דרשה לפרשת דברים מאת הרב והפייטן הגדול חכם דוד מנחם שליט"א

בס"ד

פגשתי את קֶטֶב מְרִירִי
"קֶטֶב מְרִירִי עשוי קליפין קליפין, שערות שערות. ובעין אחת הוא רואה. ועינו
תוך לבו. ואינו שולט לא בצל ולא בחמה, אלא בין צל לחמה. ומתגלגל ככדור. ושולט
מארבע שעות ועד תשע שעות, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. וכל מי שהוא רואה אותו
נופל על פניו". (מדרש תהלים פרק צא).הלכתי ברחוב העיר בשעת ערב והנה קטב מרירי לקראתי. אני, שאיני פוחד בס מן אללה,
לא נפלתי על פני. אדרבה, היישרתי את מבטי אליו. כיוון שראה שאיני מפחד ממנו
התחיל קורץ לי בעיניו הרבות המכסות כל גופו, פתח וסגר חליפות את קליפיו, קרץ
בחוריו בזו אחר זו ותוך כדי התגלגל ככדור להממני.

מיאנתי להתרשם מלהטוטיו ונזפתי בו: "מסיג גבול שכמותך! כגנב במחתרת נדמית! וכי
לא נתנו לך חכמים גבול וזמן שתיכנס לעיר רק מארבע שעות ועד תשע שעות ובין חמה
לצל?!"
אמר לי: "לאט לך ידידי".
"איני ידידך, שלא תעז לקרוא לי ידיד!" עניתי בחמה שפוכה
"בסדר, אתה מוכן להירגע ולהקשיב לי?"
הקשבתי.
"אני מעולם לא השגתי גבולכם. אתם בני האדם השגתם גבולי".
"אנחנו?!"
"כן, יתרה מזאת אתם הזמנתם אותי"
"פרש דבריך"
"איני מדבר על חינם. הבן, בערבים האחרונים קוראים לי לכיכרות הערים הגדולות, יש
שם חינגא של ממש. עירבוביא של אנשים ונשים, נערים וזקנים שזורקים את כל
קוטביותם ומרירותם על זולתם באו בגבולי וחמסו כלי מלחמתי. כשראיתי שהם עושים
מלאכתי שמחתי, אמרתי אף אני אכנס לעיר לעזור להם ואשלים את מה שהתחילו. ראיתי
שהחמה והצל מתערבבים בכעסם והזמנתי עצמי ביניהם. אתה יודע כמה שמחו לקראתי? כמה
מהם עזרו על ידי באגרופיהם ובפה דובר נבלה? חגיגה גדולה הייתה לי. קוטב מריר
שכזה לא טעמתי מזמן. הבנת? עתה הניחה לי ואמשיך לעשות במלאכתי".

אזרתי אומץ ותפסתי בו בחזקה. השבעתיו בשם ה' שלא יהין לעשות דבר. הבטחתיו שרבים
הם אלו אשר איתנו -שאינם מבזים אחרים ואינם מקללים אותם וכל שכן שאינם מכים
אותם-, מאלו שהשיגו גבולו ולמדו קצות דרכיו. וגם אלו שהשיגו גבולו וגזלו
אומנותו לא מדעת עשו כן, שכעסם מסתיר את בינתם והגיונם. שכך דרך האדם שאינו
מלומד בחכמה ואינו מלמד את נפשו שתלך במישרים שהוא מדחיק כאבו וצערו ואי
התבגרותו במה שהוא כועס על אחרים. ועוד טענות רבות טענתי לו עד שקצרה נפשו בעמל
דברי. כיוון שראיתיו מתייגע הוספתי לו עוד דברי טעם, והוא, שאינו אוהב לשמוע
דברי טעם החל מתנמנם בזרועותי. ומיראת ה' שיש בו לא הזיקני. אט אט כנס את עינו
תוך ליבו, סגר את קליפיו וכיסם בשערותיו. לפתע התנער קמעא, גנח מליבו, גִלגל
עצמו ככדור ארצה ונמוג מפני.

אחר שנעלם מעיני נפלתי על פני.

 

אהבת? נא שתף עם חבריך! בברכה, חיים סלמן
Share on Facebook
Facebook
Tweet about this on Twitter
Twitter
Pin on Pinterest
Pinterest

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *