זכרונותיו של יוסף נמרודי הי"ו

 

 

מר יוסף נמרודי שלח אלינו חוברת "זכרונותי" על כל ימי חייו  – חלק א'.
 

חוברת זו מוקדשת ל :

 דיוד ואדוארד                       בנים של אליאס בתקווה שבבוא היום יקראו  אותה.

     לגיורא ולורד

     ליואב                                 נכדי היקר

     ליורם, לגיורא וליעקב           של דליה

     לנורמה, יעקב  וחווה             של סועד

     לסיגלית, ליאת, ואודל           של ציון

     לטל ולהדר                           הנכדים של ציון

ילדיהם ולנכדיהם.      ולדורות הבאים.

בתקווה שימשיכו לתעד את שורשי המשפחה

 

 

(נמרדי יוסף )     ינואר 1997

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקדמה

את החוברת הזו חשבתי להוציא עם צאתי לגמלאות.

יעל הבטיחה  לעזור לי, אך יעל נקטפה ללא עת , 

ואני נשארתי עם הכאב ועם הזיכרונות.

ניסיתי להעלות את קורות המשפחה ואת שורשיה

למען הילדים, הנכדים והנינים שיבואו.

אני יודע כי, אילו יעל היתה עורכת חוברת זו, הכל היה נראה אחרת,

אך יעל איננה.

על כן לא היתה לי ברירה אלא לכתוב

 

(נמרדי יוסף)   ינואר 1997

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עברו של אדם

עברו של אדם משליך על עתידו,

הוא בסיס כוחו

מקור תרבותו,

מעיין מורשתו,

צור מחצבתו,

מוצא חוויותיו

יסוד קיומו

וכל מעשיו הם ראי להתנסחות עברו.

גם אם יחלוף הזמן, וישתנו הנסיבות,

לא ימחה מה שהיה, וישרור לימים,

כמו מי הוורדים, גם אם ניגרו,

ניחוחם נידף…

 

(שמואל אביעזר- מהספר "מי וורדים")

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זיכרונותיי

זיכרונותיי הם כל אוצרי אותו אוריש לילדי, ונכדי ולדורות הבאים.

זיכרונותיי הם תיעוד של עברי ושל עבר משפחתי.

זיכרונותיי הם שיחזור של שורשי משפחתי ושל שורשי הקהילה היהודית

             בעיראק הרחוקה.

זיכרונותיי הם תיאור דמויות של אנשים וקרובים שחיו בתקופה

             אחרת ובצורת חיים שונה.

זיכרונותיי הם ניסיון להחזיר לחיים עבר שהיה ונעלם, עבר שהיה ואיננו עוד.

זיכרונותיי הם אני, משפחתי ושורשי קהילתי

זיכרונותיי הם  הכל עבורי, כל היקר לי.

הרעיון של כתיבה ושל תיעוד עלה עקב מותה של בתי יעל שנפטרה בעת הלידה במאי 1996.  רציתי להנציח את זכרה למען בנה, נכדי היקר מכל "יואב", שהיה בן שנתיים וחצי בלבד בעת פטירתה. ישבנו אשתי ואני והסתכלנו על מאות התמונות שבאלבומים. אשתי דחפה לידי נייר ועט ואמרה לי : "אם אתה אוהב את יעל, כתוב עליה, תעד את זכרה למען הנכד היקר לך מכל, למענו של יואב." התחלתי לכתוב את קורות חייה: מלידתה ועד מותה. אשתי פנתה לכל מי שהכיר את יעל : חברותיה, הוצאות-לאור, סופרים עבורם  כתבה, ערכה ותרגמה וביקשה מהם שיכתבו דברים לזכרה. הניירות נערמו בעשרות . צירפנו לזה תמונות והמוצר הסופי היה ספר הנמצא היום בשלבים הסופיים של הוצאתו לאור.

כשכתיבת הספר הסתיימה התחלתי לנהל יומן ליואב ובו אני מציין שלבים בהתפתחותו, דברים שהוא עושה או אומר, דקלומים וסיפורים שלו. אני מנסה לפתח לו את החשיבה, את הדמיון ואת היצירה. הוא ממציא סיפורים שלמים, הכל פרי דמיונו הפורה ואנו יושבים יחד ומנסים להעלות זאת על הכתב. מדי פעם הוא מזכיר לי : "סבא, אל תשכח לכתוב שאני היום בן ארבע” או "סבא יש לי סיפור, בוא נכתוב אותו ביומן שלי"

הפתגם אומר כי "עם האוכל בא התיאבון." וכך התחלתי לכתוב גם את הזיכרונות מימי ילדותי וימי נעורי.

לא היה לי חומר כתוב שירשתי מהורי. נעזרתי מאות תמונות שצולמו במשך עשרות שנים, ביומן שכתבתי בנעורי, סיפורים ושירים שחיברתי בצעירותי, מימי הילדות ועד לשנות החמישים, במכתבים שאבי ומשפחתי כתבו לי לפני כחמישים שנים ושהיו מונחים בארון כאבן שאין לה הופכין, הסיפורים ששמעתי מסבתי ומהורי, וחוויות מהעבר, מילדותי ומנעורי בעיראק. השתדלתי לסדר את הדברים לפי סדר כרונולוגי, החל מתיאור הבית בו נולדתי, ילדותי, וימי בית-הספר, קורות המשפחה ומאורעות הסטורים כגון : התנועה הציונית, הפרעות ביהודים, רדיפות ומעצרים, תליות ועינויים, אווירת הפחד והאימה בה חיו היהודים, שנאת המוסלמים ליהודים וכלה בעליה לארץ וחיסול הגולה של קהילה מפוארת בת אלפיים שנה וקשיי הקליטה הראשוניים בארץ       

אלה הם זיכרונותיי אותם אני מנסה להעלות על הכתב.

 

(נמרדי יוסף)     אפריל 1998

 

 

 

 

 

נא להכיר

משפחת נמרדי


יושבים          : אבא גורגי ואימא מוזלי

משמאל לימין : יוסף, אלי אס, יעקב, ציון, דליה (פרחה) וסועד

 

 

 


הדוד מורד

 

 

דוד מורד היה אדם מיוחד במינו, ההפך הגמור מאבא, פעיל ונמרץ, אמיץ לב. הוא חיפש אתגרים והתנסחות חדשות, הרפתקן שלא חשש מסכנות, להפך, הוא חיפש אותן. בגיל צעיר מאוד הוא נשא לאישה את עזיזה שהיתה מבוגרת ממנו בשנים רבות והיא ילדה לו שתי בנות ובן (לולו, יהודית ושמסי). יום אחד קם ועזב את בגדאד ועבר לקרקור שבצפון שם התנדב לשרת בצבא העיראקי ואף הגיע לדרגת קצונה. זה היה דבר נדיר לגבי יהודי בעיראק, שכן רוב היהודים לא שרתו בצבא בכלל. חוק הגיוס פטר את כל הלומדים בתיכון ומי שלא למד, ויהודים כאלה היו מעטים, קבל את הפטור תמורת 50 דינרים. בקרקור חי מורד עם צעירה כורדית ששמה היה "סכינה". אני זוכר אותה מביקורי עם אבא אצל הדוד, הייתי בן שש. היא היתה אישה יפה. תמיד מאופרת ומקושטת בתכשיטים רבים, שמלות צבעוניות, תמיד בצבעים עזים כמו אדום, סגול וצהוב. וריח הבושם המשכר ליווה אותה לכל מקום בו שהתה. אני עדיין חש את חיבוקיה ונשיקותיה. יושב הייתי לידה ומלקק דבש מתוק וריחני שהכניסה באצבעותיה לתוך פי, ואני לא ידעתי להחליט מה היה מתוק יותר, אצבעותיה או הדבש המתוק והריחני, מכל מקום, זה היה הדבש המתוק ביתר שאכלתי מימי, מתוק כמו סכינה המהממת ביופייה. פעם, מורד ישב מולנו, הביט בה בהנאה ואמר לה : "תשאירי גם לי מעט דבש מתוק": "את הדבש שלך תקבל בלילה", ענתה לו כשחיוך רחב נסוך על פניה. ואני לא הבנתי אז מדוע דווקא בלילה יקבל את הדבש שלו. בלילה הייתי מתגנב לחדר בו ישנו כדי לראות כיצד היא נותנת לו את הדבש. דבש לא קיבל. בבוקר אמרתי לה: "לא נתת למורד דבש בלילה", היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי: "הוא מקבל דבש מיוחד, את הדבש המתוק אני שומרת רק לך". מאז ועד היום אני נזכר  ומתגעגע לאותו דבש ולסכינה היפה שבנשים.     

בשנת 1940 השתחרר מהשירות הצבאי, זנח את "סכינה" וחזר לבגדאד, גר אצלנו והגן עלינו ועל השכנים בפרעות של רשיד עאלי כפי שהסברתי בפרק  מיוחד. מורד עסק בימי חייו בעבודות שונות : היה אלחוטן בדואר בבגדאד, ואף פתח בית ספר בו לימד אל-חוט ותקשורת, עסק במסחר, פתח וסגר עסקים ללא הרף. כשעברנו לבצרה בא אחרינו ושם עבר מעיסוק אחד למשנהו: בית מסחר לשעונים ותכשיטים, מכירת ספרים, מזון ועוד..ועוד..בשלב מסוים  מורד הכריח את עזיזה לחפש עבורו כלה צעירה. לא היתה לה ברירה, והיא מצאה עבורו את סעידה, צעירה יהודיה ממשפחה עניה. אבל סעידה התאהבה עד מהירה בקצין משטרה מוסלמי, התאסלמה, נשאה לו ועזבה את מורד לאנחות. הקשר של סעידה עם מורד ועם משפחתה נותק. אך לא איש כמורד יוותר. הוא נשא לאישה את אחותה של סעידה, הלא היא נעימה שהיתה בגילה של בתו הבכורה-לולו-, ונעימה ילדה לו ארבע בנות ושלושה בנים וחיה עמו עד יום מותו בארץ. בחורף המושלג של שנת 1950 מורד החליט לעלות ארצה בעליה הבלתי לגאלית בסירה, עמו ועם נעימה והילדים היו כעשרים מעפילים. התינוקת שלו בת ה-10ימים קדחה מחום והחילה לילל, וסירת משמר עיראקית החלה לרדוף אחריהם בעקבות קולות הבכי של התינוקת. כדי להימלט הוא השליך את התינוקת למים הקפואים של "שאט אל-ערב". וכך הציל את כל המעפילים במחיר של חיי התינוקת. בארץ עבד כאלחוטן בנמל התעופה בלוד. והרי סיפור שהדגים את הרפתקנותו של מורד:

בעת ההסעה בטנדר לעבודה נטפל לאחת העובדות שנסעה עמו ובקש ממנה נשיקה. היא היתלה בו באמרה: "אם תקפוץ החוצה מהרכב תקבל נשיקה". מורד, ללא היסוס, קפץ החוצה מהרכב נפל על הכביש ושבר את רגלו. הוא קיבל את הנשיקה המיוחלת ואמר : "נכון ששברתי רגל, אך קיבלתי את הנשיקה המתוקה ביותר שהיתה לי בחיי".

כזה היה דודי מורד הבן של כאתון ומשה דבורה.       

הוא מת בארץ מדום לב בהיותו בשנות החמישים הראשונות לחייו.

יהיה זכרו ברוך.


 

 

מורד בחתונה של הבת יהודית                              מורד ועזיזה

 סבתא "כאתון"

סבתא חאתון,( פירוש השם "חאתון הוא גברת נכבדה או "ליידי"} גרה עמנו ברוב הבתים בהם גרנו. גם לבצרה הגיעה בעקבותינו. אימא לא חיבבה אותה במיוחד . על רקע זה התעוררו מדי פעם מריבות וויכוחים קולניים. אני מאוד אהבתי את סבתא כאתון ואת הסיפורים הארוכים שסיפרה לי אודות ההרפתקאות שעברה בצעירותה , נסיעות של חדשים על גבי עגלות רתומות לסוסים בהרי פרס המושלגים בחיפושיה אחר משפחתה, משפחת נמרדי, וכן על ימי ילדותו של אבא ואחיו החורג, הדוד מורד. כשהתעורר ויכוח עם אימא, נהגתי לסבתא, לחבקה ולנחם אותה. היא היתה מנצלת זאת ורוטנת: "חבל שאימא שלך לא כמוך, אתה דומה מאוד לאביך ולא לאימא שלך". ואז הוויכוח עם אימא היה חוזר על עצמו עד למריבה הבאה. היא היתה אישה רזה, נמלכת-קומה ובעלת עיניים קטנות אך תמיד היה לה מרץ של נערה צעירה ונמרצת. היו לה צמות ארוכות אותן הקפידה לשזור ולטפח. שעות  רבות טפלה בצמות, הקפידה על צביעת שערותיה ב"חינה" וכך נראו לה שערות אדומות ויפות. על ראשה ועל מצחה קשרה את ה"שאקצה", מטפחת ראש צבעונית או לבנה שכיסתה את כל השערות ואת הצמות. היא היתה שתלטנית ונמרצת ובניגוד גמור לבעלה, סבא ציון, שהיה איש שקט, נוח ונחבא אל הכלים. כשהגיעו מים עד נפש ולא יכול היה לסבול את רודנותה של חאתון, הוא ברח ממנה ונעלם מחייה בהותירו אותה לבדה לטפל בבנו יחיד, האבא שלי-. במשך חדשים רבים חיפשה אותו ללא הצלחה עד שבאחד הימים קיבלה ממנו את הגט  שנשלח ממצרים הרחוקה לשם הוא ברח. רק בשנת 1932  אבא נסע למצרים לחפש אות אביו. הוא מצא אותו נשוי ליהודיה מצרית, ביקש ממנו לחזור לבגדאד ולראות את הנכדים, אך סבא ציון ענה: "אחזור רק אם כאתון תמות". כאתון לא מתה וסבא ציון נשאר במצרים והקשר עמו נפסק.

בעל נוסף היה לסבתא כאתון, והוא משה דבורה, ממנו ילדה את הדוד מורד. גם משה דבורה לא החזיק מעמד עמה ונעלם לו לאי-שם והיא נאלצה לגדל את שני בניה לבדה. כדי לפרנס ולגדל את שני הבנים היא נאלצה לעסוק בכל מיני עיסוקים, בין היתר התפרנסה כמגדת עתידות. היא טענה שיש לה כוחות על טבעיים וכי היא יכולה ליצור קשר עם רוחות, שדים ומלאכים שמראים לה את העתיד ומורים לה כיצד לטפל בכל מקרה. וזה נעשה כך: היתה שופכת מים על האדמה ומורחת את הבוץ על הפנים של המטופל ולוחשת לחישות משונות שלא ניתן לפענחם או להבינם. היתה אומרת שזאת שפת השדים והרוחות.נהגה לשבת בפינה בשוק ההומה, לבושה בבגדים לבנים מכף רגל ועד ראש, עם ה"שאקצה" המפורסמת הקשורה לראשה ה-"עבאייה" השחורה עוטפת כל גופה. רק עיניה הקטנות גלויות. המוסלמים כיבדו אותה. כמובן שלא ידעו כי היא יהודיה. חשבו אותה ל-"חאג'ייה", מוסלמית שביקרה במכה, עיר הולדתו של מחמד. ישבו מולה וביקשו מרפא לתחלואיהם  ולשמוע מפיה את עתידם. שמעו, התרגשו ושילמו לה ביד רחבה. היא חזרה הביתה לעת ערב, ספרה את הכסף שקיבלה ואמרה כשכולה קורנת "הטיפשים האלה, אני בסך הכל קיללתי אותם ואת דתם והם שילמו לי עבור זה." מאוד היה לנו הילדים לשבת ליד מיטתה  שעל הגג ולשמוע אותה מספרת סיפורי אלף לילה ולילה. כל סיפור נמשך שעות ואנו בלענו ברעבתנות כל מילה שהוציאה מפיה. לרוב זה היה נפסק עם הופעתה של אמא שגערה בסבתא וגרשה אותנו למיטות שלנו. היא הגיעה ארצה עם הדוד מורד וגרה עמו ב-מחנה ישראל, ליד נמל התעופה לוד שם עבד הדוד מורד. פעם הלכה לצרכניה ובקשה לקנות אורז. החנווני אמר לה שאין לו אורז אך יש לו "קוסקוס". היא לא הבינה מה זה וחשבה שהוא מדבר דברים גסים. החזיקה בו והמטירה עליו מכות וקללות כשהיא צועקת: "אדם חסר בושה מבקש ממני "קוקוס".    

 

בתמונה: אבא, אמא, יעקב, ציון, דליה וסועד 1955

 


אבא "ג'ורג'

אבא גדל עם אחיו החורג מורד. אבותיהם ברחו משתלטנותה של סבתא כאתון והיא נאלצה לגדלם לבדה. אבי היה ממשפחת שבו, שהיתה משפחה עניה ופשוטה, ואילו אמי היתה ממשפחת סחאיק, משפחה של סוחרי בדים אמידה ומכובדת. על רקע זה פרצו מדי פעם המריבות בין אמא לבין סבתא כשאבא, אבוד העצות, מנסה כל הזמן לפייס , ליישב הדורים ולהשיג שקט ללא הצלחה מרובה. הוא היה אדם ישר דרך עד כדי תמימות. הוא הסתפק במעט. לא שאף ליותר מאשר היה: פקיד זוטר בדואר, לא היה יכול לעמוד בלחצים, לא היה שאפתן כי אם צנוע ונחבא אל הכלים. היה מנומס וידע לתת כבוד לאנשים. אבא שלא אפשר לני להיות "חברים שלו", הפגין כלפינו סמכות ודרש שנעניק לו כבוד. שמר על מרחק. בקדש שלו. שמר על מרחק וביקש וקיבל כבוד, הערצה ויראה מפניו. העונש האהוב עליו היה לתפוס בכפות ידינו ולדקור קלות באמצעות מחט וזאת בלי להסביר לילד מה לא היה בסדר בהתנהגותו. את ההסבר סיפקה אמא לאחר העונש. לדוגמא, אספר את המקרה הבא:  לאבא היתה מטפחת גדולה בה שמר כסף קטן בתוך ארון שבחדר הכניסה. מדי פעם הייתי לוקח חופן וקונה לי ולחברי ממתקים. עד שפעם נתפסתי על ידי אבא. הוא תפס אותי והחל לדקור את ידי במחט. צעקתי ובכיתי . כמובן שלא ידעתי שזאת גניבה. באותו רגע שנאתי את אבא האנוכי וחשבתי לעצמי: "מה רע בכך שגם אני איהנה קצת מהכסף ? מדוע הוא שומר הכל לעצמו ?". הוא חזר ואמר: "הבן שלי לא יהיה גנב". מאוחר יותר, לקחה אותי אמא למטבח, הגישה לי אוכל ושתייה והסבירה: "אבא מאד צודק, לקיחה ללא רשות היא גניבה, אבא אוהב אותך ולא רוצה שתגדל להיות גנב". רק אז  למדתי מה פירוש המילה גניבה.

אבל ידעתי גם אבא אחר. אבא אוהב ורחום שמאוד דאג לילדיו. פעם דליה חלתה מאוד. היא שכבה  במיטה בוערת מחום. אבא ישב שעות על גבי שעות לידה, ובבכי של תינוק מלמל כל הזמן: "פרחה שלי, ילדתי היקרה, אל תמותי לי , אני אמות במקומך. פרחה מתוקה שלי". את ימי ראשון, ימי החופשה השבועית שלו הקדיש לטיפול בבית, החל מצחצוח הנעליים של כולנו וכלה בקניות. אני זוכר אותו מרים שני פחי נפט כבדים בשתי ידיו למרחק של כשעה הליכה מהשוק לבית. מאין היו לו הכוחות לכך?  

כשאלי אס היגר לארצות הברית וגם לאחר שעליתי ארצה, הוא כתב לנו מכתבים ארוכים ומפורטים בכתב היד הערבי היפה שלו או במכונת כתיבה אנגלית, כל מכתב השתרע על ארבעה או חמשה עמודי פוליו . הוא מסר דו"ח שבועי על כל דבר שהתרחש בבית במשך השבוע. את המכתבים האלה אני שומר מזה כחמישים שנה. אולי בבוא הזמן אתרגם ואפרסם אותם.

זהו האבא אותו אהבתי, הערצתי ופחדתי ממנו אך גם כבדתי והוקרתי.


זהו האבא שכל כך השתוקקתי  שיהיה לי לחבר ולא רק אבא.

אבא מימין וחברים        אבא         עם המנהל                  אבא ב-1932

מכתב מאבא 31 באוגוסט 1953

יקירי הבן יוסף,

תודה ממני ומכל המשפחה על מכתבך מה-14 באוגוסט 1953 . שמחנו לשמוע כי אתה מרגיש טוב ובריא. גם אנו תודה לאל מרגישים טוב ובריאים. אין לך מה לדאוג. כפי שהבטחתי לך אני כותב לך מדי יום ראשון בשבוע, זה מכתבי התשיעי מאז מכתבי הראשון מה-14 ביולי, עדיין לא קבלתי תשובה למכתבי מה- : 21 ביולי, 28 ביולי, 4 באוגוסט, 12 באוגוסט, 19 באוגוסט, 26 באוגוסט.

עם קבלתך מכתב זה אתה חייב לאשר את קבלת כל המכתבים שהזכרתי לעיל. חובתך היא לענות על כל מכתב ומכתב מיד עם קבלתו וללא דיחוי. מדוע אינך עונה למכתבים במשך חודשיים ? מאוד דאגתי שהזכרת קבלת מכתבי מה-14 ביולי בלבד. מה קרה לשאר המכתבים ? לאין הם נעלמו ? נא לענות לי מיד. העניין הוא מאוד רציני. ברר בדואר אצלך ! אם יתברר שהם נעלמו יהיה מאוד מסוכן. אם הם נפלו לידיים של השלטונות זה עלול להכניס אותנו לצרות. אתה חייב להודיעני מה עלה בגורל המכתבים. נוסף לכך אתה לא כותב לנו ברציפות ולא עונה על כל המכתבים. מכתבך האחרון  נכתב ביום 26 ביוני. עד 14 באוגוסט עברו כמעט חודשיים. מה קרה לך בתקופה זו ? האם היית חולה ? אנו מאוד מודאגים. אני דורש הסבר מלא ומדויק המפרט את הסיבות לעיכוב תשובותיך. כתוב לנו בקביעות כפי שאני, אביך שאוהב אותך כותב לך . אני ואמך והילדים מאוד מודאגים. כתוב לנו בקביעות, בני היקר והאהוב. יעקב מתנצל שאינו כותב לך בקביעות וזאת כיוון שהוא עובד קשה וגם סומך עלי שאני כותב לך בקביעות. הוא ביקש למסור לך שהוא אוהב אותך ומתגעגע אליך ומאחל לך הצלחה בכל אשר תפנה. אתה מאוד חסר לו כפי שאתה חסר לכולנו.

בני יוסף,

היי חזק וגיבור. אם תביט לעתיד בתקווה ובחיוך הוא יחייך אליך. סמוך ושים מבטחך באלוהים הגדול והכל יכול בכל לבבך ובכל נפשך והוא יברך, ישמור ויציל אותך מכל צרה ומכל רע. אל תתייאש ואל תרים ידיים כל עוד אתה יודע כי אלוהים עמך. אני מצרף מכתב משותף לך ולאלי אס מאמא. היא אומרת ששניכם הבנים שלה ואהבתה אליכם שווה ולכן כתבה מכתב משותף. היא מרגישה טוב ואין הרעה במצב הראיה שלה, אין לך ואין לנו מה לחשוש כל עוד אנו יודעים שהאל שומר עלינו. אני מודה לך מקרב לב על דאגתך לשלום אביך שאוהב אותך מאוד ושמתפלל לפגוש אותך כדי להעתיר עליך נשיקות וחיבוקים שיביעו ולו, חלק קטן ביותר מאהבתי אליך, אל בני היקר מכל, אל יוסף. האל הגדול ישמע את תפילותינו ויפגיש אותנו במהרה אמן ואמן. שלחתי לך מילון אנגלי- ערבי, ערבי-אנגלי. אבקשך לאשר את קבלתו. הוא יעזור לך להבין את מכתבי . אני משתדל לכתוב בשפה פשוטה וברורה. נא להודיע לי אם אתה מתקשה להבין ואם אתה מעדיף שאכתוב לך בערבית. אני שמח לשמוע כי בעוד ארבעה חדשים תסיים את בית הספר (הכוונה לשירות הצבאי). כולי תקווה שתוכל למצוא עבודה מתאימה שתעזור לך להתארגן במצב החדש.

בטח באלוהים והוא יוביל אותך לדרך הנכונה.

סמוך עליו והוא יגשים את כל שאיפותיך וישלח לך פרנסה טובה, אושר והצלחה, אמן ואמן. אני יודע כי יחסרו לך דברים ראשוניים כגון בגדים ודברים חיוניים אחרים וכמובן כסף. אנו נדאג לך, וגם אלי אס הבטיח לעזו . אל דאגה.

תודה על התמונות היפות ששלחת. אל תשלח תמונות עם נוף ואל תכתוב כלום על גביהם. זה מאוד מסוכן אם הם יפלו לידיים הלא נכונות. זה עלול לסבך את כולנו. סועד ופרחה (דליה) מרגישות טוב. לפעמים אני מלווה אותן לראות סרט ולפעמים הן הולכות עם פו אד (ציון) הן אוהבות אותך ומשתוקקות לראותך ומוסרות לך דרישות שלום ונשיקות. הן מודות לך על איחוליך לרגל נסיעתן לבגדאד לביקור אצל הדוד יחזקאל. לאמא קשה היום לעשות קניות בשוק עקב מצב בריאותה ומצב העיניים. אני עושה את הקניות בשוק מדי יום ראשון. אני מקווה שמכתבי הארוך ימריץ אותך לכתוב אלינו בקביעות. אני מבטיח לך כי אענה על כל מכתב מיד עם הגיעו וזאת בנוסף למכתב השבועי הקבוע שלי. בקשה מיוחדת לי אליך : תבקר בקביעות את אמי, סבתא כאתון. היא אוהבת אותך מאוד וכשתראה אותך היא תרגיש כאילו היא רואה אותי. אתה מייצג אותי. חבק אותה ונשק את ראשה ואת שתי ידיה ומסור לה כי אני חושב עליה יום ולילה וכי אני אוהב אותה ומתפלל ליום בו אפגוש אותה במהרה . כתוב לי בפירוט מה שלומה ואיך היא מסתדרת עם אחי  מורד ואשתו נעימה  שב לידה וכתוב לי מפיה כל מילה וכל משפט.

הערה מיוחדת : קרא מכתב זה בעיון רב, פעם ועוד פעם וענה לי על כל השאלות ועל כל הנקודות שהזכרתי, אחת לאחת. אני דורש ממך שתענה על כל שאלה ותתייחד לכל הערה במכתבי.

אביך האוהב והמתגעגע

ג'ורג'י

מכתב זה כלל ששה עמודי פוליו כתובים במכונת כתיבה אנגלית. ציינתי רק חלק ממנו. כשלושה עמודים עסקו בדרישות שלום לכל הקרובים, עם ציון שמות של כל אחד ואחד וכן בבקשה לעשות טובות לאנשים זרים ולשכנים כמו:

1. יעקב מבקש לבקר את חבריו, עבד ונעים ולבקשם  לכתוב לו.

2. "אום יחזקאל", (השכנה שנאלצה להישאר בבצרה עקב מאסרו של בנה

    באשמת היותו קומינסט) מבקשת למסור דרישות שלום לבניה ולבנותיה

    בארץ ולשמוע אודותיהם.

 3. . "סלימה" השכנה מבקשת לבקר את אחיותיה רוזה, לויזה ורשל ולשמוע

        אודותיהן.

 

      נעימה ואם הסחורות ששלח לה הגיעו אליה.

 

פרק שלם דן בתיאור מזג האוויר וכן בקשה לדעת מה מזג האוויר אצלנו.

כל דבר מודגש בפרטי פרטים ובדייקנות וחשוב מכל :

הוא מדגיש עשרות פעמים כי האל מצווה אותנו לעשות טובות לאנשים גם

אם הם זרים. "עזור לאחרים והאל יעזור לך".

 

לקט ממכתביו

1.      אלוהים עמך כל הזמן והוא ישמור אותך ויגן עליך ממחשבות רעות, מעין

      הרע , מלשון הרע ומכל נזק או מצוקה. כל דבר בעזרת השם אפשרי.

2.      מדוע עלינו לדאוג כל זמן שאנו יודעים כי האל עמנו ?

3.      אל תדאג, היה גיבור ואמיץ כדי לגבור על כל המכשולים, ובעיקר, אל    תתייאש.

4.     תביט תמיד אל העתיד המבריק שמצפה לך. תן מבטחך באל הגדול ונורא העושה נסים ונפלאות למאמיניו. הוא יוביל אותך לדרך הנכונה ויעשה את כל העבודה עבורך בדרכך אל ההצלחה ואל האושר.

5.     ההזדמנות תבוא רק פעם אחת דרך הדלת , אם לא תתפוס אותה מיד היא

     תברח דרך החלון. תחכה ותצפה לה בדריכות כדי שלא תברח לך.

6.     אני עובד קשה כדי לפרנס ולדאוג למשפחה כולה. זו אחריות גדולה     שהאל הטיל על כתפי ואני מתפלל כי הוא ייתן לי את הכוחות ואת     הבריאות כדי למלא שליחות  אלוהית זו, לפחות עד שכולכם תגדלו ותהיו

מספיק עצמאיים כדי לדאוג לעצמכם.  אני אעשה זאת עד כלות כחוותי,        והאל יעזור לי בכך . רק אז אוכל לנוח ולהביט אחורה בסיפוק.       

   כזה היה אבא ג'ורג' שכה אהבתי וכה הערצתי. איש ישר -דרך, קפדן ותמים.

   כזה היה אבא גורגי' בן ציון וחכתון.


   כזה היה אבא שלי


   בתמונה א': המשפחה על הגג.   אני וההורים בבגדאד

 

 

אמא מוזלי

אמא היתה הניגוד הגמור מאבא. פעילה ונמרצת מאוד, לא נחה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחות. היא עסקה בכל עבודות הבית,   ומצאה גם זמן רב לשיחות ולחינוך, וזאת למרות שלא ידעה לכתוב ולקרוא בזה ניסתה לפצות אותנו על אי תשומת הלב של אבא. סבתא כאתון תמיד חיפשה ומצאה סיבה להרגיז את אמא . במקרים אלה, אני תמיד הייתי לצידה של סבתא, דבר שהרגיז עוד יותר את אמא. אני זוכר את לילות בקיץ בהם היינו לנים על הגג . אמא לא עצמה עין בהמתנה לבואם של אלי אס ויעקב מבילוי הערב ולא נחה עד שירדה למטה כדי לפתוח להם את דלת הבית ולתת להם לאכול ולשתות. אני זוכר את לילות החורף הארוכים בהם ישבתי עם אמא במטבח וקראתי לה מכתבים מאלי אס שהיגר לארצות הברית וכך  גם כתבתי לו מכתבים מפיה. אמא ידעה לדאוג לאחרים אך הזניחה את עצמה. באחד הימים ישבתי עמה ליד החלון. ראיתי אותה עוצמת וסוגרת עיניים . שאלתי: "אמא מה קרה לעיניים שלך?", היא ענתה: "אני לא רואה כלום בעין שמאל. גם הראיה בעין ימין חלשה". זו היתה מכה עבורי שהכתה בי כרעם ביום בהיר. לא יכולתי להבין כיצד אמא לא הרגישה באיבוד הראיה בזמן הנכון. היא נסעה מבצרה לבית חולים מאיר אלי אס בבגדאד ועברה ניתוחים ללא הצלחה. היא נשארה כמעט עיוורת . באותם ימים, ימי האשפוזים, שכבתי במיטה לידה בבית החולים והתפללתי, תפילה של נער צעיר, להחלמתה . הייתי מוכן לתת לה עין אחת משלי חשבתי: "כך שנינו נראה פחות אך אמא לא תהיה עיוורת".

לאחר עליתי ארצה, המשיכה לשלוח לי מכתבים שכתבו עבורה, דליה, סועד ויעקב. המכתבים האלה עדיין שמורים אצלי, בכוונתי לתרגמם ולפרסמם בבוא הזמן. כשעלתה ארצה לבדה (על כך אכתוב בכתבה על יעקב), היתה אישה זקנה, חולה ועיוורת ששקלה פחות מ35-ק"ג. היא סיפרה לי: "לאחר תלייתו של יעקב, הרגשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי, ואז אמרתי לעצמי: " אני אתגבר. טוב לי למות מאשר לאבד את הדעת ". בשנה האחרונה לחייה, היתה מאוד חולה ומרותקת למיטה. איבדה את הקשר עם המציאות וחיתה בעולם אחר, או בתקופות אחרות . כשהייתי ניגש אליה ושואל לשלומה היתה עונה לי: "אוי אתה יחזקאל אחי היקר, מה שלומך ומה שלום הילדים?". בחדשים האחרונים לחייה היתה מאושפזת ב"בבית סוסנסקי" בקרית אונו, קרוב לביתה של סועד. ביום מותה, ביום שבת, רחל התעקשה: "בוא ניקח מונית ונבקר את אמא". אני דחיתי זאת ואמרתי: "מחר יום ראשון ואני אבקר אותה מחר". לא הועילו לרחל ההפצרות, ונשארתי בשלי ובסירובי. כעבור מספר שעות קיבלנו שיחת טלפון מבית -סוסינסקי בו הודיעו לנו על פטירתה של אמא.

כל כך חרה לי הדבר שלא שמעתי בקולה של רחל ולא ונסעתי לבקרה. 

זאת היתה החמצה שלא אסלח לעצמי עליה עד סוף ימי.  לא להיות עם אמא בשעת מותה.

מאמא למדתי חכמת חיים.

מאמא למדתי שאין לקבל הטבה כל שהיא ללא תמורה. כדי לקבל סכום שבועי של  70 פלס (אגורות) הייתי נאלץ לנקות ולשטוף את כל הבית ביום חמישי בערב ואז אמא היתה אומרת : "הנה, הרווחת את הכסף בזיעת אפך, כך צריך להיות".

מאמא למדתי לאהוב את בית הכנסת ואת הסליחות בימים הנוראים . הייתי מתלווה אליה לבית הכנסת  בימי שבת בבקר ובמשך כל החדש שקדם לראש השנה שמענו את תפילות הסליחות לימים הנוראים, וכל כך נהניתי מכך.

זאת האמא שאהבתי,

זאת האמא שלי ,


אמא מוזלי בת אהרון וכאתון סחאייק.

עם אהובה מוצפי      בפתח הבית בבצרה            אמא בארץ          
מכתב מאמא 10 באוקטובר 1952

בני היקר יוסף,

בוקר טוב. מה שלומך . אנו מרגישים טוב ולא חסר לנו כלום מלבד לראות אותך, כי אתה חסר לנו מאוד. מצב העיניים בסדר. אני לא עושה כלום בבית מלבד הבישולים וזוכרת כיצד היית יושב לידי בלילות במטבח וכותב לי מכתבים לאלי אס. אני מתגעגעת לימים האלה מאוד.

אני תמיד מרגישה, יום לפני קבלת מכתב ממך כי מחר יגיע מכתב. תמיד זה היה כך ותמיד הגיע מכתבך לאחר שלבי בישר לי זאת ערב קודם לכן. לב של אמא מרגיש כל דבר. 

אני שמחה לקבל את מכתביך ומרגישה שכאילו אני רואה אותך פנים אל פנים ושומעת את קולך. אתה תמיד נמצא בתוך לבי ולבי מחבק אותך יום יום  ולילה לילה.

בקשר לחלום שחלמת, שאתה נמצא באוהל חשוך וצר ואינך יכול להיחלץ. הפירוש שלי לחלום הפוך משלך. האוהל הצר והחשוך הוא מקום פתוח ומואר. החושך בחלום הוא אור ומקום צר הוא מקום רחב. זה חלום מאוד יפה ונעים שאומר לך כי שאלוהים עמך והוא יוציאך מחושך לאור גדול. אמא יודעת ואתה מאמין לאמא.

הימים הקשים שעוברים על כולנו והפרידה המעיקה יעברו כפי שענן של קיץ עובר מהר. יום המפגש שלנו קרוב והאל יעזור לנו כי אנו עוזרים לאנשים .

אני שוכבת במיטתך לעיתים קרובות מתכסה בשמיכתך וחושבת שאתה נמצא עמי. גלינו את בדלי הסיגריות שהסתרת מאיתנו. אולי באמת לא תעשן כי זה יזיק לבריאותך. נסה זאת  ואל תעשן כמו שהדוד יחזקאל מעשן. אני רק מבקשת. בקשה של אימא. אני אוהבת ומחבקת אותך.

מאמא האוהבת והמתגעגעת

מוזלי.

חלק ב' של זכרונותיו של יוסף נמרודי הי"ו.
 

יעקב

את יעקב יליד 1930 הבוגר ממני בשנתיים אהבתי והערכתי מאוד וניסיתי בכל כוחי להדמות אליו. הוא שמר על פרטיות, הייתי מתגנב מדי פעם לחדרו שהיה תמיד סגור, שוכב על מיטתו וממשש את הדברים הנאים שהחזיק בחדרו ובארון. מגיל צעיר מאוד, בהיותו נער, החל לעבוד בחברת התעופה B.0. A.C
3228081545.jpg8431128089.jpg4226620565.jpg8835781849.jpg
את לימודיו התיכוניים עשה בערבים. הקפיד מאוד על הופעה נאה ומסודרת. קנה את החליפות היקרות ביותר וחולצות  AROW אמריקאיות לבנות והמון עניבות בשלל צבעים. מדי פעם נתן לי מספר עניבות וחולצות שמאוד התגאיתי בהם. חיכיתי ליום בו גם אני אגדל ואתחיל לעבוד ולהדמות לו.  כל כך רציתי לעשות את כל מה שהוא עשה, וחלמתי על כך. יעקב התנגד נמרצות להצטרפותי לתנועה הציונית וניסה בכל כוחו למנוע זאת ממני: "יתפסו אותך ותמיט אסון על עצמך ועל כל המשפחה" ,אמר לי . כשהרגיש כי ברצוני לעלות ארצה, הוא נעל את תעודת הזהות שלי בארגז סגור בתוך ארונו וזאת כדי להניא אותי מהרישום לעליה. אך כששמע שבכל זאת אני עולה ארצה, הוא ישב עמי שעות וניסה להדריך אותי כיצד להתנהג וכיצד להסתדר לבדי בארץ זרה. הוא קנה לי מלתחה שלמה, חליפות, חולצות ועניבות ואמר כשהוא מחבק אותי חזק: "אני תמיד אהיה עמך, אכתוב לך וניפגש בארצות הברית עם אלי אס" (על המפגש האחרון עמו בשדה התעופה של בצרה אספר בפרק הדן בעלייתי ארצה). 
יעקב הקפיד לכתוב לי מכתבים באמצעות אלי אס, דאג לי וניסה לנחם אותי כי בקרוב אנו שוב נהיה יחד. היו לו שתי נסיעות, אחת לאנגליה והשניה לארצות הברית ומשם כתב כמה טוב לחיות באנגליה או בארצות הברית וכי הוא מקווה לחיות שם בקרוב..

מאסרו של יעקב והוצאתו להורג

ביולי 1968 התחוללה הפיכה צבאית בעיראק. מפלגת "אל-בעת'" שהטיפה לשנאת יהודים תפסה את השלטון והחילה לרדוף את היהודים. הוטלו הגבלות נוספות, יהודים פוטרו ממקומות עבודה, לא הורשו לקנות או למכור מקרקעין וחשבונות הבנק הוקפאו. מאות רבות נאסרו וסבלו מעינויים רבים. המשפחות לא ידעו מה עלה בגורלם. רבים מהם נרצחו בכלא בלא משפט, אחרים שלא עמדו בלחצים, נטרפה עליהם דעתם או  שנהפכו לנכים ולשברי-כלי.

בדצמבר 1968 ישראל התקיפה יחידה של הצבא העיראקי שהייתה מוצבת באירבד שבירדן וששה חיילים עיראקיים נהרגו. הארונות הועברו לבגדאד. מסע ההלוויה הפך להפגנת ענק בה השתתפו רבבות שצעקו קריאות נקם בישראל וביהודים. נשיא עיראק "אל-בכר" נאם ממרפסת ביתו ואמר :"עיראק שורצת מרגלים ציוניים ואנו נלחם בהם עד חרמה עד שאף סוכן ציוני לא יישאר חי על אדמת עיראק".

באחת הלילות של אוקטובר 1968 חלמתי חלום שהטריד אותי מאוד. בחלום, אני עומד בגינה מול ביתנו בבצרה וצופה בבית החשוך. אמא הסתובבה בוכייה ובחוסר אונים מלמלה לעצמה: "אוי, החושך הזה, אילו יעקב היה פה הוא היה מתקן את הקצר החשמלי והאור היה חוזר לבית. אך יעקב איננו ואני לא יכולה להחזיר את האור לבית". ואני עומד שם בגינה כמאובן ואיני יכול להגיע הביתה כדי לעזור.

כעבור מספר ימים קיבלתי שיחת טלפון מיוסף זבידה, קרוב משפחתי שעבד באותה תקופה באלחוטן בנמל-התעופה בלוד. הוא שאל אם אני בקשר עם יעקב : "כן, לא מזמן שלח לי מכתב". עניתי. ואז הוא אמר: "אני חושב שיש בעיות, יתכן ויעקב עצור בבצרה, אולי אני טועה, אם תשמע  ידיעה כזו אל תיבהל , זה לא רציני". קישרתי את השיחה הזו עם החלום, הייתי מאוד מודאג והתפללתי לשלומו.

בחדש דצמבר היה פרסום באמצעי התקשורת העיראקית על תפיסת רשת ריגול ישראלית בבצרה ובבגדאד. נוהל משפט פומבי ששודר ברדיו בגדאד. מדי ערב התאספו בביתנו ברמת-גן כל בני המשפחה וחברים. שמענו והקלטנו את מהלך כל המשפט. יעקב הואשם כי בהיותו עובד בשדה התעופה של בצרה קיבל ידיעות מראש הרשת נאג'י זילכה" ומסר אותם לסוכן הישראלי בשם "סוודאי" שהצליח לחמוק מעיראק. וכן הואשם שנמצאו ברשותו מפתחות בית הכנסת בבצרה שם נתפס מכשיר קשר שהעביר ידיעות לישראל.

בדרך לא דרך הצלחתי ליצור קשר טלפוני עם "סוודאי", שהיה כבר בארץ. שאלתי אותו אם הוא הכיר את יעקב והוא ענה: "כן, הוא חבר שלי". ביקשתי לדעת פרטים אודות הקשר ומתי לאחרונה נפגש עמו. הוא אמר לי: "אין לי מה למסור לך, אל תנסה ליצור עמי קשר שנית כיוון שזה לא טוב ויכול רק להזיק ליעקב". אמר וניתק את השיחה. לאחר מכן לא הצלחתי ליצור קשר נוסף עמו.

הייתי בקשר עם משפחות העצורים בארץ ובמיוחד עם גיסו של פואד גבאי, אחד העצורים. הזעקנו את כל מי שחשבנו שיכול לעזור-:משרד החוץ, שגיריות זרות, נחום גודמן שהיה נשיא הקונגרס היהודי העולמי, יגאל אלון, משה דיין, פתל דוד יו"ר התאחדות עולי-עיראק וסגנו דוד כהן. כולם הבטיחו לעזור כי אם נתנו לנו להבין  שאין להם יכולת רבה לעשות להצלת  הנדונים.

אלי אס ניסה להפעיל את הממשל האמריקאי באמצעות השגרירות בבגדאד. הכל ללא הצלחה. בערב האחרון של המשפט ישבנו כולנו ושמענו במתח רב את מהלך סיכומי התביעה וההגנה. ואז הגיע הדיון בעניינו של יעקב. זה היה בערך כך :

השופט   :  אבני יעקוב,(יעקב בני) אמור את האמת ותציל את חייך. מדוע

       בגדת במולדת?

יעקב  –  :   אדוני השופט, אני חף מפשע, לא ריגלתי, ולא בגדתי , עיראק היא

                מולדתי אותה אני אוהב. לא אבגוד בה לעולם.

השופט – :  הכן החבר שלך "סוודאי"?

יעקב   – :   אין לי חבר כזה. אני לא מכיר אותו ושמעתי עליו רק במשפט

השופט – :  מה מסרת לו ? אמור את האמת

יעקב     :   לא מסרתי לו כלום. אני לא מכיר אותו

השופט  :  נאג'י זילכה חבר שלך ?

יעקב     :  אני מכיר אותו מבצרה. הוא לא חבר שלי

השופט  :  היכן נפגשתם  ? מה הוא מסר לך ?

יעקב    : לא נפגשנו. לא מסר לי כלום

השופט  : נכון שנפגשתם במרתף שבחנות שלו ?

יעקב    : אני לא הייתי בחנות ולא יודע אם יש שם מרתף

השופט  : אני רוצה לעזור לך, מדוע אתה לא רוצה להציל את עצמך. דבר אמת

              בני. אתה עוד צעיר וחבל על חייך. האמת תציל אותך ממוות.

יעקב     : אין לי מה למסור. אמרתי את האמת. אני חף מפשע.. חף מפשע…

 עורך דינו של יעקב, לאחר ששיבח את המשטר על הצלחתו האדירה בתפיסת רשת הריגול המסוכנת,  סיכם את נאום ההגנה הקצר: "גם אם יעקב אשם, חלקו ברשת היה שולי על כן אבקש את רחמי בית המשפט". כך הסתיים הטיעון בעניינו של יעקב ולא שמעתי אותו יתר. הדיון התארך. השעה היתה מאוחרת  וכל בני המשפחה נפרדו לשלום לאחר  שהרגיעו אותי: "יהיה בסדר, מקסימום יקבל חמש שנות מאסר". בשעות הקטנות של הלילה, כשיעל וגיורא ישנים, שמענו אני ורחל לבדנו את  גזר-הדין הנורה-: "מוות בתליה-ליעקב ולעוד שמונה יהודים וכן שני נוצרים ושני מוסלמים. יתר הנאשמים נדונו לתקופת מאסר שונות. שניים זוכו. תיאמתי עם גיסו של פואד גבאי שבבקר נסע למשרד החוץ. נסענו ונפגשנו עם "צבי רפיח" מנכ"ל המשרד שלא יכול היה לעזור. בשיחת טלפון עם משה דיין הוא אמר לנו: "אני חושש שכבר מאוחר מדי, הם בטח  הוציאו אותם להורג". הם אומנם הוצאו להורג.

כל הדאגה  שלנו עברה לאמא ולסועד שנשארו לבדן בבצרה העוינת. "ביטי, אשתו האמריקאית של אליאס, שלחה לסועד סכום של 250 דולר וכן כתבה מכתב נרגש לנשיא עיראק "אל-בקר" בו ציינה שהיא נוצריה אדוקה ואוהדת את מאבקו של העם העיראקי וביקשה לאפשר לאמא ולסועד לעזוב את עיראק ולהצטרף אליה בניו-יורק.  השגריר האמריקאי בבגדאד פנה בבקשה רשמית לממשלת עיראק והיה מוכן לערוב לכך שהן תגענה רק בניו-יורק.

כל המאמצים לא הצליחו.

מה התחולל בבצרה ?

סועד אחותי סיפרה :

יעקב עבד בנוסף לעבודתו בשדה- התעופה, גם כפקיד בחברה מסחרית . באחד הימים הופיעו חוקרים ואנשי משטרה בבית וביקשו לדעת אם יעקב נמצא בבית. אמא הודיעה להם כי הוא בעבודה: "אין דבר, נלך להביא אותו" אמרו. התיישבו בנחת והם עליזים וצוחקים, סועד הגישה להם כיבוד והם אכלו ישתו והחילו ללעוג לאמא: " איפה יעקב? הוא יהיה אורח הכבוד אלצינו, אנו נדאג לו כפי שדואגים לאנשים כמוהו!". אמא שומעת ורועדת מפחד ומדאגה, בוכה ומתחננת ונשבעת כי הוא לא עושה כלום חוץ מהליכה לעבודה וחזרה הביתה.  כעבור שעה קלה יעקב חזר ונדהם לראות את השוטרים שהתנפלו עליו, כבלו אותו באזיקים וערכו חיפוש מדוקדק בכל חדרי הבית ובחפציו של יעקב. הם לא מצאו דבר. (סועד הספיקה להעלים את כל המכתבים והתמונות שלי). לקחו עמם את יעקב. לאמא המובהלת שצעקה: "לאן אתם לוקחים לי את יעקב ?" ענו: "אנו צריכים אותו לחקירה קצרה, נחזיר אותו בעוד מספר שעות". כמובן שמאז לא ראו את יעקב.. כל המאמצים לאתר את מקום מאסרו עלו בתוהו. לא ידעו אם הוא עצור בבצרה או בבגדאד ומה מצבו. יעקב הצליח להבריח פתק לסועד שנמסר לה על ידי יהודי שהיה עצור עמו ושוחרר. בפתק נאמר: "אני חף מפשע. מעבידי חייב לי 480 דינרים. דאגי לקבלם, הכסף יעזור לכם". את פסק הדין הנורא שמעו כשהן היו לבדן בבית. אין מלים שיכולות לתאר מה עבר על שתיהן באותו לילה. וכי כיצד ניתן לתאר מה התחולל בלבה של אמא ומה חשבה סועד באותו לילה שחור? אין מלים שיכולות לתאר זאת. אישה זקנה, חולה ועיוורת שלוקחים לה את כל מה שנשאר לה ובחורה צעירה ושברירית שצריכה לדאוג לבדה לאמא ולהלחם בגבורה ובעוז על המשך החיים באווירה עוינת ומתנכרת. כיצד עמדו לה הכוחות לכך?

בשעות הבוקר המוקדמות הן שמעו מהומה של קהל צוהל שרץ לעבר הרחבה שמול הבית שלנו כשהם צועקים: "מביאים את הבוגדים", "תולים את המרגלים" "יחי הצדק" "תחי עיראק" "מוות לכל היהודים הארורים". במרכז הרחבה, מול הבית שלנו,  הוצבו שלושה עמודי תליה עליהם תלו את נאג'י זילכה ,נוצרי ומוסלמי אחד. כל זה  מול עיניהן של אמא וסועד. את יעקב ואת יתר הנידונים תלו בכיכר מרכזית בבגדאד. בעקבות שליחת הדולרים לסועד ומכתבה של ביטי לאל-בקר, שוב הופיעו החוקרים בבית. הפעם הם ביקשו לקחת את סועד לחקירה. אמא נעמדה מולם ולא אפשרה להם לקחת אותה: "אתם לא תעיזו לקחת גם את סועד, קחו אותי במקומה, היא רק בחורה, אסור לכם". הם ניסו לשכנעה ונשבעו להחזירה לאחר החקירה: "גם את יעקב הבטחתם להחזיר לי ואתם תליתם אותו". עקב התנגדותה של אמא, החוקרים לקחו  גם את אותה יחד עם סועד, במהלך כל החקירות היו יחד ולא עזבו אחת את השניה. החוקרים  רצו לדעת מי זו ביטי ומה הקשר שלה עמן, ומדוע היא דואגת להן ושולחת כסף. לאחר מספר חקירות בהם שוכנעו החוקרים כי ביטי היא הגיסה הדואגת לשלומן וכל  רצונה הוא רק לעזור. הם שחררו את סועד והיה שקט לתקופה מסוימת. לא ניתן לתאר מה עבר על סועד באותם ימים שחורים בהם טיפלה לבדה באמא העיוורת והחולה, בנוסף לדאגה לעתיד ולפרנסה . מאין היו לה הכוחות לכך? סועד ואמא נשארו בבצרה העוינת והמתנכרת חיו בפחד ובאימה והתפללו לימים טובים יותר. אמא עודדה ונהגה להגיד: " אחרי כל צרה חייבת לבוא תשועה. אלוהים מנסה אותנו ואנו חייבים לעמוד בניסיון ולהאמין בו, מה שכתוב לאדם על המצח הוא שיהיה, זה רצון האל ואנו חייבים לקבל ממנו את זה באהבה ובאמונה, הוא לא יפקיר אותנו". סועד המשיכה לעבוד כמורה בבית הספר הנוצרי ועמדה בגבורה בכל התנאים הקשים אליהם נקלעו. אנשים טובים הכירו לה את אברהם, הם עזבו את בצרה ונסעו אליו לבגדאד ונישאו. ברק לאחר שהיא נישאה לאברהם ועברה לגור בבגדאד נרגענו כיוון שידענו כי היא כבר לא לבד ויש מי שידאג לה ולאימא.

לאחר כשנה קיבלתי מכתב מפרס בו נכתב:

"ליוסף שלום רב,

אמא שלך נמצאת עמי בפרס. היא שואלת מה אתם צריכים מפרס.

אודיעך על מועד הגענו ארצה,

 על החתום,

 פתאל דוד"

 לא האמנתי .חשבתי שאני חולם או הוזה. את פתאל הכרתי כמי שליווה אותנו, עודד ועזר לאורך כל הדרך מאז  מאסרו של יעקב.( הקשר עמו נמשך עד היום).

אך כיצד  הגיע לאמא ? לא ידעתי. אמא הגיעה. קיבלנו אותה, ציון ואני בנמל התעופה בלוד. אישה זקנה, עיוורת וחולה שבקושי שקלה 35 ק"ג. אך חדורת אמונה. נאלצנו לאשפזה למספר חדשים עד שחזרה לאיתנה.

בספר "לבדם במבצר הקץ" מאת יצחק בצלאל צוין:

"לאחר המאסרים בבצרה ובבגדאד, היהודים חיו בפחד מתמיד. הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות הפיצו את רעל השנאה והחשדנות כלפי היהודים. היחסים בינם לבין הערבים הגיעו לנקודת שפל. חברים, שכנים ושותפים לא רצו שום מגע עם יהודים  וברחו מהם כמו ממצורעים. פתאום החברים נהפכו לאויבים וחלקם אף הלשין לשלטונות ומסר עדות שקר על היותם מרגלים וגייס חמישי.

אלמנתו של יצחק דלאל, שגם הוא הוצאה להורג מאוחר יותר כתבה:

"פתחתי את מקלט הטלוויזיה ועיניי חשכו למראה שורה של גוויות מיטלטלות על עמודי-תלייה בשלושת עברי "ככר השחרור" שבמרכז בגדאד. התלויים היו יחפים ועל כל גוויה היה מוצב דף-נייר ועליו כתוב באותיות גדולות "יהודי" ובאותיות קטנות יותר את שמו ופרטים אחרים. סביב הגופות התגודדו המוני ערבים משולהבים כשהם צווחים, שרים ורוקדים, מוחאים כפיים ומחלקים סוכריות בין הנקהלים. הטלוויזיה והרדיו השמיעו שירי-לכת ומנגינות צבאיות שנקטעו מדי פעם בנאומים חוצבי-להבות של ראשי השלטון ומנהיגי  מפלגת אל-בעת' השולטת. החגיגה סביב לתלויים נמשכה כל היום . קרייני הרדיו זירזו את ההמונים לבוא ולהשתתף בחגיגה". שליט עיראק, "אל-בכר, בא  לכיכר בלוויית שר ההגנה וראשי השלטון כדי לראות במו עיניו  את טקס התליה  ונתקבל בתשואות על ידי ההמון המוסת. סאדאם חוסיין נאם: "זו רק ההתחלה, מהיום לא יישאר בעיראק אף מרגל ציוני. אנו מתחילים היום תקופה היסטורית חדשה בדרך הארוכה לשחרור פלסטין וחיסול הציונות והאימפריאליזם".

תשעת היהודים לא זכו לראות את יקיריהם לפני מותם. לא נערכה להם הלוויה, בעת קבורתם לא נוכחו יהודים, מלבד אנשי חברה קדישא, לא נאמר קדיש על קברם, כיוון שלא היה מנין.

 עורך העיתון "אל-תאוורה" (המהפכה) כתב :  

"הייתי נוכח  בחצר ההוצאה  להורג שבבית-הסוהר המרכזי בבגדאד בליל יום ראשון,  עם התובע וחבר-השופטים של בית הדין המהפכני, רופא צבאי וקציני צבא בכירים רבים. כולנו היינו נרגשים ונלהבים, מסתכלים חסרי-סבלנות במחוגי השעון הקרבים ל11- בלילה, שהיא שעת האפס. סוף סוף נראו המרגלים, כשהם נגררים בידי סוהרים מיוחדים אל מחוץ לתאי הנידונים למוות, ידיהם ורגליהם נתונות בשלשלאות ברזל כבדות, קרבים ובאים, לא מגולחים ופרועי-שיער, מבועתים ופעורי-עיניים, איש מהם לא האמין שעומדים לתלותו. אחרי קריאת השמות, הובהלו ארבעה מהם למכונית הכלא ונשלחו לבצרה, שם הוצאו להורג. הנותרים, שמונה יהודים ונוצרי אחד, נצטוו לשבת על הרצפה. כאשר החל הרופא להזריק להם זריקות-המום מיוחדות, החלו כולם לזעוק, להצהיר על חפותם ולבקש סליחה מהתובע של בית הדין המהפכני. אחד מהם, פואד גבאי צעק: "אינכם יכולים להרוג אותנו, אנו חפים מפשע, יש לי חמישה ילדים". כאשר ניתנה לו הזריקה הוא צעק: "אתם רוצחים, אתם תשלמו על כך". לאחר מכן היה משעשע, אפילו מצחיק, לראות את היצורים התת-אנושיים האלה המומים, מנסים לומר משהוא אך אינם מסוגלים לכך, מביטים בנו כמשוגעים כאשר הסוהרים הסירו את כבליהם ודחפו אותם בזה אחר זה ישר לגרדום".

עד כאן תיאורו של העורך המשועשע שמקומו מובטח בכל אנתולוגיה של כתיבה תת-אנושית שהתפרסם אי-פעם.

עדות אחרת של יהודי שנידון לתקופת מאסר ונשאר בחיים:  

"כאשר הנידונים הולבשו בבגדים אדומים והיה ברור מה הוא גזר- הדין הצפוי להם, ניסה אחד מהם להתאבד על ידי בליעת רעל, אך רופא בית-הכלא הציל אותו ולמחרת הוא נתלה. נידון אחר אמר לי: "אם נשארת בחיים, סימן שזה  הוא רצון האלוהים, אם אי-פעם תצא לחופשי ותצליח לעזוב את עיראק, סיפר עלינו ותזעיק את כל העולם כדי להציל את מי שנותר".

שאלות והרהורים שלא קיבלתי עבורם תשובה

1      .  מי זה סוודאי  ? מה היה הקשר שלו עם יעקב ? מדוע לא רצה לספר לי

        כלום וסירב להיפגש עמי?

2      .  האם באמת מצאו את מפתחות בית הכנסת אצל יעקב? ומה הקשר שלו

        לבית הכנסת ?

3.          בפגישה של אליאס עם יעקב בבגדאד (עליה אספר בפרק הדן באליאס)

        יעקב אמר: "זילכה הוא חבר שלי והוא יעזור לי לעבור את הגבול לפרס

        בקיץ כשמזג האוויר יהיה נוח יותר לאמא ". האם באמת זילכה עסק

        בהברחת יהודים ? האם היה ליעקב קשר עמו ?

4.          כיצד פתאל דוד הגיע לכורדים בצפון עיראק ? כיצד הגיע לאמא ? מי ארגן את הכל?

      (השבוע היה לי קשר טלפוני עם פתל וסיפרתי לו שאני כותב זיכרונות על

     עיראק וביקשתי לדעת פרטים אלה). הוא ענה לי: "אמא שלך ז"ל היתה

     אישה צדיקה, אלוהים עזר לי  להגיע אליה." כשלחצתי וביקשתי לדעת

     יותר פרטים הוא ענה: "הייתי שליח הסוכנות בפרס". אמר ולא הוסיף.

מכתבים מיעקב-23   בינואר 1956

אחי היקר יוסף,

תודה לך ולאלברטין על המכתבים המפורטים ששלחתם. אנו תמיד שמחים לקבל מכתבים מכם ומתפללים לאלוהים שיעניק לכם כל טוב, בריאות ואושר. אנו מרגישים טוב ומקווים להיות שוב יחד אצל אליאס בקרוב. אבא מקפיד לכתוב לך בקביעות למרות היותו עסוק ועובד ביום ובלילה הוא אוהב אתכם ומצפה ליום בו יפגוש אתכם. היום קר וגשום. אני כותב מכתב זה כשאני במיטה לאחר מקלחת חמה. אמא יושבת לידי ומבקשת לשמוע מה אני כותב לך. מיטב האיחולים ליום נישואיך הקרוב ולמעבר לדירה החדשה. אמא מרגישה טוב. בשבוע שעבר היינו אצל רופא עיניים מומחה שאמר כי אין הרעה במצב הראיה. אלוהים יעזור לה להתגבר. הוא הכל יכול. איך מצב העבודה שלך ? נא להודיענו אם אתה זקוק לעזרה ואנו נעזור. אליאס הבטיח לבקר אותך תוך כדי נסיעותיו הרבות בעסקי תיירות אנו תקועים כאן בבצרה והמצב אינו מאפשר לנו לעזוב. נקווה שהמצב ישתפר ונוכל להיות שוב יחד עם אליאס או אצלכם.

פואד (ציון) עסוק בעבודתו ביום ובלימודים בערב. הוא מוסר לך דרישת שלום.

סועד ממשיכה ללמוד בבית הספר. פרחה (דליה) הפסיקה ללמוד השנה. אמא מבקשת שתנשק את אלברטין במקומה. שמור עליה כי היא בחורה טובה ותביא לך מזל ואושר. אין לנו תמונות חדשות. בקרוב נצטלם ונשלח תמונות. סלח לי על הכתב ועל הסגנון הגרועים . אני לא כותב הרבה בערבית בזמן האחרון. אבל  גם המעט הזה יותר טוב מלא כלום. אמא מבקשת למסור דרישת שלום לכל הדודות ומשפחותיהן. כתוב לנו תמיד

אחיך הנאמן

יעקב

אליאס

אליאס נולד בשנת 1926. היה האח הבוגר, הפיקח והנבון שרעיונות צצו במוחו יום יום שעה שעה. תמיד ראינו בו כמוביל וכמנהיג, למעשה הוא נטל את תפקיד האבא, שהיה פקיד זוטר בדואר, ושהיה מעורב מעט מאוד בחיי המשפחה. אליאס החל לעבוד מגיל צעיר מאוד ואת לימודיו התיכוניים עשה בשעות הערב. מחויבותו למשפחה היתה מוחלטת. כל החלטה שלו נתקבלה ללא עוררין. מוחו הקודח הגה רעיונות גאונים אך יחד עם זאת, היה תמים שנתן אימון מופרז בכל אדם. תמימות זו גרמה למעידותיו הרבות ולכישלונותיו, וזה השפיע על חיינו ועל חיי אשתו וילדיו. לאחר הכן ולאורך כל הדרך. כדוגמה לתמימות אביא את הסיפור ששמעתי מסבתא כאתון: "כשאליאס היה ילד קטן, הוא חזר הביתה ללא ה'סידארה', (כובע שחור שהעיראקים נהגו לחבוש) כשנשאל לאין נעלמה הסידארה ענה: "הילדים לקחו כי לא הייתה להם סידארה". הוא היה זה שקבע  כי עלינו לעבור לבצרה והיה הוא זה שקבע כי המשפחה לא תעלה ארצה עם העלייה ההמונית בשנת 1951. האסונות והכאבים באו בעקבות החלטות אומללות אלה. הוא למעשה  קבע לא רק את גורלו שלו בלבד , אלא את גורל המשפחה כולה. אחר כך  סבל מיסורי מצפון ומועקה רבה וניסיונות כושלים לתקן את המצב שלא עזרו בכלום, רק הוסיפו צער, כאב וסבל רב לכל המשפחה.

לאחר מאורעות רשיד עאלי אל-כילאני רצה לעלות ארצה, אך מהר מאד ירד מהרעיון  והחל לעבוד בחברת תובלה אמריקאית בבגדאד. כאמור, אבא עבד כפקיד מברקה בדואר וגרנו אז בבית גדול בשכונת ה"סנאק" המכובדת ביחד עם הדודה נעימה ומשפחתה. לשמעון, בעלה של הדודה היה בית  מסחר גדול ברחוב "אל-רשיד", הרחוב המרכזי של בגדאד. באחד מצהרי היום של הקיץ החם של בגדאד, ישבו כל המשפחה, כולל אליאס ב-"אלטראר" (מרפסת מקורה וקרירה) בחצר הבית, אבא התכונן ללכת לעבודה במשמרת שניה. שמעון לעג לו באמורו: "הגבר הולך לעבודה!! כמה אתה מקבל, עשרים דינר? בוא לעבוד כמתרגם אצלי בחנות ותקבל 30 דינר לחדש". אליאס שמע זאת ונעלב מאוד, אך לא אמר דבר. כעבור כשבוע אליאס פנה לאבא ואמר: "מצאתי לך עבודה  בסניף החברה  בבצרה במשכורת כפולה מזו שאתה מקבל היום, גם אני אעבור לשם, תוכל  לקבל פנסיה מוקדמת מהדואר או להמשיך לעבוד בעבודה חלקית ירווח לנו. וכך בשנת 1942 עברנו לבצרה למורת רוחה של אמא. שהתנגדה ואמרה שאינה מוכנה לעבור לבצרה הרחוקה והמנוכרת וכי היא רוצה להישאר בבגדאד קרובה לאחיותיה ולאחיה שכה אהבה. אך כל זה לא עזר. אליאס החליט ואת החלטתו חייבים לקיים. אבא דאג: "מה יהיה עם הפנסיה שאני אמור לקבל לאחר עשרות שנות עבודה?" אליאס הרגיע אותו באמורו: " אל תדאג, דוד יחזקאל יסדר לנו את כל העניין (הדוד עבד במשרד העבודה והיה ממונה על ביטוח הפנסיה)   זו היתה  הטעות הראשונה. אילולא עברנו לבצרה  אולי הכל היה שונה.

בבצרה הוא היה מושפע מהתרבות האמריקאית, למד הרבה , הסתובב עם חיילים אמריקאיים ובריטיים , הזמינם הביתה והתארח אצלם. גם לאחר עזיבתם את עיראק שמר על קשר עמם. ואז החליט כי הוא חייב להגר לארצות הברית, נרשם בשגרירות האמריקאית. יש לציין כי באותה תקופה קשה היה ליהודי לקבל דרכון ולעזוב את עיראק, גם ארצות הברית הערימה קשיים בפני מהגרים, אך למרות זאת הוא הצליח להשיג היתר יציאה למטרת לימודים.

מיליונר אחד שאתו  היה לו קשר מכתבים הסכים לערוב לו ולהשיג לו אשרת כניסה לארצות-הברית.  פתאום, כשהכל היה מוכן לנסיעה החל הרומן של אליאס עם רוזה ובעקבותיו זנח את רעיון ההגירה.


                                                                            בנישואין עם בטי

בניו יורק 1947                              בחתונה 1948

הרומן עם רוזה

בשכנות לנו, שכונת "אלצאלחייה" בבצרה, גרה משפחה עניה שכללה אם ,חמש בנות ובן קטן. אבי המשפחה  נשאר בבגדאד כיוון שלא היה שלם עם מעשיהן של אשתו ושל שתי הבנות סלימה, ודיזי, שעבדו  במועדון לילה, עיסוק   בזוי ונחות באותם ימים.

אחת הבנות, רוזה, צעירה ויפה מאוד, אולצה להינשא לבחור שלא אהבה, הנישואין עלו על שרטון והיא עזבה את בית הבעל  ,חזרה לבית משפחתה והחלה בהליכי גירושין.

לנו היו יחסים הדוקים עם המשפחה, והם היו כבני בית אצלנו. הבת הצעירה,

"לויזה" למדה יחד עם דליה באותה כיתה, ואני כנער הייתי מוקסם ממנה ,

עקבתי אחריה והשתעשעתי במחשבה שבבוא היום אגדל והיא תהיה לי לאישה. היא עלתה ארצה לפני בעליה הבלתי לגאלית, דבר שהמריץ אותי לזרז את עליתי כדי להצטרף אליה. אכזבתי היתה גדולה כשהגעתי ארצה ופגשתי אותה כשהיא נשואה לחבר שלי מבצרה וגרה עמו בקיבוץ רמת-רחל בירושלים.

ואז החל הרומן של אליאס ורוזה.  הם אהבו זה את זו אהבה עזה שלא ניתנת

לשליטה וניהלו רומן סוער במושגים של אותם ימים.  נפגשו בבתי-קולנוע

ובמקומות מסתור שונים. מדי פעם ראיתי אותם מסתודדים בחדרו של אליאס

או על גג ביתנו.  ציון שימש להם כדוור והעביר ביניהם מכתבים, ספרים, חוברות ותמונות.  הרומן נמשך חדשים ארוכים שבמהלכם אליאס זנח את רעיון ההגירה והחליט להינשא לרוזה.

ההורים התנגדו בתוקף.  אני זוכר את אליאס יושב שעות על גבי שעות ליד אימא ומנסה לשכנעה שתעזור לו בניסיונותיו לממש מטרה זו. ניסה בכל כוחו לגונן על רוזה. אצטט כמה שיחות :

 אליאס                   : "רוזה בחורה הגונה, אני אוהב אותה ולא יכול לחיות בלעדיה"

אמא             :  "נכון שהיא בחורה טובה, אך  אינך יכול להינשא לה בגלל

                     משפחתה"

אליאס                   : "רוזה אינה אשמה במעשים של אחיותיה, מדוע עליה לסבול?

אמא             : "החברה, ובעיקר, המשפחה בבגדאד לא תקבל אותה ותמיד

                     תקשר אותה למעשים של משפחתה"

אליאס                   : "לא מעניין אותי מה תגיב המשפחה. אני מספיק בוגר כדי

                     להיות אחראי למעשי. אני אחליט כיצד ועם מי אני אחיה."

אמא             :"רוזה משולה ליהלום יקר הנמצא בתוך קערה מלאה עקרבים.

                     אי אפשר להוציאה משם. לא יהיה לך הכוח לכך"

אליאס                   : "אני אסתכן ואוציאה משם גם אם הדבר יעלה לי בחיי."

אמא             : "גם אם אני אסכים, לא אוכל לעמוד בלחצים של המשפחה

                     בבגדאד. הם לעולם לא ירשו לך להינשא לרוזה."

 אליאס ניסה לשכנע את אבא. אך אבא הפנה אותו לאמא ואמר לו :

                   "אני אסכים לכל החלטה של אמא, תשכנע אותה"

בשלב מסוים, ההורים נכנעו ללחציו של אליאס ונטו להסכים, אך חששו מתגובות המשפחה הגדולה בבגדאד ואלה אומנם לא איחרו לבוא.

הדוד יחזקאל, אחיה של אימא, שלח מכתבים ארוכים בהם הביע התנגדות

נמרצת לנישואין : "הם ימיטו חרפה וכתם שחור על כל המשפחה, לעולם

לא ארשה זאת." נהג לכתוב. הוא איים כי אם הקשר של שני האוהבים לא

יפסק, הוא ינתק את הקשר עמנו וכל המשפחה הגדולה תטיל עלינו חרם.

שליחים של המשפחה הובהלו אלינו לבצרה, הדודה שמחה ובנה שלמה ועוד

שליחים שניסו בכל דרך להפריד בין השניים.  כולם חברו יחדיו וקבעו את

גורל השניים ואת גורל המשפחה כולה.

ההורים ניסו  לעמוד לצדו של אליאס ואמרו כי הם מסכימים לנישואין ולא ימנעו אותם וכי לאליאס הזכות להחליט עם מי ירצה לחלוק את חייו.

אילו רק יכלו לעמוד בפני הלחצים, אליאס היה לוקח את רוזה לאישה

וכל מהלך חיינו היה שונה.

הניתוק מרוזה

בחדש מאי 1947 אליאס החליט באופן פתאומי על ניתוק כל יחסיו עם רוזה

ומימוש רעיון הנסיעה לאמריקה . אינני יודע מה היתה הסיבה לשינוי הפתאומי. גם רוזה לא ידעה.

האם היה משהו בין השניים שלא ידענו?

האם אליאס נשבר ולא יכול היה לעמוד בלחצים?

הרי הוא קיבל את הסכמת ההורים , אז מה קרה פתאום? אינני יודע.

ביום 15 במאי 1947 ליוונו את אליאס לנמל התעופה בבצרה בדרכו לאמריקה.

זאת בלי להודיע לרוזה ובלי להיפרד ממנה. רוזה שמעה רק בלילה על נסיעתו של אליאס. לעולם לא אשכח את המחזה קורע הלב  כשרוזה התפרצה לביתנו, המומה והיסטרית, נשכבה על הרצפה, צעקה והכתה את עצמה ובבכי מר ייללה :

"אליאס, אהובי, מדוע ברחת ממני בצורה כה אכזרית?

מדוע לא נפרדת ממני?

מה עשיתי לך?

מה פשעתי?

מדוע ברחת? מדוע? מדוע?"

היא איימה להתאבד ואמרה שאין לה זכות קיום בלי אליאס.  אבא בכה יחד

עם רוזה וניסה לנחם אותה.  אמא ניסתה להרגיעה, ונשבעה כי לא היה לנו חלק בהחלטתו של אליאס וכי למעשה המשפחה תמכה בו ובהחלטתו להינשא לה. רוזה היתה שרויה בדיכאון למשך שנים רבות, הרגישה את עצמה דחויה ונבגדת ולא השלימה עם העובדת עזיבתו הפתאומית של אליאס שברח לה בלי להיפרד או לתת לה סיבה למעשיו. היא אמרה בכל הזדמנות:

"את אליאס אוהב כל עוד אני חיה ואסלח לו מכל לבי על בגידתו בי."

התעניינה במכתביו ובשלומו. אפשרנו לה לקרוא אותם. מאוד כאב לה שהוא לא הזכיר אותה בכלל כאילו לא היתה קיימת. הוא גם לא ענה למכתבים הרבים ששלחה לו.

אני חיבבתי מאוד את רוזה והרגשתי רגשי אשמה כלפיה בשל מעשיו של אליאס. בשנת 1951 עם עלייתי ארצה לבדי, נהגתי להתארח בצריף המשפחה במעברת "תירה" ליד חיפה. הרגשתי כבן בית אצלם. רוזה עבדה כחדרנית בבית- מלון בחיפה ותמכה בי כאחות בוגרת בהיותי חייל בודד ותמיכה זו עזרה לי להתמודד עם קשיי הקליטה בארץ זרה.

פעם כשטיילנו בגן-האם שעל הכרמל, אמרה לי רוזה  : "כל כך אהבתי את אליאס, ואוהב אותו עד יום מותי. גם אם אתחתן ואשכב עם בעלי במיטה, אדמיין שאני שוכבת לידו. חבל שאין לי ילד ממנו".

הקשר נמשך גם לאחר שחרורי מ-צ.ה.ל  ובהיותי בקיבוץ "יגור". נהגנו לצאת יחד לטיולים בחיפה ובסביבה וכן נהגה להתארח אצלי בקיבוץ. היינו בקשר מכתבים רצוף. הקשר נמשך למעשה עד לנישואיי עם רחל. רחל חשדה שיש לי רומן עם רוזה, ולכן אולצתי לנתק את הקשרים, דבר שאני מצטער עליו עד היום. היה לי טוב עם רוזה אותה הערכתי וראיתי בה כאחות בוגרת שתמכה בי בתקופות הקשות שלי. לרוזה יהיה תמיד מקום נכבד בלבי.

בביקורו האחרון של אליאס בארץ בשנת 1986 הוא נזכר פתאום ברוזה.

נסענו יחד עם ציון, דליה וסועד אליה לירושלים . אליאס היה מאוד רזה וחולה ולא הפסיק להשתעל שיעול יבש ורצוף שנגרם לו מאלרגיה כל שהיא.  פגשנו את רוזה, את בעלה, שהיה משותק , את הבת , חתנה והנכדה. הבת של רוזה היתה יפה ומאוד דמתה לאימה בצעירותה.

רוזה היתה המומה ונרגשת. הקמטים שחרשו השנים בפניה לא הצליחו להסתיר את יופייה. הם ישבו חבוקים  וצמודים על הספה. עיניה של רוזה נתקעו בעיניו של אליאס כאילו רצו לשאול : "מדוע ?" "למה ?"

רוזה לא הפסיקה לספר  בהתרגשות : "זה  הוא אליאס, אהובי שעליו סיפרתי לכם, זה הוא אליאס שאהבתי"

אילו אליאס היה נישא לרוזה, כל חיינו היו יכולים להיות אחרת.

אך אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ואת הנעשה אין להשיב.

 1947 – 1949 צעדים ראשונים בארצות הברית  

אליאס טס לבומבי שבהודו בדרכו לניו-יורק, לקח עמו שתי מזוודות, אותן גנבו לו בבית המלון, וסכום של מאתיים דולר. עם סכום זה הגיע לארץ זרה כדי לבנות חיים חדשים. בשדה התעופה קיבל את פניו המיליונר שערב לו, עמו נסע לחווה הענקית שלו,  בפילאדלפיה.  לאחר אירוח של כשבוע ימים הוצע לו להשתלב בעסקי המיליונר. אליאס דחה את ההצעה באומרו :"אני רוצה להתמודד לבדי ולבסס את חיי בכוחות עצמי." הוא גם דחה הצעות להשתלב בחיי הקהילה של יהודי עיראק שחברים של הדוד יחזקאל הציעו לו: "לא באתי לאמריקה כדי להישאר עיראקי, אני רוצה לחיות כאמריקאי", כתב לנו.

הוא חזר לניו-יורק, גר בחדר שכור עם צעיר אמריקאי, צ'רליס היה שמו, שלימים נעשה למיליונר. אליאס החל לעבוד כמנהל-חשבונות במשרד הראשי של חברת התובלה בה עבד בבצרה, התקדם לתפקיד של מנהל מחלקת תיירות. בערבים למד פסיכולוגיה קלינית ואף קיבל תואר כפסיכולוג קליני, אך מעולם לא עבד במקצוע זה. כעבור כשנה של עבודה בחברת התובלה הוא עזב והקים חברת תיירות וסוכנות נסיעות משלו. החברה נכשלה, ואז הקים חברות נוספות ועסק בעיסוקים שונים שכולם נכשלו . הוא היה גאון עם רעיונות מקוריים וייחודיים, אך גם הרפתקן שלקח סיכונים בלי לחשוב על התוצאות, אם נוסיף לזה את התמימות נגיע לתוצאה העצובה, לכישלונות ולמעידות הרבות שהיו לו בחייו. לא הרים ידים, ומהר ולאחר כל נפילה קם מחדש וניסה שוב ושוב.

במשך כל השנים האלה הוא כתב לנו כי הוא מנסה להתבסס וכי עלינו להמתין בסבלנות עד  שיתאפשר לו להביא את כל המשפחה אליו לני-יורק.

1949 – הנישואין עם  בטי

בשנת 1949 אליאס עבד כמנהל-חשבונות שכיר. בערבים למד פסיכולוגיה קלינית ושם הכיר את בטי  צעירה אמריקאית, ממשפחה נוצריה אדוקה שאביה היה סופר ונפטר חדשים אחדים לאחר נישואיה. בזכות נישואין אלה קיבל אזרחות אמריקאית. ביטי עבדה כפקידה אצל עורך-דין. שניהם סיימו את הלימודים וקיבלו תואר אקדמאי, אך מעולם לא עבדו במקצוע זה. הם ניסו  לבנות את חייהם ולהתבסס. אליאס החל לעבוד כעצמאי והקים את חברת הנסיעות הראשונה שלו. תקופה מסוימת ניסו לעסוק גם במסחר. היינו שולחים להם תמרים והם ניסו למכרם. ועסקו בכל מיני עבודות. עיקר הפרנסה היה על בטי שהמשיכה בעבודתה השכירה והיתה לה משכורת קבועה. בשנת 1950 ילדה לו תאומים : דוד ואדוארד. מזגו הסוער וההרפתקני והבלתי יציב של אליאס, השעות הרבות שהשקיע בשיקום עסקיו הכושלים, והנסיעות הרבות ברחבי העולם לרגל עסקיו, לא תאמו את מזגה השקט, הנוח והשמרני של בטי  ובמהירה הנישואין עלו על שרטון והתגרשו. בטי גידלה את שני הילדים בבית גדול בוואשנגטון, אותו הוריש לה אחיה, והתפרנסה מעבודתה ומדמי המזונות שאליאס שילם לילדים. אליאס חי בדירות שכורות בניו-יורק. הוא כתב לנו כי הם נפרדו  כידידים וכי הם ביחסים טובים. הוא פוגש את הילדים אצל בטי בבית או אצלו בחדרים השכורים בהם התגורר. אך הילדים חיו, למעשה, ללא אבא וללא חיי משפחה תקינים, דבר שמאוד השפיע על גידולם וחינוכם. יעקב ז"ל כתב לי כי בביקורו בארצות הברית  ביקר את בטי והתרשם ממנה רבות "אישה חמה ולבבית, המגדלת את שני הבנים במסירות ובאהבה וכן כעשרה חתולים בבית היפה והמרווח שהוריש לה אחיה." בתקופות בהם לא היה לי קשר עם אליאס ולא ידעתי מדוע הוא לא כותב או מגיב למכתבים, כתבתי לבטי. היא תמיד התנצלה בשמו של אליאס: "הוא מאוד עסוק, גם את הילדים אינו מבקר. צריך לסלוח לו." כתבה. לאחר תלייתו של יעקב ז"ל היא ניסתה לעזור, שלחה כסף לסועד ואף כתבה מכתב לשליט עיראק אלבקר בו התחננה שיאות לעזור לאמא ולסועד לעזוב את עיראק ולהצטרף אליה באמריקה. הילדים גדלו . לא היו מוצלחים ביותר.  דוד חי בתחילה עם צעירה אמריקאית ולאחר שילדה לו בת, נובה, הוא עזב אותה ואת הילדה וביקר אותה רק לעתים רחוקות. אליאס סיפר, כי הוא היה בקשר מתמיד עם הנכדה שגדלה בבית הורי האם. והיה ומבקר אותה באופן קבוע פעם בחודש, וכי היא נהנית בחברתו ומתפעלת מביקוריה אצל "הסבא". מזה שנים חי דוד עם צעירה אינדיאנית, דיאנה. היא גדלה אצל משפחה מאמצת שמצאה אותה בפח-אשפה כשהייתה תינוקת והם אספו אותה אל ביתם ואימצו אותה כבת. דיאנה עובדת עם דוד במועדון-לילה: היא כזמרת והוא כמתופף. אליאס השקיע סכומים גדולים בניסיון להוציא תקליט של השניים, התקליט נכשל ובגינו אליאס שקע בחובות כבדים. אדוארד לא היה מוצלח יותר מדוד. הוא עבד מדי פעם כנהג-מונית. התעסק לעיתים בעסקי בורסה, הפסיד ממון רב.  הבית של בטי עוקל בגין חובותיו של אדוארד. בטי נזרקה לרחוב יחד עם עשרת החתולים שגידלה. היא חלתה במחלת "אולצהימר" ונפטרה בייסורים רבים, ייסורי גוף ונפש. מחלתה של ביטי ומותה גרמו להתמוטטותו של אליאס כפי שאספר בהמשך.

1951-1956 המאבק לקיום

עסקיו של אליאס כשלו אחד אחרי השני. היו לו רעיונות מבריקים אך חסר היה לו החוש המסחרי. הוא רצה לעלות על הסולם בקפיצות גדולות ולא מדרגה מדרגה כפי שהיה צריך להיות. אביא כמה דוגמאות:

בשנת 1956 הייתה לו חברת נסיעות משגשגת בשם NAMETRA שהעסיקה יותר מארבעים עובדים ועסקה בארגון טיולים למזרח התיכון, ביניהם מדינות ערב. בגין עבודה זו הוא הפסיק את מכתביו אלי למשך תקופה ארוכה, דבר שגרם לי לדאגה רבה ונאלצתי לפנות לשגרירות האמריקאית בתל-אביב כדי לברר מה עלה בגורלו. הוא כתב לי כי הוא עובד עם מדינות ערב, ולכן הוא לא יכתוב לי : "אני אוהב אותך ובמהירה אביא אותך אלי יחד עם כל המשפחה, רק קצת סבלנות. אל תכתוב לי". הוא עבד סביב לשעון , ארגן טיולים במחיר הקרן וללא רווח כמעט. התחרה בחברות הענק ללא חשש. הוא סיפר לנו: "היה לי מחזור של מילוני דולרים, אך ההוצאות תמיד עלו על ההכנסות, וכך הייתי מליו נר רק על הנייר, למעשה בקושי התפרנסתי, קוויתי כי אוכל להתאושש ולעלות על דרך המלך, אך טעיתי".  במהירה, חברות הענק בהם ניסה להתחרות, ארגנו טיולים דומים בחצי מחיר. תוך מספר חדשים עסקו של אליאס כשל ונזרק לרחוב כשהוא נושא על גבו חובות כבדים.

לאחר הכישלון של NAMETRA, הקים חברה נוספת. אחד הפקידים, הפך להיות למנהל הראשי ושנהנה מאימונו המוחלט  של אליאס שהעניק לו סמכויות רבות וראה בו יד ימינו, הקים חברה מתחרה בשם דומה לשם החברה של אליאס, לקח עמו את מיטב העובדים ואת רשימות הלקוחות. העסק שוב התמוטט. הם נפגשו פעם  כשאליאס  היה מובטל מחוסר-כל והוא פנה אל אליאס : "אם אין לך עבודה כעת, אני מציע לך לעבוד אצלי ואני אעזור לך." אליאס ההמום ענה : "כיצד אתה מעז לפנות אלי לאחר הבגידה שלך ?". התגובה היתה : "אני הייתי יותר חכם ממך. אך נשארת החבר שלי, יש להפריד בין עסקים לחברות." כדוגמה לתמימותו אספר את המקרה שהיה בעת ביקורו הראשון בארץ בשנת 1966: לאליאס היה אז, עסק מצליח. היו לו כמה קשרים עם חברות נסיעות בארץ. ביקרנו בחברת "פלטורס" ברחוב נחלת בנימין שקיבלו אותו בחמימות רבה והעמידו לרשותו ולרשות המשפחה מכונית עם מדריך טיולים צמוד ליום שלם של טיול לגליל וארוחת צהרים. לאחר מכן הוא היה אמור לבקר גם בחברת הנסיעות  "דפנה טורס" בשדרות רוטשילד אך וויתר על הרעיון באמורו: "מסרתי את העסקה לחברת פלטורס ולא נעים לי לחתום על עסקה נוספת עם חברה מתחרה".

 1969 תלייתו של יעקב

תלייתו של יעקב בבצרה שברה את אליאס, נפשית ופיזית. תקופה ארוכה הפסיק לעבוד וחי בחוסר-כל. רגשי- אשמה כבדים העיקו עליו. הוא ראה את עצמו כאשם במותו של יעקב ובאסונות שבאו על המשפחה. הוא חזר ואמר:

"אילולא הייתי מתערב  כל כך עמוק בחיי המשפחה, לא היינו מפסידים את יעקב.  אמא וסועד לא היו תקועות בבצרה העוינת והמאיימת." למעשה, אליאס היה בקשר מכתבים עם המשפחה ושלח חבילות מזון וביגוד. בכל מכתב הוא ציין שיש לו קשיים להתבסס וכי יש להמתין בסבלנות עד ליום בו יהיה אפשר להצטרף אליו.

ניסיונות להציל את המשפחה

ניסיון ראשון בשנת 1956

משנוכח לדעת כי אין באפשרותו לקחת את המשפחה אליו ורגשי-אשמה כבדים העיקו עליו והציקו לו, החליט כי עליו מוטלת החובה להציל אותם מבצרה בכל מחיר. הוא נסע לכירמנשה שבפרס, מעברו השני של "שאט-אלערב". התקשר טלפונית לאבא שעדיין עבד בחברת התובלה האמריקאית, השיחה התנהלה בערך כך:

אליאס                   : "אני נמצא בכירמנשה, בקרוב אבוא אליכם כדי לברוח יחד

                     עמכם לפרס. תתכוננו לעזוב".

אבא             : "אנו לא נבוא. חזור לניו-יורק.

אליאס                   : "אני בא בכל מקרה"

אבא             : "זה בלתי אפשרי, אם יראו אותך בבצרה, יתלו אותך".

אליאס                   : גם אם זה מסוכן אני בא".

לא הועילו הפצרותיו של אבא. כעבור מספר ימי המתנה בכירמנשהה, הוא הצליח להתקשר עם מבריח-גבול שהעלה אותו על סירה במטרה לחצות את שאט אל-ערב לבצרה. כשהיו באמצע הדרך, הם נתפסו על ידי המשטרה הפרסית. אליאס הואשם בריגול למען עיראק ונכלא. רק במאמצים רבים ולאחר התערבותו של השגריר האמריקאי, אליאס שוחרר וחזר לארצות-הברית.  כמובן, בלי להצליח להגיע לבצרה. המשפחה נשמו לרווחה.

ניסיון נוסף, 1966

בדצמבר 1966 קיבלתי מברק מאליאס : "אני נוסע לבצרה כדי להביא את המשפחה אליכם". לא יכולתי להאמין. הייתי מוטרד ולבי מלא דאגה. לא ידעתי אם זה נכון. לתומי חשבתי כי אליאס לא יעז לנקוט צעד פזיז כזה. וכי כל העניין הוא משאלת לב בלבד.

כעבור שבועיים קיבלתי שיחת טלפון : "זה אני, אליאס, אני נימצא במלון הילטון בתל-אביב ובעוד חצי שעה אהיה אצלכם". אליאס, אותו לא ראיתי מזה כעשרים שנה, עמד בפתח הדלת. הוא נראה מאוד זקן, רזה וחלש, הוא סבל מכיב-כיבה קשה. הניתוח שעבר לא עזר לו. כאבי-בטן חזקים  לא אפשרו לו לאכול כמעט כלום. הסתפק במזון תינוקות שהביא עמו. ישב וסיפר בהתרגשות : "היום בשעה עשר בבוקר הייתי בבגדאד ופגשתי את אמא, יעקב וסועד, הייתם מאמינים? ואז החל את הסיפור מתחילתו :

"רצית לעשות ניסיון נוסף כדי להציל את המשפחה. ידעתי כי לא יאפשרו לי להיכנס לעיראק עם הדרכון האמריקאי המקורי, כיוון ששם רשום מקום הלידה

עיראק.  הלכתי למשרד הפנים וטענתי כי הדרכון שלי אבד ואני חייב לנסוע מיד לצרפת שם שכבה אשתי החולה והנוטה למות. הם האמינו לסיפור וסיפקו לי דרכון זמני בו ביקשתי לציין כי ארץ הלידה שלי היא "אירן".  עם הדרכון החדש נכנסתי לשגרירות העיראקית וביקשתי אשרת כניסה. התנהלה שיחה ביני לבין הפקיד העיראקי :

אליאס                   : "אני מבקש אשרת כניסה לעיראק".

הפקיד          : "מדוע אתה רוצה לבקר בעיראק ?

אליאס                   : "אני סוכן נסיעות שמתכנן ביקור בכמה ממדינות ערב כדי

לבדוק אפשרות של ארגון טיולים מאורגנים ולכן אני מבקש

                     לבקר גם בעיראק.

הפקיד          : (פנה אלי בערבית) אתה עיראקי, נכון ?

אליאס                   : אני לא מבין ערבית. בבקשה דבר אנגלית.

הפקיד          : "מעניין מאוד, חשבתי שאתה יהודי עיראקי. הכן נולדת ?"

אליאס                   : "נולדתי באירן והגעתי לכאן כילד"

הפקיד ביקש סליחה וענה כי עליו לקבל את אשורו של השגריר. כעבור מספר דקות הפקיד חזר והזמין אותי לשיחה עם השגריר. השגריר התנצל על התנהגותו של הפקיד, חתם על אשרת הכניסה מיד ואמר: "אתה תהיה רצוי מאוד בעיראק." ומסר לי את הויזה. "מניו-יורק טסתי לבירות ומשם לבגדאד. התקשרתי טלפונית ליעקב שעבד בחברת B O A C בנמל התעופה של בצרה ואמרתי כי אני בדרכו לבצרה כדי להגיע הביתה ולעבור את הגבול לפרס יחד עמם. יעקב היה מובהל וענה: "אתה משוגע, שלא תעיז לבוא לכאן, כולם מכירים אותך. הם יתלו אותנו. סע חזרה לניו-יורק". עמדתי על דעתי ואז יעקב אמר לי : "תישאר בבגדאד, אני אבוא אליך יחד עם אמא וסועד, אל תבוא לבצרה". אליאס התמקם במלון "אל-רשיד" במרכז בגדאד והמתין כשלושה ימים במהלכן הסתובב בבגדאד: "ביקרתי בכל השכונות בהם גרנו. בשכונת "חמאם אל-מאלח, שכונת "אלסנאק" וכן בשכונת "אל-בתאווין". הרחובות היו מלאים באנשי צבא ומשטרה, אך לא שמו אלי לב ואני המשכתי בטיולי ללא מפריע." והוסיף  "היום בבוקר נפגשתי עם יעקב, אמא וסועד. ראיתי אותם מבעד לחלון כשנכנסו. המלון היה גדוש בקציני משטרה וצבא בכירים. בחוץ שמרו חיילים חמושים. הם עלו לחדרי. הפגישה הייתה מרגשת עד לדמעות. אמא וסועד חיבקו אותי חזק ודמעות זלגו מעיניהן. יעקב עמד ליד החלון, הביט אל הרחוב שהמה בחיילים חמושים ולא הפסיק לרטון". הוא ניסה בכל כוחו לקצר את הפגישה באומרו : "אתה משוגע, סע חזרה מיד, הביקור הזה יגרם לך ולנו צרות רבות, בבקשה סע הכאן". אליאס היה מאוכזב. יעקב אמר לו : "כעת חורף וקר, אמא לא תעמוד במאמץ של הבריחה. אני מבטיח כי בקיץ כשמזג האוויר ישתפר, נברח לפרס. זילכה יעזור לי בכך (זילכה הואשם בראש רשת הריגול ונתלה יחד עם יעקב). הם חזרו באותו יום לבצרה ואליאס טס   לקפריסין בדרכו לכאן". הוא שהה במלון הילטון בתל-אביב כעשרה ימים. ערך מסיבה במועדון הלילה של המלון לכל המשפחה המורחבת והבטיח לבקר כאן לפחות פעמיים בשנה.  עוד הבטחה שלא מומשה.

1970 – 1986 המשך המאבק-

אליאס עזב את ישראל בסוף שנת 1966 ושוב  ניסה להתמודד ולהתבסס. הוא לא נשאר אותו בחור צעיר ומלא מרץ. מצב בריאותו התדרדר, רגשי-האשמה העיקו ולא נתנו לו מנוח. מותה האכזרי של ביטי והדאגה לילדיו הלא מוצלחים גרמו לו צער רב. אך הוא המשיך להתמודד ועסק בעיסוקים רבים מלבד חברות הנסיעות שהקים, כגון : הקמת מכון יופי, רשת חנויות אופנה וביגוד, מסחר, בורסה, הקמת חברה שעסקה בקניית ובהשכרת דירות וחנויות, ועוד….כמובן שכל העסקים התמוטטו, זה אחר זה וגרמו להרעה במצב בריאותו. והמצב נעשה רע וקשה. בביקורו האחרון הוא סיפר שהגיע לפת לחם וכי כל רכושו עוקל והוא הולך לרחוב. היו זמנים בהם עבד כסבל בנמלי התעופה, פעם תוך כדי עבודה בסבלות, הרים את מזוודותיו של אחד הנוסעים ואז התברר לו שזה היה אחד העובדים שלו בעבר: "כמעט התעלפתי מבושה", הוא סיפר לי. אך גם כאן, הוא לא התייאש והמשיך לנסות להתקדם.

הנישואים מ- קארין

בשלב מסוים בתחילת שנות השבעים, התייאש מהחיים באמריקה והחליט לנסות את מזלו בצרפת. הגיע לשם בחוסר כל וניסה להתארגן. תקופה מסוימת עבד בעבודות שחורות : בביקורו בארץ בשנת 1971, כשאימא היתה כבר עמנו, אמר לנו: "עבדתי כסבל בנמל התעופה של פריז, הייתם מאמינים ?"  הם ישבו חבוקים שעות רבות והעלו זיכרונות. אמא לא האמינה למראה עיניה ולעובדה שהיא יושבת ליד אליאס שכה אהבה : "אני חולמת, זה לא יכול להיות נכון" מלמלה לעצמה עשרות פעמים. לאחר תקופת התאקלמות בפריז, הצליח להקים חברת נסיעות חדשה. וכן עסקים נוספים. שהחזיקו מעמד תקופות קצרות בלבד. בפריז פגש את קארין,  בחורה צרפתייה הצעירה ממנו ביותר מעשרים שנה. קארין אהבה מאוד את אליאס והתחננה שיהיה לה ילד ממנו. אליאס אמר לה: "את בחורה צעירה ויפה, החיים עוד לפניך, לא כדאי לך לחלוק את חייך עם זקן וחולה כמוני, מוטב שנפרד". וכך נפרד מקארין וחזר בחוסר כל לני-יורק כדי להמשיך את מסע התלאות. (קארין נישאה לאחר מכן לבעל חברת PAN-AMRICAN ).

 הביקור האחרון בארץ

ביקור נוסף בארץ היה בשנת 1986. אמא נפטרה. סועד ומשפחתה היו כבר בארץ. זה היה אליאס אחר, שונה, לא אותו אח שהכרנו והערצנו. זקן, חולה, רצוץ ועייף. הוא סבל מאלרגיה כל שהיא שגרמה לו לשיעול יבש ורצוף שהטריד אותו מאוד. הוא נזכר ברוזה ואז היה המפגש המרגש ביניהם. העלה זיכרונות תוך-כדי הבעת צער ורגשי אשמה : "אני הייתי אחראי לכל האסונות של המשפחה כולה", אמר פעם ועוד פעם. ביקשנו שיישאר בארץ. הוא דחה את הרעיון : "זה כבר מאוחר, הכל אבוד, אין לי הכוחות לכך, מקומי בארצות-הברית ליד הילדים וליד הנכדה" אמר.

וכך עזב את הארץ והבטיח לבקר : "אבוא לפחות פעמיים בשנה" אמר.

חלק ג' של "זכרונותי" יוסף נמרודי הי"ו.
 
 ביקורו של ציון אצל אליאס

קשר המכתבים והקשר הטלפוני עם אליאס כמעט נפסקו. מדי פעם התקשרנו אליו, הוא נשמע מאוד חולה ולא הפסיק להתלונן על השיעול  ועל מצב בריאותו הלקוי. היו תקופות שלא ענה לצלצולים שלנו והיינו מאוד מודאגים. ציון נסע אליו למיאמי שם ראה אותו בחדרן עלוב, חולה ומיואש. הוא היה אצלו כחדש ימים, סידר לו את החדר, קנה לו מצרכים ושילם שכר דירה לשנה

מראש וחזר ארצה מאוכזב ומלא דאגה. הוא גם התרוצץ והסדיר לו את הביטוח הרפואי וסידורים אחרים הכרחיים. הבנים לא עזרו ולא הושיטו  יד. מאז נסיעתו של ציון, לפני מספר שנים, נותק הקשר עם אליאס. הוא לא ענה למכתבים ולא ניתן להשיגו בטלפון. הילדים מסרו כי אליאס מאוד חולה ומאושפז במוסד כלשהו והוא מסרב לפגוש או לדבר גם עמם. ביקשתי מחברה שלי שגרה במיאמי לנסות ולאתר אותו. היא מסרה לי כי הוא מאושפז במוסד לחולים כרוניים. הוא סירב לפגוש אותה, הפסיק לכתוב או להתקשר עמנו, בשיחות האחרונות שהיו לנו עמו לא נשמע מדוכה ואמר כי הוא חולה מאוד וכי הוא אוכל רק ירק ועשבים כי זה טיב לעיכול עשינו ניסיונות רבים להתקשר אליו למוסד ומשם נאמר לנו כי אינו רוצה לדבר עמנו. בשנת 1999 ציון הצליח לאתר את מספר הטלפון של המוסד בו הוא מאושפז ויצרנו קשר עם העובד הסוציאלי שטיפל בו, בחור בשם קריס, שמאד עזר לנו וכתב כי אליאס סובל מבעיות רפואיות שונות בהם בעיות בלב ובדרכי העיכול וגם מבעיות נפשיות וכי הוא מאשפז במוסד ומדי מספר חדשים הוא מועבר לבית-חולים לקבלת טיפולים שונים. החלטתי לבקר אותו, שוחחתי עמו בטלפון מספר פעמים והוא ניסה לשכנע אותי לא לבקר ואף אמר כי הוא לא ירצה לפגוש אותי כיוון שהוא מאוד חולה ולא רוצה שאראה אותו במצבו זה.

בדצמבר 1999 טסתי למיאמי. קריס פגש אותי בשדה-התעופה ועזר לי להגיע לבית המלון הקרוב למוסד ואמר: "עכשיו אקח אותך לאליאס, הוא מחכה לך". נסענו למוסד, ראיתנו בנין מטופח בן חמש קומות, המקום היא נקי ומסודר, דומה לבית מלון ולא למוסד לחולים כרוניים, עלינו לקומה השניה ועמדתי בכניסה לחדרו של אליאס. בחדר היו שתי מיטות מסודרות ונקיות עם מצעים לבנים מגוהצים, היו גם שירותים צמודים. בחדר השני שכב אדם זקן שהבין רק ספרדית. אליאס ישב במיטתו, נשען על כריות, הוא נראה רזה, ללא שיניים, הבטנו זה בזה ודמעות ירדו מעינינו, התיישבתי על המיטה, צמוד אליו וחיבקתי אותו בחום. הוא החל לכבות ואמר: "אווה! יוסף, אני לא מאמין שאני רואה אותך! אני מאוד מצטער שהפגישה שלנו היא כל כך עצובה ואני במצב כל כך מביש. לא היית צריך לעשות את כל הדרך אלי, חבל לך עם הכסף, מדוע לא שמרת אותו למשפחתך? ומדוע לבזבז אותו כדי לראות אותי במצב זה?". מצבו הגופני היה מאוד ירוד וחלש, את מזונו, מן עיסה ורודה קיבל דרך צינורות שחוברו לקיבה. " אני לא יכול לאכול או לשתות ואת מזוני אני מקבל דרך הצינור הארור הזה", אמר לי. אומנם הגוף כשל אך המוח עבד. הוא היה צלול במחשבותיו, דיבורו היה ברור וזכרוני חד. שאל אותי על כל המשפחה ואף ידע כי יעל נפטרה ורצה לשמוע כיצד זה קרה. סיפר לי כי הוא מאושפז כאן מזה מספר שנים וכי הילדים שלו ניתקו את הקשר עמו ודבר זה גורם לו לייסורים רבים כיוון שהוא מרגיש רגשי אשמה כלפיהם : " הייתי עסוק במלחמת הקיום והזנחתי אותם ואת הנכדה האהובה נובה כעת הם מחזירים לי באותה מטבע" אמר והדמעות זולגות מעיניו. הפצרתי בו לקבל מעט כסף אך הוא סירב ואמר: " אני לא צריך כלום, אני מקבל הכל כאן ולא חסר לי שום דבר". קניתי לא טיפ ונתתי כעשרים קלטות בעיראקית, דבר שריגש אותו מאוד. ביקש לראות את הדרכון שלי, לקח אותו, נעץ בו מבטים עמוקים, הרימו לשפתיו והחל לנשקו נשיקות רבות וארוכות, וכשדמות ממלאות את עיניו אמר: " אווה, כמה חבל שאני לא עמכם בישראל, כמה חבל שאני לא בישראל".

נשארתי במיאמי עשרה ימים וכל יום הייתי אצלו מספר שעות, לפעמים ביקרתי בבקר וחזרתי בערב. הכל הביקור בארצות הברית כמעט ולא ראיתי כלום, לא היה לי מצב רוח לטייל ולתור את מיאמי. כל מחשבותיי היו עם אליאס. נפרדתי ממנו והפרידה היתה קשה עד מאוד.

לאחר חזרתי ארצה המשיך קריס לעדכן אותי ואת ציון במצבו של אליאס. כשהודעתי לקריס על מותה של דליה, הוא כתב לי שמצאו תרופה חדשה שעוזרת מאוד לאליאס וכי הוא, לאחר שנים שבהם היה מרותק למיטה, החל לרדת ממנה ואף לבקר במשרדו  שבקומת הקרקע פעם בשבוע, וכי הוא החל לאכול מעט ואף מדי פעם מבקש שיקנו לו גלידה.

זה הסיפור העצוב של אליאס אותו אהבנו והערצנו.

אולי הוא עוד יתאושש!!!

אולי הוא עוד יתקשר!!!!      
בית משה זבידה

נולדתי  בחג הסוכות של שנת 1932. השלישי במספר הילדים להורי. קדמו לי אליאס יליד 1926  ויעקב יליד 1930. גרנו בבית ענק מוקף בחומת אבן גבוהה מעליה הונחו שברי זכוכיות הבנויות במלט וזאת כדי למנוע  מגנבים את הפלישה לבית .דלת הכניסה היתה עשויה מקורות עץ עבים עם מסמרי פלדה תקועים בתוכה, היתה כה כבדה שרק במאמצים רבים ניתן היה לפתחה. מפתח המנעול היה באורך של כ15 ס"מ..הבית כלל שתי קומות, קומת הקרקע עם חצר מרובעת גדולה שבמרכזה היה נטוע עץ תות ומסביבה היו הרבה חדרים מרווחים ומרפסת מקורה גדולה (טארמה). מדרגות גבוהות הובילו לקומה השניה שגם מסביבה היו הרבה חדרים ששימשו לנו כחדרי מגורים ושינה. חלקנו את הבית עם משפחתו של משה זבידה, בן דודו של אבי, שהיה לו בית מסחר גדול לאפנת גברים במרכז בגדאד. הבית שימש לו כבית חרושת לייצור חולצות גברים וילדים. בחצר ובחדרים עבדו כעשרים נשים  במכונות תפירה מיושנות. ומרעישות. נג'יה, אשתו של משה, שהיתה אישה יפה מאוד, ניהלה את העבודה. משה עסק בגזירת החולצות בחדר נפרד. אמה של נג'יה, "מתאנה", אישה שמנה, צעקנית ושתלטנית הייתה אחראית על המשמעת ודאגה שהנשים תעסוקנה רק בעבודה ללא הפסקה. היא צעקה ואיימה על המסכנות שנאלצו לאכול את ארוחותיהן ליד מכונות התפירה תוך כדי עבודה.

הטרור והרודנות של מתאנה הפחיד את כל מי שנמצא בקרבתה. כשפתחה את פיה  אי-אפשר היה להפסיקה. צעקותיה נשמעו למרחקים.

 לנג'יה היו עוד ילדים, ביניהם היה יוסף, הצעיר ממני בשנתיים. הייתי, אני הקטן, אמור להיות אחראי על כל מעשיו של יוסף המפונק והשובב . פחדתי ממתאנה שהיתה אומרת לי תמיד תוך כדי איום : "תחזיק את יוסף חזק בידיים"

"שמור עליו, ואם יקרה לו משהו, אתלוש את שתי אוזניך". כל כך פחדתי ממתאנה עד שנאלצתי להסתיר את אוזניי בשתי ידי בכל פעם שראיתי או ששמעתי אותה. יוסף השובב היה מנצל את המצב, מדי פעם היה בורח לי ונעלם ונהנה לראות אותי בורח ממיתאנה כשאני מסתיר את אוזני, והיא רודפת אחרי כדי לתלוש לי אותן. איש לא היה מסוגל לעצור אותה, גם לא אמי שניסתה לגונן עלי ולהסתירני באחד החדרים עד שזעמה של מתאנה יעבור. החצר הגדולה שימשה לנו כמגרש משחקים. רצנו מסביבה וטפסנו על העץ כדי לאכול תותים עסיסיים ומתוקים. כמובן שמתאנה הייתה רצה אחרינו כדי לגרש אותנו. "זוזו מהר פרחחים קטנים, אתם מפריעים לבנות לעבוד". את זאת עשתה תוך כדי מרדף אחרינו ותוך כדי צעקות וקללות ואיומים.

בימי ששי  נהג משה להתיז עלינו מים מצינור גומי ארוך ואנחנו החלקנו לאורך  מרצפות השיש של המרפסת.  נהנינו מכך מאוד ובמיוחד בימי הקיץ הלוהטים של בגדאד. יחד עם זאת, גם ממשה שהיתה לו מכונת תספורת ידנית, פחדנו. כשרצה להעניש את אחד הילדים היה רץ אחריו עם מכונת התספורת בידיו כדי לספר את שערותיו של הילד שיש להעניש. מתאנה נהנתה הנאה של ממש מהמחזה והצטרפה ברצון למרדף אחר הילד. לרוב הצליחה לתפסו ולמסרו לידיו של משה. האמהות נזעקו לעזרת הילד בניסיון נואש להצילו ממכונת התספורת, והילד היה מתפתל ומנסה בבכי מר ובתחנונים להיחלץ ללא הצלחה. לאחר העונש, משה ומיתאנה היו מתמוגגים מצחוק על "הקרחת המבריקה של המסכן".

גרנו בשלושה חדרים בקומה השניה . היה לנו שובך יונים. אליאס היה מעמיד סל גדול הקשור בחבל ארוך, מתחת לסל פיזר גרעיני אורז וכשהיונים באו ללקט, הסל היה נסגר עליהן, והן היו נתפסות ומשמשות לנו לארוחה טעימה. אליאס היה גאון המשפחה. אהב ללמוד ומגיל צעיר מאוד נהג להתכתב עם מפעלים באנגליה, בהודו ובארצות הברית, מציג את עצמו כבעל חברה מסחרית גדולה ומזמין דוגמאות של מוצרים שונים כגון , מברשות שיניים, עטים, עפרונות, ממתקים, ובעיקר דוגמאות של חולצות גברים וילדים העשויות מנייר  והן ושימשו את משה שהעתיק מהם את הגזרה.

בבית הזה נולדה גם אחותי "פרחה" (היום דליה) בשנת 1934. מעניין כיצד אני זוכר. הייתי רק בן שנתיים. זה היה בלילה. קראו ל"קאבלי", המיילדת. אבא עמד בפתח דלת החדר בו שכבה אמי והתפלל לבת, אחרי שלושה בנים. הוא קרא את שמה "פרחה" , היינו שמחה, כדי לבטא את שמחתו בלידת הבת שכה השתוקק לקבל. שם נולד גם אחי ציון ביום תשעה באב בשנת 1937. אבא היה מאוכזב. הוא רצה עוד בת ונהג לומר: "הבנות טובות יותר מהבנים. הן יפות ועדינות ועתידות להיות למשענת להורים לעת זקנה". ציון היה השובב שבינינו, אך כולם אהבו ופינקו אותו. הוא נהג לברוח לרחוב. לעתים אמא הייתה קושרת לו חבל ארוך ברגל אחת, כך שהיה לו מספיק מרחב כדי לרוץ ולשחק בלי לגלוש לרחוב. הרחוב היה מאיים. תמיד פחדנו לצאת ולשחק עם ילדי השכנים. המוסלמים תמיד רדפו אותנו, הכו אותנו ולעגו ל"היהודי הפחדן והמלוכלך".

לעתים קרובות היינו חוזרים הביתה מוכים ופצועים. רעדנו מפחד כשהלכנו לבית הספר היהודי הקרוב "אלווטאנטיה". המבוגרים תמיד הזהירו אותנו :

"היזהרו מהמוסלמים"

"אם תראו אותם תברחו"

לברוח…

לברוח…

 לא להגיב…

 לא להתגונן …

 כי אם רק לברוח …

זה מה ששמענו


ועל זה גדלנו.

                         1932 ההורים, אליאס, יעקב           אני עם חבר 1945

                         ואני בבטן של אמא

1939-1938 עזיבה של "בית משה זבידה"

עזבנו את בית משה זבידה ועברנו לגור כדיירי מישנה בבית "הדוור" ע"ש מקצועו של בעל הבית. תמיד כדיירי מישנה וזאת עקב המצב הכלכלי הקשה. בבית זה נולדה סועד בשנת 1939. אבא היה מאושר שזכה בשתי בנות: "ברוך השם שנתן לי שתי בנות שידאגו לי לעת זקנה, מספיק לי, תודה לאל", נהג לומר תמיד. וכך היינו משפחה בת שמונה נפשות שאבא עבד קשה כדי לפרנסה.

כולנו אהבנו את סועד שהיתה שחרחורת וזריזה, פקחית ואהובה  והיא ניצלה זאת על הצד הטוב ביותר . ביקשה וקיבלה פינוק ותשומת לב, אהבה וחום, החזירה לנו כפליים בנחת שהסבה לנו. בקיץ נהגנו לישון על הגגות . היינו מתלוצצים עם סועד ואומרים לה: "סועד, שכחת את הראש במיטה שעל הגג". היא היתה עולה לגג לחפש וחוזרת אלינו: "לא מצאתי את הראש במיטה", הייתה מהתלת בנו. לימים, כשיעל שלי נולדה, הייתי משווה אותה לסועד בילדותה. היא דמתה לה בפקחות  ובמתיקות ובעיקר בשיער הארוך שגידלה ושהגיע עד למותניה.

 1939  מלחמת העולם השניה

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השניה. אני זוכר זאת מכותרות בעיתונים שהייתי קונה לאבא..הייתי בן שבע ולמדתי בבית הספר היהודי הקרוב "אלווטאטניה". התחלתי לכתוב ביד שמאל. המורה, אברהים, שמן ונוקשה מאוד שכל התלמידים פחדו מכעסו וחששו מהעונשים הכבדים שהטיל עליהם בכל הזדמנות, ראה אותי כותב ביד שמאל. ללא אזהרה, ניגש אלי, הכה בחזקה על אצבעות יד שמאל בסרגל עץ עבה, ואמר לי הגערה:  "תביט כל הזמן על אצבעות היד הכואבות ותזכור כי לעולם לא תחזיק עפרון ביד שמאל"  האצבעות כאבו מאוד ולא יכולתי להזיזם מספר ימים ואז נאלצתי לכתוב ביד ימין. המורה אברהים, ברב טיפשותו, לא שם לב לכתב החרטומים שכתבתי ביד ימין, כשהמחברת מונחת בצורה עקומה והיד מתאמצת לכתוב יפה ללא הצלחה. לימים, יעל שלי כתבה ביד שמאל, כתב יפה מסודר וברור, למזלה לא היה לה מורה כמו אברהים, אותו אני מקלל עד היום כיוון שהוא היה הגורם לכתב החרטומים שלי. אברהים הנהיג עונשים מוזרים וכבדים כגון : -מי שהיה נאלץ לצאת לשירותים נענש בשתי מכות מסרגל העץ על כפות ידיו ובכך הבטיח  שרק מי שבאמת צריך לנוחיות יצא. -נהג לתלוש אוזניים בצורה  גסה ומכאיבה, פעם תלש אוזן של אחד הילדים עד שכמעט ויצאה מקומה והיה צריך לקחתו לבית החולים.  נהג לסגור את המוענש בכיתה למספר שעות עד שההורים המובהלים באו לחפש את הבן האבוד. לא היה ועד הורים…. המנהל "עזרא חדד" לא התערב . המורה היה הכל-יכול ואיש לא העז לבקר את התנהגותו.

 1940-1941 מרד רשיד-עאלי אל-כילאני והפרעות ביהודים 

תקופת מלחמת העולם השניה היתה קשה ליהודים שהסתגרו בבתים משעות הערב המוקדמות רועדים מפחד. המוסלמים השתוללו ברחובות והתגרו ביהודים. מי שנתפס ברחוב חזר הביתה כשהוא מוכה וחבול . היו הרבה מעשי שוד ואונס של צעירות. איש לא העז להתלונן והשוטרים העלימו עין. לרוב היו עוצרים יהודים ללא סיבה  כדי לשחררם תמורת שוחד נדיב.

בתקופה זו עברנו לגור בבית בשכונת "חמאם אל-מאלח", ע"ש בית המרחץ שהיה בשכונה. זו הייתה  שכונה מוסלמית אדוקה ומאיימת, הבית שכן בסמטה צרה יחד עם  ארבעה בתים אחרים של יהודים. המוסלמים קראו לסמטה "סמטת היהודים". לעתים קרובות היו מהומות ומעשי שוד ותקיפה של יהודים. נשמעו קריאות: "שחטו את יהודים": "מות ליהודים הארורים", "היטלך יבוא ויעזור לנו לחסל אתכם" ועוד…

התנועה הציונית התחילה להתארגן להגנה על היהודים. ביקרו בבתינו בחורים צעירים שנתנו לנו אגרופי ברזל ומסכות גז והסבירו לנו כיצד להתגונן. – אם יתקיפו אתכם תתגוננו, אסור להיכנע. – תחזירו להם מכות, תיידו בהם אבנים, שפכו עליהם מים רותחים, – אסור לכם  לפחד ואסור לברוח, – אם תחזירו להם ותתגוננו הם יברחו. ואני ילד הקטן בן שבע, לא יכולתי לקבל הסבר לסתירה שבין אזהרות ההורים, "לברוח… לברוח.." לבין הוראות הבחורים: "לא לפחד…לתקוף…להחזיר מכות.."

באפריל 1941 הייתה הפיכה צבאית בעיראק. רשיד עאלי אל-כילאני שנתמך ע"י הגרמנים תפס את השלטון ומינה את עצמו כראש ממשלה. המלך פאיצאל אל-ת'אני, שהיה קטין (בן דודו של המלך חוסיין מירדן) ברח מעיראק יחד עם דודו העוצר "עבד-אלאילהה", ראש הממשלה, נורי אל-סעיד ומקורבי בית המלוכה וכל צמרת השלטון. רשיד עאלי היה עסוק במלחמה עם הצבא הבריטי שרצה למגר את ההפיכה ולהחזיר את המלך, על כן היה מעוניין בשקט פנימי. הוא הקים מעין משמר אזרחי, כתאיב אל-שבאב, בתרגום חופשי "גדודי הנוער" שהיו אמורים לשמור על השקט ולהגן על היהודים מזעם ההמון צמא הדם. האווירה הייתה מתוחה. היהודים חיו בפחד ובאימה וחששו לבאות. "כתאאיב אל-שבאב" העלימו עין ולרוב היו בעצמם היוזמים לפרעות ולהתנכלות. בחורי התנועה הציונית המשיכו לחלק אמצעי התגוננות והוראות : לאגור אבנים, פחי נפט וכלי נשק כגון סכינים, פגיונות, אגרופי ברזל ועוד. ובעיקר לתת הוראות: "לא לפחד" להחזיר להם".

במאי 1941  הצליח הצבא הבריטי למגר את ההפיכה. רשיד עאלי חמק מחוץ לגבולות המדינה. היהודים, לבושים בבגדי חג לבנים, יצאו לקבל את פני המלך וצמרת השלטון שחזרו לבגדאד. ההמון רגז על היהודים וחיכה להזדמנות

הקרובה כדי לנקום ביהודים, והיא לא אחרה לבוא. הם תקפו יהודים בכל מקום ובכל הזדמנות. רבים סגרו את עסקיהם בשעות הערב המוקדמות והסתגרו בבתים וחיכו לגרוע ביותר.  ואז החלו המהומות. למשטרה העירקית ולצבא הבריטי היה נוח שההמון המוסת יכלה את זעמו ביהודים ולא יחדש את המרד. איש לא היה יכול עוד לעצור את המהומות ואת הפרעות. דמם של היהודים  הותר. לא היה דין ולא דיין. האוירה היתה מחושמלת, פחד ואימה היו מנת חלקם של היהודים. ואז החלו הפרעות  "אלפרהוד", כלומר "הביזה"

מאי 1941 – הפרעות ביהודים "אלפרהוד"

גררנו בשכונת "חמאם אל- מאלח" העוינת. יחד עם הדוד מורד, אחיו של אבי, שהיה קצין משוחרר מהצבא העיראקי. הוא הגיע  אלינו מקרקוק שבצפון והביא עמו מדים , דרגות קצונה, שני אקדחים ותחמושת. מורד היה בשנות העשרים המאוחרות לחייו. איש חסון, תמיר ואמיץ. הוא ידע את כל מנהגי המוסלמים, כולל תפילה . בערב חג השבועות של שנת 1941 הגיע אלינו ראובן שבו, בו דודו של אבי, וסיפר לנו, כשהוא רועד מפחד ומאימה כי אנשי המון פורעים מוסתים פרצו לבתי ולעסקי היהודים בשכונת העוני "חנוני" בזזו את הרכוש ואנסו את הנשים : "ראיתי הרבה גופות של יהודים מוטלות ברחובות וההמון משתולל", "אני בקושי הצלחתי לחלץ את עצמי ולהגיע אליכם, אנא, הרשו לי להישאר עמכם." הוסיף. הדוד מורד נדלק ונכנס לפעולה. הוא ניסה להרגיע אותנו ואמר כי המשטרה והצבא האנגלי ישתלטו מהר מאוד על המצב, יעצרו את המתפרעים ויפסיקו את הפרעות וכי אין לנו ממה לחשוש. "בכל מקרה, אני כאן ואני אגן עליכם, לא יאונה לכם כל רע" הוסיף. הלילה עבר בשקט מתוח. לא היה לנו מכשיר רדיו ולבטח לא מכשיר טלפון. איש לא יכול היה לעצום עין כל אותו לילה. איש איש ומחשבותיו, איש איש ותפילותיו. הדוד מורד החל לארגן את עצמו להגנה. הוא הוציא את שני האקדחים ואת התחמושת והכינם לפעולה, נעל את דלת הכניסה והערים מאחוריה מכל הבא ליד: כסאות, כורסאות, שולחנות ודברים כבדים אחרים כדי להקשות על הפורעים בבואם לפרוץ את הדלת. הוא העלה לגג פח מלא בנפט, סמרטוטים, וגפרורים, פרימוס  ופחים מלאים במים מהולים בסבון. הוציא שטיח קטן, מחרוזת וספר קוראן (ששימשו לתפילה) מסרם לאבא ואמר: "שמור אותם אצלך, יתכן ואצטרך אותם מאוחר יותר". אני זוכר אותו מסתובב בבית ללא מנוחה ומנסה לארגן את ההגנה עלינו.

בבוקר המחרת, התכוננו ללכת לברית- המילה של בן דודי, יחזקאל, אחיה של

אמי. פתאום שמענו רעש אימים וצעקות: "הרגו את היהודים הבוגדים", "מוות ליהודים הארורים", "היום הוא חגנו ומוחמד נביאנו", "היום לא נשאיר אף יהודי חי בבגדאד". הם שרו את השיר של הזמר המפורסם "אל-גובאנגי" שאמר

"היום הוא חגנו, נהרוג את היהודי, את דמו נמרח על כפות ידינו" (כמו שמורחים  חינה על כפות ידי הכלה ביום הכלולות כאות לשמחה). מבעד לחלון ראינו את ההמון מתפרץ לסמטה שלנו "סמטת היהודים", בין הפורעים היו שוטרים וחיילים חמושים ברובים ובאקדחים, נשים עטופות בעבאיות השחורות, צעירים, ילדים ומבוגרים, כולם מצוידים בכלי משחית שונית ומשונית : קרדומים, פגיונות, סכינים, מקלות ועוד… ראיתי בריון שהחזיק בידיו המגואלות בדם, רגל קטועה של תינוק עם "החיג'יל", (צמיד זהב עם פעמונים קטנים שהיה נהוג לקשט בהם רגלי תינוקות). אחר הרים ראש כרות של יהודי זקן. מחזות אימים שאי אפשר למחוק מהזיכרון. הם התנפלו על בתי השכנים ושברו את הדלתות. הדוד מורד עלה לגג בריצה ועזר לשכנים לעבור דרך הגגות ולהצטרף אלינו למרתף הבית. שם במרתף הקטן, המחניק והאפל הצטופפו כארבעים נפשות. היה מחניק ולח ואי אפשר היה לנשום. כולנו היינו רעבים וצמאים כיוון שלא הספקנו להוריד מים או מזון למרתף. הילדים צרחו והשתוללו, נשים בכו וייללו והגברים רעדו מפחד והתפללו לישועה. סבתא כאתון ישבה ליד הכניסה למרתף ומלמלה  תפילה חרישית להצלה וכן קללות עסיסיות לפורעים. אבא ניסה לעלות לבית כדי להביא מעט תמרים ומים לילדים הרעבים אך נתקע במדרגות כששמע את ההמון על גג הבית. הוא נאלץ להסתתר . רק כעבור שעה ארוכה הצליח לחלץ את עצמו ולחזור למרתף ללא מים או מזון. כל אותן שעות,  היה מורד לבדו על הגג, כשהוא לבוש במדי הקצין שהביא עמו, ירה לעבר הפורעים, שפך עליהם מים רותחים מהולים בסבון, ידה בהם אבנים, טבל את הסמרטוטים בנפט, הדליקם והשליכם לעבר הפורעים שנסוגו בבהלה לאחור, אך המשיכו לאיים. כשאבא היה לכוד בחדר המדרגות של הבית, מספר קציני משטרה וצבא הצליחו לעלות לגג והתפתחה שיחה קולנית בינם לבין מורד :

קצין   : "מי אתה? איך אתה מעז לתקוף מוסלמים?

מורד   : "אני מוסלמי אדוק, קצין משוחרר שהגעתי מקרקוק בחוסר-כל.

            אף מוסלמי לא רצה לעזור לי או לתמוך בי. היהודים האלה אספו

            אותי לביתם, נתנו לי תמיכה, מגורים ומחיה ועזרו לי להתארגן.

            הקוראן מורה לנו להגן על מי שנתן מחסה למוסלמי. ואני אגן על

             יהודים אלה עד טיפת דמי האחרונה."

קצין   : "הכאן כל השכנים?"

מורד      "אינני יודע. כאן יש רק המשפחה שהטיבה עמי"

קצין   :"אנו לא מאמינים לך, תן לנו לבדוק"

מורד   :" למטה יש ילדים ונשים. לא ארשה לאף אחד לרדת "

קצין   : "אתה לא מוסלמי, אם אתה מוסלמי, אז תתפלל"

מורד קרא מהגג : "חאג'יה, תעלי לי למעלה את כלי התפילה, אני רוצה להתפלל". בחורה צעירה ויפה, הבת של אחד השכנים, התעטפה בעבאיה השחורה והעלתה לו לגג את מבוקשו. היא חזרה למרתף כשהיא רועדת כמו נוצה ברוח ולא הפסיקה למלמל בקול חנוק מדמעות: "ראיתי אותם, הם למעלה על הגג, הם ירדו ויהרגו את כולנו, אני ראיתי אותם, ראיתי אותם, הם איומים ומפחידים". מורד התפלל וקרא פסוקים מהקוראן. רק אז השתכנעו ואמרו למורד: "טוב לך מוסלמי אדוק וקצין מהולל, אך עצתנו אליך היא לא לתת אמון ביהודים" . הם עזבו את המקום והורו להמון להתפזר "לכו מכאן, יהודים אלה הם בני חסות של הצבא העיראקי". ההמון עזב והיה שקט. נשארנו כל הלילה במרתף. הורדנו לשם מעט אוכל ושתייה, לאחר הארוחה, הילדים נרדמו ונשארנו ללון במרתף. הדוד מורד נשאר על הגג.

בבוקר הרוחות נרגעו ומורד הציע כי נלך לבנין המשטרה, שם התאספו כל הניצולים, כדי לקבל הגנה, טיפול רפואי ומזון. עזבנו עם כרכרות הרתומות לסוסים. לעולם לא אשכח את מחזות הזוועה שראיתי: כאן מונח ראש כרות של ילד קטן, שם רגליים של תינוק, שדיים של אישה, גופות ואברים מבותרים , דלתות שבורות של חנויות ובתים. ערימות של סחורות ורהיטים שהפורעים לא הספיקו לקחת ושלוליות גדולות של דם על מדרכות. בנין המשטרה המה מיהודים פצועים ומוכים. ילדים בוכים, נשים מייללות, הורים מחפשים את ילדיהם וילדים את הוריהם. מחזות קורעי לב. רופאים ואחיות ניסו לטפל בנפגעים וקציני משטרה ניסו להרגיע ולעודד. הם הבטיחו כי הפורעים נתפסו ויבואו על עונשם: "אתם אזרחים נאמנים ורצויים", "אתם אחים לנו ואנו נגן עליכם" כך אמרו לנו בנסותם להרגיע ולעודד.

בערב חזרנו הביתה. הרחובות נוקו, דלתות החנויות תוקנו וננעלו, הכל חזר למסלול וכאילו לא היו מהומות, הרג וטבח. הדוד מורד היה כל אותם ימים בבית כדי לשמור. רגליו היו מיובלות ונפוחות ועיניו אדומות מחוסר שינה. חזר ואמר כמה וכמה פעמים " הבטחתי לכם שאגן עליכם וקיימתי את הבטחתי, עכשיו אני עייף ורוצה לישון".

לא ניתן לאמוד את מספר הנפגעים. דובר על עשרות הרוגים ומאות פצועים. חלקי גופות נקברו בקבר אחים בבית-הקברות היהודי של בגדאד. השלטונות העמידו עשרות פורעים למשפטי ראווה ופיצו בפיצוי חלקי את הנפגעים. לאחר הפרעות רבים חיסלו את עסקיהם והיגרו לארצות הברית ולאנגליה. מיעוטם עלו ארצה.

התנועה הציונית החלה שוב לפרוח. בחורים צעירים הגיעו כמעט לכל בית יהודי, חילקו עלונים ואמצעי התגוננות ועסקו בלימוד עברית, בהגנה ובעלייה הבלתי-לגאלית  לישראל. פעולות אלה מתועדות בספרים רבים שנכתבו על ידי שליחי התנועה כמו שלמה הלל ומרדכי בן-פורת ואחרים. חומר רב ניתן לראות ולקבל במרכז למורשת יהודי בבל באור יהודה.

הדברים שכתבתי כאן הם רק התרשמות של ילד צעיר ואינם מתיימרים להיות

תיעוד היסטורי .        

 1940 – 1941 הבית בשכונת אל-סנאק

לאחר הפרעות עזבנו את הבית שבשכונת "חמאם אל-מאלח" הארורה ועברנו גור בשכונת "אל-סנאק" המיוחסת והמאוכלסת ביהודים, נוצרים ומוסלמים מהמעמד הבינוני. גרנו בבית גדול  יחד עם דודה נעימה, אחותה של אמא ובעלה שמעון, וילדיהם, אמו של שמעון,  אחיו ואחותו. שלוש משפחות בבית ענק אחד. שכלל שתי קומות וגג. בקומה הראשונה היתה חצר מרובעת גדולה ומרפסת מקורה וכן ששה חדרים. הקומה השניה  כללה ששה חדרים נוספים שנבנו סביב לפרוזדור מרובע וכן חצר כניסה ומרפסת ענקית.

אמא היתה ממש מאושרת לגור קרוב למשפחתה, אחיה יחזקאל והאחיות שמחה וגורגיה, שגרו בסביבה, ובעיקר רחוקה  מסבתא  כאתון שבדרך כלל היתה גרה עמנו כל השנים. הפעם נשארה כאתון לגור עם בת אחותה, עזיזה ברובע הישן של בגדאד. 

אני זוכר את סבא אהרון, אביה של אמא, שהיה מבקר אותנו פעמיים בחדש ותמיד היה לו ממתק להציע לי.

אני זוכר את הביקורים  שלי ושל אמא אצל הדודה שמחה, אחותה הבכורה בשכונת "אל-בתאווין" בימי שבת בבקר, שם ישבנו בשמש החמימה והנעימה

ושתיהן שוחחו שיחות ארוכות, שיחות מלב אל לב ונהנו מאוד מכך. אני נהניתי

מהעוגיות ומהממתקים שדודה שמחה נתנה לי ביד רחבה. 

זו היתה התקופה היפה ביותר של אמא.

ואז,  בצהרי-יום קיץ לוהט אחד,  כישבנו במרפסת הקרירה שבקומה הראשונה. אבא התכונן ללכת לעבודה במשמרת השניה כפקיד זוטר בדואר. שמעון, בעלה של דודה נעימה  שהיה לו בית מסחר גדול במרכז בגדאד, הציע לאבא להפסיק את עבודתו בדואר ולעבוד עמו בבית המסחר כמתרגם (אבא שלט במספר שפות, מלבד הערבית העברית והאנגלית שידע על בוריין, הוא הבין ודיבר פרסית, הודית ועד מספר שפות. קשה לדעת כיצד רכש אותן, בטח לא בבית-ספר)..

לאליס אחי שעבד כפקיד בחברת תובלה אמריקאית בבגדאד, צץ רעיון אחר. כעבור מספר ימים הוא הודיע לאבא: "מצאתי לך עבודה במשכורת של 30 דינר בעיר הדרומית "בצרה". משכורת כפולה ממשכורתך בדואר, תוכל לקבל פנסיה מוקדמת או פיצויים מהדואר ולעבור  לבצרה. גם אני אעבור לשם וירווח לנו".

לא הועילו לאמא התחנונים:

"אני לא רוצה לעבור לבצרה, טוב לי כאן בין משפחתי ואחיותיי".

"אני לא יכולה לעבור לבצרה, אין לי שם אף אחד. לא אסכים לעבור".

"אבא שלי (סבא אהרון) חולה והוא צריך אותי כאן"

"בבצרה אהיה בודדה ואומללה, אינך רוצה לראות אותי במצב זה"

אך ההחלטה הסופית היתה של אליאס . אבא לא הביע עמדה עצמאית וענה: "אם אתה חושב שזה טוב אז נעבור לבצרה".   

אבא קיבל חופשה ללא תשלום מהדואר ונסע לבדו לבצרה כדי לבדוק את המצב. הוא שכר לנו בית בשכונת אל-סייף שבעיר העתיקה של בצרה והחל לעבוד. כעבור חדש ימים כתב לנו כי הכל מסודר, הוא מרוצה מהעבודה החדשה וכן ימשיך לעבוד בדואר בבצרה בחצי משרה, וזאת בנוסף לעבודתו החדשה, וכי הוא מחכה לבואנו.

הנסיעה במחלקה השלישית של הרכבת היתה סיוט. הקרון היה עמוס ומחניק מעשן סיגריות. ישבנו על המטלטלים המעטים שלקחנו היות ולא היה מושב פנוי. סועד בת השלוש צרחה כל הזמן, אמא לא הפסיקה לרטון, אליאס ניסה להרגיע ללא הצלחה. הנסיעה המתישה ארכה 17 שעות, משש בערב ועד לשעה עשר בבוקר יום המחרת. כך הגענו לבצרה . כמובן שגם סבתא כאתון הצטרפה אלינו למורת רוחה של אמא.

מאוחר יותר הגיע גם הדוד מורד עם אשתו השניה, נעימה והילדים.

ואז החל הפרק של בצרה.

בצרה – 1942

בצרה העיר הדרומית של עיראק, גובלת עם פרס . היא נודעה במטעי התמרים שלה, עשרות מינים של תמרים מכל הטעמים ומכל הגדלים . התמרים היו ענף היצוא השני בגודלו בעיראק אחרי הנפט.

מזג האוויר בבצרה חם ולח מאוד. בקיץ היו מעל 40 מעלות, לא ניתן היה להסתובב בחוץ בשעות הצהרים, זפת הכבישים נמס ונדבק לסוליות הנעליים , הדם נזל מהאף מחמת השמש היוקדת. בלילות, מצעי המיטות שעל הגג היו רטובים מחמת הטל שירד. היה אביך ומחניק וקשה היה לנשום. לעומת זאת החורף היה חמים ונעים ולרבים מעשירי עיראק היו ארמונות ובוסתנים ששימשו להם כמעונות נופש לחודשי החורף בלבד.

תושבי בצרה המוסלמים נמנו על כת "אל-שיעה", כת דתית אדוקה מאוד עניה ופחות עוינת ליהודים מאשר כת "אל-סונא" האכזרית של בגדאד. הם היו מפשוטי העם ועסקו בחקלאות, גידול תמרים ועבודות שחורות אחרות. הם היו שואבי המים וחוטבי העצים וחיו חיי  עוני בבקתות העשויות מבוץ ותבן. הנשים הסתובבו עטופות בעבאיות צמר שחורות ועבות כשרק העיניים היו גלויות. והלכו ברגליים יחפות על הזפת הנמס של הרחובות כשעל ראשן סלים כבדים המלאים בתמרים ובתוצרת חקלאית שמכרו בשווקים.

מיעוטם היו פקידי ממשלה, אנשי משטרה וצבא וסוחרים. היהודים של בצרה, כמו היהודים בשאר ערי  עיראק, תפסו את כל העמדות החשובות: ממסחר, פקידי ממשל בכירים, בנקאים, עורכי-דין  ורופאים. בימי שבת כל הכלכלה של עיראק היתה משותקת. 

לשם הדגמה אביא את הספור של "אום כאז'ם"

אום כאז'ם היתה אישה מבוגרת, מוסלמית שיעית אדוקה. מדי יום התעטפה בעבאית הצמר השחורה וברגליים יחפות הסתובבה בין בתי הלקוחות כשכד חלב כבד על ראשה ומכרה להם חלב. כל גופה ופניה מכוסים בעבאיה. רק עיניה גלויות. לא יכולתי להבין כיצד יכלה לדרוך על הזפת הנמס של הכבישים   בשמש היוקדת ברגליים יחפות.

מדי פעם עזרה לנו בעבודות הבית : ניקיון, כביסה ובעיקר אפתה לחם חם וטעים, עוגיות וכמובן המצות לחג הפסח בטבון שהיה על גג ביתנו.

באחד בימים ישבה סביב לגיגית  בחצר הבית ועסקה בעבודת הכביסה. פתאום נכנס אליאס. אום כאז'ם נבהלה, ובלי לחשוב, וכהרף עין, הרימה את שמלתה וכיסתה בה את פניה. אליאס ההמום מיהר להסתגר בחדרו.

אום כאז'ם מיהרה לברז, רחצה את פניה ואת ידיה ומלמלה תפילה חרישית ותוך כדי בכי מר אמרה לאמא: "כל חיי צמתי והתפללתי וכל זה הלך לאיבוד. אליאס, גבר יהודי, ראה את פני, בשעה שלאיש מלבד בעלי אסור לראות. ועבור חטא זה אני עלולה ללכת לגיהינום" "מה אומר לאלוהים ביום הדין ? אני אבודה ! אני אבודה !"הוסיפה בבכי מר. לא הועילו ההסברים של אמא שאליאס הוא רק ילד , בדיוק כמו הבן שלה. היא ענתה: "הוא לא ילד, הוא גבר ויותר גרוע מכך הוא גבר יהודי" .

אום כאז'ם גרה בבקתה עלובה הבנויה מטיט וקש בתוך בוסתן תמרים השייך לאחד מגבירי ועשירי עיראק. המשפחה טיפלה במטע התמרים תמורת המגורים העלובים בלבד. עיקר פרנסתם היתה ממכירת חלב הפרה היחידה שגידלו וכן ממכירת ביצים ותמרים. מדי פעם היינו מתארחים אצלם. שתינו חלב טרי ישר מפטמות הפרה. אבו כאז'ם  טיפס במהירות ובזריזות לראש עץ התמרים ונתן לנו לאכול. עם הבן כאז'ם שהיה בגילי, הלכנו לדוג ואכלנו דגים צלויים על איש מדורה :"סמק מזקוף". 

  בצרה מחולקת למספר רובעים : 

העיר העתיקה שם היו הבתים העתיקים והשווקים ושם גרו מרבית היהודים במיוחד בשכונת "אל-סייף". היו שם  משרדי הקהילה היהודית, בית הספר היהודי "אליאנס" ועשרות בתי כנסת.

בשכונות העוני של העיר העתיקה גרו עניי היהודים שנתמכו על ידי  הקהילה.

רובע נוסף, חדיש יחסית היה "אלעשאר" המחולק למספר שכונות ובו היו בניני צבור, ממשלה, שכריריות זרות ובנקים. שם גם היתה השכונה "אל-סעודיה" שבה גרו גבירי  ועשירי העיר בארמונות של ממש. שם גם היה הארמון של מושל העיר "אל-מות אצרף" שהיה ממוקם על גדות "שאט-אלערב".

שאט-אלערב" הוא נהר אדיר, ארוך ורחב שהוא המיזוג של נהרות החדקל והפרת ושמימיו נשפכו למפץ הפרסי . מעברו השני של הנהר נמצאת העיר הפרסית  כירמינשאה, היא שימשה כמקום מקלט לאלפי היהודים שברחו מעיראק בימי העלייה הבלתי-לגאלית.

שלוחה של שאט אל-ערב, אל-מאדדה", שהיא שלוחה של שאט-אלערב,  תעלת מים ארוכה ועמוקה שחצתה את העיר לשניים ומעליה הוצבו עשרות גשרים עתיקים שחיברו את שתי הגדות. בבצרה האמינו כי מי ששתה ממי  המאדדה   עתיד לחזור אליה.

נעים היה לטייל לאורך הטיילת המטופחת שעל גדות שאט-אלערב, להינפש בגנים הפורחים, לשבת בבתי הקפה ולאכול "סמק מזקוף", דגים צלויים על אש מדורה

מארגיל" היה רובע נוסף בו היו שדה התעופה , תחנת הרכבת, הנמל ומחנות צבא של בעלי הברית בימי מלחמת העולם השניה.

"אלכורה" במרחק של כמה שעות שיט בשאט-אלערב היתה מלאה בבוסתני תמרים אין סופיים, שם נהגנו לצאת לפיקניקים ולטיולים מהנים ובלתי נשכחים

 רובע אלזובייר, היה במרחק מספר שעות נסיעה במדברות חול  וללא  צל . נהגנו לטייל לשם ולהתארח אצל התושבים הבדואים ששכנו בנוות מדבר מוריקות ליד בארי מים. נהנינו מהאירוח הנדיב של הבדואים  העניים שהאירוח   היה מעל ומעבר ליכולתם.   

בצרה השאירה זיכרונות יפים בלב. רק אמא לא אהבה את העיר רטנה  והתגעגעה לבגדאד  שם  חיה כל משפחתה ונהגה לכלות את זעמה בסבתא כאתון :"למה לא נשאת בבגדאד, רק  את חסרה לי".          

בצרה התאקלמות

עם הגענו לבצרה, גרנו בבית ישן שאבא שכר עבורנו בשכונת אל-סייף שבעיר העתיקה. למדנו בבית הספר היהודי אליאנס. אליאס ויעקב למדו בשעות הערב בבית ספר תיכון ברובע "אלעשאר".

אליאס ואבא עבדו בחברת תובלה אמריקאית ויעקב החל לעבוד כפקיד בחברת התעופה B. O.A.C. בשדה התעופה  ברובע "מארגיל".

בשנה השניה עברנו לשכונת "אל-צאלחייה" ברובע "אלעשאר" כיוון שזה היה קרוב יותר למקומות העבודה של אבא ,אליאס ויעקב.. אני וציון למדנו בבית הספר המסי ונרי האמריקאי, דליה וסועד למדו בבית ספר נוצרי שנוהל על ידי נזירות, כיוון שלא היה בית ספר יהודי באל-עשאר ובית ספר אליאנס היה רחוק. יש לציין שבתי הספר הממשלתיים לא קיבלו תלמידים יהודים ברצון. המעטים שלמדו שם סבלו מעלבונות ומהתנכלות. לכן בתי הספר בהם למדנו היו הרע במיעוטו. אך גם שם לא היה לנו קל. הילדים המוסלמים הציקו לנו מאד. הנוצרים עמדו מהצד ולא התערבו. לא שיתפו אותנו במשחקי כדור רגל או כל משחק אחר. בהפסקות עמדנו בצד ושמרנו שלא יציקו לנו.

גם המורים התנכלו לנו. בכיתה בה למדתי היה רק עוד ילד יהודי אחד. אחד המורים, מוסלמי ששנא  יהודים נהנה להציק לנו. תמיד חיפש ומצא סיבה כדי להעניש אותנו. העונש האהוב עליו היה לצוות עלינו להסתפר בקרחת ואז היה מכה   בקצות אצבעותיו הקמוצות על ראשנו, או שהיה סוגר אותנו לאחר שעות הלימודים עד לשעות הערב בכיתה ללא אוכל או שתייה.

לא היה למי להתלונן. מנהל בית הספר, מסינור אמריקאי היה אומר לנו: "תחזירו להם מכות, אני לא יכול להיות השומר שלכם, אתם חייבים להסתדר לבדכם" אך לא כל הילדים היו כאלה. רכשתי לי מספר חברים של ממש ביניהם היה מחמד עלי, שהיה מוסלמי אדוק וחבר של ממש.  הוא העניק לי חסות והגנה מפני התנכלות הילדים, היה בן בית אצלנו וכן ארח אותי בביתו. 

אסור היה לאיש זר לראות פני נשים מוסלמיות.. בתחילת ביקוריי אצלו היה נכנס הביתה וסוגר את אמו ואת אחיותיו באחד החדרים ומזמין אותי לשבת בחדרו לבדנו או עם אביו ואחיו. במשך הזמן, כשחברות שלנו היתה אמיתית והדוקה, ישבתי יחד עם אמו ועם אחיותיו כשהן גלויות פנים. אמו נהגה לומר  לי:  "אתה כמו בני מחמד, חבל שאתה יהודי".

כשנודע לו, כי אני עומד לעלות ארצה, הפסיק את הקשר עמי באמורו:

"אתה בוגד במולדת".

"חבל על החברות שהיתה, חבל לי עליך".

לאחר עליתי ארצה נודע לי כי מחמד עלי היה שואל את המשפחה לשלומי. תשובתם הייתה: "אין לנו קשר עם יוסף, איננו יודעים עליו כלום.".    

המצב הכלכלי היה קשה. שכר הדירה של 15 דינר גזל יותר ממחצית משכורתו של אבא. אני זוכר את בעלת הבית המוסלמית השמנה המקושטת בתכשיטי זהב מכף רגל ועד ראש שבאה מדי חדש כדי לגבות את שכר הדירה המופקע. שנאתי ותיעבתי אישה זו שגזלה את רוב הכנסות המשפחה. כשהרגשתי בבואה הסתגרתי בחדרי עד שהיא עזבה.

אליאס נתן את כל משכורתו לאמא והסתפק בדמי כיס בלבד, לעומתו יעקב הקציב סכום קבוע של 10 דינר, כמחצית ממשכורתו לכלכלת הבית. 

אליאס ניסה ללא הצלחה, לנהל חשבון הוצאות והכנסות ולבדוק היכן ניתן לחסוך. פעם הלכתי לשוק עם אליאס. אליאס קנה בננה אחת שחילקנו אותה בינינו ואמר "אין דבר, היום קיבלתי משכורת ואני מרשה לעצמי לקנות בננה".

ההורים ובמיוחד אבא ידעו לארח . האורח קיבל את הטוב ביותר וזאת למרות המצב הכלכלי הקשה. לשם הדגמה אציין את המקרה הבא :

הכובסת היהודיה שעבדה אצלנו באה בבקשה: "הקרובים שלי מהודו לא הספיקו לעלות לאוניה שתחזירם לארצם. אני מבקשת שתארחו אותם למספר ימים עד לנסיעתם". כמובן שארחנו אותם. הם שהו אצלנו מעל לשלושה חדשים. קיבלו את המזון הטוב ביותר, ישנו במיטותינו ואנו הסתפקנו במזרונים שנפרסו על הרצפה. כשאימא ניסתה להתלונן היא הופסקה על ידי אבא שאמר: "אל תדברי כך, זו זכות גדולה שנפלה בחלקנו. אסור לפגוע באורחים".  

חופשות ונסיעה לבגדאד

בחופשות הקיץ נהגנו, הילדים, לנסוע לבגדאד ולשהות אצל הדודות ובמיוחד אצל הדודה שמחה ברובע "אל-בתטווין" היוקרתי. ומשם המשכנו לדוד יחזקאל ולדודות האחרות. הדודה שמחה, שבעלה נהרג במלחמת העולם הראשונה, גידלה את שלושת בניה לבדה. אהבה את אמא אהבת נפש והיתה עבורנו כאמא שניה. דאגה ועזרה לנו החל מעזרה כספית וכלה במתנות . נהגה לבוא אלינו לבצרה ולשהות מספר שבועות מדי שנה. בביקורים האלה, אמא היתה ממש מאושרת.. רק סבתא כאתון רטנה כשאמא והדודה קנטרו אותה כל הזמן. 

נסענו במחלקה השלישית הזולה של הרכבת משעה שש בערב ועד לשעה עשר בבוקר יום המחרת. מדי פעם קיבלנו כרטיסי חינם במחלקה השניה מאבא של רחל, שעבד כמנהל תחנה. ופירוש הדבר היה: תא פרטי עם שתי מיטות בהם היה אפשר לישון וליהנות. נהניתי להתארח אצל הדודה גורגיה, אמא של רחל. הם גרו בבית גדול ליד תחנת הרכבת ושחלק מחדריו שימשו כמשרד. היו שם ככרות דשא ענקיות ומטופחות . היינו אוכלים שם ארוחות הבוקר מתחת סוכת עצי גפן. אבא של רחל, יוסף, הסתובב כמו גביר ונהנה לראותנו אוכלים התיאבון רב.

נהר החדקל, "דיגלה", חצה את בגדאד לשניים וגשרים גדולים חצו את שתי הגדות.  אהבתי  להסתובב ברחובות ובשווקי בגדאד שהיו מלאים מכל טוב, שלא כמו בבצרה. הנסיעות על גבי הכרכרות הרתומות לסוסים, השווקים הארוכים שנדמה שאין להם סוף  כמו : אל-שורג'ה, תחת אל-תכייה, ועוד..

הרחוב הראשי "שארע אל-רשיד" עם בניניו העתיקים והיפים. הטיול הלילי על הטיילת לאורך הנהר ואכילת "סמק מזגוף" כשאנו יושבים סביב למדורה, עליה ניצלו הדגים שזה עתה דגו מהנהר. בתי הקפה ההומים שעל גדות הנהר אכילת "לאפה" (לוביה ,ביצים קשות חומות וענבה).

זיכרונות כל כך נפלאים ובלתי נשכחים.

שינוי שם המשפחה משבו לנמרדי

עם המעבר לשכונת אל-צאלחייה, וכדי להימנע מהתנכלות המוסלמים חשבנו לשנות את השם היהודי, שבו, לשם שיישמע פחות יהודי. חשבנו על שם נוצרי, שאבו, אך מיד ירדנו מהרעיון כיוון ששאבו היה מנהיג במפלגה הקומינסטית שהוצא להורג בבגדאד.

סבתא כאתון נזכרה כי שם משפחתה מקורו בפרס. בפרסית "נא-מר-די" שפירושו "לא מת". סופר על אדם שנלקח לקבורה , תוך כדי ההלוויה החל לזוז וקם מהארון. כל המלווים התפזרו בבהלה בצעקם "נא-מר-די" לא מת  .. לא מת. זה היה מקור השם נמרדי.

כך שנינו את שם המשפחה ותלינו שלט על דלת הבית "משפחת גורג נמרדי". שם נוצרי לכל הדעות. שלט זה הציל אותנו מהתנכלות בתקופת תלייתו של

"שפיק עדס" בבצרה.

 1943-1946 – התנועה הציונית בעיראק

התנועה הציונית בעיראק (תנועת החלוץ) המשיכה לפעול וקיימה פעילות ענפה : לימוד עברית לילדים ולנוער, הגנה ואימון בנשק , התגוננות אישית וארגון העלייה הבלתי-לגאלית לארץ, ולאחר-מכן ארגון העלייה ההמונית.

הצטרפתי לתנועה בהשפעתו של  ששון שעשוע, חברו של אליאס, שהיה אחד מעמודי התווך של התנועה בבצרה.

ההורים, ובעיקר אבא ויעקב, ניסו בכל כוחם למנוע ממני את ההצטרפות לתנועה, אך ללא הצלחה. הם פחדו מאוד מהמשטרה ומהתוצאות החמורות אם השלטונות יתפסו אותנו. אך עמדתי בתוקף על דעתי. לעזרתי נזעק ששון שעשוע שהרגיע את ההורים באמורו: "הכל בטוח. אין לכם מה לחשוש. הכל תחת שליטה מלאה של התנועה, אם נרגיש סכנה כל שהיא נוכל להפסיק את הפעילות והכל יבוא על מקומו בשלום".

פגישת ההכרות וההצטרפות לתנועה נערכה במרתף פנימי ואפל של אחד הבתים בעיר העתיקה של בצרה. היה חושך גמור, אך יכולתי להבחין בשלוש דמויות של בחורים שישבו מאחורי שולחן. כל הפנים היו מכוסים במסכות יכולתי לראות רק את עיניהם . כיוונו לעברי זרקור אור חזק שסנוור אותי והחילו לחקור אותי ארוכות:

"מי אתה ?"

"איך אתה מכיר את ששון שעשוע ?"

"מדוע אתה רוצה להצטרף אל התנועה ?"

"האם אתה יודע לשמור סוד ?"

"מה יהיה אם יתפסו אותך ?"

"מה אתה יודע עלינו וכיצד נודע לך הדבר ?"

לאחר החקירה הזהירו אותי כי אם אגלה סוד כלשהו הם ידעו לטפל בי כפי שמטפלים בבוגדים שדינם מוות: "היי נאמן לתנועה ותבורך", הזהירו אותי.

בסופו של הטקס החתימו אותי על טפסים שונים והשביעו אותי אמונים לתנועה, לערכיה ולמדינת ישראל שבדרך.

כעבור מספר ימים צורפתי לקבוצה של  כשמונה נערים ונערות  ונפגשנו עם המדריך,  נפתלי זליכה, שלימים היה עמיתי לעבודה בביטוח הלאומי ברמת גן.

המפגשים נערכו פעם או פעמיים בשבוע, כל פעם בבית של אחד החניכים. שמרנו על כללי הזהירות . כל אחד הגיע בנפרד ונכנסנו לדירה ברווח של עשר דקות בין אחד לשני, אחרון הבאים היה המדריך נפתלי. כמובן שבעת ההתכנסות חצר הבית הייתה פנויה מכל בני המשפחה שהסתגרו בחדרים ולא הורשו לראות אף אחד מהמשתתפים. המפגשים נערכו במרתפים או בחדרים הפנימיים של הבית ורחוקים מחלונות המשקיפים לרחוב.

לכל אחד מחברי הקבוצה ניתן שם סודי. שמי היה, משה שרתוק. עד היום אני נפגש עם חברים מקבוצתי שאני מכיר רק אותם  בשמות שהתנועה נתנה להם. לא ידענו את השמות האמיתיים או את שמות המשפחה.

למדנו עברית, שרנו משירי א"י ופרקים מתולדות הציונות. בחגים התקיימו מסיבות בהם השתתפו נערים ונערות מקבוצות אחרות. היו גם טיולים ושיט בשאט-אלערב. מפגשים אלה היו חוויות בלתי נשכחות ונעימות.

כשלמדנו מספיק הוצבנו בתורנות בכיתות הנמוכות של בית הספר היהודי אליאנס ולימדנו את הילדים עברית.

לקראת הקמת המדינה ועקב אי זהירות של מנהיגי התנועה, המשטרה עלתה על עקבותינו. "השבת השחורה" היתה אחת השבתות בה השלטונות ביצעו מאות מעצרים, החרימו חומר מחתרתי רב וגם נשק ואז החלו משפטי הראווה  "לציונים הארורים והבוגדים במולדת".

שרפנו את כל החומר שהיה ברשותנו . פעילות התנועה הופסקה לחלוטין.  הקמת מדינת ישראל גרמה לאווירת מלחמה בעיראק.  אלפי בחורים עיראקיים, ובעיקר מוסלמים, הפסיקו את לימודיהם, חיסלו עסקים ועזבו משרות וזאת כדי להתגייס ל "ג'ייש אל-אנקאד'". צבא  ההצלה.

גויסו כספים והיהודים הוכרחו לתרום מעל ליכולתם . דינו של מי שלא תרם ביד רחבה היה מאסר באשמת "ציונות". הססמה שהופצה היתה: "הדינר שלך הוא מסמר שיסגור את הציונות בארון מתים". או "תרום דינר עבור כל ציוני שיחוסל".

העיתונות ותחנת הרדיו הפיצו "חדשות" המפארות את הניצחונות של צבא ההצלה העירקי :

"מטוסנו הפגיזו את תל-אביב, הפילו 10 מטוסים וחזרו לבסיסם ללא אבדות"

"צבאנו המפואר נוחל הצלחות רבות וגורם אבדות לאויב הציוני"

"בעוד מספר ימים נחסל את כל תשתית האויב ונחזור עם שלל רב".

הנוער התלהב והתגייס. בין המגויסים היה חברי ללימודים, חוסיין. נהגתי לשבת עמו בחנות הספרים שלו כמעט מדי ערב. הוא הודיע לי כי הוא החליט לסגור את החנות ולהתגייס: "אחזור כגיבור מלחמה בעוד מספר שבועות ואביא עמי כמה בנות ציוניות" התפאר והוסיף: "אומנם אתה יהודי, אך אני בטוח כי אתה עיראקי נאמן למולדת , חבל שלא אוכל לקחת אותך עמי".

מספר חדשים לאחר מכן ראיתי את חוסיין, קטוע רגליים ומקבץ נדבות בשוק.

הרחובות והשווקים היו מלאים בצעירים שחזרו מהמלחמה . רבים מהם נכים הממשלה לא דאג לצרכיהם. זנחה אותם  והם ונאלצו  לקבץ נדבות בשווקים.

 

חלק ד' של "זכרונותי" – יוסף נמרודי הי"ו.
 

         1947כרזה על הקמת מדינת ישראל וגל המעצרים

 בשנת 1947 ארגנה התנועה הקומוניסטית בעיראק הפגנות  סוערות נגד המשטר. אלפי בני נוער ביניהם יהודים רבים הצטרפו לתנועה הקומוניסטית . התנועה דגלה בשוויון, ביטול המעמדות וחלוקה צודקת יותר של הכנסות ומתן הזדמנות שווה לכל. הטיפו נגד העלייה וההגירה של יהודים. הופצו עלונים בהם צוין כי היהודים הם אחים ואזרחים שווים וכי עליהם לעזור למולדת ולעם העיראקי להשתחרר מעול השלטון המושחת ולשאוף  לדו-קיום בין העדות ובין הדתות השונות. תורתם אמרה: "כל העולם יתאחד ואין מקום ללאומיות. מעמד הפועלים העמלים ינצח וישלוט בכל העולם".

החל מאבק גלוי וסמוי בין התנועה הציונית לבין התנועה הקומוניסטית.

רבים מבין הצעירים היהודים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית והטיפו נגד  התנועה הציונית ונגד העלייה. במאבק שהיה בין התנועה הציונית לבין המפלגה הקומונסטית,  הניצחון היה של התנועה הציונית,ורוב  הצעירים  הצטרפו   אליה.

 המשטר החל ברדיפות נגד המפלגה הקומונסטית, ואלפי בני נוער נעצרו ועונו ואף נרצחו. נערכו משפטי ראווה ושני מנהיגים נוצרים  של המפלגה הוצאו להורג בתליה, חדאד ושאבו. בתקופה זו של רדיפות קומוניזם, נחלש לחץ השלטונות על התנועה הציונית , התנועה חידשה את פעילותה ואלפי בני נוער יהודי הצטרפו אליה.

אבל עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, ולאחר תלייתו של שפיק עדס בבצרה הוכרז משטר צבאי בכל רחבי עיראק. החלו רדיפות אכזריות של יהודים. המעטים שנשארו לעבוד במשרדי הממשלה ובמוסדות ציבור פוטרו, רכוש יהודי רב הוחרם, חשבונות היהודים בבנקים הוקפאו. רבים נשארו בחוסר כל וללא אמצעי מחיה  או קיום.

ראשי הקהילה היהודית האשימו את התנועה הציונית שהיא היתה הגורם העיקרי לכל הרדיפות האלה, הם אף שיתפו פעולה עם השלטונות ונלחמו בתנועה הציונית.

העיתונות והרדיו הסיתו את ההמון נגד היהודים וכינו אותם גיס חמישי , מרגלים של ישראל ומוצצי דם העם העירקי . היו הצעות שונות למלחמה נגדם כגון : לגירושם למדבר בחוסר כל, להחרים את כל רכושם, לעצרם במחנות מעצר המוניים, לחסלם פיזית ועוד.. ועוד..

היהודים החלו להכיר כי אין להם מקום יותר בעיראק וחיפשו כל דרך לעזוב אותה. העשירים הצליחו לשחד את הפקידים ולצאת לארצות הברית או לאנגליה. העלייה הבלתי לגאלית פרחה.

מדי לילה ברחו מאות יהודים אל פרס, חלקם בארגון של התנועה וחלקם על ידי מבריחים ערבים.

בין הבורחים היה ראובן שבו, בן דודו של אבא, עם שני חברים. השלטונות דנו  אותם למוות שלא  בפניהם. במשך חדשים הצליחו להסתתר מעיני המשטרה. באחת הלילות הגיעו אלינו לבצרה וביקשו מקלט למספר ימים עד שיסדירו את בריחתם לפרס. אבא היה המום ורעד מפחד, אך לא היה מסוגל להפקיר את ראובן וחבריו, הוא ידע כי אם יסרב להעניק להם את המקלט, הם ייתפסו ויוצאו להורג. לאחר שהייה של כשבוע ימים, שנראו לאבא כשבע שנים, הצליחו לעבור את נהר שאט-אלערב לפרס ושלחו לנו סימן עם המבריח כי הגיעו בשלום. אבא  נשם לרוחה.

אלפי יהודים נתפסו בדרכם לפרס . והושלכו לבתי הסוהר. קוימו משפטי ראווה. השופט הצבאי, אל-נאעסאני, נהג להעמיד מדי יום מאות יהודים למשפט. הם הועמדו בשורות, הואשמו באשמה קולקטיבית "ציונות". לא הוקראו שמות של נאשמים וכמובן לא היתה סניגוריה.

פסקי  הדין וגזרי הדין ניתנו על ידי אל-נאעסאני בערך כך:

"אני מוצא כי כל הנאשמים אשמים ואני גוזר" :

"השורה הראשונה : – החל מהבחור עם החולצה הלבנה ועד לבחור עם     החולצה     החומה 20 שנות    מאסר עם עבודות פרך לכל אחד"

"השורה השניה  :  כל השורה 15 שנות מאסר עם עבודות פרך"

"השורה השלישית : 10 שנות מאסר.

"השורה הרביעית- :משוחררים. אין לנו מקום יותר בבתי סוהר היום"

אלנאעסאני היה השופט, התובע  ,ההגנה  והמוציא לפועל: "יחי הצדק", היללו כולם. למחרת היום פורסמו בעיתונים שמות היהודים עם ציון מספר שנות המאסר שכל אחד קיבל.

זרם העלייה הבלתי לגאלית הוגבר. היה סוד גלוי כי היהודים בורחים. ראו זאת בשווקים שהיו מלאים בחפצי יהודים שברחו. היו משפחות שלמות שעזבו את כל רכושם, נעלו את דלת הבית וברחו בחוסר כל.

באותם ימים, נהגתי לשבת אצל הספר המוסלמי. המספרה הייתה מלאה בקציני משטרה וקציני צבא שמכרו "משמרות" זה לזה: "הלילה יהיו מאות יהודים שיברחו ושישלמו אלפי דינרים שוחד אני מוכן למכור לך את המשמרת תמורת 500 דינרים". הקצינים התפארו וסיפרו על העושר שנפל בחלקם ועל סכומי העתק שקיבלו כשוחד מהיהודים הבורחים. כך נוהל המסחר, כך ברחו יהודים וכך התעשרו הקצינים והמשטר העלים עין.

אלפי יהודים הצליחו לחמוק מעיראק בתקופה זו. השלטונות ידעו והעלימו עין. כולם חגגו: השלטונות החרימו את רכוש הבורחים ומלאו את קופת האוצר, קציני משטרה ומפקדי צבא התעשרו וגרפו לכיסם מאות אלפי דינרים,

השכנים השתלטו על בתי העוזבים, היהודים היו מאושרים שיכלו לברוח.

 1948 משפטו ותלייתו של "שפיק עדס" בבצרה

כאמור קוימו מאות משפטי ראווה שסוקרו בעיתונות בהבלטה רבה ע"י מאמרי הסתה נגד היהודים. היהודים כונו "הגיס החמישי של ישראל". מהלך המשפטים  שודרו ברדיו הממלכתי. יהודים פוטרו ממשרדי הממשלה וממוסדות צבור , עסקים חוסלו ונסגרו. שערי עיראק נסגרו על היהודים והם היו כבני ערובה. בראש השופטים עמד אל-נעסאני שהיה ידוע בשנאתו הרבה ליהודים.

 ואז היה המשפט של שפיק עדס.

שפיק עדס היה מעשירי היהודים בבצרה. היו לו עסקים חובקי עולם. את עושרו עשה מעסקי מסחר בגרוטאות הצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. שותפו לעסקים היה צבאח, בנו של ראש  הממשלה נורי אלסעיד. עדס הרגיש בטוח בעצמו עד כדי כך כשהוזהר כי הוא עלול  להיעצר אמר בזלזול: "אותי אף פעם לא יעצרו. אני בן בית אצל נורי אל-סעיד, לא יעיזו לפגוע בי".

ראשי השלטון ובית המלוכה היו בני בית אצלו, ועל-כן היה כל כך בטוח שלא יפגעו בו או בבני משפחתו.

הוא החל בבניית ארמון , הגדול והמפאר ביותר בבצרה. כל העיר דברה על הארמון ההולך ונבנה ,רבים התגודדו סביבו ורצו לבקר בו.

שפיק עדס נעצר. לא הועילו לו קשריו ההדוקים עם ראשי השלטון. הראשון שהעיד נגדו היה שותפו צבאח אל-סעיד שהעיד : "עדס הוא סוכן ציוני ובוגד". קוים משפט ראווה והוא הואשם  : ריגול למען ישראל, אספקת נשק ותחמושת לאויב הציוני, הברחת מילוני דינרים לישראל, בגידה במולדת ומציצת דם העם העירקי . למרות כל הקשרים שהיו לו ברחבי העולם, הוא הושלך לבית הכלא וחיכה לפסק הדין. הוא נדון למוות בתלייה.

הימים השחורים של פרעות רשיד עאלי אל-כילאני משנת 1941 חזרו על עצמם. יהודים הסתגרו בבתים כשהם רועדים וחוששים לגרוע ביותר.

אנו הסתגרנו על גג ביתנו בבצרה. שמענו וראינו את ההמון המשולהב נוהר לדלת ביתנו בשאגות: "כאן גרים יהודים, בואו נחסל אותם. החלו לדפוק על הדלת ולצעוק: "יהודים ארורים, אם לא תפתחו את הדלת נחסל את כולכם.

השכנים שלנו, בני משפחה של כומר נוצרי ידוע בבצרה, התערבו ניסו לגונן עלינו, עברנו דרך הגג לבית השכנים הנוצרים והתפללנו לישועה.

הכומר ירד להמון  ואמר להם כי הם טועים וכי "משפחת  נמרדי היא משפחה נוצרית וכי אבי המשפחה "ג'ורג'" הוא אחד מעמודי התווך של הכנסייה.   הישועה באה מכיוון בלתי צפוי : מהשלט שהיה תלוי על דלת הבית בו רשום "משפחת "גורג נמרדי".

 אז נשמעו קריאות "כאן כתוב גורג' נמרדי, אלה נוצרים ולא יהודים". "כך

אומר לנו גם הכומר המכובד". רק אז עזבו את הבית ונשמנו לרווחה.

טקס התלייה של שפיק עדס קוים מול הארמון שבנה ולעיני אשתו וילדיו שהוכרחו להיות נוכחים בטקס. ההמון התמוגג משמחה ומעונג . כל הטקס שודר בשידור חי

ברדיו בגדאד. עדס הובל לעמוד התלייה, החבל נקרע והוא נפל על האדמה,

עדיין נושם. הם התקינו שנית את עמוד התלייה ותלו אותו שוב. הגופה נשארה

תלויה שעות רבות. רדיו בגדאד האיץ בהמון לבוא ולראות את הציוני התלוי.

והם נהרו בהמוניהם כשהם נהנים מהמחזה.

כל רכושו הוחרם ומשפחתו נשארה בחוסר כל

לאחר התלייה ולאחר שנרגעו הרוחות הם עזבו את עיראק לאנגליה.

1950 העלייה ההמונית המאורגנת- שלילת הנתינות העיראקית

המשטר העיראקי הגיע למסקנה כי אינו יכול ואינו מסוגל להתגבר על הבריחה ההמונית של יהודים וחיפש דרכים חוקיות למסד את עזיבת היהודים.

המשטר בצבאי בוטל. התנועה הציונית, בסיועם של השליחים מארץ: שלמה הלל, מרדכי בן  פורת ואחרים חידשה את פעילותה במלוא המרץ ועסקה בעיקר בארגון העלייה.

בחג  הפורים של שנת 1950 נתקבל חוק המתיר ליהודים הרוצים בכך לוותר על נתינותם העירקית ולעזוב את עיראק לצמיתות וללא אפשרות חזרה. כל רכוש חסרי הנתינות הוחרם. לעוזבים הותר לקחת עמם מספר מזוודות עם חפצים אישיים וסכום של 50 דינר בלבד.

ראשי הקהילה היהודית הזהירו את היהודים וניסו למנוע מהם את עזיבת עיראק בצורה זו אך ללא הצלחה מרובה. אלפי יהודים נרשמו לעליה. חלקם הצליחו לחסל את עסקיהם ולהבריח את הונם וחלקם פשוט עזבו את כל רכושם ונשארו בחוסר כל.

הרישום נערך בבתי כנסת ובבתי ספר יהודיים. חברי התנועה הציונית יחד עם פקידי ממשל וקציני משטרה ארגנו את הרישום. ליהודי שוויתר על הנתינות ניתנה תעודת מעבר עם ציון פרטיו האישיים וציון כי הוא חייב לעזוב את עיראק בתאריך שייקבע וללא אפשרות של חזרה לעיראק ומאותו רגע חדל להיות נתין עירקי וכל זכויותיו כאזרח נשללו.

הראשונים שנרשמו היו חברי התנועה שסכנת תפיסתם הייתה מוחשית וכן צעירים וצעירות שראשי התנועה העדיפו לתת להם זכות קדימה בכוונה שיהיו עזר בבניית הארץ ובהגנה עליה.

נרשמו גם אלפים מעניי הקהילה. העשירים העדיפו להמתין או לעזוב את עיראק בדרכון עירקי וכאזרחים עירקיים וזאת תמורת שוחד נדיב לפקידי הממשל.

איש לא ידע כיצד יצאו את עיראק ובאילו דרכים. קהילות שלמות מצפון עיראק נהרו לבגדאד ולבצרה בחוסר כל . הם שוכנו בבתי כנסת ובבתי ספר ונתמכו על ידי הקהילה היהודית.

אלפים כבר נרשמו והיו לחסרי נתינות. העלייה עצמה לא החלה. והם היו לנטל כבד על הקהילות של בגדאד ושל בצרה.

ראשי הקהילה ניסו להניא את היהודים מלוותר על הנתינות העירקית ,הפיצו עלונים והפיצו שמועות:

"השלטונות יחרימו את כל רכוש הנרשמים ויגלו אותם למדבר כדי למות שם"

"אף מדינה לא תקלוט את חסרי הנתינות שהם חסרי זכיות אזרח"

"אף פעם לא תזכו להגיע לישראל כיוון שעיראק לא תרשה זאת"

"אל תאמינו לחברי התנועה שהם נערים שוטים, אל תתנו בהם אימון"

"השלטונות יעמידו את כל הנרשמים למשפט באשמת בגידה במולדת וריגול למען ישראל"

ראשי הקהילה היהודית עשו את הכל כדי לטרפד את יציאת היהודים. היו שמועות שאמרו כי הם אף הלשינו לשלטונות על מספר צעירים, חברי התנועה וגרמו למעצרם.

הם עשו את הכל כדי לשכנע את השלטונות כי הם והיהודים בכלל אזרחים עיראקיים נאמנים למולדת ונלחמים בציונות.

גם המפלגה הקומוניסטית שרבים מחבריה היו יהודים, תרמה את חלקה בעיכוב הרישום לעליה. הפיצו עלונים וביקרו בבתי היהודים והזהירו אותם:

"ישראל רוצה רק את הצעירים כדי שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים של האשכנזים"

"בישראל מפלים לרעה את יוצאי ארצות ערב. היא טובה רק לאשכנזים"

"בישראל תהיו משרתים, תגורו באוהלים ותגוועו ברעב"

"מקומכם הוא כאן עמנו כדי לעזור לנו לחולל את המהפכה שתביא ברכה על כל העולם"

"אין מקום ללאומיות. כל העולם יהיה למדינה גדולה אחת"

 היתה התמרמרות רבה. זרם היהודים חסרי כל הכביד מאוד . רבים ניסו, ללא הצלחה להחזיר את נתינותם העיראקית . ואין סימן לתחילת העלייה.

השלטונות איימו כי אם היהודים לא יתחילו לעזוב היא תבצע גירוש של כל חסרי הנתינות אל המדבר וכי אין לה אחריות כלשהי כלפיהם, כיוון שאינם אזרחים עירקיים. חברי התנועה ניסו להרגיע. הם לא רצו להודות שמקור העיכוב היה בארץ משיקולים של וויסות העלייה או משיקול אחר כלשהו.

בניתים הסבל והמרירות היה מנת תלקם של אלה שנרשמו וויתרו על הנתינות.

היציאה החלה כעבור מספר חדשים. המטוס הראשון יצא מבגדאד לקפריסין עם ראשוני הנרשמים אחריו יצאו בצורה לא מסודרת מספר מטוסים נוספים . אך שוב היתה תקופה של הפסקת היציאות , שוב ההתמרמרות ,חוסר וודאות וייאוש.

לאחר מספר חדשים,  הטיסות מבגדאד ומבצרה הוסדרו. מדי יום יצאו מספר מטוסים לקפריסין, ולאחר מכן ישירות לנמל התעופה בלוד.

מדי לילה פורסמו רשימות של העוזבים שהוסעו באוטובוסים לשדות התעופה של בגדאד ושל בצרה.

ראשוני העוזבים היו אלפי הפליטים שבאו מהצפון והעיקו על הקהילה היהודית וכן עניי היהודים שלא היו להם מקורות מחיה. עדיפות ניתנה גם לצעירים ולצעירות. כיוון שישראל היתה זקוקה להם להגנה על גבולות הארץ ולעבודה. היו משפחות שלמות שהופרדו, ההורים הזקנים נשארו בעיראק והצעירים עלו ארצה.

לאחר תקופה מסוימת הייתה הפסקה ברישום היהודים וזאת לאחר שהגיעו הידיעות על המצב הקשה בארץ, חוסר העבודה ,האוהלים והמעברות. היהודים שברובם היו עשירים ומבוססים נרתעו והפסיקו להירשם.

אז היה האירוע של הפיצוצים. פצצה הוטלה על בית קפה בשכונת אלבתאווין שהיה גדוש ביהודים. פצצה נוספת הוטלה על בית כנסת שנטוב  בו נוהל הרישום .מספר יהודים נפצעו ואף היו שני הרוגים.

השלטונות האשימו את ישראל ואת חברי התנועה במעשה  וטענו שהוא נעשה  במטרה לזרזם לעזוב את עיראק ואילו חברי התנועה האשימו את המשטרה במעשה.

בארץ הוקמו ועדות חקירה. איש לא ידע מי היה היוזם והמבצע של הפיצוצים. שמועות עקשניות הצביעו על חברי התנועה שקיבלו הוראות מישראל.

מכל מקום, הפיצוצים גרמו  לכך שאלפי יהודים נרשמו לעליה ועזבו את עיראק, וכך למעשה חוסל רוב רובה של גולה משגשגת בת יותר ממאה וחמישים אלף נפשות.

מקהילה גדולה ומפוארת זו נשארו עד לשנת 1952 כעשרים אלף יהודים אמידים ועשירים וזקנים שלא רצו לעזוב ולהתחיל חיים חדשים בגיל מבוגר.

4 באפריל 1951  – עליתי ארצה

כחבר התנועה הציונית שאפתי בכל מאודי לעלות ארצה. המשפחה ניסתה בכל הדרכים להניא אותי מכך, אך ללא הצלחה.  היו לנו שיחות ארוכות שהתנהלו בערך כך:

אימא אמרה :"אתה עדיין ילד ולא תוכל להסתדר לבד בארץ זרה"

"מספיקה לי הפרידה מאליאס ואני לא יכולה לסבול פרידה נוספת               "עזיבתך תגרום לי צער רב . אל תהיה הגורם לכך"

"אם אתה באמת אוהב את אמא תישאר לידי, אל תעזוב אותי"

אליאס שלח מכתבים ארוכים בהם תיאר את המצב  הקשה בארץ וצירף כתבות ותמונות  של המעברות, העוני, חוסר העבודה ופיגועי המלחמה וכתב :

"בישראל תגור באוהל עלוב בתוך המדבר ותרעב ללחם"

"תמתין עם המשפחה עד שאני אסתדר ואוכל להביא את כולכם אלי
לניו-יורק"

"יגייסו אותך מיד לצבא ולא יאפשרו לך לעזוב את ישראל"

יעקב אמר בהחלטיות : "לא ארשה לך לעזוב, אנו נהיה יחד בטוב וברע" .     "לא אתן לך לפגוע באמא שעזיבתך תגרום לה לצער ודאגה"

" לא תוכל להשלים את לימודיך ולבנות לך עתיד טוב ומבטיח"

"תישאר ללא השכלה וללא עתיד ותצטער על צעד פזיז זה כל ימי חייך"

אך אני הודעתי נחרצות כי החלטתי סופית לעלות ארצה . ניסיתי לדבר על לבם כדי שיצטרפו אלי ואמרתי : "אתם צריכים לעלות יחד עמי לארץ, אין לכם מה לעשות כאן"

"זכרו את הימים הקשים של רשיד עאלי ותלייתו של עדס"

"בישראל תרגישו חופשיים, זו מולדת היהודים. כולם שם יהודים גם
הממשלה" "אם בכל זאת אליאס יסתדר ותרצו להצטרף אליו, תוכלו לעשות זאת גם  ישראל". הם ענו: אנו נמתין כאן עד שאליאס ייקח אותנו אליו. גם אתה תישאר עמנו".

ליתר בטחון העלים יעקב את תעודת הזהות שלי. שם אותה בתיבת ברזל קטנה ונעולה בתוך ארונו שבחדרו הנעול.

באחד הימים פרצתי את המנעולים, שלפתי את תעודת הזהות שלי ומיהרתי לבית-ספר אליאנס, שם נוהל הרישום לוויתור על הנתינות העיראקית שתמורתה קבלתי תעודת מעבר בה צוינו פרטי האישים ונכתב :

"נושא תעודה זו הוא חסר נתינות ועליו לעזוב את עיראק ללא אפשרות חזרה  במועד שייקבע" צוין גם כי כחסר נתינות אין לי זכויות אזרח ואין לעיראק כל מחויבות לגורלי.

עם התעודה ביד וברק הניצחון בעיניים חזרתי הביתה והודעתי להורים וליעקב הנדהמים: "אני עולה לישראל. זה סופי, הייתי רוצה שגם אתם תעשו כמוני".

לא אשכח את הרגעים האלה :

אמא חיבקה אותי חזק ואמרה: "איך אוכל לשאת את הפרידה ממך ? מאין אקח את הכוח לכך ?"

אבא היה מבולבול ואמר: "יהיה בסדר. נשמור על קשר, לא נעזוב אותך ובקרוב נהיה יחד עם אליאס"

יעקב ניסה לעודד: "אתה בוגר ויודע מה טוב לך, אני מאחל לך הצלחה בכל אשר תפנה ,תמיד נהיה לצדך ונעזור לך בכל דרך ובכל מצב"

דליה, ציון וסועד הביטו על המחזה בעיניים דומעות ובשתיקה מעיקה.

רגעים אלו היו קשים מאוד גם עבורי כל הלילה הרהרתי לעצמי:

"כיצד עשיתי זאת ?"

"כיצד אוכל לחיות בודד בארץ רחוקה וזרה ?"

אך את הנעשה אין להשיב.

בתעודת המעבר צוין  כי אין אפשרות כלשהי להתחרט ולקבל חזרה את האזרחות העיראקית.

כחסר נתינות אסור היה לי להמשיך את הלימודים בבית הספר. הסתובבתי בחוסר מעש ובחוסר סבלנות בהמתנה לתורי לעליה. מדי יום ביומו נסעתי לבית-ספר אליאנס כדי לבדוק אם שמי מופיע ברשימות היוצאים וחזרתי הביתה מאוכזב. אמא ויעקב היו עסוקים ברכישת ביגוד חדש עבורי ובארגון המזוודה שהייתי אמור לקחת עמי.

דחפתי מספר תמונות של המשפחה ונאלצתי להשאיר מאחור את היומן, כתבות, שירים וסיפורים שכתבתי בנעורי  וזאת כיוון שמסוכן היה לקחת דברים כתובים.

ביום 3 באפריל ראיתי את שמי מופיע ברשימות היוצאים ביום המחרת. לא האמנתי למראה עיניי , בדקתי שוב ושוב. שמי מופיע. אני נוסע מחר.

עם בשורה זו מיהרתי הביתה. שוב אותו מחזה, ושוב אותן השיחות ושוב הדאגה. אף אחד  לא עצם עין כל אותו לילה.

בבוקר נסעתי למקום האיסוף. העלו אותנו על אוטובוס שהסיע אותנו לשדה התעופה במארגיל. בעברי ליד הבית שלנו העפתי מבט אחרון וידעתי ששוב לא אראה את הבית ואת בצרה לעולם.

תהיתי מתי שוב אפגוש במשפחה האהובה.

בבצרה היו לי זיכרונות נעימים, אך גם ימים קשים ואכזבות

תמיד אזכור את בצרה שם בליתי את מיטב שנות ילדותי ונעורי

תמיד אזכור כי בבצרה היה לי בית חם ואוהב

ובעיקר משפחה אותה אהבתי מאוד.

בהגיענו לשדה התעופה  כונסנו לאחת מכיכרות הדשא .חיילים ושוטרים דאגו שלא נסתובב ולא נעזוב את מקום האיסוף.

כעבור מספר שעות ראיתי את אמא, דליה, ציון וסועד צועדים בשביל שהפריד בין כיכרות הדשא.

רצתי לקראתם, אך מיד נעצרתי על ידי שוטר שנעמד בינינו, סטר על פני ודחף אותי בגסות ובגערה: "חזור למקומך, ציוני בוגד". הוא גירש את המשפחה: "אסור לכם להיות כאן, חזרו הביתה" אמר להם.

המשכתי להביט במשפחה האהובה  לשעה ארוכה .

רק אז הרגשתי את חומרת המצב אליו נקלעתי.

ההמתנה  הארוכה  העיקה. לא הרשו לנו לזוז מהמקום גם לא לנוחיות.

בשעות הערב ראיתי את יעקב מחייך אלי. קצין משטרה הוביל אותי אליו בכבוד רב ואמר ליעקב "אדון יעקב ,הנה אחיך, שב עמו כמה שתרצה, אני תמיד לרשותך"

צעדתי עם יעקב לעבר הלובי המפואר של שדה התעופה, ישבנו בבית קפה שעה ארוכה ודברנו.

הוא ניסה להקל עלי ולעודד אותי, אך אני הייתי עסוק כל כולי באכילת הכריכים והעוגיות ובשתיית התה החזק והריחני.

נפרדנו בחיבוק חזק כשקצין המשטרה רמז ליעקב כי עליו להוביל אותי חזרה למקום האיסוף.

הלילה ירד. היה קר ולח. ילדים צרחו ובכו וכל הנוסעים הסתובבו במתח ובחוסר סבלנות בהמתנה לבאות.

בשעה עשר בלילה הוכנסנו לבדיקות המכס. המוכסים והשוטרים התייחסו אלינו בגסות ובעוינות. הם פתחו מזוודות ופיזרו את תוכנם על הרצפה. החרימו חפצים שונים, קרעו בגדים חדשים ומזוודות , גם על סוליות הנעליים לא פסחו. חיפשו זהב ודברי ערך וכשמצאו את מבוקשם דחפו לכיסם. כל זה תוך כדי הטחת עלבונות וקללות, דחיפות ומכות.

ובסוף הגענו למרגלות המטוס. הוקראו שמות הנוסעים והם עלו זה אחר זה למטוס. הדלתות נסגרו, המנועים הופעלו והמטוס המריא.

הבטתי דרך החלון אל אורות בצרה שהלכו ונעלמו ויחד עמם נעלם פרק חשוב בחיי.

המטוס היה גדוש בעולים שחלקם ישבו על המזוודות. חלקם פצחו בשירה אדירה, אחרים היו אדישים, עייפים ונרדמים.

איש איש ומחשבותיו, איש איש והרהוריו.

אני הרגשתי את הבדידות. דמעות זלגו מעיניי.

אילו הייתי יכול הייתי רץ חזרה הביתה.

אילו היתה לי ברירה! אילו יכולתי!

אך לא היתה לי ברירה. את הנעשה אין להשיב.

כל אורך הטיסה חשבתי על הבית ועל המשפחה שהשארתי מאחור.

חלמתי על חיבוקה החם של אמא, האימא שכה אהבתי.

פרק ב'

קליטה בארץ

 

צעדים ראשונים

 

כחייל 1951

 4 אפריל 1951 – נמל התעופה הלוד

כעבור ארבע שעות טיסה נחתנו בנמל התעופה בלוד. ההתרגשות היתה עצומה. התגודדנו סביב דלתות וחלונות המטוס כדי לראות את הארץ עליה חלמנו ועבורה סבלנו רבות:  רבים מאתנו, עזבו רכוש רב, מעמד חברתי וביסוס כלכלי. השאירו מאחור ידידים, קרובים ועבר מפואר. ובעצם, זנחנו את כל מה שהיה לנו. לתומנו חשבו, כי בארץ –הקודש לא נזדקק לכלום. הרי הגענו לארץ המובטחת, ארץ זבת-חלב ודבש ואל המנוחה הנחלה. צפינו שיקבלו את פנינו בפרחים ובחיוכים, באהבה ובחיבוקים. הזקנים  נשכבו על הארץ, נישקו את האדמה  והתפללו : "שחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". הצעירים צהלו ושמחו,  הכל נראה כל-כך טוב ומבטיח. סוף סוף הגיעו לארץ האבות לה צפנו והתפללנו, והתפללו אבותינו  במשך אלפיים שנה. הכל נמוג עם עליית "הקולטים" למטוס. נשמעו פקודות שניתנו תוך כד צעקות ודחיפות גסות:" לרדת          מהר": "כולם לעמוד בתור": "מהר, מהר, אין זמן",
"להשאיר את המזוודות במטוס,  תקבלו אותם מאוחר יותר": לעזוב הכל ולרדת", האיצו  בנו. היינו ההמומים. הם דחפו אותנו בגסות וללא נימוס כדי לזרז אותנו לרדת למטה. נשמעו ההוראות הנוספות : "כולם לעמוד בתור": "לא לימדו אתכם מה זה תור?": "מהר, מהר, עמדו בשקט, אינכם יודעים מה זה שקט?" הייה מהומה רבה, לא הקפידו להעמיד משפחות ביחד, ילדים צרחו וחיפשו את הוריהם, הורים את ילדיהם וזקנים את משפחותיהם. הקולטים הקפידו רק על תור מסודר ושקט, ללא התחשבות ברגשות העולים החדשים. טקס הריסוס ב – די.די.טי. 

הוכנסנו לחדרון קטן ומחניק, ללא חלון או פתח לאוורור. שם ריססו אותנו  באבקה הלבנה ובעלת הריח החריף והדוחה. ריססו בגסות וללא רחם על בגדי החג שלבשנו, על הפנים, על הראש ועל העיניים וכל חלקי הגוף. ריססו כפי שמרססים בהמות ולא בני-אדם. קמה מהומה רבה. בחלל החדרון נשמעו רק צעקות המרססים, שגברו על קולות הבכי של הילדים, השיעול  והתחנונים של  העולים : "אנו לא חיות", "אנו יהודים", "רחמנות", "די, "תפסיקו למען השם".

לאחר טקס הריסוס, בעודנו נחנקים ומשעלים, חלק אף הקיאו. עיניים דומעות מהשפעת האבקה הארורה, החל הטקס של ההתארגנות לארוחה הראשונה בארץ. שוב העמידו אותנו בתור. חילקו בספלי אלימניום מזוהמים מים דלוחים שאמורים להיות תה ופרוסת לחם שחור ויבש המרוחה במעט מרגרינה וריבת תפוזים מרה. רבים לא נגעו בארוחה שהוגשה והעדיפו להישאר רעבים. השעה היתה מאוחרת. נתבקשנו להצטופף בצריף גדול ורעוע למנוחת לילה, ללא מיטות או שמיכות. חלקנו נשכבו על הרצפה הקרה ונרדמו, חלקנו עמדנו. לא היה מקום לזוז או להסתובב. בחוץ העמידו שמירה ולא אפשרו לנו לעזוב את הצריף. ביקשנו מים, העמידו מספר פחים מלאים במים והזהירו : "המים רק לשתייה, לא לרחצה" : "חסכו במים, לא תקבלו עוד מים". כך עבר הלילה,  המתנו בחרדה לבאות. למחרת בבוקר הגיעו משאיות –ענק מיושנות, נתבקשנו לעלות עליהם. קשה היה לטפס, ובמיוחד לילדים ולזקנים שנדחפו בכוח על ידי 'הקולטים". הם פשוט הועמסו על המשאיות כפי שמעמיסים סחורה.  לא  היו ספסלים. חלק מהעולים התיישבו על ריצפת הפח הקרה של המשאית, אחרים עמדו. שוב היה הבכי והצרחות של הילדים : "איפה אבא", "אני רוצה את אמא". כמובן שקריאות אלה לא נענו כפי שלא נאמר להם לאן הם מובלים ומה מצפה להם בהמשך. כעבור מספר שעות נסיעה, המשאיות הגיעו לשער עלייה, מחנה מעבר לעולים בכניסה לעיר חיפה ומול הים. מעל שערי הברזל הכבדים של המחנה התנוסס שלט גדול עליו נכתב "ברוכים הבאים לשער עלייה". שערי הברזל הכבדים והשמורים ננעלו. המשאיות נכנסו לתוך המחנה. נסינו לרדת כדי לחלץ את עצמותינו הכואבות ולנשום אוויר צח, אך "הקולטים" מהרו אלינו בצעקות: "לעלות חזרה למשאית, תמתינו שם עד שנורה לכם לרדת".              

             מעברת כפר ענה. אני ורחל סבא וסבתא

             אחיותיה דוריס ודיזי והילדים.

אפריל 1951 -שער עלייה

"שער עלייה היה מחנה מוזנח ונטוש  של הצבא הבריטי בכניסה לעיר חיפה, מול הים ולרגלי הרי הכרמל. הוא הוסב למחנה-מעבר לעשרות אלפי העולים שצבאו על שערי המדינה. המחנה היה מוקף בגדרות-תיל גבוהים עם שמירה מסביבו, שערי הברזל הכבדים היו נעולים ושוטרים חמושים שמרו שאיש מהעולים לא יעזוב את המחנה ללא רשות. "שער עלייה" דמה הרבה יותר למחנה מעצר ולא למחנה עולים. למרבה האירוניה היה שלט מעל השער עליו נכתב: "ברוכים הבאים". העולים התפללו לשלט  בנוסח אחר : "צאתך לשלום". שלט כזה לא היה.  במחנה היו עשרות ביתנים גדולים ורעועים עם דלתות וחלונות שבורים וכן מאות אוהלים צבאיים שהוצבו על חולות המחנה. לכל עולה ניתנה מיטת עולים קטנה. מזרון קש, שתי שמיכות צבאיים, ספל וצלחת מאולמניום , כף ומזלג. כמובן שכל הציוד היה מזוהם באבקת ה-די. די. טי. הארורה. בכל אוהל שוכנו שתי משפחות, ולעיתים יותר.  הצפיפות היתה איומה, לא היה לאן להזיז רגל. עלי לציין כי בשנת 1961 הגיע לביתי ברמת-גן גובה של הסוכנות היהודית עם חשבון עליו הייתי חתום. ובו פירוט כל הציוד שקיבלתי בהגיעי ארצה, כולל,  ההסעה במשאית מנמל-התעופה בלוד לשער עליה, ומחירי הארוחות שהוגשו וכמובן מחירם של כלי האוכל . חשבון מסודר ומפורט שהסתכם בכמה עשרות לירות אותן שילמתי בתשלומים חודשיים. לנו אסור היה לעזוב את המחנה ללא רשות. ורשות זו מאוד קשה היה לקבל. את הארוחות קיבלנו בביתן גדול ששימש כמטבח וחדר אוכל. ישבנו צפופים על ספסלי-העץ וסביב לשולחנות מאולתרים וכמובן ללא מפת שולחן. כל זאת לאחר עמידה  בחוץ, בשמש היוקדת בתור ארוך שאין לו סוף. ארוחות הבוקר והערב כללו: תה, פרוסות לחם שחור ויבש, ריבת תפוזים, מרגרינה וחצי ביצה קשה. וכמובן דג מלוח שלא ידענו כיצד לאכול אותו. "סרדינים לא מבושלים" כך חשבנו . "כיצד אפשר לאכול סרדינים לא מבושלים?" . ארוחת-הצהרים כללה : מרק ללא צבע וללא טעם, תפוחי-אדמה או אטריות. מדי פעם הוסיפו חתיכת בשר או דג.  לקינוח היה תמיד תפוז. הרבה עולים לא יכלו לנגוע באוכל ובמיוחד הזקנים והמבוגרים. למי שהיה כסף קנה בקיוסק לחמניות ולבן של תנובה, למי שלא היה, הסתפק בתפוז או נשאר רעב. הצעירים הסתגלו מהר מאוד לאוכל שהוגש. ההורים  הסתכלו פעורי עיניים בילדים שאכלו את הדג מלוח וגם  התפעלו: "אוי, זה טעים". העולים צבאו על משרדי ומחסני הסוכנות בחיפושם הנואש אחרי המזוודות שהביאו עמם ושבהם טמנו את כל מה שיכלו להציל: ביגוד, כסף, זהב, תכשיטים, אלבומי-תמונות ומזכרות אישיות יקרות-ערך… ועוד… רבים לא מצאו את המזוודות לעולם, אחרים מצאו אותן פרוצות ורוב תוכנן נעלם. הם התפלאו: "איך אפשר שבארץ-הקודש יש גנבים!!". ההמתנה לסידור-קבע התמשכה. כולנו היינו מתוחים וממורמרים ורבים הצטערו על עזיבתם את עיראק, בעיקר הזקנים שהסתובבו במחנה עם הפיג'מות כיוון שלא היה להם רצון להתלבש וזנחו את הופעתם החיצונית. אולי כאן נולד הכינוי "עיראקי פיג'מה". בערבים ובלילות התיישבנו ברחבה שבמרכז  המחנה והעלנו זיכרונות. נתנו שם לרחבה "קפה פושטי הרגל" (קהוואת אל-מפלסין) בערבית. מדי יום הגיעו משאיות צבאיות והצעירים בגיל הגיוס נצטוו לעלות כדי להתגייס ל.צ.ה.ל., והם עשו זאת בשמחה רבה לתדהמת ההורים המודאגים שלא נאמר להם לאן  מובילים את יקיריהם, וכיצד יוכלו ליצור קשר עמם. הילדים נלקחו על ידי שליחי עלית-הנוער לקיבוצים, שם היו אמורים לעבוד וללמוד. כל היתר, נשים, מבוגרים וזקנים הופנו למושבים ולמעברות. (על המעברות אכתוב פרק מיוחד בהמשך). כעבור מספר ימים בשער עליה, רציתי לנסוע לעיר חיפה ולבקר את הדודה שמחה וילדיה שהצליחו לקנות דירה על הכרמל הצרפתי. היתה לי כתובת מדויקת. מכרתי כמה סבונים ומשחות-שיניים שהבאתי עמי, היה לי מספיק כסף לנסיעה, ברחתי דרך פרצה בגדר, עליתי על אוטובוס וירדתי בתחנה המרכזית בעיר התחתית. כנראה שעקב הרעב וההתרגשות, התעלפתי ונפלתי על המדרכה. כשהתעוררתי ראיתי המון סביבי, ובתוכם ראיתי את שלמה, בן הדודה. שנינו היינו מופתעים ומרוגשים מהפגישה המוזרה והלא מתוכננת. נסעתי עמו לדירה שעל הכרמל. שהיתי שם מספר ימים וחזרתי לשער עליה. איש לא הרגיש בבריחתי, איש לא שאל לאן נעלמתי.

 קיבוץ פלמחים

בשער עליה פגשתי את ששון שעשוע, שהיה מעמודי התווך בתנועה הציונית בבצרה. הוא הציע לי להצטרף אליו לקיבוץ פלמחים קפצתי על המציאה, סוף סוף פגשתי אדם שאני מכיר ונותן בו אימון רב: "בקיבוץ יהיה לך טוב, תפגוש הרבה צעירים מחברי בתנועה הציונית, הקיבוץ יהיה לך לבית חם ואוהד". הוא מסר לידי מכתב הפניה לקיבוץ, הסביר לי כיצד להגיע ונתן לי כסף לנסיעות. הפעם יצאתי דרך השער בראש מורם, עליתי על אוטובוס לחיפה, הסתובבתי בעיר שעות ארוכות והתפעלתי מהעולם החדש שנגלה לעיני. עולם השונה מהעולם של שער העלייה. בחיפה עליתי על  האוטובוס לתל-אביב . ישבתי ליד החלון וכל הזמן הסתכלתי לים וליישובים שבצדי הדרך. הגעתי לתל-אביב והסתובבתי בה, כולי מלא התפעלות. לעת  ערב הגעתי לראשון לציון ומשם בטרמפ לקיבוץ. הגעתי לקיבוץ, לבוש בחליפת הפסים הכחולה וענוב בעניבה. כולם הסתכלו עלי בתדהמה ובחיוך סלחני. הרי גם הם באו לקיבוץ לבושים כמוני. הם הבינו כי זה יעבור לי כפי שזה עבר להם ובמהרה אסתגל לחיים החדשים. נתקבלתי  במשרד מזכירות הקיבוץ על ידי בחור צעיר ממוצא עיראקי. הוא שאל אותי שאלות על עיראק ואמר לי : "רוב חברי הקיבוץ הם צעירים ממוצא עיראקי ורבים מהם היו חברי התנועה החלוצית".  מסר לידי בגדי-עבודה כחולים, ובגדי שבת שכללו חולצה לבנה ומכנסי חאקי  והוביל אותי לצריף –עץ בו הייתי אמור לגור. לפני שעזב אמר לי: "את החליפה הזו יש לשמור בארון. כאן הולכים רק עם בגדי הקיבוץ הפשוטים".

"לאחר שתתארגן, גש לחדר האוכל לארוחת ערב. בלילה יש מועדון שם ניתן לשמוע רדיו או להצטרף לריקודי ההורה עם יתר החברות והחברים." הייתי מוקסם מהצריף הנקי והמיטה עם המצעים הלבנים המגוהצים. לא כמו בשער עליה:" זה עולם אחר. זו ישראל אחרת," מלמלתי לעצמי. חדר האוכל היה צריף צנוע ונקי. שולחנות עץ קטנים ומסביבם שש כסאות. האוכל הוגש בכלים נקיים והוא היה טעים ומתובל, כמו בעיראק, וזאת הודות לטבחים העיראקיים. הכל נראה טוב ומבטיח. ישנתי שינה עמוקה ומתוקה, כמוה לא היו לי בשבועות בהם שהיתי בשער העלייה. ביום המחרת הייתי חופשי. הסתובבתי בקיבוץ בין צריפי המגורים שהיו מפוזרים לאורך השבילים. ראיתי את הרפת ,את המחלבה ואת יתר המתקנים. הים היה קרוב  ובפעם הראשונה בחיי יכולתי לטבול בו ולהתפעל מהגלים שהכו בי בחזקה. ביום השלישי לשהותי בקיבוץ , לבשתי את בגדי-העבודה וניגשתי לסדרן. שהוביל אותי לחצר שם היתה עגלה רתומה לסוס ואמר: "תוביל את העגלה בשבילי הקיבוץ ותאסוף את האשפה מהפחים": "אני לא יודע כיצד להוביל סוס, אני לא יודע  כיצד לנהוג בעגלה, תן לי עבודה אחרת או מי שילמד אותי כיצד לעשות זאת", עניתי. תשובתו היתה : "אף אחד לא ידע קודם לכן, בדיוק כמוך. אל דאגה הסוס יודע כיצד לעשות זאת, הוא יוביל אותך". משום מה הסוס לא ידע להוביל וסירב ללכת לאן שצריך. הוא השתולל , עבר בין הצריפים, לא ליד הפחים ולא בצדי השבילים. ניסיתי בכל כוחי להוביל אותו, ללא הצלחה. מדי פעם העגלה נתקעה באחד הבניינים או בעמוד חשמל. כשסוף סוף הצלחתי להגיע לאחד מפחי האשפה, הסוס לא היה במקום, נאלצתי לרוץ אחריו עם פח האשפה הכבד ביד, וכשהגעתי לעגלה, הסוס שוב ברח לי. שהייתי בקיבוץ כשבועיים שבמהלכם קיבלתי עבודות שונות כגון : בנין, רפת, מטבח, ועוד… קשה היה לי להסתגל לעבודות אלה והרגשתי לא נוח כלפי החברים שניסו לקלוט אותי. ואז החלטתי לעזוב. ששון אמר לי:  "אתה עושה טעות חמורה, תישאר כאן ואנו נעזור לך בקליטה טובה. יש לנו זמן, צריך קצת סבלנות". כל ההפצרות לא הועילו. במבט לאחור, יתכן והייתי צריך להתאמץ יותר כדי להיקלט שם. אהבתי את החברה הצעירה, היתה לי הרגשה של "בית", כולם השתדלו לעזור לי, אך אני הייתי חסר סבלנות וחסר ניסיון ולא ידעתי כיצד לנהוג. וכך עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לשער-עלייה כדי לבקש סידור אחר.

 מעברת "הר טוב"

במשרדי שער-עליה התרעמו על החלטתי לעזוב את הקיבוץ ואמרו לי:" חזור לפלמחים, בקש מהם סליחה והם יקלטו אותך, זה הסידור הנוח ביתר עבורך. הרי בעוד תקופה קצרה תגויס ל צ.ה.ל. לאחר השחרור תוכל להחליט על עתידך". לא הסכמתי וביקשתי : "אני רוצה מקום קרוב לירושלים". ענו לי : "יש לנו מקום כזה, אם תרצה, נשלח אותך ובזה גמרנו את הטיפול בך".

הפנו אותי למעברת "הר טוב", העיר "בית שמש" של היום.

הר טוב. היתה מעברה עם מאות פחונים ללא מים וללא חשמל. את המים הביאו בטנקרים. היתה חנות מכולת אחת שמכרה מצרכי מזון בסיסיים תמורת "תלושי מזון" . רבים מכרו את תלושי המזון בשוק השחור כדי שיהיה להם מעט מזומנים.  קיבלתי מיטת עולים, מזרון קש וכלי אוכל והופניתי לאחד הפחונים עם עוד שבעה בחורים צעירים ממוצא מרוקאי. הפחון להט בשמש היוקדת, היה צפוף, מחניק ומזוהם, ריחות עובש וסרחון פשטו בכל. הבחורים קיבלו אותי בשמחה: "ברוך הבא, אתה עיראקי, נכון ? אנו נעזור לך" אמרו לי. היה להם דלי מים  מפח. בלילה שימש להם להטלת הצרכים ובבוקר מלאו אותו במים לשתיה. חיממו מים לתה על גבי מדורה בחוץ. סיוט היה לשהות בפחון ורוב הלילות ישבתי בחוץ וראיתי עקרבים שהסתובבו החופשיות ונחשים שצצו מבין הסלעים.

בלשכת העבודה שלחו אותי לעבוד בייעור. עשרה ימים בחודש. העבודה היתה קשה, החום המעיק היה בלתי נסבל, הידיים מלאות ביבלות שנגרמו מהמגע  של ידית הטורייה. בערב חתמנו על כרטיס העבודה. החזקתי מעמד רק מספר ימים. ביקשתי את שכרי. אך נאמר לי : "את השכר תקבל בעוד חודשיים".  הפסקתי לעבוד ובמעט הכסף שנשאר ברשותי נסעתי לירושלים. שם פגשתי במקרה שכנים שלנו מבצרה. התארחתי אצלם בחדר ערבי נטוש בעין-כרם. : "יש כאן הרבה חדרים נטושים, תמצא חדר ותגור בו". כך בדיוק עשיתי. מצאתי חדר גדול, העברתי אליו את מיטת העולים ואת המזרון, ועזבתי סופית את מעברת הר טוב. עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות, בעיקר בסבלות בשוק מחנה-יהודה, בלילה חזרתי לישון בחדר שלי בעין-כרם. כמובן שלא יכולתי להרשות לעצמי לאכול ארוחות מסודרת. קניתי פתיליית-נפט  עליה בישלתי תה,  אותו שתיתי בתוספת של לחם שחור ומעט מרגרינה.

לאחר תקופה קצרה נסעתי למחנה העולים "עתלית" שם פגשתי את דיזי, בת הדודה גורגיה עם בעלה שאול. היו לי עשר לירות שלמות. שאול אמר שיש לו בן-דוד בירושלים והוא יעבוד אצלו: "מצוין אמרתי". "יש לי כסף אסע עמך לירושלים שם תראה את בן-הדוד ותגור בחדר שלי" הוספתי בגאווה. שאול הסכים. נסענו לחדרי בעין-כרם ומשם לשוק מחנה-יהודה לבית-הקפה העיראקי של בן הדוד. סוכם ששאול יתחיל את העבודה למחרת בשעה שש בבוקר העבודה נמשכה על לחצות ובסופה שלמו לשאול את "היומית"- לירה אחת. שנינו היינו עייפים ורצוצים, רצינו לחזור לעין-כרם, אך אוטובוסים כבר לא היו. נאלצנו לבלות את הלילה על ספסל בתחנה המרכזית של ירושלים.

תקופה מסוימת גרתי בגבעתיים, שם עברה הדודה שמחה לגור, הייתי אצלה כשבוע ימים. מדי יום הייתי בלשכת הגיוס וביקשתי לדעת את מועד הגיוס : בחדש יולי אתה אמור להתגייס" אמרו לי. התחננתי שיסכימו להקדים את הגיוס כיוון שאני בודד, ללא עבודה וללא מקום מגורים. הגיוס הוקדם ל 19 ביוני 1951. חזרתי לעין-כרם, נעלתי את החדר ותליתי שלט על הדלת "החדר שייך לחייל, רכוש פרטי". לתומי חשבתי כי החדר שמור לי. בחופשה הראשונה שלי נסעתי לחדר וראיתי שם משפחה עם הרבה ילדים שהתמקמה במקום. הייתי המום ומאוכזב : "זה החדר שלי, איך העזתם לפרוץ ?". התשובה של אבי המשפחה הייתה : "לך להתלונן במשטרה." כמובן שלא הגשתי תלונה.

וזה היה סוף הסיפור של החדר בעין-כרם.

המעברות

כאמור בשער העלייה גייסו את הצעירים ל צ.ה.ל. הילדים הופנו לעליית-הנוער בקיבוצים. את כל היתר: נשים, גברים, חולים וזקנים (דור-המדבר) שלחו למעברות.

את המעברה הראשונה הקימו בשנת 1950.ואחריה הוקמו מעברות רבות נוספות, כגון : מעברת כפר-ענא א', כפר-ענא ב', סקיה א', סקיה ב' (היום העיר אור יהודה), מעברות בפרדס-כץ, בקרית-אונו, בפתח-תקוה ובעוד מקומות. המטרה של הקמת המעברות היתה למצוא פתרון דחוף למצוקת הקליטה שהמדינה נאלצה להתמודד עמה. מאחר ולא יכלה להתגבר על מאות-אלפי העולים שהגיעו, הקימה מחנות-עולים זמניים בפאתי הערים והיישובים הוותיקים, בתקווה  שהעולים ישתלבו בחיי המדינה לאחר תקופת הסתגלות קצרה והמעברות יחוסלו.

המעברות היו מחנות עולים דחוסים באוהלים, בדונים, צריפים ופחונים, שהוקמו ללא סדר על החולות. לעיתים שוכנו שתי משפחת באהל קטן. הם לא עמדו בתנאי מזג האוויר המשתנים : בקיץ, בשמש היוקדת היו חום ומחנק בלתי נסבלים. בחורף הקור, הרוחות החזקות והגשמים גרמו לעקירת האוהלים והצריפים ממקומם.  המים שטפו הכל  ולקחו עמם כל מה שנשאר מהרכוש הדל של האומללים.

השירותים  המשותפים הועמדו בחוץ, במרחק רב מאוהלי המגורים. קשה לתאר את הזוהמה והסרחון שהיו שם, לאחר שבארות הספיגה עלו על גדותיהם וכל תוכנם זרם בדרכי ובשבילי המעברה. את המים סיפקו במכליות ענק, מאות רבות של עולים התגודדו סביב למכלית המים, ללא תור מסודר, דחפו זה את זה ונלחמו כדי למלא את הפחים שבידם במים. למי שהיה מספיק כוח זכה במים. החלשים נשארו ללא מים. התפתח מסחר במים, בריונים שהשתלטו על המים מכרו אותו לכל מי שהרבה במחיר. ראיתי זקן, שבעיראק היה איש אמיד ומכובד  שהכול ביקשו את עצתו ואת קרבתו, יושב על דלי המים הריק ובוכה. בוכה על הכבוד שנרמס, על היחס המשפיל ועל המצוקה הרבה אליה נקלע בארץ האבות עליה חלם ובעבורה עזב את כל מה שהיה לו.

אנשים איבדו צלם-אדם והתנהגו בגסות איש לרעהו. ראיתי שני אנשים רבים על פחית שימורים ריקה ששימשה להם ככלי-אוכל.

אילו רק התייחסו אל העולים בכבוד,

אילו רק הסבירו להם את מצבה של המדינה באותם זמנים קשים,

אילו רק נתנו להם את ההרגשה שהם חלק מהעם היושב בציון,

אילו רק… אליו רק   …. אליו רק הבינו אותם… הכל היה יכול להיות אחרת.

אך בישראל של אותם ימים שלט הקו ששלל את המסורת ואת המורשת של יהדות המזרח. העולים נאלצו לסגל להם תרבות חדשה ומוזרה להם. הצעירים הסתגלו לכך מהר מאוד והביעו ניכור למורשת האבות העתיקה והשורשית. ואילו הזקנים נאלצו לסבול ולשתוק, ואוי לאותה שתיקה!!!

עבודה לא היתה, ובעצם איש לא חשב לספק להם תעסוקה. פקידי לשכת העבודה היו מוגנים בסורגי-ברזל מפחד הזעם של המובטלים. לבעלי משפחות הקציבו 10 ימי עבודות דחק בחודש שתמורתם שולמה רק כעבור מספר חדשים. התפתח מסחר פרוע בכרטיסי- העבודה, מובטלים נאלצו למכור אותם לסוחרים חסרי מצפון תמורת שליש המחיר וזאת כדי להביא לחם הביתה. מכרו ובכו, מכרו ובכו, והסוחרים קנו והתעשרו.

צעירים בעלי יוזמה חיפשו ומצאו עבודות שונות בעיר הסמוכה, בעיקר בבניין. היו עומדים מול קול-נוע רמה ברמת-גן וממתינים לקבלנים שמיששו את השרירים של הצעירים לפני שלקחו אותם לעבודה. פועלים אלה נעשו ברבות הימים לקבלני-בניין מכובדים ועשירים.

הזקנים והמבוגרים התהלכו בשבילי המעברה ללא מטרה כמו נמלים תועות. כבודם נרמס כשהבנים הצעירים עבדו ופרנסו אותם. אוי לאבא שהיה צריך לבקש מהבן דמי-מחייה. ראו את עצמם כחסרי תועלת וכמעמסה על הבנים, ואוי לאותה הרגשה.

האבא של רחל, שהיה מנהל תחנת רכבת בבגדאד, אדם משכיל ומכובד, נאלץ למכור עיתונים ברחובות. לאחר מספר שנים נשלח לעבוד כלבלר בתעשייה האווירית. הזמינו אותו לבדיקות רפואיות שונות ומשונות, ואז פרץ בצעקה: "אני בסך הכול מבקש עבודה פשוטה, אם הרמטכ"ל העיוור בעין אחת (הכוונה  למשה דיין), מתאים לתפקיד נכבד,  מדוע אני שיש לי שתי עיניים בריאות איני מתאים?" מצבו של שאול, גיסי לא היה טוב יותר. אשתו לא עבדה, שתי הילדות היו תינוקות, היה נאלץ לעבוד בעבודות שחורות ובשכר זעום כדי להביא להם פרנסה.

המפלגות ניצלו את המצוקה של העולים. נזכרו בהם רק בימי הבחירות. הם קיימו אסיפות בהם השתתפו כל המנהיגים של אז: משה סנה מהמפלגה הקומוניסטית שמתח ביקורת חריפה על מדיניות הממשלה המקפחת את העולים מארצות-ערב והבטיח כי רק מפלגתו תביא את הישועה, תשווה את הזכיות ותחסל את המעברות. היו נואמים ממפלגות אחרות: אחדות העבודה, מפ"ם, הציונים הכלליים, חרות ועוד… כולם הבטיחו הבטחות שנשכחו מיד לאחר הבחירות. כמובן שהיתה מפלגת מפא"י ובראשה עמד ראש הממשלה, בן-גוריון  שבין היתר היה אומר:

"אנו מפלגת הפועלים הבונה את מדינת היהודים, עזרו לנו בבניין הארץ"

"במדינת היהודים חייבים לדבר רק עברית, יש לשכוח את העבר ואת הגולה"

"אתם חייבים להסתגל לחיים החדשים בחברה הצעירה שקמה"

"יש לשכוח את העבר ואת ארץ-המוצא. אסור לדבר ערבית, רק עברית"

העולים השתלבו במפלגות השונות ובעיקר במפלגת השלטון "מפא"י" וכך זכו למעמד ולעבודה ונעשו  לעסקנים ולפעילים מפלגתיים. מי שהיה לו פנקס אדום של המפלגה זכה ליחס מיוחד, משרה קבועה וכבוד.

במשך השנים, רבים התבססו כלכלית, עזבו את המעברות מיוזמתם והחלו בחיים החדשים. ובמיוחד, חיילים משוחררים, נוער שהתחנך בקיבוצים. המשיכו לעבוד וזכו למשרות במשרדי הממשלה ובמוסדות ציבור. במשפחות גדולות, חלק מבני המשפחה עבדו כדי לאפשר לחלק האחר ללמוד באוניברסיטה ולהשיג תאר אקדמאי. ועבדו כעורכי-דין, רופאים ומשרות מכובדות, רכשו דירות בערים והשתלבו בחיי המדינה הצעירה.

במעברות נשארו רק אלה שלא יכלו לעזור לעצמם, חולים, זקנים ואנשים שהייאוש והאכזבה שלטו בהם. לאחר חיסול המעברות הועברו לשיכונים שהפכו לגטאות של שכונות עוני ומצוקה. התפתח מה שנקרא "ישראל השניה". גדל דור שני ודור שלישי של מצוקה. סוף סוף "זכתה" הקהילה היהודית המפוארת של עיראק לפושעים, גנבים, תמהונים, מכורים לסמים ובריונים משלה, כנאה למדינה מערבית ומודרנית כפי שהמייסדים חשבו להקים. וחבל.

הטעות היתה בקליטה הראשונית.

הטעות היתה בשלילת המורשת המפוארת שהביאו עמם.

הטעות היתה ביחס המשפיל אליהם ואל תרבותם.

הטעות היתה בהדבקת סטיגמות כמו "עיראקי פיג'מה", מרוקו סכין".

הסופר אלי עמיר סיכם את תקופת המעברות באמורו : "במעברות נזרעו זרעי השיסועים החברתיים, הפער העדתי, תחושת הקיפוח והמרירות שהביאו

מאוחר יותר לפיצולה של החברה הישראלית".

חלק ה' – זכרונותי – יוסף נמרודי הי"ו.
 

דברים שכתבתי בשנת 1951

זכרי

זכרי…זכרי-נא את אותם הלילות,

שם בלינו הרחק על החוף.

זכרי… זכרי-נא את אותן תקוות,

להן ייחלנו… עליהן חלמנו בלי סוף.

מוזר… אנו כבר בארץ האבות,

אך לא מצאנו תקווה ולא היה מחול.

זכרי…זכרי-נא, איך חשבנו על אחינו בגולה

קווינו שמדינתנו את נפשם תציל

לחמנו כדי שהעלייה שוב תתחיל

האמנו כי העלייה, סגולה טובה היא

ולביסוס המדינה תועיל

ואל הניצחון של העם תוביל

אך טעינו, אכזבות היו למכביר

(בית נבאללה 1951)

היו זמנים

היו זמנים אל הארץ עלינו,

היו זמנים בהם רעבנו, לחם לא מצאנו

גג לא היה לנו, בגד לא לבשנו

בטוריה, במקוש ובבניין עבדנו

עול כבד מנשוא על גבינו סחבנו

ילדם, זקנים וחולים

בלי טיפול באוהל זרוקים

בקור, בשמש ובגשמים

כך תמיד, תמיד סובלים.

והקולטים במצבם לא מתחשבים

החל מראש-הממשלה ועד לאחרון הפקידים

את העולים תמיד, תמיד מפקירים.

למי ללכת?  למי לפנות?

האם מצב זה ימשך עד סוף הדורות?

וזעקותינו נופלות על אוזניים אטומות

שלקולנו אינן שומעות

מי יצילנו מרעב, מהשפלה וממחלות?

אף אחד, אף אחד.. נשארו רק הזיכרונות:

היו זמנים, את רכושנו ואת בתינו עזבנו

היו זמנים לארץ האבות התגעגענו

וכשבסוף אליה הגענו,

אכזבה מרה התאכזבנו.

חבל, חבל שאת עיראק עזבנו

ראו, ראו, ראו כיצד הושפלנו !!

אין דבר, יעבור, אמרנו,

כי את המחיר כבר מזמן שילמנו

זאת הארץ שאמורה להיות "שלנו"

(הר הצופים 1953)

מאוהל סיירים

שם… הרחק בין ההרים

שוכנת לה חורשת זיתים

ובין העצים יש אוהל סיירים

מתוכו את קולי ארים

כאן שכבתי לילות וימים

החום מעיק… אוויר… אין ונורא מחניק

חובש! חובש! חיילים צועקים

ניכשת נחש והמון… המון עקרבים

די ! די ! מספיק ! לצאת כולם רוצים

אבל האוהל שבחורשת הזיתים

רחוק…הוא… רחוק… מעבר להרים

את קולי משם לא שומעים

קולות הזעקה לא מועילים

גם מחר לבטח פה אשכב

טוב יותר אילו האוהל היה במדבר

ולא הרחק… הרחק מעבר לאותו הר

אין מי שישמע… וגורלנו מר… נורא מר

אוי לנו ואוי ליום בו הגענו לאותו הר.

(חורשה ליד קיבוץ אייל 1952)

הארכת השירות

אין מה לשאול ואין מה לשמוע

שנתיים וחצי כבר קבוע

אין לזוז ואין לנוע

אסור… אסור לשאול מדוע

מצבנו מאוד, מאוד גרוע

כי לא מדובר ביום או בשבוע

את השירות עוד לא גמרנו

ועל השחרור עוד לא חלמנו

על הוספה כן שמענו… ואוי לנו כי שמענו

אין דבר, יעבור, אמרנו

חיש מהר לשחרור נגיע

ולאחר שנשלם את כל המגיע

שמירה, אימונים ומארבים

טרטורים ושפשופים חזקים

כל היום בפלוגתנו מתנהלים

חופשה אין, אך מצעקות הרס"ר סובלים

מנוחה אין, אך יש עונשים ומשפטים

והאוכל? חצי ביצה ושלושה זיתים

ובמצב-הכן מיד אנו נמצאים

נתגבר כך אנו מאמינים.

(הר הצופים 1952)

 19 ביוני 1951 – הגיוס ל צ.ה.ל.

גויסתי ונשלחתי למחנה קליטה ומיון בצריפין.  נשאלתי באיזה חיל ברצוני לשרת : "לחיל הים", עניתי. אך במקום לחיל הים נשלחתי לבית-נבללה והוצבתי בפלוגה ב' של גדוד 52 של חטיבת גבעתי. כל המגויסים היו עולים חדשים שהובאו ישירות ממחנות העולים. אף אחד לא הבין ולא דיבר עברית. נשמעו בליל של שפות שונות ומשונות : רומנית, אידיש, פולנית וכמובן ערבית. המפקדים היו  ילידי הארץ או מהתושבים הוותיקים יותר שלא היה להם מושג כיצד לטפל בעולים. התעקשו לדבר רק עברית שהחיילים לא הבינו והתייחסו בגסות. איש לא חשב ללמד אותם עברית, המדינה היתה צריכה חיילים קרביים ולכן ניסו בכל הדרכים להפוך את העולים האלה לחיילים קשוחים.

רב הסמל של הפלוגה ששה, היה יהודי עיראקי. החיילים פנו אליו בערבית והוא ביקש שיתרגמו לו לעברית : "כאן אני ישראלי ומדבר רק עברית", נהג לענות. התנשא על כולם וחש עצמו כמלך העושה את כל אשר יחפוץ.

קשה היה להסתגל לחיים הצבאיים ולאימונים המפרכים שהחלו בשעות הבוקר המוקדמות ונמשכו עד לשעות הלילה וזאת לאחר שמירה ואימוני לילה.

לא היתה הקפדה על מיון נכון של החיילים. רבים מהם נשברו ולא עמדו בלחץ הכבד שהופעל עליהם. אביא תיאור של כמה דמויות :

זילג, היה עולה חדש מרומניה, עם פיגור שכלי עמוק שלא הבין מה רוצים ממנו ומחייו. המפקדים והחיילים לעגו  והתנכרו לו. הכריחו אותו לשים בפה סברסים דוקרניים והתמוגגו מצחוק כשהוא התייסר מכאבים. אף אחד מהמפקדים לא חשב כי המסכן צריך מסגרת אחרת, צריך טיפול רפואי והשגחה. הוא שוחרר מהשירות כעבור שנה כבלתי שפוי. איש לא התעניין בגורלו לאחר השחרור.

הבולגרי, היה בחור חלש וקטן-קומה שלא עמד במאמץ של האימונים המפרכים. באחד הימים העלו אותנו למגדל המים הגבוה של המחנה .המדריך הורה לנו לגלוש למטה בעזרת חבל. הבולגרי פחד ולא רצה לגלוש, המדריך צעק עליו ודחף אותו : "תחזיק את החבל חזק ותגלוש" הורה לו. מרוב פחד ובהלה, ידיו נשמטו מהחבל והוא נפל למטה מרוסק וללא רוח חיים. כמובן שלא הוקמו ועדות-חקירה, לא הוסקו מסקנות והמדריך, כמובן, המשיך להדריך.

לשם המחשה של הטרטורים, אביא את הסיפור הבא:

מפקד הגדוד שאהב ניקיון

בבית-נבללה היה מג"ד שהיה "משוגע" לניקיון. רבים מחיילי הגדוד הועסקו בניקיון, כולל שטיפה וקרצוף של כל שבילי המחנה. יותר מכל ניסה ללא הצלחה יתירה, להילחם בקליפות התפוזים שהיו מפוזרות ברחבי המחנה. בצר לו, הורה :"אף תפוז לא יחולק בבית-נבללה למשך שבועיים", (זה היה בתקופה בה התפוזים היו אחד המצרכים הבסיסיים בתזונת החיילים).

באחד הימים, הוא נכנס למשרדו וחשכו עיניו: הוא ראה קליפת תפוז נחה בתפארת ובהדר על שולחן עבודתו. כמובן שדבר כזה לא עבר בשקט. יש להעניש את כל הגדוד. והעונש לא איחר לבוא:

בחצות לילה קר, גשום וסוער מלילות חודש דצמבר הורה : "  כל חיילי  וקציני המחנה להתייצב למסדר מיוחד לבושים בתחתונים ובגופיות בלבד". הנהגים נצטוו לעלות על הרכבים, וכל הגדוד הובל לקצה האחורי של המחנה, שם היתה ערמה ענקית של אבנים ופסולת בניין, ואז באה הפקודה :"יש להעמיס את האבנים על כלי הרכב ולפרקם במקום אחר במרחק של כמאה מטר". לא נתנו להם כלי-עבודה והם נאלצו לעשות זאת בידיים. כך כל הגדוד עסק בעבודה מפרכת זו למשך כשלוש שעות.

גם כאן, איש לא התלונן, לא היתה ועדת חקירה ולא שאלו את המג"ד, מי הסמיך אותו למנוע מזון כה בסיסי מהחיילים  ולטרטר אותם טרטור משפיל כזה.

כל המפקדים עסקו בטרטורים קשים ומשפילים כיד הדמיון הטובה עליהם. לא היו תלונות והכל עבר בשקט. לא פעם הם גרמו לנזקים כבדים בגוף ובנפש כמו  למשל המקרה של "צאלח", בחור חלש ורזה שלא הבין אף מילה בעברית. מדי פעם הכריזו עליו כעל מסרב פקודה והוא נכלא בבית הכלא של המחנה. השוטרים הגדודיים התנכלו לו, וזכה מהם למנות גדושות של מכות, בעיטות. היו מעמידים אותו ברחבת בית-הכלא ושופכים עליו מים קרים ומים חמים לסירוגין תוך כדי מכות ובעיטות שספג. כעבור מספר חדשים הוא שוחרר כלא שפוי ואשפזו אותו  בבית חולים לחולה- נפש. איש לא הועמד לדין בגין הנזק  שנגרם למסכן, וכמובן שלא הוכר כנכה-צ.ה.ל.

כעבור חודשיים של אימונים מפרכים נפצעתי והברך השמאלית נשברה והושמה בגבס למשך יותר משלושה חודשים. אז יכולתי לשכב במיטתי שבאוהל ולנוח. חבריי קינאו בי קינאה רבה כשחזרו מהאימונים המפרכים וראו אותי נח באהל המוצל. גם לאחר הורדת הגבס היו לי כאבים בברך וצלעתי מעט. המפקדים הגיעו למסקנה כי לא יצליחו לעשות ממני חייל קרבי על-כן נשארתי בפלוגה והועסקתי בעבודות רס"ר כגון : מטבח, מחסנאי, אפסנאי, ועוד עבודות שונות שביצעתי היעילות ובחריצות רבה לשביעת רצונם של המפקדים. עד לפרק של ביר-מעין      

 

ביר-מעין

ביר-מעין היה כפר ערבי נטוש, כשעתיים נסיעה מיער בן-שמן. הדרך אליו לא סלולה, בוצית ומלאה בבורות ובסלעים. רק בקומנדקרים וברכב כבד ניתן היה לעבור אותה. הכפר שכן על ראש הר גבוה, נוף עוצר נשימה, אוויר צח ונקי, שקט ושלווה. כל בתי הכפר היו הרוסים מלבד המסגד ששימש כמטבח וחדר-אוכל, בצמוד לו היו עוד מספר בתים ששימשו כמחסנים, אפסנאות, שק"ם ומשרדים. היה גם בית שכלל שתי קומות ושימש כמגורי קצינים וכן חדרי קשר.

חטיבת גבעתי ניהלה שם קורסים למפקדי-כיתות ומפקדי מחלקות. כל קורס נמשך כארבעה חודשים, כל פעם  גדוד אחר של החטיבה.  אני נבחרתי לנהל שם את השק"ם. התאהבתי במקום והייתי מוקסם ממנו, נהניתי מהשקט ומהשלווה, וכשהקורס הראשון הסתיים ביקשתי להישאר לקורס נוסף, וכך נשארתי בביר מעין כשנה וחצי, עד לשחרורי בדצמבר 1953.

בסיומו של כל קורס ובמטרה להקנות לחניכים הרגשה של קרב ממשי היו פושטים על אחד הכפרים שבסביבה, הורסים מתקנים צבאיים וחוזרים.

זכור לי לילה קר, סוער וגשום בחדש דצמבר 1952. בוגרי הקורס היו צריכים לפשוט על אחד הכפרים שבסביבה, אחד מהם, שבתאי, ממוצא עיראקי, ישב בשק"ם ולגם כוסות קפה בזה אחר זה ואמר : "תן לי עוד כוס קפה, מי יודע מה יהיה בלילה הזה, אולי לא אצליח לחזור".

הם יצאו ברגל חמושים בסטנים. כשהתקרבו לכפר המיועד נתקלו בכלבים שהתנפלו עליהם, שומרי הכפר התעוררו והתפתח קרב יריות. חלק מהסטנים הפסיקו לפעול, היתה מהומה רבה בה נהרג שבתאי מכדור אחד בודד שפגע בלבו. נפצעו עוד מספר חיילים, ביניהם היה החובש . מפקד הכוח, קצין בדרגת סגן בשם בכור, ממוצא עיראקי העמיס את גופתו של שבתאי על גבו, נתן הוראת נסיגה שנמשכה כשעתיים של ריצה מובהלת כשהחיילים עוזרים לפצועים לעבור את הדרך הקשה. סגן בכור נפגע פיזית ונפשית ושוחרר המשירות כבלתי כשיר (ב.כ.ת). הבחור הבריא והחסון הפך שלבר-כלי ותמהוני. גם כאן לא היתה ועדת חקירה. מפקד הגדוד מסר למשפחתו של שבתאי כי הוא נהרג וסירב למסור פרטים נוספים או לפגוש שוב את המשפחה.

שוחררתי  ב-19 בדצמבר 1953 לאחר שירות  מלא של שנתיים וחצי. לא היה טיפול כלשהו בחיילים המשוחררים, לא מענק ולא הכוונה. הם פשוט שוחררו ונעזבו לנפשם. "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת".

לא היה לי לאן ללכת, שוב הייתי חייב למצוא את מקומי ולתכנן את עתידי, כך, לבדי וללא אמצעים. במשך כשבועיים בה התארחתי אצל קרובים, ובעיקר אצל משפחתה של רוזה במעברת "טירה" ליד חיפה.

עבדתי בעבודות מזדמנות כדי לחיות. באחד הסיבובים שלי נפגשתי לראשונה עם אליהו, שגם הוא היה חייל משוחרר ובודד, הוא הציע שנקנה ממתקים השק"ם שביפו ונמכור אותם בכניסה לקול-נוע "נוגה" ממול. עשינו זאת מספר לילות עם עוד בחור נוסף עד שבלילה אחד, פנתה אלינו אחת הגברות,  הביטה אלנו בזלזול ואמרה : "בחורים צעירים, תתביישו לכם לעסוק בעסק כזה, לכו לעבוד". וכך הסתיים הפרק של "המסחר".

כעבור שנים רבות עמדתי ליד חנות ממתקים בשוק בכרמל. המוכר פנה אלי ואמר : "אתה לא מכיר אותי ?," והוסיף : "החנות הזו ועד מספר חניות למכירת ממתקים עשיתי ממכירת הממתקים  ע"י קול-נוע נוגה ביפו".


בתחילת 1954 החל הפרק של קיבוץ יגור.            


 

 

 



ינואר 1954- קיבוץ יגור

בינואר 1954 הגעתי עם חברי אליהו לקיבוץ יגור, ליד חיפה כדי ללמוד בקורס לנגרות עם עוד כעשרים צעירים, כולם עולים חדשים ממוצא מזרחי. עבדנו חצי יום ובחצי השני למדנו.

בקיבוץ ראיתי בפעם הראשונה את ישראל האחרת, ישראל החלוצית והעובדת, את ישראל היפה. הכל היה שונה ממה שראיתי במעברות ובשער העלייה ובעיקר האנשים. אלה היו אנשי עמל ואידיאלים, אנשים פשוטים ולבביים שנעים להיות במחיצתם. התייחסו אלינו כאל שווים. ולא כנטל וכנטע זר כפי שהיה בשדה התעופה בלוד, בשער העלייה ובמעברות.

אילו היו אנשים אלה בין הקולטים, הכל היה יכול להיות אחרת.

חברי הקיבוץ עשו את הכל כדי להנעים לנו את שהותנו וכדי לקלוט אותנו קליטה טובה. מלבד לימוד הנגרות היו לנו שעורים בעברית ובתולדות ארץ-ישראל והתנועה הקיבוצית. אך מעל לכל התרשמנו מהשוויון. כולם היו שווים. עבדו באותן עבודות, נהנו מאותן זכויות, אכלו אותו אוכל בחדר האוכל המשותף והוטלו עליהם אותן חובות.

בין חברי הקיבוץ היה מפקד הפלוגה שלי, צעיר בשם עוזי, שהמציא את תת-המקלע עוזי במסגרייה של הקיבוץ . היה גם בר-יהודה ששימש כשר הפנים באותם ימים. כשעבדתי עמו ברפת היה עומד עם זרועות פתוחות, נושם עמוק ומריח את ניחוח החציר ואומר : "אוי, כמה טוב לחזור הביתה ולעבוד עם הפרות ברפת". אדם פשוט וצנוע. בשיחות שקיים עמי ברפת ובחדר האוכל, התעניין בחיים בעיראק והודה :

"טעינו טעות חמורה בקליטת העולים מארצות המזרח, היינו צריכים לנהוג בהם אחרת, לא היינו צריכים להקים את המעברות שהם 'בכייה לדורות'". הוא נימק זאת כך:" המדינה רק קמה, היינו חייבים להתמודד במלחמה נגד שבע מדינות ערב, ללא נשק או אמצעים. לא ידענו כיצד לטפל במאות אלפי העולים שנהרו אלינו, לא היה לנו הניסיון לכך." הוא הבטיח :

"אני וכל חברי הממשלה נעשה את הכל כדי לתקן את העוול שנעשה לעולים בכלל ולעולי-המזרח בפרט". הוא עודד אותי :

"תישאר כאן בקיבוץ,  שיהיה לך לבית וכולנו נהיה המשפחה הגדולה עבורך."

אילו בין הקולטים היו אנשים כמו עוזי וכמו בר-יהודה, זה היה יכול להיות אחרת, וחבל…

היתה הפרדה בינינו לבין ילדי הקיבוץ. גרנו בפינה אחרת שלא אפשרה לנו להתערב בילדים וזאת לא  על רקע עדתי כי אם מהחשש המוצדק שהנוער יושפע מחיי העיר השונים מחיי הקיבוץ. ואמנם היו כמה עזיבות של צעירים, במיוחד לאחר השירות הצבאי, הם לא חזרו לקיבוץ והשתלבו החיי העיר הגדולה, דבר שגרם עגמת נפש ואכזבה למייסדים.

מהקיבוץ יצאתי לטיולים ברחבי הארץ, ביקרתי את רוזה במעברת טירה ועמה יצאתי לטיולים, מאוד נהניתי לארח אותה בקיבוץ. עם רוזה הרגשתי טוב ונעים וראיתי בה כתחליף למשפחה שעזבתי מאחור. רוזה הייתה עבורי כאחות בוגרת שיעצה לי רבות, עודדה ותמכה בי לאורך כל הדרך.

אך בקיבוץ היו תופעות אחרות שלא היו לרוחי כמו האמירה "אין אלוהים", דבר שלא יכולתי לקבל, או שבליל הסדר של פסח, קראו בהגדה מיוחדת שאין בינה לבין  ההגדה המסורתית ולא כלום. על השולחן בחג הפסח, שמו לחם ומצות, אכלו דברי חלב ובשר יחד, מעשים שנראו לי מוזרים וקשה היה לי לקבלם.

הייתי משוכנע שאשאר בקיבוץ ואף החלה תקופת המבחן שהיתה אמורה להמשך כחצי שנה ולאחריה היו מחליטים אם לקלוט אותי או לא. אך עקב המקרה שיובא בהמשך החלטתי סופית לעזוב.

בפורים קוימה חגיגה גדולה במשק. הזמנתי את רחל (אשתי לעתיד) יחד עם בנות אחותה, אהובה וגילה, שהיו ילדות קטנות להתארח יומיים עמי בקיבוץ.

תגובת הקיבוץ היתה קשה. הוזמנתי למזכירות ושם ננזפתי :"כיצד חבר יכול להזמין שלוש אורחות ליומיים ללא קבלת רשות או אישור. :"אנו חברת עובדים שאת לחמנו אוכלים בזיעת אפנו, לא נרשה לך בעתיד להזמין אורחים ללא קבלת אישור מוקדם".

הייתי המום ומופתע ועניתי באכזבה :" אם אתם טוענים שזה ביתי אז כיצד לא אוכל להזמין אלי אורחים? "האם לא עבדתי מספיק במשך שנה שלמה כדי לממן שהות של יומיים לבחורה ולשתי ילדות קטנות?". התשובה היתה: "לא אינך יכול, אתה חייב לקבל רשות מראש. אתה עדיין לא חבר קיבוץ, תהיה חבר מספר שנים ורק לאחר מכן תוכל להזמין אורחים על חשבון הקיבוץ, וגם זאת לאחר קבלת אישור מראש".

וכך בפברואר 1955 עזבתי את הקיבוץ יחד עם אליהו. העזיבה כאבה לי מאוד. החיים שם היו מעניינים. חיי עמל וחלוציות, חיי שותפות ושוויון, חיים השונים בתכלית השינוי מהחיים שהיו בחוץ.

היום, בראיה לאחור, ייתכן ועשיתי טעות, יתכן והיה עלי להסתגל יותר טוב.

מכל מקום, תמיד תהיה לי הרגשה טובה ונעימה מהקיבוץ בו חייתי לתקופה של יותר משנה.

אהבתי את הקיבוץ ואת האנשים הנפלאים.

את התקופה הזו אזכור תמיד עם הרגשה של החמצה.

 

חזרה למעברה

עזבתי את הקבוץ ולא היה לי לאין ללכת או ממה להתקיים . אליאס אחי שלח מדי פעם מספר דולרים בודדות, חבילות מזון וביגוד. אך בזה לא היה די. עם בגדים מספר שקלים לא יכולתי להתקיים. התארחתי אצל רוזה במעברת תירה וגם צל הדודה שמחה והדודה ג'ורג'יה, אמה של אשתי לעתיד. יותר מכל היה חסר לי הבית והמשפחה שעזבתי מאחור שהתכתבתי עמם באופן שוטף.   

חיפשתי עבודה. הסתובבתי בנגריות ביפו ושאלתי עשרות בעלי נגריות אם ברצונם בעוזר נגר. לאחר מספר שבועות בהם עבדתי בעבודות שונות, מצאתי בעל נגריה ביפו שהסכים לקבל אותי לעבודה בשכר של שלוש לירות לשבוע. סכום שהיה יכול להבטיח לי קיום וחיים סבירים.

פתרון לדיור מצאתי אצל הדודה ג'ורג'יה במעברת כפר ענא, אור יהודה של היום. הדודה, בעלה ורחל גרו בצריף עץ הצמוד לצריף בו גרה דוריס, אחותה של רחל, עם משפחתה. הצריף היה קטן וצפוף בקושי נכנסו בו שלושת המיטות של המשפחה. התמקמתי בפינת הבישול שהיתה נפרדת מהצריף על ידי מחיצת עץ דקה. מצאתי מקום בו דחסתי מיטה מתקפלת בין פתיליות הבישול והסירים. לא היה מקום לזוז אך זה היה הפתרון המצוי היחידי. מדי חודש מסרתי לדודה עשר לירות תמורת המגורים והארוחות.

גם לחברי אליהו לא היה מקום מגורים ולא היה לו לאין ללכת. לאחר חיפושים מצא חדרון קטן "בבית חלוצים"(אז היו בתים כאלה) ברחוב שלמה  בדרום תל-אביב. תנאי מגוריו היו משופרים לעומת תנאי מגורי. ניסיתי גם אני לקבל מקום בבית החלוצים אך נדחיתי.

לאחר מעל משנה בקבוץ, החזרה לחיי המעברה היתה קשה ובלתי נסבלת. אין השוואה בין חיי הקבוץ לחיי המעברה. הקבוץ חסר לי מאוד! חסרו לי אנשי הקבוץ הצנועים והנפלאים!      

חסרו לי חיי השותפות והשוויון האמיתי! היו לי הרבה הרהורים לחזור לקבוץ ולנסות להתקבל!! בראיה לאחור, חבל שלא עשיתי כן.

חיי המעברה

אור יהודה של היום נוסדה מארבע מעברות שהיו במקום: זקיה א': זקיה ב': כפר ענא א' וכפר ענא ב'. גרתי במעברת כפר ענא ב'. שהיתה דחוסה באוהלים, בדונים וצריפי-עץ,  הפזורים ללא סדר על החולות הלוהטים. לא היו שבילים מסודרים ולא דרכים סלולות. לא היה חשמל. הברז יחיד שעמד בפינת השביל סיפק מים לעשרות משפחות. הנוחיות מוקמו בחצר הצריף. לא ניתן לקרוא להם נוחיות. זה היה בור ספיגה מצחין, שתמיד היה מלא ומדיף ריח רע ודוחה.

היה חוסר עבודה. לשכת העבודה במקום המתה ממובטלים שלא הצליחו לקבל כל עבודה. לבעלי משפחות גדולות סיפקו כשבעה ימי עבודת דחק, לצעירים יותר לא היתה עבודה. השכר לא שולם אלא כעבור מספר חדשים. בבית הקפה שבמעברה התנהל מסחר פרוע באשורי עבודה. המובטלים המורעבים נאלצו למכור את אשורי העבודה בחצי מחיר. הסוחרים קנו את האשורים ופרעו את תמורתם כעבור מספר חדשים. וכך זכו ברווח הגון שנגזל מהמובטלים המסכנים. הצעירים נסעו לתל-אביב ומצאו עבודה שחורה וזולה ונוצלו על ידי המעבידים ששלמו להם מחצית השכר ששולם בעבודה מאורגנת. רבים מהצעירים הנמרצים עבדו בבנין. במשך הזמן הפכו לקבלני בנין וצברו הון ומעמד. רובם עברו לגור ברמת-גן, שהיתה ידועה כעיר של העיראקים ואף כונתה "עיר הפיג'אמות", על הכינוי "עיראקי פיג'אמה" שהדביק לעיראקים.

הצעירים הצליחו להתמודד עם קשיי הקליטה. הם עבדו קשה, הצליחו לעזוב את המעברה לערים הגדולות. השתלבו בחיי החברה והמסחר. קנו השכלה. עבדו ביום ולמדו בלילה. אחדים מבני המשפחה עבדו קשה כדי לאפשר ליתר הילדים ללמוד. רבים סיימו לימודים אקדמאים. התקבלו כעובדים במשרדי ממשלה, היו מעורבים בחיים הפוליטיים ותפשו עמדות בכירות בכל התחומים.

במעברה נשארו רק הזקנים והחולים שלא יכלו לעזור לעצמם. הם המשיכו לחיות את חיי העוני המשפיל. אנשים שבעיראק היו משכילים, עשירים, מכובדים ובעלי עמדות בכירות הגיעו לפת-לחם והפכו לעול על עצמם, על משפחתם ועל החברה בכלל. אבדו צלם אנוש.

ראיתי שני זקנים שרבו על פחית משקה ריקה ששימשה ככוס לשתיה.

ראיתי זקנים שחיטטו בפחי האשפה כדי למצוא מזון. אך לא העיזו להושיט את ידם כדי לקבל נדבות. הגאווה שלהם לא אפשרה זאת.

         

ההתמודדות

המשכתי לעבוד בנגריה ביפו בשכר של שלוש לירות לשבוע . בקשתי העלאה ולא נעניתי. מצאתי עבודה אחרת בשכר של ארבע לירות לשבוע וקבלתי אותה. אין השוואה לעבודתי הקודמת שהיתה עבודה מקצועית ועדינה שייצרה רהיטים מסגננים ויקרים לעומת העבודה החדשה על מכונת שיוף רהיטים. עבדתי במשך 10 שעות כל יום ועסקתי בשיוף לוחות עץ כשכל האבק נכנס לעיניים ולריאות. בסוף יום העבודה לא יכולתי לנשום. הנחירים והפה היו מלאים באבקת העץ שנדבקה לכל מקום. סבלתי בשקט כיוון שלא היתה לי ברירה.

סבא ג'ורג'י מוצפי

לא ניתן לסיים את הפרק הזה של זיכרונות ללא אזכור של אדם שאהבתי והערצתי ושהיתה לו השפעה רבה עלי. את סבא ג'ורגי מוצפי. האבא של רחל.

סבא ג'ורג'י היה אדם קטן קומה, ממושקף, חכם, משכיל וגאה.  שהיה מנהל תחנת רכבת בבגדאד. ממונה על עשרות פקידים ופועלי רכבת. משרד הרכבות העמיד לרשותו בית גדול ממדים עם הרבה חדרים שחלקם שימשו כמשרדים וחלקם למגורים שלו ושל משפחתו. הבית היה מוקף בגינות פורחות וכרי-דשא. אני זוכר אותו כשהסתובב בגנות הבית ואירח את הקרובים ואת החברים ביד רחבה. הקפיד על הופעה נאה ומסודרת. תמיד עם חליפה הדורה ועניבה תואמת. אמיץ לב שלא פחד מאיש. בפקחותו הצליח לגבור על יריבים. אצטט מספר מקרים:

סיפר לנו כי כאשר קבל את תפקידו כמנהל כללי במשרד הרכבות ונכנס לראשונה למשרדו, כל העובדים נעמדו דום לכבודו. אחד המנהלים הזוטרים,  אדם גדול ממדים עם הבעה קשוחה של בריון שהקפיד להראות את שריריו ואת כוחו הרב, התקדם לעברו. הציג את עצמו:

"אני נג'יב, האחראי על העובדים מברך אותך ומוכן לעזור לך ולבצע את כל המטלות שתטיל עלי או על העובדים. אינך חייב לפנות לעובדים בעצמך. אני הוא הכתובת, תפנה אלי ואל תטרח לפנות לעובדים". לאחר מכן נג'יב פתח את מגירת שולחנו של סבא ג'ורג'י ודחף לתוכה חפיסת סיגריות. סבא המופתע התפרץ לעבר המנהל הזוטר:

"מה זה צריך להיות?".

נגוב ענה: "זו מתנת העובדים היומית. כל יום תקבל חפיסת סיגריות".

סבא גער בנג'יב, הוציא את הסיגריות וזרק לעברו : "אל תעז להציע לי שנית שוחד, אחרת תעוף מהעבודה". נג'יב נעלב וחזר בבושת פנים אל שולחנו. כעבור מספר ימים, סבא היה בדרכו הביתה, הדרך היתה חשוכה ומתוך החשיכה ראה מולו את נגיב עם סכין שלופה. התנפל על סבא בכוונה לדקור אותו ואמר: "יהודי מלוכלך! כעת תשלם על הפגיעה בכבודי!". סבא היה חסר אונים מול הבריון שתקף אותו. הוא סיפר לנו:

"אני קטן וחלש אך לא רציתי להיכנע לנג'יב הגברתן. כשתקף אותי, החזקתי בכל כוחי במקום רגיש בין רגליו. נג'יב הפיל את הסכין ארצה, צרח בקול רם כשהוא מתפתל בכאבים איומים ומתחנן שאעזוב אותו. לא הרפיתי ממנו עד שנשבע במוחמד שמהיום לא יציק לי יותר. וכך היה. נג'יב והעובדים לא הציקו לי יותר וביצעו את כל המוטל עליהם בדייקנות וביעילות".   

עם עלייתו ארצה איבד את כל השררה והכבוד שהיו לו בעיראק. שאיש מכובד וגאה זה מצא את פרנסתו במכירת עיתונים ברחובות. אנשים שהכירו אותו התביישו לגשת אליו ולראותו בעלבונו. נזהרו מלפגוש אותו ולשאול לשלמו. מכר עיתונים ולא התלונן. ראיתי אותו כשחזר הביתה, ספר את הפרטות שהרווח במשך היום ודמעות עמדו בעיניו.

מעולם לא התייאש. המשיך לחפש עבודה אחרת. הוצעה לו עבודה של שומר לילה בשגרירות האמריקאית וקבל אותה ברצון כיוון שהשכר השבועי הקבוע עלה על הפרוטות שהרוויח ממכירת העיתונים. הכבוד והגאווה חזרו אליו והיה מתפאר: "אני עובד בשגרירות אמריקאית!". לאחר מספר חדשי עבודה בשמירה הועבר לעבוד במשרד כלבלר ועובד על מכונו צילום ושכפול עד לסגירת המחלקה בשנת 1961.

הגיש בקשה להתקבל לעבודה בתעשייה האווירית ונתקבל כמפעיל מכונות שכפול והדפסה עד לפטירתו  בשנת 1973. על עבודתו בתעשייה האווירית סיפר: "בקשו ממני לעבור בדיקות רפואיות מרובות. הועמדתי בפני ועדת קבלה שכללה שלושה רופאים שבדקו אותי ושאלו שאילות רבות. לא סבלתי זאת. התפרצתי לעומתם ואמרתי: "משה דיין העיוור בעין אחת יכול להיות ר בטחון ואני אדם בריא לא יכול להיות לבלר!!" הם צחקו וקיבלו אותו לעבודה.

על נסיון אחר למצוא עבודה סיפר: "שלחו אותי ללמד ילדים באחד מיישובי העולים בהרי ירושלים. נכנסתי לכיתה והילדים יצאו אחד בעקבות השני לשירותים. נכנס המפקח ושאל: "איפה הילדים?". עניתי: "יצאו לשירותים!". ענה לי: "גם אתה יכול ללכת לנוח בבית". פוטרתי מיד".

     

אחרית דבר

בשנת 1955 עזבנו את המעברה ביזמתנו וללא עזרת השלטונות. קנינו דירת שלושה חדרים ברחוב אבא הלל 108 בה גרנו יחד ובצפיפות שלוש משפחות! סבא וסבתא: דוריס ומשפחתה ואני ורחל. לאחר מכן הגיעה דליה ארצה מעיראק דליה, אחותי והיא התמקמה בהול הקטן. כשציון הגיע ארצה וראה את הצפיפות עזב לקבוץ לאחר שבוע ימים.

באותה שנה נישאתי לרחל.

בשנת 1957 סבא ג'ורג'י הצליח להכניס אותי לעבודה כשומר לילה בשגרירות האמריקאית. העבודה מצאה חן בעייני וכן השכר השבועי הקבוע שעלה בהרבה על השכר ששולם לי בעבודות הנגרות. העבודה היתה במשמרות, בשבתות ובחגים, דבר שגרם לי אי-נוחיות והרגשה לא טובה. אך השכר ששולם פיצה אותי על כל רגשות התסכול.

עבדתי במשרדי השגרירות וכן בבית המגורים של הטכנאים האמריקאיים ברחוב דובנוב 22 בתל אביב, שם ישבתי בחדר המדרגות ולמדתי. לא היה אור קבוע ונאלצתי ללחוץ על מתג החשמל מדי מספר דקות כדי שיהיה לי אור. המשכתי לעבוד עד לסגירת המחלקה בשנת 1961.

חצי שנה לפני גמר העבודה בשגרירות עבדתי רצוף מיום ששי בערב ועד יום שני בבוקר כדי להשלים את מכסת 40 שעות העבודה השבועיות. למדתי בשעות הבוקר לשלמת השכלתי: למדתי אנגלית ובהתכתבות עם המכונים האמריקאיים: פקידות והנהלת חשבונות, עברתי קורסים לעבודה על מכונות מחשוב I.B.M.  

ביולי 1961 נתקבלתי לעבודה במוסד לביטוח לאומי עד ליציאתי לגמלאות בשנת 1997.

 

 

 

 

 

 

            

סיכום

אני חושב שכאן המקום להפסיק את הפרק הזה של קובץ הזיכרונות.

חסרים פרטים נוספים שציון צריך להשלים. יהיה לו הרבה מה לתרום בעניין. הוא היה בעיראק עד שנת 1957, הרבה לאחר שעזבתי ב1951. סיפור עלייתו לישראל בבריחה מעיראק לפרס ועוד פרטים מעניים אחרים. כשהוא יחליט לכתוב ניתן יהיה לשלב את סיפוריו בספר זיכרונות זה.

העליתי על הכתב את קורות המשפחה.

תיארתי את החיים בעולם שהיה ואיננו עוד!

עולם שהיה ונעלם!

אך הזיכרונות עדיין קיימים ולכן צריך להעבירם לילדים ולנכדים כדי שידעו!

תיארתי את קשיי הקליטה בארץ ואת היחס לעולים החדשים בכלל ולעולי המזרח בפרט.

יתכן וההתרשמות היום היא אחרת.

יתכן והילדים לא יצליחו להבין את המשמעות של הדברים!

אך הם היו!

והם יישארו עמי לעד!

אלה הם זיכרונותיי

מי ייתן והילדים ימשיכו להוסיף עליהם פרטים מהתניותיהם!

עד כאן השלמתי את חלקי על הדרך הטובה שנראית לי!

בחרתי לסיים את קובץ הזיכרונות הזה בשלושה שירים נפלאים שכתב המשורר יוצא עיראק, בלפור חקק.

השירים מביעים את כל הרגשות וקשיי הקליטה של העולים.

  

(נמרדי יוסף – אוגוסט 2002)

        

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *