שאול בר יוסף – העליה לארץ מעירק

בס"ד

בזמן האחרון ישנה התעוררות בקרב "זקני" העיראקים שעלו לארץ ועוד חיים בקרבנו, לספר את סיפור עלייתם. אני הייתי ילד בזמן שעלינו לארץ ואספר כאן את זכרונותי מהעלייה.
אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948, ניסים -אחי הבכור- שהיה אז כבן 20, לא יכל עוד להמתין והחליט שהוא עולה לארץ בכל מחיר.
כל שידולי ההורים למנוע ממנו את העלייה לא הועילו. הוא ניסה לברוח מספר פעמים, אך אחי הצעיר ממנו יצחק היה תמיד על המשמר ומיד היה קורא לאבא להחזיר אותו הביתה. באחד ממוצאי השבת, לאחר ההבדלה בבית הכנסת, הוא הצליח לחמוק מ"השומרים", עלה על הרכבת לבצרה ועזב את בגדאד. הוא הצטרף לקבוצה של יהודים שגם הם ניסו לחצות את הגבול לפרס ועבר איתם באופן בלתי לגאלי, בדרך מסוכנת בעזרת ערבים מבריחים שעשו להם הרבה צרות וסחטו מהם הרבה כספים. וכך הוא הגיע לטהראן. לאחר המתנה קצרה נסים הוטס ע"י הסוכנות לארץ ישראל .
לאחר עזיבתו של נסים את בגדאד לא יכלה המשפחה להישאר שם מרוב דאגה וגעגועים לבן הבכור. ולכן אבא החליט לעלות אף הוא עם משפחתו לישראל.

נחזור לרגע כמה שנים אחורה. כאשר אבא ראה שבניו גדלים, הוא הבין שבבוא היום הם יגויסו לצבא העיראקי. את זה אבא לא יכול היה לסבול. בניו וכל משפחתו הם אנשים דתיים שומרי תורה ומצוות ולא יעלה על הדעת שהבנים ישרתו עם ערבים. מה יאכלו? היכן יתפללו? איך יחיו עם ערבים? ולכן אבא חיפש דרך להתחמק מהמצב הזה.
אבא ברוב תבונתו ותושיתו החליט שהוא ישיג אזרחות פרסית. על אף שמעולם לא היה בפרס ולא ידע מילה בפרסית, הוא הביא אדם זקן ממוצא פרסי "שיעיד" שהאבא של אבא נולד בפרס. עם "העד" הזה ועם שוחד לפקידים המתאימים הוא הצליח להוציא דרכון פרסי. ומאז לכל אחד מילדיו יש תעודת לידה ואזרחות פרסית.

נחזור לסיפור העלייה לארץ. שלטונות עיראק עד 1951 לא הרשו ליהודים לצאת מהמדינה בדרך חוקית. אבא לא היה מוכן לסכן את ילדיו בעליה בלתי לגאלית ומסוכנת. לכן הוא השתמש בדרכון הפרסי וטען בפני השלטונות שהוא מעוניין "לחזור" לפרס. כמובן שעניין העליה לארץ לא הוזכר. כך הוא יכול היה למכור את ביתו ולחסל את עסקיו בצורה מסודרת. וביום בהיר אחד מצאנו את עצמנו עולים לאוטובוס עם עוד כמה משפחות ונוסעים בדרך לפרס. אחותי מדלין שהייתה כבר נשואה לא יכלה להצטרף אלינו וכן גם סבתי "אמי" רימה שנשארה עם אחותי בבגדאד. הם עלו מאוחר יותר בעליה הגדולה של יהודי עיראק.

האוטובוס בו נסענו היה עמוס באנשים, מזודות, חבילות במעברים ועל הגג. דמינו לכם אוטובוס כזה שרואים בסרטים ההודים עמוס באנשים. כך נסענו במשך כמה ימים. בכל ערב היינו מגיעים ל"חאן", מעין מלון דרכים. בחצר למטה חנו המכוניות, הסוסים והחמורים ובקומה השנייה לנו האנשים. הקומה הזו הייתה אולם אחד ענק עם שטיחים על הרצפה. כל משפחה קיבלה פינה קטנה בה ישנו על השטיחים. זכורים לי שמות התחנות בהם לנו: כרמשה, קסר שירין ועוד שמות שאני לא זוכר.
בשבילי, כילד בן 8, זו הייתה חוויה עצומה. זה היה "טיול" מרגש, האוטובוס נסע בכבישים צרים ומתפתלים, עולים הרים ויורדים עמקים. ואני תמיד ישבתי במושב האחורי והסתכלתי על הדרך. זכור לי הרים מכוסים ביערות ובראשם שלג. כל הזמן דמיינתי שהנה יצאו אריות ונמרים מבין העצים ויתנפלו על האוטובוס. כמובן שהיו אלה דמיונות מהסיפורים שאמא "ננה" הלה הייתה מספרת לנו לפני השינה.
אבל בשביל הורי הייתה זו חוויה קשה ומפחידה. כל פעם האוטובוס היה נעצר לביקורת, ועד שלא שילמו שוחד לשוטרים לא נתנו לעבור. השוטרים היו עושים חיפושים ומנסים להפחיד ולהפליל אותנו.
בסופו של דבר הגענו לטהראן. הקהילה היהודית שם ניסתה לעזור באכסון היהודים הרבים שנהרו מעיראק. הם שיכנו אותם בבתי כנסת, בבתי ספר, ומשהתמלאו מקומות אלו, הם הקימו כמה צריפים בשטח בית הקברות היהודי בטהראן ושם שיכנו גם אותנו. אני זוכר איך היינו משחקים בין הקברים. כך חיינו בבית הקברות כשלושה שבועות עד שעלינו בטיסה לארץ לשער העלייה.
עם הגיענו לשער העלייה , המשימה הראשונה הייתה למצוא את הבן נסים. ואכן לאחר מספר ימים של חיפושים, פתאום אחד הבנים רואה אותו מעבר לגדר המחנה. זה היה ממש נס, למצוא אדם ללא טלפון, ללא כתובת, ממש נס.

חשבנו שהגענו לארץ המובטחת, למנוחה ולנחלה, אך כאן רק התחילו הצרות. נדדנו במחנות העולים, משער העלייה למעברת פרדס חנה. מפרדס חנה לאיזה מושב בנגב וחזרה לפרדס חנה. עד שהגענו לבסוף למעברת באר שבע, שם רוב המשפחה חייה עד היום. להורי היה קשה מאוד להסתגל למקום החדש. לאבא לא הייתה עבודה, הוא לא ידע את השפה וכל בטחונו העצום שהיה לו בבגדאד אבד לו בארץ.
אבל את החסר שהיה לאבא בתחום הכלכלי הוא מילא בתחום הרוחני והערכי. מספר ימים אחרי שהגענו למעברת באר שבע הוא "השתלט" על אוהל ריק שהיה בסמוך לאוהל שלנו, ובעזרת אחי הגדולים הוא הקים בית כנסת. אחי ניסים היה החזן ובעל קורא ואבי היה השמש. "סחבנו" קצת עצים מהבנייה של שכונה א' ועשינו מהם ספסלים ותיבה. מהר מאוד בית הכנסת התמלא במתפללים והיו מתפללים בו שחרית מנחה וערבית.
לאחר כחצי שנה במעברה קיבלנו שני שיכונים של 25 מ"ר כל אחד. אבא החליט ששני שיכונים זה "יותר מידי" למשפחה של 10 נפשות, ולכן הוא הקדיש את אחד השיכונים לבית כנסת ובשני "הסתדרנו" כל המשפחה.
כשאני נזכר בזה אני נוהג להשוות את השיכון בו גרנו לחדר השינה שלי ושל רעייתי בבית שבנינו בשנות השבעים, שהוא גדול יותר מהשיכון….
בית הכנסת בבית היה צר מהכיל את המתפללים הרבים, הם ישבו על המדרגות, "פלשו" לבית שלנו, עמדו בחצר. כך זה נמשך כחמש שנים, עד שאבא קיבל שטח מראש העיר דוד טוביהו, ובעזרת האחים והקהל והתרומות של המתפללים אבא הצליח לבנות בית כנסת לעדה העיראקית בשכונה א'. בית הכנסת ממשיך להתנהל עד היום, 42 שנה אחרי פטירתו של אבא, ע"י אחי הבכור ניסים וילדיו ממשיכי דרכו, עוברים לפני התיבה ומטפלים בבית הכנסת ובקהל. בית הכנסת הזה הוא אחד מבתי הכנסת הראשונים שהוקמו בבאר שבע אם לא הראשון ביניהם. מתפללים בו בנוסח יהודי בגדאד ללא שום "תוספות ועדכונים".
זה היה שכרו של אבי שכל ותיקי השכונה זוכרים אותו את "אבו ניסים" מבית הכנסת שהוא הקים.
בינתיים המשפחה גדלה והתרחבה והבנים הולידו נכדים ונינים ובני רבעים. וברוך ה' כולם מסודרים וחיים בטוב ובנעימים.
במקרה או לא במקרה היום הוא יום האזכרה של אבי "בבא יוסף" במלאת 42 שנים לפטירתו. יהי זכרו ברוך.

Share Button

תגובה אחת על הפוסט “שאול בר יוסף – העליה לארץ מעירק

  1. מר שאול סיפור נוגע ללב
    קרובת משפחתי סיפרה לי את המעבר דרך פרס
    לארץ ישראל בשנת 1948
    בפרטים זהים למה שסיפרת
    מדהים עד כמה אנשים בני העליה בהם אביך ואמך זכרם לברכה
    בכל העושר שזכו בעיראק
    ידעו להסתדר עם המעט הצנע והקשיים
    שהיו בארץ ישראל
    מאחל לך ולמשפחתך בריאות שמחה ונחת
    תודה,חן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים