר עוד שיום אחד חכם משה יחזקאל בא למישהו ואמר לו תחזיר את מה שגנבת מבני ברק. מסתבר שידע ברוח הקודש שבחורים מסויימים גנבו מבני ברק.

 

סיפור מצמרר: לילה אחד נגנב כסף ונגנבו חפצי קודש מבית הכנסת של חכם משה יחזקאל ע"ה. לאחר מספר ימים, באמצע הלילה הגניבה הושבה, כלומר הגנב החזיר הכול לבית הכנסת, ואף אחד לא ידע מי גנב ומי החזיר. באזכרה של חכם משה יחזקאל ע"ה, אדם אחד ביקש לדבר. נתנו לו לדבר והוא סיפר את הסיפור (רק לאחר פטירת חכם משה ע"ה היה לו מותר לספר): הוא היה נרקומן והיה זקוק לכסף, ולכן הוא זה שגנב מבית הכנסת!! באמצע הלילה הוא חלם חלום, ובחלום בא אליו הבן איש חי ע"ה!! ואמר לו "אתה מצער את חכם משה יחזקאל"!! אם לא תחזיר את הכול, שואה לא תסור ממך! אותו אדם נבהל והחזיר מיד באותו לילה את הכול לבית הכנסת.

הוא גם סיפר שלאחר יומיים ראה אותו חכם משה יחזקאל ע"ה ואמר לו: טוב עשית שהחזרת הכול. גם את זהות הגנב הוא ידע ברוח הקודש.

 

ילדיו חיברו עליו ספר.

מכתב שנתקבל מנכדתו גב' אודליה:

אני נכדתו של חכם משה יחזקאל.
ברצוני לומר לכם על עצמתו הרבה שלא היה חושש כלל לומר תמיד את האמת ורק את האמת . וידוע שכל מי שאומר אמת ברכותיו מתקבלות ותפילותיו נשמעות .אפילו לאחר פטירתו של צדיק ידוע ,שמה שפעל הצדיק למטה ממשיך הוא לפעול גם למעלה.
היה זה כחצי שנה לאחר פטירתו אני הייתי הרה ולא חשתי בטוב, הייתי מקיאה ללא סוף הרופאים גם הלחיצו שיש מצוקה לעובר ואני צריכה להיות בשמירת הריון עקב סיכון גבוה, אני לא ישכח את אותו יום לאחר הקאות מרובות הדלקתי נר לעילוי נשמתו ובלב שבור ביקשתי שיפעל למעני בשמיים, טענתי שכבר אינני מסוגלת יותר.
באותו לילה ניגלה אלי סבא – חכם משה יחזקאל ע"ה כולו הוד והדר מאיר וקורן. והוא אמר לי כך באלו המילים" ביתי, רבותנו אמרו, אישה שמקיאה מטהרת את הולד והוא יהיה יפה וברור, הכל יהיה בסדר אל תדאגי" מאותו היום אני התחלתי להרגיש יותר טוב, ההקאות פסקו לא נראו סימני מצוקה, לא הוצרכתי לניתוח, ונולדה בעת ובזמן תינוקת יפיפיה!!
אהב את השלום והשתל להרבות שלום בין אישה לבעלה, בין איש לרעהו. אפילו את בניו ציווה במילותיו האחרונות "תהיו מאוחדים"! נהג לכנס אותנו כל מועד וחג. היה חשוב לו האחדות ושנכיר את בני המשפחה אפילו הרחוקים ביותר.
בשבתות כאשר היינו באים אליו , (בפרט בעשור האחרון לחייו היות וסבתא, הרבנית ג'וליט ע"ה הלכה לעולמה. הינו בני המשפחה עושים תורנות). נהננו לשמוע את סיפוריו על בגדד עיר מולדתו. איך מצא את אחיו בארץ. איך חיו במעברת "זרנוגה". ומדוע בחר דווקא לגור בת"א. חייו היו צער ויסורים בן אחד בשם יוסף חיים שהיה בגיל שנתיים / שלוש ,נחטף בזמן קום המדינה , תעודת פטירה סרבו לתת לו וטענו בבית החולים קפלן כי הוא חלה ונקבר בקבר אחים….חכם משה תר אחר עיר ועיר למצוא קבר אחים ,אך לשווא לא דובים ולא יער. כאשר היה בן זה צריך להתייצב בצבא בגיל 18 קיבלה סבתא מכתב גיוס. רב היה צערם שכן הרבה זמן חיכו לילד זה לאחר בנם יחזקאל וביתם רחל. מדובר היה בילד בעל מראה שוודי שווה לב ,עניו התכלת ושערו הבלונדיני לא נתנו לערלים חוטפי הילדים להסיר עיינהם ולהפיק את זממם במכירת ילד זה . רבות האמהות שסבלו אז סבל זה בקום המדינה, לא רק חטופי תימן. (אבל מה לעשות שהמדינה עושה הכל להשתיק עינין זה אפילו במחיר כמו שעשו לרב עוזי משולם)
בנם שאלתיאל ז"ל נפטר בעודו נער ממחלה קשה ונדירה בדמו.
בנם גמליאל ז"ל נפטר בשירות הצבאי.
את בנין תמיד ברך "יהי רצון שתהיו מורי הוראה בישראל" ואכן זב התקיים
בנו הרב יחזקאל יחזקאל הנו סופר סת"ם מן המפורסמים ביותר שיש היום בעולם כולו. שמו נודע גם בחו"ל ובאים אליו תלמידים ממקומות מרוחקים ביותר.
בנו הרב מקבציאל שליט"א מחנך דגול ומוסמך אהוב ויקר .בתלמוד תורה בבני ברק.
בנו הרב פלטיאל שליט"א ממשיך את ניהול הישיבה בעמל . ודואג במסירות לכל פרט ועינין רוחני וגשמי.
בנו הרב שלמה שליט"א מחנך בת"ת בירושלים מזה רבות בשנים.
ביתו הרבנית אביגיל כהן תחי' מורה מחנכת בבית ספר, פועלת רבות להחדרת האמונה ובכל מה שלמדה מאביה לקירוב רחוקים גם בענין טהרת הבית.

יכלה הזמן וסיפורים אודות סבא, חכם משה יחזקאל ע"ה , לא יספיק הזמן
ואסיים במה שתמיד היה אומר: " זריזות חצי מזל"
"השמש לא תעמוד לכם"
נצלו את הזמן ו"אל תעשו חמוצים"

נתקבל מעורך עלון פניני עין חמד:

הגאון הצדיק חכם משה יחזקאל זצ"ל: נולד בעיר בגדד בשנת ה'תרע"ד (1913). בהיותו בגיל שש הוצרך לעבור ניתוח בצווארו. בזמן ששהה בביה"ח למד את כל ספר התהלים בעל-פה וכן חלק מספר דניאל. משחר נעוריו. אהבתו לתורה הייתה עזה והיה הולך משיעור לשיעור ללמוד עם חכמי בגדד וזקניה למרות היותו רך בשנים ולא שם ליבו לחבריו שהיו מַלְעִיגִים עליו. בגיל מאוחר יותר נפלה עליו עול פרנסת הבית ולשם כך היה חלבן. אך עם זאת לא עזב את תלמודו ולמד בביהמ"ד 'בית זילכה' מהשעה 09:00 עד 13:00 בצהריים. לאחר מכן טיפל בפרות וחזר לביהמ"ד 'אליהו ראובן' מ-16:00 עד לאחר תיקון חצות. ישן כשלוש שעות בלילה.
בגיל 32 עלה לארץ ובהיותו ענוותן הסתיר את גדלותו בתורה ועבד כפועל בניין לצורך מחייתו. בתחילה התגורר במעברת זרנוגה ולאחר מכן עבר לת"א, שם פתח את ישיבת 'חכם יוסף חיים' בשכונת התקווה ועמד בראשה. הרביץ לכל דורש ואף פתח כולל אברכים. ולמרות זאת עסק ברוב שעות היום והלילה בתורת ה' ומיד כאשר מגיע היה בשעה אחת בצהריים מעבודתו, היה הולך ויושב בבית המדרש עד השעות הקטנות של הלילה. כאשר חלק גדול בחייו יושן הוא כשלוש שעות בלילה! בקי בכל מקצועות התורה. גאון בנגלה ובנסתר. זכה לסיים את ספר הזוהר בימי חייו כשבע פעמים בעיון רב כשכל מאמר היה מרחיב ומפתח כיד ה' הטובה עליו. ת"ח מופלג העוסק בתורה יומם ולילה. ענוותן. הרביץ תורה רבות בשנים. נפטר ב-י"ט טבת ה'תשס"ז (2007). חי כ-93 שנים. ציונו בקריית-שאול בת"א.
אביו: חכם סלמאן. אמו: מרת שמחה. אשתו: מרת ג'ולייט. מרבותיו: חכם סלמאן חוג'י עבודי (בגמרא), חכם יוסף רביע (הלכה), חכם יצחק מכמל, חכם נסים כדורי, ר' יצחק דרזי (אביו של ר' שמואל דרזי). חכם מאיר כדורי (שהיה זוכה לגילוי אליהו), ר' שלום הדאיה. בניו: ר' יחזקאל יחזקאל (הסופר המפורסם), ר' מקבציאל (מחנך בת"ת בבני ברק), ר' פלטיאל (ממשיך את ניהול הישיבה), ר' שלמה שליט"א (מחנך בת"ת בירושלים). שלתיאל ז"ל,גמליאל ז"ל, יוסף חיים ז"ל. בתו: מרת אביגיל (נישאה לר' שלמה הכהן שליט"א – ראש מוסדות בית-דוד ושלמה).
מספריו: •ספר המדרגה- הנהגות על רבינו.
התמדתו בתורה הייתה מופלאה. מכריו ותלמידיו העידו, כי אף פעם לא ראו את רבנו מתבטל מתלמודו. והיה יושב ועוסק בתורה במשך כ־18 שעות ביממה בדבקות נפלאה! עד כדי כך שבאו פעם אחת עורכי סקר על סדר היום בחיי זקנים, ובררו אצל בני המשפחה מה סדר יום אביהם, ולא האמינו, כי יהודי בגיל כה מבוגר לומד 18 שעות ביממה, וישן שעות ספורות בלבד. הללו שלחו שליח שישהה במשך כיממה לראות אם אכן יש פלא כזה, ואכן ראו בדיוק כך והתגדל כבוד ה' יתברך באותה שעה.
במסדרונות בית החולים תל השומר נשמעו באחר הימים צעקות ואנחות מאחד מחדרי המיון, כל צוות הרופאים האחים והאחיות מיהרו למקום. סיפר אחד הנוכחים שבמקרה שהה שם: "הלכתי גם אני לראות מה קרה, אני רואה את חכם משה יחזקאל מתאנח מכאב וזועק: 'מה עם הספר? מה עם הספר?'. כששאלוהו הרופאים איזה ספר, מה קרה, אולי ח"ו מרוב ייסורים התבלבל, אך רבנו חזר על דבריו בקול אנחה וצער: 'מה יהיה עם הספר? זה מספר ימים שאיני יכול לפתוח ספר ללמוד תורת ה׳ מרוב ייסורים'. (היה זה לאחר שעבר ניתוח לב ומכך שלא יכל לפתוח ספר היה לו צער גדול יותר מאשר כל הייסורים!).
פעם קנה מכונת תקתוק חדשה לישיבתו, והנה בבוקר הבחין כי אותה מכונה נגנבה, צער רב נגרם לו מכך. באותו יום המשיך בתלמודו כרגיל. והנה באותו לילה בא אליו מרן "בן איש חי" בחלום ושאלו: "מדוע הנך בצער? מחר, המכונה תחזור לישיבה!". והנה בבוקר בא רבנו לתלמידים בשמחה ואמר: "היום המכונה תחזור!". חשבו כי מתוך צערו מדבר, אך הוא בשלו.
לא עברו מספר שעות, הגיע לפתע אדם והחזיר את המכונה חדשה עם הקופסא. שאלוהו: "מה ראית להחזיר הגניבה?". ענה האיש: "באמצע הלילה הגיע אלי רב אחד וזעק: 'קום מהר והחזר גניבתך!' לא התייחסתי, אך שוב בא אלי ואמר: 'אם לא תחזיר הגניבה תישן ולא תקום!". הללו הראו לו תמונת הבן איש חי, ומיד נזעק ואמר: "זה הרב שהזהירני הלילה".
ברכותיו של הרב היו עושות רושם עצום בשמים והיו נענות. מסופר על יהודי מסוים שכתשע שנים לא היו לו ילדים ונכנס לרבנו. באותו רגע ישב הרב במשרד הישיבה, מיד נכנס הלה וסגר הדלת. ואמר: "איני יוצא מכאן עד שתבטיח לי בן זכר", רבי משה נסה להתחמק, אולם משלא נתן לו הלה מנוח, השיבו רבנו: "זוגתך לשנה הבאה בעז"ה תפקד!".
משראה הלה כי עת רצון כעת ביקש שוב: "רבינו! תבטיח לי כי כל שנה אזכה לבן זכר" והבטיחו רבנו. והנה פלא, לשנה הבאה בדיוק באותו תאריך נפקד בבן זכר, וכך באותו תאריך בדיוק נפקד שנה אחר שנה בבן זכר! ויהי לפלא עצום.
בזמן שהותו בבית החולים הוצרך לקבל זריקות ע"י הרופאים, לאחר מיכן היה נוהג תמיד לומר "תודה רבה", באומרו: על זה אמר שלמה המלך "נאמנים פצעי אוהב". "אומנם אתם פוצעים אותי, אך זה מאהבה". עוד היה נוהג, שכאשר היה גומר להתפלל מהסידור המזדמן לו בבית-הכנסת היה פותח בדף הכריכה ועושה השכבה לנפטרים אשר הסידור נתרם לעילוי נשמתם, באומרו שזו הכרת הטוב להם.
אחת מבני משפחת רבנו שהייתה לובשת פאה וכובע, ולא זכתה להיפקד בזרע של קיימא. לאחר מספר שנים באה אל רבנו ואמרה, כי היא מקבלת על עצמה להוריד את הפאה וללבוש כיסוי ראש כדת וכדין, אמר לה רבנו: "אם כך, בעזרת ה' יתברך תזכי להיפקד בבנים זכרים". לא חלף זמן רב וזכתה להיפקד בזרע קודש בר-קיימא.
כאשר רבינו עלה לארץ, לא ידעו להעריך את ערכו בתורה ואף הוא הסתיר זאת מבני אדם. (וכוללים לא היה במקום) אי לכך הציעו לו האחראים על העלייה יבחר לו עבודה: או להיות מנקה רחובות או לעבוד בבניין. משמעות הדבר היא כי עליו ללכת בכל יום לאתר בנייה הנמצא בריחוק מקום לסחוב לבנים ועצים כבדים לגבל מלט וכו'. על אף הקושי הרב שבדבר החליט, כי הוא בוחר בעבודת הבניין, באומרו: "מוכן אני לעבוד בבניה כל כך קשה ולראות כל היום רק עצים ואבנים ולא להיות מנקה רחובות שיתכן ח"ו שאראה מראות אסורות". וכאן מדובר בתל־אביב שלפני כ-60 שנה!
במקום עבודתו היו רגילים לקבל את משכורתם ביום שישי לקראת סוף החודש, והנה באחד מימי השישי עת קיבל רבינו את משכורתו, כאשר הגיע לביתו שם לב כי שכח את המשכורת בכיס בגד עבודתו שנמצאים באתר הבניה. על אף שהיה שהות לחזור לאתר הבניה ולקחת משכורתו ולשוב לביתו קודם שבת-קודש. נמנע מכך, משום שהיה רגיל לקבל השבת מוקדם. ועל אף שהיו בכל שבת גנבים שהיו נכנסים לאתר הבניה וגונבים את רכושם של הפועלים ואף כלי עבודה, נמנע רבינו מלחזור באומרו לפני ריבונו של עולם: "עבדתי ביושר להביא טרף לביתי. ביום אכלני חורב וקרח בלילה. הגעתי לעבודה לפני הזמן ויצאתי אחרי הזמן כדי שלא יהיה חלילה שמץ של גזל, ואם כספי טהור לא יהיה כל שליטה לגנבים בו". ואכן ביום ראשון כשחזר לעבודה, הגנבים פשטו ידיהם בכל אתר הבניה ובחפצי שאר הפועלים אך בחפציו של הרב לא נגעו כהוא זה למרות שכל משכורתו נשארה בכיס, והכל בא על מקומו בשלום.
באותו הזמן שמו אותם במעברות בזרנוגה (ליד רחובות), ומשפחתו של רבינו רכשו דירות באשקלון ואף הוא הלך וחתם חוזה לקניית דירה שם, אמנם כאשר פגש בדרכו חזרה את חכם יוסף יעקב זצ"ל שהיה רב באשקלון, שאלו רבינו, האם טוב עשה שרכש דירה באשקלון? אמר לו הרב, שבשביל חינוך ילדיו לא טוב הדבר. מיד חזר אל הקבלן וביטל את החוזה ואף פיצהו על כך.
כאשר התגורר בפרדס של שכונת התקווה, הציעו לו לעבור דירה לתוך השכונה בבניינים החדשים דאז, אך רבינו בשלו: "בשביל חינוך הילדים צריך אני את הפינה הזאת לגור בפרדס כדי שלא יתחברו עם חברה רעה", וזאת למרות התנאים הקשים שהיו שם הן מצד בעלי-החיים והן מצד השיטפונות שהיו במקום בכל חורף עד כי פעם חולצו על ידי סירות מהמקום, ואכן לא פלא כי זכה שכל בניו וצאצאיו הולכים בדרך ה'.
בכל ערב שבת נהג כבר בשעה 11 להגיע לבית המדרש, וזאת לאחר מקווה והכנה לשבת, לבוש בגדי שבת ונשאר שם עד קבלת שבת. פעם שאלוהו לפשר מנהג זה? והרב ענה: "כך ראיתי אצל מורי ורבי חכם יוסף רביע זיע"א. כך נהג בבגדד באומרו, שיתכן ויגיע אדם עם שאלה בהלכה ולא ימצא לה מענה, משום שהחכמים טרודים בצורכי שבת, לכן ישב בביהמ"ד לענות לשואלים ואף אני הנהגתי זאת".
לאחר שרבינו התאלמן מרעיתו הצדקנית ע"ה. ביקשו בני המשפחה מרבינו כי יתארח בשבתות אצל בניו וחתניו, אך הוא סירב לכל זאת באומרו: "מה יהיה עם השיעורים הקבועים שאני מוסר בשבתות? ליל שבת ברמב"ם, שבת בצהרים בגמרא, אחר הצהרים זוהר, לפני צאת השבת בן איש חי". אשר למעשה היה דבוק בגאון מרן הבא"ח זיע"א בכל נפשו. ואף את ישיבתו קרא על שמו ותמיד מסר שיעור בבא"ח בהתלהבות מחדש, עד כי היה ביהכנ"ס שמסר שם שיעור בספר בן איש חי במשך כ- 35 שנה ותמיד בהתלהבות עצומה.
באחת הפעמים כאשר אושפז רבינו בבית הרפואה, ביקשו בניו מן האחראים כי מיטתו תעמוד ליד החלון המשקיף למרחקים ובכך להשכיח ממנו מעט את הסבל. הבקשה אושרה והוא הועבר ליד חלון גדול ומהקומה הגבוהה אפשר היה לצפות למרחוק. כשסבא הונח ליד החלון התבטא אחד הנכדים ואמר: "הנה סבא, יש לך כאן נוף מיוחד. תסתכל עד היכן רואים מכאן, זה כמו לצפות מהמטוס". סבא הרים עיניו כדרכו והביט במבט חודר כאילו אינו מבין על מה השמחה והגיב במילים ברורות: "איך יכולת לומר זאת, נכדי היקר? מה יש בנוף הזה? הנוף היפה ביותר זהו דף גמרא!".
רבינו חתם לציבור האברכים בישיבתו על המסמך "תורתם אומנותם" לקבלת דיחוי מהצבא. בשלב מסוים התפרסמה תקנה ולפיה ראש הישיבה החותם לקבלת פטור מהצבא, מחוייב לשהות בעצמו כשמונה שעות בישיבה, ואם הוא אינו מקיים את התנאי הזה, אין לו זכות לחתום. כידוע, תצהירים אלו נשלחו בזמנו לכל ראשי הישיבות, והם היו צריכים להצהיר על מספר השעות שהם לומדים בישיבה. כאשר הגיע מילוי התצהיר לחכם משה, כתב שהוא שוהה בישיבה לא 8 שעות, אלא 18! היה זה לאחר שיצא לפנסיה מעבודתו. הצבא קיבל את תצהירו כבלתי אמין, ופסלוֹ. "הדבר איננו סביר", אמרו בלשכת הגיוס בתל השומר. "אדם מעל גיל שמונים, גם אם ירצה להיות בישיבה חצי מהזמן הזה – לא יוכל".
אולם רבינו הגיש תצהיר נוסף, וגם בו ציין שוב 18 שעות. הפעם קיבלו את התצהיר, אך בצבא הנחו את הגורמים המתאימים לפתוח במעקבים ובתצפיות כדי להוכיח האם התצהיר אמין, ובמידה שיתברר שהוא כוזב – יצטרכו לפסול את חתימת ידו על טפסי הלומדים – וממילא לבטל את הדיחוי לכל האברכים. המעקבים החלו, אבל חכם משה ניצח. מול עיניהם המשתאות ראו החיילים העוקבים יהודי קשיש שכוחו במותניו ועוסק בתורה במשך כל שעות היממה, ללמוד וללמד. (ברכי נפשי)
רבינו הנהיג את הישיבה בכל כוחו במשך כחמישים שנה חינם אין כסף, לא פעם אמר: "רבינו יוסף חיים זצוק"ל לא גבה מהקהילה שלו תשלום עבור הנהגתו, ואני אקח מהישיבה כסף?" תמיד נזהר שלא לקחת ולו משהו מהישיבה, ולא זו בלבד אלא שהוסיף מכספו הפרטי וחתם על הוראת קבע לטובת הישיבה בסך אלף שקלים לחודש.
סיפר רבינו: בכל יום הייתי קם בשלוש לפנות בוקר ומסדר את הדברים לחליבה, ואחר כך הייתי הולך עם סבא ר' סלמאן לביה"כ, היינו חוזרים בשעה שש לחלוב את הפרות. באחת הפעמים כאשר קמתי מחליבת הפרות אחרי לילה שכמעט לא עצמתי עין, לא יכולתי להרשות לעצמי להניח ראשי על המיטה, על אף שהייתי עייף מאוד, המחוז כולו מחכה לחלב ולמוצריו שסבתא שמחה הכינה, עד שהיו קוראים למשפחתנו"אבו חליב".
העליתי את החלב על החמור והוספתי עליו את מוצרי הגבינות המוכנות של סבתא, והוריתי לחמור שיתחיל בצעדה. החמור החל לצעוד וחיש מהרה נרדמתי החמור הלך לפי בחירתו היכן שחפץ אך אני ישנתי. וראה זה פלא החמור ידע לאן צריך להגיע, ובכל בית שהיו קונים חלב היה עוצר החמור ליד הקיר, התנועע, שפשף את רגלי בקיר עד שהתעוררתי. כן, לא ממש כמו חמורו של פנחס בן יאיר, אבל בערך… מאותו יום התחלתי ליישם את הרעיון את רוב זמן השינה שלי הייתי משאיר לזמן הרכיבה על החמור, ובשאר הזמן יכולתי לעסוק בתורה.
זוגתו היקרה הייתה לצידו בכל עניני הישיבה ואף בישלה ארוחות צהריים לאברכים במשך שש עשרה שנים עוגות חינם אין כסף. "סבתא מה המשכורת החודשית שלך כטבחית בישיבה?"- שאל פעם אחד הנכדים את הסבתא. היא פתחה מולו עינים גדולות וענתה בפליאה: "האם אתה מצפה מסבתא שלך שתמכור מצווה זו בכסף?" מעתה, לא היה כל פלא בעיני כאשר היה חסר סוכר לאברכים, הרים סבא את שתי ידיו וצעק: "רבינו יוסף חיים (הבן איש חי זצוק"ל) – סוכר!!!". ויהי כאשר סיים רבינו את דבריו, והנה תורם עם עגלה מלאה סוכר נכנס וצעק: "חכם משה, תרומה לישיבה"…

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

8 תגובות על הפוסט “חכם משה יחזקאל ע"ה

  1. לשמחתי הכרתי את חכם משה(כך היינו קוראים לו)לפעמים הייתי שיעורים שלו כשהייתי אצל סבתי בשכונת עזרא. נשארו לי קצת זכרונות ממנו, היה אדם גדול בתורה,
    צנוע ,בהמשך אני יעלה קצת מזכרוני.
    דרך אגב בנו יחזקאל הוא הסופר המפורסם עם הכתב המדהים והכול כך מדויק .
    למי שיזדמן לישיבה יוסף חיים תבקשו לראות את הספר תורה שהוא כתב אין דברים כאלה פשוט מדהים.

    • בס"ד
      תזכה למצוות חכם אורן.
      אשמח אם תשלח לנו מעט מזכרונותיך על החכם ואולי תמצא קורות חיים שלו .
      חיים סלמן
      מנהל האתר

  2. אני נכדתו של חכם משה יחזקאל.
    ברצוני לומר לכם על עצמתו הרבה שלא היה חושש כלל לומר תמיד את האמת ורק את האמת . וידוע שכל מי שאומר אמת ברכותיו מתקבלות ותפילותיו נשמעות .אפילו לאחר פטירתו של צדיק ידוע ,שמה שפעל הצדיק למטה ממשיך הוא לפעול גם למעלה.
    היה זה כחצי שנה לאחר פטירתו אני הייתי הרה ולא חשתי בטוב, הייתי מקיאה ללא סוף הרופאים גם הלחיצו שיש מצוקה לעובר ואני צריכה להיות בשמירת הריון עקב סיכון גבוה, אני לא ישכח את אותו יום לאחר הקאות מרובות הדלקתי נר לעילוי נשמתו ובלב שבור ביקשתי שיפעל למעני בשמיים, טענתי שכבר אינני מסוגלת יותר.
    באותו לילה ניגלה אלי סבא – חכם משה יחזקאל ע"ה כולו הוד והדר מאיר וקורן. והוא אמר לי כך באלו המילים" ביתי, רבותנו אמרו, אישה שמקיאה מטהרת את הולד והוא יהיה יפה וברור, הכל יהיה בסדר אל תדאגי" מאותו היום אני התחלתי להרגיש יותר טוב, ההקאות פסקו לא נראו סימני מצוקה, לא הוצרכתי לניתוח, ונולדה בעת ובזמן תינוקת יפיפיה!!
    אהב את השלום והשתל להרבות שלום בין אישה לבעלה, בין איש לרעהו. אפילו את בניו ציווה במילותיו האחרונות "תהיו מאוחדים"! נהג לכנס אותנו כל מועד וחג. היה חשוב לו האחדות ושנכיר את בני המשפחה אפילו הרחוקים ביותר.
    בשבתות כאשר היינו באים אליו , (בפרט בעשור האחרון לחייו היות וסבתא, הרבנית ג'וליט ע"ה הלכה לעולמה. הינו בני המשפחה עושים תורנות). נהננו לשמוע את סיפוריו על בגדד עיר מולדתו. איך מצא את אחיו בארץ. איך חיו במעברת "זרנוגה". ומדוע בחר דווקא לגור בת"א. חייו היו צער ויסורים בן אחד בשם יוסף חיים שהיה בגיל שנתיים / שלוש ,נחטף בזמן קום המדינה , תעודת פטירה סרבו לתת לו וטענו בבית החולים קפלן כי הוא חלה ונקבר בקבר אחים….חכם משה תר אחר עיר ועיר למצוא קבר אחים ,אך לשווא לא דובים ולא יער. כאשר היה בן זה צריך להתייצב בצבא בגיל 18 קיבלה סבתא מכתב גיוס. רב היה צערם שכן הרבה זמן חיכו לילד זה לאחר בנם יחזקאל וביתם רחל. מדובר היה בילד בעל מראה שוודי שווה לב ,עניו התכלת ושערו הבלונדיני לא נתנו לערלים חוטפי הילדים להסיר עיינהם ולהפיק את זממם במכירת ילד זה . רבות האמהות שסבלו אז סבל זה בקום המדינה, לא רק חטופי תימן. (אבל מה לעשות שהמדינה עושה הכל להשתיק עינין זה אפילו במחיר כמו שעשו לרב עוזי משולם)
    בנם שאלתיאל ז"ל נפטר בעודו נער ממחלה קשה ונדירה בדמו.
    בנם גמליאל ז"ל נפטר בשירות הצבאי.
    את בנין תמיד ברך "יהי רצון שתהיו מורי הוראה בישראל" ואכן זב התקיים
    בנו הרב יחזקאל יחזקאל הנו סופר סת"ם מן המפורסמים ביותר שיש היום בעולם כולו. שמו נודע גם בחו"ל ובאים אליו תלמידים ממקומות מרוחקים ביותר.
    בנו הרב מקבציאל שליט"א מחנך דגול ומוסמך אהוב ויקר .בתלמוד תורה בבני ברק.
    בנו הרב פלטיאל שליט"א ממשיך את ניהול הישיבה בעמל . ודואג במסירות לכל פרט ועינין רוחני וגשמי.
    בנו הרב שלמה שליט"א מחנך בת"ת בירושלים מזה רבות בשנים.
    ביתו הרבנית אביגיל כהן תחי' מורה מחנכת בבית ספר, פועלת רבות להחדרת האמונה ובכל מה שלמדה מאביה לקירוב רחוקים גם בענין טהרת הבית.

    יכלה הזמן וסיפורים אודות סבא, חכם משה יחזקאל ע"ה , לא יספיק הזמן
    ואסיים במה שתמיד היה אומר: " זריזות חצי מזל"
    "השמש לא תעמוד לכם"
    נצלו את הזמן ו"אל תעשו חמוצים"

    • בס"ד
      תודה לך אודליה.
      הכנסתי כל מה שכתבת לכתבה על קורות החיים של החכם.
      בברכה
      חיים סלמן
      מנהל האתר

  3. מחפשת מידע לגבי סבא רבא שלי משני ההורים שלי.
    אמא שלי היא לבית דגמי ידוע לי שהיה קשר לחכם כנראה בשם ניסים דגמי או שם אחר.
    ואבא שלי הוא יחזקאל שלמה .סבא שלי ז'ל יחזקאל יחזקאל אבו סולימאן גם היה חכם בעירק, או רב בית כנסת. הורים שלי לא זוכרים לתת פרטים נוספים. מהיכן יכולה לקבל מידע נוסף על המשפחה

    • הרב שלום אטלן מאור יהודה הסבא שלו קראו ניסים דגמי ןיש בית כנסת בבאר שבע בית בודה הם ממשפחת דגמי וגם שמואל דגמי משכונת עזרא הם אותו משפחה

  4. אנחנו זוכים לערוך עלון בשם פניני עין-חמד.
    בזמנו אחד הבנים העביר לנו חומר כדי שנזכה לכתוב על הצדיק:

    הגאון הצדיק חכם משה יחזקאל זצ"ל: נולד בעיר בגדד בשנת ה'תרע"ד (1913). בהיותו בגיל שש הוצרך לעבור ניתוח בצווארו. בזמן ששהה בביה"ח למד את כל ספר התהלים בעל-פה וכן חלק מספר דניאל. משחר נעוריו. אהבתו לתורה הייתה עזה והיה הולך משיעור לשיעור ללמוד עם חכמי בגדד וזקניה למרות היותו רך בשנים ולא שם ליבו לחבריו שהיו מַלְעִיגִים עליו. בגיל מאוחר יותר נפלה עליו עול פרנסת הבית ולשם כך היה חלבן. אך עם זאת לא עזב את תלמודו ולמד בביהמ"ד 'בית זילכה' מהשעה 09:00 עד 13:00 בצהריים. לאחר מכן טיפל בפרות וחזר לביהמ"ד 'אליהו ראובן' מ-16:00 עד לאחר תיקון חצות. ישן כשלוש שעות בלילה.

    בגיל 32 עלה לארץ ובהיותו ענוותן הסתיר את גדלותו בתורה ועבד כפועל בניין לצורך מחייתו. בתחילה התגורר במעברת זרנוגה ולאחר מכן עבר לת"א, שם פתח את ישיבת 'חכם יוסף חיים' בשכונת התקווה ועמד בראשה. הרביץ לכל דורש ואף פתח כולל אברכים. ולמרות זאת עסק ברוב שעות היום והלילה בתורת ה' ומיד כאשר מגיע היה בשעה אחת בצהריים מעבודתו, היה הולך ויושב בבית המדרש עד השעות הקטנות של הלילה. כאשר חלק גדול בחייו יושן הוא כשלוש שעות בלילה! בקי בכל מקצועות התורה. גאון בנגלה ובנסתר. זכה לסיים את ספר הזוהר בימי חייו כשבע פעמים בעיון רב כשכל מאמר היה מרחיב ומפתח כיד ה' הטובה עליו. ת"ח מופלג העוסק בתורה יומם ולילה. ענוותן. הרביץ תורה רבות בשנים. נפטר ב-י"ט טבת ה'תשס"ז (2007). חי כ-93 שנים. ציונו בקריית-שאול בת"א.

    אביו: חכם סלמאן. אמו: מרת שמחה. אשתו: מרת ג'ולייט. מרבותיו: חכם סלמאן חוג'י עבודי (בגמרא), חכם יוסף רביע (הלכה), חכם יצחק מכמל, חכם נסים כדורי, ר' יצחק דרזי (אביו של ר' שמואל דרזי). חכם מאיר כדורי (שהיה זוכה לגילוי אליהו), ר' שלום הדאיה. בניו: ר' יחזקאל יחזקאל (הסופר המפורסם), ר' מקבציאל (מחנך בת"ת בבני ברק), ר' פלטיאל (ממשיך את ניהול הישיבה), ר' שלמה שליט"א (מחנך בת"ת בירושלים). שלתיאל ז"ל,גמליאל ז"ל, יוסף חיים ז"ל. בתו: מרת אביגיל (נישאה לר' שלמה הכהן שליט"א – ראש מוסדות בית-דוד ושלמה).
    מספריו: •ספר המדרגה- הנהגות על רבינו.
    התמדתו בתורה הייתה מופלאה. מכריו ותלמידיו העידו, כי אף פעם לא ראו את רבנו מתבטל מתלמודו. והיה יושב ועוסק בתורה במשך כ־18 שעות ביממה בדבקות נפלאה! עד כדי כך שבאו פעם אחת עורכי סקר על סדר היום בחיי זקנים, ובררו אצל בני המשפחה מה סדר יום אביהם, ולא האמינו, כי יהודי בגיל כה מבוגר לומד 18 שעות ביממה, וישן שעות ספורות בלבד. הללו שלחו שליח שישהה במשך כיממה לראות אם אכן יש פלא כזה, ואכן ראו בדיוק כך והתגדל כבוד ה' יתברך באותה שעה.
    במסדרונות בית החולים תל השומר נשמעו באחר הימים צעקות ואנחות מאחד מחדרי המיון, כל צוות הרופאים האחים והאחיות מיהרו למקום. סיפר אחד הנוכחים שבמקרה שהה שם: "הלכתי גם אני לראות מה קרה, אני רואה את חכם משה יחזקאל מתאנח מכאב וזועק: 'מה עם הספר? מה עם הספר?'. כששאלוהו הרופאים איזה ספר, מה קרה, אולי ח"ו מרוב ייסורים התבלבל, אך רבנו חזר על דבריו בקול אנחה וצער: 'מה יהיה עם הספר? זה מספר ימים שאיני יכול לפתוח ספר ללמוד תורת ה׳ מרוב ייסורים'. (היה זה לאחר שעבר ניתוח לב ומכך שלא יכל לפתוח ספר היה לו צער גדול יותר מאשר כל הייסורים!).
    פעם קנה מכונת תקתוק חדשה לישיבתו, והנה בבוקר הבחין כי אותה מכונה נגנבה, צער רב נגרם לו מכך. באותו יום המשיך בתלמודו כרגיל. והנה באותו לילה בא אליו מרן "בן איש חי" בחלום ושאלו: "מדוע הנך בצער? מחר, המכונה תחזור לישיבה!". והנה בבוקר בא רבנו לתלמידים בשמחה ואמר: "היום המכונה תחזור!". חשבו כי מתוך צערו מדבר, אך הוא בשלו.

    לא עברו מספר שעות, הגיע לפתע אדם והחזיר את המכונה חדשה עם הקופסא. שאלוהו: "מה ראית להחזיר הגניבה?". ענה האיש: "באמצע הלילה הגיע אלי רב אחד וזעק: 'קום מהר והחזר גניבתך!' לא התייחסתי, אך שוב בא אלי ואמר: 'אם לא תחזיר הגניבה תישן ולא תקום!". הללו הראו לו תמונת הבן איש חי, ומיד נזעק ואמר: "זה הרב שהזהירני הלילה".
    ברכותיו של הרב היו עושות רושם עצום בשמים והיו נענות. מסופר על יהודי מסוים שכתשע שנים לא היו לו ילדים ונכנס לרבנו. באותו רגע ישב הרב במשרד הישיבה, מיד נכנס הלה וסגר הדלת. ואמר: "איני יוצא מכאן עד שתבטיח לי בן זכר", רבי משה נסה להתחמק, אולם משלא נתן לו הלה מנוח, השיבו רבנו: "זוגתך לשנה הבאה בעז"ה תפקד!".

    משראה הלה כי עת רצון כעת ביקש שוב: "רבינו! תבטיח לי כי כל שנה אזכה לבן זכר" והבטיחו רבנו. והנה פלא, לשנה הבאה בדיוק באותו תאריך נפקד בבן זכר, וכך באותו תאריך בדיוק נפקד שנה אחר שנה בבן זכר! ויהי לפלא עצום.
    בזמן שהותו בבית החולים הוצרך לקבל זריקות ע"י הרופאים, לאחר מיכן היה נוהג תמיד לומר "תודה רבה", באומרו: על זה אמר שלמה המלך "נאמנים פצעי אוהב". "אומנם אתם פוצעים אותי, אך זה מאהבה". עוד היה נוהג, שכאשר היה גומר להתפלל מהסידור המזדמן לו בבית-הכנסת היה פותח בדף הכריכה ועושה השכבה לנפטרים אשר הסידור נתרם לעילוי נשמתם, באומרו שזו הכרת הטוב להם.
    אחת מבני משפחת רבנו שהייתה לובשת פאה וכובע, ולא זכתה להיפקד בזרע של קיימא. לאחר מספר שנים באה אל רבנו ואמרה, כי היא מקבלת על עצמה להוריד את הפאה וללבוש כיסוי ראש כדת וכדין, אמר לה רבנו: "אם כך, בעזרת ה' יתברך תזכי להיפקד בבנים זכרים". לא חלף זמן רב וזכתה להיפקד בזרע קודש בר-קיימא.

    כאשר רבינו עלה לארץ, לא ידעו להעריך את ערכו בתורה ואף הוא הסתיר זאת מבני אדם. (וכוללים לא היה במקום) אי לכך הציעו לו האחראים על העלייה יבחר לו עבודה: או להיות מנקה רחובות או לעבוד בבניין. משמעות הדבר היא כי עליו ללכת בכל יום לאתר בנייה הנמצא בריחוק מקום לסחוב לבנים ועצים כבדים לגבל מלט וכו'. על אף הקושי הרב שבדבר החליט, כי הוא בוחר בעבודת הבניין, באומרו: "מוכן אני לעבוד בבניה כל כך קשה ולראות כל היום רק עצים ואבנים ולא להיות מנקה רחובות שיתכן ח"ו שאראה מראות אסורות". וכאן מדובר בתל־אביב שלפני כ-60 שנה!

    במקום עבודתו היו רגילים לקבל את משכורתם ביום שישי לקראת סוף החודש, והנה באחד מימי השישי עת קיבל רבינו את משכורתו, כאשר הגיע לביתו שם לב כי שכח את המשכורת בכיס בגד עבודתו שנמצאים באתר הבניה. על אף שהיה שהות לחזור לאתר הבניה ולקחת משכורתו ולשוב לביתו קודם שבת-קודש. נמנע מכך, משום שהיה רגיל לקבל השבת מוקדם. ועל אף שהיו בכל שבת גנבים שהיו נכנסים לאתר הבניה וגונבים את רכושם של הפועלים ואף כלי עבודה, נמנע רבינו מלחזור באומרו לפני ריבונו של עולם: "עבדתי ביושר להביא טרף לביתי. ביום אכלני חורב וקרח בלילה. הגעתי לעבודה לפני הזמן ויצאתי אחרי הזמן כדי שלא יהיה חלילה שמץ של גזל, ואם כספי טהור לא יהיה כל שליטה לגנבים בו". ואכן ביום ראשון כשחזר לעבודה, הגנבים פשטו ידיהם בכל אתר הבניה ובחפצי שאר הפועלים אך בחפציו של הרב לא נגעו כהוא זה למרות שכל משכורתו נשארה בכיס, והכל בא על מקומו בשלום.
    באותו הזמן שמו אותם במעברות בזרנוגה (ליד רחובות), ומשפחתו של רבינו רכשו דירות באשקלון ואף הוא הלך וחתם חוזה לקניית דירה שם, אמנם כאשר פגש בדרכו חזרה את חכם יוסף יעקב זצ"ל שהיה רב באשקלון, שאלו רבינו, האם טוב עשה שרכש דירה באשקלון? אמר לו הרב, שבשביל חינוך ילדיו לא טוב הדבר. מיד חזר אל הקבלן וביטל את החוזה ואף פיצהו על כך.
    כאשר התגורר בפרדס של שכונת התקווה, הציעו לו לעבור דירה לתוך השכונה בבניינים החדשים דאז, אך רבינו בשלו: "בשביל חינוך הילדים צריך אני את הפינה הזאת לגור בפרדס כדי שלא יתחברו עם חברה רעה", וזאת למרות התנאים הקשים שהיו שם הן מצד בעלי-החיים והן מצד השיטפונות שהיו במקום בכל חורף עד כי פעם חולצו על ידי סירות מהמקום, ואכן לא פלא כי זכה שכל בניו וצאצאיו הולכים בדרך ה'.
    בכל ערב שבת נהג כבר בשעה 11 להגיע לבית המדרש, וזאת לאחר מקווה והכנה לשבת, לבוש בגדי שבת ונשאר שם עד קבלת שבת. פעם שאלוהו לפשר מנהג זה? והרב ענה: "כך ראיתי אצל מורי ורבי חכם יוסף רביע זיע"א. כך נהג בבגדד באומרו, שיתכן ויגיע אדם עם שאלה בהלכה ולא ימצא לה מענה, משום שהחכמים טרודים בצורכי שבת, לכן ישב בביהמ"ד לענות לשואלים ואף אני הנהגתי זאת".
    לאחר שרבינו התאלמן מרעיתו הצדקנית ע"ה. ביקשו בני המשפחה מרבינו כי יתארח בשבתות אצל בניו וחתניו, אך הוא סירב לכל זאת באומרו: "מה יהיה עם השיעורים הקבועים שאני מוסר בשבתות? ליל שבת ברמב"ם, שבת בצהרים בגמרא, אחר הצהרים זוהר, לפני צאת השבת בן איש חי". אשר למעשה היה דבוק בגאון מרן הבא"ח זיע"א בכל נפשו. ואף את ישיבתו קרא על שמו ותמיד מסר שיעור בבא"ח בהתלהבות מחדש, עד כי היה ביהכנ"ס שמסר שם שיעור בספר בן איש חי במשך כ- 35 שנה ותמיד בהתלהבות עצומה.

    באחת הפעמים כאשר אושפז רבינו בבית הרפואה, ביקשו בניו מן האחראים כי מיטתו תעמוד ליד החלון המשקיף למרחקים ובכך להשכיח ממנו מעט את הסבל. הבקשה אושרה והוא הועבר ליד חלון גדול ומהקומה הגבוהה אפשר היה לצפות למרחוק. כשסבא הונח ליד החלון התבטא אחד הנכדים ואמר: "הנה סבא, יש לך כאן נוף מיוחד. תסתכל עד היכן רואים מכאן, זה כמו לצפות מהמטוס". סבא הרים עיניו כדרכו והביט במבט חודר כאילו אינו מבין על מה השמחה והגיב במילים ברורות: "איך יכולת לומר זאת, נכדי היקר? מה יש בנוף הזה? הנוף היפה ביותר זהו דף גמרא!".

    רבינו חתם לציבור האברכים בישיבתו על המסמך "תורתם אומנותם" לקבלת דיחוי מהצבא. בשלב מסוים התפרסמה תקנה ולפיה ראש הישיבה החותם לקבלת פטור מהצבא, מחוייב לשהות בעצמו כשמונה שעות בישיבה, ואם הוא אינו מקיים את התנאי הזה, אין לו זכות לחתום. כידוע, תצהירים אלו נשלחו בזמנו לכל ראשי הישיבות, והם היו צריכים להצהיר על מספר השעות שהם לומדים בישיבה. כאשר הגיע מילוי התצהיר לחכם משה, כתב שהוא שוהה בישיבה לא 8 שעות, אלא 18! היה זה לאחר שיצא לפנסיה מעבודתו. הצבא קיבל את תצהירו כבלתי אמין, ופסלוֹ. "הדבר איננו סביר", אמרו בלשכת הגיוס בתל השומר. "אדם מעל גיל שמונים, גם אם ירצה להיות בישיבה חצי מהזמן הזה – לא יוכל".

    אולם רבינו הגיש תצהיר נוסף, וגם בו ציין שוב 18 שעות. הפעם קיבלו את התצהיר, אך בצבא הנחו את הגורמים המתאימים לפתוח במעקבים ובתצפיות כדי להוכיח האם התצהיר אמין, ובמידה שיתברר שהוא כוזב – יצטרכו לפסול את חתימת ידו על טפסי הלומדים – וממילא לבטל את הדיחוי לכל האברכים. המעקבים החלו, אבל חכם משה ניצח. מול עיניהם המשתאות ראו החיילים העוקבים יהודי קשיש שכוחו במותניו ועוסק בתורה במשך כל שעות היממה, ללמוד וללמד. (ברכי נפשי)
    רבינו הנהיג את הישיבה בכל כוחו במשך כחמישים שנה חינם אין כסף, לא פעם אמר: "רבינו יוסף חיים זצוק"ל לא גבה מהקהילה שלו תשלום עבור הנהגתו, ואני אקח מהישיבה כסף?" תמיד נזהר שלא לקחת ולו משהו מהישיבה, ולא זו בלבד אלא שהוסיף מכספו הפרטי וחתם על הוראת קבע לטובת הישיבה בסך אלף שקלים לחודש.
    סיפר רבינו: בכל יום הייתי קם בשלוש לפנות בוקר ומסדר את הדברים לחליבה, ואחר כך הייתי הולך עם סבא ר' סלמאן לביה"כ, היינו חוזרים בשעה שש לחלוב את הפרות. באחת הפעמים כאשר קמתי מחליבת הפרות אחרי לילה שכמעט לא עצמתי עין, לא יכולתי להרשות לעצמי להניח ראשי על המיטה, על אף שהייתי עייף מאוד, המחוז כולו מחכה לחלב ולמוצריו שסבתא שמחה הכינה, עד שהיו קוראים למשפחתנו"אבו חליב".

    העליתי את החלב על החמור והוספתי עליו את מוצרי הגבינות המוכנות של סבתא, והוריתי לחמור שיתחיל בצעדה. החמור החל לצעוד וחיש מהרה נרדמתי החמור הלך לפי בחירתו היכן שחפץ אך אני ישנתי. וראה זה פלא החמור ידע לאן צריך להגיע, ובכל בית שהיו קונים חלב היה עוצר החמור ליד הקיר, התנועע, שפשף את רגלי בקיר עד שהתעוררתי. כן, לא ממש כמו חמורו של פנחס בן יאיר, אבל בערך… מאותו יום התחלתי ליישם את הרעיון את רוב זמן השינה שלי הייתי משאיר לזמן הרכיבה על החמור, ובשאר הזמן יכולתי לעסוק בתורה.

    זוגתו היקרה הייתה לצידו בכל עניני הישיבה ואף בישלה ארוחות צהריים לאברכים במשך שש עשרה שנים עוגות חינם אין כסף. "סבתא מה המשכורת החודשית שלך כטבחית בישיבה?"- שאל פעם אחד הנכדים את הסבתא. היא פתחה מולו עינים גדולות וענתה בפליאה: "האם אתה מצפה מסבתא שלך שתמכור מצווה זו בכסף?" מעתה, לא היה כל פלא בעיני כאשר היה חסר סוכר לאברכים, הרים סבא את שתי ידיו וצעק: "רבינו יוסף חיים (הבן איש חי זצוק"ל) – סוכר!!!". ויהי כאשר סיים רבינו את דבריו, והנה תורם עם עגלה מלאה סוכר נכנס וצעק: "חכם משה, תרומה לישיבה"…

להגיב על עורך עלון פניני עין-חמד לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *