משפטים

בס"ד
גולשים יקרים!
האזינו להלן לקריאת הפרשה (חלק א') בטעמי יהודי עירק ע"י מנהל האתר חיים סלמן:

ולהלן האזינו לחלק ב' של הפרשה:

וכאן האזינו לדרשה על הפרשה מספר אדרת אליהו לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א. קורא: חיים סלמן:

בס"ד

הלכות לפרשת משפטים מספר בן איש חי שנה א' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

™\

בס"ד

של רבנו

פרשת משפטים

"ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", רש"י כתב ואנשי קודש תהיון לי, אם אתם קדושים שאתם פרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אתם לא שלי כמובן גם אני לא שלכם, והטעם כי טימא, נשמתו בכוחות הטומאה ואין לו חלק בהקב"ה . [אהבת חיים]

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה א'

1. שאלה: למה על פי הזוהר הקדוש צריך להתפלל תפלת העמידה בלחש וגם לא ישמיע לאוזניו?

תשובה: מעלת התפילה גדולה כל כך שאנו פוחדים שיתקנאו בה המקטרגים לכן לא משמיעים אותה כלל ואז היא רוחנית מאד ולא יכולים להאחז בה. וכתב הרב עובדיה יוסף שליט"א שלדעת מרן צריך להשמיע קולו לאוזניו בלחש ועל ידי כך גם יבטא את התיבות כהלכה, ויזהר שלא ישמיע קולו בתפילה לאחרים.

2. שאלה: מתי אומרים על אדם שתפילתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל?

תשובה: אדם הצריך להתפנות ולא יכול להעמיד עצמו שיעור 72 דקות בהליכה אסור לו להתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה וחייב לחזור ודווקא בגדולים. ודעת הרב עובדיה יוסף שליט"א שהיכול להעמיד עצמו יותר משיעור זמן של פרסה (72 דקות) אף על פי שנזקק לנקביו, אם חושש שיעבור זמן קריאת שמע או זמן תפילה רשאי להתפלל. (ואפילו שיהיה מסוגל להחזיק עצמו מיושב זמן זה, ולא צריך שיהיה זמן זה כמהלך).

3. שאלה: מה יעשה כאשר תינוק בא לידו באמצע תפילת העמידה ומריח ריח רע?

תשובה: העומד בתפלה ותינוק בא על ידו ומריח ריח רע מותר לו ללכת למקום נקי בלא הפסק דיבור והליכה לא נחשבת הפסק.

4. שאלה: שמע קדיש או קדושה באמצע תפילת העמידה , האם יענה?

תשובה: בתפילה לא פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא שומע ומכוון לשליח הציבור ונחשב כעונה (וצריך הש"ץ לכוון עליו.

5. שאלה: תינוק המפריע או מרעיש באמצע התפילה, כיצד יעיר לו?

תשובה: הרוצה להעיר לתינוק שישתוק יעשה קול גערה בלבד ודווקא בין ברכה לברכה.

6. שאלה: בדיני תפילת תשלומים נתנו סימן "בעל-הבית ואורח נכנסים לבית, מי נכנס תחילה? בעל הבית נכנס תחילה"! מה למדנו מזה?

תשובה: ידוע שאם אדם הפסיד תפילה באונס ובא להשלימה הדין אומר קודם כל בעה"ב כלומר קודם מתפלל התפילה שהגיע זמנה ואחריה התפילה שהפסיד.

7. שאלה: האם יש אפשרות לא להתפלל מנחה בכוונה תחילה על מנת להתפלל ערבית פעמיים?

תשובה: אין תשלומים לתפילה אלא אם כן נאנס או טעה ( שחשב שכבר יתפלל ) ואם ביטל במזיד אין לו תשלומים. וכתב הרב עובדיה יוסף שליט"א שאם חשב שיש לו זמן להתפלל לאחר שיסיים את עבודתו ובינתיים עבר זמן התפילה, דינו שיש לו תשלומים ואינו נקרא מזיד.

8. שאלה: המתבלבל באמצע תפילתו ולא יודע באיזה ברכה הוא נמצא מה דינו?

תשובה: המתבלבל ולא זוכר היכן נימצא חייב לחזור עד ברכה שהוא בטוח שאמרה ויתחיל מאחריה.

9. שאלה: האם בזמננו מתפללים תפילת נדבה?

תשובה: בזמן הזה אין מתפללים תפילת נדבה אלא בהכרח גדול והלואי שנוכל להתפלל תפילות החובה כראוי ובכוונה.

10. שאלה: כמה זמן ממתינים בין תפילה לתפילה כאשר יש צורך להתפלל תפילת תשלומים?

תשובה: המשלים תפילת ערבית בתפילת שחרית יאמר מזמור אשרי יושבי ביתך בין עמידה לעמידה, אבל המשלים שחרית או מנחה ימתין כדי הילוך ארבע אמות.

השאלה למעיין: מתי מותר להפסיק בדיבור אפילו באמצע תפילת העמידה?

השאלה למעיין מפרשת יתרו : איזה עונש נאמר בזוהר על המסתכל ימין ושמאל בתפילת שמונה עשרה?

התשובה למעיין מפרשת יתרו: הפותח עיניו בתפילת עמידה מקדים עליו מלאך המוות, ואינו זוכה לראות אור השכינה בעת פטירתו!

באורי תפלה

סידור עת רצון :באמרך מזמור שיר חנוכת הבית לדוד , תשמח מאד כי עכשיו אחר שזכינו להכרית את הקליפות על-ידי הפסוקים שאמרנו משבחו יתברך עלינו להודות על חסדיו המרובים שעושה עמנו בכל יום כי בכל יום נצמחת צמיחת קרן ישועה עד שסוף כל סוף יתקבצו כל הישועות שנתעוררו ונצמחו על ידי תפילות ישראל ועל ידי-תפילות ישראל תבוא הגאולה השלימה ויבנה בית המקדש ועל – כן אומרים בכל יום את המזמור הזה .

אורחות צדיקים
ספר חרדים: העולם הזה ים סוער צריך לדמות האדם בדעתו כאילו הוא שט בים ולכן ירים ראשו למעלה ליוצרו ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזדונים וישמר מן הגלים הבאים לטורדו ואם לאו דמו בראשו.

ספר דברים שבקדושה: צריך להזהר מנדרים כי הנודר ואינו מקיים בא לידי קרי ואמרו חז"ל הנודר ואינו מקיים בניו מתים ח"ו ורמוז הדבר בקהלת ה' "אל תתן את פיך להחטיא את בשרך למה יקצוף הא-להים על קולך וחיבל את מעשה ידיך" – ומה מעשה ידיו של אדם אלו בניו.

סיפורי צדיקים
מעשה מאדם אחד שבא להכות את בנו על אשר אכל בלא נטילת ידיים ותפס שתי רגליו של הבן בידו אחת, והמקל ביד אחת וכאשר הרים את המקל להכות על רגלי הבן, ירד המקל על היד של האב עצמו שהיתה אוחזת ברגלי בנו, והוכתה ידו הכאה חשובה וגדולה, ואמר הבן לאביו כדין וכמשפט הוכתה ידך על אשר אתה מכה רגלי בשביל שלא נטלתי ידי, ואתה עצמך אוכל תמיד בא נטילת ידים, והגידו לך בזה מן השמים לומר לך למה תכה רגליו של זה על אשר לא נטל ידיו, תכה את ידך על אשר לא נטלת אותם וכי לא ידעת שמעשה אבות יעשו בנים, שאם הייתי רואה אותך שלא תאכל בלא נטילה גם אני לא הייתי אוכל בלא נטילה. [נפלאים מעשיך מרבינו יוסף חיים]

סיפר לנו האדון היקר מר רבינו פוליטי נ"ע שהיה גבאי ישיבת פורת יוסף, שבעודו בתורקיה, והיה לו שם בית חרושת לבגדים, נכנס אליו קצין גבוה מהצבא התורקי, שהיה אחראי למלבושי ובגדי הצבא, ורצה לרכוש ממנו עשרות אלפי חליפות לצבא, והיתה השעה דחוקה למנחה, ביקש ממנו שידחה את המקח הזה לעוד חצי שעה, כדי שיספיק ללכת לבית הכנסת להתפלל ולחזור, סירב הקצין לבקשתו, ולא רצה להמתין, ומיד הלך וקנה מאיש אחר שהיה גם לו בית חרושת לבגדים, ואחר שחזר מר פוליטי מבית הכנסת, חישב ומצא שהפסיד שלשים אלף זהובים, מביטול העיסקא הזאת, בשביל תפלת המנחה, והיה שמח ונותן תודה להשם יתברך על שעמד בנסיון, למרות הפסד הממון. לא עבר זמן רב, ונוכח הקצין שהסחורה שקנה אצל האיש האחר לא היתה ראויה בשביל הצבא, וחזר אליו וקנה ממנו החליפות לצבא, והרויח כפלים מן הריוח הראשון.

כי לקח טוב נתתי לכם…
"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו": מדוע כתוב " בשר בשדה טריפה " וכי רק בשדה אסור ואילו בבית מותר ? אלא ניתן לפרש על דרך הדרש.

כי בדרך כלל מי שבני ביתו מקפידים לשמור על מאכלים כשרים, אע"פ שהוא אינו ירא ה' כל כך, הוא מתבייש לאכול מאכלים שאינם כשרים מפני שהוא נמצא במסגרת, או מפני שמצוי לו בלאו הכי בשר כשר ולמה לו לאכול בשר טריפה? אבל כשהוא נמצא בשדה כלומר מחוץ לבית כגון בטיול וכדומה אז יש חשש שמא יכשל ויאכל טריפה כשאין לו בשר כשר, וגם אין לו ממי להתבייש, ולכן מפני חשש תאוות הבשר הזהירה התורה בפירוש "ובשר בשדה" טריפה לא תאכלו, בכל מצב שלא יהיה. [לבוש מרדכי]

מצותיך שעשועי
כתב רבי ישראל סלנטר שחלק מתכלית האדם בעוה"ז הוא להחיות רוח שפלים ולהחיות נדכאים כל אחד בבחינתו יש ע"י שמלמדים תורה לאחרים יש בגמילות חסדים וכו' וכן בענייננו מי שהוא בעל יסורים הוא עצמו צריך לעודד אחרים ולחזקם ביראת ה' ועל ידי זה הוא עצמו גם מתחזק ומתעודד כידוע מסופר על ר' יעקב קניבסקי שבא אליו אחד שהשיח לפניו צרותיו ויסוריו אמר לו הרב וכי אלו יסורים?

והתחיל לספר לו יסורים שלו ושל משפחתו ואמר אלו הם יסורים ובכל זאת צריכים להתחזק ולשמוח וח"ו לא ליפול ולהתרעם וכן מעשה ביהודי אחד מתל אביב שבא אליו וסיפר צערו שמתה אשתו ונעשה לו מר מאד וכו' וכידוע שזה קשה מאד נטל הרב את ידו ואמר לו אף אני במצב כמוך אלמן כבר זמן מה ומר לי מאוד ואפילו שמטפלים בי על צד היותר טוב מכל מקום אין תחליף למקור.

הוסיף ואמר חשבתי הרבה על הענין וראיתי דודאי אין שני בני הזוג מתים בבת אחת כן הוא מנהג העולם כפי שבראו הקב"ה שהאחד מת לפני בן זוגו והנשאר סובל ממיתתו והרי אם היינו נשאלים מה רצוננו למות קודם בן הזוג או אח"כ ודאי שלא היינו אומרים אחרת ומסכימים להישאר בחיים ואפילו לבד לכן עליך להודות לקב"ה.

כבר ידעת כי כל המצוות כולן א-להיות וכל אחת מהן מצויירת לציורי דברים של מעלה אף כי החוקים זכרון ודוגמא של מעלה כי על כן נקראו חוקים לפי שהם חקוקים למעלה והבשר והחלב דוגמא ורמז כנגדם למעלה דברים מיוחדים, וכשם שהבשר והחלב כל אחד מותר בפני עצמו כן הדברים ההם כל אחד ואחד מיוחד בפני עצמו, וכשם שאין עקר האיסור אלא החבור והתורה הרחיקתו וגזרה ביניהם הבדל ורחוק, כן הדברים ההם יש לנו להבין כי יש ביניהם הבדל ואין להשוות קדושה של מעלה לקדושה של מטה אע"פ שהכל מיוחד זה בזה ובעולם הזה שיש בו יצר הרע נצטרך ליחד אותם ומיחדין ואומרין כי הוא ושמו אחד, וע"כ אמרו רז"ל לעתיד לבוא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה בשר בחלב אסור, כוונו במאמר זה כי אע"פ שהיא מצוה מוטלת עלינו נוהגת במזוננו ומאכלנו בעולם הגופני הזה אין העולם הזה כדאי ואיננו ראוי להתגלות בו הטעם והסוד מפני שהעולם הזה יש בו יצר הרע ולא תסבלהו דעת הבריות אולי יחשבו על השם ויהרהרו אחר שתי רשויות ח"ו אבל לעתיד לבוא בזמן בטול יצר הרע והוא זמן תחיית המתים שם יבינו הכל הסוד מעקרו ושם יוסיף מעלה והשגה ונוכל להבדיל ונכיר שהוא אחד ושמו אחד כדבר הנביא (זכריה יד') "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכ"כ באותו זמן (ישעיה נב') "לכן ידע עמי שמי", וזה גלוי הטעם להקב"ה בעבור כי אין גלוי הטעם והסוד בעולם הזה אלא באותו זמן שכן יהיה איסור בשר בחלב בטל, ומכאן תתעורר למה שאכלו המלאכים בשר בחלב שנאמר (בראשית יח) "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר", כי המלאכים אין להם יצר הרע שאף בבני אדם הגופניים לא תהיה נוהגת מצוה זו בזמן בטול יצר הרע. ולכך דרשו רז"ל (ויקרא יט') "את חקותי תשמרו" וגו' "אני ה'" אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהם כלומר חקקתים למעלה ואין לך רשות להרהר בהם כי ההרהור בטעם מן החקים כיוצא בזה הוא מזיק בעולם הזה מצד יצר הרע המכשיל את האדם. [רבינו בחיי]

~oOoOoOo~

שבת שלום ומבורך
בס"ד

הלכות לפרשת משפטים מספר בן איש חי שנה ב' לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

לעילוי נשמת אבינו ועטרת ראשנו שלום בן בתיה ע"ה נא לא לקרוא בזמן התפילה

™\

בס"ד

פרשת משפטים

"ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", רש"י כתב ואנשי קודש תהיון לי, אם אתם קדושים שאתם פרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אתם לא שלי כמובן גם אני לא שלכם, והטעם כי טימא, נשמתו בכוחות הטומאה ואין לו חלק בהקב"ה . [אהבת חיים]

שאלות ותשובות לשולחן שבת בן איש חי שנה ב'

1. שאלה: מהי הדרך הנכונה להכין סלט בשבת בלי לעבור על מלאכת טוחן ?

תשובה: כאשר אדם חותך ירקות דק דק צריך שזה יהיה על מנת לאכול לאלתר ויש מחמירין לאסור לחתוך דק דק בכל אופן ובמקום שנהגו היתר בדבר אין למחות בידם ובתנאי שזה סמוך לסעודה וכן דעת ה"ע להתיר אם אוכל לאלתר והתע"ב .

2. שאלה: האם שייך איסור טוחן בלחם שמפרר אותו לפירורים קטנים קטנים ?

תשובה:כלל יש בידנו אין טוחן אחר טוחן מכיוון שהתבואה כבר נטחנה קודם עשית הלחם ואין בעיה לשוב ולחתוך הלחם דק דק .

3. שאלה: מה דין לחתוך בשר דק דק או גבינה לפורר אותה לחתיכות קטנות?

תשובה: אין טוחן אלא בגידולי בגדולי קרקע אבל בשר מבושל או גבינה שאינם גידולי קרקע מותר לחתוך דק דק .

4. שאלה:האם מותר לגרוד גבינה במגרדת ?

תשובה: אסור לעשות בכלי המיוחד משום שנראה שזה נקרא עובדין דחול וגם דומה לשוחק סממנים במכתשת שלהם .

5. שאלה: אבק טוטון – טבק ששואפים אותו בחוטם שנתקשה האם מותר לפררו בשבת ?

תשובה: מותר לפררו דק דק שהרי אין טוחן אחר טוחן שהרי כבר נטחן קודם לכן ורק נדבק אבל לא יעשה זאת בכלי אלא בראשי אצבעותיו .

6. שאלה: דבר שהוא מאכל בהמה או אדם ורוצה לחתוך חתיכה ממנו לחצוץ שיניו האם מותר ?

תשובה: מכיוון שזה מאכל מותר אפילו לחתוך חתיכה על מנת לחצוץ שיניו ודווקא בידו .

7. שאלה: עצים העומדים להסקה האם מותר לחתוך חתיכה על מנת לחצוץ שיניו ?

תשובה: כל דבר שאינו מאכל בהמה אסור לטלטלו שהוא מוקצה וכמובן שגם אין אפשרות לקחת חתיכה ממנו שהרי מתקן עתה כלי אבל אם מבעוד יום חתך חתיכה לצורך זה הרי נעשה כלי מערב שבת ומותר .

8. שאלה: האם מותר לחתוך ענפי הדס על מנת לתת לחבירו להריח בהם ?

תשובה: התירו לחתוך עצי בשמים אפילו כדי ליתן לחבירו להריח בהם ואם הם קשים לא יעשה זאת בסכין .

9. שאלה: איזה איסור עובר אדם שמגבל עפר או קמח ?

תשובה: איסור זה שייך למלאכת לש ויש אומרים שאפילו רק נתן מים חייב .

10. שאלה: מה יעשה אדם שנימצא במדבר או במקום שהכל עפר וצריך להתפנות ?

תשובה:לכתחילה אין משתינים בעפר משום שזה מגבל אבל במקום צורך שאין אפשרות אחרת מותר לו שהרי אין כוונתו לכך ודומה הדבר לענין שהתירו להשתין בשלג כאשר כל הארץ מלאה שלג ואינו חושש ולדעת ה"ע מותר שאינו מתכוין וזה פסיק רישא דלא איכפת ליה דדרבנן שמותר .

השאלה למעיין: הרי אסור לעשות עיסה בשבת משום מלאכת לש א"כ מה יעשה אדם ששכח להכין חרוסת מעורבת עם אגוזים ושקדים בערב פסח שחל ליהיות בשבת ?

השאלה למעיין מפרשת יתרו : : האם מותר להשרות משמשים מיובשים מאוד במים בשבת על מנת לרככם?

התשובה למעיין מפרשת יתרו: מותר הדבר מכיוון שניתן לאוכלם גם בלא השריה. אבל אם יבשים מאוד שלא ניתן לאכלם אסור לשרותו בשבת.

באורי תפלה
סידור עת רצון :באמרך מזמור שיר חנוכת הבית לדוד , תשמח מאד כי עכשיו אחר שזכינו להכרית את הקליפות על-ידי הפסוקים שאמרנו משבחו יתברך עלינו להודות על חסדיו המרובים שעושה עמנו בכל יום כי בכל יום נצמחת צמיחת קרן ישועה עד שסוף כל סוף יתקבצו כל הישועות שנתעוררו ונצמחו על ידי תפילות ישראל ועל ידי-תפילות ישראל תבוא הגאולה השלימה ויבנה בית המקדש ועל – כן אומרים בכל יום את המזמור הזה .

אורחות צדיקים
ספר חרדים: העולם הזה ים סוער צריך לדמות האדם בדעתו כאילו הוא שט בים ולכן ירים ראשו למעלה ליוצרו ויזהר פן יכנסו בפיו המים הזדונים וישמר מן הגלים הבאים לטורדו ואם לאו דמו בראשו.

ספר דברים שבקדושה: צריך להזהר מנדרים כי הנודר ואינו מקיים בא לידי קרי ואמרו חז"ל הנודר ואינו מקיים בניו מתים ח"ו ורמוז הדבר בקהלת ה' "אל תתן את פיך להחטיא את בשרך למה יקצוף הא-להים על קולך וחיבל את מעשה ידיך" – ומה מעשה ידיו של אדם אלו בניו.

ספר המידות: על יד שמירת הברית זוכה להבין השבעים לשון הגנוזים בתורה .

דע ! כתוב בזוהר הקדוש וכן מובא בשל"ה ובמשנה ברורה ובבן איש חי פרשת ויצא

שחיוב גדול לקנח עצמו היטב במים דווקא, לאחר שעשה צרכיו או לפחות ירטיב הניר במים ויקנח היטב היטב .

סיפורי צדיקים
מעשה מאדם אחד שבא להכות את בנו על אשר אכל בלא נטילת ידיים ותפס שתי רגליו של הבן בידו אחת, והמקל ביד אחת וכאשר הרים את המקל להכות על רגלי הבן, ירד המקל על היד של האב עצמו שהיתה אוחזת ברגלי בנו, והוכתה ידו הכאה חשובה וגדולה, ואמר הבן לאביו כדין וכמשפט הוכתה ידך על אשר אתה מכה רגלי בשביל שלא נטלתי ידי, ואתה עצמך אוכל תמיד בלא נטילת ידים, והגידו לך בזה מן השמים לומר לך למה תכה רגליו של זה על אשר לא נטל ידיו, תכה את ידך על אשר לא נטלת אותם וכי לא ידעת שמעשה אבות יעשו בנים, שאם הייתי רואה אותך שלא תאכל בלא נטילה גם אני לא הייתי אוכל בלא נטילה. [נפלאים מעשיך מרבינו יוסף חיים]

סיפר לנו האדון היקר מר רבינו פוליטי נ"ע שהיה גבאי ישיבת פורת יוסף, שבעודו בתורקיה, והיה לו שם בית חרושת לבגדים, נכנס אליו קצין גבוה מהצבא התורקי, שהיה אחראי למלבושי ובגדי הצבא, ורצה לרכוש ממנו עשרות אלפי חליפות לצבא, והיתה השעה דחוקה למנחה, ביקש ממנו שידחה את המקח הזה לעוד חצי שעה, כדי שיספיק ללכת לבית הכנסת להתפלל ולחזור, סירב הקצין לבקשתו, ולא רצה להמתין, ומיד הלך וקנה מאיש אחר שהיה גם לו בית חרושת לבגדים, ואחר שחזר מר פוליטי מבית הכנסת, חישב ומצא שהפסיד שלשים אלף זהובים, מביטול העיסקא הזאת, בשביל תפלת המנחה, והיה שמח ונותן תודה להשם יתברך על שעמד בנסיון, למרות הפסד הממון. לא עבר זמן רב, ונוכח הקצין שהסחורה שקנה אצל האיש האחר לא היתה ראויה בשביל הצבא, וחזר אליו וקנה ממנו החליפות לצבא, והרויח כפלים מן הריוח הראשון.

כי לקח טוב נתתי לכם…
"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו": מדוע כתוב " בשר בשדה טריפה " וכי רק בשדה אסור ואילו בבית מותר ? אלא ניתן לפרש על דרך הדרש.

כי בדרך כלל מי שבני ביתו מקפידים לשמור על מאכלים כשרים, אע"פ שהוא אינו ירא ה' כל כך, הוא מתבייש לאכול מאכלים שאינם כשרים מפני שהוא נמצא במסגרת, או מפני שמצוי לו בלאו הכי בשר כשר ולמה לו לאכול בשר טריפה? אבל כשהוא נמצא בשדה כלומר מחוץ לבית כגון בטיול וכדומה אז יש חשש שמא יכשל ויאכל טריפה כשאין לו בשר כשר, וגם אין לו ממי להתבייש, ולכן מפני חשש תאוות הבשר הזהירה התורה בפירוש "ובשר בשדה" טריפה לא תאכלו, בכל מצב שלא יהיה. [לבוש מרדכי]

מצותיך שעשועי
כתב רבי ישראל סלנטר שחלק מתכלית האדם בעוה"ז הוא להחיות רוח שפלים ולהחיות נדכאים כל אחד בבחינתו יש ע"י שמלמדים תורה לאחרים יש בגמילות חסדים וכו' וכן בענייננו מי שהוא בעל יסורים הוא עצמו צריך לעודד אחרים ולחזקם ביראת ה' ועל ידי זה הוא עצמו גם מתחזק ומתעודד כידוע מסופר על ר' יעקב קניבסקי שבא אליו אחד שהשיח לפניו צרותיו ויסוריו אמר לו הרב וכי אלו יסורים?

והתחיל לספר לו יסורים שלו ושל משפחתו ואמר אלו הם יסורים ובכל זאת צריכים להתחזק ולשמוח וח"ו לא ליפול ולהתרעם וכן מעשה ביהודי אחד מתל אביב שבא אליו וסיפר צערו שמתה אשתו ונעשה לו מר מאד וכו' וכידוע שזה קשה מאד נטל הרב את ידו ואמר לו אף אני במצב כמוך אלמן כבר זמן מה ומר לי מאוד ואפילו שמטפלים בי על צד היותר טוב מכל מקום אין תחליף למקור.

הוסיף ואמר חשבתי הרבה על הענין וראיתי דודאי אין שני בני הזוג מתים בבת אחת כן הוא מנהג העולם כפי שבראו הקב"ה שהאחד מת לפני בן זוגו והנשאר סובל ממיתתו והרי אם היינו נשאלים מה רצוננו למות קודם בן הזוג או אח"כ ודאי שלא היינו אומרים אחרת ומסכימים להישאר בחיים ואפילו לבד לכן עליך להודות לקב"ה.

כבר ידעת כי כל המצוות כולן א-להיות וכל אחת מהן מצויירת לציורי דברים של מעלה אף כי החוקים זכרון ודוגמא של מעלה כי על כן נקראו חוקים לפי שהם חקוקים למעלה והבשר והחלב דוגמא ורמז כנגדם למעלה דברים מיוחדים, וכשם שהבשר והחלב כל אחד מותר בפני עצמו כן הדברים ההם כל אחד ואחד מיוחד בפני עצמו, וכשם שאין עקר האיסור אלא החבור והתורה הרחיקתו וגזרה ביניהם הבדל ורחוק, כן הדברים ההם יש לנו להבין כי יש ביניהם הבדל ואין להשוות קדושה של מעלה לקדושה של מטה אע"פ שהכל מיוחד זה בזה ובעולם הזה שיש בו יצר הרע נצטרך ליחד אותם ומיחדין ואומרין כי הוא ושמו אחד, וע"כ אמרו רז"ל לעתיד לבוא הקב"ה מגלה להם לישראל מפני מה בשר בחלב אסור, כוונו במאמר זה כי אע"פ שהיא מצוה מוטלת עלינו נוהגת במזוננו ומאכלנו בעולם הגופני הזה אין העולם הזה כדאי ואיננו ראוי להתגלות בו הטעם והסוד מפני שהעולם הזה יש בו יצר הרע ולא תסבלהו דעת הבריות אולי יחשבו על השם ויהרהרו אחר שתי רשויות ח"ו אבל לעתיד לבוא בזמן בטול יצר הרע והוא זמן תחיית המתים שם יבינו הכל הסוד מעקרו ושם יוסיף מעלה והשגה ונוכל להבדיל ונכיר שהוא אחד ושמו אחד כדבר הנביא (זכריה יד') "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", וכ"כ באותו זמן (ישעיה נב') "לכן ידע עמי שמי", וזה גלוי הטעם להקב"ה בעבור כי אין גלוי הטעם והסוד בעולם הזה אלא באותו זמן שכן יהיה איסור בשר בחלב בטל, ומכאן תתעורר למה שאכלו המלאכים בשר בחלב שנאמר (בראשית יח) "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר", כי המלאכים אין להם יצר הרע שאף בבני אדם הגופניים לא תהיה נוהגת מצוה זו בזמן בטול יצר הרע. ולכך דרשו רז"ל (ויקרא יט') "את חקותי תשמרו" וגו' "אני ה'" אני חקקתים ואין לך רשות להרהר בהם כלומר חקקתים למעלה ואין לך רשות להרהר בהם כי ההרהור בטעם מן החקים כיוצא בזה הוא מזיק בעולם הזה מצד יצר הרע המכשיל את האדם. [רבינו בחיי]

~oOoOoOo~

בס"ד

דרשה לפרשת "משפטים" מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה כפי שנתקבל מידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.
משפטים – תשס"ח – הלכות תפילה – קןל צופיך 436

ואלה המשפטים – ר"ת מבעל הטורים

פרשת השבוע פותחת בפסוק "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א).

אומר בעל הטורים:

ואלה – נוטריקון ו'חייב א'דם ל'חקור ה'דין:

המשפטים – נוטריקון ה'דיין מ'צווה ש'יעשה פ'שרה ט'רם י'עשה מ'שפט:

אשר – נוטריקון א'ם ש'ניהם ר'וצים:

תשים – נוטריקון ת'שמע ש'ניהם י'חד מ'דברים:

לפניהם – נוטריקון ל'א פ'ני נ'דיב י'הדר. ה'תנכר מ'הם.

אם כסף – תלוה את עמי

כתוב "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כב, כד).

אומר רש"י: "אם כסף תלוה את עמי – רבי ישמעאל אומר כל אִם וְאִם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן". היינו, יש במצווה זו חובה ולא רשות.

ואם כן חוזרת השאלה, הרי אם מצוה זו חובה ולא רשות למה התורה כותבת 'אם', שביאורו לכשתרצה להלוות?

ועל זה מסביר בעל 'אור החיים הקדוש', וז"ל: "אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה כי משלו הוא נותן לו", עכ"ל.

אם כסף – תלוה את עמי

פירוש נוסף, כתוב "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד).

אם כסף אתה מלוה – עליך לדאוג שזה יהיה "אֶת עַמִּי" – היינו, שיהיו עדים שיעידו שהלווית או שתכתוב שטר כדין.

ועל זה אומרת הגמרא במסכת בבא מציעא (דף עה ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום 'ולפני עור לא תתן מכשול' (רש"י: "שעולה על רוחו של לוה לכפור")

וריש לקיש אמר: גורם קללה לעצמו שנאמ' 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק'. אמרו ליה רבנן לרב אשי קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן. שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא לישדר לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן (ביקש רב אשי מרבינא הלואה של עשרה זוזים כי הזדמנה לו קרקע לקניה בזול). שלח ליה (רבינא לרב אשי) ניתי מר סהדי ונכתב כתבא (תביא עדים ונכתוב שטר על ההלואה). שלח ליה (רב אשי לרבינא): אפילו אנא נמי?! (וכי אינך סומך עלי, הרי אנו מכירים טוב אחד את השני. שידוע שרבינא ורב אשי חיברו את ש"ס בבלי). שלח ליה (רבינא לרב אשי): כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי וגורם קללה לעצמי" (כל שכן כבודו שטרוד בלימודו, עלול לשכוח ואגרום קללה לעצמי).

אם כסף – תלוה את עמי, את העני – עמך

פירוש נוסף, כתוב "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד).

אם אתה מלוה כסף – תלווה בפרהסיא, עם עדים. כי מי שמלוה בלי עדין עובר על "לפני עור לא תתן תכשול" (ב"מ דף עה כדלעיל).

אבל "את העני" – "עמך". אם אתה רוצה לתת לעני צדקה, תתן לו "עמך" – בצנעא, בינך ובינו.

כי תראה חמור שונאך

כתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזב עימו" (שמות כג, ה).

מה הביאור חמור שונאך? הפשט, חמור של השונא שלך.

ומבאר התרגום אונקלוס: כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו "משבק תשבוק מה דבלבך עלוהי ותפרק עימיה" – כלומר תעזוב את השנאה הנמצאת בלבך כלפיו, ותעזור לו.

מעין זה ביאר גם בעל תרגום יונתן בן עוזיאל וז"ל: "אין תחמי חמרא דסנאך דאנת סאני ליה על חובתא דאנת ידע ביה בלחודך רביע תחות טוניה ותמנוע לנפשך מלמקרוב ליה משבוק תשבוק בההיא שעתא ית סנא דבלבך עלוי ותפרוק ותטעון עמיה".

פירוש: כי תראה חמור שונאך, שאתה שונא לו על דבר שרק אתה יודע בו, רובץ תחת משאו ואתה מונע את עצמך מלעזור לו, עזוב תעזוב באותה השעה את השנאה שבלבך ותפרוק ותטעון עמו.

הגמרא במסכת פסחים (דף קיג ע"ב) אומרת: טוביה – חטא, ובא זיגוד (כך שמו) – להעיד עליו שחטא. ור' פפא העניש את זיגוד. א"ל: טוביה חטא, וזיגוד מנגיד (נענש)?! א"ל: כן, אתה עֵד אחד ואתה מוציא עליו שם רע. ואחר כך אומרת הגמרא: מי שראה חברו שעשה עוון מותר לשנאתו שנאמר "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו". וכי מותר לשנוא יהודי?! אלא, אם יש עדים, הוא לא שונאך אלא שונא של כלל ישראל, אלא שאחד ראה בו דבר ערווה. ועל זה כתב התרגום יונתן בן עוזיאל: "אין תחמי חמרא דסנאך דאנת סאני ליה על חובתא דאנת ידע ביה בלחודך". היינו, עֵד אחד (עיין פסחים קיג ע"ב ד"ה שראה בו).

עזוב תעזוב – עמו

כתוב "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזב עימו" (שמות כג, ה).

אומרת הגמרא במסכת בבא מציעא (דף לב): "הלך וישב לו ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק פטור שנאמר עמו".

אמרו חכמים המפרשים בדרך רמז, אומר הקב"ה: אתה תחזור בתשובה מלמטה ואני אסייע לך מלמעלה. אבל אל תאמר תסייעו לי ואני אשב בטל, אלא "עמו" – אתה תעשה תשובה מלמטה ומהשמיים יסייעו שתתקבל תשובתך.

לא תבשל גדי בחלב אמו

כתוב "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט).

אחרי המילה "אלקיך" יש אתנח (הפסקה) ולכאורה מה השייכות של ביכורים לבשר בחלב?

אלא ידוע שמנהג ישראל לאכול מאכלי חלב ביום שבועות (וטעמים רבים נאמרו לכך – ראה בסימן תרצ"ה בסוף הלכות שבועות) ויש להזהר בהלכות בשר וחלב.

והסרותי מחלה מקרבך

כתוב "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שמות כג, כה).

יש לבאר בדרך רמז: שמה שכתוב 'ועבדתם' הכוונה לתפלה שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם", אמרו חכמים איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה (וכלשון הרמב"ם בהלכות תפילה ראה להלן).

והכתוב בא לומר לנו שלפעמים אדם מתעצל לקום לתפלה בבוקר בטענה שהקור עז, ואם יקום יהיה חולה ועל כן מוטב לו שלא יקום מוקדם לתוך צינת הבוקר – או שאדם אומר שהוא פטור מתפלה כיון שהנץ החמה מאוחר והתפלה נגמרת בשעה שהוא כבר צריך להיות בדרך לעבודתו, והרי יש כאן שאלה של מחיה ממש שכן אם יאחר לעבודתו יפסיד את מקום פרנסתו ועוד כהנה תירוצים שהיצר הרע מביא לאדם.

על כך אומרת התורה שאין מה לדאוג מהמחלות שיגיעו לאדם בגלל השכמתו לתפלות, או שתחסר לו בגלל זה פרנסה ומחיה, שנאמר "והסירותי מחלה מקרבך', וכן 'וברך את לחמך ואת מימיך', כך שאין דאגה של מחלה או של פרנסה בגלל תפלה, ואדרבה בגלל זה הקב"ה יברך אותו בפרנסה טובה ובבריאות.

נערי בני ישראל – חינוך הילדים

כתוב (שמות כד, ד – ה): "ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".

אומרת הגמרא במסכת מגילה (ט.) "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעה אחת ושינו בחמש עשרה מקומות וכתבו לו: 'אלקים ברא בראשית'…'וישלח את זאטוטי בני ישראל', 'ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו'" ועוד. דהיינו השם יתברך נתן בלב כולם עצה אחת לשנות כמה וכמה פסוקים, ושניים מהם כדלהלן:

אותם זקנים לא כתבו "בראשית ברא אלקים" אלא "אלקים ברא בראשית" והטעם כפי שהסביר רש"י: "אלקים ברא בראשית את השמים ואת הארץ – שלא יאמר בראשית 'שם' הוא ושתי רשויות הן וראשון ברא את השני". ולכאורה, אם יש מקום לטעות בפסוק זה והוצרכו חכמי ישראל לשנות, מדוע באמת לא כתב הקב"ה מלכתחילה כפי שהם כתבו?

אלא אמר הקב"ה, אין מקום לשום טעות כי התורה פתחה דווקא במילה "בראשית" וכדברי חז"ל ב' ראשית, בשביל שתי ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית "ראשית תבואתו" ובשביל התורה שנקראת ראשית שנאמר "ראשית דרכו". בשביל ב' ראשית הללו נבראו השמים והארץ, ואם אומות העולם אינם רוצים להבין זאת, אם אדם רוצה לטעות – שיטעה! ורק החכמים שינו לתלמי המלך כדי שלא ילגלג על התורה הקדושה.

כמו-כן את הפסוקים "וישלח את נערי בני ישראל" "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" שינו וכתבו לו זאטוטי בני ישראל.

ומדוע שינו? כתב רש"י בגמרא: "ואל זאטוטי בני ישראל – לשון חשיבות, אבל נערי לשון קטנות, ויאמר גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה"??

וגם בזה יש לשאול אם אמנם הנערים הם "גרועים שלכם", מדוע לא שלח משה רבינו את גדולי ישראל לקבל פני שכינה?

אלא בזה חולקים ישראל ואומות העולם. לאומות העולם יש דווקא "לכו נא הגברים". אין להם ענין בנערים. אצלם אין לילדים מה לעשות בבית ה', אבל אצלנו "בנערינו ובזקנינו" ואדרבה נערינו לפני זקנינו! חינוך הילדים מקטנות הוא החשוב ביותר וכדברי משה רבנו "בנערינו ובזקננו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" (שמות י, ט). אם הנערים לא לומדים מהזקנים, אם אין חיבור בין הדור הישן לחדש, זה לא חג. "חג ה' לנו" כשגדולים וקטנים ביחד.

ואפילו תינוק שפותח את פיו וכבר יודע לדבר אביו מלמדו לומר "תורה ציוה לנו משה" וכו'.

כי "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם".

הלכות תפילה

תפילה בנקיות וטהרת הגוף

מרן הרי"ח הטוב בעל ה"בן איש חי" (משפטים, ראשונה, ה"ב) הפליג בגודל מעלת התפילה, ובחובה להתפלל בגוף נקי, והיינו שאם היה נצרך לנקביו, לא יתפלל אם משער שלא יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה, וז"ל: "ולהיות כי התפלה קדושתה גדולה מאד והיא דברים העומדים ברומו של עולם, לכך צריך להזהר בה לאומרה בגוף נקי וטהור, שאם היה צריך לנקביו אל יתפלל עד שיפנה, משום שנאמר הכון לקראת א-לקיך ישראל, ואם התפלל, תפלתו תועבה וצריך לחזור להתפלל, בד"א בגדולים אבל לא בקטנים, ואין צריך לחזור אלא כשאינו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה שהוא שעה וחומש שעה, דקים להו לחז"ל כל שלא יוכל לעצור שיעור זה כבר נהפך המאכל במעיו להיות צואה גמורה וכתיב וכל קרבי את שם קדשו, ולפיכך תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד. ועיין נשמת אדם כלל ג' אות א' ומ"מ לכתחלה צרי לחוש שלא יתפלל בגוף משוקץ, אפילו אם יעבור זמן תפלה אם ימתין עד שיפנה, והגם דיכול להעמיד עצמו יותר משיעור פרסה, והא דנקטי חז"ל שיעור הפרסה בהלוך היינו להחמיר, דהנצרך לנקביו אם יושב יוכל להעמיד עצמו יותר משיעור מהלך", עכ"ל.

נתעורר לנקביו באמצע תפילתו

עוד כותב מרן הבא"ח זיע"א (שם, ה"ג) שאם נתעורר לנקביו באמצע תפילתו, ישער אם יוכל להעמיד עצמו עד שיסיים תפילתו, ואם לא, לא ימשיך בתפילתו אלא יעקור ויצא לנקביו, ואחרי כן יחזור למקום שבו הפסיק בתפילתו, שההליכה לא נחשבת לו להפסק. וז"ל: "אם נתעורר לו באמצע תפילו בין לגדולים בין לקטנים, אם יוכל לעצור עצמו עד שיגמור תפלתו יגמור תפלתו, ואם לאו מותר לו לצאת ולפנות ואח"כ יגמור תפלתו, כי הליכה בלבד בלא דיבור לא חשיבה הפסק, ורק דמפני הכבוד הוא אין ראוי שיפסיק באמצע תפלתו, ובהאי גוונא שהוא לצורך לית לן בה", עכ"ל.

הלכות תפילה הנלמדות מקרבנות

על מעלתה של התפילה כותב מרן (סי' צח ס"ד) שהתפילה דומה לקרבן, וממילא ראוי ללמוד ממעשה הקרבנות הלכות שונות לתפילה, וז"ל: "התפלה היא במקום הקרבן, ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים – ומעומד, דומיא דעבודה – קביעות מקום כמו הקרבנות, שכל אחד קבוע מקומו לשחיטתו ומתן דמיו, ושלא יחוץ דבר בינו לקיר, דומיא דקרבן שהחציצה פוסלת בינו לקיר – וראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז על זה. ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה, משום נקיות", עכ"ל.

כוונת הלב בתפילה

מעלת התפילה רבה ועצומה היא, וחובה על כל איש ישראל להשתדל לכוון ולהבין את מה שמוציא מפיו בשעה שמתפלל לפני בורא עולם. וכך פסק מרן בשו"ע (סי' קא ס"א), וז"ל: "המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות. אם לא כיון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל", עכ"ל. הרי, שהבנת המילים והכוונה על מה שמוציא מפיו אינו ממדת חסידות בעלמא אלא דין מפורש שנפסק בשולחן ערוך. ומכל מקום, בדורנו שנחלשו הלבבות וטרודים מאוד בעניינים שונים, קשה לקיים את ההלכה הזו, ומה עוד שגם אם לא כיוון כלל, אינו מובטח שאם יחזור להתפלל יוכל לכוון, ומטעם זה חולק הרמ"א על מרן ולדעתו אין חיוב לחזור ולהתפלל, וז"ל: הגה – והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור", עכ"ל. ולמעשה, כך נקטינן, ואין חובה לחזור ולהתפלל מחמת חוסר כוונה בתפילה. וכך מסיק ה"כף החיים" לפסוק כדברי הרמ"א ודלא כמרן, וז"ל: "והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה וכו', וכ"כ הלבוש, פר"ח או' א', ר"ז או' א' וכ"כ הברכ"י או' ב' וז"ל, דעת מרן שהשמיט דברי הטור הנז', נראה דגם עתה ראוי להיות חוזר ויתעצם לכוין דעתו אבל לא נהגו כדבריו, וכן מהריק"ש בהגהותיו כתב דברי הטור כמור"ם עכ"ל, וכ"כ סידור בית יעקב בדיני תפילת י"ח או' פ"ה בשם האחרונים דהכי נקטינן ודלא כהשו"ע יעו"ש.

דעת הבא" שלא להשמיע לאוזניו

מרן הבא"ח כותב בעניין התפילה שלא להשמיע לאוזניו, וכמובא על פי הקבלה, וז"ל (משפטים, ראשונה, ה"א): "מאחר שגדולה מעלת התפלה שנזונים העליונים והתחתונים על ידה דהיא עומדת ברומו של עולם שגם לעולמות העליונים ימשך שפע על ידה, לכך הזהירו בזוה"ק להתפלל בלחש עד שאפילו אזניו לא תשמענה קולו, והטעם הוא כדי שלא יתקנאו בה החיצונים מחמת גודל מעלותיה, וכמ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בעולת תמיד דף נ"ו ע"ב וז"ל התפלה אינה נכנסת בשום רקיע כי אם אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין, ולכן בק"ש תקנו שישמיע לאזניו, אבל הכא אם התפלה נשמעת לאזניו לא סלקא, כי שומעין ההחיצונים ומתערבין בהדה, וכשהיא בלחש דאינה נשמעת לאזניו אז היא רוחנית מאד מגדר טבע רוח אדם שהיא פנימית ורוחנית יותר מן הסט"א, ולכך אין רואין אותה, וזה הפך סברת מהרי"ק בבית יוסף שפסק שיותר טוב לשמיעה לאזניו, ועיין בברייתא ובירושלמי ותמצא כדברי הפך סברתו, וכן הקורא בס"ת חד קארי וחד שתיק, ואי תרי קראן גרע מהימנותא, כי התלה וקריאת ס"ת כלהו הוו מעלמא עלאה, דלגביה אנחנו מצלין בלחש וכו' עכ"ל ע"ש", עכ"ל.

חיוב להתאמץ לכוון בכל כחו

עוד מביא ה"כף החיים" שלמרות שלא נפסקה הלכה כמרן בעניין חזרה על התפילה אם לא כיוון, אבל מכל מקום חובה על כל אחד לדעת את חומרת הדבר ולהתאמץ בכל כחו לכוון עד כמה שיכול, וז"ל (שם): "וכ"כ החס"ל או' א' וכתב שם החס"ל דעכ"פ בדיעבד תפילתו תפילה ולא הוה ליה ברכותיו לבטלה, רק צריך להבין חומר הענין ולהתאמץ בכל כחו לפחות לכווין בברכה ראשונה יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' צ"ח או' ט"ו ודו"ק. ומ"ש ח"א כלל כ"ד או' ב' דנראה לו אם נזכר קודם שאמר בא"י בסוף הברכה יחזור לומר מא-להי אברהם וכו', עיין מ"ש עליו הפתה"ד או' ב' ומוסיף דבריו נראה שאינו מסכים לדבריו, יעו"ש.

השמעה לאוזניו בתפילת לחש

בשעה שאדם מתפלל תפילת לחש, ורוצה ללחוש לאוזניו מה שאומר כדי לעורר את הכוונה – יש על זה מחלוקת בין הפשט לבין הקבלה. לדעת מרן יש שני דינים, האחד הוא שיש לחתוך את המילים בשפתיו לא יתפלל מתוך כוונת הלב גרידא, ועוד שילחוש מעט עד שישמיע לאוזניו מה שאומר, וז"ל (שם, ס"ב): "לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו. ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו. וה"מ בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא. הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל, כדי שילמדו ממנו בני ביתו, מותר". ומכל מקום, על פי הקבלה אין להשמיע לאוזניו מה שמחתך בשפתיו בתפילת י"ח. וה"כף החיים" (שם, סק"ז) מביא את דברי תיקוני הזוהר שלפי הקבלה שדבר זה חמור מאוד, וז"ל: "והכי איתא במסכת ברכות כד:, המשמיע לאוזניו הרי הוא מקטני אמנה, המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר, ע"כ. ופי' רש"י ז"ל הרי זה מקטני אמנה, כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש, הרי זה מנביאי השקר, דכתיב ויקראו בקול גדול עכ"ל. וכ"כ הטור.

ומדברי התיקונים תיקון יו"ד משמע דנאחזים בה החיצונים שכתב וז"ל "ובדין דא בעמדם ישראל בעמידה לאתערא לגבה ח"י ברכאן בחשאי לארקא לה ברכאן, אתמר בחיוון בעמדם תרפינה כנפיהם דלא צריך למשמע גדפייהו כגוונא דחנה דאתמר בה וקולה לא ישמע וכו', ואם הוא אשתמע קליה מיד לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא, עכ"ל. וכ"כ האר"י ז"ל בשער הכוונות דרוש א' דחזרת העמידה דל"ח ע"ב וז"ל הראשונה היתה בלחש לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקליפות כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם אחד בענין המשמיע קולו בתפלתו שהקליפות אוחזות בתפלתו יען הוא במקום תחתון, אבל עתה בעלותה אל חג"ת דז"א אין שם פחד מן הקליפות, ולכן אומרים אותה בקול רם, עכ"ל. וכ"כ בפע"ח סוף פ"ב דשער העמידה וז"ל ואם תגביה קולך בעמידה דלחש תגרום לאחיזת הקליפות לכן הזהר מאוד שלא להגביה קולך", עכ"ל.

המתפלל חזרה קצרה כיצד אומר בקול

עוד מביא ה"כף החיים" שם, שמי שאיחר ומתפלל ג' ברכות ראשונות בקול כדי שהציבור יאמרו אתו קדושה, לא ימנע מלומר בקול רם משום שזכות המצוה מגנה עליו, וז"ל: "ודע דמה שנוהגים שמי שלא השיג לענות קדושה עם הציבור שמגביה קולו בתפילתו ואומר ג' ראשונות בקול רם כדי שישמעו הצבור ויענו עמו קדושה ואחר כך מסיים התפילה גלחש, לא נכנס בסוג זה וזה מותר דכיון דהוא עושה כן כדי לזכות את עצמו ואת אחרים כדי שיענו עמו קדושה, מצוה זו תגן לבל יתאחזו בה החיצונים, ומנהגם של ישראל תורה היא, ועיין בדברינו לעיל סי' ס"טו או' א'", עכ"ל.

היה מתפלל ושמע קדיש וקדושה כיצד ינהג

מרן כותב (שם, סי' ק"ד ס"ז) שמי שמתפלל ושמע קדיש או קדושה לא ימשיך בתפלתו וגם לא יכול לענות עמם, שזה הפסק, לכן ישתוק עד שיגמרו הקדיש או הקדושה וימשיך להתפלל. וז"ל: "אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"צ, ויהא כעונה, עכ"ל.

ומכל מקום, ב"כף החיים" שם, סקל"ד מביא שיש בדבר מחלוקת ראשונים, ובהרבה מקומות נהגו שלא כדעת מרן ולא שתקו, מטעם שאם ישתוק הרי זה שומע כעונה, והרי אסור לו לענות בפועל לקדיש או לקדושה, ואם כן גם לא ישתוק לכוון למה שאומר הש"ץ שלא יחשב לו הפסק באמצע תפילתו, ומביא את דעת החולקים הטוענים שלא נחשב שומע כעונה להפסק באופן זה, וז"ל: "אבל בשם ר"ת ור"י כתב שאין לו לשתוק, דכיון דשומע כעונה הוה ליה הפסק, וכתב שכן כתבו הגאונים, עכ"ד. וכ"כ הגמי"י בסוף פ"י מה"ת, וכתב ולדא כה"ג ור"ח וראבי"ה ורש"י, יעו"ש. ורבנו יונה והרא"ש כתבו מחלוקת זו בפרק מי שמתו, ולא הכריעו, ובסוף דבריו כתב רבנו יונה ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם, ודעבר כמר עבד ודעבד כמר עבד, ובלבד שיכון לבו לשמים.

והב"ד הב"י בסי' זה. והשאגת אריה סי' ו' כתב בשם שבלי הלקט דלא אמרינן שמע ולא ענה יצא אלא אם יכול לענות אבל העומד בתפילה שאינו יכול לענות, לא יצא בשמיעה ודמי להא דאמר ר"ז כל הראוי לבילה וכו', וכ"כ האבודרהם והב"ד הער"ה בסי' זה או' ג' וכו', דהאגור קיבל מרבותיו שחכמי אשכנז נוהגים שלא לשתוק, אמנם התוס' שם בברכות כ"א ע"ה אחר שהביאו דברי הר"ת והר"י כתבו ונהגו העולם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג וכו'", עכ"ל.

אם יש חשש שתתבלבל תפלתו לא ישתוק

ב"כף החיים" הביא שם מקרה, שבו בודאי לא ישתוק כאותם האומרים שלא ישתוק אם שמע קדיש או קדושה, באופן שאם ישתוק לא יוכל להתפלל כדבעי, או שיהיה הפסק גדול שאז יחשב לו הפסק ודאי לכו"ע בתפילתו, וז"ל: מיהו, אם מתפלל רחוק מהש"ץ ואם ישתוק לא יוכל לשמוע היטב מהש"ץ כדי לכוון למה שאומר או שהש"ץ אינו מבאר דבריו היטב בכדי שיוכל השומע לכוון אליו מלה במלה או מתפלל עם המכוונים שהש"ץ מאריך הרבה בקדושה בשביל הכוונה ויש חשש שנקרא הפסק בתפילה או אם המתפלל מכוון ואם יפסוק יש חשש שיתבלבל באיזה כוונה, נראה לי דאין צריך לשתוק שיש לסמול בזה על סברת האומרים דאין להפסיק", עכ"ל.

דעת ה"בן איש חי" – לשתוק

דעת ה"בן איש חי" כדעת מרן, שאם שמע קדיש או קדושה לא ימשיך בתפילתו אלא ישתוק ויכוון למה שאמר הש"ץ, אלא אם כן הש"ץ רחוק, שאז לא יכול לכוון לדבריו ונחשב לו הפסק, שימשיך בתפילתו, וכדברי הכה"ח הנ"ל. וז"ל (משפטים, ראשונה, ה"ה) "בתפלה אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה וכיוצא, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ונחשב כעונה לענין שיצא י"ח בקדיש וקדושה, ואע"ג דנחשב כעונה אין זה נחשב לו הפסק. ובסה"ק מקבציאל כתבתי דאם הוא רחוק מש"ץ ואינו שומע ממנו הקדיש או הקדושה אין צריך לשתוק אלא יתפלל כדרכו", עכ"ל הקדוש.

שהה כדי שיעור תפילה, יחזור להתפלל

מרן ה"בן איש חי" כותב ששיעור תפילה שלמה מתחילתה ועד סופה נחשב להפסק בתפילה, ואם שהה כדי שיעור זה באמצע תפילתו יחזור להתפלל, וז"ל (שם, ה"ח): "אם הפסיק תפלתו מחמת אונס ושהה כדי לגמור את כל התפלה מראשה לסופה, ה"ז חוזר לראש ומשערין לפי המתפלל", עכ"ל.

שלא לגעור בתינוק בתפילתו

יש להתפלל את כל תפילת הלחש ללא שום מפריע וללא שום התעסקות בעניינים אחרים, ואפילו אם תינוק מפריע לו באמצע תפילתו, לא יגעור בו אלא ימשיך בתפילתו באימה כעומד לפני מלך רם ונשא, ויכול לעשות תנועה שיבין שהוא מפריע לו דוקא בין ברכה לברכה, ואם זה לא עוזר, יכול להתרחק מעט שאין הפסק בהליכה. וכך כותב הבא"ח (שם, ה"ז) וז"ל: "אסור לגעור בפיו בעודו מתפלל בתינוק השוחק אע"ג דמטרידו בתפלתו, אלא בגמר הברכה יעשה תנועה בקול דוקא, או ירמוז בידיו כדי שישתוק, ואם עשה כן ועודנו משחק ומטרידו ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר כלום, דהליכה בלבד אינו הפסק, וכל שהוא לצורך כהאי גוונא שרי", עכ"ל.

שמע ברכה ולא יכול לברך

ב"כף החיים" (שם, אות טל) מביא בשם הפרי מגדים שאדם שידיו מטונפות ולא יכול לברך בעצמו, ושמע מחברו ברכה שצריך לצאת בה, כגון שלא נטל ידיו שחרית, או שיצא מבית הכסא – אם שמע והתכוון לצאת וגם חברו התכוון להוציאו ידי חובתו בברכתו, יצא ידי חובתו בברכתו. וז"ל: "כתב הפרי מגדים דמכאן יש ללמוד במי שידיו מטונפות ושמע חברו שמברך על הפרי ונתכוון לצאת דיצא ומותר לאכול הפרי", עכ"ל. [וזה ק"ק למאן דאמר לעיל שבאמצע התפילה שלא יכול לומר קדיש או קדושה, גם לא יכול לשמוע מהש"ץ ולצאת שזה נחשב לו הפסק מדין שומע כעונה].

תפילות ותפילת מוסף לנשים

מרן כותב בשולחן ערוך במפורש, שנשים חייבות בתפילה, ולא סגי במה שיאמרו פעם ביום "מודה אני" או כל שבח קצר אחר, אלא חייבות בתפילה ממש. וז"ל (סי' קו ס"א): "ונשים ועבדים שאף על פי שפטורים מקריאת שמע, חייבים בתפילה, מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא", ע"כ. וב"כף החיים" (שם, סק"ז) מאריך להביא מחלוקת בראשונים וכן גם נחלקו בדעת מרן עצמו אם תפילה מדאורייתא או מדרבנן, והוא מסיק לכל אורך דבריו שתפילה מדאורייתא, ומביא שכן גם דעת האר"י הקדוש בדרוש ז' דציצית, עיי"ש. על כן, למעשה, אשה יכולה לקבל על עצמה בלי נדר תפילה אחת ביום, ואם יכולה גם ג' תפילות ביום, תבוא עליה ברכת טוב. גם תפילת מוספים תתפללנה נשים, שכך ראינו שנהגו נשים צדקניות מפורסמות שעשו את כל מעשיהם על דעת רבותינו הקדושים (אמו של הרב צדקה ע"ה היתה מתפללת מוסף וכך קיבלה הוראה ממרן הבא"ח זיע"א שכל מעשיה היתה עושה רק על דעתו, וידוע שהיתה למדני וידענית גדולה), וכן ראוי לכל אשה לנהוג ולעשות.

תפילת תשלומים

תקנו חז"ל שאדם שנאנס ולא התפלל יכול להשלים תפילתו בתפילת תשלומים בתפילה הבאה, באופן שמתפלל הראשונה לשם חובה והשניה לשם תשלומים, ואפילו אם התפילה השניה שונה מהראשונה שאותה חייב להתפלל. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הי"א) וז"ל: "שכח ולא התפלל שחרית ומוסף, ונזכר במנחה יתפלל מנחה תחלה, ואחריה מוסף ואח"כ תשלומין דשחרית, ואם התפלל מוסף קודם מנחה יצא, ואם עבר כל היום ולא התפלל מוסף אין לה תשלומין, אפילו בתורת נדבה דעבר זמנו בטל קרבנו", עכ"ל.

תפילת תשלומים בליל שבת

אדם שנאנס ולא התפלל תפילה אחת, יכול להתפלל בתפילה הסמוכה תפילת תשלומים. ולעולם יתפלל את התפילה הראשונה לחובה, ואת השניה לתשלומים, ואפילו אם התפילה הבאה שונה מהתפילה שחייב להשלים. למשל, אם לא התפלל תפילת מנחה בערב שבת, יתפלל ערבית של ליל שבת פעמיים, והשניה לשם תשלומים, למרות שאין זו התפילה שאותה לא התפלל. וכך כותב מרן (סי' קח ס"ט), וז"ל: "טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת: הראשונה לערבית, והשניה לתשלומין ויש לדעת חידוש מעניין, שאם שמע מהשליח ציבור תפילת מעין שבע של ליל שבת וכיוון לצאת וגם הש"ץ כיוון להוציאו, נחשבת לו תפילה זו לתפילת תשלומים, למרות שזו תפילה שונה מתפילת מנחה של חול, וגם זה רק מעין שבע ולא תפילה גמורה.

אין תפילת נדבה בשבת

אדם שמסופק בתפילותיו יכול להתפלל באופן שעושה תנאי שאם חייב הוא להתפלל אותה, תהיה לו לחובה, ואם לאו, תהיה זו נדבה. ומיהו, בשבת אין לעשות תנאי כזה, משום שאין מביאים נדבה בשבת, וכותב הבא"ח (שם, הט"ז) גם כמה נפ"מ למעשה מדין זה, וז"ל: "אין מתפללין תפלת נדבה בשבת ויו"ט, ולכן כל היכא דהדין הוא שיחזור להתפלל בתורת נדבה, או היכא דאמרינן מספק יתפלל ויתנה כנז"ל, אין מתפללין כזאת בשבת ויו"ט, על כן היכא דחל ר"ח יום ששי והוא יום אחד דוקא, ושכח להזכיר ר"ח במנחה ונזכר אחר שחשכה, וכן אם טעה במנחה דיום אחרון של חוה"מ דבלילה הוא יו"ט, בכל זה לא יתפלל תפלת התשלומין משום דהדין בזה לחזור בתורת נדבה, ואין מתפללין נדבה בשבת ויו"ט ועיין מחב"ר", עכ"ל. ועוד כותב מרן ה"בן איש חי" זיע"א שאין להתפלל בזמן הזה תפילות נדבה אלא למה שמוכרח בלבד, וז"ל (שם, סכ"ב): "בזה"ז אין מתפללין נדבה אלא רק לעת הצורך מה שמוכרח להתפלל משורת הדין, דאין לב האדם מכוון". והוא על אותו משקל שפסק הרמ"א למי שלא כיוון בתפילה שלא יחזור על תפילתו, כך גם נדבה לא יתפלל אלא אם מוכרח, משום שממילא לא יכוון כל צרכו.

אמר יעלה ויבוא ביום חול לא יחזור

אדם שטעה ואמר "יעלה ויבוא" בתפילה של יום חול ולא בראש חודש, לא נחשב הפסק ולא חייב לחזור ולהתפלל. וכך כותב מרן (שם, סי"ב) וז"ל: "הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה, שלא בזמנה, לא הוי הפסקה. הגה: מיהו אם נזכר שטעה, פוסק אפי' באמצע הברכה", עכ"ל.

שליח ציבור שטעה בתפילת לחש

אם שליח ציבור טעה בתפילת לחש, יכול לצאת ידי חובתו בתפילת החזרה שמתפלל, אם יתכוון שהחזרה תחשב לו לתפילה שאותה חייב להתפלל מחמת טעותו, וכותב מרן (סי' קכח ס"ג) שבראש חודש הדין שונה, וז"ל: "כל מקום שהיחיד חוזר ומתפלל, ש"צ חוזר ומתפלל, אם טעה כמותו כשמתפלל בקול רם, חוץ משחרית של ר"ח, שאם שכח ש"צ ולא הזכיר יעלה ויבא עד שהשלים תפלתו, אין מחזירין אותו, מפני טורח הצבור, שהרי תפלת המוספין לפניו שהוא מזכיר בה ר"ח. אבל אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, חוזר לרצה ואין בזה טורח צבור. הגה: י"א דאם טעה בשחרית של שבת וי"ט, דינו כמו בר"ח, והכי נהגו. וכך כותב ה"בן איש חי" (שם, הכ"א): שליח ציבור שטעה בתפלת לחש באופן שצריך לחזור, יוצא י"ח במה שחוזר התפלה בקול רם, ואין צריך לחזור ולהתפלל בלחש", עכ"ל.

מעשה באמו של הרה"ג רבי יהודה צדקה זצוק"ל ראש ישיבת "פורת יוסף", שהיתה בת אחותו של מרן הרי"ח הטוב בעל ה"בן איש חי" זיע"א, והיתה ידענית גדולה, וכל מעשיה עשתה על פי דעתו דבריו והנחיותיו, עד שגדולי ישראל היו מתייעצים אתה לדעת מה היתה דעתו של ה"בן איש חי" בדינים שונים. היא היתה נוהגת להתפלל בבית כנסת "בית אהרן", והיתה תפילתה מתונה מילה במילה כמונה מעות, עד כדי כך שהיתה מתחילה תפילתה עם הציבור במניין הראשון, ומסיימת אותה בגמר התפילה של הציבור במניין השני. פעם בראש חודש, אחרי שיצאה, אמר לה השליח ציבור בלעג, "נו, את כל כך צדיקה ומאריכה בתפילתך". והיא השיבה לו "נו, אתה מקצת בתפילתך ומלדג על "יעלה ויבוא"… נפגע אותו שליח ציבור כיצד אומרת כן, והלך לברר בציבור שאכן אמר "יעלה ויבוא" כדי להוכיח לה את טעותה, והנה הם אמרו לו שאכן היא צודקת ולא אמר "יעלה ויבוא". רצו המתפללים לשוב ולהתפלל כדי לומר יעלה ויבוא, אמרה להם הרבנית זצ"ל הרי כתוב בשולחן ערוך סי' קכו שלא צריך לחזור באופן שהשליח ציבור טעה משום טורח ציבור. אמרו לה ולמה לא סימנת לשליח ציבור מייד בשעה שדילג יעלה ויבוא? אמרה להם, שאם הייתי עושה כן, כולם היו מסתובבים ומסתכלים עליי בעזרת נשים, ולא רציתי.

ויהי רצון שנזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל

במהרה בימינו אמן.

בס"ד

דרשות לפרשת משפטים מספרי חכמי עירק ע"ה. זיע"א.
בס"ד

דרשה לפרשת "משפטים" מספר "אדרת אליהו" לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א:

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – יובן בס"ד סמיכות פרשה זו אל הפרשה הקודמת דאמר: ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו והוא, בהקדים מה ששמעתי מפרשים דרך הלציי על פסוק: אל יתהללחכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי – והוא כי מי שמשבח עצמו בחכמת התורה בדרך הנגלה והפשט, אם הוא אינו בר הכי, לא יוכל לשבח עצמו כי יבואו בני אדם לנסותו, שיאמרו לו: אם הוא כדבריך שאתה חכם, תבוא ותלמד עמנו ונראה חריפותך. וכן אם הוא גבור גם כן יאמרו לו: הראנו גבורתך. וכן הוא בשבח העושר. ולכן אם הוא אינו בר הכי, לא יוכל להלל עצמו כי תגלה חרפתו. אבל מי שמהלל עצמו שהוא יודע בחכמת הסוד, שהם דברים העומדים ברומו של עולם, להכיר ולידע בשמים ממעל, הנה זה יוכל לשבח עצמו ולא יחוש פן יבוש ותגלה חרפתו אח"כ, יען שחלק הסוד לאו כל מוחא סביל, ואין כל העולם מקובלים. ואם יאמר שהוא מקובל גדול, אין מי שיאמר לו הראנו חכמתך בזה. ואפילו אם יאמרו לו, הוא ישיב: כבוד אלקים הסתר דבר, כי הם דברים נעלמים מאוד ואין לגלותם. וא"כ מי יוכל לברר זאת אם שקר בפיו או אמת. וז"ש: אל יתהלל חכם וכו', כי בכל הנזכר לעיל, יש לחוש פן ירצו לנסותו ותגלה חרפתו שלא יהיה כאשר שבח את עצמו. אבל זאת יתהלל המתהלל, ר"ל יוכל להתהלל שיאמר שהוא השכל וידוע אותי, כלומר שמשבח עצמו בחכמת הסוד שהוא דברים העומדים ברומו של עולם, כי זאת אין מי שיברר אותה. ע"כ שמעתי והוא דרך הלציי.

והנה ידוע כי התורה היא דוגמת המזבח, כי זאת התורה לעולה למנחה. ודרשו רז"ל: כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה. ובפ' מנחה כאלו הקריב מנחה וכו'. ונמצא, שבזמן שאין ביהמ"ק, התורה היא במקום המזבח שמקריבים בו קרבנות. והנה ודאי שאין טוב שהאדם יתגאה וישבח ויגדיל עצמו בשביל התורה שיש לו. ואדרבה, צריך שיהיה ענו ביותר. והנה בתורה יש ב' חלקים: חלק הפשט וחלק הסוד. וז"ש: ולא תעלה במעלות על מזבחי, היא התורה , שתהלל ותשבח ותגדיל עצמך בה. ובאיזה חלק אני נצרכתי לצוות אותך שלא תתגאה בו? הוא חלק אשר לא תגלה ערותך עליו, רל הוא חלק הסוד. שאם תתגאה ותשבח עצמך בו, לא תגלה ערותך עליו, כלומר שלא תגלה חרפתך כי לא יבואו לנוסתך בזה, ואין הדבר מתברר. וא"כ יצה"ר יבוא לפתות אותך בזה שתהיה משבח עצמך בזה. ולכן הוצרכתי לצוות אותך. אבל ואלה המשפטים שהם חלק הפשט והנגלה אשר תשים לפניהם, כלומר אם תהלל ותשבח עצמך בזה, צריך שתשים לפניהם חכמתך וחריפותך. וא"כ אין צריך לצוותך על זאת, שאתה מאליך לא תבוא להתהלל בזה כי תחוש פן יבדקו אותך ולא ימצאוך כאשר שבחת בפיך. ולכן כל הצווי שאני צריך לצוות אותך הוא על חלק הסוד.

מספר בן איש חי שנה א':

ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך. נראה לי בסייעתא דשמיא, דידוע דחז"ל דרשו עבודה זו תפילה, כי היא עבודה שבלב והיא שחרית מנחה ערבית, בכל אחת יש תשע עשרה ברכות בעמידה, הרי סך הכל ז"ן ברכות, כמנין דגן, כי על ידי שלש תפילות יהיה שפע פרנסה לישראל, כידוע שפרנסה תלויה בשלוש תפילות של ישראל, ולזה אמר יחיו דגן ויפרחו כגפן, וידוע כי שם א"ל הוי"ה עולה ז"ן, וכמו שכתוב אל ה' ויאר לנו, ושמות אל ה', נרמזים באותיות אוכל, שהם אותיות א"ל כ"ו דמספר שם הוי"ה כ"ו, והם חסדים גמורים שמהם נשפע פרנסה טובה, והיינו בזכות ז"ן ברכות של שלש תפילות יתעורר השפע מן א"ל הוי"ה שעולה מספרם ז"ן, ובזה יובן בסייעתא דשמיא רמז הכתוב, מזוינו מלאים מפיקים מז"ן אל ז"ן, שבכוח ז"ן ברכות נמשיך שפע משמות אל הוי"ה שהם מספר ז"ן, ובזה יובן בסייעתא דשמיא, מן האוכל יצא מאכל אוכל א"ל כ"ו, כלומר מן א"ל הוי"ה שמתעוררים על ידי ז"ן ברכות של שלש תפילות, יצא מאכל, שהם פרנסה לישראל, ולזה אמר ועבדתם את ה' אלהיכם זו תפילה שיש בה ז"ן ברכות, ועל ידי כן וברך את לחמך ואת מימיך:

מספר בן איש חי שנה ב':

ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות. יש לדקדק למה אמר תעשה מעשיך ולא אמר תעשה מלאכה:

ועוד למה הוצרך להודיע על ששת הימים, ודי להודיענו על השביתה ביום השביעי:

ונראה לי בסייעתא דשמיא, דרבותינו זכרונם לברכה הקשו, פסוק אחד אומר ואספת דגנך, רוצה לומר בידך, ופסוק אחד אומר ועמדו זרים ורעו צאנכם, דמשמע יעבדוך עמים ותרצו כאן בעושין רצונו של מקום, כאן באין עושין רצונו של מקום, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם, דכתיב ועבדת את אויביך, וכנזכר בברכות דף לו:

ויש לדקדק מתי היתה גזירה זו של ועבדת את אויביך שלא היה אלא במצרים דוקא, דבשאר גליות לא מצינו שנכבשו ישראל לעבדים:

ואפילו אם היה כן במקצת מן המקצת, איך יאמר כן על כללות ישראל. ופירשתי בסייעתא דשמיא הענין, דבתחילת בריאת האדם לא הטיל עליו הקדוש ברוך הוא שום עבודה גשמית בעולם הזה כלל, אלא עשה שהארץ תוציא פירותיה בלתי עבודה, וגם תוציא דבר שלם שאין צריך לו טורח, וכאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה על העתיד לבוא שתוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת, ושאר תשמישים גשמיים הכרחיים היו מוטלים על הנחש לעשותם לאדם, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה חבל על שמש גדול וכו', והוא הנחש:

ועוד היתה מעלה יתירה לאדם הראשון, שהיה יושב בגן עדן והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין. וכנזכר בגמרא, באופן שלא היה על אדם הראשון מוטל שום עבודה גשמית, כי אם רק הטיל עליו עבודה רוחנית דוקא שהיא קיום המצות עשה ולאוין, וכמו שכתוב ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, לעבדה אלו מצות עשה, ולשמרה אלו מצות לא תעשה:

ולפי זה אם לא היה חטא אדם הראשון, לא היה האדם עוסק בעסק גשמי כלל, דאין זה עסק שלו ולא הוטל עליו, ולעתיד אחר התיקון ודאי תחזור עטרה ליושנה, ולא יעסוק האדם בעסק גשמי, דאין זה עסק שלו ולא הוטל עליו בתחילת הבריאה:

ולכן בזמן שאין עושין רצונו של מקום שיתקיים בהם ואספת דגנך, רוצה לומר בידך, נמצא הם עוסקים בעסק שמוטל על אחרים, והרי מתקיים בהם מה שכתוב ועבדת את אויבך, דהעסק הזה שאתה עוסק בידיך הוא של אויבך, כדכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם, ואם יהיה האדם עצמו עוסק בו נמצא עובד את אויביו:

וידוע דאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דשמירת שבת מסוגלת לגאולה, שאז נשלם כל התיקון, וזהו שכתוב ששת ימים תעשה מעשיך, מעשיך דייקא, המוטלים עליך מתחילת הבריאה שהוא עסק רוחני בלבד, וכל עסקים הגשמיים שאינם מעשיך יהיו מוטלים על אחרים, ותזכה לכך בעבור שמירת שבת, וזהו וביום השביעי תשבות, כי שמירת שבת מסוגלת להשלים התיקון ולעשות חירות לכל ישראל, ותזכה אז לחירות מן היצר הרע, שעוד לא יחטיא אתכם, ולזה אמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ויתקיים אז ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וזהו ושם אלהים אחרים, הוא הסטרא אחרא, לא תזכירו ולא ישמע על פיך, כי אין להם מציאות עוד בעולם:

בס"ד

הלכות ודרשות לפרשת משפטים מספר עוד יוסף חי לרבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

בס"ד

עלון שבועי של הלכות בפרשת "משפטים" מספר עוד יוסף חי – הלכות לרבנו יוסף חיים ע"ה

שאלה א': איך צריך להתפלל תפילתו?

תשובה : יתפלל בתחנונים כרש המבקש רחמים ולא תיראה עליו התפילה כמשא כבד. לכן כשאומר "עוזר דלים העונה לעמו ישראל" יכון לעשות עצמו עני עם השכינה הנקראת עניה בהיותה כאן למטה כדי שבהעלותה יזכה לעלות עמה.

שאלה ב': איך צריכות להיות רגליו בזמן העמידה?

תשובה : יכוין רגליו זו עם זו כאילו הן אחת להידמות למלאכים כדכתיב: ורגליהם רגל ישרה, כלומר רגליהם נראות כרגל אחת. והטעם כשעומד כך אינו עומד בחוזקה על רגליו וזה מורה שעובד באימה ובהכנעה. יש כאלה שאינם יכולים לחבר כל הרגל זו לזו לכן לפחות יחבר האצבעות של רגל זו לאצבעות של רגל זו.

שאלה ג': מה יעשה אם הוא באמצע העמידה ושומע קדיש וקדושה?

תשובה : אינו פוסק לקדיש ולקדושה רק ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ. ואם הוא עומד רחוק מן הש"ץ ואינו שומע קדיש וקדושה אין צריך לשתוק אלא יתפלל כדרכו.

דרשה מספר "עוד יוסף חי" – דרושים לרבנו יוסף חיים ע"ה:

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – נ"ל בס"ד, לפני אותיות ישראל יש אותיות שבתכם.

רמז לו בזה עיקר הלימוד של משפטי התורה שתלמד לישראל צריך להיות ביום השבת, שהוא יום בטלה ויום מנוחה, שהאדם קולט בו הלימוד אשר ילמוד בו ולא ישכחנו, ולז"א תשים המשפטים ביום הרמוז לפניהם של ישראל דהיינו לפני אותיות ישראל שהוא שבתכם:

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש מונבז המלך אני גנזתי לעצמי ואבותי גנזו לאחרים, כי הממון שנותן האדם לצדקה זה הממון הוא שלו ומה שיש לו באוצרו אינו שלו, כי כל רגע ורגע אפשר להיות עוזב את ממונו ונעשה לאחרים וכן אמרו חכמים למה נקראו זוזים שזזין ממקומן, וכן שלמה הע"ה אמר במשלי סי' כ"ג אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף בשמים פירוש היגע להעשיר הוא מי שרוצה למלאת אוצרו הון וקשה עליו להוציא זוז אחד, ויש שיש לו בנים רבים ורוצה שיגיע לכל או"א חלק חשוב מעושרו, שיהיה כל אחד מהם נחשב עשיר מצד החלק שעולה לו, ולז"א אל תיגע להעשיר לא אמר להתעשר, וכמ"ש יש מתעשר ואין כל, אלא אמר להעשיר פועל יוצא לאחרים, שהוא יגיע לאסוף ממון הרבה כדי להעשיר את בניו הרבים, שיהיה אחר חלוקה כל אחד נחשב עשיר בזה החלק שעלה לו, הנה מבינתך זה שאתה מתבונן בה חדל ממנה, כי אפשר שלא תעלה בידך כונתך, ולא יועיל זה כלום, והיינו טעמא מפני כי אפשר תעיף עינך בו ואיננו, פירוש אפשר שיצא ויאבד זה הממון מידך קודם שתמות, וזה יהיה לך בחייך, או אחר מותך שנעשה הממון אצל בניך, יצא מידם קודם שיהיה נקרא עליהם שם עשירים.

וזהו כי יעשה לו כנפים כנשר יעוף, בזמן שאתה נפשך בשמים שנסתלקתה מעוה"ז. וכן מספרים על מלך אחד ששאל מעשיר אחד כמה ממון יש לך, ויאמר מאה אלף דנרים א"ל שקר אתה אומר, ומעות בעין יש לך אלף אלפים דנרים ויענהו אתה אמרת כמה ממון יש לי, וזה שאתה רואה אינו שלי, כי מי יודע מה יהיה לי אחר שעה אחת אבל מה שנתתי לצדקה עד עתה הוא מאה אלף דינרים וזה שלי בודאי:

ואמרתי משל על זה, מה שמספרים העולם אחד שאל את בנו שהיה נער פקח, בבתינו ירדו עשרה עופות וחנו על הגג, ויבואו ארבעה ציידים ויורו עליהם בקנה השריפה וימותו ארבעה מהם, הגד נא לי כמה נשארו על הגג, ויאמר הנער ארבעה, א"ל אביו טעית בחשבון שאם תסיר מן העשרה ארבעה נשאר ששה, א"ל הנער מאחר שמתו הארבעה בקנה השריפה מוכרח שיצא קול גדול והששה עפו וברחו תכף מחמת הקול והלכו להם, ולא נשארו על הגג אלא רק אותם הארבעה שמתו, כי אלו כל קולות שבעולם לא יזיזום ממקומן, והן הן הנשארים על הגג, ויאמר האב צדקת בני כדבריך. וכן הענין כאן בצדקה, שנותן האדם ממונו לצדקה אבד ויצא מאוצרו, ונחשב לו זה הממון כמו מת, ואין הנאה מן המת ולא ישוב אליו, וממון הנשאר באוצרו נחשב אצל בעליו חי כי הוא בידו וברשותו, וכאשר אמר האב בתחלה לבנו כי הששה הם הנשארים מחמת שלא מתו, אבל באמת אינו, אלא צדקו דברי הנער שהששה פרחו ונסו ויצאו מרשות בעל הבית ולא נשארו לו בביתו אלא רק אותם הארבעה, דודאי וברור שהוא יאכל אותם ולא ינוסו מאתו, ולא יצאו מרשותו, וכן האמת הוא אצל ממון הניתן לצדקה שהאדם חושב אותו כמת, אדרבה זה הממון בטוח בו שיהיה שלו והוא יאכל אותו בעוה"ב ולא יזוז ממנו, ושאר הממון שיש באוצרו הוא עלול לעוף ולצאת מידו, הוא הדבר אשר דבר שלמה הע"ה בחכמתו, כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים:

וז"ש אם כסף תלוה את עמי, הוא ממון שתעשה בו מצות ג"ח, וגם עוד כסף אשר תתן את העני שהוא בתורת צדקה, ולא יצא מרשותך, ולא יעוף מידך, משא"כ שאר הכסף הנשאר באוצרך, אין זה עמך, כי עשה יעשה לו כנפים לעוף ולצאת מידך והיה לאחרים:

 

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים