פרשת תולדות

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת פרשת תולדות (חלק א') בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

ולהלן האזינו לדרשה על הפרשה מספר: אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א. קורא: מנהל האתר חיים סלמן:

בס"ד

הפסקות לעולים בפרשת "תולדות" כפי שקבלתי מאת מו"ר חכם יצחק מחלב בן שמחה ע"ה שקבל מרבו חכם יעקב מצפי ע"ה וכן טיפים לקריאת התורה בפרשה זו.
הפסקות לעולים בפרשת "תולדות":
במנחה של שבת ובשני וחמישי: לכהן עד: ותלך לדרוש את ה'. ללוי עד: בן ששים שנה בלדת אותם. לשלישי עד: מצוותי חוקותי ותורותי.
בשבת בבוקר: לכהן עד: מצוותי חוקותי ותורותי. ללוי עד: ויברכהו ה'. לשלישי עד: ופרינו בארץ. לרביעי עד: אתה עתה ברוך ה'. לחמישי עד: ויברכהו. לששי עד: ומברכיך ברוך. לסמוך עד: אשר נתן אלהים לאברהם. שביעי מסיים הפרשה.

טיפים לקריאת התורה בפרשה זו:
שימו לב לכל המקרים של כתיב אחר בתורה וקריאתנו אחרת. דבר זה לא יכולים לדעת הקהל רק הקורא בתורה יודע מה כתוב בספר התורה.
פרק כ"ה פסוק כ': מפדן – שימו לב שהאותיות פ' ו-ד' שתיהן דגושות.
פרק כ"ה פסוק כ"א: ויעתר – הטעם באות ע' מלעיל.
פרק כ"ה פסוק כ"ג: גוים – שימו לב שבתורה כתוב גיים ואנחנו קוראים גוים.
פרק כ"ה פסוק כ"ג: מלאם – שימו לב שהאות ל' לא דגושה אלא רפויה.
פרק כ"ה פסוק כ"ד: תומים – ולא תאומים.
פרק כ"ה פסוק ל': עיף – שימו לב שהאות י' לא דגושה כמו שאנחנו אומרים בטעות בדיבור ביום יום.
פרק כ"ו פסוק י': אשתך – הטעם באות ת' מלעיל.
פרק כ"ו פסוק י"ד: ועבדה – האות ב' בקובוץ ודגש חזק באות ד'.
פרק כ"ו פסוק כ"ב: רבו – הטעם באות ב' מלרע.
פרק כ"ו פסוק כ"ז: באתם – הטעם באות ת' מלרע.
פרק כ"ו פסוק כ"ט: נגענוך – האות ע' בחטף פתח ולא בשוא.
פרק כ"ו פסוק ל"ד: בשמת – יש טעם באות ב' לכן יש בה קמץ רגיל ושוא נע באות ש' ויש טעם שני באות מ'.
פרק כ"ו פסוק ל"ה: מרת – הטעם באות מ' מלעיל.
פרק כ"ז פסוק ג': ציד – שימו לב שכתוב בתורה צידה ואנחנו קוראים ציד.
פרק כ"ז פסוק ז': ואברככה – שימו לב שכתוב עם ה' בסוף ולא ב-ך'.
פרק כ"ז פסוק י"א: שעיר – שימו לב שבתורה כתוב שער בלי י'.
פרק כ"ז פסוק י"ט: תברכני – שימו לב שהאות נ' בדגש חזק.
פרק כ"ז פסוק כ"ה: ויבא לו – במלה לו יש טעם נדיר תרי טעמי ומנהגינו להאריך בו הרבה.
פרק כ"ז פסוק כ"ו: ושקה – האות ש' בחטף פתח.
פרק כ"ז פסוק ל"ו: ויעקבני – שני שוואים באותיות ע' ו-ק'. פעמים – האות פ' רפויה.
פרק כ"ז פסוק ל"ח: הברכה – האות ב' בשוא.
פרק כ"ז פסוק מ"ה: למה – הטעם באות מ' מלרע.

 

בס"ד

הלכות לפרשת תולדות מספר בן איש חי שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה ב'

פרשת – תולדות
"וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי" (בראשית כה' כה') יש ליישב למה כיבד הכתוב את עשו לקראו בתואר ראשון – ונראה בס"ד, הנה אבותינו אברהם יצחק ויעקב היו קדושים חכמים וידועים, ואם היה עשו אדם טוב וישר והולך בעקבותיהם ודרכם, לא היה נקרא ראשון בדרכם… אבל הואיל ועשו לא הלך בדרכם הטוב והישר אלא פנה לדרך הרע והסכלות, שאינו מסוג דרכם, אלא ההיפך, על כן נקרא ראשון שהפסיק חֶבֶל החכמה והישרות של אבותיו, וממנו התחילה התייחסות הנקלה והסכלות. [עוד יוסף חי]

 

1. שאלה: מתי מקבל אדם תוספת רוח ונשמה של יום?

תשובה: תוספת נפש- באמירת נשמת כל חי.

תוספת רוח- לאחר שאמר ה' שפתי תפתח בעמידה יכין עצמו לקבל תוספת רוח.

תוספת נשמה- בשעה שאומר החזן תיבת אייה של אייה מקום כבודו, ולכן יאריך החזן בתיבת אייה.

2. שאלה: מי ששכח לומר נשמת והתחיל ישתבח מה תקנתו לעניין תוספת נפש?

תשובה: אין לו להפסיק לומר נשמת אם אמר כבר ישתבח והתחיל ברכת יוצר אלא אומרה אחר התפילה בלא לומר ברכת ישתבח ועל כל פנים יהרהר שמונה תיבות אלו "נשמת כל חי תברך את שמך ה' א-לקינו"

ואדם שסיים ישתבח וענה ברכו ונזכר שלא אמר נשמת יאמר נשמת ואח"כ יתחיל יוצר

3. שאלה: מדוע צריך להגיד נשמת כל חי בנעימה?

תשובה: שבח זה של נשמת כל חי הוא יקר ומעולה מאד וצריך לאומרו בנעימה והוא מסוגל על כל צרה שאדם עומד בה.

4. שאלה: כמה שבחים יש בברכת ישתבח ?

תשובה: יש י"ג שבחים (שיר ושבחה הלל וכו') כנגד י"ג מידות רחמים ויאמר אותם בנעימה ובנחת רוח פיו וליבו שווים

5. שאלה: מה יעשה אדם שהתחיל לאמר י"ג שבחים של ברכת ישתבח ושמע קדיש או קדושה?

תשובה: יענה ויחזור לאמר את י"ג שבחים מהתחלה .

6. שאלה: טעה והתחיל יוצר אור כנוסח של תפילת יום חול מה דינו ?

תשובה: כל שלא חתם יוצר המאורות חוזר לראש נוסחת שבת "הכל יודוך" .

7. שאלה: על מי נאמר שצריך לפשפש במעשיו ולדאוג כל אותו שבוע ?

תשובה: הטועה בתפילת שבת והתחיל להתפלל תפלת חול.

8. שאלה: מתי משתחווים לספר תורה ומה יאמר בשעה שמשתחווה ?

תשובה: כשמוציאים ספר תורה מין היכל פותחים אותו ומראים אותו לכל הקהל צריך שכולם ישתחוו אפילו נשים וטף ויאמרו וזאת התורה וכו' "א-ל ש-די אמת ומשה אמת ותורתו אמת. ( טוב שיסתכל האדם במילה שמתחילה באות של ששמו בספר תורה).

9. שאלה: מה היה מנהגו של האר"י בשעה שהוציאו ס"ת מין ההיכל ?

תשובה: היה מנשקו ומלוהו עד התיבה ונשאר שם עד שהיו מגביהים הספר ואז היה מסתכל באותיות הספר תורה ממש והיה אומר שעל ידי הסתכלות האדם בס"ת מקרוב כל כך שיכול לראות האותיות היטב על ידי זה נמשך אור גדול על האדם.

10. שאלה: בהחזרת הס"ת להיכל האם יחזירוהו פתוח או סגור?

תשובה: מנהג יפה ומתוקן על פי הסוד שלא לפתוח הס"ת שמוליכים אותו אל ההיכל .

 

שאלה למעיין: על מה אנו מתכוונים באמירת נשמת "שוועת עניים אתה תשמע וצעקת הדל תקשיב ותושיע" ?

השאלה למעיין מפרשת חיי שרה: בסעודה שלישית שאין קידוש האם ראוי שהפת יהיה מכוסה ?

תשובה למעיין מפרשת חיי שרה: ידוע שעל פי הפשט מכסים הלחם בשעת קידוש מפני "בושת הפת" שהרי המוציא קודם לגפן ובקידוש אנו מקדמים הגפן לפניו אם כן טעם זה לא שייך בסעודה שלשית.

אך מיום שני טעמים אחרים אחד זכר למן שהיה מכוסה מלמעלה ומלמטה וכן טעם נוסף שמכסים הפת משום כבוד אם כן גם בסעודה שלישית יכסה הפת לפני הסעודה .

באורי תפלה

q כשאנו אומרים קדושה, ובפרט קדושת כתר, צריך שנזמין את עצמנו לקבל קדושה עליונה ולקיים מצות "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב' לב'), שנחליט בכל ליבנו למסור עצמנו על קידוש השם. וכתב בספר היכלות, אמר הקב"ה: אין הנאה בעולם כשעה שמקדישין אותי בני, ואומרים קדוש קדוש קדוש, ועיניהם נשואות למרום ונושאים עצמם למעלה. באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב, ומחבקה ומנשקה. ומזכיר גלותם וממהר גאולתם. עכ"ד. מכאן יתבונן האדם לומר כראוי הקדושה באהבה וביראה ובשמחה עצומה! [בית תפילה של רבי אליעזר פפו בעל ה"פלא יועץ"]

אמרות צדיקים
× הבן איש חי: כידוע מצוה להיות מעשרה ראשונים בבית הכנסת, והעיקר שישאר שם להתפלל. וכמו כן מצוה במנחה ומעריב, וכל המקדים יותר הוא קרוב את הקדושה יותר ושכרו יותר!

× אמר רבי עילאי אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה. (חולין פט.)

× רבי נחמן: מריבה בא לאדם כשבא לאדם איזהו מצוה והוא משלחה ואינו מקיימה.

× רבי נחמן: על ידי מחלוקת שחולקין על הצדיק, נתעוררים מלחמות.

× ליקוטי הלכות: אי אפשר להכלל באחדותו הפשוט יתברך כי אם על ידי ענוה וביטול, שזה בחינת אהבה ואחדות ושכל אחד יבטל עצמו לגבי חברו ולא יתגאה ולא יתפאר על חברו.

 

להצלחת משפחת דדון מעכו והשם יהיה בעזרם בכל מבל כל ולרפואת דוד בן זכיה.

 

 

 

הנהגות וסיפורי צדיקים
v מעשה באחד שהיה הולך רגלי במדבר והתעייף מאד התפלל לפני הקב"ה שיזמין לו חמור, והיה צריך לבקש תזמין לי חמור שארכב עליו. אך טעה ואמר תזמין לי חמור שירכב עלי ונעשית שאלתו תכף שנזדמן שר אחד רוכב על אתונו והלך אחריה עיר קטן. וימצא זה האדם הולך רגלי ויאמר לו: הנה עיר זה קטן הוא וטרח בהליכה. תרכיבהו על כתפיך ותביא אותו עימי לביתי. ויען האיש ויאמר: אני עתה התפללתי שיזדמן לי חמור שארכב עליו ולא שהוא ירכב עלי. ולא ידע שכך התפלל שירכב עליו החמור ולא הרגיש. וכל זה מזדמן וקורה לכל אדם.

[נפלאים מעשיך מרבינו יוסף חיים]

 

לכן מזהיר הזוהר על הפסוק "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו", והרי אח אחד יש לו, ולמה פירט את שם אחיו? אלא בא ללמדנו לדייק בתפילתנו שלא ימצא המקטרג פתח להטות תפילתנו לענין אחר שאף יכול להזיקנו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כי לקח טוב נתתי לכם…
? לא התרופה עיקר. מדברי חיזוק מאת ר' אהרון יהודה לייב שטיינמן שליט"א בעל "אילת השחר": באמת אם בן אדם מסתכל, הוא יכול לראות השגחה על כל רגע ורגע. אבל לא רוצים לראות! לא רוצים לראות!

בן אדם קצת חולה, מה הוא עושה? לוקח תרופות! ואמנם הוא אומר כי לא התרופות עוזרות, רק הקב"ה עוזר. אך האמת אינו כן. הוא מאמין בתרופות. הוא עושה כל כך הרבה השתדלויות בשביל התרופות. בן אדם חושב שהעיקר זה התרופה. אמנם צריך לקחת תרופה, אבל לא לחשוב שזה העיקר. מה מועיל התרופה? הקב"ה עשה צער לבן אדם כדי שיעשה תשובה, אם לא יעשה תשובה, מה יועילו אלף תרופות?!

? הסמ"ק כותב על הפסוק "וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (דברים י' טז') כי אדם שיש לו צרה והוא לא עושה תשובה עובר על עברה של "וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד", לאו דאורייתא! מי מתעורר על זה? יש איזה חולה, הוא רץ לרופא. אבל תשובה זה כבר לא במחשבה שלו, והרי מה יעזור הרופא? שהרי רוצים משמים לעורר אותו שיעשה תשובה, ומה יועיל הרופא?! אמנם צריך ללכת לרופא כי אנחנו לא במדרגה כזו. אבל זה לא העיקר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מצותיך שעשועי
¨ כשאתה מסתפר תוכל לקיים כארבע עשרה מצוות:

שני מצוות – "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (שתי מצוות בשתי פאות).

חמש מצוות – "וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (חמשה מצוות בחמישה מקומות שבפאת הזקן).

מצוה – "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ראה ספר החינוך מצוה רסב').

מצוה – "וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (ראה ספר החינוך מצוה תקמג').

מצוה – "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ".

מצוה – "וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ".

מצוה – "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר".

מצוה – "וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' " וכו' (זה מקיים כשמשלם שכר עני).

מצוה – מצוה דרבנן שמסתפר לכבוד שבת ויום טוב.

סה"כ – ארבע עשרה מצוות. [על פי כף החיים סימן רלב' אות טו]

¨ לפני שמסתפר יאמר: הריני בא לספר שערות ראשי והריני מכוון לקיים מצות לא תעשה "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" ומצות "וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" ומצות "וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" ומצות "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (בערב שבת ויום טוב יוסיף, ומצוה מדרבנן להסתפר לכבוד שבת קודש/יום טוב). ויכון בתספורת הראש להוריד הדינים.

ויאמר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ק בו"ק ביחודא שלים בשם כל ישראל. ויהי נועם אדנ'י אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

¨ כשנותן שכר לספר יאמר: הריני מוכן לקיים מצות עשה "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" ומצות לא תעשה "וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ" ומצות "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ובעני יוסיף ומצות "וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ").

ויאמר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ק בו"ק ביחודא שלים בשם כל ישראל. ויהי נועם אדנ'י א-לקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

¨ גם העושה מצוה אין די לו עשייתה, אבל צריך שיקיים מה שאמרו ז"ל שיכוון בעשייתם שהוא עושה אותם לשם עושיהן שהוא השם יתברך. המשל בזה בעת שמסתפר ראשו, לא די לו בזה שלא ישחית הפיאות, אבל צריך שיכוון שהוא מונע עצמו מלהשחיתם כדי לקיים מצות בוראו שציוהו על כך. לכן בכל מצוה ומצוה יהא זהיר וזריז לכוון כוונה זו. (שער המצות).

 

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

 

בס"ד

דרשות לפרשת "תולדות" מספרי חכמי עירק זיע"א.

מספר אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים ע"ה:

אלה תולדות יצחק בן אברהם וכו' – יובן בס"ד כי יעקוב מלא בוא"ו גימטריא קפ"ח ועם האותיות גימטריא קצ"ג ואילו עשו גי' שע"ו ועם האותיות גי' שע"ט ס"ה גי' תקע"ב כמנין אותיות אברהם הוא הוליד ליצחק עם האותיות והכולל שעולים ג"כ גי' תקע"ב בדקדוק. וזה רמז בשמותם שאברהם הוליד את יצחק ולא אבימלך ח"ו. ובזב יובן כוונת רש"י ז"ל: אלה תולדות יצחק ויעקב ועשו האמורים בפרשה. והכוונה שהגם שיעקב יש לו שם אחר והוא ישראל וא"כ לא יעלה על זה רמז האמור, עם כל זה שפיר יכון הדרש יען שבפרשה זו לא נזכר עדיין שם ישראל כי אם שם יעקב דוקא וזהו שאמר יעקב ועשו האמורים בפרשה.

ובזה יובן המדרש אלה תולדות יצחק בן אברהם, הה"ד עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ר"ל עטרת זקנים הוא אברהם תהיה מן בני בנים ששמם מעיד שאברהם הוליד את יצחק. ויובן בס"ד סיום הפסוק ג"כ ותפארת בנים אבותם והוא שג"כ במספר שמותם יש רמז שהם בני יצחק ורבקה כי יעקב בלי וא"ו גי' קפ"ב ועשו גי' שע"ו ס"ה גי' תקנ"ח ועם הכולל גי' תקנ"ט כמנין אותיות יצחק א"ב רבקה א"ם וזהו תפארת בנים מן השמות של אבותם כי שמות אבותם יש בהם רמז על הבנים.

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה' – הנה רבקה נתעכבה כמה שנים ולא בא לה הריון. והנה בזה העיכוב יש ספק אם היתה העכבה מסיבתה או מסיבת יצחק. כי לפעמים ימצא העיכוב מן האשה שהיא עקרה. ולפעמים מן האיש שהוא עצמו עקר והאשה טובה. והנה כאן שנתעכבה כמה שנים ולא בא לה הריון, מסתמא היה א' מהם עקר או סיבה אחרת שאינו ראוי להוליד. ואח"כ כשהרתה, ודאי עשה הקב"ה עם אחד מהם נס ונעשה ראוי להוליד. ואומנם לא נודע עדיין אם ממנה היתה העכבה ועשה הקב"ה את הנס עמה או מן יצחק היתה העכבה ועמו נעשה הנס.

והנה כשהתרוצצו הבנים בקרבה, הבינה והכריעה בדעתה שהעכבה לא היתה ממנה, והוא שענין התרוצצות הבנים פירשו חכמינו ז"ל שהכוונה כשהיתה הולכת על-יד בתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת. וכשהיתה הולכת על-יד בתי עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת. ואם כן מזה אפשר להבין שיש בבטנה שנים, אחד צדיק ואחד רשע, ומוכרח שהרשע בא מצדה שהיתה בת רשעים והצדיק בא מצד יצחק שהיה צדיק בן צדיק. ואם כן עכשיו אם העכבה היתה ממנה שהיא עצמה היתה עקרה והקב"ה עשה לה נס ובא לה הריון, אם כן איך אפשר שיצא מצידה אחד רשע, והלא הקב"ה לא עושה נס לשקר. ומאחר ועשה לה נס, איך יצא ממנה רשע? אלא ודאי שממנה לא היתה שום עכבה כלל אלא היא היתה ראויה להריון ולהוליד. והעכבה היתה מכח יצחק שהוא היה עקר. ואם כן, הנס נעשה עימו דווקא, שנעשה לו נס שיהיה ראוי להוליד ומצידו יצא צדיק. וא"כ אחר שהכריעה בדעתה מכח התרוצצות הבנים שהעכבה מצד יצחק ולא ממנה, התחילה להתרעם על צערה שהיתה מצטערת ומתאווה ומתפללת על ההריון, שהיתה חושבת שהעכבה ממנה. א"כ היא מה לה להתטפל ולדאוג בזה? הלא יצחק עצמו צריך הוא להתאזר ולהתפלל על עצמו שיהיה ראוי להוליד. וזהו שפירש רש"י ז"ל: א"כ למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון? והכוונה למה זה אנכי הייתי מקודם מתאווה ומתפללת על הריון מאחר שאין מצדי שום עכבה והוא לבדו צריך להתפלל על עצמו שיהיה ראוי להוליד.

ותלך לדרוש את ה' – לראות אם כנים הדברים האלה שהכריחה בדעתה אם לאו. ויאמר ה' לה: שני גוים בבטנך וכו' – והכוונה לא כמו שחשבת שהעכבה היתה מיצחק ולא ממך, אלא לעולם ממך היתה העכבה, שאת היית עקרה. ומה שיש אצלך אחד רשע, אין בזה משום לא עושה הקב"ה נס לשקרי, דזה מוכרח להיות שאלו שני גויים ושני לאומים הם, וצריך עשו לבוא לצורך תיקון יעקב, שיהיה עשו שואב כל הזוהמה כולה ויעקב יצא מלובן זך ונקי. וזהו: ולאום מלאום יאמץ. וכן צריך להיות ולו נגלו כל תעלומות וזהו מפלאות תמים דעים.

מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה:

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו – יש לשאול: למה הוצרך לומר כי עקרה היא? פשוט הדבר שכיוון שהוצרכה לתפילה ושהתה עשרים שנה ולא ילדה, דכתיב: ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם – אז בודאי שהיתה עקרה. ועוד קשה: למה הוצרך לומר: ויעתר לו ה'? כיוון דאמר ותהר רבקה אשתו אחר שאמר ויעתר יצחק?

ונראה לי בס"ד בהקדים מה שכתב הרב בני יששכר ז"ל מפי השמועה: שלפעמים נענה האדם שלא ע"י תפילה, רק ע"י דבור בעלמא. שאומר: יהי כך וכך. שאם אותה שעה שהוא מוציא מפיו את הדברים הללו היא שעת רצון, אז יתקיימו דבריו אעפ"י שלא בקשם בתורת תפילה. אבל יש חילוק בין דבר המתפעל ע"י דבור לבין דבר שמתפעל בדרך תפילה. שהדבר המתפעל ע"י דבור בעלמא, אין האדם בטוח בקיומו שיהיה לאותו הדבר קיום והתמדה. כגון: שהיתה אשה עקרה לפניו ואמר לה תתעברי וכעת חיה בשנה הקרובה את חובקת בן, אם היתה שעת רצון יתקיימו דבריו ותתעבר ולשנה הבאה תהיה חובקת בן. אבל אפשר שאח"כ ימות הולד ולא יתקיים אצלה. אבל אם אמר דרך תפילה שאמר: יהי רצון מלפני ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתתן הריון לזאת האשה וכעת חיה לשנה הבאה תהיה חובקת בן, אז יהיה קיום לאותו בן שיגדל ויחיה ויאריך ימים ושנים. ובזה פירש שם: ואני תפילתי לך ה' עת רצון, כלומר כשאני צריך לאיזה דבר אבקשהו ע"י תפילתי ולא דבור בעלמא, אעפ"י שהיא שעת רצון, שגם הדבור בלבד פועל בו, ולכן אלוהים ברוב חסדך ענני באמת ישעך, ר"ל ענני בדבר המתקיים שהוא ישועה תמידית. עכ"ד.

מספר בן איש חי שנה א':

ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, נראה לי בסייעתא דשמיא, דידוע אברהם הוא סוד החסדים, ויצחק סוד הגבורות, וידוע כי אומות העולם אין להם יניקה והשפעה מן החסדים, אלא רק מן הגבורות, מפני כי החיצונים שהם שורש האומות, אין להם אחיזה בחסדים, נמצא אין יניקה ושפע מן החסדים שהם סוד אברהם, אלא רק לישראל דוקא, ולזה אמר ויתן לך את ברכת אברהם סוד החסדים, לך ולזרעך אתך, ולא עשה כן לכל גוי:

ונראה לי בסייעתא דשמיא, דלכן תמצא בזה חשבון מכוון ביעקב וזרעו, כנגד מספר אברהם שהוא סוד החסדים, כיצד, שם העקרי של יעקב אבינו עליו השלום הוא שם יעקב, אבל ומשמחתך ששמחת בו, קראת את שמו ישראל וישרון, והנה שם יעקוב מלא בוא"ו עולה קפ"ח, צרף עם זה אחת עשרה אותיות של ישראל ישורון, שהם תוספת הרי קצ"ט, צרף עם זה ארבעים ותשע אותיות של השבטים שהם זרעו, הרי רמ"ח, מספר אברהם שהוא סוד החסדים, לזה אמר ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, לך ולזרעך דייקא, שיש בכם חשבון מכוון למספר אברהם:

ומאחר שאין לחיצונים אחיזה בחסדים, לכן תמצא שכל העברת הטומאה היא על ידי המים, שהאדם טובל במים ונטהר מטומאתו, ולא עוד אלא שיש כח ברביעית מים בלבד להעביר ולדחות את רוח רעה מעל הידים הבאה לו על ידי השינה בלילה, כי מי החסד דוחים את הטומאה בכל מקום, ולכן צריך תחלה תתן הימין את הכלי של המים ליד שמאל כאדון הגוזר על עבדו לשמשו, כדי להגביר החסד על הדין, שאז יכנעו החיצונים, ותיעקר רוח רעה לגמרי על ידי מי החסד.

מספר בן איש חי שנה ב':

ואל שדי יברך אותך. נראה לי בסייעתא דשמיא, הנה ברכה זו שבירך יצחק את יעקב באחרונה, מתחלת באות וא"ו ומסיימת באות מ"ם, רמז למלוי שם הוי"ה דיודי"ן שעולה מספר ארבעים ושש, אבל ברכה ראשונה שבירכו בויתן לך האלהים, מתחלת באות וא"ו ומסיימת באות כ"ף, הרי כ"ו כמנין שם הוי"ה כפשוטו, נמצא תחלה ברכו כנגד מספר הפשוט, ואחר כך ברכו כנגד מספר המלוי שהוא מ"ו, דהוא מלוי ע"ב שעולה חסד:

וידוע מה שכתוב בזוהר הקדוש בפרשה זו דף קמ"ו, דיעקב וזרעו לא נשתמשו בעולם הזה אלא בברכה אחרונה של יצחק והיא זו, אבל ברכה ראשונה שמורה לימות המשיח, ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא, רמז הכתוב ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום, חלק תיבת שלום לשתים וקרי בה של ו"מ, כלומר יברכם עתה בזמן הזה בברכה של ו"מ, שהיא ברכה של ואל שדי, המתחלת באות וא"ו ומסיימת באות מ"ם:

ובזה יובן בסייעתא דשמיא רמז הכתוב, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה', קרי בה תביא מ"ו ותטע מ"ו, דהיינו ברכת ואל שדי שראשה וא"ו וסופה מ"ם, בהר נחלתך רצונו לומר קודם ביאת המשיח, שאז נחלתך שהוא בית המקדש נקרא הר, אך כשיהיה מכון לשבתך, שבית שלישי נקרא בית, אז פעלת ה', כלומר תפעול בברכה ראשונה של ויתן לך האלהים, שראשה וא"ו וסופה כ"ף כמנין שמך ה':

ואמר ויתן לך את ברכת אברהם, לפי שיצחק מדתו גבורה שהיא מדת לילה, ויש לאומות העולם יניקה ממנה, אך אברהם מדתו חסד שהוא מדת יום, ואין לאומות העולם יניקה ממנו, ולזה אמר אף על פי שאני הגבורה מברך אותך, הנני אומר לך שיתן לך ברכת אברהם, שהוא החסד מדת היום, וכמו שכתוב וישכם אברהם בבוקר, לך ולזרעך אתך, כי מזה אין יניקה לזולתכם, אלא יהיו לך לבדך ואין לזרים אתכם, שהיא השפעה מעולה וגדולה, דאפילו בשבת שכולו קודש, יש מעלה גדולה בתוספת נפש רוח נשמה של היום על תוספת נפש רוח נשמה של הלילה, כי זו בחינת נוקבה וזו בחינת דוכרא.

בס"ד

דרשה לפרשת תולדות מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה.
כאשר רבקה שמעה "בדבר יצחק אל עשיו" לעשות לו מטעמים בעבור יברכו, נזדרזה וצותה את יעקב באמרה "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך".

אך יעקב נתיירא ובקש להשתמט משליחות זו באמרו "הן עשיו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק, אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה". שמעה רבקה את דברי בנה יעקב ואמרה לו "עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי". ויעקב בשמעו את דבריה נתרצה והלך למלא את שליחותו. והדבר תמוה ביותר. אפשר כך בן מכבד את אמו? כשאמרה לו לילך ולהביא שני גדיי עזים פחד שמא תבוא עליו קללה ולא ברכה, וכאשר אמרה לו "עלי קללתך בני" נרגע והקשיב לה. וכי אפשר לחשוד חלילה ביעקב אבינו שלא חשש לכבוד אמו והתנחם בכך שהקללה תחול עליה? אלא שיש לשים לב לדבר נפלא. בשני פסוקים סמוכים נאמרה המלה עלי. יעקב אמר "והבאתי עלי" ורבקה אמרה "עלי קללתך". את הפסוק הראשון תרגם אונקלוס כפשוטו "עלי", אך את ה"עלי" של רבקה הוא תרגם "עלי אתמר בנבואה".

אמרה לו רבקה ליעקב בנה שהיא מצוה אותו לעשות את הדבר כיון שכך נאמר לה בנבואה, ולכן הקשיב לה יעקב ולא חלילה משום שהקללה תחול עליה. ומכאן אנו רואים שהברכות שנטל יעקב היו בצווי אמו והיא עשתה כן על פי רוח הקודש, בנבואה.

וכן מצינו שאסתר אמרה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי". וחז"ל אמרו שהיו אלה ימי הפסח (מגילה ט"ו) ומרדכי הקשיב לה "ויעש מרדכי ככל אשר צותה עליו אסתר". ויש להבין מדוע ביטל מרדכי וכל ישראל את מצות אכילת מצה ושתיית כוסות יין בפסח, אלא כיון שאמרה אסתר וצומו עלי", גם "עלי" זה בנבואה, והקשיבו לדבריה. וכן אמרו חז"ל "ותלבש אסתר מלכות – שלבשתה רוח הקודש" (מגילה י"ד:). הרי "עלי" האמור ברבקה ובאסתר – הרי הם בנבואה.

בס"ד

דרשה לפרשת תולדות מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה.
כאשר רבקה שמעה "בדבר יצחק אל עשיו" לעשות לו מטעמים בעבור יברכו, נזדרזה וצותה את יעקב באמרה "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך".

אך יעקב נתיירא ובקש להשתמט משליחות זו באמרו "הן עשיו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק, אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה". שמעה רבקה את דברי בנה יעקב ואמרה לו "עלי קללתך בני אך שמע בקולי ולך קח לי". ויעקב בשמעו את דבריה נתרצה והלך למלא את שליחותו. והדבר תמוה ביותר. אפשר כך בן מכבד את אמו? כשאמרה לו לילך ולהביא שני גדיי עזים פחד שמא תבוא עליו קללה ולא ברכה, וכאשר אמרה לו "עלי קללתך בני" נרגע והקשיב לה. וכי אפשר לחשוד חלילה ביעקב אבינו שלא חשש לכבוד אמו והתנחם בכך שהקללה תחול עליה? אלא שיש לשים לב לדבר נפלא. בשני פסוקים סמוכים נאמרה המלה עלי. יעקב אמר "והבאתי עלי" ורבקה אמרה "עלי קללתך". את הפסוק הראשון תרגם אונקלוס כפשוטו "עלי", אך את ה"עלי" של רבקה הוא תרגם "עלי אתמר בנבואה".

אמרה לו רבקה ליעקב בנה שהיא מצוה אותו לעשות את הדבר כיון שכך נאמר לה בנבואה, ולכן הקשיב לה יעקב ולא חלילה משום שהקללה תחול עליה. ומכאן אנו רואים שהברכות שנטל יעקב היו בצווי אמו והיא עשתה כן על פי רוח הקודש, בנבואה.

וכן מצינו שאסתר אמרה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים וצומו עלי". וחז"ל אמרו שהיו אלה ימי הפסח (מגילה ט"ו) ומרדכי הקשיב לה "ויעש מרדכי ככל אשר צותה עליו אסתר". ויש להבין מדוע ביטל מרדכי וכל ישראל את מצות אכילת מצה ושתיית כוסות יין בפסח, אלא כיון שאמרה אסתר וצומו עלי", גם "עלי" זה בנבואה, והקשיבו לדבריה. וכן אמרו חז"ל "ותלבש אסתר מלכות – שלבשתה רוח הקודש" (מגילה י"ד:). הרי "עלי" האמור ברבקה ובאסתר – הרי הם בנבואה.

 

בס"ד

דרשה לפרשת תולדות מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.

קול צופיך 424 פרשת השבוע
תולדות – הלכות תפילה
הרב הגאון מרדכי אליהו ע"ה.

אברהם הוליד את יצחק
פרשת השבוע פותחת בפסוק "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם
הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כה, יט). שואלים המפרשים, מדוע כפלה התורה בלשונה
"יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק" ?
רש"י מביא על כך שני פירושים: פירוש א' – "לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם אחר כך
הוליד את יצחק". פירוש ב' – "הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק, לפי שהיו ליצני
הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה
הימנו, מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל 'אברהם
הוליד את יצחק!', וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה, שהרי עדות יש שאברהם הוליד
את יצחק". ולכאורה יש להבין, מדוע מכנים חז"ל את אנשי דורו של אברהם בשם
"ליצנים", מן הראוי היה לקרותם "רשעים", וכי איזו ליצנות יש כאן, רשעות יש כאן!
אלא הליצן אומר דבר סתום ואפשר לפרשו בכמה אופנים.
חז"ל אומרים (שכל טוב בראשית פכ"א) "ורבותינו דרשו למה נסמכה פרשת פקידת שרה
לענין אבימלך, והלא רחוק ענין אבימלך מפקידת שרה כחצי שנה, ומן הלידה שנה אחת,
אלא לדרוש בה גבורי כח, שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא
נענה תחילה – מה כתיב למעלה מן הענין, ויתפלל אברהם על אבימלך, וסמוך לו וה'
פקד את שרה כאשר אמר, אברהם – ויעש ה' לשרה כאשר דיבר, לאברהם בתפלתו של אבימלך
– בן לזקוניו, דומה לזיו איקונין שלו", עכ"ל (ועיין ב"ק צ"ב.). לפי זה, היו
אנשי דורו של אברהם מתלוצצים ואומרים שלא היתה ראויה שרה להתעבר מאברהם כלל,
אלא רק בזכות זה שהתפלל על אבימלך והיה צריך לאותו עניין נענה, אבל לא בזכותו
ובזכותה של שרה – על כן אין זה רשעות גרידא אלא דברי ליצנות, ומשום כך נקראו
בפי חז"ל בשם "ליצני הדור".
זאת ועוד, בתחילה כששרה ילדה את יצחק כולם ראו שהיא בהיריון וילדה ואחר כך לעגו
ואמרו: אסופי מצאה, והנה נעשה נס ו-"הניקה בנים שרה". ועכשיו הם טוענים טענה
מרושעת חדשה שאברהם זקן. ולאחר שנולד יצחק והרשעים הללו דברו, נשתנה פרצופו של
יצחק כמו אברהם אבינו ועתה "תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז"
(תהלים לא, יט).
ויעתר לו ה' – לו ולא לה
יצחק ורבקה מתפללים לה' לפרי בטן, וכתוב "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח
אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ"
(שם, כא). אומר רש"י: "לנכח אשתו – זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית
זו ומתפללת. ויעתר לו – לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן
רשע לפיכך לו ולא לה".
הנהגות של אבא חלקיה
הגמרא מספרת על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל שהיה נענה בתפילותיו על הגשמים
כמו סבו הגדול, והיא מביאה מעשה ממנו ניתן ללמוד כיצד עלינו לנהוג בדרך התורה
וההלכה, וז"ל (תענית כג.): "אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה (היה נכדו של
חוני המעגל), וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי
מיטרא (כשהיתה עצירת גשמים היו שולחים אליו חכמים שיבקשו ממנו להתפלל על הגשמים
והיה נענה). זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי
רחמי דניתי מיטרא (פעם אחת היו צריכים לגשם ושלחו אליו חכמים שיבקש רחמים וירד
גשם). אזול לביתיה ולא אשכחוהו, אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק (לא מצאוהו
בביתו אלא בשדה בשעה שהיה עובד באדמה). יהבו ליה שלמא ולא אסבר להו אפיה (נתנו
לו 'שלום' אך הוא אפילו לא הפנה את פניו לכיוונם – והתפלאו על כך) ועי"ש באורך
סיפור המעשה.
לבסוף מובא שם בגמרא: "אמר לה לדביתהו, ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק
לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא, ולא נחזיק טיבותא
לנפשין (אמר אבא חלקיה לאשתו אני יודע שבאו החכמים לבקש ממנו להתפלל על הגשם,
ועל כן בואי ונעלה לגג להתפלל, ואולי נענה מהשמים מיד, ולא יצטרכו לבקש ממנו
שוב להתפלל ובכך לא נבוא לידי גאוה). סקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא ואיהי
בחדא זויתא, קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו (עלו לגג, התפללו כל אחד מזוית
אחרת, והעננים התחילו להגיע מהכיוון של אשתו תחילה). כי נחית, אמר להו אמאי אתו
רבנן – אמרו ליה, שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא (כשירד מהגג,
והתחיל לרדת גשם, שאל את החכמים לשם מה באו אליו, ואמרו לו שבאו לבקש ממנו
להתפלל על הגשם). אמר להו, ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו ליה,
ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיה לן (אמרו לו
אנחנו יודעים שהגשם בא בזכות תפלתך ותפלת אשתך, אבל בכל אופן ללמוד תורה אנו
צריכים ותסביר לנו כמה הנהגות מוזרות שנהגת מאז שפגשנו אותם בשדה). וגם שאלו
אותו החכמים: "ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר,
לעננא דידיה (במה זכתה אשתך שהעננים הגיעו מצידה?) – משום דאיתתא שכיחא בביתא,
ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה [ואנא יהיבנא] זוזא, ולא מקרבא הנייתיה"
(זכותה גדולה בכך שהיא נותנת לעניים אוכל ויש להם הנאה מיידית מהצדקה שלה,
ואילו אני נותן כסף והם צריכים לטרוח ולקנות בו מאכלים).
ויתרוצצו הבנים בקרבה
כתוב אצל רבקה "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה, כב). אומרים חז"ל (מ"ר
בראשית פרשה סג) בשעה שהיתה עוברת על פתח בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס
לצאת, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשיו רץ ומפרכס לצאת. ורבקה אינה
הולכת לרופא או לקופת חולים, אלא – "ותלך לדרוש את ה'", היא הולכת "לבית מדרשו
של שם" (רש"י) לשאול מה עליה לעשות. ומכאן שהחולה, צריך קודם להתפלל לקב"ה שהוא
רופא חינם, ורק אח"כ ילך לדרוש ברופאים.
יהי רצון לפני שהולך לרופא או נוטל תרופה
כשהולך לרופא או לפני שנוטל תרופה יאמר: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי
אבותי שיהא עסק זה לי לרפואה, ותרפאני רפואה שלמה, ברוך רופא חולים כי אל רופא
חינם ונאמן אתה", כי לעיתים הרופא טועה במתן התרופה. ואין אומרים שם ומלכות אלא
מהרהרים בלב (עיין ברכות דף ס' ע"א, ושו"ע או"ח סי' ר"ל סעי' ד' ומש"ב וכה"ח
שם. ובסידור 'קול אליהו' עמוד 902). הרמב"ן כותב בפירושו על התורה: 'מה לרופא
בבית יראי ה'. כלומר, לא צריך ללכת לרופא. ואילו בהלכות ביקור חולים כתב
שהחולה חייב ללכת לרופא. ואין בזה סתירה, כי הכל תלוי במידת בטחונו של האדם
בקב"ה, "והבוטח בה' – חסד יסובבנו" (תהלים לב, י).
ותלך לדרוש את ה'
אומר הרב בעל הבא"ח ע"ה: כתוב "כבד את אביך ואת אמך", ודרשו חז"ל: 'את' – לרבות
אחיך הגדול. וכתוב "את ה' אלוקיך תירא", ודרשו חז"ל: 'את' – לרבות תלמידי
חכמים.
אומר עשו ליעקב כתוב "כבד את אביך ואת אמך" – "את" לרבות אחיך הגדול, אם כן אתה
חייב בכבודי. עונה לו יעקב, כתוב "את ה' אלוקיך תירא" – "את" לרבות ת"ח, וא"כ
אתה חייב בכבודי.
אומר בעל הבא"ח זהו שכתוב "ותלך לדרוש את ה'", רבקה הלכה לשאול בבית המדרש של
שם ועבר איזה "את" גובר, האם 'את' – לרבות ת"ח שאומר יעקב, או 'את' – לרבות
אחיך הגדול, שאומר עשו.
וה' עונה לה: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו וכו' ורב יעבד צעיר" –
הגדול יעבוד את הקטן, כלומר "את ה' אלוקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים, חשוב
יותר.
ועל זה אומר הנביא בהפטרה של הפרשה: "אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה אהבתנו הלא
אח עשו ליעקב נאום ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א, ב-ג).
אומר הקב"ה, "ואוהב את יעקב" – את הדרשה של יעקב אבינו אני אוהב, "ואת עשיו
שנאתי" – את הדרשה של עשיו שנאתי.
"לרבות תלמידי חכמים"
הגמרא בפסחים (כ"ב ע"ב) אומרת: "שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש
כל אתים שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא, פירש. אמרו לו תלמידיו רבי כל
אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על
הפרישה. עד שבא ר"ע ודרש את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים".
ויש לשאול, מה זה "עד שבא ר' עקיבא" ? מדוע לא דרש זאת שמעון העמסוני בעצמו?
אלא שמעון העמסוני היה עובד עבודה פשוטה בסבלות (לכן נקרא העמסוני) ואמר אם אני
אדרוש מהפסוק "לרבות לתלמידי חכמים", יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש, עד שבא ר"ע
שהיה עשיר והיה גם ראש הישיבה הגדולה ביותר שמנתה עשרים וארבע אלף תלמידים והוא
אינו זקוק לכבוד, ולכן הוא לא חשש לדרוש זאת.
ויש אומרים, ארבעה נכנסו לפרדס, והמלאכים לא עמדו בפניהם, והלקו את המלאכים
מדוע לא עמדתם בפני הרבנים עד שבא ר' עקיבא שהיה מאותם הארבעה שנכנסו לפרדס
והוא היחידי שנכנס ויצא בשלום (עיין לחגיגה ט"ו ע"ב) וראה מהו הכבוד שעושים
בשמים לרבנים עד שהענישו את המלאכים, ולכן דרש: "את" – לרבות תלמידי חכמים.
מעלת הבן איש חי זיע"א בשמים
ואומרים חז"ל כשהעובר נמצא במעי אימו, נר דלוק מעל ראשו ומלאך מלמדו תורה ורואה
מסוף העולם ועד סופו, וכשיוצא לאוויר העולם מלאך סוטרו על פיו ומשכחו כל התורה
כולה (עיין נדה דף ל' ע"ב). דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף'
סיפר לנו פעם דבר פלא אודות תינוק שמרגע שנולד פתח את פיו ודיבר, והתחיל לגרוס
את כל התורה כולה. הלכו הוריו לאדמו"ר מגור זצ"ל והוא אמר שצריכים לעשות לו
תיקון שישכח את הלימוד משום עין הרע. הלך הרב צדקה זצ"ל וביקש לשאול את התינוק
כמה שאלות: "ש"ס אתה יודע"? השיב בחיוב. "ושו"ע"? השיב בחיוב. "מג"א וט"ז"?
והשיב בחיוב. מפרשים שחיו אחרי המג"א והט"ז לא למד. שאל אותו הרב צדקה: "בן איש
חי אתה יודע"? השיב בחיוב וציטט את דבריו בעל פה. שאלו הרב צדקה זצ"ל: "כיצד
הוא יודע בן איש חי"? הלוא הוא חי אחרי המפרשים שאת דבריהם לא ידע התינוק. השיב
לו התינוק: שלימדו אותו עד המג"א והט"ז וכן את הבא"ח. מכאן רואים את גודל מעלתו
של הבא"ח בשמים. וזו המעלה הגדולה של בעל הבא"ח זיע"א שהיה בעל חכמה מופלאה
וחיבר שמים וארץ יחדיו.
ויזרע יצחק בארץ ההיא בשנה ההיא
נאמר בפרשה (בראשית כו, יב) "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים
ויברכהו ה'". אומרים חז"ל שהיתה השנה קשה והארץ קשה ובכל זאת נתברך ב"מאה
שערים" מאת הקדוש ברוך הוא. לכאורה, אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין,
ומדוע יצחק עושה חשבונות כמה תבואה תצמח לו? אלא אמרו חז"ל שיצחק אבינו עשה
חשבונות כדי לדעת כמה מעשרות עליו להוציא (עיין לרמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"א).
דבקות בדרכי אבות
כתוב "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד
וכו' וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו
סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר וכו' וַיָּשָׁב יִצְחָק
וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו
וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת
כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו" (שם, כו, יג). ויש לשאול, מדוע חפר יצחק
דוקא את הבארות של אביו אחרי שסתמום פלשתים, הרי הוא היה יכול לחפור בארות
חדשים ותו לא! אלא, יצחק אבינו בא ללמדנו שצריך לדבוק בדרכי אבות, ועל כן רצה
דוקא להשתמש בבארות שחפר אביו ולשתות מהמים של אביו, ואין מים אלא תורה. ולא רק
זאת אלא גם קרא להם שמות כשמות אשר קרא להן אביו.
עם ישראל שרשרת המשכיות מהאבות
עם ישראל הוא שרשרת המשכיות מהאבות. אברהם נתן מידות טובות ליצחק ויצחק הוסיף
עליהם. יצחק נתן ליעקב ויעקב הוסיף עליהם. אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית,
ויצחק הוסיף את מנחה ויעקב הוסיף את תפלת ערבית (וראה להלן – הלכות תפילה).
ברכות יצחק
בפרשתנו, מאריכה התורה בעניין הברכות שבירך יצחק את יעקב. בתחילה הביע יצחק את
רצונו לברך את עשיו, ככתוב (בראשית כז, א – ד): "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק
וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וכו'
וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה
בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת". עשיו הרשע היה רמאי גדול,
והצליח להוליך את אביו שולל כדי שיאמין בו שהוא צדיק, אבל רבקה אמנו ידעה זאת,
והצליחה למנוע את העברת הברכות לעשיו, ככתוב: "וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר
יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא.
וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב וכו' וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר
אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ". יעקב אבינו היה איש תם וסמל האמת, ולא יכל
לקיים את דברי אמו כי היה צריך לשקר לאביו, ופחד שמא ימיט על עצמו קללה במקום
ברכה – אך אמו ציוותה עליו ללכת, ככתוב: "וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי
קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי". ובמה שכנעה רבקה את
יעקב בנה ללכת למרות פחדו הגדול משקר ומקללה? העניין יבואר על פי דברי תרגום
אונקלוס: "ואמרת ליה אמיה עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך", כלומר, אמרה
לו: אני רואה בנבואה שלא תחול עליך קללה, ועליך ללכת לקבל ברכה.
[ועל דרך רמז אמרו, כתוב שאמרה אסתר למרדכי "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת
ימים" (אסתר ד, טז), כדי לכפר על מה שנהנו מסעודתו של אחשורוש. ולכאורה אם אמרה
וצומו עלי פשוט שלא יאכלו ולא ישתו? אלא כוונתה היתה "וצומו עלי" – אל תעשו
תענית דיבור ותגידו שזה נקרא צום, אלא תעשו תענית מאכילה ושתיה ממש – זה פירוש
אחד. פירוש שני, אומרים חז"ל שהיה זה בליל פסח, ואומרת אסתר למרדכי אל תאכלו –
מצה, ואל תשתו – יין. וכתוב "ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר ציותה עליו אסתר" (אסתר
ד, יז) – שעבר על דין תורה שהעביר יום טוב של פסח בתענית (עיין מגילה דף ט"ו
ע"א, ורש"י שם ד"ה יו"ט ראשון של פסח, וכן רש"י במגילת אסתר שם).
ולכאורה, כיצד אסתר באה ומצווה את מרדכי שהיה מראשי הסנהדרין, מה לעשות? אלא
אומרת אסתר, זה מצב של פיקוח נפש. וי"א שאסתר אומרת וצומו "עלי", ורבקה אמנו
אמרה ליעקב אבינו "עלי" קללתך בני, ותרגם אונקלוס שזה בנבואה].
וירח את ריח בגדיו – יוסף משיתא
כשנכנס יעקב אבינו ועמד לפני יצחק אביו כתוב "וירח את ריח בגדיו ויברכהו". אומר
רש"י: "מלמד שנכנסה עימו ריח גן עדן". ואומרים חז"ל במדרש (בראשית רבה פרשה סח)
על הפסוק "וירח את ריח בגדיו ויברכהו" (בראשית כז, כז) – אל תקרי בגדיו אלא
בוגדיו. כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא – בשעה שבקשו שונאים
להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה. אמרו לו ליוסף משיתא: תכנס ומה שתוציא
יהיה שלך. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו.
אלא תכנס שנית ומה שתוציא יהא שלך. אך יוסף משיתא סירב להכנס, ואמר: לא דיי
שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה. מה עשו לו, נתנו אותו בחמור של
חרשים והיו מנסרים בו היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי. וכאן נשאלת
השאלה, כיצד יוסף משיתא היה מוכן בתחילה להכנס לבית המקדש ולהוציא בידו את
המנורה, ואחרי כמה רגעים כבר חזר בתשובה? אלא ברגע שאחזו ידיו במנורה הטהורה
שמורידה שפע קדושה וטהרה ויראת שמים לישראל, כבר הוא השתנה ונהפך לבעל תשובה
גדול, ואמר אוי לי שהכעסתי את בוראי, וזו המעלה הגדולה שהיתה במנורה.
ויחרד יצחק חרדה
כשבא עשיו לפני אביו יצחק כתוב "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד", אומרים חז"ל
ראה גיהנם פתוחה מתחתיו. יצחק אבינו רואה קיצוניות גדולה עד מאוד, מצד אחד הריח
ריח גן עדן, והנה אחרי דקה – עולה באפו ריח סרוח של גיהינום ששם נשרפים הרשעים,
ועל כן "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד".
"גם ברוך יהיה"
ואומר יצחק "מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבא ואברכהו גם ברוך
יהיה" (בראשית כז, לג). אומר רש"י: "גם ברוך יהיה – שלא תאמר אילולי שרימה יעקב
לאביו לא נטל את הברכות לכך הסכים וברכו מדעתו".ולאחר שיצחק בירך את יעקב, ועשו
בא מן השדה וכו', כתוב "ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי"
(בראשית כז, מא). אמר עשו "יקרבו ימי אבל אבי" – ובימי האבלות יעקב אינו יכול
ללמוד תורה, וכשאין הקול קול יעקב – אז הידיים ידי עשיו, ואני אהרוג אותו. אבל
עשו שכח שבאבלות ניתן ללמוד דברים אחרים כגון הלכות אבלות וכדו'.
הלכות תפילה
כנגד מי תקנו את התפילות?
בגמרא נחלקו כנגד מה תקנו את התפילות (ברכות כ"ו ע"ב): "איתמר רבי יוסי ברבי
חנינא אמר תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר תפלות כנגד תמידין תקנום".
תניא כוותיה דרבי יוסי בר' חנינא אברהם תקן תפלת שחרית שנא' 'וישכם אברהם בבקר
אל המקום אשר עמד שם', ואין עמידה אלא תפלה שנאמר 'ויעמד פינחס ויפלל'. יצחק
תקן תפלת מנחה שנאמר 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', ואין שיחה אלא תפלה
שנאמר 'תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו'. יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר
'ויפגע במקום וילן שם', ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר 'ואתה אל תתפלל בעד העם הזה
ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי'. ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי מפני מה
אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות ורבי יהודה אומר עד
ארבע שעות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות ומפני מה אמרו תפלת המנחה
עד הערב שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב. רבי יהודה אומר עד פלג
המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו תפלת
הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה".
ופסק הרמב"ם (פ"א מהלכות תפילה הל' ה'): "וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין
הקרבנות שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין, וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו
תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת
השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה, ותפלה שכנגד
המוספין היא נקראת תפלת המוספין".
מדוע ערבית במקורה רשות ?
בגמרא (ברכות דף כ"ז) מובאת מחלוקת האם תפילת ערבית רשות או חובה. ויש לשאול
מדוע תפלת שחרית ומנחה אליבא דכו"ע הם חובה כיון שאברהם ויצחק תיקנום, ואילו
לגבי תפלת ערבית שיעקב אבינו תיקן נחלקו אם היא חובה או רשות ? אלא כתוב "ויפגע
במקום וילן שם כי בא השמש" (בראשית כח, יא), אומרים חז"ל, אמר הקב"ה צדיק זה בא
לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד וילן שם כי בא השמש, כלומר שקעה החמה שלא בזמנה.
וכן מובא בבעל הטורים "כי בא השמש – ר"ת כבה, שכבה מאור השמש שלא בעונתו". יעקב
אבינו חשב להתפלל מנחה והתחיל לומר פרשת הקטרת ו'אשרי' ופתאום שקעה החמה ונעשה
חושך, וכיון שכבר לא יכל להתפלל מנחה, אמר שתהא תפילתו לשם ערבית, ועל כן יש מי
שאומר שתפילת ערבית רשות.
שנת לומדי תורה היא מצוה
פעם הזמינו אותי לחנוכת פנימייה בישיבה מסויימת, והיה בין הקהל אדם עשיר גדול
ונדיב שעזר להם לבנות את הבניין. והנה, אני שומע מאחוריי שאחד המוזמנים לועג
לאותו עשיר איך השתכנע לתת את כספו לבניית פנימייה שאינה אלא מקום שינה, וכי
היה מן הראוי שיתן את כספו לישיבה או לבית כנסת – שם יש קדושה. כשעמדתי לדבר
שבחתי את מקום שינת לומדי התורה ביותר, והבאתי סמך לדבר מפרשת ויצא, שכן חז"ל
אומרים על הפסוק "וישכב במקום ההוא" – ללמדך שעד עתה לא שכב לישון, אלא למד י"ד
שנה בישיבה בבית שם ועבר ורק היה מנמנם בישיבה או בעמידה. ולפי זה צריכים
להבין: מדוע דוקא במקום הזה ובזמן הזה בא הקב"ה לצער אותו ולקצר את היום כדי
שישן יעקב? אלא, מכאן אנו למדים שהקב"ה רצה לחבר את ההבטחה הגדולה שלו ליעקב
במצוה חשובה, כדי שתתקיים, ומכאן ששינה לתלמידי חכמים ולומדי תורה היא מצוה
גדולה, ואשריהם שזכו לתרום למקום כזה, כי אחרי שינה קמים בבוקר כגיבורים "ויהא
הוא מעורר השחר".
קבעו את תפילת ערבית כחובה
אע"פ שמשמע מהגמרא שתפילת ערבית רשות, מ"מ קבלוה כחובה ודינה כמו שאר התפילות,
וכך כותב הרמב"ם (פ"א מהלכות תפילה הלכה ו), וז"ל: "ואין תפלת ערבית חובה כתפלת
שחרית ומנחה ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית
וקבלוה עליהם כתפלת חובה". ולכן אם נאנס ולא התפלל ערבית – יתפלל שחרית שתיים
(ועיין בטור או"ח סי' רל"ה, ובב"י שם).
שינה לשם שמים וזמן תפילת שחרית
יש לאדם לעשות את כל מעשיו לשם שמים, וגם כשאדם ישן צריך לכוון את העניין לשם
שמים, כדי שיהיה לו כח וצלילות הדעת להתפלל בתפילה השכם בבוקר עם הנץ החמה.
הגמרא אומרת (ברכות כו:) שהתפילות כנגד קרבנות (לדעת רבי יהושע בן לוי שם),
ותפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, תפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערבים וערבית
כנגד זמן הקרבת אברים ופדרים. וכמו כן יש לידע שלכתחילה זמן תפילת שחרית היא עם
הנץ החמה ולא קודם, אבל בדיעבד, גם אם התפללו עם עמוד השחר יצאו ידי חובתם, וכך
נפסק בשו"ע (סי' פ"ט ס"א), ועיין שם במשנ"ב (סק"ב) שקודם לכן אף בדיעבד לא יצא.

זמן נטילת לולב ואתרוג
בהלכה נפסק שזמן הנץ החמה הוא הזמן לתפילת שחרית לכתחילה, וגם נטילת לולב
ואתרוג הוא לכתחילה עם הנץ החמה, ואם נטלו קודם לכן כבר מעמוד השחר, יצאו ידי
חובתם. ומספרים זקני בגדד, שהיו נוהגים לברך על נטילת לולב קודם הנץ החמה וכבר
מעמוד השחר, ונהגו כן משום שהיתה קהילה גדולה מאוד, והיה מחסור באתרוגים
ולולבים, כך שהיו צריכים להקדים ולברך משל הציבור או משל הרב. ובאמת מסופר על
מרן גאון עוזנו ותפארתנו הרי"ח הטוב בעל הבן איש חי זיע"א, ששנה אחת בקשו את
רשותו לנענע באתרוגו ולולבו, והסכים. הציבור כולו שמנה מאות אנשים בקשו כולם
לזכות לנענע בלולב של הרב, עד שמרוב משמושים קמל האתרוג וירד מהידורו ומיופיו.
כשבא הגבאי להחזיר לו את האתרוג, חשש לצער את הרב ועטף אותו בנייר וכך נתן אותו
לרב. כשפתח הרב את העטיפה וראה את שקרה, קרא בהתרגשות "רבונו של עולם!! מעולם
לא זכיתי לברך על אתרוג כל כך מהודר, שזכו לברך עליו כאלף יהודים לפניי, וריחו
ריח גן עדן נודף ממנו!!".
אם יש איסור "בל תוסיף" במצה וביין של ליל הסדר
פעם שאלו את ה"בן איש חי" האם מותר להוסיף על ארבע כזיתות מצה של חובה בליל
הסדר, ואם אין בזה איסור של "בל תוסיף" – ואמר להם שאין בזה איסור, וכוונת
החיוב היא שחובה לאכול לא פחות מארבע כזיתות. ומכל מקום, אין הדברים אמורים אלא
במצה, אבל ביין, למרות שאין איסור של "בל תוסיף" אם מוסיפים על ארבע כוסות, אבל
צריך כל חכם שעיניו בראשו לדאוג לעשות את כל ליל הסדר בראש צלול עד תומו, כך
ששלושת הכוסות הראשונות לא ישתה מיין חזק (פעם היו עושים יין חלש מצימוקים,
והיום יש מיץ ענבים), ולכל היותר אם ירצה, יוכל לשתות את הכוס הרביעית מיין
חזק, מאחר וכבר סיים את חובת ההגדה.
ליל הסדר והושענא רבה
שונה ליל הסדר מליל הושענא רבה, ולא תקנו בו חז"ל במיוחד להיות ערים כל הלילה
כמו בליל הושענא רבא או כמו בליל שבועות. ומה שמסופר במדרש על מעשה ברבי יהושע
ורבן גמליאל וכו' שספרו ביציאת מצרים כל הלילה עד שבאו תלמידיהם, היינו שכל כך
היו שקועים בסיפור יצי"מ – שלא הרגישו כלל שאתא בוקר וגם לילה, אבל לא שיש בזה
חובה. ומכל מקום, מצות סיפור יצי"מ רבה וחשובה היא לאין ערוך ושיעור, וכל אדם
יעשה ככל שביכולתו במצוה זו.
וקוי ה' יחליפו כח
פעם הגיע רב חשוב לבית כנסת בליל שבת, וראה שכמה אנשים מהקהל היו מנתמנים. הוא
שאל את הגבאים מהי מלאכתם של אותם אנשים, ואמרו לו שהם סבלים שמלאכתם בסחיבת
משאות כבדים על גבם. או אז לימד עליהם הרב זכות ואמר אשריהם ישראל, עליהם נאמר
"וקווי ה' יחליפו כח", שבהגיע ליל שבת מחליפים תפקידים ממצב של סבלות למצב של
לימוד תורה המעדנת נפשו וגופו של אדם, וזקוקים למעט מנוחה למעבר המיוחד הזה.
שיטת מסירות שיעוריו של רבי עקיבא
רבי עקיבא היה מלמד תורה ודורש ברבים במסירות נפש, ולא חשש מאיש ומגזרות שונות,
ובכל מאודו דאג שעם ישראל ילמדו ויספגו דברי תורה בנשמתם. פעם היה דורש וראה
שהיו הציבור מתנמנים ומסיחים דעתם מהדברים העמוקים אותם דיבר, ולשם כך היה צריך
לעורר אותם מחדש על ידי דברי אגדה. הוא עצר את שטף דבריו ואמר לציבור: "דעו לכם
שהיתה אשה בישראל שילדה ששים רבוא בכרס אחד!". כששמעו כך הציבור התעוררו
והתעניינו להבין את הדברים המתמיהים שאמר רבם, ואז הסביר להם שיוכבד ילדה את
משה רבנו, שהיה שקול כנגד כל ישראל, וכמו שאומרים בתפילה "אז ישיר משה ובני
ישראל". וכשהתעורר הציבור והחזיר את תשומת לבו לדברי הרב, המשיך בשיעורו. פעם
אחרת, כשראה שהציבור מתקשים בדבריו, הפסיק ושאל אותם שלא מן העניין, מה ראתה
אסתר המלכה למלוך על 127 מדינות? וענה להם, שזה משום ששרה אמנו חייתה 127 שנים.
התעוררו הציבור וניסו להבין את הדברים, המתמיהים, וכך חזרו לריכוזם, וחזר
לשיעורו.
צניעותן של שרה אמנו ואסתר המלכה
חז"ל מלמדים אותנו שכששאלו המלאכים את אברהם אבינו "איה שרה אשתך", רצו לחבבה
עליו לפי שצנועה מאוד היתה. והביאור בזה, שכן אותו היום היה חם ביותר אחרי
שהוציא הקב"ה שמש מנרתיקה, ולא היתה נפש חיה ברחוב, ובכל אופן שרה אמנו לא
יוצאה מהאוהל, ולא הורתה לעצמה היתר בדבר זה, כי היתה צנועה ביותר בכל מצב. גם
אסתר המלכה היתה צנועה ביותר, ולא רצתה להטמא לאחשורוש שהיה גוי. וכל כך היתה
צנועה, שבחרה לעשות כל מיני דרכים להתחמק מהמלך ואפילו בעד מסירת נפשה על כך,
ולכן חז"ל מספרים שאסתר התחבאה, וחיפשו אחריה עד שתפסו אותה והביאו אותה
לאחשורוש. גם בעומדה לפניו התנהגה בחוצפה ובחוסר כבוד למלך, ובלבד שיימס בה ולא
ירצה אותה. שאל אותה אחשורוש לשמה, והיא ענתה לו בחוצפה: "מה זה מעניין אותך!".
אמר לה אחשורוש הזהרי לך איך את מדברת אתי, הרי את ושתי הרגתי בגלל חוצפתה,
ולאסתר לא היה אכפת ולא חששה מהאיומים שלו. שוב שאל אותה לשם משפחתה ולייחוסה,
וענתה לו בבוז: "עזוב אותי, נודניק!!" ושוב שאל למקום מגוריה, וענתה לו באותו
הטון: "מה אכפת לך!". התרגז עליה ואמר לה שיהרוג אותה, ואמרה לו שלא אכפת לה כי
היא בכלל לא רוצה אותו, ולכן שינתה שמה מהדסה לאסתר, לפי שהסתירה דרכיה. שאל
אותה אחשורוש לגילה, ואמרה לו בחוצפה שהיא בת 127!! אמר לה איך יתכן שאת הולכת
בריאה בגיל כה מופלג, ואמרה לו שזכתה לחוט של חסד שהיה משוך עליה. וחז"ל
אומרים, שכשבכל זאת בחר בה המלך וקבע תאריך לחתונה, היתה שולחת ֹשֵדָה במקומה
בכל פעם שהיתה נקראת למלך. וזכתה אסתר המלכה בגלל צניעותה המופלגת ואפילו במחיר
חייה, שנושעו ישראל מעצתו הנוראה של אותו רשע. וזהו שחז"ל מספרים, שכששלח אותה
מרדכי הצדיק למלך כדי להציל את עם ישראל, אמרה לו שתשלח לפניו ֹשֵדָה כבכל פעם
ופעם, ואמר לה שהפעם אין תועלת אלא אם תלך בעצמה, לפי שהַֹשֵּדוֹת לא יודעות
לדבר כמוה, ולמרות שאמרה "כאשר אבדתי אבדתי" כי בלכתה אליו תאבד מעם ישראל
וממנו, ציוה עליה ללכת כי יש בכך הצלה לכלל ישראל. וכשבאה לפני אחשורוש ואמרה
שברצונה להזמינו למשתה שתעשה למענו למחר, ושגם המן הרשע הוזמן, היה זה בערב
פסח, כך שלא היתה יכולה לאכול ממה שהוגש לפניהם, ולכן את המנה שלה נתנה להמן,
עד שהמלך התחיל לחשוד בה מדוע היא לא נתנה לו את המנה שלה. (ואגב, אומרים
בבדיחותא שזו הסיבה שצריכים לשלוח שתי מנות בפורים, משום שהמן קיבל שתי מנות
באותו המשתה). וגם מספרים חז"ל שבשעה שאמר המלך "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו
לבו לעשות כן" התכוונה להצביע עליו עצמו, אלא שהמלאך הוזיז את ידה לכיוון המן,
ואמר לה שהיא כנראה לא מבינה במהלכים פוליטיים, ואז נאלצה לומר "המן הרע הזה",
ובאותה אמרה, נפצה את חלומו של המן שחלם לעלות ולהתגדל מעל כל השרים ועבדי
המלך. וגם כשחרבונה אמר "גם הנה העץ אשר עשה המן גבוה חמישים אמה", גילה בזה את
חרפתו שהוא היה באותה עצה, שאם לא כן מאיפה ידע במדוייק את גובהו של העץ. בדומה
לזה, היה פעם עני סגי נהור, שישב לו לספור את כספו שאסף באותו יום, ובא הלך אחד
וגנב לו את כספו. התחיל העני לצעוק גנב!! גנב!! תפסו עוברים ושבים את אותו הגנב
ואמר שהוא בכלל לא גנב, וכי אם הוא רוצה הוא מוכן לתת לו כך וכך שלא יצטער על
מה שלקחו לו, ונקב אותו אדם בסכום המדוייק של הכסף שהיה לאותו עני, או אז הזדעק
העני ואמר זהו הגנב, שאם לא כן מניין לו לדעת כמה כסף היה באמתחתי?! ועוד
אומרים חז"ל, שהיה זה אליהו הנביא שבא בדמותו של חרבונה, וזהו שאומרים "גם
חרבונה" שהיה דמותו כמו של חרבונה זכור לטוב.
הלכות תלמוד תורה
חובת לימוד תורה ללא שום הגבלה
חיוב לימוד התורה אינו מוגבל לגיל מסויים, או לאדם במצב כזה אחר דווקא, או
אפילו בשעה זו או אחרת, אלא חובת לימוד התורה היא על כל אדם באשר הוא, ובכל מצב
בו הוא נתון, ובכל שעה משעות היממה. וכך כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א
ה"ח): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר בין בעל יסורים, בין
בחור בין זקן גדול שתשש כחו, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב בתלמוד תורה,
ואפילו בעל אשה ובנים חייב ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ובלילה", עכ"ל.
ואמנם, רבנו בעל ה"בן איש חי" ע"ה עשה "קולות" ל"עמך" ישראל, שאם אדם קובע שעה
ללמוד תורה בבוקר ושעה ללמוד תורה בלילה נחשב לו הדבר כאילו למד מחצית היום,
שכן כלל הוא ש"כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי" – אף על פי כן אין לכל אדם לסמוך על
"קולות" אלה אלא למי שמוגבל ביותר ושעתו דחוקה לו מאוד, אבל לכתחילה צריך כל
אדם לשלש את יומו, ולקבוע שמונה שעות ללימוד תורה, ושמונה שעות לעבודתו, ושמונה
שעות לאכול לשתות ולישון. וזהו שאנו אומרים ב"יעלה ויבוא": "זכרנו ה' אלקינו
ב"ו לטובה, ופקדנו ב"ו לברכה, ופקדנו ב"ו לחיים טובים, והיינו שב"ו (שמונה)
שעות הוא לטובה, ואין טוב אלא תורה, וב"ו (שמונה) שעות לברכה זוהי הפרנסה, וב"ו
(שמונה) שעות לחיים טובים, זהו אכילה שתיה, ושינה.
איסור להפסיק בלימוד התורה
מדגיש הרמב"ם וכותב, שאין חובה רק ללמוד, אלא חייב ללמוד על מנת לזכור וחל
איסור לשכוח את מה שלומדים בתורה, וכיון שאדם שמפסיק ללמוד הוא שוכח, ממילא
חובה עליו להמשיך וללמוד "עד יום מותו", וכל דטריד למבלע לא פלט. וכך כותב
הרמב"ם: (שם, ה"י): "עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו
מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח", עכ"ל. ובדרך הלימוד,
למרות שחז"ל אמרו שבתחילה ישלש, שליש תורה ונ"ך, שליש משנה וכו', אין הדברים
אמורים אלא בתחילת לימודו, אבל לאחר מכן אין לקבוע לימודו אלא בעיון והבנת
הדברים, ובפלפולא דאורייתא. יש לאדם לידע, שבהגיע זמנו להתייצב בעולם האמת
ישאלו אותו כסדר אם למד כל דבר ודבר, ואם לא למד, אוי לה לאותה בושה. וגם אם
אדם למד, כשישאלו אותו אם למד תורה, נ"ך, משנה, גמרא, רמב"ם, שו"ע, בן איש חי,
ויאמר על כל דבר "כן, למדתי את זה…כן, למדתי את זה" – אף על פי כן ישאלו אותו
אם פלפל וחידש חידושים בתורה, כי עיקר התועלת של הלימוד לנפשו של אדם הוא לחדש
חידושים בתורה, ואין למעלה ממעלה זו. ומכל מקום, אין לפסוק הלכה על פי השגה או
הבנה שאדם השיג על ידי פלפולו, כי לפעמים השטן מתערב להכשיל בדרך זו את האדם,
אלא עליו לשאול ת"ח גדול אם מה שהוא הבין ופלפל בתורה הוא חידוש אמיתי ונכון,
או שמא אין הדבר אמיתי ואסור לנהוג על פיו.
שלא לפסוק מלימוד התורה
המשנה באבות מביאה שהמהלך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר
זה, הרי זה מתחייב בנפזו. וזאת, למרות שהוא הפסיק מלימודו לא לשם דברים בטלים
אלא לשבח את הבורא יתברך שמו ויתעלה, עכ"ז הוא מתחייב בנפשו, ללמדך גדולתה
ועוצמתה של מצות לימוד התורה ושלא לפסוק ממנה בשום צורה.
גדול לימוד שמביא לידי מעשה
הגמרא מביאה (קידושין מ:) מחלוקת גדולה בין רבי טרפון לרבי עקיבא אם תלמוד גדול
או מעשה גדול, עד ש"נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה". ושואל הגאון
בעל ה"פרישה", הרי אם מעלת הלימוד היא שמביא לידי מעשה, מוכח שהמעשה גדול, ואיך
נמנו כולם ואמרו שהלימוד גדול יותר מהמעשה?! והנראה לומר בזה, שהלימוד גדול,
שגורר את העם לידי מעשים רבים, שכן אדם בא לבית הכנסת ויושב, כבר מקיים בזה
מצוה כמו שכתוב "אשרי יושבי ביתך", ובעודו יושב, בין תפילה לתפילה, או לפני
התפילה ולאחריה, שומע שיעור, הלכה, דרשה, וזהו "עוד יהללוך סלה" שגורר אותו
לימוד שלומד, למעשים רבים.
קדושת בית הכנסת – שלא לעשותו קפנדריא
יש לידע, שקדושת בית הכנסת גדולה עד למאוד, ואין לזלזל בה בשום אופן. לדוגמא,
יש בבית הכנסת שלנו שני שערים אחד מול השני, וניתן לקצר דרכם את הדרך להולכים
ממקום למקום, אלא שאין לעשות כן בשום אופן, כמו שכתוב בשו"ע (או"ח סי' קנ"א
ס"א) שאין מטיילין בהם, ובאר במגן אברהם שהכוונה שאין לעשותו קפנדריא, והיינו
שלא לעבור בו מצד לצד, כמו שכתוב בשו"ע יורה דעה סימן שסח ס"א בעניין שלא להקל
ראש בבית הקברות, וז"ל: "ולא יטייל בהם לקפנדריא, פי' למעבר מצד זה לצד זה",
עכ"ל. ומה שנוהגים כמה להתיישב ולומר איזה חצי פסוק או הלכה וכד', וחושבים שבכך
הותר להם לעשות בבית הכנסת קפנדריא, טעות היא בידם, ואין הדבר מועיל אלא אם
באמת צריך להגיע למקום השני באין שום בררה ודרך אחרת, או אז יעשה בדיעבד כנ"ל,
אבל אין תועלת בזה אם כוונתו לקצר את דרכו גרידא, ויש להזהר ולהזהיר בדבר הזה
מאוד.
חובת לימוד התורה בבית ובכל מצב
אדם חייב ללמוד תורה, ושישמע קול התורה – בביתו, ושיספגו הכותלים את קדושת
התורה, וחז"ל הזהירו מאוד והחמירו מאוד במי שבביתו לא נשמעים דברי תורה. וכך
כותב הרמב"ם (שם, פ"ג, הי"ג): "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק או שקרא
ושנה ופירש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו הרי זה בכלל בוזה דבר ה', אמרו חכמים
כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו
לקיימה מעושר, וענין זה מפורש הוא בתורה הרי הוא אומר תחת אשר לא עבדת את ה'
אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך, ואומר למען ענותך להטיבך
באחריתך", עכ"ל.
הסכם יששכר וזבולון עם ת"ח עניים
ישנם אנשים שלא מתאפשר להם ללמוד תורה בקביעות ולהקדיש לכך כמה שעות ביום,
ובאים לעשות הסכם "יששכר וזבולון" עם תלמידי חכמים. יש לדעת שבזה ישנם כללים,
ולא ניתן לעשות כן בכל מצב. הנה הגמרא מספרת שהלל הזקן היה עני מרוד, ובכל אופן
היה מוסר את נפשו ללמוד תורה, והיה נותן מחצית משכרו הדל לשומר בית הכנסת כדי
ללמוד תורה ואת החצי השני היה שולח לפרנסת בני ביתו בדחקות גדולה. כשגדל ונעשה
נשיא ישראל, ופרנסתו גדולה והוא כבר העשיר, באו אחיו ואמרו לו שכיון שתורתו
חשובה והוא חשוב, הם מעוניינים לעשות עמו הסכם יששכר וזבולון, נענה ואמר את
הפסוק: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו", וכוונתו לכך שהיו
צריכים להציע זאת בימי עוניו ומרודו, אבל עתה אחרו את המועד, ואין תועלת בהסכם
שלהם.
התועלת שבהסכם יששכר וזבולון
הלל הזקן לימד אותנו, שיש בהסכם יששכר וזבולון תועלת כפולה ומכופלת, האחת היא
עצם הלימוד שייזקף גם לזכותם, אבל השניה והעצומה היא, שכל התועלת שבדבר היא על
מנת להחזיק את הת"ח ולתמוך בו שיוכל ללמוד תורה בהשקט ובנחת. וממילא, מי שבא
לעשות הסכם בגלל "כבוד" שהוא רוצה לזכות בתורתו של אדם גדול, מפסיד את העיקר,
ואין תועלת בהסכם זה, ואין תפיסה ומציאות בדרך זו. כל אדם צריך וחייב להעריך את
עוצמת חשיבות התורה עצמה ולא את הכבוד המדומה המגיע לו ממנה. פעם שאלו אותי אם
יש לערוך שטר מסודר להסכם זה, ואמרתי להם שאין לעשות שום שטר להסכם זה, אלא
לומר בזה שעושים הסכם זה להגדיל תורה ולהאדירה, לשם עוצמת קדושת התורה, ועוצמת
המצוה של החזקת תלמידי חכמים שיוכלו לשבת על תורתם בנחת ובשלווה, ודי בכך.
והקב"ה היושב בשמים, בראותו את עם ישראל שמשקיעים מהונם ומכספם להנות תלמידי
חכמים, להחזיק בהם, ולזכות בחלקם בתורה שלהם, שמח וחדי ואומר: "להנחיל אוהבי
יש, ואוצרותיהם אמלא". ומה שאומר בלשון רבים "אוצרותיהם" ולא "אוצרם", היינו
לפי שהעשירים זוכים בשתיים, גם בחלקם בתורתו של אותו ת"ח שלומד תורה, וגם את
הכסף שנתנו לו, יתן להם הקב"ה ברכה מרובה בכפליים מידו הרחבה העשירה והפתוחה.
י"ש וי"ש היינו כת"ר תורה
כל אשה ששולחת את בעלה ללמוד תורה, צריכה לשמוח, שכן אין היא מצווה במצות לימוד
תורה, ומה הוא חלקה במצוה עצומה זו? אלא שהיא מקבלת מחצית לימודו של בעלה, בכך
שהיא שולחת אותו ללמוד תורה. ושמא תאמר, הרי כבר בהסכם יששכר וזבולון נשאר
לבעלה רק מחצית מלימודו, ואם כן יוצא שלא נשאר לה בחלקה אלא רבע מלימודו? לכך
אומר הקב"ה, שהוא עצמו שותף שלישי בעסקה, והוא מוסיף מדיליה כהנה וכהנה, כך שלא
יקופח שכרו של אותו ת"ח כלל, וממילא גם לא חלקה של אשתו נות ביתו. וזהו שכתוב
להנחיל אוהביי י"ש – י"ש ועוד י"ש זה בגימטריא תר"ך, והיינו כת"ר, וזהו תרי"ג
מצוות דאורייתא ושבע מצוות דרבנן, ואומר הקב"ה אני אתן לך ש"י עולמות, וגם
לעשיר יתן ש"י עולמות במידה וכל כוונתו היתה באמת לשם שמים.
התורה הקדושה – "חמדה גנוזה"
אין דבר חביב לפני הקב"ה יותר מלימוד התורה, ומקיום מצוותיה. וכך אמרו המלאכים
לפני הקב"ה על התורה שהיא "חמדה גנוזה תתקע"ד דורות – ומה אנוש כי תזכרנו".
ואמר להם משה רבנו עליו השלום, וכי יש להם אב או אם שתקיימו מצוות כיבוד אב ואם
הכתובה בתורה הקדושה, וכי שבת יש לכם, וכי ניאוף יש ביניכם, גזילה, שקר – התורה
לא ניתנה אלא לקיימה, ואין אתם מקיימם אותה אלא רק לומדים אותה, ולכן התורה
צריכה להיות בידינו.
דבקות בתלמידי חכמים ובתורתם
חובה על כל אדם לחבב את התורה ביותר, וחובה עליו לדבוק בתלמידי חכמים וללמוד
ממעשיהם. היה בשכונתנו מחלק סוכריות שהיה שמו "חלילו", ובשמחת תורה היה מפזז
ומרקד בכל עוז, עד ששאלו אותו מה לו ולשמחה כל כך יקרה, והוא אמר שהוא משתתף
בשמחה של אחיו. התפלאו ואמרו לו מי הוא אחיו כאן בינינו? ואמר להם, שהכוונה לרב
מרדכי אליהו, שכן "טוב שכן קרוב מאח רחוק". ועיקר התועלת שבדיבוק חכמים היא,
שיוכל ללמוד ממעשיהם, שכולם שקולים ומדודים על פי ההלכה ומצוות התורה. עד כדי
כך שהגמרא מספרת (ברכות סב.) שרבי עקיבא נכנס אחרי רבי יהושע לבית הכסא ללמוד
הלכה למעשה במקום זה, ואמר לבן עזאי (שהתפלא על מידת העזת פניו): "תורה, היא,
וללמוד אני צריך".
גשמים בעתם
אנחנו מתפללים להקב"ה, שלמרות שהשנה מעוברת וגם שנת שמיטה, שישלח לנו גשמים
בעתם ולא רק לגשמים אלא גם ל"טל חיים". ומעיקר הדין, בהגיע י"ז במרחשוון ולא
ירדו גשמים, מכריזים על צום, והרבנים הגדולים צריכים לצום ראשונה. ויהי רצון
שבזכות לימוד התורה, נזכה לא רק ל"גשמים בעתם" אלא גם ל"טל חיים" ולביאת הגואל
ולבניין אריאל במהרה בימינו, אמן.

 

בס"ד

הלכות לפרשת תולדות מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.
בס"ד

 

עלון שבועי של הלכות מספר עוד יוסף חי פרשת תולדות– לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': לתוך מה נוטלים נטילת ידים של שחרית?

תשובה: אין נוטלים נטילת ידים של שחרית ע"ג קרקע אלא לתוך כלי. וטוב שיהיה כלי התחתון מאוס ושבור אבל לא יהיה נקוב כדי שלא יצאו ממנו מי הנטילה לחוץ.

 

שאלה ב': מה דין המים שנוטלים בהם?

תשובה: טוב שיטול הידים במים שהיו מכוסים ושלא היו מגולים.

 

שאלה ג': מה הדין אם נגע זה שנטל ידיו באחר שטרם נטל ידיו?

תשובה: מי שנטל ידיו שחרית ואח"כ נגע במי שלא נטל ידיו, צריך לחזור וליטול ידיו.

 

שאלה ד': מה הדין אם נגע באוכלין ומשקין קודם נטילת ידים שחרית?

תשובה: הנוגע באוכלין ומשקין קודם נט"י דשחרית או קודם נט"י של בית הכסא, הרי זה מטמא אותם אוכלין ומשקין. המשקין ילכו לאיבוד. והאוכלין ידיחם ויערה עליהם מים ג"פ. ופירות שהם קשים יטול מהם כדי קליפה וזה יוכל לעשות בכל דבר מאכל אם ירצה.

 

שאלה ה': מה הסדר של נטילת הידים של שחרית?

תשובה: בתחילה יטול הכלי של המים בידו הימנית ונותנו לידו השמאלית. ואח"כ שופך מים מידו השמאלית על ידו הימנית. ואח"כ ישפוך מים מידו הימנית על ידו השמאלית, הרי פעם אחת. וחוזר כסדר הזה פעם שניה ושלישית באופן שתרחוץ כל יד ויד ג' פעמים ולא תרחצם יחד ג"פ כל יד, אלא פעם אחת ביד זו ופעם אחרת ביד השניה בסרוגין. כי ע"י כך רוח הטומאה היא מקפדת ודולגת וקופצת עד שנעתקת לגמרי משם. ואם לאו אינה נעתקת.

 

דרשה מספר עוד יוסף חי – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' – למה הוצרך לומר כי עקרה היא? פשיטא שכיון שהוצרכה לתפילה ושהתה עשרים שנה ולא ילדה כמו שכתוב: בן ששים שנה בלדת אותם, ודאי היא עקרה היתה! ועוד קשה: למה הוצרך לומר: ויעתר לו ה'? שהרי כיון שאמר ותהר רבקה אשתו אחר שאמר ועתר יצחק סימן שנעתר לו ה'!

ונראה לי בס"ד מ"ש הרב בני יששכר ז"ל מפי השמועה – שלפעמים נענה האדם שלא ע"י תפילה רק ע"י דבור בעלמא, שאומר יהי כך וכך. שאם אותה שעה שהוא מוציא דברים אלו מפיו היא עת רצון יתקיימו דבריו ויהיה כך וכך אעפ"י שלא ביקשם בתורת תפילה, אפילו הכי מתקיים דברו אם היתה שעת רצון למעלה. אבל יש הבדל בין דבר המתפעל ע"י דיבור לבין דבר המתפעל בדרך תפילה. שדבר המתפעל ע"י דיבור בעלמא אין האדם בטוח בקיומו, שיהיה לאותו דבר קיום והתמדה, דהיינו, כגון שהיתה אשה עקרה לפניו ואמר לה: תתעברי וכעת חיה את חובקת בן. אם היתה אותה שעה שעת רצון יתקיימו דבריו ותתעבר וכעת חיה תחבוק בן. אבל אפשר שאח"כ ימות הולד ולא יתקיים אצלה. אבל אם אמר דרך תפילה שאמר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתתן הריון לאשה הזאת וכעת חיה תהיה חובקת בן, אז יהיה קיום לאותו בן שיגדל ויחיה ויאריך ימים ושנים. ובזה פירש שם: ואני תפילתי לך ה' עת רצון, כלומר כשאני צריך לאיזה דבר אבקשהו דרך תפילה ולא בדיבור בעלמא, אעפ"י שהיא עת רצון שגם הדיבור בלבד פועל בו, ולכן אלוקים ברוב חסדיך ענני באמת ישעך, רוצה לומר ענני בדבר המתקיים שהוא ישועה תמידית ע"כ.

ולמה יש הבדל בין שתי הבקשות בדרך דיבור בעלמא או בדרך תפילה? הרי השעה היא שעת רצון שגם הדיבור פועל? אלא מה הטעם של התפילה שצריך אדם להתפלל על צרכיו? והלוא השם יתברך יודע מה שצריך לאדם והוא יתן לו כל צרכו! והטעם בתפילה מפני שלכל שפע צריך לו צינור שהוא כלי קיבול שיקבל בו האדם את השפע מאת השם יתברך. וזה הצינור והכלי יהיה מהדברים של התפילה שיתפלל האדם, יען כי האותיות בכל מקום הם סוד הכלים, ולכן יתהווה מהם כלי שהוא הצינור לקבל בו השפע. לכן אם העקרה נפקדה בהריון ע"י תפילה שאמר עליה לשון תפילה יהי רצון וכו', אז מן האותיות האלה של יהי רצון שהם שבע תיבות שיש בהן אזכרות והם העיקר של התפילה, יהיה מהם כלי וצינור למעלה לקבל השפע מאיתו יתברך בעבור המבוקש הזה של ההריון ולידת האשה העקרה ההיא, שבירידת השפע בצינור הזה של האשה ההיא הנה מתעברת ויולדת. וזה האור של הצינור הזה נשאר קיים וקבוע למעלה. כי זה הכלל כל דבר שבקדושה אחר הוויתו אין לו ביטול עולמית. וגם הרושם של השפע אשר נשתלשל ונתקבל בו אינו נמחה לגמרי אלא ישאר הרושם בו למעלה. וכיוון שנשאר הרושם של אותו השפע קיים לעולם אז גם פועל הטוב הנעשה והנפעל מאותו השפע יהיה לו קיום ותמידות למטה.

 

 

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים