פרשת תרומה

בס"ד
האזינו להלן לדרשה על הפרשה מספר אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א. קורא: מנהל האתר חיים סלמן:

בס"ד

הלכות לפרשת תרומה מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה א'

1. שאלה: אדם שקולו נמוך האם ראוי למנותו חזן?

תשובה:

2. שאלה: איזה טעם נוסף יש בעניין חזרת התפילה מלבד שמכוונים להוציא מי שאינו יודע להתפלל?

תשובה: ישנם תיקונים הנעשים בחזרה שהם במקום גבורה יותר מאשר תפילת לחש. ולכן אפילו כולנו בקיאים בתפילה חייבים לחזור העמידה.

3. שאלה: מתי מותר לוותר על החזרה?

תשובה: א. בשעת הדחק שלא נשאר זמן.

ב. שיש עשרה בלבד ובתוכם אנשים שאינם מקשיבים לענות אמן.

4. שאלה: איזה מצווה יש לכוון לפני שאומר קדושה?

תשובה: יכוון לקיים מצוות" ונקדשתי בתוך בני ישראל."

5. שאלה: מתי צריך לחזור את השלוש פסיעות שפסע לאחוריו?

תשובה: בהגיע שליח הציבור לקדושה יחזור למקום תפילתו ויכוון רגליו ויעצום עיניו.

6. שאלה: על מה נאמר "אין לקב"ה בעולמו הנאה אלא "…?

תשובה: בשעה שישראל עונים קדושה ועיניהם נשואות למרום ומגביהים עצמם כלפי מעלה.

7. שאלה: כיצד ידלג בעניית קדושה?

תשובה: ידלג עקביו כלפי מעלה ויוסיף מעט בכל דילוג (מעלין בקודש ) ולא ידלג יותר מידי שלא יתלוצצו עליו.

8. שאלה: אדם ששומע קדושת "ובא לציון גואל" והוא נמצא בעמידה בברכת מחיה המתים האם רשאי לענות?

תשובה: לא יענה שהרי שתי הקדושות אינן שוות.

9. שאלה: צריך להיזהר מאמן חטופה ,מאמן קטופה ומאמן יתומה,מה משמעות אזהרות אלו?

תשובה: אמן חטופה-שממהר לענות אמן לפני שסיימו הברכה. אמן קטופה-שמחסר הנון ולא מבטא אותה כראוי ,וכד' .אמן יתומה -.העונה אמן ואינו יודע על איזה ברכה הוא עונה.

10. שאלה: בהגיע שליח ציבור לברכת "המחזיר שכינתו לציון" ,כיצד יכרעו הציבור?

תשובה: לא ישחו יותר מידי אלא ירכינו ראשם בלבד.

השאלה למעיין: מה משמעות אמירת אמן?

השאלה למעיין מפרשת משפטים: מתי מותר להפסיק בדיבור אפילו באמצע תפילת העמידה?

התשובה למעיין מפרשת משפטים:

באורי תפלה

ברכת ברוך שאמר: ברכת " ברוך שאמר " האדם נמצא בעולם העשיה ומברכת " ברוך שאמר " האדם נכנס לעולם היצירה עד ברכת " יוצר אור " ויש בברכה זו סודות ורזי דרזין לא יכילהו הרעיון כי ברכה זו נתקנה על ידי פתקה דנפל משמים עם פ"ז תיבות וסימן " ראשו כתם פז " וכתב בפרישה " ראשו כתם פז " פרוש שהוא רמז ל"ברוך שאמר " שהוא ראש לפסוקי דזמרה ולכן צריכים בברכה זו מאד כי היא שבח עליון ונורא מאד ולכן צריך לאומרו בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד למעלה וצריכים לאומרו מעומד ותאחז בידך הימנית שתי הציציות אשר לפניך עד סוף הברכה ותנשקם ותניחם.

[סידור עת רצון]

אורחות צדיקים
מתלמידי הבעל שם טוב: צריך האדם לחזק את עצמו להתקרב לה' יתברך תמיד מכל אשר יעבור עליו בגוף ובנפש וממון . כי יש מי שמטעה את עצמו שאינו יכול להתקרב לה' יתברך מחמת ריבוי היסורין והתלאות ודחקות הפרנסה שעובר עליו .ואם יסתכל בעין אמת יראה ,שכל היסורין הבאים עליו הם בחסד גדול ולא באו לרחק אותו מהשם יתברך ,רק אדרבא באו לקרב אותו ביותר ולעוררו בתשובה ולפדותו על ידי זה מענשים קשים רחמנא ליצלן ומדינה של גיהנום ולזכות לחיי העולם הבא. ובפרט שבתוך הצרה והיסורין בעצמן יכולים למצוא בהם הרחבות גדולות.

וכן יש מי שמטעה את עצמו שאינו יכול להתקרב לה' יתברך מחמת עוצם ריבוי פגמיו שנתרחק על ידם מאד מהשם יתברך.

סיפורי צדיקים

מעשה באדם אחד ריקן מחכמה בא לפני גאון אחד לבקש ממנו כתב תעודה בספור שבחיו לעיר אחרת להגאון והרב של אותה העיר כדי לקבלו בכבוד ולעטרו בבגדים, וביקש ממנו שירבה בשבחיו בתוך המכתב כדי שיתכבד בעיני הרב והקהל שלו ויעשו לו נדבה הגונה, והגאון כתב במכתב להרב של אותה העיר בזה הלשון, זה האיש המוביל כתבא דנא אם תרצה לידע ערכו, דע שאם היה בזמן אלישע הנביא עליו השלום עומד לפני אשת עובדיה היה השמן יורד בזכותו ולא עמד ולא פסק, והלך לאותה העיר, ותיכף ומיד מסר המכתב הזה להרב, ובאותה העיר היה להם מנהג ותקנה בעבור האורחים שיש להם שבע מדרגות בבעלי הבית, שאם האורח אדם גדול יתאכסן בבית הגביר הגדול שבעיר, וכן על זה הדרך, כל אורח יתאכסן אצל בעל הבית לפי כבודו, והקטן שבאורחים יתאכסן אצל שמש בית הכנסת וזה התחתון שבכולם, והרב הבין דברי המכתב וידע ערכו של זה האיש, וכתב פתקא לשמש של בית הכנסת שיקבלו להתאכסן אצלו, וזה בעל כרחו הלך שם, אך נצטער מאוד על הדבר הזה, ויתפלא מאחר שהביא לרב מכתב שכתוב בו שבח גדול עליו, שלפי השבח הזה צריך שיתאכסן אצל הגביר שבמדרגה העליונה, ומדוע הורידו למדרגה התחתונה, וישאל מן השמש על פתגמא דנא, ויאמר לו השמש אתה חשבת הבאת המכתב הזה לכבודך, אינו כן, אלא הגאון בעל המכתב לא שקר חס ושלום להגדיל אותך בשקר, אלא הוא הודיע האמת שאתה כלי ריקן שאין בך שום חכמה ושום חשיבות ומעל, ולכך כתב שאם היית עומד לפני אשת עובדיה לא עמד השמן, כי לפני אשת עובדיה הביאו כלים ריקים, ואז היה השמן יורד מן הפך וממלא אותם הכלים הריקים, וכאשר לא נשאר כלי ריקן עמד השמן, אבל כל זמן שהיה לפניה כלי ריקן לא עמד השמן, וכן אתה כלי ריקן אם היית עומד לפניה לא היה עומד השמן. [נפלאים מעשיך מרבינו יוסף חיים]

כי לקח טוב נתתי לכם…
"ויקחו לי תרומה" פירש רש"י: "לי – לשמי" ויובן הדבר על פי דברי האר"י הקדוש שכותב שהנותן צדקה צריך לפשוט ידו בנתינתו לפני שהעני יפשוט את ידו, ואז שם הוי"ה שרוי במעשה ידיו לפי סדר אותיות ה' ברוך הוא שהרי המטבע היא כדוגמת אות י' וחמשה אצבעותיו של הנותן כנגד אות ה' , ופס זרועו שפושט לעני כנגד אות ו' ואחר כך כשהעני מקבל הצדקה בכף ידו בחמשה אצבעותיו כנגד אות ה' נמצא מכוון כנגד שם הוי"ה.

לכן צריך שהנותן יקדים להושיט ידו לעני שאם העני יקדים לפתוח ידו אז כבר בתחילה נהיה אות ה' וסדר הויה הוא שלא כסדרן. וזהו מה שאמר רש"י ויקחו לי תרומה , "לי לשמי" , כסדר שם ה' ככתיבתו.

[נחל קדומים, ובמורה באצבע]

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – ועשו לי" לשמי בית קדושה. "ושכנתי בתוכם", לא נאמר בתוכו אלא בתוכם ללמדנו כי בכל מקום שעם ישראל יקדישו לשכנו , שם תשרה השכינה בתוך בני ישראל כי עם ישראל חשקו במעמד הנשגב של מתן תורה שהיה מוקף בדגלי מלאכים (אור החיים הקדוש).

מכאן יש ללמוד שקדושה מיוחדת יש בכל בית כנסת, שהקב"ה משרה את שכינתו במקום הזה, ולכן צריך לנהוג באותו בית ה' הנקרא מקדש מעט ביראה, נאמר "ומקדשי תיראו" ( ויקרא יט' ל').

ובזוהר הקדוש ( תרומה דף קל"א : ) החמירו מאוד על המדבר בבית הכנסת דברי חול אוי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל כי מראה הוא שחלילה אין שם אלוקים ואינו מפחד ממנו… וכבר אמרו התלמוד (ברכות ו.) בעניין חשיבות בית הכנסת כי אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת.

וכתב בספר פלא יועץ ( מערכת בית הכנסת ) כי מי שירא את ה' יאחז אותו רעד ולא יתבייש מאף אדם כשיבקש לדבר עמו דברי חולין לומר לו איני מדבר בבית הכנסת ! שהרי זה דומה למי שרוצים לאבד ממנו הון עתק או להורגו, שלא יחוש לבושה ולא לשום דבר, ועל זה אמר התנא (אבות ה' כ') הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים, וביותר פשתה המספחת הזאת בימי השמחות וגיל, וימים טובים, ליל שמחת בית השואבה ושמחת תורה, וימי פורים וכדומה מחמת ערבות השמחה מרבים בשחוק וקלות ראש, וכל מי שיש בידו למחות ימחה על דבר כבוד שמו. ואם אין בידו למחות, יזהר בנפשו להיות כאלם לא יפתח פיו… עיי"ש באורך.

מצותיך שעשועי
ויקחו לי תרומה (שמות כ"ה ב). ידוע כי בעסק התורה ותפלה, צריך להיות מובדל ומופשט להשי"ת, ולא יהיה מעורב ח"ו עם שום דבר גשמי ופניה ח"ו. וזה שנאמר, ויקחו לי תרומה, כפירוש רש"י, לי – לשמי. ולשון תרומה, הוא הפרשה. וכן יהיה ממש התורה והתפלה, [בזמן] שאתם לוקחים עצמכם ונפשכם לי – תהיו מופרשים על כל פנים לי. שיהיה לשמי.

כמו שאנו נוהגים לומר בכל מצוה, לשם יחוד וכו'. ולא ילך לקדושה בלב מלא תאוות, ומקושר לעולם הגשמי הזה, אף שאינו עושה בפה מלא ח"ו. רק מקודם ינקה לבו ומוחו לקדושה, כל אחד ואחד לפי מדריגתו בכל מה שיוכל, כדי שיהיה לבו ומוחו וכל אבריו וחושיו, תרומה ממש. וכמו בתרומה אמרינן, מבדל בדילי מיניה, ולא חיישינן שמא יטעה כלל, כי אין שליטה כלל להיצה"ר בזה, ומרוחק כל איש ישראל אפילו הפשוטים – כן צריך האיש הישראלי בשעה שהוא עוסק בתורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים. אבל הצדיקים הגדולים, הם מקיימים, בכל דרכיך דעהו. וכל תנועה ותנועה אפילו בגשמיי – כולה קודש. ואין להאריך. [קול מבשר]

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

בס"ד

הלכות ודרשה לפרשת תרומה מספר בן איש חי שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

פרשת תרומה
מלמדנו רבינו: ידועים דברי האר"י ז"ל שמיום רביעי מתחילין לעשות הכנה לשבת בסוד נפש – ביום רביעי . רוח- ביום חמישי . נשמה- ביום שישי . ואחר שבת אנו מכוונים בחינת להשאיר נפש רוח ונשמה משבת שעברה . ביום ראשון – נשמה . ביום שני – רוח . וביום שלישי- נפש .וכל זה רמוז בענין המנורה שנאמר" ועשית מנורת זהב טהור שלושה קני מנורה מצידה האחד ושלושה קני מנורה מצידה השני" ויוצא שהנר – הקנה האמצעי הוא בחינת שבת שמשפיע על שני הצדדים שלושה ימים ראשונים של שבוע להשאיר מקדושת שבת שעברה נפש רוח ונשמה – ושלושה קנים השניים בחינת ימים רביעי חמישי שישי שמתחיל הכנה בסוד נפש רוח ונשמה לשבת הבאה .

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה ב'

1. שאלה: האם מותר לישראל לומר לגוי לעשות לו מלאכה האסורה בשבת ?

תשובה: כל מלאכה שאסור לי לעשותה אסור לומר או לבקש מגוי לעשותה בשבת .

2. שאלה: מה הדין אם הגוי בא ועשה מלאכה לצורך יהודי שהוא מכירו בשבת ?

תשובה: אפילו עשה הגוי המלאכה מעצמו לצורך ישראל אסור להנות ממלאכה זובשבת וצריך להמתין במוצאי שבת את הזמן שלוקח לעשות את אותה מלאכה שעשה הגוי בשבת לצורך ישראל .

3. שאלה:מהי הדרך שניתן שגוי יעשה מלאכה לצורך יהודי ?

תשובה: אם הגוי קיבל מלאכה בקבלנות – כלומר קצץ לו היהודי שכר קבוע על המלאכה ונתן לו מלפני שבת אז אפילו הגוי יעשה בשבת מותר שהרי עושה הגוי מדעת עצמו שרוצה להרויח שכרו .

4. שאלה: איזה תנאים צריכים להיות כאשר נותן לגוי לעשות לו מלאכה בקבלנות שאז יהיה מותר אפילו הגוי עשה המלאכה בשבת ?

תשובה: א. קצץ. ב. שלא אומר לו לעשות המלאכה בשבת . ג. שלא עושה המלאכה בבית ישראל .

5. שאלה: גוי שקיבל עליו בקבלנות לבנות בית לישראל האם מותר להניח לו לעשות בשבת ?

תשובה: דווקא בדבר תלוש כגון תפירת בגד וכדו' מותר שהגוי יעשה יעשה לצורך ישראל בקבלנות ובבית הגוי כנזכר , אבל דבר שמחובר לקרקע וגלוי לכל העולם שזו מלאכה לצורך ישראל – אסור כגון בית או עשית ספינה שזה במקום גלוי לכל אסור אפילו שזה דבר תלוש .

6. שאלה: גוי שבישל מאכל לעצמו ( מדובר במאכל שאין בו משום בישולי גויים) האם מותר ליהודי לאכול ממנו בשבת ?

תשובה: גוי שעשה מלאכה הקשורה לבישול לעצמו בשבת אסור לישראל להנות ממנה בשבת שמא יאמר לגוי לעשות לו ויש מתירים וראוי להחמיר .

7. שאלה: גוי שהדליק את הנר בחדר שנימצא בו יהודי וקרא ספר לאורו האם מותר גם ליהודי לקרוא ?

תשובה: מכיוון שהגוי עשה זה לצורך עצמו מותר ליהודי להנות מאור הנר .

8. שאלה: גוי שתלש פרי מעץ או פרי שנפל בשבת מאליו האם מותר ליהודי לאכול אותו ?

תשובה: אסור לאכול פרי זה שהרי היה מחובר בין השמשות והוקצה כבר לכל השבת .

9. שאלה: מה דין דבר שהובא מחוץ לתחום על ידי גוי ?

תשובה: דבר שהובא לצורך ישראל אסור להשתמש בו אבל אם הובא לצורך הגוי בעצמו מותר לישראל להשתמש בו .

10. שאלה: קצץ עם גוי לפנות העפר שנשאר לו מבניית ביתו והגוי בא לפנות העפר בשבת האם צריך למחות בו ?

תשובה: אע"פ שכולם יודעים שעפר זה של יהודי והגוי עושה מלאכה זו בפרסיה מותר מכיוון שיודעים שאין דרך לפנות עפר בשכירות יום אלא בקבלנות ויוצא שהגוי כאן עושה המלאכה מדעתו בלבד .

השאלה למעיין:פרי שאדם לא יודע אם היה מחובר על העץ בשבת האם מותר לאוכלו ?

השאלה למעיין מפרשת משפטים: : הרי אסור לעשות עיסה בשבת משום מלאכת לש א"כ מה יעשה אדם ששכח להכין חרוסת מעורבת עם אגוזים ושקדים בערב פסח שחל ליהיות בשבת?

התשובה למעיין מפרשת משפטים: במקרה כזה יעשה בשינוי שיתן האגוזים תחילה ואח"כ יתן הדבש וכן ראוי להיזהר במשך כל השנה שלא לעשות בשבת בלילה עבה .

באורי תפלה
ברכת ברוך שאמר: ברכת " ברוך שאמר " האדם נמצא בעולם העשיה ומברכת " ברוך שאמר " האדם נכנס לעולם היצירה עד ברכת " יוצר אור " ויש בברכה זו סודות ורזי דרזין לא יכילהו הרעיון כי ברכה זו נתקנה על ידי פתקה דנפל משמים עם פ"ז תיבות וסימן " ראשו כתם פז " וכתב בפרישה " ראשו כתם פז " פרוש שהוא רמז ל"ברוך שאמר " שהוא ראש לפסוקי דזמרה ולכן צריכים להזהרי היא שבח עליון ונורא מאד ולכן צריך לאומרו בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד למעלה וצריכים לאומרו מעומד ותאחז בידך הימנית שתי הציציות אשר לפניך עד סוף הברכה ותנשקם ותניחם.

[סידור עת רצון]

אורחות צדיקים
מתלמידי הבעל שם טוב: צריך האדם לחזק את עצמו להתקרב לה' יתברך תמיד מכל אשר יעבור עליו בגוף ובנפש וממון . כי יש מי שמטעה את עצמו שאינו יכול להתקרב לה' יתברך מחמת ריבוי היסורין והתלאות ודחקות הפרנסה שעובר עליו .ואם יסתכל בעין אמת יראה ,שכל היסורין הבאים עליו הם בחסד גדול ולא באו לרחק אותו מהשם יתברך ,רק אדרבא באו לקרב אותו ביותר ולעוררו בתשובה ולפדותו על ידי זה מענשים קשים רחמנא ליצלן ומדינה של גיהנום ולזכות לחיי העולם הבא. ובפרט שבתוך הצרה והיסורין בעצמן יכולים למצוא בהם הרחבות גדולות.

וכן יש מי שמטעה את עצמו שאינו יכול להתקרב לה' יתברך מחמת עוצם ריבוי פגמיו שנתרחק על ידם מאד מהשם יתברך.

לעלוי נשמת יהודית בת סלחה גרגיי ורחל בת פסיה מירה צב.ה

לעלוי נשמת אליהו בן יפה עליו השלום ת.נ.צ.ב.ה.

סיפורי צדיקים
"ויקחו לי תרומה"

לכאורה היה צריך לכתוב: "ויתנו לי תרומה" , כי הלשון " ויקחו" פירושה שנותני התרומה לוקחים ומקבלים? אלא, זוהי באמת הכוונה, לומר לנו שהאדם אינו מפסיד מנתינת התרומה אלא רק מרויח,כיון שהדבר שנותן יש לו קצבה, ותועלתו אינה אלא לחיי שעה, שהעני נהנה מן המעות האלו רק לשעה, ואילו שכר המצוה אין לו קצבה, שזה דבר רוחני בעולם הבא, ועל כן אמרו חז"ל: יותר ממה שעושה בעל הבית עם העני עושה העני עם בעל הבית. וזהו: " עשר תעשר" – עשר בשביל שתתעשר . משל לאיכר בור ועם הארץ, שהיה מוכר תבואה בעיר. ועל כל שק ושק שהיה מוכר היה הקונה צריך לשים מטבע אחת בכובעו, ועל פי מספר המטבעות שבכובעו היה משלם הקונה לבסוף את כסף התבואה והשקים. פעם נתפתה האיכר ובאמצע עבודתו נטל מספר מטבעות שהניח הקונה בכובעו, ולא הבין שמלקחיה זו הוא עצמו מפסיד ממון רב, שכן כל מטבע תמורתה כסף רב. והנמשל לאדם שמתקמצן ולא נותן מכספו לעני, הרי בכך הוא מפסיד ממון רב – שעות בעולם הבא שהם ריוחי תוצאות האדם שעשה בעולם הזה.

ורבינו ה"בן איש חי" היה ממשיל את הדבר לאדם שראה בפעם הראשונה בחייו איכר הולך בשדה וזורק גרעיני חיטה על פני התלמים. אמר: טיפש הוא זה שלוקח חיטים טובות הראויות למאכל ומשליכן ארצה! אבל האמת היא שכל גרעין וגרגר יצמיח שיבולת שלמה, ויניב תשואה גדולה!

ועל כך נאמר: "זרעו לכם צדקה", הצדקה כמוה כזריעה, הנותן פרוטה – יקבל שקלים רבים!

ומסופר על עני אחד שבא לרב לבקש צדקה הרב חיפש לתת לעני צדקה וראה את הטבעת של אשתו ונתנה לעני . אשת הרב הרגישה בכך והתחילה לצעוק מה עשית שנתת טבעת יקרה מאוד, שיש עליה אבן טובה ויקרה מאוד! מיד אמר הרב לתלמידו רוץ ואמור לעני שימכור אותה במחיר הראוי לה כי אבן טובה יש בה. ( נזר יוסף על התורה )

כי לקח טוב נתתי לכם…
"ויקחו לי תרומה" פירש רש"י: "לי – לשמי" ויובן הדבר על פי דברי האר"י הקדוש שכותב שהנותן צדקה צריך לפשוט ידו בנתינתו לפני שהעני יפשוט את ידו, ואז שם הוי"ה שרוי במעשה ידיו לפי סדר אותיות ה' ברוך הוא שהרי המטבע היא כדוגמת אות י' וחמשה אצבעותיו של הנותן כנגד אות ה' , ופס זרועו שפושט לעני כנגד אות ו' ואחר כך כשהעני מקבל הצדקה בכף ידו בחמשה אצבעותיו כנגד אות ה' נמצא מכוון כנגד שם הוי"ה.

לכן צריך שהנותן יקדים להושיט ידו לעני שאם העני יקדים לפתוח ידו אז כבר בתחילה נהיה אות ה' וסדר הויה הוא שלא כסדרן. וזהו מה שאמר רש"י ויקחו לי תרומה , "לי לשמי" , כסדר שם ה' ככתיבתו.[נחל קדומים, ובמורה באצבע]

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – ועשו לי" לשמי בית קדושה. "ושכנתי בתוכם", לא נאמר בתוכו אלא בתוכם ללמדנו כי בכל מקום שעם ישראל יקדישו לשכנו , שם תשרה השכינה בתוך בני ישראל כי עם ישראל חשקו במעמד הנשגב של מתן תורה שהיה מוקף בדגלי מלאכים (אור החיים הקדוש).

מכאן יש ללמוד שקדושה מיוחדת יש בכל בית כנסת, שהקב"ה משרה את שכינתו במקום הזה, ולכן צריך לנהוג באותו בית ה' הנקרא מקדש מעט ביראה, נאמר "ומקדשי תיראו" ( ויקרא יט' ל').

ובזוהר הקדוש ( תרומה דף קל"א : ) החמירו מאוד על המדבר בבית הכנסת דברי חול אוי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל כי מראה הוא שחלילה אין שם אלוקים ואינו מפחד ממנו… וכבר אמרו התלמוד (ברכות ו.) בעניין חשיבות בית הכנסת כי אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת.

וכתב בספר פלא יועץ ( מערכת בית הכנסת ) כי מי שירא את ה' יאחז אותו רעד ולא יתבייש מאף אדם כשיבקש לדבר עמו דברי חולין לומר לו איני מדבר בבית הכנסת ! שהרי זה דומה למי שרוצים לאבד ממנו הון עתק או להורגו, שלא יחוש לבושה ולא לשום דבר, ועל זה אמר התנא (אבות ה' כ') הוי עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים, וביותר פשתה המספחת הזאת בימי השמחות וגיל, וימים טובים, ליל שמחת בית השואבה ושמחת תורה, וימי פורים וכדומה מחמת ערבות השמחה מרבים בשחוק וקלות ראש, וכל מי שיש בידו למחות ימחה על דבר כבוד שמו. ואם אין בידו למחות, יזהר בנפשו להיות כאלם לא יפתח פיו… עיי"ש באורך.

מצותיך שעשועי
ויקחו לי תרומה (שמות כ"ה ב). ידוע כי בעסק התורה ותפלה, צריך להיות מובדל ומופשט להשי"ת, ולא יהיה מעורב ח"ו עם שום דבר גשמי ופניה ח"ו. וזה שנאמר, ויקחו לי תרומה, כפירוש רש"י, לי – לשמי. ולשון תרומה, הוא הפרשה. וכן יהיה ממש התורה והתפלה, [בזמן] שאתם לוקחים עצמכם ונפשכם לי – תהיו מופרשים על כל פנים לי. שיהיה לשמי.

כמו שאנו נוהגים לומר בכל מצוה, לשם יחוד וכו'. ולא ילך לקדושה בלב מלא תאוות, ומקושר לעולם הגשמי הזה, אף שאינו עושה בפה מלא ח"ו. רק מקודם ינקה לבו ומוחו לקדושה, כל אחד ואחד לפי מדריגתו בכל מה שיוכל, כדי שיהיה לבו ומוחו וכל אבריו וחושיו, תרומה ממש. וכמו בתרומה אמרינן, מבדל בדילי מיניה, ולא חיישינן שמא יטעה כלל, כי אין שליטה כלל להיצה"ר בזה, ומרוחק כל איש ישראל אפילו הפשוטים – כן צריך האיש הישראלי בשעה שהוא עוסק בתורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים. אבל הצדיקים הגדולים, הם מקיימים, בכל דרכיך דעהו. וכל תנועה ותנועה אפילו בגשמיי – כולה קודש. ואין להאריך. [קול מבשר]

~oOoOoOo~

בס"ד

דרשה לפרשת תרומה מספר "אדרת אליהו" לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.
בס"ד

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי – הנה כבר נודע מה שדקדקו המפרשים ז"ל בזה: למה תחלה אמר "תרומה" ואח"כ קראה "תרומתי".והיה ג"כ אפשר לומר: "תקחו את התרומה". גם מלבד זאת, הלשון נמי כפול.

ויובן בס"ד לפרש, ונקדים תחלה מ"ש הרב מהר"י מדובנא ז"ל בפי' "שיר השירים" על פסוק: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים". דלכאורה קשה, על מה עשה ה' ככה לחלק את קדושת המשכן לשתי מדרגות זו למעלה מזו? הקצור קצרה יד ה' לעשותו כולו קדש קדשים? וגם מלת "לכם" היא בלתי מובנת כי היא אך למותר. ואמנם ידוע שכל הלבבות דורש ה', וכל יצר מחשבות המתנדב הוא מבין, ועיקר חשיבות הנדבה לפניו יתברך היא רק נדבת הלב וזריזות המתנדב. וידוע שבהתנדב עם רב, בזה אי אפשר שיהיו כולם שוים לטובה מגישי מנחה בצדקה. כי יש אשר יתנדב בשמחה ובישרות לבב ובזריזות. ויש נוכל נודב בעצלתים ולבו בל עמו. וה' הבוחן לבבות ומישרים, ירצה להבחין בין נדבה המעולה לבין הבלתי מעולה, לבל יתערבו על ידי עושה המלאכה, רק שיעשה מהמעולה חלק נבחר לקדש הקדשים, ומהבלתי מעולה החלק הפחות דהיינו הקדש. וזהו: "והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש וכו'", כלומר הבדל חלקי המשכן ע"י הפרוכת מידכם היתה זאת לכם, יען לא היה לבב כולכם שלם וכו'. עכ"ד ז"ל. ע"ש.

ונמצא לפי זה, שנדבת המשכן לא היתה שוה במעלתה. והוא כי חלק המובחר שבה אשר הביאוהו בלב שלם מנדבת לבם, זה היה לחלק המובחר שבקדושה לצורך קדש הקדשים שהוא מקום מיוחד לזיו שכינתו יתברך, אשר לא יוכל ליכנס בו אפילו הכהן הגדול כי אם מכפור לכפור, כי הוא מקום מקודש יותר המיוחד לזיו שכינתו ית'. וחלק הנדבה הגרוע מזה מצד נדבת הלב, היה לחלק התחתון מהקדושה הנז"ל והוא לשאר צורך המקדש. והנה גם בשאר המשכן מלבד קדש הקדשים, ג"כ איננו במעלה שוה בקדושה וג"כ יש בו מעלות מעלות בקדושתו, זה למעלה מזה. והנה גם זה היה כפי מדרגות ומעלות הנדבה שהביאו, כי איננה שוה בנדבת הלב.

ובזה יובן: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" סתם לצורך המשכן. ואמנם, "מאת כל איש" חשוב וצדיק, "אשר ידבנו לבו" דווקא שיש לו לב טהור שש ושמח בנדבתו, הנה מזה תקחו את תרומתי דווקא, כלומר תרומה המיוחדת לי, שהיא לצורך בית קדשי הקדשים המיוחדלזיו כבודו יתברך.

בס"ד

דרשה לפרשת תרומה – מעלת השבת והלכות בורר – ממרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה כפי שנתקבל מידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.

תרומה תשס"ח – מעלת השבת והלכות בורר

ויקחו לי תרומה – לי לשמי ליקבה"ו

פרשת השבוע פותחת בפסוק: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב).

שואלים המפרשים מהו שאומר הקב"ה "ויקחו לי", וכי הקב"ה זקוק לתרומה של עם ישראל, הלוא כל העולם, שלו הוא? אלא מבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה – לי לשמי". הפשט הוא, שתהא התרומה לשם שמים ולא לשם יוהרא, גאווה או התנשאות, אלא לעשות רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה כסא הדרו. מדברי רש"י אנו למדים, שכל מה שאדם עושה צריך להיות לשם שמים, ואם למשל נותן צדקה יעשה זאת לשם שמים ובגלל שכך ציוה הקב"ה, ולא לשם כבוד כדי שיפרסמו את נדיבותו ואת צדקותו. וזהו שאומר רש"י "לי – לשמי", לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי

שלמה המלך ע"ה אומר במשלי "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן" (משלי לא, כ) – הפשט הוא שהאשה הצדקת ברצותה להעניק מאכל לעני, היא נותנת לו את פרוסת לחם ומגישה לו שיאכל.

ואומר האר"י הקדוש, שכשנותנים צדקה לעני יש לכוון שֵם הוי"ה ברוך הוא, וכיצד ? המטבע שמושיט לעני – רומזת לאות יו"ד (שהיא דומה ליו"ד) של שם הוי"ה ברוך הוא, כף היד של נותן הצדקה – רומזת לאות ה"א (ה' אצבעות), וזרועו המושטת לעני – רומזת לאות וא"ו, וידו של העני – היא האות ה"א השניה. וזה הטעם ששלמה המלך כותב "כפה פרשה לעני", "כפה" – זה אותיות יו"ד וה"א, בפרוטה ובחמש אצבעות שבידה. "פרסה" – זה כנגד וא"ו, המרומז בהושטת זרועה לעני לתת לו את הנדבה. "לעני" – זה אות ה"א של קבלת העני את הצדקה. והשבח שמשבח שלמה המלך את מעשה האשה הצדקנית הוא בכך שהיא מזדרזת לשלוח את ידה לעני לפני שהוא יושיט את ידו, כדי שיצא שם הוי"ה כדבעי. שאם הקדים העני והושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית, הרי שהיפך את שם הוי"ה. ולכן במשנה הראשונה במסכת שבת (דף ב' ע"א) שבה מתואר אופני הוצאה מרשות לרשות בציור של עני העומד ליד חלון ביתו של בעל הבית ומבקש ארוחה לכבוד שבת, המשנה כותבת, בקטע הראשון, שאם פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב. ומדוע מחייבים את העני המסכן שמבקש אוכל לכבוד שבת, בחטאת או אפילו בכרת וסקילה? אלא כיון שהקדים העני והושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית, הרי שהיפך את שם הוי"ה ולכן מתחייב. ומזה ילמד כל אדם שכשרואה עני המתכונן לבקש צדקה, לא ימתין שיושיט לו את ידו לבקש את הצדקה, אלא יזדרז להושיט ראשון את ידו עם הפרוטה לעני, וכנ"ל.

הון ועושר בביתו – וצדקתו עומדת לעד

ואומר הגאון הרב חיים פלאג'י זצ"ל על הפסוק "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד" (תהלים קיב, ג). כשקונה מצרכים לבית משלם לפי היוקר. מצרך שעלה פעם סכום פעוט, כיום משלם עליו מחיר יקר "כי עלו המחירים". אבל בצדקה, היה רגיל לתת ב"ויברך" ג' פרוטות ונשארו הפרוטות ולא עלה ערכם "וצדקתו עומדת לעד".

וצדקתו עומדת לעד – הלומד ומלמד לאחרים

הגמרא במסכת כתובות (דף נ' ע"א) אומרת על הפסוק "הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד". רב הונא ורב חסדא, חד אמר: זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים. וחד אמר: זה הכותב תורה, נביאים וכתובים ומשאילם לאחרים.

אומר רש"י: הון ועושר בביתו – שאין הממון כלה ואעפ"כ צדקתו עומדת לעד:

זה הלומד תורה ומלמדה – מתקיימת בו הרי הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד על

שטרח ללמד לתלמידים:

זה הכותב כו' – הספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד:

כלומר, כדברי התנא בפרקי אבות (ב, ח) "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". אחד הפירושים הוא, אם למדת תורה, תלמֵד לאחרים ולא רק לעצמך. ובזה הסבירו את דברי חז"ל (שבת קיב ע"ב): "אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים". עיין חולין ז' ע"ב תוד"ה 'הא איתמר' שחמורו של רבי פנחס בן יאיר "מחמרא אנפשיה" ולא אכל שעורים שאינן מעושרות.

היינו, מלאך הוא עומד שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג, ז). אם הרב לא חושב על עצמו ומתמקד ללמד את התלמידים, אז יוצאים תלמידים למדנים בני אדם. אבל אם הרב כבני אדם ורוצה להתמקד בלימוד לעצמו, אז יוצאים חמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר.

מידות הארון בחצאי אמות

אומר בעל הטורים כלי המשכן היו בדרך כלל אמות שלמות. למשל: המזבח – חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח ושלוש אמות קומתו (שמות כז, א). ואילו לגבי הארון כתוב "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כה, י). היינו, כל מידות הארון נמדדו בחצאי אמות, "ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו" ולרמוז שתלמיד חכם תמיד ישאף ללמוד עוד ועוד ותמיד יחשוב שהוא עוד לא שלם אלא חצי, ועל כן קוראים לו תלמיד חכם.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם

כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). אומר האלשי"ך הקדוש, "בתוכו" (היינו בתוך בית המקדש) לא נאמר, אלא "בתוכם", ללמדנו שהקב"ה שוכן בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל. וזהו שכותב רש"י: "ועשו לי לשמי בית קדושה". דבר זה צריך לעורר אותנו, כי על כל אחד מוטל התפקיד להכין את עצמו תמיד בקדושה ובטהרה כדי שיהיה משכן ראוי להקב"ה, בבחינת "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט).

מעלת חינוך הילדים לתורה

כתוב "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה, כ-כא). מהדברים אנו למדים שצורת הארון היתה כמו תבה הפתוחה מלמעלה ולא מהצד. ויש להבין, אם מניחים את הכפורת על הארון לפני שנותנים לתוכו את לוחות הברית, הכיצד יכניסו את הלוחות כשהארון סגור וחתום ע"י הכרובים והכפורת?

ורש"י שואל מדוע התורה חוזרת וכותבת שצריך לתת את העדות אל הארון, והרי כבר כתבה זאת קודם לכן (שם בפסוק טז)? ומיישב, וז"ל: "ויש לומר, שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפרת יתן תחלה העדות לתוכו, ואחר כך יתן את הכפרת עליו" עכ"ל. ועוד נראה לומר, שיש כאן רמז גדול לעניין חינוכם של ילדי ישראל, שכן על הכפורת היו שני כרובים שהיה פניהם כפני תינוק (כרובים מלשון "כּרַבְיא" – כתינוק), ולכאורה מה מצאה התורה טעם שיהיו פני תינוקות על ארון העדות, היה מן הדין צריך להיות שם פני גאונים וצדיקים? אלא התורה באה ללמדנו, דרך בחינוך הבנים, שכבר בהיותם תינוקות רכים צריכים לחבר אותם לתורה, וכך יגדלו לתפארת עם ישראל – "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", שצריך לחנך אותם ללכת בדרך התורה. ולמרות שהעדות כבר ניתנה בתוך הארון, בכל אופן הילדים צריכים להיות במעלה ובחשיבות גדולה, ועל כן הזכירה התורה את הכפורת עם שני הכרובים בהתחלה.

את חשיבות חינוך הילדים מצינו בפרשה שעברה – כתוב (שמות כד, ד – ה): "ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים". אומרת הגמרא במסכת מגילה (ט.) "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת ושינו בחמש עשרה מקומות וכתבו לו: 'אלקים ברא בראשית'…'וישלח את זאטוטי בני ישראל', 'ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו'" ועוד. דהיינו השם יתברך נתן בלב כולם עצה אחת לשנות כמה וכמה פסוקים, ואחד מהם כדלהלן:

את הפסוקים "וישלח את נערי בני ישראל" "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" שינו וכתבו לו זאטוטי בני ישראל. ומדוע שינו? כתב רש"י בגמרא: "ואל זאטוטי בני ישראל – לשון חשיבות, אבל נערי לשון קטנות, ויאמר גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה"?? וגם בזה יש לשאול אם אמנם הנערים הם "גרועים שלכם", מדוע לא שלח משה רבינו את גדולי ישראל לקבל פני שכינה? אלא בזה חולקים ישראל ואומות העולם. לאומות העולם יש דווקא "לכו נא הגברים". אין להם ענין בנערים. אצלם אין לילדים מה לעשות בבית ה', אבל אצלנו "בנערינו ובזקנינו" ואדרבה נערינו לפני זקנינו! חינוך הילדים מקטנות הוא החשוב ביותר וכדברי משה רבנו "בנערינו ובזקננו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" (שמות י, ט). אם הנערים לא לומדים מהזקנים, אם אין חיבור בין הדור הישן לחדש, זה לא חג. "חג ה' לנו" כשגדולים וקטנים ביחד.

'לא יסורו ממנו'

כתוב "וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה, טו). פשט הדברים הוא שהתורה באה ללמד את בני ישראל שלא יחשבו שכיון שמטרת הבדים היא לשאת את הארון (אע"פ שהארון נושא את נושאיו), אם כן ההשתמשות בהם היא רק בשעת המסע, אבל בשעת חנייה אפשר להסירם מהטבעות, על כן באה התורה ואומרת "בטבעות הארן יהיו הבדים לא יסורו ממנו" גם בשעה שחונים, וכמו שרש"י כותב: "לעולם".

ונראה לבאר, שיש כאן רמז לאלו שלא זכו לשבת באוהלה של תורה, אבל נשא לבם אותם לתמוך בלומדי התורה, והם מסייעים לבני התורה להמשיך ולשקוד בלימודם ללא מפריע – שלא יחשבו שכל זמן שתמיכתם מועילה ללומדי התורה בעולם הזה, ובזכות זה לומדים בהתמדה, אז גם הם מחוברים לתורה, אבל בשעת "חנייה", בעולם הבא, לא יהיו מחוברים עוד עם התורה, על זה אומרת התורה שהמחזיקים והתומכים בתורה ובלומדיה לא יסורו ממנו "לעולם", ויהיו מחוברים גם שם, וצדקתם עומדת לעד.

ממחזיקי ומתומכי ישיבת 'פורת יוסף' היה עשיר גדול מאמריקה ששמו יצחק שלום ע"ה. יום אחד הוא בא מאמריקה לישיבה ונכנס לבית המדרש באמצע הסדר, והתיישב ליד הבחורים שהמשיכו בלימודם בלי להתייחס אליו במיוחד כי לא הכירוהו, וניסה העשיר להבין את דבריהם, אך ללא הצלחה. בצר לו פנה העשיר לראש הישיבה מורנו ורבנו הגאון העצום רבי עזרא עטייא זצ"ל והתלונן על כך שאינו מבין מאומה מהלימוד, ואם כן אין לו שום תועלת מכל מה שתרם לישיבה ! אמר לו מורנו ורבנו זצ"ל: כעת בעולם הזה אין מנוחה ופנאי ללומדי התורה כדי להסביר לך את הדברים, ואנו כאן אנשי מקנה, קונים מצוות ולומדים ולומדים, אבל שם בעולם הבא יהיה מנוחת הדעת – "ושם ינוחו יגיעי כח", ואנחנו שם נלמד אתכם ונסביר לכם בצורה ברורה שתבינו את לימוד התורה בנפש זכה וברה.

וזה נרמז בפסוק "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים" – אלה שנושאים את התורה, תמכין דאורייתא. "לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" – ולעולם יהיו מחוברים לתורה

הבריח התיכון – עמוד החסד

כתוב "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות כו, כט). ידועים דברי חז"ל, שהמשכן רומז על בניינו של עם ישראל, וגם על שורשיו, אלו האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב. ליעקב אבינו – היתה זכות במשכן שנטע ארזים כשירד למצרים ומזה עשו את הקרשים למשכן (עיין מדרש תנחומא פרשת תרומה סי' ט). יצחק אבינו – זו עבודת הקרבנות. אבל היכן היה חלקו של אברהם אבינו במשכן ? אלא אומרים חז"ל שחלקו של אאע"ה במשכן היה בבריח התיכון שהיה במשכן, ובנס היה עומד.

כשבנו את שלושת רוחות המשכן, היה אורכם של כל אחת משתי הרוחות שלושים אמה, והרוח השלישית היה אורכה עשר אמות, וביחד שבעים אמה. ולצורך איחוד הקירות הכניסו את הקרשים בתוך האדנים, וגם על הקרשים היו טבועים טבעות למעלה דרכם השחילו קרשים של עצי שיטים, כך שהקירות היו עומדים כל אחד לעצמו. ומיהו, לא היתה אפשרות לחבר את הקרשים יחד, והיה עדיין המשכן מתנדנד. לשם כך, ציוה הקב"ה להכניס בריח מרכזי בתוך חור שנקדח בעוביו של כל קרש וקרש, ומטרתו היתה להדק ולייצב את שלושת רוחות המשכן. פשט הדברים הוא שלכל רוח היה קרש נפרד שמחבר את הקרשים יחדו. ואומרת הגמרא במסכת שבת (דף צ"ח ע"ב): "והבריח התיכון בתך הקרשים תנא בנס היה עומד". ומסביר רש"י: "שאחר שהקרשים כולם נתונים באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו".

אבל בתרגום יונתן בן עוזיאל מבאר שהיה קרש אחד לשלשת הרוחות, והיה נעשה בו נס שהיו משחילים אותו לאורך הקיר הראשון, וכשהיה מגיע לסוף הקיר היה נעשה גמיש ומתקפל כנחש וכך נכנס לקיר המקביל בזוית ישרה, וכך גם היה נעשה ברוח השלישית. וכשהיו מפרקים את המשכן, היה חוזר הבריח להיות ישר וקשה כעץ. ואותו בריח התיכון היה מעץ האשל המפורסם שנטע אברהם אבינו לצורך הכנסת האורחים, וז"ל התרגום יב"ע וז"ל: "וְנַגְרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ לוּחַיָיא מְשַׁלְבִישׁ מִן סְיָיפֵי לִסְיָיפֵי מִן אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בִּבְאֵרָה דְשָׁבַע, וְכַד עֲבָרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא קְטָעוּ מַלְאָכַיָא יַת אִילָנָא וְטַלְקוּהוּ לְיַמָא (כשעברו ישראל את הים, חטבו המלאכים את עץ האש"ל וזרקו אותו לים לכיוון ישראל, ואמרו להם שיקחו אותו כי ישמש להם בעתיד, וממנו עשו בני ישראל את הבריח התיכון בן שבעים האמה, והיה כולו נכנס בנס, וכנ"ל) וַהֲוַת טָפֵי עַל אַנְפֵּי מַיָא וַהֲוָה מַלְאָכַיָא מַכְרִיז וַאֲמַר דֵּין הוּא אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בְּבֵירָא דְשָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַה'. וְנַסְבוֹהִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוּ מִנֵיהּ נַגְרָא מְצִיעָאָה אוּרְכֵּיהּ שׁוּבְעִין אַמִּין וּפְרִישָׁן מִתְעַבְדָן בֵּיהּ דְּכַד הֲווֹ מוֹקְמִין יַת מַשְׁכְּנָא הֲוָה מִתְגַּלְגֵּל הֵי כְּעַכְנָא חֲזוֹר חֲזוֹר מִלְגֵיו לְלוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְכַד הֲוָה מִתְפָּרֵק הֲוָה פַּשִׁיט הֵי כְּחוּטְרָא", עכ"ל.

ואומרים בעלי המוסר, שאברהם אבינו היה עמוד החסד, והמשכן רמז על כל מידות האדם, אלא שהחסד הוא עמוד התווך של כל המידות, וללא מידת החסד הבניין כולו מתנדנד ולא יכול לעמוד. ומכאן יראה האדם לעבוד על מידת החסד יותר מכל המידות (ומזה לומדים, שלא עושים חסד פעם אחת בלבד, אלא בכל שעה ושעה, שוב ושוב, כמו אותו בריח שהיה מתכופף שוב ושוב, ובעודו מתכופף ברוח זו היה צריך להתכופף ברוח הבאה עד שנעשה לבניין יציב ומושלם).

מעלת השבת והלכות בורר

שבת היא חוק

מעלת השבת גבוהה עד מאוד, ושמירתה מעידה על אמונתנו בבורא יתברך שמו ויתעלה, שברא את העולם ונח ביום השבת. משה רבנו לימד אותנו, שחובת ידיעת הלכות שבת קודמת לכל, והיא המצוה הראשונה שעליה מזהיר את עם ישראל אחרי שירד ממרום. בפרשת ויקהל כתוב (שמות לה, א-ג) 'וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם'. וברש"י כותב: "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר". כלומר, שזה היה אחרי שמשה רבנו היה מאה ועשרים יום בשמים בהפסקה של כמה ימים – מז' בסיון ועד י"ז בתמוז, ומייד חזר בי"ח בתמוז ועד ער"ח אלול, ומייד חזר בר"ח אלול ועד יום הכיפורים. אחרי ה"מסע" הארוך והמרתק הזה, נקל לתאר שכל עם ישראל היו "סקרנים" לשמוע ממשה רבנו "חדשות" ו"חויות" שעברו עליו, בודאי רצו לדעת איך "זה נראה" בשמים, איך נראים מלאכים, לאיפה הלך ועוד ועוד; והנה, כשמשה רבנו מקהיל את עם ישראל, כולם נענים ברצון לקריאה ורצים להקהל, מי לא בא – וכשכל עם ישראל הגיעו, הדבר הראשון שאומר משה רבנו לעם ישראל הוא: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת'. מכאן שמעלת השבת חשובה ומועילה יותר מכל דבר אחר.

קדימת השבת לבניית המשכן

פרשת ויקהל עוסקת בציוויים על בניית המשכן וכליו, על כן יש להבין, מדוע ציוה משה רבנו על שמירת השבת קודם לעניין זה, ומה הקשר אליו? על זה אומר רש"י, וז"ל: "הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". כלומר, שיש כאן שני טעמים מדוע הקדים שבת למשכן: א – כדי שתשרה שכינה כמה שיותר מהר, וזה על ידי שמירת השבת. ב – כדי להציל ממכשול, שכן ביום שבת היו מבעירין אש לקרבנות, ושוחטים, ועושים מלאכות שאסורות בגבולין בשבת – לכן הדגיש ואמר להם שזה הותר דוקא בעבודת הקרבנות שבמשכן, אבל מחוץ למשכן אין להקל ח"ו בכך, שכן היו עלולים לחשוב שאם מותר לעשות מלאכות במשכן בשבת, מותר גם לבנותו, לכך הקדים את חשיבות השבת, לומר שמלאכת בניית המשכן לא דוחה שבת.

הלכות שבת הם חוק כשאר חוקים

יש הטועים וחושבים שהלכות שבת מתאפיינות בכך שלא עושים "שום דבר", ו"שום מלאכה", אבל טעות היא זו, שכן יש מלאכות קלות שאסורות לעומת קשות ומפרכות שמותרות. אשר על כן, השבת היא מהמצוות שאינם שכליות ושאין להם מובן. דבר זה נלמד כבר בתורה בפרשת המים המרים. הנה כשעברו העם את הים ונכנסו למדבר, נבהלו ובקשו מייד מים לשתות, עד שהורה הקב"ה למשה רבנו להשליך עץ במי מרה להמתיקם, וכך כתוב (שמות טו, כג-כה) 'וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם'. ומבארים חז"ל דבר פלא, שאותו העץ היה עץ "הרדופני" היה מר מאוד, ודוקא מאותו העץ המר יצאו מים מתוקים. ללמדנו, שאותו הנס מראה על גדולתו של בורא עולם שאין לנו חקר במהלכיו, וזהו שהתורה כותבת שם: 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ', כלומר, שהמהלך היה בגדר "חוק" שאין לו מובן, ועלינו לדעת שישנם דברים שהם מחכמתו יתברך, שלנו אין השגה והבנה בהם. והנה, רש"י מביא דבר מעניין, וז"ל: "שם שם לו – במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין", עכ"ל. כלומר, שכשם שהמים המרים נמתקו בדרך "חוק", כך יש מצוות שהם בגדר "חוק", כגון פרה אדומה שאין לה מובן, שהרי היא מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים, וכגון "שבת" שהלכותיה אינם ניתנים להשגה ולהבנה, והם כהררים התלויים בשערה. ועוד אנו למדים, שעלינו לקיים את כל דיני התורה אף על פי שאינם מובנים קודם, וזהו היסוד של "נעשה ונשמע", כלומר קודם לעשות ואחר כך ללמוד ולנסות ולהבין, אבל בלי קשר ותנאי לעשייה.

דוגמאות ל"חוק" שבהלכות שבת

דוגמאות להלכות שבת שנחשבות לחוק: הנה אסור בשבת ללחוץ על כפתור כדי להדליק חשמל, מדין מבעיר אש, ומי שעושה כן במזיד חייב סקילה – וכל זה למרות שלא עשה אלא פעולה קטנה וקלה לחלוטין. ומאידך, מותר לטבח בישיבה (או בבסיס צבאי) לפרוס עשרות ככרות לחם לפרוסות, והוא פורס ופורס עד שידו מתעייפת מהמאמץ, וכן על זה הדרך מהמלאכות המותרות לעשות בשבת, שאין הגבלה בעשייתם בגלל הכמות, ואדרבה יש בזה מצוה שזה לכבוד ולעונג שבת; וכי אין זה חוק?!

דוגמא נוספת: אדם הכין סלט וסחט לתוך הסלט לימון, ובסחיטתו נפל הגרעין של הלימון לתוך הסלט – אסור לו להוציא את הגרעין מהסלט כי זה בורר פסולת מתוך אוכל, והיא הבררה האסורה בשבת. ומאידך, מותר לו להוציא את כל חלקי הסלט – המרובים לאין שעור על שיעורו של גרעין אחד של לימון – ולהעבירם לכלי אחר, כי זה נחשב לברירת אוכל מתוך פסולת ואין בזה איסור "בורר". הרי לך עוד דוגמא של "חוק" בהלכות שבת.

מחלוקת החזו"א והבא"ח בהשתמשות בתיון ודעתו של ה"בית מנוחה" בדין זה

כמו כן: ידועה המחלוקת הקיצונית בין החזון איש לבין מרן רשכבה"ג הרי"ח הטוב בעל ה"בן איש חי" זיע"א, בעניין רשת התיון של הקומקום בשבת. הנה אם יש לאדם קומקום קטן שבו מכניס את עלי התה עם מים חמים מערב שבת כדי להכין תמצית, ובשבת מעביר את התמצית דרך אותה הפיה הצרה, ושם יש רשת שעוצרת ומונעת את עלי התה מלעבור דרכה. לדעת החזון איש, מאחר והוא מוציא אוכל מתוך פסולת זה מותר, למרות שעושה כן על ידי כלי. והבן איש חי טוען, שכיון שעושה פעולה של ברירה בכלי, זה נקרא איסור "בורר" בשבת, והעושה כן בשוגג חייב חטאת. והביא בשם ה"בית מנוחה" שחיברו הרה"ג רבי יאודה שמואל אשכנזי זצ"ל בדף נה ע"ב סעיפים מ"ז ו-מ"ח, שכותב וז"ל: (מז) – "לערות השומן מהמאכל אפשר דאסור, דהא שני מיני אוכלין הם, ואסור לברור אפילו לאכול את המאכל מייד, דכשמערה השומן שאינו רוצה בו, הוי לו בורר הפסולת מתוך האוכל דאסור. ואפשר דשרי, דלא שייך ברירה אלא בדברים המעורבים, אבל הכא לחודי קאי. מג"א. וכן עיקר דשרי, עיין לקמן אות נ"ב. (מח) – כלי הנקרא "אלבריק" [קומקום], שעושים בו משקה מעשב הנקרא "טיי", ויש לכלי זה שני פיות, אחד רחב והשני פיו צר וסתום, ויש בסתימתו נקבים דקים כדי שיעברו מי ה"טיי" דרך אותו הפה ולא יעברו העשבים של ה"טיי", אלא נשארים תוך הכלי, ומי ה"טיי" עוברים דרך נקבי הפה הנזכר צלול בלתי שום עשב, נראה לי דבשבת אסור לשפוך ה"טיי" דרך פה הצר המנוקב הנז', דהוי ליה מסנן המי "טיי" דרך פיו הנזכר, וכיון שלכך נעשה הפה הקצר הנזכר כדי שיצונן (יסונן) מי ה"טיי" בו, הרי הוא כבורר על ידי כלי דאסור אפילו לשתותו מייד. ולכן יש להזהר ולשפוך ה"טיי" בכלי בשבת "מהליברק" הנזכר, דרך פיו השני הגדול, ויכול לערות ממנו בנחת להכלי כדי שישארו עשבי ה"טיי" בהליבריקו", עכ"ל. הינו, שאם יש בקומקום של התה מסננת זה נקרא "בורר בכלי" ואסור בשבת, למרות שזה מערה ומסנן ובורר אוכל מתוך פסולת. ואילו החזון איש בשבת סימן נג כתב וזה לשונו: "מן האמור, בעלי תה שנזכרים שלא לסנן כל התה מן העלים, הינו נמי משום שהמים הסמוכים להעלים חשיבי מעורבין, אבל המים הצפים על פי העלים לא חשיבי מעורבין, ולפי זה אם נעכרו העלים בתוך המים על ידי תנועה חזקה, אין לערות בשעה ההיא עד שיחזרו ויצללו. ומיהו, אפשר, כיון שאין כאן שימוש בכברה ממש, אף שיש בפנים כנגד חוטמה של כלי כעין רשת לעכב העלים, מכל מקום יש לומר דלא הוי רק בדין בררה ביד, דמותר כשניטל אוכל מתוך פסולת כדי לאכול מייד", עכ"ל.

בורר היא מן המלאכות הקשות שבשבת

ולמעשה, ידוע מה שהביא הבן איש חי פרשת בשלח שנה שניה משם מהר"ש אבוהב זצ"ל בספר הזכרונות על הבורר: "מלאכה זו היא מן הקשות שבשבת, להזהר בה בכל דקדוקיה וחלקיה".

בירר באיסור וחזר ועירב מה דינו

לברור פסולת מתוך אוכל, אפילו לאכול מייד – נאסר. ובבן איש חי דן, באם אחרי שבירר באיסור חזר ועירב את האוכל עם הפסולת מה דינו, והמסקנא שלו לאסור לאכול בו ביום מדין קנס, ולמוצאי שבת מותר. וכך הוא כותב (פרשת בשלח, שנה שניה, אות ד'): "אם עבר ובירר במזיד בשבת בידיו פסולת מתוך אוכל, או שבירר אוכל מתוך פסולת בנפה ובכברה דעביד איסורא, הרי זה אסור לעולם משום דנהנה ממלאכת שבת כדין המבשל בשבת בסי' שי"ח. אך נסתפקתי בסה"ק רב פעלים אם זה אשר בירר באיסור חזר ועירב האוכל עם הפסולת כמו שהיה קודם שבירר אם שרי לברור מחדש עתה בשבת מן התערובת הזאת אוכל מתוך פסולת בידו כדי לאכול לאלתר, כיון דבטלו מעשיו הראשונים דעביד באיסור – והבאתי שם מהגאון אשל אברהם ז"ל סי' שי"ט סע"ק א' שנסתפק בזה והניח בצ"ע. ואחר שפלפלתי בס"ד בכמה ראיות הבאתי דברי הרשב"א ז"ל שהביא מר"ן בית יוסף סי' רנ"ג, מי שבישל תבשילו מע"ש כל צרכו ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק האש ולחמם תבשילו דאסור, ואפילו אחר שנצטנן אסור לו לאותו שבת דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו, ע"ש. וכן פסק רמ"א ז"ל בהגה"ה סי' רמ"ד סעיף ה' דאסור לאכלו אפילו צונן ע"ש. וא"כ ה"ה הכא אע"פ שחזר ונתערב ובטלו מעשיו אסור לאכול ממנו בדרך היתר בו ביום דקנסינן ליה", עכ"ל.

הפרדת עלי חסה מעופשים

כל איסור בורר אינו אלא בברירה, אבל אין איסור בורר בקילוף. ועל כן, אם יש לו למשל חסה ועליה החיצוניים אינם ראויים לאכילה – ויש לו שתי אפשרויות, האחת היא להסיר את העלים הלא ראויים, או להכניס את ידו לתוך החסה ולהוציא את העלים הראויים לאכילה – והתיר הבן איש חי (שם, אות ו') להסיר את העלים המעופשים אם כונתו לאכול את החסה לאלתר, אבל לא להניח לאחר שעה. וזה לשונו: "ירקות שיש בהם מעופשים כגון כרפס וכרתי וכיוצא, לא יברור המעופשים מן הטובים אלא יברור הטובים. בד"א בעלים מופרדים זה מזה שאינם קלחים מחוברים, אבל קלחים מחוברים כגון חזרת וכיוצא אשר המעופשים מבחוץ, מסירם תחלה ונוטל אח"כ הטובים שבפנים, משום דאורחייהו בהכי שלוקח המעופשים שפוגע בהם תחלה, דאין דרך אכילה בכך לעקם דרכיה להכניס ידו בפנים לתוך החזרת להוציא עלים הטובים, ויניח עליהם המעופשים תלויים ועומדים, וכל כיוצא בזה. מיהו זה אינו אלא בעושה לאכול לאלתר, אבל בעושה להניח לאחר שעה אסור, דהא גם בורר אוכל מתוך פסולת דשרינן משום דדרך אכילה הוא, לא שרי אלא באוכל לאלתר או תוך שעה אחת, וה"ה כאן", עכ"ל.

ברירת גרעיני אבטיח

אבטיח שיש בו גרעינים, יש להתיז את הפרי כך שהגרעינים יפלו, ומה שלא נפל אין חיוב להניח את האבטיח בפיו ויסיר את הגרעינים, כי זה לא דרך אכילה, אלא מותר להוציאם ביד ורצוי דרך שינוי. וז"ל הבן איש חי (שם, אות ז'): "אבטיחים שקורין בערבי רק"י שיש בקרבם גרעינין הרבה מפוזרים אנה ואנה, העליתי בסה"ק מקבציאל שיקח החיכה בידו וינתז בכח בעודה בידו להשליך ממנה הגרעינים בהתזה זו, ומה שלא יפול בהתזה מחמת שדבוקים בה הרבה שרינן ליה להוציא הגרעין בידים, דחשיב זה דרך אכילה בכך, שאין מחייבין אותו לתת החתיכה כמו שהיא בידו ויוציא הגרעינים מפיו דאין זו דרך אכילה, מיהו טוב להוציאם על ידי שינוי קצת לדחותם כלאחר יד", עכ"ל.

ברירה בעצמות דגים

אם אוכל דגים ויש בהם עצמות, לא חייב להכניס לפה עם העצם ואחר יוציא את העצם מפיו, כי זה לא דרך אכילה, אלא יכול להוציא את העצם בידו ויאכל את הבשר ויסיר בשיניו. וז"ל הבן איש חי (שם, אות י'): "אם אוכל חתיכת דג או חתיכת בשר שיש בהם עצמות מותר להוציא בידו תחלה העצמות ולאכול לאלתר, ואע"פ שמסיר בזה כמה עצמות בזא"ז, דרך אכילתם בכך תמיד", עכ"ל. אם יש לו ילדים קטנים ורוצה לפרק ולתת להם כך את בשר הדג, אם מפרק ונותן לפניהם מייד, והם אוכלים, מותר – אבל לפרק ולהניח בצלחת עד שיתקבץ שיעור ראוי לאכילה אסור. ומכאן, חומרת חלק מעם ישראל שנוהגים שלא לאכול דג שיש לפרק את עצמותיו, אלא מערב שבת מפרקים ועושים ממנו קציצות הנקראים "געפילטע פיש", ותבוא עליהם ברכת טוב, אבל כאמור אם עושה כאמור לעיל מותר.

ברירת גרעיני התמרים

אם אוכל תמרה ויש בה גרעין, מותר להוציא את הגרעין ולאכול את התמרה, וכן הדין במשמש. אבל אם יש בפרי יותר מגרעין אחד, עליו להוציא את האוכל בהתחלה. וכך כותב הבן איש חי (שם, אות ח'): "אם אוכל תמרים בשבת מותר להפריד התמרה מן הגרעין בידו, וזורק הגרעין ואוכל התמרה, כי כיון שיש שם גרעין אחד הו"ל ליקח אוכל מתוך פסולת כשהוא מפרידם זה מזה. וה"ה בפרי שקורין משמ"ש וכיצא בו. אבל בצימוקים שהם ענבים יבשים, שיש בכל אחת שלש וארבע גרעינים, אם הוא רוצה להוציא הגרעינים ה"ז נמצא בורר פסולת מתוך אוכל, כי הוא מוכרח להוציא הגרעינים בזא"ז מתוך הענבה . כיצד יעשה? יניח הענבה בפיו ויוציא הגריעים מפיו. (עוד כותב בדין בררת תורומוסים ושזיפים, וז"ל: ופלפלתי בזה ועשיתי שלשה חלוקים בדינו של מהריט"ץ והעלתי בתרמוסין ופולין כיון שדרך בני אדם בחול לקלפם בפיהם כן יעשה בשבת ולא יקלפם בידו ויניחם בתוך פיו).

ברירת בגדים

אדם צריך להזהר, ובפרט הנשים, אם יש להם בגדים מעורבבים והם רוצים בגד מסוים, שיש להם להוציא את אותו הבגד מהערמה, וזה נחשב כ"אוכל מתוך פסולת", ולא יסירו את הבגדים הלא רצויים עתה, כי זה נקרא "פסולת".

ברירה בשני מיני אוכלים

אם יש לאדם שני מיני אוכלים, כגון גרעינים ובוטנים מעורבבים, ורוצה לאכול רק את אחד מהם, יש לו להסיר את מה שרוצה לאכול למרות שהשני הוא גם אוכל, שכן לדידו זה עתה נקרא "פסולת".

מסננת של ברזים

יש להזהר, אם יש מסננת בפיה של ברז מים ממתכת המחוברת בהברגה, מותר להוציא מים מהברז אף על פי שנראה כמסנן בכלי כי בדרך כלל המים נקיים. אבל צריכים להזהר שאם רואה שהמסננת רפויה והוא רוצה להדקה ולהבריגה אסור.

לסיום, אנחנו עם ישראל נקראים עם אשר בחר לו ה', והקב"ה בחר בנו מכל העמים, כי אנחנו בבחינת "אוכל". ואשרנו ואשרי חלקנו שהקב"ה בחר בנו מכל העמים והנחיל לנו את תורתו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, ובזכות שמירת שבת נזכה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים בביאת הגואל ובבנין אריאל במהרה בימינו אמן.

בס"ד

דרשות לפרשת תרומה מספר בן איש חי לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

בס"ד

מספר בן איש חי שנה א':

ועשית מנורת זהב טהור וכו', נראה לי בסייעתא דשמיא, מנורה רמז לתפלת העמידה, דידוע שתפילת העמידה היא סוד המנורה אחד מתקוני השכינה כנזכר לעיל, צריך שתהיה זהב טהור לשון צח בלא טעות, מקשה תעשה המנורה, רצונו לומר חבור אחד שלא יפסיק בתוך תפלת העמידה אפילו בדבר שבקדושה, הן יריכה הם תחנונים שאומר אחר התפלה, בין יהיו לרצון הראשון ובין יהיו לרצון השני, הן קנה כל ברכה וברכה נחשבת לקנה אחד, כי היא מכוונת כנגד ספירה אחת כנודע, הכל צריכין להיות חבור אחד זה עם זה בלתי הפסק בינתיים:

והזכיר עוד גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו, והיינו גביעיה אלו תיבות הברכות של התפילה, כי האותיות של תיבות העמידה הם סוד כלים אשר יתמלאו אורות מכח המחשבה הקדושה של המתפלל כנודע, ואין אדם רשאי להוסיף ברכה בברכות התפלה שאינה מענין תיקון התפילה, דמה שהוסיפו בזמן רבן גמליאל ברכת למלשינים זה היה מתקון התפלה, כי ברכה זו היתה כנגד ספירת הכתר כנודע, שלא תיקנו אנשי כנסת הגדולה כנגדו ברכה בתפלה, מפני שאותו זמן לא היה צריך לו תיקון כנודע, ונמצא שגביעיה אלו אותיות ותיבות של הברכות צריכין להיות ממנה, כלומר מענין תיקון התפלה, וכפתוריה רמז למחשבה של התפלה, כי המחשבה של האדם היא במוחא סתימאה כדמיון הכפתור, שהוא כעין תפוח הסתום, ולכן כפתור רמז למקום המחשבה, גם כאן צריך שתהיה מחשבתו של אדם בדברי התפלה דוקא, ואינו רשאי לחשב בתוך התפלה אפילו מחשבה של תורה או של מצוה, אלא צריך שיהיה ממנה, רוצה לומר מענין התפלה עצמה שהוא מתפלל, ופרחיה זה תוספת דברים שנתנו חז"ל רשות לאדם להוסיף בתוך התפלה, אך בתנאי שיוסיף דברים בכל ברכה מעין הברכה, ולזה אמר ממנה יהיו:

ועוד אמר וששה קנים יוצאים מצידיה, שלשה קני מנורה מצידה האחד, ושלשה קני מנורה מצידה השני, רמז בזה על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בספר הכונות, דשלש ברכות ראשונות כנגד חסד גבורה תפארת, ושלש אחרונות כנגד נצח הוד יסוד, ואלו הם עיקר ושורש, אבל ברכות אמצעיות הם כנגד ספירות שהם תוספת, ולזה אמר ששה קנים שהם כנגד ספירות שהם עיקרים ואינם בחינת תוספת, הנה הם יוצאים מצידה, שלשה קני מנורה מצידה האחד שהם כנגד חסד גבורה תפארת, ושלשה קני מנורה מצידה השני שהם כנגד נצח הוד יסוד:

והנה נודע כי אנשי כנסת הגדולה בתחלה תקנו שתים עשרה ברכות אמצעיות אשר בין כולם הם שמונה עשרה, אך בזמן רבן גמליאל תקנו ברכה על עקירת המלשינים בשביל תיקון ספירת הכתר, ונעשו בין הכל תשע עשרה ברכות, ונמצא בכל שלש תפלות שבעשרים וארבע שעות יש תשעים וחמש ברכות עם שתי חזרות של שחרית ומנחה, כמנין המי"ם, ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא, שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, דשפע פרנסה טובה לתחתונים ימשך על ידי התפילות, וגם בירור ניצוצי קדושה שהוא מזון העליונים גם כן יהיה על ידי התפילות, אך יהיה דבר יום ביומו לצורך הפרצוף והספירה שהוא כנגד אותו היום, וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ולכן כתב רבינו הרש"ש ז"ל בנהר שלום, שצריך המתפלל לידע באיזה פרצוף היא אותה השנה, ובאיזו ספירה הוא אותו החודש, ובאיזו ספירה מספירות אותה הספירה הוא אותו שבוע, ובאיזו ספירה משש קצוות דאותו שבוע הוא אותו היום, כדי לברר ולהעלות הברורים המתייחסים לכל יום ויום כראוי וכנכון וכו', עיין שם:

ולזה אמר שלח לחמך הוא מזון שלך, על פני המים הם שלש תפילות, שיש בהם ברכות כמנין המי"ם, כי ברוב הימים תמצאנו כלומר דבר יום ביומו, דאם עבר יומו בטל קרבנו:

ובזה יובן בסייעתא דשמיא, לה' הישועה על עמך ברכתך סלה, דידוע הגאולה תהיה בזכות התפילות, וזהו שנאמר לה' הישועה בגאולה העתידה, יען כי על עמך ברכתך סלה, מספר סלה הוא צ"ה, רמז לצ"ה ברכות של שלש תפילות עם החזרה של שליח ציבור, ואמר על עמך, כי יהיו עטרות בראש ישראל, גם עוד חוט חסד עולה צ"ה כמנין צ"ה הנזכר, שימשך עליהם חוט חסד, ובזה יובן עבדו את ה' בשמחה, אותיות בשמחה הם חמשה תפילות הנזכרים, דאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין עבודה אלא תפילה, ובזה יובן בסייעתא דשמיא, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה:

והוא כי ידוע שהחזן הוא בחינת יסוד הנקרא צדיק, והוא יש לו אור זרוע הוא אור תפילת העמידה, קרי ליה אור זרוע לשון זרועות, כי הלחש בנצח הוד יסוד, והחזרה בחסד גבורה תפארת, לכך אומרים אותה בקול רם בלי פחד שם, ולישרי לב הם הצבור שמשימים לבם על החזרה שלו לצאת ידי חובה, אז בזה הם שלמים, שמחה אותיות חמשה שנמצא גם הם מתפללים חמשה תפילות, מה שאין כן אותם שאין משימים לבם לשמוע החזרה אין להם חמשה תפילות בכל יום, על כן צריך להזהר מאד על זה:

מספר בן איש חי שנה ב':

ועשית מנורת זהב טהור. נראה לי בסייעתא דשמיא, גופה של מנורה שהוא נר האמצעי רומז ליום שבת, וששה קנים שיש בהם שש נרות רומזים לששת ימי החול, דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל, מיום רביעי מתחילין לעשות הכנה לשבת בסוד נפש רוח נשמה, בימים רביעי חמישי ששי, ואחר שבת שהם ימים ראשון שני שלישי, הם השארת נפש רוח נשמה מקדושת השבת שעבר, ולזה אמר וששה קנים הם ששת ימי החול, יוצאים מצדיה של גוף המנורה, שהוא נר האמצעי שכנגד השבת, ופירש שלשה קני מנורה מצדה האחד, שהם ימים רביעי חמישי ששי, ושלשה קני מנורה מצדה השני, שהם ימים ראשון שני שלישי:

ואמר מקשה תעשה אותה יריכה וקנה, נראה לי יריכה אלו שעות תוספת שבת מלפניו ומלאחריו שהם מדרבנן, וקנה הוא גופה של מנורה שהוא כנגד יום השבת עצמו, והכונה שתזהר לשמור התוספת כמו שתשמור גוף השבת העיקרי, שיהיו בהשוואה אחת:

ואמר גביעיה רמז למעשה, כפתוריה רמז למחשבה, שהיא במוח הסתום ככפתור, פרחיה רמז לדיבור, הכל ממנה יהיו, מקדושת השבת יהיו, שתשמור שלשה חלקים אלו בקדושת השבת:

נמצא נר האמצעי הוא כנגד השבת שהוא עומד אמצעי בשבוע, כי הם רביעי חמישי ששי מכאן, וראשון שני שלישי מכאן, ולכן משה רבינו עליו השלום בשבעה כורתי ברית גם כן הוא מכוון כנגד נר האמצעי, כי אברהם יצחק ויעקב מכאן, ואהרן יוסף ודוד מכאן, ונמצא משה רבינו עליו השלום ויום השבת שניהם במקום אחד, שרמוזים בנר האמצעי:

ובזה יובן מה שאומרים בשבת ישמח משה במתנת חלקו. ולכן ראשי תבות מזמור שיר ליום השבת הוא למשה:

ולכן זכה משה רבינו עליו השלום שבניו יושבים אצל נהר סמבטיון, שהוא עד המעיד על השבת, וכמו שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל, בפסוק נגד כל עמך אעשה נפלאות, ברם מנך יפקון אוכלסין דצדיקין וכו', ואשרינון מן לגיו לנהר סמבטיון וכו', ולכן ישמח משה במתנת חלקו, כי מקום בניו הוא המעיד על השבת:

ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא ובני רחביה רבו למעלה ראש, דקאי על בניו של משה רבינו עליו השלום, ולמעלה מאותיות ראש כפי מדרגות המספר שהוא סדר תשר"ק, יש אותיות שבת:

ולפי האמור נמצא השבת עומד אמצעי בשבוע, והוא מה שכתוב בזוהר הקדוש שמא דקודשא בריך הוא שמא דאיהו שלים מכל סטרוי שהם דה"ו ואב"ג, והוא דוגמת הלשון, שעומד אמצעי, ולכן כמו דהלשון הוא עיקר הגוף דכתיב מות וחיים ביד לשון, כן השבת החיים תלויים בשמירתו, וההפך תלוי בחלולו, דכתיב מחלליה מות יומת, בר מינן, ולכן כמו דהלשון עשה לו הקדוש ברוך הוא שמירה בשתי חומות שהם שפתים ושינים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא, כן השבת עשו לו חכמינו זכרונם לברכה שמירה בשני גדרים זה על זה, והוא כי מן התורה צריך הישראל לשמור השבת בט"ל מלאכות, ולא אסרה תורה אלא מלאכה של ישראל, אך רבותינו זכרונם לברכה עשו גדר ושמירה יותר, שגזרו לבלתי יאמר הישראל לגוי לעשות לו מלאכה בשבת, ועוד הוסיפו שמירה וגדר שני, דאפילו שלא אמר הישראל לנכרי לעשות, אלא הנכרי עשה מאליו את המלאכה בשביל ישראל, גם כן אסורה אותה מלאכה לישראל, הרי שני גדרים זה על זה, כמו שיש ללשון שני גדרים זה על זה שהם השפתים והשנים:

בס"ד

הלכות לפרשת תרומה מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

בס"ד

עלון שבועי של הלכות בפרשת "תרומה" מספר עוד יוסף חי – הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': מי יותר מעולה התפילה בלחש או התפילה בחזרת העמידה?

תשובה : חזרת העמידה היא חשובה יותר כי היא במקום גבוה יותר ולכן צריכה רבים לפחות עשרה.

שאלה ב': מה צריך לכוין בזמן הקדושה?

תשובה : כשמגיע הש"ץ לנקדישך צריך לפסוע שלושה צעדים לפנים במקום שעמד בתפילתו ויעצום עיניו בכוונה גמורה. תעמוד כשרגליך מחוברות כרגל אחת. וצריך לומר עם הש"ץ כל סדר הקדושה מלה במלה ואמנם שתי התיבות "נקדישך ונעריצך" יאמר אותן בקול רם ושאר התיבות יאמר אותן בלחש. וכשיענה קדוש קדוש קדוש יענה בקול רם ובעיניים סגורות ובדילוג כלפי מעלה. ויכוין לקיים מצות עשה אחת שנצטוינו בפסוק: ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכשאומר: מלא כל הארץ כבודו יכוין לקבל קדושה זו.

שאלה ג': מה מעלת כוונת החזרה?

תשובה : המכוין בשעת חזרת התפילה למה שאומר הש"ץ מעלה עליו הקב"ה כאילו התפלל שלש תפילות: האחת שהתפלל בלחש, השנית שומע כעונה והשלישית שעונה אמן כמברך.

שאלה ד': מה צריך לכוין כשעונה: ברוך הוא וברוך שמו?

תשובה : כשעונה: ברוך הוא יכוין י"ה של שם הוי"ה וכשעונה וברוך שמו יכוין ו"ה של שם הוי"ה.

דרשה מספר "עוד יוסף חי" – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, י"ל למה אמר לשון תרומה בדברים שהביאו למשכן, כי תרומה הנזכר בכתוב הוא על המורם משיעור מסוים מהדגן, והיה צריך לומר ויקחו לי נדבה, וכמ"ש בפרשת ויקהל כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה', וכן אמר עוד שם והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר, כי לשון נדבה יאמר על דבר שאינו מסוים וקצוב ולהפרישו משיעור מסוים וקצוב, ולכן בכל מיני קרבנות לא נקראו בשם תרומה אלא בשם נדר ונדבה. ונ"ל בס"ד רמז הכתוב לפי דרכו כחה של צדקה שמהפכת הרע לטוב, לא מבעיא שיסתלק הרע ויבא טוב במקומו, אלא כח זכותה גדול שאותו הרע עצמו ישאר כמו שהוא, ויקבל האדם ממנו טוב, הא כיצד? מעשה בראובן שהיה הוא לבדו מוכר יין בעירו , ופעם היה לו באוצר מאה חביות מלאים יין, ויבא אדם אחר לאותה העיר והביא עמו סחורה מאה חביות של יין למוכרה, והעיר קטנה די לה כל השנה כולה בפחות ממאה חביות, מה עשה זה האורח שכר שני בני אדם מאנשי העיר, וא"ל שישבו במקום אסיפה של אנשים הרבה כמו בתי הקהווה וכיוצא, וידברו לפני אנשים היושבים שם לאמר חבל על ראובן בעל היין שיש לו מאה חביות יין מלאים והחמיצו לשלשים חביות שנעשו חומץ גמור, ונתפשטו הדברים האלה בכל העיר, ואחר שני ימים חזרו וישבו במקום אסיפת האנשים ויאמרו וי לחסרון כיס, כי אתמול נראו עוד שלשים חביות אצל ראובן שנעשו חומץ גמור, ואחר שני ימים חזרו וישבו באותו מקום , ויאמרו או ואבוי על פלוני כי היום נודע שכל החביות הנשארים כולם החמיצו, ואין בהם אפילו חבית אחת, והםמדברים כן כאלו מצטערים, ויתפשטו הדברים בכל העיר, כי קול המון רבים קורא שהיין של ראובן החמיץ כולו, וכיון שהדבר הזה יוצא מפי הכל אנשים ונשים וטף נעשה היין שלו חומץ, כי ברית כרותה לשפתים שכל אנשי העיר פתחו פיהם בכך, ואז אינו יכול למכור אפילו קנקן אחד קטן, כי הכל נעשה חומץ גמור והאורח שמח שמחה גדולה כי עתה יהיה מוכר היין בעיר לבדו. והנה בחמלת ה' על ראובן לא עשה לו נס שיסתלק כח החמיצות מיינו ויחזור להיות יין טוב, אלא הביא על אנשי העיר חולי תגבורת הדם בעור בשרם , שנעשה עורם אדום כדם, וכל אחד מוכרח לחכך הרבה , והדם מתגבר ע"י החכוך יותר, וגזרו הרופאים שאין לאלו תקנה אא"כ ירחצו כל עורם בחומץ חזק של ענבים, ובזה יכבה אש הדם וילך לו, וצריך למהר רפואה יפשא"ק, ובעיר לא נמצא אפילו בקבוק א' של חומץ, ומכרו בסך רב כפליים על היין נמצא זה הרע של החמיצות נשאר במקומו, ולא נסתלק מאותו היין, ועכ"ז קבל בעליו ממנו טובה כפולה על היין:

וכן הענין בצדקה, זכותה גדול שלא תצטרך לסלק הרע ולהביא במקומו טוב, אלא ישאר הרע כמו שהוא ויוצא ממנו טוב., ולכן כתיב וצדקה תציל ממות, שאם נגזר נגף לא יסתלקו אותיות נגף, אלא יתהפך סדרם לסדר גפן, דנמצא האותיות נשארו ורק תמורת סדר נגף נעשה סדר גפן, כן בזכות הצדקה יסתלק הנזק מן נגע, ותמורת סדר נגע יהיה סדר ענג, דהאותיות שוין, וכן בזכות הצדקה יהיה תמורת סדר ערש סדר עשר, ותמורת סדר דוי סדר יו"ד, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל ע"פ ה' יסעדנו על ערש דוי, כאשר הבאתי דבריו בסה"ק בן איש חי פרשת תזריע ע"ש, דהאותיות של הרע ושל הטוב שוין, ורק הסדר שלהםיתהפך, ועל זה נאמר ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה, כי תמורת פועל הנזק יהיה פועל טוב. ובזה מובן בס"ד מה שקרא כאן את הנדבה בשם תרומה, כי אותיות תרומה יתהפכו ויהיו תמורה, דהיינו שיש כח גדול בנדבה וצדקה לעשות תמורה להרע בהטוב שיהיה מן נגע ענג, ומן ערש ודוי יהיה עש"ר יו"ד, ומן נגף יהיה גפן:

ומ"ש תיבת לי ודרשו רז"ל לי לשמי, וכן הביא רש"י ז"ל נראה דרמז בזה שזו התמורה שתהיה ע"י צדקה ישנה גם באותיות שמי, כי שם אלקים הוא דין, ואם יתחלף באותיות הקודם של שם אלקים יהיה שם אכדט"ם, שהוא רחמים בסוד אלקים חיים, כנז' בשער הכונות בדרוש ל"ג לעומר, וע"י הצדקה יזכה לחלוף שם זה, ולז"א ויקחו לי תרומה שהיא אותות תמורה, לי לשמי, ג"כ הוא שם אלקים שיתחלף בשם אכדט"ם, ורק בתנאי שתהיה הצדקה כהלכתה שהיא נתנת בנדבת לב, וזהו מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ואמר עוד וזאת התרומה אותיות התמורה שתהיה ע"י הנדבה שתקחו מאתם, עושה ג"כ תמורה בזהב וכסף, כי ידוע מ"ש רבינו שמשון ז"ל בפסוק ויוציאם בכסף וזהב, שיש שני שמות כס"ה בפ"ז שאותיות שלהם הם כסף וזהב התמורה אשר תקחו מאתם, עוד עושה זאת תמורה בזהב ובכסף שאתם מתנדבים שתקחו תמורת זה השפעה משתי שמות הרמוזים בזהב וכסף:

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים