דרשה לפרשת שופטים מהרב והפייטן הגדול חכם דוד מנחם שליט"א

בס"ד

יום ששי ג אלול ימלאו 79 שנים לפטירתו של הרב קוק זצ"ל

החלפות בין אשכנזים עיראקים ומרוקאים,
השבוע באחד הבקרים הלכתי לניחום אבלים אצל ידידי אורי קרויזר העטוף באבל על
פטירת אימו מרת ציפורה קרויזר ז"ל, רעייתו של רבי שמואל קרויזר ז"ל כותב ועורך
האינציקלופדיה התלמודית וספרי 'מעם לועז'. ובתו של בעל הפתקה ה'סבא' של חסידי
ברסלב רבי ישראל אודסר ז"ל (זה שהמציא את ה'נ נח נחמ נחמן מאומן'. את תמונתו
אתם ודאי מכירים מהכרזות שעל גבי האוטובוסים). אורי מספר לי על פקחותה של אימו,
על חסדיה הרבים, על ידיעתה את השפה הערבית המדוברת, על חייה בטבריה וירושלים
בימים שלפני קום המדינה, על עבודתה ב'הדסה'. אנחנו מגלגלים שעה בשיחה על
ירושלמים של פעם. מהישוב הישן ומהישוב שקראו לו אז חדש. אל השיחה מצטרף הפייטן
רוני אישרן ועו"ד תרצה ליבוביץ, ושוב אנו מתגעגעים על ירושלים של פעם. (אני
הצעיר בחבורה). אני משתעשע בקול אם הסבים שלנו היו יושבים כמונו האם היה להם
נושא משותף לשוחח עליו ? אורי צוחק. תרצה, נכדתו של פרופסור ליבוביץ משיבה
מיניה וביה: "בודאי, יש להם הרבה מן המשותף, קיום מצוות. סבא היה רוצה לשמוע על
יהדות בבל בסקרנות. רק שלא ידברו על משיח. אם יזכירו את המילה משיח יבוא
הפיצוץ". אורי אומר: "סבא שלי היה אומר שהוא המשיח". דמיינתי את ליבוביץ זועם
ואת סבי חכם גורג'י יאיר מדבר אליו בנחת: "ישעיהו, ככה לא מדברים, לא יפה".חזרנו לדבר על ילדותינו ועל הסתייגותנו מנוסטלגיה. אנו מדברים על מסורת ורצוננו
להנכיח אותה בחיינו העכשוויים. אין כוח יפה ככוחה של מסורת. כל מסורת שבעולם.
מזרחית או אשכנזית. קיימנו זאת בעצמנו מאז נפגשנו ב"קהילות שרות" מיסודו של
יוסי אוחנה ועד היום. אורי למד אצלי את מסורת השירה של יהודי בבל שהעביר לי
סבי. ואני למדתי ממנו את ניגוני ברסלב ומירון כפי שלמד מסבו. כבר מעל עשור
שאנחנו משחקים בהחלפות.

משם שמתי פעמי לברית המילה לבנו של הפייטן ר' מני מימון כהן. צפון אפריקה
במיטבה בצהרי יום בתוך אולם שבאזור התעשייה בשכונת תלפיות. גדולי הנגנים
והפייטנים המרוקאים היו שם. מיטב פעילי הפיוט שבארץ הזו. עומדים להתפלל מנחה
והפייטן רבי מאיר עטיה מרביץ סלסולים ארוכים ב'קדושה'. אף אחד לא לחוץ. בשביל
ניגונים יש את כל הזמן שבעולם. מסיימים תפילה ותכף מעמידים כיסא לאליהו וכיסא
לסנדק. הקהל נאסף, מכתרם ומסבבם בשירה ופיוט. המוהל לא הגיע. אף אחד לא לחוץ.
יש מספיק פיוטים עד שיבוא. הפייטנים והתזמורת משיבים זה לזה, שורה מול שורה,
לעומתם משבחים ואומרים בקצב אפריקאי משולש. בינתיים מביאים בדי בשמים, חלק
מהאנשים מעטרים את דש חליפותיהם בענף לואיזה ריחני. הראשון לציון האהוב הרב
שלמה משה עמאר נכנס לאולם ותופס את מקומו על יד הפייטנים. ככה היה הדבר נוהג
אצל הספרדים עד דורנו, כל רב הוא גם פייטן. ממשיכים לשיר עוד כחצי שעה, רק אז
מגיע המוהל (ידידי מנוער הרב יוסף אורן). שם הרך הנולד מרדכי אליהו (על שם
הראשון לציון ממוצא עיראקי). בהמשך הרב חיים ביטון ישיר פיוט חדש שנכתב לכבוד
המאורע ובו שם הנימול שם הוריו וזקניו.
ושוב אני מבין בפעם המי יודע כמה שאין כוח ככוחה של מסורת. מימון למד ממני את
מסורת הפיוטים הבבלית. אני למדתי ממנו את מסורת הפיוטים הצפון אפריקאית. (והוא
מורה מעולה). כבר מעל עשור שאנחנו משחקים בהחלפות.

מי יגלה עפר מעיניו של בן גוריון. מי יקרא לו בקול גדול: "חבר, כור ההיתוך לא
השכיחנו את מסורתינו. לא פגע בשורשים. הם מצמיחים להם ענפים חדשים. מכים שורשים
בארץ אבות".

 







 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *