חכם אליהו מני ע"ה

 

 

בס"ד

תולדות חייו של חכם אליהו מני ע"ה. נפטר ביום ז' בתמוז התרנ"ט. זיע"א.

חכם אליהו מני ע"ה יליד בגדאד. ואח"כ נסע לחברון והיה שם לרב ראשי. הוא היה מקובל גדול וחיבר כמה וכמה ספרים. ותולדות חייו כתובים בספריו בארוכה. ושמעתי שחיבר את הספר שיח יצחק עם שם הגאון שיך יצחק גאון הקבור בבגדאד ושהוא היה לו קביעות לדרוש שמה בבית הכנסת שעל יד קברו. ותיבת שיח ושיך קרובים במבטא הערבי וגם בכתיבה. ורבני בגדאד הביאו ממנו ראיה שהמתענה בעשרת ימי תשובה צריך לאכול קצת מבעוד יום כי כן היה מנהגו להפסיק באמצע הדרשה ולאכול קצת סוכר כדי לתקן תקון היום במאכל.

מספר חכם משה יהושע ע"ה: ושמעתי ממורי ורבי הרב שמעון אג'סי ע"ה, כי כשהו בא לבגדאד פעם השתדל להתפלל אצלו ללמוד ממנו הכוונות וראה שהוא מתפלל כרגיל כשאר בני אדם. אך ורק כשהגיע לקריאת שמע אז השתקע כולו בכוונות עמוקות וכאילו היה נמצא בעולם אחר. גם היה טובל במקוה טהרה בכל לילה קודם אמירת התיקון חצות אפילו בחורף והמים היו קרים. וכל מנהגי בגדאד נחתכו על פיו כי הרב יוסף חיים זצ"ל היה שואל אותו על כל דבר ודבר כמו שמבואר בספר בן איש חי. גם הערבים היו אוהבים אותו ומאמינים בו כאיש עושה נפלאות והיו קוראים לו אבו סלמאן על שם בנו הגדול הרב סלימאן מני זצ"ל. נולד בבגדאד בשנת התקע"ח ונפטר בחברון ביום ז' בתמוז התרנ"ט. זיע"א.

עוד מתולדותיו של החכם זיע"א:

אליהו מני

רב העיר חברון 1818 – 1899

רבי אליהו מני נולד בבגדאד בשנת תקע"ח [1818]. את חינוכו קיבל בבית מדרשו של רבן חכמי בגדאד, הרב עבדאללה סומך ז"ל. לבית מדרש זה, אשר שמו התפרסם בכל ארצות המזרח, נקבצו מאות ואלפים מנערי ישראל ורבים יצאו מישיבה זו מלומדים ומוכתרים בכתר תורה ובכתר רבנות. אליהו הצעיר היה מופת לנערי בגדאד, וזכה לתארים: "חכם" ו"רבי". רבו, הרב עבדאללה סומך, הכיר את נפש תלמידו המובהק, ונתן לו את אחותו סמרה לאשה, וכך הכניסו אל חוג משפחתו העשירה ורבת היחס.

מנעוריו אהב את הבדידות והצניע לכת, ברח מן השררה והכבוד והתמסר לתורה ולמעשים טובים. נהג לישון על מחצלת ללא מצע, כשאבן למראשותיו. ימי צום וסיגופים היו שכיחים באורח חייו. הוא העלה על הכתב כמה ספרי קבלה – חלקם אבד וחלקם בידי אספנים וטרם ראו אור.

בשנת תרט"ז (1856) החליט להתיישב בארץ-ישראל. השמועה פשטה מיד בין ידידיו שניסו להניאו מלעלות. הם תיארו בפניו את סכנות הדרכים והתנאים הקשים הקיימים בארץ. היחיד שתמך בו ועודדו היה ידידו ואוהבו הרב הגאון ר' יוסף חיים ז"ל, שיצא נגד חבריו לישיבה, באומרו:

"רק בארץ הקודש יכירנו מקומו של ר' אליהו, ומשם יפוצו מעיינות תורתו חוצה".

ההכנות למסע ארכו חודשים רבים. מזמן לזמן היו יוצאות שיירות מבבל דרך המדבר לדמשק ופניהן לארץ ישראל. ר' אליהו השתדל אצל ידידיו הערביים, שכר גמל והתכונן למסע. ביום שנקבע, העמיס ר' אליהו משפחתו על הגמל, אשתו מזה והילדים מזה, ותחת האפיריון שהציב לסוכך מחום השמש, עלה אף הוא עם צידתו ויצא לדרך. רבים מידידיו ומחובשי בית המדרש יצאו ללוותו, וברכוהו בלב חרד בצאתו לדרכו. במשך כל ימות השבוע היה גמלו מזנב אחר השיירה באין מפריע. בימים, כחום השמש, נחה השיירה, ובלילות המשיכה דרכה.
בערב שבת, עם חצות היום, ניתק ר' אליהו גמלו מן השיירה וביקש אותם להמשיך דרכם, כי בשל קדושת השבת חייב הוא לשבות. בקשה אחת היתה בפיו: כי יאיטו את קצב הליכתם, כדי שיוכל להדביקם בצאת השבת.

שלושה חודשים נמשך המסע עד שהגיע לשערי ירושלים. בהגיעו אל שערי העיר, עמד ר' אליהו על רגליו ולבו המה משמחה ותוגה. דמעות גיל פרצו מעיניו, אך לבו בכה לראות את העיר בשיממונה. הוא הפנה עיניו מזרחה ומערבה, קרע "קריעה" בבגדיו, וקרא: "ברוך דיין האמת".

תושבי ירושלים וחכמיה, שהידיעה על בואו הגיעה לאוזנם, קיבלוהו ברוב שמחה וכבוד, ואמרו עליו: "אריה עלה מבבל". מיד צרפוהו לכת "חסידי בית-אל", ששכנה בירושלים.

ר' אליהו ומשפחתו שכחו את גלותם ונדודיהם. ר' אליהו למד בחברת הרב ר' רפאל ידידיה אבולעפיה ז"ל, שהיה ראש ורב לכל חסידי "בית-אל".
אווירה של עיר הקודש לא התאים למצב בריאותו ובריאות ילדיו, והוא נאלץ לשכב ימים רבים על ערש דווי, עד שרופאיו פקדו עליו להחליף מקום משכנו ולעבור לגור בחברון.

בשנת תרי"ח, לאחר שנתיים בירושלים, עקר לחברון, מקום בו גר עד יומו האחרון. אווירה הצח והמבריא, סביבתה היפה ועושר תנובתה, השפיעו על מצב רוחו ובריאותו. ר' אליהו ראה עצמו חזק לפעול למען היישוב החברוני. הוא דאג לקשור קשרי ידידות עם השכנים הערביים, לבל יפריעו להתפתחות היישוב היהודי, וראה בזאת תנאי ראשון לאפשרות גידולו של היישוב החברוני.

באותם הימים פרצה מגפת חולירע בעיר והפילה חללים רבים בקרב התושבים ובסביבה, והוא טיפל בכולם מתוך תפיסה כי 'שליחי מצווה אינם ניזוקים'.
לאחר מכן פנה בקול-קורא לכל ידידיו ומכריו שבעיר מולדתו בגדאד, ובארצות צפון אפריקה – אשר שמו וגדולתו כתורה היה ידוע להם – כי יעלו ויבואו להשתקע בא"י ובמיוחד בחברון. הוא תיאר את קהילתו כקדושה ביותר מארבע ערי הקודש: חברון, ירושלים, צפת וטבריה – באשר היא "קרית-ארבע", מקום מנוחתם של האבות הקדושים, ובזכותם שורה השכינה בעיר זו.

דבריו הכו גלים בארצות ערב שבממלכה העותומאנית, ורבים נענו לקריאתו. גלי עליות אלה הלכו וגברו משנה לשנה. ובאין בתי אכסניה פתח ר' אליהו את שערי ביתו בפני כל העולים מכל הארצות, בייחוד מארצות בוכארה. אשתו ובניו שימשו את האורחים, השקום והאכילום. עם גידולו של היישוב היהודי, עקב העליות, דאג לייסוד בית-מדרש: כינס סביבו את הטובים בתלמידיו הצעירים, הביא רב מירושלים שיהא להם למורה. הגדיל את בית התפילה והרחיבו בתמיכת קרוביו וידידיו שבגולה. בחג הפסח חנך ר' אליהו את בית-הכנסת המורחב, ברוב פאר והדר, לשמחת כל התושבים.

באייר התרכ"ד, נלקח מעדת חברון רבה הרה"ג משה פירירה ז"ל, ידידו ומחותנו של ר' אליהו. נכבדי חברון בקשו ממנו לקבל את תפקיד הרב. לאחר שנה הסכים, בתנאי שלא יקבל שכר. בחותמת שהכין לאחר שנתמנה היה כתוב: "משרת עיר הקודש חברון לשם ייחוד קוב"ה". 14 שנה שירת את העדה שלא על מנת לקבל פרס, ורק לאחר 14, כאשר גדלה משפחתו, נאלץ להסכים לקבל שכר, ואז שינה את נוסח חותמו.

הכניסה למערת המכפלה הייתה מותרת ליהודים עד המדרגה השביעית. בעברו השני של המסגד, ומחוץ לחומה, הייתה קיימת מצודה, שלפי המסופר התגלו בה שרידי בית כנסת יהודי עתיק מתקופת הממלוכים, אשר נחרב ע"י הצלבנים.
בשנת תרכ"ט העלה ר' אליהו את הרעיון לרכוש את המצודה ולהתקין שם מחדש בית תפילה. שלטונות ההקדש המוסלמי, שבידם נשמר המקום, ניאותו למכרו בסכום גדול. ר' אליהו גייס את ידידיו וקרוביו בגולה, ואלה תרמו ביד רחבה, אולם השלטונות בדמשק סירבו לאשר את העסקה. ר' אליהו גמר אומר להקים בחצר היהודים בית כנסת נוסף, שחסרונו היה מורגש. לא יצא זמן רב ובכסף שהיה בידו הקים בית כנסת למתפללים, כמנהג הוותיקין, על פי שיטת האר"י ז"ל ומנהגי קהילת "בית אל" בירושלים. הבית הוקם בקרבת ביתו ונקרא "בית יעקב". הוא עצמו כיהן כשליח הציבור הראשון שלו והיה מנהלו ומנהיגו עד יומו האחרון.

מתחת לבניין התקין אולם וחדרים לאכסניה לעולי הרגל. הרב אליהו מני הפיץ בלב המון מבקריו את רעיון גאולת הקרקע בארץ ישראל. הוא כתב לשר משה מונטיפיורי ז"ל, בשנת תרל"ה (1875) מכתב זה:

"אותותי אלה להודיע לרו"מ שבזה השבוע, המלך יר"ה נתן רשות למכור במאג'אד (ממכר פומבי) כפר אחד סמוך לחברון ת"ו, זה שמו צאנן הנזכר ביהושע סי' ט"ו בחלק יהודה, והוא צאנן הנזכר במיכה א' וכנזכר בספר תבואת הארץ דף נ"ז ע"ב. ומידת המקום ההוא ארבעה אלפים דולם, וכל דולם הוא ארבעים אמה רוחב, באמת עוץ, ומה שנתנו בו בפעם ראשונה אלף ליראס טורקים, ולהיות שידוע לכל שרו"מ מבקשים טובת ישראל, וחפצם ותאוותם בישוב ארץ הקדושה ולזכות בבנין חרבותיה, אמרתי אגלה אזנם, אפשר שמן השמים יזכו אתכם בה ותקנו אותה, ואם עלה לרצונם הטוב לקנותה, יחישו להודיעני, כדי להניח בה יד עד שתבוא תשובתם הרמה על יד חכם משה ידיד הי"ו לעי"ת יע"א, ובשכר זאת אל שדי יריק לכם ברכה עד בלי די. ונזכה לראות בטוב ירושלים".
רבי אליהו מני זצל
רבים נענו לדבריו וקנו חלקות אחדות קטנות, על מנת לקיים מצווה זו – הלא הן החלקות הקטנות הנמצאות עוד כיום בידי כוללות הספרדים בחברון, ללא ערך וללא תועלת, לדאבון לב, כי מפוזרות הן בפינות רחוקות בעיר ובסביבה.
מפרסבורג עלה ארצה ר' עקיבא יוסף שלזינגר, בנו של הרב יחיאל שלזינגר. הוא ריכז סביבו בעלי סוד מקובלים וחובבי הארץ, הלהיבם ברעיונותיו הגדולים ודרש בפניהם לעשות כל מאמץ למען גאולת קרקע. בין אלה אשר נתנו יד ופעלו למטרה זאת היה הרב מני, ויחד עמו ויתר חברי הקבוצה שהצטרפה אל ר' עקיבא שלזינגר, ייסדו חברה בשם: "מחזירי עטרה ליושנה". חברה זו הייתה סודית בתחילתה, ורק יחידי סגולה ידעו על קיומה. בשנת תרל"ה עלה ארצה ר' דוד גוטסמן, שהיה גם אחד ממייסדי המושבה פתח תקווה, ומיד הצטרף אף הוא לקבוצת "מחזירי העטרה ליושנה".

דאגת הקיום של היישוב החברוני, מבחינה כלכלית, לא פסקה לרגע מלבו של הרב מני. מחד גיסא, דאג שהנוער שאינו מוכשר לתורה ילמד מלאכה, למען ישיג פרנסתו בכבוד, ומאידך – דאג לשים קץ לסבלם של חובשי ספסלי הישיבה ות"ת שמספרם הלך ורב, כיוון שפרנסתם של אלה היתה תלויה בהכנסות כוללי העדה.

שלוש ערי הקודש, חברון, צפת וטבריה היו תלויות בגבאי העדה בירושלים. לגבאי שלוש הערים לא הייתה רשות לפנות ליהדות הגולה בבקשת עזרה ותמיכה, דבר שגרר מרירות נגד רבני ירושלים. רבני שלוש הערים לא העזו למרוד ברבני ירושלים ולפנות במישרין לגולה. ר' אליהו פרץ את "ההסגר", ובקול קורא מלא רגש מרירות ואהבה לבני עדתו, פנה אל ידידיו, מעריציו וקרוביו בארצות הגולה, וביקשם לתרום ישירות למען עיר האבות. אלה נענו, נדבותיהם זרמו מעתה לחיזוק היישוב היהודי בחברון, ומאז התחילו ימים טובים. איש באוהלו שקט ללא מחסור. אלה – ידם במלאכה ואלה- לבם לתורה.

בערב יום הכיפורים של תרנ"ט (1899 ), בלטה ארשת עצבות על פניו. למחרת יום הכיפורים, קרא אליו את ראש "החברה קדישא" ובדברי סתר ציווהו כיצד להתנהג ביום היפקדו. מאותו יום בחר להתבודד בקצה הישיבה, ללמוד בלי הפוגות, לשקוד על 'שבט מוסר' ועל ספר 'ראשית חכמה'.
נפטר ביום חמישי, שמיני בתמוז תרנ"ט [1899], ובו ביום הובא לקבורות בשדה בעל 'ראשית חכמה' אשר בחברון.

בהלוויתו השתתפה כל העיר חברון, יהודים ולא יהודים. ערבים שהאמינו שר' אליהו היה "ווילי" (קדוש לאלוהים) ורק למראית העין היה יהודי, ביקשו להעביר את גווייתו ממקום קבורתו למקום שבו קוברים הערבים את קדושיהם. יהודי חברון נאלצו לשמור את מצבתו משך חודשים רבים.

רבי אליהו מאני / הרב אורי דסברג
הסיפור על יהודי שנסע בשיירה, ובהגיע השבת המשיכה השיירה והוא שבת במקומו והשיג
אותה לאחר צאת השבת, הוא מעשה שהיה עם ר' אליהו מאני, אשתו ושלושת בניו (כפי
שסיפר אחד הבנים), בעלותם בשנת תרט"ז (1856) מבגדד לירושלים. חברו וידידו "הבן
איש חי" הוא שעודד אותו לצאת לדרך, הבטיח לו שכל מחסורו עליו וגם מינה אותו
כשליחו(!) לקיים בארץ את המצוות התלו ות בה, דבר שנבצר ממנו בעיראק. אקלימה של
ירושלים לא התאים לר"א מאני, והוא עבר לחברון, שם נתמנה כרבה של העיר. כשפרצה
בעיר מחלת החולי-רע היה זה הוא שטיפל במסירות בחיים ובמתים. מאוחר יותר יזם
בניית בתי כנסת ובתי מדרש בעיר.
זמן רב לקח עד שנאות לקבל על עצמו את מישרת הרב של חברון, וגם זאת רק לאחר
שהוסכם שלא יקבל שכר. תעיד על כך החותמת שלו מאותם ימים: "משרת עיר הקודש חברון
לשם ייחוד קוב"ה". רק כעבור שנים, עם גידולה של המשפחה, נאלץ להסכים לקבל שכר,
ושינה את נוסח חותמו.
רבי אליהו מאני פעל רבות לרכישת קרקעות בחברון ובסביבתה. בין השאר רכש מצודה
סמוכה למערת המכפלה (שאליה הורשו היהודים להיכנס רק עדהמדרגה השביעית), ושם
הקים את בית הכנסת "בית יעקב", הנוהג כמנהגי המקובלים.
הספר הראשון שיצא מתחת ידיו היה "שיח יצחק", וכך ביאר את הטעם לשם: כשהייתי בן
15 התפעמתי מאדם שניגש למורי וביקש ממנו הסכמה לספר שכתב: "עד היום ההוא לא
האמנתי כי ישנם עוד אנשים בדורנו שכוח בהם לחבר ספר בתורתנו הקדושה". מיד פנה
אל קברו של "שיך יצחק" (רבי יצחק גאון) ובדמעות שליש הבטיח: "אם יהיה אלקים
עמדי וזיכני לחבר ספר, והיה ראשית ביכורי מחברותי מוקטר מוגש לשם שיך יצחק."
חלק מספריו עוסקים בענייני קבלה וחלק אחר בהלכה. האחרונים כוללים ערכים קצרים
מסודרים לפי א"ב, ורבים מהם מפנים לספרות עניפה בהלכה העוסקת בנושא הנקוב.
רבי אליהו מאני נפטר בח' בתמוז תרנ"ט (1899). זמן רב נאלצו יהודי חברון לשמור
על קברו לבל יגנבו הערבים את גופתו בטענם שבעצם מדובר בקדוש מוסלמי שהתחזה
כיהודי.
"ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (כד,א). כאמור, רבי אליהו מאני פעל רבות למען
גאולת אדמת ארץ ישראל. יעיד על כך מכתבו משנת תרל"ה (1875) לשר משה מונטיפיורי,
ובו מודיע שהשולטן נתן רשות למכור במכירה פומבית "כפר אחד סמוך לחברון ת"ו, זה
שמו: צאנן הנזכר ביהושע סי' טובחלק יהודה… ומידתהמקום ההוא ארבעה אלפים דולם,
וכל דולם הוא ארבעים אמה רוחב, באמת עוץ… ולהיות שידוע לכל שרום מעלתכם
מבקשים טובת ישראל, וחפצםותאוותם בישוב ארץ הקדושה ולזכות בבנין חרבותיה, אמרתי
אגלה אזנם, אפשר שמן השמיםיזכו אתכם בה ותקנו אותה…". ביומנו מספר מונטפיורי
שהגיעו אליו "השלוחים מחברון… ונתנו לי איזה מכתבים מקהילתם… מעולם יקרו לי
אחינו אשר בחברון, והבטחתי להם שאציע את שאלתם לפני אוהבי ציון."
'צאנן' הוא כנראה הכפר הערבי הקטן ח'רבת סנברה, הנמצאת במפה המצורפת (היחידה
שמצאתי בה את הכפר, משנת 1956). הכפר נמצא על הדרך שבין תרקומיה לבין
בית-גוברין, כ-2 ק"מ מזרחית לנחושה, מקום היישוב הערבי דיר נח'ס הנמצא על
חורבות הישוב עיר-נחש הנזכרת בדהי"א א,יב, ששמו מעיד שישבו בו חרשי נחושת.
יחיאל פינס מעיד על סנברה ש"אדמתה פורייה ודשנה מאוד… מים טובים בה ממעיינות
ומבארות; מרעה טוב מאין כמותו לבקר ולצאן; מערות הרבה חצובות בתוך ההרים משנים
קדמוניות, הראויות להיות מחסה לצאן הרבה." אבל משום מה לא יצאה הקניה לפועל.

 

 

בס"ד

תולדות חייו של חכם אליהו מני ע"ה רבה של חברון. ההילולה שלו ביום ח' בתמוז. זיע"א.
ר' אליהו מני

יום: ח' תמוז אזור: חברון
אביו: ר' סולימן.
אשתו: סרח (בזיווג ראשון), סמרה (בזיווג שני).
בניו: ר' אברהם ברוך, ר' סולימאן מנחם.
בתו: רחל (בעלה ר' עזרא יחזקאל כהן).
מורו: ר' עבדאללה סומך.

נולד בחודש תמוז ה'תקע"ח בבגדד (עירק). בילדותו למד בבית המדרש "בית זילכה" בהיותו בגיל 15 לערך ראה אדם שהגיע לבית המדרש לבקש מר' עבדאללה סומך הסכמה לספרו. ר' אליהו רץ אל קברו של שיך יצחק (ר' יצחק גאון) ונדר שאם יזכה לחבר ספר יהיה מוגש לשם "שיך יצחק". בגיל 27 קרא לספר הראשון שחיבר "שיח יצחק". נשא לאישה את בתו של יוסף כדורי אך בשנה הראשונה לנישואיהם אשתו נפטרה לאחר לידת הבת וכעבור זמן ר' אליהו נשא לאישה את אחותו הצעירה של מורו (ר' עבדאללה סומך).
נהג לטבול במקווה טהרה כל לילה קודם אמירת תיקון חצות, הן אנשי הקהילה היהודית והן הגויים ראו בו כאיש קדוש וכל מנהגי בגדד נחתכו על פיו היות ור' יוסף חיים (הבן איש חי) שאל אותו על כל דבר ודבר. לאחר שר' אליהו קיבל את ברכתו של ר' יוסף חיים מכר את כל רכושו, עלה לארץ ישראל בשנת ה'תרט"ז והתיישב בחברון עיה"ק. לאחר הסתלקות רבה של חברון (ר' משה פרירה) התמנה לרב העיר בשנת ה'תרכ"ה. כאשר פרצה בעיר מגיפה עבר מבית לבית לטפל בחולים וביתו היה היחיד אליו לא הגיעה המגיפה. לעת זקנה, שנת ה'תרנ"א איבד את מאור עיניו עקב מחלת הקטארקט והצטער מאוד על העדר לימוד התורה. למרות שהקריאו לו מתוך הספרים טען כי אינו דומה שמיעה לראיה. לאחר כ – 4 שנים הגיע אליו אדם בלבוש כפרי ואמר לו כי באפשרותו לרפא את עיניו אם ישלם ממון רב. ר' אליהו הסכים לשלם כל סכום אך לאחר שיתרפא, כעבור 3 ימי טיפולים חזר מאור עיניו. ר' אליהו ביקש לשלם למרפאו אך עקבותיו לא נודעו.
בסוף חודש סיון, בעודו שוכב על ערש דווי קרא לבנו הבכור ואמר: 'נולדתי בתמוז וכריתי לי קבר בתמוז' כעבור ימים אחדים, ביום חמישי שנת ה'תרנ"ט חזרה נשמתו למרומים.
בישיבת "פורת יוסף" שנבנתה בהוראת ר' יוסף חיים ("הבן איש חי") מול הכותל המערבי הקצו ארון מיוחד עבור 500 הספרים העתיקים מספרייתו של ר' אליהו מני וכל הספרים נכרכו בכריכת עור אחידה אך בשנת ה'תש"ח במלחמת השחרור הפגיזו חיילי הלגיון את הישיבה והעלו אותה באש שכילתה את כל תכולתה לרבות ספרי תורה עתיקים וספרים נדירים שהיו בה.
מספריו:
• מעשה אליהו: דיני איסור והיתר.
• שיח יצחק: על מנהגי ישראל.

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים