דרשה לפרשת וירא מהרב והפייטן הגדול חכם דוד מנחם שליט"א

בס"ד

דרשה לפרשת וירא מהרב והפייטן הגדול חכם דוד מנחם שליט"א:

קטע קצר מענייני הפרשה-

מיומנו של רועה צאן אברהם:

את נפשי אני חייב לו. הייתי הלך רעב כשאספני אל אוהלו ונתן לי לאכול, לשתות וללון. ביקשתי להודות לו והוא ביקש שאודה לאלוהים. שאלתי אותו לאיזה מהם? כי לי יש כמה אלים. תשובתו הייתה: לאחד. לאלוהי החסד והצדק. איתי לא נעשה צדק מאז שנולדתי. הודיתי בשתיקה. אחרי שבועיים עם אברהם הודיתי בפה מלא.

הרבה נדודים שבעתי איתו; מארם לכנען, ומכנען למצרים ושוב לכנען, בגאיות ובמדבריות, בחמה ובקרה, והחיוך לא מש משפתיו.

לאחיין היתום שלו יש תווי פנים זהות לשלו, אך מבעו חתום ובדרך כלל הוא חמור סבר. לא טוב לו לבחור.

היום נפל דבר;  לוֹט אמר שנמאס לו מהרעיונות של אברהם. אברהם אמר ללוֹט שלא משנה מה יהיה עדיין הם אחים. ואני אומר: עוד אחים כאלו ואבדנו! הרועים של לוט מתנהגים כאדוני הארץ. בהמותיהם אוכלות משדות החקלאים באין מפריע. כשסיפרנו זאת לאברהם הוא נחרד. הוא הציע ללוט להיפרד כאחים. לוט קפץ על המציאה ובחוצפתו בחר לו את ארץ הכיכר,  החלק היפה והמשופע ביותר בכנען. אנחנו נוסעים נגבה. לארץ הצחיחה המנוגבת מהטובה. אני במקום לוט הייתי אומר לאברהם "דוֹדִי, זכות הבחירה שלך".

בדקות שאחר הפרידה, כשדמותו של לוט נעלמה באופק, שמעתי את אברהם הכאוּב מתלונן לעצמו: מה קרה לחינוך שלי? איך הוא בחר לחיות עם החוטאים לאלוהי החסד והצדק?!

חזרנו לאוהלים ולנדודים.

***

מיומנו של אברהם:

אומרים עלי שאני המאמין הראשון. זה די נכון! והראיה: אני שואל שאלות. אני מאמין שאלוהים הוא אלוהי אמת וצדק. ולפיכך אסור להחניף לו. אם משהו בעולם שלו לא מסתדר לי עם הצדק אני מפנה אליו שאלה. הוא מספיק חזק בכדי לעמוד בשאלות שלי.

היום הוא הבטיח לי בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר: אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ. שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד! וישר אמרתי לו שאין לי עניין בשכר. יש לי עניין בהמשכיות. בילדים. ומה אתם חושבים? הוא היה מרוצה ממני. הוא הוציא אותי הַחוּצָה, מחוץ לאצטגנינות שלי, וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם? אין סיכוי שאצליח. ואז הוא הבטיח לי: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. עברתי את מבחן האמונה. גם שאלתי וגם קיבלתי הבטחה.

ושוב הבטיח לי שאת הארץ יתן לי ולבניי. ושוב שאלתיו: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה.

ידעו כל הממשיכים בדרכי: להיות מאמין פירושו להשאיר מקום לשאלה. ואת השאלה יש להפנות רק לריבונו של עולם.

***

מיומנה של הגר:

כלום לא היה חסר לי בבית אבי מלך מצרים!

יום אחד פגשתי בזוג יפה שמדבר על אלוהים. הקשבתי לדבריהם ומאז קניתי את נפשי וידעתי את אהבתי לאלוהים. כמו בשיר של אוּם כּוּלְת'וּם: "ידעתי אהבה מהי מאז שהכרתי את אהבתך". (عرفت الهوى مذ عرفت هواك). אבא אמר לי לדבוק בשָׂרַי וללמוד מהליכותיה הנעימים. עזבתי את מצרים והלכתי אחריה לארץ כנען. במצרים אני בת מלכים. בכנען אני שפחה.

יום אחד, אחרי עשר שנים, שָׂרַי משכה אותי לאברם ואמרה לו: "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה". אברם מעולם לא התווכח עם שָׂרַי. שָׂרַי הדגישה לאברם שאני רק שפחה, אך הוא התייחס אלי כאישה. התחלתי להאמין בזה. הקלתי ראש בפני שָׂרַי. שמעתי את שרי מטיחה באברם: "חֲמָסִי עָלֶיךָ, אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ". והוא השיב: "אבל אמרתי לך שהיא אישה בשבילי". ואז שרי אמרה בכעס: "ה' יִשְׁפֹּט בֵּינִי וּבֵינֶיךָ".

אני נבוכה. אברם, מרוב כוונות טובות בלבל אותי. ושרי, הגברת הטובה והעדינה, מענה אותי. ברחתי למדבר והמלאך השופט של שרי הגיע. הוא הקריא באזני את פסק הדין: "הָגָר, שִׁפְחַת שָׂרַי!". הבנתי, אני שפחה. קיבלתי ואמרתי: "אכן, מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת". הוא הבטיח לי בן וציווה שאקרא את שמו ישמעאל. כל כך הפנמתי את היותי שפחה עד כדי כך ששכחתי לקרוא שם לבני. אך אברם אדוני קרא לו בשם. לא תאמינו, הוא קרא לו ישמעאל. אמרתי לכם כבר שהוא נביא?

***

שוב פעם אַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ ומתבצר בעמדתו. אני מסביר לו שאלוהים הוא אלוהי החסד והדין. אך הוא מתעקש: אלוהים עושה אך ורק טוב וחסד! אמרתי לו: 'לפעמים אבא אומר לא!' והוא לא רוצה לשמוע.

בצהריים, אלוהים שלח לו שלושה מלאכים. שניים היו שליחי חסד; אחד לרפא אותו והשני לבשר לשרה על הריונה. השלישי, מלאך של דין, תפס עצירה בקנטינה של אברהם בדרכו להפוך את סדום. כנראה שהוא פלט משהו על המבצע. אברהם הזדעזע. מילדותו הוא מכיר את אלוהים רק במידת החסד. מה קורה כאן? להפוך עיר שלימה על תושביה?! ה' אמר: אברהם צריך להכיר אותי ואת דרכי באמת כדי שיוכל להנחיל אותה לבניו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. צדקה וחסד מצד אחד, ומשפט ודין מהצד השני. כמה שזה היה קשה. אברהם התמקח על מידת ארך אפים. ואלוהים הבהיר לו שהוא הולך למצות את הדין עם הסדומיים. כָלָה וְנֶחֱרָצָה! בסוף אַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ. שמעתי אותו אומר: "אלוהים שלי הוא אלוהי החסד!".

אני לא מבין את אברהם? מה הוא רוצה להתנסות בדינו של אלוהים על בשרו?! אלוהים יכול לומר לו: "לפי הדין כל מה שיש לך שלי הוא, נתתי לך בן משרה ואני מבקש אותו בחזרה"?

ועדיין, עדיין אברהם ממשיך ואומר: "אלוהים שלי הוא אלוהי החסד!".

שָׁב לִמְקֹמוֹ.

***

עקידת יצחק הפספוס של ישמעאל:

אברהם השאיר את נעריו ישמעאל ואליעזר מרחוק. לא רצה לצלק את נפשם. ביקש למנוע מהם טראומה.

חבל!

חבל שישמעאל לא היה נוכח בעקידה. לוּ היה שומע מה שאלוהים אמר לאברהם, לא היו יכולים אי-אלו מבניו לחשוב שאלוהים חפץ בקרבן אדם.

חבל שישמעאל לא עמד על יד המזבח. אולי כשהיה רואה את אחיו העקוד היו נכמרים רחמיו עליו. אולי היה מבקש להצילו. ואולי היה אוחז בידו העקודה ומשמיע באוזניו מילים שאחים משיחים זה לזה. אולי היו נזכרים במעשה הצחוק שהעלה את חמתה של שרה, והיה יצחק אומר: "ישמעאל אחי, חבל שפסק צחוקינו ונהיינו צהובים זה לזה. אימהות אכלו בוסר ושיניים שלנו כהו!"

חבל שישמעאל לא היה נוכח בעקידה. לוּ היה נוכח, היה מסייע לאברהם להתיר את עקידת יצחק ולהורידו מעל המזבח. אברהם היה נשאר במקום להתייחד עם ה' יִרְאֶה, ויצחק וישמעאל היו אוחזים איש באחיו, רצים במעגלים בין כיפות הסלעים ושושנות העמקים שבמורדות ההר, ומשלימים צחוק שנקטע בילדותם. והיה צחוקם הטהור מוציא כל טינה שבלב. בהמשך היו מלקטים אבנים ועושים מהם כותל במרגלות ההר וקוראים שמו "גַּלְעֵד". עֵד הַגַּל הַזֶּה על אהבה ואחווה שלהם.

וה' יִרְאֶה היה רואה בשמחתם ומדלג את שכינתו בין מזבח אברהם שבראש ההר, למזבח אחוות יצחק וישמעאל שבמורדותיו. ואפילו אליעזר והחמורים שתחת שמירתו היו מתברכים.

אולי, לוּ, הלוואי.

 

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *