פרשת אמור

גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה (חלק א')בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

ולהלן האזינו להפטרה של הפרשה:

ולהלן האזינו לדרשה מפי חכם יחזקאל סעאת ע"ה מאחרוני חכמי עירק:

בס"ד

הלכות לפרשת אמור מספר בן איש חי שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א

הפסוק אומר:" ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד" מפרש החכם יוסף חיים ז"ל כי בזכות שמירת השבת יזכה השומר את השבת לעולם שכולו שבת וזו הכוונה במילה "תמיד" עולם שאין בו חול וכולו שבת.

השבת היא אחד מתרי"ג (613) מצוות התורה. והיא שקולה כנגד כל המצוות.

בפרשה זו השם מצווה לעשות את כל החגים, יום השבת, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ושמחת תורה.

יהי רצון שהשם יזכנו לחגוג את כל החגים כהלכתם ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי – שנה ב'
1. שאלה: מה מלמד אותנו הכלל כל היוצא מן הטמא טמא ?

תשובה : שאם לקח חלב מבהמה טמאה או מחיה טמאה החלב אסור והוא הדין אם לקח חלב מבהמה כשרה ונמצא בה טריפה שהחלב אסור .

2. שאלה : אדם שאמרו לו שלרפואתו צריכים להכין לו תרופה ממי רגליים של בהמה טמאה האם מותר הדבר ?

תשובה : מי רגליים של בהמה טמאה אסורים כמוה שהיוצא מן הטמא טמא ויש מי שמתיר מפני שאין מי רגליים באים מגופה ועל כן בחולה שאין בו סכנה ניתן לסמוך על המתירים אבל לא במי רגליים של חמור שעכורים במיוחד .

3. שאלה : בהמה טרפה שנולד לה ולד האם הולד אסור כמוה ?

תשובה : ידוע שבהמה שיש בה סימן טריפה אסורה מכיוון שעומדת למות וכאן הולד יצא ממנה ויש לו חיות משלו .

4. שאלה : בהמה שנדרסה ע"י חיה האם העובר שלה נאסר ?

תשובה : אם נדרסה בהמה כנגד החלל שבגופה והולד בתוכה נאסר גם הוא שחוששים שטיפת הארס של הדריסה יזיק לולד.

5. שאלה : בשר אדם האם אסור באכילה מהתורה או מדרבנן ומה הדין לבלוע ערלה של תינוק שנימול ?

תשובה : בשר אדם אסור מהתורה וצריך להזהיר מאד את אותם נשים המתנהגות בטפשות ואוכלות את הערלה של התינוק

6. שאלה : האם שייך איסור "בל תשקצו את נפשותיכם " לאדם העושה דבר לרפואתו ואוכל או שותה דבר מאוס?

תשובה : כאשר אדם עושה דבר לרפואתו לא שייך דין בל תשקצו את נפשותיכם .

7. שאלה : עד איזה גיל תינוק יכול לינוק מאימו?

תשובה : תינוק חלש יכול עד גיל חמש שנים,ותינוק בריא יכול עד גיל ארבע שנים .

8. שאלה : מה הדין להחזיר תינוק לינוק מאימו לאחר שהפסיקו הנקתו שלשה ימים מעת לעת או יותר?

תשובה : תוך עשרים וארבע חודש אם פירש מותר להחזיר אותו. לאחר עשרים וארבע חודש תלוי הדבר אם הפסיקו בגלל חולי מותר להחזירו אחרת אסור .

9. שאלה : מה דעת האר"י זצ"ל לעניין הנקת תינוק ?

תשובה :על פי הסוד טוב להניק עד עשרים וארבע חודש (שנתיים ) ולא יפה עושות אותן נשים שמפסיקות מוקדם את הנקת בניהם אלא כל עוד יכולות להניק הרי זה מועיל לתינוק .

10. שאלה : האם מותר לקחת גויה להניק תינוק יהודי ?

תשובה : חלב גויה מטמטם הלב מוליד טבע של אכזריות לכן אף על פי שמותר הדבר מין הדין שומר נפשו ירחק מזה .

11. שאלה : האם יכול להיות שאותו סוג עוף יהיה מותר באכילה במקום אחד ויהיה אסור במקום אחר ?

תשובה : מקום שנהגו איסור בעוף שמוחזק במקומות אחרים שמותר באכילה אסור לאוכלו .

12.שאלה:מה הסימנים לזהות דג כשר?

תשובה:כל שיש לו סנפיר וקשקשת טהור ואפילו אין לו סנפיר אחד וקשקשת אחת ולא משנה היכן מקומן זה דעת מרן אך יש חולקים ומצריכים שיהיה עומדת תחת לחיו או זנבו או סנפירו .וצריך שיהיו הקשקשים נקלפים ביד או בכלי.

באורי תפילה

ברכה י"ג על הצדיקים ועל החסידים ועלנו יהמו נא רחמך … עניין המיית ( התעוררות ) הרחמים רואה את חברו ברעה גדולה או בצער , מי שהוא רחמן יהמו מעיו עד שהוא בוכה מצער חברו ,

ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עימהם וכבר הקשה האר"י ז"ל מה תפלה זו שישים חלקנו עם הבוטחים ? ותרץ שם כדרכו ע"פ הסוד שאדם החוטא מפסיד חלקו של הקדושה והולך לחברו הצדיק ממנו ועתה האדם מבקש מהקב,"ה שישים שאותם חלקים השיכים לו שעברו ממנו ינתנו לצדיק שאינו רוצה להנות מחלקם של אחרים ויחזיר לו .

והנני מוסיף להקשות מה צורך לתפלה שיתן שכר טוב לבוטחים בשמו באמת ? השופט כל הארץ לא יעשה משפט ועוד מהו שכר טוב וכי יש שכר שאינו טוב ? אבל נראה שהשכר הטוב שאין למעלה הימנו הוא שיעזרנו השם יתברך לעשות נחת רוח לפני כסא כבודו וזה כל חפץ הבוטחים בה' באמת דהיינו שהם אדוקים ודבקים בו שאם ראויים לאיזה שכר בעמלם זה יהיה מתן שכרם שיעזרם השם יתברך לעשות נחת רוח לפניו אפילו אם יצטרך לזה לסבול יסורין קשים או מסירת נפש ויפה שעה אחת של תורה ומצות ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא והכל הוא לפי מעשיו של האדם ולפי זכותו כך מסייעים אותו לעשות טוב ושלא תצא תקלה מתחת ידו ולא שום דבר שאינו מתוקן וזהו אומרנו ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת שתשלם להם מתן שכר במה שתעזרם על דבר כבוד שמך כי זהו שכר טוב באמת .

אמרות צדיקים רבי מנחם מנדל מקוצק – היכן מצוי הבורא בכל מקום שנותנים לו להיכנס . ( בית תפילה )

הנהגות וסיפורי צדיקים

תקציר הסיפור גם זו לטובה : ילד בגיל שמונה הייתי שנשלחתי לקחת את המשכורת השבועית של אבא בדרך נמשכתי למסיבת חנוכה ונתעכבתי וחזרתי סמוך לחצות אמא לא נרדמה הכסף היה זקוק לנו מאד לצרכי שבת וכשחפשתי בכיסי לא מצאתי את הכסף אלא …

חור בכיס מכנסי גדול דיו לתת מעבר לגרושים העגולים ששים במספר אחד מהם לא נותר לפליטה מאומה … צפיתי לנורא לא העזתי להביט בפניה של אמא באור המבליח של נר יחיד שהאיר קלושות את החדר המקומר בצד פרוזדור קטן דממה נוראה השתררה בחדר אמא הבינה מה שקרה גם מבלי שאצטרך להגות מלה אחת היד הנעוצה בכיס וקפאון פני העידו כמאה עדים את שקרה ידעתי שאמא לא תרביץ ספק אם תגער בי אך זה היה הגרוע מכל … האשמה חנקה בי … אשמה של ילד שדמיין היטב את התוצאות הנוראות הכרוכות באבדן ששים האגורות – כסף המחיה לשבוע תמים – ובגללי … כיצד אכפר על חפזותי – חפזותו של ילד שנתן לעצמו להסחף בהתלהבות של מסיבה ושכח את הבית … שכח את הכסף … את החלות … את השבת … ואת אמא העומדת מצפה ועתה גרוע מכל … מה לעשות … ? עמדתי באמצע החדר כשאמא בקרן אחת של החדר ובקרן השניה מתנער אבא לעבודת השם בקימתו לתיקון חצות . לפתע קרב אלי אבא ובקולו הרוגע שבר את הדממה – לואט : – תתפשט נחומקה השעה מאוחרת הכנס למיטה ויחד נשיר … נשיר נחומקה " גם זו לטובה " … גם זו לטובה … בעודי עומד ותוהה , מנסה לקלוט משמעות דבריו במבוכתי הנוראה , לקחני אבא יד ביד וקרבני למיטה מצפה שאתפשט , ואז לפתע , החל לפזם בקול אל תוך דמי הליל לאורה של שלהבת מרצדת – " גם זו לטובה " – גם זו לטובה ! כשהוא מכריחני להיצטרף עמו לשירתו . גם זו לטובה נחומקה קרא אבא ממיס מעלי את מקפא העצבות והדיכדוך ורגשי האשמה הנוראים שרבצו עלי ככבדו של אולם הצטרפתי לאבא ונימצאנו שנינו מפזמים בחצות ליל גם זו לטובה כשאני שוכב במיטה ואבא עומד לצדי … איזה חזיון אדיר ונפלא עד היום קשה לי למצוא מבע לשון לתאר לתת ביטוי להתרחשות זו ללחשם המופלא של אותם מילים בודדות שבמחי יד שטפו מחקו ממני את רגשי האשמה הנוראים שלחצו עלי עד לאימה … היתה זו לידה חדשה בשבילי …

כי לקח טוב נתתי לכם…
ונקדשתי בתוך בני ישראל , כל זמן שקולם של תינוקות של בית רבן וקול של בני ישיבות מצפצפים בתורה " אז ושכנתי בתוכם" כך העידה התורה בכמה מקומות וכמה אופנים , וכן מסופר בחזקיהו מלך יהודה כשבא סנחריב להלחם , וחיילים של חזקיהו המלך וכל הצבא היו לומדים בישיבות כידוע ופתאום הודיעו לו שבא סנחריב והביא צבא כחול הים אמר חזקיהו המלך ריבונו של עולם אינני יכול לצאת למלחמה ואתה אמרת " והגית בו יומם ולילה" החיילים שלנו מקיימים את זה לכן אתה תרדוף ותכלה את האויבים וכן היה . שנאמר "ויצא מלאך ה' ויך במחנה סנחריב מאה שמונים וחמש אלף ראשי גייסות זה כוחם של בני ישראל .

אבל לדאבוננו ירדנו פלאים כמו שכתב החפץ חיים בספרו חומת הדת שישנם אומרים למה נעמול לריק ללמד תורה לבני אולי יצטרך ללכת לצבא שיהיה בן עשרים ושתים שנה וטוב לי ללמדו שאר אומניות וזה יעזור לו הרבה אין זה כי אם יצר הרע מבלבל רוחו בעורמתו לסלק כבודו של הקב"ה והביא שם כמה משלים יפים וכתב ואם באמת אוהב את בנו ורוצה להצילו מכל המקרים הרעים שידע שזה רק על ידי למוד התורה (אהבת חיים) .

"ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף " מה מלמדנו את אביה היא מחללת ? שאם היו נוהגים בו קודש נוהגים בו חול , ואם היו נוהגים בו כבוד אומרים ארור שזו ילד , ארור שזו גידל, ארור שיצאה זה מחלציו , אמר רב אשי למדנו מכאן שאם אדם קרא לרשע בן צדיק "רשע בן רשע" לא מענישים אותו, (סנהדרין נב )

למדנו מדברי התלמוד שאדם שמחנך את בניו לא בדרך התורה הרי כבודו הולך לאיבוד כמו שכתוב כאן : את אביה היא מחללת . ( לבוש יוסף )

" ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם "
ידוע מאמר ז"ל כי מצוה גוררת מצוה , וזוהי הבטחת הכתוב : " ושמרתם מצוותי " כי אז ועשיתם אותם תקיימו עוד ועוד מצוות וזהו המשך הפסוק : " ולא תחללו את שם קדשי ונתקדשתי בתוך בני ישראל " מי שנזהר מלחלל את שם ה' דהיינו שהתנהגותו היא מופתית . מובטח לו שיקדש שם שמים בהתנהגותו , כמצוה גוררת מצוה . ( אלשי"ך )

מצוותיך שעשועי
אמרו חכמנו זכרונם לברכה על הפסוק "זאת התורה למנחה ולחטאת וכו'" כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת שע"י עסק התורה מכפרת עליו מאשר חטא על הנפש ( גמ' מנחות קי ) הכוונה התורה מצילה ומגנת מין היסורים וכן מובא במכילתא על הפסוק " כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" – אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל דברי תורה שנתתי לכם רפואה היא לכם שנאמר כי חיי הם למוצאיהם וכו' .

וזה כוונת מאמר חז"ל אם רואה אדם שיסורים באים עליו … יתלה בביטול תורה. הכוונה יפשפש ויראה באיזה אבר חטא כדי לתקנו . פישפש ולא מצא , מה יעשה יתלה בביטול תורה שאם היה לומד לא היו באים יסורים עליו , ועכשיו ע"י שילמד תורה ירחיקם מעליו וכן אמר דוד המלך בתהילים לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי ע"י היסורים הרבים שיש לי הייתי נאבד לולי התורה שהרחיקה אותה מימני (רבי אליהו חמווי ).

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך

בס"ד

דרשות לפרשת אמור מאת חכמי עירק ע"ה. זיע"א.

בס"ד

דרשה לפרשת השבוע "אמור"

==========================

בפרשת השבוע מצווה ה' את אהרון ובניו הכוהנים להיות קדושים כיוון שהם מקריבים את קרבנות השם על המזבח.

כמו כן כתוב אשה זונה וחללה לא יקחו. חללה זוהי אשה שנולדה מנישואין אסורין. כמו אם כהן יתחתן עם אשה גרושה שזה אסור לו ויהיו להם ילדים, הילדים הללו נקראים חללים. אבל החכם יוסף חיים ז"ל מסביר כך:

ידוע כי אדם המדבר לשון הרע על חביריו יש בו שלוש טומאות. עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אשה זונה הכוונה לגילוי עריות, וחללה הכוונה לעבודה זרה (חילול השם) וגם רומז לשפיכות דמים כמו שכתוב בפרשת עגלה ערופה : "כי ימצא חלל באדמה". זאת אומרת שהתורה אומרת לכוהנים שלא יתחברו לאנשים שמדברים לשון הרע.

"ואשה גרושה מאישה לא תקחו". למה אסור לכהן להתחתן עם גרושה? כיון שהיא עלולה להחטיא אותו כמו שהגמרא מספרת על יוחנן כהן גדול שהיה שמונים שנה בתפקיד כהן גדול בבית המקדש ואח"כ פקר (עזב את היהדות) ונהיה צדוקי (אלה שמאמינים רק בתורה שבכתב). ואומר הרב האר"י ז"ל כי הוא התחבר לנפש רעה והיא החטיאה אותו. לכן כל יום אנחנו מברכים:" שלא עשני גוי" זאת אומרת שאנחנו מודים לה' שהשאיר אותנו יהודים.

"אמור אל הכהנים בני אהרון", כתוב במדרש כי ה' הראה למשה כל דור ודור והחכמים שלו והשופטים שלו והמלכים שלו. הראה אותו את שאול המלך ובניו שנופלים בחרב בשעת המלחמה. שאל משה את ה': איך יתכן שמלך ראשון של ישראל יפול בחרב ? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולי אתה שואל? תשאל את הכהנים שהוא הרג (כי כידוע שאול הרג עיר שלימה של כהנים בגלל שנתנו לדוד המלך לחם לאכול).

בבית המקדש היו אופים כל יום ששי 12 חלות והיו שמים אותם על השולחן עד יום ששי הבא. הלחם היה נשאר חם כל השבוע ובשבוע הבא היו הכוהנים אוכלים אותו כאילו עכשיו אפו אותו!

הפסוק אומר:" ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד" מפרש החכם יוסף חיים ז"ל כי בזכות שמירת השבת יזכה השומר את השבת לעולם שכולו שבת וזו הכוונה במילה "תמיד" עולם שאין בו חול וכולו שבת.

השבת היא אחד מתרי"ג (613) מצוות התורה. והיא שקולה כנגד כל המצוות.

בפרשה זו השם מצווה לעשות את כל החגים, יום השבת, פסח, ספירת העומר, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות ושמחת תורה.

יהי רצון שהשם יזכנו לחגוג את כל החגים כהלכתם ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

מספר בן איש חי שנה א'
רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו, נראה לי בסייעתא דשמיא הכונה, עיקר מעלות האדם וחשיבותו הוא מצד הנפש רוח ונשמה שבו, ולא מצד הגוף לבדו, כי הגוף כל מין האדם שוה בו, ורק ההפרש הוא בנפש רוח ונשמה, ולזה אמר אל תסתכל בקנקן הוא הגוף, שתאמר כעם ככהן כעבד כאדוניו שוים הם, אלא במה שיש בו, שהם הנפש רוח ונשמה שבתוכו, כי הנה יש קנקן חדש של דורות האחרונים האלה, מלא ישן נפש רוח ונשמה גדולים, שהם מדורות הראשונים שהיו כמלאכים, ויש ישן רצונו לומר גוף של דורות הראשונים, שאפילו נפש רוח ונשמה קטנים, שהם בערך דורות האחרונים החדשים, גם כן אין בו:

מיהו כתבו המפרשים ז"ל, כיון דאין רוח הקודש לדעת מה המה הנפש רוח ונשמה שהיו בגופין הראשונים, ומה המה שבגופין האחרונים אתנו, צריכין אנחנו לכבד את הראשונים מסתמא, כי נאמר מאחר שהיו דורות ראשונים מסתמא זכו לנפש רוח ונשמה גדולים, שאין נמצא אתנו אחד ממאה מערך מעלתם, ועוד מפני שבודאי יש להם יתרון עלינו מצד קדימת הזמן, וכמו שאמרו בגמרא דסנהדרין דף קב, רב אשי סיים עד פרק שלשה מלכים אמר למחר נפתח בחברין, פירוש נדרוש בפרק שלשה מלכים שהיו תלמידי חכמים כמותינו, ואין להם חלק לעולם הבא, אתא מנשה אתחזי ליה בחלמיה, אמר חברך וחברא דאבוך קרית לן, מהיכא בעית למשרא המוציא, אמר ליה לא ידענא, אמר ליה מהיכא דבעית למשרא המוציא לא גמרית, וחברך קרית לן, אמר ליה אגמרה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפרקא, אמר ליה מהיכא דקדים בישולא וכו', עד כאן:

ופירש הגאון מהר"י בי"ד ח"א דרוש יא, דבחטא אדם הראשון נפלו כל הנשמות בסטרא אחרא בארסו של נחש, ובכל דור ודור נלקטים הנשמות מן הסטרא אחרא ובאים לעולם הזה, ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, אם ראשונים כמלאכים וכו', שיש להם יתרון ומעלה לדורות הראשונים על דורות האחרונים, מפני שכל נשמה שקדמה לצאת מן הקליפות זמן הרבה יותר מנשמה אחרת, יש לה יתרון ומעלה עליה, שלא שקעה בסטרא דמסאבא זמן ארוך, כמו האחרת שאיחרה לצאת, דאינו דומה שוקע בצואה יום, לשוקע יומים, והראה לו מנשה מעלת הראשונים ממה שקדמה נשמתם לצאת מן הקליפה זמן רב קודם האחרונים, והראה לו זה הענין בפת, דמברכים על היכא דקדים בישולא.

פירוש מקום שהאש שולט בו יותר, שקדם להתבשל קודם, לכך יכובד זה המקום יותר לבצוע ממנו, מפני שיש תערובת זוהמא בדומם צומח חי מדבר, וכל דגן ופרי ומאכל אשר יתבשל באש תתגרש ממנו חלאת זוהמת הנחש הדבקה בו, בהיותו זרוע באדמה, ולכן זה המקום שיש בככר זה שקדם להתבשל, נמצא נתגרשה ממנו הזוהמא שתים ושלש רגעים קודם שאר הככר, לכך נבחר יותר לבציעת המוציא, ואם כן כל שכן וכל שכן נשמות הראשונים שקדמו לצאת מטומאת הסטרא אחרא זמן הרבה קודם נשמות האחרונים, שיאות להם המעלה והכבוד, וכיון שהם גדולים במעלה זו, לכך יצרם גם כן גדול, ועל כן אל תתפלא אם חטאו כל כך, עד כאן תוכן דבריו, יעוין שם, נמצא מטעם יתרון מעלות נשמות הראשונים על נשמות האחרונים, מובן הטעם למה צריך לבצוע פרוסת המוציא במקום שנאפה יפה, והיינו משום דשליט בו האש יותר משאר הככר:

מספר בן איש חי שנה ב'
רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם, והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. נראה לי בסייעתא דשמיא הכונה, אפילו אדם הדיוט שביזה אותך וחטא לך אתה תקדים לעשות שלום עמו, אף על פי שהוא לא בא לבקש ממך מחילה, וכמו שעשה רב עם אותו טבח, כנזכר בסוף הגמרא דיומא:

ולזה אמר אתה תקדים בשלום כל אדם, כל דייקא אף על פי שהוא הדיוט:

אך כפי הטבע קשה עליך דבר זה לעשותו אלא אם כן יהיה בך מדת הענוה והשפלות בתכלית, ולכן אני מיעצך שתהיה זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, כלומר תמיד תסתכל באותם הגדולים, כדי שתמצא עצמך חסר, ובזה תוכל ליסד בלבך מדת השפלות, ולא תהיה ראש לשועלים, דהיינו לא תסתכל בהדיוטות החסרים מכל וכל שנחשבים שועלים כערך האריות, יען מפני שעל ידי כן אז ודאי תמצא עצמך מלא וגדוש, ואיך תהיה אצלך מדת השפלות:

או יובן בסייעתא דשמיא, חכמי ישראל נקראו אריות, אבל חכמי הפילוסופיא נקראו שועלים, שעליהם נאמר שועלים קטנים מחבלים כרמים,וכמו שכתבתי במקום אחר, והאדם ילמוד תורה מן חכמי ישראל ויתחבר עמהם, ואף על פי שיהיה בסוג זנב אצלם, ולא יתחבר עם כעלי הפילוסופיא, אף על פי שהוא לא ילמוד ולא ישמע מהם אלא רק דברים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי התורה, יען כי כלל גדול יש בידינו כל היוצא מן הטמא טמא, על כן אלו כיון שהם כופרים ואין מאמינים בהשגחה, ומכחישים בכמה דברים שדברה בהם תורה, לכן גם אם יאמרו דברים חיצונים שאינם נוגעים לאמונה וליסודי התורה, מוכרח שיש בהם ארס, ולא ינקה כל הקרב אצלם ולומד בספריהם, ועליהם אמר שלמה אל תקרב אל פתח ביתה, וכאשר ביאר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל פסוקי משלי, והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב וכו', יעוין שם:

בס"ד

דרשה לפרשת אמור מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה קול צופיך 449 פרשת השבוע
אמור תשס"ח – חינוך ילדים
הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א

בס"ד
חשיבות חינוך ילדים
אמור ואמרת – חינוך הילדים
פרשת אמור פותחת בפסוק "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם
לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א), ודרשו חז"ל: אמור ואמרת – להזהיר גדולים על
הקטנים (רש"י שם). שאם אב רואה את בנו עושה איסור, צריך האב להסביר לו שזה
איסור ולהפרישו ממנו.
חינוך ילדים של אברהם אבינו
חינוך ילדים אינו עניין פשוט כלל וכלל. כשהקב"ה רוצה לשתף את אברהם בהחלטות שלו
על ניהול העולם הוא אומר שהוא משתף אותו כיון שהוא יהיה עם גדול שידריך את כל
העולם: "וה' אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:
וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל
גּוֹיֵי הָאָרֶץ" ולמה הקב"ה בטוח כי אברהם יהיה לעם גדול. כי הוא משקיע בחינוך
הילדים שלו "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת
בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן
הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".
חינוך של אברהם לדורי דורות
והסביר רש"י "כי ידעתיו – לשון חיבה". והיה אומר הרה"ג ראש ישיבת פורת יוסף הרב
יהודא צדקה ע"ה, בהתלהבות גדולה שבכל הנסיונות בנתנסה בהן אברהם אבינו, כבשן
האש, לך לך וכו' – לא נאמר עליו "כי ידעתיו". רק ההשקעה שלו בחינוך ילדים גרמה
לו לביטוי חיבה מאת ה'.
והוסיף ראש הישיבה ואמר, יש המחנכים את בניהם לתורה ויראת שמים, אך יש המחנכים
לא רק את הבנים אלא גורמים לכך שבניהם ילמדו את בניהם גם כך – "ואת ביתו אחריו"
ואז בניו, נכדיו, צאצאיו וכל יוצאי חלציו הולכים בדרך התורה והמצוה. ובזה זכה
אברהם אבינו שיאמר עליו "כי ידעתיו" ולמען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו.
וזה מה שגרם את הביטוי הנפלא של לשון חיבה מהקב"ה.
עם ישראל ראשון בחינוך
ובאמת עם ישראל היה העם הראשון בעולם שהשקיע כל כך הרבה בחינוך ילדים. לפני
אלפיים שנה בתקופת יהושע בן גמלא שהיה כהן גדול כבר הוקמו בתי ספר בעם ישראל.
אם זוכרים שבעולם כולו הוקמו בתי ספר לכלל הציבור רק לפני מאה שנה בקושי נבין
למה הקב"ה אומר על החינוך של אברהם "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל
וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". שהדרך של אברהם מדריכה את כל
גויי הארץ.
גם לפני יהושע בן גמלא היה חינוך ילדים בעם ישראל. "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ
וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ
וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". אבל מתקנת רבי יהושע בן גמלא זה הפך להיות עניין
ציבורי.
תקנת רבי יהושע בן גמלא
וכך ככתוב בגמרא: (בבא בתרא כא.) "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּרָם זָכוּר
אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטוֹב, וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמַלֵא הוּא
נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִשְׂרָאֵל. שֶׁבַּתְּחִלָּה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב –
מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה. מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב, לֹא הָיָה לָמֵד תּוֹרָה. מַאי
דָּרוּשׁ, (דברים יא) "וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" – וְלִמַּדְתֶּם
אַתֶּם". דהיינו זו חובה של האב בלבד. "הִתְקִינוּ שֶׁיִהְיוּ מוֹשִׁיבִין
מְלַמְדֵי תִּינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם". התקנה הזו הייתה קודם רבי יהושע בן
גמלא והיא הייתה פתרון חלקי בלבד כי בנו בתי ספר רק בירושלים. גם בשביל זה היו
צריכים מקור הלכתי כיון ש"ושננתם לבניך" זה פסוק בתורה. למדו מפסוק אחר כי
ירושלים היא מקור ללימוד תורה שנאמר: (ישעיה ב, מיכה ד) "כִּי מִצִּיוֹן תֵּצֵא
תּוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלַיִם". התקנה הזו לא הספיקה לפתור את הבעיה כיון
"מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב – הָיָה מַעֲלֵהוּ וְלוֹמֵד, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אָב –
לֹא הָיָה עוֹלֶה וְלוֹמֵד". התקינו תקנה שנייה של בתי ספר אזוריים.
"הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מוֹשִׁיבִין מלמדי תינוקות בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ,
וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֵן שֵׁשׁ עֶשְׂרֶה וּכְבֵן שְׁבַע עֶשְׂרֵה". ולא היו
יכולים להכניסם כשהם קטנים כיון שבתי הספר הללו לא היו בכל עיר ועיר רק בכל עיר
מחוז מרכזית.
גם התקנה הזאת לא הייתה מספקת כיון ש"מִי שֶׁהָיָה רַבּוֹ כּוֹעֵס עָלָיו,
בּוֹעֵט בּוֹ וְיוֹצֵא" שהרי הוא כבר בן שש עשרה ושבע עשרה. והוא גדול דיו
לבעוט "עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ בֵּן גַּמְלָא, וְתִיקֵן שֶׁיִהְיוּ מוֹשִׁיבִין
מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר,
וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֵן שֵׁשׁ וּכְבֵן שֶׁבַע".
יהושע בן גמלא כהן גדול, תפקידו לחנך את ישראל
ובאמת תקנה זו היא חובתו של רבי יהושע בן גמלא שהיה כהן גדול. וזה תפקידם של
הכהנים להורות וללמד את עם ישראל. כמו שמובא בברכת משה לשבטים (דברים פרק לג ח)
"יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה
בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ".
פירוש דבריו של משה, שהלווים לא היו יושבים בביתם אלא מסתובבים בכל ישראל
ומלמדים תורה. "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא
הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע". כמו שהיה עושה שמואל הרמתי. (שמואל א פרק ז)
"וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו: וְהָלַךְ מִדֵּי
שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת
יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה". לכן לא היו לכהנים הלווים כל שבט
לוי חלק ונחלה קבועה בעם ישראל. (דברים פרק י) "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי
חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֶיךָ
לוֹ".
אם כל כהן וכהן חייב לחנך את ישראל. כל שכן הכהן הגדול שהוא ממונה על כל אחיו
הכהנים המחנכים את ישראל. לכן מסר רבי יהושע בן גמלא את נפשו על חינוך ילדי
ישראל.
לא מספיק ללמד – צריך גם קדושה ויראת שמיים
וכותבים התוספות (שם, ד"ה 'כי מציון') למה בתקנה השניה היו מביאים את הילדים
לירושלים? למה לא התקינו מיד שיקימו בתי ספר בכל עיר ועיר. ותרצו כי הם רצו
שהילדים יעלו לירושלים שהיא עיר קודש. "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים
עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה".
התוספות מלמדים אותנו דרך חינוך לילדי ישראל, שבתחילה צריך לפתוח את לבם ליראת
שמים טהורה, ורק לאחר מכן להכניס לתוך לבם הטהור את דברי התורה. והראיה לדבריהם
מפרשת השבוע "כדדרשי' בספרי "למען תלמד ליראה וגו'". גדול מעשר שני שמביא לידי
תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים
במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".
ללמד ילדים – כמו מעמד הר סיני
הגמרא במסכת קדושין (ל.) מספרת שרבי חייא בר אבא ראה את רבי יהושע בן לוי לובש
איזה בגד על ראשו. משהו שאינו מתאים כלל. ומוליך את בנו לבית הספר ללמוד. שאל
אותו למה אתה לא מתלבש כמו שראוי. ענה רבי יהושע בן לוי: האם פשוט בעינך מה
שכתוב "והודעתם לבניך" ומיד אחר כך כתוב "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". ?
מכאן שללמד את הילד זה כמו מעמד הר סיני. לכן רצתי בכל כוחי לבית הספר למרות
שאינני לבוש כראוי.
מספרת הגמרא שהדברים הללו כל כך נכנסו לליבו של רבי חייא בר אבא עד שלא היה
אוכל "אומצא" עד שהיה מלמד את בנו תורה ומוסיף לו עוד על אתמול. רבה בר רב הונא
לא אכל "אומצא" עד שהיה מביא את הילד לבית המדרש.
מעלת חינוך הילדים לתורה
מכאן נבין למה חינוך הילדים נחשב עד כדי כך שהיו שמים את הכרובים על ארון
הברית. על ארון הקודש. שהרי תכלית מעמד הר סיני הייתה להשמיע את עשרת הדברות
ואחר כך לכתוב אותם על הלוחות שהיו בתוך הארון. על הארון בבית המקדש היו שני
כרובים כמו שכתוב 'וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים
בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת
יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים'.
אומרים חז"ל שהכרובים היו דמות תינוקות, ועל כן נקראו כ-רובים, כלומר כ-רביא
(כמו תינוק). ולכאורה מה מצאה התורה טעם שיהיו פני תינוקות על ארון העדות, היה
מן הדין צריך להיות שם פני גאונים וצדיקים? אלא, התורה באה ללמדנו דרך בחינוך
הבנים. שחינוך ילדים הוא כמו מעמד הר סיני.
לכן החינוך צריך להיות טהור ונקי. ואמרו חז"ל (חגיגה טו/ב) "מאי דכתיב 'כי שפתי
כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' – אם דומה הרב למלאך ה'
צבאות – יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו". וזה כעין ארון
הברית שהתורה אומרת עליו: 'וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ
תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב'. ויש כאן רמז שכל העוסק
בתורה, בין אם הוא לומד או שהוא מלמד צריך שיהא "תוכו כברו". ולא להיות כלפי
חוץ לומד ומקיים את התורה אבל מבפנים אין לו ח"ו קדושה הראויה. אלא שיהיה מבית
ובחוץ נקי וטהור.
למה לקחת רשב"י את בנו למערה?
זו הסיבה שבגללה לקח רבי שמעון את בנו למערה. הרי התנאים שם הם קשים ורבי אלעזר
לא היה נרדדף על ידי הרומאים?
התשובה היא "חינוך". רשב"י רצה לחנך את בנו, וכשעוסקים בחינוך הילדים, אי אפשר
להתחשב בקשיים. צריך לעשות כל מה שניתן לחנכם מקטנות ללמוד תורה במסירות ובעיקר
בעמלה של תורה. וידע רשב"י כי בנו יכול ללמוד תורה גם בחוץ. אבל ללמוד בקדושה
ובטהרה כמו במערה, אי אפשר. לכן לקחו עימו למערה למרות שלא הייתה עליו גזירה.
באיזה טענה דחה רשב"י את מלאך המוות?
עד כמה החשיב רשב"י את חינוך הילדים שיהיה על ידי האב דווקא. אפשר ללמוד מסיפור
שמסופר בזוהר על רבי יהודה בר אלעאי שבא לבקר את רבי יצחק תלמידו של רשב"י וראה
שרבי יצחק בוכה. הסביר לו רבי יצחק שהוא מרגיש שהגיע זמנו להיפטר מן העולם. על
כן הוא ביקש מרבי יהודה ג' דברים: א] שילמד את בנו תורה. ב] שיזכיר דברי תורה
בשמו על מנת שיהיו שפתיו דובבות בקבר. ג] שיעלה על קברו.
רבי יהודה שכנע את רבי יצחק ללכת לרשב"י. כשנכנסו לרשב"י הסתכל רשב"י בפניו של
רבי יצחק וראה שמלאך המות עומד בפתח הבית ורוקד. ציוה רשב"י והשביע את מלאך
המות שלא יכנס לבית ואמר לבנו רבי אלעזר שיעמוד בפתח ולא יתן למלאך המות
להיכנס. אמר מלאך המות: עלי למלא את תפקידי. אמר לו רשב"י: לך לשמים ותגיד שאני
לא נותן לך לקחת את נשמתו של רבי יצחק. כשישאלו איפה רבי יצחק תגיד שאני ערב לו
להביאו אתי לעוה"ב. כל כך היה כוחו של רשב"י גדול, לבטל פסק דין מהשמים, והכל
בשביל מה? כדי שרבי יצחק יוכל לחנך את בנו.
לחנך את הילד למצוות
ללמד ילדים גם 'אמונה' וגם 'הלכות'
החינוך כולל גם הבנת תפקידו של עם ישראל וגם פרטי מצוות והלכות. "וּלְמַעַן
תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ,,,, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".
לספר לכל ילד באופן המתאים לו אם חכם ואם רשע את סיפור החיים של עם ישראל
ותפקידו עלי אדמות. אבל לא להסתפק בזה. יש מצווה ללמד אותם גם איך לחנך את
ילדיהם.
(ויקרא פרק כא א) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי
אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" ומסבירה הגמרא
ביבמות שחובה על הכהן להזהיר את בנו לא להיטמא. לכן נכפל "אֱמֹר –
וְאָמַרְתָּ". דהיינו מצוות החינוך אינה רק ביחס לסיפור יציאת מצרים בסיפור
חייו ותפקידו של עם ישראל, מצוות חינוך היא גם בלימוד הלכות "וְשִׁנַּנְתָּם
לְבָנֶיךָ" בכל רגע בחיים. "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ
וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". להרגיל את הילד בכל ההלכות, מה שמותר ומה שאסור.
חינוך הקטנים במצוות לא תעשה
לכן אסור לתת לילד לפני בר מצווה לעשות מלאכות שאסורות מהתורה. ואע"פ שהילד
בעצמו אינו חייב במצוות, ההורים שלו הם בני מצוות והם מצווים מהתורה למנוע ממנו
להיטמא למת אם הוא כהן, ובודאי לא לתת לו בידיים דבר שאסור לאכול.
כן הדין בכל האיסורים. אסור לתת לילד לטלטל כשאין עירוב, אסור לתת לו לכבות או
להדליק חשמל בשבת. אפילו לא להזיז שעון שבת לקרב או להרחיק את זמן הדלקה או
הכיבוי. שכל מה שאסור בגדולים, אסור גם בקטנים.
בודאי שאסור לתת לו לאכול דבר שאסור אפילו רק מדרבנן, שנאמר "לא תאכלום" אפילו
שהוא רק תינוק יונק שאינו מבין כלום. כמו כן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד
ואפילו בדברים שהם משום שבות. (שו"ע או"ח שמ"ג). ואם הילד עושה כן בשביל אנשים
גדולים – הרי זה חמור פי כמה וכמה (מ"ב שם ס"ק א').
דוגמא אישית של ההורים
מובא מעשה בבן איש חי על אב אחד שראה את בנו אוכל בלי נטילת ידיים וכעס, רצה
להכות את בנו בסרגל בחזקה. אחז בבנו בידו האחת, והרים את הסרגל בידו השנייה.
כשראה הבן את הסרגל המונף, משך את ידו מפחד, והסרגל הצליף על ידו של האב הנדהם.
נבהל הבן וברח לחדרו, והאב אחז בידו הכואבת וצעק: "אוי, למה זה קרה לי?". אמרה
לו אשתו: אולי היד שקיבלה את המכה – קיבלה אותה בדין. אם הבן שלך היה רואה אותך
נוטל ידיים לפני האוכל, גם הוא היה נוטל ידיים אחריך. אבל היד הזאת עצמה אכלה
לחם בלי נטילת ידיים. אולי בגלל זה היא קיבלה את המכה מהסרגל.
על זה נאמר "אמור ואמרת". תתאמץ אתה ללמוד תורה – ואחר כך תאמר לבנך ללמוד והוא
יעשה כן. דבר אתה בנחת, והוא גם כן ידבר בנחת כמוך. דקדק אתה במצוות והוא ילמד
ממך לקיים את המצווה בשמחה. תתפלל אתה בכוונה – וגם הוא יעמוד כמוך בתפילה. כי
אדם צריך לחנך את עצמו וגם את ילדיו. ולא כמו אותם שמדברים בבית הכנסת עם
חבריהם, אבל כשבנו מתחיל לדבר מיד גוער בו שאסור לדבר בבית הכנסת.
חובת האם בחינוך
עיקר חינוך הילדים בשנים הראשונות הוא בידי האימא. היא זאת שמעירה אותו לתפילה,
והיא זאת שמלמדת אותו ליטול ידיים, לברך לפני שהוא אוכל וברכת המזון אחר כך. על
זה נאמר (משלי פרק א ח) "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת
אִמֶּךָ". כמו שאמרה רבקה ליעקב. (בראשית כז ח) "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע
בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ". (וראה מ"ב או"ח שמ"ג ס"ק ב').
וזה מה שאומר שלמה המלך בהמשך דברי שם בספר משלי. (לא) "דִּבְרֵי לְמוּאֵל
מֶלֶךְ מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ". ומסביר שם רש"י "כשהתחתן עם בת
פרעה ביום חנוכת בית המקדש והכניסה לו כמה מיני כלי זמר ונעור כל הלילה וישן
למחרת עד ארבע שעות, כדאיתא בפסיקתא. והיו מפתחות בית המקדש תחת מראשותיו. ועל
אותה שעה שנינו על תמיד של שחר שקרב בד' שעות. ונכנסה אמו והוכיחתו על המעשה
הזה. משא אשר ייסרתו אמו, משא של משל שיסרתו אמו".
לא להקל בכשרות האוכל של הילדים
מלבד כל זאת תפקיד של האמא הוא לדאוג גם כשרות האוכל. שכשהאוכל הוא לא בכשרות,
הלב של האדם מטמטם. "תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר
(במאכלות אסורות) "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אל תקרי 'ונטמאתם' אלא 'ונטמטם'".
(יומא לט/א) וכשרות האוכל היא בעיקר תפקיד של האמא.
פעם כשהיה האוכל ביוקר, היו חסים על האוכל ואומרים כי מי שמצא דם בביצה, יכול
לתת לקטן או לקטנה לאוכלו והוא כמובן טעות. בימינו יש אומרים שאבקת חלב עכו"ם
מותר לילדים, וגם זה לא נכון אא"כ זה פיקוח נפש או חולה שאין בו סכנה. כגון
שלתינוק אין אוכל כי אם אבקת חלב נכרי.
סימן לדבר משה רבנו שהיה בתיבה במצרים שהיא ארץ חמה. בחודש סיוון שהוא חודש חם.
והיה צמא מהשהות בתיבה ולא רצה לינוק חלב של עכו"ם.
חינוך אחיד לילדים
כשאשה מתחתנת עם בעל מעדה אחרת, היא הולכת בעניני הבית לפי מנהגי ההלכה של
בעלה. אמנם בענינים שלה, נוסח ברכת המזון והתפילה, היא יכולה להמשיך לברך
ולהתפלל כמו שהייתה רגילה. לאט לאט היא תתחיל לשנות, לא בבת אחת אמנם לגבי
חינוך הילדים היא צריכה ללמוד את סדר התפילה של בעלה, כדי שבחינוך הילדים הם
ילמדו לפי שיטה אחת.
חינוך הקטנים במצוות עשה
עוד אומרים חז"ל שיש מצוה לחנך את ילדיו הקטנים במצוות ציצית. לולב. תפילה,
לישון ולאכול בסוכה. ואפילו תפילין היה אדם צריך לקנות לבנו הקטן אם לא שחוששים
שלא ישמור על מחשבתו וגופו כשהם נקיים. לכן חייבו את הילד רק בגיל בר מצווה.
מנהג התימנים כבר מגיל שמונה או תשע מניח הילד תפילין. אנו נוהגים כחודש או
חודשיים קודם הבר מצווה.
ובמשנה ברורה סימן שמג "ודע דשעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו
וידיעתו בכל דבר לפי ענינו, כגון היודע מענין שבת – חייב להרגילו לשמוע קידוש
והבדלה". בין בדברי תורה ובין בדברי סופרים.
על כן צריך לקנות לילדיו ארבעת המינים. רק שיש מחלוקת באחרונים האם צריך לקנות
להם ד' מינים כשרים דוקא או שמא מספיק שיהיו פשוטים ותו לא. יש אומרים שאפשר
לקנות להם ד' מינים פשוטים, שכן עיקר המצוה היא חינוך שיתרגלו לנענע, וממילא
סגי בכל שהם. אבל יש אומרים שהם צריכים להתרגל גם שמנענעים במינים כשרים דוקא,
שגם בעניין זה יש רושם על הילדים, ועלול הילד לומר לכשיגדל שהוא קונה פשוטים,
כמו שאביו הרגיל אותו.
ברכות של ילדים
כתוב בשו"ע (או"ח סי' רט"ו סעי' ב'): "השומע אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות,
אף על פי שלא שמע כולה מתחילתה ועד סופה, אף על פי שאינו חייב באותה ברכה, חייב
לענות אחריו אמן".
השל"ה הקדוש כותב בהקדמתו מעשה נורא באדם שלא ענה אמן על ברכת ילד, וכמה חמור
הדבר עד מאד. עניית אמן על ברכה שמברכים התינוקות: י"א אם התינוק נקי יענה אמן
אחר ברכתו, ואם התינוק אינו נקי לא יענה אמן. וכי נלך ונבדוק את רמת נקיונו של
כל תינוק ותינוק, ולכן יענה אמן אחר ברכתו של תינוק.
זאת ועוד, יש כאן גם ענין של חינוך לתינוק שאחר ברכה עונים אמן, ולכן חשוב
לענות אמן על ברכתו. וגיל התינוק אינו משנה העיקר שיבין שהוא מברך.
וכשמלמד ילד לברך מותר לברך איתו עם שם ה' על דבר אמיתי, אבל אסור לברך על יין
"שהכל" אפילו שבדיעבד יצא ידי חובה אם ברך שהכל על היין. כי כך הוא מלמד אותו
שיבוש וכשהשיבוש משתרש – קשה להוציאו.
מנהג חב"ד ללמד את הבנות להדליק נרות שבת ושתברכנה. אנו מסכימים לחינוך הבנות
בכך עם ברכה רק עד גיל שתים עשרה ויום אחד, אבל לאחר מכן לא תברכנה כיון שזו
ברכה לבטלה.
חינוך ילדים במצוות לא תעשה
הרמב"ם כותב (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה כז והלכה כח) "קטן שאכל אחד
ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת אין בית דין מצווין עליו להפרישו לפי שאינו
בן דעת. במה דברים אמורים בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים אסור ואפילו דברים
שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן
משום שבות".
מכאן שקטן אפילו שאין בו שום דעת והוא קטן, אין לתת לו לאכול שוקולד או גלידה
שיש בהם אבקת חלב של גויים. (והמש"ב בסי' שמ"ג כותב על אותו קטן שאפילו אם הוא
בן יומו אסור). אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור
בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר "חנוך לנער על פי דרכו".
וכבר הקשו על הרמב"ם ממה שלומדים מ'לא תאכילום' שאיסור זה הוא איסור גמור ולא
מדין חינוך בלבד. על כן, אם עומדת בפני אדם ברירה לקנות לתינוק שלו אבקת חלב של
ישראל או אבקת חלב של גוי, יש להורות לו להוציא את כל ממונו ולקנות לו חלב
ישראל.
אמנם, אם המאכל שיש בו חלב ישראל מזיק לתינוק, והמאכל שיש בו חלב עכו"ם מתאים
לתינוק לעיכול וכדומה, בודאי שבזה לא יחמיר, ובריאות התינוק עדיפה על הכל, ולא
יזיק לתינוקו, ויאכילו לכתחילה מהמאכל שיש בו חלב גוי. גם בשו"ע (סימן שמ"ג)
מחמיר כהרמב"ם, ואדרבה לדעתו אסור אפילו לתינוק בן יומו (ועיין שם בכה"ח,
ומש"ב, וביאור להלכה באורך).
גנב בקטנותו האם חייב להשיב לכשגדיל
בשו"ע או"ח שמ"ג כתוב: קטן שהכה לאביו או עבר שאר עבירות בקטנותו אע"פ שאין
צריך תשובה כשהגדיל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה,
אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין.
ובמשנה ברורה שם כתב שלמרות שהוא פטור, המורים שלו צריכים לחנך אותו שלא יגנוב
או יבייש ובודאי שלא יחבול באחרים. ופשוט הוא.
ויש שאלה אם ילד קטן לקח שטר כסף מאדם גדול ושרף אותו. האם לכשיגדיל יהיה חייב
לשלם או לא? וכתוב אם הכסף בעין שהקטן לא שרף את שטר הכסף אלא גנבו – חייב
להחזיר. ואם אינו קיים – פטור מלשלם. ומספרת הגמרא על רב רפרם ששרף פעם שטר
בקטנותו, ולכשהגדיל שילם. אך עשה זאת ממידת חסידות, כי מהדין אינו חייב לשלם.
וכתוב על יאשיה – "בן שבע שנים במולכו", והיה שופט את ישראל ללא שידע הלכות
ודינים. ועל כן כשהגדיל, כל דין שדן מבן שמונה שנים עד י"ח שנים – החזירם משלו,
ואע"פ שמהדין לא חייב להחזיר, נהג לפנים שמורת הדין (עיין לכה"ח שם ס"ק כ"ז,
ל"ב, ל"ה).
מסופר על אדם שבא לפני חכם אחד ואמר לו 'שבהיותו ילד קטן נהג לגנוב מבני אדם'.
אמר לו החכם: אם הינך זוכר זאת אתה חייב לשלם, שהרי יאשיהו שילם כל מה שדן
בהיותו ילד (עיין שם כה"ח ס"ק ל"ה).
וכיום, אם רוצה להחזיר את סכום הגניבה, יכול לשלוח בעילום שם באמצעות טפסי
שטרות של רשות הדואר, שבהם ירשום את הסכום וישלח לחברו, ולא ידע המקבל מי שלח.
חינוך ילדים להמנע מלשון הרע
כתב המשנה ברורה (שמ"ג ס"ק ג) "ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשון
הרע – מצווה לגעור בהם ולהפרישם מזה. וכן ממחלוקת ושקר וקללות. ובעונות הרבים
כמה נכשלין בזה שהם מניחין לבניהם לדבר לשון הרע ורכילות ולקלל, ונעשה מורגל
בזה כל כך, עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול, קשה לו לפרוש מהרגלו
שהורגל בזה שנים רבות. והיה הדבר אצלו בחזקת היתר".
מצוות לימוד תורה
מצווה ללמד בנו תורה, וגם התלמידים קרויים בנים
מצוות חינוך אינה רק למנוע אותו מאיסור אלא גם ללמדו תורה. וכך מובא בשו"ע יורה
דעה סימן רמה "מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה, ואם לא למדו אביו – חייב
ללמד לעצמו". "כשם שמצוה ללמד את בנו כך מצוה ללמד את בן בנו. שנאמר: 'והודעתם
לבניך ולבני בניך'. ולא לבן בנו בלבד, אלא מצווה על כל חכם מישראל ללמד
לתלמידים, שגם הם נקראים 'בנים'. אלא שמצווה להקדים בנו לבן בנו, ובן בנו לבן
חבירו".
ולכן גם כיום שיש בתי ספר – צריך האב ללמוד עם בנו תורה. ובודאי בשבתות וימים
טובים, בחול המועד ובימי החופש או בימים שיש שביתה חייב האב לקיים את חובתו
כלפי ילדיו ללמוד עימהם תורה.
מאימתי מצווה ללמוד לבנו תורה?
בשו"ע יורה דעה סימן רמה (ה) "מאימתי מתחיל ללמד לבנו? משיתחיל לדבר מתחיל
ללמדו 'תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" ופסוק ראשון מפרשת שמע ואח"כ מלמדו
מעט מעט עד שיהא כבן ששה או כבן שבעה ואז מוליכו אצל מלמדי תינוקות". אבל את
אותיות התורה מלמדים אותו כבר בגיל שלוש. "כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה" (רמ"א
סעיף ח').
ולא יהיה אדם פתי ללמד אותם מה שכתוב בספרות המודרנית שצריך ללמד אותם לומר
'אבא בא – אמא באה – לחם – וכד'. אלא ילמד אותם מיד לומר דברי קדושה. ולא יאמר
שבלי זה לא יתפתחו, וכי אנחנו לא התפתחנו, וכי דורות קודמים לא התפתחו? אלא כך
יש לעשות ועל ידי זה יראה אדם את בניו הולכים בדרך התורה.
מורה טוב
כששולח אדם את בנו לבית הספר יחפש את הבית ספר היותר טוב שיש. לא דווקא הקרוב
לביתו. ומהו בית ספר טוב?
הגמרא (בב"ב ח:) מספרת על רבי שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות, והיו יושבים
אצלו באותו החדר כמה קבוצות של ילדים מהבוקר עד הערב, ולכל קבוצה היה מלמד
בהתאם לרמת הקבוצה, והוא היה טרוד מזה מאוד כל השנה.
יום אחד קבלה אשתו בפניו שהיא רוצה לצאת לנופש כי אף פעם לא יצאו לנופש בגלל
עבודתו. הסכים הרב לדבריה והעמיד מלמד אחר תחתיו ויצא לנופש. והנה בדרך אשתו
מדברת עמו, והיא מרגישה שהוא טרוד בענין אחר ואינו מקשיב לה, וכששאלה אותו לפשר
הדבר, ענה לה: "דעתאי עילוייהו" – אני כל העת חושב כיצד לעזור לתלמיד פלוני,
והאם תלמיד אחר התקדם וכן הלאה. מגמ' זו אנו רואים שסוד ההצלחה בחינוך הוא:
לחשוב על התלמידים בכל עת.
כל המחנך בנו בלי תורה – מעיד עדות שקר בעצמו
והיה אומר הרה"ג צדקה ע"ה ראש ישיבת פורת יוסף. שמי ששולח את בנו לבית ספר שלא
מלמדים שם תורה הופך את קריאת שמע שלו לשקר ח"ו. שהרי כתוב שם ולימדתם אותם את
בניכם לדבר בם. ושם לא מלמדים אותו תורה אלא דברים אחרים. ומלמדים אותו כפירה
וליצנות ומקררים את יראת השמים שלו. והרבה אנשים שמענו אומרים שהם בוטחים על
החינוך בבית שלהם שהוא מלא יראת שמים. והמציאות הוכיחה כי השפעת בית הספר היא
כל כך גדולה. ואפילו בית שמלא תורה ויראה לא יכול על השפעת בית הספר.
במקרה כזה יותר טוב שישאיר את ילדיו בבית וישכור להם מלמד פרטי מאשר לשלוח לבית
ספר שמלמד את בניו כפירה וכד'.
מקום שמזיק לחינוך הילדים – יש לעוזבו
חז"ל אומרים שהטעם שיעקב החליט לברוח הוא משום שלבן אכל בלי ליטול את ידיו.
ושמא תאמר, הרי קודם מתן תורה היה ולא נתחייבו בכך? יש לומר שיעקב אבינו הקפיד
על כך משום שהוא קיים כמו אבותיו את כל התורה כולה. ואם תאמר, מה לו ליעקב
ולחולשתו של לבן, העיקר שהוא נוטל את ידיו? יש לומר שהוא דאג לחינוכם של בניו
יותר מכל דבר אחר.
הנה כשהיו בניו של יעקב אבינו נגשים לבאר ליטול את ידיהם, היה לועג להם לבן
ואומר שאין שום חיוב בדבר זה, ואין זה אלא המצאה של אביהם, ודבר זה לא נכתב
בשום מקום וכו', וכשראה יעקב אבינו כך, החליט לעזוב את בית לבן בכל מחיר, כי
חינוך הילדים יקר מכל דבר בעולם. וראה את גודל רמאותו של לבן, שאמר ליעקב
'הבנות בנותיי והבנים בניי', ושקר שקוף הוא זה, שכן לא היה ללבן בנים כלל.
וראיה לדבר, שהיה שולח את רחל בתו לרעות את צאנו, והרי אין זה דרכן של בנות
לצאת למרעה, אלא מכאן שלא היו לו בנים. וכיון שראה יעקב אבינו שהחינוך הטהור
שהחדיר בבניו עלול להפגם בגלל אותו רשע, על כן החליט לברוח מביתו (ועיין בחומש
בראשית פרק ל"א פסוק נ"ד "ויקרא לאחיו לאכול לחם", ופירש"י: לאחיו – 'לאוהביו
שעם לבן'. ואילו בלקטו אבנים שבפרק ל"א פסוק מ"ו כתוב ברש"י לאחיו – 'הם
בניו').
בית ספר דתי ובית ספר יותר תורני
אבל אם בית הספר הוא לומד תורה ויראה ויש בית ספר יותר טוב במרחק גדול. האם
לשלוח או לא? על זה באה הלכה. (בשו"ע רמ"א הלכה טו) "מוליכים הקטן ממלמד למלמד
אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק במה דברים אמורים כשהיו שניהם בעיר
אחת ואין נהר מפסיק בינהם אבל בעיר לעיר או מצד הנהר לצדו באותה העיר אין
מולכים אותו אלא אם כן היה גשר בנין בריא שאינו ראוי ליפול מהרה".
במילים אחרות אם מדובר בנסיעה לישוב או עיר אחרת לא מסיעים אותו למלמד יותר
טוב. אבל באותה עיר מסיעים ובלבד שאין בזה סכנה.
האם להסיע את הבן ללמוד תורה במקום יותר טוב?
פעמים רבות אדם גר בישוב ויש בו בית ספר והוא רוצה ללמד את בנו במקום אחר ששם
יש בית ספר עם יותר יראת שמים וצניעות. ובאמת צריך אדם לדעת כי בית ספר הוא
מקום גדול כיון שהילדים משפיעים מאוד על הילד ועל זה אמרו ז"ל והשיבום בין ברכי
תלמידי חכמים. ועל אמו של רבי יהושע כתוב "אשרי יולדתו" שהייתה מביאה אותו לבית
המדרש שישמע דברי תורה שיגדל באוירה של תורה ולא של אנשים שחלילה מזלזלים
בהלכות.
חינוך מעורב
יש שואלים עד איזה גיל מותר חינוך מעורב? עד איזה מרחק יש להסיע ילדים בשביל
חינוך נפרד? וצריך להגיד להם שלא יקבלו את המציאות של החינוך במקום שהם גרים שם
כמו גזירה משמים. הם צריכים להתאגד ולבקש משר החינוך שיתן תקנים ללימוד נפרד של
בנים ובנות. וברוב המקומות זה מועיל.
אם אין אפשרות להפריד, בבית הספר יש ללמוד ביחד עד גיל שש – שבע ולא יותר.
כמה המרחק להסיע? זה תלוי בסכנה. מצד אחד יש מיניבוסים והסעות מסודרות וזה מקיל
ומצד שני לא כל כך טוב שהילדים יסעו הרבה, ובפרט באזור שיש סכנה. לכן צריך לכל
מקום ומקום לראות לגופו. והעיקר היותר גדולה מהפרדה היא היראת שמים של המלמדים.
ועל זה נאמר בגמרא (ברכות דף כח/ב) "תנו רבנן כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו
לבקרו, אמרו לו: רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם:
הזהרו בכבוד חבריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים
וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כך תזכו לחיי העולם הבא". מכאן
נבין כמה חשוב הדמות שהילד רואה מול עיניו הרבה יותר ממה שהוא שומע ממנו דברי
הגיון.
פתיחת בית ספר ליד בית ספר אחר
יש לפעמים שמישהו רוצה לפתוח תלמוד תורה ליד בית ספר דתי. ומנהלי בתי הספר
אומרים שהקמת התלמוד תורה תפגע בבית הספר. האם הם צודקים?
הגמרא (בבא בתרא) אומרת: "אמר רבא: האי מקרי ינוקי דגריס, ואיכא אחרינא דגריס
טפי מיניה (אם יש מלמד תינוקות שמלמד טוב, אך יש את חברו המלמד יותר טוב, האם
מותר לפטר את הראשון ולהעדיף את השני? ועונה הגמרא) לא מסלקינן ליה, דלמא אתי
לאיתרשולי (שמא זה שמלמד טוב יותר, "יתפאר בליבו שאין כמותו ויתרשל מן התינוקות
ולא יירא שמא יסלקוהו" – כלשון רש"י). רב דימי מנהרדעא אמר כ"ש דגריס טפי, קנאת
סופרים תרבה חכמה" (דהיינו, להיפך, כיון שהחשבנוהו הוא ילמֵד יותר טוב). הנ"מ
היא, האם מותר לפתוח תלמוד תורה או בית ספר ליד תלמוד תורה או בית ספר אחר שכבר
קיים – ומהגמ' משמע שמותר, כי קנאת סופרים תרבה חכמה.
מכאן לומדים כמה חשובה התורה לעם ישראל, שכן בשאר ענייני מסחר יש חוקים שונים.
למשל, אם יש חנות של קצב פתוחה במקום מסוים, אין רשות לקצב אחר לפתוח חנות
בסמוך אליה, כי יש כאן גזילת פרנסה ולקוחות, ועלול לצאת מכך מריבה ומדון. אבל
על התורה הקדושה אין מריבות, ואדרבה סמיכות מקום גורמת שכל מקום ישקיע יותר
בתלמידים שלו, כדי להעלות את רמתו ויוקרתו על שכנו, ובדברי תורה הדבר יעיל
וחיובי.
תפילה ולימוד של ילדים לא מפריעים
עוד הגמרא דנה (שם) בעניין פתיחת תלמוד תורה במקום מגורים, כגון במבוי. על פי
רוב, הדבר גורם להפרעה אצל התושבים, כיון שהילדים עושים רעש בקריאת התפילה
והפסוקים בצוותא בשעת השיעורים, וכן רעש טבעי של ילדים בהפסקות. הנה, על פי דין
אין התושבים יכולים לעכב. וזאת יש לדעת, שהלכה זו לא נאמרה על בתי ספר שמתחילים
את לימודיהם בשעה תשע, אלא בתפילת שחרית מוקדם, ומייד לאחריה ישבו לאכול
והתחילו ללמוד – ועל אחת כמה וכמה היום שאין טענת הפרעה זו תופסת כלל ועיקר.
ואעפ"כ, על הנהלת בית הספר, הפונֵה לבית פרטי, לעשות השתדלות שלא להפריע לשכן,
ובפרט אם הוא קדם לביה"ס והוא זקן או חולה.
בית הכנסת ליד בית מגורים
הוא הדין לענין בית כנסת. שאם רוצה לפתוח בית כנסת סמוך לבתי מגורים, או שקיים
כבר ביכ"נ בסמוך לבתי מגורים – אין הדיירים רשאים לעכב בעדו, בטענה שהרעש
שבתפילות ובלימוד מפריע להם. ואומרים להם: הרי ידעתם שיש בית כנסת ומדוע באתם
לגור כאן. ואפילו הדיירים שכבר גרו שם לפני שהקימו את בית הכנסת לא יכולים
לעכב, ואומרים להם שאם הרעש מפריע להם, עליהם לסגור את החלונות.
מרת אמי ע"ה היתה שוכרת תמיד דירה בסמוך לבית כנסת, והיה הדבר מסב לה קורת רוח
מרובה מכיון שהיתה יודעת תמיד מתי לקום להתפלל שחרית, ומתי זמן מנחה וערבית,
ועוד. ופעם היא היתה צריכה לעבור לגור בשכונת הבוכרים, וחיפשה שם דירה טובה.
והנה, היתה שם דירה בסמוך לבית הכנסת "בבא תמא", ושמעה שאף אחד לא רצה לשוכרהּ
בגלל הרעש מבית הכנסת הסמוך לה, ומשום כך גם מחיר השכירות היה נמוך מהרגיל.
מייד הלכה ובקשה לשכור את הדירה הזו, ובעל הדירה שמח ונתן לה אותה בחצי מחיר.
היא היתה רגילה לומר שאין לאנשים שכל, כי התענוג האמיתי הוא לשמוע מהמטה ובלי
מאמץ את כל הסליחות ואת התפילות. וכבר אמרו חז"ל בעניין זה (בב"מ קז ע"א) "הכי
אמר רב, ברוך אתה בעיר – שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת".
הכאת ילדים
לא להכות ילדים בכעס
כולם זוכרים את הפסוק במשלי (יג כד) "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ
וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". ויש אנשים שלמדו מכאן שצריך להכות ילדים. אבל צריך
לזכור כי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" קיימת גם בילדים ובעיקר בהם. ותמיד תמיד אסור
להכות בשנאה וכעס. ומי שלא רוצה להיות בגדר "שונא בנו" בודאי אסור לו להכותו
בכעס.
לכן לא מכים ילדים בעת שכועסים. ובעת שמרוגזים. רק אחרי שחושבים ויודעים מה
נכון ומה לא. מה מועיל ומה לא. ועוד ידע אדם שהגמרא אומרת שלא מכים ילד "מכת
אויב מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל" אלא רק בשרוך קטן. וגם זה אסור בשלושת
השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב.
מי שאוהב ילדים – לא מכה אותם כלל
מי שאוהב את בנו זה לא מי שמכה אותו. שהרי הפסוק אומר: "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ
מוּסָר". ולא "ואוהבו מכה מכות נמרצות". רוצה לומר שיש מצב שהבן גונב או מציק
לחבריו או לאחיו. אם האב דיבר עם בנו, הזהיר אותו ולא שמע. מותר להכותו בשרוך
של נעל וגם אז לא להכותו מכה מכאיבה. רק כדי שהבן ידע שהמעשה אינו מעשה טוב.
במקרה כזה אם לא מכה את בנו הוא שונאו. כיון שהוא עלול להיות אלים וגנב בגלל
רחמי ההורים שאינם במקומם. אבל אם אדם מגיע למצב כזה הוא כבר במצב גרוע. מי
שאוהב את בנו צריך להימנע ממצב שבנו גונב או מצער אחרים. "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ
מוּסָר". מי שאוהב את בנו מלמדו כבר בשחרית ימיו מוסר. לא כתוב שבשחרית ימיו
מכה את בנו. ח"ו. רק שבצעירותו כבר מלמד אותו מוסר ודרך ארץ. מדריך אותו לנהוג
בדרך נכונה. מראה לו כיצד להתנהג. במקרה זה ההורים לא מגיעים לעולם למצב שהוא
צריך להכות את בניהם.
וזה מה שדרשו חז"ל: "להזהיר גדולים על קטנים" והסבירו חכמי הרמז: "להזהיר" הוא
גם לשון זהירות וגם לשון זוהר ואור. שצריך להאיר ולהזהיר פניו לבניו ולחנכם
באהבה, וכך הדברים יחלחלו בלבם. ואם האב יקיים מצוות במאור פנים וינהג בביתו
במאור פנים, אזי הבנים ילמדו מדרכיו וישפרו גם את דרכיהם.
איסור הכאה לילדים גדולים
הגמ' (מו"ק דף י"ז ע"א) מספרת על אבא שהיכה את בנו הגדול. הגמרא אומר שהשפחה של
בית רבי נידתה אותו. אמר לה: למה את מנדה אותי? אני צריך לחנך אותו. אמרה לו:
ילד גדול מחנכים בפה ולא במכות. משום 'לפני עיוור לא תתן מכשול' (ויקרא י"ט).
והרמב"ם מביא עניין זה (הלכות ת"ת פ"ו הי"ד) בין הדברים שמנדים אדם.
המכה לעומת הדבור – השפעה ותועלת
כשאדם מחנך את ילדיו צריך לשקול בחכמה את הדרך, לעיתים 'תחת גערה במבין, מהכות
כסיל מאה'. כלומר לפעמים הדיבור והתוכחה יש להם עוצמה והשפעה יותר ממכות ובכל
אופן צריך הרבה סבלנות ויישוב הדעת בעניין.
אמרו משל על ענין זה, באחד שגידל אריה ואילף אותו, יום אחד אמר אותו איש לאריה:
איזה ריח רע נודף מפיך!! לאחר כמה דקות אמר האריה: אני רוצה לטרוף אותך אם לא
תעשה את דברי. אמר לו: מה אתה רוצה? אמר האריה: אני רוצה שתחתוך לי את הרגל
בסכין. עשה האיש כרצונו. כעת אמר לו האריה: תחבוש את הרגל, חבש לו וריפא אותו
ולאחר כשבוע נרפא הפצע. אמר לו האריה: עכשיו תחתוך לי את הרגל השניה. וכן עשה
לו האיש כבראשונה, וכן עשה לו גם בשאר הרגליים. ולאחר שנרפאו הרגליים, אמר לו
האריה: אתה רואה חתכת לי את ארבעת הרגליים והם נרפאו אבל את דבריך שאמרת לי
שריח רע נודף מפי, איך תבריא?
מכאן שהדברים שאדם מוציא מפיו יש להם השפעה לטווח רחוק ואדם צריך לשקול את
דבריו, מכה יכולה להירפא אבל הדיבור נשאר לעולם.
השפעה בשתיקה
הגמ' במסכת כתובות אומרת (דף נ"ב ע"ב ונ"ג ע"א): רב פפא הלך לכתוב תנאים לבנו
עם בתו של אבא סוראה בדרך הוא יפגש עם ר' יהודה בר מרימר וכו'. אמר לו רב פפא
לר' יהודה: בא איתי נכנס ביחד לבית אבא סוראה, והוא סירב. אמר לו ר' פפא: אני
לא אומר לך שתכנס ותתערב בענין הנדוניה שיתן אבא סוראה, רק תכנס ולא תלחץ עליו
מאומה. ענה לו: "כניסתי עמך זהו כעין לחץ, שהוא ישתדל לתת לביתו הרבה כסף
כנדוניה" (לשון רש"י). לבסוף רב פפא לחץ על רב יהודה והוא נכנס לבית המחותנים
החדשים של רב פפא. ישב ולא דיבר מאומה.
אבא סוראה שראה את רב יהודה שותק, חשב שהוא כועס עליו שנותן מעט לביתו. הרבה
אבא סוראה והוסיף והוסיף הרבה על הנדוניה ועדיין ר' יהודה היה שותק. אמר לו אבא
סוראה: מה אתה כועס הרי כל מה שיש לי נתתי ולא השארתי לעצמי מאומה, ואתה כועס
ולא מדבר. ענה לו: מה שאני שותק לא שאני רוצה שתוסיף כסף. אם לעצתי היית שומע
לא הייתי ממליץ לך לתת יותר ממה שאתה יכול. למדנו מכאן הרבה דברים וגם את הכח
של השפעה גם בשתיקה.
תפילת על חינוך הילדים
חינוך צריך גם סייעתא דשמיא רבה. כמה שאדם משקיע הוא צריך שדבריו יתקבלו, שיאמר
את הדברים הטובים. שהמורים יהיו טובים. שהחברים של בנו יהיו טובים. השל"ה הקדוש
תיקן תפלה מיוחדת לאומרה בערב ראש חודש סיון שתפילה זו מיוחדת לאדם להתפלל על
בניו שיגדלו בדרך התורה ועל חינוכם שיהיה הכל בקדושה ובטהרה.
אם ערב ראש חודש חל בשבת, ניתן לומר תפילה זו בשבת, אף שבתוכה מוזכר כפרת
עוונות הואיל וזה בתוך התפילה כמו שאנו מזכירים לפני קורבנות בקשה על כפרת
עוונות.
מי שצם ביום חמישי ראוי שיאמר אז את התפילה שמקובלת יותר ביום הצום. ובכל השנה
כולה על האדם להשתדל ולהתפלל ולבקש רחמים על חינוך בניו ובנותיו שבזה עיקר
ההצלחה בגידול הילדים.

.

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים