ספורים מאת חכם נעים סמוחה ע"ה

מאת: רון סמוחה <smuharon@gmail.com>
נושא: פניה מגולש באתר העירקי

תוכן ההודעה:
שלום רב לכם,

אבי המנוח, נעים סמוחה, חיבר ספר בכתב ידו, בערבית, ובו תשעה סיפורים קצרים מהווי החיים בקרב הקהילה היהודית בעיראק.

תשעת הסיפורים תורגמו לעברית על ידי מתורגמן מדופלם.

בטוחני שתגלו עניין רב בסיפורים אלה, וטוב תעשו אם תרצו להעלותם באתרכם לטובת ציבור הקוראים המתעניינים בהווי היהודי בעיראק.

אשמח לשמוע מכם.

בברכה חמה

רון סמוחה

חפש את החכמה ואפילו היא בסין
ابحث عن الحكمة وحتى في الصین
סיפור מספר אחד מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים
כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל
סיפר וכתב: נעים סמוחה*, רמת אביב
תרגם מערבית : ציון בושריה, מבשרת ציון
היה היה בחור ושמו כרים. כרים היה מגדולי העשירים בזמנו וכן אחד החכמים
והמבינים בדורו. הוא היה אדם עדין ובעל מידות טובות, שובה לב בדבריו, ונאה
במראהו. והיה לו מקום לקבלת אורחים למקום הזה קרא בית ההארחה שלי.
ביום מן הימים כאשר התארחו בבית ההארחה קבוצה מנכבדי העיר אמרו לו:
״כרים, הוי איש נדיב, ברצוננו לעוץ לך עצה״ ענה להם : ״בבקשה, הבו את
עצתכם ואפשר שתצמח ממנה טובה״. אמרו לו: ״בוודאי״. אמר להם ״בבקשה,
הציגו לי אותה״ . ענו לו: ״הוי כרים, אתה בחור חביב עלינו ואנו מבקשים
שתתחתן על מנת שיהא לך אוצר (זיכרון) לעתיד והנאה בהווה״.
אמר להם כרים:״גם במוחי עברה מחשבה כזאת וזה מה שאני מאחל לעצמי ברם
היא רחוקה מהשגה״. שאלו אותו:״מדוע?״ ענה להם: ״האישה שתהיה לי צריכה
להיות די מלומדת ביחס אליי, וידוע לכם שבזמן הזה אין בנמצא נשים שיש להם
דעת וחכמה במידה מספקת״. ענה לו אחד היושבים בבית ההארחה: ״ישנה בת
לאחד השיח'ים משבטי הבדואים והיא מגדולי המשוררות בדור הזה, והיא
מתאימה להיות שותפה לחיים ואם ילדיך״. ענה להם כרים: ״איך אשיג את הבת
הזאת? אולי משפחתה לא תסכים לתת לי אותה לאשה״. ענו לו היושבים בבית
ההארחה ביניהם היו הזקנים והשיח'ים של העיר והם הנבונים הידועים בהם: ״
אנו נסע אתך למאהל הבדואים ונבקש את ידה של הבת, אנחנו נהיה קבוצה
גדולה. אנו באים בשם הנכבדים לבקש את ידה של הבת לכן יהיה להם קשה
לענות בשלילה, והם יסכימו לתת לך את הבת לאשה״.
אמר להם כרים: ״מה צריך לעשות עכשיו״? ענו לו : ״כדאי שנתכונן למסע ואתה
תהיה אתנו ואחרי שלושה ימים ניסע״. וכך היה. אחרי שלושה ימים רכבו על
סוסיהם. במסע השתתפו 40 סוסים. בקרב הנוסעים היה מכר של השיח', אבי
הבת, אשר יידע אותו על הכבודה המתקרבת.
כאשר הגיעו למבואות מאהל השבט קבל אותם אבי הבת ונכבדי השבט. שלושה
ימים תמימים התארחו הנכבדים אצל אבי הבת.
כתום שלושת ימי האירוח שאל אותם השיח' מה הם מבקשים ומהי מטרת
ביקורם.
ידוע שממנהגי בני האומה הערבית כולם, כאשר בא אורח הוא נשאר שלושה
ימים בבית ההארחה ואחרי שלושה ימים הם פונים לאורחים ושואלים למבוקשם
ולמטרת בואם.
השיבו האורחים לשיח': ״בקשתנו ומטרת בואנו, הוי השיח'. אנחנו ערכנו את
המסע הזה אשר היה מייגע, אך זה יהפוך לנו לשמחה אף אם לא תענה
לבקשתנו, והיא לתת את בתך להיות אישה לכרים אשר לבטח שמעת עליו״.
אמר להם השיח', אבי הבת, אתם יודעים שבתי, זכיה, ובנוסף לכל לימודיה
בתחום המדעים, היא משוררת בעלת שם. משום כך, אינני יכול לענות במלה "כן"
לפני שהיא תתן את הסכמתה לכך״.
ענו לו במלות תודה ובקשו ממנו להביא להם את תשובתה. הלך השיח' לזכיה
בתו ואמר לה: ״בתי, קבוצת האורחים, את יודעת באה בעבורך, לבקש את ידך,
שתהיי אישה לכרים אשר שמעת עליו״.
השיבה זכיה שהיא מסכימה, אך זאת בתנאי אחד.
והתנאי – ארבעים יום אחרי החתונה, תוצג חידה מדעית לכרים. והיה אם הוא לא
יענה על השאלה, כמוני, אזי ייאלץ הוא לעזוב את העיר כדי ללמוד לחפש ולמצוא
את פתרון החידה.
חזר האב לאורחיו ותשובת הבת באמתחתו, וכרים נענה בחיוב לתנאי המבוקש.
לימים נערך טקס הנישואין, ובתום ארבעים הימים הציגה זכיה את חידתה
ואמרה:״ הוי כרים, מהי החכמה? ומה הן סגולותיה״.
השיב כרים לאשתו על החכמה ותכונותיה. ״החכמה, בעזרתה ובאמצעותה יכול
האדם לדעת ולהבחין בדברים המועילים לו או המזיקים. באמצעות החכמה יכול
האדם להבחין ולהכיר את בני האדם ואת חבריו, האמנם חבריו הם או שמא
ההפך מכך. וכך, באמצעות החכמה יכול האדם לרכוש שם טוב בקרב האנשים
הישרים והנבונים, ולזכות בשביעות רצונם של רוב מכריו וחבריו״.
השיבה לו אשתו:״ הוי כרים יקירי, צר לי מאד אישי, אך זוהי תשובה שגויה״.
אמרה זכיה ומבטה נעוץ עמוק בעיני אישה:״עליך לנדוד לארץ אחרת כדי שתלמד
ותרכוש די ידע על מנת שתהא מסוגל לענות על השאלה: מהי החכמה?״.
ואכן, לא נותר לו לכרים אלא להכריע בעצמו. האם לפעול בהתאם להבטחתו
ודיבורו עובר לנישואיו, או שמא יפר את הבטחתו (בידוע הוא כי הערבים
הקדמונים עומדים בדיבורם והבטחותיהם).
החליט כרים לצאת לדרכו והצטייד בסכום כסף מהותי לנסיעתו.
החל הוא במסעו, וכל אימת שהוא מגיע לעיר כלשהי, היה שוהה בה פרק זמן מה
והיה בקשר עם מלומדיה וחכמיה כדי ללמוד ולתהות על החכמה. כאשר לא היו
דברים נוספים אותם יכל ללמוד שם, היה נוסע לעיר אחרת. וכך המשיך כרים
במסעו לחפש את מבוקשו: התשובה על מהות החכמה.
ברבות הימים אזל הכסף שהיה עמו. בתום שש שנים של מסע ארוך מייגע ורוויי
לימודים ושקידה בנושא ״החכמה״ מצא כרים את עצמו בסין.
וזהו פשר האימרה בפי הערבים: "חפש את הידע… ואפילו הוא בסין".
כאשר מצא כרים את עצמו בסין ולא נותר לו ממון לחיות בו והוא רחוק מביתו,
היה עליו להחליט מה עליו לעשות. על מנת לחיות וללמוד בסין החליט הוא
להתחיל לעבוד, וכך יחיה, ילמד וישיג ידע, בנוסף לכל מה שכבר למד.
התחיל לעבוד ביום כסבל כדי להתפרנס, ובערב ובלילה מבלה את זמנו בבתי
ההארחה כדי לשמוע משלים של בני זמנם וסודות חכמים.
בחלוף כשנתיים ימים הצטבר בכיסו סכום כסף אשר איפשר לו לסיים את עבודת
הסבלות והוא הפך לבעל חנות ירקות. כרים, כמנהגו, עבד בחנותו ביום ושקד על
לימודי החכמה בלילות בבתי הארחה מפי חכמים.
אחרי מספר שנים שינה את עבודתו בחנות הירקות והחליפה בחנות לממכר
סחורות וכמנהגו המשיך להעביר את לילותיו בבתי הארחה וגומע בצמא את
דברי החכמים.
כעבור מספר שנים בחנות הסחורות הכיר הוא אנשים רבים והיה אהוד על אלה
שהכירוהו.
ביום מן הימים אחד ממכריו הזמינו לארוחת ערב והזמין בנוסף מספר חברים.
כרים נענה להזמנה ובא לארוחת הערב עם החברים. אחד החברים ביקש מכרים
רשות לשואלו שאלה. כרים השיב בהן. ״ אני מסכים, ואענה על שאלתך״.
השואל שאל אותו:״אתה איש נבון, מלומד ובעל מידות טובות ונאות. מה הסיבה
אשר חייבה אותך לעזוב את ביתך (שבטך) ולחיות בנכר״?. כאשר שמע כרים את
השאלות האלה שתק מעט וענה: ״אמת דיברת יקירי. ואני מודה לך על כך. הערת
אותי מהטיפשות שהייתי בה ועתה אומר לך שאני אמהר לשוב לארצי היקרה.
(וכמו שאמרו החכמים ״הוי נוכרי, זכור את משפחתך ובית אביך״).
וכאשר החליט כרים לשוב לארצו התחיל למכור את הסחורה והרכוש שלו ונאסף
ממון רב. הוא נפרד בלחיצת ידי חבריו והחל במסעו לשוב לביתו. כאשר חישב את
השנים שנעדר מארצו מצא שהם היו יותר מעשרים שנה.
כרים מהר לנסוע כדי הגיע לארצו הקדם האפשרי.
במסעו חזרה, היה מתארח בדרכים, בלילות, בכפרים למנוחה מעייפות המסע.
ביום מן הימים, כאשר הגיע לכפר, הסתכל וראה שאוירת הכפר נעימה ושמחה,
ודגלים מקשטים אותו והתושבים עליזים ורוקדים. שאל כרים את אחד הזקנים
של הכפר מה הסיבה לשמחה בכפר הזה השיב לו הזקן ״השמחה שאתה רואה
בכפר היא בשל ביקור קרוב לכפר של אחד החכמים הגדולים ששמעו יצא גם
לארצות שאינן ערביות והוא מומחה בפסיכולוגיה ובמדעים שונים״.
כאשר שמע כרים את הדברים האלה שמח מאוד ואמר לשיח' ״כאשר יבוא החכם
הזה, אני מעוניין להתכבד ולפגוש אותו ולשאול אותו מספר שאלות״. השיב לו
השיח' שאחת ממעלותיו של החכם הזה היא מתן עצות בתמורת כסף. (כרים
שאל) וכמה מקבל החכם תמורת העצה אמר לו אלף כסף. השיב כרים ואמר
אשלם לו את הסכום כדי לקבל את העצה והמידע אותן מבקש אני לדעת.
ואכן, כרים פגש את החכם הגדול ושילם לו בהתאם.
אמר לו כרים ״הוי הוד מעלת החכם, ברצוני לדעת על החכמה, ממה מורכבים
יסודותיה ומאיזה חומר מקורה.
ענה החכם לכרים ״הוי כרים, אני אתן לך עצה אשר תועיל לך בהווה״. אמר כרים
״הוד מעלתך, הבה לי את עצתך בבקשה״. אמר לו ״בני, בהיותך בנסיעה אתה
צריך להיות ער לסכנות, אל תישן במקום נמוך, התאמץ לישון במקומות גבוהים.
זו עצתי לך, וזה סוף העצה״.
כרים הוציא מכיסו סכום כסף נוסף, מסרו לחכם, ואמר לו ״בבקשה מעלת החכם,
תן לי את העצה השנייה״.
אמר החכם:״ בני, אתה נמצא בנסיעה ואם יבוא אליך אחד האנשים וייעץ לך
להשתהות ולאחר בנסיעה באותה עת, שמע לעצתו, ואחר ולו במעט. זה יועיל לך.
זאת עצתי השנייה״.
נתן כרים את האלף השלישי ואמר:״הוי מעלת החכם, זה אחרון כספי ואני מבקש
שתלמד אותי על תכונות החכמה מאיזה חומר מורכבת היא, עורקיה ועמודי
התווך של החכמה״. אמר החכם ״בני, עליך לדעת שיסוד היסודות של החכמה
ומקורה כולו בסבלנות״. והוסיף החכם, ״לא למהר, ואם תמצא אדם משכיל מאוד
מאוד ואין לו די סבלנות, אין הוא נבון כלל ועיקר, כי טיפש הוא, וסופו כי יפסיד
הכול״.
כרים הודה לחכם על תשובותיו ושמח מאוד על אשר שמעו אוזניו, בדבר החכמה
ותכונותיו.
המשיך כרים במסעו וכעבור מספר ימים הוא נזקק למנוחה.
הוא הגיע לישוב קרוב לאחד ההרים והיו בו הרבה רועי צאן כי שם היו שדות
מרעה לצאן. הוא התארח אצל רועי הצאן אכל ושתה ונח ובבוא שעת השינה מצא
את עצמו בעמק וגבעות והרים מקיפים אותו. אמר למארחיו ״הוי אנשים, עלו
למקומות הגבוהים ואל תשנו בוואדי. אתם ובהמותיכם ובניכם ונשיכם זו סכנה
לכם ולכל אשר לכם״. אמרו לו ״הוי אורח, השמיים צחים הם, והכוכבים זורחים
ומאירים ולא יתכן שירד גשם, ואין סכנה שתבוא עלינו. באם אתה פוחד קח את
מצעיך ועלה לישון מעלה״. לקח כרים את הכיסוי ועלה מעלה לישון. והרי בעבור
עצה זו שילם הוא אלף לירות.
בחצות הליל הוא שמע רעש רוחות וגשמי זעף יורדים וצעקות רועי הצאן
וזעקותיהם. הגשמים העזים עשו שמות בצאן ואף במספר ילדים קטנים ובחלק
מהזקנים.
אמר כרים לעצמו, זו אחת העצות שהצילה אח חיי מאבדון בטוח. הודה לאללה
על הצלתו מהמוות ושיבח את הידען על חכמתו.
לאחר מכן, המשיך בנסיעתו ולאחר מספר ימים של נסיעה חש בעייפות והגיע
לעיר. אמר לעצמו, אנוח יום או יומיים ואמשיך בנסיעה.
לאחר שנח קמעא המשיך בדרכו, עבר אי צחיח וחשב לעצמו לנסוע בלילה כי מזג
האוויר היה חם ויבש וחום השמש השפיע עליו מאוד. לעת ערב יצא מהעיר ופגש
איש נושא דואר ורוכב על סוס אמר כרים זו הזדמנות טובה שיש עמית למסע.
כרים אמר לנושא הדואר יש פה בית הארחה קרוב הבה ונלך לבית ההארחה
ונלגום כוס קפה ונלך לדרכנו.
הסכים עמו נושא הדואר ובאו לבית ההארחה כדי לשתות קפה ולאחר מכן ימשיכו
בדרכם. לאחר ששתו קפה שאל אותם אחד הזקנים שהיו בבית ההארחה: ״הוי
בחורים, ברצוני לשאול אתכם, מאחר ואתם החלטתם לנסוע, שתהיה לכם נסיעה
טובה, לאן אתם נוסעים?״ אמרו לו כי עליהם לעבור דרך המדבר הצחיח. אמר
להם הזקן :״ילדי, אתם יודעים שבמדבר יש חיות טרף ואני רוצה לטובתכם
שתעכבו את נסיעתכם עד אחרי חצות הליל״. ענה נושא הדואר ״הוי שיח', אין לי
בחירה חופשית בעניין זה ואיני יכול לאחר עד אחרי חצות הליל אני חייב למסור
את הדואר במועד שנקבע״. אבל כרים החליט לא לצאת בתחילת הלילה, כפי
שיעץ לו הזקן, אלא לצאת לדרכו לאחר חצות הליל. והנה, לאחר חצות הליל
המשיך את מסעו. בדרכו ראה את סוסו של איש הדואר לבדו באי, אך נושא
הדואר לא נמצא. החליט כרים לתפוס את הסוס כדי לרכב עליו ולחפש אחר איש
הדואר.
הוא עלה על גב הסוס, רכב עליו והחל לחפש אחרי איש הדואר. כעבור זמן מה
התגלה לפניו מראה מבהיל. טרוף טורף בעל הסוס, חיה רעה טרפה אותו.
כרים נשא את ברכתו לזקן על עצתו וכמו כן הודה לחכם אשר יעץ לו לקבל את
העצה שיקבל ברצון ויציית לה, והודה לאללה אשר הצילו מהמוות הנורא גם
הפעם הזאת.
כרים המשיך במסכו המתיש והמפרך עד שהגיע למולדתו ועירו אשר בה התגורר
בעברו.
הוא החליט להיכנס לביתו פתאום, כדי לראות במו עיניו את המתרחש בבית, וכדי
לוודא על אשתו דברים שונים שעלו במוחו.
בחצות הלילה עלה לביתו מהרחוב טיפס על קירות הבית כדרך הגנבים (ידוע
שלפני דורות היו משאירים פתח באמצע התקרה של החדר כדי שיכנסו קרני
השמש והחדר יהיה מואר מעל הפתח והיו מניחים חתיכת זכוכית כדי שהגשם לא
יחדור פנימה). כאשר טיפס כרים לגג הבית הסתכל מבעד לפתח שבגג וראה את
אשתו ישנה במיטה ולצידה ישן איש רחב מידות ובעל גוף.
לנוכח המראה שראו עיניו, כשל הוא במחשבותיו, וביצע טעות מרה.
אמר לעצמו, שאשתו אינה אלא נואפת ובוגדת.
חשב הוא בלבו כי בערמתה ותחבולותיה שילחה אותו מארצו לניכר, משך שנים
רבות, וכל זאת כדי שתחיה עם אהובה בביטחון.
כרים החליט להרוג אותה ואת אהובה.
כשפגיונו בידו מיהר הוא לרדת את מדרגות הבית כדי להרוג אותם.
כאשר הגיע למדרגות נזכר בעצת החכם ואמר :״אחכה בסבלנות כדי להתבונן
מעט יותר. הם הרי לא יכולים לברוח מידיי״.
חזר לפתח החדר כדי להסתכל לראות את הקורה בחדר. ואולם, אשתו חשה
בדבר לא רגיל ואמרה לעצמה אם הצל הזה שאני רואה שמצל מעל הפתח הוא
גנב עליו לגנוב ויברח אחכה ואראה מהו הצל המעיב על פתח הגג.
חכתה יותר משעה וראתה שהצל פעם מעיב ופעם היא שומעת צעדים מהלכים
על גג הבית והחליטה שזה בעלה שבא לראות את המצב בבית והחלה
להשתעשע ולשחק עם האיש הישן לידה. אך הגבר אומר לה הניחי לי לישון ואין
לי יכולת להשתעשע ולהתבדח, עייף אני הניחי לי אהובתי.
כאשר שמע כרים את הדברים האלה התעצבן וכעס ולקח את הפגיון בידו ואמר
עכשיו התברר לי כל דבר ועלי לכרות את ראשיהם.
כאשר הגיע למדרגות נזכר שוב בעצת החכם ואמר עלי לחכות בסבלנות וחזר
לפתח החדר בגג כדי לראות עוד.
אשתו המשיכה במשחק משתעשעת ומנשקת לישן בצדה.
כרים למעלה, מחומם וכעוס, אומר לעצמו ״אני חייב לחכות בסבלנות הפעם
הזאת עד עלות השחר״. כשקרא המואזין לתפילה אמרה האישה לישן לידה קום
בני לתפילה ואחרי התפילה תאחל לאביך הצלחה ויאריך את ימיו בשבילנו.
קם הבחור לתפילה ואמר:״אימי הורתי, כל יום היית אומרת לי בקש מאללה
שיקדים את בואו של אבי והיום את אומרת בקש מאללה עשה חסד עם אבי
ויצליח דרכו ויאריך את ימיו בשבילנו? מה פירוש הדבר הזה? האם ראית רוח
שבישרה את בוא אבי״.השיבה האם: ״בני, אביך אתנו עכשיו״.
נדהם הבחור. ״איפה הוא?״ שאל. אמרה לו אימו: ״בני, לך לשוק והביא קימר
ודבש, לחם וחיטה כדי שנשב לשולחן היום ונסעד בקורת רוח, בתאבון ולבריאות
אביך״.
מיהר הנער לשוק והביא את כל אשר ביקשה האם ממנו. הוא ערך את השולחן
קישט ועיטר אותו בפרחים, והניח את המוצרים שקנה על השולחן.
והאם? האם, הכינה תה והביאה חלב וביצים הניחה אותם על השולחן וישבה עם
בנה ליד השולחן, מחכים לבוא כרים לשולחן האוכל.
וכרים? הוא שמע את השיחות והוא על גג הבית ואומר עלי לחכות בסבלנות….
עוד ….עד שפקעה סבלנותה של זכיה וקראה:״ הוי איש טהור, כבד אותנו
בישיבתך לשולחן עמנו, הוי יקירי, פקעה סבלנותי״.
אז התקרב למדרגות וירד לביתו. סעדו את ארוחת הבוקר בתאבון, והילד נשק
את ידי אביו, וכרים נשק ללחי זכיה.
אמרה זכיה לכרים: ״יקירי, לולא הסבלנות שלך מה היה קורה״?
ענה לאשתו :״הייתי הורג אותך, הורג את ילדי, ולאחר מכן היה מתברר לי
שהרגתי את רעיתי החפה מפשע ואת בני וכמו כן הייתי הורג את עצמי. ועתה,
אני מעיד עדות אללה שהסבלנות המספקת הצילה את חיינו ואת כבוד
משפחתנו״.
מי ייתן ובזכות כל הקורות אותנו, ילמדו בני האדם לקח וירכשו חכמה ודעת,
למען ייטב לכל האדם באשר הוא.
מוסר השכל:
1. התייעצות עשויה להביא תועלת.
2. הסבלנות היא עיקר החכמה.
*נעים סמוחה נולד בעיראק בשנת 1908 וחי בעיר כות. נהג לספר את סיפורי
ההוויי העיראקי כשמסביבו קהל מאזינים. עלה ארצה בשנת 1951 ונפטר בשנת
1986 בתל אביב.

מותר האדם מן הבהמה  –  לעתיד לבוא

סיפור מספר שתיים מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים

כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל

סיפר וכתב: נעים סמוחה*, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

 

זה היה בימיו של אחד ממלכי ערב, הח'ליף הארון אלראשיד. להארון אלראשיד היו שתי נשים. האחת סית (גברת) זוביידה והשנייה הייתה מהכורוג' (הבנות היפות הנקנות בכסף רב).

כאשר אחד העשירים היה קונה לו נערה יפה הייתה היא זוכה לכינוי כורג'יה. ברם, כשהיה מתחתן עימה לא הוענקו לה, לאישתו זו, זכויות מלאות.

ברבות הימים נולדו לו להארון אלראשיד שני בנים. האחד מסית זוביידה, ושמו אלאמין, והאחר מכורג'יה ושמו אלמאמון.

בזמנים רחוקים אלה, נהגו תושבי פלך בגדד לישון על גגות בתיהם, מפאת החום הכבד, וביום חבשו הם טורבן לראשם.

הארון אלראשיד נתן עינו בכוס והירבה בשתיית היין. והנה, באחד הלילות הרון אלרשיד, לאחר שתיית יין בחברת שפחותיו, כי אהב הוא חברה ובילויים, שב הוא לארמונו ועלה לחדר השינה.  הביט הוא בסית זוביידה, הישנה במיטתה, והיה יופיה מושלם.

גבר עליו יצרו, וחשק הוא לבוא אליה.

כשהחל להשתשע עמה, הקיצה היא משנתה ואמרה לו: ״הארון, למה זה גזלת ממני את מנוחתי ומה אתה מתכוון לעשות עימי?״ . אמר לה: ״זוביידה, את אשתי, אני אוהב אותך ואהבתך נטועה בלבי״.

ענתה היא: ״כבוד הח'ליף, דברי האהבה שלך אינם כנים. לו אהבתני באמת ובתמים, לא היית מרעיף על אלמאמון אהבה גדולה מזו שאתה מעניק לבני, אלאמין״.

ענה לה הח'ליפה: ״זוביידה יקירתי, את בת דודי, הינך משכילה ויופיך יחיד במינו ולך בלבד   מעמד רעייתי. אכן, נכון הדבר כי יש לי סיבות לאהוב גם את שפחותיי ודומיהן. באשר לילדים, אני אוהב את שניהם, ואת כל אחד מהם בהתאם לרמת ידיעותיו״.

אמרה זוביידה: ״בני, אלמאמון, הרי הוא הרבה יותר נבון ופיקח מבן הכורג'יה״!

אמר הארון: ״אלו הם דברייך.  כעת חיה נבחן אותם ונווכח האמנם כדברייך או שמא לאו״. ענתה היא:״ הכיצד נוכל לבחון אותם,  ועכשיו  חצי הלילה?״ אמר הארון :״זו השעה המתאימה ביותר למבחן״.

הוא קרא לשומרים והללו התייצבו לפניו .

אמר הארון לשומרים לקרוא לאלאמין בנו שיבוא מייד. הלכו השומרים לאלמין וראו כי  זה עתה התכונן הוא לעלות על יצועו, שהרי בילה במסיבת שירה ושמחה.  אמר להם:״מה רוצה ממני הח'ליפה? האם הוא לא יודע שזו שעת השינה?״. השיבו לו כי הוא לא יכול להתעלם מהוראת  הח'ליפה והמלכה אשר ממתינים לבואו.,וכי עליו להתייצב מייד בפניהם.

הוא יצא מחדרו בעודו לבוש בבגדי השינה, ופנה אל אביו הח'ליפה:״ מה רוצנך בשעת לילה מאוחרת זאת?״. אמר הח'ליפה לבנו אלאמין: ״אני מבקש ממך בני היקר, שתביא לי במהירות האפשרית, אלף שור עם טורבנים (כיסוי הראש המסורתי לגברים במזרח)״. ענה אמין לח'ליפה :״ הרי האנשים ישנים בשעה זו, ומניין אוכל להביא אלף שור עם טורבנים? מה עוד שזהו בזבוז כסף משווע״. אמר הח'ליפה לבנו:״ אין זה נקרא בזבוז, שהרי זהו צו מלכותי, ולעיתים אין הביזבוז ״ביזבוז״ אלא השקעה בניסוי תיאורטי. קח די כסף כדי שתביא לכאן את השוורים המבוקשים, כדי למלא את רצון המלך״.

לקח עמו די כסף לקניית השוורים ויצא הוא לדרכו לשוק הבהמות כדי לקנותם. אותה עת, שוק הבהמות היה הומה יותר מאשר ביום. בעלי השוורים מכרו אותם במחירים גבוהים מאד וגם בעלי חנויות הבדים כב ר פתחו את חנויותיהם .

לכשסיים הח'ליפה את בקשתו מאלאמין לגבי משימת הבאת השוורים, קרא הח'ליפה לאנשיו כדי שיזמנו אליו עכשיו את בנו אלמאמון.

ניגשו אנשי הח'ליפה לאלמאמון ומצאו אותו ישן.  לשמע הוראת אביו הח'ליפה לבוא, מיהר הוא ככל האפשר, קם ממיטתו בחופזה, לבש גלימה, חבש טורבן, הצטייד במגן ורומח, כלי מלחמה, ניגש לח'ליפה ואמר: ״הוי מנהיג המאמינים, מה המשימה אשר תרצה כי אמלא? האם אלך למסגד להתפלל בראש הקהל ואשא דרשה? כל שתצווה אעשה. לשם כך לבשתי את הגלימה וחבשתי את הטורבן. או שמא באה שמועה על אויב שבא להילחם בנו ואתה מבקש ממני לצאת לקרב? באתי בכלי מלחמה ואני מוכן לאשר תצווה, אבצע את הפקודות ללא שהות.״.

פנה הארון לסית זוביידה ואמר לה בלחש:״ השמת ליבך אל ההבדל בין אלאמין לאלמאמון?״

אמר הח'ליפה לאלמאמון:״ אין לי צורך שתתפלל ולא חפץ אני כי תישא דרשה. וגם אין איש שנלחם בנו. אבל מבקש אני שתביא לי אלף שור עם טורבן לפני עלות השחר״. ענה אלמאמון ״אני מוכן להביא לך את השוורים אפילו לפני הזמן שקבעת לי״.

אלמאמון השתחווה לאביו והתכוון להיפרד ממנו. פנה הח'ליפה לאלמאמון ושאלו :״מדוע אינך לוקח כסף כדי לקנות את השוורים״. השיב  אלמאמון:״ פקודתך אלי הייתה להביא שוורים עם טורבן.  והרי שוורים עם טורבן הם חינם אין כסף. לעומתם, השוורים ללא טורבן מצריכים עלות רבה של דירהאמים רבים.  ועתה אימרו בבקשה שנית: השוורים המבוקשים הם עם טורבן או שמא ללא טורבן?״.

אמר הח'ליפה:״ השוורים שאני מבקש הם עם טורבן״.

יצא אלמאמון את הארמון והלך אל הכרך הגדול. נכנס הוא לבתי ההימורים ואל בתי המרזח.

החל הוא לשאול אותם לפשר מעשיהם ומדוע הם מהמרים בכספם? מה היא מטרתם ומה תועלת תצמח לעתידם? ענו לו : ״כבוד האמיר, אנחנו לא דואגים לעתיד, אפילו לא למה יביא איתו הבוקר. אנו חיים ונהנים מהרגע.״

אמר אלמאמון לאנשיו: ״עיצרו אותם״. ואכן אנשי אלמאמון עצרו את כל המהמרים.

לאחר מכן הלך הנסיך אל בתי המרזח של שתייני היין בשעות הליל המאוחרות ושאל אותם למעשיהם. האם הם דואגים לעתידם ומה  עושים הם למחייתם.

ענו לו :״אנחנו אוהבים לבלות. חיה את הרגע. זוהי סיסמתינו. איננו מהרהרים ביום המחר או במה שיקרה לנו עד הבוקר. ואתה, אתה רוצה שנחשוב על הטווח הארוך? מי יודע מה ילד יום?הרי זו מחשבה בטלה״.

גם אותם צווה האמיר לעצור. לאחר שהושמו במעצר, המהמרים והשתיינים,  צווה על אנשיו להעמיד כל ארבעה בשורה כדי לספור אותם. ספרו אותם והיה מספרם למעלה מאלף איש.

הביאום לפני ארמון הח'ליפה והעמידו אותם בצד הארמון. ניגש אלמאמון לח'ליפה ואמר:״ כבוד הח'ליפה, בבקשה, ספור את השוורים, ואמור,  את שתצווה עליי לבצע  בשוורים הללו.״

קם הח'ליפה ממיטתו וביקש מסית זוביידה להצטרף אליו על מנת שתראה במו עיניה את המתרחש. כאשר ראתה סית זוביידה את האנשים עומדים בשורה לצד הארמון פנתה היא להרון בשאלה.״ האם אלה, הם הם, השוורים״?

הארון אלראשיד ענה לה :״נקרא לאלמאמון ונשאל את פיו״.

קראו לאלמאמון והלה התייצב מייד. פנה אליו הארון אלראשיד ואמר :״בני, אני ביקשתי שוורים ולא אנשים״.

ענה אלמאמון :״אדוני, אלה הם שוורים עם טורבן. שהרי אין הבדל בינם לבין שור עם טורבן. כאלה כן אלה.

ההם לא יודעים דבר על עתידם וגם השור, אשר אין לו טורבן, לא יודע כלום. אין זה מעלה או מוריד כלל ועיקר עבורו באם סוחבים אותו לבית המטבחיים, או לעבודת החריש בשדה, בכל הסיטואציות נותר הוא כמות שהוא וממשיך  להעלות גרה. הוא מעלה גרה בשמחה.

כך גם השוורים הללו, כאשר הם שותים עד אור הבוקר ומפסידים את כספם ובריאותם,  ללא מחשבה ודאגה לעתידם ועתיד ילדיהם,  מהמרים ברכושם ובכספם, כמוהם כמי שמפסידים את כספם, בריאותם ושמם הטוב אף יחדיו.״

    היקשה עליו אביו ושאל:״ בני,  האם טוב או רע הדבר בעיניך ?״

ענה הבן :״ עלינו להיות שמחים ומאושרים עד מאוד, ומי ייתן וירבו בארצנו ובחברתינו הרבה שוורים כאלה, כדי שיבצעו את רצוננו בקלות״. אמר המלך לאלמאמון :״אמת דברת בני, ועתה שחרר את השוורים והנח להם להתרבות״.

באשר לאמין, הוא הביא מאה שוורים ועל ראש כל שור הניחו חמישה מטרים בד שישמשו כטורבן.  הגיע אלאמין לקרבת הארמון ועמו השוורים עטויי הבדים על ראשם, וכל שור מובל על ידי מספר משרתים העמלים למשוך אותם, כי השוורים חזקים. והנה עלה השחר, והקריה הומה. רעש המולה והתושבים נעורו משנתם.

גם המלך שם פעמיו אל הרחוב בכדי לראות מה קרה. כאשר יצא מארמון המלכות ואנשיו עמו ראו הם את אלאמין והוא מושך בחבלים עם המשרתים אשר שכר בכסף רב כדי להוביל את השוורים לארמון.

הרון אל ראשיד קרא לסית זוביידה כדי שתראה בעיניה את המראה.  כאשר  סית זוביידה ראתה את המראה קראה היא לבנה ואמרה :״בני, מה מעשיך? אנא ממך, שחרר את השוורים כי אין צורך בהם יותר.״

והוסיפה:״הנני מעידה כאלף עדים כי אך אמת דיבר החליפה״ .

 

*************

 

למדנו מסיפורינו זה כי כל שאינו דואג לעתידו, וחי אך את הרגע, אין הוא אלא בבחינת בהמת עבודה.




*נעים סמוחה נולד בעיראק בשנת 1908 וחי בעיר כות. נהג לספר את סיפורי
ההוויי העיראקי כשמסביבו קהל מאזינים. עלה ארצה בשנת 1951 ונפטר בשנת
1986 בתל אביב.

זה קרה בימי הביניים

 

סיפור מספר שלש מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל.

 

סיפר וכתב: נעים סמוחה, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

 

***************

  • בעיר בצרה שבדרם עיראק חיו שני חברים. שם האחד מוחמד והאחר מחמוד. את ידידותם קיבלו הם בעצם כהמשך טבעי לרחשי הידידות העמוקים ששררו כבר בין אבותיהם ואף סביהם.
  • השניים היו עתירי ממון אשר ירשו מהוריהם. שניהם היו נשואים לנשים, אותן המליצו הם זה לזה. מוחמד היה איש פעלתן ועסק במסחר. לעומתו, מחמוד הוא היה פתי כלומר נאיבי. הוא היה מבלה את רוב עתותיו בבית המסחר של מוחמד. בערב היו שבים איש לביתו. מוחמד ומחמוד בילו את רוב הזמן יחדיו ולא נפרדו כמעט כלל.
  • באחד הימים כשמחמוד היה בביתו הירהר הוא: מדוע זה הרבה אנשים לא מכירים אותי בעיר כמו שהם מכירים את חברי מוחמד? זאת מפני שאני לא מתעסק במסחר וכדומה. אני חייב להתייעץ עם מוחמד על סוג המסחר או העבודה שאעסוק בה כדי להכיר אנשים על מנת שיהיה לי קשר עימם, ולהם יהיה קשר איתי.  מחר אתייעץ עם חברי מוחמד כדי שידריך אותי לאיזו מקצוע או איזו עבודה עליי לבצע כדי שיהיה לי מגע עם אנשים ואתעסק במקח ובממכר כפי שידרשו העסקים.
  • למחרת, כאשר היה מחמוד בבית המסחר של מוחמד הציג לו את מחשבותיו מיום אמש וביקש שידריך אותו למקצוע שיוכל להתחיל בו כדי שיבוא במגע עם אנשים ויכיר אותם.
  • ענה לו מוחמד: ״אני מבקש שהות מה כדי לחשוב על הדבר הטוב ביותר עבורך״. ברי, כי מחמוד הסכים עמו .
  • מוחמד החל לחשוב: אם מחמוד יתחיל לעסוק במסחר הדבר עלול להשפיע לרעה על עסקיו, וגם על המוניטין שלו אשר השיג בחברה בה הוא חי. אמר הוא לעצמו: ״אדריך אותו לעסוק בעבודה בה יפסיד את כל רכושו״, אך זאת לא על מנת להרע לחברו, חלילה.
  • ״ לאחר מכן, אני אאפשר לו לחיות כמוני. אחלוק עימו הכל שווה בשווה. כל מה שיש לי יהא מחציתו לי ולילדיי, והמחצית השנייה תהיה למחמוד ולילדיו. כך אמצא מנוחה לי ולמצפוני וכך גם אשמור על קשריי עם מכריי. ברם, אם מחמוד יתחיל לעסוק בכל עסק שהוא אפילו אם יהיה זה קטן מאד בתחילה, הוא לא ילמד וישתפר, כי הוא פתי, ואינו מתוחכם. דבריו יהיו כמובן אמת אך האנשים, מטבעם, ירמו אותו״.
  • הוא אימץ את הרעיון להנחות את חברו שיקנה נוצות תרנגולות עד שתהיה לו כמות משא של מאה גמלים כדי שיוביל אותם למצריים. וכל זאת מדוע? בידוע הוא כי בקרב המצרים רווחת מן אמונה ולפיה מי שבא לעיר הגדולה שם (קהיר) ועימו משא נוצות של מאה גמלים, אזיי על אנשי העיר לקנות ממנו את הנוצות במחיר גבוה ביותר. זהו נדר שנדרו הפרעונים הקדמונים וכל המצרים מחוייבים לפעול בהתאם לנדר זה.
  • למותר לציין כי מחמוד האמין לכל מילה ששמע, ואף לא התייעץ עם מאן דהוא אחר. הרי מוחמד היה עבורו יותר מאח, נאמן ומסור, וזאת בנוסף לתמימותו וריפיון מחשבתו.
  • לאחר ששמע את העצה הזאת מחברו מוחמד התחיל מחמוד לקנות את הנוצות. הוא שאף לרכוש במהרה את הכמות הגדולה הדרושה, משא של מאה גמלים, זאת אומרת, מאתיים חבילות.
  • הוא החל לקנות נוצות במחירים סבירים ועם הזמן, בעקבות הביקוש לנוצות, ביקוש אותו גרם הוא עצמו, נסקו והאמירו המחירים. לימים הצליח הוא לרכוש את מלוא הכמות הדרושה. אולם לא נותר לו די כסף למימון הוצאות המסע, והוא אף נזקק, בסופו של יום, להלוואה מחברו.
  • מחמוד התכונן לנסיעה עם הסחורה אשר קנה בבצרה. באותם הזמנים הנסיעה הייתה מפרכת ומעייפת למדיי. מחמוד העמיס את סחורתו על הגמלים ויצא לדרכו. כאשר הגיע סוף סוף למצריים הוא שכר מחסנים מפוארים, בהתאם לרמתה הגבוהה של סחורתו, כי לפי מחשבתו סחורתו משובחת היא. הוא פרק את הסחורה במחסנים ופתח משרד בו התכוון לפגוש את קוני הסחורה  הפוטנציאליים. מחמוד הציג במשרדו ובפתח המחסן דוגמאות של הנוצות, תלה על גבי דלת משרדו מודעת פירסום לפיה הוא מציע למכירה מאתיים חבילות מהסחורה המוצגת. כמובן שכל מי שעבר וקרא את הכתוב על הדלת וראה את הדוגמאות של הנוצות חייך והמשיך לדרכו.

מחמוד התאכסן בפונדק יוקרתי ובמשך היום שהה במשרד, מצפה לבוא הקונים.

  • בערב נהג הוא לשבת בבית הקפה בחברת יתר הסוחרים. בעל בית הקפה רחש למחמוד כבוד רב, ואף מעבר לדרוש, שהרי מחמוד שילם תמיד סכום כפול ומכופל.  מכין הנרגילות היה מביא לו נרגילה משובחת ונקייה ומחמוד היה גומל לו על כך.
  • כך נהג מחמוד שנה ויותר עד… שאזל הכסף שהיה עימו.
  • לימים הסתבר כי הוא חייב בתשלום דמי השכירות לבעל המחסנים ולבעל הפונדק, ולא נותר לו במה לשלם את חובו. בעל המחסנים ביקש ממנו לפנות את המחסנים או שישלם לו את דמי השכירות.  וכך גם בעל בית המלון. הוא דרש ממחמוד לפרוע את החוב מיידית ולא, עליו לעזוב את בית המלון לאלתר.
  • בלילה ההוא היה מחמוד שרוי בדאגות כבדות.  מה עליו לעשות במצב זה?  והיה בוקר והיה ערב ובא כמנהגו לבית הקפה, והובאה לו הנרגילה, והחל לעשן פעם ופעמיים עד שנגמר הטבק בנרגילה. וכשמכין הנרגילות רואה שנגמר הטבק היה מביא לו מנה שנייה ושלישית ורביעית.
  • פנה מכין הנרגילות למחמוד ואמר :״אני רואה אדוני, שהיום, אין אתה כבכל הימים. אתה מודאג ומוטרד. אל דאגה, הרי אללה הוא נדיב (אללה כרים)״.
  • לא הרחק מבית הקפה שכן ארמון מפואר של מלך מצריים.
  • לעיתים, המלך נהג ללבוש בגדים פשוטים, על מנת שאיש לא יבחין שהוא המלך, לשבת על אחת המרפסות באחד הבתים הנמצא ברחוב צדדי, כדי להתבונן בנעשה מסביב ולשמוע מה אומרים התושבים, מה חדש במממלכה, ומה קורה בעיר.
  • והנה, ביום בו מחמוד היה מעשן טבק נרגילות במהירות רבתית, המלך הבחין בכך.
  • קרא המלך לשניים מאנשיו וצווה עליהם להביא את מחמוד. הלכו האנשים לבית הקפה וביקשו ממחמוד שיתלווה אליהם, אמר להם :״אינני מכיר אתכם,  מה רצונכם?״  ענו לו: ״אנו אנשי המלך . המלך צוונו להביא אותך לפניו״. מחמוד היה נבוך וחשש מפני האמור להתרחש אצל המלך.
  • וכאשר הגיע לפני המלך פתח ואמר:״אדוני המלך, אינני עבריין. לא פשעתי ולא חטאתי. כמו כן, אני זר במצריים״. ביקש המלך מאנשיו לצאת מהחדר, כדי שיוכל לדבר עם האיש ביחידות.
  • יצאו אנשי המלך מהחדר ונותרו בו רק המלך ומחמוד.  שאל המלך לשמו ואמר: ״מחמוד, ספר לי על כל הקשיים והבעיות אשר נתקלת בהם ומה הם הייסורים בהם אתה מצוי, כי אללה ישתבח ויתעלה, גרם לי להסתכל עליך בעיניים של חמלה ורחמים״. ענה לו מחמוד ואמר: ״שני חברים אנחנו. ידידותינו הועברה לנו בירושה מאבות וסבים ורבת שנים. כשחשבנו להתחתן, כל אחד, נועץ תחילה בחברו. אחרי הנישואין בשנה לערך, מצאתי את עצמי כאדם שאינו יודע כיצד להתחבר לאנשים ולקשור קשרי חברות עם הזולת.  לא הייתה לי היכולת לבוא במגע עם אנשים. הלכתי בטל, לא עסקתי במסחר ולא בשום עבודה. למעשה, הייתי פתי והאמנתי במה ששמעתי. לעומת זאת לחברי, מוחמד, היו הרבה מכרים, הוא התעסק במסחר  והייתי מבלה את רוב זמני אצלו.״
  • המשיך מחמוד:  ״באחד הימים, עלתה בי מחשבה שמא מוטב שגם אני אתעסק במסחר, כדי לבוא במגע עם החברה האנושית. נועצתי כמובן בחברי לגבי סוג וטיב העבודה שבה כדאי לי לעסוק.
  • חברי השיב כי בעקרון זהו רעיון טוב וביקש ממני פרק זמן על מנת לחשוב בנושא העיסוק. ואכן, כעבור מספר ימים חזר אליי חברי מוחמד ואמר: ״ אנו יודעים שלמצרים הפרעונים היה נדר שכל מי שיביא משא של מאה גמלים נוצות תרנגולים חייבים המצרים לקנות ממנו את הסחורה במחיר גבוה.  עשיתי כעצת חברי, קניתי במיטב הוני משא כבד של נוצות תרנגולים והובלתים על גבי מאה גמלים למוכרם במצריים. והנה חלפו שנתיים ימים, ואיש לא בא לקנות מהסחורה. ברבות הימים הצטברו לי חובות לבעלי המחסנים בהם איחסנתי את הנוצות וכמו כן, לבעל בית המלון. יתרה מזו, אף לא נותר לי כסף כדי לחזור לארצי.״
  • מייד לכשסיים מחמוד לספר למלך אודות צרותיו פרץ הוא בבכי מר.
  • ענה המלך למחמוד ואמר:״ אמת דיבר חברך.  הוא איננו שקרן. אכן קיים במקומותינו הנדר הזה. נדר זה חל מדי שלוש שנים, והנה החג עומד בפתח. בהתאם לנדר והצו הפרעוני המצרי, שהינו מחייב, חלה חובה ביום החג על כל מצרי שיוצא לרחוב, להניח על ראשו שלוש נוצות תרנגולים, ולראש הנשים שתיים ולראש הילדים נוצה אחת.  כל נוצה ונוצה חייבת להיקנות מהמוכר שהביא את הכמות הנישאת על גבי מאה גמלים. והחג, כידוע לך ידידי, חל בעוד שלושה חודשים ואתה צריך להתאזר בסבלנות לבוא החג״. ענה לו מחמוד:״ הוי הוד מעלתך, כידוע לך אין לי כסף אפילו ליום אחד, ואיך זה אחיה שלושה חודשים״. אמר המלך למחמוד:״ קח אלף לירות וזה יספק את צרכיך עד לבוא החג״.
  • מחמוד נשק לידי המלך, הודה לו, לקח את הכסף ויצא מלפני המלך רגוע ושמח לב.
  • המלך הוציא צו מלכותי שידע כל אחד מתושבי מצרים שביום החג הקרוב עליהם למלא אחר הוראותיו: על כל גבר לשאת על ראשו שלש נוצות ולראש אשתו שתי נוצות ולראש ילדיו נוצה אחת לכל אחד.  את הנוצות האלה יש לקנות מאיש אחד, מחמוד, ועל הקונה לקחת קבלה בשעת הקנייה והקבלה תשמר בידיו. כל אדם שייתפס ואין בידו קבלה ממחמוד, יחשב לאדם שהפר את מצוות המלך ועונשו מאסר חודשיים ימים. מחיר הנוצה נקבע על יד המלך לסך של חמשה גרושים.
  • ואכן, מנשר ברוח זו פורסם ברבים, ברחובות וכן באמצעות כרוז.
  • המלך הורה על הדפסת קבלות דוגמת בולים, ולפני החג בעשרה ימים, מינה המלך פקידי ממשלה למכירת הנוצות ומתן קבלות הקנייה.  סכומי הכסף שייאספו יהיו בחשבונות מיוחדים כדי שלא ייגנב הכסף.
  • העם המצרי מילא את פקודת המלך באהבה וברצון.
  • טרם החל החג, ומחמוד נעשה הפך לאחד מהאנשים האמידים  ביותר בממלכה.
  • כאשר הגיע החג הלך מחמוד לארמון המלך כדי לברך אותו בברכת החג.  מחמוד עמד לפני המלך, נישק את ידיו והודה לו על העזרה שנתן לו.
  • ענה לו המלך :״זו לא הייתה עזרה. זה היה נדר יקר למצרים בידיוק כמו שאמר לך בעירק חברך מוחמד. ולאחר תום חג הרמדאן בשבעים יום, יגיע חג אלאד'חה (חג הקורבן) וטוב תעשה אם תישאר לחג הזה״. והוא אכן חיכה לחג השני.  בחג הקורבן שוב הלך מחמוד למלך נישק את שתי ידיו והודה לו. הוא אזר אומץ ושאל באם מותר לו לבקש מהמלך דבר מה. המלך נענה בחיוב ואמר :״כל מבוקשך״.
  • אמר מחמוד למלך:״בקשתי ורצוני ממך, שתזכור שאני אמרתי לך שאני פתי, ומאמין לכל דבר, ואין לי ידע במסחר ואיני מאמין לאיש מלבדך במצריים״.
  • אמר המלך למחמוד :״אחרי החג, בוא אלי. אנו נהיה שותפים בעסק מסחרי. אני אקנה סחורה שאותה תוכל למכור בארצך,  בבצרה, ויהיו לנו רווחים למכביר״.
  • מחמוד הודה למלך על עזרתו בכל האמצעים, ובצאת החג בא מחמוד למלך כדי לקחת את הסחורה אשר אמורה להימכר בבצרה ברווח גבוהה.
  • המלך הקים ביחד עם מחמוד עסק לקניית סחורות וייצואם לעיראק. הם התחילו לקנות סחורות מתאימות וכעבור מספר ימים השלים המלך את קניית הסחורות, שכר ספינות להובלת המטען,  מינה את מחמוד למפקד ובעל הספינה ושכר סבלים שיחלו להעמיס את הסחורות לספינות המשא.
  • בגמר טעינת הסחורות המלך, עלה אף הוא לספינה, לחץ את ידו של מחמוד שטיפס כבר קודם לספינת המסע. המלך הורה למלחים להתכונן להפליג מהרציף. המלך לוחץ את ידי מחמוד, ומנסה להוציא את ידו מאצבעות מחמוד. אמר המלך למחמוד: ״הנח לי לרדת לחוף״.                                 ענה מחמוד למלך:״ ידידי, הוד מעלתו, אני הפכתי בעצתך לאחד מעשירי העולם.  אני זקוק לאדם נאמן ובעל יכולות כמוך שיהיה לי שומר על חיי . אינני יכול לשחרר אותך״.
  • מחמוד ציווה על רב חובל הספינה שיכלא את האדם לידו, המלך, לשלושה ימים במחסן הפחם. רב החובל תפס את ידי האיש, והוא לא ידע שהאיש הזה הוא מלך מצריים, וכך שהה המלך במחסן הפחם שלושה ימים.
  • אחרי שהסתיימו ימי המחבוש במחסן הפחם ציווה מחמוד לשחרר את האסיר, לרחצו ולתת לו בגדים נאים ללבוש.
  • התייצב המלך לפגוש את מחמוד.
  • למחמוד היו ארבעים עבדים שקנה במצריים וצווה אותם להשגיח על תנועות האסיר, בעוד המלך נשאר עם מחמוד כשומר ומשרת נאמן כביכול.
  • כאשר הגיע מחמוד עם הסחורה לבצרה, הוא פגש את מוחמד, חברו הטוב, וסיפר לו על מנהגי המצרים ואמונותיהם בנדר.
  • מוחמד מיהר לקנות נוצות כדי שיהא אף הוא עשיר כמו חברו מחמוד.
  • מחמוד החל לחיות כדרך המלכים, פתח חנויות למכר סחורותיו, והכל התנהל על הצד הטוב ביותר. הוא מינה מנהלים לסניפים המרוחקים, והקים מרכז מיוחד אליו היו המנהלים פונים ומתייעצים עמו לקנייה ומכירה של מיני טובין שונים ומגוונים.
  • מחמוד ראה עצמו כאחד המלכים.
  • וכשרצה מחמוד לצאת מהבית כדי ללכת למשרדו או כדי לטייל היה רוכב על סוס אציל. לצידו רץ ״המלך״ שהייה משרתו ושומר ראשו.
  • באחד הימים, כשהלך מחמוד לחמאם ברוכבו על סוסו ועמו ״המלך״ המצרי,  נכנס  לחמאם ו״המלך״ קשר את הסוס לצד חלון החמאם.  ״המלך״ התהלך ליד החמאם.  הוא  נפגש, במקרה, בקצין גבוה של העיר בצרה רכוב על סוס. הביט הקצין באיש המצרי אשר התהלך ליד הסוס וחשב בליבו: האיש הזה, הליכתו ואישיותו לא הולמים את דרכו של משרת. עליי לשאול אותו ולבדוק אם  צודק אני במחשבתי. התקרב הקצין פנה אל האיש ושאל :  ״ברצוני לשאול אותך שאלה ? ״
  • האיש ענה :״אם אתה הגעת במחשבותיך למסקנות בהן הרהרת, ואתה נראה לי נבון למדיי,  אזיי עתה אני אומר לך – רד מסוסך ואצדיע לך״.
  • הקצין מבצרה ירד מסוסו והאיש המצרי הצדיע לו.
  • אמר האיש לקצין:״ אנא, תן לי את תעודת הזהות שלך״. והוא הגיש את התעודה למלך והמלך כתב בה "ליד החמאם״ וחתם עליה. אמר המלך לקצין: ״שמור על התעודה הזאת לזמן שבו תתבקש להעיד״. שאל הקצין:״האם עכשיו אני משוחרר וחופשי ללכת לדרכי?״ ענה המלך:״ עליך לתת לי עשר לירות זהב ואחר כך אתה תהא משוחרר״. נתן הקצין את הסכום המבוקש למלך והלך לדרכו.
  • המלך לקח את הכסף והשאיר את הסוס ליד החמאם.  הלך לנמל ומצא כי אחת הספינות מתכוננת להפליג למצרים. הוא פנה לרב החובל של הספינה ואמר :״אתן לך עשר לירות ואעבוד כמלח בספינה כדי שתיקח אותי למצרים״. הסכים רב החובל של הספינה ולקח ממנו את הדראהם והפליג  למצרים.
  • מלך מצרים, כזכור, נהג היה להתחפש לאחד האדם הפשוט כדי לבחון את מצב המדינה ולפעמים היה נעדר מהארמון המלכותי ליומיים או יותר אבל לא הייתה היעדרותו נמשכת מעבר לשבועיים.
  • בפעם הזאת התארכה היעדרותו למעלה מארבעה חודשים.
  • למלך הייתה אישה וילדים וכאשר התארכה היעדרותו החליט מושב האומה, שאם המלך תהיה מלכה זמנית עד שיתברר גורל המלך.
  • המלך היה אהוב על עמו. הכל שאלו עליו ומחפשים אותו וכאשר הגיע המלך למצרים והלך לארמון המלכות וראתה אותו אמו לא הכירה אותו כי היה עייף ומדוכא.  כעבור זמן מה היא זיהתה את בנה.  היום השני לשובו של המלך למצרים הפך ליום חג ושמחה.  למרות זאת, כאשר שאלה אותו אמו על הדבר היעדרותו  השיב הוא :״אימי, סילחי לי, אך אינני יכול להגיד דבר בנושא זה.״
  • מוחמד, רעו של מחמוד, היה עסוק בקניית נוצות והתכונן להפליג למצרים.
  • הגיע מוחמד עם הנוצות, למצרים ואיחסן את הסחורה במחסנים יקרים, כמו שעשה מחמוד, וכן התאכסן במלון מפואר כמו מחמוד. היה יושב בבית הקפה שמחמוד ישב בו והיה מעשן נרגילה ונותן היה גמול בנדיבות לבעל בית הקפה ולמכין הנרגילות.
  • עברה שנה, חלפה גם השנייה, נסתיימה שנה שלישית והגיעה הרביעית, אך מוחמד לא  שמע  על הנדרים הפרעוניים.
  • אט אט התחיל הוא להבין את המציאות. הוא קיבל מכתב מבעל המחסנים לשלם לו את חובו וכמו כן מבעל בית המלון. באותו יום ישב בבית הקפה מודאג ועצוב. היה מעשן נרגילה ובמהירות הבזק מחסל את מלוא הטבק שבנרגילה, ואיש הנרגילות מממלא את הטבק החסר שוב ושוב.

כפי שאתם מנחשים, באותו יום, היה המלך במקרה, באותו מקום שבו היה כאשר ראה בזמנו את מחמוד.

נזכר המלך במחמוד וצווה להביא לפניו את האיש הזה. וכאשר הביאוהו אנשי המלך אמר המלך לאנשיו לצאת מן המקום ונשארו המלך ומוחמד לבדם.  אמר המלך למוחמד:״ דבר את אשר בלבך בגלוי, ואם ירצה אללה אני אעזור לך במצבך״. אמר מוחמד:״ הוד מעלתך, שני חברים היינו. והחברות הייתה מאבות לבנים ולשנינו היה ממון רב. באשר לי, אני עסקתי במסחר וידידי היה תם ופתי ואינו מכיר מכירה וקניה. יום אחד בא אליי חברי להתייעץ עמי כדי להתחיל בסוג המסחר שיעסוק בו. ביקשתי ממנו להמתין מספר ימים כדי שאוכל להדריך אותו לאיזו סוג מכירה וקנייה אבל התחלתי לשקול לעומק את הדבר, ואמרתי בלבי: אם מחמוד יתחיל לעסוק במסחר זה ישפיע עליי כי הוא תמים ונאיבי ואינו מכיר או מבין את הרמאות הנוהגת במסחר. הוא הרי יהיה ישר וגלוי בדיבורו ועליי להונות אותו ולדאוג שכספו ירד לטמיון. וכל זאת על מנת שאחלוק את כל כספי עימו. הצעתי לו לקנות נוצות, כדי שיישארו לי עסקיי ומכריי בעיר.

  • ועכשיו נוכחתי לדעת שהוא הצליח, בזכות העצה שקיבל ממני, ואילו אני ,ניצב על פי תהום.
    • ענה לו המלך:״ זה נכון כי אנחנו הפרעונים נודרים בידיוק כך, פעם לשלוש שנים ופעם לחמש שנים. הנה, בעוד שנה בקרוב יחול שוב הנדר הנזכר״. אמר מוחמד למלך כי איו לו כסף וכי הוא חב כספים לבעל המחסנים ולבעל בית המלון.  המלך הורה לתת לו אלף לירה זהב .

מוחמד לקח את הכסף ויצא מאת המלך שמח וטוב לב,  מצפה לבוא החג.

  • וכצפוי בסיפורינו זה, קרה מה שקרה למחמוד. יצאה פקודה מלכותית לקניית נוצות לכל תושבי מצרים וישימו אותם בראשם. לאיש שלש נוצות לאשה שתי נוצות ולקטנים נוצה אחת.  לאנשי הממשלה ולמשטרה ולחיילים ולפקידים יצאו הפקודות המלכותיות בהתאם, ומחיר כל נוצה נקבע לחמשה גרושים. לנוצות יהיו כרטיסי קנייה חתומים בחותם מיוחד, וכל מי שיזייף את הכרטיסים עונשו שלושה חודשי מאסר.
  • הגיע החג ופקודות המלך מולאו וכך גם החג השני.
  • מוחמד בא למלך לנשק את ידיו ולהודות לו. ענה המלך ואמר :״כל מה שצריך בוצע כרגיל.  זו חובה על העם המצרי. אין אלה, לא טובה ולא חסד״.
  • יצא מוחמד מעם המלך רגוע ובטוח שזה נדר על הפרעונים והעם המצרי.
  • מוחמד התחיל לקנות במצרים טובין שונים אשר עתידים להימכר בעיר בצרה ברווח נאה.
  • העמיס את סחורותיו על גבי הספינות, כן קנה עבדים ממצרים וחזר לבצרה ברכוש גדול.
  • כאשר הגיע לבצרה בא אליו מחמוד ושאל אותו על מה שארע לו במצרים.
  • ואמר לו מחמוד:״ אתה אחרת בשנתיים, מהי הסיבה?״ ענה לו מוחמד :״ידידי, אתה שכחת שמנהג הנדר אצל הפרעונים שלוש שנים, והשנייה חמש שנים, והפעם הזאת תהיה שלוש שנים. לך מהר לקנות נוצות כי התקופה קצרה מאד לאסוף את כל כמות הנוצות הנדרשת, מכיוון שזו כמות שאין לזלזל בה״.
  • התחיל מחמוד בקניית נוצות, והם הסכימו ביניהם שהם לבדם ינצלו את נדר הפרעונים וישמרו את הדבר כסוד כמוס.
  • מחמוד קנה נוצות במחירים גבוהים, כי פרק הזמן קצר, אסף את הכמות הדרושה ומיהר לנסוע למצרים. חשב בליבו כי הוא ינצל את זמן שהותו במצרים ויתענג בחיים הטובים שם.
  • כאשר הגיע מחמוד למצרים נהג כמו שנהג בפעם הראשונה אך הוסיף למנהגו, גאווה ושעשועים כי הוא סמך על הרווחים שישיג.
  • עברה השנה השלישית ומחמוד טובע במנעמי החיים. עברה שנה רביעית וחמישית ואזל כל הכסף שהיה לו. בעל המחסנים ביקש לרוקן את המחסנים ובעל בית המלון דרש כי יפנה את החדר לאלתר.
  • כל הכסף שנותר לו אין בו די למחיה ליום אחד.
  • אמר בלבו שהשמחה מובטחת על ידי ישיבה בבית הקפה.
  • התחיל לשבת כל יום בבית הקפה עד שקרה המקרה והנה המלך ישב בבית מול בית הקפה.  המלך ראה את מחמוד לוקח נרגילה ומעשן את הטבק במהירות רבה. נזכר המלך ביחסו אל מחמוד ומה גמל לו מחמוד על כך.
  • קרא המלך לאנשיו וצווה עליהם להביא את האיש היושב בבית הקפה והצביע עליו.
  • כעבור מספר דקות הביאוהו בפני המלך. שאל אותו המלך:״ איש, מה יש לך על לבך? מה ארע לך באמת? ייתכן ואעזור לך לצאת מהקשיים שאתה מצוי בהם״.
  • ענה מחמוד, מבלי שהכיר כי המדובר באותו המלך :״ אדוני המלך, מלך מצרים, מכיר אתה את מנהגי הפרעונים ונדריהם, שהיו בחג קונים נוצות ממי שיביא משא מאה גמל של נוצות בימי החגים ובמחיר חמשה גרושים לנוצה האחת והיה הנדר פעם בשלוש שנים ופעם בחמש שנים ונפל בחלקי בפעם הראשונה אחרי שלוש שנים, ואילו הפעם השנייה, בת פרק הזמן של חמש השנים, נפלה בחלקו של חברי מוחמד. הפעם הזאת אמורה, לפי הבנתי, לחול בתום שלוש שנים. והנה עברו למעלה מחמש שנים ולא קרה דבר.  התרוששתי ואין לי די כסף כדי לשוב לבצרה. זאת בעייתי הוד מעלתך״.
  • ענה לו המלך :״אתה צריך לדעת שלפי מנהגינו יש להוסיף שנה לנדר והשנה הנדר יחול לאחר שש שנים.
  • אמר מחמוד למלך:״ אדוני המלך הן אמרתי להוד מעלתו קודם לכן שאין לי מה שיספיק ליום אחדֿ״
  • בה בעת הורה המלך לאנשיו שיתנו לו למחמוד אלפיים לירות זהב.
  • הלך מחמוד וקיבל את הדראהם ונוכח לדעת שכל נאשר סיפר לו המלך נכון, שריר וקיים.
  • כאשר קרב מועד החגים הוציא המלך מנשר בדבר קניית הנוצות במחיר עשרה גרושים לנוצה. במחיר כפול ממה שקבע לפני כן.
  • המלך מינה פקידים למכירת הנוצות ומתן קבלות כדי שיהיה רישום מדוייק לכל החשבונות.
  • אחרי שחלפו החגים בא מחמוד לפגוש את המלך ולהודות לו ואמר:״ אדוני המלך, אני איש תם ומאמין לכל דבר ולכל מה שנאמר. כמו שנוהגים המצרים לומר ״הנדיבות צריכה להיות שלמה ומלאה״ מכאן בקשתי מהוד מעלתו שכבודכם יקנה עבורי את הסחורה אשר תימכר בבצרה:
  • וכך עשה המלך. מקץ יומיים בא מחמוד למלך, והפעם, המלך בלבושו הרשמי, יצא עמו לבתי המסחר וקנה לו סחורות לפי עצת הסוחרים, שכר לו ספינת משא וכן ספינה מיוחדת למחמוד לבדו כדי שתהיה לו הפלגה נוחה.
  • וכשסיים המלך את הקנייה והעמסת הסחורה אמר המלך למחמוד אתה היום אורח ביתי ומחר אתה אורח של העם המצרי. וכך היה. בלילה הראשון התארח בבית המלך. את היום השני עשה המלך יום חג וחופשה רשמי לכבוד האורח.
  • בלילה השני התקיים האירוח ברוב עם.
  • למלך הייתה אם קשישה בת 85 שנים, והנוהג היה שבימי חג רשמיים ואירוח לכל, הייתה יושבת היא במקום מיוחד המשקיף על כל האולם אשר בו מתאסף הקהל כדי לצפות בתנועות העם ולדעת האם הם מרוצים מהמלך אם לאו.
  • בחצות הלילה, כאשר ישבו המלך ומחמוד ליד שולחן הכבוד שבאולם, וכל הקהל מברך את האורח, קם המלך ממקומו, לקח את החרב בידו ובא אל הורתו ואמר לה: ״הוי אימי הורתי, את יודעת  שלבבות המלכים נתונים בידי אללה יתעלה״, השיבה לו ״כן״, אמר לה :״הוי הורתי, אללה שם בלבי את שעליי להגיד לך. חש אני כי יש משהו חריג. אמרה לו:״ בני, זה שנים רבות שאין אני שומעת מפיך מלים מוזרות, ואילו עתה מדבר אתה במלים בוטות״.  אמר לה :״הורתי! אני מדבר אתך ברצינות ועכשיו עלייך להתחנן ולהתפלל לאללה שייעתר לך, כי אללה מקשיב ונענה״. אמרה:״ דבר, מה אתה רוצה ממני״.
  • אמר לה: ״את יודעת שאימנו שרה, הייתה בגיל תשעים שנה כאשר, ישתבח שמו ויתעלה נתן לה חלב כדי להניק את בנה יצחק. אני עכשיו מבקש חלב משדייך וזה דברי״
  • ״אני אמתין רבע שעה ואם הבורא, ירומם ויתעלה, לא יחון אותך –  כי אללה ישתבח ויתעלה הוא חנון ורחמן שברחמנים למי שהוא שבע רצון ממנו – ולא ייעתר לתפילתך, פירושו של דבר שהוא לא שבע רצון ממך, ואני אחשב כאחד הילדים הלא חוקיים, הרי שאז עליי להרוג אותך ואחר כך אהרוג גם את עצמי. כך, אפנה את הדרך לאדם נקי כפיים ובר לבב, ישר והגון אשר ישלוט במדינה לטובת ורווחת תושביה״.
  • לאם המלך לא נותר בלתי אם להתפלל לאללה שייעתר לה, כי כלה ונחרצה היא מאת בנה.
  • היא התחילה להתפלל לאללה, בחשבה שהיא הולכת לקראת מותה, ורצתה שמותה יתחיל במצוות התפילה.  וכשהיא עמדה והתפללה חשה ששדיה מתמלאים חלב.  לקחה כלי וטפטפה בכוס שהתמלא לכדי רבע כוס.
  • המלך לקח את כוס החלב והריח אותו והיה ריחו טוב שבבשמים, נשק את ידי אמו וירד אל האורחים ונתן את הכוס למחמוד להריחו.
  • אמר מחמוד למלך :״החגיגה שערכת לכבודי לא תשווה ולו במעט להנאה מהרחת הבושם הטוב הזה״.
  • וכך אמרו גם כל השרים אחד אחרי האחר, וכל הנוכחים ביקשו להתענג מריח הבושם הטוב.
  • לקחו כוסות טפטפו טיפה בכל כוס ונתנו להריח לכולם.
  • החגיגה נמשכה כל הלילה. סופה היה טוב מראשיתה, עד עלות השחר. אז פנה המלך למחמוד: ״ברצוני לערוך חגיגה מפוארת והמונית, דוגמת זאת שחווית פה, בעירך בבצרה. אני אתן לך מכתב למלך בצרה כדי שיעזור לך להכין את הדרוש לחגיגה כמות זאת אשר אני ערכתי לכבודך, וכאשר תערכו את החגיגה, אתם תודיעו לי כדי שנבוא אני ושריי וכל נכבדי מצריים. האם אתה מסכים לכך״. אמר מחמוד:״ אני בשמחה אערוך את החגיגה הזאת ואתכבד בך ובשריך כדי שתהיו אורחי עירנו ואורחיי״
  • עם בוקר לוו אותו לספינה ונפרדו ממנו. לאחר שהגיע מחמוד לבצרה נתן מחמוד את המכתב למלך בצרה בו מבקש מלך מצריים ממלך בצרה לעזור למוחמד לארגן את החגיגה.
  • וכך התחיל מחמוד עם בואו לבצרה לארגן את החגיגה כמו החגיגה שנערכה לו במצריים.
  • והכין באולם מקום שתשב שם גם אימו.
  • וכשסיים את ההכנות, בעזרת מלך בצרה, הודיעו למלך מצרים על היום שנקבע לחגיגה, בהזמנה רשמית, ששוגרה ממלך בצרה למלך מצריים.
  • מלך מצריים קרא לחלק משריו ומנכבדי העיר להשתתף בחגיגה שעורך מחמוד בעזרת מלך בצרה, וכשהגיעו האורחים לבצרה הם התארחו אצל מלך בצרה.
  • ביום החגיגה התאספו יחדיו המלכים, השרים והנכבדים.  מחמוד ישב באמצע בין שני המלכים.
  • בחצות ביקש מלך מצריים את חרבו. מלך מצריים כבר הודיע מזה כבר למחמוד אודות המבחן שהוא אמור לקיים לאימו בשעת החגיגה, בדומה להעמדה בניסיון  שקיים המלך לאימו הוא.
  • פנה מחמוד לאימו והודיע לה כי אם אללה לא יחון אותה וייתן לה חלב, פירוש הדבר שהיא תיהרג והוא יהרוג את עצמו בחרב הזאת.
  • כששמעה אמו את המלים האלה הזדעזעה ורעדה וביקשה מאללה שירחם עליה וייתן לה חלב כמבוקש. ואכן, מה רבו מעשיו של בורא עולם?. והנה נהיה לה חלב, היא מזגה את החלב לתוך כוס, וראו זה פלא! הייתה כמות החלב שנאסף כפליים מכמות החלב של אמו של מלך מצריים, אבל ריחו של החלב הזה היה מבחיל.  ההפך מריח החלב של אמו של מלך מצריים.  ואללה ישתבח ויתעלה שמו חנן את אמו של מחמוד, כי היא חפה מפשע, אך החלב שלה לא דמה לחלב של אמו של מלך מצריים.
  • וכהריח אותו מחמוד מצא שריחו דוחה, מבחיל ומאוס ואמר בלבו: לא ייתכן שיש אשם באמו כי הבורא רחם עליה ונתן לה חלב, אולי אני מצונן, ואיני מרגיש בריח אין סיבה אחרת.
  • לקח את כוס החלב מיידי אמו והודה לה. הוא הביא את החלב למלך מצריים, וכאשר לקח המלך את החלב והריחו אמר המלך:״ אשריך מחמוד על החלב הזה. ריחו של חלב זה טוב מהחגיגה הזאת כולה״.
  • הגישו את החלב למלך בצרה, וכמובן שזה האחרון לא העז לדבר בגנות החלב מאחר שמלך מצריים שיבח אותו, וכך גם השרים והמכובדים, כולם למקטן ועד גדול, שיבחו את ריחו למרות שנגעלו ממנו.
  • בקרב הקהל החלו האורחים הרבים לתהות. מדוע הגישו לנו את החלב הדוחה הזה? הייתכן והמלכים פשוט רוצים להיפטר מאתנו ולהביא ליציאתינו מאולם החגיגה? אבל הם יכלו הרי לגרש אותנו מבלי לתת לנו להריח את הריח הנוראי הזה, אשר פגם באופן נחרץ בכל הנאותינו מהחגיגה״.
  • מחמוד הבחין כי דברי הקהל שונים לגמריי מהדברים ששמע מהקהל במצריים.
  • הוא הבין. החלב  קלוקל. לא טעם לו ולא ריח.
  • והוא חש בתחושת מועקה ובושה תהומית.
  • הוא גמר אומר בעצמו כי אין זה מכובד ולא ראוי שיחיה יותר.
  • הוא עלה למרומי האולם ושמט את גופו  לקרקע, ונפל מת.
  • הנוכחים בחגיגה החלו לעזוב את המקום.
  • מלך מצרים עלה לבימת הנואמים וביקש מהקהל שלא לעזוב את האולם, וקרא מעל הבמה בשם הקצין אותו פגש באקראי כשהמתין ליד סוסו של מחמוד ליד החמאם.
  • הקצין קם ואמר:״ אני הוא הקצין הוד מעלתך, וזו תעודת הזהות שלי אשר חתמת עליה אחרי שרשמת את מספרה ותוכנה״. אז ביקש המלך מהקצין לעלות לבימת הכבוד ולספר לקהל אודות פגישתם.
  • הקצין סיפר את כל מה שקרה ועל עשרים הלירות שנתן למלך באותו המפגש.
  • בתום דברי הקצין סיפר המלך לתושבי בצרה ולמלכה, מי היה מחמוד זה,מה היה החסד והטובה שעשה עימו המלך, ואיזה רוע וכפיות טובה השיב מחמוד למלך מצרים.
  • מלך בצרה, שריו ותושבי העיר נתבקשו לטכס עצה ולהחליט מה ייעשה עתה, והם החליטו, פה אחד, שכל רכושו של מחמוד וכספו יוחרמו לטובת אוצר ממלכת מצרים. וכך היה.
  • מלך מצרים ושריו חזרו למקומותיהם והם חיים ביושר ואולי אף באושר עד עצם היום הזה.
  • חיו בטוב, הקוראים והשומעים.
  • ***************
  • וזה פירושו
  • האדם פועל על פי מצפונו הוא, ואין המצפון ניתן לשינוי, שהרי המצפון והמוסר טבועים הם באדם בעמקי רוחו ונשמתו.
  • ועל זה אומר המשל הערבי
  • ״ארור האדם המסב שאט נפש להוריו״.

סיפור מספר ארבע מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל.

סיפר וכתב: נעים סמוחה, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

 

***************

 

כי באמונה הם עושים  –  אדיקות יתר ומעלליה

 

היה היה איש ושמו חסן, עשיר בידע ובממון והיה מהאנשים בעלי המעמד הגבוה שמתגאים בהם תושבי עירם.

היו לו עובדים-שותפים רבים, להם נהג לתת כסף לעסקאותיהם המשותפות. עבודתם הייתה סחר בטובין. הם היו עוסקים בקניית ומכירת סחורות שונות והרווחים היו נחלקם שווה בשווה. מחצית לחסן ומחצית לעובד השותף.

חסן היה יושב עם הזקנים כדי לדעת על ניסיון החיים שלהם ועל מה ששמעו מאבותיהם. ביום מן הימים כאשר חסן ישב עם זקני העיר אמר לו אחד הזקנים: "חסן, אתה עכשיו בגיל מתאים לנישואין ואנחנו נייעץ לך להתכונן לנישואין".

ענה חסן:״אני מסכים, אבל אני חפץ באישה שיהיה לי ממנה שקט נפשי״. אמר לו אחד היושבים במקום :״אני מכיר את אחד החכמים בעירנו, ולו בת יפה ומלומדת והיא אדוקה מאד בדת ומקיימת מצוות. אתה רוצה שקט נפשי. והרי אלמנט יסודי בדתות הינו מידות טובות.  כמו כן חייבה הדת את הנשים לכבד את בעליהן וזה מוכר בכל דת״.

חסן הסכים לכך ואמר לו :״אני מרוצה. אנא התחל לטפל בנושא וכאשר יסכים החכם לתת לי את בתו כדי שאנשא לה, הודיעני״.

וכך היה, הלך הזקן לבית החכם וביקש את יד בתו לחסן. כאשר שמע החכם את דברי הזקן אמר לו :״אגש לבתי ואומר לה שחסן, הידוע כבחור מלומד ועשיר, ביקש את ידך באמצעות אחד מאנשי העיר״.

פנה החכם לבתו והודיע לה על כך. היא ענתה לאביה ואמרה כי אכן שמעה היא מזה כבר אודות הבחור חסן ועל אפיו הטוב.

״אני אסכים להתחתן עמו, אך זאת בתנאי שיעקור את עץ השיזף הנמצא בביתו ויסגור את הבית כולו, כדי שהעופות והציפורים לא יוכלו להיכנס לתוכו. זאת משום שבין העופות ישנם גם זכרים. אני רוצה להתהלך בחופשיות מלאה כשאהיה בתוך הבית ואם יראני זכר כלשהוא כשאינני מכוסה כדבעי הרי שזה יהווה  עבירה על חוקי דתינו הקדושה״.

האיש הזקן חזר לחסן עם תשובת החכם, אבי הנערה.

עץ השיזף היה יקר וחשוב מאין כמותו לחסן. באסלאם, ובעיקר אצל השיעה, עץ השיזף היה למעין עץ קדוש. כשנפטר אדם היו לוקחים עלה מעץ השיזף, טובלים במי הטהרה בהם רוחצים הם את גופת המת ומטהרים את המנוח. עץ השיזף נחשב אצלם כמטהר הטומאה.

מכריו של חסן לחצו  עליו כי ייעתר לתנאי עקירת עץ השיזף.

ולבסף אכן כך עשה חסן. הוא עקר את עץ השיזף וסגר את הבית הפנימי זאת אומרת "החרם" מעון הנשים (אצל הערבים העשירים הבית היה מחולק לשניים בית ההארחה ובית ה"חרם" (הנשים). בית ההארחה היה לאורחים ובית ה"חרם" למשפחה.

כאשר עקר חסן את עץ השיזף והשלים את ההכנות הדרושות ל"חרם" התחתן חסן עם בת החכם והכל חזר להיות, כמעט, כרגיל.

חסן החל ליתן את תשומת ליבו לכמה עובדות. הוא אדם מיוחס, אמיד ומלומד. ובנוסף, הוא הרי חתן של החכם הגדול.

רם לבבו של חסן. אט אט התחיל יחסו לזולת להשתנות. הוא אף פנה לעיתים לשותפיו בעסקיו במסחר בקשיחות.

חסן לא היה יותר כתמול שלשום.

ביום מן הימים, שעה שניהל חסן משא ומתן במספר עסקות של קנייה ומכירה עם אחד העובדים השותפים שלו ברכישת סחורות, פנה העובד  לחסן ואמר: "חסן, אל תתגאה בכספך ובמעמדך. הן גם אני שמתי חלקי בסחורה הזאת, כרבע מהסכום, ואני שותף לכל הפסד. כמו כן אני יגעתי בקניית הסחורה ואני רוצה שיהיו לי רווחים רבים ככל האפשר תמורת העמל שעמלתי ואינך יכול להכריח אותי למכור את הסחורה עכשיו. אתה רוצה להרוויח לבדך מהסחורה, איני מסכים לכך".

אמר חסן לעובד: "הכיצד זה מעז אתה לדבר אתי בביטוים כאלה. האינך  מתבייש להתנהג כך עמי?". ענה לו העובד :״ וכי מדוע אתבייש לבקש את זכויותיי.  ובמה אתה מתגאה? אני מכיר אותך היטב.  יודע אני מי אתה. אילו הכרת את עצמך ואת אישיותך, לאחרונה, היית מתבייש מעצמך ולא מתנהג כך עם הבריות״.

השותף המשיך ואמר ״חסן, ידוע שיש לך ממון. ובלעדי הממון אין לך דבר.  וזו סיבת התנשאותך״.

חסן, מן הסתם, כעס ורגז מאוד.

הוא פנה לעובד השותף ואמר:״האם אני משוגע, ואתה בעל השכל המושלם? האם אתה יודע מה עונשך על התנהגותך ודבריך?״.

״ כן, אני יודע מה עונשי. אם אמרתי דבר שקר, מוכן אני להקריב את ראשי. בל נא תשכח. אני יכול להוכיח לך מה שאמרתי, ואז תווכח במו עיניך ותחוש את הבושה לה אתה ראוי״.

חסן נאות להתמודדות.

הם הסכימו על תנאי ההתמודדות. בהתאם לכך קבעו כי אחת משתיים.

א. או שחסן יאלץ למסור את כל רכושו לשותפו, כמו גם את אשתו.

ב. או שחסן יקבל את ראשו של עובדו שותפו.

וכך הושלם ההסכם ביניהם, כתבו וחתמו חוזה וזמן הביצוע נקבע למועד שלושה ימים.

 

העובד השותף היה ידיד (מאהב) של אשתו של חסן.

הוא נהג לבוא מדי יום חמישי לביתו של חסן ועמו שני בקבוקי עארק.  כידוע  העארק, אצל המוסלמים, הינו אחד מהאיסורים החמורים באסלאם.

כשהיה נכנס לביתו של חסן היה יושב עם אשתו של חסן באחד החדרים, שותים עארק, ובצהריים, אהובתו, בת החכם, מגישה לו ארוחת צהריים וסועדים יחדיו.

בת החכם האדוקה הייתה יושבת עמו בבגדים שקופים.

גם העובד השותף היה נתון במצב המתאים לשיכורים. הם חיכו, מידי שבוע, בערגה, למפגש הבא.

כשקרב יום ההתמודדות, הוא בא לבית אהובתו וחשף בפניה את דבר  החוזה שנכרת בינו לבין בעלה חסן.

כשראתה את החוזה שמחה מאוד. היא הציעה לאהובה לשלוח את אחד המשרתים לקרוא לחסן על מנת שיראה בעיניו מה קורה ומתרחש בביתו,  וכך יוכלו השניים להיפטר ממנו מוקדם אף יותר מהמתוכנן.

״הוא אדם ארור. אינני אוהבת אותו כלל״.

וכך עשו. שלחו את אחד המשרתים לזמן את חסן שישוב לביתו.

הגיע חסן לביתו ונכנס בפתח הדלת. אחד המשרתים הודיע לאשתו שחסן הגיע. ביקש חסן לגשת לחדרו, אך אחד המשרתים פנה אליו ואמר :״ אדוני, אל נא תיכנס לחדר אשתך, כי יש עמה גבר בחדר״.

התפלא חסן, נכנס לחדר וראה את שותפו כשהוא יחד עם אשתו ושניהם מעורטלים.

 

אז אמר חסן לפועל :״ בסדר. ניצחת בתחרות. עכשיו יש לך כל מה שיש לי, אין לי עתה אלא להגר מהעיר הזאת ןלחיות את ימיי בעיר אחרת ״. וכך עשה.

 

חסן עזב את עירו, ונעשה דרוויש (נווד), נע ונד לילות וימים עד שהגיע לאחת הערים.

בחצות הליל נכנס הוא לעיר ושוטט ברחובותיה.

לפתע נשמעה צעקה "גנבים". הוא נבהל מפאת הצעקה והחל לרוץ עם הגנבים.  השומרים רודפים אחריהם ופוצעים את חסן.

הוא נתפס, פצוע, בידי השומרים.

כשעלה השחר לקחו את חסן לחקירה. אמר לו קצין החקירות:״ גנב, אמור לנו מי הם הגנבים אשר היו אתך״. אמר חסן לקצין החקירות:״ אני עכשיו פצוע. לא אומר לכם דבר על הכנופיה עד שאבריא ואז אומר לכם את כל  שאני יודע״.

כשהיה חסן בבית המעצר התחיל לשאול אודות חכמי העיר. האנשים מסביבו סברו שהוא שואל אותם כדי שאחד החכמים יציל אותו מהמאסר.

חסן רצה לדעת מי הם החכמים, כי הוא פקפק בחכמים, וחשד כי המכונים ״חכמים בדת״ אינם אמינים כלל  ועיקר.

אחד האסירים פנה לחסן ואמר: "חסן, יש רק אחד שיוכל להציל אותך והוא גדול החכמים, אנואר אלסדאת שמו, והוא מנכבדי הדת ומתפלל בראש הציבור. הוא כל כך אדוק באמונתו שחרף העובדה שהוא כבר התפלל בראש הציבור, שב הוא מייד לביתו ומתפלל שנית. יש בביתו חדר ובתוך החדר יש חדר שני שהיה מתפלל בו כדי שלא יפריעו לו ולא ישמע רעשים. וכמו כן היו לו עכסים ברגליו שתלויים בהם פעמונים כדי שבשעה שהוא יתהלך הנמלים והחרקים ישמעו את הדי הפעמונים ויכנסו לחוריהם וכך יציל את נפשו מחטא כי הלא הם ברואיו של אללה.

שמח חסן לשמוע על החכם הזה ומעלותיו ואמר בלבו :״החכם הזה הוא ראש כנופיית הגנבים״.

כשהבריא, הביאו את חסן בפני קצין החקירות :״ אתה החלמת מפצעיך. ספר לנו על כנופייתך״.

אמר חסן לקצין :״אני לא אמסור שום מידע אודות הכנופיה אלא רק לאחר שתפגישו אותי עם השר״.

חסן עמד במיריו ולבסוף הוא אכן הובא בפני שר המשטרה.

אמר השר :״אמור את דברך ללא שיהוי כי בן מוות אתה״.

ענה חסן כי הוא נכון למסור את כל המידע, אך זאת לאחר שיצאו כל הנוכחים שבמשרד.

השר ציווה על כל הנוכחים לצאת.

אמר חסן לשר:״ אדוני השר, ראש הכנופיה שלנו הוא החכם הגדול ושמו אנואר אלסדאת״ . כששמע זאת השר אמר לו:״ שתוק, ארור״.

אמר חסן :״ אני דובר אמת. אם רוצה אתה לגלות את הגנבות הרבות עליך לערוך חיפוש בבית החכם הגדול ואז יתברר לך שאמת דיברתי״.

אמר השר לחסן כי עליו להודיע זאת למלך. והיה ואחרי החיפוש יסתבר ששקר בפיו, דבר לא יעזור לו ואחת דינו . מיתה.

נתן חסן את הסכמתו שכן בטוח היה במה שאמר.

השר ציווה להחזיר את חסן לבית הסוהר עד שיודיע לו המלך מה לעשות.

המלך הורה לשר כי עליו לקחת את הארור הזה אתו לבית החכם, ולערוך חיפוש בבית החכם.

השוטרים הובילו את חסן, תחת שמירה הדוקה, לבית החכם והתחילו בעריכת החיפוש.

חיפשו באולם האורחים, ואפילו בבית הנשים, זאת אומרת הבית הפרטי של משפחת החכם, ולא גילו דבר.

פנה השר לחסן ואמר :״האם יש מקום נוסף שאתה רוצה לחפש בו?  מחר  תהיה בין המתים ואיננו רוצים שיהיה לך איזה שהוא צידוק״.

השיב חסן בהן, והצביע על המקום בו החכם מתפלל את תפילותיו הפרטיות.

נכנסו חסן והמחפשים לתוך החדר הפנימי שהיה מרוצף במרצפות שיש, הסתכל על המרצפות וראה מרצפת שיש בפינת החדר. הרים אותה וראה מתחתיה סולם על הקיר. ביקש חסן מאחד השומרים להוריד אותו וכשירד הוא מצא במחבוא ערימות של זהב ויהלומים.

ביקש חסן  מהשר לראות במו עיניו מה נמצא בתוך המחבוא.

לנוכח האוצרות הגנובים שנתגלו בחדר מחבוא זה, פנה השר לחסן וביקשו להתלוות אליו לארמון המלך.

משהגיעו לארמון ביקש המלך מחסן לגלות גם את שמות יתר חברי הכנופייה.

אמר חסן למלך:״ הוד מעלתך, אני זר במקום זה. אינני מכיר פה איש״.

וסיפר את כל קורותיו למלך :״ אשתי היתה אדוקה. היא אף התנתה את הסכמתה להינשא לי בכך שאעקור את עץ השיזף, המקודש,  בכדי שלא יראו אותה הציפורים הזכרים שעל העץ, כי זה נחשב חטא בעיניה״.

המשיך ואמר:״ הדבר דומה לחכם הגדול, אנואר אלסדאת, שהיו לו עכסים שתלויים בהם פעמונים שיהדהדו בהליכתו והנמלים והחרקים ישמעו ויברחו ויכנסו לחוריהם וכך הוא נשמר מחטא. מכך הסקתי שאין הוא אלא בוגד בדתו ובמצפונו, בידיוק כמו אשתי האדוקה״.

 

************

 

מוסר ההשכל של הסיפור הוא

אדיקות יתר הינה סימן מובהק להעמדת פנים, בניסיון להסתיר מעשים פסולים ומגונים.

סיפור מספר חמש מתוך סידרה בת תשעה סיפורים קצרים כפי שנהגו לספרם בקהילות יהודי בבל.

סיפר וכתב: נעים סמוחה, רמת אביב

תרגם מערבית: ציון בושריה, מבשרת ציון

ערך: אריה סמוחה, לונדון

 

******************

 

על תרמית ובגידה

 

זה לא מכבר דרו תחת קורת גג צנועה, אחות ואח, שהיו דלי אמצעים.

שם האח היה שיח' עצפור ושם האחות היה מוליה הואשה.(שיח' משמעו חכם צעיר ומוליה פירושה אישה אדוקה ומשוררת צעירה).

שיח' עצפור היה בן שלושים ואחותו הייתה מבוגרת ממנו. השיאה עצה האחות לאחיה: ״הקם לך עסק זעיר. לא די לך מלהתקיים מן הקצובה שהרשויות מעניקות לך מכספי המעשר של הזכאת ? (זכאת  הינו אחד מעמודי התווך באסלאם, מעשר המוטל על העשירים ומחולק לאביונים).  האם יאה לך לחיות את חייך בגבולות הקצבה ? הלוא  לבעלי מקצוע או עסק קיימת האפשרות לפרוץ את גבולות המעשר ,ולנוכח כישוריך, השמיים הם הגבול״ .

לאחר הירהורים ושקידה על תכנית  עיסקית, שיח' עצפור  אזר אומץ, כינס את כל ההון שהיה ברשותו, מינף את ההון שעמד לרשות אחותו ופתח חנות כדי להתפרנס ממנה.

האיר  לו המזל פנים וחנותו הייתה מבין החנויות שזכו להצלחה מרובה.

שיח' עצפור ראה ברכה בעמל, והוא לא חסך מאמצים.

היה נמנע בשעת הצהריים מלשוב אל ביתו ולסעוד צהריים, משום שלעיתים תכופות היו פוקדים את חנותו לקוחות גם בצהריים.

כאשר ראה שיח' עצפור שהעסק מתנהל כהלכה, החליט כי הגיעה השעה להעשיר את אופני הצריכה בביתו והחל לקנות בשר ,דגים ופירות  אורגניים, ולאחר מכן אף עיצב מחדש את  הריהוט בביתו. ימים  של שקט נפשי, נועם  ועדנה  שררו בבית בו שכנו הוא ואחותו הואשה.

לאחר מנוחה קצרה על זרי הדפנה, צפה במוחה של הואשה השתוקקות מחודשת  לשיפור באורח החיים .

פנתה לאחיה ואמרה: ״שיח' עצפור, הלוא אתה היום בן למעלה משלושים שנה ואני קרובה לשלושים וחמש. באשר לנישואין, אין זה נראה אפשרי  בעבורי לנוכח גילי המתקדם, שהרי איכה אבוא אל איש ואבקש את ידו?תהא זו בבחינת בושה עבורי. לעומת זאת,  יכול אתה לבקש ידן של רבות מן הבנות. לכשתימצא בת זוג מתאימה, התחתן אתה, ונקווה כי תענינה תפילותינו להעמדת צאצאים לאבותינו.״

לאחר מחשבה קצרה ענה האח והיקשה:״כאשר אתחתן, אפשר ותהיה תחרות  סמויה בינך ובין העלמה שתואיל להושיט לי את ידה, ומה יעלה  אז בגורלך?״ ענתה לו הואשה : ״הסכת ושמע נא לי אחי צעירי. אל תפחד כלל חשוב חיובי ותראה  כי  טוב יתגשם .

לאחר התלבטות קלה, שח  שייח עצפור לאחותו :״ארסי נא לי עלמה חסודה, ואת תהי אחראית לכל אשר יקרה לאחר מכן״. ללא היסוס ענתה הואשה :״נחושה אני למצוא לך אישה לנישואין, והיה אם יאונה לי רע מנישואיך, אשא לבדי באחריות  על כך.״

 

ניאות שיח' עצפור לקבל את רעיון הנישואין, לאחר שהואשה קיבלה על עצמה את התנאי שהתנה עמה.  וכך התחילה הואשה לתור אחר עלמה  חסודה לאחיה, שתתאים לו, אך שתוכל אף היא לחיות עמה בשקט ובשלום .

משכה את תשומת לבה של האושה עלמה אחת והיא בת עשרים וחמש ושמה עואשה. היתה עואשה אדוקה בדתה, יודעת קרוא בקוראן ובקיאה בפרשנותו בצורה ורסטילית. התעלתה בידענותה והיתה מטיבה קרוא תפילות האבל הדתיות על הריגת חוסיין ואחיו ובני משפחתו.  (זהו מנהג רווח אצל בני פלג השיעה ).

בחלוף פרק זמן קצר, שמה פעמיה המוליה הואשה אל הורי עואשה בכדי לבקש את ידה של עואשה שתהיה אישה לאחיה שיח' עצפור.

ההורים האדוקים הללו קראו לבתם והודיעו לה מהו מבוקשה של מוליה הואשה. ללא היסוס הביעה עואשה את הסכמתה להיות לאישה לשיח' עצפור.

נגשה הואשה לאחיה ואמרה לו: ״עלה בידי  לארס לך אישה אדוקה הבקיאה בקוראן״ . השיב  לה : הבי את  דיברתך כי נותנת את את חסותך המלאה, כי היא תהא לי לאישה, והיה אם יקרה דבר  אשר לא ימצא  חן בעיניך, את היא   הנושאת באחריות, לאללה ולכלל החברה הסובבת אותנו״. אמרה לו :״על דיברתי , קיבלתי עלי.״

וכך היה, שיח' עצפור התחתן עם העלמה עואשה. התגוררו בבית אחד שלושתם. מקץ תקופה בת כשנה החלו להתהוות שסעים ומריבות בין הואשה לעואשה, ששיח' עצפור לא היה יכול לשאת.

בכדי להמנע מהן, היה יוצא השכם בבוקר לעסוק בחנותו, וחוזר מאוחר בערב. היריבות בין עואשה והואשה נמשכה ששה חודשים, אך לא היה בה כדי  לעניין את שיח' עצפור.

יום אחד החליטה עואשה לספר לו על מערכת היחסים הקלוקלת, הסכסוכים והאיבה ששררו בינה ובין הואשה. כאשר הגיע  עצפור לבית בערב כדי לנוח מעמל היום ולסעוד את ארוחת הערב במנוחה, סיפרה לו עואשה אודות  ההתנהלות הטורדנית והמייגעת בבית במשך היום.

פנה  עצפור להואשה אחותו והטיח בה: ״הלוא ידעת את אשר יגורתי מפניו, ומה שצפיתי ושיערתי כי יבוא אכן בא. כאשר אמרתי לך הניחי לי מרעיון הנישואין לא  הרפת ,ולא יהא מנוס  עכשיו  אלא  לגרש את אשתי.״

ענתה הואשה לעצפור:״והיה אם תגרש את אשתך, יאמרו הבריות כי  הגירושין האלה הינן תולדה ישירה של קנאת אחותך באשתך, שהרי אני בחזקת רווקה זקנה, וזה מה שסביר להניח כי החברה תסיק בנסיבות האלה. על כן , עדיף  לך  לשכור או לקנות בית אחר ואני אשאר  פה בגפי״.

רעיון קניית בית חדש קסם לעצפור. הוא פנה לאשתו וביקש ממנה לחפש בית לקנותו. עואשה החליטה לתור אחר בית שיהיה הולם לה לרווחתה וכשמצאה בית כלבבה, חשה להודיע לעצפור. וכך מיהר עצפור לרכוש את הבית  והזוג עבר לדור בו, והואשה נשארה בגפה.

 

עשה לו מנהג עצפור, והיה מקפיד בו מידי יום ביומו. כשהיה יוצא מדי בוקר קונה  היה תחילה את המצרכים הביתיים השוטפים, שולח אותם אל ביתו עם אחד הסבלים,  ורק לאחר מכן היה פותח את חנותו .

אך כאשר שב אל ביתו בתום יום העבודה המייגע, כדי לסעוד רעבונו בארוחת ערב, לא היה הוא שבע רצון מן הארוחה .

לא פעם, דל היה המרק ומנת חלקו היתה רק שאריות ועצמות. הפירות לא  היו בנמצא ואם כבר היו, הם החלו להבאיש ולא היו ראויים למאכל.

שאל עצפור את עואשה: ״מדוע מנת חלקי נטולת בשר ומדוע אין הפירות שאת מגיש ראויים  למאכל?״

ענתה  עואשה :״שיח' עצפור יקירי, צר לי עליך !  מידי יום הואשה אחותך באה אל ביתינו ונוטלת את הבשר העסיסי ומותירה רק עצמות. כך עושה היא גם לפירות המשובחים ומשאירה פירות באושים שאינם ראויים. כך  מעוללת היא גם לקמח ונותר רק הג'ריש״.

נד בראשו  עצפור, וביקש מעואשה לבל תגער בהואשה והוסיף: ״אגדיל את מכסת קניות מוצרי המזון״ .

וכך עשה הלכה למעשה. עצפור הוסיף לכמות האוכל שהיה קונה, אך דבר לא השתנה. עצפור הבליג וגילה סובלנות לנוכח  התזונה הדלה.

בהתקרב החג, קנה עצפור כפליים מצרכים. אף על פי כן, כשבא עצפור לאכול כמנהגו את ארוחת הערב החגיגית, מצא להפתעתו כי לא זכה  לארוחה עשירה יותר מאשר בכל יום. קרא לעואשה והקשה עליה: ״אפילו ביום החג הארוחה  נותרה כמו בכל יום, והרי  קניתי כפליים מצרכים מאשר בכל יום?! השיבה עואשה לעצפור :״הלוא אתה ציווית עלי שלא אמנע מהואשה דבר.״

כעס מאוד עצפור וגמר אומר בליבו לפנות להואשה ולגעור בה על אף שימחת החג.

חש עצפור לבית אחותו והוא כעוס מאוד.

אולם הואשה לא היתה מודעת למצב שהתפתח. זה זמן ארוך למדי שהיא  אף נמנעה  מלבקר את ביתו של עצפור.

לעואשה היה מאהב. היה  הוא עושה דרכו מידי יום לבית עצפור ומביא עמו בקבוק עראק. היו עואשה והמאהב שותים לשוכרה, אוכלים את כל המאכלים שהביא עצפור, משתעשעים, רוקדים ויושבים לבטח בתחושת נירוונה וחופש מלא.

כאשר אץ עצפור אל הואשה והוא טעון בתחושת כעס, הוא היה מודע ליכולותיה העל טבעיות .

התלונן  עצפור בפני אחותו:״ לפנים, תמיד היית דואגת לרווחתי ולמזוני . חלפה שנה תמימה, ובשר לא בא אל פי !  והנה, על אף שהכפלתי קניות מוצרי המזון לכבוד החג שבא עלינו לטובה, עדיין נותרתי עם שיירי עצמות ופירות מצומקים. מה הגורם למהפך ביחסך אלייך? .מדוע אין את  נוהגת עימי  בהגינות?!״

ענתה לו הואשה:״ מכאן ואילך אין מי שיחמול עלי מלבדך. ועכשיו תנוח נפשך.  התאזר נא בסבלנות, ועוד מעט קט תהא שבע רצון״. הגישה לו כוס קפה והוסיפה: ״יש באמתחתי כבש וממנו תוכל לאכל בשר עסיסי כאוות נפשך, וזאת  יוגש  לך בתוך  חמש דקות״.

אמר לה עצפור: ״ אהיה  לך אסיר תודה אם אכן יתממש כדבר הזה״. ענתה לו ״:תחזה נא עיניך בהשתלשלות שאגולל לפניך״.

קראה הואשה לכבש צולנג'אן. התייצב בפניה הכבש ואמר:״ הנני״.

אמרה לו :״שחט את עצמך, פשוט את עורך, היגזר לנתחים, והנח אותם בסיר״. פנתה הואשה לעצפור ושאלה להעדפתו לגבי אופן הבישול של הנתחים. השיב לה:״אני מעדיף אותם מטוגנים״. צוותה על נתחי הבשר שבסיר :״היטגנו״ וחיש טוגנו, נוצקו בצלחות והוגשו לשולחן על מגש.

אמרה הואשה לעצפור :״ יערב לך, אכול כאוות נפשך, אך את העצמות אל תוציא אל מחוץ למגש״.

לאחר שסיים לאכול, שאלה הואשה את עצפור :״ האם שבעת דייך?״ ענה לה ״שבעתי וגם הותרתי״. קראה הואשה לעצמות היבשות של צולנג'אן ,וצוותה :״ הו עצמות יבשות ,התנערו, רקמו שרירים וגידים, ושובו  להיות  כבש כפי שהייתן״.

וכך התייצב הכבש במקום שהיה קשור בו קודם לכן.

כל זה נעשה בזכות כישוריה העל טבעיים של הואשה.

אמר עצפור לאחותו״:הייתי מאחל לעצמי דבר בדמות הצולנג'אן הזה״ . ענתה לו הואשה :״ בנדיבות, קח לך את הכבש הזה כמתנת חג״. הודה לה במאוד ולקח את הכבש אל ביתו.

מייד בהגיעו אל ביתו, שאלה אותו עואשה מה היקשה על הואשה ומה היא ענתה, והאם נאותה לתת לו מתנה לרגל החג. ענה לה כי הוא קיבל מהואשה כמתנה לכבוד החג  את הכבש הזה.

שאלה עואשה:״מהו להערכתך מחירו של כבש כזה , שהרי אתה נראה שמח מאוד״ . השיב עצפור: ״הכבש הזה ניחן במעלות רבות . שורי וראי״.

הוא קרא לכבש בשמו – צולנג'אן. מייד התייצב הכבש.

ציווה עליו עצפור:״ צולנג'אן: הישחט ,פשוט את עורך, הגזר לנתחים, והנח אותם בסיר,  היטגן , צוק הנתחים לצלחות והינגש על מגש,ויתייצב המגש על השולחן״.

וכאשר דיבר כך קרה .

עצפור ועואשה התחילו לאכול מהבשר המטוגן. אמר עצפור לעואשה  :״אל תוציאי את העצמות אל מחוץ למגש״. לאחר שסיימו לאכול קרא עצפור  לצולנג'אן ואמר: ״התנער וחזור למצבך הקודם״. ואכן חזר להיות כבש כמו בראשונה. אמר עצפור לעואשה: ״הדבר הזה יחסוך לנו עמל בישול ונהייה שבעים תמיד״. ראו עצפור ועואשה כי טוב ,ושמחו על המתנה הזאת.

ויהי ערב ויהי בוקר.  בבוקר הלך עצפור כהרגלו לעסקו. המאהב  הגיע   אל עואשה גם הוא כהרגלו, אך הפעם הביא עמו שני בקבוקי עראק, כי הרי  חג היום ומצווים הם  לשמוח.

עואשה והמאהב השתכרו עד לא ידעו היכן הם נמצאים, והם היו מעורטלים. בצהריים אמר המאהב לעואשה :״אהובתי אני חש רעב, הביאי נא לי אוכל״. אמרה לו : ״היום אין לנו צורך לצאת מהחדר. הכול יגיע אלינו לכאן ולא נצטרך  לטרוח  ולבזבז זמן יקר בבישולים״ .

חזרו הם אל מלאכתם, והמשיכו בהתעלסותם.

לכשגבר הרעב הבשרני על ההתעלסותי, קראה  עואשה לכבש  צולנג'אן, וצוותה עליו: ״הישחט, פשוט את עורך, הגזר לנתחים, הנח אותם בסיר  ,היטגן, צוק הנתחים לצלחות, הנח אותן על מגש ויתייצב המגש אל השולחן״

החל כבר לעלות באפם ניחוח הבשר המתטגן, אך הבשר לא התייצב אל השולחן. עואשה והמאהב היו בגילופין.

היא יצאה  עירומה מהחדר ונכנסה למטבח.  הושיטה ידה אל התרווד כדי לצקת את הבשר אל הצלחות אך להפתעתה, היא החלה לחוש שידה נדבקת אל התרווד, התרווד דבוק אל  הסיר והסיר אל הכיריים .

עודנה אפופה תחושת עירפול מין השיכר, החלה לחשוב כי לא תוכל להתנתק מן הכיריים.

קראה עואשה למאהבה לחוש לעזרתה, וכששמע את קריאתה ,אץ אליה כדי להושיט עזרה.  לכשמשך את ידה,  מצא את ידו  דבוקה אל ידה כבדבק מגע.

לנוכח חוסר האונים אליו נקלעו, קראה עואשה לעבר הכלב שרבץ. למשמע הקריאות, נרתם הכלב אל המאמץ הקולקטיבי.  אך גם אותו אחז הדיבוק, וכך הפכו לשלישיה דבוקה ועירומה  כביום היוולדם.

עבר שואב המים שהיה מחלק מים לבתים (בעבר לא היו ברזים ואת המים לבתים היה מביא שואב המים על גבי חמור). הוא שמע קריאות נואשות לעזרה, נרתם גם הוא לסייע, אבל אבוי, נדבק גם הוא, ויתרה מכך, גם חמורו.

כשנכנס שואב המים לבית, הותיר הוא אחריו את הדלת פתוחה לרווחה וככה הם נשארו במצב זה למשך כשעה. שואב המים והחמור ניסו לחלץ את עצמם מן הצרה אליה נקלעו, עד  אשר עלה בידם להתקרב  מרחק פסיעה מן  קדמת הבית .

דיירי הרחוב השתאו לנוכח המראה שנגלה לפניהם.

 

עואשה והמאהב לא ידעו כיצד להסתיר את ערוותם, הכלב נובח, החמור נוער, ושואב המים זועק לעזרה, עד  כי נתמלא  הבית באנשים .

העוברים ושבים ידעו שאשה זו הינה  אשת  שיח' עצפור.

הם הזעיקוהו לבוא לביתו בכדי שיווכח במו עיניו בסצנה הגרוטסקית.

כאשר הגיע עצפור לביתו וראה את אשתו והמאהב שלה כשהם מעורטלים ,לא ידע הוא מה לעשות: האם לבכות או שמא לצחוק?

ביקש כי יזמנו את אחותו הואשה בכדי לטכס עיצה.

כאשר הגיעה הואשה לבית עצפור ונגלה לעיניה המחזה, פנתה לעואשה  והיקשתה בפניה: ״האמנם הייתי לוקחת מכם את הבשר ומשאירה את העצמות לאחי ? האמנם  הייתי לוקחת את הפירות העסיסיים ומשאירה את הפירות הביאושים? האמנם הייתי לוקחת את הקמח ומשאירה ג'ריש ?! עלייך  להעיד  כאן ועכשיו ,כי את עוללת זאת, אחרת לא יהא מנוס, ותיאלצי להישאר נטועה בתוך הפארסה  הזו.״

השיבה עואשה להואשה :״אמת דיברת הואשה. הייתי קלת דעת ועכשיו חוסי נא והציליני מן הפארסה אליה נקלעתי, אשר יש בה כדי להמיט חרפה וכלימה עליי ועל משפחתי.״

הואשה נעתרה לתחנוני עואשה, והחזירה את המצב לקדמותו, תודות לכוחותיה העל טיבעיים .

 

******************

 

זהו משל, כיצד יש לפעול בכדי לחלץ את הבריות מן הסכנות האורבות להם, אף מבלי היותם מודעים לעצם קיומן וכיצד ניתן לגלות מבעוד מועד תרמיות ובגידות.

 

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים