הלכות בין המיצרים

 

חכם מרדכי אליהו ע"ה הגאון המקובל הראשל"צ

חכם מרדכי אליהו ע"ה הגאון המקובל הראשל"צ

בס"ד

הלכות בין המיצרים

מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה.

כל רודפיה השיגוה בין המיצרים

שלשת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב נקראים ימי בין המצרים על שם הכתוב "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג), ולכן נוהגים קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב.

 ברכת 'שהחיינו'

נהגו לא לאכול או ללבוש דבר חדש, שמברכים עליו "שהחיינו", כל שלשת השבועות. והספרדים נהגו שלא לברך "שהחיינו" אפילו בשבת. והאשכנזים מברכים "שהחיינו" בשבת (עיין שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ז, ולכה"ח שם ס"ק ר"ד, ר"ה, ולמש"ב שם ס"ק צ"ח, צ"ט).

 סברס – ידוע שפרי ה"סברס" גדל בדיוק בשלושת השבועות של בין המצרים, והסתפקו אם ניתן לברך עליו 'שהחיינו'. כיום, כמעט בכל השנה מצוי פרי הסברס.

ונחלקו הפוסקים, מהי הברכה שיש לברך על פרי הסברס – אחינו האשכנזים אמרו שאין לו דין עץ כיון שלא נועד אלא לשמירה וכולו קוצים וכדומה, ולכן ברכתו "שהכל". אח"כ ראו שהספרדים אוכלים מפרי זה והתחילו לברך עליו "אדמה" ו"שהחיינו".

ולמעשה, דעתנו היא שברכתו בפה"ע, ומברכים עליו "שהחיינו". ומאחר שמברכין עליו "שהחיינו", אין לאוכלו בתחילה בימי בין המיצרים (ועיין לכה"ח סי' ר"ב משם הרב פרי האדמה ח"א דף כ"ד ע"א וכן דף כ"ז בענין פרי הנקרא סברס, ועיין לברכ"י סי' ר"ב, ולכה"ח שם ס"ק ו', ולספר 'שמח נפש' הישן דף ס"ו ע"ב).

גם התאנים בדרך כלל באים בתקופה זו, ואם רוצה לברך עליהם "שהחיינו" יקנה תאנים לפני י"ז בתמוז.

 שכח ובירך על פרי חדש

אם בימים אלו, שכח ובירך על פרי חדש "בורא פרי העץ" – יש מי שאומר: שיאמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ולא יאכל מפרי זה. ויש מי שאומר, שהזכרת שם שמים לבטלה חמורה יותר מאכילת פרי בימי בין המיצרים (עיין לרמב"ם פ"א מהל' ברכות הל' ט"ו), ועל כן יאכל בלי לברך "שהחיינו" – וכן נוהגים (עיין שו"ע שם סעי' י"ז ולכה"ח שם ס"ק ר"ד ורי"ד, ולמש"ב שם ס"ק צ"ח).

 ברכת הפירות

אחינו האשכנזים מברכים קודם "שהחיינו" ואח"כ "העץ". הספרדים נוהגים לברך קודם "העץ" ואח"כ שהחיינו".

ומובא בהלכה שהרואה פרי חדש מברך "שהחיינו", לכן האשכנזים מקדימים לברך "שהחיינו". ובדרך מליצה נאמר, אנו שמחים לא בראיית הפרי, אלא באכילתו, ועל כן אנו מקדימים לברך "העץ, ואח"כ "שהחיינו".

ולמעשה, כתב בשו"ע שאע"פ שמהדין הרואה פרי חדש מברך "שהחיינו", נהגו שלא מברך עד שאוכל (סי' רכ"ה סעי' ג'). וה"ה לגבי בגד חדש – אע"פ שמהדין מברך בעת הקנייה, נהגו לברך "שהחיינו" בעת שלובשו.

 נוהגים שלא לישא אשה

כתוב בבא"ח (דברים ד): "אף על גב דמדינא אין איסור בנשואין אלא מר"ח עד תשעה באב, עם כל זה נהגו לאסור מן שבעה עשר בתמוז, אבל אירוסין ושדוכין – מותר. ופה עירנו בגדאד יע"א המנהג לעשות אירוסין אחר שבעה עשר בתמוז, אבל מר"ח עד תשעה באב אין עושין אירוסין ושדוכין, ועיין שיורי כנה"ג תקנ"א הגה"ט אות ה' שיש נוהגין שלא לעשות אירוסין מן שבעה עשר בתמוז וכן ראוי לנהוג".

ברוב הקהילות מחמירים שלא לישא אשה מי"ז בתמוז, כיון שאין בזה סימן ברכה (עיין לכה"ח תקנ"א ס"ק מ"ג), ויש שנהגו להמנע גם מאירוסין מהטעם הנ"ל, ויש שהקילו באירוסין בלי סעודה עד ר"ח אב (עיין בא"ח דברים ד', וכה"ח תקנא ס"ק מג, מד, ומש"ב שם ס"ק טז).

ואם הרב כותב כן על אירוסין שלא לעשות ק"ו בן בנו של ק"ו שלא לעשות חופות. ויש כמה רבנים שמקילין לעשות חופות בימים אלו, ואח"כ רוקדים שם בנים ובנות ביחד – זה זכר לחורבן ?! פעם אמרתי לאותו רב שמיקל: וכי אתה תדאג שלא ירקדו בנים ובנות ביחד ?! זה זכר לחורבן ?

 מה הדין אם קבעו חתונה בליל י"ז בתמוז?

לכתחילה אין לקבוע חתונה או כל אירוע בתאריכי הצומות. פעם אירע מעשה וקבעו חתונה בליל י"ז בתמוז, ושאלו אותי כיצד יש לנהוג. אמרתי להם: כיצד אתם עושים כן, הרי שירה ותזמורת אסורים ! ועל כן, אמרתי להם שיערכו את החופה לפני השקיעה, ואח"כ ישירו בפה. אבל לכתחילה יש להזהר בזה.

 שירה ונגינה

אין עושין ריקודים ומחולות בשלשת השבועות, ואין שומעין כלי נגינה בין מזמר ובין מהקלטה. וזה נלמד ממה שכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות הל' י"ד): "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן" – כוונתו לכל כלי הנגינה וגם להקלטה.

 תספורת וגילוח

הפוסקים כדעת רמ"א אינם מסתפרים או מתגלחים מיום י"ז בתמוז והלאה.

ולפוסקים כדעת השו"ע – האיסור הוא רק משבוע שחל בו תשעה באב (שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ב, ולמש"ב שם ס"ק פ"ב), ויש מחמירים מר"ח אב והלאה.

 זהירות מסכנה

בכל השנה כולה, לא ילך אדם במקום סכנה, ויאמר שמהשמים יעשו עימו נס. ובימים אלו יש להזהר מכל מיני סכנות וספק סכנות, וכגון: אלו שהולכים לבריכה או לים (עד ר"ח אב מותר ללכת לים או לבריכה) יזהרו לא להיכנס למים העמוקים, ולא ילכו במקום שאין מציל.

בכל השנה, יש להזהר בעת חציית כביש, ובימים אלו יזהר שבעתיים, ויחצה רק במעבר החציה, ויבדוק היטב אם אין מכוניות. וכן יזהר שלא ילך משעה ד' עד שעה ט' בין חמה לצל (להולכי רגל), כי בזמן זה שולט קטב מרירי.

 זהירות יתירה בקייטנות

דוקא בימים אלו, ישנם קייטנות לילדים, ואם בכל השנה קבוצת ילדים הולכת לים או לבריכה עם מדריך אחד או מדריכה אחת, בימים אלו יגבירו את הזהירות ויכפילו וישלשו את מספר המדריכים או המדריכות, וכל זה כדי לשמור על הילדים ביותר, לבל ינזקו ח"ו.

 הלכות תענית

 חמשה דברים אירעו בי"ז בתמוז

הגמרא בתענית אומרת (דף כו ע"ב – כז ע"א): "חמישה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה דברים בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל (רש"י גורס "והועמד צלם בהיכל", ולא קאי על אפוסטמוס אלא על מנשה מלך ישראל שהעמיד צלם בתוך בית המקדש, ועשה צלם עם ארבע צדדים, ואמר ברשעותו שמכל צד שתבא השכינה יהיה הצלם מולה, כל כך היתה רשעותו גדולה בתחילה).

שבירת הלוחות

והגמרא שואלת (שם, כח ע"ב) "מנלן, דתניא בששה לחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר בשבעה בו וכו' דכתיב, ויקרא אל משה ביום השביעי, וכתיב ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, עשרים וארבעה דסיון ושיתסר דתמוז מלו להו ארבעין, בשיבסר בתמוז נחית, אתא ותברינהו ללוחות" (הרי ששבירת הלוחות היתה בי"ז בתמוז), עכ"ל הגמרא (והקב"ה הסכים על יד משה ששבר את הלוחות, למרות שעל פניו אין במעשה זה מעשה גבורה או חשיבות, ועל זה מביאים חז"ל משל למטרוניתא אחת שהמלך כעס עליה וחשד בה שהיא עושה מעשים מקולקלים ורצה להורגה. היה למלך אהוב אחד שלימד סנגוריה על המלכה, ואמר לו המלך והרי היא נשואה, ודינה למיתה. אמר לו אותו אהוב, מנין לך שהיא נשואה, ואמר לו המלך הרי כתובתה בידך (שהפקיד את הכתובה אצל אותו אוהב). מייד הלך וקרע את הכתובה, ובא ואמר למלך והרי אין אצלי שום כתובה, על כן תנצל מן המיתה. והנמשל, התורה היא "כתובה" ו"ברית" בינינו לבין אבינו שבשמים, ורצה משה לשבור את ה"כתובה" כדי שלא ישלוט בהם כעסו של הקב"ה. כמו כן, בל נחשוב שהסנפירינון שמהם היו עשויים הלוחות היה חומר קל לשבירה, שכן מצאו פעם דוגמתו, ולא הצליחו לשוברו, והיה הפטיש והסדן נשבר והסנפירינון לא זע ולא נע, ובכל אופן משה הצליח לשוברו, ואין זאת אלא שהמעשה היה רצוי לפני הקב"ה).

 מתי הובקעה העיר?

עוד אומרת הגמרא (שם): "הובקעה העיר בשבעה עשר הוה, והכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב בתריה ותבקע העיר וגו', אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה, דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו", עכ"ל. ובאמת, היה מן הדין ראוי לצום ביום ט' בתמוז וגם ביום י"ז בתמוז, האחד בגלל הבית הראשון, והשני בגלל הבית השני, אלא שחז"ל לא גזרו כן שלא להטריח על הציבור (ב"י משם הרמב"ן שם, וכה"ח ס"ק י"ב).

ומובא בירושלמי, שגם בחורבן ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון (תענית פ"ד ה"ה, ועיין תוס' ר"ה י"ח ע"ב ד"ה זה).

 מטרת התענית – יום של חשבון נפש

הרמב"ם מבאר שעיקר סיבת התעניות היא לעורר הלבבות ולזכור את האירועים שבעטיים הן נקבעו, וז"ל (פ"ה מהל' תעניות ה"א): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם" וגו'. יום צום הינו יום של חשבון נפש, כל אחד בינו לבין עצמו, לדעת שעוונותיו ועוונות אבותיו גרמו לצרות הללו, ועל ידי זה יבוא להיטיב דרכיו ולשוב בתשובה שלמה. ואף הנביא אומר (ישעיהו נ"ח ד) "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁו". ֹועל כן, ראוי ביום הצום לקרא ספר תהלים או ספרי מוסר, בדברים המשברים את הלב ומעוררים לתשובה, ולא יעשנו יום מנוחה וטיול, או ינצלנו אפילו לדברים המותרים כגון להתרחץ או להסתפר. ולא יעביר את הצום באדישות, אלא ישים על לבו את המאורעות שבגללם נקבע התענית, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, ויראה כיצד הוא יכול להוסיף בלימוד ובקיום מצוות ומעשים טובים. ואם אינו עושה כן, הרי שלא מילא את חובתו כראוי.

 בית שני חמיר לן

ועוד כותב הרמב"ם (שם): ואלו הן וכו' ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל".

מדקדוק לשונו של הרמב"ם אנו למדים שבית שני חמיר לן ועל כן נקבע יום י"ז בתמוז ולא ט' בתמוז.

מה בין בית ראשון לשני – הרמב"ם מחדש שגם בבית שני צמו ביום ט"ב. אך לדעת רוב הפוסקים והמג"א (בסי' תקנ"ב ס"ק י"א) לא צמו ביום ט"ב בבית שני (ישנה מחלוקת בין הגירסאות ברמב"ם האם צמו ביום ט"ב בבית שני או לא. בגירסא שלנו כתוב שצמו, אך יש גירסה ברמב"ם, שמשמע שלא צמו בט"ב בבית שני).

ועיין להרמב"ם בפירוש המשניות (המודפס בסוף מסכת ר"ה בד"ה על ששה חודשים), שכותב: "ובבית שני לא היו מתענים לא בעשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא מי שהיה רוצה מתענה ומי שלא היה רוצה לא היה מתענה וכו'. ואע"פ שהיה הרשות בידם שלא להתענות בתשעה באב כמו שזכרנו, היו מתענין בו מפני תכיפת מיני האבל שאירעו בו כמו שיתבאר בתענית", עכ"ל. כי בבית שני חסרו כמה דברים, הארון, שני לוחות הברית ועוד, לכן השמחה לא היתה שלמה.

 צום י"ז בתמוז – ביום חמישי

השנה יחול י"ז בתמוז וט' באב ביום חמישי. ויש כלל, באותו יום בשבוע שחל יו"ט ראשון של פסח, יחולו גם צום י"ז בתמוז וט"ב (עיין לשו"ע או"ח סי' תכ"ח סעי' ג').

 הכרזה על התענית

מנהג הספרדים להכריז בשבת שלפני י"ז בתמוז וי' בטבת על הצום אחרי קריאת התורה לפני "אשרי" להודיע לקהל באיזה יום יחול הצום, ויש לכך נוסח מיוחד (עיין לשו"ע סי' תק"ן סעי' ד' ולחונים עליו. ונוסח ההכרזה מובא בסידור 'קול אליהו' בעמוד 546). האשכנזים לא נהגו בזה (רמ"א שם). ומכל מקום טוב שגם אחינו האשכנזים יכריזו בשבת על יום התענית (ולאו דוקא בנוסח של הספרדים), או שיתלו מודעה ובה מועד התפילות ביום התענית, כי יש הרבה אנשים הבקיאים בלוח השנה הלועזי ולא העברי, ועלולים לשכוח.

 זמני הצום

תחילת הצום מעמוד השחר בשעה 3:52 (לפי שעון קיץ), וסיום הצום בשעה: 20:17 – לפי אופק ירושלים. בשאר הערים בארץ, וכן בחו"ל הזמן שונה.

 קיים הבדל משמעותי בין צום עשרה בטבת לצום י"ז בתמוז, כיון שימי טבת קצרים וגם קר, לא מרגישים את הצום כל כך, אבל ימי תמוז חמים, והצום קשה יותר. היה פעם יהודי אחד שרצה לנסוע לאמריקה ביום י"ז בתמוז, ואמרתי לו שזו טיפשות, שהרי המטוס נוסע לתוך היום הקודם בחבל ארץ זה, ונמצא שהצום ייארך אצלו למעלה מ- 20 שעות. על כן, יעצתי לו שיעשה הפסקה באירופה, ושם יפתח את הצום לפני המשך הדרך, או שיסע אחרי צאת הצום.

 אכילה ושתיה קודם עמוד השחר ביום התענית

מותר לאכול בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע – אסור אח"כ לאכול או לשתות.

ואם קודם שישן עשה תנאי או חשב שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה: לפי הפשט – מותר לו לאכול או לשתות. ולפי הקבלה גם אם התנה או חשב, שתיה – מותרת, אבל אכילה – אסורה. ואם חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר – אזי גם לפי הקבלה רשאי לאכול, כי אכילה לפני עמוד השחר היא רק חומרא.

 הפטורים מן הצום

מעוברות ומניקות, זקנים, או חלשים – פטורים מן הצום, ואף לא יתחילו לצום, אך יאכלו רק כדי קיום הגוף, ולא מעדנים (עיין לשו"ע סי' תק"ן סעי' א'. ולשו"ע בסי' תקנ"ד סעי' ה' – שם משמע שדעתו כרמ"א שמעוברות ומניקות פטורות מן הצום, עי"ש).

קטן – בארבע הצומות לא חייבים לחנך את הקטן להתענות שעות ורק ביום כיפור מרגילים אותו בכך. ומ"מ יאכל רק לקיום הגוף ולא מעדנים.

והבריא בגופו, לא יפרוש מן הציבור ויצום, וכל המשתתף בצער הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור.

פעם ראיתי ביום י"ז בתמוז ברחוב יפו אדם נכבד עם ציציות בחוץ, שמלקק גלידה ברחוב. פניתי ואמרתי לו: אולי כבודו שכח שהיום צום? אך הוא אמר לי, אני לא שכחתי, אלא שאני לא חש בטוב ולכן אינני צם. אמרתי לו אם כך תאכל בצנעא, ורק דברים לקיום הגוף, ולא מעדנים כמו גלידה או שוקולד.

 שכח שהוא יום תענית ואכל או שתה

מי שאכל שלא בהיתר ביום תענית ציבור בין בשוגג בין במזיד, חייב להשלים את התענית גם לאחר האכילה (שו"ע סי' תקס"ח סעי' א'), ולא יאמר כיון שעשיתי כבר איסור ואכלתי, אמשיך באכילה, כי כבר אמרו חז"ל (ברכות דף נ"א ע"א) "מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף" ?!, ועל כן גם אם אכל או שתה בטעות – ימשיך בתענית. וישאל שאלת חכם מהו התיקון שעליו לעשות על מנת לתקן את אשר עיוות (עיין כה"ח תקמט ס"ק ז', וכה"ח תקנח ס"ק י"ב).

 חתן וכלה

חתן וכלה שחלה התענית בתוך שבעה ימי המשתה שלהם – חייבים להתענות (ורק בתענית אסתר מקילים).

 ברית מילה

א. כשחל ברית מילה בי"ז בתמוז – אין דוחים את הברית אלא מלים את התינוק בזמנו.

 ב. מברכין את ברכת היין בברית, ואומרים לקטן שלא צם שמכוונים לפוטרו, והוא שותה. ואת סעודת הברית עושים במוצאי התענית.

 ג. אין אומרים תחנון כשיש ברית מילה בבית הכנסת או אם אבי הבן או הסנדק או המוהל נמצאים בתפלה, וכן אם יש חתן בבית הכנסת, אבל את הסליחות השייכות לתענית, אומרים.

 להרבות בסליחות ביום התענית

נוהגים להרבות בסליחות ביום תענית (שו"ע סי' תקס"ו סעי' ד').

ועל כן לאחר אמירת וידוי ונפילת אפים נוהגים לומר סליחות מענין התענית, וכן אומרים "והוא רחום" וכו'.

 

אמירת "עננו"

לדעת הרמב"ם (פ"א מהל' תעניות הלכה יב) ורש"י: בליל התענית אומרים 'עננו' בערבית, אע"פ שעדיין אוכלים (עד עלות השחר), אבל בערבית במוצאי התענית לא אומר 'עננו', אע"פ שרשאי אח"כ לאכול, וכן דעת השו"ע. וישנם כיום כמה עדות הנוהגות כן (חלק מהתימנים הנוהגים כרמב"ם, והתוניסאים הנוהגים כמנהג ג'רבה. ועיין בשו"ע סי' תקס"ה סעי' ג' שבתענית ציבור אומרים "בכל תפילותיו", ועיין לגאון שם, ולמש"ב וכה"ח ס"ק טו"ב שהביאם).

 

ולמעשה, למנהג הספרדים: כיום בין יחיד ובין הש"צ, אומרים 'עננו', בשחרית ובמנחה. ובתפילת ערבית של מוצאי הצום לא אומרים בו עננו למרות שעדיין צמים. ולדעת האשכנזים היחיד אומר 'עננו' בתפלת מנחה בלבד, והש"צ אומרו – בשחרית בחזרה, ובמנחה בתפלת לחש ובחזרה.

היחיד אומרו ב"שומע תפילה", והש"ץ אומרו בין "גואל ישראל" ל"רפאנו" בברכה בפני עצמה.

 

עלייה לתורה למי שלא צם

א. בתענית אין עולה לתורה, לא בשחרית ולא במנחה, אלא מי שמתענה. אשר על כן, מן הראוי למי שלא צם, לומר לגבאי בית הכנסת לפני התפילה שלא יקרא לו לעלות לתורה.

 

ב. אם קראו למי שאינו מתענה כגון: זקן או חולה, לעלות לתורה – יש מי שאומר שרשאי לעלות כיון שהוא אנוס, ויש מי שאומר שימנע ולא יעלה, וכן נוהגים (כה"ח שם ס"ק מ"ד).

 

ג. מה טוב שהגבאי ישאל ויברר לפני התפילה באופן אישי, את מי שהוא רוצה להעלות לתורה, אם הוא צם או לא. ובתענית יחיד לא יפרסם שהוא צם, והמפרסם עצמו כדי להתפאר – נענש על כך (עיין לשו"ע סי' תקס"ה סעי' ו', ולכה"ח שם ס"ק ל"ו, ומש"ב שם ס"ק יד). אבל בתענית ציבור רשאי לומר שהוא מתענה ולא שייך כאן גאוה, כיון שיש חיוב לצום.

 

ד. אין שליח ציבור אומר "עננו" בחזרה כברכה בפני עצמה ואין מוציאין ס"ת אלא אם כן יש בבית הכנסת עשרה שמתענין (שו"ע תקסו, ג'), ולדעת המשנה ברורה צריך לכתחילה שבעה. ואנו פוסקים שדי בששה (וכך מובא בכתב יד של הרב מהר"מ בן חביב. ועיין לכה"ח סי' תקס"ו ס"ק ל"ב), וצריך הש"ץ להיות אחד מהצמים.

 

הפטרה במנחה

יש עדות שקוראים הפטרה ביום י"ז בתמוז (ובשאר צומות). ספרדי המתפלל במניין של אשכנזים ביום התענית, לא יעלה לתורה שלישי כדי שלא יצטרך לבוא לידי ברכה על הפטרה, כי אין מנהגנו להפטיר ביום התענית. ובדידי הוה עובדא שהתפללתי במניין של אשכנזים בצום, ולא שמתי לב שאצטרך להפטיר, וכשכיבדו אותי להפטיר, אמרתי בלבי שאני מברך כדי להוציא ידי חובתם את עמי הארצות שבקהל. ובר מן דין, כיון שישנם כמה קהילות שגם אצל הספרדים מפטירים בצום, אין זו ברכה לבטלה, ומ"מ לכתחילה, לא יעלה.

 

נשיאת כפים במנחה

א. בכל השנה, אין הכהנים נושאים כפיהם בתפלת המנחה, אבל בצום י"ז בתמוז נושאים כפים גם במנחה. ואומר מרן בעל הבא"ח זיע"א, שנושאים כפיים דוקא עד חצי שעה לפני השקיעה, ומוסיף ואומר שנהגו להקל מפלג המנחה והלאה שהוא זמן של שעה ורבע לפני השקיעה (עיין לבא"ח תצוה אות כ"ג, ולשו"ת 'רב פעלים' ח"ד או"ח סי' ה').

 

ב. המתפללים מנחה גדולה לא נושאים את כפיהם (י"א משם החזו"א שמותר לכהנים לשאת כפיהם גם כשמתפללים מנחה גדולה, ולכן לכהנים הנושאים כפיהם במנחה גדולה, יש על מה לסמוך, ואנו לא נוהגים כן).

 

ג. אחינו האשכנזים בחו"ל נהגו שהכהנים לא נושאים כפיהם בימי החול בכל השנה כולה, אלא רק במוסף של יו"ט (וכן הובא ברמ"א סי' תקס"ו סעי' ח').

בארץ ישראל, נוהגים אחינו האשכנזים שהכהנים נושאים כפיהם כל יום בתפילת שחרית, וכן במנחה ביום תענית, וכך מנהג הספרדים, חוץ ממנחה ביום כיפור שאז הכהנים אינם עולים לדוכן מכיון שמתחילין מנחה מוקדם כדי להספיק להתפלל נעילה לפני השקיעה.

בפעם הראשונה שהייתי בחו"ל ביקרתי אצל האדמו"ר מחב"ד זצוק"ל, ואמרתי לו שבבית הכנסת "שערי ציון" של הספרדים עושים כל יום נשיאת כפיים בשחרית, ואילו אצלם לא נושאים כפיים בימות השבוע. אמר לי הרב לו הייתי יודע כן, הייתי בא להתפלל אתם כדי לקבל ברכה. כי ידע הרב את ערכה העצום של ברכת כהנים, שזוכים להתברך מאת הקב"ה – "ואני אברכם". ומטעם זה, אין אומרים לכהנים "חזק וברוך" ברדתם מהדוכן, כי אם אומרים להם "חזק וברוך" מראים כאילו שהתברכנו מהכהן, ומברכים אותו על כך, ואין הדבר כן, כי אנו רוצים להתברך מאת הקב"ה דוקא.

 

אמירת "רבון העולמים" במנחה

במנחה של יום התענית, אומרים ב"אלוקי נצור" – קודם "יהיו לרצון" השני:

"רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ממנו ומתכפר לו, ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני (ברכות יז ע"א). יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי" (נוסח זה מובא בסידור 'קול אליהו' בעמוד רנז – 257).

אנו הנהגנו שביום התענית לאחר מנחה השליח ציבור אומר קטע זה בקול כדי להוציא אחרים ידי חובתם. ודבר זה לא חידוש שלנו אלא הובא בגמרא בברכות וכדלעיל (ועיין לשו"ע תקסה, ד', ולכה"ח שם ס"ק כא, כב).

 

מכות וצרות כנגד קרבנות

היה רב אחד שקבל על הדברים, והיה אומר: מה אתם מחדשים חידושים שלא נמצאו ולא נשמעו? ואמרתי לו, הרי נמצא דוגמתו בשו"ע לגבי דם ניקוף ודם מרצה. והנה, אדם שהולך ברחוב וקיבל מכה ויצא לו ממנה דם, מייד מתרעמים על גורמי הנזק, ומאשימים את זה שהניח את הזכוכית או את הברזל ברשות הרבים וכד', ואין נכון לעשות כן, אלא עלינו "לנצל" הזדמנות זו ו"לקפוץ" ולומר שזה ייחשב כדם קרבן ודם ניקוף.

ומעשה היה, בזמנו של הרה"ג חכם אברהם ענתבי הראשון זצ"ל, בסַפָּר אחד שעבד בערב סוכות עד שעה מאוחרת, וכשבא לביתו אמרה לו אשתו: 'מדוע באת כל כך מאוחר הרי אפילו לא בנית סוכה', וזירזה אותו מייד לבנות סוכה. אמר לה הספר: 'בואי ונבנה ביחד את הסוכה', וכן עשו. והנה כשחתך את הסכך, נחתך ונפצע כמה פעמים, וכעס על אשתו ואמר לה שזה "בגללה". אמרה לו אשתו: 'אל תכעס, במקום זה, תאמר על כל מכה ופצע שהם במקום דם קרבן', ומנתה על כל מכה ומכה קרבן אחר, עד שאמרה את כל הקרבנות. והנה הגיע אדם זקן לביתו וביקש לאכול דבר מה, ואמר לו הספר שאין לו מה לתת לו לאכול, ואם רצונו לאכול, שילך לרה"ג חכם אברהם ענתבי. הספר לא הספיק ללכת לבית הכנסת והתפלל ביחידות בביתו את תפילת ליל החג. ולאחר זמן, הגיע חכם אברהם ענתבי בעצמו לאותו ספר, ואמר לו: 'היה אצלך זקן אחד'? אמר לו הספר: 'כן, ושלחתי אותו אל כבודו'. אמר לו הרב: 'טיפש אתה, הרי היה זה אברהם אבינו האושפיזא קדישא הראשון שבא בזכות כל המכות והפציעות שנפצעת ואמרת על כל אחד ואחד שזה כנגד קרבן אחר'. מכאן ילמד כל אדם כמה חשוב עניין זה לומר על כל פגיעה שזה כנגד קרבנות.

 

אכילת בשר ושתיית יין בליל ובמוצאי התענית

מותר לאכול בשר או לשתות יין בלילה שלפני התענית, ויש מחמירים. ובמוצאי התענית – יש אוסרים ויש מתירים, ונהגו להחמיר.

אבל אם התענית היא ביום ראשון וליל התענית הוא מוצאי שבת, אין להחמיר בכך ורשאי לאכול בשר בסעודה רביעית.

 

חיוב הצום מדאורייתא או מדרבנן ?

נחלקו האחרונים, האם הצום שאנו צמים כיום, חיובו מדברי קבלה שהם כמו דאורייתא, כי בתנ"ך כתוב "צום הרביעי" וכו', או שחיוב הצום הוא מדרבנן.

 

שמחנו כימות עיניתנו

כתוב (תהלים צ, טו) "שמחנו כימות עיניתנו" – כשיבא המשיח כל הימים הללו יהפכו לטובה.

וכשיבא המשיח הוא יאמר: מי שצם ביום י"ז בתמוז – יום זה יהיה לו ליו"ט. ומי שלא צם – יהיה עליו לשבת 'שבעה' ביום זה.

וכשנקיים יו"ט זה, אולי תהיה הלכה שיש לברך "שהחיינו" על בגד או פרי חדש, כי בימים אלו לא ברכנו "שהחיינו". וכשיבא המשיח יבואו עימו משה ואהרון והם יאמרו לנו מה לעשות.

ואמרו דרך רמז, כתוב "אך טוב לישראל" – א"ך ימים שמי"ז בתמוז לט"ב יהפכו לטוב לישראל.

ויהי רצון שכל ההלכות שאמרנו, יהיו בבחינת תורה לשמה להלכה ולא למעשה, והקב"ה יהפוך לנו את הימים הללו לימים טובים, כמאמר הנביא (זכריה ח יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". ונזכה לגאולה שלמה בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

 

הלכות תענית
הלכות תענית וימי בין המיצרים
חמשה דברים אירעו בי"ז בתמוז
המשנה במסכת תענית אומרת (דף כו ע"א וע"ב):
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר
בתמוז:
א. נשתברו הלוחות ב. ובטל התמיד ג. והובקעה העיר ד. ושרף אפוסטמוס את התורה

ה. והעמיד צלם בהיכל" (רש"י גורס "והועמד צלם בהיכל", ולא קאי על אפוסטמוס אלא
על מנשה מלך ישראל שהעמיד צלם בתוך בית המקדש).

מתי הובקעה העיר?
עוד אומרת הגמרא (שם כח ע"ב): "הובקעה העיר בשבעה עשר הוה, והכתיב בחדש הרביעי
בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב בתריה ותבקע העיר וגו'? אמר רבא לא קשיא כאן
בראשונה כאן בשניה, דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר
בו", עכ"ל.
וכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות הל' ב'): "וי"ז בתמוז חמשה דברים אירעו בו:
נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני" וכו'.
מדקדוק לשונו של הרמב"ם אנו למדים שבית שני חמיר לן ועל כן נקבע יום י"ז בתמוז
ולא ט' בתמוז. ומובא בירושלמי, שגם בחורבן ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, אלא
שמפני הצרות טעו בחשבון (תענית פ"ד ה"ה, ועיין תוס' ר"ה י"ח ע"ב ד"ה זה).

מטרת התענית – יום של חשבון נפש
הרמב"ם מבאר שעיקר סיבת התעניות היא לעורר הלבבות ולזכור את האירועים שבעטיים
הן נקבעו, וז"ל (פ"ה מהל' תעניות ה"א): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני
הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו
הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון
דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם" וגו'. יום צום
הינו יום של חשבון נפש, כל אחד בינו לבין עצמו, לדעת שעוונותיו ועוונות אבותיו
גרמו לצרות הללו, ועל ידי זה יבוא להיטיב דרכיו ולשוב בתשובה שלמה. ואף הנביא
אומר (ישעיהו נ"ח ד) "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁו".
ֹועל כן, ראוי ביום הצום לקרא ספר תהלים או ספרי מוסר, בדברים המשברים את הלב
ומעוררים לתשובה, ולא יעשנו יום מנוחה וטיול, או ינצלנו אפילו לדברים המותרים
כגון להתרחץ או להסתפר. ולא יעביר את הצום באדישות, אלא ישים על לבו את
המאורעות שבגללם נקבע התענית, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב
בימיו, ויראה כיצד הוא יכול להוסיף בלימוד ובקיום מצוות ומעשים טובים. ואם אינו
עושה כן, הרי שלא מילא את חובתו כראוי.

אכילה ושתיה קודם עמוד השחר ביום התענית
כתוב בשו"ע (סי' תקס"ד סעי' א'):
"כל תענית שאוכלים בו בלילה, בין צבור בין יחיד, הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה
עמוד השחר, והוא שלא ישן (שינת קבע), אבל אם ישן (שינת קבע) אינו חוזר ואוכל
ולא שותה, אא"כ התנה לאכול או לשתות. הגה: ויש אומרים דבשתייה אין צריך תנאי,
דמסתמא דעתו של אדם לשתייה אחר השינה, והוי כאילו התנה" (ועיין למש"ב שם בס"ק
ה- ו שכתב, וז"ל: דמסתמא דעתו וכו' – דדרך האדם להיות צמא אחר שינתו: והוי כאלו
התנה – כתבו האחרונים דלכתחלה ראוי להחמיר ולהתנות אף לשתיה כדעת המחבר אכן אם
רגיל לשתות אחר השינה א"צ להתנות", עכ"ל).

ולמעשה, מותר לאכול בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן שנת
קבע, אבל אם ישן שנת קבע – אסור אח"כ לאכול או לשתות. ואם קודם שישן עשה תנאי
או חשב שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה: לפי הפשט – מותר לו לאכול או
לשתות. ולפי הקבלה גם אם התנה או חשב, שתיה – מותרת, אבל אכילה – אסורה. ואם
חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר – אזי גם לפי הקבלה רשאי
לאכול, אבל עליו לעשות תנאי במחשבה (ועיין לרמב"ם פ"א מהל' תענית הל' ח',
ולכה"ח סי' תקפ"א ס"ק סט).

החייבים והפטורים מן הצום
מרן בשו"ע (סי' תק"ן ס"א) כתב, וז"ל: "הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו
ואסור לפרוץ גדר. הגה – מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה, אין להתענות
(הגהות מיימוני והמגיד פ"ה). (מרן סובר ג"כ כרמ"א לגבי מעוברות ומניקות שהרי
כתב בהלכות ט' באב בסי' תקנ"ד ס"ה: "עוברות ומיניקות מתענות בט' באב כדרך
שמתענות ומשלימות ביום כפור; אבל בג' צומות אחרים פטורים מלהתענות, ואף על פי
כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הוולד". הרי שלא החמירו
אלא בט' באב דוקא, אבל בשאר צומות אין חיוב לחולים ולחלשים, אלא שעליהם להקפיד
לאכול רק כדי קיום הגוף, ולא מעדנים.

למעשה:
מעוברות ומניקות, זקנים, או חלשים – פטורים מן הצום, ואף לא יתחילו לצום, אך
יאכלו רק כדי קיום הגוף, ולא מעדנים. אבל הבריא בגופו, לא יפרוש מן הציבור
ויצום, וכל המשתתף בצער הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור.
קטן – בצום של יו"כ וט"ב טוב להרגילם לצום מעט, אבל בי"ז בתמוז ושאר תעניות
אין צורך. ומכל מקום, יש לחנכם שיום זה הוא יום צום הנועד לחשבון נפש וחזרה
בתשובה, ולא יתנו להם לאכול מעדנים וממתקים, אלא רק אוכל שיש בו כדי קיום הגוף
(עיין כה"ח תק"ן ס"ק ט', תקנד ס"ק כג).
פעם ראיתי ביום י"ז בתמוז ברחוב יפו אדם נכבד שמלקק גלידה ברחוב. פניתי ואמרתי
לו, אולי כבודו שכח שהיום צום? אך הוא אמר לי, אני לא שכחתי, אלא שאני לא חש
בטוב ולכן אינני צם. אמרתי לו אם כך תאכל בצנעא, ורק דברים לקיום הגוף ולא
מעדנים כמו גלידה או שוקולד.

ערב כיפור וערב תשעה באב
עוד הבדל נמצא בין י"ז בתמוז ות"ב לבין יום כיפור, שבערב כיפור מצוה לאכול כל
היום, ואוכלים בו בשר ומאכלים בריאים ומחזקים, אבל בערב ת"ב לא אוכלים בשר
ואפילו לא שני תבשילים ביחד, אלא אוכלים בסעודה מפסקת על הארץ ובדרך של אבלות.

מי שיכול לצום יום בחודש
פעם שאלו את הרב בעל ה"שדי חמד" זצוק"ל בעניין חולה שהרופא ציוהו שמותר לו לצום
רק יום אחד בחודש, כיצד ינהג בחודש תשרי, שהצום הראשון שנקלע בחודש זה הוא צום
גדליה, ואחריו יום כיפור, והשאלה האם יצום את צום גדליה ולא יעבור עליו למרות
שהוא דרבנן ולא יוכל לצום ביום כיפור שהוא חמור והוא דאורייתא, או שמא ידלג ולא
יצום בצום גדליה על מנת שיוכל לצום ביום כיפור. ובעניין זה העלה הרב שתלוי
במחלוקת הפוסקים, יש האומרים שיום כיפור חמור ועדיף טפי, ויש אומרים שעדיף לו
לצום את צום גדליה ולא לעבור עליו, וביום כיפור אם לא יוכל לצום הרי שהוא חולה
ואנוס, אבל יתפלל שיוכל לצום ביום כיפור. ולמעשה אנו אומרים שמי שהוא בעל בטחון
גמור בקב"ה יצום בצום גדליה ויתפלל שיזכה לצום גם ביום כיפור, אבל מי שלא הגיע
למידה זו יעדיף לכתחילה לצום ביום כיפור שהוא חמור ודאורייתא וידלג על צום
גדליה שהוא קיל ודרבנן.

זריקה בערב כיפור לחיזוק
היה ת"ח גדול מאד, שהרופא אמר לו שאסור לו לצום ביום הכיפורים אלא אם כן יקבל
זריקה בערב כיפור, אך הוא סירב לקבלה. אמרתי לו: הרי יש כאן פוסקים שהם זקנים,
כגון הרבנים הגאונים חכם ניסים כ'דורי והרב סלמן חוג'י עבודי, וכולם עסוקים,
ואם לא תקבל זריקה אתה ביו"כ תרגיש חלש ותרצה לאכול, ואתה תהיה חייב לבוא
ולשאול אותי ואני אצטרך למדוד לך שיעורים, תעשה בחכמה ומעכשו תקח זריקה, והוא
לא השתכנע. אחרי שהלכתי, הלך אותו חכם לבית החולים שערי צדק הישן וקיבל זריקה,
וספרו לי על כך. הלכתי אליו ואמרתי לו מעיקרא מאי קסבר מר? הוא אמר לי שבאמת
הוא לא רצה לקבל זריקה, אבל הרי קללת חכם מתקיימת אפילו על חנם, וכיון שכך
אמרתי לו שהוא יהיה חלש ויצטרך לאכול, הוא בטוח בכך שהיא תתקיים ולכן לא רצה
להגיע לזה. ואני אמרתי לו שלא התכוונתי לקלל חלילה, אלא רק אמרתי את הדין ואת
ההלכה ואת המציאות של מה שעלול לקרות.

הפרנסה מאיתו יתברך שמו ויתעלה
היה יהודי שנהג בכל ערב ראש השנה לבא אלי ולבקש הלואה. בשנה הראשונה נתתי לו את
הסכום שביקש (10 לירות בזמנו), כי ידעתי שהוא עשיר ויהיה לו כסף בשביל להחזיר
לי. והוא מיד במוצאי ר"ה החזיר לי את הכסף, וכן היה בשנה השניה. בשנה השלישית
התפלאתי שהוא שוב הגיע, ושאלתי אותו לפשר הענין. אמר לו אותו עשיר: כבוד הרב,
ב"ה הקב"ה נתן לי שפע של פרנסה ואין לי בקשות מיוחדות להתפלל, וכעת שהרב נתן לי
הלוואה אני מתפלל ואומר: "רבש"ע, תן לי כסף כי אני חייב עשר לירות לרב אליהו".
אמרתי לו, אתה מערים על הקב"ה ?! אך הוא אמר לי "הדבר הזה עוזר לי".

הלוואה לאחר שעה
הרה"ג חכם מנשה שלו ע"ה מספר, מעשה בעשיר אחד נדיב לב, שכשהיו מבקשים ממנו
הלוואה היה רגיל לדחות את המבקש למחר, ואם היה העניין דחוף מאד היה דוחה אותו
לאחר שעה. יהודי אחד שרצה להתחקות אחר מעשיו של העשיר ולהבין מדוע הוא דוחה
כל מבקש, בא לבקש הלוואה ממנו ואמר לו שזה דחוף לו ביותר, וכשהעשיר דחה אותו
לאחר שעה, הוא עקב אחריו והנה הוא רואה שהעשיר נכנס לבית הכנסת ונועל אחריו
את הדלת, והוא שומע מאחורי הדלת שהעשיר פותח את דלתות ההיכל וזועק לפני הקב"ה
שירחם עליו ויחזק אותו לרצות לעזור לכל מבקש ולהלוות להם בלב שמח, והנה הוא
זקוק לכסף אותו ביקשו כהלוואה בעוד שעה. מששמע כך אותו עני צעק מאחורי הדלת,
"לא! לא! לא לאחר שעה, שיתן לך את הכסף מייד, כי אני זקוק לו בדחיפות…!!".

אם כסף – תלוה את עמי
על הפסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי", דרש בעל 'אור החיים הקדוש': "אם
כסף" – אז "תלוה את עמי". כלומר, כל הכסף הנמצא ברשות העשירים אינו שלהם אלא
מופקד בידם, והקב"ה מינה אותם "גבאים" על הכסף במטרה לעזור לעניים ולכל נזקק.
ואם ח"ו אין העשירים עומדים בתפקידם זה, עלול בעל המעות ליטלם בחזרה ולהפקידם
בידי גבאי נאמן אחר. אבל כל מי שיש אפשרות בידו ועוזר לנזקקים בשמחה, אזי בעל
המעות ישתבח שמו ויתעלה יראה שה"עסקה" היתה משתלמת ויכפיל וישלש לו את רכושו
כדי שיוכל להמשיך ולעזור לנזקקים רבים אחרים.

צום ביום פטירת אביו או אימו
ידוע שביום פטירת אביו ואמו צריך להרבות בלימוד התורה כדי לחזק את מזלו, ויש
נוהגים גם לצום ביום השנה, ובמנחה יאמר שמיעוט חלבו ודמו ביום זה יהיה כמו
הקרבת קרבן, והקרבת קרבן זה תהיה לזכותו של אביו או לזכותה של אמו שנפטרו באותו
היום. ומי שאינו יכול לצום – ילמד. וכל בני המשפחה מרבים בימים אלו בתורה
ומצוות, וכן ראוי לנהוג כל מי שלא יכול לצום.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ביום ב' דר"ה, ואין אני צם בו כי י"א שלא צמים ביום זה מפני
שכתוב (נחמיה ח, י) "אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' כי קדוש היום לאדוננו". מרת
אמי ע"ה נפטרה בד' באב ואיני צם מחמת הסמיכות לט' באב.

אמירת "עננו"
לדעת הרמב"ם (פ"א מהל' תעניות הלכה יב) ורש"י: בליל התענית אומרים 'עננו'
בערבית, אע"פ שעדיין אוכלים (עד עלות השחר), אבל בערבית במוצאי התענית לא אומר
'עננו', אע"פ שעדיין הוא בתענית, מאחר והוא רשאי אח"כ לאכול, וכן דעת השו"ע.
וישנם כיום כמה עדות הנוהגות כן (חלק מהתימנים הנוהגים כרמב"ם, והתוניסאים
הנוהגים כמנהג ג'רבה. ועיין בשו"ע סי' תקס"ה סעי' ג' שבתענית ציבור אומרים "בכל
תפילותיו" – משמע לכאורה גם בלילה, ועיין לגאון שם, ולמש"ב וכה"ח ס"ק טו"ב
שהביאם).

ולמעשה, למנהג הספרדים: כיום בין יחיד ובין הש"צ, אומרים 'עננו', בשחרית
ובמנחה. ולדעת האשכנזים היחיד אומר 'עננו' בתפלת מנחה בלבד, והש"צ אומרו –
בשחרית בחזרה, ובמנחה בתפלת לחש ובחזרה.
היחיד אומרו ב"שומע תפילה", והש"ץ אומרו בין "גואל ישראל" ל"רפאנו" כברכה בפני
עצמה וחותם "בא"ה העונה לעמו ישראל בעת צרה".

קריאה בתורה
ביום התענית מוציאין ספר תורה בשחרית ובמנחה וקוראין "ויחל".
לכתחילה, אין שליח ציבור אומר "עננו" בחזרה כברכה בפני עצמה ואין מוציאין ס"ת
אלא אם כן יש בבית הכנסת עשרה שמתענין (שו"ע תקסו, ג').
וכתב בכה"ח (שם ס"ק ל"ב) שבתענית ציבור (כמו י"ז בתמוז) אם יש ששה או שבעה
שמתענים, מוציאין ס"ת ואומרים "עננו".

עלייה לתורה למי שלא צם
א. בתענית אין עולה לתורה, לא בשחרית ולא במנחה, אלא מי שמתענה. אשר על כן, מן
הראוי למי שלא צם, לומר לגבאי בית הכנסת לפני התפילה שלא יקרא לו לעלות לתורה
(שו"ע סי' תקס"ו סעי' ו').
ב. אם קראו למי שאינו מתענה כגון: זקן או חולה, לעלות לתורה – יש מי שאומר
שרשאי לעלות כיון שהוא אנוס.

מי שלא צם לא יעלה לפני התבה
מי שלא צם מכל סיבה, לא יעלה לפני התבה להיות שליח ציבור, כי אינו יכול לומר
"עננו" בתפילת החזרה. ומיהו, אם אותו אדם הוא ש"צ קבוע, ואם לא יעלה יתגלה לעין
כל שלא צם ויתבזה ויצא מזה חילול ה' חלילה, רשאי לעלות ולהיות חזן.

הפטרה במנחה
א. לדעת רמ"א מפטירין במנחה "דרשו" (רמ"א תקס"ו סעי' א'), והספרדים לא מפטירין.
ב. ספרדי שעלה לתורה בעליה שלישית בבית כנסת אשכנזי יכול לקרוא את ההפטרה
בברכותיה כיון שנגרר אחר הקהל (עיין פסחים דף קו ע"א במעשה עם רב אשי שנקלע
למחוזא, וברש"י שם ד"ה ואגיד ביה).

נשיאת כפיים במנחה
א. כשמתפללים מנחה בתענית ציבור חצי שעה סמוך לשקיעה – ישאו הכהנים כפים. ויש
מקילים ונושאים כפים אפילו אחרי "פלג המנחה" דהינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים,
ואין למחות בידם. אך אין לשאת כפים לפני כן (שו"ע תקס"ו סעי' ח', וקכט סעי' א'.
בא"ח תצוה כג, ר"פ ח"ד סי' ה', לוח אר"י).
ב. גם האשכנזים ישאו כפים במנחה של תענית. יש מקומות שלא נוהגים כן כחלק ממנהג
חו"ל שנהגו האשכנזים שלא לשאת כפיהם בימי החול, אבל בארץ ישראל נוהגים לשאת
כפים כל יום בשחרית ולכן יעשו כן גם במנחת תענית (עיין לחזון איש הל' נשיאת
כפים סימן כ' שהתיר לכהנים לשאת כפים במנחה גדולה. אבל אנחנו לא נוהגים כן.
והסבירו את מנהגו של ה"חזון אי"ש" זצ"ל, משום שהוא היה מתפלל בקביעות בזמן מנחה
גדולה כל השנה, למרות שזה לא מצוה מן המובחר, ונהג כן משום שהיה טרוד בצורכי
ציבור שביקשו את הנחייתו וברכתו. ואנחנו מקפידים להתפלל בכל מקרה מנחה בעתה
ובזמנה).

מעיקר הדין כהנים לא עולים לדוכן ביום כיפור בתפילת מנחה אלא בתפילת הנעילה.
ואם היו כמה כהנים שלא יודעים את ההלכה ונגשו לדוכן לברכת כהנים במנחה ביום
כיפור, והש"צ נאלץ להקריא להם "יברכך", חייבים שאר הכהנים שידעו את ההלכה ושלא
עלו לדוכן לצאת כדי שלא יצא עליהם לעז.

אמירת "רבון העולמים" במנחה
במנחה של יום התענית, אומרים ב"אלוקי נצור" – קודם "יהיו לרצון" השני:
"רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין
מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ממנו ומתכפר לו, ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי
ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי
המזבח ותרצני. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי" (נוסח
זה מובא בסידור 'קול אליהו' בעמוד רנז – 257. ומקורו בגמרא בברכות דף יז ע"א,
ומובא בשו"ע סי' תקס"ה סעי' ד'). ואנחנו נהגנו לאומרו אחרי תפלת מנחה.

מנחה גדולה בשבת
למרות שאמרנו שטוב להקפיד ולהתפלל מנחה בכל יום בעתה ובזמנה, אבל בשבת אנחנו
רגילים להתפלל מנחה בשעת מנחה גדולה, והיינו משום שכתוב בזוהר הקדוש שבזמן
שביום חול הוא דינא קשיא, בשבת זה נהפך לדינא רפיא, ולכן מתפללים מנחה גדולה
בשבת. ועוד סיבה לתפילת מנחה גדולה בשבת, משום שעל ידי כן נשאר זמן רב (בפרט
בימות החורף) לאכול סעודה שלישית בנחת ובעוד היום גדול (עיין 'יין הרקח' החדש
דף כ"ב שבשבת יתפלל מנחה גדולה ויעשה סעודה שלישית מוקדם).

מעלת סעודה שלישית בשבת
היה רב אחד דורש, שבנוסח ה"לשם יחוד" שאומרים לפני סעודה ראשונה בליל שבת
אומרים שהיא סעודתו של יצחק אבינו ע"ה, ולפני סעודת הבוקר אומרים שהיא סעודתו
של אברהם אבינו ע"ה, ולפני סעודה שלישית אומרים שהיא סעודתו של יעקב אבינו ע"ה.
והטעם לכך, משום שיצחק לא התברך בעושר רב, וביקש מעשיו לצוד לו ציד להביא,
ובסעודה ראשונה שלא אוכלים מעדנים רבים ושמנים מדי זה כנגד יצחק אבינו ע"ה.
אברהם אבינו היה עשיר גדול עד כדי כך שלאורחים שלו שחט שלושה עגלים כדי להגיש
להם ג' לשונות בחרדל, ולכן בסעודה ראשונה אוכלים חמין ומאכלים שמנים, היא כנגד
אברהם אבינו ע"ה. ויעקב אבינו ע"ה שאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", על כן
סעודה שלישית היא כנגדו. ומעלתה של סעודה שלישית רבה ועצומה, ואומרים שמי שלא
אכל סעודה שלישית כדבעי, כאילו לא קיים סעודה רביעית, ומי שלא אכל כדבעי בסעודה
רביעית, כאילו לא קיים סעודה שלישית.

סעודה רביעית קודם חצות
מצוה לאכול סעודה רביעית קודם חצות הלילה, ופעם שהינו בשבת מחוץ לירושלים והדרך
התארכה כך שהיינו אמורים להגיע לירושלים אחרי זמן חצות, ובדרך התקשר אלינו רבה
של חדרה והזמין אותנו לסור דרכו ועשה לכבודנו סעודה כיד המלך, כך שזכינו לאכול
סעודה רביעית קודם חצות כמנהגנו.

ברכת שהחיינו בשתי סוכות
אצלנו בבית בונים מדי שנה בסוכות סוכה גדולה למטה בחניה, וסוכה קטנה במרפסת
קטנה בבית. מטבע הדברים, עיקר הדברים והסעודות עושים בסוכה הגדולה, ושם מברכים
"שהחיינו" בקידוש של ליל יום טוב ראשון. אשר על כן, אני נוהג להכין אתרוג גדול
(תימני) וצהוב שיש בו טעם וריח טוב, ולברך עליו "שהחיינו" בשעה שאני נכנס לסוכה
הקטנה שבבית בלילה, ומכוון בברכה זו לצאת גם בסוכה הקטנה בפעם הראשונה. (אלא
שאני משתדל שלא יהיה האתרוג כשר, שאז האתרוג מועיל לכל מיני סגולות ולא אוכלים
אותו).

בין המיצרים
כל רודפיה השיגוה בין המיצרים
שלשת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב נקראים ימי בין המצרים על שם הכתוב "כל
רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). ולכן נוהגים קצת אבלות מיום זה עד אחר
תשעה באב.

תספורת וגילוח
מנהג האר"י לא להסתפר או להתגלח החל מיום י"ז בתמוז והלאה, וכן נהגו האשכנזים.
ולדעת השו"ע – האיסור הוא רק משבוע שחל בו תשעה באב (שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ב,
ולמש"ב שם ס"ק פ"ב).

ברכת 'שהחיינו'
כתוב בשו"ע (סי' תקנ"א סעי' יז): "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי
או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה (וכן בפרי שלא ימצא אחר
ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים)".

נהגו לא לאכול או ללבוש דבר חדש, שמברכים עליו "שהחיינו", כל שלשת השבועות.
והספרדים נהגו שלא לברך "שהחיינו" אפילו בשבת. אבל על פדיון הבן וברית מילה
אומרים. והאשכנזים מברכים "שהחיינו" בשבת (ועיין לכה"ח שם ס"ק ר"ה שכתב שיש
מברכים בשבת, אבל הפשט של השו"ע אפי' בשבת לא מברכים וכן מובא בשער הכוונות.
ובס"ק ר"ז כתב כה"ח: שלפי ה'ברכי יוסף' גם בליל י"ז בתמוז לא מברכין "שהחיינו",
הן על פרי חדש והן על בגד חדש).
ברכת שהחיינו על פרי או ירק חדש – מנהג הספרדים לברך בתחילה את ברכת הפרי, ואחר
כך "שהחיינו". ויש מי שאומר (וכן נהגו חלק מהאשכנזים) לברך בתחילה "שהחיינו",
ואחר כך ברכת הפרי.
וטעמם של אלו האחרונים הוא: כיון שמובא בהלכה שהרואה פרי חדש מברך "שהחיינו" גם
בלי שאוכלו, לכן מקדימים לברך "שהחיינו" ואחר כך ברכת הפרי. ולמעשה, כתב בשו"ע
שאע"פ שמהדין הרואה פרי חדש מברך "שהחיינו", נהגו שלא מברך עד שאוכל (עיין
לשו"ע סי' רכ"ה סעי' ג').

"אך טוב לישראל"
יש הנוהגים לבקר אצל הוריהם בערב תשעה באב בכדי לאכול את ה"מג'דרה" הטעימה
שהתרגלו לאכול מילדותם. אנחנו פונים להקב"ה ואומרים, רבש"ע, ראה איך אנחנו
סובלים כל כך בתקופה זו של "בין המצרים" – לא מברכים בה "שהחיינו" ואפילו בשבת
כדעת מרן, כמה צרות ארעו בהם, כמה מסוכנים ימים אלה לישראל, ובת"ב יושבים על
הארץ ומתאבלים על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, אומרים קינות ותיקון חצות, קוראים
מגילת איכה, נוהגים בחומרות שהולכות ומוסיפות, לא הרי החומרות שמי"ז בתמוז כהרי
החומרות שמר"ח אב, ולא הרי חומרות אלו כחומרות של שבוע שחל בו, ולא הרי חומרות
אלו כחומרות של ערב ת"ב, ועולות על כולנה חומרות של יום תשעה באב, ועל זאת
אנחנו מתפללים ומבקשים, "שמחנו כימות עניתנו", והימים של העינוי הם א"ך ימים
שבין י"ז בתמוז לבין ט' באב, ומבקשים שאותם א"ך ימים יהפכו להיות א"ך טוב
לישראל, לששון ולשמחה.
ויהי רצון שהקב"ה יהפוך לנו את הימים הללו לימים טובים, כמאמר הנביא (זכריה ח
יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם
הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן
וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". ונזכה
לביאת הגואל ולבנין אריאל, במהרה בימינו אמן.

 ליודעי ח"ן:

בכוונת בין המיצרים מכוונים בשם טדה"ד שהוא אותיות שלפני שם הוי-ה.

ט-ד הם 13 ימים שבין י"ז בתמוז לר"ח אב. ה-ד הם 9 ימים עד תשעה באב.

ס"כ 22 ימים. בכל יום 24 שעות ס"ה: 528 שעות.

נוריד 3 שבתות ור"ח ס"ה 4 ימים כפול 24 = 96 שעות.

ועוד 6 שעות שאחריהן נולד המשיח. הרי 102.

נפחית 102 מ- 528 ונקבל: 426 . וזה סוד הפסוק:

אני יוצא בתוך מצרים – תוך=426 ומצרים הם ימי המיצרים.

מרגלים = 323. עגל = 103. ס"ה: 426.

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *