פרשת חיי שרה

גולשים יקרים!
להלן האזינו לקריאת פרשת חיי שרה בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן"

ולהלן האזינו לדרשה מספר: "אדרת אליהו" לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א. קורא: מנהל האתר חיים סלמן:

 
בס"ד

הפסקות לעולים בפרשת "חיי שרה" כפי שקבלתי מאת מו"ר חכם יצחק מחלב בן שמחה ע"ה שקבל מרבו חכם יעקב מצפי ע"ה וכן טיפים לקריאת התורה בפרשה זו.
חיי שרה:

במנחה של שבת ובשני וחמישי: לכהן עד: "ויענו בני חת את אברהם לאמור לו". ללוי עד: "לכל באי שער עירו לאמור". לשלישי עד: "עובר לסוחר".
(השבת פרשת חיי שרה שנת התשס"ט הייתי בבית הכנסת המרכזי ברמת גן ששם כולם כמעט עירקים וקבלתי חיזוק להפסקות האלה מהחכם החזן שם שהוא בן קרוב לתשעים שנה ה' יאריך ימיו בטוב ושנותיו בנעימים.)
שימו לב לשינויים רבים בהפסקות בפרשה זו:
בשבת בבוקר: לכהן עד: "ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני". ללוי עד: "ויקוד האיש וישתחו לה'". לשלישי עד: "ויתן לו את כל אשר לו". לרביעי עד: "אשר הוכיח ה' לבן אדוני". לחמישי עד: "כאשר דבר ה'". לששי עד: "והוא יושב בארץ הנגב". לסמוך עד: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק". והמשלים משלים את הפרשה.

טיפים לקריאת התורה בפרשה זו:
1. פרק כ"ג פסוק ב': קרית ארבע. שימו לב שהמלה "ארבע" היא מלרע והטעם באות בי"ת.
2. פרק כ"ג פסוק ב': הוא חברון – המלה היא כתובה עם וא"ו דהיינו הוא ואנחנו קוראים היא עם יו"ד היא.
3.פרק כ"ג פסוק י"א: נתתיה לך האות למ"ד בדגש חזק. להבדיל מתחילת הפסוק – נתתי לך – שהלמ"ד לא דגושה.
4. פרק כ"ג פסוק ט"ז: וישקל אברהם לעפרן – שימו לב שעפרן זה כתוב בלי וא"ו כאשר כל האחרים שלפניו כתובים עם וא"ו.

5. פרק כ"ד פסוק ג': ואשביעך בה' – שימו לב שהאות אל"ף של שם השם היא נחה וקוראים: בדוני. כנ"ל ואלהי הארץ – קוראים: ולוהי.
6. פרק כ"ד פסוק ט': וישבע לו – הטעם באות שי"ן מלעיל.
7. פרק כ"ד פסוק י"ד: הנערה – שימו לב שכתוב בס"ת "הנער" ואנחנו קוראים הנערה. וכן בכולם בפרשה.
8. פרק כ"ד פסוק כ"ג: היש בית אביך – שימו לב שהאות ה"א במלה היש היא בחטף פתח -ה"א השאלה ולכן אין אחריה דגש באות יו"ד.
9. פרק כ"ד פסוק ל"ג: ויושם לפניו – שימו לב שכתוב בס"ת: ויישם ואנחנו קוראים ויושם.
10. פרק כ"ד פסוק ל"ו: לאדני – האות אל"ף נחה וקוראים: לדוני.
11. פרק כ"ד פסוק ל"ט: אולי – שימו לב שכתוב בס"ת: אלי ואנחנו קוראים אולי.
12. פרק כ"ד פסוק מ"ז: ואשים – שימו לב שכתוב בס"ת: ואשם בלי יו"ד ואנחנו קוראים ואשים.
13. פרק כ"ד פסוק נ"ח: התלכי – שימו לב שהאות ה"א היא בחטף פתח ואין דגש באות ת"ו.

בס"ד

הלכות לפרשת חיי שרה מספר "בן איש חי" שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

™\

בס"ד

 

 
של רבנו

 

פרשת חיי שרה

מלמדנו רבנו כאשר תסדר האשה הפת על השלחן, תזהר להניח מפה תחתונה ומפה עליונה, ויש בזה כמה טעמים על פי הפשט, זכר למן שהיה מכוסה מעלה ומטה. ואחר שתניח מפה העליונה, תניח שתי ידיה על השלחן ותאמר פסוק: "וידבר אלי, זה השלחן אשר לפני ה'", ועל ידי דבור זה תשרה הקדושה על השלחן וכנזכר בספר "כתר מלכות", ומסתבר הדבר כן, כמו שאמרו שצריך לומר בפה "זה הכסא של אליהו הנביא זכור לטוב", אחרת מפסיד הרבה והזהר מאריך מאד בענין אמירה בפה לפני עשית דבר מצוה.

 

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה א'

1. שאלה: מהו מקום הנחת תפילין של יד?

תשובה: לדעת הגר"א כל המקום הגבוה של שריר היד כשר להנחת תפילין. והחולקים עליו סוברים שמחלקים את המקום הגבוה לשנים ורק החלק התחתון כשר, וכך ראוי לעשות.

2. שאלה: אדם השולט בשתי ידיו באיזה יד מניח התפילין?

תשובה: אדם ששולט בשתי ידיו יניח התפילין בשמאל ככל אדם.

3. שאלה: באיזה יד יניח התפילין אדם שכותב בימין ועושה כל מלאכתו בשמאל?

תשובה: יניח בשמאל שאנו הולכים לענין זה אחר הכתיבה ונחשב שהוא ימיני. אך אם ירצה אח"כ להניח גם בימין, תבוא עליו ברכה.

4. שאלה: מדוע צריך (על פי הסוד) ללמוד עם תפילין לפני שיחלוץ אותם?

תשובה: כתוב בספרים שלא יזכה האדם לקנות שלושה חלקי נפש רוח ונשמה אלא אם כן לומד עם תפילין אחרי התפילה אחד המרבה ואחד הממעיט. (רבינו מציין שמועיל במיוחד ללמוד עם תפילין של רבינו תם).

5. שאלה: מה דין אָבֵל לגבי תפילין?

תשובה: אָבֵל ביום הראשון אסור בהנחת תפילין. אבל ביום השני חייב.

6. שאלה: מדוע צריך להזהר שלא יאחז בקשר בלבד בשעה שמניח התפילין?

תשובה: אסור לתלות התפילין אפילו בשעת הנחתן.

7. שאלה: מה דינו של מי שנפלו לו תפילין עם הכיסוי? ומה הדין אם נפלו ללא הכיסוי?

תשובה: תפילין שנפלו עם כיסוי אין צריך להתענות אלא יתן צדקה. אם נפלו ללא הכיסוי, נכון שיתענה יום אחד. ואם אינו יכול להתענות, יפדה התענית בצדקה. כתב הרב עובדיה יוסף שליט"א: תלמיד חכם או מלמד תינוקות, אם יתענה ימעט במלאכת שמים מפאת חולשתו, עדיף שיפדה את התענית בצדקה.

8. שאלה: מה הדין אם נפלו לו התפילין ללא הכיסוי פחות מגובה עשרה טפחים (יש אומרים 80 ס"מ ויש אומרים 100 ס"מ)?

תשובה: על תפילין שנפלו פחות מעשרה טפחים יתענה יום אחד ולא כאותם שחושבים שצריך שיפלו מגובה.

9. שאלה: מה לומדים מדין גולל ספר תורה שנוטל שכר כנגד כל העולים לתורה?

תשובה: לומדים מגלילת ספר תורה שלא יתן לאדם אחר לקפל את התפילין שלו אלא יחבב את המצוה. ומנהג חכמים לנשק התפילין בשעת הנחתן ובשעת חליצתן.

10. שאלה: מתי מותר לחלוץ התפילין ולא לקפלן לאלתר (מיד)?

תשובה: מותר לחלוץ התפילין ולא לקפלן רק לפני מוסף של ראש חודש שאין זמן בין חליצת התפילין לעמידה, או כל זמן שיש לו הכרח. אחרת אין זה כבוד התפילין שיהיו מונחים כך.

שאלה למעיין: מדוע יש ענין לחלוץ תפילין ביד הכהה שלו?

 

השאלה למעיין מפרשת וירא: אם הפסיק בדיבור בין תפילין של יד לשל ראש צריך לברך שוב, הפעם "על מצוות תפילין". כיצד יתכן שאדם הפסיק בדיבור בינהם ואינו צריך לברך שנית?

התשובה למעיין מפרשת וירא: אף על פי שאין לענות לדבר שבקדושה בין תפילין של יד לשל ראש, אם ענה על קדיש או קדושה, לא נחשב להפסק ולא יברך על תפילין של ראש.

 

מזהיר ומזרז רבינו: אסור להסיח דעתו מהתפילין. על כן נתן עצה לכתוב את המילה "תפילין" על דף באותיות גדולות וישים הדף גבוה בין דפי הסידור.

 

שמע בני מוסר אביך

מאמר להרבות זכויות מדברי חיזוק מאת ר' אהרון יהודה לייב שטיינמן שליט"א בעל "אילת השחר": לאחרונה מתרבים ומתרבים כל מיני מחלות בדם ומוצאים כל יום מחלה חדשה. כנראה כי ככל שהזכויות הם פחות יש יותר את הדברים האלה. וכשיהיו הזכויות יותר לא היו כל הצרות האלה. יש פחות זכויות? נתמעטו הזכויות!

אדם כשמתחזק באיזה מצוה הוא מכריע את כל העולם לכף זכות. יוצא שכל אדם אם הוא מתחזק, שייך שחמישים איש אינם מתים בגלל זה. ואם עושה עבירה ממילא עוד אנשים נהיים חולים וכל מיני דברים.

את זה לא יודעים – שיש כזה חשבון! מה שיותר מתחזקים במצוות – תורה ומעשים טובים, זה מגן יותר על העולם, חוץ ממה שמגן על האדם עצמו, זה מגן על כל העולם (בכלל) ועל כל היהודים (בפרט).

שייך שאלפי איש היו ניצולים אם היו לומדים מעט יותר. כמו כן בזמן שאדם עומד בתפילה [וכן בכל המצוות אלא שבתפילה יותר עלול להתרגש אם אך ישים לב] יהיה נדמה בעיניו שכל העולם עומד ומצפה עליו, שבלי זה יחסר לעולם אור או מזון או מים וכל מיני דברים, והוא צריך לפרנס את כולם שבמעשיו הוא משפיע ומכריע בזה את כל העולם לכף זכות, ומה שיותר יכוין ותצא תפילה יותר מעומק הלב, יותר יוכרע העולם לחסד ע"י שיושפע שפע בכל הבריאה לחסד. ואם הוא מתפלל יותר חזק מתרוממת מזה כל הבריאה. כי יש השפעה לכל אחד ואחד שמתפלל יותר בכוונה.

"ומי יודע כמה חולים היו נושעים אם היו מתפללים קצת יותר", ולאו דוקא כשמתפללים עליהם אלא בכל חיזוק (שהאדם מתחזק). אבל ככה זה היצר הרע עושה שישכחו הכל… תכבד העבודה על האנשים…

 

העלון יוצא לזיכוי הרבים להביא דבר ה' מרבינו יוסף חיים. כל היכול לסייע ולתרום, זכות רבינו יעמוד בעדו. טל: 02-6522704 02-6522704

סיפורי צדיקים

מעשה באדם אחד חשוב שנהפך עליו הגלגל, והיה בעירו אדם אחד עשיר גדול ונדיב מאד. ויום אחד נדחק זה האדם מאד, והיה צריך לו עשרה זהובים, ויחשב בלבו שילך אצל אותו עשיר הנדיב ויקח ממנו עשרה זהובים, הן בהלואה הן במתנה. וכשבא להיכנס לבית העשיר – לא הניחו השומר להיכנס כי לא היה מכירו, והוכרח להמתין ברשות הרבים סמוך לפתח עד שיצא העשיר במיתו ללכת לחנות, ואז ידבר עמו על דבר זה.

והיה יושב ונסמך על כותל החצר של העשיר, תחת חלון אחד, והנה השפחה של העשיר זרקה זבל מן החלון לרשות הרבים, והיא לא ידעה שיש אדם יושב תחת החלון, ונשפך כל הזבל עליו. ויצטער מאד, ומרב צערו קם ממקומו לחזור לביתו. ואחר שקם והלך באותו הרחוב שהיה יושב בו, מצא באמצע הרחוב מציאה מרגלית אחת יקרה, והלך ומכרה באלף דינרי זהב. וישמח על זאת ויאמר: "בני אדם עשאוני אשפה, והקדוש ברוך הוא – מאשפות ירים אביון".

והנה אחר שנתים חזר ונדחק מאוד, וחשב לילך אצל אותו העשיר לקח ממנו עשרה זהובים , וכשבא – לא מצא באותו היום שומר בפתח, והיתה הדלת פתוחה, וכשבא להכנס ועודנו בסף – עמד ולא נכנס, כי באה לו סברה אחרת, ויאמר בלבו: "טוב שאלך ואשב תחת אותו חלון שישבתי בו לפני שנתיים, ואמתין עד שתשליך השפחה את הזבל מן החלון ויגיע עלי, כדי שאהיה נעשה אשפה, ואז הקדוש ברוך הוא יקים 'מאשפות ירים אביון' שיזמין לי מציאה יקרה כאשר הזמין לי לפני שנתים".

וכן עשה, והלך וישב ברחוב ברשות הרבים תחת אותו חלון, והמתין להשלכת הזבל. אחר שעתים יצא העשיר מביתו לילך לשוק, ומצאו יושב ברשות הרבים על הקרקע ויגש אליו ויאמר לו: "למה ישבת בחוץ ולא נכנסת לבית אצלי? והלא היום הזה אין יושב שומר בפתח, ואין לך מונע!"

ויאמר לו: "אני לא באתי אצלך, אלא באתי כדי שיעשוני אשפה, כי לפני שנתים כך וכך היה מעשה, ולכן אני ממתין לזה כדי שיתקים בי 'מאשפות ירים אביון', ואמצא את המציאה.

ויענהו העשיר: "טועה אתה בדמיונך, כי אז – האשפה והמציאה באו לך בהסח הדעת, שלא נתכונת שיעשוך אשפה, ולא חשבת שתמצא מציאה אלא באה לך מן השמים. אך עתה, שאתה רוצה להשיג זה וזה מדעתך ומרצונך, לא תהיינה לך לא אשפה ולא מציאה, אלא זו זו תברחנה ממך".

[נפלאים מעשיך מרבינו יוסף חיים]

 

כי לקח טוב נתתי לכם…
"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה" בדרך כלל בוכים על הנפטר ואחר כך מספידים. וכאן כתוב היפך לספוד לשרה ואחר כך לבכותה. והסיבה היא מכיון ששרה אמנו היתה תמיד בתוך האוהל מחמת צניעותה לכן כשנפטרה לא הכירו את המעלות המיוחדות שבה, וכמו שמצינו כשהמלאכים באו אצל אברהם שאלוהו: "איה שרה אשתך"? כדי להודיע לאברהם שהיא צנועה. (שפתי חכמים)

משום כך הוצרך אברהם קודם להספידה כדי שידעו מי היתה שרה אמנו ואז כששמעו את ההספד בכו כולם יחד עם אברהם. לכן כתוב קודם לספוד לשרה ואחר כך ולבכותה.

ועוד יש לומר, כי אברהם אבינו תמיד דאג לכבודו של הקדוש ברוך הוא, לכן אמר בלבו אם כעת אבכה כולם יאמרו כנראה שהוא מתחרט על מעשה העקידה שגרם למיתתה של שרה. לכן קודם הספידה וסיפר בגדולתה של שרה שכולם ידעו איזו אבידה איבדו, ולאחר מכן כשבכה, כולם בכו יחד עמו על ההפסד הנורא, ולמדו מכך מה גדולת האדם בעולם הזה. (ליקוטי הריצב"א). [לבוש יוסף]

 

"וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן" וכו' (בראשית כד' מב'). הובא ברש"י ז"ל: אמר רבי אחא, יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, וכו'. והטעם כמו שאמר רבינו מורינו הרב חיים וויטאל, בשערי קדושה, ח"א פ"ב, וזה לשונו: …לפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות. ואמנם, הן הכנות עקריות אל תרי"ג מצות, בקיומם או בביטולם. יען כי אין כח וכו', עי"ש שהאריך במתק צוף. עד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל התרי"ג, וכו'. ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות, יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה, וכו' ע"ש. וידוע, שסיפורי מעשיות שבתורה, הם כוללים כל המדות. וזה הוא הרמוז, שאפילו שיחתן של עבדי בתי אבות. לוא דוקא מעשה אבות עצמן, הן אבות ויסוד ועיקר לכל התורה, אלא אפילו מעשיהם של עבדים הולכי אורחותם, הן הנה הכנות עקריות. ויפה לפני המקום להאריך בהם, כי למדריגת האבות, מי ומי שישיג. ומי יערב לבו לומר שיגיע למעשיהם חלילה. כמו שנאמר בשם הה"ק ר' שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע על המשנה, חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, וכו'. אמר פי קדשו בחכמתו: מי הוא האיש הבער אשר לא יבין מעלת אבותינו הקדושים, ויערב לבו לומר שאפשר לו להגיע למעשיהם! אלא, הפירוש הוא 'מתי יגיעו', היינו, שרק יגעו בקצה המעשים. שיהיה להם שייכות עמהם, כדבר הנוגע בדבר. אבל למעשיהם עצמם, מי יערב לבו לגשת להיות כמוהם. ע"כ דפח"ח. וזה שהאריך דוקא בשיחתן של עבדי בתי אבות הולכי אורחותיהם כולי האי ואולי יגיע למידתן. ויותר מתורתן של בנים, יען שהמה הכנות עקריות לקיומם, כאמור. [קול מבשר]

אמרות צדיקים
× רבי נחמן: כל מה שנמצא בעולם, הכל בשביל הבחירה והנסיון.

× רבי אברהם חסדאי: גט לעולם הזה הוא קידושין לעולם הבא.

 

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

לעילוי נשמת, רחמים בן פרחה, אפרים בן רחל, אשר בן דייזי, ארז בן אסתר, ויצחק בן לאה עליהם השלום.
לעלוי נשמת נעימה בת שמחה ומרסל בת חתון עליהן השלום.

לרפואה שלימה, אמירה בת נעמי שרה ושולמית בת דבורה.

ה' יהיה בעזרם: שרה נעמי בת כתון, תרצה בת לאה, איתן בן לבנה ומשפחתו, אלון בן שושנה, עופר בן שמחה ואליהו בן רחל ומשפחתו.

ה' ישמרם ויצילם: אשר בן יוכבד לזווג הגון: אליהו בן פרחה

למעונינים בהפצת העלון, ניתן להשיגו בחנות קנדי שי ממתקים רח' השקמה מחנה יהודה.
וכן בישיבת "נהר שלום", ובטל' 02-6522704 02-6522704 . זכותו של רבינו הבן איש חי יעמוד לכל התורמים והמסייעים.

אנא הצטרף ללימוד הזוהר ותרום שעה מזמנך לקרוב הגאולה, והצטרף לשרשרת הלומדים במשך כל היום כדברי הרמח"ל שדבר זה מסלק כל פורענות וגזרות קשות מעם ישראל. פרטים בטל: 02-6522704 02-6522704

 

בס"ד

הלכות לפרשת חיי שרה מספר "עוד יוסף חי" לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.
בס"ד

 

עלון שבועי של הלכות מספר עוד יוסף חי פרשת חיי שרה– לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': האם מותר לחלוץ תפילין בפני ספר תורה?

תשובה: לא יחלוץ תפיליו בפני ס"ת אלא יחזיר פניו לצד אחר, כי זה דומה למ"ש שאסור לחלוץ תפילין בפני רבו. אבל זה כאשר הס"ת אינו מונח בתיק סגור. אבל אם מונח בתוך תיק סגור לית לן בה וכן נוהגים.

 

שאלה ב': כיצד נוהגים בתפילין במשך התפילה ובזמן לימוד תורה?

תשובה: צריך האדם למשמש בתפילין בכל שעה שנזכר בהם. וימשמש בשל יד בתחילה ואח"כ בשל ראש. ויזהר מאוד שלא יסיח דעתו מן התפילין. ובכל רגע צריך לכוין בהם חוץ משעה שעוסק בתורה ובעת שמתפלל תפילת העמידה, שאז הוא פטור מהסח הדעת. אך בשאר התפילה כולה מתחלה ועד סוף צריך ליזהר שלא יסיח דעתו מהם. אמנם זה דבר קשה אך ישתדל ויתאמץ בענין זה בתפילת היוצר, דהיינו, מעת שהתחיל בברכת "יוצר אור" עד שיעמוד בתפילת העמידה. ויש נוהגים בקטע זה של התפילה להניח ידם על תש"י ולמשמש בו בלי הפסק. ובעיקר צריך ליזהר מלחשב מחשבות חיצוניות שאינם קשורות לתפילה כי אז זה היסח דעת גמור.

 

שאלה ג': ממה צריך להישמר כשמניח תפילין?

תשובה: צריך ליזהר מהפחה כשלובש תפילין כי זה בזיון למצוה. ודע שאיסור הפחה אינו אלא במוציא רוח שיש בו ריח רע. אבל אם רק מוציא קולות ויש בהם רוח מועט מאוד שאין בו ריח כלל, אין בזה איסור הפחה וזה נקרא רק עיטוש. וכל אחד מכיר את עצמו.

 

שאלה ד': איך צריך לנהוג כשמוציא התפילין מהכיס או מכניסם לכיס?

תשובה: לא ינערם מהכיס אלא יוציאם בידו. וגם כשמכניס אותם לכיס, לא יגלגל הכיס שבו התפילין על החוט של הכיס, אלא יאחזנו בידו ויגלגל את החוט עליו. (היום שיש לנו ריצ'רץ' פתרו לנו בעיה זו.) ואם הכיס הריק נמצא רחוק ממנו לא יושיט את ידו המחזיקה בתפילין להביא הכיס אלא יושיט את ידו הריקה להביא את הכיס.

 

שאלה ה': מה יעשה אם לא הניח תפילין כל היום ונזכר בין השמשות?

תשובה: יניחם בלא ברכה.

 

שאלה ו': מה עושים אם נפגם ריבועו של התפילין?

תשובה: צריך לתקנם מיד שיהיו תמיד מרובעים. וגם אם נתמעכו ראשיהם ואינם מחודדים כ"כ, יר"ש יזהר לתקנם שיהיו תמיד מרובעים ורק בדיעבד לא נפסלו במקרה כזה.

 

שאלה ז': מה עושים אם דהה הצבע השחור של התפילין?

תשובה: הלכה למשה מסיני שיהיו שחורות, בין הבתים ובין הרצועות. ואע"ג שצבען שחור ואח"כ נתלבנו, צריך ליזהר להשחירם שוב.

 

שאלה ח': האם מותר לתלות התפילין?

תשובה: אסור לתלות תפילין על היתד ולא רק הבתים אלא אפילו הרצועות מפני שהוא דרך בזיון. לכן אלה שחולצים התפילין ביום ר"ח קודם מוסף ומניחים אותו על השולחן עד אחר מוסף, צריך לדקדק שיניחו אותו כולו על השולחן ולא יהיו הרצועות נתלין ומשתלשלים מן שפת השולחן כנגד הקרקע.

וגם כאשר מניח תפילין של ראש יזהר שלא יחזיק אותם בקשר הדל"ת והתפילין יהיו תלויים באויר, אלא יחזיק בידו בקשר הדל"ת וביד השניה בתפילין וישים אותם על ראשו.

 

שאלה ט: כיצד ינהג בתפילין כשהולך בגשם מביתו לבית הכנסת?

תשובה: אם יורדים גשמים לא ישים מטפחת על גבי ראשו אלא יסיר התפילין של ראש ואז יתן המטפחת על ראשו. ולגבי כובע של המעיל יש צדדים להקל.

 

שאלה י': איך צריך לנהוג בכיס של התפילין?

תשובה: כיס שהזמינו לצרור בו תפילין ואח"כ צרר בו תפילין פעם אחת, נאסר להשתמש בו דבר חול כגון לצרור בו מעות, אלא אם כן התנה עליו בתחילה שיוכל לצרור בו מעות כשירצה, או בשעה שצרר בו התפילין התנה בדעתו שצוררן בו ע"ד לפנותן אחרי זה ויחזור להיות חול.

 

דרשה מספר עוד יוסף חי – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

 

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – יש לשאול: כמו שאמר בשבע שנים לשון רבים, היה לו לומר כן במאה ובעשרים דהיינו מאה שנים ועשרים שנים, ולמה אמר בהם שנה?

ונראה לי בס"ד שהאדם ראוי שיהיה שפל ונמאס בעיני עצמו ע"י שיזכור תמיד מצבו ותכונתו בשנה הראשונה לחייו, שהוא מעת לידתו עד היותו בן שנה, שאז גופו עומד בתכלית הגרעון והמאיסות, כי הוא כמו אבן דומם, אילם שאינו מדבר, וחיגר שאינו מהלך, ומשתין ומוציא רעי בבגדיו שצריך לקנחו ולרחצו תמיד. ואם יאחוז בידו דבר מאוס ומשוקץ יניחנו תכף ומיד לתוך פיו ואינו מרגיש ואינו מבחין. ועוד כמה וכמה גרעונות ומאיסות נמצאים בו. ואמרו חכמי הטבע: אם היה הקב"ה נותן דעת שלם מעת לידתו היה האדם מת באנחתו כי היה מרגיש בחסרונות ובגרעונות שבו ולא היה יכול לסבול. ועל כן המסתכל בגורלו על מצב ותכונת גופו בתחילתו, יבין וירגיש בגרעון ופחיתות האדם שהוא בשר ודם ולא יבוא לידי גאוה וגבהות, אלא ידבק בשפלות ובענוה.

נמצא נכון וניאות לאדם שיהיה מסתכל כל ימיו מה שהיה מצבו ותכונתו בשנה הראשונה שנולד בה כדי שבזה יקנה מדת הענוה וידבק בשפלות ולא יתגאה. ועל זה בא הכתוב ללמדנו לפי דרכו, שבח הצדקת שרה אע"ה שהיתה דבוקה במידת השפלות ונמאסת עצמה בעיניה, כמ"ש: נבזה בעיניו נמאס. שגם בהיותה בת מאה תזכור ותביט תמיד על השנה הראשונה שלאחר לידתה, איך היה מצבה ותכונתה. לכן אמר ויהיו חיי שרה מאה, פירוש כשהגיעו חייה עד היותה בת מאה, היתה מבטת על שנה, כלומר על השנה הראשונה של חייה, כדי שבזה תהיה דבקה בשפלות ובענוה ולא תתגאה ביופי והדר גופה וכוחה וגבורתה ולא תחשוב שהיה לה הבטה והסתכלות זו כשהגיעה לזקנה בלבד, שנעשית קרובה למיתה, שהגוף נראה בו סימני כליון בחלישותו ובקמוט עורו וברזות ודלות בשרו. לכן נתעורר לבה להביט על זמן דלות גופה בשנה הראשונה ללידתה אבל בזמן בחרותה שגופה עומד בכל תוקפו ויופיו והדר כוחו לא שמה לב לזה. לכן אמר ועשרים שנה שגם בזמן בחרותה במלוא כוחה הביטה לדלות גופה בשנה הראשונה ללידתה ולא התגאתה. ושבע שנים, כלומר כשהיתה בת שבע היתה רואה וחושבת עצמה שהיא בת שנים של חיוב כלומר כאילו היא גדולה שהגיעה לשנים של חיוב שתהיה מתחייבת בהם, שיש לה דין גדולה ואין לה דין קטנה. ולכן היתה מדקדקת במעשיה כמו הגדולים בשנים שבאו לכלל חיוב. אי נמי הכי קאמר: כשהיתה בת שבע שנים היתה זוכרת יום המיתה שהיתה חושבת שכבר לקחה שני חיי שרה הקצובים לה ולא תשכח זכרון יום המיתה מלבה.

 

בס"ד

דרשה לפרשת חיי שרה בנושא "שידוכין נישואין" מאת ר' שלמה אליהו שליט"א בנו של מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.

 

בפרשה זו אנו רואים שהשליח של יצחק ואברהם מחזר אחרי רבקה עם עשרה גמלים והרבה
אמצעים כלכלים "כל טוב אדוניו בידו" "שטר מתנה כתב ליצחק על כל אשר לו". הסיבה
היא ברורה, אליעזר צריך להוציא את רבקה מהבית של לבן שנחשב יותר רע מפרעה הרשע.
לצורך זה עושה אליעזר רושם רב באמצעות הגמלים המשובחים של בית אברהם. משל של
ימינו היינו אומרים שאליעזר בא עם עשר מכוניות פאר, מחנה אותם ברחוב המרכזי של
העיר ומתחיל לצחצח את הפנסים שלהם. כל בטלני העיר היו מתרכזים סביבו ומתלהבים.
זה בדיוק מה שעושה אליעזר.
"וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב
לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת".

כולם מתרכזים סביבו. הוא עושה את הרושם הדרוש ולבן אוכל את הפתיון עם הקרס.
"וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל
הָעָיִן: וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ
וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ
וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן: וַיֹּאמֶר
בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת
וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים"

העיקר הגמלים.
בפרשה זו מוזכרים גמלים יותר מכל פרשה אחרת בתורה. שמונה עשרה פעמים. בכל התורה
כולה מוזכרים גמלים רק עוד שמונה פעמים. יש פה עניין מיוחד להרשים את לבן בעושר
גדול ולסנוור את עיניו, שלא יכשיל את הבניין האמיתי של בית ישראל הנבנה על ידי
רבקה.

אברהם יודע – ואליעזר מחפש
יש בפרשה הזו עוד עניין מאוד מיוחד. כשאברהם חוזר מהעקדה כתוב
"וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה
יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ: אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ,,
וְאֵת בְּתוּאֵל: וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה וכו'.

מביא רש"י שם (כב כ) "בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר אילו היה בני
שחוט כבר היה הולך בלא בנים. היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. בישרו
הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו. וזהו "הדברים האלה" – הרהורי דברים שהיו על ידי
עקידה".
אם כן אברהם כבר יודע מי היא בת זוגו של יצחק בנו. למה הוא לא אומר לאליעזר לך
ותביא את רבקה? היא בת זוגו של יצחק! למה הוא שולח אותו לארצו ולמולדתו ונותן
לו את כל אוצרותיו בידו. למה הוא קצת מתווכח עם אליעזר. מה יקרה אם הוא לא ימצא
אותה. שיגיד לו פשוט "אני כבר יודע מי היא, קוראים לה רבקה, היא בת בתואל וכו'.

התשובה הפשוטה היא שהעולם לא מתנהל על פי ידיעות משמים. צריך להגיע לכל דבר
בדרכים הארציות שלו. צריך אדם לחזר אחרי אשתו למרות שהם נקבעו כבר לפני לידתו.
ובגמרא (מועד קטן יח:)
"אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת – קוֹל יוֹצֵאת
וְאוֹמֶרֶת, בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שָׂדֶה פְלוֹנִית לִפְלוֹנִי. וְאָמַר
רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, אַרְבָּעִים יוֹם קוֹדֶם יְצִירַת הַוָּלָד בַּת –
קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שָׂדֶה פְּלוֹנִית
לִפְלוֹנִי, בַּיִת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, אֵשֶׁת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי".

כבר ביצירתו של האדם אשתו מחוברת אליו. ובגמרא (במסכת קדושין ב:)
"תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה, (דברים כב)
"כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה", וְלֹא כְּתִיב, "כִּי תִלָּקַח אִשָּׁה לְאִישׁ"?
מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר עַל אִשָּׁה, וְאֵין דַּרְכָּהּ
שֶׁל אִשָּׁה לְחַזֵּר עַל אִישׁ. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה, מִי
חוֹזֵר עַל מִי? בַּעַל אֲבֵדָה מְחַזֵּר עַל אֲבֵדָתוֹ!

צריך להתפלל על האשה כמו שהתפלל יצחק מנחה ויצא יצחק לשוח בשדה. צריך לחפש
אחריה. האשה צריכה להסכים. צריך יצחק לרצות את רבקה. כך יהיו הנישואים כפי
שבאמת נקבע מראש ארבעים יום לפני שנולד יצחק.

מה יותר חשוב: האדם או האדמה?
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל
הָאָרֶץ הַזֹּאת הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ
מִשָּׁם" (כד ג).

זו אחת השאלות הקשות שאליעזר שואל את אברהם: האם כדי להקים את עם ישראל מותר
לוותר על מגורים בארץ ישראל? האם אתה אברהם לא רוצה לקחת אשה טובה ליצחק. הלא
אתה רוצה שעם ישראל יקום מזרע קודש, ממידות טובות ולא מזרע כנען הארור? אם האשה
לא תרצה לעלות לארץ ישראל. האם להעדיף את ההתיישבות בארץ ישראל ולקחת אשה פחות
טובה. או להעדיף את טובת העם ולצאת מארץ ישראל?
השאלה של אליעזר היא שאלה מכשילה. האם אברהם יכול לומר לו שהוא מוותר על המשך
עם ישראל שיהיה עם מזרע קודש? השאלה הזאת נשאלת גם היום על ידי אישים שונים: מה
יותר חשוב אדם או אדמה? כולם בודאי יגידו חיים יותר חשובים מאדמה. בזה הם
אומרים לנו תוותרו על הארץ ויהיה טוב לעם ישראל. יהיה שקט, יהיה שלום, יהיה
מזרח תיכון חדש.
מה ענה אברהם לשאלה המכשילה של אליעזר? "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת
בְּנִי שָׁמָּה". האם אברהם מעדיף את המגורים בארץ ישראל על הקמת עם ישראל? לא
ולא. הוא אומר לו: יש אלוקים. והוא ציווה על שניהם, גם על הקמת העם וגם על
מגורים בארץ. אלוקים יודע ששניהם הולכים יחד ולא אחד נגד השני. כמו עץ והאדמה
שלו. אם יציעו לך רק אחד משניהם מה תאמר? האם תוותר על האדמה או על העץ?
את התשובה הזאת קיבלנו כשוויתרנו על הארץ למען שלום. למען העם. ויתרו על האדמה
והעץ החל להתייבש. ויתרנו על ארץ ישראל ועם ישראל נפגע אנושות באלפי הרוגים,
עשרות אלפי פצועים, אלפי משפחות הרוסות כואבות ומדממות. כנראה שאין אפשרות
לוותר על הקרקע ולהצמיח את העץ. אלוקים ברא את שתיהם ויצר את ההתאמה בניהם. כל
הפתרונות שאומרים לוותר על הקרקע או לוותר על העץ שניהם מביאים את חורבנו של
העץ. צריך פתרון שמשאיר גם את הקרקע וגם את העץ.
זה שאומר אברהם לאליעזר: אם אתה מאמין באלוקים – אין מציאות של עם ישראל בלי
ארץ ישראל.
"ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי
וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת
הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה
לִבְנִי מִשָּׁם".

נישואי תערובת
בפרשה זו אנו גם לומדים כמה חמורים נישאי תערובת עם מי שאינו מתאים לבנין עם
ישראל. כך אומר אברהם לשליח.
"וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא
תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב
בְּקִרְבּוֹ" (בראשית כד).

פעם סיפר הרב שהיה בארצות הברית ובא אליו זוג וביקש ברכה לנישואין שעתידים
להיות תוך זמן קצר. הרב הסתכל עליהם ושאל את הבחור מאיזה עדה אתה? אמר לו: חלבי
סורי. שאל את האשה: מאיזו עדה את? ענתה לו: אני קתולית.
נשא הרב את עיניו, התבונן לשמים כמה דקות. בנתיים הזוג ציפה צפייה דרוכה. עצם
הרב את עיניו ולבסוף אמר לזוג: בחנתי את העניין וראיתי שאתם לא מתאימים, יהיו
לכם הרבה מריבות. אתם לא זוג משמים. אחר כך הרב פנה לבחורה ואמר לה: מגיע לך
בחור הרבה יותר טוב מהבחור הזה. הזוג קיבל את התשובה הלא צפויה ויצאו מהחדר,
תוך כדי היציאה אמרה הבחורה לבחור: יהודי מלוכלך, אתה שומע מה שהרב אמר. אני
יותר טובה ממך. מגיע לי בחור הרבה יותר טוב. נפרדה ממנו בטריקת דלת והלכה לה.
זמן קצר אחר כך הגיע אביו של הבחור עם בנו שדמעות על עיניו, ואמר לרב בטרוניה:
מה עשית? הבחור כבר זמן רב לא מוצא את זיווגו, סוף סוף הוא מצא את מה שמתאים
לו. למה אמרת להם להפרד. למה אמרת לה שהיא יותר טובה ממנו. אמר לו הרב: הסתכלתי
בשמים וראיתי שזה לא שידוך טוב. הם יריבו. ילכו לבתי משפט, יריבו על הילדים.
אתה צריך את כל הצרות הללו. לא תוכל לראות את הנכדים שלך, הם ילכו לכנסיה
קתולית ולא תוכל לעשות דבר.
האבא לא השתכנע. אמר הרב לבחור תגיד לאבא שלך מה היא אמרה לך כשיצאת מכאן. סיפר
הבן שאמרה לו שהוא "יהודי מלוכלך". נעלב האבא שהיה מחשובי הקהילה ואמר לבנו: לא
יכול להיות, אין פה דברים כאלה באמריקה. כולם שווים. היא משכילה, לומדת רפואה
באוניברסיטה. אנחנו באמריקה אומה אחת, ושאר דיקלומים. אמר לו הרב: מכאן תלמד
שתמיד צריך להתבונן בתוך תוכם של האנשים. לא רק במה שהם אומרים. במיוחד בעיניני
נישואין.
לסובבים אותו אמר הרב: אתם חושבים שראיתי בכוכבים או שהמלאכים גילו לי. לא ולא.
זה דבר אלוקים ממש. ישירות ממנו. כך הוא כתב לנו בתורה, וזה הרבה יותר אמין מכל
צפייה בכוכבים או לשמוע כל מלאך אחר מדבר:
"וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא
תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב
בְּקִרְבּוֹ" (בראשית כד). "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ
וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ
אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר" (דברים ז).

הרב סיפר שלסיפור הזה היה גם סוף טוב. הבחורה עזבה את הבחור. הבחור נסע לארץ
ישראל כדי להירגע מהניתוק הכואב. תוך חודשים ספורים הוא מצא בחורה ישראלית גם
לומדת רפואה. בא יחד איתה אל הרב שיראה אם האשה הזאת היא באמת הזיווג שלו. הרב
התבונן בעניין ואמר לו: זה ממש הזיווג שלך!. אמר הבחור לרב: אם כן, בבקשה תערוך
לי את החופה.

הרחקה מנכרי – הרחקה מנישואי תערובות
פעם היה תכנית של בתי ספר לקרב בין יהודים לגויים. היה אז שר החינוך יצחק נבון
והרב אבא היה הרב הראשי. אמר לו הרב שזה אסור בתכלית. שאל אותו יצחק נבון הרי
שנינו גדלנו בעיר העתיקה והיה לנו יחסי שכנות טובה על הערבים.
אמרי לו הרב: היה יחס של כבוד, אבל מעולם לא היה יהודי אוכל בבית של ערבי. לא
היה מתחתן עם הבת שלו. לא לומד איתה ולא משחק איתה. הם בשלהם ואנחנו בשלנו. אם
היה חלילה קשר כזה גם הגויים וגם היהודים היו רואים בזה אסון.
השר הזה היה חכם בעיניו וחשב שהוא יודע מה יותר טוב לעם ישראל ומה יביא שלום
בין היהודים לשכניהם הערבים ועשה מפגשים כאלה להרבות "שלום אהבה ואחוה". מיד
מיד אחר המפגשים הללו התחילה האינתיפאדה הראשונה, בעקבותיה בא "הסכם השלום" של
אוסלו. שמאז שהוא פרץ אין אפשרות להסתובב בעזה או בשכם. אחרי שפרץ השלום גם
כשמסתובבים בירושלים צריכים תפילה לא להפגע. והכל התחיל ממפגשים אלו.
לכן אסרו חכמים לאכול לחם שאפה אותו נכרי. אסור חלב שחלב אותו נכרי. אסרו אוכל
שבשל אותו נכרי. אסור לשתות יין שנגע בו נכרי, אסור לשתות בירה של נכרים – אם
זה בפאב שלהם. לא רק בירה ומשקאות חריפים בלבד. יש מקרים שאפילו מים אסור לשתות
אצל נכרי אפילו אם המים הללו הם בהשגחת הבד"ץ. הכוונה לחתונה של נכרי שאסור
לאדם לשבת שם ולאכול אוכל אפילו אוכל ארוז וסגור וכשר בהשגחה הכי טובה. במקרה
שאדם חייב לבוא לברך מדין דרכי שלום – תבוא, תגיד "מזל טוב" ותלך. אבל אם תשב
שם – אתה עלול למצוא שהבת שלך הכירה איזה גוי אחד מהמוזמנים בזמן שאתה מברך
ברכה אחרונה על כוס המים בכוונה רבה.
כל ההרחקות הללו נועדו למנוע מעם ישראל את הקרבה לנכרים שלא יבואו מתוך הקרבה
הזאת לנישואין חלילה ויאבד בית ישראל. ובאמת כל אחד יכול לראות שקהילות שנזהרו
בהלכות הללו ניצלו מנישואי תערובות וקהילות שזלזלו בהלכות אלו והקלו בהם רבו
בהם נישואי התערבות.
בימינו יש בחו"ל מכה של נישואי תערובות עם נוצריות. ובארץ יש מכה של יהודיות
שערבים לוקחים אותם לכפריהם. בתחילה הם מבטיחים להם עולם ומלואו, אחר כך הם
לוקחים אותם לכפרים שלהם, נושאים בדרך כל אשה שניה מוסלמית על האשה הראשונה
היהודיה. מבזים את היהודיה, מכים ומשפילים אותה עד עפר. את הילדים הם לוקחים
ומחנכים בדרך של האיסלם, וכמה פעמים סיפרו לי שיש ילדים של יהודיות שהם זורקי
אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניות של יהודים. כי כך חינכו אותם.
יזכרו לטוב יד לאחים שתורמים הרבה למען הבנות היהודיות הללו. אבל כל אחד צריך
להזהר בזה כי גם משפחות חרדיות שהביאו לבית שלהם פועל ערבי ליסוך כמה שקלים,
מצאו פתאום את הבת שלהם הולכת איתו לכפר שלו ופנו לעזרה להציל את הבת שלהם מידו
תרתי משמע .

מנהג לקרוא לחתנים "ואברהם זקן"
כותב רבינו בחיי על הפרשה (בראשית פרק כד פסוק ג) שצריך להזהר בנישואים עם
נוכריות שאפילו שלמה המלך החכם מכל האדם נכשל בזה. שנשא לשם שמים "נשים נכריות
שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב (מלכים א יא) נשיו הטו
את לבבו.
על כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונת להזכיר העם שיזהר
בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר (משלי לא) שקר החן והבל
היופי, ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם
שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר. לפי שהוא נכשל ונענש
בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה
הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות
טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו" לכן נדבר על בחירת בן זוג.

מה צריך לחפש בבן או בת הזוג?
מדות טובות – הַטִּי נָא כַדֵּךְ
לפי הסיפור של אליעזר אנו יודעים שהדבר הראשון שצריך לחפש בבן הזוג הוא מידות
טובות. וכך כותב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יט הלכה יז) שהדרך העיקרית
לדעת איזה משפחה היא מזרע ישראל ואיזה משפחה התערבבו בו פסולי יחוסין זה לפי
ההתנהגות שלהם:
"כל משפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהן לכתחלה. ואע"פ כן אם ראית שתי משפחות
שמתגרות זו בזו תמיד, או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או ראית איש
שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר – חוששין להן וראוי להתרחק מהן שאלו
סימני פסלות הם. וכן הפוסל את אחרים תמיד כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים
ואומר עליהן שהן ממזרים – חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אמר להן שהם עבדים –
חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל. וכן כל מי שיש בו עזות פנים, או
אכזריות, ושונא את הבריות, ואינו גומל להם חסד, – חוששין לו ביותר שמא גבעוני
הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה: ביישנין רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא
אומר: והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על
בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום
בתחלה". (ולשון הזה בשו"ע אבן העזר סימן ב ב).

משפחה טובה – לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי
בשולחן ערוך (אבן העזר ב ו): "לעולם ישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם ולהשיא בתו
לתלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם – ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור –
ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות – ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי
צדקה – ישא בת מלמדי תינוקות ואל ישיא בתו לעם הארץ".
צריך לדעת שמשפחה של הבן\בת זוג משפיעה מאוד על החיים של האדם. לא רק בגלל שהם
קשורים לבני הזוג בכל השמחות ובכלל החיים. אלא בגלל שהחינוך שהאדם קיבל בבית
נשאר בו ומשפיע עליו מאוד, למרות שהוא בהחלט יכול לתקן עיוותיו מבית הוריו.
ובגמרא במסכת בבא בתרא (קי.):
"אָמַר רבִּי אֶלְעָזָר, לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בְּטוֹבִים, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה
שֶׁנָּשָׂא בַת יִתְרוֹ – יָצָא מִמֶּנּוּ יְהוֹנָתָן. אַהֲרֹן שֶׁנָּשָׂא בַת
עַמִּינָדָב – יָצָא מִמֶּנּוּ פִּנְחָס. וּפִנְחָס, לָאו מִיִּתְרוֹ אַתִּי?
וְהָכְתִיב, (שמות ו) "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת
פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה", מַאי לָאו דְּאַתִּי מִיִּתְּרוֹ – שֶׁפִּיטֶּם
עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים? לָא, דְּאַתִּי מִיּוֹסֵף – שֶׁפִּטְפֶּט
בְּיִצְרוֹ. וַהֲלֹא שְׁבָטִים מְבַזִין אוֹתוֹ, וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶּם בֶּן
פּוּטִי זֶה – בֶּן שֶׁפִּיטֶּם אֲבִי אִמוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים,
וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִשְׂרָאֵל? אֶלָּא, אִי אֲבוּהּ דְּאִימֵּיהּ
מִיוֹסֵף – אֵימַא דְּאִימֵּיהּ מִיִּתְרוֹ, וְאִי אֲבוּהּ דְּאִימֵּיהּ
מִיִּתְרוֹ – אֵימַּא דְּאִימֵּיהּ מִיּוֹסֵף, דִּיקָא נַמִי דִּכְתִיב,
"מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל" – תְּרֵי, שְׁמַע מִינָא.
אָמַר רָבָא, הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה, צָרִיךְ שֶׁיִבְדוֹק בְּאַחֶיהָ,
שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות ו) "וַיִּקַח אַהֲרֹן אֶת אֶלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב
אֲחוֹת נַחְשׁוֹן". מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר, "בַּת עַמִּינָדָב", אֵינִי
יוֹדֵעַ שֶׁאֲחוֹת נַחְשׁוֹן הִיא? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר, "אֲחוֹת נַחְשׁוֹן"?
מִכָּאן לְנוֹשֵׁא אִשָּׁה, שֶׁצָרִיךְ שֶׁיִּבְדוֹק בְּאַחֶיהָ. תָּנָא, רוֹב
בָּנִים דּוֹמִים לַאֲחֵי הָאֵם".

לכאורה אם יצחק היה הולך על פי הכלל של רבי אלעזר הוא לא היה מתחתן עם רבקה
שהיא בת בתואל. שהם לא טובים. ואם היה הולך על פי הכלל של רבא לא היה מתחתן כי
היא אחות של לבן. ואפשר לתרץ ולומר שבעולם של אותם ימים לא היו יותר טובים. מה
לעשות? ואמת כשאליעזר הביא את רבקה בתחילה ליצחק הוא לא רצה בה. אמר בת בתואל,
אחות לבן איני רוצה בה. אמר לאליעזר תחזיר אותה. אמר לו אליעזר: המים עלו
לקראתה. עשיתי נסיון וראיתי שהיא מה שמתאים לך. ענו לי כהוגן. אמר לו יצחק:
מצטער. אני לא סומך על סגולות כאלה. אין בהלכה מים עלו לקראתה. יש יבדוק באחיה.

אמר לו אליעזר: בסדר. מחר אני מחזיר אותה לביתה. מכניס יצחק את רבקה לאהל שרה
אמו לשינת לילה לפני שמחזירים אותה לביתה והוא רואה שהנר דולק כמו בבית המקדש.
מערב עד ערב. החלה נשארת טריה כמו בבית המקדש כמו שהיה אצל שרה אימו שהיתה
שרויה שכינה באוהל שלה. מעבר לזמן. הלחם לא מתקלקל. וגם הענן קשור על האוהל ממש
כמו שראינו אני ואבא אברהם בהר המוריה ענן קשור על ההר. נבהל יצחק אמר כשאימי
שרה נפטרה לא ראיתי קדושה כזאת עד שבאת זאת אחות לבן בת בתואל. החליט לשאת אותה
לאשה.
בבוקר בא אליעזר פגוע ליצחק ואומר לו תן את האשה אני מחזיר לארם. אומר לו יצחק
התחרטתי ואני רוצה לשאת אותה לאשה. אמר לו אליעזר: מאוחר מידי. אני כבר נוסע
הנה הגמלים כבר קשורים. לא נגמר הויכוח עד שהלכו לאוהלו של אברהם אבינו שכבר
יודע שהיא היא הזיווג של יצחק. רואה אברהם את הגמלים ומבין מה הויכוח אומר
לאליעזר מה אתה רוצה כדי לשתוק. אמר לו: להכנס חי לגן עדן. אמר לו אברהם מובטח
לך. וכך הווה שהוא אחד מעשרה שנכנסו חיים לגן עדן.
סוף דבר אין כתוב כאן שלא ישא אשה אם אחיה לא צדיקים. שהרי גם פנחס לוקח את בת
יתרו למרות שהמשפחה שלה לא משהו. אבל כמו שהגמרא אומרת יש שם שני יחוסים מצד
אחד יוסף ומצד שני יתרו וזה מועיל לו.

אהבה – וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ
בגמרא מסכת קידושין דף מא/א "אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את האשה עד
שיראנה. שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ורחמנא אמר "ואהבת לרעך כמוך".
במילים אחרות אדם צריך לראות שהאשה טובה בעיניו. אם היא לא מוצאת חן בעיניו –
איך תחול פה אהבה? ואם אדם נושא אשה שהוא לא אוהב אותה. הוא פוגע גם בו וגם בה
וגם בילדים. ולפי דברי האר"י ז"ל עיקר הציווי של "ואהבת לרעך כמוך" הוא באשתו
של האדם.
לכן אסור לאדם או לאשתו לעשות במהלך הנישואים מעשים שעלול לגרום לאשה או לבעל
להתגנות אחד בעיני השני. שמצוות "ואהבת רעך כמוך" היא יסוד התורה כולה – והיא
מתקיימת בעיקר באדם עם אשתו. לכן צריך מאוד להשתדל מאוד בעניין זה.

צניעות יראת שמים – וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס
בספר משלי בפרק של אשת חייל כתוב (לא)
"שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל: תְּנוּ
לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ".

וכמו שראינו קודם יש חשיבות ליופי של האשה שתהיה נאה בעיניו. אבל הרבה יותר
חשוב זה היראת ה' של האשה.
צריך לראות היטב שדרך החיים שלכם שווה או יכולה להשוות. אם הבעל לא שומר מצוות
או האשה, כמעט שאי אפשר לקיים יחד חיי משפחה. ואם מקיימים – גורמים צער ובלבול
גדול לילדים. לכן צריך לכתחילה להתחתן אם אשה שדומה לו, או שקרובה אליו שיכולים
להשתוות. ולא יאמר אדם לעצמו "אני אסתדר" שלצערינו קשה מאוד להסתדר כשאחד
בכיוון אחד והשני בכיוון אחר.
צריך לבדוק היטב אם התוכניות שלכם לעתיד מתאימות או משלימות? האם אתם מסכימים
על הכיוון של החיים שלכם? האם יש הסכמה על מקום מגורים? על דרך לפרנסה? האם יש
התאמה בכיוון חינוך הילדים? צריך לראות אם בן\בת הזוג שלכם מאמין? האם הוא
מתפלל? איך הוא מדקדק בקיום מצוות? באיזה רצינות הוא עושה את זה? האם זה מתאים
למה שאתם עושים ודורשים מעצמכם?
לפעמים נפגשים על בעלי תשובה שעומדים במדרגה יותר מצדיקים גמורים. אבל צריך
לראות האם העבר הקרוב של בן\בת הזוג שלכם מתאים לתוכנית שלכם. למרות הסיפור של
רחל ורבי עקיבא, לא בונים חתונה על הבטחות "שיהיה בסדר". צריך לראות כבר עכשיו
את ההתחלה של התיקון כמו שראתה רחל אשת עקיבא שהוא "מעולה וצנוע" ויש לו מסירות
להתמיד בלימוד תורה.

בריאות – וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד
כתוב בשו"ע (אבן העזר סימן ב ז) "לא ישא אדם אשה לא ממשפחת מצורעין. ולא ממשפחת
נכפין. והוא שהוחזק ג' פעמים שיבואו בניהם לידי כך". דהיינו לא ישא אשה שיש לה
איזה פגם גנטי שעלול לבוא לידי ביטוי בילדים שיוולדו בעלי מומים. ומותר לאדם
לשאול על כך ואין בזה חשש של לשון הרע. אם עושים זאת בדרך של אמת ולא בלי
זהירות. אם מקפידים לומר רק את האמת שיודעים בבירור ולא שמועות או הערכות לא
מדוייקות. ואם יש חשש לבדוק אצל מכונים מוסמכים לראות כמה סיכוי יש שהפגם הזה
יעבור גם לילדים.

גיל נישואין
הגמרא במסכת קידושין מספרת
ש"מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָדָם
גָּדוֹל הוּא. אָמַר לוֹ, כְּשֶׁיָּבוֹא לְיָדְךָ, הֲבִיאֵהוּ לְיָדִי. כִּי
אָתָא, חַזְיֵיהּ דְּלָא פָּרִיס סוּדְרָא. אָמַר לֵיהּ, מַאי טַעֲמָא לָא
פְּרִיסַת סוּדְרָא? אָמַר לֵיהּ, דְּלָא נָסִיבְנָא, וְהַדְרִינְהוּ
לְאַפֵּיהּ מִינֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ, חָזִי דְּלָא חָזִית לְהוּ לְאַפָּאִי עַד
דְּנָסְבַת. רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ – דְּאָמַר, בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא
נָשָׂא אִשָּׁה – כָּל יָמָיו בַּעֲבֵרָה. "בַּעֲבֵרָה", סַלְקָא דַּעְתָּךָ?
אֶלָּא אֵימָא, כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵרָה. אָמַר רָבָא, וְכֵן תָּנָא
דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ
הוּא וּמְצַפֶּה לָאָדָם – מָתַי יִשָּא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ
עֶשְׂרִים וְלֹא נָשָׂא, אוֹמֵר, תִּפַּח עַצְמוֹתָיו (של אותו האיש). אָמַר
רַב חִסְדָּא, הַאי דַּעֲדִיפְנָא מֵחַבְרָאי – דְּנָסִיבְנָא בְּשִׁיתְּסַר,
וְאִי הֲוָה נָסִיבְנָא בְּאַרְבֵּיסַר, הֲוָה אֲמִינָא לַשָּטָן, גִּירָא
בְּעֵינָיךְ. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נָתָן בַּר אַמִי, אַדְּיָדָךְ עַל
צַוְּארֵיהּ דִּבְרִיךְ – מִשִּׁיתְסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם. וְאַמְרֵי
לָהּ, מִתַּמְנֵי סְרֵי עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. כְּתַנָּאֵי, (משלי כב)
"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ", רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה,
חַד אָמַר, מִשִּׁיתְסַר וְעַד עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, וְחַד אָמַר, מִתַּמְנֵי
סְרֵי וְעַד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע".

ובשו"ע אבן העזר (סימן א א)
"חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות, וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו
שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל:
הגה "אָמַר רַבִּי תַנְחוּם אָמַר רַבִּי חֲנִילַאי, כָּל אדם שֶׁאֵין לוֹ
אִשָּׁה, שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה, בְּלֹא בְרָכָה, בְּלֹא טוֹבָה. בְּלֹא
שִׂמְחָה, דִּכְתִיב, (דברים יד) "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". בְּלֹא
בְרָכָה, דִּכְתִיב, (יחזקאל מד) "לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ". בְּלֹא
טוֹבָה, דִּכְתִיב, (בראשת ב) "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ".
בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי, בְּלֹא תוֹרָה, וּבְלֹא חוֹמָה. בְּלֹא תוֹרָה,
דִּכְתִיב, (איוב ו) "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתוּשִׁיָּה נִדְּחָה
מִמֶּנִּי". בְּלֹא חוֹמָה, דִּכְתִיב, (ירמיה לא) "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר".
רָבָא בַר עוּלָא אָמַר, אַף בְּלֹא שָׁלוֹם, דִּכְתִיב, (איוב ה) "וְיָדַעְתָּ
כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" וְגוֹ'.

ולא נקרא "אדם". וכיון שנשא אשה – עונותיו מפקפקים. שנאמר: "מצא אשה מצא טוב
ויפק רצון מאת ה'": אין מוכרין ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה".
ועוד שם.
"מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר, אבל קודם
י"ג לא ישא דהוי כזנות. בשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו
עשרים שנה ואינו רוצה לישא – בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה
ורביה. ומיהו אם עוסק בתורה וטרח בה ומתיירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונו
ויתבטל מן התורה מותר להתאחר".
בימינו לא כופים על זה אבל הרב תמיד אומר שההלכה נשארת אפילו אם לא כופים על
כך.

הפרש גילים
בדרך כלל נוהגים לשאת אשה יותר צעירה בשנה שנתיים כמו שאומרת הגמרא יבמות (סג.)
בשם רב פפא: "נְחוּת דַּרְגָּא – וּנְסִיב אִתְּתָא, סַק דַּרְגָּא – וּבְחַר
שׁוֹשְׁבִינָא". רד רק דרגא אחת. אבל אין זה מעכב כלל. ואפשר שהבחור יהיה יותר
צעיר ואפשר שהבחורה תהיה יותר צעירה ובלבד שלא יהיה בניהם הפרש גדול של שנים.
בשו"ע (אבן העזר סימן ב ט) כתוב: "לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה שדבר זה גורם
לזנות". ואע"פ שכעת הם מסתדרים טוב בינהם, אין לנישואין הללו תקווה גדולה כי
אחרי כמה שנים יתרחקו בניהם בני הזוג והרי זה גורם להם קלקול גדול כפי שכותב
השולחן ערוך.

דברים חשובים שאינם קובעים
דעת ההורים
מצוות כיבוד הורים היא אחת מעשרת הדברות. אבל אם ההורים רוצים בשביל אדם בחורה
טובה וליבו לא נמשך אליה, או שליבו נמשך לבחורה אחרת טובה, כותב בעל השולחן
ערוך (יורה דעה סימן רמ סעיף כה ברמ"א): "אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ
בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב".
מקור ההלכה הוא במהרי"ק (בשורש קס"ז /קס"ו/). שכתב שכיבוד אב הוא "משל אב" "כל
שכן הכא שהוא דבר השייך בצערא דגופא להניח האשה אשר חפץ בה ויצטרך לקחת אשה
אחרת אשר לא תישר בעיניו כל כך. ועוד דקרוב הדבר בעיני להיות כמצווה לעבור על
דברי תורה שהרי אמרו רבותינו ז"ל אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה".
ומה שכתב גאון עוזינו ובתפארתנו בספר תורה לשמה (סי' רס"ו) "שמדין כיבוד אב הבת
צריכה לשמוע בקול אביה אם ציוה אותה לא להתחתן" זה רק בילדה קטנה שרוצה להתחתן,
ובזה אם אביה אמר לה לא להתחתן, צריכה לשמוע בקולו אלא אם כן יש חשש הלכתי,
ולחינם הקשה עליו הגאון בשו"ת ציץ אליעזר (טו לד). שחשב שבכל גיל הדין כך, ולא
היא.
לפי זה אם אדם ציווה את אשתו או את משרתיו לא לתת לבן לשאת את פלונית או לבת
לשאת את אלמוני בודאי שאין צורך לשמוע לו שהרי אפילו אם היה מצווה את הבן עצמו
לא היה צריך לשמוע לו. וכך מביא בשו"ת מחנה חיים (חאה"ע ח"ג סי' לב) על אדם
שבצוואה שלו אמר שביתו לא תתחתן על פלוני. והשיב שלא צריך להתחשב בצוואה.
ומקשים על זה איך אמר אברהם לאליעזר "לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת
הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ" הרי אם יצחק היה רוצה בכך –
לא היה יכול אברהם למנוע אותו. שהרי לא נאסר לקחת כנעני על פי הלכה. ואפשר לתרץ
ולומר שהציויי הזה היה על אליעזר שהוא כן מצווה לא להביא ליצחק אשה רעה. אבל אם
יצחק עצמו היה רוצה לא היה יכול למנוע אותו. אבל כל זה לא יעמוד במה שמצווה
יצחק את יעקב בנו במפורש "וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ
וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן" (בראשית
כח).
וצריך לומר שבאמת אם היה רוצה חלילה יערב לעבור על ציווי אביו לא היה עושה
איסור. וגם יצחק לא עזה איסור במה שציווה אותו לא לשאת אשה מבנות כנען כי זה
חובתו של האב לומר לבנו תשים לב לכך ולכך. כדברי ירמיהו (כט) "וּקְחוּ
לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים" שחובה על ההורים
ליעץ ולתת הדרכה לבנים ולבנות. והילדים צריכים לשמוע את דברי הוריהם ולחשוב
ולתת עליהם את הדעת. ולבסוף ההחלטה בידיהם.
ונציב במשיב דבר (יו"ד נ) כתב שאם הנישואים הם בזיון להורים כגון שמדובר במשפחה
של פשע ועבריינים וכד'. הילדים צריכים לשמוע להם: "שזהו בכלל ארור מקלה אביו
ואמו, ואפילו אם מחל האב לא מהני, דאף דקי"ל אב שמחל על כבודו – כבודו מחול,
מכל מקום על בזיונו אי אפשר למחול.

צוואת רבי יהודה החסיד
יש צוואה של רבי יהודה החסיד שלא להתחתן עם אשה ששמה כשם אמו ועם חתן ששמו כשם
אביה של הכלה. ובין הפוסקים יש מחלוקת רבי יהודה החסיד אמר את הצוואה רק
לילדיו, לכל זרעו, או לכל בית ישראל. ומובא בפת"ש אבן העזר קטז סעיף ו דברי
הנודע ביהודה (אהע"ז סי' ס"ט) דכל הצוואה הייתה רק לזרעו אחריו ולא לשאר אנשים.
ובשו"ת שם אריה הובא בשמלה לצבי (ח"א סי' י"א) כתב שהצוואה הייתה רק לבניו ממש
ולא לזרעו לדורותיו, ובכלה וחמותה המנהג להחמיר אף לאלה שאינם בניו.
אמנם בשו"ת חת"ס (חאהע"ז סי' קט"ז) כתב וז"ל: על דבר מי שרוצה לדבק בבן טובים
בחור וטוב, אלא דחייש מה שאומרים העולם משום שמות הבחור עם החותן ושם אמו כשם
אמה של המשודכת, אהובי מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, ובפרט דאיכא כאן זכות
תורה, דאפילו מדבית עלי מתכפר בתורה וגמ"ח מכ"ש פי', ובאמת לא מצאתי חשש זה
בספר חסידים כלל כ"א בסי' תע"ז שם נאמר דלא ישא האב והבן ובן הבן שלש נשים
ששמות שלשתן שוות, ותו לא נמצא דבר, וזהו חיבורו של ר' יהודה החסיד, ש"מ דליכא
קפידא במידי אחרינא, ויהיה זיווגם עולה יפה עכ"ל.
ולכן הרב אבא אומר שצריך במקרים כאלה לקבל ברכה מרב גדול. וגם להיזהר שלא לקרוא
בשם האשה ששמה כשם האמא שיש בזה חוסר כבוד. שאם שם האמא "רות" וכך קוראים לה
חברותיה, יקרה הבעל לאשתו "רותי" או שם כינוי וחיבה אחר שלא יחשבו שהוא קורא
לאימו בשמה הפרטי.

כסף
במסכת דרך ארץ זוטא פרק עשירי "ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה: ואלו הם שכר
כותבין, שכר מתורגמינן, ושכר הבא ממדינת הים, והנושא אשה לשום כתובה. שאין
מורישין לבניהם ולבני בניהם. יש נושא אשה לשום זנות, ויש נושא אשה לשום ממון,
ויש נושא אשה לשום גדולה, יש נושא אשה לשם שמים".
והגמרא במסכת קידושין (ע/א) רואה בנישואים לשם ממון – בגידה. "אמר רבה בר רב
אדא אמר רב כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים. שנאמר: "בה'
בגדו כי בנים זרים ילדו" ושמא תאמר ממון פלט? (שהממון ננצל מהפורענות) תלמוד
לומר: "עתה יאכלם חדש את חלקיהם". ושמא תאמר חלקו ולא חלקה? (רק חלקו ינזק)
תלמוד לומר: "חלקיהם". ושמא תאמר לזמן מרובה? תלמוד לומר "חדש". מאי משמע? אמר
רב נחמן בר יצחק: חדש נכנס וחדש יצא וממונם אבד".
עם זאת צריך לראות שיש מקצוע ויש להם אפשרות להתפרנס ולא מהצדקה. וכך כותב
הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ה יא) "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו
תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה. שנאמר: "מי האיש אשר נטע כרם
ולא חללו, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה.
אבל הטפשין מתחילין לישא אשה. ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו
יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה
כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי
דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו".
בימינו שההורים עוזרים ויש אפשרות יותר קלה למצוא דירה שכורה, מקילים בקנית
בית. ובמיוחד שהדירות יקרות ואם יחכה עד שתהיה לו דירה יעבור גיל עשרים שקבעו
חז"ל. לכן נהגו להקל בקנית דירה אבל לא באפשריות פרנסה.

דברים שלא מתחשבים בהם
עדה שונה
בימינו שיש קיבוץ גלויות גדול יש רבים שנישאים עם בני זוג מעדה שונה. למתחתנים
זה דבר קל להורים או לסבים זה לפעמים דבר קשה. וצריך לדעת שעדה שונה זה לא יכול
להחשב בזיון להורים שיש מקרים לעיל שראינו שזה נחשב בכלל ארור מקלה אביו ואמו.
לכן אם ההורים אומרים שזה לא מתאים להם – צריכים הילדים לדבר בנחת עם ההורים
ולהסביר להם. והכל בנחת ובלב טוב ולא בעוגמת נפש חלילה. שהרי נישואים בטבע הם
עם הרחוקים ולא עם האחים ובני הדודים – חלילה. ולכן אברהם לוקח אשה לבנו ממקום
רחוק. וכך עושה גם יצחק עם בנו שלוקח את אשתו ממקום רחוק.
והרב תמיד אומר שבימינו אין שום בעיה של נישואים של עדות שונות ולהפך על זה
נאמר שעשו יום טוב בט"ו באב שהותרו שבטים לבא זה בזה. וכן על בית שמאי ובית הלל
שאע"פ שהיו חלוקים בשאלות של רומו של עולם לא נמנעו מלשאת נשים זה מזה והאמת
והשלום אהבו. והגמרא מביא במסכת יבמות שהחידוש הוא שהיו מחלוקות בין בית שמאי
לבית הלל גם בנושאים של נישואים "צרת הבת". ואם היו נוהגים בית הלל על פי
הפסיקות של בית שמאי היו יכולים להקלע לאיסור לפי דעתם. אומרת הגמרא שהיו
מודיעים להם. לפי דעתנו הכלה הזאת כשרה. אבל לפי דעתכם שיש בזה ספק אל תתחנו עם
פלונית שלפי דעתכם אינה ראויה לבוא בקהל. אלא תתחתנו עם אלמונית שהיא כשרה גם
לפי דעתכם.
ובמסכת יבמות (דף יג ע"א):
"בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין אֶת הַצָּרוֹת לְאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין.
חָלְצוּ – בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין מִן הַכְּהֻנָּה, וּבֵית הִלֵּל
מַכְשִׁירִין. נִתְיַבְּמוּ – בֵּית שַׁמַּאי מַכְשִׁירִין וּבֵית הִלֵּל
פּוֹסְלִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ
פוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵית שַׁמַּאי מִלִּשָּא
נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. כָּל הַטָּהֳרוֹת
וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ
עוֹשִׂין טָהֳרוֹת אֵלּוּ עַל גַּב אֵלּוּ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאַהֲבָה וְרֵעוּת
נוֹהַגִּין זֶה בְזֶה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר, (זְכַרְיָה ח) "וְהָאֱמֶת
וְהַשָּׁלוֹם אַהֵבוּ"
הכרות קצרה
כמה זמן היכרות צריך לבני זוג?
בגמרא יבמות (סג.) אמר רב פפא: "קְפוֹץ – זְבִין אַרְעָא, מָתוּן – נְסִיב
אִתְּתָא. נְחוּת דַּרְגָּא – וּנְסִיב אִתְּתָא, סַק דַּרְגָּא – וּבְחַר
שׁוֹשְׁבִינָא". תרגום. אם אתה רואה עסקה של קנית קרקע, מהר וקנה אותה. אבל אשה
טובה צריך לבחור במתינות. לנישואים מותר לאדם לרדת דרגה ולשאת אשה. אבל אם אדם
רוצה לבחור שושבינים לחתונתו – מי שיקדש אותו, מי שילווה אותו. אלה שיהיו
בחברתו – צריך לחפש יותר ממדרגתו.

מכאן שכאשר באים אנשים שראו אחד את השני ורוצים תוך שבוע להתחתן – צריך להגיד
להם מתינות. "מָתוּן – נְסִיב אִתְּתָא" אבל המתינות הזאת לא צריכה להיות יותר
מכמה חודשים, הכי הרבה חצי שנה. כשיצחק פגש את רבקה הוא לא המתין חודשים ארוכים
על מנת לדעת שהיא אשתו.
יש חושבים שהכרות ארוכת שנים היא טובה. יש מהדרים וחושבים שצריך לחנך בנים
ובנות צעירים וצעירות מקטנות. אבל המציאות היא הפוכה לגמרי מהמחשבה הזאת. שהרי
בחברות נפרדות לחלוטין לא קיימת התופעה של רווקות מאוחרת. גם מספרם של המתמידים
בנישואים גדול ומצליח. לעומת זאת בחברה הפתוחה והמעורבת, גיל הנישואים כמעט
נעלם לו. כל הזמן הוא הולך ובורח הולך ומתאחר. גם כשיש נישואים, על פי הרוב הם
מחזיקים פחות זמן. ודברים אלו הם על הרוב כי בודאי יש זוגות שהכירו בחברה
מעורבת ומצליחים מאוד, ויש כאלה שגדלו בחברה נפרדת ולא מצליחים.

שמות וגימטריות
כמה וכמה פעמים אמר לי הרב שצריך להזהר מאלו שמפרקים זיווג בגלל שמות. ובמיוחד
הקפיד הרב על רבנים שהפרידו זוגות נשואים. ואמר לאחד מהם אם הוא ידע שהוא ממשיך
בדרכו הוא ינדה אותו. ואותו אחד לא הפסיק. מה עשה הרב לקח את שמו של אותו חכם
ושם אמו. שם אשת החכם ושם האמא שלה. קרא לאותו חכם ואמר לו לפי השמות שלך ושל
אשתך – אתם לא מאותו שורש נשמה וצריכים להתגרש. בדק אותו חכם וראה שהרב צודק.
התחיל לבכות ולומר איך אני אגרש את אשתי יש לי ממנה שמונה ילדים.
אמר לו הרב. אם אתה מבין את עצמך. תבין גם אחרים. אל תאמר לשום אחד שהוא לא זוג
משמים, וצריך להפרד חלילה. מי לנו זוג שלא משמים כמו יעקב ולאה. כולם היו
אומרים שלאה מתאימה לעשו ויעקב לרחל. וגם לאה בכתה בגלל ההשוואה הזו שצריכה
להנשא לעשו. והנה יעקב רוצה לשאת את רחל, רק בגלל לבן הארמי, שיא הקליפה, הוא
צריך לחיות עם לאה. ובאמת אלוקים רואה שלאה שנואה. זה ממש נראה שהם ממש ממש "לא
זוג משמים" – רק "זוג מלבן הארמי".
ובכן מהזווג הזה נולדו משה ודוד המלך. גם מלך המשיח נולד מהזיווג ה"לא מוצלח"
הזה. ללמדך שלפעמים העינים של הבן אדם הם כל כך מצומצמות. אבל הקב"ה רואה ומסדר
את העיניים.

לא מתחתנים על פי סימנים בלבד
לפעמים אנשים נפגשים עם בן זוג וחושבים או שאומרים להם "זה זיווג משמים". אל
תשאלו יותר מידי שאלות, ואל תבררו יותר מידי בירורים. "זה משמים". אתם נגד
השמים? אם בני הזוג מעוררים שאלות וספקות של התאמה וכד' אותם אנשים לוקחים אותם
לאיזה רב גדול שיברך את הזוג – ומה יעשה הרב? בא זוג ומבקש ברכה. הרב מברך. ואז
אומרים להם: אתם רואים אתם זוג משמים, הנה הרב בירך!! עכשיו מיד תתחתנו.
כמה פעמים ראיתי תקלות גדולות שיוצאות מנישואים כאלה. שאנשים רוצים לעשות מצווה
לחתן מישהו ומדביקים לו מישהי, אבל הם לא רוצים לעמול על המצווה כמו שצריך.
במקום לחפש ולהתאים חתן לכלה מתאימה, הם חיפשו איזה סימן משמים וזה מספיק להם.
עבודה קלה כך סותמים לבני הזוג את העיניים ואחר כך מתחילות הצרות.
מי שמתבונן בפרשה רואה שהדרך שאליעזר בוחן את רבקה היא החסד שלה. כמה היא רבת
חסד. כמה מידות טובות. למרות שהיו לו לאליעזר סימנים מהשמים. הוא מדבר עם הקב"ה
ומחליט איזה מבחן הוא יעשה לה והנה "הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה
רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי
אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ" איזה סימן של תזמון יותר טוב יכול להיות.
"טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע". אבל הנס השני הרבה יותר
מהראשון. בגללו אליער רץ לקראתה. הוא רואה שכשרבקה מגיעה על המעיין "המים עולים
לקראתה". (רש"י בראשית כד יז – בראשית רבה). מה צריך סימן יותר גדול מזה.
אבל אליעזר הוא עבד נאמן. הוא יודע שסימנים זה טוב אבל העיקר הם המידות. האם
היא בעלת חסד או לא? האם היא בעלת מידות טובות או שתמרר את כל החיים של יצחק?
בשביל המבחן הזה היו צריכים המים לשתף פעולה עם אליעזר ולרדת לעומק הרגיל.
"וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל". כך יודע אליעזר שרבקה היא
בעלת חסד אמיתי.
ויהי רצון שהרווקים והרווקות שבקהל המאזינים והקוראים ימצאו את זיווגם הנכון
משמים במהרה. והנשואים ימצאו נחב מבני זוגם ויחיו בשלום בית אמיתי. ויזכו כולם
להשיא את בניהם ובנותיהם לבני זוג ראויים וטובים. אמן כן יהי רצון.

 

 

 

 

 

 

בס"ד

דרשות לפרשת חיי שרה מספרי חכמי עירק ע"ה.

מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א:

ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים – למה ב"שבע" אמר בלשון רבים "שנים", ואילו ב"מאה" וב"עשרים" אמר "שנה" בלשון יחיד? בא ללמד מוסר: שהאדם ראוי שיהיה שפל ונמאס בעיני עצמו ע"י שיזכור תמיד את מצבו ותכונתו בשנה הראשונה של חייו, כשהיה תינוק. שאז היה גופו עומד בתכלית הגרעון והמאיסות, כי הוא כמו אבן דומם, אילם שאינו מדבר, חיגר שאינו מהלך, ומשתין ומוציא רעי בבגדיו, וצריך לקנחו ולרוחצו תמיד. ואם יאחז בידו דבר מאוס ומשוקץ, יניחנו תכף ומיד לתוך פיו. ואינו מרגיש ואינו מבחין. ועוד כמה וכמה גרעונות ומאיסות נמצאו בו.

ואמרו חכמי הטבע, שאם היה הקב"ה נותן באדם דעת שלם מעת לידתו, היה מת באנחתו, כי היה מרגיש בחסרונות ובגרעונות שבו, ולא היה יכול לסבול. לכן, המסתכל על מצבו בשנה הראשונה ללידתו, יבין וירגיש בגרעון ופחיתות האדם שהוא בשר ודם. ואז לא יבוא לידי גאווה וגבהות לבב, אלא ידבק בשפלות ובענווה, ועל זה נאמר בקהלת: חכם עיניו בראשו, ז"א בתחילת ימיו.

ועל זה בא הכתוב ללמדנו שבח שרה אימנו ע"ה, שהיתה דבוקה במידת השפלות ונמאסת עצמה בעיניה, שגם בהיותה בת 100, תזכור ותביט על השנה הראשונה ללידתה, איך היה מצבה ותכונתה. ולא היתה מתגאה ביופי והדר גופה וכוחה וגבורתה. ולא רק חשבה כך בהגיעה לעת זקנה לגיל 100 שנעשית קרובה למיתה, אלא גם בגיל 20 שנה בהיות גופה בתוקף ההידור והיופי בכל כוחה, גם אז הביטה לתחילתה והיתה שפלה בעיני עצמה.

ומה שאמר "שבע שנים", שגם בהיותה בת שבע שנים, היתה רואה וחושבת עצמה שהיא בת שנים של חיוב שתהיה מתחייבת במצוות ויש לה דין גדולה ולא דין קטנה. ודקדקה במעשיה כמו הגדולים ולא תשכח זכרון יום המיתה מלבה.

"ותהי אשה לבן אדונך כאשר דבר ה'" – היכן דיבר על הדבר הזה? ונקדים מאמר חז"ל בגמרא: אמר ר' יהודה אמר רב 40 יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני. והרב מהר"א הכהן ז"ל דקדק בזה שני דקדוקים: האחד – למה בזכר הזכיר את שמו פלוני) ולא שם אביו, ובנקבה בת פלוני) הזכיר שם אביה ולא את שמה). והרב הנ"ל תירץ שהנקבה נשאת לדעת אביה שהוא יבחר לה בעל טוב לפי דעתו. אבל הבן ישא אשה שישרה בעיניו ואם אביו רוצה להשיאו אשה שאינה ישרה בעיניו, אינו מחוייב לשמוע לו. ועוד תרץ הרב הנ"ל בשם ר' מאיר דאנון ז"ל : שתלה הנקבה באביה לרמוז כי הנקבה תתעלה מכח אביה. שאם אביה הוא חכם וצריך אדם לקפוץ עליה לישאנה כי בת ת"ח מעולה מאד מאד. אבל הזכר העלוי שלו מצד עצמו, שאם הוא עם הארץ, אעפ"י שהוא בן ת"ח אינו חשוב כלום. ואם הוא ת"ח, אעפ"י שאביו הוא עם הארץ, ראוי שכל אדם יקפוץ עליו לתת לו את בתו.

ובן רבנו, ר' יעקב תרץ שבת קול מהשמים לא תזכיר שם אשה נקבה מנשי העולם, שלא דרך ארץ היא ולכן תזכיר אותה על שם אביה הזכר. אך בעלה הזכר תזכיר אותו בשמו ודי בהזכרת שמו בלבד ואין צריך להזכיר שם אביו.

ורבנו בעצמו תרץ דרך הלצה שהנקבה כל הנדוניא שלה היא מכיסו של אביה והוא עושה לה הוצאות הרבה, לכן תכבדהו בת קול לכנות את בתו בשמו ולא תזכיר את שמה. אבל הזכר על הרוב לא יביא משלו לצורך נישואין, ואם יביא הוא מעט, ורוב הזכרים נהנים ומתכבדין מן הממון שיכניסו להם נשותיהם ואין האב מפסיד הרבה כל כך בנישואי בנו.

והדקדוק השני – למה הזכיר אותה לפני הזכר (בת פלוני לפלוני) ולא אמר פלוני לבת פלוני. ותרץ הרב הנ"ל: לעולם ראוי שיהיה החתן גדול מהכלה. ולכן מכריזים קודם יצירת הנקבה בת פלוני לפלוני שכבר נולד לפניה ונודע שמו. ואי אפשר לומר פלוני לבת פלוני, שהרי עדיין לא נולדה.

ועוד תרץ הרב הנ"ל כי האיש יכול לקחת (עפ"י התורה) כמה נשים בבת אחת, אבל האשה לא תוכל ליקח שני אנשים או יותר בבת אחת. לכן אמרה בת פלוני תהיה נשואה לפלוני אפילו שיש לו אשה אחרת. וכן הנקבה בתחלתה לקוחה מהזכר שנבנית מהצלע שלו, שהיא טפלה לו, ולכן תולה אותה בזכר.

דרשה לפרשת חיי שרה מספר בן איש חי שנה א':

אחותנו את היי לאלפי רבבה, נראה לי בסייעתא דשמיא דידוע שיש ארבע עולמות שהם אצילות בריאה יצירה עשיה, וכנגדן ארבע מדרגות המספר, שהם אחדים עשיה, עשרות יצירה, מאות בריאה, אלפים אצילות, וידוע דבאצילות אין רע, ועליו נאמר, לא יגורך רע, וכתוב גם כן בעץ חיים, על אצילות נאמר אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, ולזה אמר אחותנו את דוקא היי לאלפי רבבה, שתינקי גם מן האצילות שהיא סוד אלפים, וגם מן בחינת הרבבה שהיא למעלה יותר שהיא סוד הכתר, ונרמזה בקוצו של יו"ד, יען דאת מסטרא דקדושה, מה שאין כן הם מסטרא אחרא, אין להם מגע ויניקה מבחינת האלפים, וכל שכן מבחינת הרבבות, דעל אצילות נאמר וכבודי לאחר לא אתן:

ובזה יובן בסייעתא דשמיא, מה שאמרו זכרונם לברכה, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, תנא דבי רבי אליעזר הגדול, אלו תפילין שבראש, והיינו כי תפילין של ראש הוא סוד האצילות, דעלה אתמר וכבודי לאחר לא אתן, שאין מגע לקליפה שם, ולכך הם נכנעים יותר מתפילין של ראש שלובשים ישראל, ועל כן מקום תפילין של ראש הוא מקום שער, ששם סוף הגלגולת, שהוא עיקר חלק הראש הנגלה:

מספר בן איש חי שנה ב':

ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה. יש לדקדק תיבת את לשון יתר, דהוה ליה

למימר אחותנו היי לאלפי רבבה: ונראה לי בסייעתא דשמיא, דידוע דארבע מדרגות יש במספר, והם אחדים שהם בחינת עשיה ובחינת מלכות ובחינת ה"א אחרונה דשם הוי"ה, ועשרות שהם בחינת יצירה ובחינת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ובחינת וא"ו דשם הוי"ה, ומאות שהם בחינת בריאה ובחינת בינה ובחינת ה"א ראשונה, ואלפים שהם בחינת אצילות ובחינת חכמה ובחינת יו"ד:

ועוד יש מדרגה חמישית שהיא רבבות והיא בחינת עולם למעלה מאצילות ובחינת כתר ובחינת קוצו של יו"ד דשם הוי"ה ברוך הוא:

וידוע כי בבחינות שהם כנגד אחדים עשרות מאות, שהם בריאה יצירה עשיה, יש יניקה לחיצונים ואומות העולם, כי בבריאה יצירה עשיה, יש תערובת רע, אך בבחינת האלפים ורבבות אין יניקה לחיצוניים כלל ועיקר, ועליהם נאמר לא יגורך רע, ולכן לבן וסיעתו שהם מסטרא אחרא, מזלם חזי דאין להם יניקה מאלפים ורבבות, ורק רבקה שהיא בדרגה דקדושה, יש לה יניקה ואחיזה באלפים ורבבות, ולזה אמרו לה אחותנו את דייקא, רצונם לומר את לבדך היי לאלפי רבבה, מה שאין כן הם אין להם מגע שם, ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא, רמז הכתוב צאנינו מאליפות מרובבות, דישראל נקראו בשם צאן, דכתיב ואתנה צאן מרעיתי, ולזה אמר עליהם מאליפות מרובבות, שיש להם יניקה ואחיזה באלפים וברבבות, ולכן כתוב שובה ה' רבבות אלפי ישראל:

ולכן במנחת שבת קודש נמשך לנו שפע והארה מכנגד הרבבות שהוא הכתר, כי הכתר הוא בחינת רבבות, ובמנחת שבת יתגלה אור עליון מע"ק, שהוא סוד כתר הנקרא רצון, כי שם הוא רצון גמור. ולכן אומרים אנחנו אותה שעה פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון, שהוא נאמר על גלוי הארה הנזכרת, ואין חלק ואחיזה בהארה זו דכתר, שהוא כנגד מספר הרבבות, אלא רק לישראל דוקא:

מספר "יגל יעקב" לרבנו יעקב חיים סופר ע"ה בעל "כף החיים":

ויהיו חיי שרה – "ויהיו" אם תקרא מהסוף להתחלה גם יהיה "ויהיו". לרמוז אל מה שאמרו המפרשים: שאם אדם עושה מצווה ומעשים טובים ביום ההוא שעבר, אינו חשוב עבר, שהרי הרוויח בו מה שעשה מעשים טובים. והוא בא לעולם בשביל כך ועשה מה שראוי לעשות. אבל אם לא עשה ביום שעבר שום מצווה, הרי היום ההוא הלך לאיבוד, שהרי לא הרוויח בו כלום! אם בשביל החיים, הרי הלך לו היום ההוא. וזה שאמר: ויהיו חיי שרה שהוא גם בקריאה למפרע ויהיו, לומר שבשביל שהיתה צדקת, אפילו הימים שעברו עליה כבר, ג"כ חשובים חיי שרה, בשביל המעשים הטובים ההם שעשתה באותם הימים.

ועפ"י זה יש לפרש את הפסוק: יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצרנה. והוא: כי ע"י יראת ה' שעושה מעשים טובים, תוסיף ימים, שנקראים הימים "רבים", ע"י שלא הלכו הימים לאבוד, אלא עשתה בהם רצון ה' כראוי, והרי הם תמיד לפניו ושמח בהם ונהנה בהם בכל עת שזוכר. אבל "ושנות רשעים תקצרנה", שעשו בהם מעשים רעים תקצרנה, שכולם הלכו לאבוד ולא היה בהם תועלת.

מספר אדרת אליהו של רבנו יוסף חיים ע"ה:

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל – הנה יש אדם שלא בא בימים עדיין אבל הוא נראה זקן גמור בגלל רבוי הצרות שבאו עליו ונראה זקן ממש. ולא בגלל שחי כבר הרבה שנים. ויש אדם שכל ימיו היו בטובה ונעשה זקן בטבע העולם שחי הרבה שנים ובא בימים ולכן נעשה זקן.

ובזה יובן "ואברהם זקן", רוצה לומר מה שנעשה זקן, אל תחשוב שזה בגלל רבוי הצרות שנעשה זקן אלא נעשה זקן בשביל שבא בימים שחי הרבה שנים.

או פירוש אחר: הקב"ה הבטיח לאברהם אע"ה בראש פרשת לך-לך: ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה – ופירש רבנו מוהר"ם אלשיך ז"ל, שהבטיחו שיברכהו הוא יתברך בעצמו ולא שיתברך ע"י שליח. ולכן אמר לו: ואברכך, דווקא שאני אברך אותך ולא ע"י שליח.

והנה אפשר לרמוז דבר זה בשמו של אברהם, שהקב"ה הוסיף לו אות ה"א וקראו אברהם, ונעשה שמו מספר רמ"ח כמנין ה' ברך, כי ה' 26, ברך 222 ויחד 248. רוצה לומר שהשם יתברך הוא המברך אותו כאשר הבטיחו. ולכן ואגדלה שמך שאקרא אותך אברהם.

דרשה לפרשת "חיי שרה" מספר "אדרת אליהו" לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א.

בס"ד

ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא – לכאורה תיבות "ביני ובינך" מיותרות. ויובן בס"ד שהנה כתבו חז"ל שעפרון היה רע עין, ולכן ביקש 400 שקל כמנין רע עין. והנה אפשר לפרש בס"ד שחשש עפרון פן אברהם אע"ה ירגיש כי 400 שקל גימטריא רע עין ובזה ישיב לו כמדתו שגם הוא לא ישקול שקלים גדולים שהם קנטרין אלא שקלים קטנים. ואף על גב שעפרון לא ראה, מזלו ראה. ולכן החכים דבריו לעשות טעם לארבע מאות שקלים והוא כי אותיות האמצעיות אשר בשם אברהם ובשם עפרון הם שתי "ר" כי באמצע שם אברהם ממש יש אות ר' ובאמצע שם עפרון ממש גם כן יש אות ר' ומספרם ס"ה ת'. ורצה בזה ליתן טעם למה שלוקח ממנו ארבע מאות שהם כנגד אותיות התוך של שמותם שהם שווים. להורות בזה כי גם לבותם שהם בתוך גופם שווים ואוהבים זה לזה. ולכן רוצה אבע מאות דוקא. ובזה יובן בס"ד ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך, רוצה לומר בין האותיות של שמי וכן אותיות של שמך מה היא.

ובזה יובן בס"ד המדרש הבא: וישקול אברהם לעפרון את הכסף וכו'. זה מה שכתוב: נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, שחסרתו התורה אות ו'. והנה יש לדקדק שמה יחוש עפרון בחסרון זה ומה איכפת לו אם יכתב שמו עם ו' או בלי ו'? וכפי האמור יבוא הענין טוב שאם יכתב עפרן בלי ו' אם כן נפל הרמז שלו שעשה כנגד אותיות האמצעיות כי עכשיו אותיות פ' ו-ר' יהיו אמצעיות ואין אות הר' נקראת אמצעית יותר מהפ'. מה שאין כן אם הוא בו' אז אות הר' היא אמצעית גמורה. ואם כן נפל הרמז שלו שאמר ביני ובינך, ואין זה כי אם להיותו רע עין ביקש ת' כסף כמנין רע עין. וזהו נבהל להון איש רע עין. ולא ידע כי חסר יבואנו. גם עוד שעכשו שנכתב עפרן בלי ו' אז יבוא אברהם לומר שביקש כמנין שמו שעפרן בלי ו' גימטריא ת'.

 

בס"ד

דרשה לפרשת "חיי שרה" מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל מרדכי אליהו ע"ה.
פרשת חיי שרה ממרן הראשל"צ רבי מרדכי אליהו ע"ה
פרשת חיי שרה ממרן
הראשל"צ רבי מרדכי אליהו ע"ה
פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית כג, א) "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה
וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה".
אומר רבנו בחיי בשם המדרש: "ויהיו" – בגימטריה ל"ז, כי מיום שנולד יצחק עד יום
העקדה ל"ז שנה היו, והם היו עיקר חייה של שרה, כי קודם לכן לא היה לה בן, ומי
שאין לו בנים חשוב כמת, ולכך יאמר ויהיו חיי שרה כי עיקר החיים שלה כמספר
ויהי"ו, כי כשהיה יצחק בגיל 37 נפטרה שרה אמנו ע"ה.

ויהיו חיי שרה – כולם שוים לטובה
כתוב (בראשית כג, א) "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים
שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה". אומר רש"י: "כולן שוין
לטובה".
ויש להבין, וכי כל שנות חייה של שרה היו לטובה? והרי חייה היו רדופים סבל
ותלאות, היא נלקחת לפרעה ולאבימלך, נעה ונדה ממקום למקום עם אברהם אבינו ע"ה,
היתה עקרה שנים רבות וילדה את יצחק רק אחרי תשעים שנה, היא סבלה מהגר ואחר כך
מישמעאל ועוד, וכל זה שוין לטובה ?!
הפשט הוא, כשהסוף טוב אז הכל טוב, ונשכחת התקופה הקשה.
וכן כתוב בזוהר הקודש, אם אדם כל חייו היה עשיר ובריא, ובסוף חייו היה עני
וחולה הרי שהוא שוכח את כל עושרו ובריאותו וכן להפך, כי העיקר הוא הסוף.
זאת ועוד, התורה מעידה על שרה אמנו שלמרות שעברה ייסורים וקשיים, לא הרגישה בזה
קושי כלל, והיתה אומרת: כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה – "כל דעביד רחמנא לטב
עביד", ומשום כך כפלה התורה וכתבה 'שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה', היינו "כולן שוין
לטובה" בעיניה.
והתורה באה ללמדנו שצדקותה של שרה היתה כה גדולה שכל מה שעבר עליה לא ערער
במאומה את אמונתה ודבקותה בהקב"ה, ולכן כל שנותיה היו שווים לטובה.
לספוד לשרה ולבכותה
כתוב (בראשית כג, ב) "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן
בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". והנה
האות כ' של המלה "ולבכתה" קטנה יותר משאר האותיות, ללמדנו שבכיו של אברהם אבינו
על פטירתה שונה מבכיו של כל אדם שבוכה על מתו. הנוהג שבעולם הוא שכשנפטר אדם
קרוב, מיד פורץ הבכי, ורק לאחר מכן ההספד – אבל אברהם אבינו קודם בא להספיד את
שרה, ורק אחר כך הגיע לידי בכי. מדרך זו אנו למדים שאברהם לא הגיע לידי בכי רק
על פטירתה של שרה כל עוד לא הספיד אותה, והטעם הוא, משום שאברהם אבינו הכיר את
מעלתה וערכה של שרה אמנו ואת גודל צדקותה, וידע היטב שאין לו מה לבכות עליה, כי
היא בודאי מוזמנת לגן עדן, אך כיון שחשש שכל האנשים יאמרו: הכיצד אינו בוכה על
מות אשתו, על כן הוכרח קודם להספידה כדי שמתוך ההספד יתעורר אצלו הרגש ואז
התחיל לבכות ועל כן כתוב "לספד לשרה ולבכתה".

בכייו והספדו של הט"ז על פטירת אשתו
מסופר על בעל ה'בית חדש' (הב"ח) שהיו לו שתי בנות, ואחת מהן נישאה לגאון האדיר
בעל ה'טורי זהב', אך נפטרה בדמי ימיה. בעלה הדגול, בעל הט"ז, קם והספיד אותה
הספד סוחף ומרגש מתוך בכי מר, וכל הקהל שמעו את הספדו ונסחפו אף הם אחרי
בכיותיו בשומעם על השרפה הגדולה אשר שרף ה'. לאחר ימי האבל הגיעה משלחת לבעל
ה'בית חדש' והציעו לו להשיא את בתו השניה לגאון בעל ה'טורי זהב', ולא הסכים.
לפליאתם של השומעים הוא נימק את סירובו בכך שהט"ז לא אהב את אשתו הראשונה,
וראיה לכך, שאילו היה אוהב אותה באמת, לא היה מספידה כל כך הרבה. ואמנם, סימן
הדבר שהוא לא העריך אותה מספיק.

היה מנהג בירושלים, אם אשה מתה והשאיר בנים ויש לה אחות, לא קוברים אותה עד
שאחותה תתחתן עם בעלה, כדי שהיא תגדל את הילדים של הנפטרת. אבל כיום המנהג הזה
נשכח.

אמור מעט ועשה הרבה
צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. אברהם אבינו אמר "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם",
ואחר כך כתוב "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה", ולא רק פת לחם. אבל רשעים
אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים, מנין? מעפרון.
בתחילה אמר עפרון לאברהם אבינו: קח את המערה במתנה – "השדה נתתי לך והמערה אשר
בו לך נתתיה" (בראשית כג, יא), אבל אחר כך דרש ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר,
ולא בשקלים רגילים אלא בשקלים גדולים הנקראים 'קנטרין' (ראה רש"י שם על פסוק
טז).

ביני ובינך מה היא
בתחילה אמר עפרון לאברהם אבינו (בראשית כג, טו) "אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ
אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר".
אומר בעל 'אור החיים הקדוש': שהדגיש עפרון לאברהם באומרו "ביני ובינך", שיעביר
לו את התשלום 'מתחת לשולחן' בשקט (אולי רצה פטור ממיסים). ומי יודע מה יעשה
אחרי הקבורה.

ואומר הגאון מוילנא, שהדגיש עפרון לאברהם באומרו "ביני ובינך", שבעצם הוא רוצה
אפילו יותר מזה, אבל הוא "מתפשר" על ארבע מאות שקל כסף, והרמז לכך הוא, שהאות
האמצעית של עפרון היא האות ר', וכן האות האמצעית בשם של אברהם היא האות ר', יחד
זה ארבע מאות, וזהו "ביני ובינך".

באזני בני חת
ובכך עדיין לא שקט ולא נח עפרון אלא חשד אולי המטבעות האלו מזויפות, לכן ביקש
אברהם מכל בני חת לבוא, וזרק את המטבעות בחוזקה על הקרקע שכולם ישמעו את הצליל
של המטבעות, וזהו שכתוב "באוזני בני חת". כלומר, הוא שילם לעיני כולם ובאוזני
כולם, קבל עם ועדה, לפי שחשש שעפרון יכחיש אחרי מעשה ויטען שלא קיבל את הכסף,
על כן ביקש שיהיו נוכחים כל בני חת (ועיין לאוה"ח הקדוש).

ריח הבשר וצליל המטבע
מעשה באדם אחד שהיה רעב ועבר ליד מסעדה שבה היו צולים בשר, ריחו הצלוי של הבשר
עלה באפו והוא נכנס למסעדה לברר את מחירו של הבשר. מששמע את המחיר הגבוה הלך
בפחי נפש כי לא היה בידו הסכום המבוקש, אבל הוא התנחם שלפחות יש לו מעט כסף
לקנות ככר לחם. הוא קנה ככר לחם וחזר לשבת ליד המסעדה, והיה מריח את ריח בשר
הצלי ואוכל מעט לחם, וכך הרגיש כאילו אכל לחם עם בשר צלוי (וכמו שאמרו בני
ישראל שאכלו בשר צלי במצרים, והרי לא אכלו בפועל, אלא בשעה שהיו אוכלים לחם יבש
היו המצרים צולים בשר על ידם כדי שירגישו כאילו אכלו גם בשר עם הלחם, וזהו
שאמרו "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע"). יצא בעל המסעדה ודרש תשלום עבור
הריח של הבשר כיון שנהנה ממנו. לאחר דין ודברים החליטו להביא את העניין לפני
שופט. מששמע השופט את הטענות והבין עם מי יש לו עסק, אמר לאותו אדם שיוציא
שילינג (מטבע בריטי) כדי לשלם לבעל הבשר. שמח בעל המסעדה על פסק השופט, אך
שמחתו היתה מוקדמת. ציוה השופט על אותו אדם לזרוק בחוזקה את המטבע על הארץ כדי
לשמוע אם המטבע מזויף או לא, ומשעשה כן אמר לו שיקח את המטבע שלו בחזרה, והוא
פנה לבעל המסעדה ואמר לו שהוא יכול ללכת כי הוא כבר קיבל את התשלום שהוא דרש.
צעק בעל המסעדה שהכסף לא ברשותו ולא קיבל כלום! אמר לו השופט, כמו שטענת שהוא
אכל את "ריח" הצלי, כך קיבלת תשלום ב"צליל" של המטבע.

ואברהם זקן בא בימים
כתוב "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א). מה הכוונה "בא בימים"?
כל יום ויום היה חשוב אצלו. ויום שלא קיים בו מצוות הכנסת אורחים, לא נחשב יום,
ויום שלא למד תורה, אינו יום. ולכן נאמר "בא בימים" שכל ימיו היו מלאים בתורה
ומצוות והיה עושה חשבון מה עשה בכל יום ויום.

מורנו ורבנו ועט"ר דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף' היה
מספר על אדם אחד שהיה גר בני ברק והיה לוקח נוסעים ברכבו מבני ברק לתל-אביב.
ובחזרה, היה מחכה שוב בטרמפיאדה כדי לקחת נוסעים מתל אביב לבני ברק.
יום אחד, גם בהליכתו וגם בחזרתו, לא היו אנשים, והוא שב לביתו עצוב ומדוכא.
אמרה לו אשתו: מדוע הנך עצוב? והוא סיפר לה את שעבר עליו באותו היום, והיא
התחילה לנחמו בדברים.
אמר לה: הרי חז"ל אמרו, אל תנחם את חברך בשעת כעסו ואני עכשיו כועס על שהקב"ה
לא זיכה אותי לקיים חסד. אמרה לו אשתו: אבל הרי כל יום אתה עושה חסדים. אמר לה
בעלה: אבל היום לא עשיתי חסד! והנה תוך כדי דיבור נכנס השכן וביקש מהאשה רשות
להתקשר בטלפון. שאלה אותו האשה: מה הענין? אמר לה: אשתי כורעת ללדת, והתקשרתי
להזמין אמבולנס ולא היה להם רכב פנוי כי ל"ע היה פיגוע, ואני רוצה להתקשר
להזמין מונית. פתאום הבעל החל צועק: אני לא מרשה לך להתקשר בטלפון שלנו!! תמה
השכן על כך. אמר לו בעל הבית: תמתין עד שאני אתלבש. מיד הוא יצא מהחדר ואמר
לשכן: בוא אני אקח אתכם לבית החולים שתלד אשתך בשעה טובה, כי אני כל היום לא
עשיתי שום חסד וב"ה הקב"ה זימן לי חסד ואני רוצה לעשותו בשמחה.
גם אברהם אבינו היה עושה בכל יום חשבון אם עשה חסד או לא. ואם אדם הוא בבחינת
'מארי דחושבניא', שבערב הוא עושה חשבון מה עשה בכל היום כולו, הרי שזו מעלה
גדולה מאוד.

נזם ושני צמידים – רמז למחצית השקל ושני לוחות הברית
כשאליער פוגש את רבקה, כתוב "וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ
וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית כד, כב)

פעם עשיתי חשבון שכל צמיד היה שוקל משקל של קילוגרם שלם, כלומר, רבקה היתה
צריכה לסחוב שני קילוגרמים זהב על ידיה, והנזם היה במשקל עשרה גרם.
אומר רש"י: "בקע – רמז לשקלי ישראל בקע לגלגלת. ושני צמידים – רמז לשני לוחות
מצומדות. עשרה זהב משקלם – רמז לעשרת הדברות שבהן". ברמזים הללו לימד אליעזר את
רבקה, שעתידין בניה לקבל את עשרת הדברות, חמש דברות מצד אחד, וחמש מצד שני.

בלוחות הברית היה חלק אחד שבו מצוות שבין אדם למקום, וחלק שני ובו מצוות שבין
אדם לחברו, אבל שני הלוחות היו צמודים אחד לשני, ללמדנו שלא יאמר אדם אני
מקיים רק צד אחד, אלא יקיים את כל המצוות כולם. וכשעושה את המצוות שבין אדם
לחברו, יעשה מפני שכך צוה הקב"ה ולא מתוך רחמנות או שכל טוב.

רבקה – נדיבות, זריזות, וחכמה
אברהם אבינו שולח את אליעזר למצוא אשה ליצחק. אליעזר רצה לדעת האם האשה שתזדמן
לו תהיה ראויה להכנס לביתו של אברהם אבינו – בית של מסירות נפש לחסד, ולכן הציב
סימן שאם תעשה עמו חסד ותשקה אותו ואת הגמלים, סימן שהיא המיועדת להיות מהאמהות
הקדושות וממקימי עם ישראל. וכך אמר אליעזר (שם, כד, יב-יד) "וַיֹּאמַר, ה'
אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם
אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי
הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי
נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ
הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם
אֲדֹנִי". והנה כשעמדה רבקה ליד הבאר נעשה לה נס ועלו המים לקראתה ככתוב (שם
כד, יז) "וירץ העבד לקראתה", אומר רש"י: "לפי שראה שעלו המים לקראתה", ותמה
אליעזר על הדבר שלקראתו לא עלו המים אלא לקראתה.
ולפי זה יש לשאול מדוע צריך אליעזר לבדוק אותה, וכי מה שעלו המים לקראתה לא
מספיק להעיד על צדקותה? אלא, אליעזר יודע שיש צדקות ויש חסד, ויכולה אשה להיות
צדקת גדולה ועצומה ויעלו המים לקראתה, אבל היא קמצנית ואינה בעלת חסד, וכיון
שמדובר באשה שמיועדת להכנס לבית שדורש מסירות נפש לחסד, רצה הוכחה שהיא מסוגלת
לכך, על כן אמר לה "הגמאיני נא מעט מים מכדך".
והנה כתוב "ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו" (בראשית כד, יח- יט)
, כלומר היא הפסיקה להשקותו בטרם שתה כל צרכו. אמר אליעזר בלבו ודאי שהיא
קמצנית, שאם לא כן מדוע הפסיקה אותי באמצע השתייה. היא הבינה זאת ולכן מייד
אמרה לו "גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות", כלומר, את הגמלים היא היתה מוכנה
להשקות עד שיגמרו את שתייתם ואותם לא תפסיק, וזאת למרות שהגמלים שותים כמויות
גדולות מאוד של מים. ואז היא אמרה לו, אל תתפלא על הדבר, שכן אותך הפסקתי
להשקות משום שריחמתי עליך, שהרי באת מן הדרך עייף וצמא ואם תשתה הרבה עלול הדבר
להזיק לך, אבל לגמלים לא חששתי שהם רגילים בכך. או אז היה אליעזר שמח בדבר, שכן
הוא ראה בה לא רק נדיבות וזריזות, אלא גם חכמה גדולה, ובודאי שהיא הראויה להיות
אשה לבן אדוניו (עיין בדברי אוה"ח הקדוש שם).

למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית
כשבא אליעזר לבית רבקה, כתוב "ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה אל
העין" (בראשית כד, כט).
אומר רש"י: "וירץ – למה רץ ועל מה רץ? ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא זה
ונתן עיניו בממון".
ועוד אומר לו לבן "בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי
פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים" (בראשית כד, לא). אומר רש"י:
"פניתי הבית – מעבודת אלילים".
אומר לבן לאליעזר: אחותי נתנה לך מים, ונתת לה בשכרה "נזם זהב בקע משקלו ושני
צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם. "אנכי – פניתי הבית, לי תתן פי כמה וכמה כי
עבודתי קשה מעבודתה. ועתה בוא וראה מהי שפלותו של לבן שהיה מוכן למכור ולפנות
את האלוה שלו בשביל כסף.

לא אוכל עד אם דברתי דברי
כשבא אליעזר לבית בתואל, אומר לו לבן שיאכל, אבל אליעזר אומר "לא אוכל עד אם
דברתי דברי" (בראשית כד, לג) – אני צריך לדעת אם האוכל כשר למהדרין, ואם הפרשת
מעשרות, ואם הבשר 'חלק' והוכשר כדין, וכן אני צריך לדעת ממה עשוי כל דבר כדי
שאברך עליו את הברכה הראויה ואומר 'לשם יחוד' וכו', ובין לבין בא המלאך וסובב
את הצלחות ובתואל מת כיון שאכל מהתבשיל שבו היה סם המוות.

נקרא לנערה ונשאלה את פיה
כתוב "וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ
לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ"
(בראשית כד, נז – נח).
אומר בעל ה'בן איש חי' זיע"א, מתוך תשובתה של רבקה אנו רואים את גודל חכמתה
ופקחותה. הנה לאחר שאליעזר ראה שרבקה אכן מיועדת ליצחק הוא הלך לבתואל ולבן,
והם אמרו לו "נקרא לנערה ונשאלה את פיה", וידעה רבקה שהם לא ירצו לשלחה,
ויערימו עליה. והיה בדעתם שאם תאמר כן, יאמרו לאליעזר "שמעת כן"? בסימן שאלה,
היינו יאמרו את ההפך, ואם תאמר לא, יאמרו "הנה אמרה לא", ולכן היא התחכמה אתם
ואמרה "אלך", וכך לא יכלו לענות לה דבר.

ויביאה יצחק האהלה שרה אימו
כשאמרו ליצחק שרבקה מיועדת להיות לו לאשה שאל מי הוריה, וכשענה לו אליעזר
שבתואל הוא אביה ולבן הוא אחיה, אמר יצחק שאין זה מתאים להכנס לכזו "משפחה" של
רמאים. לעומתו, אברהם אבינו ידע שהיא המיועדת לבנו, כי בשעה שחזר מניסיון העקדה
גילו לו שאשתו של יצחק עתה נולדה (עיין רש"י פרק כ"ב פסוק כ'), וידע שזו היא
רבקה, ולכן שכנע את יצחק להסכים לקחתה.
אומר חכם מנשה שלו זצ"ל משם בעל הבא"ח זיע"א: מה עשה יצחק כדי שלא להפר את דברי
אביו אבל גם להימנע מהזיווג הזה, הלך לרבקה והערים עליה קשיים כך שהיא מעצמה
תתייאש ולא תרצה להתחתן אתו. הוא אמר לה שאין הוא חושב לשכור דירה למגוריהם,
אלא עליהם לגור באוהל – "ויביאה האוהלה שרה אמו", והיא הסכימה. אמר לה שזה לא
סתם אוהל אלא האוהל של אמא שלו, וכי הוא קשור אליה מאוד גם אחרי מותה, וגם לכך
הסכימה. הוא אמר לה שגם המיטות והמזרונים לא יהיו חדשים אלא המשומשים של אמו,
וגם לזה הסכימה. עוד אמר לה שהיא צריכה לדעת שאמא שלו היתה צדקת וחסידה גדולה,
וגם מזה לא נבהלה והסכימה. כשראה כך, הביא אותה לאוהל של אמו ונתן לה מעט קמח
וביקש ממנה לאפות בזה לחם לכל המשפחה ולאורחים הרבים שפקדו את אוהלם במשך כל
היממה, והנה התברכה העיסה – או אז הבין יצחק שהיא באמת מיועדת להיות לו לאשה.
ועוד ראה יצחק שנתברך הנר ודלק מערב שבת לערב שבת, וכן שהענן קשור מעל האוהל,
כמו שהיה בזמן אימו – "שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת,
וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האוהל. ומשמתה – פסקו, וכשבאת רבקה חזרו"
(עיין רש"י פרק כ"ד פסוק ס"ז).
בבקר בא אליעזר עבד אברהם ואומר ליצחק: תן את רבקה ואחזיר אותה להוריה, כי אתה
אתמול לא רצית אותה. ואולם עתה יצחק מכיר במעלותיה והוא סירב. הם הלכו לדין
תורה אצל אברהם אבינו שידע שהיא בת זוגו, ואמר אברהם לאליעזר כיון שהיית שליח
נאמן תזכה להכנס חי לגן עדן.

ישמעאל עשה תשובה
כתוב "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה" (בראשית כה, ט). אומר
רש"י: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה
טובה שנאמר באברהם".
מובא בהלכה, שאם ישראל וגוי הולכים בדרך, והדבר מצוי כיום שיש הרבה פועלים
שאינם יהודים – אסור לישראל ללכת לפני הגוי אלא רק אחריו, שמא יהרוג אותו.
וכאן במערה, ירד יצחק לפני ישמעאל כדי לקבור את אברהם אבינו – הכיצד יצחק עשה
כן ? אלא מלמד שעשה ישמעאל תשובה.

תקומה למערה, רמז לטבילת כלים
פרשת קניין המערה על ידי אברהם אבינו ע"ה מעפרון רומזת דין של טבילת כלים
שיהודים רכשו מגוי. הנה, חז"ל מלמדים אותנו שאברהם אבינו דרש לסיים את המקח של
המערה מידי עפרון דוקא על ידי שטר חתום כדת וכדין. ואפשר לבאר, על פי הגמרא
שדנה היכא שאדם מוחזק בקרקע ללא שטר, אם יכול חברו לערער על חזקתו, אבל אם הוא
מחזיק שטר בעלות הוא לא יכול להכחישו, כך גם אברהם חשש שאם יחזיק במערה ללא שטר
יבוא עפרון ויערער על חזקתו, ולכן ביקש שיהיה על המקח שטר חתום ומקויים. וכל כך
למה חשש אברהם שעפרון ירצה לקחת ממנו את המערה בחזרה? אלא שכתוב (שם, יז):
"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא
הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר
בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב", וביאר רש"י: "תקומה היתה לו". חז"ל אומרים שכל עוד
היתה המערה בחזקתו של עפרון היתה מוזנחת וחשוכה ולא היה לשום אדם עניין באותה
המערה, אבל משעה שנגמר הקניין של המערה התמלאה אורה ונעשתה חשובה מאוד, ומשום
כך חשש אברהם שיתחרט עפרון וירצה להחזיר את המערה לרשותו בכל דרך.

על כל פנים למדנו, שכשם שהמערה שהיתה ברשות עפרון שהוא גוי, קיבלה חשיבות
ותקומה משעה ש"ישראל" (אאע"ה) קנה אותה – כך [רמז] לכל כלי שנמצא ברשות הגוי,
שהוא במדרגה נמוכה, וברגע שיהודי רוכש אותו, הוא מקבל "תקומה" ומדרגה גבוהה.
ובאמת ההלכה היא שכל כלי מתכת או זכוכית שרוכשים מגוי חייב טבילה בברכה, כיון
שקיבל "תקומה" כשעבר מרשות גוי לרשות ישראל. וכך כותב מרן בעל ה"בן איש חי"
זיע"א (מטות, שניה" ה"א) וז"ל: "טבילה זו היא משום פליטת טומאה כדי שיצא הכלי
מטומאתו לקדושת ישראל, דומיא דגר שיצא מרשות העכו"מ לרשות הישראל", עכ"ל.

 

 

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים