רבנו הרש"ש – רבנו שלום שרעבי

בס"ד

רבנו הרש"ש זיע"א

תולדות חייו של הרב הגדול המקובל כמוה"ר שלום שרעבי – הרש"ש (הת"פ – התקל"ז) זיע"א. ההילולה של רבנו י' בשבט. כל שנה מתקיימת ההילולה שלו בישיבת "נהר שלום" תכב"ץ ברחוב שילה 6 בירושלים וכוללת תפילת מנחה וערבית ודרשות בנושאי קבלה ואח"כ לימודי קבלה עד השעות הקטנות של הלילה.

הרב שלום שרעבי – הרש"ש (הת"פ – התקל"ז)

הרב שלום שרעבי היה, ללא ספק, גדול המקובלים בדורות האחרונים, חכמת הקבלה היא "תורת הנסתר" המקובלת בידינו מדורי דורות. עניינה הוא הבנת הנהגותיו השונות של הבורא המרומזות בשמותיו, והבנת העולמות הרוחניים והמאורעות הארציים התלויים בהם ומכוונים כנגדם. כל מצוה ומצוה, כל זמן ועת, כל ברכה ותפילה, וכל מעשה, מושפעים מהנהגה מסוימת, ובכוונה ראויה אפשר להשפיע עליה, להוריד שפע או לעורר, חלילה קטרוג. כל אורחותיהם של המקובלים מתנהלים לאור חכמה זו. הם חייבים לשלוט בכל כתבי הקבלה, בזוהר ובכתבי האר"י, לכוון כוונות ולחשוב כל מעשה ממעשיהם; הם חייבים לשלוט בסדור הענק "סידור הרש"ש", ספרו של הרב שלום שרעבי זיע"א. בהקדמה הארוכה שבספר זה מוסבר עניין השתלשלות העולמות הרוחניים, קרי סדרי ההשפעה האלקית ונתיבה, ומובהרים בפרטי פרטים שימושיהם של כל ברכה וכל קטע בסידור התפילה: כנגד איזו השפעה הם מכוונים, כיצד מעוררים אותה, באמצעות אילו כוונות ואילו צירופי-שמות.

הרב שרעבי נולד בשרעב שבתימן ולפי סברה אחרת – בצנעא. בגיל צעיר התייתם מאביו. הוא עסק ברוכלות כדי לפרנס את אמו ואת אחיו, ובדרכים היה משנן את תלמודו בעל-פה. אישה אחת חמדה את יופיו, ביקשה לראות את מרכולתו, וסגרה עליו את הדלת. הנער לא היסס, קפץ מבעד לחלון ונדר בלבו, שאם ינצל יעלה לארץ-הקודש. ואכן, לאחר שניצל, עלה לירושלים בעוברו דרך עדן ובומביי, בגדאד ודמשק. בכל אחת מתחנותיו נהג להתקרב לחבורת המקובלים המקומיים, ולהאזין ללימודם. בדמשק עמדו המקובלים על סודו של הבחור השתקן, נוכחו בשליטתו בכל מכמני תורת הנסתר וסיפחוהו לחברתם. אבל שהותו שם לא ארכה זמן רב, והוא פנה לקיים את נדרו ולעלות ירושליימה.

בבואו לעיר הקודש , משאת נפשו, שם הרש"ש את פניו לישיבת המקובלים "בית אל". הוא פנה אל ראש החבורה רבי גדליה חיון, וביקש שיאות לקבלו בתור שמש, המסדר את הספסלים, מחזיר את הספרים למקומם, ומעלה אור במנורות. בשעות הפנאי היה יושב סקרן זווית ומטה אוזן לקולות הלומדים. פעם נתקלו בקושיה עצומה, שלא מצאו לה פתרון. נבוכו הלומדים, התווכחו והתחבטו עד לסיום יום הלימודים. למחרת היום פתח רבי גדליה את ספרו, ומצא פתק ובו כתובה תשובה בהירה ומנומקת. המחזה שב ונשנה, וכל שאלה בלתי-פתורה הייתה נענית באותם פתקים מסתוריים, שכתבה יד נעלמה. רבי גדליה סח בביתו על התעלומה, ובתו חנה החליטה לפותרה. מחלון ביתה השקיפה לעבר הישיבה, וגילתה את השמש כותב את התשובות וטומן אותן בספרו של אביה. למחרת היום נכנס רבי גדליה אל הישיבה, אחז ביד השמש, הושיבו על כס ראש החבורה – ונתן לו את בתו, חנה לאישה. כך היה הרש"ש – רבי שלום שערבי זצ"ל – לראש מקובלי ירושלים, וספרו נעשה לספר יסוד בכוונת התפילות .

הרב שלום ולך

 

 

קולות נהי בקעו מביתה של התופרת הירושלמית. בעלה, בניה ובנותיה ביכו את מותה של אם המשפחה – אשת-חיל טובת-לב, שהלכה לעולמה בטרם עת והניחה אותם לאנחות. בעבודות התפירה שנזדמנו לה מפעם לפעם פרנסה את ביתה הדל בימים של עוני ומחסור קשים ליהודי ירושלים. עם מותה נשבר איפוא גם מטה-לחמה של המשפחה.

על הצער העמוק בשל פטירתה נוספה בעיה מעיקה ומיידית. בעת ההיא שלט בירושלים מושל טורקי, שהטיל על יהודי העיר מיני מיסים ובכללם מס קבורה. כל מי שביקש להביא את יקירו לקבורה נאלץ לשלם תחילה מס לקופת המושל. בני משפחתה של התופרת המנוחה התקשו לגייס את המס וקבורת האם התעכבה.

כשנקפו השעות והכסף לא הושג, הוחלט לערוך הלוויה קטנה וצנועה, בניסיון להסתיר את הדבר מידיעת המושל. זו הייתה משימה לא-פשוטה. ביתו של המושל ניצב במקום שממנו נשקפה הדרך העולה אל בית-העלמין היהודי בהר-הזיתים. שעות על שעות היה המושל הטורקי יושב על גזוזטרת ביתו, נח על כיסא נצרים מרופד ומשקיף באפס-מעשה על הנעשה. אף-על-פי-כן החליטו בני-הבית להסתכן ויצאו לדרך.

באותה שעה שהה המושל בביתו. צעדיהם החרישיים של המלווים הגיעו לאוזניו. חיש-מהר זינק אל הגזוזטרה, ועיניו הקטנות והרעות לכדו קומץ יהודים המובילים את מתם לקבורה. הוא ידע בבטחה כי באותו בוקר לא הועלה לקופתו מס-קבורה, והיה ברור לו כי מעשה 'רמייה' יש כאן.

עד מהרה הזעיק את אנשיו והורה להם לעצור את חבורת ה'נוכלים' ולהחזירה על עקבותיה עד אשר ישולם המס. לא הועילו תחינותיהם של בני-המשפחה כי עניים מרודים הם ואין לאל-ידם לגייס את המס. בגסות ובבוטות גירשו שליחי המושל אותם ואת אנשי החברה-קדישא, שנשאו את מיטת הנפטרת המבוזה.

באותה שעה ישב הרש"ש (רבי שלום שרעבי) בהיכל ישיבת המקובלים 'בית-אל' וסביבו תלמידיו שומעי-לקחו. לפתע נשמעו דפיקות מבוהלות מכיוון הדלת, ולהיכל פנימה התפרצו האבלים, קודרים ועצובים. כשדמעות ניגרות על פניהם שטחו לפני הצדיק את צרתם.

לאחר שסיימו את דבריהם קם הרש"ש על רגליו ואמר לתלמידיו – "הבה נקיים מצוות הלוויית המת ונחלוק לנפטרת, אישה תמה וצדקת, כבוד אחרון". נוכח עיניהם המשתאות של האבלים ציווה הרש"ש על אנשי החברה-קדישא לשאת את המיטה ולהביא את הנפטרת לקבורה כדת וכדין.

אם בתחילה התכוונו האבלים לקיים הלוויה שקטה וחפוזה ולא עלה הדבר בידם – הרי עתה זו הייתה הלוויה גדולה ובולטת לעין-כול. בראש המסע צעדו הרש"ש ותלמידיו, ואחריהם אנשי החברה-קדישא ובני-המשפחה. כך התנהלה לה ההלוויה במורד כפר-השילוח (סילוואן).

כשהתקרב המסע לבית המושל, שפשף הלה את עיניו בתימהון. הוא התקשה להאמין למראה עיניו. היהודים החצופים מתעלמים מהחוק, מצפצפים על אזהרת אנשיו ואף חוזרים על פעולתם הנפשעת כשהם מתוגברים במלווים נוספים?!

כדי להיטיב לראות את הדברים התקרב המושל אל מעקה הברזל שתחם את גזוזטרת ביתו. חמתו בערה בו והוא שאל עצמו שוב ושוב אם עיניו אינן מתעתעות בו. המציאות הייתה ברורה כשמש בצהריים והוא רתח מזעם כפי שמעולם לא רתח. המושל היה על סף אבדן עשתונות, ובתוך כך נעץ את ראשו בחזקה בין שניים ממוטות ברזל של המעקה. כשניסה להוציא את ראשו, לא הצליח. המושל נבהל. הוא חש כחיה לכודה והחל לקרוא לעזרה.

בינתיים חלפה השיירה על פניו בדרכה לקבורת הנפטרת בהר-הזיתים. כעבור שעה קלה הסתיימה הקבורה והמלווים שבו לבתיהם, מחישים צעדיהם, מחשש לתגובתם הצפויה של המושל ואנשיו. רק הרש"ש ותלמידיו צעדו בנחת. בהתקרבם לבית המושל פנה הרש"ש לעבר הבית עצמו. תלמידיו המשתאים צעדו אחריו בדממה.

"קללת הרב היהודי פגעה בי!", זעק המושל בבהלה בדיוק כשהרש"ש התדפק על דלת ביתו. בני-הבית שפתחו את הדלת הביטו בו בחרדת-כבוד והובילוהו לגזוזטרת הבית. המחזה היה מוזר ביותר: ראשו של המושל – שבימים כתיקונם הפיל חיתתו על כל יושבי העיר – היה לכוד במעקה הברזל בלי יכולת לחלצו משם; סביבו עמדו בני-הבית וצווחו בהיסטריה; שני ערבים גברתנים ניסו לכופף לצדדים את שני מוטות הברזל העבים, ללא הצלחה.

"התפלל עליי!", התחנן המושל לרש"ש בקול שהיה קרוב לבכי.

"יהיה עליך לשלם על כך", ענה הרש"ש.

"ככל שתרצה!", זעק המושל.

"עליך לפטור אחת ולתמיד את היהודים ממס הקבורה", פסק הרש"ש. שתיקה השתררה במקום. פניו של המושל היו אדומות מכאב וממאמץ. "בסדר", מלמל לאחר כמה שניות.

וראה זה פלא – בעודו מנסה, אינסטינקטיבית, להפנות ראש לעבר הרש"ש ולהביט בו, השתחרר באחת ראשו הלכוד.

המושל עמד בהבטחתו והסיר את המס המחפיר מעל יהודי העיר. יהודי ירושלים זקפו את המאורע המשמח לזכותה של התופרת הענייה, לא-פחות מאשר לכוחו של הצדיק והמקובל רבי שלום שרעבי.

 

 

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים