שבת הגדול

 

 

בס"ד

דרשה לשבת הגדול מספר: בן איש חיל חלק א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

 

בזוהר הקדוש שואל רבי אלעזר את רבי שמעון אביו: מדוע הקב"ה הגלה את בני ישראל למצרים? וענה לו רבי שמעון: אתה שואל שאלה אחת או שתיים? ושתיהן הן אחת ויש להם תירוץ אחד.

הקב"ה הבטיח לאבות לתת לבניהם עושר וכבוד וטובה עצומה וארץ זבת חלב ודבש. וכדי לתרץ מדוע הגלה אותם למצרים, הרב מספר את המעשה הבא:

מעשה בעשיר גדול שגידל בביתו יתום אחד מגיל חמש שנים. ופרנסו באכילה ושתיה ומלבוש בכבוד כאחד מבניו ממש עד שנעשה בן עשרים. ויהי היום והעשיר יושב על שולחנו ואשתו לימינו ואותו יתום מיסב עימו כאחד מבני העשיר, נכנס עני אחד אורח לבקש צדקה ונדבה מהעשיר. ונכמרו רחמי העשיר עליו ונתן לו סכום גדול של 100 זהובים. העני נבהל מאוד מהמתנה הגדולה הזאת שלא חשב שיקבל סכום כזה, ופתח את פיו לברך את העשיר ואת ביתו ברכות עצומות. ולא הניח פסוק של ברכה בתנ"ך שלא בירכם בו. וכשיצא לא פסק פיו מלברך אותו עד שיצא לגמרי לרשות הרבים.

והנה אשת העשיר ששמעה אותו מברך אפילו מחוץ לבית, נשתוממה על זה ותאמר לבעלה: מאוד התפלאתי על כך שהעני בשביל מאה זהובים בירך אותך כל כך הרבה ברכות ואפילו בצאתו המשיך לברך אותך ובלי ספק הוא מברך אותך גם עתה ביושבו בביתו. אמנם זה היתום שגידלנו אותו כל כך הרבה שנים ולא מנענו ממנו דבר כמו הילדים שלנו ממש, ולפעמים תומיא עליו בקניה אחת של בגדים יותר ממאה זהובים שנתת לעני, ועם כל זה לא שמעתי אותו אף פעם שיברך אותנו ויודה לנו על כל שגמלנו אותו. ויצחק העשיר ויאמר לאשתו: עתה תראי תשובה לשאלתך שאת מתפלאת בה. ויקרא העשיר ליתום ויאמר לו: עד כה גידלנו אותך אבל מעתה לך לך לכל מקום שתחפוץ כי איני יכול להחזיק אותך יותר בביתי. העני נשק את יד העשיר ויצא החוצה תיכף ומיד. הוא הסתובב כמה שעות והיה רעב מאוד ועשה כמה עבודות קשות ובקושי קיבץ כמה פרוטות לקנות חתיכת לחם בלבד לאכול. ולן באיזה פונדק ללא מיטה על הארץ כי לא היה לו כסף לשלם עבור מיטה. וכך עברו עליו שלושה ימים בעבודה קשה ובלחם צר. ביום הרביעי חזר העשיר וקרא ליתום ויאמר לו: שוב אלינו הביתה כבראשונה ואכול ושתה ולבש כמו קודם. היתום לא האמין למשמע אוזניו והרגיש כאילו הוא נולד עכשיו מחדש ובירך את העשיר באלפי ברכות. כשישבו לאכול נזכר היתום כיצד הסתובב רעב בשוק ולא היה לו מה לאכול במשך שלושה ימים והיה פיו מלא תהילות לאותו עשיר ועל כל כף וכף של תבשיל שהיה מכניס לפיו, היה מוציא מפיו מאה ברכות ומאה שירי תהילות לעשיר.

אז לחש העשיר באוזנה של אשתו: עתה נמצאה תשובה נכונה לתמיהתך. כי הדבר הזה מובן מאליו שהיתום הזה מעודו קטן גדל בביתנו ונדמה היה בעיניו טובתנו טבעית והכרחית כי הורגל בזה מעודו קטן וכאילו אנחנו מחויבים להיטיב לו כמו ילדינו שילדנו. אך אחר שגירשתי אותו מהבית וטעם מרירות הרעבון וישיבת הקרקע וחסרון פרנסה, הרגיש בעצמו שהוא עירום וחסר כל לכן עתה הכיר בטובתי והודה לי רבות על כל דבר ודבר. ובכל עת שיזכור המחסורות והמרירות שהיה לו כשיצא מביתנו, יוסף לתת לנו שבח ותהילה ולברך אותנו על הטובה. עד כאן המעשה.

ובזה מובן הטעם שהקדים השם יתברך גלות ומרירות לישראל קודם שקיים להם הבטחתו שהבטיח לאבות על טובת זרעם, כי רצה שיכירו ישראל ערך הטובה שמטיב עמהם, ולא תהיה בעיניהם כדבר מורגל וטבעי כהנאת האדם מן השמש והירח. כי אם היו מקבלים את כל הטובה ולא היו מודים לשם עלזה, היה עליהם קטרוג גדול. לכן הגלה אותם למצרים והיו גולים ומטולטלים בחוסר כל בארץ לא להם ושם מירר את חייהם בחומר ובלבנים ואח"כ נשאם על כנפי נשרים והריק להם ברכה וטובה ועושר וכבוד, והנחילם ארץ חמדה זבת חלב ודבש ובתים מלאים כל טוב. אז הכירו ערך הטובה שהטיב להם והודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. וזהו טעם הגלות אשר קדם לקיום הבטחת הטובה. ובזה ממילא נתרצה גם שאלה השנית ששאל, למצרים למה? ששם יהיו בשפל המדרגות מכל הצדדין. האחד ששם יהיו עבדים לבני חם שהוא היה צריך להיות עבד לבני שם. ועוד כי המקום רע ומר לנפשם הקדושה כי הוא ערות הארץ. ועוד שאומת מצרים הייתה באותו זמן אומה קשה ורעה ואכזרית בתכלית האכזריות שמזיקין בדבר שאין להם הנאה בו. וכמה נפשות שקעו בבנין וכמה שחטו לרחוץ בדמם. והכבידו עולם על זקנים וקטנים. ולא הייתה אומה רעה כמותם. וזה מה שכתוב: שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות, יראו ישרים וישמחו וכל עולה קפצה פיה. מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה' – והכוונה שופך בוז זו הגלות, על נדיבים אלו ישראל שהם זרע אברהם שנקרא נדיב, ויתעם בתוהו לא דרך זו מצרים שאין בה דרך יציאה להיכנס בה וזה הטעם שהיא מחילה במ' פתוחה וסופה מ' סתומה, והיא ערות הארץ שעניינה הבל ותוהו, שעטויה בכשפים ואין דרך לצאת ממנה. אז הזמין להם הטובה שהבטיח לאבותם. הן בעושר הן בריבוי נפשות. זה שאמר: וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות. ולכן יראו ישרים אלו ישראל וישמחו, אין שמחה אלא בשירה שאמרו שירה. ואז כל עולה קפצה פיה מלקטרג. ולכן מי חכם וישמור אלה המעשים אשר נעשו לישראל במצרים, בגלות ובשעבוד, ובטובה של היציאה. ואז בזה יתבוננו חסדי ה' אשר יעשה תמיד בכל דור ודור, הן לציבור והן ליחיד, שיתנו הודאות לשם יתברך ולברכו בשמו על כל הטובות אשר יעשה להם ולא ידמו בעיניהם כדבר שהוא רגיל וטבעי שאינו חידוש.

 

 

בס"ד

דרשה לשבת הגדול (שבת שלפני פסח)

מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה כפי שהועבר אלי ע"י ידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.

בס"ד

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ויצא הכהן… וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזֹב" (ויקרא יד’ – ב,ג,ד).

מיוחדת היא טומאת המצורע ושונה היא משאר הטומאות. בשאר הטומאות הטומאה נגרמת עקב נגיעה בדבר טמא או בעקבות טומאה היוצאת מהאדם, ואילו במצורע ישנה טומאה מיוחדת שמטרתה להרחיק את האדם על מנת שיתקרב, וכפי שכתב רש"י (שם פס’ ד) בענין הצפרים בד"ה "טהורות" וז"ל: "פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באין על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטין תמיד בצפצוף קל. "ועץ ארז" – לפי שהנגעים באין על גסות הרוח. "ושני תולעת ואזוב" – מה תקנתו ויתרפא – ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב".
לאחר קבלת העונש האדם מהרהר בתשובה ומכניע את עצמו. ומכאן השאלה הידועה כיצד פרעה הרשע ומצרים לא נכנעו מיד לאחר קבלת המכה הראשונה, מכת הדם, שהיא מכה לאלוהיהם ומכה לפרעה שהיה עושה עצמו אלוה, כפי שדרשו חז"ל (שמו"ר ח,ג) על הפסוק "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט, ג), וכיצד לא נכנעו לאחר המכה השניה, צפרדע, שהיתה קשה מאד עד שפרעה אומר "העתירו אל ה’ ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם ויזבחו לה’" (שמות ח,ד), ולאחר שמשה שואל "למתי אעתיר לך" (שם ח,ה) עונה לו פרעה "למחר" (שם ח,ו), כי חשש פרעה שמא משה יודע שעתה תיפסק המכה מכל מקום, ולכן אמר למחר. (עיין רמב"ן ו"אור החיים" הקדוש), ומשה רבינו ע"ה משיב לו "ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה’ אלוקינו" (שם ח,ו) [וכדברי המדרש – סרט לו סימן בכותל למחר בעת שתבוא השמש במקום הזה וסרו הצפרדעים]. ועכ"ז – "וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו". אם משה רבינו אומר "למען תדע כי אין כה’ אלוקינו" הרי פרעה חייב לדעת שהמכה מאת ה’ היא, וא"כ כיצד לא הכניע את לבו?, וכן במכה השלישית, כינים, אפי’ החרטומים אומרים לפרעה "אצבע אלוקים היא", אומרים לו שהמכה לא טבעית, ואעפ"כ "ויחזק לב פרעה" (שם ח,טו), וכן בשאר המכות מדוע פרעה לא חוזר בו, ובפרט קשה הדבר במכת הברד שהיא המכה השביעית שפרעה אומר "חטאתי הפעם ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים" ובכל זאת לאחר שהקולות והברד חודלים "ויחזק לב פרעה ולא שלח את בנ"י" (שם ט, ל"ד).
בחמש המכות הראשונות פרעה הכביד את לבו, במכות האחרונות בחלקם כתוב "ויחזק ה’ את לב פרעה ולא שלח את בנ"י" (שם י,כ), וזאת על מנת שיקבל עונשו על כך שהקשה את לבו (עיין רש"י שם ז,ג. ורמב"ן), וכדי שעם ישראל ישמעו ויראו ככתוב "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וכו’" (שם י,ב).

ההסבר לכך שפרעה לא נכנע הוא זה:
פרעה הרשע שעליו אמרו חז"ל שהיה ראש האפיקורסים, האומר "מי ה’ אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה’", פרעה שבלעם הרשע הוא יועצו והחרטומים מחזקים את לבו, חשב שכל המכות הינן באופן טבעי.
הלא פרעה הוא "איש תם וישר" "ירא אלוקים", הוא מקיים את מצות ה’ שאמר לאברהם "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", (בראשית טו – יג) וזה עוד לא התקיים, וידועה המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד (בהל’ תשובה פרק ו’ – ה) מה הטעם שנענשו פרעה ומצרים הרי הקב"ה גזר על עם ישראל "ועבדום וענו אותם", וא"כ הרי גזר על המצרים לעשות רע. והסביר הרמב"ם שהקב"ה לא חייב את המצרים דוקא לעשות רע ולא גזר עליהם ולא על איש מסויים שיעשה רע והם עשו זאת מרעת לבם. ואילו הראב"ד מקשה על הרמב"ם ואומר שיכולים פרעה ומצרים לטעון שהרי סוף כל סוף הקב"ה גזר על עם ישראל שיענו אותם ובמי מתקיימת הגזירה? אלא הסביר הראב"ד: אילו המצרים ופרעה היו שומעים למשה בתחילה לשלח את בנ"י ממצרים לא היו לוקים ולא היו נענשים, ועקשנות פרעה ומצרים לא לשלוח וכן אמירתו "מי ה’" גרמה לו ולמצרים את עונשם של המכות. והוסיף הראב"ד טעם שני: הקב"ה גזר "ועבדום וענו אותם", והם עבדו בהם בפרך ובכל עבודה קשה, המיתו את הזכרים, ועשו מרוע לבם יותר ממה שנגזר על עם ישראל, ולכך נענשו.
והסביר הרמב"ם (שם הל"ג) שאדם מרוב חטאיו לא מסייעים לו בשמים לעשות תשובה, אא"כ הוא יעשה פעולה מיוחדת לחזור בתשובה, ועל פרעה כותב הרמב"ם "לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו. לפיכך חזק הקב"ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה, וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו’, ואולם בעבור זאת העמדתיך כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו…. נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם, אלא כולן חטאו מעצמן, וכולן נתחייבו למנוע מהן תשובה. וכענין זה שואלין הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה’ לעזרם על האמת, כמו שאמר דוד הורני ה’ דרכך, כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת שממנה אדע דרכך ויסוד שמך, וכן זה שאמר ורוח נדיבה תסמכני כלומר תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת".
פרעה ומצרים בגלל מעשיהם הרעים שעשו בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הראב"ד, הקב"ה מנע מהם דרך התשובה, ואעפ"כ הרי שלח את משה רבינו והזהירם לשלח את העם, ואם היו עושים זאת לא היו נענשים למרות גזירת ה’ שאמר "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי" (בראשית טו – יד), וגם אם המצרים טוענים שקיימו את צווי הקב"ה בכך ששיעבדו את עם ישראל הרי הקב"ה אמר "דן אנוכי" שידון ויעניש את המשעבדים. ועכ"ז הקב"ה ריחם על המצרים ועשה עמם לפנים משורת הדין, ולמרות שפעלו נגד גזירת ה’ ועינו ושעבדו את בנ"י בפרך ובכל עבודה, טבעו את בניהם, הרגו ושחטו ילדי ישראל בכל זאת שלח ביד משה עבדו בקשה לפרעה "שלח את עמי" (שמות ז – כו). ואם היו עושים כן היה הקב"ה מוחל על גזירת "דן אנוכי". והם לא אבו לשמוע כי חטאם הכביד את ליבם הקשה, ומתוך רשעותם וכפירתם בבורא עולם הגיעו לזה. והיה צריך להביא עליהם מכות "למען תדע כי אני ה’ בקרב הארץ" (שם ח – יח). וכן כדי ללמד את בנ"י שהיו אז בבחינת תינוק שנשבה את גדלות ה’ המושל בשמים ובארץ, באש ובמים, בבהמות ובחיות ובכל אלילי מצרים ובבכוריהם. בכל מכה ומכה מעשר המכות היה בזה לימוד מוסר וחיזוק באמונה לעם ישראל, ואילו המצרים התחזקו יותר ויותר בכפירתם. אדם הרואה שיסורים באים עליו, מפשפש וממשמש במעשיו, לא מגביר חטא על פשע, לא מתעתע במשה עבד ה’ ובעם ישראל. פרעה אמר למשה "העתירו אל ה’ ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם וכו’" (שם ח – ד), ולאחר מכן כתוב "וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את לבו ולא שמע אליהם וכו’" (שם ח – יא). במכת ברד אומר פרעה "חטאתי הפעם ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שם ט – כז) ולאחר תפילת משה כתוב "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו" (שם פס’ לד). הקב"ה מסייע לפרעה בהכבדת לבו על מנת שיקבל את עונשו מחד, ומאידך כדי לעורר את עם ישראל להאמין בה’ למרות שהיו קרובים למ"ט שערי טומאה, ולמרות היו "גוי מקרב גוי" (דברים ד – לד), ולמרות מה שאומר מלאך של מצרים: מה אלו עובדי ע"ז גם עם ישראל עובדי ע"ז (ילקוט שמות פרשה רל"ד ד"ה והמים להם חומה), ועל זה נאמר "ואת ערום ועריה" (יחזקאל טז – ז) שעם כל הנסים שראו עדיין היו מחוסרי אמונה שלמה בקב"ה: ראו את תעתועי פרעה, ואת מכות מצרים את תחלואיה, את הפדות שעשה הקב"ה בין עם ישראל למצרים, ועכ"ז היו עדיין בחזקת "ערום ועריה". אמנם אמונה בה’ היתה להם, מצוות שקיימו היו להם, אבל מצות קידוש ה’ לא היתה להם. מצוה שיכולה לסתום ולחתום פיות המקטרגים לא היתה להם. ע"כ צוה להם ה’ בפסח מצרים "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה וכו’" (שמות יב – ו), ומפרש רש"י: "ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה, מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר’ מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים" (יחזקאל טז – ח), הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר "ואת ערום ועריה" (שם ז) ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנאמר "מתבוססת בדמיך" (שם ו) בשני דמים, ואומר "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט – יא), ולפי שהיו שטופים בעבודת כוכבים אמר להם "משכו וקחו לכם" (שמות יב – כא) משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן של מצוה (מכילתא)" עכ"ל רש"י.
היתה בהם נכונות לשמוע בקול ה’, לא היו מטומטמים בעוונות, לא אטמו את לבם, חטאם לא היה בפשע ובמזיד אלא באונס. המצרים ופרעה קלקלו אותם, הסירו מהם את האמונה התמימה של "ויאמן העם" (שמות ד – לא) ע"י קיום המצוות הנ"ל במסירות, לקחת את אליל מצרים, למשוך אותו ביום שבת הגדול לעיני מצרים בשביל לשחוט אותו, וכן המסירות של למול עצמם גם המבוגרים שבהם, בלי רופא ומרפאה, בזכות שני דמים אלו התעוררו הזכויות שלהם ונסתמו פיות המקטרגים והגיע זמן גאולתם אע"פ שלא הסתיימו ארבע מאות שנה במצרים. הקב"ה חשב את "הקץ" החסיר להם ק"צ שנים ועבדו רק רד"ו שנים כי החשיב להם את הארבע מאות שנה מלידת יצחק. ראה הקב"ה את עוני העם, את שעבודם הקשה, וקושי השעבוד השלים את המנין ונתן להם מצות לעורר את לבם באמונה ובטחון. והשעבוד היה לא רק בבני ישראל אלא גם בבנות ישראל, ולפיכך הנשים חייבות בכל דיני הסדר של פסח כי גם הם היו באותו הנס של ההצלה או מפני שבזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים.
בתחילת ההגדה אנו אומרים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" ובהמשך אנו אומרים "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ…וגאלם מיד". לכאורה אנו אומרים שני דברים סותרים זה את זה: "לחמא עניא" זה לא סימן לחירות, לגאולה. אלא הענין הוא כך: המצה מסמלת את שני הדברים גם את "עניא" וגם את החירות. ישראל אכלו מצות במצרים פעמיים [מלבד מה שהסביר ה"אבן-עזרא" שהמצרים האכילו את עם ישראל במצרים לחם יבש, מצה יבישה, כדי שיהא קשה לעיכול ולא יבקשו עוד אוכל]. בתחילה הקב"ה אמר למשה שיכינו שה לבית אבות, מצה ומרור. זה לזכר העינוי שהיה להם במצרים. בפעם השניה בחצות לילה כשהמצרים מיהרו לגרש את עם ישראל ולא הספיק בצקם להחמיץ ואפו אותו מצות. על כך הקב"ה משבח את עם ישראל "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה וכו’". עם ישראל בטחו בה’ ולכן גם צידה לא הכינו לדרך. מצה זו היא זכר לחירות ולבטחון בה’, ולכך אנו אוכלים מצה בהסיבה. ודרשו חז"ל "הא לחמא עניא", לחם עוני, שעונים עליו דברים, דהיינו אומרים עליו את ההגדה של פסח או לחם עוני לחם פרוס כעני. (פסחים קטו: קטז.)
אפשר להסביר את הדברים גם עפ"י מה שכתוב בזוהר הקדוש שהמצות מאכל רפואה הן, וכן מאכל לאמונה. אחרי שישראל אכלו מצות בליל פסח באה לחם האמונה ויצאו ממצרים בלי צידה מתוך בטחון בה’. ויתכן שלזכר זה שמצה היא "מיכלא דמסותא" ו"מיכלא דמהימנותא" אנו אוכלים במוציא מצה שתי כזייתות לזכר לזה, או מפני שיש שני סוגים של מצה במצרים כפי שהזכרנו: מצת עוני ומצת חירות. אבל מעיקר הדין הטעם שאוכלים שני כזייתות הוא משום ספק האם מברכים "המוציא" על השלימה העליונה או על הפרוסה, וספק אם ברכת "על אכילת מצה" הכוונה על הפרוסה או על השלימה (עיין להרא"ש סוף פרק ע"פ ובב"י סי’ תע"ה). ולשון הטור שם הוא "ויטול ידיו ויקח הקערה שהמצות בתוכה כסדר שהניחו השלימה למעלה והפרוסה תחתיה, ויברך על השלימה המוציא ויבצע ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ויאכל משניהם יחד כזית מכל אחד, ואם אינו יכול לאכול כשני זתים ביחד, יאכל של המוציא תחילה ואח"כ של אכילת מצה. ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוסה המוציא ועל השלימה על אכילת מצה לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחוז שתיהם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד זה אחר זה ואח"כ יבצע משתיהן ביחד" עכ"ל. (עיין לר"י בתוס’ ברכות לט: ד"ה "הכל מודים" כיצד ר"י היה נוהג כשהיה רוצה להוציא עצמו ממחלוקת). המקור לדברי הטור הוא מה שאמרו במס’ ברכות (לט:) שאם יש לו לחם פתיתים ולחם שלם, והשלם קטן מהפתית מברך לדעת רב הונא על הפתיתין, ולדעת ר’ יוחנן על השלם, ואח"כ כתוב וירא שמים הרוצה לצאת ידי חובת שניהם רב הונא ור’ יוחנן, מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע". [ופרש"י "ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלימה". ומקשים הרי לכאורה זה סותר את רש"י בפסחים (קטז א) ד"ה "אף כאן בפרוסה" שכתב "לברך על אכילת מצה ושתי השלימות משום ברכת המוציא דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות ובוצע מאחת השלימות". אבל למעשה אין סתירה, כי רש"י בברכות לא מדבר על ליל פסח אלא על ירא שמים שנזדמן לו כן כל השנה, ועיין תוס’ שם ד"ה המניח] וממשיכה הגמרא ואומרת "אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, מאי טעמא לחם עוני כתיב", ועל זה המחלוקת. זה שצריכים ביו"ט שתי ככרות כולי עלמא מודים. והשאלה אם בליל פסח שכתוב "לחם עוני" צריך שתי ככרות או לא. לדעת הרי"ף (בפרק ערבי פסחים) וכהסברו של הר"ן, בליל פסח אין צורך בלחם משנה כי כתוב "לחם עוני" (דברים טז – ג), ומברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה (וכן משמע מהרמב"ם פ"ח ה"ו). וכן כתב הטור בסי’ תע"ה וז"ל "כתב רב אלפס שאין צריך אלא שתי מצות אחת פורסה לשנים ומברך על חציה המוציא ועל אכילת מצה, וחציה השני לאפיקומן והשלמה לכריכה וכן כתבו קצת הגאונים". וכתב על זה הב"י שם ד"ה "כתב הרי"ף": "וכ"כ ג"כ הרמב"ם, אבל הרא"ש כתב בפרק ערבי פסחים (סי’ ל): "נראה דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל ימים טובים שלא יבצע על שתי ככרות שלמים, דהא דדרשינן (פסחים קטו:) "לחם עוני" לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה, אבל המוציא פשיטא דשלמים בעינן כשאר ימים טובים. תדע דאם אין לו לחם עוני כי אם כזית ויאכל אותו באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה פשיטא דתרתי שלימות בעינן, והוא הדין נמי אם יש לו לחם עוני לאכלו בתחלה למה לא יברך המוציא על השלימה הלכך נהגו העם שלש מצות". ולמעשה התוס’ בברכות הנ"ל (ד"ה מניח ברכות לט:) הביאו כסברת הרא"ש שעל השלימה מברך המוציא והפרוסה מתחתיה ונראה כבוצע על הפרוסה, ומ"מ לא בוצע אלא מן השלם, ועל הפרוסה מברך על אכילת מצה "וכורכים ואוכלים משתיהם", וכתבו שם התוס’ אבל לא יברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה משום שאין עושין מצוות חבילות חבילות (לאפוקי סברת הרי"ף והרמב"ם), ואח"כ דחו את החשש הזה מפני שזו ברכת הנהנין, ולדעת ר’ מנחם מוינא (הוא ר’ מנחם מיוני המובא בתוס’ פסחים קט"ז א ד"ה מה דרכו") מברך שתי ברכות על הפרוסה (כרי"ף ורמב"ם) והשלימה באה בשביל לחם משנה. ועל ר"י כתבו התוס’ שתי שיטות. אחת שמברך המוציא על שתיהן ולא בוצע ואח"כ מברך על אכילת מצה ובוצע משתיהן. ולפעמים היה מברך המוציא על השלימה "והוה בוצע קצת" ולא מפריד, ואח"כ מברך על אכילת מצה על הפרוסה ובוצע משתיהן יחד.
והב"י (בתחילת ס’ תעה) הביא מתשובת הרשב"א שכתב "נוטל מצה שלימה ומניח עליה הפרוסה ומברך המוציא ועל אכילת מצה על הפרוסה משום לחם עוני ואינו צריך שלש מצות. ואף על פי שאמרו מניח פרוסה בתוך שלמה כל שהקטן בתוך הגדול, בתוך קרי ליה" עכ"ל, היינו כסברת הרי"ף.
נמצא שיש שלש סברות בדבר. (ולא כפי מי שמבין שיש רק שתי שיטות)
סברא אחת – מברך המוציא על השלימה, ועל אכילת מצה על הפרוסה.
סברא שניה – מברך המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלימה.
סברא שלישית – מברך את שתי הברכות על הפרוסה.
וע"כ פסק מרן בשו"ע (תעה, א) שיקח שלש מצות. הראשונה והשלישית ללחם משנה (לצאת יד"ח מי שאומר שגם בליל פסח צריך לחם משנה) ואחרי ברכת המוציא (כתבו האחרונים ישמיט מצה התחתונה) יברך על אכילת מצה "ואח"כ יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ויטבלם במלח ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד". וע"ז מקשה הב"ח על הטור והט"ז מביאו וכן המג"א למה צריך שתי כזייתות הרי על מה שברך המוציא אין צורך בכזית, וכן הקשה המשנ"ב "בביאור-הלכה" ד"ה "כזית". והמשנ"ב נשאר בצ"ע מפני שגם הט"ז וכן המשנ"ב שם ס"ק ח-ט הבינו שיש שתי שיטות, האם מברך על השלימה "המוציא" או "על אכילת מצה", אבל לפי מה שכתבנו שיש עוד שיטה שעל הפרוסה מברך שתי ברכות א"כ אם לא יאכל מהשלימה כזית, יוצא שהוא פוסק כסברא זו (של הרי"ף והרמב"ם שלא מסכימים להרא"ש), ואם יאכל רק מהשלימה כזית ולא יאכל מהפרוסה נמצא שהוא עושה נגד שתי השיטות שסוברות שעל אכילת מצה הוא מהפרוסה, וע"כ לצאת כל השיטות חייב לאכול כפסק מרן וכפשט הרא"ש והטור כזית מכל אחת ואחת.
הב"י בס’ תע"ה בד"ה "ומה שכתב ואפילו בלע מצה ומרור כאחד וכו’" כתב: "בתרומת הדשן (ח"א סי’ קלט) דקדק מדברי המרדכי דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית של מצה כשהוא מרוסק בבת אחת והוא הדין לכזית של מרור". וכ"כ הדר"מ שם סק"א: "כתב בת"ה סי’ קל"ט דכזית הוא כחצי ביצה וצריך לאוכלם ביחד ולבלוע כל הכזית ביחד ולא מעט, וכן כתב ב"י בשם התוספות." וכתב המג"א: (תע"ה סק"ד) "משמע מלשונו דדי שיבלע כזית אחת בבת אחת" ואח"כ הוסיף להסביר עי"ש. וכ"כ הבאר-היטב סק"ד, וכן כתב המשנ"ב סק"ט: "והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבלוע בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת, ואח"כ יבלע השאר, ובדיעבד אפי’ בלע הכזית מעט מעט יצא, כל שלא שהה מתחילת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס" ועיין לכה"ח שם ס"ק ח"י אלא שמשמע מדבריו וכן מסקל"ז שבמצה ומרור יבלע שתי כזייתות בבת אחת. (אלא שיש לעיין מניין למשנ"ב בלכתחילה שיבלע כזית "לערך").
וז"ל של תרומה"ד סי’ קל"ט. תשובה "וראה דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת, והכי מוכח ממרדכי פרק ע"פ דכתב אהא דקאמר (פסחים קטו א) "כורכו בבת אחת ואוכלו" פירוש היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת. וא"ת היאך מחזיק בית הבליעה כולי האי דהא כזית היינו חצי ביצה, נ"ל דהוא דוקא כשהמאכל שלם, אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשהוא מגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכך מחזיק כולי האי" ע"כ. מכאן מוכח דאין לבלוע הכזית של מצה מעט מעט דאם לא כן לא הוי קשה מידי דשפיר יוכל להכניס כל הג’ כזיתים לפיהו ולכוס אותו ביחד ולבולעו ביחד מעט מעט, אלא ע"כ מצוה לבולעו בבת אחת להלל. ה"ה לדידן זית אחד של מצה או של מרור. ואע"ג דרש"י שילהי פרק "גיד הנשה" פירש דאי אפשר לבלוע זית כולו כאחת התוס’ סתרו אותו שם בהוכחות גמורות". עכ"ל של תרוה"ד. היינו שהוכיח מהמרדכי שאליבא דהלל היה יכול לבלוע יחד שלש כזיתות מרוסקות, ולמעשה אם נעיין בדבריו ממסכת חולין (קג:) נראה בברור מחלוקת בין ר"י לר"ל בענין חלקו מבחוץ או חלקו מבפנים. וז"ל הגמרא: "כי אתא רב דימי אמר בעא מיניה רבי שמעון בן לקיש מרבי יוחנן חלקו מבחוץ מהו, אמר ליה פטור. מבפנים מאי, אמר ליה חייב. כי אתא רבין אמר: חלקו מבחוץ פטור מבפנים רבי יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור". והסביר רש"י: "חלקו מבחוץ" – "לכזית אבר מן החי, נחלק לשנים קודם שיתננו לתוך פיו ואכל זה לבדו ואח"כ חציו השני". "מהו" – "מי מצטרפי לחיוביה כל שאר איסורים דקיימא לן דמצטרפי שיעורייהו לחצאין בתוך כדי אכילת פרס, כדאמרן בפרק בתרא דיומא, או דלמא כיון דחידוש הוא, דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב ואימא אין לך בו אלא חידושו וכי אכיל ליה בבת אחת מיחייב דסתם אכילה בבת אחת משמע אבל לחצאין לא". "מבפנים" – "לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין" ומסבירה הגמרא "רבי יוחנן אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית, וריש לקיש אמר פטור, אכילה במעיו בעינן וליכא". ושואלת הגמרא "אלא לרבי שמעון בן לקיש היכי משכחת לה דמיחייב"? והסביר רש"י: "היכי משכחת לה דמיחייב" – "בכזית הא אי אפשר ללעוס אכילה לבולעה כולה יחד" והגמרא מתרצת אליבא דר"ל: "אמר רב כהנא בגרומיתא זעירתא" בעצם עם מעט בשר שדרכו בבליעה. משמע שאין מחלוקת במציאות בין ר"ל לר"י אלא שניהם מודים שאי אפשר לבלוע כזית, ואעפ"כ ר"י מחייב שזה דרך אכילתו. וגם לתוס’ שסוברים שבית הבליעה מחזיק כביצת תרנגולת אעפ"כ יש הבדל אם צריך "אכילה" או מספיק הנאה.
ובענין אכילת מצה כתוב בתורה "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח) ואין דרך אכילה בבליעת כזית בבת אחת אלא מעט מעט, ואה"נ שצריך להכניס כזית שלם בבת אחת, אבל מניין לנו שלכתחילה חייב לבלוע כזית או שתי כזיתות כסברת המרדכי ואין הוכחה ממה שנפסק בסע’ ו’ שיש לאוכלם תוך כדי אכילת פרס היינו אם אוחז המצה בידו ואוכל ללא הפסקה זה אכילה ממש ואם מפסיק ביניהם בעינן שלא ישהה תוך כדי אכילת פרס. ועיין לערוך השולחן סימן תעה סעי’ ד’ שמקשה שאין הוכחה מאבר מן החי ששם חידוש הוא דבעינן אבר שלם. (וקושיתו על המג"א היתה צריכה להיות על תרוה"ד שם).
בענין מצת האפיקומן. כתוב בשו"ע סי’ תע"ז סע’ א’ "לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד. זכר לפסח הנאכל על השובע", וכתב זאת לאפוקי סברת רשב"ם, ורש"י בדף קי"ט. שכתבו "שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלים באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר האכילה. ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה אע"פ שאינה באה לשם חובה" (רש"י שם) וכן כתב שם הרשב"ם שמצה שאוכלים בסוף באפיקומן זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וע"ז מקשה החו"ש א"כ נאכל עם המצה מרור וחרוסת, וכן על האפיקומן היינו צריכים לברך "על אכילת מצה" אם זו היא מצת חובה כדברי הרשב"ם. וע"כ אמר הרא"ש, וכאמור כן פסק בשו"ע שהאפיקומן הוא זכר לקרבן פסח הנאכל על השובע. ומה שכתב הטור "וי"א שצריך לכרכו במרור ולטבלו בחרוסת ולאכל אחריו כזית מצה לבדה", לכאורה כוונתו בהבנת הרא"ש בדברי רש"י ורשב"ם הנ"ל, אולם מאין למד הטור שלדבריהם צריך לאכול שוב כזית מצה. ועיין לב"ח שם ולדרישה סע’ א’. ועיין לב"ח כאן ובס’ תע"ג ד"ה "ומ"ש ונותנים", שלדעתו היינו אחת לזכר קרבן פסח ואחת לזכר מצה הנאכלת עמו. והביא שם (תע"ג) דברי המהרי"ל שסובר משום חיבוב מצוה וגם אכילה כדי שביעה צריך לאכול כביצה שתי כזייתות, ודחה את סברתו. ועיין לט"ז בסי’ תע"ז ס"ק א’ שהביא את הסברא של המהרי"ל מדין חביבות המצוה, ואילו המג"א שם הביא את דברי המהרי"ל שיאכל ב’ זיתים – אחת זכר לפסח, ואחת זכר למצה הנאכלת עמו. ותימה, הרי זו סברת הב"ח ולא של המהרי"ל וצ"ע.


 

 

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים