זכרונות מהמעברה

בס"ד

הגולש שהרבני שאול הי"ו מציע לפתוח נושא חדש: זכרונות של יהודי עירק מהמעברה. כל מי שיש לו הורים או סבא וסבתא זקנים שיכולים לספר את חוויותיהם בעליה לארץ וההשתכנות במעברות, נא להעלות בכתב חוויות אלה ואנחנו נכניסם כאן לכתבה זו. נא לשלוח צילומים מהתקופה הנ"ל וצילומי מסמכים מהתקופה ההיא.

אפשר לשלוח את הכתוב לאימל: newhazzan@gmail.com

נתקבל ממר דוד מיכאל הי"ו:

נולדתי בעיראק בשנת 1942
בשנת 1951 לקראת העלייה לארץ אבא מכר את החנות ואת כל הרכוש ,במטרה לעלות לארץ עם מזומנים ,התברר שהשלטונות מונעים מהעולים להוציא כסף מהמדינה, התירו לעלות רק עם הבגדים שעליהם ,כל הרכוש והכסף הוחרם בשדה התעופה לשלטונות עיראק ,הפריטים היחידים שהותר לקחת היה צפחת מים לנטילת ידיים ועששית,
נחתנו בארץ ,הוסענו לשער העלייה (באזור חיפה) זה היה בשעות הערב
אימא עמדה בתור לחלוקת מנות אוכל למשפחה בת 6 נפשות
אבא עמד בתור לקבל מיטות עץ/בד מתקפלות ושתי שמיכות לאדם בצריף
מפחון למשך יומיים
בכול ארוחה היה צורך לעמוד בתור לחלוקת מנות אוכל לעולים
ביום השלישי בבוקר אבא עמד בתור לחלוקת דמי כיס לימים הראשונים בארץ ,את הכסף קיבל בחדר האחד ונלקח ממנו בחדר השני עבור הציוד שקיבלו קודם ,כך נותרו למעשה ללא דמי כיס
בו ביום הוחלט להעביר אותנו לאשקלון לגור במעברה א' באוהלים ,היה זה ליל חורף גשום ,האוהל דלף השמיכות נרטבו
האוהל היה אוהל הודי חלק פנימי מתוך שני חלקים ,חלקו העליון היה חסר והגשם דלף לתוכו
אבא ביחד עם אימא ושאר האחים הרכבנו את חלקו החיצון של האוהל והדליפה פסקה
שכנים מהאוהל הסמוך שמעו את הרעש בארגון האוהל ,יצאו לקבל את פנינו בברכת ברוכים הבאים ,הזמינו אותם לאוהל וכבדו את הילדים בחלב חם ועוגיות,
נתנו לנו גם פנס נפט בוער כדי להאיר את האוהל עד למחרת בבוקר
למחרת אבא פנה ללשכת העבודה והוצע לו לעבוד בבניין "בסולל בונה",
אימא ארגנה את האוהל יבשה את הסמיכות
רחצה את הילדים בברזיה במים קרים ,ופנתה למכולת לרכישת מצרכים "בהקפה"
עד שאבא יקבל תשלום עבור עבודתו "בסולל בונה",את התשלום קיבלו בסוף כל שבוע, מאחר והאוהל היה על רצפת חול אימא תרה אחר מצע לרצפה ומצאה
ברפת סמוכה שקי יוטה אותם שטפה בברזיה עשתה מהם שטיח לרצפה,
בשעות הערב אחרי שאבא חזר מהעבודה הלכנו יחד לאסוף שאריות לוחות עץ
מחושות נטושות,
רכש כלי עבודת נגרות ,משור פטיש מסמרים ,ובהם יצר משאריות העץ שאספנו
כיסאות ,שולחן אוכל ,ארון רשת ,מקרר קרח ,הדומי רגליים ,מתקן תליה לכביסה ועוד
כל האחים מגיל 6 הלכנו לבית הספר ,הקטנים נותרו באוהל עם אימא שדאגה לכל צרכי האוהל ,בין היתר הלכה לפרדס לקטוף תפוזים לקושש עצים ולקטוף עשבים לאכילה,
חלק מעשבי האכילה הייתה קוצצת לחביתה עם ירק טעימה מאוד,
את הבישול עשתה על מדורת עצים בוערים ובהמשך על פתיליית נפט ואו פרימוס
בשנת 1952 שנה אחרי שעלו לארץ ירד שלג כבד ,אימא נאלצה לחמם את האוהל במדורה מעצים שקוששה קודם
כעבור שנתיים הוצע לעבור לשיכון תמורת מקדמה ,לאבא לא היה כסף לתשלום מקדמה את התשלום לווה מחבר לעבודה והחזיר מהמשכורת כל חודש במשך שנה
בנוסף לתשלום המקדמה היה צריך לשלם את המשכנתה החודשית לקניית הדירה,
כדי לעמוד בתשלומים עבד גם באופן פרטי,
אחרי שחזר מהעבודה בבניין בסולל בונה עבד שוב בבניין עד שעות הלילה המאוחרות, ישן מעט והשכים קום ליום עבודה חדש בעבודות בניין בסולל בונה,
במשך השנים נוספו עוד 4 אחים והיינו משפחה בת 10 נפשות בשיכון קטן בגודל 36 מ"ר שכלל חדר שינה להורים וחדר כניסה ששימש ביום חדר אוכל ובלילה חדר שינה שכלל
מיטות מתקפלות שולחן אוכל וכיסאות ,על כל מיטה ישנו 2-3 אחים לפי הגודל משני קצות המיטה והרגליים למרכז המיטה
באותה תקופה חי באשקלון סופר עיתונאי בשם זלמן בהרב אדם מאוד נחמד שהתארח בביתנו שמע וכתב את הסיפורים של אבא ,ראה שהשיכון קטן מלהכיל את כל הילדים, הציע לשלוח את הבכור לפנימייה חקלאית כדי להקל על העומס בבית
המימון לתלמידים היה מעליית הנוער או מסתיפנדיה ,אני קיבלתי סתיפנדיה מחברת קיבוץ אפיקים לתקופת התיכון ,הסטיפנדיה כללה אש"ל (אכילה שתייה לינה) ולימודים תלמידים מעליית הנוער קיבלו בנוסף לאש"ל גם ביגוד ,ההורים עזרו בדמי כיס שלימים כבר לא היה צורך בהם ,מאחר ואפשר היה בשבתות לעבוד בקיבוצים הסמוכים תמורת תשלום לדמי כיס ,כך זה נמשך עד סיום התיכון
דוד

נתקבל מגב' אילנה בלס:

 

מעברה הייתה ישוב זמני (מחנה מעבר), במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. מעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, זאת כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. ב-23 במאי 1950 פורסמה בעיתון דבר הידיעה: "הוקמה "המעברה" הראשונה לעולים שיעסקו בעבודות יעור— בהרי ירושלים, על מורדותיה של כסלון הדרומית"‏‏, תוך פחות משנתיים כבר חיו במעברות כרבע מליון בני אדם[1].

הבתים במעברות היו דלים ביותר הן מכיוון שתוכננו להיות פתרון זמני, והן בשל חוסר באמצעים. סוגי המבנים שהיו במעברות היו מגוונים: אוהלים, בדונים (מבנה דמוי צריף עשוי בד), פחונים (מבנה עשוי פח), אסבסטונים (מבנה עשוי אסבסט) וצריפונים. על אף שהעלייה ההמונית בקום המדינה (במיוחד בשלוש וחצי השנים הראשונות) הייתה מורכבת מיוצאי אסיה וצפון אפריקה ומיוצאי אירופה ואמריקה בצורה כמעט שווה, כבר בשנת 1952 מעל 80% מתושבי המעברות היו מיוצאי אסיה וצפון אפריקה (סבירסקי, 1981 : 21). יחס זה נשמר לאורך השנים. היו לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה, גופי המדינה המיישבים (בעיקר הסוכנות היהודית) ביצעו מדיניות מפלה, כאשר דאגו יותר ליוצאי אירופה ואמריקה לדיור קבע (בעיקר במרכז הארץ), לעתים על חשבון יוצאי אסיה וצפון אפריקה. דוגמה לכך ניתן לראות מתוך פרוטוקול של ישיבה מיוחדת של הסוכנות היהודית בהשתתפות דוד בן-גוריון, בה סקר ראש מחלקת הקליטה ברגינסקי את פריסת העולים עד 1956 (הישיבה התקיימה ב-10 בדצמבר באותה שנה)[2]:

ב-27 החודשים האחרונים עלו 85 אלף מצפון אפריקה ו-85% מהם הופנו לאזורי פיתוח שהם מחוץ לרצועת גדרה-נהריה, אלא הופנו למקומות כגון: באר שבע, דימונה, אילת, אופקים, עזתה, קריית גת, קריית שמונה, בצת וחצור. לגבי העלייה הפולנית הדבר שונה. בחודשיים האחרונים עלו מפולין יותר מאלפיים איש. חלקם הוכנסו למקומות ריקים שהיו בתוך הרצועה (גדרה-נהריה), משום שנשארו דירות פנויות ויכולנו להשתמש בהם, ואנו נשלח את הפולנים גם לזכרון יעקב, לבנימינה, כי את הפולנים לא נוכל לשלוח לבדונים וצריפונים, להם אנחנו צריכים שיכון המתקבל על הדעת.
הסיבה השנייה נעוצה בטיב הקשרים בין ותיקי הארץ ובין יוצאי אירופה ואמריקה. אלה האחרונים נעזרו באוכלוסיית הוותיקים (בעיקר קרובי משפחה) כדי לצאת מהמעברות.

בין תושבי המעברות היו שהתבססו מבחינה כלכלית ועברו למגורי קבע טובים יותר, והיו שהמשיכו להתגורר בהן במשך שנים רבות.

אחדות מהמעברות התפתחו ליישובי קבע עצמאיים (ראו, למשל, יקנעם עילית), ויש שכל יושביהן פונו מהן והן נהרסו לשם בניית שכונה חדשה.

 היתי תינוקת בתקופת האוהלים ופעוטה בצריפים במעברת עמישב עד שעברנו לדירה ביד לבנים בפתח תקוה ב1959
החיים במעברה היו קשים מאד מבחינה כלכלית וגם מבחינת התנאים ; אבל אלה היו חיים נפלאים של למוד ;יצירה; תושיה; אהבת הטבע והמולדת;ידיעת כל יצור חי וצומח ;ומיותר לציין את ההערכה והכבוד ההדדי בין ההורים לילדים או התלמידים למורים והקשר המיוחד בין החברים;
לא היתה שום מצלמה;אולי רק למשפחת פארג";אין לי שום תמונות להראות לילדי וחבל
אשמח מאד לכל מענה או תקשורת

נתקבל מאת הגולש שהרבני שאול הי"ו:

 

נולדתי במעברת כפר ענה מספר חודשים לאחר עליית הורי מעיראק.
הורי הם מאיר ועליזה שהרבני, אבי היה מזכיר מפאי בכפר ענה.
יש לי זכרונות כילד מהמעברה,כמובן שילד בניגוד למבוגר לא חווה את קשיי המעבר מבית נוח בבגדד לאוהל/פחון/צריף, לילד זכרונות מהמרחבים, הפרחים,השכנים, משחקים ,השוק,הגן בקצה הצפוני של המעברה וכדומה.
נודה למי שיש לו תמונות,זכרונות משנות החמישים במעברה ,אם יעלה אותם לאתר.

 

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

26 תגובות על הפוסט “זכרונות מהמעברה

  1. רעיון מעולה
    יש כיום הרבה אנשים שעוד זוכרים את החיים במעברות של אור יהודה, פרדס חנה ועוד מעברות שיהודי עירק גרו בהן בתחילת שנות החמישים…
    זה יכול לעניין הרבה מאד אנשים ולהפוך לאוצר היסטורי של ממש גם עבור הדורות הבאים של העם היהודי

    • בס"ד
      תודה לך זיו היקר על תגובתך.
      אכן זה חומר חשוב מאוד נקווה שאנשים יעלו זכרונות ויהיה לנו אוצר על המעברות והחוויות בהן.
      כל טוב
      חיים סלמן
      מנהל האתר

  2. אני עליתי ארצה בגיל 8 ולכן הרבה אני לא זוכרת אבל עם כל הקושי היתה אהבה בין האנשים חבל שחלפו אותם ימים ולך סלמן ישר כוח על הכתבות שמזכירים נשכחות שבוע טוב ובהצלחה

    • בס"ד
      תודה לך תקוה על תגובתך.
      אני שמח שהאתר מזכיר לך נשכחות. אשמח לקרוא עוד תגובות שלך על שאר הכתבות.
      חיים סלמן
      מנהל האתר

  3. תגובה מאת יחזקאל שהרבני:

    אבקש מכב' שאול שהרבני שגדל בכפר ענה ליצור עימי קשר טלפוני. אני יליד מעברת עמישב ובסביבות שנת 1962 לקחני אבי לביקור אצל ידידו הטוב מבגדד יצחק (המכונה סחאק אל-סיפרצ'י , שפירושו כנראה המלצר או המבשל ומגיש) שחי בצריף כאדם בודד במעברת כפר ענה, לא רחוק מהקחוו'ה (בית הקפה).
    יש לי גם תמונות שלו.
    אשמח לשתף את שאול בזכרונותי ויתכן אפילו שהכיר אותו.
    שמי יחזקאל שהרבני ומס' הנייד שלי הוא 050-411-9457.
    כאדם חרדי אבקש כמובן שלא לגרום, ואפילו בעקיפין, לשום פעולה הקשורה בבקשתי באופן הפוגע ח"ו בקדושת השבת.
    בברכת שבת שלום
    יחזקאל שהרבני, בני ברק.

  4. היתי תינוקת בתקופת האוהלים ופעוטה בצריפים במעברת עמישב עד שעברנו לדירה ביד לבנים בפתח תקוה ב1959
    החיים במעברה היו קשים מאד מבחינה כלכלית וגם מבחינת התנאים ; אבל אלה היו חיים נפלאים של למוד ;יצירה; תושיה; אהבת הטבע והמולדת;ידיעת כל יצור חי וצומח ;ומיותר לציין את ההערכה והכבוד ההדדי בין ההורים לילדים או התלמידים למורים והקשר המיוחד בין החברים;
    לא היתה שום מצלמה;אולי רק למשפחת פארג";אין לי שום תמונות להראות לילדי וחבל
    אשמח מאד לכל מענה או תקשורת
    אילנה

    • בס"ד
      תודה לך גב' אילנה בלס על מכתבך אכניס אותו לכתבה על זכרונות מהמעברה.
      חיים סלמן
      מנהל האתר

    • גב' בלס
      אני מנסה לאתר את משפחותיהם של תושבי המעברה בשורת הצריפים הראשונה הסמוכה לכביש הגישה לכפר סירקין.
      היו שם משפחות כמו שבירו, סופר, חייק, שהרבני יוסף (אבי ע"ה), שהרבני נג'י וויקטור, שמאש (אום צאלח), ועוד.
      האם יש לך מידע עליהן או קשר אתן ?
      אשמח אם יש גם תמונות למישהו מהתקופה הזו.
      אגב, משפחתי עבדה בשנות החמישים בהפעלת קולנוע "מאור" ומן הסתם רבים מתושבי המעברה הכירו אותם.
      בתודה
      יחזקאל שהרבני, גבורי ישראל 22 בני ברק, טל. 050-4119-457 (לא בשבת).

      • שלום יחזקאל,

        מקווה שעדיין נשלחות לך הודעות כשמגיבים לתגובתך. אני עושה עבודה על מעברת פתח תקווה והשיכונים שבסוף נבנו במקומם. אני מחפשת תמונות היסטוריות וסיפורים על האזור.. גם תמונות של הקולנוע יעזרו לי מאוד!!

        תודה מראש,
        בר לביא
        laviibar@gmail.com

        • בס"ד
          כל הכבוד בהצלחה.
          אם תגלי חכמים עירקים שאינם ברשימת חכמינו באתר נשמח לקבל עליהם פרטים.
          חיים סלמן
          מנהל האתר

      • אני בת למשפחת שבירו, אבי עליו השלום היה יחזקאל שבירו שהיה גם מנהל מעברת עמישב.
        אני אמנם נולדתי שנים לאחר קיומה של מעברת עמישב אבל פועלו וזכרו של אבי ליווה ומלווה אותי עד היום.
        אורלי שבירו עוזיאל

  5. נולדתי בעיראק בשנת 1942
    בשנת 1951 לקראת העלייה לארץ אבא מכר את החנות ואת כל הרכוש ,במטרה לעלות לארץ עם מזומנים ,התברר שהשלטונות מונעים מהעולים להוציא כסף מהמדינה, התירו לעלות רק עם הבגדים שעליהם ,כל הרכוש והכסף הוחרם בשדה התעופה לשלטונות עיראק ,הפריטים היחידים שהותר לקחת היה צפחת מים לנטילת ידיים ועששית,
    נחתנו בארץ ,הוסענו לשער העלייה (באזור חיפה) זה היה בשעות הערב
    אימא עמדה בתור לחלוקת מנות אוכל למשפחה בת 6 נפשות
    אבא עמד בתור לקבל מיטות עץ/בד מתקפלות ושתי שמיכות לאדם בצריף
    מפחון למשך יומיים
    בכול ארוחה היה צורך לעמוד בתור לחלוקת מנות אוכל לעולים
    ביום השלישי בבוקר אבא עמד בתור לחלוקת דמי כיס לימים הראשונים בארץ ,את הכסף קיבל בחדר האחד ונלקח ממנו בחדר השני עבור הציוד שקיבלו קודם ,כך נותרו למעשה ללא דמי כיס
    בו ביום הוחלט להעביר אותנו לאשקלון לגור במעברה א' באוהלים ,היה זה ליל חורף גשום ,האוהל דלף השמיכות נרטבו
    האוהל היה אוהל הודי חלק פנימי מתוך שני חלקים ,חלקו העליון היה חסר והגשם דלף לתוכו
    אבא ביחד עם אימא ושאר האחים הרכבנו את חלקו החיצון של האוהל והדליפה פסקה
    שכנים מהאוהל הסמוך שמעו את הרעש בארגון האוהל ,יצאו לקבל את פנינו בברכת ברוכים הבאים ,הזמינו אותם לאוהל וכבדו את הילדים בחלב חם ועוגיות,
    נתנו לנו גם פנס נפט בוער כדי להאיר את האוהל עד למחרת בבוקר
    למחרת אבא פנה ללשכת העבודה והוצע לו לעבוד בבניין "בסולל בונה",
    אימא ארגנה את האוהל יבשה את הסמיכות
    רחצה את הילדים בברזיה במים קרים ,ופנתה למכולת לרכישת מצרכים "בהקפה"
    עד שאבא יקבל תשלום עבור עבודתו "בסולל בונה",את התשלום קיבלו בסוף כל שבוע, מאחר והאוהל היה על רצפת חול אימא תרה אחר מצע לרצפה ומצאה
    ברפת סמוכה שקי יוטה אותם שטפה בברזיה עשתה מהם שטיח לרצפה,
    בשעות הערב אחרי שאבא חזר מהעבודה הלכנו יחד לאסוף שאריות לוחות עץ
    מחושות נטושות,
    רכש כלי עבודת נגרות ,משור פטיש מסמרים ,ובהם יצר משאריות העץ שאספנו
    כיסאות ,שולחן אוכל ,ארון רשת ,מקרר קרח ,הדומי רגליים ,מתקן תליה לכביסה ועוד
    כל האחים מגיל 6 הלכנו לבית הספר ,הקטנים נותרו באוהל עם אימא שדאגה לכל צרכי האוהל ,בין היתר הלכה לפרדס לקטוף תפוזים לקושש עצים ולקטוף עשבים לאכילה,
    חלק מעשבי האכילה הייתה קוצצת לחביתה עם ירק טעימה מאוד,
    את הבישול עשתה על מדורת עצים בוערים ובהמשך על פתיליית נפט ואו פרימוס
    בשנת 1952 שנה אחרי שעלו לארץ ירד שלג כבד ,אימא נאלצה לחמם את האוהל במדורה מעצים שקוששה קודם
    כעבור שנתיים הוצע לעבור לשיכון תמורת מקדמה ,לאבא לא היה כסף לתשלום מקדמה את התשלום לווה מחבר לעבודה והחזיר מהמשכורת כל חודש במשך שנה
    בנוסף לתשלום המקדמה היה צריך לשלם את המשכנתה החודשית לקניית הדירה,
    כדי לעמוד בתשלומים עבד גם באופן פרטי,
    אחרי שחזר מהעבודה בבניין בסולל בונה עבד שוב בבניין עד שעות הלילה המאוחרות, ישן מעט והשכים קום ליום עבודה חדש בעבודות בניין בסולל בונה,
    במשך השנים נוספו עוד 4 אחים והיינו משפחה בת 10 נפשות בשיכון קטן בגודל 36 מ"ר שכלל חדר שינה להורים וחדר כניסה ששימש ביום חדר אוכל ובלילה חדר שינה שכלל
    מיטות מתקפלות שולחן אוכל וכיסאות ,על כל מיטה ישנו 2-3 אחים לפי הגודל משני קצות המיטה והרגליים למרכז המיטה
    באותה תקופה חי באשקלון סופר עיתונאי בשם זלמן בהרב אדם מאוד נחמד שהתארח בביתנו שמע וכתב את הסיפורים של אבא ,ראה שהשיכון קטן מלהכיל את כל הילדים, הציע לשלוח את הבכור לפנימייה חקלאית כדי להקל על העומס בבית
    המימון לתלמידים היה מעליית הנוער או מסתיפנדיה ,אני קיבלתי סתיפנדיה מחברת קיבוץ אפיקים לתקופת התיכון ,הסטיפנדיה כללה אש"ל (אכילה שתייה לינה) ולימודים תלמידים מעליית הנוער קיבלו בנוסף לאש"ל גם ביגוד ,ההורים עזרו בדמי כיס שלימים כבר לא היה צורך בהם ,מאחר ואפשר היה בשבתות לעבוד בקיבוצים הסמוכים תמורת תשלום לדמי כיס ,כך זה נמשך עד סיום התיכון
    דוד

    • בס"ד
      תודה לך מר דוד מיכאל על מכתבך המפורט על זכרונות מהמעברה.
      הכנסתי את תוכן המכתב לכתבה על זכרונות מהמעברה.
      חיים סלמן
      מנהל האתר

  6. חברים שלום
    הענקתי לעצמי מתנת יום הולדת 60 בצורת כתיבת ערב של שעה שעוסק בחיי כבן של מבוהלי הגירה מעירק שלא התאוששו מכך עד יום מותם. ההצגה מועלית במרכז לתיאטרון של עכו וימשיכו לרוץ שם. רוצה מאוד לשתף בחוויה את כולכם!

  7. כן, הוא היה המסריט של הסרטים בקולנוע מאור, והיתה לו אחות אלמנה, בשם סוזן שעבדה כמנקה במירפאה בעמישב במשך המון שנים.

    • האם שהרבני שהיה עובד בבית קולנוע מאור הוא קרוב משפחתו של שמעון סבחה? האם יש למישהו מידע על כל בני ממשפחה הזאת ועל שורשיה בעירק?

      • משפחתי, משפחת שהרבני, תחזקה והפעילה את קולנוע מאור בעמישב מאז בנייתו (בתחילת שנות החמישים) ועד לשנת תש"ך בערך. המסריט היה אחי יהודה הי"ו . אשאל אותו באם הוא מכיר את שמעון סבחה ואשמח לדווח .

        • תודה לך מר שהרבני. אבקש אם יש עוד מידע על שמעון סבחה שעבד כנראה כמקרין בקולנוע שלכם. האם יש גם למישהו מידע בכלל על משפחת סבחה מעיראק, שאבי המשפחה נקרא אברהם ושם אשתו היה ג'ורג'יה למשפחת טוויג? וגם אם יש מידע על בעלה של של סוזן בטט שנקרא בטט ומת עוד בעירק?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *