חנוכה

 

חנוכיה עירקית

בס"ד

דרשות לחג החנוכה מאת רבנו יוסף חיים ע"ה. זיע"א.

מספר "בן יהוידע":

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה, תמניא אינון וכו' (שבת כ"א ע"ב) – נראה לפרש בס"ד, הכי קאמר: דהוה ליה למימר "נחוכה" שהוא רוצה לומר נחו בכ"ה, שנחו אז מן המלחמה, כדכתיב במגילת אסתר: ונח בארבעה עשר. וכן אמר כימים אשר נחו בהם. ומשני, דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו וכו', כלומר לא קבעום אלא להודאה ולא ליום טוב גמור. ואם נקראת נחוכה שהוא ר"לנחו בכ"ה, הנה לשון נחו יורה על שביתה ממלאכה, שהוה משמע שהם כשאר ימים טובים שיש בהם שביתה ממלאכה, לכך הפכו אותיות נחו לאותיות חנו וקראו אותו חנוכה. אי נמי נראה לפרש: הכי מתרץ לה: דתניא וכו', שקבעו לזה שמונה ימים, מה שאין כן בשאר נסים קובעין יום אחד. ולכן נקראת חנוכה ולא נחוכה, כדי להקדים אות ח' בשמה המורה על החישוד שלה שעשו זכר ח' ימים.

 

מספר "ידי חיים" לרבנו יוסף חיים ע"ה זיע"א :

בכ"ה בכסלו שמונת ימי חנוכה (שלחן ערוך סימן תר"ע סעיף א') – יובן כי היוונים גזרו עליהם לבטל שבת ראש חודש ומילה. לכן התחילו בכ"ה לחודש כדי שיהיו בחנוכה גם שבת וגם ראש חודש. והמילה נרמזה במספר שמונה ימים שבה שהם כנגד שמונת ימי מילה.

בס"ד

דרשה לחג החנוכה מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה. נתקבל באדיבותו של ידידי חכם אליהו הלוי הי"ו.
"קול צופייך" – גיליון 337

הגאון הרב מרדכי אליהו ע"ה
סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים
הפצת התורה והדלקת נרות חנוכה
האדמו"ר מחב"ד זצ"ל ביקש מחסידיו שיפיצו את התורה בכל מקום בעולם. יום אחד
החליט להפיץ את מצות הדלקת נרות חנוכה בכל מקום בעולם.

פעם אחת הזדמנתי להיות בחנוכה בחו"ל והוזמנתי על ידי נציגי חב"ד לברך ולהדליק
את החנוכיה שהוצבה בכיכר המרכזית. אך לא רציתי לברך על החנוכיה ברחובה של עיר,
וכי מאיפה מצאנו הלכה שכזו? אמרתי לאחראים שנתפלל מנחה ואחר כך ערבית מדין
ביכ"נ עראי, ואז נוכל להדליק. אדהכי והכי אני רואה מצד שמאלי עץ אשוח מקושט
ומואר בשלל אורות, כמנהג הגויים. כשראיתי כך, לא ידעתי כיצד אדליק ואזכיר שם
שמים צמוד למקום כל כך טמא שריח ע"ז נודף ממנו, וחשבתי בליבי שאעמוד כשגבי פונה
לעץ. והנה בעוד אני מסתובב היתה הפסקת חשמל בכל האזור וכל האורות כבו, והודיתי
לקב"ה על כך וניצלתי את ההזדמנות וברכתי מהר לפני שיתחדש זרם החשמל.

קושיית הב"י
ידועה ומפורסמת קושייתו של הבית יוסף מדוע עושים חנוכה שמונה ימים והלוא היום
הראשון לא היה בגדר של נס, ורק מהיום השני הורגש הנס? ואמר הרה"ג יוסף זוין שעל
קושיה זו תורצו אלפי תירוצים, והוא התכוון לכתוב אותם בספרו בהגיעו לאות ח' של
חנוכה, ואמר שעד שיספיק לכתוב ולשלוח את ספרו לדפוס כבר יספיקו לתרץ עוד אלפי
תירוצים על קושייה זו. אחד התירוצים המפורסמים הוא על פי מה שהרמב"ם כותב שהיה
בפך כמות שמן שתספיק ליום אחד בלבד ולגביע אחד, ונתברך השמן כך שהיה מספיק
למלאות בו את כל שבעת הגביעים של המנורה, וכבר באותה הדלקה הורגש הנס.

שמונה ימים למנורה בת שמונה קנים
ומעשה היה לפני כמה שנים בחנות גדולה בבעלות חרדית שמכרו בה פמוטים בני שבעה
קנים. וכשאמרו לי זאת, אמרתי לבעלי החנות שאסור למכור זאת, כי מאז שנחרב בית
המקדש אסור להחזיק מנורה בת שבעה קנים כמו המנורה שהיתה במקדש. כששמעו את דברי,
אמרו שאני מחמיר, ולא רצו להתייחס. רב אחד בעדה החרדית שנמצא אתי בקשר ומתייעץ
עמי בכל עניין מסובך, שאל אותי מדוע אני מחמיר. אמרתי לו הרי בפירוש כתוב כך
בהלכה שאסור, וחוץ מזה פעם עשו כדבר הזה בבית כנסת רבי יוחנן בן זכאי, והחיד"א
אסר להם. אמר לי, אולי אפשר לשבור קנה אחד מכל פמוט ובזה לפתור את הבעיה. אמרתי
לו אבל הרי כתוב "לא תעשון כן לה' אלקיכם" ומלאכת הניתוץ מוטלת רק על עבודה זרה
בלבד. לפי זה אפשר לתרץ שמה שעושים חג חנוכה שמונה ימים ולא שבעה הוא בכדי
שנוכל להדליק במנורה בת שמונה קנים וללא בעיות בהלכה. כי אם נדליק שבעה ימים
נעשה חנוכיה בת שבעה קנים וזה אסור (עיין לשו"ע יו"ד קיא סעי' ח' ולפ"ת ס"ק
י"ד).

התנערי מעפר קומי
על הפסוק (ישעיה נב, ב) "התנערי מעפר קומי", אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל
הבא"ח, מעשה באדם אחד שהלך ברחוב וראה תרנגולת מתפלשת בעפר ובחול, ואמר רחמנות
עליה, והביא מים ושפך עליה. הוא חשב להועיל, אך כל הנוצות נדבקו אחת לשניה
והעפר הפך לבוץ וזה הציק לתרנגולת. הלכה התרנגולת ועמדה מול השמש לייבש עצמה,
וכשהתייבשו הנוצות ניערה עצמה מכל העפר.

אומר בעל הבא"ח, מי שרוצה לחזור בתשובה, עליו לקום בעצמו ולעשות מעשה כמו אותה
תרנגולת שניערה עצמה מהעפר. ואמנם ישנה מעלה בשמיעת מוסר, ויש גם ענין של זכות
אבות וכו' אבל האדם צריך לעשות את המעשה בעצמו. ובכל אדם יש ניצוץ המעורר אותו
לעבודת ה', ורק צריכים להתנער מכל האבק המונע זאת מאתנו.

מוסיף והולך כבית הלל
ידועה המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל כמה נרות מדליקים בכל יום, שלדעת ב"ש יום
ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך. ולדעת ב"ה יום ראשון מדליק אחת, מכאן
ואילך מוסיף והולך. ואמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור'
יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב"ה כנגד ימים
היוצאין וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין
מורידין (שבת כ"א ע"ב).
והלכה נפסקה כב"ה שמוסיף והולך. ואומר הר"ן בדרך רמז, "חנוכה" – ר"ת ח ' נ רות
ו הלכה כ בית ה לל.

גובה החנוכיה
הגמרא אומרת (שבת כ"ב ע"א):

"אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום, נר חנוכה שהניחה למעלה
מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי".

יניח את החנוכיה למעלה משלשה טפחים ומצוה להניחה למטה מעשרה טפחים (שו"ע תרעו
סעי' ו' וכה"ח ומש"ב שם) ואם הניחה למעלה מעשרה טפחים יצא. ועל פי הסוד טוב
להניחה מעט למעלה משבעה טפחים עד עשרה טפחים, ולכן לכתחילה יניח החנוכיה באופן
שהלהבות תהיינה בגובה ז' טפחים (בא"ח וישב ה').

מקום הנחת נרות חנוכה
מצוה להניח הנרות בטפח הסמוך לפתח מבחוץ, וכשיש מזוזה בפתח יניח את החנוכיה
משמאל הנכנס (ואז הוא יהיה מוקף במצוות – לבוש ציצית, מזוזה מימינו, נר חנוכה
משמאלו – בא"ח וישב ד').

אנחנו גרים בקומה שניה, ויש לי שכן טוב שנוהג כגר"א והוא מדליק חנוכיה בשקיעת
החמה בכניסה הראשית לבנין. ואני מדליק נרות חנוכה בצד שמאל של הכניסה לדירתי.
ובשביל לקיים פרסומי ניסא אנחנו מדליקים חנוכיה גם בחלון הפונה לכביש, ובה אני
שם כמות שמן גדולה כדי שתדלק יותר ויהיה פרסומי ניסא לזמן רב, וכך אנו יוצאים
יד"ח אליבא דכו"ע.

זמן ההדלקה
זמן הדלקת נרות חנוכה הוא מיד בצאת הכוכבים (כ 18 – 20 דקות אחרי השקיעה. שו"ע
סי' תרע"ב סעי' א'). ויש נוהגים להדליק עם שקיעת החמה, כשיטת הרמב"ם והגר"א
(עיין לרמב"ם פ"ד מהל' חנוכה הל' ה' ובמ"מ שם, ולגר"א סי' תרע"ב ס"ק ד').

עבר זמן ההדלקה
כתב הרמב"ם (שם):

"שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק. וכמה
הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יתר. עבר זמן זה אינו מדליק".

לדעת הרמב"ם אין להדליק אחר חצי שעה. ולדעת הגר"א ידליק בלי ברכה.
וכתב בעל הבא"ח שאם הגיע לביתו בשעה מאוחרת ואחד מבני הבית ער – ידליק בברכה
(בא"ח וישב אות ז'), וכן נוהגים. ויש לבאר בדבריו שלא חשש לסב"ל כיון שכך היה
המנהג, כי בזמנם כדי להאיר את הבית בשעת הלילה היו שמים שמן ופתילה בכוס
ומדליקים, ואם היו רוצים אור יותר גדול היו שמים שתי כוסות. אבל אם מדליק ומברך
ניכר שזה לנר חנוכה, ולא סתם לשם אור. ונגד מנהג לא אומרים סב"ל, ובלבד שהמנהג
יבוסס על פי ההלכה.

אמנם אם מדליק בפתח ביתו או בחלון הסמוך לרחוב, ויש שם עוברים ושבים גם בשעות
הלילה המאוחרות יכול להדליק בברכה עד עמוד השחר.

פרסומי ניסא של הרב מבריסק
הרב מבריסק היה ידוע כמחמיר בכל החומרות שבעולם, והוא היה גר ברחוב ישעיהו
בירושלים על יד קולנוע 'אדיסון'. אני הייתי בידידות עם בנו והוא אמר לי שאביו
מדליק כדעת הרמב"ם עם שקיעת החמה והוא שם כמות שמן גדולה כדי שתדלק החנוכיה חצי
שעה עד חצי שעה אחר צאת הכוכבים. אמרתי לו, אבא שלך לא יודע לקיים מצוות עם כל
החומרות. שאל אותי הבן, מדוע? ואמרתי לו 'אביך צריך להדליק גם בחצות לילה, כי
בשעה זו יש אנשים רבים ברחוב'. אמר לי הבן, זה לא יכול להיות. והוא אמר לאביו
את דברי. והנה, הגיע חצות לילה והסתיימה הצגה שניה בקולנוע 'אדיסון' ויצאו
מהבנין כאלף איש, משראה זאת הרב מבריסק מיד רץ לביתו והביא חנוכיה כדי להדליק
בה את הנרות. עבר שם אחד האנשים ושאל את הרב, מדוע כבודו מדליק לנו נרות הרי יש
תאורה ברחוב? ענה לו הרב, היום זה חנוכה. שאל אותו אדם, מה זה 'חנוכה'? והתחיל
הרב להסביר לו את הנסים שעשה ה'. אמר אותו אדם, גם אני יכול להדליק? אמר לו הרב
כן, קח ותדליק אתה. אמר הרב מבריסק אם מהחומרא שהחמרתי זיכיתי עוד יהודי שידליק
נרות חנוכה, דיינו.

בזמנם היו מדליקים חנוכיה על ידי הצבת כוסות אחת ליד חברתה, ובהם שמן ופתילות.
ואומר הרב פרי חדש, אם החזיק בידו כוס ובה שמן והדליק בתוכה פתילה לשם נר
חנוכה – לא יצא ידי חובה כי נראה כאילו הדליק לצורכו. והוסיף הפר"ח, שגם כיום
שיש חנוכיות מהודרות, ואם ידליק את החנוכיה ויחזיקנה בידו אין חשש שהרואה יאמר
שהדליקה? לצורכו, מ"מ לא יצא יד"ח.

עד שתכלה רגל מן השוק
הגמרא אומרת (שבת כ"א ע"ב): "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק".
ובדרך רמז אמרו, בשוק ישנם דוכנים רבים של פירות, וכלים ובגדים וכו' ונפשו של
אדם חפצה לקנות מכל הבא ליד, ולכן אומרים לו "תכלה רגל מן השוק" – אל תלך
למקומות אלו כדי שלא תחמוד, ואם לא תקנה יהא לך צער.

שמן זית מצוה מן המובחר
מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית, כי הנס נעשה בשמן. ואם אין לו ידליק בשמן אחר,
ואם אין לו שמן אחר, ידליק בנרות של שעווה או פרפין (עיין שו"ע ורמ"א בסי'
תרע"ג סעי' א', וכה"ח שם ס"ק ח"י).

טוב שידליק בשמן זית הראוי לאכילה ולא "בשמן זית למאור" משום "הקריבהו נא לפחתך
הירצך או הישא פניך" (מלאכי א, ח), שהרי אם יבא אורח לביתו וירצה לתת לו משמן
זה, לא ירצה האורח לאכול ממנו שהרי כתוב עליו 'למאור ולא לאכילה'.

כיום מוכרים "שמן זית למאור" והסוחרים אומרים שכתבו כך כדי לשלם פחות מס. ויש
רבנים שפרסמו שמותר להדליק בשמן זה, עכ"ז "הקריבהו נא לפחתך".

היה רב אחד אומר שהוא מדליק רק בנרות, מכיון שהעשן מהנרות עושה סימן על הקיר,
וכל השנה כולה יש סימן של הנרות על הקיר, ולדעתו זה פרסומי ניסא כל השנה.

זה אלי ואנוהו
הגמרא אומרת (שבת קל"ג ע"ב):

"זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה,
ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה".

וטוב שכל אחד יטרח לעשות חנוכיה יפה כפי כוחו. וכיום יש סוגים שונים של חנוכיות
עד חנוכיה מזהב. ואע"פ שמדליקים בכוסיות זכוכית המונחים על החנוכיה מכסף או זהב
זה נקרא הידור.

מסופר על רב אחד שהביאו לו חנוכיה גדולה ויפה עשויה מזהב, אך לא רצה לקבלה (לפי
הקבלה זהב מסמל דין). אמרו לו, שהחנוכיה רק מצופה בזהב, ואמר להם כ"ש שזה לא
טוב מכיון שיש בזה רמאות, כי הרואה יחשוב שהיא מזהב. ועכ"ז לשם "זה קלי ואנוהו"
מותר, והעיקר שתהיה חנוכיה נאה.

אם כותב דברי תורה ויש לו שני עטים, האחד פשוט, וחברו משובח, יכתוב בעט
המשובח – משום "זה אלי ואנוהו", וכדברי הגמרא (שם) "דיו נאה קולמוס נאה".

ואם סופר סת"ם כתב בקולמוס והוא כבר לא טוב ורוצה לזורקו, יעטפנו בשתי עטיפות
ואז יזרקנו לאשפה. ומעין זה כתב בעל הבא"ח (וזאת הברכה יא) כשמפרקים את הסוכה
אחרי החג, לא ידרוך על הסכך דתשמישי קדושה הם.

הנרות הללו קדש הם
לאחר הדלקת כל הנרות אנו אומרים "הנרות הללו קדש הם" וכו'. רמז יש כאן ללומדי
התורה שאין לנו רשות להשתמש בהם.
ואם למשל האבא רוצה לצאת לנופש ולקחת עימו את בניו, לא יבטל אותם מלימוד תורה,
ורק אם המלמד שלהם יאמר שטוב לבן אם יצא יום או יומיים לפוש קמעא, יקח את בנו
עימו.

חנוכה – מלשון חינוך. האדם צריך לשים לב לחינוך ילדיו כבר מקטנותם, ולא יאמר
כשיגדילו אני אחנך אותם.

בן הגר בבית אביו
הרמ"א פוסק שכל בן שהגיע לחינוך – מדליק בברכה, וכן נהגו האשכנזים.
וכתב הבא"ח (וישב אות ח"י):

טוב ליתן לאחד מבניו הקטנים להדליק בידם את ה"שמש" כדי לחנכם במצוות, כי גם
בשמש יש קצת מצוה, אבל לא יתן להן להדליק נרות של חיוב.

סדר ההדלקה
צריך להדליק את החנוכיה במקום הנחתה (שו"ע תרע"ה סעי' א'), ולא ידליקנה במקום
אחד, ויניחנה במקום אחר כי לא ניכר שהדליקה לשם מצוה, אע"פ שכיום יש מבנה מיוחד
לחנוכיה.

חביבות המצוה
כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' חנוכה הל' י"ב):

"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס
ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו אפילו אין לו מה יאכל אלא מן
הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק" (כוונתו שמן או נרות).

נר שבת קודם לנר חנוכה – גדול השלום
ועוד כתב הרמב"ם:

"היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקדוש היום, נר ביתו קודם משום שלום
ביתו שהרי השם הנמחק לעשות שלום בין איש לאשתו גדול השלום שכל התורה ניתנה
לעשות שלום בעולם שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום".

ומכאן קריאה לכל המפלגות הדתיות שיעשו שלום ביניהם ויתאחדו כולם, ואז יהיה להם
"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז), ואם יש שלום יש ברכה, ולא
מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום.

הרואה את הנרות
ישנו דין מיוחד בחנוכה, שמי שלא הדליק, ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, ואין
מדליקין עליו בתוך ביתו – מברך כשרואה נרות חנוכה. אמנם לא יברך "להדליק" כיון
שאינו מדליק, אלא רק "שעשה נסים", ובלילה הראשון יברך גם "שהחיינו" (עיין שו"ע
סי' תרע"ו סעי' ג', ועיין לכה"ח ס"ק י"ד, ומש"ב שם ס"ק ג' בשעה"צ).

ומובא בתשובות הרמב"ם (סי' רכ"ב), שהרואה נרות חנוכה יברך אפילו מאה פעמים,
וכגון: ההולך ברחוב ורואה חנוכיה דולקת ואין לו בית משלו כי הוא תושב חו"ל,
מברך 'שעשה נסים', וביום הראשון גם 'שהחיינו'. ואם אח"כ הלך ברחוב אחר, ושוב
ראה חנוכיה תוך חצי שעה מזמן הדלקת הנרות, שוב יברך, וכן אם ראה ברחוב שלישי
עוד פעם נרות חנוכה, שוב יברך, וכן הלאה אפילו מאה פעמים.

יש המבארים שכוונת הרמב"ם היא במקרה שראה פעם ראשונה שמדליקים נרות חנוכה, וחשב
שכל בני העיר גויים ואין בשום מקום אחר נרות חנוכה, אז מברך פעם שניה. אבל לא
נוהגין כן מדין סב"ל.

מו?תר השמן
כשקונה שמן לחנוכה לא יאמר "שמן זה לחנוכה", כי יש אומרים שבכך הקדיש את כל
השמן, גם את מה שנותר בבקבוק לאחר חנוכה ואסור לו להשתמש בו לצרכיו האחרים.
ולכן טוב שיאמר שהשמן שקנה גם לחנוכה, ואז אם ירצה להשתמש בו לדבר אחר, רשאי.
ואעפ"כ אם לא אמר, השמן שבבקבוק מותר, כי זה רק חומרא.

אם קנה כיסוי במיוחד לטלית או לתפילין, אסור לו להניח בהם דברים אחרים, כגון
מעות לצדקה וכדו'. ולכן טוב שיתנה במחשבתו בשעה שקנה את הכיסוי שאינו מקצ?ה את
הכיסוי לטלית או לתפילין בלבד, אלא דעתו גם להניח בו דברים אחרים.

טוב שיהא לאדם טלית לשבת וטלית לחול, ויקנה טלית נאה משום "זה אלי ואנוהו –
התנאה לפניו במצוות", כדברי חז"ל (בשבת קל"ג) "ציצית נאה" (גם הבגד וגם
החוטים).

כניסה עם ציצית או ספר קדש לבית הקברות
וכאן המקום להזכיר שוב את ההלכה הכתובה בשו"ע (או"ח סי' כ"ג סעי' א'):

"מותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות, אבל אם
הוא נגרר על הקברות, אסור משום לועג לרש (משלי יז, ה) בד"א, בימיהם, שהיו
מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם, אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם
מצוה, אסור אפילו אינם נגררים. והני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים,
מותר".

כלומר, אסור לאדם להכנס לבית הקברות כשהטלית הקטן מחוץ לבגדו או חוטי הציצית
בחוץ, משום לועג לרש. וכן אסור לאדם להכנס לבית הקברות או ללכת בהלוויה קרוב
לד' אמות של מת, כשגמרא או חומש בידו, דגם בזה יש משום לועג לרש, כיון שהמת
אינו יכול ללמוד, והמתים מרגישים בזה. וכן אסור להתפלל מנחה בבית הקברות – משום
שזה 'לועג לרש', שהרי הוא מתפלל כדי שיצא ידי חובה.

אבל ללמוד תורה לעילוי נשמת המנוח על קברו – מותר (עיין מסכת ב"ק דף ט"ז ע"ב
ותוד"ה שהושיבו).

ובלאו הכי, לדעת האר"י הקדוש יש להכניס את חוטי הציצית מתחת לבגד, ואמנם כתוב
(במדבר טו, לט) "וראיתם אותו", אבל הכוונה היא שהלב יראה (ועיין לשו"ע סי' כ"ד
סעי' א' ולכה"ח שם ס"ק ד' ולעיל סי' ח' ס"ק מ"ג).

אמירת 'לשם יחוד'
מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, והקב"ה יודע מחשבות אדם, ואם חשב לקיים מצוה ולא
קיים אותה, מעלה עליו כאילו עשאה. מכאן רואים מה המעלה והחשיבות של המחשבה. ועל
כן טוב לומר לפני קיום כל מצוה 'לשם יחוד', וכן יאמר לפני הדלקת נר חנוכה.
בברכה "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו להדליק נר
חנוכה" – ישנם י"ג תיבות, וטוב לכוון שהם כנגד י"ג מידות.

וטמאו כל השמנים
אור הוא דבר רוחני, כי רואים אור אבל אי אפשר להחזיק אותו.
הרומאים באו להרוס, אבל היונים כשנכנסו להיכל לא שברו או הרסו אלא טמאו את כל
השמנים, הם רצו להכניס טומאה בתוך עם ישראל, וכל מטרתם היתה להשכיח את התורה
מעם ישראל ולהעבירם מחוקי רצונך, ולכן בחנוכה יש ענין להרבות בתורה.

והגמרא אומרת (שם):

"מאי חנוכה"? דת"ר בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון וכו' שכשנכנסו יוונים
להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל" וכו'.

אמר רב אחד "מאי חנוכה? דת"ר" – מאי חנוכה? לימוד תורה. ובחנוכה אנו נשב ונלמד
תורה ההיפך ממה שביקשו היוונים לעשות.

לימוד על הנס – הלל והודאה
מהדין יכול להדליק נר חנוכה וללכת, אבל טוב אם ישב וילמד הלכות חנוכה, או יקרא
את סיפור הנס בגמרא, בספר יוסיפון, או בספר המכבים וכדו' כדי לדעת ולהודיע את
ניסי הקב"ה יותר ויותר, וככל שאדם מודה לקב"ה על ניסיו, כן מעורר רצון עליון
להמשיך ניסים ונפלאות בכל דור ודור.

וידוע שהמלחמה עם היוונים נמשכה זמן רב. וכשבא יהודה המכבי לביהמ"ק וראה שכולו
מלא בעבודה זרה (והם "פינו את היכלך וטהרו את מקדשך"), התחיל לבכות. אמרו לו,
יהודה המכבי הגיבור, על מה הבכי? והוא ענה להם, אני בוכה כי אין מנורה, אנו
רוצים טהרה וקדושה מהקב"ה, ואין. וכשמצאו את פך השמן היה להם שמחה גדולה, וסימן
כי הניצחון הוא בקדושה ולא בגבורה.

ועיקר העיקרים הוא "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות" (זכריה ד, ו).
וצריכים ראשי הצבא לדעת שאמנם צריך צבא ונשק, אבל אין לבטוח לא בחיל ולא בכוח
אלא בבורא יתברך שמו, "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים לב, י).

ואומרים חכמי המוסר, אם אדם בוטח בכוחו, אז הקב"ה עוזב אותו שיתמודד לבד, אבל
מי שבוטח בקב"ה, הקב"ה פורס סוכת שלומו עליו ונותן לו ביטחון מלא.

וההודאה שאנו מודים בחנוכה היא גם על ניצחון המעטים את המרובים, דבר שהוא מעל
לכל כחות הטבע ומעבר לכל הגיון. הן ידוע שבאותו הדור לא נשארו נאמנים לתורת
ישראל שלא נפגעו מתורת יוון אלא י"ב כהנים בלבד, מתתיהו בן יוחנן כהן גדול
ובניו ואלעזר (עיין רש"י דברים לג, יא על הפסוק "מחץ מתנים קמיו"), וכל שאר עם
ישראל שבדור נסחפו אחרי תורת יוון. לאחר הנצחון ולאחר שהדליקו את המנורה באותו
הפך שמצאו, לקחו את כל הכהנים ה"נגועים" בתורת יוון, ואמרו להם באו ותראו שאין
אמיתית כתורת ישראל, וכך ליבו והלהיבו את חום ליבם לחזור ולדבוק בתורת ישראל.
מכאן שיש בכוחו של חנוכה להדליק את הניצוץ הטבעי בליבו של כל יהודי ויהודי באשר
הוא, וגם עם עמי הארץ הנמצאים בחצרות הראו להם הנס כדי לקרבם לעבודת ה'.

לשנה אחרת קבעום
הגמרא אומרת (שבת דף כ"א ע"ב):

"מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון
ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה
מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של
כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.
לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

שואל הרב בעל הבא"ח, מה הכוונה "לשנה אחרת קבעום", מדוע לא קבעו מיד באותה שנה?
ועונה הרב: חכמי אותו הדור חשבו שהנס שנעשה בשנה הראשונה הוא נס חד פעמי,
ר?ג?ע?י, אבל כשראו בשנה הבאה שיש הארה של חנוכה בשמים, לכן לשנה אחרת קבעום
להדלקה בכל שנה ושנה (עיין בן יהוידע על שבת כ"א ע"א).

הלל
יזהר ב"הלל" של חנוכה לאומרו בכוונה ובשמחה, כי אפילו בחג המצות אין אומרים הלל
שלם, וכאן אומרים הלל שלם שמונה ימים, על כן יאמר אותו בכוונה ובשמחה רבה (בא"ח
וישב כח).

על הנסים
אומרים "על הנסים" בעמידה לפני "ועל כולם", ובברכת המזון בברכה שניה לפני "ועל
הכל" (שו"ע תרפ"ב).

ונודה לשמך הגדול סלה
בסוף "על הנסים" אומרים הספרדים: "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה
ועשית עמהם נסים ונפלאות ונודה לשמך הגדול סלה", והאשכנזים אומרים "וקבעו שמונת
ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול". ובכל מקרה לא יאמרו: כשם שעשית ניסים
ונפלאות לאבותינו בימים ההם בזמן הזה כן תעשה לנו וכו' כי כאן הוא מקום הודאה
ולא מקום בקשה. ויש אומרים שמותר (עיין לשו"ע שם סעי' ג' ולמש"ב וכה"ח שם).

וידע האדם שעל כל מה שהוא מרוויח, עליו להודות לה'. וההודאה צריכה להיות על
הטובה וגם על מה שנדמה לאדם שאין זה לטובה. ואומרת הגמרא בברכות (דף ז' ע"ב):

"ואמר ר"י משום ר"ש בן יוחי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה
עד שבאתה לאה והודתה שנאמר הפעם אודה את ה'".

חזקיה הפסיד את מלוכה מיוחדת מכיוון שלא הודה לקב"ה (עיין סנהדרין צ"ד ע"א).
ובודאי שאין הקב"ה צריך את ההודאה שלנו, אלא זה כדי לחנך את האדם שלא יהיה כפוי
טובה.

בכניסה לביתו של הרה"ג ר' יוסף שלוש זצ"ל היה שלט ובו כתוב "כל הבא ברוך הבא,
חוץ מכפוי טובה". ומספרים על הרה"ג יצחק נסים זצ"ל – הראשון לציון והרב הראשי
לישראל, שהיה עושה טובות לאדם אחד, והביא לו כוס מלאה אבני חצץ, וכששאל אותו
לשם מה זה? ענה לו הרב, אל תהיה כפוי טובה, ואם תהיה תזרוק חצץ ולא אבן גדולה.

אנו מודים לקב"ה על כל הנסים והנפלאות שעשה ועושה לנו – "ונודה לשמך הגדול
סלה", ויהי רצון שיעשה עמנו עוד נסים ונפלאות בביאת הגואל ובבנין אריאל, במהרה
בימינו אמן.

 

הלכות החנוכה ב'
מתוך "קול צופיך" גיליון 290

הגאון הרב מרדכי אליהו שליט"א

סוכם על ידי תלמידים
מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד
מחלוקת ב"ש וב"ה
ועל דרך רמז אמרו, ידועה המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל כמה נרות מדליקים בכל
יום, שלדעת ב"ש יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך. ולדעת ב"ה יום
ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. ואמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא
ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא
דב"ה כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין
בקדש ואין מורידין (שבת כ"א ע"ב). והלכה נפסקה כב"ה שמוסיף והולך. ואמרו,
חנוכה – ר"ת ח ' נרות והלכה כבית הלל.

ב"ש – דין, וב"ה – רחמים
ואומר בעל הבא"ח, בית שמאי – זה דין, ובית הלל – זה רחמים. כמו שמצינו בגמ'
בשבת (דף ל"א ע"א) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כל
התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין, אבל בית הלל קיבלו ברחמים.
זהב – זה דין, והאותיות במילה זה"ב פוחתות והולכות, כדברי ב"ש. אבל כסף – זה
רחמים, ואלו ב"ה שהיו ענוותנים ולכן נפסקה הלכה כדבריהם. וכל אות במילה 'כסף'
היא מוסיף והולך כדברי ב"ה.

הרואה את הנרות
בחנוכה ישנו דין מיוחד, שמי שלא הדליק, ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, ואין
מדליקין עליו בתוך ביתו , כשרואה נרות חנוכה מברך. אמנם לא יברך "להדליק" כיון
שאינו מדליק, אלא רק "שעשה נסים", ובלילה הראשון יברך גם "שהחיינו" (עיין שו"ע
סי' תרע"ו סעי' ג', ועיין לכה"ח ס"ק י"ד, ומש"ב שם ס"ק ג' בשעה"צ. ונראה שאם
ראה תוך חצי שעה). ואומרים התוס' (סוכה דף מ"ו): מדוע דוקא ברואה נר חנכה מברך,
ולא מצינו הלכה זו לגבי שאר מצוות כגון הרואה סוכה, הרואה לולב וכו' ותרצו
"משום חביבות הנס". היו כמה רבנים צדיקים שהיו מדליקים נרות חנוכה, והיו עומדים
ומסתכלים על החנוכיה, כדי לראות כיצד מספרים הנרות על הניסים שעשה עמנו הקב"ה.

הנרות הללו קדש הם
לאחר שהדליק את הנרות, אומר את הנוסח הבא, "הנרות הללו אנחנו מדליקין על הנסים
וכו' הנרות הללו קדש, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". ומדוע אין
לנו רשות להשתמש בהם? מכיון שהיה זה בנס, איננו רוצים להשתמש במעשה נסים, אלא
רק לראותם בלבד (ועיין עוד לר"ן שבת דף ט' בהרי"ף). ומעין זה מצינו בגמרא
(תענית דף כג – כד):

"רבי מני הוה שכיח קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמר ליה עתירי דבי חמי קא מצערו לי
(העשירים של בית חמי מצערים אותי) אמר ליענו (שיהיו עניים) ואיענו (ונהיו
עניים). אמר קא דחקו לי (אמר כעת שהם עניים הם מבקשים ממני כסף לפרנסתם), אמר
ליעתרו ואיעתרו (התפלל שיתעשרו, והתעשרו). אמר לא מיקבלי עלי אינשי ביתי (אין
אשתי מקובלת עלי שאינה יפה) א"ל מה שמה חנה, תתייפי חנה ונתייפת. אמר ליה קא
מגנדרא עלי (כעת שהיא יפה היא מתגאה עלי ביופיה) א"ל אי הכי תחזור חנה
לשחרוריתה, וחזרה חנה לשחרוריתה.

הנהו תרי תלמידי דהוו קמיה דרבי יצחק בן אלישיב אמרו ליה ניבעי מר רחמי עלן
דניחכים טובא (תתפלל עלינו שנהיה חכמים). אמר להו עמי היתה ושלחתיה (דבר זה היה
בידי שכל מה שאני מבקש היו נותנין לי ועכשיו אין תפלתי מקובלת כל כך). רבי יוסי
בר אבין הוה שכיח קמיה דר' יוסי דמן יוקרת שבקיה ואתא לקמיה דרב אשי, יומא חד
שמעיה דקא גריס אמר שמואל השולה דג מן הים בשבת כיון שיבש בו כסלע חייב א"ל
ולימא מר ובין סנפיריו אמר ליה ולא סבר לה מר דההיא רבי יוסי בן רבי אבין אמרה
אמר ליה אנא ניהו א"ל ולאו קמיה דר' יוסי דמן יוקרת הוה שכיח מר א"ל (הין) א"ל
ומ"ט שבקיה מר ואתא הכא אמר ליה גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס, עלי דידי היכי
חייס. בריה מאי היא? יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא נגה להו ולא אייתי להו
ריפתא (כיון שהתעסק במצוה לא הביא לפועלים לאכול), אמרו ליה לבריה כפינן (אנחנו
רעבים). הוו יתבי תותי תאינתא אמר תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא,
אפיקו ואכלו. אדהכי והכי אתא אבוה אמר להו לא תינקטו בדעתייכו דהאי דנגהנא
אמצוה טרחנא ועד השתא הוא דסגאי. אמרו ליה רחמנא לישבעך כי היכי דאשבען ברך.
אמר להו מהיכא? אמרו הכי והכי הוה מעשה. אמר לו בני אתה הטרחת את קונך להוציא
תאנה פירותיה שלא בזמנה, יאסף שלא בזמנו. ברתיה מאי היא? הויא ליה ברתא בעלת
יופי יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה. אמר לו מאי האי? אמר
ליה רבי אם ללוקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה. אמר לה בתי קא מצערת להו לברייתא
שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם. הויא ליה ההוא חמרא כדהוו אגרי לה כל יומא
לאורתא הוו משדרי לה אגרה אגבה ואתיא לבי מרה. ואי טפו לה או בצרי לה לא אתיא.
יומא חד אינשו זוגא דסנדלי עלה ולא אזלה עד דשקלונהו מינה והדר אזלה.

אלעזר איש בירתא כד הוו חזו ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה דכל מאי דהוה גביה
יהיב להו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו
מיניה, אזל ורהט בתרייהו, אמר להו אשבעתיכו במאי עסקיתו? אמרו ליה ביתום
ויתומה. אמר להן העבודה שהן קודמין לבתי שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו. פש ליה חד
זוזא, זבן ליה חיטי ואסיק שדייה באכלבא. אתאי דביתהו אמרה לה לברתיה מאי אייתי
אבוך? אמרה לה כל מה דאייתי באכלבא שדיתיה, אתיא למיפתח בבא דאכלבא חזת אכלבא
דמליא חיטי וקא נפקא בצינורא דדשא ולא מיפתח בבא מחיטי. אזלא ברתיה לבי מדרשא
אמרה ליה בא וראה מה עשה לך אוהבך אמר לה העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן
אלא כאחד מעניי ישראל".

ואומר רש"י:

"אלא כאחד מעניי ישראל – משום דמעשה נסים הוא, ואסור לאדם להנות ממעשה נסים
כדאמר לעיל (דף כ:) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו".

ולכן לא עושים שימוש בנרות חנוכה כיון שזה נעשה בנס, ואיננו רוצים להשתמש במעשה
ניסים.

לשנה אחרת קבעום
הגמרא אומרת (שבת דף כ"א ע"ב):

"מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון
ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה
מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של
כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.
לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
אומר רש"י:

"הכי גרסינן ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. לא שאסורין במלאכה, שלא נקבעו אלא
לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה".

מקשה הרב בעל הבא"ח, מה הכוונה "לשנה אחרת קבעום", מדוע לא קבעו מיד באותה שנה?
ועונה הרב: חכמי אותו הדור חשבו שהנס שנעשה בשנה הראשונה הוא נס חד פעמי,
ר?ג?ע?י, אבל כשראו בשנה הבאה שיש הארה של חנוכה בשמים, לכן לשנה אחרת קבעום
להדלקה בכל שנה ושנה (עיין בן יהוידע על שבת כ"א ע"א).

מדוע גזרו היונים על ר"ח?
שואל הרב פעלים, מדוע גזרו היוונים על ר"ח? הפשט הוא, כי אם אין ר"ח, אין חגים,
כלומר ללא ידיעת מולד החדש א"א לקבוע מתי יחול כל חג. וכתוב "בראשית ברא אלוקים
את השמים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". דרשו חז"ל
(בראשית רבה פ"א) וחושך על פני תהום – זו מלכות יון שהחשיכה אורם של עם ישראל.
באים חכמי יון ואומרים ליהודים, אנחנו החכמים יכולים לומר לכם מתי יחול ר"ח
בעוד עשר שנים, והתלמידי חכמים שלכם לא יקבעו כלום. אבל אנו אומרים להם, החכמים
שלנו הם שקובעים, וכתוב "אשר תקראו אתם במועדם" – אתם אפילו שוגגים, אפילו
מזידין, אפילו מוטעין. החכמים הם שקובעים מתי יחול כל חג וחג, והקב"ה משנה את
מהלך הלבנה כדי להוכיח לכולם שהכל לפי קביעת החכמים. וכשראו היוונים כי החכמים
קובעים מה שיהיה בשמים, על כן גזרו עליהם שלא יקיימו את ר"ח. זאת ועוד, היוונים
גזרו על ר"ח כי האשה סופרת לטהרתה לפי חודשים. וכתוב שהיוונים גזרו גזרות גם על
הנשים, שכל אשה שנשאת, תבעל לטפסר תחילה (עיין שבת כ"ג ע"א), ונעשה הנס ע"י
אשה, יהודית.

תוספת הארה – בשורש האשה
כתוב באר"י הקדוש שעיקר תוספת ההארה בחנוכה זה בשורש האשה. את החנוכיה יש להניח
מעל ג' טפחים ומצוה להניחה למטה מעשרה טפחים (שו"ע סי' תרע"ו סעי' ו', וכה"ח
ומש"ב שם). על פי הסוד, טוב להניחה מעט למעלה משבעה טפחים עד עשרה טפחים,
שכשהוא מדליק הוא מתכופף. ואומר האר"י הקדוש (שער הכוונות דף ק"ח) ההארה של
חנוכה זה בשורש האשה, ולכן כתוב "איתתך גוצא גחין ותלחוש לה" (ב"מ נ"ט ע"א), אם
אשתך נמוכה אל תעלה אותה על כסא ותדבר איתה, אלא תתכופף אתה אליה, וה"ה לגבי
נרות חנוכה תתכופף אליהם לכיוון מטה.

סדר הדלקת הנרות
ישנם שיטות שונות בסדר ההדלקה של נרות חנוכה, ומנהגנו בסדר ההדלקה הוא כך: אם
מדליק ליד הפתח מבחוץ – בלילה הראשון ידליק את הנר הקרוב לפתח, שהוא לימין
המדליק. ובלילה השני, ידליק את הנר הרחוק מעט מן הפתח תחילה, ואח"כ יפנה לימינו
וידליק את הנר הנוסף, עד שבלילה השמיני יתחיל להדליק מהנר הרחוק מן הפתח ויפנה
לימינו וידליק את השאר. ואם מדליק בתוך ביתו – יניח את הנרות משמאל הנכנס ובטפח
הסמוך לפתח, וידליק בלילה הראשון את הנר הרחוק מהפתח, עד שבליל שמיני יתחיל
להדליק מהנר הקרוב לפתח ויפנה לימינו וידליק השאר (שו"ע סי' תרע"ו ה', ובא"ח
וישב אות ד'). וכן המנהג גם לפי הקבלה. ויש אומרים הנר שממנו התחלת להדליק
בלילה הראשון, אותו תדליק ראשון גם בשאר הלילות, ויש הרבה דעות בענין, וכל אחד
ואחד יעשה כמנהגו. בבית הכנסת מניחים את החנוכיה בצד דרום בין מזרח למערב,
ומדליקים ביום הראשון את הנר הנוטה למערב שהוא מצד ימין המדליק (ועיין להגר"א),
ויש נוהגים אחרת.

חולה יכול למנות שליח להדלקת החנוכיה
ברב פעלים וכן בבא"ח מובא, שאם יש חולה שאינו יכול לקום ממיטתו, הוא יכול לומר
לשליח שידליק בשבילו את החנוכיה, והחולה יברך, וכל זה כששניהם נמצאים באותו
החדר, ואז השליח הוא כיד אריכתא של החולה. אבל אם כל אחד מהם נמצא בעיר אחרת,
אין זה מועיל. ואם החולה נמצא בקומה מסויימת בבנין, והשליח בקומה אחרת באותו
בנין, כיון שבידו של החולה להדליק, לכן גם מועיל שהוא יעשה שליח. ויש שחולקים
על דברי הבא"ח, אבל כיון שהדבר יצא מפיו, כך אנו פוסקים (עיין בא"ח וישב אות
ו').

תפילה ברמקול:אם חזן מתפלל ברמקול שמגביר את קולו, וכולם עונים אמן אחר
ברכותיו. יש לדעת שאם עונה בדבר שאינו חייב בו, אין בעיה. אבל אם עונה בדבר
שחייב בה ויכול לשמוע את החזן רק דרך הרמקול – לא יענה, אבל אם יכול לשמוע את
החזן גם בלי הרמקול – רשאי לענות.

בגמרא מובא (סוכה נא ע"ב) שהיה בית כנסת גדול מאד באלכסנדריא שבמצרים, שהיו
מניפים בסודרים כדי להודיע לקהל מתי לענות אמן. ושם לכל סוג של בעלי מקצוע היה
מקום מיוחד, לצורפים מקו משלהם, ולנפחים מקום משלהם וכו'. וכל זה כדי שאם יבא
איזה אדם מהגלות, והגבאי ישאל אותו למקצועו והלה ישיב לו שלא מצא עבודה ואין לו
פרנסה, אזי הגבאי יושיב אותו עם בעלי מקצוע הדומים לו והם יעזרו לו למצוא מקור
פרנסה.

שהחיינו בכל יום
אם אדם אכל פרי ושכח לברך 'שהחיינו', או אם לבש בגד חדש ושכח לברך עליו
'שהחיינו', ונזכר למחרת – 'עבר זמנו בטל קרבנו', והפסיד את ברכת 'שהחיינו'.
וכתב הבא"ח שבחנוכה יש דין מיוחד, שאם הדליק נרות חנוכה ושכח לברך
'שהחיינו',הוא יכול לברך כל עוד הנרות דולקים. ויש חולקים על כך. ואני מוסיף,
שאם נזכר בתוך חצי שעה – יברך, אבל אם נזכר אחר כך – יברך למחרת, וזאת מכיון
שבכל יום ויום הנס התווסף, ונעשה גדול יותר. יש ששואלים, כיצד יתכן שישכח ולא
יברך 'שהחיינו'? ואני ראיתי סידור תפילה שבעמוד אחד הדפיסו את ברכת 'להדליק נר
חנוכה', ו'שעשה נסים', ובצד השני של הדף מובא ברכת 'שהחיינו', ואדם לעיתים רואה
רק את שתי הברכות, ולא הופך את הדף. ועל כן בסידור שלנו הדפסנו את שלשת הברכות
בעמוד אחד, כדי שלא תצא תקלה (עמוד תשפ"ב).

אבל בהדלקה ובברכה
לדעת האשכנזים אב?ל תוך שנה אינו מדליק נר חנוכה בבית הכנסת בלילה הראשון של
חנוכה, אבל בביתו – מדליק. אך לדעת הספרדים, רק בתוך השבעה לא ידליק בביכ"נ.
עליה לקבר – אם הוא תוך שנה לפטירת אביו או אימו ילך בערב חנוכה על קברם, ולא
בחנוכה. אבל לקברות צדיקים כגון רשב"י, או רבי מאיר בעל הנס מותר ללכת בחנוכה,
כי צדיקים במיתתם קרויים חיים, ואין לחשוש (עיין בא"ח פרשת וישב אות כב).

הדלקת חנוכיה כשמלובש בבגדים נאים
וכתב הבא"ח (בספרו עטרת תפארת אות כו) טוב שהנשים תלבשנה בגדים יפים ונאים,
וישימו תכשיטים לכבוד הדלקת נרות חנוכה, מכיון שהנס נעשה ע"י נשים זה דבר חשוב
מאד. והאשה צריכה לדעת, שאין אשה אלא לבעלה, וכמו שאומר הבא"ח (בספרו 'חוקי
הנשים'), שלא תלך ברחוב מגונדרת, ובביתה היא מלוכלכת. וגם הגברים יתלבשו כפי
שהם מתלבשים לכבוד אורחים.

תפלת מנחה ביום שישי
צריכים להזהר בערב שבת חנוכה להתפלל מנחה קודם הדלקת הנרות, "ולא יעשה מנהג
בורים שמדליקין נר חנוכה ואח"כ מתפללים" (לשון בא"ח וישב כ'). בבית הכנסת שלנו
הנהגנו שיתפללו מנחה גדולה בע"ש של חנוכה, ביום שישי זה ניתן להתחיל את התפילה
בשעה 12:00, ועד שיאמרו 'פתח אליהו' כבר יהיה 12:01 שזה זמן מנחה גדולה. ואם לא
התפלל מנחה גדולה, טוב שיתפלל מנחה ביחיד בביתו וידליק נרות חנוכה, ואח"כ אשתו
תדליק נרות שבת, ויבא לבית הכנסת וישמע חזרת הש"צ.

הדלקה בערב שבת
היונים גזרו על ר"ח, שבת ומילה. והנה בחנוכה תמיד יש שבת, ויש מילה ויש ר"ח
(לעיתים ר"ח יום אחד ולעיתים יומיים). בערב שבת ידליק האיש נרות חנוכה בתחילה,
ואחר כך תדליק האשה נרות שבת. ובערב שבת צריך לתת שמן או להכין נרות גדולים
שידלקו לפחות חצי שעה או שעתיים לאחר צאת הכוכבים, כי עד שיחזור מהתפילה יעבור
זמן רב, וטוב שיראה את נרות חנוכה דולקים, אבל זה לא מעכב.

כיום מוכרים קופסא ובה ארבעים וארבע נרות צבעוניים, ויש לדעת שהם אינם דולקים
חצי שעה, זאת ועוד אם יש לאדם חנוכיה שהמרווח בין נר למשנהו קטן, אזי כל נר
מחמם את חברו ונמס יותר מהר והנר כבה לפני שעברה חצי שעה, ולכן יקח נרות
חשובים.

הדלקה במוצאי שבת
בבית הכנסת – מדליקים נר חנוכה ואחר כך מבדילים, כדי של יניחו את הנרות מיד
אחרי ההדלקה וילכו להם, שאז אין פרסומי ניסא. ואם המדליק לא אמר 'אתה חוננתנו',
יאמר בלחש קודם שמדליק 'ברוך המבדיל בין קדש לחול' בלי שו"מ. יציאת השבת במוצאי
שבת זו פרשת מקץ היא בשעה: 17:15 (לפי אופק ירושלים) ודקה אחרי כן אפשר להתחיל
ערבית של מוצ"ש, כדי שיגיעו לביתם מוקדם וידליקו לפני שתכלה רגל מן השוק.

בבית – מבדיל ואחר כך מדליק נר חנוכה, כיון שהבדלה שייכת ליציאה משבת, והדלקה
שייכת ליום ראשון (בא"ח וישב כא). ויש שנוהגים להדליק נר חנוכה ואח"כ להבדיל,
והמש"ב נוטה לדעת ראשונה (עיין שו"ע סי' תרפ"א, וכה"ח ס"ק ד', ומש"ב ס"ק ג').

להרבות בסעודה בחנוכה
כתוב שבסעודת שבת שבחנוכה ירבה במאכלים, וכן בסעודת ר"ח וחנוכה. ואם אינו יכול
להרבות במאכלים, יעשה שינוי בסעודתו כגון שיאכל פרי מיוחד או ישתה יין באמצע
הסעודה.

נר לכבוד ר"ח
יש שנוהגים להדליק נר לכבוד ר"ח בכל ליל ר"ח. ויש נוהגים בחנוכה בליל ר"ח טבת
להדליק שני נרות, אחד לכבוד ר"ח ואחד לכבוד רבי מאיר בעל הנס, כיון שבחנוכה
נעשה נס וגם לר"מ נעשו נסים.

קריאת התורה
סדר העולים בימי החול (לספרדים ואשכנזים):קורין ג' עולים בפרשת נשא. ביום א',
קורא הכהן "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן וכו' כה תברכו וכו' (מפרק ו'
פסוק כב) עד "המשכן" (פרק ז' פסוק ג'). לוי קורא עד "לחנוכת המזבח" (פסוק יא).
וישראל קורא עד "זה קרבן נחשון בן עמינדב" (פסוק יז). ביום ב', כהן קורא מ"ביום
השני" עד "מלאה קטרת", לוי קורא מ"פר אחד" עד "צער", וישראל חוזר וקורא מ"ביום
השני" עד סוף הקרבן, וכן על זה הדרך בשאר הימים.

הקריאה ביום שבת (הקרוב פרשת מקץ):מוציאים שני ספרי תורה, קוראים בראשון ז'
עולים עם המשלים בפרשת השבוע, ואומרים חצי קדיש, והמפטיר קורא בספר שני בחנוכת
הנשיאים מענין היום (בשבת זו קוראים "וביום הרביעי"), ואומרים חצי קדיש – כך
מנהג הספרדים. מנהג האשכנזים – לאחר שקרא בס"ת הראשון ז' עולים בפרשת השבוע,
גוללים את הספר, ומניחים על התיבה את הספר השני ואומרים חצי קדיש על שניהם,
והמפטיר קורא בספר שני בחנוכת הנשיאים מענין היום.

הפטרה אחרי שנים מקרא ואחד תרגום
אנו קוראים הפטרת מקץ, ויש שקוראים הפטרת חנוכה "רוני ושמחי", ויש שעושים פשרה
וקוראים את שניהם, וכל אחד יעשה כמנהגו.

זמן ההדלקה
לדעת הרמב"ם והגר"א נוהגים להדליק את החנוכיה עם השקיעה (רמב"ם פ"ד מהל' חנוכה
הל' ה' ובמ"מ שם, ועיין לגר"א סי' תרע"ב ס"ק ד'). ולדעת הרמב"ם אחרי חצי שעה
אינו מדליק. ולא נוהגים כן. לדעת השו"ע שמן ההדלקה הוא עם סוף השקיעה, היינו
בצאת הכוכבים. ושואלים, כיצד אנו מדליקים בע"ש מוקדם, הרי לדעת הרמב"ם לא
מקדימים ולא מאחרים? ועונה בעל 'מעשה רוקח', היכא דלא אפשר זה נחשב כידא
אריכתא, וכאילו הדליק בזמן (עיין ל'מעשה רקח' על הרמב"ם פ"ד ה"ה, והביא את הר"ן
על גמרא שבת).

לימוד על הנס – הלל והודאה
מהדין יכול להדליק נר חנוכה וללכת, וטוב שהמדליק נרות חנוכה ישב חצי שעה בביתו,
ואם הוא ממהר ישאיר בביתו אנשים, אך אין זה לעיכובא. וטוב אם ישב בשעה שהנרות
דולקים, וילמד הלכות חנוכה, או יקרא את סיפור הנס בגמרא, או בספר יוסיפון, או
בספר המכבים וכו', ויראה את הניסים והנפלאות שעשה ה' עמנו, ויראה את גבורתם של
החשמונאים שמאריות גברו, וכל זה משום שהם בטחו בקב"ה והיו אומרים "לישועתך
קיותי ה'" – "מי כמוך באלים ה'.

עבר זמן ההדלקה
כתוב שאדם צריך להדליק בזמן. ואני רגיל לומר אם לא היה הבא"ח הייתי פוסק שאם
עבר חצי שעה, ידליק בלי ברכה. אבל כתב הבא"ח שאם יש שניים – ידליק עם ברכה.
ואמרתי אם הבא"ח פוסק כך, אע"פ שתמיד ס"ל סב"ל, אז גם אנו נפסוק כך. וכתוב בספר
'מעשה נסים' ששניים הכוונה עם המדליק. ואם אדם גר בבית שחלונותיו פונים לרחוב
ראשי, ישים שמן בכמות גדולה שידלקו הנרות זמן רב כדי שהפרסומי ניסא יהא גדול
יותר, והוא יכול להדליק עם ברכה עד עמוד השחר.

הדליק את החנוכיה ונפלה
מה הדין, אם הדליק את החנוכיה וילד קטן הפילה לארץ? כתב הבא"ח, טוב שידליק שוב
פעם, אבל מהדין אינו חייב. ומה הדין אם בע"ש חמש דקות לפני כניסת השבת הדליק נר
חנוכה, ובא ילד והפיל את החנוכיה, האם חייב להדליק שוב כדי שישארו הנרות עד
הלילה או לא? כלומר האם בהדלקת נרות חנוכה בשקיעה זה כמו שהדלקתי בלילה ואז יצא
ידי חובה או לא? (עיין בט"ז סי' תרע"ג ס"ק ט').

שמן זית מצוה מן המובחר
מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית, וטוב שידליק בשמן זית הראוי לאכילה וזה מהדרין
מן המהדרין, ולא יחסוך בממון ויקנה "שמן זית למאור" (ועיין לבא"ח שם אות יב).
היה יהודי אחד שהביא לנו כמה סוגי שמנים תוצרת חו"ל, ואמרתי לו תביא לנו שמן של
אר"י שקיימו בו ערלה ותרומות ומעשרות – קחו מזמרת הארץ, וזה דבר חשוב. והוא אמר
לי ששמן של אר"י יקר יותר, ואני אמרתי לו שזה כבר חשבון שלו. והנה פתאום בא
מישהו ותרם לו סכום כסף. והוא זכה שההבדל בין השמן של הגויים לשמן של ישראל
נתרם לו באותו היום. ואני פונה ואומר לקנות רק תוצרת של יהודים ולא יפרנס גויים
ויתן חרב בידם להרגנו, או מתוצרת חו"ל. זאת ועוד, בשמן של אר"י התקיימו מצוות
רבות ויש בו מעלה וחשיבות שאין בשמן של חו"ל, וגם כשקונה מיהודי יש בזה משום
"או קנה מיד עמיתך". ועל זה אומר הב"ח אם יש לאדם תפוח עץ של אר"י, ותפוח של
חו"ל, יקח מפרי של אר"י, כי נעשו בו מצוות התלויות בארץ וכמה מצוות נתקיימו בו.

נר אינו כמו אוכל, אוכל זה דבר גשמי שנכנס לבטן ונבלע, אבל הנר הוא דבר רוחני,
ואמנם יש כלי זכוכית, ושמן וגפרור ושלהבת, אבל אתה רואה משהוא רוחני ולא משהוא
גשמי. כל הנס בחנוכה רוחני, ליוונים לא היה אכפת שתדליק נרות במנורה, אלא כל
רצונם לטמאות את כל השמנים, הם פעלו נגד הרוחניות של עם ישראל, והקב"ה ברחמיו
עשה עמנו נסים ונפלאות.

אם הבעל אינו בבית – ודין נשים בנרות חנוכה
אשה חייבת בנרות חנוכה, וכשבעלה בבית הוא מוציא אותה ידי חובה. אבל אם הבעל
מאחר להגיע לביתו – מצוה עליו לומר לאשתו שתדליק בזמן. ואם הוא מתבייש בכך, אזי
יזדרז לבא לביתו. אבל אם האשה אינה רוצה להדליק משום שחוששת שהבעל יכעס וכדו' –
אזי שלום בית דוחה הכל, ותמתין עד שיבא בעלה.

הדלקה בבית הכנסת – ודין כיבוי אחר חצי שעה
אם רוצה לכבות את הנרות אחר חצי שעה, מכיון שיוצא מביתו וחושש לשריפה – יכול
לעשות תנאי לפני ההדלקה שאחר חצי שעה (ולא פחות מכך), יכבה את הנרות. ואם הגבאי
בית הכנסת חושש להשאיר את הנרות דלוקים כשהציבור הולך לביתו – הוא רשאי לכבות
את הנרות לאחר שהציבור הלכו, אע"פ שלא דלקו חצי שעה, כי הדלקה בבית כנסת היא
משום מנהג. אם הדליק בבית הכנסת בלילה הראשון, ובירך 'להדליק', 'שעשה נסים'
ו'שהחיינו', ובא לביתו מברך שוב את הברכות הללו. אבל אם הוא בודד בביתו – אינו
חוזר ומברך 'שהחיינו'.

מותר השמן
כשקונה שמן לחנוכה לא יאמר "שמן זה לחנוכה", כי יש אומרים שבכך הקדיש את כל
השמן, גם את מה שנותר בבקבוק לאחר חנוכה. ולכן טוב שיאמר שהשמן שקנה גם לחנוכה,
ואז אם ירצה להשתמש בו לדבר אחר, רשאי. ואעפ"כ אם לא אמר, השמן שבבקבוק מותר.
וכשמדליק נרות חנוכה יזכור שעם ישראל היה במצב השפל ביותר מבחינה גשמית
ורוחנית, והקב"ה הוציאנו מאפלה לאורה וגאלנו. ועל זה אנו אומרים בהלל "בצאת
ישראל ממצרים" וכו', במצרים היינו שפלים ובזויים כעבדים, וכעת – "ישראל
ממשלותיו", אנו מושלים על אחרים. כל מחשבתם של היוונים היתה "לשכחם תורתך
ולהעבירם מחוקי רצונך", אך הקב"ה הצילנו מידם. לכן בחנוכה נוסיף בלימוד התורה.

אנו מצפים לראות בבנין בית המקדש שירד בנוי ומשוכלל, ומצפים לראות את הכהנים
מדליקים את המנורה, ולדעת הרמב"ם הדלקה בזר כשרה, יראו עינינו וישמח לבנו בעגלא
ובזמן קריב ונאמר אמן.

מהלכות חנוכה

הנותר משמן של החנוכיה מרן הראשלצ הרב מרדכי אליהו

הנותר משמן של החנוכיה

כתוב בשו"ע (סי' תזר"ע סעי' ח'): "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור
להדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצוותו. ואם נתערב בשמן
אחר ואין ששים לבטלו – יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו".

(אחת הקושיות שמקשים על מה שפסק מרן לעיל, היא מדוע ישרפנו הרי זה איסור
מדרבנן, ובזה נפסקה הלכה שמוסיף עליו ומבטלו. למשל אם נתערב חלב עם מרק עוף ולא
היה שיעור של ששים במרק עוף כנגד החלב, מוסיף עליו מים עד שיהא ששים ומבטלו.
וכן בשר עוף שנפל לתוך חלב ואין ששים יוסיף חלב או מים לבטל טעם העוף. ועיין
ברמב"ם -הוצאת פרנקל בספר הליקוטים עמוד תרל"ח ד"ה ולא היה בו, מה שתירצו על
קושיה זו).

 

וכתב בכה"ח: "אם נותר מהשמן או מהפתילה בליל ראשון מוסיף עליו ומדליק בליל
שני. נותר שני מוסיף עליו בליל שלישי, וכן על זה הדרך. והיינו כשלא נתן שמן רק
כשיעור וכבה קודם זמנו, או אפילו נתן יותר מכשיעור והקצהו מותר לליל שלאחריו".

 

וכשקונה שמן לחנוכה לא יאמר "שמן זה לחנוכה", כי יש אומרים שבכך הקדיש את כל
השמן, גם את מה שנותר בבקבוק לאחר חנוכה. וי"א שאם נשאר לו שמן – ישמרנו לשנה
הבאה. אבל לא יעשה כן שמא באמצע שנה ישכח וישתמש בו. ולכן טוב שיאמר שהשמן
שקנה גם לחנוכה, ואז אם ירצה להשתמש בו לדבר אחר, רשאי. ואעפ"כ אם לא אמר, השמן
שבבקבוק מותר.

 

מהדין נרות חנוכה צריכים לדלוק חצי שעה לאחר צה"כ, ואם אמר 'אני שם שמן בחנוכיה
רק לחצי שעה ולאחר מכן אכבה את הנרות או אשתמש במותר השמן' – מותר, ולא ישתמש
בהם בפרהסיא מפני הרואים שלא יודעים שעשה תנאי. ואם לא עשה תנאי זה אנו אומרים
שמסתמא כוונתו עד שיסתיים השמן.

 

בס"ד

מנהגי יהודי עירק בחנוכה כפי שנתקבלו מידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.
יד. חנוכה
1. בבבל נהגו להדליק את נרות החנוכה בפנים הבית ולא בחוץ, משום שחששו מפני
המוסלמים. ברוב הבתים הדליקו פתילות טבולות בשמן-זית, חנוכיות מעשה ידי אמן היו
להם, ורבות מהן היו עשויות מכסף טהור, מתשע טבעות גדולות, ובכל טבעת הכניסו
כוס, שבה נמצאו מים, עליהם שכבת שמן ופתילה להדלקה (כדוגמת ה"קנדיל" שנהגו
לתלותו בסוכה לכבוד האושפיזין; או לתלותו בבית-הכנסת לעילוי נשמת נפטרים).

2. מנהג בגדאד, שאין הבן מדליק את נרות החנוכה בעודו בחור (אף על פי שהוא גדול)
אלא סומך על אביו; ואם נשא אישה, עומד אצל אביו כשהוא מברך, מכוון לברכותיו,
ואחרי-כן הולך לחדר השינה שלו ומדליק שם את נרותיו שלו.

3. אם חל יום-הפקודה (יארצייט) בימי החנוכה, אין הולכים לבית-הקברות באותו יום
כנהוג, אלא הולכים לשם קודם חנוכה.

4. בערב ראש-חודש טבת נהגו יהודי בגדאד ללכת להשתטח על קבר יהושע כוהן גדול
הקבור שם. ביום זה נוהגים גם להדליק נר נשמה לעילוי נשמת ר' מאיר בעל הנס.

5. בחנוכה נוהגים לאכול מאכלי חלב – זכר לנס שנעשה בחלב שהאכילה יהודית את
האויב שהיה ממלכי יוון, כמבואר בספר "חמדת ימים", אף על פי שנס זה נעשה קודם נס
חנוכה.

6. לפנים לא נהגו יהודי בבל לומר בתפילה בימי חנוכה את הקטע "בית יעקב" ואף לא
מזמור של יום, והם אמרו "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" בלבד. בסוף המאה הי"ט
התקין ר' יוסף חיים זצ"ל לומר את שלושת הקטעים הנ"ל.

7. תלמידי ה"חדרים" ותלמודי-התורה נהגו לקבל בחג החנוכה מתנות שונות, כגון:
(א) "מנורה" – דף שמודפסת עליו צורת מנורה ובו קטעים על חנוכה, נדפס בצבע זהב
על נייר כחול, ירוק, אדום או צבע אחר. "מנורות" כאלה נדפסו בכלכותא, ובהן מקום
מיוחד, שבו כתבו את שם התלמיד אשר לו הוקדשה מתנה זו.

(ב) חוברות דקות על חנוכה, כגון:
(1) "ברכות והודאות לחנוכה" – כולל ברכות ופזמונים שנוהגים לאומרם בחנוכה
(נדפסה בבגדאד, דפוס שלמה בכור חוצין, 4 דפים).

(2) "ספור נס חנוכה" – כולל סיפור נס חנוכה בערבית, באותיות עבריות, והפיוט "יה
הצל יונה מחכה" – סימן: יהודה (בגדאד תרפ"ו, עמ' 24).

(3) "סיפור נס חנוכה" – מכיל סיפור הנס ומעשה יהודית, בערבית, באותיות עבריות,
ופיוטים של חנוכה (בגדאד, תרפ"ז, 18 עמ').

ממנהגי יהודי בבל
אברהם בן-יעקב
ילקוט מנהגים – א', בעריכת א. בן יעקב
בהוצאת המדפיס הממשלתי, ירושלים תשכ"ז

 
פרק ג – חגים ומועדים

(4) "פזמון לחנוכה" – מכיל פזמונים ועניינים שונים לחנוכה, בעברית ובערבית
באותיות עבריות (בגדאד, 24 עמ').

בשער של כמה מחוברות אלה נרשם שם מקבל המתנה במקום הריק של השורה המודפסת:

"מנחה שלוחה משאת וארוחה להבחור הנעים נטע שעשועים הלא הוא הבן… הי"ו יזכה
לתורה לחופה ולמעשים טובים בחיי אביו ואמו וכל קרוביו".
8. מהפיוטים העממיים, שיהודי בבל נוהגים לומר בחנוכה במנגינה עממית מיוחדת,
נציין:
(א) "יצא למלוך מבית סורים" – סימן: ישראל בר משה בר לוי חזק (פיוט זה מספר על
יוסף הצדיק, והואיל ופרשת השבוע שחלה בחנוכה היא פרשת "וישב", בה מסופר על יוסף
הצדיק, נהגו לפייט אז פיוט זה).

(ב) "יה הצל יונה מחכה" – סימן: יהודה.

(ג) "יביעון שפתי שירה" – סימן: יוסף חזק.

(ד) "אשיר שיר נאה ומתוקן", סימן: ישראל בן משה.

(ה) "יתרועעו אף ישירו" – סימן: יוסף (שרים אותו במקרה שר"ח טבת חל בשבת. אחרי
כל בית חוזר הפזמון: "לא ינתק חוט המשולש, שבת חודש וחנוכה").

השיר "מעוז צור ישועתי" אינו ידוע בבבל.

 

 

 

 

 

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים