דרשות לחג השבועות

 

שבועות

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לפיוט: "יום יום אודה" שיהודי עירק רגילים לשיר ביום חג השבועות וגם בעת קריאת עשרת הדברות בפרשיות יתרו ואתחנן, בביצוע מנהל האתר חיים סלמן:

וכאן האזינו לפיוט: נורא במרום:

בס"ד

דרשה לחג השבועות ממרן הראשל"צ הגאו המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה כפי שנתקבלה מידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.

הכנה לקבלת התורה
"קול צופייך" – גיליון 314

הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א

סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד זצ"ל

סמיכות הפרשה לחג השבועות
פרשת במדבר תמיד תחול לפני חג השבועות, וכן מובא בשו"ע (סי' תכ"ח, ס"ד):

"ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת".

ומבאר המג"א את הטעם לכך (שם סק"ד):

"כי בעצרת ר"ה לאילנות ולכן קורים סדרה אחד אחר התוכחות כדי שתכלה השנה
וקללותיה", עכ"ל.

והנה, השבוע אנחנו נקרא בפרשת במדבר למרות שחג השבועות יחול רק בשבוע הבא ולא
בשבוע זה. וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה במדבר):

"ולפעמים, אף פרשת נשא קודם עצרת כגון שאותה השנה הייתה מעוברת וחל ר"ה ביום ה'
שקורין פרשת אחרי מות קודם חג הפסח [ובין שהשנה ההיא היו חשוון וכסלו מלאים או
חסרים] ואז קורין פרשת נשא קודם עצרת. כן מבואר בפוסקים", עכ"ל.

ונראה לבאר, שפרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר, והקלה ביותר בפרשיות התורה
(מבחינת ההכנה לקריאה בס"ת), ללמדנו שאע"פ שהתורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מני
ים, אם אנחנו מוכנים לקבלה במסירות נפש, תהיה לנו סייעתא דשמיא ונוכל לקבל אותה
בקלות ולקיימה באופן שתהיה נחת רוח לפניו יתברך.

מתן תורה והקמת המשכן במדבר
פרשת השבוע פותחת בפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל
מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ
מִצְרַיִם לֵאמֹר" (במדבר א, א). התורה קושרת את עניין נתינת התורה במדבר, עם
הקמת המשכן ("באהל מועד") שהייתה גם כן במדבר. ועוד אנו למדים, שהדיבור שדיבר
הקב"ה עם משה באהל מועד היה "בחודש השני", כלומר בחודש אייר, ומיד מצווה התורה
למנות את בני ישראל (וידועים דברי חז"ל בתענית ח' ע"ב, ובב"מ מ"ב ע"א, על הפסוק
"יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וכאן
ציוה למנותם בפרהסיא – היינו דווקא כשישראל הם שעושים את המניין, אבל כשהקב"ה
הוא שמצוה למנות, אין שולט במניין שכזה עין הרע).

ומבאר רש"י את הקשר בין הדברים, וז"ל:

"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן
לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן,
ובאחד באייר מנאם".

כלומר, המשכן הוקם בניסן, ולאחר חודש ימים הקב"ה השרה שכינתו עליהם, וכל זה היה
כשעם ישראל היו עדיין במדבר שבו קיבלו את התורה.

מאימתי נחשבת קביעות
ויש לשאול על דברי רש"י הנ"ל, מדוע המתין הקב"ה חודש ימים מאז שהשרה שכינתו על
עם ישראל עם הקמת המשכן ועד שמנה אותם, לכאורה היה יכול למנותם מייד עם השראת
שכינה? ונראה לומר, שרצה הקב"ה שיהיה לעם ישראל "קביעות" במקומם. ועניין
הקביעות הוא נ"מ למעשה בכמה עניינים, למשל, מאימתי אדם שבא לגור בעיר יתחייב
במיסים? אם גר בעיר שלשים יום, הוקבע בעיר וחייב במיסים כמו שאר התושבים
הקבועים (ועיין בחו"מ סי' מ"ט ס"ג בעניין הוחזק שמו בעיר לאחר שלשים יום ועוד
כמה עניינים).

קביעות בעניין מזוזה
גם לעניין מזוזה יש דין קביעות, כי רק מי שגר בקביעות בדירה חייב במזוזה (ונ"מ
למי שמתארח בבית מלון ואין מזוזה בפתח או המתארח בבית חברו למספר ימים וכדומה).
וחלוק דין זה בין אם גר דיור עראי בארץ ישראל לבין אם דר דיור עראי בחוץ לארץ,
שבחוץ לארץ לא נקרא קבוע אלא לאחר שלשים יום, אבל בארץ ישראל נקרא קבוע גם אם
גר יום אחד בלבד, ולכן חייב אדם לקבוע מזוזה בארץ ישראל בכל מקום שלן בו ואפילו
אינו נמצא שם אלא יום אחד בלבד, וז"ל השו"ע (יו"ד סי' רפ"ז סעי' כ"ב):

"השוכר בית בחו"ל והדר בפונדק באר"י פטור ממזוזה ל' יום, והשוכר בית בארץ ישראל
חייב במזוזה מיד משום ישוב ארץ ישראל" (ועיין פתחי תשובה ס"ק טז, יז, יח).

קביעות לשליחי חב"ד
האדמו"ר מחב"ד זצ"ל היה שולח בחיים חיותו שליחים לכל מקום בעולם, ולא היה מתיר
להם להגיע אליו בחגים כמו פסח ור"ה וכדומה כי בימים אלו עליהם להקדיש את כל
זמנם לצורך תושבי המקומות השונים שם הם פועלים, על מנת ללמדם את המעשה אשר
יעשון ודרך התקרבות לעבודת ה' באותם המועדים, ורק בחג השבועות הוא היה מתיר להם
לבא אליו. וכשהיו באים השליחים, הוא היה מורה לשליחים הגרים בארץ ישראל לעשות
שני ימים טובים לחומרא, למרות שהם תושבי ארץ ישראל, וטעמו היה, מכיון שמקומם
הקבוע הוא בברוקלין שבאמריקה, אלא שבאופן עראי נשלחו כל אחד למקום אחר כדי לקרב
את עם ישראל לתורת ישראל ולאביהם שבשמים.

ולמעשה אנו פוסקים שאדם שגר בארץ ישראל והוא נאלץ (על פי הוראת חכם הבקי
בעניינים אלו) לנסוע לחוץ לארץ במועדים, אינו נוהג אלא יום טוב אחד בלבד, אלא
שלא יעשה מלאכות האסורות ביום טוב לעיני תושבי חו"ל, אלא בצנעא בלבד.

חזן תושב אר"י שנוסע לחו"ל
תושב ארץ ישראל הנוסע לחו"ל כדי להיות שם חזן, רשאי לשמש כחזן ביום טוב שני
ולהתפלל ככל תפילות החג למרות שאצלו הוא יום חול, כיון שיש מהמתפללים שנחשבים
לעמי ארצות, ויכול להתפלל ולכוון להוציאם ידי חובתם, אבל מעיקר הדין אינו יכול
להתפלל תפלה שאינו חייב בה. ואם הוא יום טוב שני של חג השבועות או יום טוב שני
של שאר חגים, יניח תפילין בצנעא בחדרו לפני התפלה ויתפלל תפלת שמונה עשרה כבכל
יום.

הלויים – לגיונו של מלך
בפרשה מוזכרת מעלתם המיוחדת של הלויים (שם, מח-מט) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה
לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא
בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ומבאר רש"י, וז"ל:

"כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד
גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו בכלל
לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל", עכ"ל.

כדי להמחיש זאת, להבדיל אלף אלפי הבדלות – על ראש ממשלה ישנה שמירה קפדנית
ביותר, וכשהוא נוסע במכוניתו הוא מוקף בשוטרים בתפקידים שונים ובדרגות שונות.
לפניו נוסעים שוטרים במכונית משטרה, ומאחריו נוסעים שוטרים הממונים על שמירת
אחמי"ם, ויש ביניהם שהולכים סמויים בלבוש אזרחי. גם את המכונית האישית של ראש
הממשלה מסווים באופן שנוסעות שתי מכוניות דומות לחלוטין, ומוקפות שומרים
ומכוניות אנשי שב"כ וכדומה. ולכל אחד ישנו תפקיד חשוב השונה מתפקידו של חברו.
כך גם כן הלויים נחשבו לליגיונו של מלך, והם המחזיקים בתפקיד הרם והחשוב ביותר
משאר השבטים לשמור משמרת הקדש.

ראש חודש – יו"ט לנשים
הלויים והנשים לא נכשלו בחטא העגל, ולא אמרו "אלה אלהיך ישראל". שכרם של הנשים
שלא טעו בעגל הוא שראש חודש נעשה להם ליום מנוחה כמו חול המועד, ונהגו לא לעשות
בו מלאכות קשות כמו כיבוס (ולאו דווקא כמו שהיו מכבסים בטורח גדול על שפת הנהר,
אלא כל כביסה אסורה) או גיהוץ (ולאו דווקא גיהוץ קשה המצריך טרחה מרובה כמו
שהיה בתקופות קודמות, אלא כל גיהוץ אסור). היה רב אחד שרצה להתיר גיהוץ בימינו,
כיון שיש בגדים העשויים מבד שאינו מתקמט וקל לגהצו, ואפילו אם רק יתלו אותו על
גבי קולב או על גבי חבל, ייראה כעין מגוהץ. ולא היא, אלא כל גיהוץ אסור. אבל אם
מכבסת או מגהצת לפרנסתה, לית לן בה (עיין שו"ע או"ח סי' תי"ז והחונים עליו,
וכה"ח ומש"ב שם, ובא"ח פרשתת ויקרא).

שיטת לימוד רב לתלמידו
כתוב בפרשה (שם, ג, א-ד):

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר
סִינָי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא
אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן" וכו'.

ושואל רש"י, מדוע פתחה התורה בתולדותיהם של משה ואהרן ולא מונה אלא את בני אהרן
בלבד? וז"ל: "ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה.
מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. ביום דבר ה' את
משה – נעשו אלו התולדות שלו, שלמדן מה שלמד מפי הגבורה". הבדל גדול נבחן בין
צורת הלימוד שאדם לומד עם בנו לבין צורת הלימוד שאדם לומד עם בן חברו. כשלומד
עם בנו אינו מקמץ בלימוד, אלא לומד אתו ברחבות עד שיבין היטב את כל החומר
הנלמד; אבל רב המלמד את בן חברו יכול לקצר בזמן לימודו, למרות שיתכן שהתלמיד
עדיין לא הבין כל צרכו. ולכן התורה מלמדת אותנו שרב צריך ללמד את בן חברו תורה
באותה מידה שאב מלמד את בנו. וכך אומרת הגמרא (עירובין נ"ד ע"ב), וז"ל:

"רבי עקיבא אומר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר 'ולמדה את בני
ישראל'.

ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר 'שימה בפיהם'. ומניין שחייב להראות לו פנים
שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'.

— תורת ישראל
הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

"אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"
עם ישראל הגיע בארץ מצרים למ"ט שערי טומאה בבחינת "לקחת לו גוי מקרב גוי" ואף
על-פי שהיה זה באונס, השפעת מצרים היתה גדולה מאוד עליהם עד כדי כך שכל הניסים
והנפלאות שעשה להם השם יתברך במצרים לא הביאום לאמונה בהשם כראוי, אלא בים סוף
שאז נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ואמנם למעשה עדיין היתה רופפת בידם עד שאמר
לו הקדוש ברוך הוא למשה רבינו שבמעמד הר-סיני תושלם אמונתם "וגם בך יאמינו
לעולם" (שמות י"ט).

את הביטוי לעולם הסבירו המפרשים שכל האמונה בנביאים היא המשכיות אמונה במשה
רבינו, לעולם. ויש המבארים שהאמונה שהיתה בים-סוף היתה רגעית אבל עכשיו במתן
תורה שהתורה היא נצחית, וישמעו שהקדוש ברוך הוא מדבר עם משה, אז האמונה תהיה
שלימה לעולם. וצריך עוד להבין שענין הלעולם הוא מבטא את התעלותם וגדולתם של
ישראל בתורה. כי במעמד הר-סיני עם ישראל התעלה מהדרגה הפחותה שהיו בשאול תחתית
ועד לדרגה הנפלאה של "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" שמשמעו לפי
התרגום אף לעבודת השם יתברך שמו ויתעלה או כדברי היב"ע למוד תורה. והפשט הוא
"ואביא אתכם אלי" – שמתוך כך תגיעו למדרגה הכי גבוהה עד כסא הכבוד, וזה מלמד את
האדם כי בלימוד התורה הקדושה יכול הוא להתעלות מעלה מעלה-אלי. ומשה רבינו ממשיך
ואומר להם לישראל שהדרגה שלהם תהיה עם סגולה וממלכת כהנים, מלכות וכהונה, ועל
ידי זה הם גוי קדוש.

ומענינים ומופלאים הם דברי חז"ל שאמרו על הפסוק "אלה הדברים אשר תדבר אל בני
ישראל" – כמובא ברש"י "לא פחות ולא יותר" – היעלה על דעת שמשה יוסיף או יגרע
בדברי ה? אז מהי הסלקא דעתך שיעשה כן?

והדבר יתבאר על פי הכתובים הבאים. כתוב בהמשך "ויבוא משה ויקרא לזקני העם" ואחר
כך נאמר "ויענו כל העם יחדיו". ועל מעמד זה אמר הכתוב "מי יתן והיה לבבם זה אלי
כל הימים". משה רבינו ראה שהעם עלה למדריגה עליונה מאוד משאול תחתית של גוי
מקרב גוי – עד לעם סגולה. ממשכו ידיכם מעבודה זרה – ועד ממלכת כהנים. מערום
ועריה – לגוי קדוש. חשב לומר לעם דברים "פחותים" יותר ולזקני העם יאמר דברים
"רמי מעלה", ולכן קרא לזקני העם דווקא. אמרו לו העם, אנחנו לא נלמד תורה? אנחנו
לא נגיע למדריגה גבוהה? אנחנו מוכנים לוותר על כל העבר שלנו ולהיות ממלכת כהנים
ולכן יחדיו. זקני העם יכולים ללמוד וללמד ואנחנו יכולים ללמוד תורה!

אמר הקב"ה אשריהם ישראל בני אברהם, יצחק ויעקב המתאווים להתעלות בקדושה עליונה,
הלואי ויהיה לבבם זה אלי כל הימים. ולכן אמר לו הקב"ה למשה לדבר אל בני ישראל
את כל הדברים, לא פחות ולא יותר.

ויהי רצון שנזכה להארת התורה שמתעוררת בכל שנה ושנה בימים אלה וכמו שכתוב בזוהר
הקדוש שאנחנו מתחברים ומכינים את הכתרים בשמים ואותה הארה תמשך עלינו משבועות
לשבועות.

הלכות ספירת העומר

הלכות כלליות

א – כתו בתורה "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה, שבע שבתות תמימת תהיינה" ויקרא כג, טו . וקבלו רבותינו ז"ל שהשבת האמורה כאן היא יום טוב שגם הוא נקרא בתורה "שבת". והוא יום טוב הראשון של פסח. לכן במוצאי יום טוב ראשון של פסח, מתחילין לספור ספירת העומר עד גמר שבעה שבועות.
ב – הזוהר הקדוש הפליג מאוד בחשיבות ספירת העומר וז"ל: "כל בר נש דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא. ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא". אמור צז ב . ]תרגום: כל אדם שלא מונה חשבון זה אותם שבע שבתות תמימות לזכות לטהרה זו, לא נקרא טהור ולא בכללו של טהור הוא ולא כדאי הוא שיהיא לו חלק בתורה[.
ג – יש אומרים שחצי שעה לפני זמן ספירת העומר, היינו חצי שעה קודם השקיעה, אסור לאכול ארוחה קבועה ורק אכילת עראי של פחות מ"כביצה" פת מותרת. ואם התחיל לאכול, יש אומרים שבהגיע הזמן חייב להפסיק ולברך ולספור, ויש אומרים שאינו חייב להפסיק. וטוב לברך ולספור ואחר כך להמשיך ולאכול. עיין שו"ע תפט סע' ד ונו"כ שם .
ד – מותר לכתחילה לטעום פירות וכד' לפני ספירת העומר.
ה – נוהגים לומר "לשם יחוד" לפני ספירת העומר, וצריך לשים לב ביום האחרון של ספירת העומר שלא לומר את הפסוק "וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימת תהיינה", ואף אם אמר יכול לספור עם ברכה ואין בכך כלום.

ברכה

ו – מצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו כמו שכתוב בתורה "וספרתם לכם". אמנם, בדיעבד, אם כיוון לצאת בברכה ובספירה של מישהו אחר, והמברך כיוון להוציאו – יצא ידי חובה. עיין שו"ע תפט סע' א ונו"כ .
ז – אין מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר. כה"ח תפט ס"ק ג. הגדת אורח חיים עמ' רכו סע' ה .
ח – צריך לברך ולספור מעומד, ובדיעבד אם ספר בישיבה יצא. זקן או חולה שקשה להם לעמוד, יכולים לספור לכתחילה בישיבה. כה"ח תפט ס"ק טו, טז .
ט – לכתחילה קודם שיברך, צריך שידע על מה הוא מברך, דהיינו, שידע כמה ימים הוא בספירה. ובדיעבד אם לא ידע ופתח ובירך על דעת שיספור כמו שישמע מחברו – יצא. עיין הגדת אורח חיים עמ' רי סע' יג .

זמן

י – המצוה היא לספור תיכף בתחילת הלילה אחר צאת הכוכבים, ולכן יברך אדם מיד כשיזכור ולא ידחה את הספירה. ובדיעבד יכול לספור עם ברכה כל הלילה עד עלות השחר. עיין כה"ח תפט ס"ק יב .
יא – אפשר לספור גם לפני תפילת ערבית, ובלבד שיהיה אחרי "צאת הכוכבים" ויש מקפידים לספור אחרי התפילה, ואם חושש שישכח יכול לספור גם לפניה. עיין כה"ח שם ס"ק מג .
יב – יש הנוהגים לספור אחרי קדיש תתקבל שלאחר עמידה של ערבית, ומנהג ירושלים לספור אחרי "עלינו לשבח". כה"ח שם ס"ק קב .
יג – במוצאי שבת ויום טוב סופרים ספירת העומר קודם הבדלה, כדי לאחר את יציאת שבת. שו"ע תפט סע' ט. כה"ח שם .
יד – צאת הכוכבים הוא שלוש עשרה וחצי דקות אחר השקיעה. אך ראוי להחמיר ולספור בצאת הכוכבים ממש שהוא ודאי לילה, וזה כעשרים וחמש דקות אחר השקיעה. כה"ח תפט ס"ק מד .
טו – נוהגים לספור בשחרית את ספירת העומר בלי ברכה. נהר מצרים .

ספירת הש"ץ

טז – נהגו שהש"ץ מברך תחילה וסופר ואחר כך יברכו הקהל. וצריך שיכוונו הקהל שלא לצאת ידי חובה בברכת הש"ץ. עיין כה"ח תפט ס"ק יד .
יז – יש עדות שנהגו שהש"ץ מברך וסופר אחרי הציבור בכדי שלא יסתפק להם שמא מוציא הש"ץ את הקהל ידי חובה. כה"ח שם .
יח – מי שאינו יכול לברך בגלל ששכח לספור יום אחד, יכוין לצאת ידי חובתו בברכת הש"ץ. וטוב שתמיד יכוין הש"ץ בפירוש להוציא בברכתו ידי חובה רק את מי שלא יכול לברך.

אחרי הספירה

יט – טוב לכוין אחר הספירה בכל לילה בתיבה אחת ממזמור "למנצח בנגינת וכו' אלהים יחננו", וכן לכוין לאות אחת מפסוק "ישמחו וירננו", ולאות אחת מתפילת "אנא בכח", גם יכוין לספירה של אותו לילה. ולפי זה יכוין בלילה הראשון: לאות "י" של "ישמחו". לאות "א" של "אנא בכח". לתיבת "אלהים" של המזמור, ולספירת "חסד שבחסד".
בלילה השני יכוין ל: לאות "ש" של "ישמחו". לאות "ב" של "אנא בכח". לתיבת "יחננו" של המזמור, ולספירת "גבורה שבחסד". הגדת אורח חיים עמ' רז סע'ו. כה"ח תפט ס"ק ח .
כ – לאחר הספירה יאמר "הרחמן הוא יחזיר וכו'", ויאמר "אנא בכח" כולו, וכן "למנצח בנגינת" כולו, וטוב לאומרו בצורת המנורה. כה"ח שם .

שכח או טעה

כא – מי ששכח כל הלילה ולא ספר, יספור במשך היום לפני השקיעה בלי ברכה, ויש אומרים עד אחרי בין השמשות, אפילו אם התפלל כבר ערבית ובלילות שאחר כך יספור בברכה. ואם שכח גם כל היום, יספור אחר כך בכל הלילות בלא ברכה. שו"ע תפט סע' ז, ח . ועיין לעיל סעיף יח.
כב – אם נזכר אחרי השקיעה לפני "צאת הכוכבים" לעניין זה צאת הכוכבים נמשך שלוש עשרה וחצי דקות אחרי השקיעה יספור מיד בלי ברכה, ויש מחלוקת אם יכול לספור בשאר הימים עם ברכה, ונוהגים להקל בזה ויכול לספור בשאר הימים עם ברכה. עיין כה"ח שם ס"ק פג .
כג – אם שכח לספור פעם אחת בלילה וביום, שוב אינו יכול לספור בברכה. אמנם הוא חייב לספור בלי ברכה. וטוב יעשה אם ישמע את הברכה מחברו שיכוין להוציאו ידי חובה או משליח ציבור. אם אין מי שיכוין להוציאו יברך ללא שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בליבו. עיין הגדת אורח חיים עמ' רט סע' יא .
כד – אם טעה ומנה בלילה אחד מספר אחר. אם נזכר במשך הלילה יספור כראוי עם ברכה. ואם נזכר במשך היום יספור כראוי בלי ברכה ולמחרת יספור עם כולם בברכה. אמנם אם לא נזכר עד הלילה שאחריו אינו יכול לספור עם ברכה, ודינו כמי שלא ספר. עיין כה"ח תפט ס"ק פז .
כה – הטועה בספירת העומר בספירת השבועות, ואת מספר הימים מנה כראוי, יכול להמשיך לספור מכאן ולהבא בברכה. עיין כה"ח שם ס"ק כב, כג .
כו – מי ששכח לספור את העומר בליל ל"ג בעומר, אך הזכיר בשיחה עם חביריו ש"היום ל"ג בעומר", יוכל לספור אחר כך בברכה על סמך זה. עיין הגדת אורח חיים עמ' רי סע' טו .
כז – יש נוהגים להזכיר את העומר במכתבים וכותבים בראש המכתב "היום כך וכך לעומר". ויש כותבים "יום כך וכך למ"ט מונים". אם כתב כן במכתב ושכח באותו יום לספור, יש אומרים שיוכל להמשיך ולספור בברכה. עיין כה"ח תפט ס"ק פד .

בעיות שונות

כח – אם ספר ולא בירך יצא ידי חובה. לכן אם שואלים אותו בין השמשות או אחר כך כמה מונים היום, יאמר לו אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו כמה מונים היום, אינו רשאי לברך אותו היום על הספירה ויספור בלא ברכה. שו"ע תפט סע' ה .
כט – אם אמר לשואל ימים או שבועות בלבד כגון שביום השביעי אמר לו "היום שבוע אחד", אינו יכול לחזור ולספור באותו ערב עם ברכה, ויספור בלי ברכה. ויש מחמירים רק מ"בין השמשות", אמנם לכתחילה יש להיזהר מ"פלג המנחה". אך אם אמר לחברו לפני "פלג המנחה" יכול להמשיך ולספור בברכה. כה"ח שם ס"ק בן, הן. הגדת אורח חיים עמ' רי סע' יח .
ל – יש מקילים שאם לא אמר לו "היום כך וכך" יכול לחזור ולספור בברכה. ויש מקילין עוד שאפילו אמר "היום כך וכך" אך לא התכוין לספור, יכול לספור באותו ערב בברכה. עיין כה"ח שם ס"ק גן, חן .
לא – אם לאחר שבירך ספר בראשי תיבות "היום ג' ימים" ולא "היום שלשה ימים" אינו צריך לחזור ולברך. אמנם יחזור וימנה בלא ברכה. ואם לא חזר ומנה, אף על פי כן יכול לספור בשאר הימים בברכה. לכן יש להזהר במיוחד בערב ל"ג בעומר שלא יזכיר ל"ג בעומר עד שיברך ויספור. עיין כה"ח שם ס"ק כד. הגדת אורח חיים עמ' רי סע' יד .
לב – אם בירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמשה – סופר חמשה ואינו צריך לברך שנית. וכן אם טעה בספירה, כגון שהיה צריך לומר "ששה ימים" ואמר "חמשה ימים", אם נזכר מיד – סופר כראוי ואין צריך לברך שנית, אבל אם הפסיק יותר מכדי דיבור – צריך לברך שנית. עיין כה"ח שם ס"ק עה-עז. הגדת אורח חיים עמ' רי סע' טז .
לג – אם בעת הברכה ידע את היום הנכון ורק בספירה טעה, יש אומרים שאינו חוזר ומברך. ויש חולקים, ולכן יברך ללא שם ומלכות ורק יהרהר שם ומלכות בליבו ואחר כך יספור. שו"ע שם סע' ו. כה"ח שם ס"ק עה. שו"ת רב פעלים ד, או"ח סי' ו. הגדת אורח חיים עמ' רי סע' יז .
לד – מי שמסופק מהו יום הספירה הנכון ואין לו אפשרות לברר, לא יברך ויספור מספק, כיון שאין שום משמעות לספירה מספק. ואם ספר בלא ברכה, ונתברר לו למחרת שנכון ספר, יכול להמשיך ולספור בברכה. וטוב לעשות כן ואפילו ביום ויאמר היום כך וכך לעומר ושוב יאמר היום כך וכך לעומר ואם מתברר שאחד מהם היה נכון יכול להמשיך לספור בברכה בשאר הלילות. אחרונים .

חייבים ופטורים

לה – נשים – פטורות מספירת העומר, וע"פ הסוד אין להן לספור כלל. ומ"מ צריכות להזהר מתספורת כמו אנשים עיין כה"ח תפט ס"ק ט. שער הכוונות פה ג. שו"ת רב פעלים א, או"ח סוד ישרים, סי' יב וכ"כ המשנ"ב ס"ק ג .
לו – ילדים – מצוה לחנך את הילדים הקטנים לספור ספירת העומר. ויספרו בברכה. ואם שכחו מלספור יום אחד ימשיכו לספור בלי ברכה. אחרונים .
לז – קטן שהגדיל – בתוך ימי הספירה, ונעשה ל"בר מצוה", ולפני היותו בר מצוה הקפיד לספור ספירת העומר מידי יום ביומו, ימשיך לספור בברכה גם אחרי היותו בר מצוה. עיין כה"ח תפט ס"ק צד .
לח – אונן – שמתו מוטל לפניו, פטור מכל המצות שבתורה. מי שהיה אונן בלילה – לא יספור בלילה אלא יספור בלא ברכה ביום לאחר הקבורה, בשאר הימים יספור בברכה. אם הוא יודע שגם במשך היום ישאר אונן – יספור בלילה בלא ברכה ובשאר הלילות יספור בברכה. וישתדל לספור אחרי שמסר את מתו לאנשי החברא קדישא. עיין כה"ח שם ס"ק פה, פו ועיין למשנה ברורה בביאור הלכה סי' תפ"ט ד"ה בלא ברכה שפסק כן והוסיף שאם לא ספר לילה ויום – יספור מאותו יום בלי ברכה אף על פי שכשהיה אונן היה פטור מספירת העומר.

מנהגי אבלות בספירה

לט – בימי הספירה מתו תלמידי רבי עקיבא במשך ל"ג יום, ולכן נוהגין בחלק מימים אלו קצת אבלות שאין נושאין נשים ואין מסתפרים בהם. אמנם לא בכל ימי הספירה כפי שיפורט להלן.
מ – הספרדים – הנוהגים כב"י נוהגים לא להסתפר או לישא אשה עד ל"ד בעומר בבוקר. כמו כן לא שומעים בימים אלו שירים בכלי נגינה או ברדיו. שו"ע תצג סע' א, ב .
מא – רבינו האר"י ז"ל – נהג שלא לגלח ראשו כל ימי הספירה עד ערב חג השבועות. ולפי מנהג האר"י זה אפילו חתן ביום חתונתו לא יגלח בכל ימי העומר. כה"ח שם ס"ק יג .
מב – מנהג האשכנזים בארץ ישראל – לישא אשה ולהסתפר ביום ל"ג בעומר עצמו ומר"ח סיון והלאה. לא קודם ר"ח אייר, לא בר"ח אייר עצמו, ולא בין ל"ג בעומר לר"ח סיון. רובם נהגו להסתפר ביום ל"ג עצמו ולא בליל ל"ג בעומר וגם נישואין עושין ביום ל"ג ולא בליל ל"ג. אבל אם השעה דחוקה עושים תספורת וגם חתונה בליל ל"ג בעומר. וכיום רבים מקילים להנשא בליל ל"ג בעומר אבל כאמור לדעת הב"י אין להנשא אלא ביום ל"ד עצמו ולא בלילה שלפניו. מנהג האר"י המובא בספר ארץ ישראל עמודים סד סה סעיף ב .
מג – יש אשכנזים שנהגו בזה להתיר תספורת ונישואין עד ר"ח אייר ומשם ועד שבועות אוסרים לבד מיום ל"ג בעומר עצמו. ויש מחמירים בשני ימי ר"ח אייר שהם בכלל האיסור עד ג' ימי הגבלה. עיין משנ"ב ס"ק יד טו עכ"ל.
מד – נישואין – גם אלמן הנושא אלמנה דינו כנ"ל אמנם מותר להחזיר גרושתו אפילו לפני ל"ג בעומר. כה"ח שם ס"ק ב, ג .
מה – שידוכים – מותר לעשות שידוכים אירוסין ולעשות סעודה. רק שלא ינגן בכלי נגינה ולא ירבה בריקודים ומחולות. כה"ח שם ס"ק ט . ולדעת המשנ"ב לא יעשו ריקודים ומחולות כלל. ס"ק ג .
מו – בר מצוה – מי שהגיע למצוות בימי הספירה עולה לתורה ויכולים לעשות לו גם סעודת בר מצוה ולשיר לכבודו בפה אך לא בכלי נגינה. אחרונים .
מז – שירים – יש להזהר עד ל"ג בעומר שלא לשמוע שירים מהרדיו או מטייפ אף שהם שירי קודש. עיין מ"ב סי' תצ"ג ס"ק ג'
מח – תספורת – הספרדים נוהגים שלא להסתפר עד יום ל"ד בעומר בבוקר שאז פסקו מלמות. ויכולים להסתפר מיום ל"ד בבוקר עד שבועות. שו"ע תצג סע' ב .
מט – מנהג האר"י ז"ל לא להסתפר על ערב שבועות. לדעת הרמ"א מותר להסתפר רק ביום ל"ג עצמו ולא בליל ל"ג. והמשנ"ב ס"ק י"א הביא מי שמקל להסתפר בליל ל"ג.
נ – אם חל יום ל"ג בעומר ביום שישי, מסתפרים בו מפני כבוד השבת.
נא – אם חל ל"ג בעומר במוצאי שבת לדעת הב"י אין להקל ולהסתפר ביום ו' ולדעת הרמ"א – מותר. שם סע' ב .
נב – אף על פי שלפי האר"י אין להסתפר עד ערב שבועות, אם חל שבועות ביום א' – יסתפרו ביום ו' שלפניו. עיין כה"ח תצג ס"ק יג .
נג – ברית מילה – – הסנדק, הוא התופס את התינוק בשעת מילה, המוהל ואבי הבן מותרין על פי ההלכה להסתפר ולהתגלח ביום שלפני המילה סמוך לערב קודם הליכה לבית הכנסת. אמנם מנהג האריז"ל שלא להסתפר כלל. עיין משנ"ב ס"ק יב יג וכה"ח שם ס"ק יג לז .
נד – צפרניים – נטילת הצפרניים מותרת בכל ימי העומר. כה"ח שם ס"ק טז. הגדת אורח חיים עמ' רמא סע' א .
נה – "שהחיינו" – בימים אלו שממעטים בהם בשמחה, יש נוהגים שאין מברכים "שהחיינו" לא על בגדים ולא על פירות, ויש נוהגים לברך רק על פירות. ולמנהגים אלו מותר לקנות בגדים חדשים וללובשם אחר כך. ויש שאין נוהגים בחומרא זו כלל ומברכים "שהחיינו" על כל דבר וכן נוהגים. עיין הגדת אורח חיים עמ' רטז סע' כח. משנ"ב ס"ק ב וכה"ח ס"ק ד .
נו – מלאכה – נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל ימי הספירה משקיעת החמה עד לאחר ספירת העומר שזו השעה שבה מתו תלמידי ר"ע, ורמז לזה שנאמר: "שבע שבתות", מלשון "שבות", שבזמן הספירה דהיינו משקיעה החמה ואילך יש לשבות ממלאכה עד לאחר הספירה. ויש טעמים נוספים לכך . ויש נוהגים לאסור מלאכה כל הלילה ולדעת הבא"ח טוב גם לגברים להזהר בכך. אמנם אין להזהר בזה אלא עד אחרי ל"ג בעומר בלבד. שו"ע תצג סע' ד. כה"ח שם ס"ק בן ומשנ"ב ס"ק ט ועיין בהגדת אוה"ח עמוד שטז סע' ל שטוב גם לאנשים להזהר בכך ויש להזהר בזה עד לג בעומר .

ימים שקודם שבועות

ערב ראש חודש סיון

א – בערב ר"ח סיון טוב לומר את התפילה שתקן השל"ה על גידול הבנים וחינוכם בדרך התורה, ויאמר אותה אף אם חל ערב ר"ח בשבת, ואף על פי שיש בה בקשת כפרת העוונות, הואיל והיא באה כחלק מהתפילה – מותר. ומכל מקום אם מתענה ביום חמישי, עדיף לאומרה בתענית.

מראש חודש סיון

ב – ביום ר"ח סיון באו ישראל אל מול הר סיני. ביום זה היתה בעם ישראל אחדות גדולה "כאיש אחד בלב אחד", ולכן כתבה על כך התורה: "ויחן בלשון יחיד שם ישראל נגד ההר". שמות יט ב . יש מחכמי ישראל שאומרים שבני ישראל באו להר סיני ביום ב' בסיון. על כן יש להקפיד במיוחד בשני ימים אלו על אחווה ורעות יותר מכל ימי העומר ויותר מכל השנה כולה. עיין רש"י שם על פסוקים ב ג .
ג – ראוי להתנהג בקדושה וטהרה כל ששת הימים שמראש חודש ועד חג השבועות, ובזה יוסיף הארה גדולה לנשמתו ליראה את ה' הנכבד.
ד – נהגו להמנע מתשמיש המיטה בשלושת ימי הגבלה שלפני חג השבועות, שכתוב עליהם בזמן מתן תורה: "היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה". שמות יט טו . וכל שכן שנמנעים בליל שבועות. כה"ח תצד ס"ק יג . אמנם בבעילת מצוה חייב אדם אפילו בליל חג השבועות. וכן אם חושש משז"ל. כה"ח שם ס"ק יד .
ה – אין אומרים תחנון ואין מתענים מר"ח סיון עד י"ג בו כיוון שאז התחילו ההכנות למתן תורה. והימים לאחר חג שבועות הם ימי תשלומים לקרבנות החג. ויש נוהגים שלא לומר תחנון גם ביום י"ד בסיון. כה"ח תצד ס"ק נ, בן . אמנם מנהג הספרדים בירושלים ומנהג בית אל שלא לומר תחנון רק עד סוף יום י"ב בסיון, ומנהג אשכנזים בארץ ישראל עד סוף יום י"ג בסיון. עיין כה"ח קלא ס"ק קז ובמנהגי אר"י עמוד סו סע' ה .

ערב שבועות

ו – בפסח מקריבין שעורים, מאכל בהמה ובשבועות חיטים מאכל אדם, כיון שפסח מסמל את החרות הגופנית שלנו וגופנו דומה במשהו לבהמה, ושבועות היא החרות הרוחנית שזכינו לה במתן תורה. גאולת הגוף שהחלה בפסח מסתימת בגאולת הנפש עם קבלת תורה. עיין בא"ח במדבר ה' .
ז – מלאכה – העושה מלאכה בערב שבת ובערב יום טוב אחר חצות או בזמן מנחה קטנה, אינו רואה סימן ברכה באותה מלאכה לעולם. אמנם מותר לעשות מלאכה לצורך יום טוב. טור או"ח תסח .
ח – אכילה – אין לאכול בערב יום טוב מחצות היום כדי שיאכל בלילה לתיאבון. אבל יכול לאכול פירות או מיני מזונות. עיין בא"ח האזינו ג .
ט – קישוט עשבים – יש שנהגו לשטוח עשבים בבית הכנסת בערב החג, שיהיו שם ביום חג השבועות זכר למתן תורה שהיה בהר מלא ירק, כמו שאמר הכתוב "אל ירעו אל מול ההר ההוא". שמות לד ג – רמ"א תצד סע' ג . ויש נוהגים להעמיד ענפי אילן בבית הכנסת ובבתים לפי שביום חג השבועות נידונים על פירות האילן ויתפללו עליהם. באר היטב ס"ק ז . אך מנהגנו הוא לקשט בשושנים את ספר התורה, את התיבה ועוד מקומות בבית הכנסת כה"ח שם ס"ק חן, טן , זכר למתן תורה, שבו נתמלא העולם כולו בשמים. עיין שבת פח: . ולדעת הגר"א מובא במ"ב סי' תצ"ד ס"ק י', עי"ש אין להעמיד כיום אילנות בבית הכנסת.
י – אם חל שבועות ביום ראשון, יקשטו את הבית בעשבים בערב שבת ולא בשבת. כה"ח שם ס"ק הן .
יא – תספורת – יסתפר, יטול צפורניו וירחץ לפני הטבילה, וטוב לומר "לשם יחוד" קודם התספורת. כמובא בלשון חכמים ח"א נח. והובא גם במחזור קול יעקב עיי"ש .
יב – הכוונה המובאת ב"לשם יחוד" היא כי במצוות התספורת הוא מכוין לקיים שתי מצוות בפאת הראש, פאה אחת מצד ימין, ופאה אחת מצד שמאל, וחמש מצוות בחמש פאות הזקן. וכשמשלם לספר יכוין לקיים מצות "ביומו תתן שכרו". שכל אומן כשמסיים המלאכה, זהו זמן הפרעון. ויכוין בזה לא רק בערב שבועות אלא בכל פעם שהולך להסתפר .
יג – אף על פי שלפי האר"י אין להסתפר בימי ספירת העומר כי אם בערב שבועות, עם כל זה כשחל שבועות ביום א' יסתפרו ביום ו'. עיין כה"ח תצג ס"ק יג .
יד – טבילה – "חייב אדם לטהר את עצמו ברגל" ר"ה טז ב על יד טבילה במקוה לקראת כל חג ובמיוחד לקראת שבועות שבו טיהרו את עצמם כל ישראל, אנשים ונשים, בציווי ה'.
טו – טובלים שמונה טבילות בערב החג; אחת – להעביר את הטומאה. שניה – לתיקון הכעס. שלישית – לתקן מה שפגם בשם ע"ב. רביעית – לתקן מה שפגם בשם ס"ג. חמישית – לתקן מה שפגם בשם מ"ה. שישית – לתקן מה שפגם בשם ב"ן. שביעית – להעביר את לבושי החול. שמינית – לקבל קדושת הרגל. כה"ח תסח ס"ק קא . ומי שאינו זוכר את כוונות הטבילה בפרטות, יטבול שמונה פעמים ויכוין בטבילתו על פי מה שכתוב בכה"ח הנ"ל או במחזורים ובספר זה.
טז – מי שהוא זקן וחולה ואינו יכול לטבול במקוה – ישפוך על גופו תשעה קבין מים שהם כשלוש עשרה וחצי ליטר מים ללא הפסקה. וישפוך מכלי אחד או שנים או שלושה כלים אך לא יותר מכך. ואדם אחר ישפוך עליו את המים ללא הפסקה בין כלי לכלי. ויש אומרים שאין צריך בכלי דווקא אלא אפילו עומד תחת המקלחת ויורדים על גופו כשלוש עשרה וחצי ליטר מים ללא הפסקה, הרי זה מטהרו. בא"ח נצבים ג ועיין מ"ב ס"ק כ"ו כה"ח ס"ק פ"ה ועיין כה"ח סי' פ"ח אותיות ה' וצ"ח .
יז – למנוע מכשול יש להדגיש כי עצה זו מועילה אך ורק לטבילה של גברים בערבי חגים, ראש השנה, כיפור וכדו', אך לטהרת נשים לבעליהם אין לעצה זו כל ערך עד שתטבול במקוה ממש וכלשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק יא הלכה טז "אין האשה עולה מטומאתה ויוצא מידי ערוה עד שתטבול במי מקוה כשר… אבל אם רחצה במרחץ אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם הרי היא אחר הרחיצה כמות שהיתה קודם הרחיצה, ב"כרת". שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה או במעיין או בימים שהם כמעיין כמו שיתבאר בהלכות מקואות".
יח – מי שאין יכול לשפוך על עצמו מים כדלעיל – יטול את ידיו ארבעים פעם: וכך הסדר: יערה תחילה מים על יד ימין ויכווין אות ראשונה של שם ע"ב. ואח"כ יערה על יד שמאל ויכווין גם באות הראשונה של שם ע"ב. אחר כך יערה פעם שנייה על יד ימין ויכווין באות השנייה של שם ע"ב, ויערה אחר כך על יד שמאל ושוב יכוין באות השנייה של שם ע"ב, וכן בדרך הזאת יעשה עשר פעמים. אחר כך יערה עשר פעמים על יד ימין, ויכווין כל פעם באות אחת מעשר אותיות של שם ע"ב. אחר כך יערה עשר פעמים על יד שמאל, ויכווין כל פעם באות אחת מעשר אותיות של שם ע"ב על הסדר. נמצא בסך הכל ארבעים פעם, אותיות של שם ע"ב הן כך: י' ו' ד' גימט' 20 . ה' י' גימט' 15 . ו' י' ו' גימט' 22 . ה' י' גימט' 15 . סה"כ גימטריה 72 שהם ע"ב. בא"ח שם .
יט – אחרי הנטילה יאמר עשר פעמים את הפסוק: "לב טהור ברא־לי אלהים. ורוח נכון חדש בקרבי". ויכווין "לב טהור ברא" = ראשי תיבות "טבל" וסופי תיבות "אבר". שבטבילת אבר אחד נטהרים כל אבריו. ועיין ר"פ בסוד ישרים תפילה מיוחדת לזה ומובאת במחזורי קול יעקב .
כ – ריפוי – אין מקיזים דם בערב שבועות מפני שהוא יום סכנה, כיון שאם לא היו מקבלים בני ישראל את התורה, היו עלולים ח"ו להקבר תחת הר סיני. מפני זה גזרו חכמים שלא להקיז דם בכל ערב יום טוב. ואם חל שבועות ביום ראשון מחמירים בזה כבר מיום ששי. שבת קכט ב. רמ"א תסח סע' י. מ"ב שם ס"ק לח. כה"ח שם ס"ק צח .

שבועות שחל ביום שישי

כא – יש להכין ביום חמישי עירובי תבשילין. עיין לעיל הלכות וסדר הנחת העירוב .
כב – הדבקת הנרות לפמוטים היא מלאכה שאסורה ביום טוב, ועל כן יש להכין את הנרות בערב יום טוב או להשתמש בנרות שאינם צריכים הדבקה. ואם חל שבועות ביום שישי או ביום ראשון, יש להכין בערב יום טוב שתי מערכות פמוטים, אחת לערב יום טוב ושניה לערב שבת. אם לא הכין – יניח את הנרות בתוך הפמוט ויחזק אותן שלא יפלו על ידי נייר אלומיניום החתוך מיום חול אבל לקרוע ביום טוב אסור. המדליקות בשמן יתחבו את הפתילה במקומה בערב יום טוב. ואם לא עשו כן יכולים להכינם בדיעבד, גם ביום טוב עצמו. וטוב שיעשו כן בשינוי. עיין כה"ח תקיד ס"ק מא משנ"ב ס"ק יח. ועיין בהלכות אלו באורך בדיני הדלקת נרות ביום טוב .
כג – יש להדליק נר נשמה גדול מערב יום טוב, על מנת שיוכלו להעביר ממנו אש לצורך הדלקת אש ביום טוב, ובמיוחד לצורך הדלקת נרות בערב שבת ביום שישי אחר הצהריים.
כד – אם אדם הניח עירובי תבשילין – מותר לו, מעיקר הדין, לבשל לצורך שבת ביום שישי שהוא יום טוב, וטוב לסיים להכין את הכנת מאכלי השבת בשעה מוקדמת ביום שישי, ולא להכינם סמוך ממש לפני כניסת השבת. משנ"ב ס"ק תקכז ס"ק ג כה"ח שם ס"ק ד בא"ח צו ס"ק ח .
כה – ישתדל לסיים את אכילת ארוחת הצהרים לפני חצות היום כדי שיאכל בליל שבת בתיאבון. ובדיעבד יכול לאכול עד זמן מנחה קטנה שהוא שעתים וחצי לפני השקיעה. ויש אומרים שלוש שעות, והכל בשעות זמניות עיין שו"ע רמט סע' ב והחונים עליו .
כו – מי שרגיל לאכול ביום שבועות את מאכלי הבשר בשעה מוקדמת ואחר שש שעות את מאכלי החלב, צריך בשנה זו לאכול מוקדם את מאכלי הבשר בכדי שיאכל סעודה חלבית בשעה מוקדמת.
כז – מתפללים את תפילת ליל שבת כרגיל אך לא אומרים "במה מדליקין". עיין שו"ע ער סע' ב . ויש מהאשכנזים הנוהגים לומר "במה מדליקין".
כח – בכל שבוע אפשר מעיקר הדין להתחיל לקרוא "שנים מקרא ואחד תרגום" ממנחת שבת שעברה. ועיין שם בכה"ח ומ"ב . אמנם ע"פ הסוד טוב לקוראה ביום שישי. כשחל יו"ט ביום שישי אי אפשר לקרוא בו "שנים מקרא ואחד תרגום" כמו כן אין קוראין "שנים מקרא ואחד תרגום" בליל שבת, ולכן ישתדל לגומרה ביום שבת קודם תפילת שחרית או אחרי תפילת מוסף לפני סעודת שבת. אם לא סיים קודם הסעודה – יקרא במשך היום לפני תפילת מנחה. אם חושש שלא יספיק לקרוא ביום שבת – יקרא בליל שבת "שנים מקרא ואחד תרגום". עיין שו"ע רפה סע' ד .
כט – במוצאי שבת מתפללים כמו בכל מוצאי שבת, אומרים "שובה", "ויהי נועם וכו'", ועושים הבדלה כרגיל.

שבועות שחל ביום ראשון

ל – אין לשטוח בבית עשבים או ענפי אילן ביום שבת, ומי שרגיל להניחם יעשה כן ביום שישי. ובעניין הקזת דם או ניתוח שאינו הכרחי עיין לעיל בדיני ערב שבועות .
לא – יש להדליק מערב יום שבת נר נשמה גדול, על מנת שיוכלו להעביר ממנו אש לצורך הדלקת אש ביום טוב, ובמיוחד לצורך הדלקת נרות של יום טוב בליל יום טוב במוצאי שבת.
לב – יש להכין בערב שבת שני זוגות פמוטים. אחת לערב שבת, ואחת לליל יום טוב. את נרות השבת ידליקו בערב שבת כרגיל. ואת נרות יום טוב צריכה האשה להדליק אחרי "צאת הכוכבים" ואחרי שאמרה בתפילת ערבית "ותודיענו" או שאמרה "ברוך המבדיל בין קודש לקודש".
לג – נרות אלו יש להדליק לפני הקידוש. מי שנוהגת לברך "שהחיינו" על הנרות בכל יום טוב תברך גם ביום זה. אם הדליקה נרות אחרי הקידוש אינה יכולה לברך "שהחיינו". עיין באורך בהלכות הדלקת נרות בערב יום טוב .
לד – בתפילת ערבית אומרים "ותודיענו" והוא במקום "אתה חוננתנו". אם שכח לאומרו במקומו ונזכר לפני שאמר "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים" ואפילו אמר "ברוך אתה", יאמר "ותודיענו" ואחר כך יאמר "והשיאנו". ואם הזכיר שם ה', אינו חוזר. עיין שו"ע תקצט. כה"ח שם ס"ק ב .
לה – אין לעשות שום מלאכה האסורה בשבת גם אם היא מותרת ביום טוב, עד שיאמר "ותודיענו" בתפילה, או אחר התפילה יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לקודש".
לו – אם חל שבועות ביום ראשון מברכים בקידוש שעושים במוצאי שבת חמש ברכות וסימנם יקנה"ז: יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן: א.יין – בורא פרי הגפן. ב.קידוש – אשר בחר בנו וכו' מקדש ישראל והזמנים. ג.נר – ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מאורי האש. ויסתכל על הנרות שהדליקה האשה . ד.הבדלה – ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המבדיל וכו' ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש. ה.זמן – שהחיינו. עיין שו"ע סי' תעג סע' א .
לז – אם שכח וקידש קידוש רגיל ללא הבדלה – יעשה הבדלה בשעה שנזכר. וכיצד יעשה הבדלה זו? אם נזכר בתוך הסעודה ורגיל לשתות יין בסעודתו, יקח כוס בידו ויברך "מאורי האש" ו"המבדיל". ואם אינו רגיל לשתות יין בסעודה או שנזכר אחרי האוכל – יקח כוס יין בידו ויברך ג' ברכות "הגפן" "מאורי האש" ו"המבדיל". עיין כה"ח שם ס"ק כג, כד .
לח – אסור לומר בשבת: "אני הולך לישון כדי שיהיה לי כוח להשאר ער בליל שבועות". אבל מותר לחשוב כך. מ"ב רצ ס"ק ד .
לט – אסור להוציא אוכל קפוא מהמקפיא ביום שבת בכדי שיופשר לסעודת יום טוב.
מ – ביום שבת ישתדל להתפלל מנחה מוקדם ולאכול סעודה שלישית בשעה מוקדמת לפני זמן מנחה קטנה. שעתיים וחצי לפני השקיעה . וכל זה בכדי שיאכל את סעודת ליל החג בתיאבון. שו"ע תרלט סע' ג . אם עבר הזמן הזה ולא הספיק לאכול, יאכל סעודה שלישית אך לא יאכל בה יותר מ"כביצה" לחם. 54 גרם – כשתי פרוסות – רמ"א תקכט סע' א. מ"ב רצא ס"ק יז .
מא – אין שום היתר לערוך את השולחן ביום שבת לצורך החג, וכן אין לחתוך סלט או להכין שאר מאכלים משבת לצורך החג. עיין כה"ח תמד ס"ק מה .
מב – במוצאי יום טוב יעשו הבדלה ובה מברכים שתי ברכות: "הגפן" ו"המבדיל". שו"ע תצא סע' א .
מג – הפוסקים כמשנה ברורה מברכים "ברכת הלבנה" אחרי שלשה ימים מהמולד. משנ"ב תכו ס"ק ג' לדעת רוב האחרונים . הספרדים והאשכנזים הפוסקים כדעת הרש"ש לא מברכים "ברכת הלבנה" אם לא עברו שבעה ימים מעת לעת מזמן המולד. שו"ע תכו סע' ד כה"ח ס"ק סא. בא"ח ויקרא כג. . על כן אם במוצאי שבועות עברו שבעה ימים מעת לעת מזמן המולד יברכו ברכת הלבנה, שבו אנשים שמחים ולבושים בבגדי יו"ט והוא זמן ראוי ל"ברכת לבנה".

תפילות שבועות

תפילת ערבית

א – מאחרין להתפלל ערבית של ליל שבועות בכדי שיהיו ימי הספירה "תמימות", ומי שאינו יכול לאחר את התפילה – יתפלל מוקדם אבל לא יקדש עד שיהיה לילה ודאי. כה"ח תצד ס"ק א. משנ"ב ס"ק א' .
ב – אומרים בחג השבועות "זמן מתן תורתנו", שו"ע תצד סע' א . אף על פי שבתורה הוזכר בו רק עניין ה"מנחה החדשה", כיון שכך זימן הקב"ה שבו ביום קיבלנו את התורה. מהראנ"ח פ' אמור קכז. שו"ת הריב"ש סי' צו. מחזיק ברכה תצד. מג"א שם. פר"ח שם ס"ק א .
ג – מי שלא אמר "יעלה ויבא", ואמר "ותתן לנו", או אמר "יעלה ויבא" ולא אמר "ותתן לנו" אם סיים תפילתו – אינו צריך לחזור. ואם לא אמר גם שניהם – חוזר. עיין כה"ח תפז ס"ק כו, כז. משנ"ב ס"ק יא יב .
ד – אם מסופק אם אמר "יעלה ויבא" ביום טוב ויודע בברור שהתפלל כסדר התפילה של יום טוב, דהיינו שאמר: "אתה בחרתנו מכל העמים" יש להניח שהמשיך על הסדר ואינו חוזר. עיין כה"ח תפז ס"ק ל .

קידוש של שבועות

ה – צריך לברך על חג השבועות ברכת "שהחיינו", ומברכים אותה בקידוש הלילה. אשה שבירכה "שהחיינו" בהדלקת נרות אינה יכולה לברך "שהחיינו" בקידוש אם מקדשת לעצמה. אמנם אם שומעות קידוש ממישהו אחר יכולות לענות אמן על ברכתו. בא"ח במדבר א .
ו – אין לקדש ולאכול עד צאת הכוכבים ממש, משום דכתיב: "תמימת" – שלמות. כה"ח תצד ס"ק א. משנ"ב ס"ק ס"ק א .
ז – יזהר שלא ימלא את כריסו בליל שבועות, כי המאכל גורם לשינה, ו"צדיק אכל לשבע נפשו".
ח – קידוש הבדלה – אם חל שבועות ביום ראשון, מברכים במוצאי שבת חמש ברכות וסימנם יקנה"ז – יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן: א.יין – "בורא פרי הגפן". ב.קידוש – "אשר בחר בנו וכו' מקדש ישראל והזמנים". ג.נר – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מאורי האש". ויסתכל על הנרות שהדליקה האשה . ד. הבדלה – "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המבדיל וכו' ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש". ה.זמן -" שהחיינו". עיין שו"ע תע"ג סע' א .
ט – אם שכח ועשה "קידוש" רגיל ללא הבדלה, יעשה הבדלה בשעה שנזכר. וכיצד יעשה הבדלה זו? אם נזכר בתוך הסעודה ורגיל לשתות יין בסעודתו, יקח כוס בידו ויברך "מאורי האש" ו"המבדיל". ואם אינו רגיל לשתות יין בסעודתו או שנזכר אחרי האוכל, יקח כוס יין בידו ויברך שלוש ברכות "הגפן" "מאורי האש" ו"המבדיל". שם סע' א .

תיקון ליל שבועות

י – טעם הלימוד – מספר טעמים נאמרו ללימוד בליל שבועות:
ע"פ הפשט לימוד הלילה הוא כיון שישראל שבאותו הדור ישנו בלילה שקודם מתן תורה והיה צריך משה להעירם ולזרזם לקראת מתן תורה כדכתיב "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה". שמות יט יז , ולתקן מה שפגמו אנו נעורים כל ליל שבועות. מג"א תצד .
יא – ע"פ הדרש מדרש תנחומא נח סי' ג אמרו ישראל "נעשה ונשמע" על תורה שבכתב, והוכרחו לקבל תורה שבעל־פה על ידי כפיית ההר כגיגית. ועיקר זמן לימוד תורה שבעל־פה הוא בלילה שהרי בכל לילות החול אין לומדים תורה שבכתב כלל. ומכיון שאנו רוצים לקבל ביתר תוקף את התורה שבעל־פה ביום מתן תורה, אנו לומדים בעיקר בלילה שהוא זמן לימוד תורה שבעל־פה.
יב – ע"פ הרמז יש שלוש רגלים בשנה כנגד ג' האבות. פסח כנגד אברהם שארח את שלושת המלאכים בחג הפסח. שבועות כנגד יצחק שנעקד על גבי המזבח ואיל הוקרב תמורתו, ובשבועות חג מתן תורה שמענו קול שופר אילו של יצחק. סוכות כנגד יעקב שכתוב בו "ולמקנהו עשה סכת". ומידתו של יצחק היא מידת הגבורה לכן בשבועות לומדים בלילה למתק את הגבורות של יצחק.
יג – ע"פ הסוד טעם הלימוד מובא בזוהר הקדוש שהוא כדי לעטר את השכינה ה"כלה" בלימוד התורה, בכ"ד קישוטין לקראת יום המחרת יום מתן תורה. עיין לכל הנ"ל כה"ח ס"ק ו. משנ"ב ס"ק א .
יד – מנין – ישתדלו ללמוד בלילה זה במניין, כיון ש"כל בי עשרה שכינתא שריא". השל"ה הקדוש מסכת שבועות .
טו – לימוד נשים – נשים אינן חייבות בתיקון ליל שבועות, ואם הן באות ולומדות תנ"ך וכד' תבוא עליהן ברכה. שו"ת רב פעלים א, או"ח סוד ישרים, סי' ט .טז – סדר הלימוד – טוב ללמוד סדר התיקון בלילה זה, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע כי הוא נתקן על דרך האמת. והוא מתוקן ומקובל מפי המהרח"ו הקדוש ז"ל מספר "עץ חיים" שע"פ האר"י ז"ל וסודו רם ונשא מאוד. כה"ח שם .
יז – סדר הלימוד בלילה זה: תחילה תנ"ך ואחר כך תרי"ג מצוות ואחר כך מדרש ואחר כך האידרא רבא וקטעים מהזוהר הקדוש, כי כן מפורש בזוהר הקדוש "למלעי באורייתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובדרשות דקראי וברזי דחכמתא", וקוראים קטעים מכל פרשה תחילה וסוף כמסודר בספרי התיקון. עיין בא"ח במדבר ד .
יח – כבר נודע מנהגו של רבינו החיד"א ז"ל ללמוד בלילה זו שתי האידרות מעומד גם בעת זיקנתו, אשריו ואשרי חלקו. בא"ח שם .
יט – אין ללמוד משניות בלילה זו. ומי שיש לו מנהג קבוע ללמוד י"ח פרקי משנה בכל יום, מותר ללמוד הי"ח פרקי משנה ביום דווקא ולא בלילה, ואין מניעה ללמוד המשנה אלא בליל שבועות בלבד. אבל בשאר לילות של שבתות וימים טובים אין מניעה כלל, ויכול ללמוד משניות כאשר ירצה. בא"ח שם .
כ – בחורי ישיבה שרוצים ללמוד גמרא או מי שאינו יכול להיות ער כל הלילה, לפחות ילמדו את התנ"ך המסודר בספרי התיקון, וכן קטע מהמדרש וקטע מהזוהר. וחלק מתרי"ג מצוות.
כא – מי שהקדים ובא לבית הכנסת ועדיין לא נתקבצו לשם בני החבורה, יתחיל ללמוד את מנין המצוות לרמב"ם או את האדרא זוטא או תהילים וכאשר יבואו בני החבורה, יתחיל בסדר הלימוד בלא הפסק. כף אחת כב ב .
כב – מעלת הלימוד – יזהרו ללמוד כל סדר הלימוד של הלילה הזה בחשק גדול ובשמחה פנימית רבה ובהתלהבות הלב. כי הלימוד המתוקן ללילה הזה עושה פרי למעלה וממשיך לנפש האדם קדושה וטהרה. ואיתא בזוהר הקדוש בפרשת אמור וז"ל: "חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין". ועוד אר"ש על חבריה דלעאן באורייתא בהאי לילה: "כולהון יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכירניא. וקודשא בריך הוא מברך לון בכמה ברכן ועטרין דעלמא עלאה". הקדמה לזוהר ח א – החסידים הראשונים לא היו ישנים בלילה זה והיו עוסקים בתורה ואומרים: "בואו ונוריש ירושה קדושה לנו ולבנינו בשני העולמות, ועוד אמר רבי שמעון בר יוחאי על החבורה שעוסקת בתורה בזה הלילה: "כולם יהיו רשומין וכתובים בספר הזכרונות. והקב"ה מברך אותם בכמה ברכות ובכתרים של העולם העליון" . "ומי האיש אשר ישמע כזאת ויפנה ליבו לבטלה בלילה הזאת, וכל שכן שלא יטנף פיו בדברים בטלים ודברי חול של משא ומתן וכל שכן בליצנות ולשון הרע. ויתגבר כארי לישב על המשמר בעינים פקוחות לדחות את השינה ולא יתנמנם כלל כי רבינו האר"י ז"ל החמיר מאוד בעניין השינה בזאת הלילה יותר מליל הושענא רבא, וכנזכר בשער הכוונות בדרוש הלילה הזאת". בא"ח במדבר ג .
כג – בלילה זה יכול האדם להמשיך אור הכתר העליון וכו'. וכל מי שעושה לימוד לילה זה כתיקונו, ניצול מכרת כל אותה השנה, ומובטח לו שישלים שנתו ולא יבוא לו כל נזק, פע"ח שער כג א . שכן אותיות "כרת" הן אותיות "כתר". עיין כה"ח תצד ס"ק ו .
כד – צורת הלימוד – עיקר גדול הוא בכל לימוד וגם בלימוד הלילה הזה, שטוב ללמוד מעט בכוונה ובנעימה מלהרבות בלימוד בלי כוונה. עיין שו"ע סי' א סע' ד .
כה – מותר להפסיק בין עניין לעניין בדברי התעוררות ומוסר לעורר את הלבבות ליראת ה'. ומה טוב ומה נעים שלא לדבר בלילה הזה אלא בלשון הקודש. השל"ה הקדוש מסכת שבועות .
כו – יזהרו שלא לדבר שיחת חולין כל הלילה, וצריך לזה שמירה גדולה כיון שכל עת שיש אסיפה של הרבה אנשים, דרכו של יצר הרע להכשיל לדבר דברי חולין, ומדבר לדבר יבואו לדברים אסורים של שחוק ולשון הרע. ומצוה לחכם להזהיר את הציבור שלא לעסוק בדברי בטלה ושחוק וקלות ראש כי אז נאה להם השינה והנאה לעולם. יעב"ץ. בא"ח במדבר ג . וצריך להיות זך ונקי בלי תערובת דברים אחרים, וילמד בחשק גדול בשמחה רבה ובהתלהבות הלב כדי שיעשה יותר פרי למעלה ויגדל שכרו. עיין כה"ח תצד ס"ק יא .
כז – קריאת שמע – בכל פעם שעומדים להשאר ערים כל הלילה, כמו בלילה זה, צריך לומר "קריאת שמע" כחצי שעה קודם חצות, ויאמרו את כל הנוסח אך לא יברכו "המפיל".
כח – אם לא קרא "קריאת שמע" בזמנה, יכול לאומרה כל הלילה עד עלות השחר.
כט – מי שאמר "קריאת שמע" קודם חצות ואחר כך רוצה לישון, אינו צריך לחזור ולומר את כל "קריאת שמע", וטוב שיאמר פסוקים מ"שמע ישראל" עד שירדם.
ל – טבילה בבוקר – יזדרז האדם בטבילה של ליל חג השבועות באשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר, שיטבול במקוה או בבאר מים חיים אם יש לו, לקבל תוספת קדושה מן כתר עליון הנמשך בלילה הזה על ידי הלמוד, והוא הנקרא "שער החמישים", ועליו נאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וכו'". יחזקאל לו כה . וכמ"ש רבנו זלה"ה בשער הכוונות סוד הדבר הזה בהרחבה יותר, ערב שבת, ולפני הטבילה במקוה טהרה יאמר "לשם יחוד", שהובא ב"לשון חכמים" א, סי' סב.

ברכות השחר

לא – מי שהיה ער כל הלילה – כל י"ח ברכות השחר מן "הנותן לשכוי בינה" ועד סוף ברכת התורה, כולם חייב אדם לסדרם ולברכם בכל יום אף על פי שלא נתחייב בהם לפי שכולם הם רמזים נפלאים אל אורות עליונים ואין לבטלם. אפילו אם לא ישן בלילה או אם לא הסיר מצנפתו או בגדיו או סודרו או מנעליו וכיוצא בזה – צריך לברכם בכל יום כולם, אף על פי שלא נתחייב בהם, לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו וכו'. שער הכוונות דרושי ברכת השחר, נח א. כה"ח מו ס"ק מט .
לב – מי שנשאר ער ועתיד להשאר ער כל הלילה כגון בליל שבועות או שעשה "תיקון כרת" וכד' או שהיה עסוק בעבודתו – יברך אחרי חצות לילה ברכות השחר מ"אלהי נשמה" עד "גומל חסדים טובים לעמו ישראל". אמנם ברכות "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר" אין מברך אלא רק מי שנתחייב בהם. ולא יברך בחצות לילה את "ברכות התורה". כשיגיע הבוקר בעמוד השחר יטול ידיים בלי ברכה ויברך את "ברכות התורה". ואם צריך לנקביו, יברך "אשר יצר". עיין שו"ע ד סע' יג יד ועיין כה"ח משם המקובלים סי' ד' ס"ק מ"ז,, נ"ב, נ"ג. בא"ח וישב יג. וזאת הברכה ג. ספר הלכה א, עמ' לב סע' ב . ואם התפנה לנקביו בשעות הבוקר, דעת המשנה ברורה ס"ק ל שיברך גם "אשר יצר" וגם "על נטילת ידיים" כמובא לקמן.
לג – אם לא בירך ברכות השחר בחצות הלילה – יכול לברך כל הלילה או בבוקר ועיין לקמן אם יברך במשך היום. ספר הלכה א, עמ' לב סע' ג .
לד – בדרך כלל אנו מסמיכים את ברכת "אלוקי נשמה" לברכת "אשר יצר". אם אי אפשר לו – יכול לומר ברכת "אלוקי נשמה" גם בלא להקדים לה "אשר יצר". עיין לשון שו"ע ו סע' ג. בא"ח וישב אות י"ב, עוי"ח וישב אות ז' .
לה – מי שהיה ער כל הלילה – אינו יכול לברך ברכות התורה כל עוד שלא עלה עמוד השחר. ולכן בשעה שמסופק אם עלה עמוד השחר, אינו יכול לברך ברכות התורה, ולכן אין לו ללמוד תורה בזמן זה, ויזהר ברגעים אלה לא לשבת בשתיקה אלא יאמר פיוטים שירות ותשבחות. ונכון ששירים אלו לא יהיו מלות פסוקים, אף על פי שאומרם בדרך תחנונים. שו"ע מ"ו סעי' ט' עיין כה"ח מז ס"ק כו. מ"ב שם ס"ק כח בא"ח וישלח ג. וישב יג. .
לו – לדעת המשנה ברורה מי שלא ישן בלילה מברך כל ברכות השחר חוץ מברכות התורה, ברכת "אלוהי נשמה" וברכת "המעביר חבלי שינה" שיש לגביהם ספק. על כן יחפש מישהו שישן, או ספרדי שמברך בכל מקרה ויכון לצאת ידי חובה בברכתו.
לז – אם אין בנמצא מי שיברך בשבילו ברכות אלו – לא יברך בעצמו אלא יכוין לצאת ידי חובת "ברכת התורה" בברכת "אהבה רבה" או "אהבת עולם" שאומרים קודם קריאת שמע ואחרי העמידה יאמר פסוק מברכת כהנים וכד'. ולדעת ר"ז אם אין מי שיוציאו ידי חובה – יכול לברך ברכות התורה. עיין משנ"ב מז ס"ק כח .
לח – אם צריך לנקביו אחרי עמוד השחר – לדעת שו"ע ר"ז ינקה גופו, יטול ידיו בלי ברכת "על נטילת ידיים" ויברך "אשר יצר" בלבד. לדעת המשנה ברורה יברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר" ואחר כך יברך ברכות התורה. מ"ב ד ס"קל. משנ"ב תצד ס"ק ד שו"ע ר"ז שם .
לט – אם ישן ביום או בלילה אפילו "שיתין נישמין" ואחר כך היה ער כל הלילה – מברך בחצות לילה כל הברכות כדלקמן.
מ – מי שישן בלילה – מברך כל ברכות השחר וברכות התורה מיד כשיקום ממיטתו אף על פי שלא עלה עדיין עמוד השחר.
מא – מי שהלך לישון אחר חצות – מי שהיה ער ולמד עד אחר חצות והולך רק אז לישון – נהגו שלא יברך את ברכות השחר בלכתו לישון אלא רק בבוקר. ויברך "על נטילת ידיים" וכל ברכות השחר עם ברכות התורה. אמנם אם ברך ברכות השחר לפני שהלך לישון – לא יברך בבוקר כשיקום את ברכות השחר פעם נוספת כמו כן יטול ידיו כדין, ולא יברך "על נטילת ידיים" אלא רק ברכות התורה. עיין ספר הלכה א, עמ' יב, יג .
מב – מי שישן וקם אחר חצות – יטול ידיו עם ברכה ויאמר מיד בקומו את כל ברכות השחר עם ברכות התורה.
מג – מי שישן שינת קבע וקם לפני חצות – יטול ידיו ויברך מיד בקומו "על נטילת ידיים" ו"ברכות התורה". רק אחרי חצות הלילה יברך את שאר ברכות השחר. אם קם סמוך לחצות – רצוי שיחכה עד אחר חצות כדי שיברך את ברכות התורה ביחד עם ברכות השחר, שאז התיקון הנעשה על ידן הוא יותר מושלם. ובזמן שממתין לחצות יאמר שירות ותשבחות. עיין בא"ח וישב יג. ספר הלכה א, עמ' לב סע' ב .
מד – שכח לברך – אם שכח ולא אמר ברכות השחר יכול לאומרם כל היום עד השקיעה. אחרי תפילת שחרית יכול לברך את כל הברכות חוץ מברכת התורה, שכבר נפטר בשעה שאמר ברכת "אהבת עולם". וחוץ מברכת "אלהי נשמה" שכבר נפטר בברכת "מחיה המתים". בא"ח וישב יג . ובמקרה זה טוב ללמוד מיד אחר התפילה דבר תורה. ר"פ ח"ב ח ועיין משנ"ב נב ס"ק י וביאור להלכה שם שלדעת הגאון יכול לברך עד השינה .
בס"ד

דרשה לחג השבועות מלוקטת מספרי רבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

בס"ד
דרשה לחג השבועות מלוקטת מספרי רבנו חכם יוסף חיים ע"ה

טעם מדוע ניתנה תורה בחודש סיון:

הטעם כיוון שחודש סיון מזלו תאומים. לרמוז, שהאדם צריך לחבר מידת יום ומידת לילה שהם אחים תאומים.

או טעם נוסף, כי צריך לעסוק בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה. ושתי בחינות אלו הם אחים תאומים.

טעם נוסף לרמוז, שצריך ללמוד שנים כאחד. ולא ישבו בודדים כ"א לבד ויעסקו בתורה. ובזה יובן בס"ד רמז הפסוק: האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו. האלף – לשון לימוד (כמו ואאלפך חכמה), ומאתים הן אותיות תאומים, הוא מזל חודש סיון. לנוטרים את פריו – אלו ישראל שניתן להם מזל תאומים כי יצא מרשות עשו וניתן לישראל. (בן איש חיל ד' כלה ה').

טעם למה נקרא שם החג שבועות:

"וחג שבועות תעשה לך"-

נראה לפרש בס"ד שתלה הכתוב את חג מתן תורה בספירת שבעה שבועות. שקראו הכתוב בשם "חג השבועות". והוא כי ידוע שהתורה יש בה פשט שהוא החלק הגשמי שלה, ויש בה סוד שהוא החלק הרוחני שלה. והחלק הזה הגשמי שהוא החלק הפשט שלה, נקרא בשם: מלבוש. כמו שדרשו חז"ל על פסוק: שמלה לך קצין תהיה לנו. וכן דרשו בפסוק לגבי ירבעם: וימצא אותו אחיה השילוני והוא מתכסה בשלמה חדשה. והטעם שנקרא "מלבוש" מפני כי חלק הסוד הוא גנוז ומתלבש בו.

וידוע שהמלאכים לא טענו לקבל את התורה בשביל החלק הגשמי שלה שהרי זה לא שייך להם בודאי כיוון שהם אינם גשמיים ואיך יבקשו לקבלו?. אמנם הם טענו על חלק הסוד של התורה שלא ינתן לבני אדם אלא להם בלבד. ולכן על מעמד הר סיני שנתן בו הקב"ה לישראל לא ערערו כלום כיוון כי בו ביום נתן להם את המלבוש שהוא חלק הפשט של התורה וזה לא שייך להם. רק כשעלה משה רבנו ע"ה למרום לקבל חלק הסוד, אז ערערו ואמרו מה לילוד אשה בינינו, תנה הודך על השמים! אמנם מצינו לגדולי המפרשים ז"ל שכתבו שכיוון שנתן הקב"ה תחלה לישראל את חלק הפשט ששייך להם, אז ממילא זכו גם בחלק הסוד מפני שהפשט הוא מלבוש של הסוד. וכיוון שזכו במלבוש, בדין הוא שיזכו גם בסוד הגנוז בתוכו. (בן איש חיל ב' כלה ב').

יושבי קרנות נקראים אלו שלימודם רק בליל שבועות:

ביציאתו מהו אומר? מודה אני לפניך ה' אלוקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות – נראה לבאר בס"ד דרך הלצה: יש עוסקים בתורה בישיבה ובחבורה בשלימות בימים ולילות, שלומדים בכל התנ"ך כולו וכל ששה סדרי משנה כולם. ויש מאבדים זמנם ובטלים מלימוד תורה ואין לומדים בחבורה אלא רק בליל שבועות, שלומדים התנ"ך שלושה פסוקים ראשונים מפרשה זו ושלושה פסוקים אחרונים של פרשה זו. באופן שאין לומדים אלא שתי קרנות של הפרשה. וכן בששה סדרי משנה אין לומדים הכל אלא לומדים הלכה אחת מכל מסכתא בתחילתה והלכה אחת מסופה. וכן בכולהו. מאחר ולא לומדים אלא רק לילה אחת בכל השנה כולה, ואיך יספיק להם הזמן של לילה אחת להגות בכל התנ"ך והמשניות, ובעל כורחם ילמדו קרנות בלבד. ועל כן, בדרך הלצה אני אומר שאלו נקראים יושבי קרנות, שהם יושבים בחבורה בלימוד הקרנות בלבד, שהן קרן זווית של כל פרשה ופרשה ושל כל מסכתא ומסכתא.

או יובן יושבי קרנות שהם עושים עצמם כמו קרן ושופר שהוא מכניס בזו ותיכף מוציא בצד השני, שאין הדברים מתקיימים בקרבו כלל רגע אחד, אלא מכניס באוזן זו ומוציא בזו תיכף ומיד. (ספר בניהו).

בס"ד

סיפור ה"פרהוד" (פוגרום) שהיה בחג השבועות בעירק.

נוסף סיפור מצמרר על ימי הפרהוד שנתקבל ממר יוסף נמרודי הי"ו.

ונוסף עתה עוד כתבה שנתקבלה ממר עזרא יוסף הי"ו.

כן נוספו פרטים על פוגרום קודם לפרהוד כפי שקבלתי מחכם שמעון רחמים הי"ו.

הפרהוד הסיפור המלא
החרב מאיימת על צווארם של יהודי עיראק

ב-1932 נסתיים המנדט הבריטי ועיראק הפכה למדינה עצמאית והתקבלה בחבר הלאומים בג´נבה.המלך פיצל הראשון מת ואת כס המלוכה ירש בנו , ג´אזי בן ה-18. בניגוד לאביו היה ג´אזי איש קיצוני ולא יציב, שנטה לעבר גרמניה הנאצית. הנאצים הפכו להיות בני בית בעיראק. ד"ר גרובה הנאצי שהיה גם ראש המודיעין הנאצי במזה"ת התמנה לשגריר הגרמני הראשון בעיראק.במקביל אפשר ג´אזי לקציני צבא לאומנים לתפוס עמדות מפתח בחצרו. הם צברו כוח והשפעה רבה במערכת השלטונית, הייתה לכך השפעה קשה על מדיניות השלטון כלפי היהודים.

התעמולה הנאצית הייתה עתה גלויה, מורים עיראקים נשלחו לגרמניה ללמוד את תורת השנאה. הוקמו תנועות נוער "אל פתווה" ו"כתאב אל שבאב" ,שהפכו לחוד החנית לשנאה. הלאומנות העיראקית הלכה והתפשטה בקרב צעירים רבים , שהסיתו בגלוי נגד היהודים.(בפרק העדויות ניתן לקרוא עדויות של יהודים שהיו תלמידים אז בבתי הספר, על השנאה הגלויה ,שפשטה בקרב חלק מהמורים בבתי הספר.)

ב-1936 חאג אמין אל חוסיני ,המופתי הירושלמי ושליחיו ,הגיעו לעיראק והחלו בתעמולה הפלסטינית נגד היהודים. המופתי הציע להיטלר
,להחיל את ה"פתרון הסופי "על יהודי ארצות ערב.העיתונות מלאה במאמרי הסתה ,שעודדו את בעלי החברות לא להעסיק יהודים.ב-1936, במקביל למרד הערבי בא"י ובהשפעתו נרצחו 10 יהודים ברחובות בגדד ובערי השדה,הממשלה לא עשתה אפילו תחקיר לבדוק מי הרוצחים, דמם היה הפקר.באותה עת קם "ועד להצלת פלסטין" שארגן עצרות המוניות במסגדים וכולם הופנו נגד היהודים , כמו כן , נסחטו אלפי דינרים למען ערביי פלסטין.

ב-1941 התחוללה מהפיכת קצינים ,בראשה עמד ראשיד עאלי אל גילאני הפרו נאצי. העוצר, עבד אל אילאה , דודו של המלך הינוקא פייצל השני,ובית המלוכה האחרים נמלטו. הבריטים, שחששו שעיראק תהפוך לבסיס נאצי, כבשו מחדש את עיראק, ראשיד עלי ברח ואילו הבריטים עמדו בפאתי בגדאד על גדות החידקל, מרחק שעות אחדות מהעיר.מזכיר ועד הקהילה סיפר שמספר ימים לפני הטבח החלו לסמן את בתיהם של היהודים בטביעת כף אדומה ובמקביל זומן הרב הראשי ששון כדורי למושל בגדד. בשיחה נאמר לרב שהשלטונות יגנו על היהודים ו"הומלץ" ליהודים להסתגר בחג בבתיהם. כאשר שמע מזכיר ועד הקהילה את דברי הרב הוא הזהיר אותו ממלכודת.

בפרק זמן זה שבין בריחת ראשיד עלי לבין כניסת הבריטים התרחש טבח נורא.יש הסבורים ,שהבריטים יכלו להיכנס ולמנוע זאת ,אבל הם העדיפו להישאר בפאתי העיר ולהמתין.

הטבח ביהודי בגדאד בחג השבועות

זה היה האות לטבח הנורא, שעשו העיראקים ביהודי בגדאד, המכונה "פרהוד" ,ביום הראשון לחג השבועות.צעירים, אספסוף וקציני משטרה
וצבא,אשר פשטו את מדיהם נטמעו בין האספסוף והתנפלו על היהודים באשר הם, טבחו ושדדו אותם.ערבים הורידו נוסעים מאוטובוסים ושחטו אותם, בתרו נשים בהריון והרגו את וולדיהן. לגבי מספר הנרצחים יש עדויות שונות. לפי עדויות אחדות תוצאות הטבח היו: 135 נרצחים, אחרות מדברות על 180 ויותר, 2000 פצועים.(ידוע שהקורבנות היו רבים אך ראשי הקהילה נתבקשו למסור על מספר קטןיותר כדי למנוע מהומות). אלפי בתים נשרפו ורכוש עצום נשדד. במשך 2 ימים נערך טבח ולא היה מי שיעצור זאת.עיקר הטבח היה ביהודי בגדד.

הטבח הנורא לא הותיר מקום לספק ,הביטחון היהודי ביכולתם להמשיך להתקיים בעיראק נמוג. הפרעות הוכיחו להם, כי כל תרומתם נאמנותם לעיראק לא תועיל. הם חשו נבגדים ע"י העיראקים וע"י הבריטים ,אשר עזרו להם כה רבות. מדוע הם, האזרחים הנאמנים, שמעולם לא בגדו ולא עשו דבר נגד העם והמולדת העיראקי,אשר, תרמו מכישרונם ומרצם לעם העיראקי ואשר לא ראו עד אז את עצמם ציונים במובן של לעזוב ולעלות לישראל קיבלו יחס נוראי שכזה.

פרעות אילו היו נקודת מפנה לגבי צעירים רבים.עד אז ,למרות הצרת צעדיהם, מצאו חלופות. למשל :כאשר הגבילו את כניסת התלמידים היהודים לבתי הספר התיכון ולאוניברסיטאות שלחו היהודים את בניהם למוסדות החינוך של הקהילה וללמודים בחו"ל.הם לא תיארו לעצמם, שגם חייהם יהיו בסכנה.

לאחר הפרעות הגיבו היהודים בשלושה אופנים:.

חלקם חפשו דרכם לברוח מעיראק לכל ארץ אחרת.החלה בריחה פרטנית בלתי ליגאלית.

חלקם פנו להקים ארגון להגנה עצמית.: הוקמו שני ארגונים קטנים "עדת יהודים חופשיים ו"ארגון נוער ההצלה".

חלקם פנו למחתרת הקומוניסטית. הם ראו במפלגה זו ,שחרטה על דגלה שוויון ללא הבדל דת וגזע, פתרון למצוקתם כמעוט יהודי במדינה ערבית.
אולם רוב רובם של היהודים, שב לשקם את הריסות הפרעות בחסות השלטון הבריטי.בשנים הללו עד תום מלחמת העולם השנייה, השתפר מאוד המצב הכלכלי בעיראק, הן לאוכלוסיה המוסלמית והן ליהודית. הייתה תנופה כלכלית, שהסיטה לצד את רגשות העוינות והכעס.

נתקבל ממר יוסף נמרודי:

בזמן הפרהוד גרנו בשכונה מוסלמית שיעית ואדוקה בבגדד. בסמטה היו 5 בתי יהודים בלבד וחמשת הבתים היו מופרדים. באותה תקופה גר אצלינו הדוד שלי, אח של אבי שהיה קצין משוחרר מהצבא העירקי. היו לו אקדחים וכלי נשק אחרים. נוסף לכך מספר ימים לפני המהומה, העלה לגג שלנו בקבוקי שמן, מלאי של מים וסבון וכמובן אבנים.
בערב הפרהוד בא אלינו אחיין של אבי היה נרגש ונפחד. רעד בכל גופו וסיפר כי בשכונה היהודית המון מתנפל על בתי וחיות יהודים, בוזז ומכה ודוקר כל יהודי הבא בדרכו. הוא ביקש להישאר עמנו כיוון שידע כי הדוד יגן עלינו.
בבוקר ההתנפלות, התכוננו ללכת לברית המילה של בן הדוד, אחיה של אימא. מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, חלקם סחב חפצים ורהיטים שבזז מבתי היהודים, ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק עם החג'ל צמיד מזהב. כולם התנפלו על 5 הבתים. הדוד שלף את האקדחים ועלה לגג. אנו ירדנו למרתף הקטן והמחניק. כעבור מספר דקות כל השכנים עברו דרך הגגות אל הגג שלנו ומשם ירדו והצטרפו אלינו למרתף.
הדוד ירה למטה כלפי התוקפים מספר יריות, מהל מים בסבון ושמן ושפך על ראשיהם. הרבה מהמון החליקו ונפלו ונדרסו תחת רגלי ההמון.
כעבור שעה עלו כמה מהתוקפים אל הגג שלנו ופנו את הדוד. הוא סיפר להם כי הוא מוסלמי מאמין וכי הוא קצין בצבא העירקי שהיה מוצב בקרקוק שבצפון. הוא אמר: הגעתי לבגדד ואף מוסלם לא רצה לעזור לי. היהודים הטובים האלה לקחו אתי אליהם הביתה, עזרו לי להתאקלם ותמכו בי בכל המובנים הוא הוסיף מוחמד ציווה עלינו להגן על החלשים ועל אלה שעזרו לנו ולכן לא ארשה לאף אחד מכם לפגוע ביהודים האלה. הם אמרו לו כי אינם מאמינים לו שהוא מוסלם וקצין: אם אתה באמת מוסלם וקצין, תראה לנו הוכחות. תתפלל כאן לפנינו.
הדוד אמר להם לחכות עד שיביא את השטיל ואת מחרוזת התפילה והתפלל לפניהן.
הם עזבו לאחר שרוקנו את 4 הבתים הנוספים של השכנים מכל רכוש.
המצב נמשך כל הלילה הדוד נמצא על הגג ואנו עם השכנים צפונים במרתף המחניק, כמובן שאוכל לא היה וגם לא שתיה.
בבוקר הצבא האנגלי השתלט ועשה סדר. הדוד הציע שהוא יישאר לשמור על הבית ואנו ניקח ערבאנה עגלה וניסע למשטרה שם התאספו כל הניצולים.
הייתי בן 10. את המראות שראיתי ברחובות אי אפשר לשכוח. אברי גופות פזורים בכל פינה, כאן רגליים של תינוקות, שם שדיים של אישה ועד אברים מבותרים המפוזרים בן הכלים והרהיטים השבורים וספוגי הדם.
כעבור מספר ימים עזבנו את הבית בשכונה המקוללת ועברנו לשכונת אלסנאק המכובדת.

הרצל ובלפור מדברים על הנכבה היהודית
ה"נכבה הפלשתינית" על סדר יומה של הפוליטיקה הישראלית. במקביל מועלה גם סיפור התעמרותן של ארצות ערב ביהודים. האחים חקק מספרים.

פרסום ראשון: 26/05/09, 07:52
שמעון כהן

משפחת חקק בביתם שבבגדד
בימים בהם שבה ועולה אג'נדת הנכבה הפלשתינית לשולחן הדיונים ומעוררת מחלוקת לא פשוטה בעם מועלים במקביל גם סיפורי ההתעמרות ביהודי ארצות ערב. לאחר המאמר המקיף שפרסם באחרונה העיתונאי בן דרור ימיני בו כלל סקירה מקפת של הרדיפות, הביזה וההרג שליוו את חיי היהודים בארצות ערב מספרים גם האחים הרצל ובלפור חקק את סיפורה של משפחתם בבגדאד.

את סיפורם פותחים האחים בחג השבועות תש"א (1941) בו נרצחו שני דודיהם, אחי אימם. היה זה במסגרת אירועי ה'פרהוד', הפרעות בהם תקפו ערביי בגדאד את יהודי עיראק.

לטעמם של האחים "יש להקים קרן בינלאומית לפצות את ישראל על יישובם של הפליטים היהודים מארצות ערב ולפצות את הפליטים עצמם על רכושם ואדמותיהם שנגזלו".

"בכל פעם שעולה נושא הפליטים במזרח התיכון, מיד חושבים שמדובר בפליטים פלשתינאים. כנראה נשכחה מלב העובדה שמיליון יהודים נעקרו מעשר מדינות ערב, וזכות הפליטות עומדת גם להם. אנו כה שבויים בנרטיב הפלשתיני שנשמע מכל בימה, שאנו שוכחים את האמת".

כאמור את סיפורם על בני משפחתם הפליטים שברחו מעיראק, הם פותחים בסיפור אישי כואב:

במשך שנים גדלנו כ"ילדי עצמאות": השמות הרצל ובלפור, שנת הלידה תש"ח, הפעילות של האב במחתרת הציונית בעיראק – כל אלה חיזקו בנו את התחושה שנולדנו עם הציונות, עם מדינת ישראל המתחדשת.

רק בשנת 1977, בהיותנו בני 29, יצא לאור ספר של היסטוריון בשם אברהם תוינה, שתיעד בשישה כרכים את קורות יהודי בבל: בין השאר הקדיש את כרך ו' שיצא לאור באותה שנה (1977) לתאר את הפרעות (הפוגרום) ביהודי בגדד בשנת 1941,שנקרא: "הפרהוד". מקריאת הדברים גילינו בתדהמה סוד שהוסתר בתוך המשפחה: שני האחים הבכורים של אמנו, נורי ואברהם חבשה הי"ד, נרצחו בפרעות האימים האלה.

בשנת 1941 עלה לשלטון משטר נאצי בעיראק. ראשיד עאלי אל כילאני המקורב למשטר הנאצי בגרמניה, ביצע הפיכה צבאית והדיח את בית המלוכה. בחג שבועות 1941, בתחילת שנות העשרים לחייהם , הלכו שני האחים של אמנו סעידה, נורי ואברהם חבשה הי"ד, לבקר את הסבא שלהם, חכם ציון חבשה זצ"ל.

המון מוסת וצמא דם כילה באותו יום חמתו במאות יהודים. הטבח היה נורא. נורי ואברהם נפגעו קשות. עד יהודי, אליהו חייאק, ראה אותם מתבוססים בדמם.

כשהגיעה הבשורה המרה לסבא יצחק ולסבתא תופחה, היה הכאב קשה מאד, והאבל כבד מאד. שבע שנים נותר סבא שלנו, יצחק חבשה זצ"ל המום וכואב, על סף אובדן אמונה. כאשר נולדו לבתו סעידה, שני תאומים – באו אליו החכמים ואמרו לו: "חכם יצחק. תם שבוע האבל, שבע שנים. קיבלת שניים תמורת שניים. זה הפיצוי משמים". וכך שב סבא לאמונתו.

השניים עוברים מסיפורם האישי לסיפור הלאומי:

עם הפלישה הערבית לארץ ישראל בשנת תש"ח, התעוררה גם בעיית הפליטים באיזור.

כתוצאה ממלחמה זו עזבו 650 אלף ערבים את הארץ, ויש הטוענים 810 אלף, בעידוד מנהיגיהם. במקביל גורשו מיליון יהודים מארצות האיסלם, ומתוכם הגיעו לישראל 650 אלף. חרף הסימטריה במצב הקיומי של הפליטות, מבחינת הסברה הכול נראה אחרת: בעוד הערבים התמידו בתביעתם לשוב לבתיהם ולקבל פיצויים על נישול וגירוש, לזכויותיהם של הפליטים היהודים מארצות האיסלם, איש לא דאג…

"הבעיה הפלשתינאית", כפי שהיא מכונה היום, התעצמה לממדי ענק מאז 1967. אולם להבדיל ממה שנהוג לחשוב, ישראל הריבונית לא אחראית להתעצמות התופעה.

תחת פיקוחו של הנציב העליון לפליטים מטעם האו"ם יש למעלה מ-10 מיליון פליטים פלשתינאים. הם הפליטים הכי ותיקים, כיוון שמעמדם אינו משתנה והם מורישים את זכות הפליטות גם לילדיהם, וגם זכות הפליטות של המתים אינה פגה, כיוון שהם רשומים כפליטים גם במותם. הם מקבלים זכויות ושירותים שאף פליט בעולם לא מקבל. המספרים של הפליטים הפלשתינאים הולכים וגדלים משנה לשנה.

עם זאת, יהיה בכך משום טשטוש האמת אם לא נראה את התמונה בשלמותה. כתוצאה מאותה פלישה ומאותו סכסוך נעקרו מיליון יהודים שעזבו את ארצות האסלאם ומתוכם נכנסו לארץ 650,000 פליטים יהודיים שגורשו ממדינות ערב. למרות הסימטריה במצב הקיומי של הפליטות, לא פסקו הערבים לתבוע החזרת הפליטים לבתיהם ופיצויים על נישול וגירוש. תעמולה זו התעצמה לממדים ענקיים מאז 1967.

כל פליט בעולם ברגע שהוא מקבל אזרחות במדינה כלשהי, אינו מקבל עוד שירותים מאונר"א unrwa כפליט. רק הפליטים הפלשתינאים יש להם מעמד אחר: גם לאחר שקיבלו מעמד של אזרחים במדינה אחרת, הם עדיין נחשבים בעיני האו"ם כפליטים שראויים לסעד כפליטים. הם פליטים נצחיים. הקרן של אונר"א נותנת שירותי בריאות, כלכלה ורווחה, והמדינות החברות באו"ם מתבקשות לתרום לקרן זו, כולל מדינת ישראל, שבעקיפין תורמת לפליטים הפלשתינאים. כך למשל בשנת 2007 הועברו לפליטים הפלשתינאים 496.8 מיליון דולר. באונר"א יש 31000 עובדים, מתוכם 25000 עובדים בשירות הפליטים הפלשתינאים, ורק 6300 איש עובדים עבור שאר הפליטים בעולם.

יהיה מי שיטען שאין בכך משום סימטריה, באשר הפליטים היהודיים מארצות ערב נקלטו כאן ויצאו מתנאים של פליטים. ולא היא: השתלבותם בישראל אינה מוחקת את זכות הפליטות; כשם שלא נמחקה זכות הפליטות של עקורי השואה וזכותם לפיצויים מגרמניה. אין גם לחלק פרס הצטיינות למדינות ערב שלא קלטו את אחיהם (פרט לירדן שרשומים בה היום שני מיליונים פליטים פלשתינאים, ובפועל היא גם משתרעת על שטחי פלשתין המנדטורית שחולקה על ידי הבריטים לירדן ולפלשתינה- א").

גם האו"ם עצמו מכיר ביוצאי ארצות האסלאם כפליטים, כך שלפי החוק הבינלאומי הם עדיין פליטים. הנציב העליון לפליטים מטעם האו"ם הכיר בכך שצאתם למדינת ישראל נעשה בעקבות צווים מפלים והגדרת הציונות כפשע, והתנאים לא אפשרו את המשך החיים בארצות ערב. זכות פליטות זו אין עליה התיישנות. מתברר שגם בהחלטות הבינלאומיות שהתקבלו מאז באו"ם, יהודי ארצות האסלאם נתפסים כפליטים. כך למשל בהחלטה 242, האיזכור של פליטים בהחלטה זו מתכוון באופן הדדי גם לפליטים פלשתינים וגם לפליטים יהודים מארצות האסלאם. מנסחי ההחלטה כבר הודיעו בעבר שהמונח פליטים מתייחס ליהודים ופלשתינים כאחד. גם בהסכמים בין ישראל ומצרים וכן בין ישראל וירדן, האזכור של המונח "פליטים" מתייחס לשתי האוכלוסיות באופן הדדי.

שרי החוץ של ישראל העלו נושא זה לא פעם, וההגינות מחייבת להזכיר זאת. עם זאת, לעולם לא הוצגו הדברים באופן כה חריף ונוקב, כפי שהוצגו באביב 1975 ע"י ח"כ מרדכי בן פורת בכנסת. הוא הגדיר אז את הנושא כ"זכותם הלגיטימית של יהודי ארצות ערב", והיה בכך באופן ברור רצון להציג טיעון נגדי ל"זכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים". בזמנו הותקפה עמדה זו, בכך שהיא עלולה להיות "בומרנג", אם תוצג בגופים בינלאומיים. קרי: היא עלולה להביא לאישור הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים.

יש בכך משום אירוניה היסטורית, שלמרות התעלמותנו מזכויות אלו של יהודי ארצות ערב, הוכרו בקמפ דיוויד "הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים". במו"מ בקמפ דיוויד לא נידונו כלל הזכויות הלגיטימיות של יהודי ארצות ערב, וחמור מזה: נציגיהם לא היו שותפים למשא ומתן. הייתה זו דוגמא לפער בייצוג הפוליטי. להערכתנו, חיבל הדבר בתוצאות המו"מ.

לא פעם שמענו האשמות שישראל היא "נטע זר" במזרח התיכון, שהציונות היא "קולוניאליזם" של יהודים מאירופה. ההתעקשות על זכויות הפליטים היהודיים אינה נדרשת לתפארת המליצה. זהו המשקל הנגדי הטוב ביותר לטענת ה"נטע הזר": יהודי ארצות ערב הם חלק מתושבי המזה"ת כיום וכן בעבר, בחלק מארצות ערב התגוררו היהודים משך 2,000 – 2,500 שנים. כלומר: הם ישבו שם עוד לפני שארצות אלה עברו תהליך של שיערוב ואיסלום. האין זכויות למגורשים לאחר שהות כה ממושכת?

למען הדיוק בהצגת העובדות יצוין, שבהחלטה 242 אכן הוזכר הצורך לפתור את "בעיית הפליטים" במסגרת הסדר שלום. נכשל אז ניסיון סובייטי להגביל ההגדרה ל"פליטים ערביים", וקיומם של "פליטים יהודיים" היה מוסכם וברור.

ביסוס נוסף לכך ניתן גם בנאומו של משה דיין בעצרת האו"ם ב- 10.10.77 , כאשר אמר : "בכל דיון על פיצויים לפליטים, תעלה ישראל את שאלת הפיצויים לפליטים יהודיים מארצות ערב, ותעמוד על כך שכל תביעות הירושה יוסדרו בתוך מסגרת הסכם השלום הסופי". דיין אף עמד על כך, שטענה זו תיכלל גם ב"נייר העבודה" מאוקטובר 1977.

האחים חקק מעלים בדבריהם גם את השאלה העקרונית האם יהיה זה מהלך נבון לתבוע פיצויים כיום עבור כל הפליטים היהודיים מארצות ערב. הם מזכירים שפניות של גופים שונים לבג"ץ לא הועילו עד כה כיוון שבג"ץ טען תמיד שאינו יכול להתערב בשאלות של מדיניות חוץ ואינו יכול לכפות על מדינת ישראל להיאבק בנושא זה.

בתגובה לטענה זו הם שבים מזכירים וקובעים כי "תביעות אלה של יהודי המזרח הן התביעות של העם כולו, ולא תביעותיהם בלבד. הם שייכים לעם ישראל, ועם ישראל מיוצג על ידי מדינת ישראל. במשא ומתן המתקיים עם מדינות ערב וגם בפורומים בינלאומיים יש לפתוח את כל החשבון ולהביא גם את הנרטיב היהודי שכולל עקירה של יהודים מארצות ערב".

לדבריהם "הדרך הנאותה ביותר היום היא להעלות את הנושא הוא בית הדין הבינלאומי בהאג. לא בג"ץ, אלא בית הדין בהאג הוא המקום למאבק זה. למדינת ישראל יש הזכות לייצג את יהודי ארצות האסלאם כיוון שהיא זו שקלטה אותם. הפלשתינאים חוזרים וטוענים שהם גורשו והם תובעים את "חאק אל עאודה", זכות השיבה. יש להזכיר לכולם מה עוללו מדינות ערב ליהודים ולבקש פיצוי על סבלם ועל רכושם. את המאבק הזה צריכה לנהל מדינת ישראל ולא ארגונים עדתיים. ביל קלינטון בימי נשיאותו בארצות הברית העלה את הרעיון שיש להקים קרן בינלאומית ולטפל באופן הדדי גם בזכויות הפליטים היהודיים שנעקרו מארצות האסלאם וגם בתביעות של הפליטים הפלשתינאים, ונראה שזה הפיתרון היחיד העונה על המצוקות והסבל של שני הצדדים. מול הנרטיב הפלשתיני המדבר על "נאכבה", יש לזכור שהפליטים היהודיים מארצות האסלאם חוו נאכבה בארצות אלה. עלייתו לנשיאות של ברק אובמה מחייבת את הממשלה החדשה שתקום בישראל לנצל את השעה המיוחדת הזאת ולתבוע פיתרון עכשווי לבעיה זו".

בשנת תרע"ז 1917 24 שנה לפני הפרהוד.

נרצחו בידי העירקים 17

יהודים הי"ד ובינהם אחיו הגדול של הראשון לציון הרב הראשי רבי יצחק נסים זצוק"ל.

שלמה ציון הי"ד, הוא נרצח ביום כ"ח שבט תרע"ז וגופתו נמצאה בתוך שק בנהר חידקל למרות שהיו בשק אבנים כבדות. הגופה נמצאה שלמה ביום ג' בניסן (חמישה שבועות אחרי שנרצח) הרב נסים חיבר קינה על מות הקדושים הי"ד והיא הודפסה בספר הקינות לתשעה באב בהוצאת בקאל לפני כ-חמישים שנה.

בנו של שלמה ציון הי"ד רפאל ז"ל הוציא לפני שבעים ושתיים שנה בשנת תרצ"ז חוברת בשם "על נהרות בבל" שעסקה בנושא

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *