זוגיות

 

בס"ד

 

 

"הזוגיות במגילה"

מאת מרן הראשל"צ הגאון המקובל כמוה"ר מרדכי אליהו ע"ה כפי שהועבר אלי ע"י ידידי היקר חכם אליהו הלוי הי"ו.
 

זכתה אסתר שתקרא המגילה על שמה, מכמה סיבות, והחשובה שבהן – כיון שמסרה נפשה על גאולת ישראל.

 התפילות שגרמו בסופו של דבר לגאולתם של ישראל היו ביוזמתה של אסתר. תפילות אלו זיכו אותה גם לרוח הקודש, שבכוח אותה רוח קודש, בסופו של דבר נכתבה המגילה; לכך נקראת המגילה על שמה.

 אך לא רק כתיבת המגילה היתה בזכותה אלא כל קביעת קדושתה של המגילה וקביעתו של חג פורים היו בזכותה. וכך מספרת הגמרא (מגילה ז ע"א): שלחה להם אסתר לחכמים: "קבעוני לדורות", קבעו את חג הפורים כחג לדורות. חכמים חששו מכך בכלל היות עם ישראל בגלות באותה תקופה ואמרו לה: "קנאה את מעוררת עלינו בין האומות"; דבר זה יקומם את אומות העולם כנגד עם ישראל שיראו אותנו חוגגים על מפלתם. אמרה להם אסתר הלא הסיפור מפורסם בכל העולם, כתוב בדברי הימים למלכי מדי ופרס, ואין חשש נוסף בקביעת חג פורים ובכתיבת המגילה. קיבלו חכמים את טענתה וקבעו את חג הפורים לדורות.

 ועוד מספרת הגמרא שביקשה אסתר שהמגילה תכלל בתוך כ"ד ספרי הקודש של התנ"ך. וכך אמרה להם: "כתבוני לדורות", שהרי יש במגילה מצוות מחיית עמלק. אמרו לה: הרי מלחמת עמלק מוזכרת פעמיים בתורה, וכו' וכו' וענתה להם, וקיבלו חכמים את טענתה. ונכללה המגילה בתוך כתבי הקודש; לכך נקראת המגילה על שמה. (עיין מגילה ז. הטענות והתשובות).

 גם הנס עצמו נעשה בדרכה של אסתר, בהסתר פנים. שמו של ה' אינו מוזכר במגילה, ולא ניכר בה נס גלוי אלא כצירוף של מקרים; נס נסתר. הגמרא (חולין קלט ע"ב) אומרת שנס מסוג זה נרמז בפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני" והוא רמז לגאולת אסתר מן התורה; "שיהיו בהסתר פני הגאולה". לכן נקראת "מגילת אסתר" על שמה להורות שהגאולה היתה בהסתר.

 התפילה היתה גם הכח של מרדכי היהודי, וכך מספר המדרש (שמות רבה פרשת לח, ד):

א"ר שמעון בן גמליאל גדולה חיבתן של ישראל שהקב"ה משנה סדרי בראשית בשביל טובתן, שהוא מוריד להם מן מן השמים, ומעלה להם מן הארץ טל… כיון שראה משה מתן שכרן של צדיקים אמר להם 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' – בני אדם שהן משתמשים בהקב"ה. 'מגן עזרך' – כנגד אברהם… כנגד יצחק… כנגד יעקב וכו'. 'ואתה על במותימו תדרוך' בימי מרדכי, שנאמר "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס".

 מי גרם למרדכי לבא לידי הגדולה הזאת?

 אמור: שהיה מתפלל בכל שעה, שנאמר 'ומרדכי ידע את כל אשר נעשה'. מאחר שראה עצמו בגדולה, לא הגיס לבו ולא עמד (לא הפסיק) מן התפלה. אלא 'וישב מרדכי'.

 אע"פ שהמן הרכיבו על הסוס ברחוב העיר ועשה לו את כל הכבוד הגדול הזה, אעפ"כ כשהמן חזר אל ביתו אבל וחפוי ראש, לא התגאה מרדכי ולא הפסיק תפילתו, כיון שעם ישראל היה עדיין בצרה, וצרת ישראל היתה על ליבו. לכן זכה ונאמר בו "ואתה על במותימו תדרך" שזכה לראות מפלתם של רשעים וגדולתם של ישראל.

 כל מלחמות עמלק באו בעקבות רפיון ידים וכל נצחון על עמלק בא בהתחזקות בתורה ובתפילה. מלחמת יהושע בעמלק באה כשרפו ידיהם מהתורה; "רפידים" – פירודים. גזרת המן באה בעקבות ההנאה מסעודת הרשע. ולעומת זאת התחזקות בתפילה על ידי ידיו הנשואות של משה ועל ידי "צום בכי ומספד" הביאה בשני המקרים את הישועה.

 לעומת מרדכי ואסתר שהתחזקו בתפילה למחות שמו של עמלק היו אחשורוש וושתי מאוחדים בכל מה שקשור לטומאה.

אע"פ שאחשורוש הרג את ושתי, היה בניהם קשר של טומאה. לכן הצטער אחשורוש על מיתתה. המגילה מספרת על המשתאות שעשו אחשורוש וושתי: "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים". ושתי עשתה משתה נפרד אך דומה לאחשורוש – באותו סגנון.

 משתה אחשורוש כלפי חוץ היה נראה משתה תמים, אך מטרתו היתה מושחתת. כלפי חוץ "עשה משתה לכל שריו ועבדיו" אך מטרתו היתה לחגוג את חורבנו הסופי של בית המקדש, את העובדה שעברו שבעים שנה והוא לא נבנה. לכן בפסוק לא כתובה בפירוש מטרתו השלילית של אחשורוש, אלא רק ברמז: "וכלים מכלים שונים".

 גם ושתי עשתה משתה נשים תמים, כאילו בצניעות. אך מטרתה היתה לדבר עבירה, להחטיא את בנות ישראל בחילול שבת, ובפריצות -להעבירן ערומות. לכך נאמר "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים". גם – באותו סגנון של צביעות.

 גם המן וזרש היו שניהם רשעים, רעים לשמים ורעים לבריות. רשעותו של המן ידועה. גם רשעותה של זרש עולה מתוך המגילה אפילו ביחס ל… בעלה. כשהמן נכנס לביתו אחרי שראה את מרדכי יושב בשער המלך הוא היה כועס מאוד; הוא התמלא צער לראות את מרדכי יושב במקום מכובד בשער המלך וחיכה למעט עידוד מאשתו. אך זרש הרשעה אינה מוכנה להתאמץ למען בעלה, היא לא רוצה להסתבך עם מרדכי או עם אחשורוש, היא רק נותנת עצות. היא מציעה "יעשו עץ גבוה", ידיה נשארות נקיות, והיא אינה עוזרת לבעלה בשעת מצוקתו.

 המן כנראה הכיר את "טוב ליבה" של זרש אשתו, ולבדו הקים את העץ, "ויעש העץ". וכל כך למה? כי מי שרע לאחרים, הוא רע גם לבני משפחתו. המן שהכיר היטב את אשתו לא רצה לבוא לבית באותו יום אחרי המפלה הגדולה. בשעתו הקשה, אחרי שנזרק מבית המלך, אחרי שהתבזה לפני כל יושבי עיר הבירה ברחוב העיר, חיפש המן מקום להתנחם בו. הוא לא רצה לבוא אל ביתו כדי שזרש לא תוסיף מכה על מכתו. הוא חיפש מי שאוהב אותו. אך "והמן נדחף אל ביתו" – בעל כורחו.

 ובאמת כשהמן בא אל ביתו אומרת לו זרש אשתו: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפל תיפול לפניו". מרדכי שנוא נפשו עולה לגדולה והיא, זרש, מכשילה אותו כדי שיפול עמוק יותר; היא מתאכזרת אליו בשעתו הקשה. וזה כאבו הגדול ביותר של המן, יש לו אויב בביתו השמח במפלתו. "אויבי איש אנשי ביתו". זה שאמר הפסוק על המן: "בור כרה ויחפרהו" – זו זרש, "ויפל בשחת יפעל".

 הגאולה של ישראל באה מתוך שלמות של קדושה. "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (מגילה טו ע"א) מנלן? מאסתר שאמרה למלך בשם מרדכי את תוכניתם של בגתן ותרש, ומזה נתגלגלה הגאולה. היא לא לקחה את הכבוד לעצמה, וזכתה היא וזכה העולם לגאולה.

 חמש שנים אסתר לא מגלה את עמה ומולדתה כאשר ציוה מרדכי. משנת שבע למלכות אחשורוש עד שנת שתים עשרה למלכותו שומרת אסתר את סודה הגדול, והמלך לא מצליח לגלותו. גם אחר כך לא הלכה אסתר אף פעם אל המלך מיוזמתה, אלא בציוויו של מרדכי. כל זה כדי לא להעמיד את עצמה בנסיון. וכל מי שמתאמץ למטה, מסייעים אותו מלמעלה.

 גם מרדכי עושה את דבר אסתר: "וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו". ואע"פ שהציווי היה קשה כי הוא היה בתוך פסח, בליל הסדר [שהרי המן הפיל פור בשלושה עשר לחודש הראשון (בי"ג ניסן), ולמחרת (בי"ד) ניתנת הדת בשושן, ושלשה ימים התענו (יד, טו, טז), ובט"ז בערב נתלה המן. ומכיוון שבט"ו בניסן חל חג הפסח עברו מרדכי וכל ישראל שבשושן וביטלו מצוות אכילת מצה] הם עשו זאת להצלחתה של אסתר בבית המלך. "ויעבר מרדכי ויעש ככל אשר צוותה עליו אסתר", שהעביר יום ראשון של פסח בתענית (מגילה ט"ו). גם היא מסרה נפשה למען ישראל – "וכאשר אבדתי אבדתי". בכח זה זכתה לרוח הקודש כמו רבקה שדברה באותו לשון. "וצומו עלי" אמרה אסתר, "על קללתך בני" אמרה רבקה ליעקב. ותרגם שם אונקלוס "עלי אתאמר בנבואה". גם שם יעקב ביטל דעתו ושמע בקול אימו וכמו שם גם כאן התהפך המצב, והברכה באה לעם ישראל במקום שתבוא לעשו ועמלק.

 הגאולה שבאה לעם ישראל היתה בהיפוך – "ונהפוך הוא". המן ידע את כוחו הרוחני של עם ישראל, הוא אמר עליהם "לשון הרע" פוגע במיוחד. הוא ידע את מקור הכח ואת נקודת התורפה של עם ישראל. הגמרא אומרת שאין מי שידע לומר לשון הרע על ישראל כמו המן (מגילה יג: ובתרגום שני). המן הכיר את אופיו של עם ישראל ולכן ניסה לעקור את התורה מישראל בעקיפין ובדרכי ערמה. הוא לא גזר על ישראל שלא ללמוד תורה כיון שידע שמתוך כך הם יתחזקו בתורה. "עם קשה עורף!". על כן הוא הרחיקם מתורה ומצוות בדרכי ערמה; הוא הביאם להנות מסעודתו של רשע וטימא את נפשם; הוא תיקן תקנות בעקיפין בדרכי נועם לעקור מהם קדושה. זו הסיבה שגזרתו של המן לא מוזכרת בפירוש אלא ברמז. רק בשעת ההצלחה כתוב: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", וחכמינו מסבירים שאורה זו תורה, ושמחה זה יו"ט, וששון זה מילה, ויקר אלו תפילין. ומסביר שם רש"י (מגילה טז:) "מלמד שעל הכל גזר המן".

 המן ידע שאם בני ישראל ילמדו תורה הוא לא יוכל להכניעם בשום דרך. הוא ידע שתפילין שקולים ככל התורה כולה – "והיה לאות על ידך וכו' למען תהיה תורת ה' בפיך", ואם בני ישראל ילבשו אותם יתקיים בהם "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". הוא ידע שאם בני ישראל ימשיכו למול את בניהם – הם יהיו למעלה ולא יוכל שום אויב לשעבדם; גם פרעה לא הצליח לשעבדם עד שביטל מהם את המילה. המן ידע שאם בני ישראל ישמרו שבת הם ימשכו עליהם "אות ברית קדש" של הקב"ה. לכן גזר המן ומנע מהם תורה, יו"ט, מילה ותפילין. רק כשנחלשו ישראל מתורה ומצוות, גזר המן להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. אך אז התחיל המהפך; אז התחזקו ישראל בתפילה ובצום שלושה ימים כנגד מה שנהנו מסעודת הרשע; "הדור קיבלוה" את התורה בשמחה. ובשמחה דוקא, כנגד הכפיה שהיתה במעמד הר סיני, שמחה אמיתית. "ונהפוך הוא": במקום שיהנו מסעודת אחשורוש על חורבן בית המקדש נהפכו בני ישראל ושמחו על קבלת התורה מחדש: "קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנילוים עליהם"; מתן תורה בשמחה.

 כך גם לעתיד: "כי המלחמה מן המשפחה הזאת היא הראשונה והאחרונה לישראל" (רמב"ן שמות יז, ט). עד שהיא לא מסתיימת אין ה' שלם ואין הכסא שלם. "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדר דר".

כי עמלק מזרע עשו, וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים, ומזרעו של עשו היה לנו הגלות והחרבן האחרון, וכאשר ינוצח הוא, ויחלש הוא ועמים רבים אשר אתו, ממנה נושע לעולם כאשר אמר (עובדיה א, כא) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונה יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם, על כן התאמץ משה בדבר. (רמב"ן שם).

 ויהי רצון שנזכה לראות כן בעינינו במהרה אמן.

 

 

האם הזיווג נקבע משמים כגזרה? – מאמר מאת מרן הראשל"צ הגאון כמוה"ר עובדיה יוסף שליט"א.

שאלה: האם זיווגו של כל אדם נקבע מן השמים כגזירה, או שאדם יכול לזכות באשה או בבעל טוב יותר ממה שנגזר עליו, או חלילה להיפך?
תשובה: אמרו רבותינו בגמרא (במסכת סוטה דף ב.), אמר ריש לקיש, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא על פי מעשיו, שנאמר (בתהילים פרק קכה.) "כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים", (דהיינו שלא יבא זיווג רע לאדם טוב.), ומקשה הגמרא על מה שאמר ריש לקיש, והרי אמר רבי יהודה, אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת "בת פלוני לפלוני", ואם כן כיצד אמר ריש לקיש שהזיווג נקבע על פי המעשים של האדם, והרי זו גזירה מן השמים, ומתרצת הגמרא, שבזיווג ראשון אדם זוכה במה שנגזר עליו, בלא קשר למעשים, אבל בזיווג שני אדם זוכה בזיווג על פי מעשיו.

 ובאמת שאף בזיווג ראשון, הזיווג תלוי במעשים של האדם, וכן פירש הגאון רבי טוביה הלוי (מהעיר צפת לפני כארבע מאות שנה), שמה שאמרה הגמרא שזיווג ראשון נגזר מן השמים על פי הבת קול, היינו שזיווג ראשון, אף אם לא יהיו שני הצדדים שווים לגמרי במעשיהם, רשעים גמורים או צדיקים גמורים, אלא צדיקים הם, ואחד צדיק ביותר, וכן הרשעים אחד מהם רשע ביותר, מכל מקום יבואו לידי נישואין, כיוון שכך יצא מפי השם יתברך על ידי הבת קול, אבל אם רב המרחק ביניהם, צדיק גמור עם רשעה גמורה, או להיפך, אז תתבטל הגזירה וידונו על פי מעשיהם. וזיווג שני הנעשה לפי מעשיו, הוא בדקדוק רב שיהיו שניהם שווים בערך הצדקות או הרשעות. ונאמרו בעניין זה עוד חילוקים רבים שאפשר שאדם יפסיד את הזיווג שנקבע לו מפי הבת קול, לטוב ולמוטב, ועל ידי מעשי האדם ותפילותיו יכול לגרום שיזכה בזיווג משובח.

 ומכל מקום, בעת שאדם מחפש זיווג, צריך לכוון מעשיו לשם שמים, לחפש זיווג לפי עניינו ולא לבא בדרישות מוגזמות או בדרישות חסרות טעם, שעל ידי כן יוכל לבא לידי הפסד.

 וידוע מעשה בהגאון האמיתי רבי משולם איגרא זלה"ה, (שחי לפני כמאתיים שנה,) שלמרות ימי עוניו ומרודו, היה שקדן עצום בתורה, והיה נחשב לבחור עילוי עצום וצדיק, והגביר העשיר רבי שמואל ביק נתן עיניו בו לקחת אותו חתן לבתו היחידה. וכאשר היה נשוי עם אותה נערה, ראתה שאינו מבין בענייני העולם וכולו שקוע בעניינים רוחניים, ודבר זה לא מצא חן בעיניה, ודרשה להתגרש ממנו, וגם אביה בראותו שבתו אינה מרוצה דרש ממנו לתת גט לבתו, ובצער ויגון רב עמד רבי משולם וגירש את אשתו בגט כפי רצונה ורצון אביה.

 ובאותה תקופה פרצה מחלוקת גדולה בין גדולי הרבנים בברודי, בעניין גט (שסידר רבי משה מינץ לבנו של הגאון רבי מרדכי זאב הזקן אב"ד לבוב) והיו שהכשירו את אותו גט, והיו שפסלו אותו. והחליטו שהגאון רבי ישעיה ברלין (רבה של ברסלוי) יכריע בדבר, בהיותו גאון עצום ובקי מאד בדברי הראשונים והאחרונים, ושלחו את השאלה לגאון נפלא זה, בצירוף חוות דעת של כמה מהרבנים האוסרים וכמה מן המתירים, ובין הרבנים הכותבים היה גם הגאון רבי משולם איגרא, שהציע חוות דעת בעניין.

 והנה בעת שהיה מעיין רבי ישעיה בתשובות שלפניו, נזדמן לברסלוי רבי שמואל ביק, הגביר מברודי, אשר בא לרגל מסחרו לברסלוי, ומצא לנכון לבקר בבית רב העיר הגאון רבי ישעיה ברלין, שהיה מכירו זה שנים רבות, וכשהיה רבי ישעיה מעיין בתשובתו של רבי משולם איגרא, שאל את רבי שמואל ביק אם הוא מכיר מי הוא זה הגאון רבי משולם איגרא, והשיב לו, כי הוא מכירו והוא צעיר לימים בן שבע עשרה שנה, ורבי ישעיה הביע את השתוממותו, לאמר, כל כך צעיר וידע רב לו בבקיאות עצומה ובגאונות נפלאה מיחידי הסגולה שבדור, שמע רבי שמואל ביק דברים אלו יוצאים מפי זקן גאוני הדור, נתכווץ ליבו בקרבו והתעלף, הזעיק רבי ישעיה את בני ביתו, והתיזו עליו מים עד ששבה אליו רוחו, ואז שאלו רבי ישעיה, מה לך כי נתעלפת, והשיב לו רבי שמואל, צעיר זה, חתני היה, ולצערי נאלץ היה לפי בקשתי לתת גט פיטורין לביתי. אמר לו רבי ישעיה, אם צעיר גאון זה היה בביתך, ואתה סילקת אותו מן הבית חייב אתה להתעלף פעם שנייה. לא ארכו הימים וזכה רבי משולם לישא את ביתו של הגאון רבי יצחק הורביץ רבה של ברודי, וחי בטוב ובנעימים.

Share Button

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים