קריאת פרשת בראשית

בס"ד
א. קריאת פרשת בראשית בטעמי המקרא של יהודי עירק (חלק א'), קורא: חיים סלמן מנהל האתר:

כאן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

ב. בס"ד

דרשה לפרשת בראשית מספר "אדרת אליהו" לרבנו הרי"ח טוב זיע"א:

בס"ד

הלכות לפרשת בראשית מספר: "בן איש חי" שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

בסימנא טבא -פרשת בראשית

שאלות ותשובות בן איש חי שנה ב'
1. שאלה:להלכה ,צריך אדם לאכול באותו מקום שקידש. מניין לומדים זאת?

תשובה:כתוב בס' ישעיה :"וקראת לשבת עונג" ורבותינו דרשו במקום שיש עונג שזה הסעודה שם תקיים "וקראת לשבת" שזה ברכת הקידוש.

2. שאלה:האם חייב להיות נר במקום הקידוש?

תשובה:יש אומרים שאין מקדשין אלא במקום נר ויש אומרים שאין הקידוש תלוי בנר.וצריך להיזהר כסברה ראשונה וכן ראוי לנהוג ע"פי הסוד.

3. שאלה:האם מותר לעבור אחרי הקידוש לחדר אחר ולאכול שם הסעודה?

תשובה:רבינו מציין שאין לעשות כך אפילו דעתו לעבור מקום ,שהרי יש דעה בהלכה שאפילו באותו חדר לא יעבור ממקום למקום.

4. שאלה:האם נשים חייבות בקידוש כמו גברים?

תשובה:נאמר "שמור וזכור בדיבור אחד",שמור פירושו להיזהר בשמירת שבת מלעשות מלאכה וכד',וזכור פירושו עניין זכירת שבת בדברים,כגון קידוש,והוקשו שניהם כאחד.וגם נשים חיבות מהתורה כגברים.

5. שאלה:האם ישנה אפשרות שאדם ישמע קידוש משכנו ויצא ידי חובה?

תשובה:אם אדם מכוון להוציא ידי חובה את שכנו והשכן מתכוון אף הוא לצאת ידי חובה ,אפשרי הדבר.

6. שאלה:האם מותר לשתות מים לפני קידוש?

תשובה:משהיגיע זמן קידוש אסור לשתות ולאכול שום דבר עד שיקדש,ואפילו עדיין לא התפלל ערבית של שבת אסור לשתות.

7. שאלה:ישנם המקדשים ומתעכבים מלאכול עד לאחר זמן ,האם הדבר מותר?

תשובה:לאחר קידוש צריך לסמוך נטילת ידיים לסעודה,ובמיוחד בליל שבת.

8. שאלה:האם הקידוש על היין הוא מן התורה ?

תשובה:לא,מן התורה יוצא ידי חובה בזכירת שבת בדברים אך חז"ל קבעו שנעשה הקידוש על יין,ורמז לדבר :"וזכרו כיין לבנון".

9. שאלה:האם קטן יכול לקדש לבני הבית?

תשובה:קטן מתחת לגיל שלוש עשרה אינו יכול לקדש לאחרים,אך מגיל שלוש עשרה שנה וידוע לנו שכבר הביא שתי שערות , מקדש ומוציא אחרים ידי חובתם.

10. שאלה:האם ניתן לקדש מבעוד יום כגון שהתפלל ערבית לפני השקיעה?

תשובה:לדעת רבינו מותר הדבר שסומכים על מאן דאמר תוספת שבת מהתורה .

אורחות צדיקים

הנהגות האר"י – עוד צריך שתדע שצריך האדם להיות זוכר בתוך אכילתו חורבן בית המקדש, כנז' בפרק תרומה "ויהיה עצב ודואג בלבו", כי בזמן שהיה ב"ה קיים, היתה אכילה לשכינה באופן אחר מעולה ומשובח ממה שהוא עתה אחר החרבן, והיו נתקנים העולמות בתיקון יותר משובח .

ולענין מים אחרונים דע כי סטרא אחרא עומד על השלחן, כנז' בזוהר פ' תרומה, ויכול אז לשלוט עליו יותר מבשאר הזמנים, ובפרט בהיות האדם יחידי ואין שם ג' אנשים כדי לברך ברכת זימון, כי על ידי ברכת זימון, מסתלק ס"א משם, כנז' בפרשת בלק בזוהר בעובדא דההוא ינוקא. וצריך ליזהר מאד במים אחרונים כדי שלא יקטרג עליו, אבל על ידי זו המתנה שנותן לו כנודע, מסתלק ס"א והולך לו, כי בתחלה היה אורח, ואח"כ אם לא יכוין בברכת המזון היטב, יהפך להיות בעל הבית ויקטרג עליו, ובפרט בהיותו יחידי בלי זימון כנז'.

ותחבר ד' אבצעות יד ימינך לבד והגודל לבד, וכן באצבעות יד שמאלך, ואצבעות ידיך יהיו כפופות כלפי מטה כנודע, כי במים אחרונים צריך להשפיל אצבעותיו כלפי מטה.

והנה אין להפסיק כלל בין מים אחרונים לברכת המזון. ופעם אחת היינו בפני מורי ז"ל, ובא לפניו אדם א' ואמר לו כי זה יום או יומים שאירע לו כאב חזק בכתפו, ונסתכל בו מורי ז"ל, ואמר לו כי זה בא לו מפני שהפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון בקריאת פרק א' של משנה, ועבר על מה שאמרו רז"ל תיכף לנטילה ברכה, ר"ל תכף לנטילת ידים של מים אחרונים ברכת המזון, ולכן תכף -אותיות כתף והרגיש בו הכאב. ולכן צריך ליזהר שלא להפסיק בין מים אחרונים כלל אפילו בדברי תורה ,ואם הוא רוצה לעסוק בדברי תורה כמ"ש חז"ל יעסוק בתורה קודם שיטול ידיו למים אחרונים.

.

.

סיפורי צדיקים
הבריאה מעידה על בוראה- רבי יהודה הלוי, גאון שירת ישראל בספרד, חי בשכנותו של אדם גוי , אף הוא משורר, אלא שאדם זה היה רחוק מהכרת האמת- הוא טען, ברב שכלותו שהעולם נברא מאליו. ויכוחים רבים התנהלו בין רבי יהודה הלוי לבינו על הנושא הזה, אך לא עלה בידי רבי יהודה לשכנעו ולשנות את השקפתו. באחד הימים חבר המשורר הגוי שיר וכשהגיע לשורות הסיום לא ידע כיצד לסימו. יצא, אפוא לטייל בגנו, הרהר בשיר שחבר וחשב על סיום מוצלח.בדיוק באותה שעה,עבר יהודה הלוי בסמוך לבית המשורר, ומבעד לחלון ראה את השיר הבלתי גמור מונח על השולחן. חיש הוסיף בשולי הגליון שורות של סיום מצלח ביותר. ככששב הגוי מטיולו מצא להפתעתו את השיר המושלם, אך לא ידע, כמובן ,מי עשה זאת. בהתרגשות מרובה מהר אל שכנו, רבי יהודה וספר לו את הדבר. "מדוע אתה מתפלא ?" צנן רבי יהודה את פליאתו הנרגשת, "בודאי נעשה הדבר מאליו !" "לא יתכן כדבר הזה !" פסק הגוי. " שיר איננו יכול להכתב מאליו !" "ובכן ", השיב לו יהודה הלוי תשובה נצחת, "שיר קטן אינו יכול לדעתך להכתב מאליו, ואלו העולם כלו יתכן שיברא מאליו ?

נכלם הגוי. לא היתה לו עוד בררה, אלא להודות בטעותו.

מצותיך שעשועי
בעניין כח הזכרון
חמשה תלמידים היו לו לר"י בן זכאי וכו' ר"א בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טפה וכו'. ולכאורה אין מעלת הזכרון מן המעלות הנקנות לאדם ביגיעה אלא כח זכרון נפלא שחונן מאת הבורא, ובמס' אבות הלא שנו חכמינו במשנה במעלות ומדות שעל האדם לקנותן, אם בדבוק חברים מקשיבים או בדרך אחרת לנטוע בלבו המדות הטובות ע"י הרגל של "עשה טוב".

אולם אחרי התבוננות, גם כח הזכרון שבאדם הוא מעלה הנקנית ע"י יגיעה ועמל. זכורני שבעירתנו היה זקן אחד שספר בזקנותו מה שראה בילדותו, איך שקיסר רוסיה עבר דרך העיירה לפני שבעים שנה. והנה תיאר הזקן הזה את התמונה המרהיבה עין, שהעגלה היתה רתומה לשני סוסים לבנים והנהג היה לבוש מדי צבא עם כובע מרובע חבוש לראשו, אף תיאר מראה הנהג עם לחייו האדומות איך שישב על דוכנו עם המושכות בידו ועוד סימנים מובהקים כאלה. וכה עמד לו לזקן כח זכרונו זמן רב של שבעים שנה. ולהיפך יש שמי שהוא שואל אותך אם פגשת את בנו ברחוב ואשר באמת ראית אותו הרבה פעמים, אבל לא שמת לבך לו ולכן אינך זוכר אותו.

הרי שהזקן הזה שזכר בזקנותו כל הפרטים של החגיגה ההיא, עת עבר הקיסר דרך העיירה הוא רק מפני שילדות היתה בו אז ,והשתוקק בשעת מעשה לראות את הקיסר והדבר נחרת בלבו בילדותו עד שלא שכחו אפילו בזקנתו. כן הוא ר"א בן הורקנוס שנתן דברי תורה על לבו בהשתוקקות נפלאה עד שאפילו דבר אחד מדברי התורה לא שכח, ממש בור סוד, וזה אות על חביבות התורה, שכ"כ נתאהבה התורה עליו עד שנעשית חרותה על לבו, וזוהי מן המדות הטובות שעל האדם להדבק בהן ושאינן נקנות אלא ביגיעה.(חפץ חיים)

כיצד יזכה אדם לקביעות עיתים בתורה

בגמרא ברכות ס"ג ב', אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם. ובאמת תמוה, הלא כבר נאמר, וחי בהם ולא שימות בהם?

ונבאר דברינו על פי משל, לסוחר גדול שהיו נוהרים אליו קונים, לא רק מעירו אלא גם מהעיירות הסמוכות. ולרגלי מסחרו היה טרוד כל היום והלילה, לא היה לו זמן אפילו ללכת לביהכנ"ס להתפלל בצבור.

עברו שנים ושער לבן נראה בו בזקנו, כחותיו נתדלדלו, והתחיל להרגיש, כי הוא כבר מתקרב אל "התכלית" וכי עליו יהיה לתת מהר דין וחשבון מפעליו, החליט להכין צידה לדרכו, ויעבור עליו מה. התחיל ללכת לבית הכנסת להתפלל בצבור, ואחר התפלה ללמוד שתי שעות בבית המדרש, לא ישגיח על הסוחרים והקונים, כי הבל המה ואל יועילו. בשובו למסחרו מביהכנ"ס, אחרי שעשה שם שלש שעות, שאלתהו אשתו בתמהון, על מה שאחר לבוא, הלא כל החנות מלאה סוחרים ואצים הם לדרכם? ענה ואמר לה, כי היה טרוד הוהי מוכרח להתעכב.

ויהי ביום השני, וכבר עבר הבוקר ובעלה עוד לא שב מביהכנ"ס, הלכה בעצמה לראות מה קרה לו שם. ומה נבקהלה לראותו יושב ולומד! התחילה לצעוק עליו בקול, מה זה אתך, כלום יצאת מדעתך או משוגע הנך! החנות מלאה קונים, והוא יושב לו ולומד! לא איכפת לך ההפסד שאתה גורם לנו? אבל כלום אפשר לגרש קונים מהחנות, בעת שמכל העברים החנונים מתחרים אתנו?

ענה לה בעלה ואמר לה: שמעי נא רעייתי תמתי. מה היית עושה, לו בא מלאך המות ואמר לי, הגיע זמנך להפטר מן העולם, קום לך! כלום יכלת לאמר לו, כי אין פנאי עתה, כשהחנות מלאה קונים? וא"כ תוכלי לחשוב, כי כעת הנני מת, ומה איכפת לך, אם בעוד שעתיים אקום לתחיה ואלך לחנות לעזור לך?

זהו כוונת המאמר הנ"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, האדם צריך לחשוב שהוא מת, וע"ז אין תשובה, "כי אין שעתו פנויה", ואם כה יחשוב יוכל ללמוד ולקיים את התורה, הנותנת חיים ללומדיה ולעושיה.(חפץ חיים).

אדרת אליהו של רבנו יוסף חיים ע"ה. "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים".המילים "תזכור את" נראות לכאורה מיותרות. מספיק אם היה אומר: זכור אשר עשה וכו'. עשיו יכול לחשוב שחייבים לכבדו כאח הגדול כמו שדורשים מהפסוק: כבד את אביך ואת אימך, לרבות אחיך הגדול. אבל כשישראל עוסקים בתורה אז הם נקראים תלמידי חכמים ולומדים מהפסוק: את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים ואז לא חייבים בכבודו של עשו.

וכך אפשר לדחות גם טענת ישמעאל שיכול לחשוב כך שצריכים לכבד אותו כי הוא הגדול לפני יצחק.והרב מסביר שאין אנחנו זקוקים לכל התירוצים האלה. שהרי ישמעאל הוא בן האמה ואינו קרוי זרע. שהרי כתוב: כי ביצחק יקרא לך זרע. לא כל יצחק אלא ביצחק אז גם עשו אינו זרע. ואם אינם חשובים זרע אין להם דין של אחים כדי שיטענו הטענות הנ"ל. והראיה לכך מכח המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים והיד החזקה אשר עשה הקב"ה לעיני בני ישראל והטעם ידוע כדי שיצאו לפני זמנם ולכן סרב לבו השר של מצרים שיצאו מוקדם אבל אם היו יוצאים מוקדם לא היה צריך להכותם מכות אלו ומכאן רואים שישמעאל ועשו אינם חשובים זרע ואין להם דין אחים עם יצחק. ואם ישמעאל היה לו דין אח היה עליו לשלם חצי מהארבע מאות שנה ובפועל בני יצחק השתעבדו יותר מהחצי רד"ו שנים ונמצא שפרעו גם חלקם וגם חלקו של עשו. והיה צריך שרו של עשו לתת להם לצאת מיד! אלא מזה ראיה שאין להם דין אחוה כאמור. ועתה מובן למה אמר שתי זכירות זכור תזכור, א' מהפסוק: את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים ואינך מחוייב לכבדם, והשני הראיה שה' היכה את המצריים כי סרבו ליציאת בני ישראל ממצרים למרות שהיו רד"ו שנים שהם יותר מהחצי של 400 כאמור.

הלכות לפרשת בראשית מספר : "עוד יוסף חי " לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

עלון שבועי של הלכות מספר עוד יוסף חי פרשת בראשית – הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': מה צריך לכוון בברכת טלית גדול?

תשובה: צריך לכוון לפטור את הטלית הקטן שלא פשטו בלילה. וכן לאמר: לשם יחוד קב"ה ושכינתיה וכו' הריני מכוון לקיים מצות עשה ללבוש טלית מצויצת כהלכתה, כמו שציוונו ה' אלוקינו בתורתו הקדושה: ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. והריני מוכן לברך הברכה שתיקנו חז"ל על מצות ציצית בטלית גדול. והריני מכוון לפטור בברכה זו גם טלית קטן אשר עלי. ויהיה כל ואומץ במצוה זו של טלית קטן וטלית גדול להפריד הקליפות שראוי להתפרד מכלים של פרצופים הקדושים. ויהיה כח ואומץ במצוה זו של טלית קטן וטלית גדול לייחד יחודים של שלושה ראשונות הקדושים. ויעלה לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו כאילו כיוונתי בכל הכוונות הראויות לכוון במצוות אלו של טלית גדול וטלית קטן. ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו וכו'.

שאלה ב': מה צריך לעשות אם נפלה טליתו מעליו שלא במתכוון ורוצה לחזור ולהתעטף בה?

תשובה: אם נפלה כולה שלא במתכוון ורוצה לחזור ולהתעטף בה – צריך לברך. אבל אם לא נפלה כולה אעפ"י שנפלה רובה – אינו צריך לברך. ואם בהיותו מתפלל תפילת העמידה נפלה טליתו מעליו לגמרי והניחוה אחרים עליו, אז כשיסיים תפילתו, ימשמש בציצית ויברך.

שאלה ג: אם נפלה טליתו מידיו לאחר שבירך קודם שנתעטף בה, מה צריך לעשות?

תשובה: נוטלה ומתעטף בה על סמך ברכתו הראשונה ולא יברך פעם שנית.

שאלה ד: מה צריך לעשות בעת שמוציא הטלית מהכיס?

תשובה: בכל יום כשמוציא את הטלית הגדול מן הכיס ללובשו, ינשק בתחלה את הציציות של ארבע כנפות ביחד ואח"כ פותחו ומברך ומתעטף. וכן כשפושטו מעליו ומקפלו, אחר הקיפול יאחז בידו הד' ציציות וינשקם ואח"כ יניחנו בכיס. וכן יעשה בטלית קטן כשפושטו הישן, ינשק הציציות. וכשלובש החדש ג"כ ינשק הציציות משום חיבוב מצוה. וכן האשה כשמכינה לבעלה טלית הקטן עם הלבנים שמחליפם בע"ש, ג"כ תזהר לנשק הציציות ואח"כ תקפלנו ותכין אותו עם בגדיו.

שאלה ה': מה הוא סדר הורדת הציצית והתפילין ממנו?

תשובה: יסיר תפילין של ראש מעומד ויניחנה בכיס, ואח"כ יסיר תפילין של יד מיושב כמו שהוא בעת הנחתם ויניחנה בכיס. ואח"כ יסיר הטלית מעליו ויקפלנו וישים בכיס. ורבנו האר"י ז"ל בימי החום היה נוהג שאחר שהסיר את התפילין של ראש, היה מעביר את הטלית מעל ראשו ומורידו על כתפיו ואח"כ מסיר תפילין של יד ואח"כ מסיר הטלית לגמרי. נמצאנו למדים שכל זמן שעדיין תפילין של ראש בראשו, לא יסיר הטלית מעל ראשו. אמנם בשבת ויו"ט שאין לובשים תפילין, אם מסירין אחר תפילת העמידה את הטלית מעל ראשם ומניחים אותו על כתפיהם אין כאן חשש.

שאלה ו': מהו סדר העיטוף של הטלית?

תשובה: (ראה בן איש חי פ' בראשית) צריך שיכין את הטלית כשהוא מכווץ כולו בידו ומוכן להנחה על הראש לפני שהוא מתחיל לברך. ויברך ויניח את הטלית על ראשו כך שלא יכסה את פניו אלא יגיע עד המצח, באופן שיהיו עיניו גלויים ונראין גם אחר השלכת הכנפות לאחוריו. וצריך לשהות בין השלכת שני כנפות הימניים לבין השלכת ב' כנפות השמאליים לאחוריו לצד שמאל שיעור מהלך ד' אמות. וטוב להרהר בעת השלכת כנפות הימניים בפסוק: שוש אשיש בה' תגל נפשי באלוקי. כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. ואחר שישליך שני כנפות השמאליים יאמר בלחש: ג' פסוקים אלו: ה' צבאות עימנו וכו' ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, ה' הושיעה המלך וכו'. וכשמזכיר שם הוי"ה בשלושה פסוקים אלו, יכוון בשם הוי"ה דמלוי אלפי"ן (יוד הא ואו הא).

דרשה מספר: "עוד יוסף חי" – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, נ"ל בס"ד דידוע מזון הנשמה היא התורה שנקראת לחם ויין שהוא אכילה ושתיה, ומזון זה הוא בקנה של האדם, כי התורה היא קול דכתיב הקול קול יעקב וארז"ל כשהקול קול יעקב שהוא עוסק התורה אין הידים ידי עשו, והקנה הוא כלי שיוצא ממנו קול תורה, אבל מזון הגוף הוא באכילה ושתיה גשמית, והכלי של מזון הגשמי הוא הושט, ושניהם הקנה והושט עומדים יחד סמוכים זה לזה, ומספרם עולה מספר "עת" ועליהם רמז הכתוב בכל עת יהיו בגדיך לבנים, שבשניהם יהיו בגדיך, ר"ל, מעשיך נקיים וטהורים. ולז"א אברכה את ה' בכל עת, כלומר בין במזון הנשמה שהוא בקנה, בין במזון הגוף שהוא בושט אשר מספר שניהם עולה עת. והנה נודע כי שתים אלו שהם קול ואכילה הם פעולות הראשיים שיש לאדם בלידתו וביאתו לעוה"ז, כי בתחילת לידתו נותן לו הקב"ה הרגשה ושכל להרים קול בבכייתו, שבזה ידעו שהוא רעב ורוצה אכילה, או ידעו דכאיב ליה בבטנו או במקום אחר, ומשקין אותו חלב להאכילו, או להשקותו דבר שהוא לרפואה שלו. ונותן לו ג"כ שכל וידיעה לינק החלב מן הדד, ולבלוע המשקה אשר ישקוהו. וידוע דהנשמה נקראת בשם שמים, והגוף בשם ארץ, וכמ"ש רז"ל יקרא אל השמים מעל, זו הנשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. ובזה יובן רמז הכתוב בראשית כלומר ב' פעולות שהם ראשית לכל הפעולות הנעשים ויוצאים מגופו של אדם, בהם ברא אלהים את השמים זו הנשמה, ואת הארץ זה הגוף, והיינו ברא לשון אכילה, כמו ולא ברה אתם לחם. וכן להברות את דוד לחם שהוא לשון אכילה. ואע"ג דכתיב ברא באל"ף ושם הוא ברה בה"א הכל עניין אחד, כי במבטא אין הפרש בין אל"ף לבין ה"א: והנה רז"ל אמרו בעבור התורה שנקראת ראשית ובעבור ישראל שנקראו ראשית נבראו השמים והארץ.

ג. עלון שבועי על פרשת בראשית מספר בן איש חי שנה ב':
בס"ד

הלכות לפרשת בראשית מספר: "בן איש חי" שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

בסימנא טבא -פרשת בראשית

שאלות ותשובות בן איש חי שנה ב'
1. שאלה:להלכה ,צריך אדם לאכול באותו מקום שקידש. מניין לומדים זאת?

תשובה:כתוב בס' ישעיה :"וקראת לשבת עונג" ורבותינו דרשו במקום שיש עונג שזה הסעודה שם תקיים "וקראת לשבת" שזה ברכת הקידוש.

2. שאלה:האם חייב להיות נר במקום הקידוש?

תשובה:יש אומרים שאין מקדשין אלא במקום נר ויש אומרים שאין הקידוש תלוי בנר.וצריך להיזהר כסברה ראשונה וכן ראוי לנהוג ע"פי הסוד.

3. שאלה:האם מותר לעבור אחרי הקידוש לחדר אחר ולאכול שם הסעודה?

תשובה:רבינו מציין שאין לעשות כך אפילו דעתו לעבור מקום ,שהרי יש דעה בהלכה שאפילו באותו חדר לא יעבור ממקום למקום.

4. שאלה:האם נשים חייבות בקידוש כמו גברים?

תשובה:נאמר "שמור וזכור בדיבור אחד",שמור פירושו להיזהר בשמירת שבת מלעשות מלאכה וכד',וזכור פירושו עניין זכירת שבת בדברים,כגון קידוש,והוקשו שניהם כאחד.וגם נשים חיבות מהתורה כגברים.

5. שאלה:האם ישנה אפשרות שאדם ישמע קידוש משכנו ויצא ידי חובה?

תשובה:אם אדם מכוון להוציא ידי חובה את שכנו והשכן מתכוון אף הוא לצאת ידי חובה ,אפשרי הדבר.

6. שאלה:האם מותר לשתות מים לפני קידוש?

תשובה:משהיגיע זמן קידוש אסור לשתות ולאכול שום דבר עד שיקדש,ואפילו עדיין לא התפלל ערבית של שבת אסור לשתות.

7. שאלה:ישנם המקדשים ומתעכבים מלאכול עד לאחר זמן ,האם הדבר מותר?

תשובה:לאחר קידוש צריך לסמוך נטילת ידיים לסעודה,ובמיוחד בליל שבת.

8. שאלה:האם הקידוש על היין הוא מן התורה ?

תשובה:לא,מן התורה יוצא ידי חובה בזכירת שבת בדברים אך חז"ל קבעו שנעשה הקידוש על יין,ורמז לדבר :"וזכרו כיין לבנון".

9. שאלה:האם קטן יכול לקדש לבני הבית?

תשובה:קטן מתחת לגיל שלוש עשרה אינו יכול לקדש לאחרים,אך מגיל שלוש עשרה שנה וידוע לנו שכבר הביא שתי שערות , מקדש ומוציא אחרים ידי חובתם.

10. שאלה:האם ניתן לקדש מבעוד יום כגון שהתפלל ערבית לפני השקיעה?

תשובה:לדעת רבינו מותר הדבר שסומכים על מאן דאמר תוספת שבת מהתורה .

אורחות צדיקים

הנהגות האר"י – עוד צריך שתדע שצריך האדם להיות זוכר בתוך אכילתו חורבן בית המקדש, כנז' בפרק תרומה "ויהיה עצב ודואג בלבו", כי בזמן שהיה ב"ה קיים, היתה אכילה לשכינה באופן אחר מעולה ומשובח ממה שהוא עתה אחר החרבן, והיו נתקנים העולמות בתיקון יותר משובח .

ולענין מים אחרונים דע כי סטרא אחרא עומד על השלחן, כנז' בזוהר פ' תרומה, ויכול אז לשלוט עליו יותר מבשאר הזמנים, ובפרט בהיות האדם יחידי ואין שם ג' אנשים כדי לברך ברכת זימון, כי על ידי ברכת זימון, מסתלק ס"א משם, כנז' בפרשת בלק בזוהר בעובדא דההוא ינוקא. וצריך ליזהר מאד במים אחרונים כדי שלא יקטרג עליו, אבל על ידי זו המתנה שנותן לו כנודע, מסתלק ס"א והולך לו, כי בתחלה היה אורח, ואח"כ אם לא יכוין בברכת המזון היטב, יהפך להיות בעל הבית ויקטרג עליו, ובפרט בהיותו יחידי בלי זימון כנז'.

ותחבר ד' אבצעות יד ימינך לבד והגודל לבד, וכן באצבעות יד שמאלך, ואצבעות ידיך יהיו כפופות כלפי מטה כנודע, כי במים אחרונים צריך להשפיל אצבעותיו כלפי מטה.

והנה אין להפסיק כלל בין מים אחרונים לברכת המזון. ופעם אחת היינו בפני מורי ז"ל, ובא לפניו אדם א' ואמר לו כי זה יום או יומים שאירע לו כאב חזק בכתפו, ונסתכל בו מורי ז"ל, ואמר לו כי זה בא לו מפני שהפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון בקריאת פרק א' של משנה, ועבר על מה שאמרו רז"ל תיכף לנטילה ברכה, ר"ל תכף לנטילת ידים של מים אחרונים ברכת המזון, ולכן תכף -אותיות כתף והרגיש בו הכאב. ולכן צריך ליזהר שלא להפסיק בין מים אחרונים כלל אפילו בדברי תורה ,ואם הוא רוצה לעסוק בדברי תורה כמ"ש חז"ל יעסוק בתורה קודם שיטול ידיו למים אחרונים.

סיפורי צדיקים
הבריאה מעידה על בוראה- רבי יהודה הלוי, גאון שירת ישראל בספרד, חי בשכנותו של אדם גוי , אף הוא משורר, אלא שאדם זה היה רחוק מהכרת האמת- הוא טען, ברב שכלותו שהעולם נברא מאליו. ויכוחים רבים התנהלו בין רבי יהודה הלוי לבינו על הנושא הזה, אך לא עלה בידי רבי יהודה לשכנעו ולשנות את השקפתו. באחד הימים חבר המשורר הגוי שיר וכשהגיע לשורות הסיום לא ידע כיצד לסימו. יצא, אפוא לטייל בגנו, הרהר בשיר שחבר וחשב על סיום מוצלח.בדיוק באותה שעה,עבר יהודה הלוי בסמוך לבית המשורר, ומבעד לחלון ראה את השיר הבלתי גמור מונח על השולחן. חיש הוסיף בשולי הגליון שורות של סיום מצלח ביותר. ככששב הגוי מטיולו מצא להפתעתו את השיר המושלם, אך לא ידע, כמובן ,מי עשה זאת. בהתרגשות מרובה מהר אל שכנו, רבי יהודה וספר לו את הדבר. "מדוע אתה מתפלא ?" צנן רבי יהודה את פליאתו הנרגשת, "בודאי נעשה הדבר מאליו !" "לא יתכן כדבר הזה !" פסק הגוי. " שיר איננו יכול להכתב מאליו !" "ובכן ", השיב לו יהודה הלוי תשובה נצחת, "שיר קטן אינו יכול לדעתך להכתב מאליו, ואלו העולם כלו יתכן שיברא מאליו ?

נכלם הגוי. לא היתה לו עוד בררה, אלא להודות בטעותו.

מצותיך שעשועי
בעניין כח הזכרון
חמשה תלמידים היו לו לר"י בן זכאי וכו' ר"א בן הורקנוס בור סוד שאינו מאבד טפה וכו'. ולכאורה אין מעלת הזכרון מן המעלות הנקנות לאדם ביגיעה אלא כח זכרון נפלא שחונן מאת הבורא, ובמס' אבות הלא שנו חכמינו במשנה במעלות ומדות שעל האדם לקנותן, אם בדבוק חברים מקשיבים או בדרך אחרת לנטוע בלבו המדות הטובות ע"י הרגל של "עשה טוב".

אולם אחרי התבוננות, גם כח הזכרון שבאדם הוא מעלה הנקנית ע"י יגיעה ועמל. זכורני שבעירתנו היה זקן אחד שספר בזקנותו מה שראה בילדותו, איך שקיסר רוסיה עבר דרך העיירה לפני שבעים שנה. והנה תיאר הזקן הזה את התמונה המרהיבה עין, שהעגלה היתה רתומה לשני סוסים לבנים והנהג היה לבוש מדי צבא עם כובע מרובע חבוש לראשו, אף תיאר מראה הנהג עם לחייו האדומות איך שישב על דוכנו עם המושכות בידו ועוד סימנים מובהקים כאלה. וכה עמד לו לזקן כח זכרונו זמן רב של שבעים שנה. ולהיפך יש שמי שהוא שואל אותך אם פגשת את בנו ברחוב ואשר באמת ראית אותו הרבה פעמים, אבל לא שמת לבך לו ולכן אינך זוכר אותו.

הרי שהזקן הזה שזכר בזקנותו כל הפרטים של החגיגה ההיא, עת עבר הקיסר דרך העיירה הוא רק מפני שילדות היתה בו אז ,והשתוקק בשעת מעשה לראות את הקיסר והדבר נחרת בלבו בילדותו עד שלא שכחו אפילו בזקנתו. כן הוא ר"א בן הורקנוס שנתן דברי תורה על לבו בהשתוקקות נפלאה עד שאפילו דבר אחד מדברי התורה לא שכח, ממש בור סוד, וזה אות על חביבות התורה, שכ"כ נתאהבה התורה עליו עד שנעשית חרותה על לבו, וזוהי מן המדות הטובות שעל האדם להדבק בהן ושאינן נקנות אלא ביגיעה.(חפץ חיים)

כיצד יזכה אדם לקביעות עיתים בתורה

בגמרא ברכות ס"ג ב', אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם. ובאמת תמוה, הלא כבר נאמר, וחי בהם ולא שימות בהם?

ונבאר דברינו על פי משל, לסוחר גדול שהיו נוהרים אליו קונים, לא רק מעירו אלא גם מהעיירות הסמוכות. ולרגלי מסחרו היה טרוד כל היום והלילה, לא היה לו זמן אפילו ללכת לביהכנ"ס להתפלל בצבור.

עברו שנים ושער לבן נראה בו בזקנו, כחותיו נתדלדלו, והתחיל להרגיש, כי הוא כבר מתקרב אל "התכלית" וכי עליו יהיה לתת מהר דין וחשבון מפעליו, החליט להכין צידה לדרכו, ויעבור עליו מה. התחיל ללכת לבית הכנסת להתפלל בצבור, ואחר התפלה ללמוד שתי שעות בבית המדרש, לא ישגיח על הסוחרים והקונים, כי הבל המה ואל יועילו. בשובו למסחרו מביהכנ"ס, אחרי שעשה שם שלש שעות, שאלתהו אשתו בתמהון, על מה שאחר לבוא, הלא כל החנות מלאה סוחרים ואצים הם לדרכם? ענה ואמר לה, כי היה טרוד הוהי מוכרח להתעכב.

ויהי ביום השני, וכבר עבר הבוקר ובעלה עוד לא שב מביהכנ"ס, הלכה בעצמה לראות מה קרה לו שם. ומה נבקהלה לראותו יושב ולומד! התחילה לצעוק עליו בקול, מה זה אתך, כלום יצאת מדעתך או משוגע הנך! החנות מלאה קונים, והוא יושב לו ולומד! לא איכפת לך ההפסד שאתה גורם לנו? אבל כלום אפשר לגרש קונים מהחנות, בעת שמכל העברים החנונים מתחרים אתנו?

ענה לה בעלה ואמר לה: שמעי נא רעייתי תמתי. מה היית עושה, לו בא מלאך המות ואמר לי, הגיע זמנך להפטר מן העולם, קום לך! כלום יכלת לאמר לו, כי אין פנאי עתה, כשהחנות מלאה קונים? וא"כ תוכלי לחשוב, כי כעת הנני מת, ומה איכפת לך, אם בעוד שעתיים אקום לתחיה ואלך לחנות לעזור לך?

זהו כוונת המאמר הנ"ל אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, האדם צריך לחשוב שהוא מת, וע"ז אין תשובה, "כי אין שעתו פנויה", ואם כה יחשוב יוכל ללמוד ולקיים את התורה, הנותנת חיים ללומדיה ולעושיה.(חפץ חיים).

אדרת אליהו של רבנו יוסף חיים ע"ה. "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים".המילים "תזכור את" נראות לכאורה מיותרות. מספיק אם היה אומר: זכור אשר עשה וכו'. עשיו יכול לחשוב שחייבים לכבדו כאח הגדול כמו שדורשים מהפסוק: כבד את אביך ואת אימך, לרבות אחיך הגדול. אבל כשישראל עוסקים בתורה אז הם נקראים תלמידי חכמים ולומדים מהפסוק: את ה' אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים ואז לא חייבים בכבודו של עשו.

וכך אפשר לדחות גם טענת ישמעאל שיכול לחשוב כך שצריכים לכבד אותו כי הוא הגדול לפני יצחק.והרב מסביר שאין אנחנו זקוקים לכל התירוצים האלה. שהרי ישמעאל הוא בן האמה ואינו קרוי זרע. שהרי כתוב: כי ביצחק יקרא לך זרע. לא כל יצחק אלא ביצחק אז גם עשו אינו זרע. ואם אינם חשובים זרע אין להם דין של אחים כדי שיטענו הטענות הנ"ל. והראיה לכך מכח המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים והיד החזקה אשר עשה הקב"ה לעיני בני ישראל והטעם ידוע כדי שיצאו לפני זמנם ולכן סרב לבו השר של מצרים שיצאו מוקדם אבל אם היו יוצאים מוקדם לא היה צריך להכותם מכות אלו ומכאן רואים שישמעאל ועשו אינם חשובים זרע ואין להם דין אחים עם יצחק. ואם ישמעאל היה לו דין אח היה עליו לשלם חצי מהארבע מאות שנה ובפועל בני יצחק השתעבדו יותר מהחצי רד"ו שנים ונמצא שפרעו גם חלקם וגם חלקו של עשו. והיה צריך שרו של עשו לתת להם לצאת מיד! אלא מזה ראיה שאין להם דין אחוה כאמור. ועתה מובן למה אמר שתי זכירות זכור תזכור, א' מהפסוק: את ה' אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים ואינך מחוייב לכבדם, והשני הראיה שה' היכה את המצריים כי סרבו ליציאת בני ישראל ממצרים למרות שהיו רד"ו שנים שהם יותר מהחצי של 400 כאמור.

 

בס"ד

ד. דרשה לפרשת בראשית מאת כמוה"ר חכם יוסף חיים ע"ה זיע"א מספר "אדרת אליהו" של רבנו.
בס"ד

דרשה לפרשת "בראשית" מספר "אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א:

בראשית ברא וכו' – דרשו רבותינו ז"ל שמלת בראשית רומזת לתורה שנקראת: ראשית דרכו, וישראל שנקראו ראשית תבואתו, בשביל שני אלה ברא הקב"ה שמים וארץ.

והנה אפשר לרמוז בס"ד במלת בראשית את התורה וישראל כך: בראשית בגימטריא כמו שבע ישראל. שהרי התורה היא שבעה ספרים כי ספר במדבר נחלק לשלושה ספרים: מתחילתו עד פסוק: ויהי בנסוע הארון. והפסוק ויהי בנסוע הארון הוא ספר בפני עצמו. ומשם עד סוף הספר הוא ספר שלישי. ועוד ארבעה הספרים האחרים הרי שבעה. אם כן התורה וישראל רמוזים במלה בראשית. עוד רמזו חכמינו ז"ל שבראשית בגי' ש"ב תורה. שב בלשון הגמרא הוא שבע.

לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו – אפשר לרמוז בס"ד כי היצר הטוב של האדם נקרא לב וגם היצר הרע נקרא לב כמו שכתוב: לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, שהיצר הטוב בימין והיצר הרע בשמאל. לכן נאמר בפרשת שמע ישרא: בכל לבבך בשני יצריך יצר הטוב ויצר הרע. ואמנם האדם צריך שיהיה לו לב אחד, היינו, שיכניע את יצר הרע ע"י עסק התורה ויכלול אותו עם יצר הטוב ויהיה הכל טוב לב אחד דווקא ולא ישתמש בשני לבבות, היינו, ביצר הטוב וביצר הרע. והנה "דו" בלשון יוון הוא שניים כמו שכתוב בגמרא על האשה: טב למיתב דו – טוב לשבת שניים שהיא מעדיפה עם מישהו ולא להיות בודדה. לא טוב היות האדם לבדו – לבדו = לב דו דהיינו שני לבבות יצר הטוב ויצר הרע.

אעשה לו עזר – היא התורה כנגדו של היצר הרע כדי שיכניע אותו ע"י עסק התורה ויכלול אותו עם יצר הטוב ויהיה לו לב אחד דווקא. כמו שאמרו חכמינו ז"ל: בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. או עזר זה על האשה שמצילה את האדם מן החטא ובזה יכניע את היצר הרע ויעשנו טוב.

 

בס"ד

הלכות לפרשת בראשית מספר "בן איש חי" שנה ראשונה לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

מלמדנו רבנו "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל" הנה רבותינו זכרונם לברכה אמרו עץ שאכל אדם הראשון, חטה היה. עוד אמרו גפן היה ויש אומרים תאנה היה. ובאמת אלו ואלו דברי א-לוקים חיים, שהכל נכון. כי עץ הדעת היה בו פרי טעם חטה ופרי טעם תאנה ופרי טעם גפן ואל תתמה על הדבר שכן מצינו במן שהיה מתהפך לכל הטעמים שבעולם (ככתוב בספרי). ונראה שהיה בעץ הדעת פרות משלושה מינים אלו שהם ראשי תיבות חג"ת מכוונים לשלושה קוים שהם חסד גבורה תפארת.

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה א'

1. שאלה: מה צריך לכוון כשמתעטף בציצית?

תשובה: יכוון לקיים מצוות עשה דאורייתא וכן יכוון שציוונו הקב"ה להתעטף בציצית שנזכור כל מצוותיו לעשותם, ומי שאינו עושה כן עליו נאמר "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" (ישעיה כט' יג'). ועיין תשובה 2.

2. שאלה: מה טוב וראוי לומר לפני הברכה?

תשובה: יאמר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה וכו' הריני מוכן ללבוש ציצית מצויצת כהלכתה כמובא בסידורים ולא ישכח לומר שמכוון בברכה לפטור גם הטלית הקטן שעליו.

3. שאלה: איזה בדיקות צריך לעשות לפני שמתעטף ומה יעשה בשבת?

תשובה: יבדוק חוטי הציצית בפינות במקום הנקב שלא נקרע שם חוט ששם נפסל אף בחוט אחד. ויפריד החוטים המסובכים. ובשבת לא יפרידם אלה יבדקם בלבד. לדעת הרב עובדיה יוסף מותר להפרידם בנחת בשבת ומכל מקום אם הם חשים ונסתבכו זה בזה לאחר קשירתם אין להפרידם בשבת מפני שנחשב כגמר מלאכה.

4. שאלה: מי ראוי לסייע בבדיקת טלית קטן והאם ניתן לסמוך על כך?

תשובה: תזהר אישתו להפריד החוטים לאחר כיבוס מכיוון שלפעמים הבעל בהול לבית הכנסת ואינו בודק. אך לא יסמוך על כך, אלא יבדוק ואחר כך יברך.

5. שאלה: על מה יקפיד בלבישת הטלית שלא תהיה ברכתו לבטלה?

תשובה: לאחר הברכה חייב לעטוף ראשו תחילה, ומיד ישליך ציציות כנף ימין על כתף שמאל ולאחריהם גם ציציות כנף שמאל, ישהה זמן הילוך ארבע אמות ויוריד הטלית על כל גופו, ולא יניחה כצעיף. עיין באיורים שבסידורים הנפוצים. ולדעת הרב עובדיה יוסף יש נוהגים לעטו תחילה כל גופו לאחר מכן מרים הטלית על הכתפיים ועוטף ראשו והנוהגים כן אינם צצריכים לשנות ממנהגם.

6. שאלה: האם יכול לברך על ציצית במיושב?

תשובה: יש לברך על טלית בעמידה.

7. שאלה: מתי יברך שהחיינו כשלובש טלית חדשה? והאם יש חלוקה בין טלית קטן לטלית גדול?

תשובה: מברכים להתעטף ואח"כ שהחיינו. אין מברכים שהחיינו על טלית קטן אלא אם עשה אותו מדבר חשוב והוא שמח בו.

8. שאלה: האם יש להקפיד לעשות סימן בטלית כלפי הראש?

תשובה: רבינו האריז"ל מציין שאין להקפיד איזה צד של טלית יהיה תמיד כלפי הראש, כפי שנוהגים היום ששמים בד נוסף כלפי הראש.

9. שאלה: האם מותר להיכנס לבית הכסא אם ציצית קטן?

תשובה: אם נכנס לבית הכסא יצניע הציציות שלא יהיו תלויים בבזיון.

10. שאלה: פשט טליתו האם חוזר ומברך כשחוזר מבית הכסא?

תשובה: אם פשט על דעת לחזור וללובשו לא יברך שנית משום ספק ברכות להקל. כתב הרב עובדיה יוסף אם הוא תוך חצי שעה לפשיטת הטלית אין צריך לחזור ולברך עליה.

למעיין: אדם שפשט טלית גדול שעליו ולבש טלית גדול אחר, האם יחזור ויברך?

השאלה למעיין מפרשת וזאת הברכה: מה לומדים מהפסוק "ודויד מכרכר בכל עוז לפני ה'" ?

התשובה למעיין מפרשת וזאת הברכה: מהפסוק "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' " (שמואל ב' ו' יד') משמעות מכרכר היא מכה ידיו זו על גבי זו ומכוון להגביר הימין על השמאל, להגביר החסד על הגבורה ורחמים על הדין, והיה מכוון למתק ע"י זה חמישה גבורות הרמוזים בחמש אצבעות.

אמרות צדיקים
× רבי הירש צבי מלובלין: הזהר מאד מן הבטלה, כי היא מבטלת החכמה וגורמת עון וזימה בושה וכלימה, ועל ידי זה בלתי יודע מה להשמאיל או להימין .

× הרב בעל פרחי שושנה: מדת השמחה – ירגיל אדם את עצמו להיות שמח בחלקו, וזה הדבר ישמרנו מלהרהר אחר מדות הבורא יתברך, ואם מקוצר רוח יתעצב, ישים אל לבו מה זה הדאגה הלא יש לך יותר מזה הפלוני, או פעמים אחרים אשר הייתי חולה או שום רעה אשר עברו עלי, מה יתאונן אדם חי דיו שהוא חי, ואם יתאונן, יתאונן על חטאיו, עליהם יתאונן בינו לבין עצמו, וישפיל את עצמו לפני קונו בעת שיעמוד בתפלתו.

סיפורי צדיקים
מעשה באחד עני מאלו המחזרים על הפתחים אשר הולך יחף ורגליו מלוכלכות בטיט שנכנס לבית עשיר אחד שחצרו וחדריו מרוצפים באבני שיש לבן זך ונקי וחשוב מאד , והוא דחק ונכנס לפני העשיר בחדר מושבו לקבל צדקה , כי היה ערום ועריה , וכשדרך על הרצפה נתלכלכה הרצפה בטיט שברגליו , ויצעק העשיר בקול גדול עליו , ויכהו על הלחי באומרו , צא נבל כי לכלכת את הרצפה ויצו למשרתיו להכותו ולגרשו החוצה , והעני עומד בכל כוחו ולא רצה לצאת , ויאמר לעשיר המתן לי עד שאדבר עמך דבר אחד ואז אצא , ויאמר דבר , ויאמר העני הנה כל יום אנחנו אומרים בשבח ברוך שאמר , ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות , נמצא אנחנו משבחים להשם יתברך בשתים אלה שהוא מרחם על הארץ וגם מרחם על הבריות , והאדם צריך שילמד לעשות כמידותיו של הקב"ה כמו שאמרו רז"ל מה הוא רחום אף אתה רחום , מה הוא חנון אף אתה חנון , ועתה ראיתיך שלמדת ממידת הקב"ה לרחם על הארץ , כי צר לך מאד על שנתלכלכה הארץ , שלכך קיללתני וגם היכתני בעבור הארץ , ואיך אתה פוטרני בלא צדקה שהיה לך ללמוד גם כן מחלוקה השנית של ברוך מרחם על הבריות , כן אתה בראותיך אדם ערום ועריה ורעב צריך שתתן לו צדקה בשביל הכסות והמזון , ויבוש העשיר מדבריו ויתן לו .

כי לקח טוב נתתי לכם…
? "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" אל תקרא בהבראם אלה בה"א בראם. והביאור הוא שכל האותיות שבתורה כשמבטאים אותם צריך לקמוץ את הפה חוץ מאות ה"א שאפשר לבטאות אותה בלי לקמוץ את פיו ושפתיו וללא קושי כך ברא ה' את עולמו בלא עמל ויגיעה אלה רק ברוח פיו שנאמר : " בדבר ה' שמיים נעשו וברוח פיו כל צבאם" נמצא שלמרות שבכל מעשה בראשית נזכרת עשייה למדנו הכתוב כאן שאותה עשייה לא היתה אלה ברוח פיו של הקב"ה וזהו שדרשו חז"ל בהא בראם . ( רבנו בחיי )

? הר' רבי בונם מפרשיסחא: טעם התחלת התורה בבי"ת, שצריך כל איש מישראל להיות לו ב' קעשינעס (שני כיסים), להשתמש בהם בעת צרכו. והיינו, כאשר יצר הרע מראה לו את גדלו ורוב תורתו ועבודתו, אז צריך לומר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית י"ח כז) וכאין וכאפס נחשבו כל מעשיו הטובים. וכאשר יצר הרע מראה לו חטאיו ושפלותיו, אז צריך לומר, בשבילי נברא העולם, ועדיין יש לי תקוה. ומה שאמר הכתוב פתח הקב"ה התורה בבי"ת, לרמז על ב' דברים הללו שצריך האדם להיות לו תמיד, ועל ידי זה יוכל לבוא לקיום התורה והמצות. וזה אפשר לומר בכוונת מאמר חז"ל (ברכות ח ע"א) לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת ואח"כ יתפלל. ויש לומר הב' פתחים היינו, פתח אחד בשבילי נברא העולם, ופתח ב' ואנכי עפר ואפר. וע"י ב' דברים הללו יכול לבוא לתפלה. [קול מבשר]

? "בזעת אפיך תאכל לחם" האדם נצטוה שלא לאכול מעץ הדעת ובגלל שעבר על הציווי נקנסה עליו מיתה ועל זרעו לדורותיו. כמו כן גורש מגן עדן, וניטל זיו פניו, ונגזר עליו לעבוד בפרך, ובזיעת אפיו יאכל לחם. כששת אלפי שנים נושאים אנו בתוצאות המעשה עד לגאולה הקרובה. אילו היה האדם ממתין כמה שעות עד ליל שבת קדש היה פוקע האיסור והיה יכול לאכול גם מעץ הדעת. ובדרגה שאליה היה מגיע ביום השבת היה מתעלה שבעתיים באכילתו זו, והיה נשאר בגן עדן לדורי דורות, והכל היה זוהר ונפלא.

מצוותיך שעשועי
¨ "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"

כתב הרמב"ם אע"פ שמצווה לילמוד ביום ובלילה אין אדם למד רוב חוכמתו אלה בלילה… וכל העוסק בלילה חוט של חסד נמשך עליו ביום שנאמר : "יום יצווה ה' חסדו ובלילה שירו עימי תפילה לאל חיי". והטעם שעיקר הלימוד הוא בלילה כי ביום יש קול המולה של העם על כן קשה להתעמק בים התורה אבל בלילה שיש שקט בעולם יש יותר צלילות הדעת והסיבה שכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד נמשך עליו כי בדרך כלל שהאדם עמל במלאכתו בלילה פניו זועפות לא כן מי שעוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ופניו מאירות ושמחות. .

¨ ספר ארחות צדיקים – שער הרצון: הרצון זו היא מידה טובה מאד, ואינה נמצאת אלא בנפש נדיבה ויקרה. ומי שיש בו מידת הרצון, מסתפק בכל עניניו כפי מה שיגזור עליו הבורא, יתעלה, ולא יהרהר אחריו. ובעל מידה זאת אינו מצפה אל הגדולה ואל הכבוד, אך רצונו ודעתו לסבל (לקבל את הכל). ולא יתרעם על עניניו, לא יקצוף על השם, יתעלה, לומר: למה עשה השם, יתברך, כך וכך? ומן המידה הזאת שמח בחלקו, וכבר ידעת מעלת המידה וגדולתה. וכשאדם הצדיק רוצה בבני אדם ובני אדם רוצים בו, גם המקום רוצהו, וכן אמרו (אבות פ"ג מ"י): כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. וגם שונאיו משלימים אתו, כדכתיב (משלי טז ז): "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו", וכמו שידעת מאבימלך ואברהם (בראשית רבה נד א), ומשהשלימו אתו נאמר (משלי טז טו): "באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש". ראה מה הגיע למרדכי כשרצה בו אחשורוש, מה הגיע ליוסף כשרצה בו פרעה. ואם כך הגיע למי שרוצים בו בני אדם, כל שכן מי שהקדוש ברוך הוא רוצה בו שיגיע לכמה מעלות גדולות. לכן יטריח האדם עצמו לעשות המצוות, ואז ירצה בו הקדוש ברוך הוא. ואמר החכם: כל מי שיש בו זאת המידה – יעשיר. ומן מידת הרצון המחילה והסליחה, שהוא מתרצה למי שפשע בו ומעביר על מידותיו, ומי שמעביר על מידותיו תפילתו נשמעת.

~oOoOoOo~
שבת שלום ומבורך

למעונינים בהפצת העלון או להקדיש לע"נ וכדו', ניתן להשיגו בחנות קנדי שי ממתקים רח' השקמה מחנה יהודה.
וכן בישיבת "נהר שלום", ובטל' 02-6522704. זכותו של רבינו הבן איש חי יעמוד לכל התורמים והמסייעים.

 

בס"ד

דרשה לפרשת בראשית מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה כפי שנתקבל מחכם אליהו הלוי הי"ו.
פרשת בראשית

ממרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה
רצון הקב"ה לתת לנו את הארץ
השבוע נתחיל בשעטו"מ שוב לקרוא את פרשיות תורתנו הקדושה. בסימנא טבא –
'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ'. כותב רש"י על
זה, וז"ל: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם'
(שמות יב ב) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום
'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים' (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם
לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה
היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה
לנו". "בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל
בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג)
ראשית תבואתו". מדברי רש"י אלו אנו למדים שהיה מן הראוי לפתוח את התורה מההלכה
הראשונה שנצטוו בה ישראל, והיא מצוות קידוש החודש, וחודש ניסן הוא ראשון
לחודשים; ומה שהתורה פתחה בבראשית הוא משום שאילו היתה פותחת בדינים, היו
אומרים שארץ ישראל שייכת לכנען, על כן התורה פתחה ב'בראשית' לומר שאר"י שייכת
להקב"ה, ורק כדי שלא תהיה שוממה הכניס בה את האומות ההם עד שיבואו בני ישראל
ויתיישבו בה.
ועיין לרמב"ן שם שכתב, וז"ל: יש לשאול כי צורך גדול הוא לכתוב את התורה מבראשית
ברא אלוקים "כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון הוא כופר
בעיקר ואין לו תורה כלל". וע"ז כותב הרמב"ן בהמשך שאין הכוונה שלא יהא כתוב
בתורה שהקב"ה ברא את העולם שהוא יסוד וחשוב אלא הפרטים מה ברא ביום הראשון או
שני וכן' וכן חטא אדם הראשון ועונשו, או ענין דור המבול ודור הפלגה כי העיקר
להאמין בכלל מה שנזכר בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ את הים
וכל אשר בם וינח ביום השביעי".
ואח"כ הוא ממשיך ואומר משם המדרש, בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות החלה,
בזכות מעשרות, ובזכות הביכורים" וכו' (עיין שם, ועיין לאור החיים הקדוש שכתב
עשרים ושניים פירושים על פסוק בראשית).

לא 'כבשנו' אלא 'החזרנו' אלינו את הארץ – שחררנו אותה מעול האומות
היה עד לא מזמן שר בממשלה שהיה מקפיד להניח תפילין יום יום ושומר שבת כדין,
והיה קנאי גדול וידוע לשמירת ארץ ישראל השלמה, ובשם רחבעם זאבי יכונה הי"ד,
ונרצח משום כך בידי בני עולה ימח שמם ויאבד זכרם. פעם הייתי אתו בעמק הירדן,
וצפינו במקומות שאותם הוא כבש בהיותו אלוף בצה"ל. פניתי אליו ושבחתי אותו על
המקומות הללו שהוא כבש – בשומעו כך תיקן אותי ואמר לי שלא לומר כבשו את המקומות
הללו, שאז משתמע כאילו שאותם מקומות לא היו שלנו כלל, אלא אמר לי לומר שהחזירו
את מה שהיה שייך לנו מכבר, ותיקנתי אותו שא"כ צריכים לומר שחררנו. ובאמת אמרתי
לו שלמדתי ממנו דבר חשוב שלא לומר שכבשנו את הארץ, אלא החזרנו את הארץ אלינו,
ושחררנו אותה כי ארץ ישראל אינה כשאר ארצות תבל אלא ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה.
תורה עם ישראל וארץ ישראל
רש"י כותב שמשמעות המלה 'בראשית' היא ב' ראשית, כלומר בשביל ראשית, ומצאנו
שהתורה היא ראשית וכמו הפסוק 'ה' קנני ראשית דרכו' (משלי ח' פסוק כ"ב), וישראל
נקראים ראשית, כמו שכתוב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו', ופירשו "ראשית – הוא
המיטב שבכל תבואתו האומות" (מצודת דוד שם). ובאמת הב' של המלה בראשית בתורה היא
גדולה – ובכל מקום שיש אות שונה בגודלה במלה, הן בגודלה והן בקוטנה, יש לה
משמעות. וכך אומרת הגמ' בפרק הקומץ (מנחות כ"ט ע"ב) "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה
שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי
מעכב על ידך – אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף
שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות". וכותב הרמב"ן, וז"ל:
"וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או שרמוזה בתיבות או
בגימטריאות או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן או המשתנות בצורה כגון הלפופות
והעקומות וזולתן או בקוצי האותיות ובכתריהם כמו שאמרו כשעלה משה למרום מצאו
להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות אמר לו אלו למה אמר לו עתיד אדם אחד לדרוש בהם
תלי תלים של הלכות". ואחת הדרשות כאן הוא מה שמביא רש"י שברא הקב"ה את העולם
בשביל התורה ובשביל ארץ ישראל, וזיווגם יחד, וכשיבאו לארץ ישראל יהיה זיווג
משולש, של תורה וארץ ישראל ועם ישראל, והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד').

הרבה מצוות אינן מתקיימין אלא באר"י
מעלת ארץ ישראל רמה ונשגבה מכל הארצות, והקב"ה נתן הרבה מצוות שמתקיימות בארץ
ישראל בלבד, כי רק בה יש קדושה המצריכה לקיום אותם המצוות. והגמ' אומרת (סוטה
י"ד ע"א) "דרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לאר"י, וכי לאכול
מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו
ישראל ואין מתקיימין אלא באר"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי".
כשראה הקב"ה את גודל תאוותו לקיים את המצוות שניתן לקיימם רק בארץ ישראל, והרי
כבר יצאה הגזרה מלפניו שלא יכנס לארץ ישראל, "אמר לו הקב"ה כלום אתה מבקש אלא
לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם". ואת השכר יכול לקבל על ידי שילמד את
אותם המצוות, ומעלה הקב"ה עליו כאילו קיימם.

אילו בנה מרע"ה מקדש בא"י לא היה חרב לעולם
אחד הטעמים שלא נכנס משה לארץ ישראל הוא, שאילו היה נכנס לארץ ובונה את בית
המקדש, לא היה חרב לעולם. ואומרים חז"ל על הפסוק 'עצי שטים עומדים' שכל עצי
המשכן הם עומדים וקיימים ונגנזו ועתידים להתגלות בביאת הגואל. ולעתיד לבוא יבא
המשיח וכולם ירצו לראות את המשכן והמנורה שעשה משה רבנו, וזהו עצי שטים עומדים,
שעומדים וקיימים לעולם.

(ומי שלא מאמין ששנה זו היא השנה התשס"ג מבריאת העולם, אלא הוא סופר את השנים
על פי דברי הבל ורעות רוח, כי הוא טוען שתאריך זה אינו נכון, וכי העולם הוא
קדמון, הרי שהוא כופר בעיקר. ומשום כך אומר הרמב"ן שאין לחפש טעם כלל למה התורה
פתחה במעשה בראשית, לפי שמעשה הבריאה הוא כל כולו סוד שאין לשום אדם הבנה והשגה
בו, אלא משה רבנו מפי הגבורה בלבד. וז"ל: "והתשובה, מפני שמעשה בראשית סוד עמוק
אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי
הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו, לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך
בבראשית ברא").

בעשרה מאמרות נברא העולם
עוד מקשה הרמב"ן מדוע התורה היתה צריכה לפרט מה היה בכל יום ויום מששת ימי
הבריאה, ובכלל שיהיה מאמר אחד נפרד על כל מעשה ומעשה, והלוא היה די במה שהיתה
כותבת התורה בקצרה שהקב"ה ברא את כל העולם במשך ששה ימים ותו לא, וגם היה די
לברוא את העולם במאמר אחד בלבד! וז"ל: "והספור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה
ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם וענשם, וספור גן עדן
וגרוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים, וכל שכן ספור דור
המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול, ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה,
ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ יא) כי ששת ימים עשה ה' את השמים
ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, ותשאר הידיעה ליחידים שבהם
הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה".ויובן על פי מה שהמשנה אומרת באבות (פ"ה
מ"א) "בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא
להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים
שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". כלומר, שהיה יכול הקב"ה לברוא את כל
העולם במאמר אחד, אלא שחסד גדול עשה עם יראיו, לתת שכר למאמיניו, שאילו היה
מאמר אחד היו מקבלים שכר על שמאמינים במאמר אחד, אבל על עשרה מאמרות מקבלים שכר
פי עשר.

בראשית
שבעים פנים ל"בראשית" השבת בסימנא טבא, אנחנו שוב מתחילים את התורה מבראשית. רק
על המילה הראשונה בתורה "בראשית" נכתבו פירושים רבים כדי שאולי נצליח לרדת
לאמיתות כוונתה. בעל אור החיים הקדוש כתב עליה כ"ב פירושים \!/. ברש"י תמצא
אריכות, ואומר \בראשית א', א' ד"ה בראשית ברא/: "אין המקרא הזה אומר אלא
דורשני", ומפרשו על פי דרש ועל פי פשט, עי"ש. והרמב"ן הקשה על רש"י על שני
ביאוריו, הפשט והדרש, עי"ש באריכות. הספורנו מסביר אחרת מהם. גם האבן עזרא
האריך בפירוש שונה, וכן הרשב"ם ובעל הטורים וכו'. האונקלוס תרגם "בקדמין ברא",
ואילו תרגום יוב"ע כותב: "מן אולא", שפירושו מהתחלה. ותרגום ירושלמי תרגם
לעומתם "בחכמא", והסבירו המפרשים הכוונה בחכמה עליונה. גם בשירו המפורסם כל כך
של מרן בעל הבא"ח "ואמרתם כה לחי" כותב באחד הבתים: "עשה שבעים תיקונים, יקרים
מפנינים, בם תיקן העליונים, אדוננו בר יוחאי", כוונתו על רשב"י שבתיקוני הזהר
עשה ע' תיקונים רק על 'בראשית' וכל פירוש יקר מפנינים, ותקן בהם הרבה תיקונים
בעליונים. אם כן מה לנו ולהבנת הדברים, ואעפ"כ יקרה היא מפנינים וגם מי שלא
מבין בפנינים אוהב מרגליות. ואנחנו כל שנה ושנה "הפוך בה והפוך בה דכולה בה",
ומבינים יותר ויותר משנה שעברה.
אין לישמעאל טענה על הארץ כלל! רש"י בתחילת התורה מפרש: אע"פ שתמצא בבראשית
מצוות חשובות, מצוות גיד הנשה ומצוות ברית מילה, אין אלו אלא מצוות פרטיות ולא
על כלל ישראל. והיה צריך להתחיל את התורה במצווה הראשונה שנתנה לכלל ישראל והיא
"החודש הזה לכם ראש חודשים" ולמה פתח בבראשית? ומתרץ: משום כח מעשיו הגיד לעמו,
שאם יאמרו האומות לישראל: 'ליסטים אתם שכבשתם ארץ שבעה אומות', הם אומרים להם:
כל הארץ של הקב"ה, הוא בראה ונתנה לאשר ישרה בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו
נטלה מהם ונתנה לנו. והרמב"ן מקשה על רש"י: וכי בגלל טענה של אומות העולם התורה
צריכה לשנות את סדר פתיחתה? ועוד הרי יש חשיבות גדולה לדעת ולהאמין בבריאה
ובמעשה אבות וכו', וכן שלאומות העולם לא תהיה תשובה ממה שכתוב בתורת ישראל.
אבל הטענה החזקה ביותר והמסר הברור ביותר שיש ללמוד מדברי רש"י הוא, שאת הטענה
של 'ליסטים אתם' לא יכולים לטעון אלא שבעה עממים בלבד שהיו בארץ קודם שנצטוו
ישראל לכובשה, ואם יבואו כנענים, פריזים וגבעונים ויטענו על זכויותיהם נוכל
לענות להם מהתורה, וכמו שענה להם גביהה בן פסיסה \סנהדרין צ"א ע"א/. אבל
לישמעלים אין אפילו טענה על זכויותיהם בארץ, כי לא נכבשה מהם בכלל הארץ שהרי לא
החזיקו בה מעולם, וטענתם היחידה על היותם יושבים הרבה שנים, אולם אנחנו מוחזקים
בה עוד לפניהם, כגון חברון שמאז ומעולם גרו בה ישראל עד שטבחו בהם אוכלי פיתם
וגרשום, ומה מקומם לטענה של זכויות בארץ? וזה הביאור של "כח מעשיו הגיד לעמו".
ולכאורה, צריך לומר לגויים את כח מעשיו על טענתם, אלא לומר לך שכח מעשיו היא
תשובה ניצחת לעמו על כל טענה, אבל על ישמעאל אין טענה, אפילו סלקא דעתין אין לו
מה לומר. אכן כח מעשיו הגיד "לעמו" ולא להם, אם אנחנו נדע שארץ ישראל שייכת
לבורא עולם והוא נתן אותה לנו בלבד, נאמין בזה וננצח אותם בזכות זה.
בריאת העולם בשביל התורה ועם ישראל עוד כותב רש"י, שמה שכתב "בראשית ברא
אלוקים" בשביל ישראל שנקראו "ראשית" שנאמר: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה",
ובשביל התורה שנקראת "ראשית שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו". וזה מבאר את הגמרא
במסכת מגילה \דף ט' ע"א/ שמביאה את המעשה על תלמי המלך, שבקש מחכמי ישראל
שילמדוהו תורה ולא רצו ללמדו שהרי נאמר "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל
לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" ואסור ללמד גוי תורה, התרגז עליהם ולקח
ע"ב זקנים וסגרם בחדרים נפרדים ובקשם לתרגם לו את התורה. נעשה להם נס גדול
ומופלא וכולם שינו עשרה מקומות בתורה וכוונו לדבר אחד, וכתבו "אלוקים ברא
בראשית" כדי שלא יאמרו שתי רשויות הן, ובראשית שם הוא והוא ברא את השם השני.
ולכאורה מדוע התורה לא כתבה כן לכתחילה שלא יטעו? וצריך לומר, שהקב"ה רצה
להדגיש בשינוי זה שנדע שעל שני דברים עיקריים העולם מתקיים, על התורה ועל עם
ישראל שנקראו ראשית. ואעפ"י שע"י זה יטעו הגויים. רצה הקב"ה להדגיש בתחילת
התורה את חביבות התורה ועם ישראל. ואם כן, לא יכולים שום אומה ולא מנהיג מאומות
העולם להתערב בנעשה בארץ ישראל, שהרי גם הם מתקיימים בזכותינו. וגם בסוכות קבלו
שבעים פרים והתפללנו עליהם, והם צריכים לדעת שהתורה נצחית, והעולם נברא ומתקיים
עבור תורת ה' ועם ישראל. ואדרבה "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אפים ארץ
ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו".
ויהי אור – אורו של משיח אור החיים הקדוש \בראשית – אות כ"ב, ד"ה "ואומרו חושך
על פני תהום"/ מבאר שהחושך ירמוז על הגלות המר, וכן על יצה"ר שהחשיך את העולם
ומכשיל את עם ישראל בעוון. ובראות ישראל "כך ירידת ישראל כל אורך הזמן", יחשוב
כי אבדה תקווה. על זה אומר הקב"ה "ויהי אור" הוא אור הגאולה העתידה המופלאה.
ודוקא מתוך החושך יהי אור הוא אור הגאולה, והקב"ה יבדיל את הסיגים שבנו ויפריד
בין האור ובין החושך ואז "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". ולכן אנחנו בתקופתנו
כבר בסוף הערב והנה מפציע השחר עם אורו של מלך המשיח שיבא בעגלא ובזמן קריב
אמן.

העולם המושלם שלפני החטא

רבנו הספורנו בהקדמתו לפירושו על חומש בראשית ממחיש את צורתו ומתכונתו של האדם
ושל העולם שנברא לצורכו של האדם כפי שתוכנן על ידי הבורא יתברך שמו, ואת ההפסד
העצום שהביא האדם על כל העולם כולו בגלל חטאו, וז"ל: "וסיפר ראשונה, כי הוא
יתברך ברא את האדם בצלמו כדמותו, למען יבחר להדמות ליוצרו כפי האפשר, כי בזה
יושלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פעל זולתו, כראוי לו יתברך המרומם על כל זולתו.
והוא רחום בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער, ויניחהו בגן עדן, עד שהרע מעשיו
וקלקל את פרנסתו, שגרשו האל יתברך משם לעבוד את האדמה, ולטרוח כמה טרחות עד שלא
אכל פתו. וסיפר שנית, כי בכל זאת לא אבה ה' השחיתו, והיו פירות הארץ נאותים
ומספיקים למזונו ולהחיותו, קרוב לאלף שנים, עד כי רבה רעת דורותיו, ונגמר דינם
להשחית את הארץ, ובכן נשחת מזג היסודות והמורכבים מהם מהצמחים ומבעלי חיים, ולא
הספיק עוד מזון הפירות לחיי האדם כבראשונה", עכ"ל. נמצינו למדים את חסדו הגדול
והעצום של הבורא יתברך, שברא את העולם לצורכו של האדם, ובמתכונתו השלמה ולפני
החטא היה העולם כל כך שלם עד שהיה מספיק למזונו ולפרנסתו של האדם לאלף שנים!
וזאת ללא שיצטרך לעבוד ולטרוח כלל ועיקר, ואת כל הזמן שהיה לרשותו היה משקיע
בלימוד התורה הקדושה.

תרגום השבעים ושנים
רבותינו מפרשי התורה עמדו על מטבע הלשון שבו פתחה התורה (בראשית א, א)
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".
הגמרא במסכת מגילה (ט' ע"א) מביאה את המעשה על תלמי המלך שביקש מחכמי ישראל
שילמדוהו תורה ולא רצו ללמדו, שהרי נאמר (תהלים קמ"ז, יט-כ') "מגיד דבריו ליעקב
חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", ואסור ללמד גוי
תורה. כעס עליהם תלמי המלך ולקח שבעים ושניים זקנים (ומכאן שנפלה טעות חמורה
בשם "תרגום השבעים", כי באמת היו שם שבעים ושנים חכמים כלשון חז"ל, וכדלהלן),
וסגרם בחדרים נפרדים וביקש מהם לתרגם לו את התורה. נעשה להם נס גדול ומופלא
וכולם שינו בחמשה עשר מקומות בתורה וכיוונו לדבר אחד. אחד המקומות בתורה שכולם
שינו בו היה הפסוק הראשון בתורה, והם כתבו: "אלוקים ברא בראשית", כדי שלא
יאמרו: שתי רשויות הן, ו'בראשית' שם הוא והוא ברא את השם השני. וז"ל הגמרא
(מגילה ט' ע"א וע"ב): "תניא, מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן
בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם
כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן
לדעת אחת, וכתבו לו 'אלקים ברא בראשית', 'אעשה אדם בצלם ובדמות', 'ויכל ביום
הששי וישבות ביום השביעי', 'זכר ונקבה בראו' ולא כתבו בראם, 'הבה ארדה ואבלה שם
שפתם', 'ותצחק שרה בקרוביה', 'כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס', 'ויקח משה
את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם', 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים
ובשאר ארצות ארבע מאות שנה', 'וישלח את זאטוטי בני ישראל', 'ואל זאטוטי בני
ישראל לא שלח ידו', 'לא חמד אחד מהם נשאתי', 'אשר חלק ה' אלקיך אתם להאיר לכל
העמים', 'וילך ויעבוד אלקים אחרים אשר לא צויתי לעובדם', וכתבו לו 'את צעירת
הרגלים' ולא כתבו לו 'ואת הארנבת' מפני שאשתו של תלמי ארנבת שמה, שלא יאמר שחקו
בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה", עיי"ש.
בריאת העולם בשביל התורה ועם ישראל
ולכאורה, מדוע התורה לא כתבה כן לכתחילה, שלא יטעו? ועוד יש להבין, מדוע התורה
הדגישה וכתבה את הבי"ת הראשונה של "בראשית" רבתי? אלא כותב רש"י (שם, ד"ה
"בראשית ברא"): אין המקרא הזה אומר אלא דרשוני כמ"ש רז"ל בשביל התורה שנקראת
'ראשית', שנאמר (משלי ח', כ"ב): "ה' קנני ראשית דרכו", ובשביל ישראל שנקראו
'ראשית', שנאמר (ירמיהו ב', ג'): "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה", עכ"ל. הקב"ה
רצה להדגיש בשינוי זה שנדע שעל שני דברים עיקריים העולם מתקיים: על התורה ועל
עם ישראל, שנקראו 'ראשית', ואף על פי שעל ידי זה יטעו הגויים, רצה הקב"ה להדגיש
בתחילת התורה את חביבות התורה ועם ישראל. וצריך כל אדם מישראל לדעת את גודלו
ואת עוצמתו של עמו, שבזכותו קיים כל העולם כולו, וגם היבשות והעמים הגדולים כמו
אמריקה, אוסטרליה, סין, הודו, וכן כל העולם כולו ידעו שאינם חיים אלא בזכות
ישראל והתורה. גם בתפילה אנו אומרים בברכת השנים "ורוה פני תבל ושבע את העולם
כולו מטובך" – ובזה אנו מדגישים שכל קיומו של פני תבל אינו אלא בזכותנו.

נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה
בהפטרת הפרשה אנו נקרא את דברי הנביא (ישעיה מב, ה) "כֹּה אָמַר הָקֵ-ל ה'
בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם רֹקַע הָאָרֶץ וְצֶאֱצָאֶיהָ נֹתֵן נְשָׁמָה
לָעָם עָלֶיהָ וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ". ויש להבין מהו "לעם עליה" ומהו
"להולכים בה"? והנראה לבאר, שהיושבים בארץ ישראל זוכים למעלה רוחנית גבוהה –
לנשמה, וזהו "נותן נשמה" למי ש"עליה" שנמצא באר"י. אבל "להולכים בה" – לתיירים
שבאים מעת לעת לביקור ולטיול קצר בארץ, יש רק בחינה של "רוח". ואמנם זו גם
מעלה, אבל היא פחותה יותר מה"נשמה" שבה זוכים העם היושבים בציון (עיין לכה"ח
סי' רמ"ח ס"ק מ"ה).
כח מעשיו הגיד לעמו
רש"י בתחילת התורה מפרש (בראשית א, א ד"ה בראשית): "אמר רבי יצחק לא היה צריך
להתחיל את התורה אלא במצווה הראשונה שניתנה לכלל ישראל והיא (שמות יב, ב'):
'החודש הזה לכם ראש חודשים' ולמה פתח בבראשית? ומתרץ: "משום (תהלים קי"א, ו')
'כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל:
'לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא,
הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה
לנו'".
ולצערנו, עינינו רואות, שישנם כאלה גם מעם ישראל שנסחפו אחרי טענת העמים וגם הם
"חושבים" כטעותם שכביכול הארץ כבושה בידינו, אבל זה אפילו רש"י לא העלה על דעתו
שכזה עיוות יכול להיות קיים.

קדושת הדיבור
צריך כל אדם לדעת שאין יתרון לאדם על הבהמה אלא בכח הדיבור שניתן בו, כמו שכתוב
(בראשית ב, ז) "ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס תרגם "והות באדם לרוח ממללא",
אבל כל החיות מצפצפות ומנגנות ואינם מדברות. ואדם ששומר על פיו, שומר על צלם
האנוש שבו, על היתרון שיש לו על כל חיות ובהמות הארץ, ובזה הוא נעשה נזר
הבריאה.
וכתוב בזהר הקדוש שכל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו, נקלטת ונרשמת בשמים (עיין
באדרא זוטא דברים פרשת האזינו דף רצ"ד ע"ב). עד ימינו היו דברי הזוהר הללו
כחידה שאין לה פתרון, איך יתכן שאדם מדבר כאן מלה אחת והיא טסה בעולם ומגיעה
למקומות אחרים ומרוחקים, והיה הדבר לפלא. אמנם, בימינו, שהמציאו את התקשורת,
ורואים כיצד אדם מדבר לתוך אפרכסת המחוברת בסך הכל לחוט, או אפילו כבר בלי חוט
כלל, ושומעים מה שהוא אומר בקצה השני של העולם – או שיש שידורים לוייניים, שעל
ידם אפשר לדבר כאן ולהשמע באותו רגע בסוף העולם – אז התחילו להבין את כוונת
הזוהר; ומזה נלמד שלא להתפעל מהמצאות וחידושים ולחשוב שאלו חידושים שלא היו ולא
נבראו – לא כן הוא, אלא הכל נכתב ונחתם מקדמת דנא. וכל זה מוסר גדול לאדם שיזהר
במעשיו ובדיבורו.

היה אומר אדם אחד, בא וראה כמה המילה חשובה, שהרי כששולח מברק, אם כותב למשל
עשרה מילים זה עולה סכום מסוים, ותוספת של כל מילה עולה יותר כסף.
בזמנם לא ידעו מה חשיבות הדיבור של האדם שמדבר, אבל כיום הדבר מקבל משמעות רחבה
יותר. כי כיום ישנם חישנים אלקטרוניים, וכשאומר אפילו מילה אחת וכדו' מיד האור
נדלק או נכבה. וכמו שברא הקב"ה את העולם בדיבור, והדיבור פעל ועשה מעשה, כך
האדם צריך להזהר בדיבורו כי ערכו גדול מאד.
ואמר רשב"י, אילו הייתי על הר סיני הייתי מבקש מהקב"ה שיברא לאדם שתי פיות אחד
לאכול ולשתות ולדבר בעניני פרנסה וכדו', ופה נוסף ללמוד תורה. אך אמר רשב"י,
אני חוזר בי ממה שאמרתי כי די לנו בפה אחד שבו לשון מדברת גדולות, ואם הקב"ה
היה בורא פה נוסף האדם היה יכול לקלקל יותר (עיין ירושלמי ברכות א, ב).

היה אדם אחד שנהג לדבר דברים בטלים ולשון הרע ורכילות ונבלה, ואחר כך היה בא
ללמוד תורה. אמרתי, לפחות שיקח משחת שניים וירחץ את פיו, ואח"כ יבא ללמוד
תורה. וזה כמוסר לאדם. ולא יאמר אדם אם כך, אז אני לא אלמד תורה, אלא אנו
אומרים לו אעפ"כ תלמד תורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה.

האדם יציר כפיו של הקב"ה
ואומר הרמב"ן שיש צורך לכתוב את כל סדרי הבריאה כדי שלא יאמרו שהעולם נוצר
לבד, או כמו שיש אומרים שהאדם נברא מהקוף. אבל אנו אומרים שהקב"ה ברא את העולם,
והאדם הוא יציר כפיו של הקב"ה, והוא נפח בו נשמת חיים.
ואומרים חז"ל (סנהדרין ל"ח) שאדם נברא בערב שבת בסוף הבריאה, וכמה טעמים נתנו
לכך: שלא יאמרו הצדוקים שהיה שותף להקב"ה בבריאה, וכן שאם תזוח דעתו של אדם
יאמר לו יתוש קדמך במעשה בראשית, וטעם נוסף כדי שיכנס לסעודה מיד. האדם יכול
להגיע למדרגת "נזר הבריאה" בתנאי שידע, שהוא נברא ונועד לקיים את המצוות ולעסוק
בתורה. ואם יתגאה, יאמרו לו יתוש קדמך במעשה בראשית (ויתוש זה הוא חיה הנוצרת
מהפרשת בהמות וחיות). שתי מדרגות קיצוניות יש לפני האדם, וההחלטה בידיו לבחור
בחיים ובטוב.
האם 'בסימנא טבא' נחשב הפסק ?
השבת נקרא בעזרת השם מתחילת התורה בפרשת בראשית. ויש הנוהגים לומר 'בסימנא טבא'
לפני התחלת הקריאה, ובענין זה נחלקו בפוסקים. לדעת רבי חיים פלאג'י (מועד לכל
חי סי' פה אות כה) אין לאומרו משום שיש בזה הפסק לברכה, שהרי אין זה חלק מן
הקריאה, אלא העולה לתורה יאמר זאת לפני שמברך, ואחר כך יברך ויתחיל לקרוא
מ'בראשית'. מאידך, לדעת הרב 'פאת השולחן' (סי' ג') אין בזה הפסק. מרן בעל ה'בן
איש חי' (ר"פ ח"ג או"ח סי' מ"ב) הביא בשם הר"א מני, שכך המנהג בירושלים
ובחברון, והוא המליץ בעד מנהג זה כיון שאמירה זו נחשבת צורך (ועיין שם שהביא
חילוק שמה שהוי הפסק זה דוקא אם המברך עצמו אומר את זה אחרי הברכה, אבל החזן
יכול לומר את זה, אבל הוא דחה חילוק זה כיון שהמברך עצמו סומך על החזן).
ומנהגנו כאן בבית הכנסת שאחד הגבאים אומר 'בסימנא טבא' בקול רם, ובכך יצאנו
מידי כל ספק. ומנהג זה מובא, שבמדרש בית אל וב'בית יעקב' נוהגים כן שהסומך אומר
'בסימנא טבא' אחר גמר הברכה, והמברך והקורא אינם מפסיקין.

המצוה הראשונה בתורה
התורה פותחת בפסוק (בראשית א,א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם
וְאֵת הָאָרֶץ'. וכותב רש"י, וז"ל: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה
אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל". ויש לשאול, הרי קודם
מצוה זו, נצטוו על איסור אכילת גיד הנשה, לאחר שנאבק יעקב אבינו עם המלאך
(בראשית לב, לג) ? אלא, כיון שמצוה זו חזרה ונשנתה בתורה, על כן היא לא נחשבה
כמצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל. והטעם לכך שהתורה בחרה במצוה של 'החודש הזה
לכם' להיות המצוה הראשונה בתורה היא, כדי ללמד על חשיבותם ומעלתם של חכמים
שבכוחם לקבוע את זמני המועדים נגד הטבע (למרות שלירח יש מהלך טבעי. וכגון: שאם
חכמים היו רואים שיום כיפור יוצא לדוגמא ביום שישי, ודבר זה מקשה על הכנת
המאכלים לשבת וכל כיוצא בזה, היו קובעים את ראש חודש בהתאם כך שיצא הצום ביום
חמישי, או אם יום כפור יחול ביום ראשון יהא קשה להכין אוכל משביע לסעודה המפסקת
ביום שבת. וכן אם יחול יום הושענא רבא בשבת אי אפשר לטלטל אותם ברשות הרבים,
ועיין תוס' סוכה דף מ"ג ע"ב ד"ה לא אקלע). וכאשר הגויים מתחילים ללעוג על כך
שחכמים קובעים את הזמנים נגד המציאות, אומרים להם 'אשירה לה' כי גמל עלי'
כלומר, הקב"ה נתן לחכמים את הכח לקבוע את הזמנים, ומה שהם קובעים כאן בארץ, כך
נקבע בשמים ומסכימים עמהם, ומשנים את מהלך הירח לפי מה שפוסקים הרבנים.

ברצונו נתנה להם – לצורך ישראל
ורש"י כותב (שם): "ומה טעם פתח בבראשית, משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת
גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם
אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה
להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". ויש לדעת, כי הטענה של 'ברצונו נתנה להם'
אינה טענה האומרת שהקב"ה נתן לאומות העולם את הארץ במתנה חלילה, שהרי הוא כבר
קבע לתנה לישראל כשברא את העולם, אלא אומרים ישראל לאוה"ע שכיון שהקב"ה גזר
שתהיה השתלשלות של דורות עד להווסדו של עם ישראל בעולם, וכמו שאומרים חז"ל
(אבות פ"ה משנה א') 'עשרה דורות מאדם עד נח, ועשרה אחרים מנח ועד אברהם שיטול
שכר כנגד עשרים דורות – ובינתיים הארץ תהיה שממה ותהיה למאכל לעוף השמים ולחיות
השדה? על כן דאג ליישב אותה זמנית כדי לעבדה ולשומרה לצורך עם ישראל, שימצאו
אותה מתוקנת כשיבואו ליישב אותה ישוב קבוע לעולם.

'הם אומרים להם' – ולא אנחנו אומרים להם
ויש להבין, מדוע הלשון של רבי יצחק המובא ברש"י שכאשר יטענו אוה"ע שישראל לסטים
'הם אומרים להם', והרי מן הראוי היה לומר 'אנחנו אומרים להם'? אלא, שיש אנשים
שבטבעם שונאים את עצמם, ואם הם יהודים, הם שונאים את היהודים ואוהבים את הגויים
דוקא. ובימינו לצערנו הרב, אנו עדים לתופעה זו, שיש מנהיגים שמתחילים לדאוג
'ביותר' לטובתם של הפלסטינאים, ורוצים לתת להם חלקים מן הארץ באומרם שהם ישבו
כאן וכדומה בטענות אוויליות ובדויות, עד שהטענה של 'כח מעשיו הגיד לעמו' אינה
תופסת אצלם, כי הם אינם רוצים להאמין ב'בראשית' רח"ל. ואנחנו אומרים להם ומי
קדם לפלסטינאים, הרי אנחנו אלו שישבנו בה תמיד, ורק הם נכנסו כאשר יצאנו לצערנו
הרב לגלות, אבל במקור הארץ שלנו היא ואין על זה חולק ומערער.

דרך רשעים תאבד
אני רגיל לספר על צרה אחת (באות ש' שמאלית אבל במשמעות של אות צ') בממשלת ישראל
שיצאה בפומבי נגד לימוד תורה באומרה שאין ללמד את ילדי ישראל את 'בראשית', וגם
אין לחנכם לומר 'שמע ישראל', עפ"ל. ומיד פרסמתי שכל מי שרואה אותה דרך כלי
התקשורת, צריך לקום ולומר 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ' וגם את הפסוק
'שמע ישראל ה' א-לקינו ה' אחד', כדי להראות שאין לנו חלק ונחלה בדברי הבלע
והנאצה שהוציאה מפיה נגד כל קודשי ישראל. ובאו ושאלו אותי מדוע לומר כן רק
כשרואים אותה דרך המרקע ולא בפניה ממש? ועניתי להם שזה משום שיש הלכה שאסור
להביט בפני אדם רשע (מגילה כ"ח ע"א). והוספתי שכל מה שהם טוענים שאינם מאמינים
ב'בראשית' זה בגלל עצלות, שכן אם הם יאמינו ב'בראשית' זה יחייבם להאמין שמי
שברא את העולם שבת ממלאכתו ביום השביעי, וגם ציוה משום כך לשבות ביום שבת, והרי
אינם רוצים לשמור שבת, ה' יצילנו.

אנחנו מאמינים בני מאמינים
חובתנו לקום ולומר שלמרות שיש כאלה שטוענים שהם אינם מאמינים רח"ל, אבל אנחנו
מאמינים בני מאמינים בכך שיש בורא לעולם, והוא ברא אותו בששת ימי בראשית, ומטרת
בריאת העולם היתה לצורכנו כדי להטיב עמנו שנוכל לקיים מצוות ולקבל שכר, וגם כדי
שתהיה לנו את ארץ ישראל שהיא במרכזה של כל העולם, והשפע והברכה של כל העולם
כולו אינו תלוי אלא בה בלבד, ובה אנו יכולים לקיים מצוות שאינן קיימות בשאר
הארצות. וצריכים לדעת שכל גרגיר וגרגיר שבארץ ישראל שייך להקב"ה והוא נתנה לבני
ישראל בלבד,– ואין שום רשות לשום ממשלה או ראש ממשלה, או כל אדם בעולם מכל מעמד
שלא יהיה – לתת ולו גרגיר אחד מארץ ישראל, שכן ארץ ישראל שייכת להקב"ה, והוא
נתנה לנו, ומי שאינו מעוניין במתנה הנפלאה הזו, שיחזיר לו אותה, אבל אין לו שום
רשות לתת אותה לאחרים, וכל ההסכמים למיניהם לא תופסים והינם כחרס הנשבר בעלמא.
צא וראה את דברי הרמב"ם שהיה גר במצרים בלב לבם של הישמעאלים, ולא חת ולא פחד
כלל מהם, וכתב עליהם בפירוש "אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר, אויה לי כי
גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר". כך אנחנו לא חוששים לומר את האמת, וממילא כל
רצונם אינו אלא לקבל עוד ועוד, ואפילו שאנחנו מצידינו מדברים שלום, אבל המה
למלחמה (ועיין לאגרת תימן לרמב"ם קטע ד' מהדורת – מוסד הרב קוק, בתרגומו של
הגר"י קפאח זצ"ל עמוד נ"ג שם הוא מתאר את האומה הישמעאלית "ואתם אחינו דעו כי
ה' השליכנו ברוב עוונינו באומה זו, כלומר האומה הישמעאלית רבת המשטמה לנו.
והמתחכמים להרע לנו ולשנא אותנו וכו' ולא עמדה על ישראל כלל אומה צוררת יותר
ממנה וכו' ואמר דוד המלך אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר וכו' כי משוגע
(נביא האסלם) לדבריהם אינו אלא מבני קדר כפי שמפורסם ביחוסו וכו' כל מה שסבלנו
והעדפנו להיות בשלום אתם מעוררים עלינו סכסוכים ומלחמות כמו שתיאר לנו דוד המלך
– "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". ועיין שם שראה באגרת זו חשיבות מיוחדת עד
שבקש ואני רוצה ממך שתשלח העתק ספר זה לכל קהל וקהל בערים ובכפרים וכו', עי"ש).

פתח בבראשית שהיא עיקר האמונה
הרמב"ן כותב על דברי רש"י, וז"ל: "ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה
בבראשית ברא א-לקים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון,
הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל". כלומר, עיקרי האמונה בתחילת הדברים חשובים
יותר מן המצוות ומקיומם. ולכן צריך כל אדם להרגיל את בניו הקטנים כבר משמתחילים
לדבר שיאמרו 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב', וכן 'שמע ישראל' – ואמנם
טבעי הדבר שההורים מתפעלים מאוד ושמחים מאוד כל היכא שהילד מתחיל לומר 'אבא' או
'אמא', אבל יש להקדים וללמדו את הפסוקים הנ"ל, שהם עיקרי האמונה של עם ישראל.
והגמרא אומרת שרבי מאיר כתב ארבע מאות ספרי תורה, ותמוה הוא, הכיצד יכל לעשות
כן? והסבירו שהוא כתב ארבע מאות פעם את הפסוק "תורה ציוה לנו משה" שזהו עיקר
התורה (עיין מגילה י"ח ע"ב י"ט ע"א ורבנו חננאל שם).

מצוות ללא תורה אינם כלום
יש לדעת שיש תורה ויש מצוות. ורש"י אומר שלא היה צריך להתחיל אלא ממצוות דוקא,
ולכאורה ומה עם התורה ? אלא, שאם אין לאדם תורה, אין לו מצוות כלל. וקשה, איך
יתכן שיש תורה ללא מצוות או מצוות ללא תורה והרי אינם שוים לכלום? אלא הכוונה
היא שיש כאלה שיש להם מעט תורה או מעט מצוות, אבל אם אין להם כלום, אין זה
שווה. תורה הרבה ומעט מצוות, או מצוות הרבה ותורה מעט, זה בסדר כי בסוף ידע כל
התורה ויקיים כל המצוות.

ראשית דרכו וראשית תבואתו
ויש להבין, מדוע אומר "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" – הרי היה צריך
לומר זאת לגוים ולא לנו? אלא, שאם היה אומר לגויים, היו אומרים ישראל אנחנו
פטורים מלומר לגויים, לכן אומר לעמו – לחייב אותם לומר לגויים. ועוד, שכתוב 'כה
תאמר לבית יעקב ותגד לבית ישראל' –שינוי הלשון מלמדנו שבדברים שהם קשים כגידים
אותם יאמר לבני ישראל.
ויש שני דברים שנקראו ראשית: התורה ועם ישראל. התורה שנאמר "ה' קנני ראשית דרכו
קדם מפעליו מאז" – התורה נכתבה כבר תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם. וישראל
קרויים ראשית שנאמר "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה". ואמר הקב"ה שצריך לזווג את
עם ישראל עם התורה, ובזה יש להם יחוד מיוחד לזכות בארץ ישראל.

 

 

בס"ד

דרשות לפרשת בראשית מספרי רבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א ומחכמי עירק נוספים.

 

בס"ד

מספר "בן איש חי" שנה א' – לרבנו יוסף חיים ע"ה:

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, הנה ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בענין הלבושים דאדם הראשון קודם החטא היו כתנות אור מן החשמ"ל, וכשחטא, הפסיד אותם הלבושים דחשמ"ל, שהם שע"ח נהורין כמנין חשמ"ל, ועשה לו מלבוש אחר מקליפת נגה והם כתנות עור, וכנזכר בעץ חיים שער ק"ן עמוד ד, יעוין שם, גם כתב האר"י ז"ל בשער הכונות בכונת מלביש ערומים, דמלבוש האדם הוא מן הקדושה, ועל ידי עבירות שעושה גורם שיתאחזו הקליפות במלבושיו. והנה המלבושים יש בהם אור המקיף מחוץ להם כנודע, כי יש אור פנימי בפנים ונכלל בתוך הגוף, והמלבוש סובב את הגוף, ועל המלבוש הם האורות המקיפים, ועומדים מחוץ המלבושים, ולכל לבוש ולבוש יש בחינת אור מקיף כפי ערכו, ואין לך דבר שדוחה את הקליפות כמו אור מקיף, לפי שאין יכולת בקליפות לינק ולהתאחז באור המקיף, ולכן הוא עומד בחוץ ואין לו פחד מהקליפות וכו' יעוין שם:

ולזה מובנת קנאת הנחש שנתקנא באדם הראשון קודם החטא, ונתגרה בו להחטיאו, כי נתקנא מכתונת אור שלו, שראה שיש עליו אור מקיף גדול כפי ערך הכתונת אור, והוא אין לו אחיזה באור מקיף בסוד והנחש היה ערום כנודע, ולכן נתגרה בו והחטיאו, וגרם להעביר מעליו כתונת אור, והיה עור במקום אור, כמו שכתוב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם, ואמרו בזוהר הקדוש שדבק בו משכא דחוויא, ובזה פרשתי רמז הכתוב בתיבת וילבשם קרי ביה וי לבשם, הוא משכא דחוויא, וי היה שדבק בם, שכל זה היה מחמת החטא, ונראה לי בסייעתא דשמיא, ההפרש בין אור לעור הוא מספר ס"ט, כמנין יגון, וידוע כי יגון הוא מצד סטרא אחרא כידוע בכונת והסר ממנו יגון ואנחה, שהוא יגון פלוני אנחה פלונית, כנזכר בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, ולכן תמצא כי אביון ויגון מספר אחד, כי הנעשה אביון מן המצות דבק בו יגון, דשתי אותיות א"ב יהיו ג' ואז אותיות אביון נעשו אותיות יגון, אבל לעתיד בשלימות התיקון יוסר היגון לגמרי, ואז יחסר מספר יגון מן אות ע' דעור וישאר אות א', ואז יהיה צירוף אור שתחזור עטרה ליושנה:

ולפי האמור דאין אחיזה לחיצונים באור המקיף, דלכך נתקנא הנחש באדם הראשון, בעבור אור המקיף שהוא היה ערום ממנו, שאין לו אחיזה בו, הנה בזה מובן בסייעתא דשמיא הטעם שמצות ציצית מסוגלת לזכור את מצות ה', כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה', והוא כי הציצית הוא בחינת אור המקיף, כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ולכך יש בו כח לדחות את הקליפות, וכיון דדוחה את הקליפות, לכך מועיל לזכירה, דידוע מה שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות, בסוד המלבושים שלובש האדם, שצריך להזהר שלא ילבש שני מלבושים בבת אחת, והעושה כן קשה לשכחה, וסוד הדבר כי לכל לבוש יש בחינת אור מקיף, ואין דבר שדוחה את הקליפות כמו אור המקיף, לפי שאין להם יכולת לינק ולהתאחז בו, ונמצא כי המחבר שני לבושין ולובשם ביחד, אינו מניח מקום לאור המקיף ליכנס תוך שני המלבושים ולהקיף בין כל לבוש ולבוש, ועל ידי כן אין הקליפות נדחות משם, ונודע שאין השכחה מצויה אלא מחמת הקליפות, כי הזכירה היא מצד הקדושה, בסוד ואין שכחה לפני כסא כבודך, עד כאן לשונו, יעוין שם, ובזה מובן הטעם שפיר דהציצית כיון דהוא בחינת אור מקיף, יש בו כח לדחות הקליפות, וממילא תדחה השכחה ותתגבר הזכירה בראייתו לזכור מצות ה', כי בראייתו על ידי הכונות השייכים לזה, תתעורר הארת אור המקיף שהוא סוד הציצית:

ולכן תמצא ציצית מספר בית יעקב, ולזה אמר בית יעקב לכו ונלכה באור ה', כי אחיזה באור המקיף שהוא סוד הציצית אינו אלא לישראל, שהם בית יעקב, ולזה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, והוא כי נשרים מספר ציצית, וכל זה לעת עתה שאין לנו השגה בטלית עצמו אלא רק בציציות שהם הכנפים, אבל בגמר התיקון אביא אתכם אלי, שתשיגו הכל גם בבחינת הטלית, גם אלי אל י' שהוא סוד חכמה:

 

מספר בן איש חי שנה ב':

 

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל:

הנה רבותינו זכרונם לברכה אמרו, עץ שאכל אדם הראשון חטה היה, עוד אמרו גפן היה, עוד אמרו תאנה היה:

ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים, דכלהו איתנהו, כי עץ הדעת היה בו פרי טעם חטה, ופרי טעם תאנה, ופרי טעם גפן: ואל תתמה על הדבר, הלא במן מצינו דאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהיה מתהפך לכל טעמים שבעולם, ונראה דהיה בעץ הדעת פירות משלשה מינים אלו שהם ראשי תיבות חג"ת, מכוונים לשלשה קווין שהם חסד גבורה תפארת, אשר גם כן ראשי תיבות שלהם חג"ת, והאדם שנקרא עץ השדה, הנה גם בו יש שלשה קווין שהם חסד גבורה תפארת, ולכן זכר הכתוב שלש חלוקות, טוב העץ למאכל, כנגד פירות שהיה בהם טעם חטה, ונרמזה החטה במלת טוב במלואם טי"ת וא"ו בי"ת, אותיות אמצעיות עם הכולל עולים מספר חטה שהוא עשרים ושתים, וכי תאוה הוא לעינים, כנגד פירות שהיה בהם טעם תאנה, ונרמזה התאנה בתיבת תאוה, כי הו' יתחלף בנ', ונמצא תאוה הם אותיות תאנה, וכיצד יתחלף, הנה הו' באותיות א"ט ב"ח ג"ז ד"ו יתחלף בד', ואות ד' באותיות דטלנ"ת יתחלף בנ', וסדר חלוף כזה נמצא בסוד ארבע נהרות, ועוד מצינו לרבינו האר"י ז"ל, שנשתמש בחילוף כיוצא בזה, ונחמד העץ להשכיל, כנגד פירות שהיה בהם טעם גפן, כי הגפן יוצא ממנו יין שהוא מפקח, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, חמרא וריחני פקחין, ונרמזו הענבים בתיבת העץ להשכיל, כי אותיות עץ עם הכולל ב' אותיות עולים מספר מענב, רוצה לומר שיש בעץ טעם מענב:

ולכן בעת שאנחנו נכנסין לשבת, נעשה קדושת השבת בשלשה דברים, לתקן קלקול עץ הדעת שנעשה סמוך לכניסת שבת שהיה בסוף יום ששי, שכבר התחילה תוספת שבת להכנס, והיינו שנעשה קדוש של שבת בכניסתו ביין ולחם ונר, והיינו לחם תיקון של ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, ונר תיקון של וכי תאוה הוא לעינים, כי הנאת הנר היא למראה עינים, וצריך גם כן להסתכל בנרות, והיין של הקידוש תיקון של ונחמד העץ להשכיל, כי חמרא וריחני פקחין, ולכן נביא גם כן הדס להריח:

ובמקום אחר כתבתי בסייעתא דשמיא, כמו שחטא אדם הראשון וחוה היה על ידי אכילה, כן עיקר התיקון שצריכין אנחנו לתקן יהיה על ידי אכילה, כמו שמצינו בהכשר כלים של איסור, דקיימא לן כבולעו כך פולטו, וכן הדבר הזה, כמו שבלעו הנשמות זוהמה על ידי אכילה, כן יפלטו הזוהמה על ידי תיקון האכילה:

וכן היצר הרע שהוא השטן והוא הנחש, מאחר שרואה שהתגבורת שהיה לו על האדם הוא על ידי אכילה, לכך הוא יתגרה וילחם בענייני האכילה יותר, ולכך צריך האדם לקדש עצמו בענייני האכילה ביותר, הן מצד הברכות שיהיו בכונה שלימה, והן מצד גוף המאכל שיהיה נקי מכל תערובת איסור של תולעים ושל דם, ושל תערובת איסור בבעלי חיים ונבלות וטריפות וכל דברים אסורים, וגם שיהיה נקי מגזל וכיוצא, ושיזהר בלימוד תורה על השלחן, ויתרחק מכל דבר אסור על השלחן, ומכל מיני כעס והקפדה, כי בענייני האכילה יהיה יסוד לכל תיקוני עבודת הקודש שיעבוד האדם את בוראו:

ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין קידוש אלא במקום סעודה, רמזו לפי דרכם שלא יתקדש האדם בקדושה יתירה לפלוט הסיגים הבלועים בו, אלא במקום סעודה, כלומר כאשר יהי נזהר באכילתו בכל הפרטים הנזכרים למעלה:

ועוד רמזו חכמינו זכרונם לברכה לפי דרכם, על דרך שאמרו סעודה שהנאתך מרובה בה משוך ידך ממנה, כי על ידי מיעוט אכילה מקנה האדם קדושה יתירה לנפשו, ונחה עליו רוח ה', ולכן הסימן של הצדיק עובד אלהים הוא ניכר על ידי אכילתו, וכמו אותו המעשה שכתב הגאון חיד"א ז"ל, בשמחת הרגל דף י' עמוד ב', ברמזי קדש ורחץ וכו', מעשה שהיה בזמן הרב הגאון מהר"י קובו ז"ל, יעויין שם:

ואחשוב בזה על דרך המוסר, דלכן נתן הקדוש ברוך הוא מלאכת אוכל נפש הקדושה שהיא התורה, שנקראת לחם ויין ומים, שבה הנפש מתקדשת ונזונת, במקום אכילה של הגוף, שנתן הלשון שבו עסק התורה בתוך הפה, שבו אכילה ומזון של הגוף, כדי שהאדם יקח מוסר לעצמו, להשוות לפחות מלאכת הקודש שהיא במקום הזה כמו מלאכת החול, דכמו שהוא עושה במקום זה מלאכת הגוף ברצון לב ובשמחה וזריזות וחשק נמרץ, מצד כל איבריו וגידיו, כן יעשה מלאכת הקדושה היא עסק התורה, אשר היא גם כן בפה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי חיים הם למוצאיהם, למוציאיהם בפה, ואם לא ישוה שתי המלאכות אלה, אין לו פה להשיב בעמדו בדין במשפט האלהים:

ואמשול משל לזה למלמד אחד תלמיד חכם שהיה לו תלמידים בחורים, שלומד עמהם בכל יום גמרא:

ויהי היום, והנה הוא יום שבעה עשר בתמוז שהוא יום תענית ציבור, והתלמידים בעל כרחם באו לפניו ללמוד גמרא כשאר הימים, אך ראה פניהם זועפים, והרגיש כי מחמת מוראו באו, ורוצים ללמוד בהתרשלות ועצבות ועצלות, באומרם דתש כוחם מחמת התענית:

מה עשה המלמד אחר שישבו לפניו קודם שהתחיל בלימוד, אמר להם אני היום תש כח ואיני יכול ללמוד, ורוצה אני לשחק במין שחוק שקורין בערבי קמא"ר (משחק קלפים), היש בכם מי שיודע לשחק בזה השחוק:

ויענו כלם בשמחת לב ויאמרו יש ויש, הנה כולנו חכמים כולנו נבונים בזה, והביא להם הניירות של השחוק, והתחילו לשחק בהם משך רבע שעה בחשק נמרץ וכח גדול ובזעקות גדולות כמנהגם:

ואחר שעבר רבע שעה אמר להם, בני, אני חשבתי מחמת כי יום זה הוא תענית אין בכם כח ללמוד ולדבר, ועתה אני רואה שיש לכם כח גדול גם ביום זה, אם כן תביאו הגמרות ונלמוד, והם נצודו בדבר זה, שהוכרחו ללמוד אותו היום בכח וחשק, כי לא נשאר להם התנצלות לומר יום תענית הוא, שכבר הראו כוחם חזק במלאכה של חול:

וכן בנמשל עשה הקדוש ברוך הוא מלאכה של מזון הנפש וקדושתה בפה, ששם הוא מקום מלאכה של מזון הגוף וחיזוקו, כדי שלא יוכל האדם לעשות התנצלות של יצר הרע בהתרשלותו בעסק התורה, והנה הוא נתפס מיניה וביה:

לכן האדם יקדש עצמו בעסק התורה לעשותו בפה בהתלהבות וחשק ושמחה, מכח עסק הגשמי המצוי שם, דלפחות תהיה כהנת כפונדקית: ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין קידוש שהאדם יקדש עצמו בעסק התורה כראוי, אלא במקום סעודה, הוא הפה, שמשם יקח מוסר השכל לדבר זה:

 

מספר עוד יוסף חי:

בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ – נראה לי בס"ד שידוע שמזון הנשמה היא התורה שנקראת לחם ויין שהם אכילה ושתיה. ומזון זה הוא בקנה של האדם. כי התורה היא קול דכתיב: הקול קול יעקב. ואמרו רבותינו ז"ל: כשהקול קול יעקב, שהוא עסק התורה, אין הידים ידי עשו. והקנה הוא כלי שיוצא ממנו קול התורה. אבל מזון הגוף הוא באכילה ושתיה גשמית, והכלי של המזון הגשמי הוא הושט, ושניהם, הקנה והושט, עומדים יחד סמוכים זה לזה, ומספרם בגימטריא עולה מספר "עת" (470), ועליהם רמז הכתוב: בכל עת יהיו בגדיך לבנים, שבשניהם יהיו בגדיך, רוצה לומר: מעשיך נקיים וטהורים. ולזה אמר: אברכה את ה' בכל עת, כלומר, בין במזון הנשמה שהוא לימוד התורה בקנה, ובין במזון הגוף שהוא אכילה ושתיה בושט. והנה נודע כי שנים אלה שהם קול ואכילה הם פעולות ראשיים שיש לאדם בלידתו וביאתו לעולם הזה. כי בתחילת לידתו, נותן לו הקב"ה את כח הרגש והשכל להרים קול בבכייתו, שבזה ידעו שהוא רעב ורוצה אכילה, או ידעו שכואב לו בבטנו או במקום אחר, ומשקים אותו חלב להאכילו או להשקותו דבר שהוא לרפואה שלו. ונותן לו גם שכל וידיעה לינק מהחלב של הדד ולבלוע המשקה אשר ישקוהו. וידוע שהנשמה נקראת בשם "שמים" והגוף נקרא בשם "ארץ". וכמו שאמרו חכמינו ז"ל: יקרא אל השמים מעל – זו הנשמה – ואל הארץ לדין עימו – זה הגוף. ובזה יובן רמז הכתוב: בראשית – כלומר ב' פעולות שהם ראשית לכל הפעולות הנעשים ויוצאים מגופו של אדם, בהם ברא אלהים את השמים שזו הנשמה ואת הארץ שזה הגוף. והיינו, ש"ברא" לשון ואכילה. כמו שכתוב: להברות את דוד לחם שהוא לשון אכילה. ואפילו שכתוב ברא באות א' בסוף וברה הוא באות ה' בסוף הכל ענין אחד כי במבטא אין הפרש ביניהם.

והנה רבותינו אמרו: בעבור התורה שנקראת "ראשית" ובעבור ישראל שנקראו "ראשית", נבראו השמים והארץ. ונראה לי בס"ד הטעם שבעבור שניהם נבראו שמים וארץ, כי שניהם ממקום אחד באו. והיינו, כי התורה ניתנה מעולם הבריאה שנקראת כסא הכבוד שהיא סוד בינה, וכן ישראל נשמותיהם חצובות מכסא הכבוד שהוא הבריאה הנקרא עולם הכסא. וכמו שאמר רבנו האר"י ז"ל בשער הכוונות, בכוונת ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו ונתן לנו תורת אמת שנשמותינו חצובות משם וגם משם נתן לנו תורת אמת עיין שם. ולכן, בעבור שניהם תורה וישראל שנקראו ראשית, ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.

ובזה אמרתי בס"ד, רמז נכון במלת "בראשית" שהתחילה בה התורה, כי התורה היא כלולה מאותיות ונקודות וטעמים. לכן מלת בראשית שהיא התחלת התורה התחילה: באותיות באות ב', ובנקודות: בשוא, ובטעמים בטרחא, הרי כאן צירוף שב"ט. ולכן בניו של יעקב אבינו ע"ה שיצאו מהם כל בית ישראל, נקראו כל אחד בשם שבט, כי ישראל כולם, נשמותיהם אחוזים בתורה. וכמו שאמרו דורשי רשומות: ישרא"ל ר"ת: יש ששים ריבוא אותיות לתורה. וכן אמרו בזוהר הקדוש: קושא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד. ועל כן האבות שיצאו מהם נקראו כל אחד בשם שבט, על שם התורה המתחלת בבית באותיות, ובשוא בנקודות, ובטרחא בטעמים שהם ר"ת שבט.

 

מספר "יגל יעקב" לרבנו יעקב חיים סופר ע"ה בעל ספר "כף החיים":

 

התורה מתחילה באות ב' ומסיימת באות ל'. במסכת קדושין דף כ"ח ע"ב והביאו מרן ז"ל ביורה דיעה סימן רע"ו: ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה. שאם ישא אשה בתחילה אי אפשר לו לעסוק בתורה מאחר שריחיים בצוארו וחייב להביא פרנסה. ואם אי אפשר לו בלא אשה, מפני שיצרו מתגבר עליו, ישא אשה תחילה עד כאן לשונו. וזה שסיימה התורה באות ל' שרומז ללמוד התורה והתחילה באות ב' שרומז לאשה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת סוטה על הפסוק: הכן בחוץ מלאכתך וכו' אחר ובנית ביתך זו אשה, לומר שילמד אדם תורה ואח"כ ישא אשה. והתחילה באות ב' וסיימה באות ל' לרמוז על מי שיצרו מתגבר עליו שאי אפשר לו בלא אשה, שישא אשה ואח"כ יעסוק בתורה.

 

 

 

 

 

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים