חכם מנשה משה שלו הלוי ע"ה

בס"ד

תמונה מוטבעת 1

תמונה מוטבעת 1

מצרף מידע על חכם מנשה משה שלו הלוי ע"ה (נכתב על ידי נכדו הרב יוסף חיים מזרחי):

הרבה דרשנים ומטיפי מוסר עמדו לעם ישראל, הן בארצות אשכנז כמו "המגיד מדובנא" הג"ר יעקב קראנץ (חי בין השנים תק-תקסה), והן בארצות המזרח כמו רבנו יוסף חיים מבגדאד בעל ה"בן איש חי" (חי בין השנים תקצד-תרסט), קבלה היתה ביד אבותיו שרק הם דורשים בארבע שבתות השנה – שבת הגדול, שבת כלה, שבת זכור, ושבת תשובה – בבית הכנסת הגדול "צִילָאתּ לִכְּבִּירִי" [=בית התפילה הגדול], אשר היה מונה למעלה מעשרת אלפי איש ואשה וטף. את הדרשות הללו העלה רבנו יוסף חיים על הכתב, וחלקם נדפסו בספר "בן איש חיל" (ארבע חלקים), וכן בספר "בן איש חי" דרשות ו"עוד יוסף חי" דרשות, והייתר נותרו בכתב יד קדשו (וזכה דודי להוציא את חלקם הגדול של כתב יד קדשו לאור עולם, בין השנים תש"ע-לתשע"ה).
הדרשנים קיימו את דרשותיהם בבתי הכנסת בשעות אחרי הצהריים, אל הדרוש נהרו מאות אנשים, היו דרשנים שדרשו לציבור ברמה גבוהה למדי היה מורגש שהנוכחים אינם מבינים בקושיות או בסוגיות של גמרא, היו דרשנים שדיברו אל העם בלשונו או בשפת האֵם שלו, דרושם היה מעין מכירת "דיסקית" שניתקבלה על השומעים בהתלהבות. אחד מתלמידיו של רבנו יוסף חיים מגדאד, היה חכם מנשה משה שלו הלוי זצוק"ל, רבים כינוהו כאן בארץ "הדרשן", היה לו קול צלול ורם, ובסיפוריו ובדברי המוסר שלו משך לדרשותיו אנשים שמילאו את כל פינות בית כנסת "דהאן" בבגדאד, אשר בשכונת קהוות אל-ז'גיירי. בבית הכנסת הזה היה מתפלל הרב ששון ישראל זצ"ל והיה דורש בה בכל שבת שלש שעות, והחזן הקבוע היה חכם מנשה שלו זצ"ל וגם הוא היה דורש ביום תשעה באב בבוקר ובערב.
אף לאחר שעלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת … המשיך במסורת דרשותיו כאן בשכונת "בית ישראל", הרב לא הסתפק בדרשה אחת אלא בכל שבת ושבת היה הולך תחילה לבית הכנסת "בית אהרן" ולאחר מכן לבית הכנסת "שושנים לדוד" ולאחר מכן לבית הכנסת "שאול צדקה". המקום היה מתמלא עד אפס מקום היו גם עומדים במרפסות ובמסדרונות. וסבי היקר ר' עובדיה מזרחי סיפר כי בהיותו ילד כבן עשר, היה חכם מנשה שלו – סבו – מבטיח לו חצי מיל [=סוג של מטבע ישן] במתנה על מנת שיבא לשמוע את דרשתו, ומפני שלא נשאר מקום ישיבה היה יושב ליד רגליו על הרצפה של ההיכל ושמע את הדרשה עד תומה.
גם ממקומות רחוקים הגיעו לשמוע את דרשתו השבועית, וכך סיפר חכם יהודה מועלם זצוק"ל (מראשי ישיבת "פורת יוסף"), כי היו מגיעים לדרשתו גם משכונת "עץ חיים" ושכונת "אחוה".
את דרשותיו היה דורש בשפה הערבית המדוברת בקרב יהודי בגדאד, היה מרבה בסיפורים ומעשיות ומשלים, בדיוק כפי ששמע מפי קדשו של רבנו יוסף חיים מבגדאד, ואף הדגים את תנועות ידיו של רבנו יוסף חיים. לימים סיפר הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל כי לא היה מוותר על שום דרשה שלו, פעם בימות החורף הקרים ראה את חכם מנשה באמצע הדרשה מנגב את מצחו, לאחר הדרשה ניגש אליו ושאלו: למה כבודו ניגב המצח באמצע הדרשה? ענה לו חכם מנשה: כאשר רבנו יוסף חיים דרש דרשה זו והגיע לפסוק זה, היה מנגב את מצחו, גם אני כשהגעתי לדרוש פסוק זה נגבתי את מצחי… וכמו כן סיפר, כי פעם בסיום ברכת הלבנה, כאשר חכם מנשה אמר את הפסוק "ותעדי זהב וכסף ומלבושיו שש ומשי ורקמה" אחז בגלימתו ופרס אותה לאות כבוד. הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל ניגש אליו ושאלו: למה כבודו עשה תנועה זו? ענה לו חכם מנשה: כך ראיתי את רבנו יוסף חיים עושה, וכך אני עושה…
הגאון רבי מרדכי אליהו זצוק"ל הביא בדרשותיו, לימים נדפס בספריו החשובים "מאמר מרדכי" ו"יאמר מרדכי", עשרות שמועות ששמע מפיו של חכם מנשה ששמע מפי רבנו יוסף חיים, ואין לנו מקור אחר לדברים אלו.
רבים הם האנשים וילדים שלא וותרו על דרשתו השבועית. לימים סיפר חכם משה צדקה שליט"א (ראש ישיבת פורת יוסף), כי גם הוא בהיותו ילד – כבין שמונה כבין עשר – לא היה מוותר על שום דרשה, כי כי ציוה לו אביו מו"ר חכם יהודה צדקה זצוק"ל, וכאשר היה איזה אדם מפספס את דרשת השבת, היה בא אליו ושואלו "מה דרש השבת חכם מנשה?", והיה אומר להם את הדרשה בקיצור…
גדולים וחכמים רבים אשר הסתופפו בצילו ושמעו את דרשותיו השזורות בסיפורים ומשלים, למדו כיצד ניתן לרתק את הציבור לדרשה, וכך סיפר הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל, כי הוא למד לדרוש ממה ששמע את חכם מנשה זצוק"ל.
חכם מנשה משה שָׁלוּ לבית משפחת הלוי נולד בבגדאד, בשנת תר"ל לערך, נשא לאשה את מרת תופחה, נולדו להם ילדים וביניהם הסבתא של אמא שלי חנה מזרחי, אשר סבלה רבות בגידול בניה ובנותיה, וכל פעם שהיתה רואה איזה חכם היתה מבקשת ממנו שיתפלל על ילדיה שיצליחו בחייהם, תרמה רבות לבתי כנסיות שהיו קשורים לעדה הבבלים, ביניהם בית הכנסת "מנחת יהודה" ברח' נבון ובית הכנסת "בחר" ברח' אלפנדרי, ועד היום יש במקומות אלו הנצחה וברכה לתרומתה הנכבדת להקמת בית הכנסת, ואף תרמה למוסדות אחרים כגון ישיבת "אור החיים" ברשותו של הגאון רבי ראובן אלבז שליט"א. וזאת עשתה בצנעה שאף אחד לא ידע זאת, הייתה יושבת ברח' ואוספת כספים על מנת להעבירם למוסדות אלו. נפטרה ביום י"ז מרחשון תשמ"ו, יהי זכרה ברוך.
לאחר שנים רבות נפטרה אשתו אשת נעוריו ונשא לאשה את מרת זהבה, נולדו להם בנים וביניהם מר אפרים לוי פקיד בבית המשפט המחוזי בירושלים, גר כיום בשכונת קטמון.
חכם מנשה עלה לארץ עם משפחתו בשנת תר"פ לערך, הוא גר בשכונת בית ישראל בתוך מחסן מתחת לבנין "האחים משאלי" ברחוב זוננפלד. כל ימיו חי בצנעה ובעניות, את דרשותיו נשא ללא תשלום, בימיו האחרונים סבל קשה משבר במעיו, ונפטר בהיותו בגיל 75 לערך ביום ט"ו תמוז תש"ו, נטמן בהר הזיתים בחלקת הרבנים הבבליים בסמוך למצב קבורת חכם יהודה פתיה זצוק"ל. מיום שנפטר לא היה מספיק כסף למשפחה על מנת לעשות מצבה קבועה, וכך נותר הקבר ללא מצבה עד חודש מרחשוון, לאחר הגשמים העזים שפקדו את המקום ונעשה בזיון לנפטר, פנו החברא קדישא של העדה הבבלית לבנו החורג מר אפרים לוי בבקשה לשלם להם את הייתרה על מנת שיקימו מצבה על קברו, ורק לאחר ששילם עשו את המצבה. וכך נכתב על מצבת קבורתו: פ.נ. [=פה נטמן] הדרשן חכם מנשה משה שלו. נלב"ע ט"ו תמוז תש"ו. ת.נ.צ.ב.ה.

 

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים